סיכום השיעור 📋
סיכום מהלך הטיעון: משמעות יציאת מצרים והזהות היהודית
—
1. פתיחה ומסגור: הבעיה המרכזית
השיעור עוסק בבעיה שהתפתחה לאורך זמן רב. חלק מהשומעים כבר שמעו קטעים מסדרה על הלכות עבודה זרה, פרק א’. יש קשר אפשרי לחלוקת המידות ולפסח, אך זה נשאר לא מעובד ומושם בצד.
—
2. הזדהות ה’ דרך יציאת מצרים
לאורך כל התנ”ך, כאשר הקב”ה מזהה את עצמו, הוא אומר באופן עקבי: “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”. הזוהר סופר חמישים אזכורים, אך המופעים בפועל הם הרבה יותר – צריך *לקצץ* כדי להגיע לחמישים, לא להוסיף. דפוס זה עובר דרך החומש, נביאים ומעבר לכך.
מסקנה: אלוקי היהודים מוגדר כאלוקים שהוציא אותם ממצרים. יציאת מצרים היא הזדהות היסוד של הקב”ה במסורת הטקסטואלית היהודית.
—
3. הבעיה: יהודים היום הם “יהודי מתן תורה”, לא “יהודי יציאת מצרים”
למרות הראיות הטקסטואליות המוחצות הללו, בחוויה היהודית החיה, רוב היהודים מזדהים בעיקר עם מתן תורה, לא עם יציאת מצרים.
– כשנשאלים “מהו יהודי?” אנשים אומרים: “אנחנו מאמינים שה’ נתן לנו את התורה.”
– הם לא אומרים: “אנחנו מאמינים שה’ הוציא אותנו ממצרים.”
– כשנשאלים “למה אתה שומר מצוות / מגדל פאות / מתפלל?” – אנשים עונים: “כי זו מצווה (מהתורה).” אף אחד לא אומר: “כדי לזכור את יציאת מצרים.”
– גם כאשר מצווה היא במפורש *זכר ליציאת מצרים*, המסגרת הפעילה היא עדיין *מערכת המצוות* – כלומר, התורה – לא חוויית היציאה עצמה.
ניסוח: “אנחנו יהודי מתן תורה, לא יהודי יציאת מצרים.” מתן תורה = שבועות; יציאת מצרים = פסח – אלו נקודות מוקד שונות עם השלכות שונות.
[סטייה צדדית: הרמב”ם והוכחה]
עמדת הרמב”ם לגבי מעמד הר סיני כהוכחה, וטיעון דומה של הכוזרי, מוכרים כדיונים תקפים. אולם, שאלת ה*הוכחה* (“איך אתה יודע?”) אינה העניין כאן. ההתמקדות היא במשמעות החיה ובתפקיד הפונקציונלי של יציאת מצרים מול מתן תורה. הרמב”ם “קצת אשם” בתרומה לכיוון הממוקד במתן תורה. הוא מצייר הבחנה עמוקה יותר בין יציאת מצרים (שנצפתה על ידי 600,000 אך לא באותו אופן התגלותי ישיר) ומתן תורה – אך ההבדל האמיתי עמוק יותר מהקריאה הסטנדרטית.
—
4. הנביאים מראים שיציאת מצרים *הייתה* פעם כוח חי
בספרות הנבואית (ירמיהו, שמואל, תהילים/מזמור של אסף “האזינה עמי תורתי”, וכו’), נרטיב היציאה תפקד ככוח מוטיבציוני חי:
– הנביאים הוכיחו את ישראל על ידי הפנייה: “ה’ הוציא אתכם ממצרים – למה אינכם עובדים אותו? איפה הכרת הטוב שלכם?”
– הרטוריקה הזו הייתה הגיונית לאנשים; זה היה הסיפור החי שלהם, המסורה שלהם לילדיהם, ההסבר שלהם לאיך הם הגיעו לחיות בארץ ישראל.
אבל היום הרטוריקה הזו לא עובדת. לומר לתלמיד ישיבה שנאבק עם יצרו הרע, “אבל ה’ הוציא אותך ממצרים!” לא יהיה יעיל. זה כבר לא *אורות לעבודת ה’* חי.
—
5. נקודת מפנה היסטורית: מתי יציאת מצרים איבדה את כוחה החי?
השינוי הזה עתיק מאוד – חוזר לתחילת בית שני, אולי קשור לתקופת אביי ורבא או קודם לכן.
תמיכה טקסטואלית: ירמיהו כג:ז-ח קובע: “לכן הנה ימים באים נאם ה’ ולא יאמרו עוד חי ה’ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה’ אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון…” – אמירה נבואית זו עצמה מסמנת את העקירה של יציאת מצרים כנקודת התייחסות ראשונית.
טענה נועזת: הנבואה שיציאת מצרים תהיה *בטלה* (משנית) כבר התקיימה. גם כאשר אנחנו עדיין מזכירים אותה (כחובת מצווה), אנחנו מתכוונים לדברים אחרים – היא מתפקדת כ*טפל*, לא כ*עיקר*.
—
6. שני נרטיבים מחליפים אחרי ביטול הברית המבוססת על היציאה
מה החליף את יציאת מצרים כליבה החיה?
גרסה א’: “אשר העלה אותם מארץ צפון”
זה מתייחס לשיבה מגלות בבל. זה תפקד כנרטיב מחליף במהלך או אחרי תקופת בית שני. אנשים היו מצטטים את הפסוק הזה, מספרים לילדיהם בפסח על גאולה *שנייה*. אבל זו הוכרה כגאולה *פחותה* (“בדיעבד” – בדיעבד, לא אידיאלי). זה עבד, יהודים שרדו, תנאי הברית עברו הלאה. אולם, לגרסה זו גם היה חיי מדף מוגבלים – היא חלה רק עד הגלות הבאה או הגאולה הסופית.
גרסה ב’: “קבלוה מאהבה” – קיבלו אותה מאהבה (פורים)
זוהי ההוראה התלמודית שבמהלך סיפור פורים, היהודים קיבלו מחדש את התורה מרצון, מתוך אהבה. זה לא “תורה של פורים” (הוראת בדיחה) – זה רציני מאוד ותיאורי היסטורית.
טענה פילוסופית מרכזית: הסיבה שיהודי שומר את התורה *היום* נעוצה בסופו של דבר בפורים, לא בסיני. בסיני, הקבלה הייתה כפויה (“כפה עליהם הר כגיגית”). בפורים, יהודים הכירו שהתורה טובה – בעלת ערך מהותי.
הבחנה בין “אמת” ל”טוב”: אמת היא דבר אחד, אבל טוב הוא אפילו יותר. אהבה באה מהכרה בטוב. רש”י אומר “מאהבת הנס”, אבל המשמעות העמוקה יותר היא: הם הכירו בטוב המהותי של התורה.
זה מסמן שינוי פרדיגמה: התורה הופכת למרכזית יותר מהיציאה. ספרות חז”ל משקפת זאת – יש הרבה יותר מדרשים המשבחים את ערך התורה מאשר דנים ביציאה עצמה.
—
7. ההגדרה החדשה של יהודי: זהות ממוקדת תורה
יהודי מוגדר כעת כמי שהולך עם התורה, אוהב את התורה, ואהוב על ידי התורה – בין אם הקבלה היא מאהבה או מיראה. הזהות הישנה יותר – “אנחנו הדור שיצא ממצרים, אז יש לנו עסקה עם ה'” – הוחלפה.
[סטייה צדדית: ניתוח הברכה הראשונה של העמידה (ברכת אבות)]
הברכה הפותחת של שמונה עשרה מתפקדת כ“הקדמה לה'” – מה יהודי אומר על מי ה’ כשהוא עומד לפניו?
– “אלקי אברהם יצחק ויעקב” – קשר למסורת אבות/מסורה.
– “האל הגדול הגבור והנורא, אל עליון” – ה’ כבורא; הברכה השנייה מפרטת על הטבע (גשם, רוח, וכו’), כלומר בערך “קונה הכל”.
– “מביא גואל לבני בניהם” – ה’ כמי שמביא את הגואל (משיח).
איך משיח נכנס לברכה הראשונה ממש? זה משמעותי – גאולה מוצגת כתכונה מזהה מרכזית של אלוקי היהודים, לא אמונה היקפית.
[סטייה צדדית: שאלת החתם סופר – האם אמונה במשיח היא “עיקר”?]
החתם סופר שואל: אם ה’ היפותטית *לא* היה מביא משיח, האם יהודים היו פטורים מיהדות? תשובתו: אמונה במשיח אינה עיקר עצמאי במובן שהיהדות לא יכלה להתקיים בלעדיה. יהודי חייב להאמין בכל מה שבתורה (כולל משיח), אבל זה לא עיקרון יסוד עצמאי. זה משקף חשיבה יהודית ממוקדת תורה: התורה מחייבת מטבעה וטובה; משיח הוא חלק מהתורה אבל לא היסוד המבני.
הערה טקסטואלית: חלק מהחוקרים טוענים שחלקים מסוימים מקטע ליטורגי זה הם תוספות מאוחרות יותר שלא נמצאו בנוסחאות ישנות יותר.
—
8. שני סוגי יהודים – ההבחנה המרכזית מתגבשת
| | יהודי ממוקד תורה | יהודי ממוקד יציאה |
|—|—|—|
| בסיס הזהות | התורה טובה מטבעה | מעשי גאולה היסטוריים של ה’ |
| משיח | חשוב אך לא חיוני מבנית | הכרחי לחלוטין – בלעדיו, כל המערכת קורסת |
| תקדים אברהם | לאברהם הייתה תורה *לפני* היציאה – התורה קודמת ועולה על היציאה | הסיפור היהודי הספציפי *מתחיל* עם היציאה |
| משבר בגלות | התורה נשארת טובה בכל מקרה | אם הגאולה לא באה, יש בעיה יסודית |
היהודי ממוקד היציאה לא יכול בלי משיח. עבור יהודי זה, כל היחס עם ה’ הוא עסקאי/היסטורי: ה’ הוציא אותנו ממצרים, ייתן לנו את הארץ, ויגאל אותנו שוב. אם הגאולה הזו לא באה, יש משבר אמונה. אלוקי היהודי הזה מוגדר על ידי “אהיה אשר אהיה” – “אוציא אתכם ממצרים [ואת המקבילות העתידיות שלה].”
ה*עדה החרדית* מדגימה את היהודי ממוקד היציאה: “אני רוצה את ה*ישן* [ברית] בחזרה – מי יוציא אותנו מגלות?” אם הדפוס הגאולתי הישן הסתיים, הם מתעקשים לחכות לשיקומו במקום לקבל מסגרת חדשה.
השאלה הכואבת שהיהודי ממוקד היציאה הזה חייב להתמודד איתה: “אבל בינתיים ה’ מענה אותנו, בינתיים הוא עושה שואות, בינתיים עמנו נספה…” – המשבר התיאולוגי של אמונה מבוססת גאולה המתמודדת עם סבל לא נגאל.
—
9. תגובת היהודי ממוקד היציאה: “אני מאמין בגאולה”
אם הברית היהודית הספציפית (השייכות לאברהם, יצחק, יעקב, כל הסיפור) הסתיימה, אולי צריך ליצור אחת חדשה. אבל היהודי ממוקד היציאה דוחה זאת: “אני לא עושה אחת חדשה – אני רוצה את הישנה. הישנה חוזרת!” ה’ יוציא אותנו מגלות. גם אם שואלים על סבל, השואה, והיעדרות ה’ לכאורה – התשובה היא: “אני מאמין בגאולה” – היא תחזור.
במה יהודים רגילים באמת האמינו
יש הבחנה בין יהודי ישיבה ויהודים פשוטים יותר/רגילים (סבתות שלנו). אנשי ישיבה, כשנשאלים למה הם יהודים, בדרך כלל עונים “התורה.” אבל עבור רוב היהודים הרגילים, הם האמינו בתורה לא כי זה כתוב בתורה, אלא כי ה’ הולך להביא משיח. סמכות התורה הייתה מעוגנת בהבטחת הגאולה העתידית.
“אני מאמין” – למה משיח על פני תחיית המתים?
עובדה תרבותית מעידה: אנשים שרים “אני מאמין בביאת המשיח” אבל אף אחד לעולם לא שר “אני מאמין בתחיית המתים”. אבל המשנה מפרטת הכחשת תחיית המתים כמינות, לא הכחשת ביאת המשיח. זה מראה שאמונה במשיח חשובה קיומית לאנשים בצורה שתחיית המתים אינה – היא מקיימת את היחס החי עם ה’.
נקודת החתם סופר – אמונה בונה את היחס רק כשהדברים טובים
להאמין בדברים הכתובים בתורה חשוב כי זה בונה את ה*יחס* – אבל רק כשהדברים כרגע טובים. כשהדברים טובים, אפשר לומר “אשר הוצאתיך ממצרים” וזה מהדהד. אבל כשהדברים לא טובים, צריך את הממד מכוון העתיד של הגאולה.
—
10. ההבטחה המשיחית כמנוע הפעיל של החיים הדתיים היהודיים
ברכת הסדר של פסח כראיה
אחרי ה*חורבן*, התנאים הוסיפו לברכת פסח: לומר “גאל ישראל” לבד יהיה קצת שקר – “סדר מזויף” – מאחר שאנחנו עדיין בגלות. אז הם הוסיפו: “כן ה’ אלקינו… יביאנו למועדים ולרגלים אחרים” – הבטחה לגאולה עתידית. זה ממסגר מחדש את סדר פסח: אנחנו לא חוגגים פסח רק כי ה’ הוציא אותנו ממצרים בעבר, אלא כי הוא הולך להוציא אותנו שוב, בדיוק כמו שהיהודים במצרים עשו את הסדר שלהם בציפייה ליציאה הקרבה.
הסבר רב סעדיה גאון
רב סעדיה גאון שואל למה יציאת מצרים כל כך חשובה ועונה: כי היציאה מוכיחה שה’ יגאל אותנו מהגלות הנוכחית שלנו – “כשם שעשה לאבותינו, כך יעשה לנו.” היציאה היא פרדיגמה לגאולה עתידית מ”מצרים שלנו.”
פיוטי ר’ אלעזר הקליר – כל פיוט ליטורגי מסתיים במשיח
ר’ אלעזר הקליר כתב פיוטים כמעט לכל אירוע תפילה. כל פיוט בודד מסתיים בביאת המשיח. הקליר תמיד שואל “מה זה רלוונטי לי?” – והתשובה היא אף פעם לא פשוט “זו מצווה.” התשובה היא תמיד: משיח בא. אין פיוט בודד שהסיום שלו (*קלוס*) לא מסתיים בביאת המשיח.
[סטייה צדדית: דוגמת שבת זכור]
זכירת עמלק – אפשר לשאול “מה אתה רוצה ממני?” עבור אנשים היסטורית, “זו מצווה” אף פעם לא הייתה התשובה המספקת. התשובה תמיד הייתה קשורה למשיח.
מדרש תנחומא – כל דרשה שבועית הסתיימה במשיח
מדרש תנחומא (ואוספים מדרשיים קשורים) מתעדים דרשות בפועל שנמסרו בבתי כנסת. כל דרשה שבועית בודדת מסתיימת בביאת המשיח – לא באופן כללי, אלא מראה מהפרשה של אותו שבוע איך אפשר להסיק שמשיח יבוא.
[סטייה צדדית: בעיית ההדפסה של מדרש תנחומא]
מדרש תנחומא “הודפס לא נכון” – הוא מקורו בארץ ישראל שם התורה נקראה במחזור של שלוש שנים. אז לפעמים המדרש מעיר על פסוק אמצע פרשה לכאורה אקראי, כי שם התחילה קריאה אחרת. כל יחידת קריאה מסתיימת במשיח, וכשמבינים את מבנה מחזור שלוש השנים, רואים את הדפוס הזה בבירור.
ההפטרה – נקראת במיוחד כדי להכריז על ביאת המשיח
ההפטרה נקראת בעיקר כדי לומר שמשיח בא. הברכות על ההפטרה קובעות זאת במפורש: “נאמן אתה” – שהוא יגאל אותנו; “אשר בחר בנביאים טובים” – “נביאים טובים” כלומר נביאים שמוסרים נבואות *טובות* (מנחמות, גאולתיות).
[סטייה צדדית: “נביאים טובים” מול “נביאים רעים”]
“נביאים טובים” פירושו אלה שמתנבאים דברים טובים (נחמה וגאולה). “נביאים רעים” יהיו אלה שנבואותיהם הקשות אנחנו לא קוראים כהפטרות. מישהו התבדח: “מזל שה’ לא מצא נביאים רשעים.” הקשר בין הפרשה השבועית להפטרתה לעתים קרובות רופף – לפעמים רק מילה משותפת או גימטריה. הנקודה האמיתית של ההפטרה היא התוכן המשיחי, לא הקשר לפרשה.
הזוהר על גלות ומשיח (פרשת שמות)
הזוהר בפרשת שמות דן בהרחבה מתי משיח יבוא. ר’ שמעון בר יוחאי עצמו מכיר שמשיח לא בא מהר – תהיה המתנה ארוכה. הזוהר שואל: מה מקיים יהודים בגלות הארוכה הזו? התשובה: יהודים באים לבית המדרש כל שבוע וקוראים את הבטחות הישועה והנחמה שה’ הבטיח להם שיקרו. הזוהר מציג זאת לא כ*דרוש* אלא כתיאור מציאות – כך שרידות יהודית בגלות בפועל עובדת.
סיכום גישה זו (שיטה ראשונה)
זו כולה גישה קוהרנטית אחת (*שיטה*) לסדר ולפסח – כל מה שאנחנו אומרים מצביע על הדפוס שבדיוק כמו שהייתה פעם יציאת מצרים, ה’ ימשיך להוציא אותנו מגלות. זה סוג האלוקים שיש לנו.
—
11. הרבי מקוצק מול גישת הכוזרי
תלמיד של הרבי מקוצק אמר שההתעוררות שלו לעבודת ה’ באה מ”שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה” (ישעיהו מ:כו) – כלומר, מהתבוננות בבריאה. הרבי מקוצק דחה זאת: זה בסדר גם לגוי. יהודי צריך השראה מיציאת מצרים.
זה מתחבר לכוזרי (מאמר אלף): יהודי לא מוגדר על ידי *בריות העולם* אלא על ידי *אשר יצר* – כלומר, המעשה המעצב/גאולתי הספציפי – כלומר, היחס ההיסטורי המסוים, לא קוסמולוגיה אוניברסלית.
[סטייה צדדית: אי ההסכמה של הרמב”ן ושאלת אבן עזרא]
– הרמב”ן החזיק במקצת אחרת מעמדה זו.
– אבן עזרא מביא שאלת ר’ יהודה הלוי (הכוזרי) ומציע תשובה אחרת: כל הנקודה היא *לאמן* את היכולת לעשות הצהרה זו.
– משתתף מעלה את השאלה מה “אשר הוצאתיך ממצרים” באמת אומר מעשית – “יצאת ממצרים – מה אתה רוצה לעשות עם זה? זה לא מדבר אליי.”
– הודאה כנה: **”אני לא מכיר אף אחד שזה באמת מדבר
אליו”** בצורה שהכוזרי ממסגר את זה. הגישה המבוססת בריאה (*בריות העולם*) נגישה יותר באופן אינטואיטיבי.
– ניסיון הגנה על הקוצקר: אולי הוא מתכוון למשהו אחר – *השראה* לפעולה, לא רק זיהוי תיאולוגי.
—
12. מעבר: “הדרך השלישית” והרמה העמוקה יותר
גישת הקוצקר מוכרת כלגיטימית (“יש למי לסמוך”), אבל דרך שלישית מוצגת: “ניגון העתיד” (*מגינת העתיד*) – הרעיון ש”מה שהיה הוא שיהיה”. גישה זו קוראת את היציאה כתבנית לגאולה עתידית.
[המחשה צדדית: שיטת ישעיהו]
הנביא ישעיהו, לאורך כמעט כל ספרו, מפנה שוב ושוב ליציאת מצרים כהוכחה ומודל לגאולה העתידה. הוא טוען שהגאולה העתידית תהיה דומה – קריעת ים, וכו’ – משתמש ביציאה כעדשה להבין מה ה’ יעשה שוב.
ציר מכריע: כל מה שנדון עד כה – כל הגישות ליציאת מצרים – נשאר ברמת הפשט, רמת השטח, עולם העשייה. יש נושא הרבה יותר עמוק שחייב להתייחס אליו.
—
13. “הסיפור הפשוט” של היציאה מונח ומבוקר
הנרטיב הבסיסי: היינו במצרים, מישהו הוציא אותנו, במתן תורה ה’ זיהה את עצמו – “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך” – הוא האלוקים שהציל אותך, אז אתה חייב לו ציות; אם לא, הוא כועס.
כולם מבינים שזה משל. ה’ לא ממש כועס. כל המסגור *מוגשם* ומייצג דרך מצומצמת, צרה מאוד של הבנת ה’. כל החושבים העמוקים יותר (*מעמיקים*) בכל האסכולות מסכימים שהקריאה הפשוטה הזו היא דבר חלש מאוד – בסדר לילדים קטנים, ל”והגדת לבנך” (סיפור לילד שלך בסדר), אבל היא נשארת בתחום *עולם העשייה* ולא תופסת את הטבע האמיתי של ה’.
שני חסרונות של הקריאה הפשוטה
1. לא מספיק מצד ה’ (*מצד האיבערשטער*):
– זה רק מעשה קטן אחד מבין המציאות האינסופית של ה’. בריאת העולם עצמה אולי רק דבר קטן אחד שה’ עשה (כמו שהתניא אוהב לומר). יציאת מצרים אפילו יותר קטנה – אירוע אחד לעם אחד.
– זה כמו לקרוא למישהו “אב” על סמך מעשה הצלה בודד – הגדרה חלשה של אבהות.
– זה לא מגלה את ה*מהות* של ה’, לא מבטא מה “ה'” באמת אומר.
2. לא מספיק מצדנו (*מצד אנו*):
– כמה זמן צריך לשמור *הכרת הטוב* על היציאה? אלף שנה? עשרת אלפים? העולם יסתיים ואתה עדיין מודה?
– מה עם גרים שלא היו ביציאה? מה הם חייבים?
– מה עם החזון הנבואי (זכריה, תפילת שמונה עשרה) שכל האומות צריכות לעבוד את ה’? איזה אלוקים הם יעבדו – זה שהוציא *אותנו* ממצרים? זה לא אומר להם כלום.
[סטייה צדדית: חובות הלבבות]
בשער שלו על *הכרת הטוב*, חובות הלבבות אומר שצריך להודות לה’ על טובותיו, ומי שקיבל יותר טובות חייב להודות יותר. זה רדוקטיבי – זה מכווץ את היחס עם ה’ לפנקס הכרת טוב.
—
14. מעבר לגישות עמוקות יותר: שתי שיטות מנוגדות
כדי להבין יציאת מצרים כראוי – יותר תיאולוגית, יותר מהותית, לדבר על ה’ *נכון* – יש שתי גישות מנוגדות (*מהלכים*), אולי שלוש (כאשר הרמב”ם תופס מקום אמצעי או כפול – קריאה אחת ברמת הפשט, אחת ברמת הסוד).
—
15. שיטת הרמב”ם: ידיעת ה’ טהורה
עמדת הליבה של הרמב”ם
הרמב”ם מייצג את הגישה הגבוהה ביותר במובן מסוים: הוא היה החושב שדאג לשום תכונה, שום תיאור, שום אפיון של ה’ מלבד ידיעת ה’ כמו שהוא באמת.
– כל השאר – ה’ מבצע פעולות, עושה טובות – טוב ל*חינוך*, לילדים. זו לא האמת.
– האמת היא: צריך לדעת את ה’ עצמו (*ידיעת ה’*). זה היה כל הפרויקט של הרמב”ם.
– זו “חוצפה גדולה” – אפילו לומר שה’ *אינו גוף* דורש אלף שנים של הסבר. אז צריך להוסיף: אין לו תכונות (*אינו בעל תארים*), ולשלול כל מה שבני אדם חושבים שהם מתכוונים.
– כל דבר פחות מהידיעה הטהורה הזו אולי אפילו מהווה, לדעת הרמב”ם, עבודה זרה ממש.
הראיה הטקסטואלית של הרמב”ם: חיתוך הפסוק
תצפית טקסטואלית בולטת: הרמב”ם עושה *ידיעת ה’* למצווה ראשונה (יסודי התורה, פרק א’). פסוק המקור שלו הוא “אנכי ה’ אלקיך.” אבל כל פעם בודדת שהרמב”ם מצטט את הפסוק הזה בהקשר של מצווה זו, הוא חותך אותו ב”אנכי ה’ אלקיך” – מוחק “אשר הוצאתיך מארץ מצרים”.
– הרמב”ם ידע את הפסוק המלא. בהקשרים אחרים הוא מצטט פסוקים שלמים גם כשרק חלק רלוונטי.
– אבל בהקשר של ידיעת מי ה’, הוא אף פעם לא מזכיר יציאת מצרים.
– לאורך כל החלק הראשון של מורה נבוכים (והרבה מהשני), שם הוא דן בהבנת טבע ה’ תוך שימוש באלפי פסוקים – יציאת מצרים אף פעם לא מוזכרת.
פסוק ההוכחה המועדף של הרמב”ם: כי תשא (אחרי חטא העגל)
במקום יציאת מצרים, הרמב”ם מתמקד בפרשת כי תשא – במיוחד הקטע *אחרי* חטא העגל, שם משה שואל את ה’: “הודיעני נא את דרכך” ו”הראני נא את כבודך”.
– זה מרמז שעד נקודה זו, משה עצמו לא ידע לגמרי מי ה’.
– תגובת ה’ שם אף פעם לא מזכירה יציאת מצרים.
—
16. שלוש עשרה מידות הרחמים כהתגלות המחליפה
מקבילה מבנית: שלוש עשרה מידות ועשרת הדברות
שני הפסוקים הראשונים של עשרת הדברות מכילים כמעט את כל שלוש עשרה מידות הרחמים. הרצף עובר מ”אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך” דרך “פוקד עוון אבות על בנים” וממשיך עד סוף שלוש עשרה מידות. אולם, באמצע, משהו אחר מוחלף – איפה שנרטיב היציאה היה מופיע, במקום זה אנחנו מוצאים “ה’ ה’ אל רחום וחנון” וכו’. אותה נקודת סיום מבנית (“לא ינקה”) מופיעה גם בכי תשא וגם בדברות.
מסקנה: שלוש עשרה מידות הן בעצם אותה מסגרת כמו פתיחת עשרת הדברות, אבל עם תוכן חדש לגמרי המחליף את התייחסות היציאה – פרשנות חדשה למי ה’.
התזה המרכזית של הרמב”ם
הרמב”ם החזיק שקטע שלוש עשרה מידות (ה*פרשה* בכי תשא) הוא המקור העיקרי בתורה להבנת מהו ה’. הוא דן בהרחבה באתיקה הניקומכית של אריסטו בקשר לזה, וכמעט כל מילה באותם שני פרקים (של מורה נבוכים) קיבלה את פרשנות הרמב”ם. מורה נבוכים חלק א’ הוא פחות או יותר פירוש על אותה פרשה.
שאלת משה ותשובת ה’ – בלי היציאה
כשמשה עצמו שאל את השאלה “מי ה’?” – וכשמלאכים שואלים את אותה שאלה – נאמר למשה “לא יראני האדם וחי”. אבל ה’ כן אמר לו משהו: שלוש עשרה מידות – “ה’ ה’ אל רחום וחנון”. באופן קריטי, ה’ לא אמר כלום על היציאה ממצרים.
לפי אלה שטוענים שהיציאה היא העניין המרכזי (*דבר מרכזי*) של היהדות, זה מאוד מוזר. כשה’ בא להתגלות למשה, הוא לא אמר “אני זה שהוצאתי אותך ממצרים.” הוא לא הפנה למכות או לקריעת ים סוף. במקום זה, התגלות חדשה לגמרי, סוג חדש של *השגה*, ניתנה.
למה ההתגלות החדשה הייתה נחוצה דווקא אחרי חטא העגל
חטא העגל הוכיח שלמסגרת היציאה עצמה הייתה בעיה. העם אמר על העגל: “אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים”. העגל הצליח לנכס את אותה שפת יציאה בדיוק! אין שום דבר מהותי בנרטיב היציאה שמונע לוגית עשיית עגל זהב – היציאה לבדה לא שוללת עבודה זרה. מחשבה מסוימת יכולה לבנות את העגל תוך שימוש באותה מסגרת “אשר העלוך”. גם המצווה האמיתית וגם הטענה האלילית משתמשות באותה שפת “אשר העלוך”.
לכן, אחרי העגל, כל הזדהות ה’ המבוססת על היציאה מושמת בצד, והתגלות חדשה לגמרי באה – שלוש עשרה מידות – המייצגות סוג שונה ביסודו של ידיעת ה’.
מה נעדר מההתגלות החדשה הזו
ההתגלות החדשה הזו מזכירה לא את היציאה ולא את בריאת שמים וארץ.
[סטייה צדדית: בריאה בתורה]
בריאת שמים וארץ כמעט אף פעם לא מוזכרת מחוץ לספר בראשית. התורה בקושי מדברת על בריאת העולם מעבר לזה. הרמב”ם באופן דומה לא בנה את התיאולוגיה שלו בעיקר על בריאה, כי הוא החזיק שאפילו בריאה היא עניין “קטן מאוד” (במונחים של משמעות תיאולוגית).
—
17. הקיצוץ המכוון של הרמב”ם בפסוק – ניתוח נוסף
בכל פעם שהרמב”ם מצטט את הפסוק “אנכי ה’ אלקיך,” הוא חותך אותו לפני “אשר הוצאתיך מארץ מצרים” – סעיף היציאה לא מעניין אותו למטרת הגדרת המצווה הראשונה. אחרים ציינו זאת: הסמ”ג (ספר מצוות גדול) עוקב אחר הרמב”ם בספר המצוות אבל אז הולך רחוק יותר, מביא את דעת הרמב”ן שהמצווה הראשונה אומרת יותר מסתם “יש אלוקים” – זה אומר שהוא משגיח, וכו’.
[סטייה צדדית: השימוש של הסטמר רבי בסמ”ג/סמ”ק]
הסטמר רבי פעם נתן *דרשה* באסיפה נגד הציונים, טוען שמהסמ”ג (או סמ”ק) אפשר לראות שלא להאמין בציונות הוא העיקר הראשון – כי הסמ”ג מרחיב את המצווה הראשונה עד ה*גלות* הראשונה. זה עובד לפי אותה *שיטה*, אבל הרמב”ם עצמו לא כתב את זה כך – הרמב”ם כתב רק “אנכי ה’ אלקיך” בלי “אשר הוצאתיך.”
—
18. ההבנה החיובית של הרמב”ם ליציאה – הלכות עבודה זרה פרק א’
האם זה אומר שהרמב”ם לא העריך את היציאה בכלל? לא. הבנת הרמב”ם ליציאה נמצאת בהלכות עבודה זרה, פרק א’, שהוא קיום הרמב”ם לנוסח ההגדה: “מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו.”
הרמב”ם מסביר שם למה היציאה הייתה הכרחית: “לדעת כי אני ה’ אלקיכם” – לדעת שאני ה’ אלקיכם. היציאה היא לא בעיקר על הכרת טוב על טובה (הוצאה אותנו, הרג את בכוריהם, הציל את שלנו). במקום זאת, היציאה הייתה אמצעי לגלות טוב יותר מי ה’ – אירוע קוגניטיבי/תיאולוגי, לא רק שחרור היסטורי.
[סטייה צדדית: קשיי הדפסה]
המהדורות המודפסות של פרק זה מקשות על הלימוד כי הן דוחסות בערך 15 סעיפים לתוך רק שלושה, מטשטשות את המבנה.
—
19. תיאור הרמב”ם של עבודה זרה – הבעיה המרכזית
הרמב”ם בהלכות עבודה זרה פ”א מציג את הבעיה היסודית:
– כולם ידעו במקור על ה’ – אדם הראשון ידע.
– אבל יש בעיה עמוקה: ה’ ברא והתחיל הכל, הוא הסיבה הראשונה. אולם, ה’ לא מנהל את העולם ישירות בשום דרך נראית לעין. אין שום דבר בעולם שאפשר להצביע עליו ולומר “ה’ עשה את זה ישירות” – אולי נס, אבל אפילו ניסים דורשים ניתוח זהיר.
שרשרת הסיבתיות: למה יורד גשם? כי יש עננים. למה עננים? כי זה חורף. למה חורף שונה? כי השמש רחוקה יותר. למה השמש רחוקה? בגלל הגלגלים השמימיים. מה מניע את הגלגלים? מלאכים. וכן הלאה כלפי מעלה.
הכל נכון בו זמנית: נכון שה’ עשה הכל, אבל נכון גם שהעולם פועל דרך כוחות ביניים. הרמב”ם אומר שה’ נקרא “אלקי האלקים” – אלוקי האלוהים. מה “אלוהים” אומר כאן? לא אלילים – זה אומר מלאכים, כוחות, הכוחות שמנהלים את השמש כל יום. זה *חידוש* גדול להיות אלוקי המלאכים, כי יש טיעון מאוד סביר (הטיעון של נמרוד, או של דור אנוש) שצריך לעבוד/לכבד את הכוחות הביניים האלה, מאחר שהם אלה שבאמת מנהלים דברים.
ההיגיון של עבודה זרה
העולם מנוהל על ידי שכבות מרובות של כוחות (*עולמות*). אנחנו בעולם הנמוך ביותר, כמעט בלי שליטה. מעלינו יש כוחות גבוהים יותר ששולטים בנו. אם רוצים שדברים ילכו טוב, צריך לפנות אליהם – הם שלוחי ה’, אבל הם המציאות המעשית.
תפילה, קרבנות, נתינת כבוד – כל אלה באופן טבעי נמשכים לכוחות הביניים, כי הם אלה שפועלים באופן נראה. זה כל ה*נושא* של עבודה זרה: זה לא לא רציונלי – זה נובע מהמבנה הנצפה של העולם.
[סטייה צדדית: דעת הרמב”ן וטבע הכוחות האלילים]
הרמב”ן מסביר שבאמת כן מקבלים כוח מהכוחות האלה (בניגוד להתפלל לנגיף, שלא עושה כלום). הרמב”ם הבין את הכוחות השמימיים כפעילים באמת – הם באמת עושים דברים – בניגוד לאליל מת שלא עושה כלום. הכוכבים, בהבנת הרמב”ם, באמת מנהלים את העולם (אסטרולוגיה שגויה רק כי זו השיטה הלא נכונה של הבנת הכוכבים, לא כי לכוכבים אין השפעה).
אולם, האם מסגרת הרמב”ן היא בדיוק אותה מסגרת של הרמב”ם נשארת לא ברורה. זו חקירה עמוקה – צריך לתת דין וחשבון על כל המסגרת הקבלית גם כן. העניין מסומן כלא פתור.
הבחנה מרכזית: הבנת הרמב”ם לעבודת כוכבים היא לא אותו דבר כמו עבודת אליל מת. הכוכבים/מלאכים באמת עושים דברים – הם כוחות אמיתיים. הנקודה של הרמב”ם היא בדיוק שזה הופך עבודה זרה לפיתוי אינטלקטואלי רציני, לא סתם טיפשות.
—
20. הבהרת טבע הכוחות הביניים
הבנת הרמב”ם לכוחות הביניים (שרים/מלאכים) היא לא כמו עבודת סלע מת. הכוחות האלה הם סוכנים אמיתיים – הם פועלים, יש להם קיום וכוח אמיתי. הרמב”ם קובע במפורש בשמונה פרקים שלמלאכים יש בחירה חופשית, אם כי עם הבדל מכריע אחד מבני אדם: הם יכולים לבחור רק טוב, לעולם לא רע. זה מקביל לאיך שלה’ יש רצון חופשי אבל לא יכול לעשות רע.
[סטייה קצרה: משמעות “רצון”]
ההנחה שלנו שרצון דורש את היכולת לבחור ברע מאותגרת על ידי העובדה שלה’ יש רצון אבל לא יכול לבחור ברע. זה נדון בשיעור קודם ולא מפורט יותר כאן.
אנלוגיית המושל
הרמב”ם עצמו מביא את האנלוגיה: ה’ הוא כמו מלך ששולט דרך מושל (שליח). המושל אינו הסמכות הסופית – המלך תמיד יכול לעקוף אותו – אבל בנסיבות רגילות, המושל מקבל החלטות באופן עצמאי. כך הכוחות הביניים (מלאכים, כוכבים) פועלים בעולם. הם מקבלי החלטות אמיתיים במסגרת מואצלת, יותר כמו שני אנשים מתקשרים מאשר כמו כוח מכני.
—
21. ידיעה שה’ קיים מעבר לכוחות הביניים היא עצמה הישג עמוק
בהינתן מערכת שכבתית זו של כוחות, אפילו להכיר שיש אלוקים מעל כל הכוחות האלה הוא הישג אינטלקטואלי עצום (*חידוש*). מסע אברהם הוא פרדיגמטי:
– אדם רגיל רואה רק את המיידי – אביו תרח “מנהל את העולם”
– אדם קצת יותר חכם מבין שהשמש יש לה כוח גדול יותר מכל בן אדם – זה כבר רמה של מדע/ידע
– חושב עמוק יותר תופס את כל המערכת האסטרונומית ומבין שהיא לא יכולה להיות מייצרת את עצמה – חייבת להיות סיבה גדולה יותר
– תובנה מרכזית: אותה “סיבה גדולה יותר” היא עדיין לא ה’ – לפי הרמב”ם, זה מלאך. צריך אז לחקור את כל עולם המלאכים, להבין איך זה עובד, ואז להבין שאפילו *זה* לא מספיק – חייב להיות משהו גבוה יותר עדיין. רק *אז* מגיעים לה’.
– המקובלים מוסיפים שכבות נוספות: מה שאתה חושב שזה ה’ אולי רק ספירה, וצריך להבין את כל מערכת הספירות, ואפילו מעבר לז
ה יש עוד רמה (אין סוף).
זה התקדמות טבעית של הבנה (*מהלך השגה*) – רוב האנשים אף פעם לא משלימים אותה.
“אינו גוף” של הרמב”ם אומר הרבה יותר ממה שאנשים חושבים
“ה’ אינו גוף” לא רק אומר שה’ אינו אדם – אף אחד אף פעם לא חשב את זה ממש. זה אומר שה’ אינו היקום, לא הגלגל הראשון, לא שום כוח בודד. אפילו מלאך הוא “אינו גוף”. להגיע להבנה של מהו ה’ באמת דורש מאות שנים של עבודה אינטלקטואלית.
—
22. ההיגיון של דור אנוש לא היה טיפשי
דור אנוש הגיע למסקנה: “המלך יושב בארמונו, רק החכמים הגדולים מבינים שמלך קיים; אני מתעסק עם השוטר שנותן לי דוחות” – זה בעצם טיעון סביר. הרמב”ם קורא לזה שטות אבל לא מסביר למה זו שטות. הרמב”ן מספק הסבר; הרמב”ם לא. זו מזוהה כבעיה גדולה לא פתורה.
—
23. החכמים הגדולים והטרגדיה המחזורית
תמיד היו חכמים גדולים (חנוך, מתושלח, נח, ובין הגויים – אריסטו, וכו’) שהבינו את התמונה המלאה: שכל הכוחות הביניים הם עבדים, שה’ הוא המקור הסופי של הכל. עבורם, העבודה העיקרית של ה’ הייתה ידיעה – לדעת ש”יש שם” – המצווה הראשונה.
המחזור החוזר
שתי רמות של אנשים תמיד היו קיימות:
1. המון העם – הם חושבים שהאליל ממש הוא ה’
2. המשכילים מעט – הם לומדים שהאליל מסמל את הכוכבים, ומסתפקים בהסבר הזה. ההסבר הזה אינו שקר – אבל הוא לא שלם.
המחזור החוזר:
– חכם גדול מגלה את האמת המלאה
– הוא לא יכול להעביר אותה ביעילות לדור הבא
– תוך כמה דורות, הידע מתדרדר בחזרה לעבודת כוחות ביניים
– חכם חדש חייב לבלות “500 שנה” לגלות מחדש מה שכבר היה ידוע
– הרמב”ם קובע: “צור העולמים – לא הכירו בו בעולם” – זו המציאות של גלגל חוזר
—
24. ההישג הייחודי של אברהם
הרמב”ם אומר שאברהם לא למד משם ועבר (למרות מדרשים אחרים שאומרים שכן). סיבות אפשריות:
– אולי צריך להגיע להבנה הזו באופן עצמאי
– אולי אברהם פשוט לא יכול היה למצוא מורה – אם רוב העולם, אפילו החכמים, היו “מרומים” לגבי האמת הבסיסית, למצוא את החכם הנכון היה דורש מזל יוצא דופן
– הראב”ד כבר מצטט מדרשים סותרים נגד תיאור הרמב”ם
הנקודה העמוקה יותר: התשובה ל”מי ברא את העולם?” זמינה בקלות – “מלאך.” רוב האנשים היו מסתפקים בתשובה הזו. גדולת אברהם הייתה לדחוף רחוק יותר: “מי ברא את המלאך?” – וזה דורש חקירה הרבה יותר עמוקה.
זו הייתה הדרמה והמציאות של העולם עד אברהם: מחזור מתמיד שבו האמת התגלתה, אבדה, התגלתה מחדש, ואבדה שוב. זו נשארת המצב המתמשך של העולם – להגיע לידיעה אמיתית של ה’ קשה ביותר, ורוב האנשים, אפילו אינטליגנטיים, עוצרים בהסברים ביניים.
—
25. שני החידושים המהפכניים של אברהם
אברהם נקרא “אלוקי אברהם” בדיוק כי הוא גילה משהו חדש באמת. החידוש שלו לא היה רק אינטלקטואלי – הוא הציע שני פתרונות מעשיים לבעיה המבנית של שכחת ה’:
חידוש מס’ 1: איסור עבודה זרה
– לפני אברהם, לא היה איסור על עבודה זרה. החכם שעבד כוחות ביניים היה לו חישוב לגיטימי – הוא ידע שה’ מעליהם. לא היה שום דבר פורמלי לא בסדר במה שהוא עשה.
– תובנת אברהם: גם אם המתרגל המקורי (כמו אנוש) היה לו כוונות נכונות, המערכת בהכרח גורמת לשכחה תוך כמה דורות. הוא אומר לאנוש, למעשה: “אתה צדיק, אתה עושה הכל נכון, אבל אתה עושה טעות אחת – המערכת שלך גורמת לכל אדם רביעי לשכוח את כל העניין, ותוך דור נוסף אנשים יודעים רק את הכוחות ולא את הישות העליונה בכלל.”
– הפתרון של אברהם: לאסור לגמרי עבודה זרה – לא רק את העבודה עצמה, אלא את כל האביזרים שלה, המנהגים, המקדשים, הערים שבהן היא מתורגלת, קנייה מהסוחרים שלה. הוא יצר מאות מצוות וגדרים סביב קבורת עבודה זרה.
הגדרה מחדש מרכזית של עבודה זרה: עבודה זרה לא בהכרח אומרת עבודת “אלוקים אחר” – זה אומר עבודת כל כוח ביניים בינך לבין ה’, אפילו כזה שקיים באמת ואינו באמת נפרד מה’. אברהם הכריז שזה אסור בכל זאת.
– חלק מהמנהגים האסורים היו אכן טיפשיים, אבל חלקם לא היו טיפשיים מטבעם ברמה הבסיסית – אבל כולם נאסרו בכל מקרה.
– אברהם עצמו ניגש לזה עם *חסד* (חסד/שכנוע), אבל משה אחר כך הסלים: כל מי שנוגע בעבודה זרה נתון לעונש מוות, בלי דיון, בין אם רצוני או לא.
חידוש מס’ 2: עבודה ישירה של ה’
– לפני אברהם, אנשים ידעו על ה’ אבל לא עבדו את ה’ ישירות. כל העבודה/שירות הופנתה לכוחות ביניים.
– אברהם הציג את הרעיון הרדיקלי של ביצוע עבודה – קרבנות, תפילות, שירי הלל – מופנים לסיבה הראשונה עצמה.
– הוא בנה מזבח “לה'” – התורה מתעדת זאת כמזבח הראשון המוקדש במפורש לה’.
המנגנון הפדגוגי: הגאונות של מערכת זו היא שהיא יוצרת מנגנון של זכירה. כשילד שואל “אבא, למי אתה עושה את הקרבן הזה?” האב עונה: “לא לכוכב הזה, לא לכוכב ההוא – זו עבודה זרה, ענוש במוות. אני עושה את הקרבן הזה לה’ עצמו.” הילד שואל: “מה ה’ מקבל מקרבן?” התשובה: “*נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני*” – סיפוק שרצונו התקיים.
הפרדוקס: בעוד שאברהם אסר את כל המנהגים האלילים, הוא בו זמנית אימץ צורות מסוימות מאותם מנהגים ממש (מקדשים, קרבנות, תפילות, סדרי ליטורגיה) – אבל הפנה אותם לה’ לבדו. ההכרזה “*לשם אשה ריח ניחוח לה’*” היא מה שהופך את המעשה.
[סטייה צדדית: בעיית הרמב”ם עם קרבנות לפני אברהם]
אם הרמב”ם אומר שקרבנות הוקמו כנגד עבודה זרה, מה עם קרבנות אדם המוזכרים במדרש? הטקסט התורה עצמו לא מזכיר שאדם הקריב קרבנות (רק מדרש עושה זאת). זו מוכרת כ”שאלה טובה” אבל נשארת לא פתורה.
—
26. ההעברה מאברהם דרך האבות
החידושים של אברהם לא היו פקודות נבואיות או חוק כתוב – הרמב”ם אומר שאברהם לא קיבל אלה כמצוות פורמליות. במקום זאת, אברהם קבע שזה הדבר הנכון לעשות, והמנהג אומץ. יצחק ויעקב המשיכו את המנהג. אברהם עצמו הסכים ששבט לוי צריך להיות ממונה על עבודת ה’ והוראה.
—
27. המשבר במצרים
המערכת התמוטטה כשבני ישראל ירדו למצרים:
– הלוויים זכרו – הם ישבו ולמדו ושמרו על האמת.
– רוב היהודים האחרים שכחו – כי עדיין לא היה חוק פורמלי (*תורה*), שום מערכת משפטית מחייבת. המסורת האברהמית הייתה מנהג, לא מצווה. מי שעבד עבודה זרה לא עמד בפני שום עונש.
[סטייה צדדית: יוסף והדת המצרית]
– יוסף דיבר לפרעה על “אלוקים”, אבל מה פרעה הבין במילה הזו? פרעה הבין אותה כמתייחסת לאיזה אלוהות ביניים – “אלוהים אחרים” – איזה כוח חזק, בעצם “אלוהות” אחרת במסגרת הפגאנית, לא הישות העליונה.
– יוסף עצמו אולי השתתף במנהגים דתיים מצריים “מפני דרכי שלום”, מאחר שעדיין לא היה איסור פורמלי. לפני משה, זה היה מותר.
– אפילו יעקב – למרות היותו אב – המצב היה מסובך. אולי מחוץ לארץ ישראל חלו כללים שונים. מסורות מדרשיות מרובות ומורכבות העניין מוכרות.
הדינמיקה החברתית הרגילה
העיקרון “*אזלא לקרתא אזלא בנימוסא*” – כשאתה הולך לעיר, עקוב אחר מנהגיה – אומר שזה היה טבעי ואפילו נחשב ראוי לבני ישראל במצרים להשתתף בפסטיבלים דתיים מקומיים. להיות שכן רע היה בלתי מקובל חברתית.
מהפכת משה הייתה להכריז “*ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים*” – ה’ יעשה שפטים בכל אלוהי מצרים. הרעיון שאתה לא צריך להשתתף במנהגים הדתיים של שכניך, אפילו במחיר של חיכוך חברתי, היה חידוש רדיקלי.
הבעיה המבנית נמשכת
הרמב”ם מציג את המצב בחדות – היהודים עבדו עבודה זרה במצרים. חלק מהמדרשים מסכימים, כמו גם פסוקים ביחזקאל. זה שנוי במחלוקת, וחלקם רוצים להגן (*מלמד זכות*) על היהודים, אבל הנקודה המרכזית עומדת אפילו בקריאה יותר מתחשבת: כל עוד האיסור היה רק מידת חסידות ולא חוק מחייב, הוא לא יכול היה למנוע מההמונים לשכוח. הפגם המבני שזוהה בהתחלה – שבלי חוק פורמלי, ניתן לאכיפה, ידיעת ה’ בהכרח נשחקת – התבטא מחדש במצרים.
—
28. שליחות משה: שיקום ושיטתיות של תובנת אברהם
הבעיה המרכזית הייתה מערכתית, לא אישית
בעיית עבודה זרה אף פעם לא הייתה ש*אף אחד* לא עבד את ה’ – תמיד היו יחידים צדיקים (למשל, שבט לוי) ששמרו על האמת. הבעיה האמיתית הייתה שזה נשאר עניין של מנהג משפחתי פרטי (“מנהג אבותינו”), לא חוק אוניברסלי או מערכת. כל עוד כל העולם הסובב עבד אלילים, ידיעת ה’ נשחקה בהדרגה. העובדה הייתה שהעולם שכח את ה’ באופן קולקטיבי.
חידוש משה = משמעות היציאה
משה בא בזמן היציאה עם חידוש עצום: הוא החזיר את ההוראה המקורית של אברהם שאסור לעבוד עבודה זרה, והוא הוסיף שזו כעת מצווה – כלומר, זה הפך לחוק פורמלי, לא רק אמונה אישית.
היציאה ומתן תורה קשורים רעיונית. אף על פי שהתורה ניתנה מאוחר יותר בסיני, במובן הזה “מתן תורה” *הוא* “יציאת מצרים” – היציאה היא הרגע שהפרויקט הזה מתחיל.
—
29. פרשנות הרמב”ם ל”מה שמו” – שמות ג:יג
הרמב”ם מסביר את שאלת משה לה’ באריכות. משה שואל: “כי יאמרו לי ‘מה שמו’ – מה אומר להם?”
פשוט לקבוע שם הוא חסר משמעות – אתה יכול לקרוא לה’ כל שם וזה לא מוכיח כלום. הבעיה האמיתית הייתה כפולה:
– בעיה 1: מי אומר שה’ שלח אותך? (זה אולי יכול להיפתר על ידי נס/אות.)
– בעיה 2 (הבעיה העמוקה יותר): “מי ה’?” – מי אומר ש*יש* אלוקים בכלל?
הסתייגות חשובה: היהודים *לא* היו אפיקורסים. במקום זאת, הם היו עובדי אלילים: הם האמינו בכוחות ביניים שונים (מלאכים, כוכבים, מזלות) אבל איבדו את המודעות לאלוקים האחד, הראשוני שעומד מאחורי הכל. הבעיה הייתה שחיים בתוך הסדר הרגיל של העולם, קשה מאוד לדבר על “אהיה אשר אהיה”.
“אהיה אשר אהיה” כהוכחה דחוסה לקיום ה’
הרמב”ם מפרש “אהיה אשר אהיה” (בעקבות רב סעדיה גאון) כמשמעו “מחויב המציאות” – “זה שקיים מכוח קיומו שלו.” זה לא היה רק שם אלא טיעון פילוסופי דחוס, גרסה קצרה של “שער היחוד” – מותאמת לרמת ההבנה של האנשים.
הנקודה לא הייתה להוסיף *אלוקים נוסף* לפנתיאון המלא ממילא של מצרים. למצרים היו הרבה אלוהים. מה שחסר היה המושג של יחוד ה’ המוחלט – ישות מ*קטגוריה שונה לגמרי* מכל האלוהויות הספציפיות (שמייצגות כוחות מסוימים של הטבע, מזלות ספציפיים, וכו’). משה היה צריך להעביר משהו שקודם לכל ההגדרות והקטגוריות.
> ### [סטייה צדדית: חילופי דברים בכיתה על פשטות]
> תלמיד מעלה שאלה האם התובנה הזו נראית פשוטה מדי. התגובה: זה נראה פשוט *עכשיו* רק כי מישהו פעם לימד את זה. לפני שזה נוסח, אף אחד לא תפס את זה – בדיוק כמו שאפשר לראות אלפי אלילים בהודו היום וזה “לא עולה על דעת אף אחד.” גילויים בסיסיים רבים נראים ברורים רק אחרי שהם מתגלים לראשונה. “אהיה אשר אהיה” היה רגע התגלות כזה – פשוט עמוקות על פני השטח, אבל עמוק בהבנה אמיתית.
—
30. שתי המצוות המעשיות של משה במצרים: פסח ומילה
מעבר להוראה האינטלקטואלית, משה גם נתן ליהודים מצוות מעשיות אפילו לפני סיני. המדרש מזהה שתי מצוות שניתנו במצרים כ”זכות” ליציאה:
א) קרבן פסח = הרס עבודה זרה
הרמב”ם מסביר שהמצרים עבדו את השה (הטלה/מזל טלה היה ראש המזלות, הכוח השמימי הגדול ביותר). שחיטת השה הייתה מעשה של שבירת עבודה זרה – הרס פיזי של אובייקט העבודה המצרית. זו אחת מההוכחות העיקריות של הרמב”ם שקרבנות בכלל קשורים לאנטי-עבודה זרה. הוא מצטט מקורות קודמים (תרגום ואחרים) לקריאה זו. חלק מהקרבן נשרף (הורס את ה”קליפה” של עבודה זרה) וחלק נאכל (כקרבן לה’) – שני הממדים נוכחים.
ב) ברית מילה = עבודת ה’ חיובית
הרמב”ם עצמו קובע שאחת הסיבות למילה היא שהיא משמשת כאות בבשר של אמונה בה’ – סימן המזהה את המאמינים. אברהם כבר הנהיג זאת; משה פירמל אותה כמצווה. זה מבוסס יותר על *דרשה* מאשר על הטקסט הפשוט של הנרטיב.
זיווג מבני: פסח = הממד ה*שלילי* (שבירת עבודה זרה); מילה = הממד ה*חיובי* (הקמת עבודת ה’). יחד הם מהווים את התוכנית השלמה של משה.
—
31. התזה הגדולה של הרמב”ם: המשמעות האמיתית של יציאת מצרים
הפרשנות הכוללת של הרמב”ם ליציאת מצרים:
– המטרה של היציאה לא הייתה רק שחרור פיזי מעבדות.
– זו הייתה הקמת מערכת לשבור עבודה זרה ולהנהיג עבודת האל האחד.
– “מצרים” יכולה להיות מובנת גם מילולית וגם מטאפורית: מצרים הייתה האפיצנטר של עבודה זרה (עולם הכוכבים, המזלות, המלאכים, הכוחות הביניים). לעזוב את מצרים אומר להשתחרר מכל אותה מסגרת.
– המקובלים הולכים רחוק יותר וקוראים “מצרים” לגמרי כמטאפורה ל”עולם עבודה זרה”, אבל הנקודה של הרמב”ם היא שאפילו ברמה ה*עובדתית, ההיסטורית*, זה מה שקרה ביציאה.
—
32. החידוש המכריע: מערכת ניתנת להעברה, לא חכמה אישית
החידוש המרכזי של היציאה:
> החידוש לא היה שיכול להתקיים חכם צדיק בודד שיודע את ה’ – זה תמיד היה אפשרי, בין יהודים ובין גויים. החידוש היה יצירת מערכת שניתן להעביר לילדים (“והגדת לבנך”) ושילדים לא ישכחו.
זו הסיבה שההגדה והסדר מדגישים סיפור לילדים, שאילת “מה נשתנה”, וכו’ – כי כל הנקודה היא הנצחת המערכת. וזה עבד: עבר זמן רב מאוד, ועדיין יש יהודים שלא עובדים עבודה זרה – ובסופו של דבר אפילו העולם הגויי למד מזה.
המערכת בנויה על שני עמודים: (1) איסור עבודה זרה, ו-(2) הנהגה חיובית של עבודת ה’.
—
33. חידוש הרמב”ם מעמיק: “כי אני ה'” מול “אנכי ה'”
הרמב”ם אומר “כי אני ה'” – הוא לא אומר “אנכי ה'”. ההבחנה חשובה:
– לדעת שה’ קיים הוא לא החידוש של יציאת מצרים. הידיעה הזו תמיד הייתה זמינה ל*יחידי סגולה* דרך חקירה רציונלית – זה עניין אינטלקטואלי נגיש בכל עת.
– החידוש של יציאת מצרים הוא ביטול עבודה זרה. היציאה מדגימה משהו *מעשי* וחדש.
לכן, אם רוצים לתת שיעור פסח מבוסס על הרמב”ם, צריך ללמד מהלכות עבודה זרה, לא הלכות יסודי התורה. יסודי התורה תמיד נכון, אבל זה לא החידוש הספציפי של היציאה.
המערכת הגדולה: ידיעת ה’ תמידית בעולם
הרמב”ם מתאר מערכת – **”שיהיה בעול
ם תמיד ידיעת ה'” – שתהיה תמיד ידיעת ה’ בעולם. זה חידוש הרבה יותר גדול מ”אנכי ה’ אלקיך” מיציאת מצרים. בעבר, ידיעת ה’ נשמרה רק על ידי יחידים חכמים מבודדים. היציאה יצרה מערכת קהילתית, תמידית** – עם שלם המוקדש לשימור מונותאיזם.
הודאה אישית: זה נשאר קשה מאוד להבין לגמרי. זה מתחבר ל”מה נשתנה” – ילדים לא באמת מבינים, ואולי מבוגרים בקושי מבינים גם כן. זה דורש עבודה עמוקה להסביר כראוי.
—
34. ההשלכה המעשית: הפרדה יהודית מהאומות
הרמב”ם בהלכות עבודה זרה קובע: “כשם שישראל מובדלים מהאומות – מעובדי עבודה זרה – באמונותיהם, כך צריכים להיות מובדלים במעשיהם” – לא לאכול את לחמם, לא לשתות את יינם, לא לאכול את בשרם.
ההפרדה הזו היא לא כי שום גוי יחיד לא יכול לדעת את ה’. גוי יכול לאכול חזיר ועדיין להגיע לידיעת ה’ דרך חקירה פילוסופית. ההפרדה קיימת בגלל השליחות הקהילתית: להבטיח שהמערכת של העברת מונותאיזם טהור לדורות הבאים תישאר שלמה.
—
35. הטיעון המרכזי: יהדות מול נצרות – ההבדל האמיתי
נוצרים גם מאמינים באל אחד. התיאולוגים הגדולים ביניהם טוענים שהשילוש הוא באמת אחדות – זה “בחינות”, לא אלוהים נפרדים. שפה קבלית אפילו יכולה להיות מגויסת להסביר רעיונות כאלה. אז מה ההתנגדות היהודית האמיתית?
תשובת הרמב”ם (כפי שמוסגרת כאן):
> במה נוצרי בפועל עובד? נברא. זו העובדה. מה שהתיאולוגים אומרים על בחינות, אחדות, והסברים מיסטיים – במציאות, הנוצרי הרגיל עובד בן אדם, נברא.
> על מה יהודים לאורך ההיסטוריה מסרו את נפשם? כדי שכשילדיהם נשאלים “כמה אלוהים יש?” הם עונים: אחד. לא “אחד שהוא שלושה,” לא “אחד עם בחינות” – פשוט אחד.
זו כל הנקודה של היציאה ושליחות משה רבינו לפי הרמב”ם.
—
36. ההבדל המבני היסודי: כיוון החינוך
ההבחנה העמוקה ביותר בין יהדות לכל צורות עבודה זרה/נצרות, מנוסחת כעיקרון על כיוון חינוכי:
בין האומות (כולל נצרות ועבודה זרה עתיקה):
– העם הפשוט והילדים מלמדים ריבוי – שלושה אלוהים, עשרים וחמישה אלוהים, שש מאות אלוהים – מה שהדת העממית מציגה.
– האליטה החכמה/הפילוסופים יודעים שבסופו של דבר הכל “בחינות של דבר אחד”.
בין היהודים, זה בדיוק הפוך:
– הילדים והעם הפשוט מלמדים קודם כל: יש רק אל אחד. נקודה.
– המקובלים הגדולים, כשהם הולכים עמוק יותר, מגלים עשר ספירות, בחינות וכוחות מרובים – אבל זה בא *אחרי* שהיסוד של אחדות מוחלטת מבוסס.
[סטייה צדדית: הערת הרשב”ש]
הרשב”ש (ר’ שלמה בן שמעון דוראן) דיווח שמישהו פעם אמר למקובל: “הגויים מאמינים בשלושה ואתה מאמין בעשרה – מה ההבדל הגדול?” זו מוכרת כשאלה אמיתית עם תשובה אמיתית, אבל התשובה טמונה בדיוק ב*כיוון* החינוך שתואר לעיל.
[סטייה צדדית: יישום לוויכוחים יהודיים פנימיים]
יהודים מסוימים הואשמו בדיבור על הרבנים שלהם במונחים שמתקרבים באופן מסוכן להאלהה. התגובה היא תמיד: “אבל זו רק *בחינה*, זה כתוב במקורות, זה נכון…”
התגובה: מהות היהדות היא מה שאתה אומר לילדים, לא מה שאתה חושב באמת העמוקה ביותר. האמת העמוקה כוללת בחינות, רמות, וקטגוריות מיסטיות – אבל ה*חינוך*, המסר הראשון, חייב להיות מונותאיזם בלתי מתפשר. כשהקו הזה מטושטש, זה מתקרב למבנה עצמו של עבודה זרה.
—
37. סיכום פשט הרמב”ם על יציאת מצרים
– חידוש משה רבינו לא היה “אנכי ה’ אלקיך” (העובדה הגולמית של קיום ה’) – זה תמיד היה ניתן לידיעה.
– החידוש היה “לא יהיה לך” – הדחייה הפעילה, הקהילתית, התמידית של עבודה זרה והקמת עם שיעביר מונותאיזם טהור לילדיו לנצח.
– זה פועל בשלוש רמות:
1. “לא יהיה לך” – אין אלוהים אחרים
2. “לא אלוהיך” – שלילה עמוקה יותר
3. “לא תעשה לך” – אל תעשה שום פסל או דמות – האיסור המעשי, כולל לא להתחתן עם עובדי אלילים
—
38. סיום: דחיית הפרשנויות הנותרות
שני פשטים נוספים נשארים להציג – המקושרים לרמב”ן: אחד נוסף באופן של פשט ואחד נוסף באופן של קבלה. אלה נדחים למפגש הבא, כאשר השלישי אולי שמור לסדר עצמו.
הצהרה סופית: “דאס איז די נקודה” – זו הנקודה המהותית.
תמלול מלא 📝
יציאת מצרים ומתן תורה: מהו היסוד של היהדות?
הקדמה: הבעיה שאנו רוצים לחקור
המרצה:
זייגער. כן, זייגער. זה ככה. אני רוצה לומר שיעור כזה, הוא כבר שמע חלק מהשיעור בהלכות עבודה זרה פרק א’, אבל אני רוצה להוציא את הבעיה שלי.
אז, אחר כך אולי אפשר ללמוד גם על מידות, איך מתחלקות המידות? רק לחשוב אם אפשר לקשר את זה עם פסח, עדיין לא חשבתי דרך טובה איך אפשר.
הזיהוי של הקב”ה: יציאת מצרים בתנ”ך
אז, מה שאני רוצה לדבר עליו הוא כך. אני רוצה לומר מה שאני חושב. זה ידוע שהקב”ה אוהב לדבר על יציאת מצרים. חומש כל הזמן. במילים אחרות, כן, הזוהר אומר שזה כתוב חמישים פעמים יציאת מצרים, אבל זה כתוב הרבה יותר פעמים, כדי להתאים לחמישים צריך לחתוך, לא צריך להוסיף.
במילים אחרות, כשהקב”ה מזהה את עצמו, זו ההקדמה. אחת ההקדמות. הקב”ה, כשהוא מציג את עצמו, הוא אומר, מי אני? הוא אומר, אני זה שהוצאתי אתכם ממצרים. כך מפורסם “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”. וכך לאורך כל התנ”ך רואים את זה. לא רק בחומש. כמעט בכל מקום, כשהנביא אומר מה הקב”ה עשה עם היהודים, מה מתחיל את כל הדבר. תמיד מדברים על יציאת מצרים. זה דבר ברור.
אז במילים אחרות, היהדות, או האלוהים שהיהודים מאמינים בו, הוא זה שהוציא את היהודים ממצרים. כך עולה מכל הפסוקים ומכל המקורות.
הבעיה: אנחנו יהודים ממתן תורה, לא מיציאת מצרים
עכשיו, אנחנו למדנו לפני שנה שיעור, סדרה של שבעה שיעורים כאן. ומאז הכל, כנראה הכל, שם לא נכון כבר. אבל זה אומר שתפסתי שהכל היה לא נכון, או לא נכון, או לא מדויק. אבל בפנים, יש כאן שאלה גדולה, השאלה שאני רוצה לדעת, זה נוגע למעשה. יש לזה את כל… במילים אחרות אפשר לומר שיש לזה כל מיני שיטות ביהדות, מראשונים, אחרונים, מקובלים, מהסופים, חסידים, וכו’, כל אחד מהם יש לו פשט אחר, מה הפירוש “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”.
מה היה התוכן, למה צריך את זה, או מה הוא מתכוון, כל אחד לפי איך שהוא מבין את כל הדבר, מבין הוא את הנושא של יציאת מצרים.
אני חושב שאין יוצא מן הכלל, אנחנו לא רגילים לחשוב כך, אנחנו חושבים לומר… אצלנו, כמו שאני חונכתי, האנשים… מדברים תורות, מה התורות שאפשר לומר, שאדם חושב באמת, שאדם מתפלל, או שאדם בדיוק כמו שאומרים, שהוא חושב לעצמו: מהו האלוהים? מהו הדבר יהדות? רוב האנשים לא יגידו יציאת מצרים.
אני חושב שרוב האנשים יגידו התורה. אנחנו לא אומרים אנחנו היהודים של יציאת מצרים, אנחנו אומרים היהודים שיש להם תורה. רוב האנשים שאני מכיר. לא? מהו יהודי? יש לו תורה, הוא מאמין בתורה, במילים אחרות מתן תורה. מתן תורה הוא המעשה של שבועות, ולא המעשה של פסח. זה מעשה אחר. זו נקודה אחרת אפילו.
תורה פירושה שיש חוק, יש תורה, יש רצון השם, וכו’ וכו’. יציאת מצרים בדרך כלל לא הדבר. מה? אומרים תורות, מדברים על יציאת מצרים, אומרים שפסח בלילה הוא היסוד של האמונה, וכל מיני דברים, אבל למעשה, בפועל, איך זה בחיים, אני חושב שרוב מאיתנו… אולי יש כאן יוצאים מן הכלל, אנשים שלמדו יותר או אחרת, אבל רוב מאיתנו, אם גוי שואל אותך מה אתה? מהו יהודי? הוא אומר אנחנו יהודים, אנחנו מאמינים שהקב”ה נתן את התורה. אנחנו לא אומרים אנחנו מאמינים שהקב”ה הוציא אותנו ממצרים.
הוא שואל אותך מהו הקב”ה? אומרים מתן תורה. אני לא אומר שזה לא קשור, אפשר אפילו לומר שמתן תורה הוא פשט אחד על יציאת מצרים, אם נאמר כך. יש פירושים שונים על יציאת מצרים, הפשט שרוב מאיתנו הולכים הוא הפשט… אומרים את הפסוק “תעבדון את האלקים”, כל הדברים האלה. בסדר, אבל זה שונה. אני חושב שזה שונה. אתם לא מסכימים?
דיון: כלפי העולם וכלפי היהודים
כלפי העולם זה יציאת מצרים, כלפי היהודים זו התורה. היהודים כש… התקופה העשירה היתה סיום. אבל אני חושב, אני מתכוון באמת, זאת אומרת… דרך אגב, אפשר לדבר על זה הרבה יותר. דהיינו, הוא היה יהודי של יציאת מצרים, או יהודי של מתן תורה.
תלמיד:
אה, זאת אומרת… יש לי הקדמה על זה, הוא אומר כך: ‘עסק שנתמעט רובו כמאן דליתא דמי’.
המרצה:
כן, אוקיי, זו כבר ראיה, אני לא רוצה להיכנס לראיות, אני חושב שראיה היא לא הנושא הנכון, ראיה היא שאלה: איך אתה יודע? איך אתה עונה על הקושיה שלך איך אתה יודע? אני לא מדבר על זה, אני רוצה לדעת…
תלמיד:
אה, על התורה! הרמב”ם אמת! הרמב”ם סובר ‘מעמד הר סיני ומתן תורה’! אמת! הכוזרי, כולם מדברים על הנושא! כן, כן, כן, אמת! אמת! מסכת שלמה! יש לי פשט באותו רמב”ם!
המרצה:
אבל זה עדיין, אמת, אוקיי, ברגע שמדברים על הרמב”ם, הרמב”ם קצת אשם בזה, אני מתכוון אשם, לא רק בזה, הרמב”ם… רגע אחד, אני רוצה עדיין קודם להסכים עם העובדה, למעשה, הוא צודק, יש סיבה טובה, אני לא אומר, יציאת מצרים גם, יש רמב”ם קשה כשהוא אומר שלא ראו יציאת מצרים גם ‘לעיני כל העם’ ו’יחידי’, יש חילוק, אבל זה חילוק עמוק יותר ממה שחושבים סתם, שעל זה אין ראיה, יש ראיה כזו על יציאת מצרים כמו על מתן תורה, ובפרט שגם היו שש מאות אלף איש שם, אני מתכוון זה ממש מה שראו את המציאות, לא זה החילוק, החילוק עמוק יותר.
הרמב”ם מתכוון בזה משהו, זו שיטה אחרת ללמוד, אבל עכ”פ, אני חושב שאנחנו לא יהודים של יציאת מצרים, אנחנו רוב מאיתנו, רוב מאיתנו יהודים של מתן תורה.
המציאות המעשית: איך חיים יהדות
אתה אומר ‘יהודי’, זה מה שהוא… או אפילו אומרים: למה אתה מתפלל? למה אתה עושה מצוה? למה אתה מגדל פאות? אומרים… אדם נורמלי, כן, אפילו מי שאני מכיר, אני לא מכיר אף אחד שאומר שהוא מגדל פאות כי הוא רוצה לזכור יציאת מצרים. לא, הוא מגדל פאות כי זו מצוה! בוודאי הפשט של המצוה הוא זכר ליציאת מצרים, למה צריך מצוה? כל הפשט שזה יעבור דרך המצוה, בלי המצוה אין לי כלום, אני אומר סתם לאמא יציאת מצרים, אני יכול לומר מה שאני רוצה.
אה, זו מצוה, הוא אומר ‘לשם יחוד’, ‘לקיים מצות סיפור יציאת מצרים’, ‘זכר ליציאת מצרים’ מה שלא יהיה, בוודאי הפשט של המצוה חשוב, זה יסוד, אבל המציאות היא שאנחנו חיים עם התורה או עם המצוות, זו התורה.
זה לא ביציאת מצרים, אף אחד לא אומר אחרת.
הנביאים: כשיציאת מצרים היתה חיה
בנביא רואים וגם כבר בחומש, אני חושב שהנביא אולי יותר ברור שהנביא יכול לומר ליהודים שאתם שקצים, לא לדבר, הקב”ה הוציא אתכם ממצרים, ואתם לא משלמים לו כלום בחזרה, כן? לא מרגישים הכרת הטוב מה?
שמואל אומר אז, כן? “ואשלח לפניכם”, לא רק שמואל, אני לא חושב על דף ח’ בבא קמא, אספתי את כל הפסוקים של יציאת מצרים, לא הבאתי את כל הנביאים, אבל רואים שזה אף פעם לא בעיה, אסף אמר, כן? “האזינה עמי תורתי”, “אשר אבותינו סיפרו לנו”, זו אחת ההגדות, הענקית לבני קרח, כן? יש מזמור שכתוב בתהילים, הוא אומר, שמעו, יש לי סיפורים לילדיכם מה היה, “אשר אבותינו סיפרו לנו”, יצאו ממצרים, ו… אתכם לא נטשו, והקב”ה שמר על זה, וקיצור, הוא אומר דרשה, זה הגיוני לילדיו.
הפסוק מדבר פשוטו של מקרא, אני מתכוון אולי אפילו פשוטו של מדרש, זה האבא, והוא אומר, הקב”ה הוציא אותך ממצרים, למה אתה לא אדם, למה אתה לא מדבר איתו, למה אתה לא עובד אותו מה היתה עבודה זרה, למה אתה עושה את העולות האחרות, כן, אני לא מאמין שיש מקום בעולם, אולי חוץ מאיתנו בשיעור מדרש, אבל חוץ מזה, אולי אף מקום בעולם שאפשר לומר את הדרשות האלה, שזה יעשה משהו.
רבותי, לך תגיד לילדיך, אני מתכוון לילדים, לך תגיד לבחורים בישיבה, יש עד היום קשיים עם היצר הרע, תגיד לו, אבל הקב”ה הוציא אותך ממצרים, תעבדו את האלקים, תהיה קצת אדם, הכרת הטוב, עבודה היום, זה יציאת מצרים, הוא לקח את הבכורים שלך, לא את הבכורים שלהם, אני לא מאמין שזה יעבוד.
לפעמים זה עובד, אפשר לדבר על זה, אפשר להבין את זה, אני לא אומר שאני לא מבין את זה, אבל למעשה שזה יהיה האורות לעבודת השם, אני לא רואה שזה דבר שיכול, שזה דבר שיכול, שעובד, שזה לא דבר חי, אבל בפסוק זה היה חי, רואים שכנראה שהנביא אומר את זה, הוכיח שזה עבד.
בעצם שומעים את ירמיהו הנביא שצועק שהקב”ה כבר הוציא את היהודים ממצרים, “ואהבתי אתכם”, “לכתך אחרי במדבר”, כל הדברים. פירושו שהיהודים הבינו. זה כבר זמן רב אחרי יציאת מצרים.
כשירמיהו הנביא אמר את זה, אבל זה עדיין היה העולם שבו הם חיו, חשבו כך, כך סיפרו לילדים, כך היתה המסורה. דיברו על זה כל הזמן, כולם ידעו איך הגיעו לכאן. הם גרים כאן בארץ ישראל, נניח, כן עד בית ראשון בוודאי אפשר לראות את זה, גרים כאן, איך הגיעו לכאן?
שמעתי פעם ממצרים, הקב”ה הוציא, הביא את זה ממצרים לארץ ישראל, כל המעשה. בוודאי היה לזה איזה משמעות, זה היה הגיוני, זה דיבר לאנשים. היום זה לא מדבר לאף אחד, לא באופן הזה.
מתי זה השתנה?
אתה יכול לומר את זה על הגאולה? יש פסוק ש… וזה הקוראים טענו, ותכננו את זה.
תלמיד:
צריך להישאר הקוראים שלנו?
המרצה:
לא, אני מתכוון דווקא באופן אישי, שאני לא יודע ממש ראיה.
תלמיד:
מתי אתה חושב שזה השתנה?
המרצה:
אני חושב שזה השתנה אז כשהיה התקופה של אביי ורבא. זה הרמב”ן אומר כך במסכת שבת, אני לא מתכוון ממש לזה, אבל אני חושב שזה כבר השתנה מתחילת בית שני, במובן מסוים.
הפסוק אמר ‘לא יאמר עוד חי ה” וזה מתכוון אז, זה מתכוון בית שני. אומרים כבר באמת לא ‘חי ה”, אומרים את זה, אמת, זה טפל. העיקר אומרים, מה שאומרים בעיקר זה שני דברים אחרים. זה מה שאני מתכוון, אם אני צודק עם העובדה שיציאת מצרים לא עובד בתורת אורות לעבודת ה’ לאף אחד שאני מכיר, אז אני חושב שזה כבר מעשה מאוד ישן.
ומה שאומרים שיציאת מצרים הולך להתבטל, פירושו שזה כבר התבטל. שזה כבר התבטל. אומרים את זה, כמו שהגמרא אומרת, נשארת מצוה לדבר על יציאת מצרים, אבל אפילו כשמדברים על יציאת מצרים, לא מתכוונים רק ליציאת מצרים, מתכוונים לדברים אחרים.
מה החליף את יציאת מצרים?
מה מתכוונים כן? בעצם שני דברים. או… מה שכתוב ‘אשר העלה מארץ צפון’ וכו’, אבל זה גם עבד עד זמן הגאולה.
תלמיד:
כשזה יהיה, או כשזה היה?
המרצה:
כן, יכול להיות אפילו בתוך בית שני גם, אמרו את זה. כנראה אנשים, הם אמרו את הפסוק הזה, אמר לילדים בפסח, בוודאי היתה יציאת מצרים, והקב”ה הוציא אותנו שוב. זה היה כמו גאולה קטנה יותר, אדרבה, אדרבה. בסדר, למעשה זה הצליח, אנחנו כאן, צריך לחיות.
או לא מעניין, שוב לשלוח, וכו’ כל הדברים האלה. זה התנאי, הברית של יציאת מצרים. זה עבר שוב. זו גרסה אחת, הגרסה האחרת היא פדיון מתמיד.
שני סוגי היהודים: ממוקדי-תורה וממוקדי-יציאת מצרים
הביטול של יציאת מצרים כנרטיב המרכזי
זה כבר התבטל. אומרים את זה, כמו שהגמרא אומרת, נשארת מצוה לדבר על יציאת מצרים, אבל אפילו כשמדברים על יציאת מצרים, לא מתכוונים רק ליציאת מצרים, מתכוונים לדברים אחרים.
גרסה ראשונה: “אשר העלה מארץ צפון”
מה זה אומר כן? בעצם שני דברים
מה זה אומר כן? בעצם שני דברים, או זה מה שכתוב “אשר העלה מארץ צפון” וכו’, אבל זה גם התקיים רק עד זמן הגאולה, כשיהיה הכל, או כשהיה כן, יכול להיות אפילו בתוך בית שני, גם אמרו את זה, וכנראה אנשים אמרו את הפסוק, או אמרו לילדים בפסח, אבל אדרבה, היתה יציאת מצרים, והקב”ה הוציא אותנו שוב, הרי היתה גאולה קצת יותר קטנה, בדיעבד בדיעבד, בסדר, למעשה זה הצליח, אנחנו כאן, צריך להתנהג, צריך להתנהג, או לא מעניין לשלוח שוב וכו’ את כל הדברים האלה, הרי זה התנאי, הברית של יציאת מצרים, זה עבר שוב.
זו גירסה אחת, גירסה אחת.
גירסה שנייה: “קבלוהו מאהבה” – הנרטיב של פורים
גירסה אחרת היא “קבלוהו מאהבה”. “קבלוהו מאהבה” זה הפירוש, אני לא יודע, אנחנו חייבים לקב”ה או הקב”ה חייב לנו, יכול להיות שהוא בכלל חייב לנו בשלב הזה. או יוצא, הרי אין לי שום חשבונות אם הברית נשארת או לא, אבל אנחנו עדיין שומרים את התורה, זה יוצא ממש טוב, צריך לעשות את זה בכל מקרה.
זה התחיל את הדבר, שהתורה היא הרבה יותר חזקה מיציאת מצרים, פורים. לכן פורים זה לא פורים תורה, זה ממש רציני, אומרים את זה פטור מפורים תורה תמיד. אנשים חושבים שה”קבלוהו מאהבה” זה איזה פורים תורה. אומרים, אף אחד לא מדבר על זה, מעולם לא שמעתי, כן, כל הרשעים האלה מדברים על מתן תורה אפילו, למה צריך להאמין בתורה שהיתה שישים וששה אלף, אני יודע מה, היה מתן תורה.
זה היסטורי ורציני
אבל המציאות, אם לוקחים ברצינות את הגמרא, אני חושב שזה מאוד רציני, זה נאמר כברייתא או אגדתא, אפשר לומר מה שרוצים, אבל נראה שזה מתאר דבר מאוד היסטורי, שבאמת יהודי צריך לחשוב, למה שומרים היום את התורה? בגלל פורים. לא בגלל פורים, מאהבת הנס, שרש”י אומר “מאהבת הנס”.
“מאהבה” פירושו הכרה בטוב
אבל אני חושב שזה אומר יותר עמוק מזה. “קבלוהו מאהבה” פירושו, ראו שהתורה טובה. הבינו שהתורה טובה לגמרי. מה עוד תעשה? זה… אמיתי. כן, אמיתי זה דבר אחד. אבל טוב זה אפילו יותר. וטוב זה אהבה. אמיתי זה טוב, אבל אפשר להיכנס לחילוקים. אבל אהבה פירושה… כי מכירים שזה טוב.
זה עושה יותר ויותר.
זה פשוט פשט. אז התחיל הדבר. מדברים על התורה יותר ממה שמדברים על יציאת מצרים.
המרכזיות של התורה אצל חז”ל
אפילו חז”ל אני חושב, אפשר למצוא הרבה מאוד מדרשים, הרבה מאוד מדברים על המעלה של התורה, כמה טוב התורה בכל מיני דרכים. מוצאים מעט מאוד דרשות… מוצאים דרשות על יציאת מצרים, אבל כמה. המרחב, דיברתי פעם, אני לא אומר כי לא למדו את הפרשה. מה? ממה מוצאים. כן, הרעיון של תורה, אפילו הרעיון, זה אומר הדבר המרכזי של מה זה יהודי, יהודי זה מי שהולך עם התורה, שהוא אוהב את התורה, התורה אוהבת אותו, מקבלים, נותנים, מקבל מאהבה מיראה… מה שלא יהיה, אבל מדברים על התורה, כי התורה היא הפירוש… מה?
כן, נכון, לפעמים הפירוש של הדת, הדבר שיהודי היה, דור שהוא דור שהוציאו ממצרים, ממילא יש לנו איזה עסקה עם הקב”ה, צריך לעשות את מצוותיו כדי שזה ימשיך, או כי חייבים בהכרת הטוב, מה שיהיה, השתנתה העסקה, יש שני לקחים אחרים, אני מתכוון עד היום הזה, אם מסתכלים בסידור למשל.
ניתוח של ברכת אבות: מי הוא האלוהים היהודי?
אני חושב תמיד על ברכת אבות בסידור, ברכת אבות היא איך מציגים את הקב”ה, נכון? אומרים ברוך אתה ה’, מה כתוב שם? מי הוא אדם שהולך להתפלל? מי הוא האלוהים שהוא הולך להתפלל אליו? כן? אז מי זה?
הרשימה של זהות האלוהים
יש רשימה ארוכה, יש רשימה ארוכה של מה הוא, כן? אלוקינו ואלוקי אבותינו, כן, מה שאני מבין, אוקיי, זה כבר שיחה אחרת. אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב? טוב מאוד.
חוץ מזה הוא… האל הגדול הגבור והנורא אל עליון. כן, אני לא יודע בדיוק מה זה אומר. אני מתכוון, זה אומר ככה… הוא עושה את העולם, הוא הבורא. אני מתכוון, הברכה השנייה מדברת יותר על הבריאה, על הטבע, על הגשם, והרוח, ודברים כאלה. אבל אני חושב שזה אומר פחות או יותר שהוא הבורא.
קונה הכל, קונה הכל פירושו בוודאי, קונה פירושו בורא, או בעלים, או מחדש, וכו’. ואחר כך זה ממשיך ככה.
המרכזיות של משיח בברכת אבות
ובאמת אפשר היה להתחיל בסוף, זה ממשיך “וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה”. האם פעם חשבת איך נכנס משיח לברכה הראשונה?
באמת צריך לדעת את זה. זה מאוד מעניין. מה נאמר שם ספציפית? הברכה כבר שהבקשה שלי חלשה, אבל אני קורא לזה הקדמה.
שלום, אבל שלום עליכם, איך קוראים לכם? איך קוראים לאלוהים שלכם? כן, אומרים למשה, מי האלוהים שהולכים להתפלל אליו? אדם צריך לדעת, מה הוא? אוקיי, זה שאברהם אבינו התפלל אליו. אוקיי, שמעתי על אברהם אבינו, יצחק אבינו, אני יכול אולי להוסיף מאוחרים יותר, אבל אסור, “אין קורין אבות אלא לשלושה”, אבל זה אומר שאני קשור במסורה של האבות, יצחק דיבר עם אותו. אוקיי.
ומה עוד? אוקיי, זה שעשה את כל העולם והוא מנהל אותו ברחמים ובחסדים וכו’. אוקיי, ומה עוד? זה שהוא הולך להביא משיח. למה הוא הולך להביא אותו? כי הוא זוכר עוד את האבות, יש לו קשר. אוקיי. “מביא גואל לבני בניהם”.
ובאמת זה אחד העיקרים, שהוא האלוהים שהולך להביא “מביא גואל”. כן, צריך לבוא לדבר דרך המחלוקת, אבל האלוהים הספציפי הזה, או איך אני יודע שיש אלוהים, או איך אני חושב שאני עומד לפני חכם, רק מה המעשה, על מה אני מדבר, מה אני מבין על האלוהים הזה, מה הפירוש שהוא האלוהים שלי, אלוקינו ואלוקי אבותינו, אחד הפירושים הוא, שהוא זה שהולך לגאול אותנו.
והוא אומר “מביא”, הוא מתכוון כבר, הוא בדרך. מה? לשון הווה, מביא, יביא. אבל זה דבר חשוב, הגואל שהוא הולך להביא, זה אחד החלקים העיקריים.
קושיית החתם סופר: האם משיח הוא עיקר?
החתם סופר שאל קושיה, שאם לא כתוב שביאת המשיח היא עיקר, או אם הקב”ה לא היה מביא משיח, היינו פטורים? זו הודאה מקבליה המה. החתם סופר אומר בתשובה מפורסמת, הוא סובר שהקב”ה היה אומר שזה לא עיקר במובן שאי אפשר בלי זה שום יהדות.
תלמיד: עשרת השבטים
תלמיד: נכון, אם כתוב בתורה שהקב”ה מביא משיח, הוא מאמין שכל מה שכתוב בתורה אמת, אבל אם הקב”ה עושה חלילה חריג ואין משיח, הוא יהיה פטור מיהדות?
מרצה: עשרת השבטים אכן נעשו פטורים, אבל לא בגלל זה כי הם נעשו גויים, אבל הוא פטור. אני שואל את זה בדיוק מה עושה אותו עיקר, אמונה במשיח? אה, הוא אומר שעשרת השבטים נעשו פטורים. אה, אני מבין את זה כן, כן. אה, זה דבר אחר שהוא אומר כאן, אוקיי.
היהודי הממוקד בתורה
בכל מקרה, אבל הוא שואל קושיה ואני חושב שזה מוציא מאוד טוב את היהודי בלי אמונה, איזה סוג יהודי. הוא אומר שהתורה טובה, אבל הוא אומר שזה מחויב המציאות, אבל איך הוא מכיר את האמת, איך הוא אומר שזה חיוב, זה דבר טוב, אם אנחנו רוצים להישאר בטוב ושזה יחיה לנצח נצחים, צריך להישאר מושקעים.
אוקיי, שם אפשר לדבר, הוא לא מדבר על המילה, אבל זה חלק ספציפי זה החלק. נגיד שבלי החלק הזה זה לא אומר כלום, אני לא יודע בדיוק, אבל בדיוק המשיח, הקב”ה ייתן שכר בעולם הבא, איזה סוג אחר של שכר, יש חילוק. בדיוק המשיח זה צריך להיות?
זה מה שהחתם סופר, הוא סובר שזה לא צריך להיות, הוא היה מוציא את זה מהעיקרים כששואלים אותו. אני מתכוון שהוא מדבר על זה, הוא חולק, הוא אומר שאין דבר כזה עיקרים, רק אדם צריך להאמין בכל מה שכתוב בתורה, אבל… זה איך יהודי תורה חושב, יהודי בלי אהבת התורה חושב, כך אני חושב.
זה קצת מצחיק כי כאילו… אוקיי, אני מתכוון כן, כך אומר החתם סופר.
תלמיד: הטקסט הליטורגי
תלמיד: ויהודי אחר יגיד שלא, זה אומר לא, יכול להיות שזו היתה יהדות אחרת, אבל היהדות האחרת, יהודי שני יכול לומר שהוא לא יכול אחרת מזה שהם מוציאים כאן. הוא לא יכול, הסוג הזה אפשר, אפשר הכל, אתה לא יכול לעשות כלום, אני מתכוון שיש עוד איזו מצווה ששבע מצוות בני נח הן ממש משהו פטור מכלום.
אבל אדם יכול לומר שהעיקר שלי עולם הבא, האמונה שלי בעולם הבא היא חלק מהברכה הראשונה שלי בשמונה עשרה. אני לא יכול, דרך אגב אני חושב שכל הסדר לא עומד, אני חושב שזו תוספת מאוחרת אם אני זוכר, החוקרים טוענים, בנוסחאות הישנות זה אכן לא כתוב, אבל ה… מה הוא אומר כן?
מרצה: בספר שלי כתוב הכל.
תלמיד: הוא אומר שאי אפשר להיות יהודי, אי אפשר לדבר, אני לא יכול לדבר עם הקב”ה, עם האלוהים היהודי שהיינו מדברים, ולומר שהוא הולך להביא משיח.
שני סוגי היהודים: הבחנה ברורה
כי הפשט הוא ש… זה… זה אומר שזה לא הולך? זה לא טוב שמשיח יבוא? לא, זה אומר שהוא אומר לך שצריך להיות בדרך טובה, זה כביכול… לא, זו דרך אחרת של כביכול. זה הפשט האחר של כביכול.
היהודי הממוקד ביציאת מצרים
זה הפשט של “לא יאמר עוד חי ה’ אשר העלה ואשר יאמר”, אפשר לומר “אשר יאמר”, יודע מה? שאנחנו בגלות, ומה אנחנו אומרים? אנחנו אומרים ש”אשר יאמר” מארץ צפון, שהוא יגאל אותנו.
במילים אחרות, זה אומר יהודי של יציאת מצרים. יש שני סוגי יהודים. יש את היהודים הכביכול שהם לא מפרשים כמו שפירשתי, “מאהבת התורה” ולא “מאהבת הנס”. והם אומרים, תמיד היתה תורה, זה טוב לעשות את התורה, והם לא תפסו אולי.
אותו יהודי ששואל אולי קושיה, מה לזקן שלו, למה הזקן שלו היה צריך להיות לו יציאת מצרים? היתה תורה וזה טוב בלי זה? אפשר לומר, הוא יכול להיות מדרגה יותר קטנה, אפשר להגיע פעם מאוחר יותר, אפשר לומר תירוץ, צריך לענות על הקושיה.
התורה של אברהם אבינו לפני יציאת מצרים
באמת, אברהם אבינו היה לו את התורה לפני יציאת מצרים. יש תורה לפני יציאת מצרים, נכון? בוודאי כך. היהודי שם, הוא שומר את התורה לפני יציאת מצרים. היהודי שחושב כך, הוא חושב שלא, כל היהדות שלי היא יציאת מצרים.
אבל יציאת מצרים פירושה שהוא הולך להוציא אותי ממצרים, הוא ייקח אותי לארץ ישראל, הוא ייתן לי את המקום שלי, וכו’ וכו’. ואם לא, יש בעיה. אז אותו יהודי יש לו תירוץ אחר לקושיה. הוא אומר שהוא יכול רק לעבוד את הקב”ה, הקב”ה שהוא יכול הוא רק זה שהוא הולך להוציא אותנו ממצרים.
המשבר של הגלות
עכשיו זה אכן רגע קשה, בדיוק, מה שלא יהיה, צריך לחכות לקץ, מה שיהיה המעשה, הוא הולך להוציא אותנו מגלות בבל, מגלות אדום, איזו גלות זה עכשיו, הוא הולך. זה האלוהים, זה יהיה הבסיס של אלוהים בעתיד. “אהיה אשר אהיה”, אני הולך להוציא אותך ממצרים.
הקשר, זה סוג האנשים ש… ויש הרבה מאוד אנשים כאלה. למה? כי לא כל אחד מבין שהתורה כל כך טובה, ואפילו אם כן, לא כל אחד הדבר הספציפי של בדיוק להיות יהודי, שהוא אומר תורה טובה. ובשיטה תורות טובות, אני לא יודע, הדבר הספציפי של להיות יהודי, ששייך לאברהם, יצחק, יעקב, כל המעשה, אם זה נגמר, צריכים לעשות חדש, זה הדבר של העדה החרדית, אני רוצה את הישן, אם הישן חוזר, מי הולך להוציא אותנו מהגלות?
הסבל שאין לו תשובה
אדם יכול אפילו לשאול, אוקיי, אבל הקב”ה בינתיים מענה, בינתיים הוא מענה והוא עושה שואות, עד בינתיים הולכים שלנו…
התקווה המשיחית כיסוד הזהות היהודית
הברית הישנה חוזרת
הדבר הספציפי של להיות, של להיות יהודי ששייך לאברהם, יצחק, יעקב, כל המעשה, אם זה נגמר, צריך לעשות חדש. זה הדבר של העדה הקבלה. אני אומר, אני לא עושה חדש, אני רוצה את הישן. הישן חוזר! הוא הולך להוציא אותנו מהגלות, ואדם יכול אפילו לשאול, אוקיי, אבל הקב”ה נותן לנו לסבול, העולם מענה אותנו, עושים שואות, עד בינתיים הולכים אנחנו לא נשמור את המצוות, זה יחזור אלינו. אני אומר, ‘אני מאמין בגאולה’, זה הולך תמיד…
במה יהודים פשוטים באמת האמינו
רואים שיהודים… אצל הרבה מאוד יהודים… ההיסטוריה אמרה שאנחנו… כמו אנשי הישיבה, כששואלים אותם למה הם יהודים, בדרך כלל הם אומרים התורה. אבל אני חושב שאצל הרבה מאוד יהודים יותר פשוטים, אני לא יודע פשוטים, הסבתות שלנו, רובן לא היו מאמינות בתורה כי זה כתוב בתורה, הן היו מאמינות בתורה כי הקב”ה הולך להביא משיח.
למה שרים “אני מאמין בביאת המשיח” ולא “תחיית המתים”
אז כך נאמר לנו, זה היה מאוד… אתה רואה אפילו היום, שרים ‘אני מאמין בביאת המשיח’, מאיפה זה בא? ‘אני מאמין בתחיית המתים’, מעולם לא שמעתי מישהו שר. מעולם לא! זה לא עיקר כל כך גדול. זה היה אפילו במשנה כתוב ‘האומר אין תחיית המתים’, לא כתוב ‘האומר אין ביאת המשיח’, כן? רואים שזה חשוב לאדם.
נקודת החתם סופר: היחסים עובדים רק כשטוב
למה זה חשוב? אני מתכוון כמו שהחתם סופר אומר, אני מאמין הרבה דברים שכתובים בתורה. מה חשוב בזה? זה חשוב כי זה בונה את היחסים מכיוון שטוב עכשיו. כשטוב עכשיו, אפשר לומר עכשיו ‘אשר הוציאנו ממצרים’, טוב עכשיו, ‘הגאולה הלילה הזה’. אם לא, אתה רואה אפילו ב… כן?
הברכה של פסח: העתיד של הגאולה
החילוף של העתיד של הגאולה, אתה רואה את זה אפילו בברכה שאנו אומרים בפסח בלילה, כן? זה סוף התנאים שהוסיפו את זה אחרי החורבן, אומרים הולכים לעשות ברכה ‘גאל ישראל’? זה קצת שקר. אני מתכוון, זה היה פעם, הקב”ה הוציא אותנו ממצרים, כן? ‘אשר גאלנו ממצרים’, בסדר, אבל אני לא הלכתי, עושים סדר מזויף.
אבל לא, הוא מוסיף ‘כן ה’ אלוקינו ואלוקי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים’, כן? הוא אומר לו הוא הולך להוציא אותנו, פשט, זה גם פשט חדש על יציאת מצרים, או שזה גרסה חדשה של אותו יסוד. אנו עושים פסח לא כי הקב”ה הוציא אותנו ממצרים. אלא כי הוא הולך להוציא אותנו ממצרים, כמו שהיהודים עשו במצרים, כך אומרים הספרים החסידיים, כן? ובמצרים הם עשו סדר, למה? הקב”ה עושה סדר, עשו קרבן פסח וכו’, כי הקב”ה הולך להוציא אותנו ממצרים.
רב סעדיה גאון: יציאת מצרים מראה שהוא הולך להוציא אותנו מגלות
אותו דבר, הפסוק, ראית גם, רב סעדיה גאון למשל אומר, הוא שואל את השאלה למה יציאת מצרים כל כך חשובה, והוא אומר התירוץ הוא, כי ביציאת מצרים רואים שהקב”ה הולך להוציא אותנו מגלות, “כמו שעשה לאבותינו כן יעשה לנו”, כך. זו דרך מאוד בסיסית של לחשוב על יציאת מצרים, כי הקב”ה הולך להוציא אותנו ממצרים – מהמצרים שלנו.
בעצם למה הוא אמר המצרים שלנו, הוא מדבר אפילו על הגלות הפשוטה.
רבי אלעזר הקליר: כל פיוט מסתיים במשיח
ורואים את כל הפיוטים, אני מתכוון, כן, ר’ אלעזר הקליר כתב פיוטים על כל תפילה בעולם כמעט, ותמיד המפרש הוא מוציא, כן, הראשון מהעתיקים ביותר כל כך הרבה דרשות על מועדים, על ימים טובים, על שבתות, הוא שואל תמיד את השאלה: מה נוגע לי? כן, מה רלוונטי?
דוגמת שבת זכור
מעשה יפה, היה שבת זכור, כן? צריך לזכור את עמלק, בסדר, מה אתה רוצה ממני? מצוה? אצל אנשים לא היה תירוץ שזו מצוה. הוא אף פעם לא אומר ‘מצוה’, הוא מדבר על מצוה אבל לא שזה התירוץ.
התירוץ הוא תמיד ביאת המשיח. הוא מעיר שאין אף פיוט אחד שהסיום לא מסתיים בביאת המשיח, וזה תמיד מתחבר מאוד יפה עם הנקודה. “זכור” הוא מביא מדרש, אני מתכוון יש כאן מדרש עם הכל, דרך אגב המדרש הוא מה שהתחיל, כן.
שמשיח הולך לבוא, וזה חלק ממה שניתנה התורה. כן, כן, זה מאוד חשוב.
מדרש תנחומא: כל דרשה מסתיימת במשיח
המדרש, המדרש של, אני מתכוון, מדרש חכמים שהוא המדרש תנחומא שלנו, שנכתב לפי הדרשות שאפשר לראות, מדרש רבה כבר מסודר אחרת. אבל מדרש תנחומא ומדרשים אחרים שנרשם מה שדרשו, התנאים למי שדרשו בבית הכנסת, כל דרשה מסתיימת שמשיח הולך לבוא, ולא סתם לבלוע את הגויים.
כמו שבפרשה כתוב, רואים שמשיח הולך לבוא. כמעט כל פרשה בודדת, אין אף פרשה אחת שלא מסתיימת, אם אני זוכר, אין אף פרשה…
מחזור הקריאה של שלוש שנים בארץ ישראל
כי הבעיה היא שהמדרש הודפס מאוחר. כי המדרש, אני יודע מדרש תנחומא, אני לומד כל שבת, במדרש תנחומא הוא מארץ ישראל, אז בארץ ישראל קראו את התורה בשלוש שנים.
מזה רואים במדרש לפעמים הוא דורש כבר את הפסוק הראשון בפרשה, אחר כך איזה פסוק אקראי באמצע, כי שם התחילה הקריאה של קריאה אחרת. וכל פעם שפסוק אחד מסתיים, אתה רואה שזה תמיד מסתיים במשיח, תמיד עם איך משיח הולך לבוא.
כל שבוע בודד, כל דרשה בודדת מסתיימת, ותמיד הם הראו במדרש שהם יכולים לעשות דרשות טוב יותר מהדרשנים של היום שמבלבלים את הצעירים. כל פעם הוא מצא דרך, מזה לומדים שמשיח באמת הולך לבוא. כל פעם, זה אחד מהמכאן שמשיח יבוא. כל פרשה בודדת היה לו כזה לימוד.
אותו דבר, רבי אלעזר הקליר, כל דבר בודד, אין אף אחד, הברכה הראשונה, השנייה, תמיד זה מגיע, והקב”ה יגאל אותנו ומשיח יבוא, ונשמע את המלאכים שרים קדוש קדוש קדוש, בסדר. אבל זה כל דבר בודד. וראיתי… כן, אותו דבר ההפטרה, נכון? כבר אמרת מפטיר, כשצריך הפטרה.
ההפטרה: נקראת רק כדי לומר שמשיח הולך לבוא
ההפטרה קוראים רק כדי לומר שמשיח הולך לבוא בינתיים. כל הפטרה, כמעט, לא בדקתי את כולן, לכן יש מחלוקות בנוסח, באיזו הפטרה אומרים, קשה לומר, אבל בברכות של הפטרה כתוב זה, נכון? מה אומרים בברכה? “ונאמן אתה” שהוא יגאל אותנו. טוב ה”אשר בחר בנביאים טובים”, מה זה נביאים טובים? שאומרים נחמות? כן, נביאים טובים, איך נביאים רעים? נביאים רעים הם כאלה… אומרים את ההפטרות שלא קוראים.
“נביאים טובים” פירושו נביאים שמחים
אפילו אלה נביאים טובים באמת? מישהו אומר “מזל שהקב”ה לא מצא נביאים רשעים”. אני מתכוון נביאים טובים פירושו נביאים שמחים טובים, פירושו אומרים נבואות טובות, ובגלל זה, בקריאת התורה לא כתוב זה, אבל כל שבוע מסיימים עם ההפטרה שאומרת שמשיח הולך לבוא.
הקשר בין הפרשה להפטרה
ובגלל זה הרבה פעמים שואלים אפילו את הקושיות, לא מתאים כל כך טוב הקשר של הפרשה עם ההפטרה, אבל העיקר מדברים על משיח. אין שום חילוק… הוא מצא גימטריא, כתוב “נח”, המילה נח כתובה בהפטרה, ממילא קוראים את פרשת נח. אין קשר נורא של התוכן של הפרשה.
הזוהר בפרשת שמות: מה מחזיק אותנו בגלות
ראיתי בזוהר בפרשת שמות, הוא מדבר על… יש כמה מקומות שיחה כזאת בזוהר, יש כמה מקומות שבזוהר יש שיחה. אם הוא אומר, הוא לא מתכוון לר’ אלעזר, הוא אומר ר’ שמעון, הוא אומר שאיך מחזיקים בגלות… לשון אחת היא משיח לא הולך לבוא, אחר כך אומר הוא ר’ שמעון אומר בעצמו משיח לא הולך לבוא, צריך לחכות עוד זמן רב. כך לא כתוב, ר’ שמעון מגיע דבר, אני אומר אני רואה משיח לא הולך לבוא כל כך מהר, עוד עכשיו כשכבר חשבו ש… הדבר היחיד שתפסתי את זה שזה לא הולך לקרות כל כך מהר ר’ שמעון בר יוחאי, זה לא הולך לבוא! רגוע.
מה הולכים לעשות בגלות הארוכה?
מה הולכים לעשות? זה אחד הדברים שהוא אומר שהולכים לעשות… וכשהוא אומר הולכים לעשות, הוא לא מתכוון לבעיות הגשמיות, היהדות… אפשר… הדת שלנו היא לגמרי ממצרים. זה מדובר בפרשת שמות, גם הזוהר כל הזוהר פרשת שמות מדבר מתי משיח הולך לבוא. כמעט כל הזוהר. אני מדבר כמעט לא על ציטוטים כש… הכל מדבר מתי משיח הולך לבוא.
ומה הולכים לעשות? יש גלות כל כך ארוכה. אז אחד שם אומר סימנים איך זה יכול לבוא, אחר כך כתוב בזוהר שם… אני חושב שזה בכי תשא, אני לא חושב, לאחרונה ראיתי אותו, או במקומות אחרים כתוב במקומות אחרים… בכל מקרה, הוא אומר שהיהודים מחזיקים בגלות, שהם באים לבית המדרש כל שבוע והם קוראים את אותם הישועות והנחמות שהקב”ה הבטיח להם שזה הולך לקרות, ואת זה… הוא מתרגם את זה פסוק, שכתוב שם, הוא מתרגם את זה פסוק, אני לא חושב.
זו עובדה, הזוהר לא מבין שום… הוא לא אומר שום דרוש, הוא מסביר את המציאות. שכך… בסדר, זו כולה שיטה אחת, זה פשט אמיתי של הסדר ושל פסח, שהכל אומרים שכמו שהיה פעם יציאת מצרים, זה הולך להמשיך להיות שהקב”ה יוציא אותנו מגלות, וזה סוג האלוהים שיש לנו.
שאלות ודיון: הרבי מקוצק והכוזרי
תלמיד: היה הבחור יודע אני המאסטר של הבסיסי שלהם מאסטר בסוגיא של… והרבנים שאלו את התלמיד שלו, כן? מה ההתעוררות שלו לעבודת השם? הרבי מקוצק, כן? והוא אמר שההתעוררות שלו היא ‘שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה’, והרבנים אמרו שהוא לא מסכים, כי צריך יהודי, זה טוב לגוי גם, יהודי צריך להיות לו התעוררות מיציאת מצרים.
מרצה: מה? שלא. ה… הוא אומר את זה, הוא אומר… מה שאין כן… אני חושב שהשם משמואל מביא את זה והוא אומר שכתוב בכוזרי מאמר א’, שיהודי הוא לא מבריות העולם, אשר ברא אלוקים לעשות, אלא אשר יצר אלוקים.
תלמיד: אה, מאוד טוב, שזו תהיה הבעיה שלנו. בסדר, מאוד טוב, מאוד טוב, צריכים אנחנו לומר בעיה. הרמב”ן לא החזיק כך, הרמב”ן מחזיק קצת אחרת. כן.
מרצה: אז, כן כן, נכון. אממ… זו קושיית רבי אברהם אבן עזרא, אבן עזרא מביא מרבי יהודה הלוי, הוא שואל קושיא על הכוזרי. לאבן עזרא יש תירוץ אחר, הוא אומר כל הנקודה היא לאמן את העובדה שהוא רוצה שיוכל לומר את זה.
תלמיד: אה, בסדר, למה הוא צריך שיוכל לומר את זה?
מרצה: עכשיו, אבל אני מעולם לא הבנתי את המעשה של ה… כי אני מבין את הרבי מקוצק, אני לא מבין מה… ואפילו רואים את זה… אבל אבן עזרא ענה לחמיו… זה מאוד קשה, מה זה אומר להוציא הכל למה השם הוציאך ממצרים? אני לא יודע מה זה אומר בכלל. אתה אומר שהגירסא היא מתן תורה?
תלמיד: לא, אומרים כך. אומרים שצריך לקחת את זה לא מבריות העולם, אלא ממתן תורה.
מרצה: אני זוכר שכתוב יציאת מצרים.
תלמיד: מתן תורה זה בערך אותו דבר.
מרצה: לא, לא, כמו שדיברת קודם שצריך לאמן את הדברים.
תלמיד: אז, אני לא יודע. בכל מקרה, זה מדובר מהסוגיא. אותו דבר מדובר ברור מהסוגיא.
הבעיה עם “אשר הוציאך ממצרים”
מרצה: ו… מה זה אומר? אני אומר, אני לא מכיר אף אחד ש… שאתה יצאת ממצרים, מה אתה רוצה לעשות עם זה? אני שומע, זה חילוק על המעשה, זה לא מדבר אלי, אני לא יודע. אני לא מכיר אף אחד שזה מדבר אליו. אשר ברא אלוקים לעשות, אני אומר לך, אני לא יודע. חוץ ממנו, אני לא יודע אם יש מישהו ש… זה יותר לא ריאלי, אני מתכוון, אני מבין בריות העולם אני מבין, זה יכול אפילו להיות טוב וחסד בשבילך היום, את זה אני מבין.
תלמיד: זו הבעיה שלנו, אתה צריך לתרגם את זה.
מרצה: מאוד טוב, אבל הרבי מקוצק היה יהודי גדול, כן? אפשר לומר יש לומר לזכותו, כן?
תלמיד: זו הבעיה שלי, הוא לא אומר את המעשה כמו שאתה חושב את זה כאן, הוא אומר איך לוקחים השפעה מאשר ברא אלוקים לעשות.
מרצה: אני לא יודע, צריך לומר את הלשון שכתוב כאן.
תלמיד: השפעה, זה משהו אחר, זה אומר השפעה שאתה עושה.
מרצה: אני אומר שיש דרך שלישית.
דרך שלישית: ממגילת אסתר
הדרך השלישית היא ממגילת אסתר. “מרדכי וישראל ונער ונער”. זה…
יציאת מצרים: ההבנה התיאולוגית העמוקה יותר
הדרך השלישית: מנגינת העתיד
הכל טוב, אבל הרבי מקוצק היה יהודי גדול. אפשר יש למי לסמוך, כן, זו הבעיה שלי. אני לא אומר, אני אומר איך לוקחים השראה? אני אומר איך צריך להיות הלשון שכתוב ב… אני אומר שיש דרך שלישית. הדרך השלישית היא מנגינת העתיד, מה שהיה הוא שיהיה. זו דרך שאני מבין, כי אני מקווה שזה יבוא מכל סיבה שהיא, יכולה להיות סיבה, זה הגיוני לי.
מה אתה רואה פשט ביציאת מצרים? יש… אחד הנביאים, ישעיהו הנביא… אחד ראה אמא יפה… מתברר שישעיהו הנביא כסדר, כל הספר כמעט, הוא מביא כל הזמן ניצוץ ליציאת מצרים כדי להוכיח את הגאולה העתידה. הוא מסביר זה הולך להיות טוב יותר אותו דבר, זה יהיה כל מיני לשונות, אבל באותה רעיון עם קריעת ים סוף… הוא מנסה מאוד חזק ללמוד מיציאת מצרים עם הגאולה שהולכת להיות שהוא מתנבא עליה.
משה רבינו עושה את הדרוש על תמותי בארץ ישראל, כן. אבל לא מדבר… משה רבינו… לא כל כך… כן, הוא מדבר גם הרבה על דרך המשיח ודברים אחרים. בכל מקרה, כן. אז, זה כל היהודים של יציאת מצרים, יש סוג כזה של יהודים, בסדר. עכשיו, אנחנו צריכים אבל… זה הגיוני לפי כל הדרכים שאמרנו.
ההבנה הפשוטה לא מספיקה
תרגום לעברית
למשל… עכשיו, אנחנו צריכים לומר אבל, זה מאוד חשוב להבין, שזה לא מספיק, זה עדיין הכל על פי פשט, זה הכל על פי… אני לא יודע, זה מדבר על העולם הזה. יש כאן הרבה יותר פשט גדול, הרבה יותר נושא עמוק. ומה הנושא העמוק יותר? הנושא העמוק יותר הוא, שזה מאוד טוב שיצאנו ממצרים, ומישהו הוציא אותנו, אוקיי, דבר בסיסי מאוד, זה לא קרה מעצמו, איזה אלוה עשה את זה? איך הוא יודע איזה אלוה? אה, הוא בא, ומתן תורה אמר לנו איזה אלוה זה. ומי זה היה, ואנכי אני הייתי זה. אשר הוצאתיך, ישר כוח, יש דין ודברים, עושים מה שהוא מצווה, ואם לא יש לו טינה.
זה מעשה פשוט, כל אחד מבין שזה משל, כן? הקב”ה לא כועס, הקב”ה זה נשמע מאוד מוגשם במובן מסוים כל העניין. אז חוץ מזה שזה מוגשם, זה גם דרך מאוד מצומצמת של הבנת אלוהים. זה ברור כך, אני לא מתכוון שזה ברור, אני מתכוון שכל השיטות שאני הולך עכשיו לומר מסכימות, שאלת מה מסכים, כל המעמיקים יותר מסכימים שזה דבר חלש מאוד.
זאת אומרת זה טוב לילדים קטנים, ל’והגדת לבנך’, שואלים מה פשט הוא עושה מצוות, כן הקב”ה הוציא אותנו ממצרים, אוקיי זה לא עושה ידיים ורגליים, עושים את הפשט שאמרתי, הוא הולך להוציא, זה הכל מאוד פשוט, מאוד בשפה של הראשונים והמקובלים שמדברים הכל מעולם העשייה.
שני החסרונות של הקריאה הפשוטה
בעולם העליון היה איזה מעשה גם לדבר על כמה אנשים שהיו במצרים, עם אחד, זה דבר מאוד מצומצם, זה הכל במובן מסוים אפילו אפשר לומר מדרגה אחרת לשאול את הקושיא, זה הכל לא שום דבר, זאת אומרת מה היה אם הוא לא היה בונה את העדה, אני לא יודע מה, מתרגמים כבר את כל המעשה עם יוסף, לא מוכרים את יוסף, מה שהיה הסיבה ליציאת מצרים, לא היה את זה, לא היה הקב”ה?
זה מאוד מצומצם, דרך קטנה מאוד להתייחס לאלוהים, זה מאוד קטנות, זה מוחין דקטנות, משל יפה אבל זה מעשה פשוט. זה טוב למה שהוא אומר כאן, זה טוב לאנשים פשוטים שהיו להם את הקושיא, אני מעלה את הקושיא שהם עונים, הם שואלים את הקושיא טוב מאוד, כשאי אפשר לומר שהקב”ה עושה לנו בעצמנו טובות, הוא נתן לי פרנסה, הוא נתן לי ילדים, אני לא יודע מה, ובגלל זה, זה מאוד טוב, אמת, אבל מבינים ששום דת לא בונים על זה.
זה טוב לכמה אנשים שהיו להם את הטובה, זה מאוד יפה, אבל זה לא כל האלוהים, שני דברים, זה קודם כל לא כל האלוהים, לכאורה אם יש אלוהים מה שזה לא אומר זה הרבה יותר דבר גדול, כל בריות העולם, יכול להיות שבריות העולם זה גם רק אחד מהדברים הקטנים שהקב”ה עשה, אומר מה שהתניא אוהב לומר. אבל לפחות זה, זה רשימה גדולה מאוד קלות חשיבות מצרים, זה דבר אחד מהדברים שמתביישים בהם מול העולם.
נכון? ובואו נגיד זה איזה מעשה גדול, הוא האבא שאיבד אותו, הוא פגש אותו הפעם ועזרו לו בצרה שהיה לו. זה אומר אבא, זה פשט חלש במילה אבא, זה פעולה אחת שהאבא עשה. ואתה מבין את זה הכי טוב, זה מיוחד בשבילך, זה מדבר אליך מאוד חזק, זה חזק, אתה מתחזק, צריך לדבר ברגש, זה מאוד רגשי, זה מאוד טוב, אבל זה קצת ילדותי.
אני מתכוון הנקודה היא, דווקא יכול להיות מוגשם. זה יכול להיות, רגע אחד, אבל מחזיקים בזה, כבר עשו את הפעולה, עכשיו רוצים להבין את הגאווה.
הבעיה של שיטת חובת הלבבות
אז, זה מסכים אומר קושיא, אני מתכוון שזו הקושיא מאחורי הרבה דברים ששואלים כאן. יודע מה אני מתכוון? שאתה אומר, הרמב”ן שואל קושיא, מה כתוב אשר הוצאתיך, הוא אומר את כל התורה. למה הוא צריך לומר את הטעם, למה הוא לא אומר פשוט תרגום מה שאמרתי עד עכשיו.
הם הבינו שזה לא מספיק. הוא לא מסכים שיש משהו לא בסדר עם זה. הוא לא אומר שיש משהו לא בסדר עם זה. החובת הלבבות אומר בשער שלו של הכרת הטוב, אני זוכר, שכן, צריך להודות להקב”ה על טובותיו, ומי שהקב”ה עשה לו יותר טובות, צריך להודות לו יותר. מזה היהודים צריכים לעשות קצת יותר עבודת השם, כי הקב”ה עשה יותר טובות.
זה חלש, זה עושה את זה כל כך קטן, לא צריך להיות שעל זה יגידו אשר הוצאתיך מארץ מצרים. כן, זה לא מקסימום להודות להקב”ה על יציאת מצרים, צריך אפילו הכרת הטוב קצת, אבל זה לא מספיק. זה לא מספיק מצד הקב”ה, זה מעשה קטן מאוד לגבי הקב”ה, זה לא מוציא את המהות של הקב”ה, זה כבר מוציא מה אומר אלוה. אמת, קצת יוצא, אני מתכוון שזה מאוד חלש.
הבעיה מצדנו
ושנית, זה לא מספיק בשבילנו. אפשר אפילו לשאול, כמו הקושיא של עקידת יצחק שואל, אוקיי, כמה זמן, כמה שנים עוד הולכים להיות הכרת הטוב על יציאת מצרים? אלף שנה? אוקיי, אלפיים, עשרת אלפים שנה? אוקיי, העולם הולך להיגמר, ואתה עדיין כאן. ומה עם הגרים שלא היו ביציאת מצרים? אני מתכוון שהם גם…
אז מה איתם? אוקיי, יש גר, איך מתמודדים איתו. רוצים דווקא ש’והפך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם השם’. כן? זכריה הנביא אומר שכל הגויים ירצו לעבוד את הקב”ה. מה כתוב בתפילה? לא מתש”ח, מתפילת שמונה עשרה. אוקיי. מהתפילה הישנה מחזיקים שהגויים גם יעבדו את הקב”ה. ומה הם הולכים לעבוד? איזה קב”ה? זה שהוציא אותנו ממצרים? מה יש להם מזה? זה אמת! זה הוכחה! זה כבר תירוץ. אבל זה לא הגיוני. המעשה, מעשה פשוט, לא הגיוני.
המהלכים העמוקים יותר
בגלל זה יש הרבה דרכים להבין את המעשה אחרת. להבין יותר עמוק, יותר תיאולוגי, יותר בסיסי, יותר מדובר על הקב”ה באמת, המעשה. מה הם? צריך לדבר על שני מהלכים הפוכים. לפחות שניים. יש שלישי, שזה הרמב”ם, שהוא איפשהו בין השניים, או אולי הרמב”ם אומר את שניהם, פשט אחד פשוט פשט אחד סוד, אני לא יודע. כאן שניים או שלושה מהלכים הפוכים על זה. זה יוביל עוד, אבל אני צריך כאן לומר את זה, ניסיתי לתת מבנה פשוט להבנה.
המהלך הראשון: שיטת הרמב”ם
המהלך הראשון היה מהלך הרמב”ם. והרמב”ם במובן מסוים הוא הגבוה ביותר… זאת אומרת הגבוה ביותר אני מתכוון לומר שהרמב”ם היה היהודי שלא התעניין בשום תואר, בשום… בשום… אתה אומר בשום, הרמב”ם לא החזיק בהבנה האמיתית של הקב”ה, קשר אמיתי עם הקב”ה, זה רק להבין את הקב”ה כמו שהוא. כל השאר, לא אומר שהקב”ה עושה פעולות וקורים כל הדברים, אבל זה הכל טוב לחינוך. זאת אומרת לילדים, זה לא האמת. האמת היא שצריך לדעת את הקב”ה עצמו, זה היה כל העניין של הרמב”ם.
זו חוצפה גדולה, זאת אומרת לומר זו עזות גדולה, זה מאוד קשה, והרמב”ם יודע שזה מאוד קשה, אפילו לומר את המילה ‘אינו גוף’, כי צריך אלף שנה להסביר לאנשים מה זה אומר. זה לא דבר פשוט. ואחר כך אתה אומר שזה לא מספיק, צריך גם לומר ‘אינו בעל תארים’ ו’אינו… ואינו… ואינו…’, מה שאנשים מתכוונים לומר. אבל זה הקב”ה שהרמב”ם מתעניין בו. כל השאר הוא מחזיק שזה אולי אפילו עבודה זרה. או עבודה זרה אמיתית. זה היה הרמב”ם.
מצוות ידיעת השם והראיה הטקסטואלית של הרמב”ם
ורואים שהרמב”ם עשה את זה מצוה של ידיעת השם, כן? המצווה הראשונה והפרק הראשון ביסודי התורה. הוא ישים לב איזה פסוק כתוב? הפסוק… איך הפסוק שכתוב את המצווה? הוא מביא דווקא את הגמרא: “אנכי ה’ אלקיך”! זה המקור שיש לך מצווה של ידיעת השם.
והרמב”ם כל פעם שהוא מביא את הפסוק בהקשר של המצווה, ואולי אפילו כל פעם, הוא חותך את הפסוק שם: “אנכי ה’ אלקיך”, סוף פסוק. כל שאר הפסוק, נמחק. זה לא כתוב אף פעם ברמב”ם.
הרמב”ם ידע את כל הפסוק, הוא לא שכח את כל הפסוק, וכשזה נוגע הוא מביא פסוקים שלמים, אפילו לפעמים שזה לא חסר לעניינו, סתם פסוק בעניין, ככל פסוקי המקרא. זה לא כל כך פשוט לחתוך פסוק באמצע כשמצטטים אותו, והרמב”ם במקומות אחרים מצטט פסוקים שלמים אפילו הוא מתכוון רק לחלק, כי ככה זה הולך.
אבל כל פעם שהוא מביא את המצווה של “אנכי”, הוא חותך אותו לפני “אשר הוצאתיך”. הוא לא מדבר אף פעם על יציאת מצרים שם. הוא מדבר על יציאת מצרים, אבל בהקשר של לדעת מי הקב”ה, כשהוא כתב חלק ראשון שלם של מורה, אני מתכוון בחלק השני, חצי ממנו לפחות מדבר על הבנת הקב”ה, אף פעם אחת הוא לא יזכיר יציאת מצרים שם.
הוא מדבר פילוסופיה, עם תיאולוגיה, עם פשט של פסוקים, אלפי פסוקים. יש לו פסוקים כשהוא מדבר על החקירה של הרמב”ם. כאן יש לרמב”ם חוץ מזה שהוא מדבר כפילוסוף, סתם שכל, יש פרשיות מסוימות בתורה שמכילות דיבור כזה על מה שהקב”ה הוא. אני לא יודע איזו פרשה, הא?
פרשת כי תשא: הגילוי האמיתי של אלוהים
איזו פרשת כי תשא? העגל? לא העגל, אחרי העגל. הקב”ה אמר שמשה ביקש “הודיעני נא את דרכיך”, “הראני נא את כבודך”. הפסוקים, הדיון של משה, שנראה פשוט שמשה רוצה לדעת מי הקב”ה, במילים אחרות עד עכשיו הוא לא ידע. והקב”ה לא עונה אף פעם שם יציאת מצרים, שם הוא שם לב.
אורי אלטר שלח יפה מאוד, הוא כתב את השניים, וכשנשברו הלוחות, בא הקב”ה שם ועשה עוד ברית, הוא כרת שם עוד ברית, ונתן דווקא ברית חדשה, ואת הסדר צריך להבין שם. שם בא הקב”ה ואמר מחדש מי הוא, נכון? ברית חדשה, אמר מחדש את עשרת הדברות, או את החלקים של פרשת משפטים אמר שוב את כל הדבר, ושם כתוב מה? לא כתוב “אנכי ה'”. הוא אמר כך, אפשר לראות את שני הפסוקים הראשונים של עשרת הדברות, כתוב כמעט כל י”ג מדות הרחמים. או זה הארבעה הראשונים, נקח ראשי, יצחק, יצחק, יצחק, ה’ ארך אפיים, פוקד עוון אבות על בנים, זה הולך דווקא עד הסוף של אידל באידל כבר רחמים, רק באמצע כתוב משהו אחר, כשהחליפו, לא כתוב יציאת מצרים, כתוב מי הרבש”ע, כתוב ה’, ה’ ארך אפיים, וחנון וכו’, זה אותו מקום שמופיע הדיבור השני, פוקד עוון אבות על בנים,
י”ג מדות הרחמים והבנת הרמב”ם את יציאת מצרים
י”ג מדות כמקבילה לעשרת הדברות
כתוב שלוש עשרה מדות, הוא אמר כך, אפשר לראות את שני הפסוקים הראשונים של עשרת הדברות, כתוב כמעט כל י”ג מדות הרחמים, או זה הארבעה הראשונים, אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך, ה’ אל קנא, פוקד עון אבות על בנים, זה הולך כך עד הסוף של י”ג מדות הרחמים.
רק באמצע כתוב משהו אחר, כשהחליפו, לא כתוב יציאת מצרים, כתוב מי הרבש”ע, שם כתוב ה’, ה’, אל רחום וחנון, וכו’ כשזה מופיע, אותו מקום שמופיע, הדיבור השני, פוקד עון אבות על בנים, לא ינקה, כן, לא ינקה כתוב בכי תשא, לא ינקה ה’, ונקה לא ינקה, זה ממש אותו מעשה, אבל בלי יציאת מצרים, פשט חדש, י”ג מדות.
התזה המרכזית של הרמב”ם: י”ג מדות כמקור העיקרי להבנת הקב”ה
הרמב”ם החזיק י”ג מדות הפרשה, זה המקור, המקור העיקרי בתורה להבנתו של מה שהקב”ה הוא, הוא דיבר מאוד חזק, על האתיקה של ניקומכוס, ומאוד הרבה כמעט פירש כל מילה בפרשה, לא הכל כסדר, אבל מישהו התאסף על כל מילה משני הפרקים שם, פשט הרמב”ם עליהם, לכן היה המרכזי שלו מורה נבוכים חלק א’ זה פחות או יותר פירוש על אותה פרשה.
שאלת משה ותשובת ה’ — בלי יציאת מצרים
אמת, בתפילותיו, בתפילותיו, אבל לא בתורת תפילה. כשמשה רבינו עצמו שאל את השאלה, מי אלוהים? כן? כשמלאכים שואלים את השאלה, אומרים להם לסט סייד פנים ואינני, למשה רבינו אמרו, גם כן, כן, אולי, כן? לא יראני אדם וחי, וגם כן אמרו לו משהו כן, כן? מאוד מעורפל, הוא אמר לו משהו כן.
מה הוא אמר לו? את י”ג מדות. כן, מה שקוראים י”ג מדות, ה’ ה’ אל רחום וחנון, הוא לא אמר לו כלום על יציאת מצרים. הוא יכול היה לומר לו… לא כתוב, אני לא מבין מי…
בואו נחשוב, לפי אלה שאומרים שיציאת מצרים זה הדבר המרכזי, הדבר העיקרי. זה מאוד מצחיק. שבוע שעבר, שלי, זה לא היה שהוא היה אחרי יציאת מצרים, והקב”ה אמר, כשהוא בא ללכת הקב”ה אמר, מי אני? זה שהוציא אתכם ממצרים? אומר הקב”ה לא אומר אשר הוצאתיך, הוא לא אומר אשר הוצאתיך, הוא לא אומר אשר הוצאתיך, נשמת כל חי, הוא לא אומר כלום, ומשה רבינו אומר, בוא הנה, אני רוצה להבין אותך יותר טוב הקב”ה, כדי להוביל את היהודים, הרמב”ם מסביר, “הודעני נא את דרכיך”, “וראה כי עמך הגוי הזה”, כדי להוביל את היהודים צריך לדעת את הקב”ה.
למה הגילוי החדש היה נחוץ דווקא אחרי העגל
אבל איך זה נכנס לצורך? זו שאלה טובה, בדיוק אחרי העגל היה צריך לדעת את זה. כי אולי כי זה אומר, אני אגיד למה.
לומר את זה בצורה חסידית
לומר את זה לפי פשט חסידי, כי העגל הראה שיציאת מצרים יש בה בעיה, גם נאמר שם ‘אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים’. העגל היה אותו דבר שתפס את אותו הדבר, איזו טעות שאפשר לעשות כאן, באמת, עגל יכול גם להיות יציאת מצרים. אין שום דבר ביציאת מצרים שסותר לעשות עגל, יש, אבל הם לא הבינו, כנראה יש.
מנטליות מסוימת הפוכה, כן, שעם זה בונים את ה’אשר העלוך’. אבל אתה רואה כאילו שעל שניהם כתוב ‘אשר העלוך’. וכשהקב”ה אומר למשה מי הוא, הוא אומר לו כביכול, אמור להם בחזרה! הקב”ה שהוציא ממצרים, אתה עוד עשית עשר מכות עם קריעת ים סוף. כל המעשה נעלם, בא פשט חדש, גילוי חדש לגמרי, סוג השגה חדש לגמרי.
מה חסר בגילוי החדש
כי זו השגה שלא עומד ‘בריאת שמים וארץ’ גם לא שם. צריך להבין, בריאת שמים וארץ כמעט אף פעם לא מופיע, רק בספר בראשית, חוץ מזה, התורה כמעט לא מדברת על בריאת העולם. אבל על כל פנים, זו דרך חדשה. הרמב”ם בטח הלך, הרמב”ם לא הלך עם בריאת העולם כמעט גם לא, כי הוא סובר שאפילו בריאת העולם היא קטנה מאוד.
החיתוך המפורסם של הרמב”ם מהפסוק
אבל הוא הולך תמיד כשהוא אומר את הפסוק ‘מארץ מצרים’, הוא אומר, את הפסוק ‘אנכי’, הוא חותך אותו לפני ‘אשר הוצאתיך’, הוא לא רואה את זה הלאה. אפשר לראות בבירור, אנשים השוו את הסמ”ג, כן הוא הולך כולו מהרמב”ם בספר המצוות, ומדייקים שכשהוא מביא את המצווה, הוא הולך הלאה, והוא מסביר, הוא מביא את הרמב”ן, הוא מסביר שהמצווה הראשונה מתכוונת ליותר מאשר שיש אלוקים, זה אומר שהוא משגיח, ושהוא וכו’ כל הברכה הראשונה עד ‘ימי עולם’ מהעליונה…
הסאטמר רב אמר פעם דרשה כאן, ואמר שהוא עשה באסיפה שלו יום אחד נגד הציונים, הוא אמר שמהסמ”ג רואים… סמ”ג או סמ”ק, אני לא זוכר… מזה רואים שלא להאמין בציונות זה העיקר הראשון, כי הוא מוציא עד ה’יגלינו’ הראשון. כי זה מאוד טוב לפי השיטה שאומרת… אני מתכוון זה לאפוקי ציונות וחקירה אחרת, אבל הוא צודק לפי אותה שיטה, אבל הרמב”ם לא כתב את הפירוש כך. הרמב”ם לא כתב ‘אשר הוצאתיך’, הוא כתב רק ‘אנכי ה’ אלקיך’.
מה אבל הרמב”ם… אה עכשיו, אני לאחרונה מתכוון לומר שהרמב”ם לא החזיק מיציאת מצרים. הרמב”ם לא נעשה, תבין את הבעיה שנאמרה לא להפסיק… כולם, זה לקח סדר… אבל אתה מתכוון שהרמב”ם לא החזיק שיציאת מצרים היא דבר בסיסי ביהדות אפילו את זה? אתה מתכוון, כמה שמא לנו לא? איך אני יודע שלא? איך עומד הפשט של הרמב”ם על יציאת מצרים? לא הפשט שצריך לעבוד את ה’, כי עשו לנו טובה שהוציאו אותנו ממצרים והרגו את בכוריהם, והצילו את בכורינו, אלא הפשט שיציאת מצרים בדרך מסוימת גילו יותר טוב מי הקב”ה קודם. איך עומד הפשט?
ההבנה החיובית של הרמב”ם על יציאת מצרים — הלכות עבודה זרה פרק א’
ברמב”ם, במשנה תורה שלו כתוב בהלכות עבודה זרה פרק א’. הלכות עבודה זרה פרק א’ הוא הקיום של הרמב”ם של מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו, בפרק א’ כשהוא מביא הגדה כשהוא אומר את זה, הוא מתייחס לאותו הלשון, לא בנוסח ההגדה בפרק איך שהוא מסביר. ושם הרמב”ם מסביר את המהלך שלו למה היינו צריכים יציאת מצרים, לדעת כי אני ה’ אלקיכם.
כן, זוכרים? היה שיעור על זה בשבוע שעבר… בשנה שעברה… אבל בשבוע שעבר היה שיעור ברמב”ם… ומה אומר הרמב”ם שם… זה שיעור רמב”ם יומי… ומה כתוב שם… מה אומר הרמב”ם שם, צריך לדייק ולהיות מדייק את כל הפרק. הדפוס עושה את זה כל כך קשה כי הוא מניח את כל הפרק בשלושה סעיפים, באמת זה כמו 15 סעיפים, אבל הדפוס הוא, כשהיתה הגדה חשבו שזה יכול להיות בישוף.
הבעיה המרכזית: תיאור הרמב”ם של עבודה זרה
אבל, מה שכתוב ברמב”ם הוא חידוש כזה. חידוש נפלא מאוד. הרמב”ם אומר, כשצריך לעשות עוד פעם חלק מהפרשה של אהיה אשר אהיה, יש עוד פרשה שמראה שיציאת מצרים יש לה משהו עם שם ה’, כשהגיעו. אבל קודם בואו נאמר מה כתוב בהלכות עבודה זרה.
בהלכות עבודה זרה כתוב כך: יש בעיה שנקראת עבודה זרה. בעצם כל אחד יודע על הקב”ה, או זה התחיל כך, זה דבר נורמלי להבין, אדם הראשון לפחות ידע. אוקיי, כך כתוב בתחילת הלכות עבודה זרה.
אבל, יש בעיה. מה הבעיה? אני אומר את זה יותר חד מאשר הרמב”ם מניח את זה שם, כי אני חושב שהרמב”ם נזהר לא להכשיל יהודים חס ושלום בעבודה זרה, הוא עושה את זה ברור, זו לא בעיה מוזיקלית. אבל הבעיה גדולה יותר ממה שהרמב”ם מניח את זה, וספרים אחרים מסבירים את זה יותר ברור.
שיש בעיה גדולה, יש אלוקים שהוא התחיל הכל, האחד לכל, ממנו מתחיל הכל, וכן הלאה. אבל העולם לא מנהל הקב”ה ישירות. אין שום דבר בעולם שאפשר לראות על זה, אולי נס, צריך אפילו על נס להיות מדייק. אבל אין שום דבר שהקב”ה, תאמר איך זה בא? למה נעשה ה… למה התחיל לרדת גשם? כי הקב”ה רצה שירד גשם. אנחנו אומרים כך, זה אמת.
אבל זה גם אמת שיורד גשם כי יש עננים. למה יש עננים? כי בחורף יש עננים. למה יש עננים בחורף? כי הכוכבים הם משהו אחר, השמש רחוקה יותר מאיתנו בחורף. מילא, למה השמש רחוקה יותר? כי איזה סדר שלם, כמו שהרמב”ם אמר, יש גלגלים שמנהלים את השמש, הגלגלים העליונים וכולי וכולי. למה הגלגלים מנהלים? שיש מלאכים שמנהלים אותם, וכן הלאה. כל זה אמת. זה גם אמת לומר שהקב”ה עשה הכל, אבל זו דרך עמוקה יותר.
אבל העולם במציאות עובד דרך כל הכוחות האלה. הרמב”ם אומר שהקב”ה נקרא אלהי האלהים. מה הפירוש אלהים? אלוהות? מה ההבדל? הפירוש הוא האל של אלוהות? אלהים פירושו מלאכים. מלאכים ואלה שמנהלים את השמש כל יום. זה חידוש גדול להיות האל של המלאכים.
כי יש סברא טובה מאוד. הסברא של נמרוד, או אפילו של דור אנוש, היתה שצריך לעבוד. מה פירוש לעבוד? לעבוד פירושו לתת כבוד, לתת respect לכל הכוחות שמנהלים אותנו. להתפלל, זה כל הנושא. להתפלל, יש חובת תפילה, להקריב קרבנות. בקיצור, אפשר להיות מדייק על מה, אבל קרבנות זה אמת שיש את כל הכוחות האלה והעולם מתנהל דרכם. מי מנהל את העולם? התשובה היא הכוכבים, זו התשובה.
את זה הרמב”ם באמת החזיק כך. אסטרולוגיה לא אמת כי זו הדרך הלא נכונה להבין את הכוכבים. אנשים חושבים, יודעים שהרמב”ם באמת החזיק שהכוכבים מנהלים את העולם. למה בקיץ חם ובחורף קר, ולמה כל השינויים שיש? כי הכוכבים שונים, שניים מנהלים את זה, ולמה הכוכבים משמאל כאן, לכוכב יש מן השמים, מלאך שמנהל אותו וכו’ וכו’ וכו’.
ההיגיון של עבודה זרה לפי הרמב”ם
האמת היא שיש הרבה, אפשר לקרוא לזה כוחות, אלוהים, המילה אלקים בתורה שפירושה אל, פירושה רק כוח, מנהל, בעל כוח אדיר, שיש אינספור כוחות והם מסודרים בסדר מסוים, והעולם מתנהל דרך עולמות של מעלה ממנו, אחר כך יש עוד יותר גבוה, יש לפחות שלושה עולמות ברמב”ם, וכך מתנהל העולם.
אנחנו נמצאים בעולם הנמוך ביותר, ואנחנו לא בעלי הבית על שום דבר, אני מתכוון קצת מי שהוא מלך או אבא וכדומה, אבל מעליו יש כוחות עליונים ממנו, שהם בעלי הבית עליו, הם מנהלים אותו, ואם רוצים שמשהו ילך טוב צריך לשאול אותם, כי הם שלוחיו של הקב”ה אפשר לומר, אבל זו העובדה.
הרמב”ן מסביר את כל העניין של עבודה זרה. כן, שלוקחים ממש כוח מהם. לא, הוא אומר שהם… הם… אתה לא יכול להתפלל לשום וירוס, כן? נו, זה פשוט, הווירוס הוא הכוח שעושה את האדם, הוא לא יכול לעמוד, הוא יכול להתפלל אליו עד מחר בבוקר, נו, זה מעשה אחת, כן? הוא יכול להתפלל, הוא יכול לבקש, אבל הכוח… הכוח שעושה לו לא להרגיש טוב הוא מלאך המוות, כן? נו.
חקירה על טבע הכוחות של עבודה זרה
והוא טוען שהשמש, כל המלאכים הם… זה כמו וירוס. אבל אני לא בטוח שזה נכון. במילים אחרות… זו תורה, זה כבר חידוש. אני יודע, אני יודע שכך כתוב, אני לא בטוח שזה נכון. זו חקירה, אני יודע, זו חקירה עמוקה.
נראה לי, אני חושב שהרמב”ם הוא קצת… יש סיבות לחשוב. בקיצור, זה פשוט מדי, נראה לי, כי צריך להבין, זו לא שיבה שהולכים לחשוב בכל הקבלה ושום בניין כזה וכן הלאה. לא כל כך פשוט, בדיוק. בואו לא ניכנס לזה, אני רק רוצה לומר, אני רק רוצה לומר, מה שאתה אומר אמת, זה כתוב ברמב”ן ובמקומות אחרים. נראה לי שזה לא בדיוק אותו דבר, תפילה היא מילה מוזרה. מה שאני לא יודע מה זה אומר בדיוק, אני מתכוון אני מבין מה זה אומר כשזו תפילה. אבל אומרים לתת כבוד, לפי הרמב”ם לא מדברים על תפילה בעצמה לעבודה זרה. לתת respect, להיות מכבד, לעשות כבוד ליום טוב, אני יודע מה. לעשות איזו סעודה לכבודו, זו הדרך שהרמב”ם הבין, אולי אחרים לא, אבל הדרך שהרמב”ם הבין את הכוכבים היא לא אותה דרך כמו פסל. פסל הוא דבר מת, הוא לא עושה כלום. הרמב”ם הבין שהם עושים. הוא נקודה.
טבע הכוחות המתווכים והבעיה ההיסטורית של עבודה זרה
ההבדל בין תפילה לכיבוד
זה לא נקודה, זה לא בדיוק אותו דבר. תפילה היא מילה מוזרה, שאני לא יודע מה זה אומר בדיוק, אני מבין מה מתכוונים כשאומרים תפילה. אבל אומרים לתת כבוד. לפי הרמב”ם לא מדברים על תפילה בעבודה זרה. לתת respect, להיות מכבד, לעשות כבוד ליום טוב, אני יודע מה. לעשות איזה דבר לכבודו, זו הדרך שהראשונים הבינו, אולי הרמב”ן לא, אבל הדרך שהרמב”ם הבין את הכוחות, היא לא אותה דרך כמו סלע. סלע הוא דבר מת, הוא לא עושה כלום. הרמב”ם הבין שהשר עושה. הוא פועל, הוא עושה.
מה? לא, לא חוקי הטבע. חוקי הטבע היא מילה מודרנית, הרמב”ם לא יודע את המילה הזו בכלל. לא לא, הם פועלים אמיתיים, הם בני אדם, הם כאילו בני אדם. יש להם בחירה. הרמב”ם אומר בפירוש בשמונה פרקים שיש להם בחירה, כן. יש להם את זה בעצמם. הרמב”ם אומר בפירוש במורה נבוכים, מה מפריע לנו שלמלאכים יש בחירה? ההבדל היחיד בינם לבין בני אדם, שהם לא יכולים לבחור ברע. אצלנו אומרים שלאדם יש בחירה, אנחנו אומרים שיש לו יצר הרע, הוא יכול לעשות רע. מלאך עושה תמיד את אותו דבר, אבל ברצונו, הוא לא עושה בעצמו. יש לו רצון. זו דרך אחרת איך אנחנו מבינים רצון.
סטייה: המשמעות של רצון
זה חוזר לשיעור שלנו שדיברנו, מה פירוש רצון? אנחנו חושבים שרצון פירושו שאפשר לעשות רע. לקב”ה יש גם בחירה והוא לא יכול לעשות רע, כן? אז, כבר דיברנו על זה. אבל אני לא יכול להיכנס לזה.
המשל של המלך והשליח שלו
אני רוצה לומר, יש בעיה אמיתית. יש בעיה אמיתית שהקב”ה לא מנהל את העולם ישירות. הוא מנהל את זה דרך הרבה כוחות, זה נקרא שלוחים. אפשר לומר, אפילו את הרמב”ם צריך להבין בדיוק מה הוא מתכוון. אבל יש להם כן ישות מסוימת אמיתית. יש איזה כוח. כשאני אומר כוח, אני לא מתכוון לכוח כמו השולחן שאני דוחף. אני מתכוון כמו אני שאני דוחף, ואבא שלי לא הולך לדחוף. יותר כמו שני אנשים. משל טוב יותר, כתוב בזה, כמו שישעיה אומר. בראשונים כתוב המשל. כמו המלך, הרמב”ם עצמו מביא את המשל. כמו למלך יש את השליח שלו, המושל. בוודאי הוא לא בעל הבית. המלך יכול תמיד לעקוף אותו, הוא יכול לומר לו בדיוק מה לעשות. אבל בדרך כלל לא. הסדר הנורמלי הוא, שהאדם האמצעי, הוא מחליט. אפילו אצל הרמב”ם זה קצת אחרת, כי יש חוקים יותר ברורים, אבל בסופו של דבר, זה יותר כמו שני אנשים. ואלה הכוחות המתווכים שיש בעולם.
הבעיה הראשונה: לדעת על הקב”ה זה בעצמו חידוש גדול
ויש באמת כל כך הרבה כוחות, לא רק את זה, אני רוצה אפילו ללכת יותר עמוק. זה דבר אחד, קודם כל יש את כל הכוחות בעולם, אז לומר שהקב”ה מנהל את העולם רק אותו צריך… רק אותו צריך לכבד, זה לא כל כך פשוט. שנית… לא, בואו נאמר יותר טוב, עוד דבר אחד. אז קודם כל דבר אחד, הדבר הראשון הוא, מאחר ויש את כל הכוחות האלה, אז קודם כל אפילו לדעת שיש קב”ה מעבר לזה זה חידוש גדול.
הדרך של אברהם אבינו: מהכוכבים אל הקב”ה
במילים אחרות, איך מתחיל אדם לחשוב על אלוקים? כמו אברהם אבינו, כן, הוא רואה כוכבים כאן בעולם, הוא הולך הלאה, למה הוא הולך הלאה? למה אברהם אבינו חושב על השמש? כי כולם יכולים לראות שהשמש עושה כל כך הרבה דברים, היא בטח גבוהה יותר, היא בטח שולטת על העולם בהרבה דרכים, והוא מתחיל לחשוב על השמש. כן, עכשיו, אפשר ללכת הלאה מהשמש.
מעל השמש יש איזה מלאך, בואו נאמר, אחרי אותו מלאך יש עוד מלאך, ויש באמת את כל המלאכים האלה. עכשיו, בדרך כלל אדם איך הוא מבין את הגורמים של דברים, מה עושה כל דבר, השכל הנורמלי של רוב האנשים, ורוב האנשים שהם לא חכמים גדולים כל כך, כשאומרים אמונה אומרים את זה מיד, אבל בדרך חכמה, במילים אחרות מה שאנשים תופסים באמת, היה הוא מגיע חכם צריך להבין את זה, אדם פשוט נשאר אפילו מתחת לשמש.
כשאברהם אבינו חשב שהשמש עשתה את העולם, זה כבר היה חכם. אוקיי, אנשים אחרים אולי אמרו, אבל זה כבר היה חכם, כי אדם נורמלי הוא מסתכל כאן הוא רואה שאבא שלו מנהל את העולם, אני לא יודע, תרח מנהל את העולם. אה, השמש. לא, כל תרח הוא, השמש חזקה יותר ממנו. אם רוצים באמת איזו טובה ממישהו צריך לבקש מהשמש, לא מתרח. זו כבר חכמה. זו כבר רמה של מדע, של ידיעה, נכון?
תרגום לעברית
עכשיו, אחד הוא עוד חכם עמוק יותר והוא מסתכל, הוא מבין את כל מערכת הכוכבים, את כל האסטרונומיה, מבינים, כמו שעומד במדרש בדרך פשוטה מאוד, כן, הלבנה באה בלילה, יוצא שהשמש לא נמצאת, אבל זו לא ממש טענה, הוא רק הבין את זה יותר עמוק, זאת אומרת דרך פשוטה מאוד לומר דבר עמוק, שכל המערכת ככל בהכל מכל לא יכולה לעשות את עצמה, חייב להיות עוד כוח גדול יותר.
החידוש: אותו כוח גדול יותר עדיין לא הקב”ה
עכשיו אני רוצה לומר לכם חידוש, אתם חושבים שאותו כוח גדול יותר הוא הקב”ה, זה לא, זה מלאך, כך אומר הרמב”ם. לא צריך את הקב”ה עדיין בשלב הזה, לא צריך עדיין שום ראיה להקב”ה. למה הרמב”ם קורא לזה הקב”ה. צריך אחר כך להבין מה זה אומר מלאך, ורק אז לחקור את כל עולם המלאכים איך זה עובד. וגם צריך לראות שכל זה לא מספיק, חייב להיות מעל המלאך עוד משהו. כן? ומעל זה הוא הקב”ה. זה מה שנקרא הקב”ה.
המקובלים ורמות גבוהות יותר
המקובלים אומרים שגם זה לא נכון, כי מה שאתה מבין זו רק ספירה. ספירה היא לא ממש הקב”ה. אתה צריך להבין את כל מערכת הספירות, רק אז להבין מה זה אומר הקב”ה. ועוד יותר עמוק, המקובלים אומרים שיש עוד אחד מעל זה. כן? זה רק מהלך של השגה. מהלך רגיל שאדם…
בני אדם התחילו עם מה שהם ידעו מהקב”ה, אבל מכיוון שזה דבר עמוק מאוד לומר את המילה הקב”ה, זה לא דבר פשוט.
מה “אינו גוף” באמת אומר
ה”אינו גוף”, “אינו גוף” אומר שהוא לא אדם, כן? זה כולם יודעים. אף אחד מעולם לא חשב שהקב”ה הוא אדם. “אינו גוף” לא אומר את כל העולם. מלאך הוא גם לא “גוף”, יש גדול יותר מ”אינו גוף” גם. אבל בואו נגיד “אינו גוף”, לא הגלגל הראשון, לא כל היקום. לא שום כוח שצריך לקחת מאה שנה לגלות שיש כוח בכלל. אלה שנתקעו בכוחות הראשונים, בלבנה אתה עדיין עומד. להגיע לשמש ולרמה הבאה זה כבר דבר גדול. זה דבר עצום וקשה, זה דבר עמוק מאוד. לא רק שזה דבר עמוק, רוב האנשים לא מבינים את זה, אלא אומרים את זה בבחינת אמונה כי אברהם אבינו לימד אותנו לומר. כי רוב האנשים לא היו מגיעים לזה. זה דבר אחד, זה הראשון הגדול ממה שיש. ומזה יוצא הדבר השני ש…
הסברה של דור אנוש לא הייתה כל כך חלשה
וממילא, זה באמת actually הגיוני לכאורה למה כשאחד אומר “המלך יושב בארמונו, הוא מאוד גדול, אולי החכמים הגדולים ביותר, השרים, החכמים מבינים בכלל שצריך להיות מלך. אני מבין את השוטר שנותן לי דו”ח. אני מדבר ישר, אני מדבר רק איתו”. זו הסברה של דור אנוש. זו בכלל לא סברה חלשה. הרמב”ם אומר שזה שטויות. הרמב”ם אומר שהוא קורא לזה שטות, אבל הוא לא מסביר למה זו שטות? הרמב”ן אומר מזה הסבר למה זו שטות, הרמב”ם לא אומר שום הסבר. הרמב”ם עושה את זה sound כוח טוב יותר, הוא מסביר מתחילה מה הטעות הייתה, שאף אחד לא יעבוד חוץ ממנו את הקב”ה. אבל הוא לא מסביר למה זו שטות? יש כאן בעיה גדולה. עכשיו, בואו נזכור, זה דבר אחד.
הצדיקים והחכמים הגדולים שהבינו
היו תמיד צדיקים גדולים, חכמים גדולים שהם הבינו את כל המעשה, כמו חנוך, מתושלח, תנחומא, נח, אני יודע מי. וגם אצל הגויים יש, אני יודע אפשר לדבר על הפסיד, אני יודע שלמה המלך הוריד את אריסטו שהבין אולי כך והלאה. הם הבינו את כל המעשה.
והם ממילא הם הבינו שזה אמת, אולי יש את כל הכוחות האלה, אבל הכוח האמיתי, המקור האמיתי של הכל הוא הקב”ה. וממילא כל החכמים האלה שעשו למעשה אני לא יודע, צריך להיות מדויק, אבל הם בטוח… הם הבינו את הקב”ה.
העיקר בעבודה: לדעת שהוא קיים
ומה עובדים העיקר בעבודת השם זה לדעת את הקב”ה? הדבר היחיד שאפשר באמת חכמים משהו קצת לעשות אפילו זה ספק, אבל הדבר היחיד הוא האמונה הזאת או הידיעה הזאת שיש שם, זו המצווה הראשונה שיש שם, מה אנחנו יודעים מלהיות בכלל? רק לדעת, נכון? זה כל העניין. זה הדבר היחיד שאפשר באמת לעשות בשבילו.
עכשיו מה עשו כל החכמים האלה לגבי עבודה זרה, לגבי הדברים האחרים? אני יודע, הם הבינו שהכל כפיפות, הכל עבדים, הכל הקב”ה הוא the high of the high, הקב”ה הוא תכלית של כל הדברים. זה תמיד היו חכמים.
הבעיה הגדולה: המעגל החוזר של ידיעה אבודה
Now the big problem which is, שאפילו מבינים את כל זה, האבא עדיין מבין את זה, החכם הגדול מבין את זה, אבל הילדים שלו לא מבינים את זה. יכול מאוד להיות שזה מאוד קשה להסביר, זו בעיה אחת. אוקיי, בואו נגיד אפשר לומר את זה, יש בעיה גדולה יותר.
שתי הרמות של אנשים
כי למעשה מבינים כל החכמים, הוא מבין שצריך לעבוד למעשה, צריך לעבוד את כל הכוחות הממוצעים, את כל המלאכים, את כל הכוכבים. אפילו זה מבין כבר שעובדים באמת כוח שהוא מדרגה גדולה, כי רוב האנשים חושבים שעובדים את הפסלון, את הפסל, את הפסל, והחכמים אומרים אתה יודע זה לא אומר את הפסל, זה אומר את המלאכים. זה בערך לאן רוב האנשים מגיעים כשעושים את העובדה.
אז… כן כן, אני מאמין שזה באמת, קודש הקדשים. מה זה עוד צעד במעשה, עוד צעד בהיסטוריה. אבל יש… אוקיי, אמת, יש עוד דברים שעושים יותר גרוע את המצב, אבל זה מספיק, זה מספיק רע ככה. אז עכשיו יש בעיה עצומה. הבעיה היא שאפילו החכם…
המעגל החוזר: כל חכם צריך לגלות מחדש
כל פעם שבא חכם חדש, כמו חנוך, כמו הוא צריך שוב לעבוד 500 שנה לגלות שיש אלוקים. כי הוא, כמה דורות כבר למדו מהכוחות שעובדים. רק החכם יודע מה? אפילו החכם, כן בואו נבין.
יש שתי רמות של אנשים תמיד. יש את המון העם שהם חושבים נבך שהקב”ה הוא הדלי. איך הם חושבים? הם חושבים ממש כך? בערך! הוא לא מבין יותר טוב, הוא מבין מה שהוא רואה.
אחר כך יש ילד נעשה קצת יותר חכם, הוא שואל את אביו מיד: הלו? עובדים דלי? מה קורה פה? אומר לו אביו: לא, יש חכמה שאתה לא מבין. הוא הולך לקולג’, הוא מסביר. הדלי הוא רמז על הכוכבים. אוקיי, הוא שמח. רוב האנשים שמחים אחרי ההסבר הזה. זה אפילו אמת ההסבר. ההסבר לא שקר.
צור עולמים: אף אחד לא מכיר אותו
ועד שהרמב”ם אומר: צור עולמים לא היה מכירו אדם בעולם. הצור הוא ה-source. צור פירושו source כאן. כן, המקור של הכל. אף אחד לא יודע את זה.
זו המציאות שזה גלגל חוזר. נעשה חכם נחמד וצריך להסביר. למה אברהם אבינו? הרמב”ם אומר שאברהם אבינו למד מחנוך או ממתושלח. אוקיי, זה כבר לא היה אצלו, משם ועבר.
יש מדרשים אחרים שאומרים שאברהם אבינו למד אצל שם ועבר. הרמב”ם אומר שאברהם אבינו היה צריך לגלות את זה בעצמו. למה? הוא התחיל לחשוב מי ברא את זה?
החקירה העצמית של אברהם אבינו
לא, כאן אני אומר, המעשה לא כל כך פשוט, זה באמת הרבה יותר עמוק. כי התירוץ למי ברא את זה הוא מלאך. רוב העולם היה שמח עם התירוץ הזה. מי ברא את המלאך?
רק, איי מיין, אני לא יכול עכשיו להסביר, זה הרבה יותר מסובך מהמעשה. אז תאמינו לי. מה? טוב מאוד. אמת. רק זה צריך שיעור. שיעור אחר. תשמעו את השיעור על יציאת מצרים, זה זמן שצריך להבין את כל הדברים האלה. מי שלא מבין צריך להתעמק יותר.
למה אברהם לא למד אצל שם ועבר
אבל הנקודה כאן היא, שאברהם אבינו… אני עדיין באמצע לומר. אברהם אבינו לא למד אצל שם ועבר. למה לא? אני לא יודע, יכול להיות כי צריך להבין את זה בעצמו, יכול גם להיות כי לא הצליח. איי מיין, יש מדרש שאומר שהוא למד אצל שם ועבר, אולי הוא הלך אחר כך.
אני לא יודע למה הרמב”ם לא מצטט את אותו מדרש, הוא הולך עם מדרשים אחרים, אולי זו סתירה. אני חושב שהראב”ד מביא כבר מדרשים אחרים שלא יתאימו למעשה של הרמב”ם.
אבל יכול להיות פשוט למה, זה קשה, איך, זה יש, אם רוב העולם מטועים, אפילו החכמים מטועים, איך חסר הדבר הבסיסי? הוא צריך להיות בעל מעלה עצומה. מה בדיוק הוא, מישהו שיהיה מוכן לשמוע יפגוש את החכם. הוא לא פגש, הוא צריך לגלות את זה בעצמו.
סיכום: הדרמה של העולם עד אברהם אבינו
זו המציאות, חוץ מזה, זו המציאות. זה מאוד קשה. אז זו הייתה הדרמה שסופרה, זה היה המצב של העולם עד אברהם אבינו, זה גם המצב של העולם.
המהפכה של אברהם אבינו: האיסור על עבודה זרה והמוסד של עבודת השם הישירה
הבעיה של העולם הקדם-אברהמי: סיכום
איך… זה עולם דרמטי לגמרי, אפילו החכמים לגמרי, החסר הוא הדבר הבסיסי, הוא צריך להיות בעל מזל עצום שדווקא האחד שישמע לו יפגוש את החכם. הוא לא פגש, הוא צריך לגלות בעצמו.
זו המציאות. חוץ מזה, זו המציאות. זה מאוד קשה. אז זה היה ה… זה היה המצב של העולם עד אברהם אבינו. This is also the situation של העולם היום. במילים אחרות, זה הסדר הרגיל איך העולם היה עובד, אם לא משהו חידוש גדול שאברהם אבינו היה מחדש ואחר כך משה עוד יותר.
החידוש הגדול של אברהם אבינו: שני פתרונות מהפכניים
מה בא אברהם אבינו? אברהם אבינו בא עם חידוש עצום, לגלות דבר חדש. לפני כן אומרים אלוקי אברהם, זה הדבר. לגלות דבר חדש. חידוש חדש. אברהם אבינו אמר… בואו נגיד מבינים כבר את החידוש לגבי מתושלח, לגבי חנוך. בואו נגיד מבינים כבר אבל זה כל הרמות, כל המלאכים שלא הדבר הראשון. זה יפה וטוב אבל הולכים לשכוח את זה.
אמר אברהם אבינו, אני אגיד לכם שני דברים שתעשו, כדי לפתור את הבעיה. שני דברים שצריך לעשות.
חידוש מספר אחת: האיסור על עבודה זרה
הדבר הראשון הוא, הולכים לאסור עבודה זרה באיסור חמור. עד אז לא היה איסור. זה לא באמת איסור, כי מי שעובד את… החכם יודע, הוא יודע שהקב”ה גבוה מזה, יש לו חשבון נכון.
אברהם אבינו, לפי איך שאני לומד את הרמב”ם, אברהם אבינו לא היה חילוק על החשבון הזה. זאת אומרת, בואו נגיד אנוש, מי שיודע כן, השני כבר שכח, אין לו כבר חשבון. אבל בואו נגיד אפילו עם אנוש, אברהם אבינו אומר לאנוש, הוא אומר “אתה יהודי קדוש, אתה עושה הכל נכון, אבל אתה עושה טעות אחת, שהמצב שלך, המערכת שלך עושה שכל אדם רביעי שוכח מכל המעשה, ועוד דור חושב אדם כזה ששכח לגמרי מהדבר הראשון. יודעים מכל הכוחות, לא יודעים מהקב”ה”.
הפתרון: איסור מוחלט
אמר אברהם אבינו, יש לי עצה. זו עצה קשה, יש קושיות על העצה, אבל זו העצה היחידה שעובדת. העצה שלו היא כך: קודם כל לא הולכים לעבוד עבודה זרה. אז הוא היה מחדש שיש דבר עבודה זרה, לפני כן היו לו ארבע מאות פרקים במסכת עבודה זרה. הוא עשה חידוש גדול שיש דבר של עבודה זרה.
מהי עבודה זרה? הגדרה חדשה
כי אנחנו חושבים תמיד שעבודה זרה אומרת אלוקים אחר. עבודה זרה אומרת כבר לא אלוקים אחר, אבל הוא אומר לכל היותר כוח בינך לבין אלוקים. לא אלוקים אחר, לא אלוקים אחר. העבודה זרה היא לא באמת מחולק מאלוקים.
זה כן, אבל אברהם אבינו אומר, הולכים לאסור עבודה זרה. לא רק לאסור עבודה זרה, הולכים לאסור כל תשמישי עבודה זרה, וכל מנהג שיש לעבודה זרה. הולכים לעשות מאות מצוות ומאות גדרים שרודפים את קבורת עבודה זרה. לא הולכים לעשות דבר שעבודה זרה עושה. לא ללכת להיכל שלו, לא ללכת לעיר שיש בה עבודה זרה, לא לקנות ממישהו שמוכר עבודה זרה.
הולכים להתרחק מכל הדברים האלה. חלק מהם באמת שטויות, כי זה תמיד מגיע לשטויות עם לקשן. אבל חלק מהם הבסיסיים לא שטויות. הולכים להתרחק בכל מקרה.
מחסד של אברהם לדין של משה
לא רק את זה, הולכים לומר… אני מתכוון שזה עוד אברהם אבינו אמר, אברהם אבינו הלך עם חסד. אבל משה רבינו הולך לומר, הולכים להרוג מי שעובד עבודה זרה.
מי שנוגע רק בעבודה זרה, נגמר איתו. לא מדברים איתו. זה חייב מיתה. בין אם הוא רוצה ובין אם לא, לא מדברים איתו. זה עניין עצום שאברהם אבינו היה מחדש שלא ניתן עד אז. עד אז אפשר היה לעבוד עבודה זרה. אפשר היה, לא היה שום איסור. אברהם אבינו אומר את הדבר הזה, כדי שלא ישכחו את כל העניין, אסור. חידוש נפלא אחד.
חידוש מספר שתיים: עבודת השם הישירה
חידוש מספר שתיים, הוא אמר, הולכים לעבוד את הקב”ה. ידוע שעד אז לא עבדו את הקב”ה. לפני כן רק ידעו מהקב”ה. זה באמת לכאורה הדרך היחידה שאפשר לעבוד אותו. זאת אומרת הרמב”ם אומר, קראו וקנהו מקום לעבודתו. זה אומר, איך ייקחו את הקב”ה? הוא הולך לשמים הראשונים, אי אפשר לקחת את הקב”ה ככה. לקחת אומר שיש לי אותו, מבינים יותר טוב. זו קירבה בדאורייתא.
הפרדוקס: לאמץ צורות מעבודה זרה
אבל אברהם אבינו אומר בכל זאת, הולכים לעבוד את ה’
אבל אברהם אבינו אומר בכל זאת, הולכים לעבוד את ה’. במילים אחרות, הולכים לקחת חלק מהדברים האלה. זה מעניין. בזמן שהוא משווה את כל עבודה זרה, מצד שני הוא לוקח חלק מהדברים שלהם. כלומר למשל לעשות מקדש, להקריב קרבנות, לעשות תפילות או סדרי תפילות, איזה תפילות, איזה דבר תמיד שם אני יודע. אבל שלוש תפילות ביום, מה שיהיה, אברהם אבינו אכן תיקן את שחרית.
הולכים לעשות מצוות עבודות שעושים למי? לאל הראשון.
המנגנון החינוכי: זכירה דרך מעשה
אף אחד חנוך לא הקריב קרבנות לאל הראשון. אף אחד לא הקריב קרבנות? אפילו חנוך, יכול להיות שהוא עבד והקריב קרבנות לאיזה כוחות. זו היתה סגולה, כך מגיעים אל הכוחות. אני כבר יודע, לא היה איסור עבודה זרה. אבל אברהם אבינו אומר, הולכים עכשיו לאסור, ומצד שני הולכים לקחת פעולות מסוימות. רק חלק, לא הכל. חלק מהתפילות, כמו לעשות השתחוויות, כמו להקריב קרבנות, כמו לעשות תפילות, לעשות עבודות, לומר שירות ותשבחות.
הולכים לעשות את זה, הולכים לומר את זה, הולכים לשאול את זה. הילדים ישאלו: “מה אתה עושה אבא? למי אתה מקריב את הקרבן הזה?” הוא יאמר… טוב מאוד.
המזבח הראשון לה’
הוא עשה מזבח? למה הוא עשה מזבח? בתורה כתוב שהוא עשה מזבח, הוא עשה בפעם הראשונה מזבח לה’. הוא עשה מזבח? כן, זו קושיה גדולה מהרמב”ם, אני לא נכנס לדרכים אחרות, אבל אדם עבד את ה’, אבל לפי מה שאני אומר הם לא עבדו את ה’.
סטייה: קושיית הרמב”ם על קרבנות לפני אברהם
בואו לא נאמר את הסודות, אני לא אומר מה היה עם אדם הראשון. זו קושיה מפורסמת מהרמב”ם, שהוא אומר שהקרבנות היו נגד עבודה זרה. כן, לרמב”ם יש קושיה כאן, יש לו קושיה חזקה כאן, אבל אני לא נכנס.
הנקודה היא שבשום מקום לא כתוב בפסוק שהוא הקריב קרבן, זה כתוב רק במדרש. אבל בכל מקרה, בואו נשאיר את אותה קושיה, קושיה טובה.
התשובה לילד: נחת רוח לפני
אבל זה בטוח שאברהם אבינו חידש, הולכים גם לעשות איסור עבודה זרה, וגם עבודה לה’. הולכים להקריב קרבנות, והעבודה תהיה כמו שכתוב “כי יאמרו אליכם בניכם”. זה חידוש גדול. הילד שלך, הבן שלך ישאל אותך: “למה אבא, למי אתה מקריב קרבן?” תאמר: “אני לא מקריב קרבן לא לכוכב הזה, לא לכוכב ההוא, זו עבודה זרה. מי שמקריב קרבן להם, חייב מיתה. למי אני מקריב קרבן? לה’ עצמו.”
שואל הילד קושיה: “מה יש לה’ מקרבן?” אומר לו: “נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני”. כך אומר הרמב”ם על אברהם אבינו חידוש נפלא.
התפקיד הגדול: זכירה ועבודה חיובית
מה התפקיד הגדול כאן? התפקיד הוא כך, שני דברים. קודם כל, זו תהיה זכירה. קודם כל, זו תהיה זכירה, קשה מאוד להבין איך זה עובד, אבל העובדה היא שזה עובד. זו תהיה זכירה לה’ עצמו. בדרך כלל ה’ נשכח, ולמה שוכחים אותו? כי חושבים על כל הכוחות האלה, וקשה מאוד להבין את ה’ עצמו. הטבע הוא ששוכחים, וכך לא ישכחו.
הכל יאמרו את שמו. אמת שהילדים לא יבינו הכל, אבל יאמרו “תפילה לה’, תפילה לבורא”, ה’ לא ישבות מכל תמידו. יאמרו את כל זה. ומצד שני יעשו דבר חיובי, יאמרו “מדינת יד” לה’, וכך הילדים יעבדו את ה’. יהיה “שם שם נזכר”. כך, זה היה החידוש של אברהם אבינו.
העבודה המעשית של אברהם אבינו
אברהם אבינו עבד על מעשים, קרא לאנשים, אמר להם: “תפסיקו לעבוד עבודה זרה”. הוא הסביר את כל הסברות, הסברות הנוספות שאני לא יודע. אבל הוא הסביר, שצריך להפסיק לעבוד את כל האמצעים האלה, הכוחות.
אגב, מישהו אומר שיש לזה כוח, הוא כבר בקי, תסתכל על הילד שלך, הילד שלך יודע שיש לזה כוח? לא, הוא לא יודע. הוא יודע שיש משהו גבוה יותר מזה? הוא לא יודע. אתה צריך לגרום לו להפסיק את זה.
אז שואל קושיה: “אוקיי, אז איך אגיד לילד על ה’? אני לא יכול להסביר לו את הפשט האמיתי, הוא צריך להיות בר מצווה”. יודע מה? יש דרך פשוטה, לך תקריב קרבנות לה’. ואיך הוא ידע שהקרבן הוא לה’? יאמרו. איך יודעים? אומרים את זה לשמו, הרי כתוב “לשם אשה ריח ניחוח לה'”, אומרים.
אה, תאמר שזה רק קצת השמה, אמת, זו בעיה, יאמרו שהוא לא מתכוון באמת. בפרימוס אפשר, הרמב”ם הצדיק את זה, הוא אומר שאומרים, ואומרים שזה לה’, ולא לאף אחד מהכוחות. זה הסוד!
ההעברה דרך האבות
אבל אברהם חידש… אברהם יצחק חידש… אפילו הרמב”ם אומר שלא בנבואה, זה לא היה בכתב, לא שום מצווה. הוא אומר שכך נכון לעשות, וכך התחילו לעשות. אברהם אבינו עשה כך, יצחק גם עשה ליצחק, הוא גם הקריב קרבנות, ויעקב, וכן הלאה, עד שהלכו למצרים.
המשבר במצרים
עכשיו התחילה בעיה. תמיד היו יהודים שזכרו, לוי, שבט לוי זכרו, זכרו, אכן אברהם אבינו עצמו הסכים שהם יהיו אלה שממונים על עבודת השם, שילמדו את זה. אבל כל שאר היהודים כמעט שכחו, לא כמעט שכחו, שכחו.
למה הם שכחו?
כלומר מה, למה הם שכחו? בואו נבין. עדיין לא היה שום עסק, הם היו בחוץ, הם ידעו שהיהודים, המנהג אצל כל יהודי הוא לא לעשות עבודה זרה, אבל לא היה שום חיוב, לא היתה שום תורה. תורה פירושה, מי שעובד עבודה זרה לא עשו לו כלום. הוא הולך לפי המנהג שלו.
יוסף הצדיק ופרעה: הסיבוך של השפה
במצרים יש דבר אחר. יוסף הצדיק, יוסף הצדיק דיבר לפרעה על אלוקים, כן? מה פרעה חשב כשהוא אומר את המילה אלוקים? הרמב”ם אומר את זה, אבל אני אומר את זה קצת יותר גס ממה שהוא אומר. כן, יוסף דיבר לפרעה על אלוקים. מה פרעה מבין על אלוקים? פרעה יפרד פעם מהאלוקים הזה? איזה אלוקים הוא מתכוון? אלוקים אחרים!
“אחרי הודיע אלוקים”, פרעה אומר ליוסף: “אחרי הודיע אלוקים אותך את כל זאת”. כן? איזה אל כותב מראש שנה טובה? איזה אליל, אותו דבר בעצם. איזה אליל. איזה אליל.
אז זה משהו אחר. אוקיי, צריך… יש לך את זה. יש בזה משהו עמוק יותר מזה. אני עושה את זה קצת יותר פשוט. הרמב”ם עושה את זה עמוק יותר מזה. אבל הפרשה לא… לפחות האנשים לא הבינו את זה. הם חשבו שיוסף… כן, יכול להיות שיוסף לא עבד עבודה זרה. כתוב אולי במדרש.
יכול להיות שיוסף השתתף?
יכול להיות שיוסף לצורך ענין, מפני דרכי שלום, השתתף במנהגים של מצרים. אני לא יודע. אני לא יכול להיכנס לזה.
אני יכול לדמיין שכן, זה כבר אסור. אבל יכול להיות שאז עובד… אני רק חושב בקול. הרי אין מצוות. אחרי משה לא עושים את זה. אבל יוסף הצדיק היה לפני הזמן עובד. אז אפשר היה לפי צורך ענין. הבינו שצריך לעשות את זה, ועשו את זה. הרי עדיין לא היה מנהג של להיות מופרד מעבודה זרה.
אבל אתה רואה אפילו יעקב שהיה אלוהי אביכם. זה משהו מסובך. זה היה… אולי החזקנו שלא בארץ ישראל עושים כן… מה שיהיה, כל מיני תורות. עבדו עבודה זרה, וממילא…
הדינמיקה החברתית הרגילה
אבל זה נורמלי, אנשים הולכים למקום חדש. זה אפילו נכון. אני מתכוון, איך אומרים? אזלא לקרתא אזלא בנימוסא. צריך לראות שההוא עושה יום טוב לאליל שלו. זה נורמלי!
התורה… משה רבינו עשה חידוש עצום! ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים, לא תלך! השכן שלי הוא שכן רע, נכון? החשוב יותר הוא הענין לא לעבוד עבודה זרה, מאשר שתתעסק עם בן דוד שלך, עם המון נכדים שם מבנות מואב, כן? זה היה חידוש גדול.
המציאות במצרים לפי הרמב”ם
הדרך הרגילה שהיהודים התנהגו במצרים היא פשוט לא כך. גם בכן, אני כבר יודע שכתוב במדרש שהם התבוללו. אוקיי, אני לא יודע. הרמב”ם מניח את זה אחרת. אומרים על הרמב”ם שהוא מניח את זה קצת יותר מדי חד. אבל רואים שבעים ושישה פסוקים אמת. הרי יש מדרשים שמסכימים עם הרמב”ם. הרי יש פסוקים שמסכימים עם הרמב”ם, כמו יחזקאל.
יש גם סיבוך של מה שלפיו חשבו ויעקב אמר אלוהי אביכם. כן, אפילו אברהם אבינו. זה מסובך כל הדברים האלה. אבל הנקודה שאני אומר היא על המציאות במצרים, שהרמב”ם בטוח מניח את המעשה כך, ואפילו כשרוצים ללמד זכות על היהודים, עדיין בכל זאת יש נקודה כזו כולו על המזבח, רק קצת יותר בדקדוק.
ויכול לצאת שוב, היהודים עבדו עבודה זרה במצרים. רוב מהם, לא כולם. חלק. אבל הבעיה של עבודה זרה היא לא ש… בואו נזכור, הבעיה של עבודה זרה היא לא שאין, שאף אחד, כל אחד עובד עבודה זרה.
הבעיה המבנית עדיין קיימת
הבעיה היא, אפילו יש כמה צדיקים, הלוויים עבדו, הם היו חכמים, הם ישבו בכולל, והם למדו שם את האמת, והם אפילו לא עבדו עבודה זרה, שיכול להיות מידת חסידות, כן? לא היה חוק של כל האנשים האלה. וכאן זה אותו דבר, הבעיה שאמרנו, לא נאמר באמת, כי כל עוד זה רק כמו מידה…
חידושו של משה רבינו: השיטתיות של איסור עבודה זרה ועבודת השם
הבעיה האמיתית של עבודה זרה: משבר מערכתי
עבודה זרה היתה נורמה עולמית, לא היעדר צדיקים בודדים
המרצה:
אבל הבעיה של עבודה זרה היא לא ש… בואו נזכור, הבעיה של עבודה זרה היא לא שאף אחד לא הולך ועובד עבודה זרה. הבעיה היא, אפילו יש כמה צדיקים, שבט לוי עבדו לכל הפחות את האמת, והם אפילו לא עבדו עבודה זרה, זה היה נקרא עבודה זרה בשיטות. לא היה חוק של כל האנשים.
וכאן זה אותו דבר, הבעיה שאמרנו, לא נאמר באמת, כי כל עוד יש מנהג כזה של מנהג אבותינו שאנחנו לא עובדים עבודה זרה, והחזיקו את זה טוב מאוד, וזכרו, ואצלנו זה לא מקובל. אבל למעשה, אם כל העולם וכל העולם, להבדיל מצרים, כולם עובדים את האלילים שם, לאט לאט לא יודעים יותר מה’. זו העובדה.
משימתו של משה רבינו: להחזיר את חידושו של אברהם אבינו ולעשות אותו מצווה
יציאת מצרים ומתן תורה: תחילתה של מערכת חדשה
המרצה:
בא משה רבינו ביציאת מצרים, וזה הפירוש של יציאת מצרים. אמת, זה אומר מתן תורה, זה לא בדיוק ביציאת מצרים, אבל במובן הזה מתן תורה פירושו יציאת מצרים. מבינים? משה רבינו בא עם חידוש חדש, והוא אמר, חזר, החזיר את הנושא של אברהם אבינו, שלא עובדים עבודה זרה, והוא אפילו הוסיף שזו מצווה.
ביאורו של הרמב”ם על “מה שמו” – בעיית שמו של אלוקים
שתי הבעיות: מי שלח ומי הוא ה’?
המרצה:
הרמב”ם מסביר באריכות גדולה את הנושא של השליחות של משה רבינו בפרשת שמות, שמשה רבינו אמר “מה שמו מה אומר אליהם”, מתרגם הרמב”ם, כן? כאן צריך להסביר את הנקודה, מתרגם הרמב”ם, מה זה אומר “מה שמו”? כשהוא אומר שם, יודע משהו? אני יכול להגיד לך שם מהיום עד מחר, זה לא אומר כלום. תקרא לזה כך, תקרא לזה כך. מה זה אומר?
מתרגם הרמב”ם שחייבים לומר את השם השם. כשמשה רבינו שאל, היהודים אמרו שהוא לא יאמין לי, כן? אומר הרמב”ם שהיו שתי בעיות אחרות. בעיה אחת היא, מי אומר שה’ שלח אותך? על זה אולי יכול לעזור מופת. אבל בעיה שנייה, בעיה גדולה יותר היא “מי השם?” מי אומר שיש ה’?
היהודים במצרים: עובדי עבודה זרה, לא כופרים
המרצה:
אומר הרמב”ם, זה אומר שהיו אנשים שלא האמינו בה’. הרמב”ם כועס מאוד כשהרמב”ם אומר חלילה שהיו יהודים שלא האמינו בה’, כולם האמינו בה’, רק זה מה שהרמב”ם מבין, הוא לא אומר שהם היו אפיקורסים, הרמב”ם אומר שהם היו עובדי עבודה זרה. הם ידעו שיש את כל הכוחות בינתיים, זו בכלל לא היתה השאלה.
הרמב”ם אומר, הבעיה, מכיוון שכשחיים בסדר העולם הרגיל, קשה מאוד לדבר על אהיה אשר אהיה. מה הרמב”ם מתרגם ‘אהיה אשר אהיה’, מה משה גילה? אומר הרמב”ם, משה רבינו שאל את ה’ “ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם?”, לומר מילה לא יכול לעזור.
“אהיה אשר אהיה” – ראיה פילוסופית בצורה קצרה
תרגומו של הרמב”ם: מחויב המציאות – הקיום ההכרחי
המרצה:
אמת, אמת, עוד קושיה טובה. הוא אומר הרמב”ם, חייב להיות ש’אהיה אשר אהיה’, קשה לי להגיד כך, אומר הרמב”ם שזה חייב להיות, שזה דרך קצרה מאוד להסביר לאנשים את המציאות הראשון. חייב להיות קצת הוכחה בקיצור גדול, הרמב”ם מסביר איך זה יכול להיות, והוא אומר לרב סעדיה גאון ש’אהיה’ פירושו מחויב המציאות, הנמצא אשר נמצא, ולכן איכשהו זו דרך של לימוד, זו קצת ראיה, זה לא סתם נאמרה מילה, אני גם יכול להגיד מילה.
שם השם, זה נאמר בקיצור משער היחוד, לפי דרכם, לפי השגתם
פירוש הרמב”ם: גרסה פילוסופית של שער היחוד
מרצה:
כך מפרש הרמב”ם את הפרשה של “מה שמו”, ש”מה שמו” חייב להיות מוסבר, הוא נראה מסתכל על גרסה, הרמב”ם דיבר על חכמת הקבלה אחרת, איזה נוסח של שער היחוד, הוא הסתכל, אחרת אין שום דרך, כי לומר שחייב להיות אלוה, הרי היו מספיק אלים, היו אינספור אלים, מצרים היתה ספר שלם של אלים, אף אחד לא חסר אלוה, חסר היה האחד, ה’ אחד, האלוה היחיד, הדבר שהוא מעל הכל, ולומר שיש לו עוד שם, שוב לשים אותו ברשימה, לשים עוד אלוה אחד, זה לא הדבר, אה הוא חזק יותר, מי שהוא חזק יותר, צריך להסביר, לא אחד חזק יותר, זה סוג אחר של דבר מכל האלים האלה, כל האלים האלה הם זבובים וגפנים ספציפיים, או הגדרות ספציפיות של כוחות הטבע, כל ההגדרות האלה, ואני חייב לומר משהו שהוא מעל כל ההגדרות האלה, וכולי וכולי וכולי, וזה הוא הסביר.
שאלה ותשובה: איך זה כל כך פשוט?
תלמיד:
[שאלה על הפשטות של התובנה הזו]
מרצה:
כשהראשון אמר את זה, אתה רואה כאן עבודה זרה בעולם? או שמישהו רואה כאן אלפי עבודות זרה בהודו. זה לא עלה על דעת אף אחד? יש הרבה הבחנות, אפשר להיכנס עמוק יותר. מה אני מתכוון באמת. יש הרבה כאלה, אומרים לך תמיד, יש הרבה מאוד דברים טובים שפעם המציאו, פעם נתגלה, ואז, אהיה אשר אהיה, הקב”ה אמר ליהודים, כן הוא חושב לתוך זה, זה מאוד פשוט, להבין באמת זה עמוק יותר, אבל כל ילד יכול להבין את זה.
שתי המצוות במצרים: פסח ומילה
קרבן פסח – ביטול עבודה זרה דרך שחיטת הטלה
מרצה:
משה רבינו בא עם חידוש עצום ליהודים, אותו חידוש של אברהם אבינו, אבל הם שכחו אותו, ואמר, קודם כל שיש אלוה, לא שיש אלוה במובן שהתהילות הספציפיות היו תאוותם, אני מתכוון שהרמב”ן אולי מתכוון, התכוון לזה, אבל זה לא הפשט של הרמב”ם, אלא שיש אלוה במובן לא האלהים, אלא להבדיל אלהים, חידוש גדול הוא אמר להם.
כן כן אמת, זה אומרים בישראל אשר… זה מספיק לרמב”ם. אוקיי, בכל מקרה, הכל קושיות טובות עם תירוצים, אבל זה אומר הרמב”ם, וחוץ מזה גם אמרה התורה, זה אומר מאוחר יותר שזה הוא כבר נתן אז, כי הרמב”ם הוא זה שאומר שזה מתכוון, גם יש כבר מדרשים שאומרים, שמה שהקב”ה נתן מאוחר יותר את כל המצוות, ללכת לעולם ואחרים, עם כל העונשים של עבודה זרה, שכבר ממש נעשה חוק, אבל משה רבינו במצרים כבר התחיל עם זה.
מה הוא עשה? נתן שתי מצוות, מה אתה זוכר? זה עומד במדרש, כן? הוא היה צריך להיות איזו זכות, הוא היה צריך איזו זכות, הוא היה צריך לעשות משהו ליציאת מצרים, ומה היתה המצווה האחת? פסח. מה זה פסח? אומר הרמב”ם, פסח הוא ביטול עבודה זרה.
זו אחת הראיות הגדולות של הרמב”ם, שקרבנות קשור לאנטי עבודה זרה, כי הוא מביא, זה עומד כבר בתרגום ועוד כך, הוא מביא כבר מקור קודם, שלמה שחטו, הוא מפרש את הפסוק אצל משה, למה שחטו את הטלה? כי המצרים עבדו את הטלה.
במילים אחרות, משה רבינו מלמד אותם לא רק שיש אלוה, זה משה עצמו, הוא גם מלמד אותם מצוות, והוא אומר שהקב”ה ציווה לשחוט את האליל. מה זה לשחוט את האליל? זה באמת התחיל עם הטלה, זה לא סתם דבר, ואולי למזל טלה יש באמת אפילו שייכות לזה, אני לא יודע! אתה מראה איזו נקודה חזקה יציאת מצרים היתה, שזו היתה הנקודה. שהוא מחדש את איסור עבודה זרה, עם קרבן פסח הם שחטו את עבודה זרה של מצרים. העבודה זרה הגדולה ביותר, כמו שהטלה הוא ראש המזלות, שזה…
שאלה ותשובה: המבנה של קרבנות
תלמיד:
אה, הוא הולך את שניהם, זה כולל שניהם, כל הקרבנות כוללים את שני הדברים במובן מסוים. למה? כי חלק כך הוא אומר, מה צריך לשרוף, חלק אוכלים, חלק שורפים לקליפה, חלק אוכלים כקרבן לקב”ה. משהו כזה… זה זורק לגמרי החוצה…
תלמיד:
המטרה של יציאת מצרים היתה זו? כל המטרה של יציאת מצרים זו היתה?
מרצה:
כן, כן, כן… זה פירוש הרמב”ם ב”אשר קבצנו ממקומות עבודתו”. הוא אומר לאברהם. כן, כן, בוודאי. למה לא? כי הוא נשאר בדעה, הוא הולך תמיד חזרה כמו שהוא הלך אצל אברהם ויצחק. זה חידוש עצום שהוא יתחיל סוג חדש של עצה לכל הדבר.
מילה – הצד החיובי: עבודת השם
מרצה:
אבל העצה היא שני הדברים, קודם כל הידיעה, ידיעה… שיש אלוה, לידע… שיש את האחד, האלוה הראשון, את זה מילאו מאוד מאוחר יותר, את זה אמרו בדרך קיצור. הרמב”ם אומר שזה הוסבר, הרמב”ם הוא חידוש, הרמב”ם מפרש על ה’מה שמו’, שאיכשהו, אולי מה שאתה אומר, אולי לא ממש, אבל מה שאומרים, מה שפשוט שחייבת להיות עבודה, יכול להיות שזה חידוש? אולי לפני שהיה אהיה אשר אהיה לא תפסו את זה. יכול להיות שזה מאוד פשוט, אבל זה פשוט כי מישהו לימד את זה.
כשהראשון אמר את זה, אתה רואה כאן עבודה זרה בעולם? או שמישהו רואה כאן אלפי עבודות זרה בהודו. זה לא עלה על דעת אף אחד? יש הרבה הבחנות, אפשר להיכנס עמוק יותר. מה אני מתכוון באמת. יש הרבה כאלה, אומרים לך תמיד, יש הרבה מאוד דברים טובים שפעם המציאו, פעם נתגלה, ואז, אהיה אשר אהיה, הקב”ה אמר ליהודים, כן הוא חושב לתוך זה, זה מאוד פשוט, להבין באמת זה עמוק יותר, אבל כל ילד יכול להבין את זה.
זה היה אז משה רבינו לימד ליהודים, ולימד שזה לא מספיק אז לעשות, צריך גם לשחוט עבודה זרה, צריך לקחת את עבודה זרה לקחת לשחוט, לבטל, לבטל, דרך זה שלא יהיה יותר ‘אלוהיכם עמכם’, זה הילדים ושם הטעות, אם היו שוחטים היו ממשיכים לעבוד את הטלה, כי זה ראש המזלות, זה המלאך הגדול ביותר, מגיע לו הרבה כבוד, היו הילדים חזרה היו נופלים לעבודה זרה.
מכיוון שהעיקר הוא התיקון של משה רבינו לילדים, זה ממשיך את הדבר, זה אומרים את הדבר הנוכחי לעשות ענין חדש של שחיטת עבודה זרה, לשבור עבודה זרה, משהו לשבור את עבודה זרה שם לכל האינדיקציות עמלק העמלק חלש יותר. זה הכל חלק מהדבר, רק זה לשבור עבודה זרה… והיית צריך גם לעשות עבודת השם. רציתי לחשוב שאז פסח הוא לשבור את עבודה זרה, ואז מילה היא משהו עבודת השם.
הרמב”ם עצמו אומר שאחד הטעמים של מילה היא סימן בבשרנו שיש אמונה בקב”ה. שאלה המאמינים, וזה היה, אברהם אבינו כבר עשה את זה, ומשה עשה את זה למצווה, הלאה. אבל מילה, זה לא עומד ממש בפרשה שעשו את זה, אלא דרשה גם כן. על כל פנים, הפסח, קרבן פסח, זה הרמב”ם מבין על קרבן פסח, וזה היה חידוש אמיתי של יציאת מצרים.
התזה הגדולה של הרמב”ם: הפירוש האמיתי של יציאת מצרים
מצרים כמטאפורה וכעובדה: העולם של עבודה זרה
מרצה:
דבר אחר בסכנה זה לא פשט שהקב”ה לא הוציא ממצרים, זה יודע וזה מראה דבר חדש על הקב”ה. מי שיודע את הקב”ה, הוא ‘מה שמו’, אם מה עושה את הכל? איסור עבודה זרה והחידוש של עבודת השם. זה היה כדי… יציאת מצרים היא הזמן. ומי שרוצה לפרש קצת יותר כמו דרך משל, שהמקובלים הולכים לגמרי לומר כך, זה לומר שמצרים היא עולם העבודה זרה, עולם הכוכבים ומזלות ומלאכים וכו’, ולצאת ממצרים פירושו לשבור את זה. יציאת מצרים המטאפורית, וזה עשו באמת ביציאת מצרים העובדתית. זה לא רק משל שמצרים היא משל לעבודה זרה. ביציאת מצרים התחילו הראשונה את הדבר של משה רבינו, של שבירת עבודה זרה ושל עשיית מצוות ועבודת השם.
החידוש הגדול: מערכת שאפשר להעביר לילדים
“מה נשתנה” – למה מדברים כל כך הרבה לילדים
מרצה:
וזה דבר שהוא… לכן מדברים כל כך הרבה לילדים על מצרים, זה עומד בפסוק, מה נשתנה, כל הדברים האלה. כי זה החידוש העיקרי, זה לא שיכול להיות צדיק שיודע, חכם יחיד בדורו שיודע מהקב”ה. זה היה תמיד, זה יכול להיות תמיד, גם אצל הגויים, גם אצל יהודים. לא זה הדבר החידוש של יציאת מצרים.
החידוש של יציאת מצרים הוא שיש סוג כזה של מערכת שאפשר להעביר לילדים, ושהילדים לא ישכחו ממנה, יש תמיד ניסיונות של עבודה זרה אפילו. זה הצליח, כן. זה הצליח המערכת, זה עכשיו כבר זמן רב אחורה, זה עדיין יש יהודים שלא עובדים עבודה זרה, לא רק יהודים, כשכל הגויים כבר למדו מזה. זה הצליח מאוד טוב המערכת, והמערכת בנויה על איסור עבודה זרה וחידוש של עבודת השם.
שאלה ותשובה: מתי זה קרה?
תלמיד:
מה היה ביציאת מצרים? זה נעשה כלא היה, או… שלא זה הדבר… או אפשר לומר שזה אז?
מרצה:
בשעת, הפירוש שלי הוא ש, פירוש הרמב”ם הוא ש, בשעת יציאת מצרים… אז זה קרה! לא, שכשמדברים על יציאת מצרים, מדברים על החידוש שנעשה מזמן יציאת מצרים ואילך. או שאתה רוצה לומר מטאפורית, תאמר שמצרים היתה באמת המקור של עבודה זרה וכו’. אמת, אמת, אפשר גם כך לומר, אבל זה כבר… הרמב”ם כבר לא מדבר על זה, אולי כבר במקום אחר, אני צריך לחשוב, ראשית ב… כשהוא מדבר על הכהן, אני צריך לבדוק… אני מתכוון שזה הפירוש, לפי הפשט… לרמב”ם יש ביאור פשט בכל יציאת מצרים…
סיכום ומבט קדימה: עוד שני פירושים של הרמב”ן
מרצה:
אני צריך אולי לומר את הפירוש ההפוך ברמב”ם, אבל אולי בשבוע הבא… אמרנו כבר שני פירושים?
תלמיד:
אמרתי רק אחד? יש לי עוד שניים.
מרצה:
לא, לא, תן… יש לי עוד אמת, יש עוד שני פירושים אחרים של הרמב”ן אקשואלי, כן.
תלמיד:
אמת, אבל כאן יש יותר פשט רמב”ן ויותר קבלה רמב”ן.
יציאת מצרים וחידוש הרמב”ם: ההבדל האמיתי בין יהדות לעבודה זרה
פירוש הרמב”ם בגאולת מצרים בכלל
הרמב”ם כאן מביא פירוש בגאולת מצרים בכלל.
רציתי לומר את הפירוש ההפוך ברמב”ם, אבל אולי בשבוע הבא.
אז יש שלושה פירושים, כבר אמרתי שני פירושים.
כבר אמרתי שניים? אמרתי רק אחד? אה, אמת, יש לי עוד שניים.
לא, לא, יש לי עוד שני פירושים אחרים ברמב”ם.
אמת, יש לי עוד משהו, יש עוד שני פירושים אחרים, שני חידושים של רמב”ם אקשואלי, כן, אמת.
אבל זה כבר 10:30.
“כי אני ה'” מול “אנכי ה'”: החידוש של יציאת מצרים
אחד, מה יש קודם? מה השיעור, לא מספיק זה?
כי אני ה’ — הוא לא אומר אנכי ה’, נכון? כי לדעת את הקב”ה, זה לא פשט שיודעים את הקב”ה מיציאת מצרים.
אפשר לדעת את ביטול עבודה זרה דרך יציאת מצרים, את החידוש.
הרמב”ם מביא כאן הלכות עבודה זרה, יש שתיים או שלוש הלכות.
פסח מדברים מהלכות עבודה זרה, לא אם רוצים לומר שיעור פסח ברמב”ם צריך לומר הלכות עבודה זרה לא הלכות יסודי התורה.
הלכות יסודי התורה זה אמת תמיד, אני מתכוון שאין סתירה.
אבל זה לא החידוש של יציאת מצרים הוא ביטול עבודה זרה, אבל זה דבר שהוא חידוש, הפרקטי.
מערכת הרמב”ם: שיהיה בעולם תמיד ידיעת השם
זה יש מערכת שהרמב”ם אומר שיהיה בעולם תמיד ידיעת השם, זה הרבה יותר חידוש גדול מאנכי ה’ אלקיך מיציאת מצרים.
כי זה תמיד היה יחידי סגולה, זה דבר שכלי, אפשר להגיע לזה, זה תמיד יש.
זה דבר שמדברים בחג, עד היום הזה לא מבינים כל כך את החידוש, אני לא מבין את זה, אני חייב לומר שזה לי מאוד קשה, כי יש לי תמיד את הקושיא “מה נשתנה”, הילדים באמת לא מבינים, וכולי האי ואולי משהו צריך להבין, זה דבר מאוד עמוק וקשה להסביר, זה לא כל כך פשוט.
אבל סוף כל סוף… לא, קצת עבודה זה, אבל זה באמת שווה לכל החלק, להבין משהו כאן.
התוצאה המעשית: יהודים מתבדלים מהאומות
יש לך קודם רעיון עצום, צריך להילחם עם כל העולם לכבוד זה, אני מתכוון כן.
כמו שאני אומר, ההשקפה של עכו”ם הוא אומר שיש עוד קושיות, זה אמת, זו השקפה אחרת.
אבל חלק גדול, יהודים מתבדלים, הרמב”ם בכל הלכות עבודה זרה “כשם שישראל מובדל מן אומות העולם מן עובדי עבודה זרה בדעותיהם”, צריך להיות מובדל במעשים, לא לאכול את הלחם שלהם, לא לשתות את היין שלהם, לא לאכול את הבשר שלהם, הכל רק בגלל זה, לא כי יש אדם אחד שיודע את הקב”ה.
יכול להיות גוי שאוכל חזיר והוא יודע את הקב”ה, הוא עושה איזו חקירה שם. אבל אנחנו נלחמים נלחמים עם כל העולם, זה נכון, צריך להילחם עם כל העולם רק כי טוענים שהדרך שלהם הולכת אחרי הנכדים, חלק ד’ רמב”ם עם הנשים הילדים האנשים הפשוטים חושבים שאנחנו שוב אנחנו מחזיקים את עצמנו כל כך גדולים.
הולכים לשכוח מהקב”ה ואנחנו כן נזכור אבל גם רק בזכות כי אנחנו יודעים אנחנו מבינים גם לא מה הוא מתכוון, בסוף אנחנו שבו בתפיסה אצל.
אנחנו אומרים לפחות שמע ישראל, לפחות אנחנו אומרים שמע ישראל שלושה אלוהות כמו שהם אומרים, לפחות אנחנו אומרים השם אחד, ולכבוד זה עשינו את כל הדבר הזה, זה הרי חידוש גדול, זה תוספות יום טוב אבל זה לא דבר פשוט עבורנו.
צריך באיזשהו אופן צריך לפשוט להבין את זה, צריך ללכת ללמוד פעם אחרת, שבוע הבא עדיף שאין את הלחץ.
אבל זה דבר קשה מאוד, זה סיכון גדול, פתיחה גדולה, זה באמת פתח הרבה.
החילוק האמיתי בין יהדות לנצרות
אני מתכוון אפשר לחשוב, אני מתכוון אנחנו לא זוכרים את הזמנים של משה רבינו כשהוא נלחם עם הכנענים שם, אבל היהודים שנלחמו עם המינים זה קצת יותר מסובך כי הם מאמינים גם הם באחדות השם.
אבל יהודים שהיו במשך אלפי שנים ולא הסכימו להשתמד אלא בגלל דקדוק, את זה צריך להוציא.
מה כל החילוק של יהדות עם הנצרות, הוא מאמין גם באלוהים, אבל מה אנחנו אומרים עליהם?
מה אומרים חכמי התורה אפילו אפשר לומר שלאלוהים יש בן לבחינות, על פי קבלה אפשר לענות על הכל.
לא, מה אנחנו אומרים?
מה אנחנו אומרים?
מה התירוץ האמיתי על הקושיא?
מה הרמב”ם היה אומר?
למה לקחו את היהודים במשך אלפי שנים שאמרו: בוא הנה עשה את עצמך לנוצרי, השתחווה לצלם ויהיה טוב.
מה היהודים אמרו?
זו עבודה זרה, בסדר, אבל בואו נחשוב עמוק יותר, אנחנו מקישים שזה ממש שיש כוחות עם כל הדברים האלה שהם אומרים שיש בחינות, הוא אומר צה”ל כאן מה שלא יהיה רוח הקודש, אין בחינה כזו השכינה היא כל הבחינות.
מה אנחנו אומרים?
מה התירוץ האמיתי?
תשובת הרמב”ם: זה נברא
אני אומר כבר שזו לא טעות איך שהם מבינים את זה, זה כבר פרטים אפשר להתווכח כאן.
מה שאנחנו אומרים באמת הוא שהכל מילים יפות אבל אנחנו סוברים שהילדים שלהם עובדים את יוזל ולא עובדים את הקב”ה, כך אנחנו סוברים.
אפשר לומר מהיום עד מחר שהכל אחד, אף אחד לא מבין את זה, הרמב”ם לא אומר את זה, אולי החכמים הגדולים מבינים, אולי המלאכים מבינים את זה.
אולי המלאכים מבינים וגם לא, אני מתכוון זה עמוק מדי!
הילדים בטח לא מבינים את זה. הילדים עובדים אדם, נברא.
זו העובדה, זה אמת, נכון. מה עובד נוצרי? הוא עובד נברא.
בסופו של דבר, הוא אומר, הכמרים שואלים, צריך להסביר. זה אומר כן, זה אומר לא, זו בחינה, זה למטה, זה למעלה.
במציאות זה מה שהוא עובד. היהודים שלנו אומרים, אנחנו הולכים להיאבק במסירות נפש, כדי שהילדים, כששואלים כמה אלוהות יש, יאמרו אחד. זהו. בשביל הפתיחה הזו.
לא לומר אחד שהוא שלושה, שהוא בחינות. בשביל זה, בשביל זה, נכון?
חוץ מזה שזה שטויות, אני לא נכנס לזה, כל עבודה זרה מתערבבת בה לפעמים שטויות עם לוקשן, אלמנטים, ספקות. זה הרי לא העיקר. העיקר הוא רק הדבר.
ולכבוד זה אנחנו יהודים. זה היה החידוש של משה רבינו ביציאת מצרים, כלומר הקב”ה שלח את משה.
זה דבר עצום. זה חילוק גדול.
כל דבר קטן בשורש יש לו תוצאה עצומה אחר כך.
אמת, אמת, אפשר לומר את זה. זה לא דבר יסודי. אפילו משל אחר, יכול להיות, יכול להיות, יכול להיות דבר אחר.
החילוק היסודי: הכיוון של החינוך
כן, אבל אתה צריך להבין, זה לא פשוט שאנחנו משכנעים את עצמנו שהילדים שלנו מבינים את כל האמת איך שזה.
יש חילוק גדול אחד. איך הורידו את המעשה של הבורא הגדול להבין ברמה קטנה.
אפשר עוד להעלות טענות, מה זה, את הסתירה אפשר להבין. אבל הרי לא מבינים כלום, אפשר רק לומר.
שאלה: לגבי הבחינות בקבלה
תלמיד: מה אתה מתכוון?
מגיד שיעור: זו עוד סיבה, לא אמרתי, זו עוד טענה בעבודה זרה, אני לא יכול לומר את כל הטענות בבת אחת.
מצד שני יש לנו פתרון לאותה טענה, כשאנחנו עושים גם משלים מסוימים, אבל אנחנו נאבקים מאוד חזק לומר שזה רק משל.
הם לא נאבקים כל כך חזק. זה החילוק, כן?
קושיית הרשב”ש: שלוש נגד עשר
יש לי הרבה חברים שמתלוננים תמיד, מה החילוק בקבלה, ליהודים יש גם.
הרשב”ש כבר אמר פעם, כן, שהגויים מאמינים בשלושה ואנחנו מאמינים בעשרה, מה החילוק הגדול? כן?
יכולה להיות הקושיא, נכון? יכול להיות תירוץ.
כן, הרשב”ש מביא שאחד אמר לאחד מהמקובלים, שהגויים מאמינים השלוש ואתם מאמינים העשירית. אחד אמר שזה באמת שווה, הם אומרים גם שזה באמת שווה.
אז, יש חילוקים בתורת הקבלה על פי עומק בכל מיני דברים.
החילוק האמיתי: מה אומרים לילדים
החילוק הבסיסי במציאות הוא כך, שאצל היהודים אומרים לילדים יש אלוהים אחד, אחר כך אומרים לגדולים המקובלים מה שהם אומרים צלעות שיש עשר.
אצל הגויים אומרים לילדים שיש שלושה. אחר כך החכמים הגדולים יודעים שזה אחד. אתה מבין את החילוק?
אומרים… אומרים שיש שלושה. נכון, נכון. זה החילוק העצום בחינוך.
החילוק העיקרי של יהדות עם גויות, אפילו בעבודה זרה, עובדי עבודה זרה, הם גם אמרו ‘כדלעיל’, אבל מי אומר את זה? החכמים, מי אומר את זה? האנשים הפשוטים ידעו כמה אלוהות יש, עשרים וחמישה, אתה יודע, שש מאות, זה מה שאדם רגיל יודע. חכם אומר כן, הכל רק בחינות של דבר אחד.
מה אומר יהודי? אנחנו עושים בדיוק הפוך, לילדים אומרים יש רק אחד, תרצה לדעת כמה בחינות, כמה כוחות יש, אה, תחשוב על זה, תבין את זה. זה כל החילוק.
זה מה שהרמב”ם מסביר על משה רבינו. החידוש של משה רבינו לא היה ‘אנכי ה’ אלקיך’. זו מצווה אמת, יש מצווה ‘אנכי ה’ אלקיך’ עצמה, אבל כל העניין הוא להגיע לזה.
שלוש הרמות של “לא יהיה לך”
אבל החילוק הוא באמת ‘לא יהיה לך’, לא ‘לא אלהיך’, ‘לא יהיה לך’ זה אולי גם פשוט ‘לא תעשה לך’.
כן, רמה שלישית, ‘לא תעשה לך’ פסל וכל תמונה וכל כיוצא בזה, כי אולי רצית פעם לעשות עבודה זרה בפרט, כן? אתה מבין את החומש, אמת? לא תעשה שידוך איתם.
יש נפקא מינה, אבל הרבה יהודים טענו שיש חסידויות מסוימות ודברים שהם מדברים יותר מדי לרבי שלהם, וכמעט עשו אותו כמעט אלוהים, ואחר כך אנחנו אומרים להם, אבל זו רק בחינה, זה עומד ממש, זה אמת, אבל מה הילד שלך יחשוב? עבודה זרה היא גם אמת.
העיקר של היהדות: מה אומרים לילדים
עיקר היהדות הוא מה אומרים לילדים, לא מה חושבים באמת. מה שחושבים באמת זו תורה עמוקה, בכל דבר יש בחינות ומעלות ובחינות. יכול להיות, אני לא יודע מה ההלכה למעשה, אני רק אומר רעיון.
בכל מקרה, זה הפשט של יציאת מצרים או הרמב”ם.
סיום: עוד שני פשטים לבוא
נו, צריך רק לומר עוד שני פשטים, אם ירצה השם שבוע הבא נאמר הכל עוד פשט אחד, לא יודע. בסדר נאמר את הפשט השלישי.
זו הנקודה.