השתלשלות מצוות זכירת מעשה עמלק

אבל זה הרבה יותר מסובך גם אם נקבל קטגוריות אלה בכלל.

לדוגמא קריאת זכור נראה לי ככה. בתחילה היה מנהג לקרוא ד פרשיות התורה השייכים לזמן שלפני ניסן. מנהג זה קדום אולי גם לסדר קריאת פרשיות השבוע בכלל והוא עכ”פ נובע מתפיסה שונה שאינו בא נעבור על התורה כסדרה אלא יותר דומה לאיך שהפטרות שלנו הם עדיין. מוצאים כל פעם פרשה השייך לזמן וכדו’. אחרי זה התחילו גם המנהג לסיים התורה כסדרו ועל זה אמרה המשנה שחוזרים לכסדרם.

דהיינו זה מנהג טקסי של קריאת תורה ציבורי. לא יודע אם זה בדיוק פורמליזם אבל זה ריטואלי , זה לא קשור למושגים שיש באותם פרשיות זה פשוט בחירת חלקים מהתורה לקריאה בזמנים מתאימים. לפעמים בקישורים קרובים קצת ולפעמים רחוקים יותר. כמו בהפטרות. וכמו קריאת התוכחות לפני ראשי שנה.

אחרי זה הגיעו תוספות ובגלל סוג של פורמליזם הלכתי שהיה להם לא יכלו להבין שכל התורה כולה בכל לשון נאמרה מדברת על משהו שאינו הלכה ומצוה של קריאה (ואין זה הפשט לפענ”ד אלא השאלה פשוטה אם התורה בלשון אחרת יש בה קדושת תורה וזה קשור למחלוקת תנאים יסודית אודות תרגומי התורה והארכתי במקו”א). מצאו שאולי קריאת זכור מדאורייתא.

הרי לנו תרי גווני פורמליזם. כלומר בעצם הדין מתחיל ממשהו שאנחנו מכירים רק את הגדר הפורמלי שלו שקוראים בתורה בציבור כך וכך. ולפי זה אמרו פוסקים אם קריאה זו דאורייתא יש להקפיד עליה יותר מקריאות כל השנה כפשוט. והביאו כל מיני חומרות מתוך זה.

אחרי זה באו אחרונים ואמרו אם כל החומר הוא בגלל שיש מצוה נפרדת שאינו מצות או תקנת קריאת התורה הכללית אלא מצוה יחודית של זכירת עמלק , אם כן מי מחייב שיהיה דווקא בגדר פורמלי זה. אולי לא צריך תורה למה לא אפשר לזכור עם חומש. או למה אי אפשר לצאת ידי חובה בקריאת ויבא עמלק בפורים עצמו. או בפרשת כי תצא.

וכך הלכה הלכה זו בכיוון הפוך מן פורמליזם אל חוסר פורמליזם.

אז בא החתם סופר ואמר שלמה צריך לזכור כל שנה. כי יש דין שכחה אחר יב חודש. ואם כן יצא חילוק שבשנת העיבור צריך לצאת גם בפרשת כי תצא ולא בשנה פשוטה. הרי לך פורמליזם בתוך הסברא בתוך הפורמליזם.