נר שביעי של חנוכה תשע”ט

שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. ממשיכים אנחנו לעקוב אחרי תחנות החג של חנוכה כשהוא עובר על אבותינו שבכל דור ודור וכיצד היא מלקטת לעצמה אבני חן בכל תחנה שהיא עוברת בה עד שאנחנו יורשים אותה עטורה וכלולה בכל מיני עיטורים וקישוטים בגווני גוונים מתנוצצים באור אחר מכל צד. מוכרחים אנחנו להתעכב בתחנת רבותינו בעלי המשנה והתלמוד, אשר מפיהם אנו חיים בכל הנהגות העולם שלנו. לאנשים רבים נדמה שדברי חז”ל בפרט ההלכתיים, אבל אפילו באגדותיהם, אינם תלויים ישירות במחשבת הדברים ורואים הכל במסגרת ה’יבשה’ של פרטי הלכות או דיוקי מקראות ומדרשות, וכאילו כל המקום הפנימי צריך להלבשה בתוך פרטי הלכות, ויש שהתפירות ניכרות יותר או פחות, אבל תמיד הוא הלבשה של עולם אחד על עולם אחר.

והאמת, כפי שאמר בתיקוני זוהר ‘כל הלכות הגמרא ודיוניו על רזי תורה נסדרו’. פירושו לפי הסתכלותי, לפי שאנו אומרים שהדבר כפי שהוא לעצמו מתפרש, מלשון פרישת שלום או פרישת מפה, כלומר הגעת הדבר עד לכלי או לקטגוריזציה השכלית הקיימת במוח כל אחד. ולפיכך צריך לדעת שאין העניין שרז”ל והפוסקים מסתכלים על כל דבר מצד אחר. אבל המשמעות הוא שחז”ל שופכים את המהות לתוך השפה שלהם. בדיוק כפי שבעל ההגיונות שואל כיצד פוגש הדבר של חנוכה את השאלה של חכמת ישראל וחכמת האומות, ומגדיר את הענין במקומו. כך בדיוק חז”ל שואלים עד כמה אמות עולה הדבר של נר חנוכה. והאם הוא מופיע בהדלקה או בהנחה. והאם הוא עובר גם את הכיבוי או שצריך האדם להתערב ולהדליק אותו שוב אם כבתה בכדי שהדבר יתקיים. במילים אחרות, הדיונים ההלכתיים של חז”ל הם תמיד חקירת הגבולות הממשיים של הדבר כשהוא לעצמו של המצווה ובדיקת גבולותיו ותארו. יש בזה אפילו משהו הרבה יותר מדויק מאשר דיונים יותר פילוסופיים. כי הפילוסוף מתאר את הגבולות של הדבר מצד תפיסה שכלית מסוימת, ואפשר להסתכל על זה כמראה והשתקפות בלבד של הדבר כפי שהוא נתפס אצל מי שבמוחו שאלות כאלה. ואילו חז”ל שואלים תמיד על הגבולות של הדבר עצמו. וזה שאין בדיוניהם הרבה גילוי של חקירות מחשבתיות הוא דווקא מפני זה, כי המציאות עצמה תמיד מוגדרת רק במתמטיקה שלה, וכך אפשר לדבר על גבולות הדבר כשלעצמו. היא לא מוגדרת בהשלכות רעיוניות שלה שמתפרטים לכמה וכמה מראות וניצוצות.

אמר בעל ‘אבני נזר’, שצריכים ללמוד לפני כל חג את המסכת של החג, לפי שהאור של החג הכניסו רז”ל באותו המסכתא השייכת לו. והיינו לא שניתן לפרש כל חקירה בש”ס על דרך האור הנסתר של המצוה. אבל חז”ל ממש הגדירו את תכונת הדבר עצמו בתוך המסכת שלהם. וכך אמרו צדיקי החסידות אשר האור של הזוהר כבר נגלה על ידי האר”י, ואילו האור של מדרשי חז”ל עוד לא נתגלה. ופירוש הענין כי למי שמכיר אין דרך הדיון של חז”ל שונה כלל באגדה מאשר בהלכה. תמיד הם שואלים אותם סוגי השאלות ודנים באותם סוגי הדרכים. והסיבה לפי שכשם שההלכה הוא חקירת חז”ל את הגבולות של החומר של המצות, כך האגדה הוא חקירת חז”ל את הגבולות של החומר של סיפורי התורה. הם לא שואלים אף פעם כיצד זה משוחח עם הגיון מסוים. כי זה כבר פירוש. אפילו הזוהר הוא כבר ההשתקפות של המצוות בתוך חכמת הספירות. ואת זה ביאר האר”י באר היטב. אבל המדרש הוא לא השתקפות, הוא הגדרת עצם התורה כפי שהוא לעצמו. וגם הוא יתפרש בכל המראות האפשריים אבל לעמוד על סודו עצמו, ולהבין את ההיגיון שגורם לחז”ל למשוך את הסיפור לכיוון זה או לכיוון אחר. כלומר מהו האמת של מידת הדרש שיודע לחבר בין שני סיפורים למשוך את המהות של זה לזה על ידי גזירה שווה. ולא מהו הסברא המקשרת את שני הסיפורים, כי זה כבר מראה מסוים. אלא הדבר עצמו כיצד שתי הפרשיות מתקשרות ממש על ידי הגזירה שוה. זה הדבר היה סוד עוד יותר נעלם והוא מתחיל להתגלות רק כעת.

תראה שבעלי הסוד בבואם לפרש את המצוות מוצאים סודות בכל ציור של המצוה המופיע בדיוני חז”ל. דרך משל יש סוד מסוים במנורה שהיא מעל י’ טפחים וסוד מסוים במנורה שהוא למטה מי’ טפחים. והדיון של חז”ל אם צריך דווקא אחד מהם הוא השאלה אם האור של המנורה מופיע כך או כך או אינו תלוי ומגיע לשני התמונות. וכך פירש האריז”ל בדרושי סוכות כמה ציורים של סוכה המוזכרים בהלכה שכל אחד יש לו סוד אחר, כלומר החקירה אם סוכה בת ג’ דפנות כשרה אינה שאלה התלויה בסברא בלבד אם סוכה צריכה כך או אחרת, הוא דיון אם אפשר למשוך את הדבר של סוכה עד לתמונה כזו או לא. והתמונה עצמה יש בה משמעות היא לא הדגמה בלבד של הסברא.

***

כאשר מבקשים אנחנו להתחקות אחרי הדבר הזה של המצווה כפי שהוא בעולם חז”ל. צריכים להסתכל ראשית כל על תמונת הדבר אצלם באופן הכי כללי. כלומר להסתכל על התמונה הכללית איפה הדבר מוזכר אצלם, באיזה סדר ובאיזה סוג של דיון. כל השאלות הללו שמבחינת סברת ההלכה אינם רלבנטיים, כי מה זה משנה לסברא אם הוא במסכת מנחות או במסכת שבת. אבל כאשר מבינים שדיוני ההלכה הם עושים משהו, הם מותחים את הקווים של המהות עד למקום הכי רחוק שאפשר להביא אותו ובוחנים את גבולותיו. מוצאים שסדר הדיון האסוציאטיבי הוא מבוא גדול לסוד הזה. האסוציאציות שסדר התלמוד בנויה עליהם אינם רמזים בלבד או סדר לימוד מקרי אנושי בלבד, כי הבן אדם הזה שלמד ונמשך מסוגיא זו לסוגיא אחרת דרך קישור מסוים, בזה הוא ממש עושה משהו שמושך את המהות ממקום למקום. והוא מטייל בתוך החפץ של המצווה על ידי הפתחים והמסדרונות שנפתחים לו דרך האסוציאציות הללו וכל דרכי הקישור שלהם. אפשר ממש לומר שמסקנת הסוגיא תהיה שונה אם היא במסכת יבמות או במסכת מגילה. ואפשר לראות כיצד אותו דיון מוביל לפעמים למקומות אחרים כשהוא מובא בהקשר שונה.

כך נעקוב אחרי הסיפור של חנוכה. לחנוכה כמו לכל חג הבנוי על מאורע היסטורי ישנם חלקים רבים. יש את כל הסיפור ההיסטורי שאפשר להתחיל לספר אותו מאות שנים מוקדם יותר ולספר את כל הקשר שלו. יש את הקביעות שלו בלוח השנה וכיצד הוא נקבע בזמן מסוים וצורת הזמן הזה. יש את כל המנהגים והמצוות שנהגו לעשות בו, וכל אחד מהם טעמו וסיבתו ואופן התקבלותו. כאשר חז”ל נכנסים להסתכל על הדבר של חנוכה הם נכנסים אליו בשביל שהיא השביל המיוחד להם. הדרך שמוליכה אותם אל ההתבוננות של חנוכה הוא הדבר שעל מצוות הדלקת נרות שבת שתיקנו או דרשו חכמים רשמו רשימה של פתילות ושמנים שאמרו חכמים שאין להדליק בהם בשבת, לפי שאין האור נאחז בהם יפה. כלומר יש כאן עיון בחומר הנדלק מהו חומר שראוי להדליק בו נר שבת, והסיבה שמגיעים לעיון הזה בנרות שבת הוא לפי שנר שבת שאינו דולק יפה אינו לכבוד שבת ואפשר יטה אותה שתהיה יפה ונמצא מדליק בשבת, והרי כל ענין הדלקת נר שבת הוא שהוא מדליק מבעוד יום ויש לו אור יפה בשבת. ומתוך זה העיון נכנסים חכמים לחשוב מה יהיה בשאר הדלקות של מצוה. ראשון שבהם הלא הוא ההדלקה שהדליקו את הנרות בבית המקדש כל יום. ואמרו חכמים שגם שם צריך לדייק בחומר ההדלקה, ולא ממש כלשון ההקפדה בשבת אבל דומה לו מאד, שנאמר להעלות נר תמיד צריך שתהא שלהבת עולה מאליה. הנר הדולק במקדש צריך שתהיה בה עמידה עצמאית ויפה ולא תהיה חלשה וצריכה לסעד תמידי. מאידך המנורות שהיו מדליקים בשמחת בית השואבה אין צריך להקפיד על כך שאינה הדלקה של מצוה וחובה ונעשתה להאיר במדורה גדולה שמסתמא אין היופי האסתטי והעצמאות של הנר משנה לגביה כל כך.

ומזה התחילו לחשוב על כל שאר ההדלקות מה גדר החומר שלהם. והתחילו לחשוב על הדלקת נר חנוכה. האם צריך לדייק בה שהשמן והפתילה יהיו דווקא ממין שעושה נר יפה ואסתטי ושאינה נכבה בקלות ואינו צריך לעזר תמידי. או שמא לא. והתחילו לדון בסברות ובראיות על הנר הזה. ומתוך שדיברו בזה כבר הלכו הלאה באותו השביל אל עוד הלכות של חנוכה, ודיברו כמה נרות צריך להדליק בו ואיפה. ומשהיה בידם כבר תמונה מסוימת של חנוכה שהגיעו אליהם מחומר ההדלקה עד לאיש המדליק ומספר הנרות ומקומם, כבר יכלו להגיד גם את הסיפור של נר חנוכה. ואמרו מאי חנוכה וסיפרו את הנס שהיה בו. וגם זה אינו שאלה בסברא בלבד אבל הוא חלק מן הבנין שהם בונים את הפרצוף של חנוכה מכל צדדדיו. ומשם הם הולכים הלאה בודקים עוד בגבולות גובה המנורה מצד העליון ומצד התחתון, ודיני כבוד הנר ועוד כמה פרטי דינים שבו, עד שהגיעו בסוף הסוגיא לדעת את כלל תכונת היום של חנוכה שהוא יום שנתקדש בקדושה זו. וכל שלב בדרך הזו הוא בכוונה ובדווקא והוא הדרך שבה הם הולכים וסוללים את המהות של חנוכה. עד שכאשר אדם מדליק מנורה ומקפיד שלא תהא גבוה מעשרים הרי הוא נאחז באותו הגבול שפירשו חכמים את המהות של חנוכה עד לשיעור הזה ודרך זה ייכנס למהותו, ואילו ידליק בדרך אחרת הרי לא יגע במהות שסידרו חכמים.