נר רביעי של חנוכה תשע"ט

בחנוכה הנוק' מקבלת חלקה מן ההוד על ידי עצמה ולא על ידי ז"א. בחנוכה כל הג' ייחודים מאירים בנוק' אע"פ שאין גדלותה אלא כנגד הנה"י (כוונות האר"י).

***

ממשיכים אנחנו את הסיפור שלנו. כעבור כמה וכמה דורות היו חכמים מבקשים דרך לספר לעצמם את הנס המסתורי הזה. הבעיה הגדולה היא שכל השפה שלנו בנויה על אדני הטבע. חוקי סיבה ומסובב ושאר הציפיות הטבעיות אינם חוקים תאורטיים בלבד הם עומדים ביסוד מבני השפה שלנו. מי שמחפש לדבר על דב בלתי צפוי לחלוטין, כלומר על הנס. אבל לא על הנס בלבד, על כל דבר פנימי ועליון לגמרי, לא זו בלבד שקשה לבני אדם לקבל אותו כי יאמרו לא היו הדברים, אלא כלל אין לו את הדרך לספר את מה שקרה לבני אדם, מאחר והשפה כולה בנויה על ציפיות טבעיות שבו יש סדר זמנים ויש סדר סיבתי ומילה אחת מתפרשת במילה אחרת קודמת לה ויש חוקים בשפה כיצד לבנות משפט תקין, והחוקים הללו בנוים על הנחות טבעיות שיש מושא ומשהו קורה לאותו המושא וזה קורה על ידי משהו באיזשהו זמן על ידי איזשהו דרך. וברגע שמנסים לדבר על משהו שקורה מבלי הדרכים הרגילים הללו, הרי השפה אובדת דרך.

דרך משל כיצד אפשר לומר 'הנר דלק שמונה ימים מבלי שמן'. לא זו בלבד שקשה להאמין שקרה כזה דבר, אפילו אין דרך להגיד שזה קרה. הרי לדלוק משמעותו לבעור שמן, אז מה אתה אומר שזה דולק מבלי שמן, מה דולק? וברגע שאינך אומר שזה דולק אם כן מה אתה כן אומר? וכיצד תאמר ראיתי אלוהות מופיעה ממש לעיני בתוך האור, והלא האלוהות אינה נראית כמו שאר החפצים, אבל אתה כן רוצה לומר שראית אותה, וכיצד ראית, או מה משמעות המילים הללו כלל. השפה הרגילה משתמשת במקרים כאלה במילים מיוחדות שמסמנות דילוג מן השפה עצמה. היא אומרת 'ונעשה בו נס'. מהו הפעולה הזו של נס, מי עושה אותו וכיצד הוא נעשה לחפץ של הדיבור?. אין תשובות לכל השאלות הללו. משמעות המילים 'ונעשה בו נס' הוא בעצם רמז, כאן תפסיק לחשב את מונחי השפה ותדע שהיה כאן משהו אחר. כן כשאדם אומר 'היה לי התגלות', גם זהו מילת קוד שאומר בעצם תפסיקו לחשוב על זה בשפה הרגילה, ויש כל מיני מילות קפיצה כאלה כמו 'נבואה', 'נס', ודומיהם.

זה לא שהמילים המוזרות האלה אינם מסמנות כלום. אפשר להשתמש בהם בדיוק כפי שמשתמשים בשפה הרגילה. ובתנאי שזוכרים שהם אינם אמורים לפעול כמו השפה הרגילה. אבל הם משמשים את קהילת המאמינים, כלומר כל אדם שחווה פעם התגלות או נס, ונקבע במוחו סוג הפעילות הזאת שאינה מתחשבת כלל בסיבה ומסובב וכל הסדר הטבעי של הזמן והדברים, הוא מבין לגמרי מה שאדם אחר אומר לו כשמדבר בשפה של הניסים. כך קורה שכל בן אדם שידע פעם אחת מהו יחוד זו"נ ומהו יחוד או"א, הוא מבין לגמרי את השפה הזו כשהיא מסופרת לו, ומבין אפילו את כל החילוקים ואת כל הדיוקים שיש בזה, לא שהוא יכול לתרגם את זה לשפה אחרת, כי התרגום הזה תמיד ישקר, שהרי אין כאן בעצם משהו שאפשר לו להתקיים בסדר הטבעי כלל. אבל הוא מבין לגמרי ויכול לשאת ולתן באותו השפה הנסתרת עם מי שהוא שותף לסודו.

***

האמונה הדתית-היסטורית היא תודעה של זיכרון. בזיכרון שאנחנו עושים אנחנו זוכרים את הניסים. הפירוש של המושג הזה אינו כפי שרגילים לפרש אותו. כאילו עומד האדם במקום מאוחר בציר הזמן והזיכרון הוא מין חץ המפנה את מחשבתו לאירוע שקרה במצב קודם בציר הזמן. זה לא זיכרון זה שכחה. שכן אותו אירוע שקרה בעבר איננו פה. הזיכרון הקדוש הוא זה שמבטל לגמרי את סדר הזמנים. כשהוא מבטא את עצמו הוא אומר מילה פרדוקסלית ממש: בימים ההם בזמן הזה. תחליט בימים ההם או בזמן הזה. לא. אני  זוכר את הנס. משמע אני יודע להיות בדעת שאינה מתחשבת בסדרי סיבה ומסובב של הטבע. משמע אני גם יודע לא להתחשב בציר הזמן של ההיסטוריה. מה שקרה אז קרה עכשיו. מה שקרה עכשיו קרה אז. זה לא דברים נפרדים. אין מוקדם ומאוחר בתורה.

כאשר אנחנו אומרים אותו ההארה של הנס שהיה חוזר גם עכשיו, אין אנחנו אומרים שחקרנו על מי שהיה בימים ההם ונדמה לנו שהיה לו תחושה כזו וכזו ואותו תחושה אנחנו מנסים לשחזר כעת. או אותו תובנה שהוא השיג אנחנו מנסים ללמוד כעת ולהפוך רלבנטי לנו. אנחנו אומרים אותו דבר, הוא קורה עכשיו כמו שהוא קרה אז. הנס שהוא הדלקת המנורה בבית המקדש שמונה ימים הוא בעצמו הנס שאני עומד ומדליק מנורה שמונה ימים. וכשאני רואה את המנורה שלי אני רואה ממש את הנס ומברך עליו שעשה ניסים בימים ההם בזמן הזה. וכשאני מפרש במילים של גשמיות או במילים של רוחניות מהו הנס, ואומר 'הנס הוא שניצחנו רבים ביד מעטים'. או 'הנס הוא שפך אחד דלק שמונה ימים', או 'הנס הוא שהתחדשה עבודת המקדש' או 'הנס הוא שחזרה המלכות לישראל'. איני מפרש בכל זה איזה אירוע שהיה פעם. הפירוש שלי הוא בעצמו ההוויה של הנס עצמו. כשאני מהלל ומודה על הנס איני מתחשב בציר הזמן ההיסטורי כלל. אני נמצא במקום של מחשבה שהוא לא זמני. וכל הודאה שאני מודה על הנס הוא הודאה אמיתית, וכל הוספה שאני מוסיף בסיפור הנס הוא ממש כך, ואין חוקר יכול לבוא ולומר אבל לא היה הפרט הזה ואתה מודה על ריק.

אם יש דבר אחד שהזיכרון הקדוש מנסה לשמר הוא האמונה של הנס. זה הדבר שבלתי אפשרי להגיד אותו במילים. לפעמים עושים אותו במעשים, לפעמים מדליקים אותו בנרות, לפעמים חורזים אותו בשירים שאין להם פשר, לפעמים מראים אותו בשכרות עד דלא ידע. אבל הוא הדבר שכל תבניות המחשבה הטבעיים שלנו אינם מוכרחים. שיש אפשרויות אחרות. שלא כל העולם עובד לפי תבנית המוח שלך. שיש אלוהים.

***

הגיעו הנרות של חנוכה, הסיפור של חנוכה, עד לדור מסוים. התבונן בו מי שהתבונן, וראה כיצד בהדלקת הנר שלו, כיצד בימים האלה של חנוכה עצמם, הוא עושה משהו נפלא. משהו שאינו קורה בשאר ימות השנה. וכיצד אומרים את זה, מעריכים את הדבר של חנוכה מול הדבר של כל ימות השנה ומתארים את ההבדל. הדבר הנעלם הזה שהוא מה שנולדנו לו, שהוא כל פרי היעוד והמחשבה שלנו, שהוא הסוד של הכל, הוא יחוד קוב"ה ושכינתיה. אומרים לי הזיווג הזה משל, שפת הקבלה משל, צריך לחלץ ממנו איזה נמשל בשכל טבעי. הוא לא משל. הוא העולם האמתי. השפה האחרת היא לפעמים משל חיוור אליו. הוא פשוט התיאור של כל המעלות והמורדות, התקוות התסכולים ההצלחות והמניעות של הדבר כפי שהיא, בתיאור מושלם בכל פרטיו, מבלי להזדקק אפילו פעם אחת לתרגם הכל למציאות אחרת.

למי שאינו מכיר דבר על בוריו, כל הפרטים שלו נראים שווים. כל השחורים נראים שווה ללבנים וכל הלבנים נראים שווה לשחורים. כי אין להם היכרות קרובה ומכירים אותם רק בכלליותו. כך כל הרוחניות כל הייחודים נראים שווים למי שעומד מבחוץ. ורוב המאמץ של הסברת ותרגום הייחוד אינו על פרטיו אלא על כלליו, מנסים להכניס לך לראש בשבעה משיבי טעם שיש עולם שאינו טבעי שיש מחשבה שאינה כבולה לחוקים הטבעיים שלך שהעולם הזה הוא לא שלך. אבל מרוב המאמץ להנגיד לך משהו כללי שאינו העולם המוכר שלך, שוכחים להיכנס סוף סוף לאותו עולם חמוד ולהתחיל לתאר אותו בפרוטרוט. ברגע שאדם מתייאש מלתרגם הכל לעולם אחר, הוא מתייאש מלדבר כל דבר בשתי לשונות. הוא מתחיל פשוט להאמין אכן יש אלוהים, באותו רגע נפתחת לפניו שם האלוהים והוא רואה שזה לא דבר אחד בלתי מובחן, יש בזה עולמות שלמים פרטים רבים לפחות כמו פרטי העולם החיצוני והרבה יותר.

ובתוך עולם האמת גופא יש דרכים הנבחנים כטבע אל מול הדרכים הנבחנים בו עצמו כנס, שהערך שביניהם הוא ממש כערך הטבע של עולם החיצון אל כלל עולם הניסי. באותו עולם זה קצת הפוך. מה שנקרא אצלינו הניסים הגדולים הם שם הסדר הטבעי. חוק קבוע יש שבשבת יש יותר ייחוד מבימות החול. שהמקום של היחוד הוא גבוה יותר מאשר בימות החול. שהנוק' יש לה יותר גדלות בעצמה מאשר בימות החול. כל זה הוא סדר רגיל, הדרך הטבעי. אבל גם שם יש דברים בלתי רגילים. אם דרך כלל כדי שהאדם יגיע אל הייחוד צריך להכין לכך כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, וצריך לשים את עצמו במרחב הנכון. לפעמים קורה נס. לפעמים יש משהו עוד יותר נעלם שמשנה את הסדרים ואומר לא צריך את זה, מי אמר שצריך להכין את כל הגוף והמוח והלב כדי שתזדעזע מאימת השכינה. לא צריך. אפשר להדליק מנורה גם בשפודים של ברזל לבוש מכנסיים קצרים וייעשה הייחוד העליון כולו.

השאר תגובה