נר שלישי של חנוכה תשע"ט

ולמה מדליק נרות בחנוכה אלא בשעה שנצחו בניו של חשמונאי הכהן הגדול למלכות יון שנאמר ועוררת בניך ציון על בניך יון (זכריה ט' י"ג) נכנסו לבית המקדש מצאו שם שמונה שפודין של ברזל וקבעו אותם והדליקו בתוכם נרות (פסיקתא רבתי, וכעין זה במגילת תענית. וראה פרי צדיק לחנוכה אות ז').

עוד נשוב להתבונן במראה הזה. יהודה המכבי מגיע אל שער בית המקדש, והוא עייף מן מאמץ המלחמה, הוא רואה בפניו את המקדש מחולל, אשר זה שלש שנים לא הקריבו בו תמידים לה', זה שלש שנים לא נשמעו בו לויים שרים מזמורי תהילים, על מזבח העולה הוקרבו חזירים לעבודת אלילים, כל כלי זהב וכסף הנחמדים שבו נבוזו על ידי חיילי יוונים, נפרצו פירצות בחומת העזרה, שוד ושבר. אך אין זו העת לבכות על החורבן כאשר בכו יהודים בחורבן בית ראשון וכאשר יבכו שוב בחורבן הבית הזה על ידי טיטוס. זו עת ניצחון. הנה נוצחו מחללי המקדש ומחריביו ועומדים אנחנו לבנותו שוב. מכל מקום קשה להיפטר מן הזעזוע והכאב שאחזה בו באותו הרגע, כאשר בפעם הראשונה הוא רואה בפניו בית אלהים במצבו האומלל ריקן מכל. הוא קורע את בגדיו ומקונן על מראה החורבן הזה. כאב הקינה הזאת משאירה את החותם שלה על כל הפעולות הבאות ועל כל החג הנקבע בעקבותיו.

כמצביא ממולח הוא מסדר לו מיד סדרי עדיפות. אין כעת זמן לצאת למסע תרומה ולפאר את המקדש בהדרו הראוי לו. אין כעת זמן להקפיד על כל הפרטים והדקדוקים הראויים למקדש ולעבודתו. זו סוג של עת חירום. לא חירום של מלחמה, אלא חירום של טהרת המקדש. הלא המקדש הוא כל מגמתם כל ימות המלחמה, ועל עבודתו והאהבה שהוא מראה בין ישראל לאלוהיהם תלוי כל העולם כולו. צריך לוודא שהמקדש יחזור לפעילות בטהרה מהר ככל האפשר. הם לוקחים את אבני המזבח שעליו הקריבו יוונים חזיר לזאוס, נותצים את המזבח וגונזים את האבנים. קשה לתאר את התחושה במעמד הזה של נתיצת המזבח. זו מזבח העולה שעליה הקריבו ישראל תמידים מוספים נדרים ונדבות מימות זרובבל. ועכשיו הם נותצים אותו כדין מזבח של עבודה זרה. הלב כמעט מתפוצץ מרוב תחושות סותרות שיש כאן. הרי הם מטהרים סוף סוף את המזבח משיקוץ שעליו. אבל זה המזבח שלנו. מאבדים פה את המזבח ששימש את ישראל, ושמים תחתיו מזבח אבנים חדש. אפילו אי אפשר להכריע את ההלכה, האם באמת אפשר למזבח אלהים להיטמא כעבודה זרה, והאם אפשר להרוס אותו, מה אפשר לעשות. בלית ברירה הם גוזנים את האבנים בכבוד ואומרים יישאר גנוז עד יבוא נביא ויורה לנו מה לעשות איתו.

וכך מתקדם לו טהרת המקדש ובנייתו מחדש, העבודה מתקדמת בקצב מהיר מכפי שראוי לו, אך גם נמשכת הרבה יותר זמן משראוי לו. הזמן הראוי לטהרת המקדש היה כבר לפני שלש שנים. כל רגע שהמקדש עומד בחורבנו ובטומאתו הוא בזיון ומעוות שאי אפשר לתקן. כך בלב הזה הם גומרים לנקות את המקדש משרידי אלילות שבו, שופכים את השמנים ושאר מצרכי ההקרבה שנטמאו בהקרבתם לעבודה זרה, מחפשים כהנים נאמנים לתורה שישרתו בה, מלמדים אותם מהר את מה שצריך לדעת. והנה הגיע הרגע. הכל מוכן, לא כמו שהוא צריך להיות, אבל קביל. המצב נראה קצת כמו אדמו"ר שבונה בית מדרש גדול כי כבר אין לו מקום לכל חסידיו, ועדיין לא מוסגרו החלונות ועוד לא נצבע הבנין, מכל מקום ממהרים מהר לשים בו כיורים וכסאות וכמה סידורים, והולכים להתפלל בו בראש השנה. בין העמודים הבלתי נגמרים מעמיד כל אחד את סידורו ופותח החזן 'אשרי יושבי ביתך', מנסה לפצות בנעימות קולו על החסר משלימות הבנין.

***

זהו, הרגע הגיע, הגיע העת לפתוח את המקדש מחדש, אפשר כבר להדליק בו את האור. ביום כ"ד בכסלו בערב הולך הכהן שזה עתה יצא מכולל ולא ציפה שבאמת ידליק פעם את המנורה בבית המקדש, ונקרא מהר על ידי המכבים לשמש בו. הוא ממלמל לעצמו את סדר ההדלקה שחזרו איתו הבוקר שלא ישכח, מחפש לו אש להדליק ממנו את המנורה. הוא ניגש אל מזבח העולה וקיסם בידו, דוחף אותו לכיוון האש שזה עתה הדליקו בו, והנה הולכים להדליק את המנורה. כבר חגר את אבנטו וכבר אמר לשם יחוד, והוא לא רואה את המנורה. הוא שואל את החברים שלו מהכולל שמשכו אותו לשם ומתגודדים סביבו בלחישה כזו נו מה עושים עכשיו. הם עונים לו נו נו אוהו, מה, אתה לא רואה. הוא מנענע בראשו אילך ואילך אבוד ונפעם. עד שלוחם אחד שעמד מהצד ובגדיו מאובקים עוד מהקרב ומטיהור המקדש נזעק ואומר להם נו מה אתם מחכים, הנה שם בפינה עומדת המנורה שהכנו לכם.

הכהן החדש מנענע בראשו, הלוחם שגם הוא קרא פסוק חומש מדבר עבורו את מה שהוא חושב. הא כן אתה למדת שהמנורה היא כיכר זהב, וכמה פעמים תיאר לך המלמד שלך את יופי המנורה שאין כהדרה בכל הכלים, מה אתה חושב רק חוזרים מן הקרב מקבלים מנורה עם גביעים ציצים ופרחים? הא, אנחנו אכלנו לחם צר ומים לחץ כבר חודשיים בשדה, את המנורה ההדורה נבנה כבר כשנתעשר, אולי אחרי שיהודה ישלם לנו את המשכורת שהבטיח לנו. בינתיים כן, זה המנורה שלך. מה, זה נראה לך סתם חבילת שפודים, כאלה שמשתמשים בהם להילחם? כן בדיוק. הבוקר אמר לנו המצביא שחייבים מנורה עבור בית המקדש. נו זהב לא היה לנו וגם לא כסף או נחושת. תרמו שבעה מאתנו שפודים מיותרים שהיו לנו שעוד לא השתמשנו בהם במלחמה, קשרנו אותם ביחד עם כמה שרוכים, הדבקנו למעלה כוסות, וזהו, זה המנורה שלך. נו תדליק כבר.

כל המילים והמחשבות של הכהן נעצרו, המציאות הכתה בו כמות שהיא, וכך כזה מבולבל וכזה נרגש, הוא ניגש אל המנורה, הוא שכח את כל הכוונות שהיה בטוח שיכוון בהדלקה ראשונה במקדש החדש, בירך להדליק מנורה בנוסח שלא היה נוסח כלל, ומתחיל להדליק את הנרות אחד אחד. והנה, השלהבת הראשונה כבר עולה מאליה. הוא וכל העם מביטים באותו שלהבת, וכל נפשם נעתקת. הם רואים פה מין אור שלא ראו בחייהם. כל כאבי המלחמה וחבריהם האבודים, כל קינות המקדש ההרוס וההיכל הטמא, נשכחו כאילו כבר קרו לפני מילארד שנה, וכל גופם התמלא זעזוע של עונג שגרם להם לאבד את נשימתם. והדבר לא פסק. הכהן הדליק עוד נר, וכמו עוד גוף שלם שהיה להם התמלא עונג. מעולם לא ידעו שקיים כזה עונג בעולם. וכי כיצד יתמלא כל הגוף ממש עונג אחרי שהוא כבר מלא. וכך שבעת הנרות דולקות. והעונג אינו פוסק. פונים הם לישון, ומול עיניהם אינם רואים אלא שבעה נרות דולקות על גבי שפודים של ברזל. קמים בבוקר, חושבים נו וודאי התרגשנו בפעם הראשונה, היינו עייפים ומבולבלים, כבר יעבור. ולא. ממש תוך עיניהם אינם רואים אלא שבעת הנרות. וכך נמשך הדבר עד לערב הבא. שוב מדליק הכהן את הנרות. ושוב נכפל העונג שבכל מהותם פעמיים. וכך שמונת ימים שלמים היו כולם כנמצאים בעולם אחר, באור שבעת הימים.

משעברו שמונה ימים ושמונה לילות, קמו בבוקר תשיעי ובפעם הראשונה ראו בעיני שכלם משהו שאינו נרות המנורה. הלכו לעבודתם, זה להמשיך ולבנות את המקדש בהדרו, זה לטחון עוד זיתים להביא למנורה, זה למלחמתו שנמשכה מאז. לשנה אחרת קבעום לשמונה ימים אלה ימים טובים בהלל והודיה. הם לא יכלו לספר את הנס שקרה להם. פשוט סיפרו לא היה לנו מנורה והדלקנו בשפודים של ברזל. אחרים סיפרו לא היה לנו שמן טהור ומצאנו פך אחד שדלק שמונה ימים. מי שלא היה שם לא הבין על מה הנס ומה החג. אבל כל שנה כאשר הדליקו את הנרות בליל הראשון נתמלאו גם עיניהם במחזה המנורה שהיתה זעיר אנפין של מה שהיה בשנה הראשונה. פתחו וברכו ברוך שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.

השאר תגובה