דיברנו בשיעור במאנסי ובב”פ השבוע אודות העזרה שהסיפור ש’עכשיו חודש אלול’ נותן לבן אדם הרוצה להשתפר ולעשות תשובה אבל הוא צריך תירוץ, כי למרות שיש בחירה מעשית אין בן אדם פועל מבלי סיפור.
והסברנו כי זה תשובה אחת כיצד הסיפור העליון של תשובה – שהוא שהשם סולח לשבים – מתקשר לסיפור התחתון – שהוא שהאדם משתפר ועושה תשובה. כי על ידי הסיפור העליון מתאפשר התחתון.
ניתן לכנות את הצד העליון צד הזוהר, ואת הצד התחתון צד הרמב”ם. ויש שאלה איזה מן הלימודים הללו נחשב יותר למעשה, לרוב אנחנו לומדים ברמב”ם תיאורטית ובזוהר מעשית. אבל כאן אנחנו מבינים שבהסתכלות הזאת הוא הפוך, שכן הצד של הזוהר הוא התיאוריה (כלומר האמונה או הדעה שהשם מוחל) ואילו הרמב”ם מדבר על העבודה המעשית שאנחנו יכולים לעשות. אלא שקוראים לר”מ תיאורטית מתוך המבט שכאילו ‘באמת’ הכל תלוי במעשינו, ואילו ‘למעשה’ אנחנו זקוקים לאמונות’. אך ראה כיצד זה לא מדויק).
ולפי שכל עיקר הזוהר אינו לומר שהשם עושה דברים או שנעשים דברים בעליונים מאליהם, אלא הכל תלוי בעובדה ואתערותא דידן, אם כן נמצא, שבכדי לזכות למעלות העליונות המבוארות בזוהר, יש לעשות את העבודות המבוארות ברמב”ם. ולכן תראו שהרבה ספרי חסידות וכו’ שמפרשים ענייני הזוהר בדרך עבודה, שעבודתם שווה לעבודה המבוארת ברמב”ם ופילוסופים. (אע”פ שיש הבדל בדיוק בגלל שהאמונה מאפשרת את העבודה, ולכן המאמין באופן של הזוהר עבודתו תתפעל באמת מתוך כך יותר).
יש להרחיב לאור זה בצד המעשי של העבודה ונדע מתוכה נפקותא אחת. דבר ידוע הוא שמסימני הצד העליון הוא שאין בו זמן, ואין לוקח להקב”ה כביכול זמן לסלוח עד שירוחם וישתכנע מן הדיבורים הרכים מכעסו כמו אצל האדם וכו’, אלא הסליחה מצידו הוא בעצם מהותו שהוא טוב וסלח. אבל מצידנו זקוקים אנחנו להרבה אריכות עד שמגיעים לכך. ועל כך נאמר ‘כי עמך הסליחה למען תוורא’ ואומר המדרש, ‘מופקדת הוא עמך הסליחה מר”ה אלא שאינו מגלה אותו עד יוה”כ למען תיוורא’. וסודו לדרכנו כי ‘עמך’ עם מהותו או מידתו העליונה הוא הסליחה, אך מצד התחתון שהוא יראתנו אורך לנו עשרת ימי תשובה לגעת בו. וכן נאמר לדניאל “כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך נשמעו דבריך”. ואם כן למה לא בא המלאך עד גמר שבועות התענית, כי נצרך הזמן שדניאל יתקרב לכך, וכך המכין ליבו מר”ח אלול נסלח לו על הכל, אלא שנודע לו בהשגתו ביוה”כ ויאמר ה’ סלחתי כדבריך, כבר מאז דברך אלי.
הצד הזה של השגתנו שאורכת זמן, אין משמעותו להבין את מידותיו שעמו הסליחה בלבד, אבל יש לו משמעות מעשית. שכן הסליחה בגופנו הוא השתנות מידתנו לאהוב את הטוב ולשנוא את הרע, כפי שאנחנו לומדים באופני שיפור המידות של הרמב”ם. ומציאות שיפור המידות הוא לא ביום אחד ולא ביומיים כי אם בהתרגלות ארוכה במשך הזמן, בשונה מן המעשה הפשוט שהוא יכול לעשות ברגע אחד, אבל עיקר התשובה אינו המעשה שקל להימנע אלא המידות כפי שדיברנו, ולכן בהכרח הוא אורך זמן. ואמרו החכמים שמידה מועטת של שינוי הרגל שייעשה טבע הוא ארבעים יום, מן הניסיון, וכך מבואר בתורה בזמן קבלת התורה והמבול, ואומרים חכמים שזה שיעור יצירת הוולד. כלומר, כי תקופה בשנה הוא שבוע או חודש אבל תקופה של היווצרות אדם מסוג חדש הוא מינימום של מ’ יום.
ועל כן, החכמים שהרחיבו את ימי התשובה מעשרה ימים לארבעים יום, לא ביקשו לשגע אותנו בסליחות ושופר או עול התשובה, אלא ביקשו להרחיב את כל האפשרות של התשובה תתאה שיהיה אפשר באמת באור הימים האלה לשנות את מידתנו אשר נצרך לזה כארבעים יום.
עכשיו נחדד כיצד זה פועל, כי למרות שהוא דבר פשוט כולנו נכשלים בכך. דרכו של אדם המקבל על עצמו שיעשה משהו למשך ארבעים יום אלה, שביום החמישי כבר נכשל, ואם קם ומתחזק, הרי ביום השבע עשרה נכשל ושוכח לגמרי למשך שבוע, ואז נזכר שוב בא’ סליחות וחושב שכבר מאוחר לעשות את הפרויקט של ארבעים יום שכן כבר הופסק הכל ונסמך על הרחמים של הסליחות. כל זה הוא שאלה שלא מן החכמה, שכן הגע בעצמך. כל הרעיון שאנחנו אומרים שצריך מ’ יום, הוא לפי שאנחנו אומרים שלא די לאדם לא לעשות אלא צריך להביא את עצמו למצב שהוא מורגל ואוהב את הטוב. אם כן אנחנו מודים שכרגע אין בו המידה הטובה והוא יכול אמנם להתגבר, אבל אנחנו אומרים שהתגברות לא מספקת לכל הזמנים וצריך התרגלות טובה, שעדיין אין לו. אם כן מתוך הבנת הנידון אנחנו מנבאים שבוודאי ייכשל במשך ארבעים יום ראשונים הללו, רק אחרי שיעברו אותם ארבעים יום אז יהיה קרוב יותר לטוב באופן אוטומטי.
זאת ועוד, הטריק של ארבעים יום אינו שאם הצליח לו משהו ברציפות כזו נקנה לו מידה. כי אז גם הסוס שלא דיבר ארבעים יום היה לו רוח הקדש. מי שבמקרה התגבר או לא עלו לו נסיונות, אינו קונה את המידה הטובה בכלל. המידה הטובה הוא שההרהורים הרעים או המעשים הרעים עולים אבל האדם דוחה אותם, וזה גוף המידה של אהבת הטוב. והסברא שהמידה הטובה הוא מי שאין עולים בו הרהורים רעים כלל הוא גופא מה שגורם לרובנו לא לקנות את המידות הטובות, כי מתחילים לעבוד ומיד רואים שעדיין יש הרהורים רעים ומתייאשים. אבל אין בכלל צדיק שאין עולים לו הרהורים רעים או אם יש אין בזה מידה טובה כלל וזה לא דיעבד של בינונים אלא לכתחילה בעולם הזה. ולכן, עד שמגיע היום הרביעי שבו נכשל, בעצם לא התחיל להתרגל במידה החדשה כלל. ודווקא אז הוא מתחיל, וכך אחרי שנופל פעם שלישית שלומד המידה הטובה של התגברות אחר נפילה שכזו, ועד שסוף ארבעים יום יש לו התחזקות טובה.
ובאמת שמן הסיבה הזאת מסוכן לעסוק בעבודת התשובה, וזה נקרא בכתבי האר”י שאז מתגברים נגדו הקליפות. כי כשאדם אינו שם אורחותיו ממילא אין העלאת ההרהור רע פוגע בו כ”כ והוא הולך בדרכו. אבל כאשר מתחיל להתרגל בטוב ואז עולה לו הרע, הרי זה מפיל אותו ועלול להתייאש לגמרי מן הטוב. על כן חשוב לזכור בתחילת אלול שעתידים ליפול מעבודת האלול, ושכך הוא התוכנית, ואז נקום ונשכח שוב וכו’.
ולפי שכל מעשה מלמטה נגרם על ידי האמונה העליונה, יש להודיע סוד נוסף. והוא, כי הארת סליחת האלול הוא מכפר בדיוק על המכשלות הללו שהתרשלו מתוך עבודת התשובה, ואשר בעומק נגרמו על ידו ממש. והאמת הוא הפוך ממה שאומרים בעלי המוסר שעבירה באלול חמורה יותר כי אינו לוקח הזדמנות התשובה, אלא אדרבה סליחת האלול מכפרת במיוחד על העבירות שנעשו במסגרתה. ודבר זה למדנו מפי המלאך שנגלה לרבי יוסף קארו והסביר לו אם יוה”כ גבוה משבת שיש בו הארת הכתר מפני מה שבת זדונו בידי אדם ויוה”כ בהכרת ואין בו סקילה. ואמר כי הארת הכתר של יוה”כ מכפר על מי שמחללו, וזה מפורש בדין מסכת תמורה שיוה”כ מכפר גם על המחללו זולת המבעט בכפרתו. וזה לפי שהארת הסליחה הכי עליונה מתחיל להאיר מיום שמשים ליבו, וזו הוא הי”ג מידות הסובבים אתה השושנה ובהם המילים והארץ היתה תהו וכו’, כי בדחיית המצבים הללו מאיר באותו המדרגה י”ג מידות של יוה”כ מצד הכתר העליון והיא המאפשרת שנעשה את התשובה התתאה באופן זה עד שביוה”כ רואים אותו הדבר מן הצד העליון ועז”נ מי ירפא לך שהמי רופא את הכל.
ועל כל זה נאמר בפרשתנו, כי תצא למלחמה על אויביך וראית סוס ורכב עם רב ממך, שמדבר על מלחמת היצר, ויש מי שירא ורך הלבב מעבירות שבידו, כי רואה את הסוס ורכב של הרגליו הרעים, והוא נבהל, ואומר לו הכהן מה לך נבהל הלא על מנת כן יש מלחמה כי יש אויב אין בדבר חידוש, וגם פן ימות במלחמה הוא חלק מן התוכנית שככה הוא במלחמה, וכמו שכתב הרה”ק מזידטשוב בספרו סור מרע ועשה טוב, “ואם ח”ו יפול במלחמה הנה בשביל זה נקרא מלחמה וכמו שכתב החסיד בעל חובת הלבבות ז”ל בזה נגד מלחמת היצר”, שכל הלוחם על מנת להתעלות לפעמים נופל ואז יקום וניקה. כי ה’ אלהיך עמך המעלך מארץ מצרים, כלומר שזו כוונת המלחמה להילחם עם המצירים והוא עניינו להינצל מהם.