הנרות הללו קודש ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד. פירוש אין לנו רשות להשתמש בהם לשום צורך כי אם לצורך הראיה שהוא ההנאה שלנו מהם. כלומר שראיה זו בעצמה היא סוג של קשר בין רואה לנראה שאין בה שום לקיחת דבר מן הנראה לרואה אבל הוא יחוד וקשר בראיה בלבד, כנאמר ועינינו תראינה מלכותך. לפעמים אין מה לעשות עם השכינה להזדווג איתה, יש מי שחושב שצריך להמליך אותה יש מי שעובד לה בכל מיני עבודות ויש מי שאינו מבקש אלא לראות אותה, ובראיה זו הוא כל ההנאה שהוא צריך מן המלכות. בעולם הזה אין הנאה זו מובנת לרוב בני אדם שהם צריכים לקיחה של הדבר בכדי להבין שהם מקבלים ממנה משהו. לבד במקום אחד בלבד שהוא האסתטיקה אנו מוצאים משל לזה בעולם הזה, כאשר יש אנשים מועטים שמבינים את הקשר שנעשה כאשר אדם הולך ופשוט מסתכל על מראה יפה, לא בתאוה כמו הסתכלות באשה שיש איתה תאווה לקחתה, אלא פשוט אנשים מוכנים לשלם כסף למוזיאון ללכת ולהסתכל על המראה, ונעשה איזה השתמשות נעלמת הנאה נעלמת בראיה של היופי בעצמו מבלי שום יחסים אחרים ומבלי שיחסר אחד מהם מאומה ביחסי תן וקח.
וכל היופי הזה אינו אלא נמשל להנאת העולם הבא שאין בו אכילה ושתיה ותשמיש, שגם אלה משל פה, והכוונה שאין בו חסרון מנותן ללוקח ואין בו הנאת תשמיש אלא הנאת ראייה בלבד. והוא נקרא יושבים ונהנים מזיו השכינה כלומר רואים את השכינה ונהנים מראייתה, לא מבקשים ממנה כלום או מקבלים ממנה דבר, כסדר רוב עבודת השם או שהאדם מוסיף משהו לשכינה או שמקבל ממנה דבר, אלא פשוט נהנה מעצם מציאותה מעצם ראייתה. אמנם היופי בעולם הזה נותן דוגמא לכך ולכן כאשר נחלקו אנשי עולם הבא מאנשי עולם הזה נאמר יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם, יפיפיותו של יפת ישכן באהלי שם, ודרשוהו בגמרא על אותיות כתב יונית שהן יפות ומתאימות לתורה. כלומר במידת התקשרות אל היופי יש דרך שיהיה כלי נכון לדברי התורה שהם הנאת ראיית השכינה כמו יחס האותיות עם המשמעות שלהם, המבין את היופי עצמו יכול להיכנס מזה לראיית השם שהוא לראותה בלבד.
***
כל החזיון הזה נתבאר לנו כבר מצדדים שונים בזמנים שונים, וכעת נוסיף להביא אותה לעוד אותיות יפים וחדשים. וננסה לתת עוד דרך ומשל בעולם הזה לראות את השתקפויות הענין הזה ואיך הוא מתבטא במקומות שונים. שכן מילות החכמה כולם הם גם פתחים, וכל אדם צריך ללמוד איך להשתמש בחידושי החכמה לא עבורם בלבד אלא גם ליכנס לאותם הפתחים שהמילים פותחים לו, כנאמר בחכמה פותח שערים, וכל הפתחים כולם קשורים זה לזה וכל רעיון יש בתוכו אינסוף שערים הפותח דרך להבין כל שער אחר. ועל הדרך הזה נקראו מקצועות החכמה בדברי רז”ל שערי בינה, כנאמר חמישים שערי בינה נבראו בעולם, וביאר רמב”ן שכל שער עניינו כמו מקצוע אחר של החכמה המתמטיקה שער אחד הפיזיקה שער שני וכו’. והחכמה הוא להאיר את הפתחים שבכולם, להדליק את הנרות שהם דרכי החכמה השונים המסתעפים לשבעה ושמונה בפתחי הבתים, שמי שהוא חכם אמיתי בשום חכמה יכול להשתמש בה כפתח לבוא אל חכמה אחרת ודרך אחר. וכך מי שהוא חכם בכל יום שהוא מבין דבר מתוך אספקלריא אחת ממילא זה פותח לו שער להבין את כל העולם כולו על ידי שנכנס בשער זה, לא שמן החכמה הזו נובע הכל, אלא יותר שהוא כמו דרך ושער ופרוזדור לדבר הבא ומזה לענין השלישי עד שיודע הכל.
על הדרך הזה בלבד אפשר להבין את מושג שורש כל החכמות בתורה, שבוודאי אין דרך להסיק את כל החכמות מאותם מילים של דברי התורה באופן של היסק, והאופן הזה עקר בכללותו. אבל הוא אותו הענין שדברנו אתמול כאשר יש השגה בדברי תורה בדרך של הולדה, שהוא מה שאני קורא היום לראות בכל דרך של חכמה שער ופתח, שהוא גם כמו פתיחת שערי הלידה שיצא מזה הוולד, על ידי זה הדרך אפשר להבין שמי שיש לו השגה כזו בתורה הרי הוא יכול לשמש לו שער לכל החכמות וכן כל החכמות יש להם שערים ומבואות ופרוזדורים אליה. כלומר בכל פעם שהוא קורא דבר חכמה חדשה ביפיפיתו של יפת או בכל מקום אחר הוא מבין אותה לא כחסימה אלא יודע לראות בה את השער וממש מבין בזה הסתכלות חדשה להיכנס אל התורה דהיינו משמעות החכמה הפנימית ואיך היא מקשרת את נשמתו לאין סוף. אמר הבעש”ט הלומד מחבירו אפילו אות אחת קורא לו רבי אלופי ומיודעי, לא בגלל אותו האות אלא כי תכונת דברי תורה בקדושה שהם פרים ורבים, ואותו האות אחת יכול להיות כמו זרע לאינסוף חידושי תורה. וכך אפשר לראות את הדבר הזה בפשטות שכל מי שהוא חכם בכל דיספצלינה הרי החכמה הזו בנוסף על החומר שלה הוא גם דרך של חשיבה, ועל ידי שאדם מתרגל לחשוב לפי דרכה הוא מבין דרכים חדשים לחשוב ולראות את כל העולם והתורה ועבודת השם. דרך משל כמו שחכם אחד גדול ממדעי המחשב אומר שהחכמה של המחשב הוא לא רק חכמת מחשב אלא שהיא אופן מסוים של חשיבה שיש לאנשים מסוימים מטבעם, ואכן כתב ספר שלם לדרוש בדברי תורה לפי המושגים של אותה החכמה, אע”פ שאין לו שייכות לוגית כלומר חומרית עם החכמה עצמה.
ועל ידי כן נפתח לנו עוד פתח להבין את יחס התורה לשאר חכמות ומה הכוונה כאשר אנו אומרים שיש פגם בחכמות שאינם תורה. שהפגם הוא בכל חכמה שהיא חסומה בעצמה ואין האדם רואה אותה באופן של הולדה. ואכן יש מי שלומד תורה עצמה בדרך שהוא חכמת יון שרואה בה משהו סגור ומסוגר בעצמו מכל צד ואין היא פותחת לו פתח לראות את כל העולמות כולם באור אחר. ואינו מחדש כל יום חידושי תורה לפתוח פתחים חדשים במציאות להבין ולהשכיל על ידם. האיש הזה אע”פ ששכרו איתו הרי אינו לומד תורה לשמה וממילא גם רואה במילות יפיפיתו של יפת סתירה לתורתו שאינה בעצמה אלא מקרה פרטי של חכמת יון. אבל מי שלומד תורה לשמה כלומר לשם ה’ לשם לעשות פתח בד’ שהוא העולם הזה שיאיר בתוכו מן הפתח או מן החלון או משולחנו ודיו אור הא”ס, הוא רואה גם בהבנת צורה אחרת פתח חזרה לאותו תורה או פתח לאלהות עצמו, והכל ענין אחד אצלו.
***
בדרך הזו נחזור לפרש את פשטות האור והשמחה של חנוכה. שידוע לכל ענין האור בתוך החושך וכו’. אבל הבנת הענין עד שורשו במעשה בראשית הוא גם הבנתו בציור הכי פשוט של הנפש ובו נכלל גם כל עומק ההארה. והוא מה שבנפש הכי פשוט כאשר מגיעים זמני החורף נופל סוג של דכאון על העולם, כאשר השמש שוקעת מוקדם יותר ורק קם אדם ויוצא לעבודתו ועוד לא חזר וכבר שקעה חמה ויש חושך בעולם. ויש אנשים שמושפעים מזה יותר או פחות אבל יש בטבע קשר בין החושך הזה לבין הדכאון. שכל אחד יכול להבחין אותו בנפשו. ולפעמים יש אנשים שממש נופלים מזה לדכאון כל חורף ויש לזה שם מדעי, והפתרון הרפואי לזה הוא לקנות אור גדול שעושה אור חזק בביתו כאור השמש בימות הקיץ או קרוב לה ועל ידי זה מתרפא דכאונו. אבל כך באופן מסורתי מבינים בני אדם שבזמן החורף כאשר נחשכים הלילות מוקדם בעוד הנפש של בני אדם ערה ואמורה להיות מאירה, עושים הדלקות להגביר בה האור, והדלקות אלה ממש מוסיפים בנפש שמחה כנאמר אור צדיקים ישמח. לפעמים דבר שנדרש עליה כל כך ואתה עובר ברחוב בליל החורף ומרגיש את הדכאון האפרורי של זה ופתאום רואה נר חנוכה או נר יפה אחר מאירה מהחלון והיא מרחיבה את הנפש באורה ואתה מבין טעם המצוה באופן הכי פשוט ואמתי של העניין. ואתה רואה שלא ישראל בלבד נהגו במנהג הזה גם לנוצרים יש מנהג להגביר אורות בתקופת טבת וגם זה כנראה שורשו יותר קדום מהם. ובגמרא מצינו בשעת הסכנה מניחו על שולחנו ודיו ופירש רש”י שהסכנה הוא שהיה לזורואסטרים חוק שלא להדליק אור בזמן מסוים אלא בבית הע”ז שלהם. כלומר ממש בחנוכה מבינים העובדי ע”ז האלה שיש לעבוד לאלהים באור, אלא שהם אוסרים זאת לנו ולכן לעומתם צריכים אנו להסתיר את האור בבית.
אמנם אין הארה זו מחליפה את אור השמש בתקופת תמוז כמובן, אבל מורגשת סוג של שמחה עמוקה יותר בזה שנתהפכה החושך לאור על ידי מעשה בני אדם שהדליקו נר יפה. אשר העמקה זו היא בפשטות כמו כל דבר שמגיעה לאדם במאמץ אחרי הקושי יש בה שמחה והארה כפולה, שמחת הדבר עצמו ושמחת ההתגברות על המאמץ, ויש בה טעם יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, שהוא טעם וסיבת העולם הזה, שנעשה אור במעשה בני אדם ולא מלמעלה.
ואם נלך אחורה לסיפור תולדות אדם נמצא שזהו המועד הראשון שנקבע ביצירה, כאשר אמרו במסכת עבודה זרה שאדם הראשון ראה הימים מתמעטים וכו’ וישב שמונה ימים בתענית עד שראה שהם מאריכים והולכים אמר מנהגו של עולם הוא קבע שמונה ימים טובים, לשנה אחרת קבע לאלו ואלו ימים טובים. ואחרי זה נשתלשל מדבר זה עבודה זרה. וראה איך זה מקביל לחנוכה כאשר הבינו רבים ונמצא חנוכה שורשו מן החג הראשון שקבע אדם ביצירה והוא החג היותר טבעי במובן הזה. והנה בשנה הראשונה ישב בתענית ועשה תשובה כי חשש שעל ידי מעשיו חוזר העולם לתהו ובהו וחושך, כלומר מעט מעט מתבטל מאמר יהי אור וחוזר העולם לחושך שהיה קודם לכן, עד שראה שהוא מאריך והולך אמר מנהגו של עולם הוא. אבל בוודאי שתשובתו ותעניתו של אדם הראשון לא לחינם ולטעות היה אלא באמת היה בזמן ההוא חשש שיחזור העולם לתוהו על ידי חטאו, ועל ידי מעשי אדם הראשון בתענית זה הוא שנקבע מנהגו של עולם זה שהאור חוזר להאיר. ולפיכך עשה לשנה הבאה לאלה ואלה ימים טובים כי שמחתו על תחילת חזרת האור לא היתה כשמחת האור הראשון בלבד אלא היה בה שמחה כפולה פעמיים על החזרה ועל החזרה של האור מתוך החושך כלומר מתוך התאמצות ותשובת אדם הראשון. וכמה מתאים שהחג הזה מהיותו ראשוני וקשור אל הטבע ומנהגו של עולם נעשה לחוק לעבודה זרה, ורק במסירות נפשם של החשמונאים שלחמו נגד הע”ז ומנהגו של עולם של היונים חזרו לקבוע לשנה אחרת שמונה ימים טובים בהלל והודאה. שהוא ההודאה על האור שאומר שאינו מנהגו של עולם בלבד אבל מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית ובלילה אשר קדשנו במצותיו וצוונו להדליק.
ואם נלך עוד אחורה אל היצירה עצמה נקרא הארה זו השלג. כי קור החורף יש בה מיתה לכל הצמחים והוא היפך הגשם שמצמיח את הצמחים. אבל נוסד ביצירה השלג שהוא גשם יותר עמוק ויש בו טובות עוד יותר עמוקות מן הגשם של הקיץ, כאשר אמרו במסכת תענית שיפה שלג להר ארבעה פעמים כמטר לארץ, ועוד השלג הוא כבחינת כולו הפך לבן טהור הוא שהוא לוקח את האפרוריות של ימות החורף והופך אותו ללבן עוד יותר עמוק מזו של החמה בקיץ, והיא מוסיפה אור עד שגם אור הלבנה מאירה ביותר מהשתקפות שלה בשלג. ועל כן כתיב הנותן שלג כצמר וגו’ ישלח דברו וגו’ מגיד דבריו ליעקב וגו’. שעל ידי השלג שנעשה כצמר ומכסה את הצריך כיסוי ומחמם אותו כך שולח קרחו וכו’ אבל בסוף התכליתי שלו ישב רוחו נכנס רוח אלהים בתוך השלג ונוזל מזה מים חיים, וכך באותו דוגמא מכל השלג והחושך המגיע כאשר מפיחים בהם רוח הם נוזלים ויוצא מהם מים חיים של דברי תורה חדשים.