נר שביעי דחנוכה תשע"ח

ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה. דרשו בזוהר חדש שליחת היונה מאיתו רומז לגלויות, ושליחה זו רומזת לגלות יון עד שחזרה אליו היונה באותו ערב וחושך והנה מנורה הנדלקת בשמן זית טרף בפיה וידע נח כי קלו המים. יש לנו להרחיב ציור זה בסיפור חנוכה ועלה זית המבשרת את סיום המבול. כי המבול היו מים על הארץ, והמבול הזה רומז לכל מיני מבוכות שיש בעולם. אבל בשורשו הוא פריצת הגדר של העולם שהוא הבדלת המים מן הקרקע והבדלת המים שמעל מן המים שמתחת. הוא נחמת הבורא מן האדם אשר יצר ויאמר אמחה וגו'. כמו אותו תהו ובהו וחושך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים חוזרים ומתבטלים כל הסדרים וכל הגדרים שנוצרו במעשה בראשית. הוא המכונה בלשון רז"ל חזרת העולם לתהו ובהו. ועניינו בנפש הוא כנאמר הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש טבעתי ביון מצולה ואין מעמד באתי במעמקי מים ושבולת שטפתני. כאשר תמיד מאחורי כל סדר היצירה יש מים שאין להם סוף המאיימים תדיר בנחמת הבורא מכל היצירה וחזרת הכל להיות מים במים. כמו שיושב העובר במעי אמו בתוך המים, כך יושבת כל העולם הציורי הרגשי והתיאורי של האדם על המים. וכל התגדלותו הוא לרוקע הארץ על המים לעשות איזה מקום יבש ותראה היבשה שבו יהיה ניכר ונבדל האדם שיוכל לעמוד בפני עצמו כראוי והמים מצדדיו ומעליו אבל לא שוטפים אותו. ובכל עת שאדם נמצא בצרה עמוקה כמו בגלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל, הוא רואה את עצמו בחושך, רואה את עצמו ביון מצולה הרומז ליון, רואה רק מים מכל צד ואינו מוצא את מקומו וארצו הכל מתבלבל לים אחד.

למצוא את עצמך טובע בים בלי דרך זה למצוא את עצמך בעולם מקרי בעולם שבו הכל קורה מבלי הבחנה בין דבר לרעהו. כמים לים מכסים ואין אתה רואה הבדל בין זה לזה. המים העמוקים שבים הם מקום חושך יותר מחושך הלילה שכן לא הגיעה אליהם אור מששת ימי בראשית. כאשר אדם מוצא את עצמו ביון מצולה הוא במקום שאינו מובחן מעצמם מהות יצירתו אי אפשר לראות שם ולהבחין בין דבר לדבר. ותעש אדם כדגי הים שגדול בולע את הקטן אבל גם זה אינו סדר אלא מקרה שהכל אנרכיה של כאוס אחת. וזהו המקום שאדם מוצא את עצמו ביון מצולה הוא צועק יגעתי בקראי נחר גרוני כלו עיני מיחל לאלהי. וכמו יונה הנביא, הנקרא יונה, שהיה בים ואמר עברי אנכי ואת אלהי השמים אני ירא אשר עשה את הים ואת היבשה, ואמר ותשליכני מצולה בלבב ים ונהר יסבבני כל משבריך וגליך עלי עברו.

יש עצה זמנית לים זה והוא לבנות תיבה, כאשר עשה נח והכניס את עצמו ואת משפחתו בתיבה וסגר אותו בפניו מפני מי המבול. והתיבה הזו הוא כמו ציור מעט לאותו הבדלה שצריכה להיות בין הים ובין היבשה בין המים ובין הארץ. וזהו כמו שאמר הבעש"ט בא אל התיבה שאדם ייכנס לתוך תיבות התורה ותפלה. והיינו כמו שיונה מוצא את עצמו בהיכל קדשך של מילות התפלה שלו ומוצא שם מקום מנוחה. או כמו שאמר החזו"א שצריך לעשות ישיבות שהם תיבת נח מול המים הזידונים. וזה בוודאי פתרון טוב ונכון למי שמוצא את עצמו במבול שמוצא לפחות מנוחה זמנית באיזה מילים שנותנים לו בית. אבל זה בחינה של בריחה, כמו יהודים בימי גזירות יון שהתכנסו במערות ושמרו את השבת ומלו את בניהם, שבוודאי מערות אלו היו להם תיבת נח להנצל מגזירת יון. אבל אין זה מקום שבו יכול עולם להיבנות לאורך זמן וכאשר נמצאים בו למשך זמן הרי זה נקרא שכחה, עד שצריך לכתוב ויזכור אלהים את נח, נזכר אלהים בנח שישב בתיבה שלו. משמע שלפני כן היה נשכח. וכל המצוות והתורות שאנו לומדים בתוך התיבה כולם במקום של שכחה, כאילו נשכחו מן החורבן של העולם וממילא גם נשכחו מאלוה בורא כל העולם אשר עשה את הים ואת היבשה. והאמת ההימצאות בתיבה היא צרה בפני עצמה, הוא כמו יונה שנמצא במעי הדגה, שהוא בוודאי הצלה מן הים, אבל אינו מקום שהוא יכול לחיות שם. צריך התיבה להיות כמו ספינה שאין תפקידה להישאר בספינה לנצח אבל היא צריכה להביא את האדם בסוף אל היבשה.

זיכרון זה של נח שורשו בצוהר שנעשה לתיבה. שהתיבה עם היותה סגורה ומסוגרת מכל צד היתה צריכה לפתח אחד שבו עדיין תאיר לה האור. וגם אחרי שסגר השם בעדה אז אדרבה בצוהר זה נשאר פתח פתוח למעלה כמו חלון שעל ידי חלון זה עוד הואר להם האור הראשון. ולולא צהר זה היתה התיבה כולה מקום חושך ואפילה יותר מן המבול בחוץ. יש אומרים חלון ויש אומרים אבן טובה המאירה להם. כי אבן טובה המאירה הוא משורש האור הגנוז הנמצא גם באבנים, כאשר יש אבנים המאירים הוא שגם בעפר שהוא הדבר החשוך ביותר נמצא הארה, וענין אחד הוא. וכאשר התפלל נח בתיבה התפלל דרך חלון זה כנאמר בדניאל וכיון פתיחין ליה קבל ירושלים, היו תפלותיו עוברים דרך החלון הזה והיו מגיעות למעלה עד אשר עוררו זכרו, ובצוהר זה אנו מתפללים בראש השנה וגם את נח באהבה זכרת וכו' על כן זכרונו בא לפניך היום להרבות זרעו כעפרות תבל וצאצאיו כחול היום. כעפרות תבל דייקא כמו אבן טובה המאירה להם. וכחול הים של המבול.

וכך כאשר נשקעו בני ישראל בגלות יון ולא ידעו את הדרך ילכו בה וכל משבריך וגליך עלי עברו, והיו מסתתרים בתוך תיבותיהם, הגיע זמן של ויזכר אלהים את נח, ותנח התיבה. וכאשר נחו מעט היו צריכים לדעת אם אפשר לצאת כבר מן התיבה ואם קלו המים מעל הארץ אם אפשר לחיות בארץ. ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה אותו חלון שדרכו נכנס לו האור, וישלח את העורב ויצא יצוא ושוב. העורב בעצמו מלשון מעורב וערב הוא מוצא את מקומו בין האור ובין החושך ואי אפשר לדעת עליו אם כבר אפשר לנוח אם לאו. שלח את היונה ולא מצאה היונה מנוח לכף רגליה. היונה כמו יונה בן אמיתי כל שהיא מחפשת הוא מנוחה לכף רגליה. שכן יונה הוא יון-ה. כאשר באו כל דברי יון אל הה"א לנוח בה. ובפרט הסיפור הרי זה מרמז למערכות שונות שעשו בני חשמונאי עם היונים שכולם היו כמו שליחת היונה לראות הקלו המים, ויחל עוד שבעת ימים עד אשר באה אליו היונה והנה עלה זית טרף בפיה וידע נח כי קלו המים. ראה שכבר אפשר לאות לצאת מן התיבה.

ועלה זית טרף בפיה כלומר טרפה את העלה בפיה ונבע ממנו שמן, לא נשאר השמן כבוש בתוך הזית. וכך נרמז בה יציאת הנר הנדלקת בשמן זית, שמדליקים אותה בפתח הבית מבחוץ או בחלון העליה, שכל הנרות הם אותיות שלא נשארו בתוך התיבה אבל מבשרים הם אל נח שאפשר לצאת מן התיבה ואפשר לשבת כמו אברהם אבינו בפתח האהל כחום היום. וזהו שחקרו בגמרא אי הנחה עושה מצוה, כלומר ותנח התיבה, מנוחת נח. או הדלקה עושה מצוה, כלומר האופי האקטיבי של תנור עשן ולפיד אש שנראה לאברהם. ומסקינן שהדלקה עושה מצוה כי העיקר בחנוכה אינו להיות בתוך תיבת נח אלא על פתחו מבחוץ.

השאר תגובה