נר שני דחנוכה תשע"ח

אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר חנוכה. לכל הדברים יש שורשים רבים, וככל שמתקרבים להבין שורשם כך יודעים אותם יותר. ויש רבדים רבדים של שורש אשר כל אחד חותר לפי דרכו להבנת שורש ענין אחד על פי דרכו יש מי שחוקר אחרי ראשית הדבר בהיסטוריה ויש מי שחוקר אחריו בסברא והגיון הלב ויש מי שחוקר אחריו בתורה. ואצל כל דיסציפלינה נקראת הבנה שלמה כאשר מגיעים אל שורש הדבר ורואים בדיוק איך הוא מסתעף ממקורו. כך במקצוע ההלכה הרי שורש הכל בתורה ויש לה בית אב שהגיעה מהר סיני ועד למשנה וגמרא וספרי הלכה וכו', והתלמיד חכם המבין יודע שורש כל דבר והסתעפותו מן המקרא ועד למשנה ברורה. כך בסדר לימוד התורה מתחילה בכל דבר לשאול מנא הני מילי דאמר קרא וכו'. לפעמים מגיע מצווה או אמירה שאתה שואל עליה מהיכן והתשובה אינה מספקת. כאשר נזכרו בגמרא לשאול בסוגיית חנוכה (שבת כג, ב) על נוסח הברכה והיכן ציוונו להדליק נר חנוכה שאנו אומרים אשר קדשנו במצוותיו וציוונו. וצריך לדעת לקרוא שאלה זו בכל רבדי משמעותה, כלומר עומד אדם ומדליק נר חנוכה ואומר אשר קדשנו במצותיו וצונו, כלומר הוא מזכיר את שורש הפעולה שהוא עושה כאן להדליק נר חנוכה מאין נובע קדושתה ועשייתה ואומר אשר קדשנו במצוותיו וציונו, והיודע לקרוא את נבכי הדברים יודע שבברכה זו ממש הוא מביא את הקדושה הזו אשר קדשנו במצותיו אל הדלקת הנרות שהוא עושה. וכאשר אין אנו מוצאים את שורש הקדושה הזו בסדר לימוד התורה הרגיל עומדת כאן השאלה פתוחה והיכן ציוונו? ומאיפה לוקח אדם את הרוח ואת החיות ואת הקודש להדליק נר חנוכה?

ההלכה הפנימית שבתורה שבעל פה נובעת לא מתוך הכתוב בספר התורה אלא מתוך לב החכמים. ולב החכמים הלא הוא דבר שנובע מגוף היצירה. כלומר חכם שיש לו לב לדעת ועינים לראות והוא מבין את תהליכי היצירה ואזנו קשובה אל רחשי הבריאה הוא יודע משם מאליו מה לתקן. כאשר אמרו על אברהם אבינו שהיו שתי כליותיו כמו שני רבנים והיו מלמדים אותו תורה. וכך בכל מצווה כאשר אנו מחפשים להבין שורשה עד סוף משמעותה לפנים ממה שאפשר ללמוד בנגלה וכל הספרים צריך לדעת איך הוא נובע מתוך כל מעשה בראשית. וכך בהקדמת ספר הזוהר דרש י"ד מצוות על סדר פרשת בראשית איך נובעים המצוות ממאמרי בראשית, כי זהו ההקדמה לכל דבר פנימיות התורה והמצוה לדעת איך הוא תלוי לא באות הכתוב בלבד אלא ברוח הנובעת מתוך בראשית. וכך כל המצוות שמדרבנן שאינם נסמכים על הפסוק בעצמם הם נובעים מתוך הקשבתם אל עצם הבריאה בנפשם. ולכן התשובה לשאלה והיכן ציונו הוא בזה שציוונו להקשיב אל חכמים מלא תסור בשלילה ומשאל אביך בחיוב. ואם כן נברך אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לשמוע דברי חכמים, עדיין היכן ציוונו להדליק נר חנוכה. אך לא תסור אינו אלא חץ המורה אותנו להסתכל אל עבר לב החכמים, ומתוך הגילוי שהם מגלים בעיקר היצירה אנו מתקדשים ומצטווים להדליק נר. ומה שנאמר מלא תסור הוא רק מראה מקום באיזה עולם צריך אדם להסתכל בכדי למצוא קדושה זו, בעולם של החכמים, וברגע שימצא את עצמו באותו עולם ממילא ידע את קדושת מצוה זו וכמו אברהם אבינו שידע את התורה משתי כליותיו. או בלשון הרש"ש בהקדמת חנוכה כל מצוה דרבנן שאנו עושים הוא בכללות בפרצוף המלכות הנקרא אצלו יעקב ורחל.

במילים אחרות מצוות דרבנן הם נובעים מתוך ראייתם בגוף הבריאה, והנכנס לעולמם וליבם של חכמים ממילא יודע ורואה קדושת המצוות ההם. ובזה יובן ההבדל שבין מצוות דאורייתא שאנו עושים לזכר ניסים ומצוות דרבנן, שהמצוות דרבנן נקראים פרסומי ניסא ומברכים עליהם שעשה נסים לאבותינו. ואילו המצוות דאורייתא כפסח וסוכה אע"פ שהם זכר ליציאת מצרים אינם נגדרים כפרסומי ניסא ואין מברכים בהם שעשה ניסים. כלומר המצווה דרבנן הוא מקושר בעיקר שורשו אל הנס עצמו, שהחכם רואה שהנס הזה מחייב אמירת שירה. וכאילו הנס עצמו הוא שגורם למצוה שתבוא. מה שאין כן במצוות דאורייתא שאין הנס עצמו גורם למצווה אלא יש ביניהם משהו שהוא הפסוק הכתוב בספר התורה. ובוודאי גם כל מצוות התורה נובעים ממעשה בראשית אבל במצוות דרבנן נפתח ביותר פתח זה לראות איך הם נובעים מתוך חיוב המציאות גופא ולא ממה שכתוב. כלומר המצווה הוא פרסום הנס ובלשון הרמב"ם להראות ולגלות הנס שקרה במציאות. וממילא מובן שנשים חייבות בנר חנוכה ובמקרא מגילה ובד' כוסות שאף הן היו באותו הנס, ולפי נוסח הרש"ש האמור למעלה הוא פשוט שכל מצוות אלו שייכים בפרצוף הנוק' שהוא מקום מצוות דרבנן ולפי דברינו עניינו שהוא נובע מתוך ראיית המציאות הבראשיתית עצמו.

יודעים היו חכמים שיש מדבריהם שיש לו שורש בתורה הכתובה יותר ויש שאין לו שורש בתורה. כאמרם בחגיגה היתר נדרים פורחים באוויר ואין להם על מה שיסמוכו החגיגיות וכו' כהררים התלוים בשערה הדינין וכו' יש להן על מה שיסמוכו והן גופי תורה. במילים אחרות, יש הלכות הנובעות באופן טבעי וברור מתוך התורה. ויש הלכות הנובעות ממנו בדרך סיבה ומסובב אבל הוא סיבה דקה מאד ונראה כשערה במושכל ראשון. ויש הלכות שנביעתם מתוך שורשם הוא בדרך נס, ואין להם על מה שיסמוכו. כמו שאנו אומרים במצב שאין בו תקוה טבעית שאין על מה להישען. אבל הם ניסים. כאשר אמרו מ' וס' שבלוחות בנס היו עומדים. כלומר יש אותיות בתורה שהם עומדים בדרך הטבע אפשר להבין התחלתם ואיך הם מסתעפים מזה ואיך הם מגיעים לאיפה שהם עומדים. אבל יש אותיות בתורה שהם בחינת מנצפ"ך צופים אמרום, כלומר הם שייכים אל חכמים ונביאים שרואים במציאות דברים אע"פ שאינם כתובים. ומשורש אלה הוא מ' וס' שבלוחות שהיו עומדים בנס ולא היה סביבם מה שיסמכם, וכמו היתר נדרים פורחים באוויר. וכך מצוות דרבנן הנובעים בעצמם מתוך ראיית הנס בעולם הרי גוף נביעתם אף הוא בדרך נס, שאין לו על מה לסמוך בתורה. וכאשר אמרו ביומא על חנוכה שלא ניתנה להיכתב ולא חיפשו לה אפילו רמז בתורה. וכאשר שאלו במסכת שבת מאי חנוכה לא ענו במקור מן הכתוב או אפילו מן המשנה אלא מן המציאות עצמה שכשנכנסו חכמים להיכל וכו' עד סיפור תקנת חכמים שבאותו הדור חנוכה. ואלה המצוות שנובעים בדרך נס מכליות החכמים שייכים למידות החכמים והנביאים הנקראים נצח והוד שהם שתי כליות שהיו מלמדים תורה לאברהם אבינו.

***

נקשר כל זה אל הדרך שדיברנו אתמול. ונאמר כך. יש הרבה שורשים של אמת. יש מי שמחפש אמת במה שיש לו הכי הרבה על מה להישען, וככל שלדבר יש ראיות רבות ועמודים רבים לעמוד עליו כך הוא יותר נכון ותקף בעיניו. בגישה הזו מרבים להיסמך על הנודע מכבר ובגישה זו צריך אדם להישמר מאד בכל הדברים שהוא יודע כבר ולאסוף אותם כנכון בכדי שיתנו יותר תוקף לדברים הבאים שילמד. הגישה השניה הוא גישת והיכן ציונו מלא תסור. או כמו שאמר רב אחד לתלמידיו ששאלו היכן כתוב החידוש שאמר להם – "תביאו עט ואכתוב". ההולך בגישה זו אינו שומר על הדברים עצמם ומילותיהם שיתנו לו אמתיות אבל הוא שומר בעיקר על העט המאפשר לו לחדש חידושים. הוא שומר על כח ההולדה שלו יותר משהוא שומר על ילדיו. שכן ילדיו הקיימים כבר קיימים ויש להם גבול, אבל כל עת שכח ההולדה שלו קיים הרי יכול להוליד ילדים עד אין סוף. וזה נקרא שומר הברית ששומר את כח ההולדה שלו ודואג בעיקר שכח היצירה שלו לא תיפגם ויוכל להוליד בכל עת דברים. ויש לשמירה זו זהיריות אחרות שצריך להיזהר בהם להישמר מדברים המפסידים את החידוש ואת ההולדה והם הקפדות אחרות מההקפדה שצריך אדם לשמור על הדברים שכבר הוליד. ולכן לפעמים מסתכל אדם ההולך בדרך הפשוט של שמירת הנמצא לו ומקפיד על עשין ולאוין השייכים לזה ורואה את חבירו ההולך בדרך ההולדה ותמה עליו איך אינו מקפיד על הדברים המפסידים והוא נראה מסתכן, ולאידך הוא מקפיד כל כך על דברים הנראים פעוטים בעיניו.

במובן אחר זהו ההבדל שבין שכל לבין אמונה. ואמונה פה אין פירושו להחזיק ברעיונות שכליים מסוימים בתוקף, שזהו אחרי הולדת השכל. אבל אמונה פה פירושו הכח שנוותן תוקף לאדם להוליד את השכל. במונחים פיננסיים זהו ההבדל שבין החוסך את כספו לבין המשקיע אותו. אמרו חז"ל בירושלמי טבן חמשין דעבדין ממאתן דלא עבדין, טוב חמשים שקל מושקעים שעושים פירות ממאתיים שקל בחשבון החסכון שאינם עושים כלום. וההשקה במהותו היא מסוכנת, היא מבוססת על אמונה שההשקה הזו יכולה להניב תשואה יותר מן הסיכון שלקח. כי הוא הולך בדרך של הולדה ולא בדרך של שמירה. ואמונה והולדה גם הם נקראים נה"י. במובן אחר הם נקראים כתר אבל זה כי העצות האלה של ההשקה שהם יתר על חיוב השכל, שכן השכל הוא עקר הנקרא ריקנות האאנליטי, שאי אפשר להוליד מתוך הנחה שכלית בדרך שכלי יותר ממה שכבר מונח בהנחה עצמו. ואם כן אין כל חידוש. אבל האמונה מאפשרת לאדם ללכת הלאה מן השכל ולחדש מתוך גרעין השכל חידושים שהם יותר ממה שמונח אצלו כבר, כמו המשקיע את כספו שמולידה לו פירות הרבה יותר ממה שנמצא בכסף עצמו.

***

נווהגים לדבר בחנוכה על אתונה וירושלים יון וישראל איך נקשרו ואיך נפרדו ובמה ניתנו גיבורים ביד חלשים וטמאים ביד טהורים וזדים ביד עוסקי תורתך. והנה לימדו כל ענין בעיון צריך להתחיל מן הסוגיא שלו בגמרא. ואם מחפשים שורש בגמרא לוויכוח חכמי ישראל וחכמי אתונה צריך ללמוד את סוגיית סבי סבי אתונא בבכורות (ח עמוד ב), ורבינו נחמן בליקוטי מוהר"ן מסימן כג ועד סימן לג עסק לפרש את השאלות ששאלו סבי דבי אתונא – כלומר זקני אתונה שהם חכמי יון כפי הסיפור שם שרצו להתווכח אם חכמי ישראל חכמים מהם או לא, ושאלותיהם ששאלו מרבי יהושע בן חנניה ותשובותיו. וראשית דיבורם היה מענין הולדת הנחש אשר המתבונן בדברים אלה ידע לאן הם מכוונים. אך נדבר על שאלה אחת ששאלו ובו התחיל לפרש בליקוטי מוהר"ן סימן כ"ג. שאלו סבי דבי אתונא לרבי יהושע אימא לן מילי דכדיבי. אמור לנו דבר שקר. אמר להם הוה ההוא כודניתא דילידא והוה תלי ליה פיתקא וכתב ביה דמסיק בבי אבא מאה אלפא זוזי. היה לנו פרידה שילדה והיה תלוי שטר בצווארה שחייבים לבית אבי מאה אלך זוז. אמרו לו וכי כודנייתא יכולה להוליד, אמר להם היינו מילי דכדיבי.

שאלו סבי דבי אתונא למהות האמת, ואמרו אם יוכל להגיד לנו דבר שהוא דוגמא של שקר נדע מהו האמת. שאלו בדרך החידתית אימא לנו דבר שקר. חשבו הם אם יגיד להם דבר ללא בסיס ידעו שהוא שקר. אמר להם השקר הוא שהפרידה ילדה ועל צוואר הוולד היה רשום שטר חוב אלי. פירוש השקר אינו מה שאתם חושבים מה שאין לו בסיס מוצדק, השקר הוא הפרידה שנראית טובה ויפה אבל אינה מולידה.

ובאותו שקר כתוב שטר חוב ריק. פירוש הנה כתוב בתורה מדבר שקר תרחק, אבל משמעות לפי הפשט במילים אינו אלא שלא ישקרו במשא ומתן. במילים אחרות המקור לאיסור השקר מן התורה אינו באמירת דברים שאינם כן במציאות, אלא בהבטחת דברים לאנשים ולא לקיים אותם. במילים אחרות הנושא הוא יותר אמונה מאמת. כאשר מישהו מלווה כסף ממשי לחבירו הרי אותו הכסף מוליד כאשר חבירו עושה איתו עסק ויש לו מאיפה להחזיר. אבל אתם כל האמת שלהם הוא כמו הפרידה שמולידה ובפיה שטר חוב. שאין האמת שלכם יכולה להוליד כי הוא עסוק בביסוס דברים על בסיס דברים אחרים ואינו יכול לעוף באמונה. שקר אין לו רגלים פירוש נה"י פירוש הולדה, אמת יש לו רגלים כלומר הוא יכול ללכת הוא יכול להוסיף ולחדש.

השאר תגובה