נר ראשון דחנוכה תשע"ח

בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים כן תחננו ותלמדנו. עבור ביטחונם השיגו את התורה וכן תחננו ותלמדנו. ומה ענין בטחון אצל תורה, אלא שיש תורה הבאה בדרך ששת ימים תעבוד, שמתייגע אדם בסוגיה ומהלך דרך כל סברותיה עד שמגיע אל הבנתה. וכמו רב המתיישב לפני השבת להכין לו דברי תורתו שיאמר בשבת. ויש תורה הבאה בדרך וביום השביעי תשבות, שאינה באה דרך הקדמה וסיבות הגיוניות אבל היא נובעת מתוך שורש התורה מאליה. וזה כמו הרב שאינו מכין שום דבר לדרשות השבת שלו אלא עוסק בסדר לימודו הרגיל הנצרך לנפשו, ויש לו בטחון שכאשר תבוא עת הדרשה יהיו לו דברי תורה חדשים לומר. וזה הדרך הוא השגת התורה של בעלי הבטחון כאבותינו שבטחו בך, אחרי שהאמינו בו והלכו אחריו במדבר ובטחו בו וקפצו לומר נעשה ונשמע ולא ידעו מהו התורה שיגידו, כך למדו חוקי חיים וכן תחננו במתנת חינם ללא הכנה שכלית ותלמדנו מפיך.

ובדבר זה נחלקו בית שמאי ובית הלל בעיקר שורשם, ששמאי אומר מחד בשבת לשביך, רואה אדם בהמה נאה לוקחו ומזמינו לשבת. רואה אדם דבר תורה נאה רושמו בפנקסו שיאמרנו בדרשה הצריכה לכך בשבת או בעת רצון. אבל הלל מידה אחרת היתה לו שאמר ברוך השם יום יום. אינו שומר לו דברים לעת הראוי להם אבל באותו רגע שמתחדש לו חידוש דורשו מיד ומפרסמו לרבים, ואינו דואג מה יהיה לו להגיד בשבת כי יש לו בטחון בה' שיספיק לו וילמדנו את התורה הצריכה לו יום יום. וכשם שנהג כך בכספו כמנהג צדיקים שלא הניחו אצלם כסף מיום למשנהו, כך נהג בתורתו והשגתו שהוא עיקר ברכת הויה יום יום שלא הניח השגה למחרת ואם ידע משהו בערב ראש חדש אלול לא אמר זו העבודה הגבוהה אניחנו ליום הכיפורים הראוי לו אבל עשה את ההשגה מיד ובטח בהויה שיזמין לו דברים חדשים הראויים לזמנם ביום הכיפורים.

המתבונן יראה שדרך בית שמאי דרך עניות הוא כלפי דרך בית הלל שהוא דרך עשירות והרחבה. כי העני נמצא תמיד בדאגה מה יאכל למחרת וכאשר מוצא דבר הראוי צריך לשומרו לעת הראוי כי אין לו וודאות שיהיה לו לשבת בלעדי זה. אבל העשיר איננו צריך לדאוג לכך כי יודע שתמיד יש בכיסו כסף ובכל עת שיצטרך יצא לשוק ויקנה בהמה נאה ביותר לכבוד אותו היום. וזה הדרך נקרא דרך האהבה והחביבות כנאמר (עירובין נג, א) דוד דגליא מסכת כתיב ביה יראיך יראוני וישמחו, שדוד המלך בכל עת שהיה לו חידוש תורה או חידוש תפלה היה מגלה אותו לחבריו ולא שמר דבר לעצמו, כי לא דאג מה יהיה לביתו לעת הצורך אבל בטח שיזמין לו השם צרכיו באותו עת. ושאול דלא גלי מסכת כתיב ביה בכל אשר יפנה ירשיע, כי תמיד דאג שלא יישאר לו דברי תורה והשגה הנצרכים לנפשו ולא גילה את כל מה שהשיג לחבריו ובכל אשר פנה מצא דאגה שמא לא יפרשוהו כנכון ושמא לא יהיו דברי תורה במקום הנכון ושמא זה ושמא זה.

***

דרכו של האוסף דברים לעצמו שחידושיו פוחתים והולכים, כי הוא נסמך על אשר בידו, ומאמץ השמירה על חידושיו הישנים גובה מנפשו מאמץ גובר והולך לשמור אותם. ולכן אנו מוצאים מי שאינו גלי מסכת שבימי תחילת נעוריו יש לו חידושים רבים וככל שעוברים השנים מתמעטים חידושיו והוא חוזר על דברים ישנים. וזהו בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך. אחרי אשר שמר לנפשו את כל שמצא ידו ביום הראשון נשאר לו למצוא ביום השני רק שבעה וכן הלאה. ואילו דרכו של המפזר דברי תורה וגלי מסכת שבכל עת שהוא מתבגר מתרבים חידושיו והולכים. כי הוא מפנה את כל מה שיש לו ביום הראשון באותו יום ואינו שומר דבר בנפשו מיום אל יום, ומתוך כך נפשו ריקנית ומוכנה תמיד לראות דברים באור חדש ולקבל דברים חדשים. וזהו בית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך. והיינו דוגמת מה שאמר האדמו"ר מליובאוויטש שאין לאדם לדאוג שלא למד מספיק תורה בכדי ללמד, אבל אם יודע אדם אלף בלבד ילך וילמד אלף, וכאשר ילמד בית ילך וילמד בית, וכך הוא מוסיף והולך בעצמו ולאחרים כי אין עליו דאגת שמירת הדברים הישנים ואין בנפשו רושם הדברים הישנים.

במילים אחרות, העשירות הכי אינסופית נובעת לא ממה שיש לאדם ומה שאסף כסף או דברי תורה. כי כל עשירות כזו אף אם יהיה לו מלא ביתו כסף וזהב עדיין יש לדבר קצבה. ולכן במהותו הוא עשירות שיש בו דאגה, ואדרבה ככל שמרבה נכסים כך מרבה דאגה וככל שמרבה דברי תורה כך מתרבה דאגתו לשמור אותם הדברי תורה ושלא יישכחו ממנו ושיעלו מעשיו בקנה אחד עם הדברי תורה ולא תיפרד מחשבתו ממעשיו. אבל העשירות של הלל היא אינסופית כי היא נובעת מן המקום שממנו מגיעים כל הדברים. כלומר מן העוני שלו הנוגעת באין שממנו נולדים דברים. הלל אינו דואג לזכור את כל מה שלמד הוא בעיקר דואג שיהיה תמיד בתכונה של לומד, שבכל יום ויום יהיה פתוח לברכת הויה שבאותו היום. מה ששמאי מתוך דאגתו אל תורת האתמול ותורת המחר זה עצמו חוסם אותו מן הברכה הנובעת באותו יום. הלל הזקן אינו דואג שיהיה לו משהו בחשבון שלו הוא דואג רק שיעבוד כל יום ושיהיה מאיפה להכניס בחשבון כל יום. ולכן הוא תמיד בשלווה ותמיד אומר ברוך השם יום יום, אל ההרים אשא עיני כהלל ולא כשמאי.

כדי לעמוד במדרגה זו צריכים להתגבר במידת הביטחון. אך יותר מכך צריך להבהיר כאן שאין זה רק לגלות ולהתחסר מכל מה שיודע בכל יום וכל עת. אבל צריך גם להתגבר על הצורך בדברי תורה וודאיים וברורים. שהלא סיבה אחת שאנשי בית שמאי אינם מגלים מסכת הוא לפי שדואגים תמיד דאגה כנה שמא אין תורתם שלימה, ואולי עוד יש בדבר ספק וצד אחד, ועד שאינם יודעים דבר בוודאות אינם יכולים לגלות אותו. וכענין שנאמר למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז. אוחזים בית שמאי מאד במידה זו של למד לשונך לומר איני יודע ואינם אומרים דבר עד שהיא ברורה להם. אבל דוד דגלי מסכת הוא אומר אדרבה, מתוך שאגלה את מחשבתי בשלב של הלימוד יעירו לי חברי מיד על טעויותי ותתברר הדבר יותר. הוא אינו מחכה עד שתהיה לו מערכה שלימה וגמורה במחשבתו ונראה לו ברור בלי טעות כי אדרבה אחרי זה קשה שבעתיים לתקן את הטעות. הוא מגלה בכל יום את ההוה אמינא שלו של אותו היום והוא אינו דואג לכבודו שיאמר רק דברים גמורים וברורים והוא דווקא מאמין שעל ידי זה יתבהרו הדברים יותר. וכך אמרו על בית הלל שהיו שונים דבריהם ודברי חבריהם.

וזהו עומק סיפור הגמרא בברכות ששאלה שאם משה רבינו לא ידע מתי חצות הלילה ואמר כחצות הלילה אני יוצא מתוך מצרים מתוך שהקפיד על למד לשונך לומר איני יודע, איך ידע דוד ואמר חצות לילה אקום להודות לך. ותירצו דוד סימנא הוי ליה בכינורו. ואיך לא ידע משה פתרון זה. אבל הם שתי מידות. משה רבינו היה צריך לברר את התורה כראוי עד שהיא ברורה ולא היה יכול שיצא מפיו דבר שהוא הוה אמינא והשערת הלב. והיה צריך לברר דבר בדעת ברור נגד קטרוג אצטגניני פרעה כי אי אפשר לסמוך עליהם שמתוך קושיתם תצא האמת. אבל כל דבריו בבירור פנים בפנים ועד שלא התברר לו זאת היה כבד פה וכבד לשון. אבל דוד המלך הלך בדרך התורה שבעל פה, ודרכה שהיא מלאה שקלא וטריא וטעות והוה אמינה ומסקנה ופירכה. וכנור היה לו למעלה ממיטתו כלומר הוא לא הסתכל על דברי תורתו כדברים גמורים אלא כתפלות ושירים. וכדיוק הכתוב חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך. היה מודה על טעויותיו, מודה על דברי תורה, עומד בהודאה והכנעה כלפי כל מה שיבוא לו באותו הלילה. ואם נראה לו בשירתו שזהו חצות לא התבייש לומר חצות, ואם יבוא איזה למדן אחר או מישהו ויאמר שטעה ולא היה זה רגע חצות לא יתבייש אלא יודה לו וישמח על שנתגלה האמת בין כך. וכך מבואר בהמשך אותה הסוגיה דרך לימודו של דוד המלך שכל דבר שהורה היה שואל אחר כך למפיבושת רבו ואמר לו אם טעה אם לאו ולא בוש.

***

זהו פתיחת שערים שנעשה על ידי הבטחון במידת ההוד, כי נר חנוכה מניחה בפתח כלומר פותחת פתח, וכתיב פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה יה, על ידי פתיחת השערים נובע הודאה. כי עיקר ההוד אינו לעמוד על דבר מסוים אלא לעמוד בפתיחות ולהודות על כל מה שיבוא. וכנאמר בהויה אהלל דבר באלהים אהלל דבר בין כך ובין כך אודה. וכאשר לומד תורה בבחינת הוד אז אין לו קנאה ותחרות והוא מגלה כל דבריו מן ההוה אמינא ועד המסקנה לחבריו, וזהו שנאמר במידת הטוב של משה ונתת מהודך עליו שנתן מהודו לתלמידו ולא בוש ולא שמר דבר לעצמו.

ומזה נדרוש בסוגיית הגמרא דחנוכה שנאמר אמרוה רבנן קמיה דאביי משמיה דר' ירמיה ולא קיבלה הדר אמרו ליה משמיה דר' יוחנן וקיבלה אמר אילו זכאי קבילתה מעיקרא, והא קיבלה, נפקא מינה לגירסא דינקותא. וכבר הבאתי פירוש מי השילוח דאילו זכאי פירושו אילו הייתי מבורר במידת קבל את האמת ממי שאמרה. וכעת נוסיף בה דבר כי זהו גופא סוג גירסא דינקותא. כדרך שאמרנו למעלה שככל שאדם צעיר יותר כך הוא פתוח יותר לקבל ואינו מבחין כל כך בין דבר לדבר. אבל כאשר מתבגר הוא נחסם יותר ואין דברים מתקבלים אצלו בקלות. וכאשר אדם במדרגה זו של גירסא דינקותא אינו שם ליבו כל כך לכלי הדבר ונושאה אלא לגוף הדבר אם נכון הוא, כי חי בהשגה זו שהעיקר הדבר ולא האומר וגם כאשר אומר דבר בעצמו אינו דואג לאומרה. וראה זה חדש שהנה יתרון גירסא דינקותא למדנו מדברי אלישע בן אבויה שאמר בפרקי אבות הלומד ילד למה הוא דומה לכותב על נייר חדש. והוא אלישע אחר שגמרו שלא לומר דברים מפיו. ולא אמרו אלא דבר זה של הלומד ילד כי השגה זו הוא גופא קבלת האמת ממי שאמרה שהוא במילים אחרת מידת ההוד המגעת עד מידת האמת ירך יעקב המודה על האמת מתוך בטחונו בנביעת האמת שאינו צריך סעד לתמכו. וזה חלם לי בליל שבת זה שזהו פירוש מה שאנו אומרים בברכת על הצדיקים ושים חלקנו עמהם ולעולם לא נבוש כי בך בטחנו. ומה ענין הבושה והבטחון לשימת חלקנו בין הצדיקים. אלא שיש כמה מיני סוגי ומדרגות צדיקים כפי שנמנו שם צדיקים וחסידים וסופרים וכו'. ולפעמים יש אחד ששייך למפלגה של סוג צדיק אחד והוא מתבייש לשים חלקו וללמוד תורה מצדיק אחר כי יצחקו עליו חבריו או כי מפחד שיטעה בדרכים שאינם נכונות לפי דעת רבו. ולזה אנו מתפללים ושים חלקנו עמהם כלומר תן בנו אומץ שנלמד את חלקנו מכל הצדיקים והחסידים והזקנים ובתי הסופרים, ולעולם לא נבוש מסיבות אלה כי בך בטחנו יש בנו בטחון ותלמדני חוקי חיים.

השאר תגובה