בעצם, כאשר בתחילת בית שני שאלו האבכה בצום החמישי, נענו צום החמישי וכו’ יהפכו לששון ושמחה. ומששמעו ישראל את זה מיד הבינו שיש להמשיך לצום.
כי אילו הצומות היו סתם ימים רגילים שבמקרה יש לצום בהם מפני המאורע, הרי שכאשר נתבטלה הצרה יש לאותם ימים ליהפך לימי שלישי רגילים. אבל הנביא אמר שלא יהיה כן בגאולה אלא אותם הימים ייהפכו למועדים, אם כן ימים רגילים כבר אינם יכולים להיות. המשיכו לצום מדין המועד ולא מדין הצרה בלבד. כי חבל להפסיד יום חג.
ובעצם, רוב הדת זה להגיד לנו מתי לא לעבוד. שבת היום פסח היום פורים היום תשעה באב היום. העיקר שיש תירוץ למה יש להפסיק את העבודה וללכת הביתה או לבית הכנסת. פעם זה מסיבה שמחה יש היום מסיבה ופעם זה מסיבה עצבה יש היום לוייה. אבל העיקר שכולם יודעים שעל דתיים אי אפשר לסמוך, תמיד יש להם איזה תירוץ לא לעבוד.
ואם השבת משביתה את העבודה מטעם הקדושה שבה, מטעם שהיא רוצה שאדם יפסיק קצת להיות כל כך טרוד וינוח קצת, מי יודע אולי כאשר לא יחשוב על העבודה יימצא לו זמן לחשוב על אלהים. כך התשעה באב משביתה את העבודה מטעם המועד שבה. ואם לשבת מצאו ישראל תירוץ לעשות שיעורי תורה וכך ייפטרו מן הצורך לחשוב על אלהים בזמן הפנוי, הוסיפה עליהם תשעה באב לאסור את לימוד התורה. אם כן אין מה לעשות אלא לחשוב על אלהים, או להסתכל בסרטים.
וכשם ששביתת שבת מנחילה חיים עליונים יותר, כך ‘שבת משוש לבנו’. נפסק כל הרעש של בית המקדש והקרבנות ומי יהיה כהן גדול השנה, ונקרא מועד לנוח מעט ולחשוב מעט. והלא אתה הויה באש הצתה. כמו שהשם ישב לנוח בעולם והשבית את העבודה של ששת ימי המעשה, או שבתה הארץ שבת להשם והשביעית תשמטנה ונטשתה, כך, כל ימי השמה תשבות, הופיע השם בארץ והשבית את הארץ ואת המקדש כדי שיהיה מקום לחשוב מעט.
וזה סיכום דברי הנביא, תצומו לא תצומו תאכלו לא תאכלו זה לא הנקודה, הלא אתם האוכלים ואתם הצמים, אבל תיזהרו מרוב רציונליות שבטל הטעם שלא להפסיד את התירוץ הזה לא לעבוד, ואל תהיו כמו יוצאים בשאלה טיפשים שברוב גאונם עכשיו הם צריכים לעבוד שבעת ימים בשבוע.. אז או תעשו ששון ושמחה או תעשו צום אבל האמת והשלום אהבו אל תשכחו להשאיר כמה זמן שאפשר עם איזה תירוץ שאפשר לא לעבוד ולחשוב קצת.