מצוות עשה קסו – רמח (תורגם אוטומטית) – תמלול מתורגם

סיכום שיעור על ספר המצוות לרמב”ם (מצוות קס”ז-קפ”ג)

הקדמה: הגישה ללימוד

המגיד שיעור פותח בהערה חשובה על הגישה הנכונה למסירת שיעור. יש נטייה טבעית כשמלמדים לרצות לומר דברים מרשימים, להתפאר בחידושים חכמים. אבל העבודה האמיתית כאן היא ההיפך – להיות מבטל את עצמו ופשוט לומר מה שהתורה אומרת, לא להוסיף דברים שאינם חלק מהתורה הקדושה על כל פרטיה.

זה בדיוק מה שהרמב”ם עשה. הרמב”ם בנה את חיבורו כך שהוא לא מדבר בשם עצמו – הוא אומר מה שהגמרא אומרת, מה שהתורה שבעל פה אומרת. הוא לא קיים שם; הוא ביטל את עצמו. הוא מעולם לא אומר, כמו שרוב הספרים עושים, “חשבתי קושיא, חשבתי תירוץ” – עושה את עצמו חלק מהסיפור. הרמב”ם הוציא את עצמו מהתמונה ונותן לתורה לדבר.

זו העבודה שאנחנו עושים עכשיו – לומר בפשטות מה שכתוב בפסוקים. במיוחד כאן שזה פשוט מניין המצוות, זה אולי נראה קצת משעמם, אבל זה מה שצריך ללמוד. צריך ללמוד כל התורה כולה, כולל דברים שכבר יודעים. זה סדר הלימוד, זו העבודה.

אבל נגלה שכשלומדים רק מה שכתוב בתורה, רוב מה שיש שם עדיין לא יודעים. כל הזמן לומדים מה הבורא שלנו רצה שייכתב בתורה. אז זה בעצם לא כל כך משעמם – רק לפעמים לוקח זמן. להכניע את עצמו ולשמוע מה התורה אומרת – זו העבודה.

—

סדר מצוות יום טוב

השיעור מציין הערה מעניינת על הסדר של הרמב”ם. החל ממצווה קמ”ג, הרמב”ם התחיל את קבוצת הימים טובים, הקטגוריה של זמנים. הוא התחיל עם קידוש החודש, אחר כך כמה מצוות של שבת, פסח, ראש השנה, יום כיפור, סוכות. עכשיו אנחנו מחזיקים בשמיני עצרת.

לכל יום טוב יש מצווה לשבות, ובנוסף לכל יום טוב יש את המצווה הספציפית שלו – כמו ישיבה בסוכה או תקיעת שופר.

מעניין שפרשת השבוע היא משפטים, ומשפטים היא הפעם הראשונה שסדר המועדים מופיע. פסח מוזכר קודם בפרשת בא, אבל פרשת המועדים העיקרית מוזכרת לראשונה במשפטים. בכל זאת, הרמב”ם לא מביא את הפסוקים ממשפטים למצוות – הוא מביא את המקור העיקרי מאמור.

על הסדר היוצא דופן: כשהרמב”ם מונה את המצוות הספציפיות של כל יום טוב, הוא לא הולך לפי סדר הלוח – הוא לא מתחיל עם ראש השנה. למה? יכול להיות כי לראש השנה הוא מביא את הפסוק מספר במדבר, מפרשת פינחס. הרמב”ם אולי הלך לפי סדר החומשים. הציווי על שופר – “יום תרועה יהיה לכם” – זה הציווי, והוא מופיע בבמדבר.

—

מחצית השקל בין הזמנים

מצווה ק”ע היא מצוות נתינת מחצית השקל בכל שנה. השיעור מציין את המיקום הזה: למדנו קודם שאפשר לומר שזו מצווה הקשורה למעשרות, או אפשר לומר שזו מצווה של זמנים. הרמב”ם מציב אותה בין מצוות הזמנים.

בזה סיימנו את מצוות עניני המועדים, או כמו שהרמב”ם קורא להם, ספר זמנים.

—

מעבר לשופטים

עכשיו נדון במה שהרמב”ם מציב בקטגוריה של שופטים – מצוות הנוגעות לבית דין, הנביא, המלך, המנהיגים.

המגיד שיעור מציין שהוא לא בטוח אם כל המצוות המופיעות כאן במניין המצוות מופיעות בספר שופטים של המשנה תורה. למשל, לשמוע לנביא – הוא חושב שזה בהלכות יסודי התורה. יש הרבה הבדלים בין מניין המצוות לספר עצמו. שמיעה לנביא לא מופיעה בספר שופטים [של המשנה תורה].

—

מצוות השמיעה לנביא

מצווה קע”ב: לשמוע לכל נביא בכל הדורות, “אם אינו מוסיף או גורע.”

הרמב”ם מרחיב בהלכות יסודי התורה שאם נביא סותר את נבואת משה רבינו, הוא ברור נביא שקר. אבל אם הוא לא מוסיף או גורע, אז המצווה היא “אליו תשמעון” – אליו תשמעון.

מעניין שהתנאי הזה הוא חלק מהגדרת המצווה עצמה, וזה מאוד חשוב לזכור.

קשר לפרשת השבוע: למדנו “וגם בך יאמינו לעולם” – הרמב”ם לומד, כמו ראשונים אחרים, ש”לעולם” פירושו גם נביאי הדורות, הנביאים של הדורות המאוחרים. לכל הנביאים יש קשר לנבואת משה.

השיעור מבהיר: הרמב”ם אומר את הכיוון ההפוך – אם נביא מוסיף או גורע, חייבים להרוג אותו כנביא [שקר]. כל עוד הוא לא גורע, כל עוד הוא אומר דברים שאינם מצווה – עניינים שאינם ציוויים – יש עניין… הכל באופן שהוא לא מוסיף או גורע, כמו שהרמב”ם מונה אחר כך, כשנאמר באופן של רשות, וכו’.

—

מצוות הנהגה ובתי דין

מצווה קע”ג: למנות מלך – “שום תשים עליך מלך.”

מצווה קע”ד: לשמוע לבית הדין הגדול. בכל זמן שיש לישראל בית דין הגדול – כלומר סנהדרין שיושבת בירושלים – יש מצווה לציית להם. “על פי משפט ה’… תעשה.”

מצווה קע”ה: ללכת אחרי הרוב אם יש מחלוקת בין הסנהדרין. “אחרי רבים להטות.”

מצווה קע”ו: למנות שופטים ושוטרים בכל קהילה יהודית. לא רק סנהדרין ובית דין הגדול, אלא גם בקנה מידה קטן יותר – בכל מקום שיש קהילה של יהודים, צריך להקים שופטים ושוטרים.

המגיד שיעור נזכר מספר החינוך שיש הבדלים בין ארץ ישראל לחוץ לארץ בעניין זה. שם זה מובא אחרת – זה לא “בכל קהל” אלא יותר כמו כל עיר. יש הלכות על בית דין קטן ובית דין גדול.

—

סדרי בית דין

מצווה קע”ז: הדיינים צריכים להתייחס לבעלי הדין בשווה – לא להעדיף צד אחד, לא לתת הגנה לבעל דין אחד יותר מהשני, ולשמוע את שניהם בשווה. “בצדק תשפוט עמיתך.”

מצווה קע”ח: אם מישהו יודע עדות על מישהו, הוא צריך להעיד. אם מישהו יודע משהו, הוא צריך לומר את זה. “ראית משהו, אמור משהו.” “אם עד או ראה או ידע” – ממשיך שם שהוא יכול לומר את זה לפני בית דין. כתוב בבית דין שהוא צריך לומר, אבל הוא לא חייב לומר [רק] לפני בית דין. אם הוא יודע, הוא חייב לומר.

השיעור מציין: זה הלשון של מצוות עשה. חדשות טובות.

מצווה קע”ט: בית הדין צריך לחקור את העדים – ראוי להרבות בחקירות ודרישות. “ודרשת וחקרת ושאלת היטב.”

מצווה קפ”א: עדים זוממים – אם באו עדים ונמצאו זוממים (כלומר הוכח “עמכם הייתם” – הייתם איתנו [במקום אחר באותו זמן]), העדים הזוממים חייבים להיענש באופן שהם העידו נגד מי שרצו לחייב – אותו עונש ניתן להם. “ועשיתם לו כאשר זמם.”

זו כנראה מצווה על בית הדין לתת את העונש הזה – דין עדים זוממים.

—

דיון: למי המצוות האלה?

השיעור מעלה שאלה: כל המצוות האלה הן לבית דין. כמו “וביערת הרע מקרבך,” כמו “ושמת שופטים ושוטרים” זה כנראה על הקהילה או אולי הרב דמתא, או “למנות” – אני רוצה למנות דיינים. כן, אבל זו לא ספציפית מצווה על כל יחיד.

הבחנה חשובה: הרמב”ם לא מחזיק מההבחנה שבעל הגמולות עשה ממנה עניין גדול – שיש מצוות לכלל, לפרט, ולמי יש איזה מצוות. אולי כן [יש הבחנה כזו]. אבל הרמב”ם לא מתעניין רק במה שאדם צריך לעשות – אלא הוא רוצה לדעת מה התורה אומרת. כל מה שכתוב בתורה הוא רוצה לעבור – כל התורה שבעל פה. אז כן [הוא כולל הכל].

—

מצוות נוספות

מצווה קפ”ב: עגלה ערופה – אם נמצא אדם מת ליד עיר, יש מצוות עגלה ערופה. “וערפו שם את העגלה בנחל.”

מצוות קפ”ב-קפ”ג: להכין שש ערי מקלט למי שהורג בשוגג. “תכין לך הדרך ושילשת את גבול ארצך” – התורה מתארת איך לסדר את הגבולות כך שבכל אזור תהיה עיר מקלט.

מצווה קפ”ג: לתת ללויים ערים לגור בהן. הלויים לא קיבלו נחלה בארץ ישראל, אבל הם כן מקבלים ערים שבהן יכולים לגור ליד השטחים של שאר היהודים – ניתן להם אזור מסוים. “וגם הם קולטות” – גם הערים השייכות לשבט לוי משמשות כ[ערי מקלט]…

מישהו שואל על “מגרשי הערים.” השיעור מבהיר: לא, הלויים מקבלים את עריהם עם מגרשים – לא שיהיו להם המגרשים של [שאר] היהודים.

השיעור מציין שזה ממוקם במקום מאוד יוצא דופן. הוא לא אומר כאן… כי לכאורה לתת לעניים ונצרכים זו מצווה לשעתה, לא מצווה חד פעמית.

ערי מקלט ושמירת החיים

ערי מקלט (מצוות קפ”ב-קפ”ג)

המצווה הבאה היא להכין שש ערי מקלט למי שהורג בשוגג, כמו שכתוב “תכין לך הדרך ושילשת את גבול ארצך.” התורה מתארת איך לסדר את הגבולות כך שבכל חלק של השטח תהיה עיר מקלט.

מצווה קפ”ג היא לתת ללויים ערים לגור בהן. הלויים לא קיבלו נחלה בארץ ישראל, אבל הם כן מקבלים ערים שבהן צריכים לגור ליד חלקי שאר היהודים, ושם ניתן להם שטח מסוים.

“וגם הם קולטות” – גם האזורים השייכים לשבט לוי הם גם מה? מגרשי הערים? לא. הלויים מקבלים את עריהם ואת מגרשיהם, לא שהם המגרש של יהודים אחרים.

רגע אחד. כאן זה כתוב במקום מאוד מעניין. הוא לא אומר כאן… כי לכאורה לתת ערים ללויים זו מצווה לשעתה, לא אחת מתרי”ג מצוות. אה, המילה היא “וגם הם קולטות.” נראה שכאן נאמרים שני דברים.

“וגם הם קולטות” – חוץ מערי המקלט הרגילות, יש תוספת: ערי הלויים הן מקום שאליו יכולים לברוח הורגים בשוגג, הן קולטות, כמו שכתוב “ונתתם ללויים ערים.”

איך רואים שם שזה… “ונתתם” כתוב שם, לא? זה לא כתוב ישירות אחר כך. אה, לא, כתוב שהלויים… כתוב ההיפך. כתוב בפסוק, תסתכל בפסוק, כתוב ההיפך. כתוב שהלויים מקבלים ערים, ואיזה ערים הם מקבלים קודם? שש ערי המקלט, ועוד ארבעים ושתיים. אנחנו מבינים ששתיהן קולטות. אה, ואחר כך כתוב “והקריתם לכם” – אני מניח אולי לומדים שם מהסמיכות. נראה כשנלמד את ההלכות. כתוב כאן שהן… אה, לא כתוב כאן במפורש שה… לא, אחר כך כתוב “והקריתם לכם ערי מקלט.” הפשט כאן נראה שחוץ משש ערי המקלט, הם קיבלו ערים נוספות. שכולן קולטות – את זה נלמד כשנלמד את הסוגיא של ערי מקלט.

מעקה – בניית גדר (מצווה קפ”ד)

מצווה קפ”ד – מעניין שהוא מציב אותה בקטגוריה של משפט. זה נראה יותר כמו מצווה של “ונשמרתם מאוד לנפשותיכם,” הגנה. לעשות מעקה כשלאדם יש גג שאדם יכול להסתובב עליו, כמו שכתוב “ועשית מעקה לגגך.”

זה מסווג – זו הגישה של הרמב”ם, הוא תמיד עושה לפי הסדר. הוא רשם כאן… בסדר, מי יודע, אם יש סדר זה יותר על עניני רציחה. כאן שיש עגלה ערופה והנחלים נעצרים והמקלט נכנס, אהה.

אתה חושב שזה שייך – אצל הרמב”ם בספר שופטים – לנושא של שמירת הנפש. שמירת הנפש היא ענף של לא תרצח. אם אדם לא היה עושה מעקה, הוא היה קצת הורג נפש בשוגג, משהו כזה. אהה, מעניין.

כתוב “פן יפול הנופל ממנו” שמתחבר לחשש של רציחה. מה שאתה אומר על “ונשמרתם” זה על עצמו, אבל העיקר זה על אחרים, ולגבי אחרים, איזה חשש זה? רציחה. בסדר, מצוין.

—

מלחמה נגד עבודה זרה

קבוצת המצוות (מצוות קפ”ה-ק”צ)

מצווה קפ”ה – כאן תהיה קבוצת מצוות על עניני עבודה זרה, לנהל מלחמה נגד עבודה זרה. מה הקבוצה? הוא קורא לזה “עבודה זרה מלחמה.” זה תמיד כתוב ברשימה לפי הסדר. לא, הבאים – קודם הוא מדבר קצת על עבודה זרה ומלחמה נגד עבודה זרה, ואחר כך הוא מדבר על הלכות מלחמה.

אז לכאורה הנקודה של קבוצת המצוות הזו היא יותר כמו – אפשר לומר שזה כמו הברייתא של “שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ” – לכבוש את הארץ, להרוג את שבעת העממים, לבנות את בית המקדש. זה לא כאן, אבל העניין של שלושת המלכים כהלכות מלחמה, כמו סדר כיבוש הארץ.

אז אצל הרמב”ם כאן, הוא חושב: מה עושים כשבאים לארץ ישראל, איך עושים את זה? מסירים את העבודה זרה. זה מובן בהקשר הזה – כשבאים לארץ ישראל, זו לא רק מצווה בפני עצמה. כלומר, כשלומדים הלכות עבודה זרה, רואים יותר שזה היה מתאים לרמב”ם כשאומרים… בכל מקום שיהודי בא ויש לו כוח בעיר… זה נכון, אבל זה צריך לחול גם בחוץ לארץ. בקרית יואל או בסקווירא, אם יש כנסייה, צריך גם לשבור אותה.

זה לא הלכות עבודה זרה, זה הקשר אחר. וגם בפסוק, יכול להיות שהחכמים ראו מה שראו – שהסדר הולך יותר עם סדר הפסוקים כמו משנה תורה עצמו. במשנה תורה, מצוות עבודה זרה היא אכן בהלכות עבודה זרה, אבל כאן זה לא ההקשר של עבודה זרה, כאן ההקשר הוא יותר של מלחמה, של מה שאפשר לקרוא הלכות מלחמה. והלכות מלחמה יש בהן כל מיני סוגי מלחמות.

קודם כל, הדבר הכי חשוב הוא לבער עבודה זרה, כי הרמב”ם חושב שכל המלחמות אצל יהודים מתחילות מביעור עבודה זרה.

עיר הנידחת (מצווה קפ”ו)

אחרי הריגת עיר הנידחת הוא אומר עוד – זה דבר עצום – מצווה קפ”ו: “ולהרוג אנשי עיר הנידחת ולשרוף את כל אשר בה” – לשרוף את כל העיר כשרוב העיר עבדו עבודה זרה, כמו שכתוב “ושרפת באש את העיר.”

שבעת העממים ועמלק (מצוות קפ”ז-קפ”ט)

עוד, המצווה הבאה היא “לאבד שבעה עממים בארץ ישראל” – בארץ ישראל גרו שבעה עממים, ויש מצווה להרוג את כולם. זה גם בגלל שהם עובדי עבודה זרה, כמו שהרמב”ם כותב, כמו שכתוב “כי החרם תחרימם,” ו”לא תחיה כל נשמה,” וכו’.

מצווה קפ”ח: “להכרית זרעו של עמלק,” כמו שכתוב “תמחה את זכר עמלק.”

מצווה קפ”ט: המצווה הבאה – לזכור תמיד, “לזכור” – תמיד לזכור לנהל מלחמה, “לזכור מה שעשה לנו עמלק תמיד,” כמו שכתוב “זכור את אשר עשה לך עמלק.”

הרמב”ם הסביר את זה בצורה מפורסמת בספר המצוות – שהכוונה לזכור כדי להיות מסוגלים לנהל מלחמה. אם שואלים למה לא ההיפך, למה צריך לזכור כשצריך למחות? לא, זו לא הבעיה, כי אנשים כשהם לא כועסים על מישהו לא מנהלים מלחמה. מלחמה באה מ… צריך כל הזמן לשמור על השנאה, להזכיר לעצמו את השנאה. כל השנה אנשים רציונליים ולא רגשיים, אבל למעשה, הרגש – לזכור מה הם עשו, ולעשות את הרעש בגלל זה – צריך ללכת למלחמה.

הלכות מלחמת הרשות (מצווה ק”צ)

מצווה ק”צ: “לעשות במלחמת הרשות כמשפט הכתוב בתורה” – להתנהג עם ההלכות שהתורה אומרת. כשיש מלחמת הרשות – כלומר כשמלך רוצה להרחיב את גבולות ארץ ישראל – הוא חייב לעשות את זה לפי ההלכות של קודם לנסות לעשות שלום, להתחיל בשלום, ושלא תהיה לו שום סכנה כלל, ושיתנהג לפי ההלכות. מצוין.

הכהן למלחמה (מצווה קצ”א)

המצווה הבאה היא למשוח כהן למלחמה. מלחמה חייבת להיות לה כהן שמוביל את המלחמה, הוא נקרא “משוח מלחמה,” כמו שכתוב “והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן” – שהוא מדבר לעם.

נראה שזו עצמה המצווה – שיהיה הכהן שמדבר לעם. כי לכאורה מה שהכהן אומר, כל “חזרת מערכות המלחמה,” זה אולי חלק מ”כי תצא למלחמה על אויבך,” המשפט הכתוב. וחוץ מזה, יש אולי עניין, מצווה. למה זה כך, אני לא יודע. יש מצווה כזו – שלא יהיה רק גנרל, אלא שיהיה גם כהן.

מצוות בין אדם לחבירו

מצוה ר”א – שכיר אוכל בזמן שכירותו

כשמעסיקים מישהו והוא עובד בשדה, צריך לתת לו לאכול. זו מצוה פשוטה, שלא להחזיק אדם רעב כי הוא רואה כל כך הרבה פירות סביבו, שנאמר “כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך”.

מצוה ר”ב – עזור לחברך עם בהמתו

כשבהמה של חבר סוחבת משא כבד, צריך לעזור לו, שנאמר “עזב תעזב עמו”.

מצוה ר”ג – להקים המשא על הבהמה

לא רק כשהיא כבר סוחבת לעזור להוריד, אלא גם כשרוצים להעמיס משא כבד על בהמה וצריכים עזרה, צריך לתת כתף ליהודי, שנאמר “הקם תקים עמו”.

יש אופן של פריקה וטעינה – אם הבהמה עמוסה מדי צריך להוריד, אם קל מדי והיהודי צריך להעמיס לבד, צריך מצוה מיוחדת להעמיס.

אני חושב שחברי “חברים חביבים” יוצאים ידי חובת המצוות האלה היום בשם כל ישראל. הם עוזרים ליהודים עם פריקה וטעינה כבדה, הם תקועים על הכביש.

מצוה ר”ד – להשיב אבידה

כשאדם מוצא אבידה, יש מצוה של השבת אבידה, שנאמר “השב תשיבם לאחיך”.

מצוה ר”ה – להוכיח החוטא

צריך להוכיח, צריך לומר מוסר לחוטא, שנאמר “הוכח תוכיח את עמיתך”.

מעניין, רואים כאן שהסיבה שצריך לומר מוסר היא כמו כל הדברים האחרים – לעזור ליהודי. יהודי תועה. זה לא משהו שאנחנו עושים, שאנחנו דואגים לקב”ה, אלא דואגים ליהודי שהוא תועה נעבעך בדרך לא טובה.

יכול אפילו להיות שזה לא דווקא כשהוא חוטא כלפי הקב”ה, אלא כשהוא חוטא כלפיך. “לא תשים מכשול” זה כשהוא בא לשאול אותך, שתיתן לו עצה הוגנת. וזה כשאתה רואה איך הוא לא… אני זוכר איך הרמב”ם אומר את זה, ש”ולא תשא עליו חטא” – שאם מישהו מתקוטט איתך תגיד לו, לא יהיה בעיה, יהיה דבר גדול יותר.

מצוה ר”ו – לאהוב כל אדם מבני ברית

לאהוב כל יהודי. אני לא מבין למה הרמב”ם מכניס את המילה “בני ברית” – אולי הוא מתכוון לומר “עושה מעשה עמך”. מי שהוא יהודי שמקיים את ברית הר סיני, יש מצוה לאהוב אותו, שנאמר “ואהבת לרעך כמוך”.

הרמב”ם בשמונה פרקים אומר שיש מידת הבינונית… אחר כך כנגד זה, המצוה היא כאילו עוד יותר גבוהה. צריך לעבוד על זה, לאהוב את כל היהודים.

מצוה ר”ז – לאהוב את הגר

לא רק לאהוב את היהודים שזה קצת יותר קל, שנולדו יהודים, אלא גם גר – מי שגר בין יהודים והתיישב בין היהודים, קיבל גירות, שנאמר “ואהבתם את הגר”.

מצוה ר”ח – לשאת ולתת באמונה

לעשות מסחר ביושר, “צדק מאזני צדק” – מאזניים ומשקלות. בזמנים קדומים זה היה חשוב בעסקים – שמים את האבן על כף אחת, וכמה ששווה האבן פאונד, נותנים פאונד תפוחים.

היום זה היה אומר לנהל את הספרים ביושר – לשלוח חשבונית שמדויקת. לא עושים מאזניים היום, זה דיגיטלי. “מאזני צדק, אבני צדק” – הקוויקבוקס צריכים להיות מדויקים, שלא יהיו טעויות.

ראיתי שבתחנת הדלק יש מדבקה של הממשלה – הם באים לבדוק שכשכתוב גלון זה באמת גלון. ממש מאזני צדק, פלא פלאים.

—

כבוד תלמיד חכם וכבוד אב ואם

מצוה ר”ט – כבוד תלמיד חכם

כל אדם צריך את הכבוד שמגיע לו. סתם יהודי צריך לאהוב, אבל מי שהוא איש חכם שדורש כבוד מסוים, צריך – הדרך של יחס אליו היא בכבוד.

זה עניין של פשוט להרים את מי שצריך להרים. כבוד תלמיד חכם, שנאמר “מפני שיבה תקום”. “מפני שיבה תקום” לא מתכוון ליהודי מבוגר – הכוונה לזקן שקנה חכמה.

מצוה ר”י – לכבד אב ואם

שנאמר “כבד את אביך ואת אמך”.

מצוה ר”יא – מורא אב ואם

לא רק כבוד, אלא גם מורא, שנאמר “איש אמו ואביו תיראו”. ושם יש גמרא שמפרשת מה זה כבוד ומה זה מורא.

—

סדר נשים – משפחות

למדנו ברמב”ם, סדר נשים בא מאוד מוקדם, כאן זה מאוד מאוחר, כי זה כבר ר”ד. מעניין, בתורה זו בעצם המצוה הראשונה. רק כי כל אחד לומד בספר החינוך והוא הולך בסדר התורה, אבל הרמב”ם הרי לא הולך בסדר דווקא.

מצוה ר”יב – לפרות ולרבות

המצוה הראשונה שנאמרה לאדם, שנאמר “פרו ורבו”. זו מצוה על כל גבר להביא שני ילדים.

מצוה ר”יג – לבעול בקידושין

שיבעול רק דווקא דרך קידושין לפני כן, לא לבעול בלי קידושין, שנאמר “כי יקח איש אשה ובא אליה”. זו שיטת הרמב”ם, וכבר התווכחו על זה הרבה בהלכות אישות.

מצוה ר”יד – לשמח חתן את אשתו שנה

אחרי שלוקחים אשה בקידושין, צריך להיות איתה שנה, ולשמח אותה שנה שלמה, שנאמר “נקי יהיה לביתו שנה אחת”. מצוה גדולה.

מצוה ר”טו – מילה

אחרי שהתחתן, נולד לו תינוק. צריך למול את התינוק, שנאמר “וביום השמיני ימול בשר ערלתו”.

מצוה ר”טז – יבום

אחרי שנולד לו תינוק, קורה לפעמים שנפטר בלי התינוק. מה עושים אז? לייבם אשת אח – אם האח לא השאיר ילדים, צריך האח לקיים את ההלכה, שנאמר “יבמה יבא עליה”.

מצוה ר”יז – חליצה

אם הוא לא יכול להתייבם, או שהוא לא רוצה, הוא יכול לחלוץ, “ולא יאבה יבמי”, לחלוץ ליבמתו, שנאמר “וחלצה נעלו מעל רגלו”.

מצוה ר”יח – לישא אונס את אנוסתו

מה קורה אם מישהו לא התחתן, אלא הוא פגש איזו נערה בשדה, ועשה מה שעשה, מה הוא צריך לעשות אז? ואם הוא רוצה להתחתן איתה, אם היא מסכימה, למדנו בפנים “לא תוכל לשלחה כל ימיה”.

מצוה ר”יט – מוציא שם רע

מה קורה אם אדם התחתן והוציא שם רע על אשתו? הוא החליט שהוא לא רוצה אותה, הוא מספר סיפור שהוא מצא פתח פתוח או משהו כזה, מוציא שם רע – מה הוא צריך לעשות? צריך לגור איתה, “ולו תהיה לאשה”.

זה מאוד דומה ללישא אונס את אנוסתו. יש עוד נקודה – “שברת את זה, אתה שומר את זה”.

מצוה ר”כ – מפתה

המצוה הבאה היא לגבי נערה – הוא לא כפה, אלא הוא פיתה נערה קטנה, והאבא לא מסכים לשידוך. מה הוא צריך לעשות? צריך לשלם קנס, חמישים שקל, ושאר דינים שכתובים בכי תצא.

מצוה רכ”א – יפת תואר

כשאדם הולך למלחמה והוא רואה שם אשת יפת תואר, והוא החליט שהוא רוצה להתחתן איתה – מבארים את הדינים של יפת תואר מה הוא צריך לעשות לה.

עכשיו קורה שהוא התחתן, והוא לא רוצה יותר להיות נשוי, הוא סיים, הוא חייב להמשיך להחזיק אותה – מה הוא עושה אז?

מצוה רכ”ב – לגרש בשטר

לגרש הוא לא יכול סתם כך לשלוח, אלא צריך להיות באופן מסוים של גט, שנאמר “וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה”. זה נראה דומה לקידושין – כמו שבקידושין יש עניין של קידושין, כך מגרש בשטר.

מצוה רכ”ג – סוטה

מה קורה אם הוא חשד באשתו על ערוות דבר? הוא יודע דברים רעים על אשתו – צריך לגרש אותה בשטר. אבל אם הוא יודע שהיא בועל אשת איש, היא נאסרת כאשת איש, זה יותר חמור – עושים דברים יותר חמורים, ומתנהגים כאן לפי הלכות סוטה.

ובכן, לא ממש – כי אם אתם זוכרים, סוטה, אם הוא רוצה לגרש אותה, כבר אין סוטה, זה נגמר. סוטה זו עצה איך שהוא לא יצטרך לגרש. זו עצה לגלות שאולי היא לא סוטה. אבל מצד שני, באופציה שכן, היא מקבלת יותר גרוע מגט.

אז זה לנשוך, רק עושה יותר מגט – זה האיום של זה. אם הוא רוצה ללכת בכל חומר הדין, הוא אומר “אני מגרש אותך ואני ממשיך הלאה.” אבל אם הוא רוצה לומר “אני רוצה להחזיק אותך, רק אם בטעות, שאת כשרה,” אז יש את העונש של סוטה. זו עצה איך כן להחזיק. הגט היא חומרא קלה לגבי סוטה, כי זה לתועלת הבעל.

—

עונשי בית דין

מצוה רכ”ד – להלקות הרשעים

המצוות של עונשים ושטראפות שונות שצריך לעשות עם אנשים שמגיע להם עונש למשפט. בואו לא נגיד רשעים – נגיד יהודים שהרוויחו מבית דין מצוה מסוימת בתורה. מדין אנשי בית דין זו מצוה לפי הרמב”ם.

אם מישהו עושה איזה לאו, מה עושים? אם מישהו עובר על לאו שאין בו מיתת בית דין, צריך לקבל מלקות, שנאמר “והפילו השופט והכהו”. יש את הלשון רשעים – כך כתוב באמת הלשון בפסוק, אבל באמת זה עבירות מסוימות.

מצוה רכ”ה – גלות

מה אם מישהו עשה תאונת דרכים והרג מישהו? הגלות, כמו שכתוב בפסוק. הפסוק לא אומר כאן את העונש של גלות, אגב.

מה אם מישהו עשה איזו רציחה בשוגג? צריך לשלוח אותו לגלות. חוץ מזה שהוא בורח לבד כי הוא רוצה להינצל מגואל הדם, אבל גם יש מצוה לגרש אותו, אפילו באופן שאין גואל הדם.

עיר מקלט היא גם עונש וגם הצלה מלהיהרג. הרמב”ם מכניס את זה כאן בעונשים, לא בהצלה – כמו שזה פשט הפסוק. כבר הוזכר קודם שצריך לעשות ערי מקלט, אבל זה באמת בגמרא – הוא רואה את זה יותר כעונש מאשר כהצלה. אני חושב שהוא צריך להישאר שם לעולם, אפילו כשהלה כבר שכח.

מצוה רכ”ו – להרוג בית דין בסייף

מי שנתחייב מיתת בית דין בסייף, בית דין יעשו את זה, שנאמר “נקום ינקם” פירושו בסייף.

מצוה רכ”ז – עדות שקר בחנק

כשיש עדות שקר, כשמאשימים מישהו במיתת בית דין בחנק, צריך להרוג אותם בחנק.

מצוה רכ”ח – שריפה

כשיש בת כהן שחטאה, צריך לשרוף אותה.

מצוה רכ”ט-ר”ל – סקילה

כשיהודי מחלל שבת, או דברים אחרים שהסקילה היא על ידי בית דין של הדיוטות בעדים, שהם לקחו את הקללה על עצמם.

הבנתי שלא התכוונתי שבית הדין צריכים לזרוק את האבנים, אלא העדים צריכים לזרוק, או יהודים אחרים צריכים לזרוק. אבל בית דין הוא זה שעובר ל… הרמב”ם אומר שהכל לבית דין. זה אומר לנו שבית הדין יזרקו.

עונשי מוות וקבורה

ארבע מיתות בית דין

מצוה רל”ח היא שריפה – כשיש מקרה שדורש שריפה, כמו בת כהן או המקרים האחרים שבהם חלה שריפה, שנאמר “באש תשרף,” בית דין מבצעים את זה.

מצוה רל”ט היא כשיהודי מחלל שבת או עובר עבירות אחרות שעונשן סקילה, בית דין סוקלים אותו באבנים, שנאמר “ורגמו אתו כל העם.”

מעניין, כי זה לא תמיד אומר שבית דין עצמם חייבים לזרוק את האבנים. לעתים קרובות העדים צריכים לעשות את זה, או יהודים אחרים צריכים, אבל בית דין הם אלה שמפקחים על זה, ובית דין מקיימים את מה שהפסוק אומר.

הרמב”ם לא אומר את זה במפורש – הרמב”ם אומר שהכל זה בית דין. אתה אומר את זה כי אתה יודע מה כתוב בפסוק. אני יודע מה כתוב בפסוק. לא, הכוונה שכשהרמב”ם אומר “לבית דין לסקול,” הכוונה שבית דין צריך לדאוג – התפקיד מוטל על בית דין, גם אם המצווה עצמה אולי על העד. אבל “לבית דין לסקול” פירושו שבית דין דואג למצוות סקילה.

אני חושב שזה מאוד ברור ברמב”ם שאלו מצוות על בית דין. אני לא זוכר שהוא אומר שהמצווה היא על בית דין. בזו חשוב מאוד שזו מצוות בית דין.

מסתמא עושים טיש על המצווה הנדירה של סקילה!

מצווה ר”מ היא לתת תלייה למי שחייב תלייה – כשמישהו מקבל עונש של תלייה, בית דין צריך לבצע את זה, כמו שנאמר “ותלית אותו על עץ.”

מצוות קבורה

ואחרי שנעשתה סקילה, יש מצווה שלא להשאיר אותו תלוי, אלא לקבור הנהרג ביומו – לקבור את הנהרג באותו יום. זה לא חל דווקא על תלייה, אלא כל מי שנהרג על ידי בית דין צריך להביאו לקבורה באותו יום, כמו שנאמר “כי קבור תקברנו ביום ההוא.”

הפסוק אומר שאם מישהו נתלה, מה שזה בדיוק, צריך מיד לקחת אותו לקבורה. הרמב”ם למד שזו ההלכה. הוא לא אומר “כל” – הוא אומר מי שהוא הנהרג, מי שחייב, ובכל זאת יש מצוות קבורה.

מכאן אנחנו לומדים את המצווה הכללית לקבור יהודי. בלי זה, לא היינו יודעים שיש מצווה לקבור יהודי. כמו הרבה מצוות – כמו ש”לא תאכל כל נבלה” אומר “לגר אשר בשעריך,” אבל הכוונה לכל היהודים.

זה בעצם מזל שלפעמים צריך להוציא להורג מישהו. מהעובדה שמי שנהרג צריך לתת לו קבורה, אנחנו לומדים שכל יהודי צריך לתת לו קבורה. זה נלמד מברייתא שאומרת “קל וחומר כל ישראל.” זה חל על כל דבר אחר גם כן.

זו הסיבה שהלכות אבלות מופיעות בהלכות ספר שופטים – כי זה יוצא מ, אנחנו לומדים את זה מ, חייבי סקילה שצריכים להיקבר. אנחנו גם לומדים ממקום אחר שיש מצוות אבלות – מהכהן שצריך להיטמא לקרוביו.

הסיפור על ר’ חיים מבריסק

זה רלוונטי – יש סיפור עם ר’ חיים מבריסק. יהודי בא להתלונן על החברא קדישא. ר’ חיים הסתכל ברמב”ם ושלח אותו הביתה. כששאלו אותו מה קרה, הוא הסביר שהוא ראה שהלכות קבורה זה לא דין על הבן, זה לא דין בהלכות אבלות, אלא זה דין על בית דין – שבית דין צריך להיות מעורב בלוודא שיהודי יגיע לקבורה ראויה. לכן, זו עבודת הרב.

—

הלכות עבדים

אנחנו לא מחויבים לפי מה שאנחנו אומרים, אבל ככה אנחנו לומדים את זה. בסדר, סיפורים תמיד מספרים סיפור טוב. הלאה.

מצווה רמ”ב – לדון עבד עברי לפי דיניו. בסדר, עד עכשיו היו הלכות חיוב מיתה, חיוב עונש. עכשיו נלמד עוד כמה הלכות של עבד עברי – צריך לדון לפי ההלכות בפרשת משפטים בעיקרון. כן, פרשת עבד עברי – לדון עבד עברי לפי דיניו, שהוא יוצא בשנה השישית, או פדיון האישה כשהעבד העברי יוצא. כן, לא בשמיטה, אלא בשנה השישית, בסדר.

מצווה רמ”ג – לייעד אמה העבריה, כמו שנאמר “ואשר לא יעדה” – שצריך לתת הזדמנות לאמה העבריה, שהאדון יוכל לשאת אותה או הבן יוכל לשאת אותה. זו מצווה – זה לא רק שאפשר, זו מצווה. זה נעשה למטרה הזו.

אמה העבריה היא באמת סוג של קידושין – אנשים לא מבינים את זה טוב. למדתי את הגמרא השבוע – אמה העבריה היא באמת רק דרך נוספת להתחתן. זה משמש כמו הרבה דרכים להתחתן – אונס, מפתה, דרך נוספת היא אמה העבריה. לאב אין כסף, אז הוא מוכר אותה. הוא לא מוכר אותה כעבד אמיתי לעבוד – הוא מוכר אותה כנראה לנישואין. לא בסופו של דבר – זה העיקר, עיקר, אני אומר פשט. בסדר, הלאה.

מצווה רמ”ד – לפדות את האמה העבריה, כמו שנאמר “והפדה.” מצווה נוספת – אם הוא לא רוצה לשאת אותה, הוא צריך לשחרר אותה.

מצווה רמ”ה – שבאופן שונה עם עבד כנעני צריך לנהוג אחרת ולא לשחרר אותו, אלא לעבוד בעבד כנעני לעולם, כמו שנאמר “לעולם בהם תעבודו.”

—

הלכות נזיקין

מצווה רמ”ו – דין החובל בחברו בממון. אם מישהו מזיק יהודי אחר, הוא צריך לשלם בקנס, כמו שנאמר “כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו.” עכשיו אנחנו נכנסים להלכות פרשת משפטים. תראו, זה בסדר – יש דברים מסוימים שנלמדים בפרשת אמור, אבל המקור הוא בעצם בפרשת משפטים.

מצווה רמ”ז – לדון נזקים שנגרמו על ידי בהמה. כשבהמה גורמת נזק, צריך לדון את דיני נזיקין – נזק שור, מועד או תם, כמו שנאמר “וכי יגח שור את שור רעהו.”

המצווה הבאה – לדון נזקי בור. אם מישהו הזיק אחר על ידי השארת בור פתוח או חפירת בור, כמו שנאמר “כי יפתח איש בור.”

מצווה רל”ט – לדון גנב ותשלומים או מיתה. לתת לגנב את המגיע לו. לפעמים – כלומר גונב נפשות מקבל מיתה, או גונב ממון צריך לשלם תשלומי כפל או ארבעה וחמישה.

מצווה ר”מ – לדון נזקי אש, אם אדם הזיק אחר על ידי האש שלו, כמו שנאמר “כי תצא אש ומצאה קוצים.”

מצווה רמ”א – לדון נזקי אש, אם אדם הזיק על ידי האש שלו, כמו שנאמר “כי תצא אש ומצאה קוצים שלם ישלם.”

מצווה רמ”ב – דין שומר חינם, כמו שנאמר “כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים” – מתי הוא צריך לשלם בנסיבות מסוימות, מתי הוא פטור, מתי הוא חייב.

מצווה רמ”ג – לדון את דין נושא שכר ושוכר. כל ההלכות האלה במסכת בבא מציעא, כמו שנאמר “כי יתן איש אל רעהו חמור או שור.”

והבאה היא שואל – לדון את דין השואל, כמו שנאמר “וכי ישאל איש מעם רעהו” – בית דין צריך לדון דיני השואל, מתי הוא חייב ומתי לא.

הניסוח של הרמב”ם “לדון בדין”

כל הניסוחים האלה של “לדון בדין” הם של הרמב”ם… לא, זה לא. זה הטריק של הרמב”ם להפוך דברים שהם לא באמת מצווה לפועל. מה שהוא פשוט מתכוון לומר הוא ששואל חייב באונסין, ו… אבל זו מצווה שתלויה בבית דין – הוא חייב רק כשהוא בא לבית דין, ואז הוא מחויב לשלם. אז אני יכול לומר שזה אומר שזה חיוב כשהוא בא לבית דין.

זה לא נכון, זה לא נכון. כל ה”לדון בדין” האלה הם פשוט – לרמב”ם יש טריק, לרמב”ם יש בעיה: איך מצווה כנראה צריכה להיות פועל, משהו לעשות, עשה? וכאן הרבה מצוות הן לא מצוות עשה, הרבה מהן הוא מנסה לחבר מצווה. אחד מהטריקים שלו הוא לכתוב “לדון בדין,” אבל זה לא אומר שיש מצווה נוספת “לדון בדין,” זה גם לא מצווה שצריך לבוא לבית דין.

הכלל ששומר שכר חייב בגניבה ואבידה ושומר חינם פטור אין לו שום קשר לבית דין, אבל אתה יודע את ההלכה בעצמך – זה החיוב עצמו. יכול להיות שהוא יהיה חייב בבית דין, אבל הוא חייב. הכלל הוא שלא צריך להיות… [לא ברור]

בת כמה הדעה הזו? בואו נראה עם דין מקח וממכר. יש סוג של ויכוח במקח וממכר – הלכות מקח וממכר חלות רק עם חיסרון כיס, רק עם רכוש. הפסוק מזכיר רק חיסרון, עם רכוש. או לפחות צריך להסתכל ברמב”ם. אפשר לדון בכל הקניינים – יש דברים שונים.

הלאה, בואו נראה עם דין טוען וכופר. אם מישהו טוען שחברו חייב לו כסף, או שהוא מכחיש, נאמר “על כל דבר פשע.” בדרך כלל מישהו טוען והשני מכחיש – ככה זה הולך. אה, כאן כתוב טוען ונטען – זה בעצם טוען ונטען, זו קטגוריה כזו. זה גם מופיע בפרשת השבוע, “על כל דבר פשע.”

—

הצלת הנרדף

מה הבעיה שם? המצווה היא להציל הנרדף אפילו בנפשו של רודף – להציל את הנרדף אפילו במחיר חייו של הרודף.

עד עכשיו היו הלכות פרשת משפטים. עכשיו, מה עוד פרט בהלכות? זה – שצריך להציל נרדף, אפילו במחיר חייו של הרודף, ואפשר להרוג את הרודף, כמו שנאמר “וקצותה את כפה.”

זה בעצם כמו פרט בהלכות חובל. אני יכול לומר את זה כאילו – יש לפעמים, למה זה בא כאן כנראה, נכון? זה כמו חובל ומזיק, ולפעמים אפשר להציל על ידי חיתוך יד הרודף, וכדומה. אפילו עם חייו, אבל כן. אבל זה כן מופיע בהקשר של “כי ינצו אנשים,” לפי איך שהגמרא לומדת את הפשט.

—

הלכות נחלות

מצווה רמ”ח – בואו נראה עם דיני נחלות, הלכות ירושה, כמו שנאמר “איש כי ימות ובן אין לו” – צריך להעביר את הירושה הלאה כמו שכתוב בפסוקים.

ובזה סיימנו את מצוות העשה של הרמב”ם.

נחלות זו גם מצווה שזה מזל שיש יוצא מן הכלל, אז אנחנו יודעים את הכלל, נכון? לא כתוב בשום מקום שיש מצווה שהבן יורש. כתוב מה עושים אם אין לו בן? מאיפה אנחנו יודעים שהוא צריך לרשת? כי אנחנו מבינים את זה ככה. בסדר, זו עוד לוגיקה כזו.

הסיפור על רבי אברהם מטשכנוב

יש גם סיפור – רבי אברהם מטשכנוב, כשאשתו נפטרה, הוא הלך ולקח את הבגד שלה מהארון ואמר שהוא מקיים את המצווה של “ובעל יורש את אשתו.”

לפי פשט, זו לא מצווה לקחת – זה רק אומר שזו זכות. כי סיימו מצוות אנשים מלומדה.