נוסח ההגדה ב: אפילו כולנו חכמים עד והיא שעמדה (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום מהחברותא-לימוד: רמב”ם הלכות חמץ ומצה, פרק ז — ההגדה

—

א) „אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה — מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח”

דברי הרמב”ם: „אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה — מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.”

פשט: מצוות סיפור יציאת מצרים חלה על כולם, אפילו על חכמים גדולים שיודעים הכל. ומי שמרבה בכך, הרי זה משובח.

חידושים והסברות:

1. עיקר המצווה הוא „מדור לדור”: מצוות סיפור יציאת מצרים נועדה בעיקר לדורות הבאים — למי שאינם יודעים. הפסוק „כי ישאלך בנך מחר” — „מחר” אינו מתכוון למחרת, אלא „לדורות” (כמו שאומר המדרש), משום „כי לא היית שם” — הבן לא היה שם. זהו ה„מקרה הפרדיגמטי” — המקרה הרגיל. המנגנון לכך הוא שאומרים זאת פעם בשנה, בכל פסח.

2. „אפילו כולנו חכמים” — עקרון „לא פלוג”, לא מצווה נפרדת: כאשר השומע כבר יודע — הוא „יוצא מן הכלל.” אבל כמו בכל מצווה בעולם, כאשר טעם המצווה אינו חל על מקרה ספציפי, אין עושים נוסח מיוחד עבורו. ממשיכים במהלך הרגיל. זהו „כלל גדול בתורה” — לכל מצווה יש את הציור העיקרי שלה (המקרה הרגיל), וכאשר מתרחש מקרה קיצוני, זה אינו משבש את הכלל. דוגמאות: מתפללים על גשם אפילו כאשר מישהו אינו זקוק דווקא לגשם; לולב נעשה בצורה מסוימת, אפילו כאשר הטעם הספציפי אינו חל. אין צורך להגיע לתירוצים עמוקים (כמו כוח השכחה, או הכנסה בלב, או עבור מידה) כדי להסביר מדוע אומרים זאת מדי שנה.

3. „אפילו כולנו חכמים” — עד כמה זה באמת חריף? „כמה חכמים כאלה יש, בבקשה?” — אין כל כך הרבה חכמים שכל הסדר ישתנה. אם באמת „כולנו חכמים” — כולם היו חכמים — אז באמת לא הייתה הלכה (כי הטעם לא היה נוגע). אבל זו אינה המציאות, ולכן הסדר נשאר כמו שהוא.

4. ההווה אמינא שחכמים יהיו פטורים — תלויה במחלוקת האם סיפור יציאת מצרים הוא דאורייתא: אם סיפור יציאת מצרים אינו מצוות דאורייתא (אלא תקנה דרבנן), מובנת ההווה אמינא: חכמים שיודעים הכל, למה הם צריכים לומר שוב? אבל לפי שיטת הרמב”ם שסיפור יציאת מצרים הוא מצוות דאורייתא ממש, קשה להבין מהי ההווה אמינא — מצוות דאורייתא חלה על כולם! התירוץ (מר’ אברהם חדידה): לכן מביאים מיד אחר כך את הפסוק „למען תזכור” — משום שזכירה היא דבר שצריך לעשות אפילו אם כבר זכרת אתמול. אם סיפור משמעו גם זכירה, אז ברור שאפילו חכמים צריכים לעשות זאת מחדש בכל שנה.

—

ב) „וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח” — לספר או הלכות?

דברי הרמב”ם: „וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.”

פשט: מי שמרבה בסיפור יציאת מצרים, הרי זה משובח.

חידושים והסברות:

1. חילוק נוסחאות — „לספר” או „הלכות הפסח”: ישנן נוסחאות שונות. התוספתא פסחים אומרת „חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח” — לא סתם סיפור, אלא ללמוד הלכות פסח. זה מציב מחלוקת: האם „מרבה לספר” פירושו לספר את המעשה, או ללמוד הלכות פסח.

2. שיטת הרמב”ם — לספר ממש: הרמב”ם מדבר כל הזמן על סיפור כפשוטו — לספר ממש את מעשה יציאת מצרים. הוא אינו מביא את השיטה ש„כל המרבה לספר” כולל לימוד הלכות פסח. זהו חידושו של הרמב”ם — הוא הכריע ש„לספר” פירושו לספר ממש. זה אינו מוכרח מהלשון עצמה — „להרבות” יכול גם להיות לימוד הלכות.

3. הלכות הפסח כחלק מהמעשה: בתורה עצמה (פרשת בא) כל הלכות הפסח נמצאות בתוך מעשה יציאת מצרים — מה שמראה שהלכות פסח הן „חלק מהמעשה.” בפסח מצרים ההלכות היו לפני הנס — כלומר, ההלכות הן אינטגרליות לסיפור. מי שסובר „הלכות הפסח” סובר שזה גופא הוא סיפור יציאת מצרים.

4. „כל אחד לפי ענינו”: אחד בהגדה (סיפור), אחד בהלכה, ושניהם קיום המצווה.

5. המדרש/גמרא על „בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי תלמוד” (גמרא סנהדרין): „אם בעל מקרא הוא — יעסוק בתורה נביאים וכתובים; אם בעל משנה הוא — יעסוק במשנה הלכות ואגדות; אם בעל תלמוד הוא — יעסוק בהלכות פסח בפסח, עצרת בעצרת, חג בחג.” זה אומר שזה תלוי ברמת הלומד: בעל מקרא = עוסק בפסוקים; בעל משנה = יכול לקרוא משנה, הלכה, אגדה; בעל תלמוד = מי שמחדש — הוא נכנס לעומק הלכות פסח.

6. „כל המרבה” — מה פירוש „מרבה”? חידוש: הפירוש הפשוט (מדויק מהרמב”ם) הוא שיש נוסחאות שונות בהגדה — ארוכה וקצרה. יוצאים ידי חובה במעט מילים, אבל מי שרוצה נוסח ארוך יותר, זה משובח. הערוגת הבושם אומר ש„כל המרבה” פירושו שצריך לחדש דבר, לא רק לחזור על מה שכבר יודעים — כמו בעל דרשן. נגד זה: „הרי זה משובח” פירושו דווקא מה שאתה יודע בוודאות שקרה — אי אפשר להוסיף דברים חדשים שאינך יודע.

7. [מוזכר בדרך אגב:] תורת הבעלזער רב/הברדיטשובער: „כל המרבה ביציאת מצרים” — מרבים ביציאה ממצרים עצמה, יוצאים ממצרים בכל שנה בפסח, שוב ושוב. צריך „להתמרח” (להתחבר) ביציאת מצרים.

8. [דיגרסיה: דרשת שבת הגדול — פלפול או הלכות למעשה?] השולחן ערוך / מגן אברהם אומר שבדרשת שבת הגדול צריך לומר הלכות והנהגות הצריכות למעשה, לא פלפול. התשובה: כל אחד נוטה לפי ערכו — בבית מדרש של תלמידי חכמים אומרים פלפול; בבית מדרש של אנשים פשוטים אומרים הלכות למעשה. בליל הסדר עצמו כבר מאוחר מדי לומר הלכות פסח למעשה.

—

ג) הערה על נוסח ההגדה של הרמב”ם

חידוש: האבודרהם מוזכר בנוגע לנוסח הרמב”ם. הרמב”ם לא כתב בעצמו את כל נוסח ההגדה מחדש, אלא הוא החזיק בנוסח מסוים, אולי עם שינויים קטנים. הערה משעשעת: „יכול להיות שהוא פשוט הלך ושאל את אמו על הסדר.”

—

ד) „מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק”

דברי הרמב”ם: „מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק… והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם הגיע זמן קריאת שמע של שחרית.”

פשט: קבוצת חכמים ישבה בבני ברק ועסקה בסיפור יציאת מצרים כל הלילה עד שהתלמידים באו ואמרו שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית.

חידושים והסברות:

1) מי היה בעל הבית בבני ברק?

הטקסט אינו אומר אצל מי היו — לא כמו מעשיות אחרות שבהן אומרים „בבית דין” או בבית מי. שואלים האם זה היה בית רבי טרפון או אחר, אבל אין מקור ברור.

2) במה עסקו — סיפור, הלכות, או סודות?

– המכילתא מצוטטת: „לא שהיו חבורה של חכמים דוקא עוסקים בהלכות פסח, אלא שאין לומדין אלא עדות” — הם לא רק למדו הלכות פסח, אלא „עדות” (עדות יציאת מצרים).

– לפי גירסת הרמב”ם שבה כתוב „אמר להם רבי אלעזר בן עזריה” (לא „אמר רבי אלעזר בן עזריה”), משמע שהם למדו הלכות, כי הוא אמר להם זאת בהקשר של לימוד.

– ר’ יחזקאל לוינשטיין (המשגיח מפונביז’) אמר שאפשר לראות שהם עסקו במעשה מרכבה — אבל זה נדחה: הפשט בהגדה הוא שמספרים סיפור יציאת מצרים, לא הלכות ולא סודות.

– המדרש מביא שאפשר ללמוד הלכות, אגדה, או סודות — כולם חלק מסיפור יציאת מצרים.

– חידוש: אולי הם התעסקו כל הלילה בסוגיא של סיפור יציאת מצרים בלילה — האם בלילה צריך להזכיר יציאת מצרים. יכול להיות שהסוגיא נמשכה כל הלילה עם ראיות הלוך ושוב, וחז”ל עשו „גרסה קצרה.”

3) ר’ אליעזר, ר’ יהושע, ר’ טרפון, ר’ אלעזר בן עזריה — בעלי הלכה; ר’ עקיבא — עוסק בקבלה

ר’ אליעזר, ר’ יהושע, ר’ טרפון, ר’ אלעזר בן עזריה הם לכאורה בעלי הלכה, בעוד ר’ עקיבא היה עוסק בקבלה (הוא ה„רבי של קבלה”). זה מתאים לחילוק בין בעלי משנה/בעלי תלמוד.

קושיא: אם ר’ עקיבא והאחרים עסקו בסיפור יציאת מצרים (כפי שהרמב”ם מבין — לספר ממש), אז הם לא עסקו בתלמוד. זה לא מתאים למאמר „אם בעל תלמוד הוא יעסוק בהלכות פסח.” הצעת תירוץ: אולי „סיפור” ו„הלכות” הם אותו דבר — כאשר נכנסים לסיפור יציאת מצרים, מבינים למה ההלכה כך, ונכנסים לחמישים שערי בינה של יציאת מצרים.

4) סדר החכמים — למה ר’ עקיבא בסוף?

התולדות יעקב יוסף שואל: ר’ עקיבא היה גדול הדור, גדול מכולם, כמו שכתוב בתוספות. למה הוא מוזכר בסוף? התירוץ (מתוספות): רבי אלעזר בן עזריה היה בעל יחוס („עשירי לעזרא”) ועשיר, לכן הוא מוזכר קודם. אבל הקושיא נשארת למה רבי יהושע ורבי אליעזר גם באים לפני רבי עקיבא.

5) שתי מעשיות דומות

ישנן שתי מעשיות דומות: (א) המעשה של החכמים בבני ברק שבה „באו תלמידיהם ואמרו רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית”, (ב) מעשה אחרת שבה „באו לפנינו ואנחנו הולכים לבית המדרש.” אלו שתי מעשיות נפרדות.

6) [דיגרסיה: בר כוכבא ובני ברק]

רבי עקיבא סבר שבן כוזיבא (בר כוכבא) הוא משיח. מוצע שהחכמים בבני ברק היו שם כי זה היה ליד הגבול, קשור למרד בר כוכבא. זה נשאר שאלה פתוחה.

—

ה) „כל הלילה” — עד מתי חלה מצוות הסיפור?

חידושים והסברות:

1) הקשר למחלוקת רבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה

השאלה האם צריך לעסוק כל הלילה או רק עד חצות תלויה במחלוקת הידועה: רבי אלעזר בן עזריה סובר שחיוב אכילת פסח (וממילא מצה) הוא רק עד חצות; רבי עקיבא סובר עד הבוקר.

2) מחלוקת גירסאות בתוספתא

ההגהות מיימוניות מביא תוספתא „חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח כל הלילה”. אבל יש מחלוקת בגירסאות: רבנו יונה מביא את התוספתא רק ש„חייב אדם לעסוק אפילו בניו ובני ביתו” — אבל הוא לא אומר „כל הלילה” כחיוב. הוא מביא רק את המעשה שהם עשו זאת כל הלילה, אבל זה לא חיוב. ראשונים אחרים גורסים „כל הלילה” בתוספתא עצמה.

3) הפירוש המוזר של הרא”ש

הרא”ש היה גורס „כל הלילה” אבל הוא פירש ש„כל הלילה” פירושו עד שנרדמים — לא ממש כל הלילה. זהו פירוש מאוד יוצא דופן.

4) שתיקת הרמב”ם

הרמב”ם בכלל לא אומר שחייבים כל הלילה. הוא לא אומר ש„כל המרבה” פירושו שאסור ללכת לישון. הוא לא מביא חיוב של „כל הלילה”.

5) קושיית המהר”ל

המהר”ל שואל: איך החכמים יכלו להצטער בשמירה? זה יום טוב, וצריך שמחת יום טוב, לא צער!

6) „כל הלילה” פירושו רק זמן המצווה

מוצע ש„כל הלילה” אינו חיוב להיות ער, אלא שזמן סיפור יציאת מצרים נמשך כל הלילה — כמו כל מצווה שזמנה בלילה (כמו שהמשנה במגילה אומרת „כל דבר הנעשה בלילה”). כלומר, אם לא הספיקו בזמן הסדר, אפשר עדיין עד הבוקר לקיים.

7) המעשה אינה ראיה לחיוב

מזה שמשהו קרה פעם אחת, אי אפשר לעשות חיוב. היו שתי מעשיות — אבל זה מראה רק שזו מעלה, לא חיוב. המעשיות הן לשבחן של חכמים — להראות כמה הם היו שקועים בסיפור יציאת מצרים, שלא שמו לב שכבר יום. זה לא כתוב בשולחן ערוך שחייבים להיות ערים כל הלילה!

8) „עד שבאו תלמידיהם” — עיקר המעשה

עיקר החידוש של המעשה אינו שחייבים כל הלילה, אלא שהם היו כל כך שקועים שלא שמו לב שהגיע זמן קריאת שמע. לא כתוב „נמשכו ביציאת מצרים” — כתוב שהתלמידים היו צריכים לומר להם. זהו השבח.

9) זמן קריאת שמע של שחרית — מתי זה?

„הגיע זמן קריאת שמע של שחרית” הוא בנץ החמה (כמו ותיקין), שהוא מאוחר יותר מקריאת הגבר. רבינו אברהם בן הרמב”ם מוזכר בנוגע „קריאת הגבר.”

10) הערה מעשית

לילה של פסח (שהוא בניסן) הוא למעשה לא כל כך ארוך — רק כמה שעות. אנשים חושבים שהוא ארוך כי הם עייפים, אבל באמת הוא קצר יותר ממה שחושבים.

11) למה התלמידים אמרו שצריך לומר קריאת שמע?

אם החכמים עסקו כל הלילה בהלכות פסח — שזה גם הזכרת יציאת מצרים — למה צריך עוד קריאת שמע? התירוץ: קריאת שמע היא מצוות דאורייתא בפני עצמה, ואין פטור ממנה בעוסק במצווה פטור מן המצווה. כמו שהגמרא אומרת שר’ שמעון וחבריו היו פטורים מתפילה (כי תורתן אומנותן), אבל לא מקריאת שמע — קריאת שמע נשארת חיוב אפילו למי שלומד.

—

ו) „אמר להם רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות…”

דברי הרמב”ם: „אמר להם רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא: ‘למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך’ — ‘ימי חייך’ הימים, ‘כל ימי חייך’ להביא את הלילות. וחכמים אומרים: ‘ימי חייך’ העולם הזה, ‘כל ימי חייך’ להביא לימות המשיח.”

פשט: ר’ אלעזר בן עזריה אומר שלא יכול היה להוכיח שצריך להזכיר יציאת מצרים בלילה, עד שבן זומא דרש זאת מ„כל ימי חייך”. חכמים חולקים ואומרים ש„כל” בא להוסיף ימות המשיח.

חידושים והסברות:

1) זה לא סיפור יציאת מצרים — זה זכירת יציאת מצרים

זה מדבר לא על סיפור יציאת מצרים (מצוות ליל פסח), אלא על זכירת יציאת מצרים בכל יום ויום — מצווה נפרדת. הרמב”ם מביא בהלכות קריאת שמע שזו מצווה בפני עצמה, לא בהלכות חמץ ומצה — מה שמראה שהוא סובר שזה לא שייך לסיפור יציאת מצרים של ליל הסדר.

2) הקשר (או היעדרו) למעשה בני ברק

מה הקשר בין מאמר ר’ אלעזר בן עזריה למעשה שהם היו ערים כל הלילה? המסקנה היא שזה לא באמת המשך. ההגדה הכניסה זאת כי זה מתחבר — כשמזכירים את ר’ אלעזר בן עזריה, מזכירים משהו ממנו על יציאת מצרים. אבל „אמר להם” לא כתוב בנוסחאות שלנו — זה לא ממש המשך של המעשה.

3) זו משנה בברכות, לא ממש מההגדה

זו משנה במסכת ברכות (פרק א) שמדברת על הענין שקורים פרשת „ויאמר” (פרשה שלישית של קריאת שמע) בלילה — כי שם כתוב יציאת מצרים. השאלה היא האם אומרים „ויאמר” בלילה (כי ציצית אינו נוהג בלילה — „וראיתם אותו”), ור’ אלעזר בן עזריה אומר שאומרים כי „מזכירין יציאת מצרים בלילות”. זהו ההקשר האמיתי.

4) שיטת הר

מב”ם: פרשת ציצית בלילה היא על יציאת מצרים, לא על ציצית

הרמב”ם לומד שמה שאומרים פרשת ציצית בלילה אינו על מצוות ציצית (כי ציצית אינו נוהג בלילה — „וראיתם אותו”), אלא על יציאת מצרים שכתוב שם („אני ה’ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים”). ישנן מספר סיבות למה אומרים את הפרשה, ויציאת מצרים היא אחת מהן.

5) הלכות לא באות מפסוקים — יסוד חשוב

כאן רואים את היסוד שהלכות לא באות מהפסוקים ולא מאיך דורשים את הפסוקים. ראיה: המשנה כבר קודם (לפני דרשת בן זומא) אמרה שאומרים יציאת מצרים בלילה. רבי אלעזר בן עזריה כבר החזיק בדין הזה לפני שמצא את הרמז בפסוק. הדרש אינו המקור להלכה.

פסוקים מביאים משתי סיבות:

1. כרמז/אסמכתא — לא כמקור להלכה

2. כדי „להדוף” — כי לכל אחד יש פחד מפסוק שיכול לסתור, צריך להיות מדייק

משל: כשהגמרא מחפשת ראיה שאתרוג הוא אתרוג — זה „מחכמת הכתוב” שזה מרומז, אבל הדין לא בא מהלימוד.

6) פירוש „ולא זכיתי”

נדון מה פירוש „לא זכיתי”: פירוש אחד — הוא לא יכול היה להביא ראיה מפסוק (לשון זכות). פירוש אחר — „לא נצחתי” — לשון ניצוח בדין, הוא לא יכול היה לשכנע את החכמים. עוד פירוש: כל הלילה התווכחו, ו„לא זכיתי” = לא הגעתי עד סוף הלילה להוכיח את שיטתי.

7) שיטת הרמב”ם: יציאת מצרים בלילה היא מדרבנן, לא מדאורייתא

לפי הרמב”ם אי אפשר לעשות דאורייתא חדשות דרך דרשות. תמיד כשלומדים משהו מפסוק זה נשאר תחת „דברי סופרים.” לכן יציאת מצרים בלילה היא מדרבנן. הפסוק הוא רק רמז (אסמכתא), לא מקור. הרמב”ן גם מפרש שכשמוצאים פסוק זה רק רמז, זה לא נעשה דאורייתא.

8) הלכה כרבי אלעזר בן עזריה — קושיא

לכאורה ההלכה צריכה להיות כחכמים (יחיד ורבים — הלכה כרבים), לא כרבי אלעזר בן עזריה. מי אומר שההלכה כמותו?

תירוצים:

1. אולי הרמב”ם פוסק זאת כדרבנן — „זה לא עולה כסף.”

2. הרשב”ץ מביא שהחכמים גם מודים לדין; הם רק לא הסכימו לדיוק בפסוק, אבל עיקר הדין שאומרים יציאת מצרים בלילה — לזה כולם מסכימים.

9) חיפזון דמצרים vs. חיפזון דישראל — יסוד שיטת רבי אלעזר בן עזריה

הגמרא (ברכות ט.) מביאה: רבי אלעזר בן עזריה לומד מ„ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה” — מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות. רבי עקיבא לומד מ„בחיפזון” — עד שעת חיפזון, שהוא בבוקר.

– רבי אלעזר בן עזריה סובר חיפזון דמצרים — הרגע העיקרי של יציאת מצרים היה בלילה, כשהמצרים דחקו את היהודים לצאת. לכן הוא סובר שקרבן פסח חייב להיאכל לפני חצות, ולכן הוא סובר שצריך להזכיר יציאת מצרים בלילות.

– רבי עקיבא סובר חיפזון דישראל — היהודים יצאו בפועל בבוקר. ממילא הוא סובר שאפשר לאכול קרבן פסח עד הבוקר, ועיקר יציאת מצרים היא ביום. לכן הוא לא צריך את הפסוק „למען תזכור… כל ימי חייך” ללילות — הוא משתמש בו להביא ימות המשיח.

החידוש: רבי אלעזר בן עזריה בעצם כבר סבר שצריך להזכיר יציאת מצרים בלילות — לא כי בן זומא שכנע אותו, אלא כי הוא סובר בכלל שעיקר יציאת מצרים היא בלילה (חיפזון דמצרים). דרשת בן זומא („כל ימי חייך — להביא הלילות”) הייתה רק דיוק כדי לשכנע את החכמים, אבל היסוד של רבי אלעזר בן עזריה עצמו הוא ממקום אחר.

10) קשר בין זכירה בלילות לביטול בימות המשיח

מי שסובר שצריך להזכיר יציאת מצרים בלילות (רבי אלעזר בן עזריה) סובר שבימות המשיח לא יצטרכו עוד להזכיר יציאת מצרים (כי „כל ימי חייך” משמש ללילות, לא לימות המשיח). מי שסובר שלא צריך בלילות (חכמים) משתמש ב„כל ימי חייך” לימות המשיח — ולכן יציאת מצרים נשארת גם אז.

מה פירוש „תתבטל” לעתיד לבוא: מבוסס על הגמרא „לא יאמרו עוד חי ה’ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים” — יציאת מצרים לא תתבטל לגמרי, אלא תהיה טפלה לניסים החדשים. כמו ששמו של יעקב לא התבטל אלא נעשה טפל לישראל. הגאולה החדשה תהיה העיקר, ויציאת מצרים תישאר טפלה.

11) אותנטיות המעשה בהגדה

המעשה בהגדה (כפי שהיא מחוברת עם רבי אלעזר בן עזריה) היא „בוודאי לא הייתה אמיתית” — לא קרתה בדיוק כך. זו משנה בברכות, וההגדה מחברת דעות שונות „סתם כדי לעשות את המעשה יפה יותר.”

שיטת רש”י: רש”י אומר בפירוש שהמעשה עם רבי אלעזר בן עזריה („כבן שבעים שנה”) הייתה „ביום” — הוא היה בן שבעים, והוא דימה. רש”י אומר זאת גם בברכות וגם כאן.

12) בן זומא

שמו הפרטי של בן זומא הוא שמעון — שמעון בן זומא (כמו שמעון בן עזאי).

13) שיטת האור שמח

האור שמח סובר שלפי הרמב”ם זכירת יציאת מצרים בכל יום אינה מצוות דאורייתא, אלא דרבנן. זה מתאים לשיטה שהרמב”ם לא מונה זאת כמצווה נפרדת. האור שמח מביא יסוד ש„מצוות זכירה” אינה מצווה (דאורייתא) לפי הרמב”ם. אבל נשאלת השאלה: אם כך, גם פסח היה צריך להתבטל — מה שאינו טוב.

14) [דיגרסיה: תיקון חצות — רק לאנשים פשוטים]

עיקר זכירת יציאת מצרים (וחורבן בית המקדש) הוא דרך לימוד, לא דרך אמירת נוסח מנוסח. הנוסח בסידור (כמו תיקון חצות) הוא רק למי שאינם יכולים ללמוד. מעשה מסופר על צדיק ששאל יהודי האם הוא אומר תיקון חצות, וכשהיהודי אמר כן, הצדיק שאל: „האם היית פעם בירושלים? איך אתה יכול לומר ‘עירך ירושלים’ אם אינך יודע על מה אתה מדבר?”

—

ז) „ברוך המקום שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא”

דברי הרמב”ם: „ברוך המקום שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא.”

פשט: מתחילים את חלק הסיפור של ההגדה בלשון „ברוך המקום.”

חידושים והסברות:

1. האם „ברוך המקום” היא מעין ברכת התורה: כיון שמתחילים ללמוד תורה (ההגדה), צריך ברכה. התשובה: זו אינה ממש ברכת התורה עם שם ומלכות („ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם”), אלא לשון שבח כמו ברכת התורה.

2. הרמב”ם אומר רק פעם אחת „ברוך המקום”, בהגדות שלנו כתוב פעמיים.

3. חידוש: כשאומרים „ברוך המקום שנתן תורה לעמו ישראל,” אולי כבר יוצאים ידי חובת כל סיפור יציאת מצרים — כי הרמב”ם אומר בסוף ההגדה „ויבואו למקום עבודתו,” כלומר שתכלית יציאת מצרים הייתה לקבל את התורה. לא יכלו לקבל את התורה בלי לצאת ממצרים.

4. „המקום” כלשון חז”ל: בבבלי אומרים „רחמנא”, אבל בברייתות מוקדמות ובמדרשי חכמים אומרים „המקום” או „הקדוש ברוך הוא”. חז”ל עצמם מסבירים: „למה קוראים אותו המקום? שהוא מקומו של עולם.”

—

ח) „כנגד ארבעה בנים דברה תורה: אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול”

דברי הרמב”ם: „כנגד ארבעה בנים דברה תורה: אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול.”

פשט: התורה מדברת על ארבעה סוגי ילדים/אנשים.

חידושים והסברות:

1) כל הקטע הוא בעצם הלכה

כל הקטע של ארבעה בנים הוא בעצם הלכה (מדרש הלכה), לא סתם הגדה. אומרים „תורות” עליו כי לא רוצים ללמוד, אבל זו באמת הלכה.

2) „מה הוא אומר” — מי מדבר?

נדון האם זה פירושו „מה אומר החכם” או „מה אומרת התורה עליו.” המסקנה: זה פירושו מה החכם עצמו אומר, כי אצל „שאינו יודע לשאול” כתוב „את פתח לו” (לא „מה יאמר”) — אם זה היה פירושו מה התורה אומרת עליו, היה צריך להיות אותו לשון אצל כל ארבעה.

3) ארבעת הבנים אינם ממש ילדים ליד השולחן

חידוש גדול: ארבעת הבנים אינם כמו שמלמדים אותנו — אבא עם ארבעה ילדים יושבים ליד השולחן. זה פשוט ארבעה סוגי מצוות/מצבים — מצווה איך ללמד לחכמים, מצווה איך ללמד לרשעים, וכו’. „בן” אינו פירושו ממש בן, כמו שהרמב”ם אומר „בנו למדו” פירושו ללמד תורה ליהודים בכלל. יש ענין של קדימה (חכם לפני רשע, רשע לפני תם), אבל זה לא מוגבל למצב אב-בן. ר’ עקיבא עם חבריו גם קיימו סיפור יציאת מצרים ביחד.

—

ט) החכם — „ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח”

דברי הרמב”ם (גירסה): „ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח” (לא „בהלכות”).

פשט: לחכם עונים עם הלכות הפסח.

חידושים והסברות:

1. החכם הוא בעל תלמוד, לא רק בעל מקרא. הוא לא צריך פסק — הוא כבר יודע הלכות הפסח. אומרים לו משנה ותלמוד — ההלכות העמוקות.

2. זה מתאים להלכה של הלכות חג בחג — שצריך לדבר הלכות הנוגעות ליום טוב.

—

י) הרשע — „מה העבודה הזאת לכם”

דברי הרמב”ם: „רשע מה הוא אומר, מה העבודה הזאת לכם. לכם ולא לו, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר.”

פשט: הרשע מוציא את עצמו מכלל ישראל בשאלתו „לכם.”

חידושים והסברות:

1) „הקהה את שיניו”

המילה „הקהה” פירושה ממש להקהות בלשונו (שיניו).

2) התשובה היא באותו מטבע

הוא אומר „לכם,” עונים „לי ולא לו.” זו תשובה חריפה, לא עונש. „אתה אומר לכם, אני אומר לי — אין בעיה.”

3) „אילו היה שם לא היה נגאל”

זה פירושו: „אה, אתה לא חלק? אין בעיה, אתה יכול להישאר במצרים.” זו אמת חריפה, לא „נזיפה.” רשע יכול לקבל אמת חריפה. „נזיפות שיקבלו החסידים — הם צריכים נזיפות.”

4) רוצים שהרשע יהיה חלק

אם לא היו רוצים שהוא יהיה חלק, לא היו מתחילים איתו בכלל. זו רק תשובה חריפה, לא דחייה.

5) „כופר בעיקר” — מה פירוש „עיקר”?

„עיקר” אינו פירושו „עיקרי אמונה” (כמו י”ג העיקרים), אלא „עיקר” פירושו תמיד רבונו של עולם עצמו — „הדבר העיקרי” כביכול. „חיפוש” הראה ש„עיקר” בחז”ל פירושו תמיד הקב”ה.

6) למה „מה העבודה הזאת לכם” היא כפירה בעיקר?

הרשע מוציא את עצמו מהיהודים, לא מהקב”ה — למה הוא נקרא „כופר בעיקר”? התירוץ: „עבודה” פירושה „עבודת ה’” — כשהוא שואל „מה העבודה הזאת”, הוא כביכול כופר ב„נעבד” (במי שעובדים).

7) „אילו היה שם לא היה נגאל” — הפשט הפשוט

זה לא פירושו רשע ממש שבא לסדר. הפשט הפשוט: במשך הדורות שוכחים, ואנשים שואלים „מה העבודה הזאת לכם” — זה היה לפני שלושת אלפים שנה, מה זה נוגע? התשובה: אם היית שם עם היחס שלך, לא היית נגאל. זו אזהרה שאסור לשכוח.

8) הבן הרשע — „הגדול” ויצר הרע

הבן הרשע מדבר לכאורה על מי שזה עתה נעשה שמונה עשרה — הוא „הגדול”, עד עכשיו לא היה לו יצר הרע, רק עכשיו עלה היצר הרע. זה מראה ש„חכם” אינו פירושו דווקא ילד מול מבוגר.

9) תשובת הפסוק vs. תשובת ההגדה

לפי הפסוק התשובה היא „ואמרתם זבח פסח הוא לה’”, אבל ההגדה דילגה על אותה תשובה ובמקום זה הביאה פסוק אחר — „בעבור זה עשה ה’ לי”. בחסידות אומרים שלא עונים לשאלת הרשע, מתיישבים לרמתו. אבל הפשט הפשוט נשאר קשה, וצריך להתמודד עם הגירסאות השונות בספרי, ירושלמי, וכדומה.

10) [דיגרסיה: „וחמושים עלו” — האם שמונים אחוז מהיהודים מתו]

המדרש ש„וחמושים עלו” פירושו שרק חמישית מהיהודים יצאו ממצרים נדחה בתוקף: אם כך, יציאת מצרים אינה באמת נס — רק חלק קטן ניצל. אם כך, הרשע צודק — הוא יכול לומר „אני מזדהה עם השמונים אחוז.” נאמר שזה לא חז”ל אמיתי, זה כתוב איפשהו לא במקור אמין. כלל מצוטט: אפשר לומר על דברים שכתובים שהם לא כתובים, אם אין בהם תורה.

—

יא) התם — „מה זאת”

פשט: לתם עונים עם המעשה (סיפור יציאת מצרים).

חידוש: החילוק בין ארבעת הבנים — מה כל אחד מקבל:

– החכם מקבל הלכות הפסח

– הרשע מקבל שבחים (תוכחה/הקהה את שיניו)

– התם מקבל את המעשה (סיפור יציאת מצרים)

– השאינו יודע לשאול — „את פתח לו”

—

יב) שאינו יודע לשאול — „את פתח לו”

דברי הרמב”ם: אצל הילד שאינו יודע לשאול — „את פתח לו.”

פשט: אצל הילד שאינו יודע לשאול, האב עצמו חייב להתחיל.

חידושים והסברות:

1. „את פתח לו” פירושו: אתה מתחיל את השאלה, אתה מתחיל לפתוח את הדברים. אינך ממתין שהוא ישאל, כי הוא לא שואל.

2. „את פתח לו” הוא לכאורה המקור לדין של תכלת ואגוזים (עושים שינויים כדי שהילד ישאל). „פתח” פירושו כמו „פתח ואמר” — אתה מתחיל את השיחה בעצמך.

3. כל דבר צריך התחלה, פתח. אי אפשר סתם להתחיל לספר. צריך להיות או שאלה כפתיחה, או פסוק כפתיחה. אצל הילד שלא שואל, אתה עצמך צריך ליצור את הפתח. ויכול להיות שלגרום לו לשאול (דרך תכלת ואגוזים) הוא חלק מ„את פתח לו”.

4. הפסוק של שאינו יודע לשאול הוא אותו פסוק כמו אצל הרשע — „בעבור זה עשה ה’ לי”.

5. [הערה על חינוך:] כשיש ילד ש„בצרות” — הרמב”ם אומר שאתה צריך למצוא דרך לדבר איתו. ישנן שתי אפשרויות: או שאומרים שאתה עושה מה שאתה יכול, או שאצל ילד „משוגע” אתה פטור מלחנך. אבל נראה שהרמב”ם הולך בכיוון של מדרש ההגדה — שצריך למצוא דרך.

—

יג) „כל המרבה לספר” — שני קצוות

חידוש: ישנם שני סוגי סדר לילה: (1) „כל המרבה לספר הרי זה משובח” — הקצה האחד, שצריך להרבות; (2) הקצה השני — אפילו כשיש רשע, תם, שאינו יודע לשאול, צריך להתעסק איתם. התורה כבר צפתה שיהיו זמנים קשים, ושלא יאבדו — „זה כבר כתוב בפסוק.”

—

יד) „יכול מראש חודש, תלמוד לומר ביום ההוא…”

דברי הרמב”ם: „והגדת לבנך — יכול מראש חודש, תלמוד לומר ‘ביום ההוא’. אי ביום ההוא, יכול מבעוד יום, תלמוד לומר ‘בעבור זה’ — בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך.”

פשט: לומדים מפסוקים שחיוב סיפור יציאת מצרים אינו מראש חודש ניסן, לא ביום, אלא בלילה כשמצה ומרור מונחים לפניך.

חידושים והסברות:

1. למה ההווה אמינא „מראש חודש”? כי הפסוק הוא בפרשת בא, שמדברת על כל ענין יציאת מצרים, ויש לזה קשר לחודש — „החודש הזה לכם”.

2. מה פירוש „בעבור זה” = מצה ומרור? הלימוד הוא כי „זה” משמעו דבר מוחשי שאפשר להראות — משהו פיזי שמונח לפניך. זהו התירוץ הטוב ביותר.

3. הפשט ב„בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים”: „בעבור זה” — אני עושה (את המצוות), כי עשה ה’ לי (ביציאת מצרים). כלומר: אני עושה את המצוות כי הקב”ה הוציא אותי ממצרים. זהו הפירוש הפשוט.

—

טו) הסדר הכללי של ההגדה — הערה מבנית

חידוש: מ„עבדים היינו” עד „מתחילה עובדי עבודה זרה

” הוא בעצם המשך — סוגיא על חיוב סיפור יציאת מצרים. זה כולל: כמה זמן זה, למי זה, מה המקור, ארבעה בנים, „יכול מראש חודש”, וכדומה. אלו מאמרים שונים על הסוגיא.

סדר ההגדה אינו בסדר לוגי — זה נכנס לסוגיות שונות באמצע. שואלים מה נשתנה, עונים עבדים היינו או מתחילה — וכל החלק באמצע (ארבעה בנים, יכול מראש חודש, וכו’) נכנס לתוך הסוגיא. זה נעשה הגדה מסודרת עם פרק „מצוות הגדה” — שכל החלק הראשון של ההגדה הוא סוגיא על החיוב.

—

טז) „מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו”

דברי הרמב”ם: „מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו” — עם הפסוק מיהושע כ”ד.

פשט: מספרים שאבותינו היו עובדי עבודה זרה והקב”ה קירב אותנו.

חידושים והסברות:

1) שני פירושים ב„מתחילה”

„מתחילה עובדי עבודה זרה” יכול לשמש כתשובה נוספת לשאלה למה אוכלים מצה ולמה מספרים — זה לא רק „ארמי אובד אבי”, אלא גם היסוד שאבותינו היו עובדי עבודה זרה והקב”ה קירב אותנו.

2) הלשון „ועכשיו” — המשכיות מאז ועד היום

„ועכשיו” כתוב אלפי שנים אחרי האירוע — היה צריך להיות כתוב „ואחר כך”? החידוש: „ועכשיו” פירושו שמאז ועד היום זו המשכיות אחת ארוכה — „כולי חדא” — שהיהודים הם זרע הצדיקים. יהודי צריך תמיד להיות ב„ועכשיו”, במצב של „קרבנו המקום לעבודתו”.

3) הפסוק מיהושע — „בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם”

„כה אמר ה’ אלקי ישראל, בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים.” שואלים: „מעולם” פירושו „לעולם” — אבל העולם אינו קדמון? עונים: „מעולם” פירושו כאן „מפעם” / „במקור” — לא לעולם במובן של „לעולם ועד”.

4) „ויעבדו אלהים אחרים” — תרח עם נחור, אבל לא אברהם?

לפי הפשט גם לתרח היה „בן חכם” (אברהם) ו„בן רשע” (נחור). אבל הרמב”ם בהלכות עבודה זרה אומר ש„אברהם עצמו מן העובדים היה” — אברהם עצמו גם היה עובד עבודה זרה בהתחלה, עד שהכיר את האמת. אברהם עצמו הכיר את הקב”ה, לא שהקב”ה „לקח” אותו.

5) „אברהם עבר הנהר”

הצדיקים הקדושים מפרשים שאברהם הוא „עבר הנהר” — הוא עבר את הנהר (מטפורית — הוא עבר מעבודה זרה לאמונה), בעוד אנשים רגילים אומרים פשוט „הוא היה אבי”.

6) הקב”ה כ„מקום” — הוא מנהל מקומות

הקב”ה מופיע בפסוקים כמי שמנהל מקומות — הוא שם אותם תחילה בעבר הנהר, אחר כך „וילכו שניהם בכל ארץ כנען”. הוא לקח אותם והביא אותם לארץ ישראל. הקב”ה נקרא כאן „מקום ברוך” כי הוא מנהל את המקומות.

7) הדפוס של צדיק/רשע בכל דור

אצל אברהם — אברהם ונחור (נחור הוא הרשע); אצל יצחק — יעקב ועשו (עשו הוא הרשע/מסית). בכל דור נופל הרשע, ואנחנו מתמקדים בצדיקים — „ויעקב ובניו ירדו מצרים.”

—

יז) „ברוך שומר הבטחתו לישראל”

דברי הרמב”ם: „ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא, שהקב”ה חישב את הקץ…”

פשט: מהללים את הקב”ה ששומר את הבטחתו לישראל.

חידושים והסברות:

1) חילוקי נוסחאות

בנוסחאות מסוימות כתוב „עמו” אחרי „לישראל” ובאחרות לא. גם: בהגדה שלנו כתוב „חישב את הקץ” (עבר), בעוד בנוסחאות אחרות כתוב „מחשב את הקץ” (הווה) — עם חיוך: „הוא מחשב עכשיו את הקץ החדש.”

—

יח) „והיא שעמדה לאבותינו ולנו”

דברי הרמב”ם: „והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקב”ה מצילנו מידם.”

פשט: הבטחת הקב”ה עומדת לנו בכל דור.

חידושים והסברות:

1) „והיא” עם ה”א (לשון נקבה) vs. „והוא” עם ו’ (לשון זכר)

„והיא” מתייחס להבטחה (לשון נקבה).

2) קושיא גדולה: איפה כתוב בהבטחה „בכל דור ודור”?

בהבטחה לאברהם לא כתוב כלום על „בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו”! ההבטחה מדברת רק על „ועבדום וענו אותם” לזמן מסוים (400 שנה). מאיפה לוקחים שההבטחה חלה על כל הדורות?

תירוצים אפשריים:

א. „שהקב”ה מחשב את הקץ” — הקב”ה מחשב קץ לכל צרה, לא רק למצרים. זה לא ישירות מההבטחה לאברהם, אבל זה מנהגו של הקב”ה.

ב. „ארץ לא להם” — לא כתוב איזו ארץ! אולי ההבטחה פירושה שכל פעם שהיהודים נמצאים ב„ארץ לא להם” (ארץ שאינה שלהם), יש הבטחה שהקב”ה יציל. זהו פשט טוב — זה לא מוגבל למצרים.

ג. המדרש — יש מדרש שאומר שזה חל גם על היום. הקב”ה הוא „שומר הבטחתו” בטווח ארוך, לא חד פעמי.

3) המעגל הקסמים של רדיפות

הכל התחיל עם פרעה — פרעה הפך את היהודים ל„קורבנות”, וזה התחיל מעגל שבו כל מלך רואה שאפשר לתקוף יהודים. הקב”ה לוקח אחריות על זה — הוא שלח את היהודים למצרים, ולכן הוא חייב להציל בכל דור. זו התחייבות דו-צדדית: כמו שהיהודים צריכים לשמור תורה, הקב”ה גם צריך לשמור את הבטחתו.

4) „שומר הבטחתו” — טווח ארוך

„שומר הבטחתו” פירושו שהוא שומר את ההבטחה בטווח ארוך, לא שהוא קיים אותה פעם אחת ביציאת מצרים. הוא עדיין שומר.

5) יציאת מצרים בלילה — משמעות עמוקה יותר

למה כל כך חשוב שיציאת מצרים חייבת בלילה? כי „לילה” מייצג את הגלות הארוכה, ואנחנו רוצים לחייב שהקב”ה גם צריך לזכור יציאת מצרים בלילה הארוכה — „שכולה לילה” — הגלות שהיא כמו לילה אחד ארוך. כלומר: החיוב של זכירת יציאת מצרים בלילה אינו רק החיוב שלנו, אלא זו תזכורת שהקב”ה גם צריך לזכור את הבטחתו ב„לילה” של הגלות.

תמלול מלא 📝

מצוות סיפור יציאת מצרים — למי ולמה בכל שנה?

א) שאלת היסוד: למה צריך לספר בכל שנה אם כבר יודעים?

זה מה שאנחנו מחזיקים כאן באמצע עבודת ההגדה.

מה שאמרתי הוא, שלכאורה השאלה שרוצים לדעת, האם השאלה היא על השואל, האם על האפילו, זו כבר קושיא גדולה. בוודאי שהמצווה היא לספר למי שלא יודע, לדורות הבאים. פשט פשוט בפסוק, “כי יאמרו לכם מחר” — מחר לא מתכוון, כמו שגם המדרש אומר, מחר לא מתכוון למחר, אלא מתכוון לדורות. “כי לא היית שם”, הרי הוא לא יודע.

עכשיו אתה רוצה לדעת האם אנחנו מקיימים את זה? כן, בוודאי שאנחנו מקיימים את זה. איך עושים את זה לספר לדור הבא? אומרים פעם בשנה, פעם ביום, אני לא יודע. אה, אותו אחד כבר שמע בשנה שעברה? אוקיי, אחיו לא שמע. לא צריך… כל פעם מחזקים ומרבים כבר לדור הבא.

הפשט הפשוט: מעבירים מדור לדור

בדיוק, זה מה שאני אומר. שהמצווה היא לספר לדור הבא. אה, דווקא זה שאני מדבר איתו כבר יודע? אם כן, היה מספיק שעושים את זה פעם אחת, כמו בר מצווה. זה מה שאתה אומר, זה לא עובד כך. צריך לחרוש את זה מאה פעמים, לשאול… לא, אני לא רוצה לשאול. צריך להכניס את זה כמה פעמים עד שזה נעשה חלק… לא צריך להגיע לזה.

הפשט הוא הכי פשוט שאומרים לדורות שיהיו שלמים שידעו את מה שעושים בפסח. דווקא אתה לא יודע? אוקיי, חוזרים על זה שתדע היטב שתוכל לומר לילדיך. לא צריך להגיע לכל הדברים שאתה שואל. אני יודע מה אתה שואל. אוקיי, אבל זה הולך כך.

נגד סיבוכים מיותרים: כוח השכחה, כלי יקר, ודרשות אחרות

כוח השכחה שדברים נשכחים, ושוברים עם זה את המידה, כן, עוברים את המידה. אני לא צריך אפילו להגיע לחלק הרביעי. כי אי אפשר לומר שהכלי יקר על מצרים מתכוון לומר שהוא צריך לרדת לארץ ישראל. אני לא יודע אם הכלי יקר על מצרים מתכוון לומר שהוא צריך לרדת לארץ ישראל. אוקיי, אני לא יודע. אני חושב שזה נוסח אחר. אני חושב שזה לא אותו נוסח. אלו שני נוסחאות שונות, שניהם אומרים. שני נוסחאות שונות.

ולכן ההגדה היא פשוטה, הדורות הבאים לא יודעים, צריך לספר להם. מתי אומרים את זה? פעם בשנה. אני לא יודע, מתי הולכים לעשות את זה, פעם ביובל? פעם בחיים? זה לא דבר. עושים את זה כך.

דיון: למה לא לעשות דרך ביניים?

דובר 1: הפעם אתה רוצה… הפעם אתה מאבד את הדבר הפשוט שאני אומר. אז אתה עושה את זה יותר מסובך. יש שכחה, יש הכנסה ללב כל מיני תורות. אני רוצה דווקא לומר בלי זה. כן כן, זו דרך אחרת לומר את אותו דבר. אני לא רוצה לומר את זה. אני רוצה לומר דבר הכי פשוט. מעבירים מדור לדור לילדים.

שואל אותי קושיא, דווקא הילד כבר שמע אתמול. אוקיי, מה אני אגיד לו כמו שאתה אומר על כל מצווה? אין תירוץ על דבר כזה, אין שום דבר שמעבירים כך. אולי יש איפשהו חברה שעובדת כך, אבל אצלנו זה לא עובד כך. אומרים כל שנה, כך זה עובר. איך זה עובר? כל פסח אמרו את זה. יש לך דרך אחרת איך זה עבר? אני יכול לשמוע, אולי יש לך דרך אחרת, אבל זו הדרך שאנחנו עושים את זה.

ב) “אפילו כולנו חכמים” — עקרון “לא פלוג”

ממילא, ממילא, אפילו כשיש בדיוק פעם אחת שהילד יודע כן, עדיין עושים את זה באותו אופן, כי משחקים כאילו הוא לא יודע. כי המצווה היא למי שלא יודע, המצווה היא לא למי שיודע כן.

כלל גדול בתורה: לכל מצווה יש הציור הרגיל שלה

כמו שלכל מצווה בעולם יש הצורך העיקרי, ואחר כך יש כאלה… צריך קצת להבין למה זה לא אחרת. זה לא אחרת. זה לא… בואו נגיד, מי החליט — זה הוא אומר רק מאחרונים — מי החליט שפסח הוא הזמן שמספרים על זה, בסוכות אין מצווה כזו, אין מצווה כזו בשום מקום. זה עומד, עומד, יכול לעמוד הרבה דברים. אני לא מדבר על מה שכתוב. מה שכתוב יכול להיות כתוב. אני אומר לך מי החליט שמספרים בפסח ולא בסוכות, הוא החליט שעכשיו מוסרים את זה.

שואל קושיא, מה עם כל המצוות שאומרים אחרי מצוות בכל הדברים האלה? נו, בעיה, זה אולי עוזר, אבל זו לא הבעיה שלי עכשיו. הבעיה היא רק, אם כך, למה שואלים את השאלה? דווקא בגלל זה. כי אני אומר לך, לכל מצווה בעולם יש כמו שיש את האופן איך צריך לעשות אותה, ויש כזה צדדי, כמו מקרה שהוא לא ממש, אבל הוא כבר בכלל, עושים אותו כבר באותו אופן.

זה נעשה למי שלא יודע. מי לא יודע? הילדים. בלי שהיינו עושים את זה, תחשוב, בלי שהיינו עושים אף פעם את המשחק, הוא לא היה קיים לעולם. אז, שואל קושיא, הילד כבר שמע בשנה שעברה. אין דרך ביניים כזו.

דוגמאות ממצוות אחרות: לולב, גשם, ואחרות

אז, כן, כי אתה לא יכול לחשוב על דרך ביניים. מה אני אעשה? כך היא כל מצווה. זה לא הדבר הראשון שהוא כך. אומרים למי שלא יודע, ומי שיודע כן, נוהג כך. כל מצווה בודדת וכל דבר בודד בעולם יש לו כמו החלק של “לא פלוג” שלו. עושים את זה כבר כמו שזה שייך. זו לא בעיה גדולה.

אנחנו תמיד יש לנו הפשטים שלנו, זה הוא היותר… זה לא טעם אמת, אנחנו לא מדברים עכשיו, כל אחד הוא מאלה שחלוקים. אני לא מדבר עכשיו על אלה שחלוקים, ויש מצווה באמת. הוא יכול לומר שאין מצווה כזו, הוא יכול לומר הרבה דברים. אני אומר לך אלה שכך חלוקים. אני מדבר לך רק בפרט הזה. הרמב”ם, או לא יודעים מי, המשנה.

זה אני אומר לך, זה כלל גדול בתורה. על כל מצווה משתגעים כך. קרטון הוא פתאום… זה כבר שתיים עשרה וחצי, ואותו אחד תוהה, זה כבר מקרה קיצוני כזה, זה כבר בדיוק. אני צריך לעשות את זה איפשהו כך, הנה תפסת. יש לי מה לעשות למצוא את מה שלא מסתדר. אבל הבדיחה הולכת כך, ולולב נעשה, מה יש לי לעשות עם זה? תעשה לי משהו, אני צריך לעשות את זה בכל מקרה, אנחנו מעמידים פנים קצת.

אין… אני יודע, מה עוד דבר שאומרים? אני יודע, מתפללים על גשם. מה אם אחד לא צריך בדיוק גשם? זה כבר נוסח. זה כבר כך הסדר. אנחנו עושים, למה הנוסח כך? כי המקרה הרגיל, העיקר, מה שאתה רוצה לקרוא המקרה הפרדיגמטי, המהלך העיקרי, הוא כשזה מקרה רגיל, כשבאמת לא יודעים. יש לך בדיוק אחד שיודע כן, זה יוצא מן הכלל, ואתה לא הולך לשאול…

אני לא יודע על זה, יכול להיות, אבל מה שזה לא יהיה, הציור הרגיל הוא לא כך. אתה לא נורמלי, מה אני אעשה? אני אעשה בשבילך נוסח מיוחד ואפטור אותך? לא יכול להיות כך. אתה ממשיך עם הנוסח הרגיל.

החדות של “אפילו כולנו חכמים”

כל ה”אפילו כולנו חכמים”, אני מוריד את זה, אני הורס את כל העוקץ, את כל החדות של ה”אפילו כולנו חכמים”. “אפילו כולנו חכמים” היא דרך לומר, אפילו אתה… אתה בדיוק לא צריך את המצווה, נו בעיה, אתה תעשה את זה בשבילך בכל מקרה. כמו כל המצוות.

כל פעם שאדם אומר “טעם המצווה לא נוגע לי, כי אני כבר נורמלי”, זה כן נוגע לנו. לא בגלל זה צריך לעוות ולומר שמצווה היא לא על הטעם. בוודאי שזה על הטעם. רק שהטעם הוא על האופן הרגיל. למה אתה בדיוק תפסת משהו של חכם אחד? אה, כבר נעשה.

כמה חכמים כאלה יש, בבקשה? אין כל כך הרבה חכמים. אנחנו יש לנו “כולנו חכמים”, אנחנו חושבים שאין כל כך הרבה חכמים. לא, אפשר לתרגם “כולנו חכמים”, כל העולם רוצה להיות חכמים, אני יודע. אם כל העולם היו עושים חכמה באמת לא היה הלכה, זה אני רוצה להראות. אני לא רוצה להוריד את הפשט הפשוט, אני רוצה גם להבין שמה שיש לפעמים יוצא מן הכלל, או אולי הרבה יוצאי מן הכלל, לא מפריע. ממשיכים עם המהלך הנורמלי. זהו.

ג) “וכל המרבה לספר ביציאת מצרים” — לספר או הלכות?

אז, זה הדבר היחיד שאמרתי. יש כל כך הרבה נוסחאות, נשאלת קושיא, מה אומרים לו? עשו נוסח כזה, אתה יודע, שום דבר בעולם. אוקיי, שלום עכשיו אנחנו מחזיקים… איפה אנחנו מחזיקים בכלל? אהה… אצל אבודרהם אצל אינו… אצל ערך דה דוקא… מעשיות.

הסבר האבודרהם על נוסח הרמב”ם

אה, אז האבודרהם הולך כך: כשהנוסח היה כשהרמב”ם עצמו היה כותב היה כותב “מעשה בחכמים שהיו יושבין”, אבל הוא רצה באיזשהו אופן להצטרך להחזיק בחותם, הרמב”ם לא כתב את כל הדבר. יכול להיות שהוא עשה שינוי קטן, אני אפילו לא יודע. זה יכול פשוט להיות שהוא ממש הלך ושאל את אמא שלו על הסידור, אבל מראה אתה חושב…

דובר 2: כן, כן. אצלי גם כתוב כך… זה לא הלשון “המרבה לספר”, “המרבה לספר”… איך כתוב בהגדה שלנו? “וכל המרבה לספר ביציאת מצרים” או “וכל המרבה לספר ביציאת מצרים”?

דובר 1: כן, שלי מתכוון “וכל המרבה” אותו דבר… אבל שלי מתכוון את זה אותו דבר. אבל אפשר כאן לעשות משמעות הפוכה מאלה שאומרים שצריך ללמוד הלכות ולדבר על הלכות, כי אפשר שזה היה כך: “פליקלו ענחם, קלארע רבנים, קען די מושבי קורא”, אולי זה יכול לעשות עם שנים מלאות הרבה פילים.

תוספתא פסחים — “חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח”

הגאות מימין יש כאן, מביא את התוספתא, כן, רואה את התוספתא במסכת פסחים. כן, נו. מדבר על הלכה, כן, על ללמוד הלכה. תראה מה הוא אומר: “חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח”, הרבה בעלים לעצמם, על התוספתא פסח כול עלי. “שהיו בבית”, הלא, אתה מדלג על השם מנחת. נו, בני ברק זה בני ברק. אולי זה היה בבני ברק של פעם. זה היה בני ברק גדולה.

דובר 2: לא, זה לא היה. זה היה בני ברק גדולה, וצריך להזכיר שהוא נתן את הדינר שלו בשבילו. הם הוציאו את הדינר לגמילות חסדים.

דיון: שני מעשיות דומות

דובר 1: אבל לכאורה, אם כך, אפשר לומר שהמעשה היא להוציא מדעת… זו מעשה אחרת. זו מעשה אחרת. צדיקים אומרים את הדברים.

דובר 2: לא, לא. הרבי אומר אפילו בסקווירא. אני לא אמרתי עכשיו ללמוד רחמנות על הזקנים שהיו. ארבעת הבנים היו, הרבי אומר שיש רחמנות עלינו. אי אפשר לומר את זה על חמשת התנאים? אבל לא, מצוה לספר ביציאת מצרים.

דובר 1: אני לא יודע. אני לא יודע.

דובר 2: לא, לא, זה לא. אבל הולכים כאן עם זה שצריך להסביר יציאת מצרים. לא שצריך להוציא את החסרונות של הדורות של היום.

דובר 1: אני לא יודע. אני לא יודע. לאו דווקא. לאו דווקא. אני לא יודע. אולי יש מחלוקת. אני חושב שהם מסכימים אפילו קל וחומר חכמים.

דובר 2: לא, לא, צריך להגיע לצדיקים. אתה רוצה לומר תורה’ליך? תורה’ליך כבר שמעתי. אתה רוצה לומר שזה מוכרח, זה לא מאוד רחוק ממוכרח. לכאורה זה מתכוון שאתה אומר, “אנחנו הלכנו לחדר, אנחנו יודעים כבר את המעשה, צריך בכל מקרה לספר.” אין סתירה אם אחד יגיד שזו מצווה. אצלי כתוב כן “לספר ביציאת מצרים”. אני לא מבין. כתוב מצוה לספר ביציאת מצרים, אני מרבה ביציאת מצרים. אה, אני לא יודע מה הלשון… אה, זה אולי כך. אני לא יודע. הלכות הפסח, אני לא יודע. יכול להיות שה…

תורת הבארדיטשובער

הבארדיטשובער בוודאי אמר “כל המרבה ביציאת מצרים” מתכוון שיוצאים ממצרים כל שנה בפסח. ממש מרבים ביציאה ממצרים.

דובר 2: על מה צריך להרבות? כבר יצאנו.

דובר 1: לא, מתבשלים ביציאה, יוצאים שוב ושוב.

“עד קרות הגבר” — התלמידים באו

בקיצור, עד קרות הגבר. וכתוב המעשה “באו לפנינו ואנחנו הולכים לבית המדרש”. כן? לא כתוב שהתלמידים באו. זו מעשה אחרת. זו עוד מעשה, מעשה דומה.

דובר 2: התלמידים נכנסו, הם אמרו “רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית”.

דובר 1: מעשה דומה. כן. אבל יכול להיות שהעובד אומר, אני יודע כבר אם זו באמת מחלוקת, כאן צריכות להיות גלות המחלוקת אולי. אבל מי שהוא עוסק בהלכות הפסח, הוא סובר שזה הסיפור.

הלכות הפסח באמצע המעשה בחומש

אגב, אפילו בתורה, בחומש, בחומש בפרשת בא כתוב כל הלכות הפסח באמצע המעשה. נראה שזה חלק מהמעשה.

סיפור יציאת מצרים: בין מעשה והלכה

הלכות הפסח כחלק מהסיפור

הלכות הפסח, אני לא יודע, יכול להיות שהבעלזער רב בוודאי אמר “כל המרבה בסיפור יציאת מצרים” מתכוון שיוצאים ממצרים כל שנה בפסח. צריך ממש להתמרח ביציאה ממצרים. מה צריך אחרי הכל, צריך כבר לצאת.

בקיצור, יש לו גברא גדול, אני נותן לו, כתוב המעשה, אני לפניו ונתנו לו הלכה לבית המדרש, כן? שם לא כתוב שהתלמידים באו, זו מעשה אחרת. זו עוד מעשה. מעשה דומה. אבל יכול להיות שמי שאומר, אני יודע שזו באמת מחלוקת, אבל מי שהוא תופס הלכות הפסח, הוא סובר שזה הסיפור.

אגב, אפילו בתורה, בחומש, בפרשת בא, כתוב כל הלכות הפסח באמצע המעשה. נראה שזה חלק מהמעשה. הלכות הפסח הן באמת חלק מהמעשה, כי הפעם הראשונה ההלכות היו לפני הנס, כי פסח מצרים כבר היו לו ההלכות. כן, יכול גם להיות שכדי כל אחד עושה לפי ענינו. אחד יהיה בהגדה, אחד בהלכה, אני לא רואה שזה מוכרח שיש לך כאן בעיה עם זה.

האם הוא בכלל הזכיר את הענין של לספר הלכות, של ללמוד הלכות? לא, רק “אשר יגאלנו”. הרמב”ם לא הביא את זה. הרמב”ם כל הזמן דיבר על כפשוטו, על הסיפור. הרמב”ם לא ראו את הסיפור. מה הוא יעשה עם החלק הגדה שיש הלכות הפסח? אז אני לא יודע. אולי הרמב”ם סבר שזו מחלוקת והוא לא הביא את השיטה, את הנקודה. אני לא יודע.

אני רוצה משהו להבין שללמוד הלכות למי ש…

המדרש: בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי תלמוד

זעירא דמן תחתנא, כן? יש לך כאן למשל מה שאומרים שבת הגדול דרשה, כן? כתוב בספרים הקדושים, בשולחן ערוך מגן אברהם וכו’, כתוב שצריך לומר את הלכות ההנהגות הצריכות למעשה, ולא כמו שנהגו עכשיו לומר פלפול, כן?

כבר הרבי’ס אמרו שהוא מתכוון שצריך להרגיש שמתנהגים עכשיו, אבל… כן. אז מה הפשט? פשט הוא כל אחד נוטה לפי ערכו, אם זה בית מדרש של אנשים ש… אומר פלפול. אם זה בית מדרש של אנשים שיודעים… אני לא רואה סתירה כל כך חזקה במציאות, איך נעשה בכלל הדבר שאומרים פלפול? סתם מה שהיו תלמידי חכמים, והם היו בורדים. הוא לא אמר כלום, ועוד בליל הסדר זה כבר מאוחר מדי לומר הלכות פסח, סתם הלכה למעשה.

בדיוק, זה לא מתכוון סתם לדבר, לא לספור בקרבן פסח, צריך אמורא… לא, זה מתכוון סתם הלכה למעשה. כמו המשנה, מה שהמשנה עוסקת, פסוקים וה… כמו שאני מבין, אני חושב, אני צריך לבדוק עוד מקומות… אה, יש לי כאן מדרש, כן צדיק, תראה את המדרש הזה. יש לי כאן מדרש, אתה מכיר את המדרש שלי? זו הראיה שלי. המדרש שלי מאחד התנאים, לא לא צדיק, לא, כתוב כך, כן?

הגמרא בסנהדרין: הקורא פסוק בבית המשתאות

מה עושים כש… איך זה ה… כן, אמרו לו, יש גמרא בסנהדרין. כן, לא צריך סתם להשתמש בתורה לקנא, למשתאות. מה עושים כשעושים משתה? כן? אמרו לו, האם הקב”ה אמר, התורה מתלוננת שהיהודים משתמשים בה, מה הוא יעשה להם? הם צריכים לעשות משהו! הוא אמר כך, מה הוא אמר? לקחת פסוק אחד משיר השירים ולשיר אותו, שילמד באמת. לא, מה הוא אומר? מה הוא אומר? נו, אם, אם…

אם בעל מקרא הוא יעסוק בתורה נביאים וכתובים, אם בעל משנה הוא יעסוק במשנה הלכות ואגדות, אם בעל תלמוד הוא יעסוק בהלכות פסח בפסח, עצרת בעצרת, חג בחג.

סיפור יציאת מצרים כל הלילה – המעשה בבני ברק וזכירת יציאת מצרים בלילות

אז יוצא שמתברר, אם הוא בעל מקרא הוא עוסק במקרא. אבל מה זה אומר עוסק במקרא?

לא, לא שיר השירים. הם מדברים על מי שעושה משתה, הוא שר פסוק שאינו מתאים לתורה. הוא מביא פסוק, אני לא מאמין.

“הקורא פסוק בבית המשתאות בלא זמנו”. מה זה אומר? כשאתה שר עכשיו משהו מפסח, אתה שר משהו מענינא, אתה שר בלא זמנו. מה זה אומר? זה הביא אותם לכאן בפסח. לא, כי כתוב בלא זמנו. “הקורא פסוק בבית המשתאות בלא זמנו”. כשאתה שר, אתה מכבד את העולם עם פסוק, אתה שר פסוק שהוא מענינא של חג. טוב מאוד. כן, כי ההמשך הוא “הקורא פסוק בזמנו”. מה זה אומר? אנחנו עושים קידוש, אומרים פסוק בזמנו. זה הקיום. אה, שם יש קידוש של פסח. מה זה קידוש של פסח? משתה? מה ההגדרה של פסח? האם זה לא משתה? על זה, זה משתה, כן, לוקחים כוס, אומרים על זה פסוקים עם “ארמי אובד אבי”, מה שזה לא יהיה. זה פסוק בזמנו. אבל מי שלא יודע, מה הוא שר? הוא שר חוקים מן התורה. זה החלק הבא, “כל הקורא פסוק בזמנו”. זו הגמרא בסוגיא. אולי החלקים האחרים שהבאתי גם כן, אבל אני חושב שזה ה…

הבנת שלוש הרמות

אז לכאורה, בבעלי תלמוד לדעתי, בעלי התלמוד כאן אינם כל כך טובים במקרא. למה? כי הוא אומר “הלומד תורה מפי אחד”. אז הוא יכול לעשות כמו הקודם. לכאורה, אז הוא יכול לעשות את ה… בעל התלמוד לא יכול היה, הוא לא ידע את כל המדרשים על הסדר הזה. לא התכוונתי מעולם, תמיד התכוונתי שאלו רמות. תמיד התכוונתי שאלו רמות, שאם אתה רוצה להיות בעל תלמוד. אדרבה, רציתי למצוא את הראיה.

רבי אליעזר ורבי אלעזר ורבי אלעזר בן עזריה ורבי טרפון היו לכאורה הלכתיים, לא כל כך הרבה… רבי עקיבא היה צעיר. רבי עקיבא, מלך, מה זה טוב… הלא?

אז, מה אתה רואה כאן? שאם אתה רוצה ללמוד, מה הוא צריך ללמוד? לא מבעלי תלמוד? לא, רציתי לעשות את הפשט שלי ולמצוא ראיה שרבן גמליאל היה תלמודיסט, ואחר כך לומר שרבי עקיבא אינו תלמוד. בלי בעלי, מה כתוב כאן? מה הלשון? בלי בעלי משנה. בלי בעלי, שוב, מקראות, לא יפסיק. משנה, כתוב כך, “יעסוק במשנה הלכות ואגדות”. בעלי התלמוד זה הלכות פסח בפסח. כלומר, הוא סתם עובר תרגום. הבאתי את הפסוק, אני כבר יודע את התרגום. בעל מקרא הוא מי שעוסק במקרא, אני מבין. בעלי משנה כולל כבר הלכות ואגדות. לכאורה משנה פירושו אנשים שאינם יכולים להיות עמוקים בהלכות, הם יכולים רק לקרוא, הם יכולים לומר משנה, הלכה, אגדה גם. כתוב במדרש, רבי אמי ורבי אסי זה שעוסק. אחר כך בעל תלמוד פירושו מי שמחדש. ואז…

בסדר, אבל רק לומר מה שכתוב. זה יסתיים בעוד כמה דקות. כמה זמן כל השיעור כבר ביותר? אני מתכוון, שעתיים?

המעשה בבני ברק והשאלה על בעלי התלמוד

אז העניין הוא, רבן גמליאל היה הרבי של האחרים, רבי אליעזר, רבי עקיבא, רבי יהושע? הם היו תלמידים של רבן יוחנן בן זכאי. לא, כאן כתוב מעשה אחר של רבן גמליאל… איך קוראים לזה? מה המעשה של הגהות מיימוניות? לא כתוב מי עוד, נכון? רבן גמליאל וחכמים.

וצריך לחשוב, רבי עקיבא עסק בקבלה, הוא היה הרבי של קבלה. אבל רבי אליעזר, רבי יהושע, רבי טרפון, רבי אלעזר בן עזריה, הם לכאורה בעלי הלכה. אז, בקיצור, זה לא מסתדר עם המאמר של “אין בעלי מקרא יוצאין”. יכול להיות שעכשיו מדברים כבר לאו דווקא על השלושה, לאו דווקא על השלושה. מה לא מסתדר? כי אם אברהם עסק בסיפור יציאת מצרים, הוא לא עסק בשום תלמוד.

דיון: מה פירוש “להרבות בסיפור”?

אגב, שוב, כל הדיוק הזה הוא רק לפי מה שאתה, שאתה החלטת שזה ההבדל. אולי זה אומר את אותו הדבר בדיוק. יכול להיות שאברהם אבינו כן ידע סיפור יציאת מצרים. זה ספק הכל, לכאורה הכל מודים. אי אפשר לומר שאברהם אבינו לא ידע את ההלכות של פסח. אם אברהם אבינו נכנס לסיפור יציאת מצרים, השאלה היא מה הוא עשה. הוא עשה, לכאורה צריך להבין למה ההלכה כך וכך, והוא נכנס לחמישים שערי יציאת מצרים. והרמב”ם אומר, אבל עד שהרמב”ם אמר לא ידעו את זה.

אבל להרבות יכול לומר ללמוד הלכות. הרמב”ם הוא זה שהכריע שלספר פירושו ממש לספר. זה החידוש של הרמב”ם. אני לא יודע אם החידוש של הרמב”ם הוא פשט, אבל זה לא כל כך… אבל אומרים כמו שאני אומר, שכל אחד צריך לדעת את הפרשה, צריך לדעת את הענינים של יום, לא צריך דווקא לספר את המעשה. אם צריך כן לספר את המעשה, אז יש לי את כל הקושיה.

יש לי קושיה מנא ביה, כי אמר להם רבי אלעזר בן עזריה הרי זה לא חלק מהסיפור, זה פלפול, זה היה יותר דבר תלמידי.

אמר להם רבי אלעזר בן עזריה, זה הדיון שהיה להם. הוא מביא חלק אחד ממה שדיברו כל הלילה.

לא, בטח, זה אני אומר לך שזה לא כל ה…

אבל רבי אלעזר בן עזריה הוא תגובה להגעת בן קריאת שמע של שחרית?

לא, לא, לא. מה שאתה אומר שלספר לא אומר לומר הלכות, זה לא מוכרח, יכול להיות שזה אומר לספר לדבר. הוא גם לא אומר זאת באופן שהוא לא מחלוקת. אני חושב שמה שהוא רוצה להביא בעיקר זה… כלום, הא? מה הוא רוצה להביא מזה? כלום. הוא מביא תוספת, תוספת חשובה. אולי הוא רוצה להביא מזה שצריך להיות כל הלילה? לא מדובר בשניהם על זה. אני לא יודע. בסדר.

היה מעשה, כן. אמר להם רבי אלעזר בן עזריה… לא, לא, היה המעשה עם רבי אליעזר, רבי יהושע, רבי אלעזר בן עזריה, רבי עקיבא, רבי טרפון. אתה יודע מה המקור של זה שאפשר להיות ערב? לא? בסדר. בכל אופן.

לכאורה הענין של להיות ערב… ולהרבות שזה רק בליל הסדר. הוא אומר שהמשנה מונה בין אייזלגורן ושנר, כי שנר אינו כשר. וכנר, כי שנר כתוב בספר המקנה.

מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע שהיו מסובין בבני ברק

המעשה בבני ברק – פשט וחקירות

דובר 1:

אין לך כמו, זה לא מ”כל הגורם שאלה עם שיעור”. המשנה לא מונה “כל הגורם שאלה עם שיעור”. אין קושיה. אין קושיה.

בסדר, מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון. הקבוצה של תלמידי חכמים, רבי אליעזר הגדול, רבי יהושע, רבי אלעזר בן עזריה, רבי עקיבא, ורבי טרפון, שישבו בבני ברק.

מי היה בעל הבית בבני ברק?

מי מהחכמים גר בבני ברק? מי היה המארח? כאילו, צריך קצת לעיין במפרשים שמביאים את המידע. סתם אפשר להיות מודע אצל מי הם היו. אבל כאן כתוב שהם היו בבית דין, וכאן לא כתוב שום שם אצל מי הם היו.

הם היו בבני ברק אצל מישהו. מי היה בעל הבית? למה לא אומרים שזה היה בית של טרפון?

דובר 2:

אולי הם אומרים.

דובר 1:

אני לא מביא מפרשים עם נקודות שאומרים כל הדברים שצריך לדעת. אני לא יודע, קח את זה או את זה או את זה, ותראה אם הוא מביא.

דובר 2:

זה לא טוב.

דובר 1:

לא, אבל זה, הוא לא מביא כלום. זה מעניין. ה”אנציקלופדיה הלכתית רפואית”, אני לא יודע מי עשה את זה, אבל זה מוצג יפה. זה טוב עכשיו רק שחשבתי שזה יותר טוב. כן. אבל האדם שהבאת לי, הוא לא מביא על המעשה.

מה הם למדו – הלכות, סיפור, או סודות?

דובר 2:

אה, רואה, ידעתי שזה בא מכאן.

דובר 1:

הוא אומר, המכילתא אומרת, “לא שהיו חבורה של חכמים דווקא עוסקים בהלכות פסח, אלא שאין לומדין אלא עדות”. מתברר, זו הראיה שלי. כל החלק “אפילו כולנו” בנוי על… השאלה של פרשת בראשית חנה, כי שם עוסק הענין. אני רק רוצה שאני עושה מזה חיוב, כי צריך עד שתפנה שנתו. מה הפשט של החיוב? אני לא יודע.

רבי אליעזר עדיין היה בבית המקדש, רבי יהושע היה… אוקיי.

דובר 2:

לא כי צריך לעשות את זה, נכון?

דובר 1:

מה כן?

דובר 2:

לא כי צריך לעשות את זה, נכון? מדברים על ה… בית המקדש מ”ה פסחים.

דובר 1:

הוא מתכוון כאן… וגם הוא מסביר למה זה עד חצות. שוב, עד חצות זה לפי… לא! לא! כי הוא סובר שכל החיוב של פסח הוא רק עד חצות.

זה הכל. מי שסובר שכל החיוב הוא רק עד חצות… אנחנו שאנחנו סוברים, זה תלוי במחלוקת רבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה האם החיוב הוא עד חצות או עד הבוקר האם אנחנו יכולים לאכול מצה של פסח. פסח זה אולי בטוח כאן שהגזירה על מצה. זו השאלה, זה החידוש, בסדר. זו הנקודה.

כתוב גם, זה מאוד ברור שה”אפילו חכמים”, זה מאוד מעניין, כי כאן כתוב ממש מצוה עלינו לספר. אולי לספר פירושו פשוט לדבר. והנוסח של חכמים, כתוב תמיד בקיום הלכות הפסח, לא חכמים שיודעים את המעשה, כל אחד יודע את המעשה. אז אני לא יודע, והמספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, אני לא יודע אם זה אומר שהם סיפרו את המעשיות. יכול להיות כמו שאתה אומר אם לפי הגירסא של הרמב”ם שהאמר להם רבי אלעזר בן עזריה, משמע על כל פנים שהם למדו הלכות. כל אחד לומד מה שהוא יכול. בסדר, כן.

נו, הוא לא אומר מי ההיסטוריה של רבי אלעזר עם רבי יהושע.

דובר 2:

הוא צריך לעיין, אולי כאן הם מדברים על זה. אתה רוצה לדעת?

דובר 1:

אני לא יודע מה הוא צריך לומר תורה לך, אתה אומר תורה לך, הוא צריך לומר תורה לך.

דובר 2:

לא, אבל הוא מנסה כן להביא את העיקר… לא?

דובר 1:

הוא לא מביא את העיקר שהראשונים אומרים.

הראשונים לא אומרים תורה, הם אומרים פשט. רובם אומרים פשט. בסדר, כאן יש שונים… בוא נראה לעיין כאן באינטרנט אם לראות.

“אפילו כולנו חכמים” – ההווה אמינא שחכמים יהיו פטורים

דיון: מה ההווה אמינא לפי הרמב”ם?

דובר 2:

מה ההווה אמינא? אם אנחנו יודעים שסיפור יציאת מצרים הוא ממש מצווה, מה צריכה להיות ההווה אמינא שחכמים יהיו פטורים?

דובר 1:

שאלה טובה מאוד. אם לא הולכים כמו הרמב”ם, מבינים את ההגדה, שהוא יודע בוודאי את מצוות סיפור יציאת מצרים, אבל זו הדרך איך אומרים את זה.

אם סיפור יציאת מצרים אינו מצווה דאורייתא, מבינים למה תהיה הווה אמינא שחכמים היודעים את התורה אין להם את המצווה. הם כבר יודעים. כי כל הענין שהתורה אומרת שצריך לזכור יציאת מצרים, לא שיהיה משהו מצווה בסיפור. חכמים שיודעים כבר, הם כאלה שכבר התנסו הרבה שנים, אולי לא. על זה צריך בעל ההגדה לומר. אבל לפי שיטת הרמב”ם שזו מצווה דאורייתא כראוי, מה ההווה אמינא שחכמים יהיו פטורים מהמצווה? נכון. נכון.

הם מתווכחים כאן על זה להציב את הגירסא. על כל פנים, אף אחד לא מביא כראוי.

התירוץ של ר’ אברהם חדידה – “למען תזכור”

שוב ר’ אברהם חדידה, יש לו פשט, לא פשט רע. הוא אומר, שבגלל זה אומרים יותר רבי אלעזר בן עזריה, שזה חלק מהענין של סיפור יציאת מצרים, “למען תזכור”. כי זכירת יציאת מצרים זה בטוח שצריך לזכור אפילו כבר זכרת אתמול, צריך לזכור שוב. אם סיפור פירושו… כל החילוקים האלה לא פוגעים בנו כראוי. המהלך לא מלוטש כי כי כי אמרו שסיפור הוא רק פעם אחת, צריך לומר את זה לילדים. בסדר, אז אפשר לומר שהתורה כבר. אבל אם רואים את המילה “זכירה”, זכירה פירושה יותר. לפי מה שהרמב”ם לימד אותנו, כן.

בקיצור, הם עסקו במצוות סיפור כל אותו הלילה. זה מה שאתה אומר, מה שמעניין, כי זה כל הלילה, צריך להיות עד חצות, בסדר. אבל השולחן ערוך אומר את זה, וזה בטוח מחלוקת וחומרא. ממילא זה אומר שעיקר המצווה היא סיפור יציאת מצרים.

בסדר.

“עד שבאו תלמידיהם” – זמן קריאת שמע של שחרית

עד שבאו תלמידיהם ו… הרב מפונביז’, ר’ יחזקאל לוינשטיין, אמר כל הדברים שהוא הביא, אני לא יכול לכתוב מהר. יחזקאל לוינשטיין היה בעל מעשה מרכבה.

דיון: האם הם למדו מעשה מרכבה?

דובר 2:

הם עסקו במעשה מרכבה.

דובר 1:

יחזקאל לוינשטיין אומר שאפשר לראות שהם עסקו במעשה מרכבה, אבל הם עסקו בפשטות של הסיפור.

דובר 2:

כן, אבל זה סתם דיוקים, אביו. הם כן עסקו במעשה מרכבה.

דובר 1:

לא נופל לך שום דבר. אני לא מבין על מה אתה מדבר. זה לא בנוי על שום דבר. הפשטות של המקרא של בעלי ההגדה היא שמספרים סיפור יציאת מצרים, לא שום הלכות.

דובר 2:

יאכלנו וישתה, יאכלנו וישתה.

דובר 1:

אני לא משוכנע. כמו שהמדרש אומר, אפשר ללמוד הלכות, אפשר ללמוד אגדה, אפשר ללמוד סודות. אני לא רואה מה החידוש הגדול.

“כל המרבה לספר” – מה פירוש “מרבה”?

אני חושב דווקא שהתרגום הפשוט, כך חשבתי שדייקתי מהרמב”ם, שהתרגום הפשוט של “כל המרבה” הוא שיש הרבה נוסחאות בהגדה. למישהו יש הגדה ארוכה יותר, למישהו יש הגדה קצרה. אומרים שיוצאים עם כמה שניות. רוצה לומר נוסח ארוך יותר? יש נוסח ארוך יותר.

הוא מביא כאן מהערוגת הבושם, אני לא יודע מי זה, ש“כל המרבה לספר הרי זה משובח” פירושו לומר, לא מספיק שאומרים מה שכבר יודעים אלא צריך לחדש דבר. כמו בעל דרשן שמחדש דבר. להיפך, “הרי זה משובח” הוא רק מה שאתה יודע בוודאות מה שקרה. אתה לא יכול לומר דברים חדשים.

בסדר, נו, בוא נמשיך הלאה.

זמן קריאת שמע של שחרית – מתי זה?

בקיצור, החכמים הגיעו עד הבוקר. זמן קריאת שמע של שחרית, מה זה מתי? מתי זמן קריאת שמע של שחרית? “קריאת הגבר” כתוב אצל רבינו אברהם בן הרמב”ם, נדמה לי. שם כתוב אבל לא “באו תלמידיו”, וכאן משהו באו התלמידים ואמרו. לא כתוב שהתלמידים אמרו.

בסדר. זמן קריאת שמע של שחרית הוא בנץ החמה, זה מאוחר יותר מקריאת הגבר. כי לכאורה ותיקין עומדים בנץ החמה, נכון? כן. מגיע הזמן קרוב לנץ החמה, לכאורה.

האם חייבים להישאר כל הלילה?

העניין שצריך כל הלילה, זה משהו… כתוב שחייבים? פשוט צריך לחלק מנהג. איפה כתוב שחייבים? “כל הלילה”, “כל הלילה” פירושו כמה זמן? כל הלילה? אבל מי אומר שצריך להיות כל הלילה? למה לא נאמר בשולחן ערוך שצריך להיות כל הלילה? מאיפה זה לקוח?

דובר 2:

אתה רוצה לומר משהו?

דובר 1:

לא כתוב בשולחן ערוך. לא כתוב שצריך להיות כל הלילה. כן, חשבתי לא מכאן. שלא כתוב בשולחן ערוך.

סדר החכמים – למה רבי עקיבא בא בסוף?

התולדות יעקב יוסף שואל, רבי עקיבא היה גדול הדור, וכמו הרבה פעמים אבל בכלל, רבי עקיבא היה חבר. מונים שם קודם “מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע… רבי אלעזר בן עזריה… רבי עקיבא…”, רבי עקיבא בא בסוף. רבי עקיבא היה גדול מכל האחרים, כמו שכתוב בתוספות. כי רבי אלעזר בן עזריה היה בעל יוחס, “עשירי לעזרא”, והוא היה עשיר, כך אומר תוספות. אבל השאלה רק נשארת, למה הוא מונה רבי יהושע ורבי אליעזר?

הוא לא אומר מאיפה בא הדבר שצריך להיות כל הלילה, ושם זה משהו רק מעשה. אגב, המעשה עם ר’ אליעזר… רואים שהכלל הוא שיש מישהו שיש לו שיעור למעלה. מה הבעיה? מה המקור של להישאר כל הלילה?

סיפור יציאת מצרים כל הלילה – המעשה בבני ברק וזכירת יציאת מצרים בלילות

המעשה של רבי אלעזר בן עזריה בבני ברק

תרגום לעברית

ואיך נעשים? רואים שרבי אלעזר בן עזריה… הוא לא נותן כלום. למה אתה יודע עכשיו? זה רבי אלעזר בן עזריה. רואים שרבי אלעזר בן עזריה היה עם ילדיו, תלמידים הנקראים בנים, במקום ששמו ברק. איפה הוא היה? הוא אמר איזה דבר תורה? לא, הוא בירך.

למה? תעסוק בתורה. תורה מעניינת אותי. קיצור המעשה הוא כך, שכאן התוספתא אומרת, אה, לשון התוספתא “חייב אדם”. כך הוא מביא? הוא לא מביא את הלשון כך? הרב, ההגהות מיימוניות לא הביא את זה כך? “תניא בתוספתא חייב אדם”? כן, אבל מה הוא אומר? “חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח”. איפה אתה רואה שזה כל הלילה?

מחלוקת גירסאות בתוספתא

לא, זה תלוי בגירסא. לא, אבל הם מביאים ש”חייב אדם כל הלילה”. אפילו בניו ובני ביתו. לא עומדת כראוי הגירסא אצלי. מתעוררת שאלה, האם החיוב הוא כל הלילה, או שהחיוב… לא, לא, לא. בכלל, בכלל, למה צריך להיות מחויב כל הלילה על זה? מה החיוב הזה? איפה שמענו דבר כזה שצריך לעשות כל הלילה? אני לא מבין.

רבנו יונה מביא את התוספתא, הוא לא אומר “חייב” כל הלילה. הוא אומר שחייב לעסוק אפילו בניו ובני ביתו. רבנו יונה מביא את המעשה שהם עשו כל הלילה, אבל הוא לא אומר “חייב” כל הלילה. האחרים אני רואה מוסיפים, ה… הם גורסים או הבינו כך שהתוספתא אומרת שמחויבים להיות כל הלילה. זה המקור הרי, כך אומר רבנו יונה, הוא אומר שצריך כל הלילה, “ולא נרדמו”. מעניין.

הרמב”ם בכלל לא אומר. לא, הוא לא אומר ש”כל המרבה” זה טוב מאוד. הוא לא אומר שלא צריך ללכת לישון.

קושיית המהר”ל: איך לצער את עצמו ביום טוב?

המהר”ל מקשה קושיא, איך יכלו לצער את עצמם? הרי זה יום טוב, הולכים לצער את עצמם ולהישאר ערים? זה מאוד תמוה. צריך לומר שיש דין שצריך להיות ער. כך כתוב, כתוב “כל הלילה”. בנוסח הספר שלנו כתוב “כל הלילה”. יש מי שמביאים את הגירסא הזו. מעניין.

מה אומר הקדוש רבי”ה? בעל מוסר גדול הוא. אני לא רואה שכתוב “כל הלילה”. “כן הוא ויש נוהגין בשאר ראשונים”. אלה שאומרים עד חצות אומרים זאת. אחד בלבד. זה לא הגיוני שיהיה חיוב. הם מביאים את הרא”ש וה… זה מאוד תמוה.

פירוש הרא”ש: “כל הלילה” פירושו עד שנרדמים

אז השביעית, אגב, יש גירסא, היו ראשונים שהגירסא הייתה “כל הלילה”. בא הרא”ש והוא אמר, “כל הלילה” פירושו עד שנרדמים. הא? פירושו עד שנרדמים. שמעת פעם דבר כזה? מחלוקת בינינו לבין עצמנו.

מה יהיה חיוב כזה כל הלילה? הרי כתוב “ויש לעיין למה אין נוהגין כן”. אבל אדרבה, ה”כל הלילה” הוא להיפך. אם הזמן הוא, אם לא הספיקו לעשות סיפור יציאת מצרים בשעת הסדר, אפשר עד הבוקר להוסיף. זה הרי פשוט, כמו כל מצווה. כל דבר הנעשה בלילה, עומדת משנה במגילה.

לא, הרי יש את ההלכות שצריך להיות על מצות ומרורים, שונים עליו, אומר הרמ”א. אבל אין חיוב כזה. אולי כן. החיוב הוא בלילה. אבל אי אפשר לתת את כל הזמן? צריך לדבר על סיפור יציאת מצרים. כל הלילה היא המצווה.

המעשה אינה ראיה לחיוב

לא, אבל הוא מביא אבל את המעשה. המעשה היא כן שהם היו כל הלילה, אבל המעשה היא שזה חיוב? זה לא שפעם אחת קרה נעשה חיוב. זה לא שאם היה כל שנה חיוב שהייתה מעשה כזו, נכון? לא יכול להיות. המעשה מראה שזה היה דבר מיוחד. זה היה פעמיים, פעם אחת עם רבי אלעזר בן עזריה ופעם אחת עם רבי אליעזר. פעמיים קרה. זה חלש.

אולי להיפך, אולי מזה שיש שתי מעשיות. כי רואים שהחכמים התנהגו כך. כן, לכאורה.

העיקר של המעשה: “עד שבאו תלמידיהם”

המיוחד במעשיות הוא, לכאורה, רואים כאן איך היו שקועים בזה עד שבאו תלמידיהם. אני לא ראיתי את ההכרח להיות במצווה עד שבאו תלמידיהם. שוב… אני הייתי צריך שהמעשיות שלהם יבואו. אני לא יודע, אני לא יודע. לא כתוב נמשכו ביציאת מצרים. צריך להיות מדויק, לא כתוב.

לפעמים מה כתוב? אם זה לא צריך. גם הגדול, ר’ פסח, עד שמשהו עצר אותו. שמצידם הם יכלו… לכאורה, אם רוצים לומר שצריך מעשה שמסופרת בשבחן של חכמים היא, שלא הרגישו בזמן בכלל. זה המשיך, משהו דומה, או שתלמיד צריך היה לעורר אותם. הם היו שקועים. זה ענין וכל הסיפור, שהגמרא מספרת. זה לשבחן של חכמים, כמה הם היו שקועים.

אבל לא כתוב, אפשר ללמוד כך. זה היה משהו שהפריע להם. זה לא היה שהם ראו, אה, ריח השמש… זה כתוב בפעם השנייה, הראשונה לא. שני גדולים, זה כפשוטו. עד הבוקר, הם הלכו בבוקר ולהתפלל. לא, זה לא מתכוון לזה. זה מתכוון פשוט. זה לא מתכוון לתפילה.

השני מתכוון, זה 400 שנה, זה מש… התרבות, זה המשמעות שהם התעכבו שלא הספיקו ללמוד את השיעור בבוקר. זה גם ראוי, אפשר ללמוד שזה פשוט!!!! אפשר לקרוא את המשנה בבוקר! אבל הגדולים, אני לא מאמין שזה מתכוון לזה? אלא אני לא מאמין שזה גם הוא מתכוון ש… הם שמעו פשוט. אתה מתכוון, פשוט עד הבוקר. אתה יכול גם ללמוד כך אם רוצה. אני לא יודע. אני שומע.

משכי שמעתתא – אפשר להשתקע בלימוד

אז מה צריך ללמוד? צריך להשתקע. כל דבר כתוב כך משכי שמעתתא. לא, זה כלל בגמרא, שבלימוד אפשר להשתקע. שוכחים מה השעה. דבר רגיל. לא, כן. זה לא נראה לך הרבה פעמים. זה נראה שבדיקת חמץ כתוב. אה, טוב מאוד. כאן פירושו משכי שמעתתא. טוב מאוד.

בלילה הבא, צריך ללמוד כל הלילה. לפני זה צריך משכי שמעתתא. כאן פירושו משכי שמעתתא. זה מאוחר, כן? יש לי שלושים יום קודם החג. צריך לומר, מה מתכוונים רק שיהיה דבר מוקדם, אם מישהו יכול לשאול. כן. אבל רבים אומרים, מה שצריך, צריך ללמוד את הלכות החג. אומרים להם עוד לא כל הלילה. אם כבר למדו מקודם, לומדים את זה סתם כך.

דיגרסיה: שאגת אריות ומחותנים

לא שמעתי שאגת אריות עם מחותנים אז לעשות מקודם. אתה יודע, אתה יודע שהיה שאגת אריה מאותו זמן, אתה יודע? שאגת אריה של רבן גמליאל, אני מתכוון. זה לא יכול להיות?

לילה אינו ארוך מדי

לילה אינו ארוך מדי, דרך אגב. אתה יודע שלילה אינו ארוך מדי? אנשים חושבים “כל הלילה”. כל הלילה זה כמה שעות, בוא הנה. זה תמיד נראה יותר ארוך ממה שזה, כי כשעייפים מאבדים את התחושה של זמן, זה ברור יותר קצר. לא, באמת, כשאדם יושב במקום אחד שש שעות ביום והוא לומד, הוא לא מרגיש נורא ארוך. כשהוא עושה את זה משתים עשרה בלילה עד שש בבוקר, זה נשמע כאילו זה לנצח. למה? כי אתה עייף. בסדר, אתה עייף. ולא, זה… כל הלילה כולו.

ומה הטובה שעושים? בקיצור, אני לא מבין איך אנשים החליטו על כל הלילה. זה איזו שטות, זה חיוב. זה משהו יותר ממה שנעשה. זה לא ענין לפי השיעור. מצד אחד מישהו שואל למטה, מצד שני, אני חושב שמישהו שאל שאלה למטה בדיוק אולי אם מחויבים בגניזה על שיעורים כאלה, דברים כאלה. אבל… בסדר, הבא.

“אמר להם רבי אלעזר בן עזריה” – זכירת יציאת מצרים בלילות

מה אמר רבי אלעזר בן עזריה כאן, ואיך זה נכנס לכאן? אמר להם רבי אלעזר בן עזריה, “הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות”. אהא. עד שדרשה בן זומא, “שנאמר, ‘למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך’. ‘ימי חייך’ – הימים, ‘כל ימי חייך’ – להביא את הלילות”.

זאת אומרת, רבי אלעזר בן עזריה אמר שביום זה בוודאי מצווה להזכיר יציאת מצרים. זה לא מתכוון לסיפור יציאת מצרים, זה מתכוון למשהו ענין של זכירת יציאת מצרים בכל יום ויום, מצווה אחרת. אה, להזכיר את המצווה? בהלכות קריאת שמע מביא הרמב”ם שזו מצווה בפני עצמה.

אמר להם רבי אלעזר בן עזריה, “הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא, שנאמר ‘למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך’. ‘ימי חייך’ – הימים, ‘כל ימי חייך’ – להביא את הלילות. וחכמים אומרים: ‘ימי חייך’ – העולם הזה, ‘כל ימי חייך’ – להביא לימות המשיח”.

דיון: הקשר למעשה בני ברק

אצלם הם החזיקו שאין מצווה בלילה.

\- בדיוק, כי בקריאת שמע מדברים על משהו אחר. אז מה אז הם עשו? אז מה הם עשו את הלילה האחד, הלילה האחד של פסח הם כן עשו. אם היו עושים כל לילה, לא היו…

\- לא, לא צריך לקשר משהו. מה הקשר בין זה לזה שהם היו ערים כל הלילה ולמדו?

\- אין לזה שום שייכות?

\- אני לא יודע. “אמר להם רבי אלעזר בן עזריה” – מדבר המשך של המעשה.

\- אה, ההגדה עשתה את זה כמו המשך. אני לא חושב שזה באמת כבר ההגדה מספרת שזה עושה את זה כמו המשך.

\- ההגדה היא אגדות, כן. ההגדה היא אגדות, ובהגדות שלנו לא כתוב “אמר להם”.

\- לא.

\- סתם, כמו שמזכירים את רבי אלעזר בן עזריה, מזכירים משהו מסיפור יציאת מצרים.

\- ממילא, ממילא, כן. לא. בדיוק, כן.

\- אה, בדיוק. אני לא יודע. יכול להיות, אני חושב שיכול להיות שאין בכלל הכרח. צריך לזכור שזה יש… אה, אמרתי קודם, “כל המרבה לספר הרי זה משובח”.

\- ומה?

\- “כל המרבה לספר הרי זה משובח”.

\- טוב מאוד. אבל עכשיו מדברים על חיוב כך.

זו משנה בברכות

זו משנה בברכות. רבותי, בואו נהיה “ריאליים”. זו משנה בברכות.

\- כן, אמת? זו משנה בברכות? טוב מאוד.

\- והמשנה מדברת על… על אמירת פרשת…

\- אמת ויציב.

\- אמת ויציב? המשנה מדברת על הענין שקורים שלוש פרשיות קריאת שמע בלילה. “ויאמר”.

\- אז זו המשנה. אמת?

\- יש שאלה על ציצית, כי ציצית לא מחויבים בעצם בלילה.

\- לא קורים את זה בגלל ציצית.

\- זו טובה. המשנה אומרת “מזכירין יציאת מצרים בלילות”. זו לשון המשנה. זה הפשט. וזה אומר “מזכירין יציאת מצרים בלילות”. אומרת המשנה של רבי אלעזר בן עזריה. זו המשנה. לא פחות ולא יותר.

על מה המשנה מדברת? ההגדה הכניסה כאן משנה כי זה מתחבר, אבל לכאורה זה לא באמת מההגדה. מבינים? והרמב”ם לומד שזה לא רמב”ם.

זכירת יציאת מצרים בלילות – המשנה של רבי אלעזר בן עזריה ושיטת הרמב”ם

המשנה “מזכירין יציאת מצרים בלילות”

דובר 1: זו ראיה טובה.

המשנה אומרת “מזכירין יציאת מצרים בלילות”. שם לכאורה לא המשנה מדברת על הפרשה. זה מה ש”מזכירין יציאת מצרים בלילות”. המשנה של רבי אלעזר בן עזריה. זה מה שהמשנה אומרת. לא פחות ולא יותר.

על מה המשנה מדברת? ההגדה הכניסה כאן משנה כי זה מתחבר, אבל לכאורה זה לא באמת מההגדה, נכון?

שיטת הרמב”ם: פרשת ציצית בלילה היא בגלל יציאת מצרים, לא בגלל ציצית

והרמב”ם לומד שיציאת מצרים היא לא בגלל ציצית. למה לא? כי הוא אומר כי ציצית הרי לא בלילה, כי כתוב “וראיתם אותו”. אבל מכיוון שרוצים להביא יציאת מצרים, אומרים את זה כן.

אבל זה דבר מעניין מאוד, כי אם ציצית היא כדי להביא יציאת מצרים, ולא צריך ללכת ציצית בלילה, יש לך כאן בעיה חדשה שהמצווה היא לא בלילה.

דובר 2: לא, לא, פשוט מביאים קצת… יש כמה סיבות למה אומרים את הפרשה. אחת הסיבות…

דובר 1: לא, לא, אבל לא קורים את זה בגלל מצוות ציצית. הכלל הוא שלא קורים את זה בגלל מצוות ציצית. קורים את זה בגלל יציאת מצרים. בגלל כמה סיבות אחרות.

אבל זו אחת הסיבות למה אומרים את הפרשה עם ציצית, היא כי כתוב שם “אני ה’ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים”, וזה הכל.

לכאורה לא אומרים את זה בלילה, אבל אומרים את זה כן בלילה, כי נתנה מחלוקת. רבי אלעזר בן עזריה אמר שיש רמז שצריך לקרוא קריאת שמע ולומר יציאת מצרים בלילה, עד שבא בן זומא.

הלכות לא באות מפסוקים – יסוד חשוב

כאן רואים, דרך אגב, כאן רואים את הדבר שכן, שהפשט הוא לא שההלכות באות מהפסוקים, נכון? שההלכות באות מאיך דורשים את הפסוקים. לא, שהן לא באות מאיך דורשים את הפסוקים.

כי המשנה כבר קודם אמרה, המשנה כבר קודם אמרה שקורים יציאת מצרים בלילה, נכון? מבינים?

דובר 2: לא שמעתי בדיוק, או לתרגם לא זכיתי לא נצחתי, לא יכולתי להביא הוכחה, החזקתי כך בלי זה גם.

דובר 1: פסוקים מביאים לאחת משתי סיבות.

דובר 2: הרמב”ם אומר את התרגום ממש אחרת.

דובר 1: תהיה טוב, כי איך שאתה אומר זה כל כך טוב, כי הרמב”ם אומר מצווה… איך אומר הרמב”ם… צריך לומר ביום ובלילה… נכון?

דובר 2: אתה מדבר על מה?

דובר 1: כשר’ אלעזר בן עזריה עשה את החיוב עוד לפני שמצא את הדרש, פשט כל המעשה לא ממש למד את זה.

דובר 2: בדיוק.

דובר 1: אמר ר’ אלעזר בן עזריה, אני כבן שבעים שנה, לא בן שבעים שנה ממש, אלא בגלל שהוא המעשה של תפילת השחר. לא הדרש שזה הדרש על מילוי של העשה לא ומילוי את ה’ בעת עובדים. ומוזי חסי וזה לא אומר. זה היה הדרש מה שאומר ה’ דהיינו שואו זה לא אומר. וזה השי אומר שאז אמר את הדרש, שזה אומר פרדישו בן ר’ האטשא צא הדרש, בכל מיין איך זה באתשא יכול היה במשך שנים להכניס את התקנה. אני רק קובע את התקנה.

דובר 2: לא, לא.

דובר 1: זה אומר, זה הפשט של המילה, ולא זכיתי? תרגום פשוט. בדבר זה פשט? מה זה אומר בכלל זה ולא זכיתי, ואני לא יכולתי? זה איכשהו היה, מה? הוא לא היה צריך שום פסוק. או מר”.

דיון: מה פירוש “לא זכיתי”?

לשון זכות היא לא הייתה – זאת אומרת, אומרת הזגת הרב, בראשונות משניות הוא ידעתי שזכיתי זכיתי לדעת את הרמז בפסוק.

פשט אחר יכול להיות זכיתי זכיתי אומר הוא, רבי דוד, הוא אומר, רבי דוד, “וזרח השמש”, זה לא ברור.

אה, יש מי שאומרים שזה מלשון “ניצח בדין”, כמו שהוא אומר על גוי. אבל מה המילה? מה המילה?

אז קודם כל כך, אז מה הפשט שהאחרים שאמרו, למה שואל הרמב”ם את הקושיא, למה צריך לומר קריאת שמע? מה הפשט? לכאורה ברור שצריך כן, הוא הרי אמר. או שהוא החזיק שאומרים. אלא מה?

שיטת הרמב”ם: יציאת מצרים בלילה היא מדרבנן, לא מדאורייתא

שני דברים, או כמו שהרמב”ם אמר שהרבה דברים, אני אולי באמת בגלל זה הרמב”ם לא החזיק שזו מצווה, כי הוא הבין שהפסוק הוא לא פסוק אמיתי. יש מדרבנן, אומר הרמב”ם, מדרבנן, אבל לא מדאורייתא, באמת.

והוא פשוט הביא את הפסוק שצריך לומר קריאת שמע, צריך לומר יציאת מצרים בלילה. זה דבר אחד. נכון? זה דבר אחד.

למה הוא גם אמר מדרבנן? כמו שאחרים אמרו, הוא אמר שעושים כמו דאורייתא, לפי איך הוא לא יכול לעשות שום דאורייתא.

ואם היה, שמע, לפי הרמב”ם, אי אפשר לעשות שום דאורייתא, אי אפשר לעשות, למה לא? כי תמיד כשלומדים משהו מפסוק, זה נשאר תחת דברי סופרים, אי אפשר לעשות דאורייתא חדשות.

מה כן אפשר לעשות? אפשר לעשות דרבנן.

מה עוד דבר שאפשר לעשות? כשמחפשים פסוקים, מה עושים? מה אומרת הגמרא כשמחפשים ראיה שאתרוג הוא אתרוג? מה עושה הגמרא שם?

כלום! התורה יש בה ענין של מחכמת הכתוב שהיא מרמזת, וזה רק רמז, וזה לא בא מהלימוד. אמת? כך מפרש הרמב”ן רק החושי. זה לא נעשה עכשיו עם זה שמצאו פסוק. זה רק רמז.

הלכה כרבי אלעזר בן עזריה – קושיה

אגב, אם ההלכה כרבי אלעזר בן עזריה, לכאורה צריכה להיות ההלכה כחכמים, כמו יחיד ורבים, לא? ומי אומר שבכלל ההלכה כרבי אלעזר בן עזריה? לכאורה אין צורך.

דובר 2: הסיפור בוודאי מזויף במובן שההגדה מחברת אותם, זה לא באמת היה. אבל אם לא אפשר לומר שהדעה של החכמים הם הסכימו, לא מחלוקת.

דובר 1: אני לא מבין, יש כאן מחלוקת ישנה.

דובר 2: בכל מקרה, המעשה בוודאי לא אמיתי, אני מתכוון שזה לא קרה בדיוק כך. זו משנה בברכות, הדעות שההגדה מחברת אותן, סתם כדי לעשות את המעשה יפה יותר, לכל הדעות, לפי פירושי, לפי דעתי, אני לא יודע.

דובר 1: בקיצור, אני לא מבין מה הוא אומר.

דובר 2: אה, הוא מתכוון לומר להיפך, טוב מאוד. יש מי שלומדים שאחרי שמצאו את הלימוד אז כן, אבל זה לא נכון.

דובר 1: כולם אומרים שזה כינוי לרבנן, לשון ניצוח. כך אומרים המפרשים כאן. אז מה יענו?

לפי זה יוצא, בכל מקרה, מה שאני אומר זה הדבר השני. או פשט שכל אחד מסכים שזה לא מדאורייתא, אני מתכוון שהרמב”ם סובר אולי שזה לא מדאורייתא, I don’t know exactly.

או הפשט משהו אחר. או הפשט שפסוקים מביאים כדי להראות, מבין? כל אחד חושש מפסוק, אני צריך להיות מדייק בפסוק. אבל באמת אני סובר כך סתם. למה אני סובר כך סתם? אני לא יודע.

דיון: המחלוקת בין רבי אלעזר בן עזריה והחכמים

או אולי, כולי נחתי, אבל הרי כתוב “חכמים אומרים”, אני לא מבין. אחרי שהם הביאו את הפסוק הם הודו?

לא, הם לא הודו. הרי כתוב “חכמים אומרים… לעתיד לבוא”. אז אני לא מבין. אני לא מבין איך… איך ההלכה? ההלכה היא שצריך לומר יציאת מצרים בלילה?

אני מתכוון שהרמב”ם לא פוסק את זה הלאה. אולי הוא פוסק את זה כדרבנן, זה לא עולה כסף. אולי לא כדאורייתא.

שיטת רש”י לגבי המעשה

גם רש”י אמר בפירוש שזה לא היה בלילה. רש”י אומר שזה היה “ביום”, שהיה שבעים שנה, שהוא דימה שם. רש”י גם בברכות וגם כאן.

דובר 2: מה הקושיה על המעשה? הרי זה היה פסח.

דובר 1: אז לא, זה לא עולה כסף. נלך אחורה. שוב, המעשה היתה עובדא שם. זה גם היה פסח. אם אתה רוצה.

דובר 2: זה לא היה פסח.

דובר 1: כן, כן, אני שומע. אני שומע. כי אפשר לומר את זה… יפה מאוד.

סיכום: תירוץ הרשב”ץ

ברוך המקום ברוך הוא, ברוך המקום ברוך הוא. יש אכן מי שאומרים שהחכמים גם בעצם מודים, הרשב”ץ מביא זאת. הם רק לא הסכימו לדיוק. אבל בעצם הוא כבר…

דיון בשיטת רבי אלעזר בן עזריה לגבי זכירת יציאת מצרים — חיפזון דמצרים וימות המשיח

היסוד של שיטת רבי אלעזר בן עזריה: חיפזון דמצרים

דובר 1:

יש אכן מי שאומרים שהחכמים גם היו בעצם מודים. הרשב”א מביא זאת, הם רק לא הסכימו להיות דיוק, אבל בעצם… לא, זה קשה. זה לא כל כך משמע, כך הוא גם אומר. זה לא פשט כל כך טוב. אבל כך יש מי שרוצים לטעון.

זה הגיוני, כן, רבי אלעזר בן עזריה הוא זה שסובר שצריך עד חצות. למה? כי הוא סובר חיפזון דמצרים, נכון? כן? רבי אלעזר בן עזריה הוא זה שאומר שצריך לאכול את המצה לפני חצות, את הפסח לפני חצות, כי לומדים חיפזון דמצרים, נכון? כן? נכון? אתה יודע על מה אני מדבר?

דובר 2:

לא.

דובר 1:

זו גמרא בברכות, יש מקום כזה. יש מקום כזה שאומר כך. הגמרא אומרת כך, אחד. תקשיב. זה כי ה… איך זה נקרא? זו גמרא ב… נכון? גמרא בברכות דף ט’ עמוד א’. הגמרא מדברת שחייבים לאכול את קרבן פסח לפני חצות.

“ואכלו את הבשר בלילה הזה”. רבי אלעזר בן עזריה אומר, נאמר כאן “בלילה הזה” ונאמר להלן “ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה”, מה להלן עד חצות, אף כאן עד חצות. רבי עקיבא אומר, נאמר כאן “בלילה הזה” ונאמר להלן “כי אם הצאן והבקר יעמדו”, מה להלן עד הבוקר, אף כאן עד הבוקר. אמר רבי עקיבא, אם כן למה נאמר “בחיפזון”? עד שעת חיפזון.

אז הגמרא מסבירה, עיקא בינייהו, שהיו אנוסים. לא מדברים על שום רדיפה אחרי היהודים. “ותחזק מצרים על העם” הרי כתוב פסוק מפורש. הם לא רדפו, הם דיברו ליהודים שיצאו.

רבי עקיבא סובר “חפזון ישראל”, היהודים יצאו בריצה. ממילא הוא סובר שאפשר עד הבוקר, כי אז היהודים יצאו בפועל, לפי היהודים.

הקשר בין חיפזון דמצרים לזכירת יציאת מצרים בלילות

על כל פנים, מה הענין? הרי הפסוק שרבי אלעזר בן עזריה אומר, זאת כבר הראשונים אומרים, הראשונים כבר כותבים את מה שהוא אומר. רבי אלעזר בן עזריה שהוא אומר שצריך להזכיר יציאת מצרים בלילה, זה בא ממה שבאמת יש פסוק, הרי כתוב “אשר הוצאתיך מארץ מצרים לילה”, הרי יש פסוק. ואף על פי שעל הפסוק הזה צריך להתאמץ לפי רבי עקיבא, לפי דרך אחת איך למדו שם אז, זה היה.

על כל פנים, זה לא ממש עמד כמו ברמב”ם. לא, זה לא עמד, זה עמד “בבהלתך”, שזה נכנס בלילה, שאז הוא היה. נכון. ובגלל זה הוא סובר רק עד חצות, ובגלל זה צריך לסיים את המצה לפני חצות. טוב מאוד.

אבל רבי עקיבא, הוא סובר שהוא מתכוון “חפזון דישראל”, ממילא הוא סובר שצריך יום ולילה, ממילא הוא מחייב, שהוא אומר ש“כל ימי חייך” זה להביא ימות המשיח, לא דווקא בלילה. כן, נכון. ממילא הוא יכול… ממילא הוא לא צריך את אותו פסוק, אפשר ללמוד את זה מפסוק אחר, לא צריך את אותו פסוק, כי אנחנו לא יודעים שאפשר ללמוד את זה מזה.

לא, הוא אומר, בגלל זה הוא סובר שיציאת מצרים היתה ביום, עיקר יציאת מצרים היא ביום. זו מחלוקת על עיקר יציאת מצרים, על עיקר מה שנוגע לנו כאן, אני יודע מה. הגמרא אומרת “הכל מודים” שיש חילוק, אבל למעשה, אצלו זה היה בבוקר. ולהזכיר זה קורה עד הבוקר. החיפזון מתכוון שעד הבוקר, והמצב שמתחבר עם החיפזון, אני לא יודע בדיוק איך זה מתחבר. אבל על כל פנים, לפי זה הוא סובר שעיקר הזכרת יציאת מצרים היא בבוקר.

הדיוק של בן זומא הוא רק לשכנע את החכמים

לפי זה אפשר גם להבין, התלמידים באו ואמרו שצריך לומר קריאת שמע של שחרית. קריאת שמע באה גם הזכרת יציאת מצרים של שחרית. אז כל השיטות עד עכשיו היו לפי השיטה של רבי אלעזר בן עזריה שבלילה, אבל עכשיו כבר בבוקר, אז לכל הדעות צריך להזכיר יציאת מצרים, צריך לומר קריאת שמע. זה כבר יותר מדי תורות, בכל מקרה, הלכות מסובכות מדי.

בכל מקרה, זו רק ראיה להסביר שרבי אלעזר בן עזריה סבר שצריך בלילה כבר לפני שהוא סבר את הקול. הקול הוא רק דיוק לשכנע את החכמים, אבל הוא עצמו סבר כך כי הוא בכלל סבר שיציאת מצרים היתה עיקר בלילה.

דיגרסיה: בר כוכבא ובני ברק

הרי יש את הסברא שרבי עקיבא סבר שבן כוזיבא הוא משיח, אבל הם היו צריכים לשכנע ש“כל חכם לב ימותו משיח”, שגם עכשיו צריך… יכול להיות שהם היו בבני ברק כי זה היה ליד הגבול, כדי שיוכלו חלילה לברוח מבני ברק למורדי בר כוכבא. זאת אני לא יודע.

הדיון על ימות המשיח וביטול זכירת יציאת מצרים

ועל זה אומרת הגמרא שאם זה יהיה שזה לא יתבטל, זה כן יתבטל, השאלה היא האם זה באמת יתבטל לעתיד לבוא בימות המשיח. כן.

צריך לקשר למה האפילו היא רק עיקר, שזה בטוח שלעתיד לבוא יציאת מצרים תהיה רק רשות. יש לזה קשר למשהו, יש לזה קשר לזה.

דיון: פורים והניסים החדשים לעתיד לבוא

דובר 2:

אהרון אמר שהוא צריך. פורים מתכוונים היום, פורים לא מתכוונים כך אני חושב. פורים מתכוונים לומר את הניסים האחרונים, הניסים של היום. כך אני חושש. כך אני חושש.

דובר 1:

אה, לפי זה זה מסתדר יפה מאוד, כי מה שהגמרא אומרת איך יזכירו לעתיד לבוא את הניסים החדשים, “הנה ימים באים”, כן, כל אותה סוגיא, “לא יאמרו עוד חי ה’ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים”. לא, הם טפלים, כמו יעקב, אברהם ואברהם וכו’, זה נשאר טפל. בזה פורים הוא העיקר, או מה שיהיה, לעתיד לבוא זה העיקר, וזה טפל. בזה היום מה שאנחנו עושים את הגאולה, זה מתחבר הכל דרך הענין. היום מה שאנחנו עושים זה רק על העובדה, וזה שייך ליציאת מצרים. לעתיד לבוא, כשהישועה תהיה ישועה רחבה, לא ידברו על מצרים כל כך.

דיון: הקשר בין זכירה בלילות לביטול בימות המשיח

אפשר אולי לעשות, לפי החכמה אפשר לעשות, מה שרבי אלעזר בן עזריה לא. מי שאומר שלעתיד לבוא משיח לא יפסיק, ורבי אלעזר בן עזריה סובר שיזכירו רק את הניסים החדשים. הוא אומר שמי שסובר שצריך בלילה לומר יציאת מצרים סובר שכשמשיח יבוא לא צריך. למה? אני לא יודע. יש סברה בזה? אני לא יודע למה. סברה גרועה, אני מתכוון לומר. כי… מה הפירוש? על שהוא סובר שהחיפזון מתכוון בלילה, החיפזון הוא המצרים. אם רבי אלעזר בן עזריה היה סובר כמו רבי עקיבא, היה החשבון שלו יכול להסתדר ש… להיפך. אם החיפזון הוא המצרים, אז אני לא יודע, אין לי תירוץ בזה עכשיו. זה טוב. תחשוב אבל שיש לזה קשר. זה לא נתקן שם? זה טוב, אני לא יודע. בוא נשים את זה בצד. אולי אפשר לשאול אותי.

סיום הענין של רבי אלעזר בן עזריה

אוקיי, אז, עד כאן הענין של רבי אלעזר בן עזריה. אוקיי. ברוך המקום, אז. עכשיו אפשר להתחיל את ההגדה.

דיון: למה התלמידים אמרו שצריך לומר קריאת שמע?

אבל אני רוצה רק קודם דבר אחד, קצת אחרת. מה זה? צריך לבאר שהם היו עסוקים כל הלילה בהלכות, הם לא הזכירו אפילו שהקב”ה הוציא יהודים ממצרים. ובאים התלמידים ואומרים, “רבותינו, כבר מגיע הבוקר, צריך להזכיר מנחה וכו’, כהיום הזה, אשר הוציא ה’ אתכם מארץ מצרים”.

לא צריך! אם יוצאים בהלכות, אפשר לצאת בבוקר גם בהלכות. הגמרא אומרת בפירוש שרבי היה חוזר על שמועה מאתיים פעם. אם יוצאים בזה.

דובר 2:

לא, אבל זה לא ההלכה, זה לא ההלכה. תמיד מזכירים. לא כתוב. מדברים הלכות, אני לא קורא ספרים.

דובר 1:

היה לך כבר דבר כזה שהיה חסיד שמזכיר תמיד שהיתה שריפה, שריפה, שריפה? בוודאי לא. יוצאים בדבר כזה.

דובר 2:

שמע, לא, בוודאי לא. בוודאי לא. בוודאי לא. זה חלק, הוא מדבר, הוא מזכיר. בוא כבר נשמע מזה. הגמרא אומרת בפירוש שיוצאים. אפשר ללמוד.

דובר 1:

שמע, זה פשוט החסידים שלנו שהיו אומרים תיקון חצות, הם אמרו “נחם”, “רחם”, לא “נחם”. מה שצריך לומר את הנוסח שכתוב בסידור, זה רק היהודים הפשוטים שהם לא יכולים ללמוד.

דיגרסיה: המעשה עם תיקון חצות וירושלים

שמעתי פעם שצדיק שאל יהודי האם הוא אומר תיקון חצות, הוא אמר כן, הוא אומר. הוא שאל אותו האם הוא כבר היה פעם בירושלים, הוא אמר לא. הוא אמר, “אם אתה אומר תיקון חצות, איך אתה יכול לומר ‘עירך ירושלים’? אתה לא יודע על מה אתה מדבר.” אבל זה סיפור אחר.

שמעתי שהיה מספר מדויק, הוא התכוון להביא את הגאולה כמנין. מאה אחוז. אבל בוודאי, כל הענין שצריך לומר את הנוסח זה רק מי שלא יודע. מזה רואים בדיוק להיפך, חכמה.

דיון: החילוק בין קריאת שמע לתפילה

דובר 2:

קריאת שמע. כן, זו באמת קושיה, למה צריך לומר קריאת שמע? כן, אני לא יודע. הם מדברים על זה, אבל אני לא יודע בבירור.

דובר 1:

קריאת שמע היא מצוה דאורייתא, זה נכנס לענין של עוסק במצוה פטור מן המצוה. אבל כאן מקריאת שמע, לכאורה לא פטורים. כך נראה. כך נראה. אבל יודעים שהגמרא אומרת כן, שר’ שמעון וחבריו פטורים מקריאת שמע.

דובר 2:

לא מקריאת שמע, מתפילה.

דובר 1:

מתפילה, אה. קריאת שמע הם חייבים, בגלל זה הוא אומר “תלמידים בקבר זרובבל”. לא כתוב יגיעות בתפילה. זה מאוד חשוב.

דובר 2:

מה קודם? אין חילוק, הוא צריך להתפלל, הוא לא צריך.

שיטת האור שמח על מצוות זכירה

בקיצור, האור שמח אומר אכן שהרמב”ם סובר שאין מצוות זכירה בכל יום כמו שאני טוען, אלא מדרבנן. והוא מביא שלפי יסוד כזה יוצא שמצוות זכירה אינה מצוה.

דובר 2:

אוקיי, אז זו של רביעי בטלה? מוזר. לכאורה פסח גם היה צריך להתבטל. אני לא יודע. לא טוב. לא אופציה טובה.

מעבר לעיקר ההגדה

דובר 1:

אוקיי, בוא נמשיך.

אוקיי, אז עכשיו אנחנו מתחילים עם פיילן די דארק האודער, אוקיי? ברוך המקום.

הגדת הרמב”ם: ברוך המקום, ארבעה בנים, ותפקיד החכם

ברוך המקום — הקדמה להגדה

דובר 1: אוקיי, אז מצוות צדקה בטלה? מוזר. לכל הפחות גם תתבטל, אני לא יודע, לא טוב, לא פשט טוב. אוקיי, בוא נמשיך.

אז, עכשיו מתחילים למלא את ההגדה, אוקיי. ברוך המקום. ברוך המקום זו ברכת התורה? צריך לומר ברכת התורה, מתחילים ללמוד. אומרים ברוך המקום. רואה, אני יכול גם עכשיו להגיד, אתה חשבת שצריך לומר ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם? אני יכול לומר ברוך המקום שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא. הרמב”ם אפיין את התורה, ברוך המקום זה הפלא שהתורה הצליחה להיות לכל אחד. החלש עם התורה, אותה תורה טובה לכולם. על פי דרש. פירוש פשוט, לא מתכוונים לברכת התורה, מתחילים ללמוד, כמו ברכת התורה.

אוקיי, ברוך המקום שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא. רואה, כל פעם שהולכים ללמוד אומרים ברכה שמחוברת לזה. אצלנו כתוב פעמיים ברוך המקום, הרמב”ם לא אומר פעמיים. בעצם יכול להיות שכשאומרים את המילים ברוך המקום שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא, יוצאים כל סיפור יציאת מצרים, כי הרמב”ם אומר בסוף “ויבואו למקום עבודתו”, בסוף קיבלנו את התורה, לא יכולנו לקבל את התורה בלי לצאת ממצרים.

כנגד ארבעה בנים דברה תורה

אוקיי, קודם הולכים ללמוד. רואה, גם אצל ההגדות שלנו יש גם הלכות, יש להם את כל הקטע, זה בעצם לא הגדה, זה הלכה, אומרים תורות על זה כי לא רוצים ללמוד, אבל זה בעצם הלכה, כל המדרש הלכה. כנגד ארבעה בנים דברה תורה: אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול. התורה מדברת על כל הבנים.

דיון: “מה הוא אומר” — מה אומר החכם או מה אומרת התורה?

דובר 1: חכם מה הוא אומר? מה אומר הפסוק על זה? מה אומר החכם?

דובר 2: לא, לא, לא, הפסוק אומר, הפסוק מצטט את שאלותיו.

דובר 1: אה, מה אומר החכם?

דובר 2: כן.

דובר 1: זה מתכוון כן, כי הפסוק… הוא אומר דברי תורה, התורה דיברה, “מה יאמר”, מה דיברה התורה. אבל כאן היה צריך לכתוב “בחכם מה יאמר”, או משהו כזה. כל החכמים אמרו… וזה נכון, כי הרי כתוב “שאינו יודע לשאול את פתח לו”, לא כתוב “מה יאמר”. אם זה היה מתכוון מה אומרת התורה עליו, היה צריך לכתוב אותה לשון.

החכם — כהלכות הפסח

תרגום לעברית

אוקיי, אני מתכוון שפשוט הפשט מתכוון כמו שהוא אומר, שכאן מתאים מאוד שלחכם צריך לעשות הלכות, כידוע, הדבר הטוב ביותר הוא שלומדים הלכות, כמו שרבן גמליאל עשה, וכמו שגם רבי עקיבא עשה, כי רואים הרי “אמר להם רבי אלעזר בן עזריה”, התעסקו אחר כך במצוות סיפור יציאת מצרים, והלכה של סיפור יציאת מצרים בלילות. ואתה רואה גם החכם אומרים לו “ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח”. “בהלכות” כתוב אצלי.

דובר 2: כן, כתוב ברמב”ם, הגירסא של הרמב”ם.

דובר 1: הגירסא ההיא שגויה.

דובר 2: כן?

דובר 1: כן. לא ידעתי על זה, אני יודע, זה שגוי, משהו שגוי.

הסוגיא של רבי עקיבא וחבריו

אבל זה פשט טוב, שנראה שהמצווה במיטבה היא שהם לומדים את התורה העמוקה, הלכות הפסח. וזה מה שרבן גמליאל עשה, וזה מה שרבי עקיבא וחבריו עשו, לפי הגירסא של הרמב”ם “אמר להם רבי אלעזר בן עזריה”, שהם התעסקו בסוגיא ההיא באותו לילה.

זה טוב מאוד גם, כי בהלכות חג בחג נראה שיש הלכות חג בחג כלליות, ושוב יש הלכות חג בחג פרטיות, שביום טוב שני צריך לדבר הלכות שנוגעות ליום טוב שני. אבל כאן הם דיברו ממש על זה, יש מצווה, הם ישבו כל הלילה והם היו עסוקים בהלכות של המצווה של סיפור יציאת מצרים בלילה.

דיון: הלכות חג בחג — כללי ופרטי

דובר 2: יש הלכה של ללמוד עניני שלוש רגלים בחג, וכאן ממש מה שנוגע עכשיו, צריך לדבר מה שנוגע ליום טוב שני, מה שנוגע עכשיו.

דובר 1: כן, אבל לא בתורת פסיקה מה לעשות. אבל כאן הם התעסקו, זה לא נוגע עכשיו, כי ליל פסח זה בוודאי מצווה של סיפור לפי הרמב”ם, אבל הם התעסקו במשהו שנוגע, זה עכשיו בלילה, אז עכשיו צריך לדון את הסוגיא האם בלילה צריך להזכיר יציאת מצרים. יכול להיות שהסוגיא נמשכה כל הלילה, הם הביאו כל מיני ראיות הנה והנה, ואבותינו להעביר עשו גרסה קצרה.

דובר 2: נו נו.

דובר 1: כי לא זכיתי יכול גם לומר שכל הלילה הם התווכחו, ולא זכיתי, לא הגעתי עד סוף הלילה.

שמו של בן זומא

דובר 1: אוקיי, איפה זה? איפה אתה יודע את זה? כי בן זומא לא היה אחד מהחכמים שם. צריך להכניס אותו. בוא נכניס אותו למעשה.

דובר 2: זה יפה.

דובר 1: יכול להיות, כאן מתגלה השם הראשון של בן זומא, שלא כתוב במקומות אחרים, הוא נקרא ר’ שמעון בן זומא. אני חושב שיודעים שהוא נקרא שמעון.

דובר 2: כן, שמעון היה הגורם איתו. לא יודעים את שמו הראשון? בן זומא כתוב, לא יודעים את שמו הראשון.

דובר 1: לא, בן זומא זה שם מפורסם. אני לא יודע אם כן או שאתה לא יודע. אני חושב שיודעים כן. הוא נקרא שמעון בן זומא. אני לא יודע אם זה כתוב בגוגל, אני לא יודע. איך יודעים שהוא נקרא שמעון? זה כתוב איפשהו. שמעון בן זומא, שמעון בן עזאי, כן.

יש פירוש שבן זומא אומר “איזהו חכם הלומד מכל אדם”, כי הוא יכול היה ללמוד אפילו מעבדים, בן עזאי היה צעיר. בכל מקרה. זה כתוב במסכת אבות, אני אומר סתם, בן זומא אומר, “איזהו חכם הלומד מכל אדם”. אוקיי.

הרשע — “מה העבודה הזאת לכם”

זה החכם. רשע מה הוא אומר, “מה העבודה הזאת לכם”. מה הפשט של כל הדבר?

דיון: למה לא שואלים פסק בהלכות הפסח?

דובר 2: איי, בהלכות הפסח, למה לא שואלים פסק בהלכות הפסח? הוא מדבר הרי על הלכות הפסח.

דובר 1: זה הרי הרבנים. חכם לא צריך פסק. חכם יכול כהלכות הפסח. החכם שלכם לא מתכוון למקרא, הוא לא בעל מקרא. הוא בעל תלמוד. הוא לא בעל מקרא, הוא צריך פסק. אבל אומרים לו משנה, אומרים לו תלמוד. משנה. אומרים לו את הלכות הפסח, אומרים לו את המשנה, ההלכה. כהלכות הפסח לא מתכוון לזה. כהלכות הפסח כתוב הרי.

דובר 2: לא, לא, אתה לא צודק. אבל מה העניין? הוא שואל הרי את הדין של המשנה שכתוב כבר, “אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן”.

“כפר בעיקר” — הרשע הוציא את עצמו

דובר 1: ורשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר.

דובר 2: כן, זו טעות שאתה אומר. כתוב בפשטות כפר.

דובר 1: אתה זוכר מה דיברנו?

דובר 2: כן, הוציא את עצמו מן הכלל, כפר בעיקר. בזה שהוא אומר “לכם”, מתכוון שאין לו את הדבר של יראת עצמו כאילו יצא ממצרים, והוא לא חלק מהדבר.

דובר 1: לא, המילה היא, אגב, המילה “הקהה” מתכוונת ממש קהה בלשונו. למה הוא אומר “לכם”? למה הוא אומר “לכם” ומשמע שהוא הוציא את עצמו? מי אתה? אתה לא חלק מהדבר? הוא כבר חלק. הוא אפילו לא תלמיד.

דובר 2: כן.

“לי ולא לו” — תשובה חריפה

דובר 1: אז, עונים לו באותו מטבע. “לי ולא לו”. מה החריפות? “ואילו היה שם לא היה נגאל”. דוקרים אותו. זה כלום, זה לא טענה. גם לי טענה על זה. זו דקירה. אתה יכול לדקור אותו בחזרה. אתה התכוונת לדקירה הראשונה?

דובר 2: לא.

דובר 1: זו דקירה חביבה. אני מתכוון, עם עובד ה’ אי אפשר, אם מישהו יתחיל לומר לי, “אבא, אני רוצה להגיד לך משהו כזה”, אני אתעצבן ואברח. טוב מאוד. אתה חריף, אתה חריף, מדברים בחריפות. טוב מאוד. כבר אמרתי כך למישהו שאמר לי לאחרונה. לא כתוב, לא כמו שהליובאוויטשים אומרים, רשע, תן לו חיבוק. תדפוק לו את הראש פנימה, חיבוק. הוא מחפש חיבוקים? חיבוקים שהיהודים החסידים יקבלו. הם צריכים חיבוקים. רשע יכול לקבל אמת חריפה. אתה אומר “לכם”, אני אומר “לי”. אין בעיה. “לכם”, “לי”, אתה, הוא, אנחנו, אתם. אתם הדתיים, ואתם החילוניים. אתם הם האתם.

בכל מקרה, רציתי לומר שהוא מוסיף טוב, “אילו היה שם לא היה נגאל”. אה, אתה לא? לא, זה מתכוון כך, אה, אתה לא? אין בעיה, אתה יכול להישאר במצרים. מה עושים הלאה? להישאר במצרים הלאה.

דיון: “וחמושים עלו” — האם שמונים אחוז מהיהודים מתו?

דובר 2: זה מתאים עם “וחמושים עלו”, שלא כל היהודים יצאו.

דובר 1: לא, לא, זה לא דבר בטוח. חס ושלום, אותו חמושים עלו צריך לחקור. לא כתוב, צריך לשרוף את זה. צריך לשרוף את זה, לא כתוב כך. את אשר תאפה אפו, אתה חייב להכניס את זה שוב. לא יכול להיות. אני לא מאמין שאמרת את זה.

דובר 2: כן, שלא אמרת לי.

דובר 1: כי אז יוצא שזה לא היה באמת נס כשהייתה יציאת מצרים, כי רק חלק קטן מהיהודים ניצלו. זה לא דבר נורמלי.

אבל גם יותר מזה, כי אם אתה אומר כך, אז אתה באמת צודק לגבי הרשע. הרשע אומר, “יש לי סימפטיה לשמונים האחוז.” אנחנו לא רוצים, אנחנו רוצים שהרשע ירגיש חלק. זו רק דקירה. אם לא היינו מחפשים שהרשע יהיה חלק ב”לי ולא לו”, לא היינו מתחילים איתו בכלל. יש לו כן חלק, אנחנו רק רוצים לתת לו דקירה. כל השיח של חלק ולא חלק הוא מודרני. הוא רשע, ומגיע לו סטירה. כשאני אומר הרשע, הייתי אומר, “יש לי סימפטיה לשמונים האחוז שלא ניצלו, ואני מהם, אני מתאבל עליהם, אני מנסה היום תשעה באב כי שמונים אחוז.” אבל אתה לא אוהב את החמישים.

בכל מקרה, זה כן. אני אומר לך כלל, זה שטויות. צריך לעקור שורש. אפילו “והיא שעמדה לאבותינו”, אתה יודע איך הרבי אומר, אפשר לומר על דברים שכתובים שהם לא כתובים אם זה לא תורה. אני אומר שזה לא חז”ל אמיתי, זה לא כתוב בשום מקום. זה משהו שמשכיל כתב את זה. חוץ מהגמרא של יהודים ישרים, תלמידי חכמים. איך הדבר הזה נכנס? אפילו ר’ משה תלמיד חכם.

דובר 2: כן, אבל הדבר הוא, אתה צריך לענות על הכל בבת אחת? יש הרי תלמיד חכם שכתב את זה.

“שלא אחד בלבד עמד עלינו” — שני סוגי לילות סדר

דובר 1: בכל מקרה, זה “דרכים ולילות”. טוב מאוד. אליהו, “שלא אחד בלבד עמד עלינו”. אה, כתוב דברים מפחידים שם. זה מעניין. אני מתכוון, אולי זה כמו שהתחילו, אפילו “כל המרבה לספר הרי זה משובח”, זה קיצון אחד. והקיצון השני הוא אפילו כשזה לא, ואתה עסוק עם רשע, חכם, תם, שאינו יודע לשאול. שני סוגי לילות סדר. אני מתכוון שהרעיון הפשוט של זה הוא משהו כמו שהפסוק כבר צפה שיהיה פעם שלום, ואתה לא תאבד. זה כתוב כבר בפסוק גם. חשבת שאתה הראשון שאומר מילה שהיא נחמה. זה לא הראשון.

דובר 2: כן, זה לא פירוש חסידי.

דובר 1: אה, זה פירוש פשוט.

דובר 2: כן, זה פירוש פשוט.

דובר 1: לא, אבל זה פירוש פשוט שהוא למדן, הוא היה כל הזמן, ולפי דעתו הוא לא היה על מלמד, זה אותו מקור.

ארבעה בנים, שאינו יודע לשאול, ויכול מראש חודש

המשך: הרשע בן – פירוש פשוט

שהרעיון הפשוט של זה הוא פשוט כמו שהפסוק כבר צפה שיהיו פעם רשעים, אנחנו נאבד, זה כתוב כבר בפסוק גם. הוא חשב שאתה הראשון שאומר מילה, מי שאחריו… אתה לא הראשון! כן, זה לא פירוש חסידי. לא, זה פירוש פשוט. כן, זה פירוש פשוט.

לא, אבל זה פירוש פשוט שאומר שלומדים הרי כל הזמן, ולפי דעתו של בן עובד מלמדו, זה כמו המקור, ולפי דעתו של רשע צועקים עליו. אוקיי, הטעם אומרים כך, זו שאלה פשוטה, “מה העבודה הזאת לכם?” זו תשובה פשוטה. טוב מאוד, אמת.

הרשע בן – “הגדול” ויצר הרע

ורואים כאן גם, מדברים הרי כאן לכאורה על מי שנעשה עצבני בשמונה עשרה, כן? אני מתכוון, הוא הגדול, כן? לא משבחים הרי עדיין שום יצר הרע, עדיין לא רשע. רק עכשיו עלה היצר הרע. אני שומע שאלה. יש לו דאגה עם השאלה של יצר הרע. והכי נמי, כאן רואים שזה לאו דווקא חכם גם, זה לא מתכוון דווקא ילד מול מבוגר חכם. מדברים כאן על…

החילוק בין ארבעת הבנים – מה כל אחד מקבל

אבל השאלה היא, למה צריך לומר לו… חכם! למה כתוב דווקא לו, הילד ששואל, או שאינו יודע לשאול? אבל כן, לא… עכשיו תפסת שזו בעצם אותה הלכה של ההוא, וכולל ההלכה שאפילו חכמים שואלין זה לזה, זה הרבה יותר פשוט בנושא. שהשיעור הוא לא רק דבר מעשי, רק מי שלא רק…

שניהם! אין הבדל. אני רק אומר שזה חיוב אחר. זה מקבל הלכות הפסח, השני מקבל שבחים, השלישי מקבל את המעשה, והרביעי הוא כי הוא לא שואל בכלל, כי לא כתובה שאלה.

שאינו יודע לשאול – “את פתח לו”

כן, “את פתח לו” כי לא כתובה שאלה. “את פתח לו” מתכוון אתה מתחיל את השאלה, אתה מתחיל לפתוח את הדברים. לכאורה “את פתח לו” זה המקור של תכלת ואגוזים. “פתח” מתכוון כמו “פתח ואמר”, נכון? אתה מתחיל את השיחה לבד. אתה לא מחכה שהוא ישאל שאלה, כי הוא לא שואל את השאלה, הוא לא שואל.

דיון: מה מתכוון “את פתח לו”?

דובר 1: אתה רוצה שהוא פשוט ידבר אליו? זה מתכוון שהוא יספר לו יציאת מצרים וכשיגיע לחכמה הוא לא?

דובר 2: פשוט, הוא צריך התחלה. זה פשוט. אני מתכוון שם הוא מביא פסוק, אני לא יודע. הוא פותח הרי את הפסוקים איתו. אין הבדל. אני לא אומר שהוא לא יכול. אני אומר פשוט, כל דבר צריך להיות לו התחלה. כל דבר צריך להיות לו פתח. אתה לא יכול, “הלו, אני אומר לך דרשה”. אה, כתוב פסוק, זו הפתיחה. או שיש שאלה, זו הפתיחה. כאן יש מישהו שלא שואל, אתה צריך לפתוח לו בעצמך, ויכול להיות שה… שאתה גורם לו להיות שואל, זה חלק מהנקודה של “את פתח לו”, של ה… אתה מוצא דרך איך לעורר אותו עם תכלת ואגוזים. יש הבדל?

דובר 1: אני חושב שהוא רוצה לעשות אותו סקרן, שהוא ירצה לשמוע את הסיפור.

דובר 2: לא אמרתי כלום על סקרן. לא אמרתי כלום על מה שאתה אומר. אני אומר שסיפור צריך להתחיל איפשהו. אתה לא יכול לומר ולומר ולומר. אני מתכוון שזה דבר נורמלי. לכל דבר יש התחלה וסוף ואמצע. זה לא הגיוני לספר. זו כבר פסיכולוגיה עם חינוך, שהוא יהיה סקרן. אני לא יודע. זה גם טעם כן.

הפסוק של שאינו יודע לשאול הוא אותו פסוק כמו אצל הרשע

אוקיי. הפסוק של שאינו יודע לשאול הוא אגב אותו פסוק של הרשע, כן, אתה יודע? מה זה אותו פסוק? “בעבור זה עשה ה’ לי”. התשובה לא מסובכת. התשובה על הרשע, כתוב “מה העבודה הזאת לכם”, התשובה היא “ואמרתם זבח פסח הוא לה’”. ההגדה דילגה על אותה תשובה בכלל, והוא הביא פסוק אחר שכתוב “בעבור זה עשה ה’ לי”.

בחסידות הולכים לומר שלא עונים על שאלת הרשע. אומר, תרד לרמה. אבל אתה יודע מה, אני לא יודע את הפשט. צריך להתאמץ, לבדוק את הגרסאות האחרות, בספרי ירושלמי, איך מסדרים את כל הפסוקים וכדומה. אני לא יודע, פשוט פשט אני לא יודע ברגע זה.

אני אתן לך שאלה, מבין?

אוקיי, הלאה.

“יכול מראש חודש” – מתי החיוב של סיפור

“והגדת לבנך” זה “יכול מראש חודש”. מה שאני מבין כאן, לכאורה צריך להיות עניין. עשיתי את הסימנים. מתי “והגדת לבנך” הוא, צריך להיות סדר. כן, אבל לא בגלל זה אומרים לפני האחד את לשונם, עוד קצת עם השני את לשונם. כן, עוד קצת, “והגדת לבנך”. אבל זה קשור לעניין של ארבעה בנים, כנגד ארבעה בנים. עכשיו הוא אומר דבר חדש, “והגדת לבנך”. כן כן, בוודאי, זה קשור.

הסדר הכללי של ההגדה

הסדר שלו לא היה בסדר, לא עשוי. אני יכול להגיד לך שבאופן כללי, מתוך “עבדים היינו”, מ”פליגא דרבנן”, עד הסוף של… עד “מתחילה”, זה בעצם המשך של… זה לומד את הסוגיא של יציאת מצרים. כן, זה הדרך של החיוב של סיפור יציאת מצרים. כל מיני עניינים על החיוב. כמה זמן זה, למי זה, מה המקור, וכדומה. זה הכל פחות או יותר… כלומר, העניין של “למדך הכתוב שאין אתה רשאי לפתוח”, עושה את זה גם, כי החלק הראשון של ההגדה הוא רק סוגיא, יש בו מאמרים שונים על הסוגיא של יציאת מצרים.

אוקיי. מבין מה אני אומר? כן. “והגדת לבנך”. פשוט, כן. כתבתי בהגדה שלי, עשיתי הגדה מסודרת. כתוב “מצוות הגדה”. טוב מאוד. “מצוות הגדה” זה טוב מאוד. זה טוב, משהו כמו פליטת מלחמה. זה הלך עד כאן, עד זה, עד “והגדת לבנך”. זה הלך. דברים פשוטים וברורים.

דיון: למה “יכול מראש חודש”?

כן. “והגדת לבנך”, “יכול מראש חודש”. כן. למה “יכול מראש חודש”? אני לא יודע. למה ההווה אמינא תהיה זה? כי כתוב “בעבור זה”, צריך להביא את כל הפסוק. על זה אני מבין. אה, כאן צריך להביא את כל הפסוק. צריך להביא את כל הפסוק. לא מבינים ברור.

דובר 1: למה נראה עם העבודה בראש חודש כך? יש לזה משהו לעשות עם החודש. הייתי חושב שאפשר כבר להתחיל בחודש.

דובר 2: אה, הפסוק הוא בפרשת בא, נכון? לפני כל העניין של יציאת מצרים.

איי, נו, תלמוד לומר? תלמוד לומר “ביום ההוא”, לא אמרתי אלא ביום ההוא. אה, תלמוד לומר “בעבור זה”. “זה” הולך הרי רק על משהו ספציפי. על מה זה הולך? על ה”זה”, המצה ומרור, כן?

דיון: למה אומר “זה” מתכוון מצה ומרור?

למה אומר “זה” מתכוון מצה ומרור? מה הלימוד? אני לא יודע. זו שאלה טובה.

תרגום לעברית

כבר למדנו קודם על כך. התירוץ הפשוט הוא משום ש”זה” משמעו דבר שאפשר להצביע עליו, דבר מוחשי. טוב מאוד. אני חושב שזה התירוץ הטוב ביותר שאפשר למצוא.

אה, אולי כתוב בפסוק “מרור זה”? לא. “מצה זו”? לא. הלשון היא “בעבור זה”. הלשון היא “בעבור זה”. אהה. הפסוק אומר לך שאתה תעשה את מצוות יום טוב, כאשר יהיה “והיה כי ישאלך בנך”. אוקיי, אפשר לשמוע ש“בעבור זה” הוא חלק מהסיפור. כשאתה נמצא באמצע עשיית המצוות, ובנך שואל אותך, אתה אומר לו שסיפור יציאת מצרים היה כדי שיהיו לנו מצוות יציאת מצרים. ושנעשה אותן, ושנספר זאת כל השנה, ושנבשל זאת. “בעבור זה עשה ה’ לי”, עשיתי הכנה כדי שאוכל לעשות מצוות גדולות כאלה. כן?

אבל אני לא יודע מה זה הפירוש. אתה אומר שזה הפירוש. מה הפירוש “בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים”? לא, זה לא הפירוש. “בעבור זה” – אני עושה, כי עשה ה’ לי. זה הפירוש הפשוט, לא? פירוש פשוט, זה פסוק, צריך רק לשים אותו קצת קודם. כך אני חושב שזה ממש פירוש פשוט.

סיכום: מה שאנו יודעים עד כה על מצוות סיפור

בקיצור, זה עד כה אנו יודעים, וואו! כן, בנים. הכל, לא, כל העניין. בקיצור, לא, לא, רגע, רגע. יודעים את כל העניין, צריך לספר יציאת מצרים בלילה, ברוב עם הדרת מלך, אה, לילדים, וכן הלאה. כן, לכאורה כל מה שצריך לומר לפני מה נשתנה, כי צריך לומר מתחילה עובדי עבודה זרה. כל העניין של ארמי אובד אבי, אבל מתעוררת השאלה, כי מתחילה חוזר לעובדי עבודה זרה.

שואלים שאלה, מה נשתנה, עונים עבדים היינו, או מתחילה. כל החלק באמצע נכנס, כמו שמשה חשמ”ת נכנס לסוגיא. כאשר וכאשר… כך אני חושש, כי זה לא הגיוני. עבר סדר גדול שצריך לעמוד שם בשביל כל כך הרבה. אבל כשעומד החיוב על האב תחילה לספר. כן. גם, מה קורה אם יש לו ילדים שנמצאים בצרה? אומר כאן, אתה צריך למצוא דרך לדבר איתם. יש שני דברים, או שהוא אומר אתה יכול לעשות מה שאתה יכול לעשות, אם יש לך ילד משוגע, אתה פטור, אתה פטור מלהיות מחנך אותו. זה כן נראה כמו שמרת אליה מעלה איזו הכנה, זה כן נראה שאני הולך למדרש הגדה, אבל אני חושב שהחלק הבא, סליחה אבל אני אגיד לך עוד מהתירוץ, לא סתם דיברתי, רציתי לומר לך. יש תירוץ שכל הסבים היו צדיקים, והוא היה זמן קצר.

אבל למה התחלתי כל העניין חוזר למה אוכלים עכשיו מצה? למה לא טבלו? אתם עוד תבינו את כל המעשה עם חלה. לא, זה כבר למדת, אני רק רוצה לומר לך.

מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו — ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו

מתחילה עובדי עבודה זרה — שני תירוצים על השאלה של סיפור יציאת מצרים

אבל אני חושב שהחלק הבא, מתחילה עובדי עבודה זרה, אומרים עוד לרשע, הרי אמרתי לך הכי השלמנו, הרי אמרתי לך שאתה לא הרשע הראשון, כל הסבים שלנו היו רשעים, אתה צדיק קטן, תן לזה קצת זמן.

אבל הפשט במתחילה חוזר למה אוכלים עכשיו מצה? למה לא טבלו בטרור אוכלים? זה מה? ארמי אובד אבי? לא, אף אחד לא מבין ארמי אובד אבי. אחד אמר מתחילה. ר’ שמואל, זה היום.

אז, ארמי אובד אבי יכול להיות שניהם, הם למדו קודם, אני לא יודע, אבל בכל אופן זה עוד דבר. אז, ארמי אובד אבי כבר אמרנו תירוץ אחד, עכשיו אפשר לומר עוד תירוץ פחות או יותר, מה זה מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו.

הלשון “ועכשיו” — המשכה מאז עד היום

מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו, ועכשיו היא לשון מעניינת, מדברים על כמה אלפי שנים אחר כך. ועכשיו, כלהרב, כלהרב. לא, הוא לא מתכוון ועכשיו כשבעל המאמר כתב את המאמר, זה גם כמה אלפי שנים אחרי. ואחר כך היה צריך להיות, כן. אבל ועכשיו עדיין נמשך קרבנו המקום לעבודתו. אבל ועכשיו הוא עכשיו כולי חדא, המשכה ארוכה אחת מאז, שאנחנו יהודים זרע של צדיקים.

כמו שאומר ההוא, אנחנו היהודים המודרניים, אנחנו מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו. אני יודע, יהודי צריך תמיד להיות ועכשיו. ועכשיו, שנאמר, ויאמר יהושע אל כל העם, מביאים דרשה ארוכה שלמה של יהושע שם, בעצם.

דיון: מה משמעות “כופר בעיקר” — המושג “עיקר”

אני רוצה לחזור רגע, מה פירוש המילה בכבודו ובעצמו? פשטות, מה פירוש המילה עיקר? כי מדרש הגדה עוסק במושג של עיקרי אמונה, י”ג העיקרים. כופר בעיקר כן יש כאן. כופר בעיקר כן יש כאן. איך? אני לא יודע. איך זה כופר בעיקר? אפשר לוכח. הגמרא אומרת ש”אחר” היה כופר בעיקר.

כן, אני חושב ש… מה זה העיקר? מה שהעיקר הוא, כולי כופר בעיקר. אני חושב שעיקר פירושו… י”ג העיקרים הם דברים נכונים, אבל אני חושב שכופר בעיקר פירושו תמיד הקב”ה, לא אצלנו עיקרי אמונה. הדבר העיקרי. הדבר העיקרי פירושו כביכול.

גם הראשונים כופר בעיקר היו.

למה הרשע הוא כופר בעיקר?

מה הפשט? למה נאמר שהוא כופר בעיקר? למה הוא אומר שהוא כופר בעיקר? הקב”ה ציווה אותנו להתכוון רק ליהודים. אני מאמין בקב”ה, הקב”ה לא אוהב אותי. לא, יש לו בעיה עם הקב”ה. אין לו בעיה עם היהודים.

אתה שואל שאלה טובה. אני רוצה לומר שכל “מה העבודה הזאת לכם” — משהו הוא מרוחק מהם, הוא לא מוזמן לעבודה.

נראה שהעבודה, עבודה פירושה עבודה. אה, לא, לא, לא, לא, רגע אחד, רגע אחד. בוא נאמר קודם פשוט. אני חושב שקודם כל, אף על פי כן. קודם כל, אני לא יודע, אולי זה גם חזק… אה, כופר אתה, גם אני כופר. כופר בעיקר, לא סתם. לא, אבל יכול להיות שהמילה היא שהוא אומר “מה העבודה הזאת לכם”. עבודה פירושה עבודת ה’. כביכול, אתה לא מאמין בנעבד. כך הבינו זאת פעם. אבל נחשב שהדיוק של “לכם” אינו דיוק. אבל כדי “אנחנו עובדי ה’”, מה פירוש “אנחנו עובדי ה’”? אנחנו עובדי ה’.

ההגדה הבינה שזו הכוונה. המדרשים פירושם שקודם היה רשע כופר בעיקר, ואחר כך עשו את הדרשה. לא שקודם הייתה הדרשה, והכניסו שיש דרשה. מצאו דרך איך לומר שהפסוק מדבר כבר על הרשע הידוע, הרשע שאנחנו מכירים. איך? אתה מבין מה אני אומר? כל רשע הוא כופר בעיקר? מה זה, הוא עוד לא ממש כופר בעיקר? מה זה, הוא רק צדיק שלא כופר בעיקר? לא, אנחנו לא מדברים עליו. אנחנו מדברים על כופר בעיקר. הוא לא תם. הוא אפיקורוס. אני לא יודע. מי שלא כופר בעיקר, זה אחרת. מצב שונה, אני חושב. כך הייתי חושב.

כופר בעיקר הוא כופר בעיקר. אבל עיקר פירושו תמיד, עשיתי חיפוש עכשיו, עיקר פירושו תמיד ריבונו של עולם.

דיון: הרשע שבא לסדר — “אילו היה שם לא היה נגאל”

אני רק רוצה לומר לך, אני יכול רק לומר לך את סיפור יציאת מצרים, מה שאתה אומר לרבי שלך הוא סיפור חי מאוד. אני כבר באמצע בריחה, אני כבר נשאר בחול המועד פסח. זה כמו כופר בעיקר שנכנס. כן, הרבי נכנס והוא רואה שיש הרבה אוכל מוכן. הוא לא ישאר, והוא לא ישאר, הוא יסתובב, הוא יגיד לי שוב את כל הדברים האחרים.

תגיד לי, אבל למה הוא אומר לו היכנס ללשון? הוא אומר, הקב”ה הוציא אותי ממצרים, לא כלל אותך בסיפור יציאת מצרים. מה הוא חטא במה שהוא אומר לו? לא, אני אגיד לך פשט. הוא אומר, אני אגיד לך פשט. הוא אומר, “הקהה את שיניו”. מה אתה מוציא אותי מכאן? אתה לא שייך לכאן. אבל הוא נותן לו מכה. למה אתה מלווה אותו החוצה מכאן? כי אתה היית ראש שהוצא ממצרים, אתה לוזר, ואתה לא, ולך הלאה.

אוקיי, זו בדיחה טובה. אבל הפשט לא כך. הפשט הוא שיהודים מוטרדים מכך שיש אנשים שהם כופרים, והמדרש מצא דרך איך לומר שכך כתוב בלשון. ואני סבור שאי אפשר להעניש רשע שעתיד להיות רשע. זה לא פירושו רשע שבא לסדר. זה סיפור יפה שסיפרתם לי. רשע שלא בא לסדר הוא לא רשע. יש יהודים שאומרים, “למה אני צריך את כל ההגדה?” והם לא באים.

אילו היה שם ולא היה נהנה, זה גם לא נכון, כי אילו היה שם הוא לא היה כופר. הוא היה מתפלא לקב”ה, והוא היה רואה את הניסים, והוא היה הופך לא-כופר. יש לשון, זו לשון עם יסוד. אילו היה שם ולא היה נהנה, הוא היה שמח שאתה יהודי. נו, עכשיו הוא הולך, הוא לא יהודי.

הפשט של “אילו היה שם לא היה נגאל”

אני רק רוצה לומר שלא מדברים על זה. אני חושב שלא צריך ללכת כל כך עמוק. אני צריך באמת להיות במציאות. מה ש… תן לי לזכור. מה הפשט הפשוט של ההגדה? מה הפשט הפשוט? שבמשך הדורות שוכחים, ואנשים שואלים, “והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם”. הפשט הוא, המדרש ראה שיש פסח שני, ונתנו מתרומות. מה אתה רוצה? זה היה שלושת אלפים שנה אחורה במצרים. באמת יש כאלה שאומרים כך. מה חושב זה דבר טוב, כי אם אומר זאת שזה בלשון בתמי, זה אומר “לי ולא לו”, זה בכל זאת מן כן, כן, גם אתה היית במצרים. זו לא קושיה, ה”בנים” כש”בנים”, צריך להוציא “בנים” כאן לא פירושו ליטרלי מי שהוא יהודי. עם החזון הקודם של “הללו בנינו בנינו בנינו”, אם לא היינו אז מושעים, הייתי גם עכשיו סובל במצרים. אולי הוא יהודי, ואולי הוא לא יהודי נמוך יותר. “אילו היה שם לא היה נגאל”, מה אתה שוטה? זה פירושו אני כן כן? זה נקרא עמי.

זה פירושו לומר כמו… שהבעיה שיש לנו, לא, אני רוצה לומר זאת כך, כי בוודאי אם הוא היה כן היה כן, אבל הבעיה שיש לנו זה כל כך הרבה זמן אחורה, זה לא רלוונטי. אם היית שם לא היית… הבעיה שלנו היא פשוט האנשים שזוכרים עוד מה היה, אתה שכחת. אוקיי.

משהו כזה, אני לא יודע, למה הוא לא יהיה נגאל? כי הוא רשע? מה רע ברשע שלא יהיה נגאל? יכול להיות. כבר כשנגאל, לא? כך הייתי חושב, אני לא יודע, יכול להיות פשט אחר גם על החזק.

חידוש: ארבעת הבנים אינם ליטרלית ארבעה ילדים ליד השולחן

אני רוצה פשוט… אני מתכוון לחידוש שלמדתי השנה, שלא ידעתי מעולם עד עכשיו, שכל הלימודים לא כמו שמלמדים אותנו תמיד שזה אבא עם ארבעה ילדים יושבים. כאן פשוט ארבעה סוגי מצוות, יש מצווה לחכמים, יש מצווה לרשעים. לא ארבעה סוגים… כן, אבל זה מדבר על המצב של “בן”, לאו דווקא “בן”, כמו שהרמב”ם אומר “בנו למדו”, זה פירושו ללמד תורה ליהודים. אבל יש עניין של קדימה וכדומה, אותו דבר כאן, בוודאי יש מצווה לאב ללמד את בנו, אבל כמו האנשים שאומרים את המשל ש… יש משהו עניין של קדימה, שהחכם בא לפני הרשע, והרשע בא לפני התם. אבל בכלל, זה שאבא הוא… לא צריך לענות לומר שיש עניין ללכת לאבא בפסח, אני יודע מה כתוב “בן”… לא זה, הרמב”ם לא מצאתי הלכה כזו. יש מצווה לספר, רבי עקיבא עם החברים ישבו, זה לא… כתוב שזו מצווה, כמו שיש מצווה ללמוד עם האבא, כי לאבא יש איזה עניין של קדימה, איזה זכות ש…

כן, זה בדיוק גרנד, אבל זה לא ממש… כתוב, זה לא פשט שיש כמו… שליחות חיוב או משהו כזה, כך… כך רואים משהו בוא… שאלתי באמת את אבא שלי, זה מושלם. אה, זה בוודאי מקיים את מצוות סיפור יציאת מצרים, והתורה שאני אומר ש”בן” לא פירושו “בן”, יש לי את הילדים שלי, הם כבר אבות. ברוך השם, חכמים קטנים בזמנינו. יש לך את ה… או אגיד לך, נעבור על זה עוד כמה פעמים. אוקיי.

הפסוק של יהושע: “בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם”

מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו, כמו שאתה אומר, ואחר כך קרבנו המקום לעבודתו.

זה לא מעניין באמת. המקום ברוך הוא. הוא התחיל עם ברוך המקום. זה פשוט, עם ברוך המקום. הוא התחיל עם ברוך המקום, והוא אומר המקום ברוך הוא קרבנו לעבודתו. ורואים בחז”ל הרבה שמשתמשים בהמקום.

המקום הוא לשון חז”ל, ברוך הוא וברוך שמו. כן. לא, האמת היא, הרבה פעמים אומרים רחמנא, או… רחמנא זה בבבלי, כך זה בגמרא. אבל בברייתות המוקדמות, מדרשי חכמים, זה המקום. הקדוש ברוך הוא, או המקום.

זה בוודאי נוסח רגיל בחז”ל. שקוראים אותו המקום זה לא דבר מוזר שיעמוד כאן. כן, כן, כן. מקומו של עולם עומד בחז”ל עצמם. זה הפשט, למה קוראים אותו המקום? כי הוא מקומו של עולם. הם אומרים זאת בעצמם מסבירים את הנוסח שלהם. אבל זה נוסח שהם משתמשים. בדיוק מתי, צריך באמת להיות טוב בזה ולדעת איך זה עומד.

שנאמר ויאמר יהושע אל כל העם, כה אמר ה’ אלקי ישראל. אתה לומד שיהושע סיפר זאת כחלק מסיפור יציאת מצרים? יכול להיות, צריך לבדוק. נכון, כמו שכתוב בסיפור יציאת מצרים של יהושע? הכנסתי זאת כך, כן. למדת זאת? כה אמר ה’ אלקי ישראל. אלו הפסוקים שאתה אומר אחרי שאתה מת, כדי שיוכלו להכניס את הפסוקים.

“מעולם” — מה פירוש זה?

כה אמר ה’ אלקי ישראל, בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם. בכלל, אבל אתה מבין שזה לא דבר אקראי שהוא אומר כאן. הוא אומר יסודות שהוא סבר שחשוב ללמוד. צריך להבין שזה סיפור חשוב שצריך תמיד להזכיר לילדים. בוודאי יסודות.

ויאמר יהושע אל כל העם, כה אמר ה’ אלקי ישראל, בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם. כתוב כאן “מעולם”, מזמן רב. מתמיד. העולם לא קדמון, נכון? זה לא היה תמיד עבר הנהר. זה בוודאי לא היה תמיד, בדיוק. מעולם פירושו מפעם, כן. תרח אבי אברהם ואבי נחור. מקורי. מעולם יכול לפרש מקורי. לא. לעולם, כשאתה אומר לעולם ועד, לעולם ועד פירושו תמיד. בעצם, מקורי. תרח היה אבי אברהם ואבי נחור. כן, לתרח גם היה בן חכם ובן רשע. “ויעבדו אלהים אחרים”, מי? תרח עם נחור. אבל לא אברהם. אברהם מיד… הרמב”ם אומר שאברהם…

הרמב”ם: אברהם עצמו מן העובדים היה

אוקיי, הרמב”ם אומר… לא, הרמב”ם אומר “אברהם עצמו מן העובדים היה”. כעובד עבודה זרה. לפי הרמב”ם בהלכות עבודה זרה.

דיון על “צא ולמד” ו”ברוך שומר הבטחתו” בהגדה

תרח, אברהם, ועבודה זרה

דובר 1: בעצם, מקורי, לא? אני רק רוצה לקרוא את הפשט.

תרח היה אבי אברהם ואבי נחור. כן, לתרח גם היה בן חכם ובן רשע. ויעבדו אלהים אחרים. מי? תרח עם נחור. לא אברהם, אברהם הרי… הרמב”ם אומר שאברהם… לא, הרמב”ם אומר שאברהם עצמו היה עובד עבודה זרה. לפי הרמב”ם בהלכות עבודה זרה כתוב שהוא היה עובד עבודה זרה. אם רוצים כאן להביא רמב”ם, צריך כאן להביא את אותו רמב”ם על הלכות עבודה זרה.

אברהם עבר הנהר

בכל אופן, אין קושיא, אומרים הצדיקים הקדושים שאברהם הוא עבר הנהר. כן, והאנשים הרגילים אומרים, “הוא היה אבי”. פירוש מעניין. זה אברהם עבר הנהר. גם פירוש כזה. כן, עבר הנהר.

הקב”ה כ”מקום” — הוא מנהל מקום

בכל אופן, נכון כאן שקוראים לו כאן מקום ברוך, כי הקב”ה מנהל כאן מקום, כן? הוא שם אותם קודם בעבר הנהר, והוא לוקח אותם למקומות אחרים כאן בפסוקים. וילכו שניהם בכל ארץ כנען. לקחו אותם מיד והביאו לארץ ישראל. הקב”ה יוצא כאן מאוד חזק כמי שמנהל את המקום, האחד מן המקום.

וילכו שניהם בכל ארץ כנען וארבה את זרעו. זרעו של אברהם, כן. אתה רואה שהאחרים שהלכו אחרי אלהים אחרים, האלהים האחרים לא גרמו להם להיות להם הרבה ילדים. אבל הקב”ה שלקח את אברהם… זה קצת מעניין, כי אברהם לקח את הקב”ה, לא כל כך ככה. אברהם הכיר את הקב”ה. לא שהקב”ה לקח אותו. לא כתוב, אתה יודע שאף פסוק כתוב שאברהם הכיר את הקב”ה? הרמב”ם אומר כך. עכשיו אנחנו מדברים עם פסוקים.

והוא לא מדבר כאן שה”ואביאך ואקריבך” לא אומר שהוא נעשה כאן מאמין. זה דבר חיצוני שהקב”ה ציווה עליו, “לך לך מארצך”, והוא הגיע, “וילכו שניהם בכל ארץ כנען וארבה את זרעו”. נתתי מתנה את יצחק. ויתן ליצחק את יעקב ואת עשו. זה מעניין, אז יצחק… על אברהם הוא מספר שהיה לו… מי היה המסית לאברהם? היה אברהם ונחור. אחר כך, אחרי יעקב שוב יעקב ועשו. אוקיי, היה עשו. עשו היה המסית, הרשע עשו. ויעקב ובניו ירדו מצרים. מה הבעיה? כלומר, נראה שנחור בחוץ, אחר כך יעקב ועשו, עשו בחוץ. אנחנו נשארים, אנחנו רוצים להתמקד באלה שהם צדיקים. יעקב ובניו ירדו מצרים.

“ברוך שומר הבטחתו לישראל” — חילוקי נוסחאות

אוקיי, אומר הוא הלאה, ברוך שומר הבטחתו לישראל עמו. אצלנו בהגדה לא כתוב עמו. אצלך כתוב עמו? אני כבר הולך לבדוק. ברוך שומר הבטחתו לישראל עמו, ברוך הוא. שהקב”ה מחשב את הקץ. בהגדה שלנו כתוב “חישב את הקץ”. הוא עדיין מחשב, מי יודע… הוא מחשב עכשיו את הקץ החדש.

בואו נראה מה כתוב כאן: “והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקב”ה מצילנו מידם”.

“והיא שעמדה” — מהי “והיא”?

ו”והיא” – ההבטחה – היא “שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו”. “והיא” בלשון נקבה. עכשיו, למה צריך להיות את ההבטחה? כן. כתוב “והיא” עם ה”א. מהי הה”א? ואז נכנסו לאן כתוב “והיא” עם יו”ד ועם ו’. איפה רואים את זה? “והוא שעמדה”. איפה כתוב זה? אצלי כתוב בכלל “והיא” בלי ו’.

יכול להיות ההבטחה שנאמרה לאברהם, וממילא “מצילנו מידם”. זה חידוש גדול שלא כתוב בהבטחה כלום על “בכל דור ודור”. שמת לב? מעניין, לא? מבין את השאלה שלי? ממילא, למה עולה לו לומר שיש בכל דור? למה ההבטחה של אברהם?

המקור של “בכל דור ודור”

מה המקור? זה מדרש, בעצם. אבל אפשר להבין, כי מה הפשט שאומרים את כל הדבר לאברהם? כי אברהם, הקב”ה אוהב את אברהם, והקב”ה אומר לאברהם, “תדע, אני אדאג לילדיך”. כי בגלל אותו סיפור, הקב”ה הוא ליטאי, “אה, לא לקחתי על דברים אחרים”. אמרתי לאברהם, “אני אוהב אותך, אני אעזור לנכדיך”. אוקיי. זה חידוש, לא? זה חידוש.

אבל נראה גם “שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור” – ברור שהכל עד משיח. מתחיל ממצרים, עכשיו יש שני, שהוא מחזור של עוד ועוד אנשים, והקב”ה כל הזמן עסוק עם אברהם, וכל הזמן הוא צריך לפתור את זה. ההבטחה לא נגמרה. אה, כנראה זה אומר שומר הבטחתו, הוא שומר את ההבטחה בטווח ארוך, לא פעם אחת.

דיון: איפה כתובה ההבטחה על “בכל דור ודור”?

דובר 2: כן, כן, אבל איך כתובה ההבטחה? אני פשוט יודע כתוב, “ועבדום וענו אותם” לזמן מסוים, ובזמן הזה… אז מאיפה באים כל הרעיונות? שאלה טובה, לא?

דובר 1: יכול להיות שהמילה היא שהמילה טמונה אולי, במילה שהקב”ה מחשב את הקץ. הקב”ה, לכל צרה יש איזה קץ, והקב”ה תמיד מחשב את הקץ. זה לא לאברהם, אבל זה הקב”ה שתמיד כשיש צרות… אבל איך הוא שומר הבטחתו כאן? ההבטחה היא הרי… אולי, אה, אני אגיד לך פשט פשוט. הרי לא כתוב איזו ארץ. לא אומר עם מצרים. איזו ארץ לא להם זה יהיה, יש הבטחה שהקב”ה יציל. אתה תופס? זה פשט טוב, לא?

דובר 2: לא, כי כמה דברים כתוב כן, “בערב לעתות ערב יעקב וירד מצרימה”. זה פסוק אחר, צדיק. בישעיהו. זמן עבר, נכון? אז כל פעם שיש ארץ לא להם… כן. יכול להיות כשהצדיקים רצו לוודא שארץ ישראל היא ארץ לא להם, לציונים אין עסק איתנו, כי הם צריכים איתנו להמשיך להוציא.

דובר 1: אבל זה מעניין, והמילים “שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו” מסבירות למה הקב”ה עדיין מחיה, כי זה התחיל עם פרעה. לא, הוא מתכוון לומר שזה התחיל, הרי לא כתוב… הסיבה שבא מלך אחר כך ומענה את היהודים היא כי הם במשוגעת, שכל אחד יכול לתפוס אותם, והם האומה הנרדפת. הכל התחיל עם פרעה. למה הוא נעשה כך עם פרעה? הם כבר היו קורבנות של כל המלכים. למה הקב”ה מרגיש שהוא צריך המשך? הקב”ה לוקח אחריות מלאה על זה. למה אתה דוחף את האשמה על היטלר בגלל פרעה? אז, הקב”ה הוא שליח בעולם. “אלה חלקי אלוהים אשר לא ידעו את ה’ ואת פרעה”. זה מעגל קסמים. אדם שנתפס בגן ילדים, אני יודע מה. הוא תופס את פרעה, והיהודים היו… וממילא תמיד אותה רשעות. אחרי פרעה באו רשעים אחרים שממשיכים את פרעה, והקב”ה הוא אותו בורא. “בורא שמים וארץ” הוא על החסידים. כן, ואנחנו רוצים לייחס הכל להבטחה. הקב”ה לא אשם עם ההבטחה.

המעגל הקסמים של רדיפות ואחריות הקב”ה

לכאורה, אילולא פרעה היה אברהם אבינו קונה נדל”ן במזרח התיכון, והיתה לנו ארץ, וזה היה דבר מסודר. בגלל פרעה אנחנו נדדנו בארץ שהולכת ובאה בגלות.

אני לא יודע, הם עשו מדרש. הקב”ה חשב שהוא יכול ללכת עם הפשט מצרים. לא, לא, המדרש אומר שזה הולך גם היום, וזה עכשיו מקום. מבין? הקב”ה שומר תורה. כמו שאנחנו צריכים לשמור את התורה, אנחנו צריכים מדרש שאומר שאני יודע מה הוא גם צריך. זה דו-צדדי. כל תורה שאנחנו עושים צריכה להיות לה מדרש. זה אותו דבר. אנחנו צריכים מדרש שהקב”ה צריך להציל אותנו, והוא הולך להציל אותנו.

יציאת מצרים בלילה — משמעות עמוקה יותר

למה היה כל כך חשוב לומר שיציאת מצרים חייבת בלילה? כי כאן יש את הלילה הארוך של הגלות, ואנחנו רוצים לחייב שהקב”ה צריך גם לזכור יציאת מצרים בלילה הארוך שכולו לילה.

זה כבר פחד. זה דווקא אמת, זה חידוש, וצריך להבין איך לומר את זה. אוקיי.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

Hebrew, Transcripts, הלכות חמץ ומצה, משנה תורה להרמב"ם, נוסח ההגדה, ספר זמנים
class-hmz-19, DR058
March 31, 2026
March 31, 2026