סיכום השיעור 📋
סיכום משיעור הלימוד: נוסח ההגדה של הרמב”ם
—
א. הקדמה כללית על נוסח ההגדה של הרמב”ם
שיטת הרמב”ם: הרמב”ם הביא בסוף הלכות חמץ ומצה נוסח הגדה.
פשט: הרמב”ם לא חידש את נוסח ההגדה — הוא רק העתיק את הנוסח שהיה לפניו, כמו שעשה עם נוסח התפילות וקריאת התורה. לכן אין להקשות קושיות על הנוסח כאילו הוא חידוש של הרמב”ם — זה סתם נוסח שהוא מסר.
חידושים:
1. מנהגים בנוסח: הרמב”ם מביא מנהגים בנוסח ההגדה שלו. התשובה למה: יש מנהגי גאולה שאנשים קיבלו, והגמרא לא אומרת הכל — אנו יודעים רק שהלל אמרו, ולפני קריאת ים סוף עומד בגמרא.
2. השפעת המדפיס: במהדורות שלנו של הגדת הרמב”ם הכניס המדפיס דברים מנוסח שלו (נוסח שאינו ארץ ישראלי). צריך לעיין ברמב”ם מקורי, לא בסידורים שלנו ש”חזרו נגד הרמב”ם.” דוגמה: המעשה של רבי אליעזר ורבי יהושע בבני ברק אינו בנוסח ההגדה המקורי של הרמב”ם — אין זכר לכך.
—
ב. “הא לחמא עניא דאכלו אבהתנא בארעא דמצרים — בבהילו יצאנו ממצרים”
1. הלשון “בבהילו”
דברי הרמב”ם: בנוסח ההגדה כתוב “בבהילו יצאנו ממצרים.”
פשט: “בבהילו” הוא התרגום (ארמית) של “בחפזון” — הקטע “הא לחמא עניא” הוא בארמית, ומיוחס לתקופת הגאונים.
חידושים:
1. “בבהילו” פירושו יותר מסתם מהר. פירושו גם פתאום, עם מתיחות ובלבול. ראיות: “אדם בהול על ממונו” — אדם שמתוח לגבי ממונו; “נפשו בם בהלה” — מתיחות בנפש; “ויבהילו להביא את המן” — שם פירושו מהר/נחפז. מה שאנו קורים “בהלה” בשפתנו הוא משאל (מטפורה) — כי כשממהרים לעתים קרובות יש מתיחות. החידוש: היהודים היו שמחים כשיצאו ממצרים, אבל היתה גם מתיחות בכך — תערובת של שמחה ובהלה.
2. הלשון “שעתא” כסימן לנוסח הרמב”ם: העובדה שהקטע משתמש ב”שעתא” (ארמית, = השתא, השנה) נלקח כסימן שהקטע מקורו בנוסח ההגדה של הרמב”ם, שבו משתמשים ב”שעתא”.
3. הערבוב של שפות: כל הקטע “הא לחמא עניא” קופץ בין ארמית ללשון הקודש ללא עקביות ברורה. “הא לחמא עניא” הוא לשון הקודש; “כל דכפין ייתי ויאכל” הוא ארמית; “לשנה הבאה” הוא לשון הקודש, אבל “בארעא דישראל” הוא ארמית. זה מכונה “מעין שפה לא מעובדת.”
4. למה ארמית? מובא פשט: כדי שהמלאכים לא יבינו — כי הם היו אומרים “אנחנו לא ראויים לגאולה”, לכן מדברים בשפה שהם לא מבינים.
2. הפסוק בפרשת ראה — מקור ל”הא לחמא עניא”
פשט: “הא לחמא עניא” נבנה על הפסוק בפרשת ראה (דברים טז:ג): “לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך.” זהו הפסוק היחיד שבו כתוב “לחם עני”, והתרגום של “כי בחפזון” הוא “בבהילו” — מה שמחבר את “הא לחמא עניא” עם “בבהילו יצאנו.”
3. למה שמים כל כך הרבה דגש על החיפזון?
חידושים:
1. החיפזון מראה על עניות. זהו החידוש העיקרי: עני אין לו זמן לחכות, הוא חי מיד ליד. העובדה שהבצק לא הספיק להחמיץ היא ענין של עניות — לא יכלו לחכות, לא היה להם את הלוקסוס של זמן. זה מחבר את החיפזון עם לחם העוני עם כל דכפין.
2. אולי גם הגאולה האחרונה תהיה מהירה — זו סיבה אפשרית למה מדגישים את החיפזון.
4. “לחם עניא” — מה פירושו?
פשט: “לחם עניא” פירושו לחם שעניים אוכלים — מעין לחם עני. אדם רגיל לא רוצה לאכול לחם כזה; זה לחם שעניים היו אוכלים כי לא היה להם טוב יותר. ראשונים/אחרונים מביאים שזה מעין לחם שעניים היו אוכלים.
—
ג. “כל דכפין ייתי ויאכל, כל דצריך ייתי ויפסח”
1. השייכות המיוחדת ללחם עוני
חידושים:
1. פשט ראשון: מפני שאבותינו היה להם “לחם עוני” — הם יצאו בריצה עם לחם חצי אפוי — גם אנחנו נכניס עניים ואביונים. חוויית העניות של יציאת מצרים יוצרת חובה מיוחדת של רחמנות.
2. פשט שני: “לחם עוני” פירושו לחם שעניים אוכלים — מתאים מאוד שאומרים “כל דכפין” — למי מצפים את הלחם? לעניים, זה הלחם שלהם. מראים להם “הנה, זה הלחם שלכם.”
2. שני סוגי אורחים
חידוש: שתי הלשונות מדברות על שני סוגים שונים של אנשים:
– “כל דכפין ייתי ויאכל” — אנשים שפשוט רעבים, אפילו עמי הארץ גמורים שלא יודעים מפסח. הם רק רוצים לאכול. זה גשמיות.
– “כל דצריך ייתי ויפסח” — יהודים ישרים שרוצים לעשות קרבן פסח / לחגוג פסח כתיקונו, אבל אין להם איפה. זה רוחניות. מבחינים שב”כל דצריך” כתוב “ייתי ויפסח” (יבוא וישתתף בפסח), לא “כל דצריך לפסח” — מה שמראה שזו קטגוריה אחרת.
חידוש (המשך): שני ה”השתא/לשנה הבאה” גם הם מתייחסים לשני סוגי האנשים:
– לראשון (הרעב, עם הארץ): “השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין” — הוא לא יודע מארץ ישראל, הוא רק רוצה לא להיות עבד יותר. אומרים לו: בשנה הבאה לא תצטרך לקבץ לחם.
– לשני (היהודי הישר): “השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל” — הוא רוצה פסח כתיקונו בארץ ישראל.
דעה נגדית: אולי הפשט הפשוט הוא ששתי הלשונות מתייחסות לאותו אדם — זו לשון כפולה כמו שמוצאים במקומות רבים.
3. “כל דכפין” — מקור וענינים מעשיים
חידושים:
1. מקור: “כל דכפין ייתי ויאכל” הוא גמרא במסכת תענית — זה לא עומד במיוחד על פסח. הלשון נלקח משם.
2. חילוק בין “כל דכפין” ו”כל דצריך”: “כל דכפין” פירושו מי שרעב; “כל דצריך” פירושו מי שיש לו מה לאכול אבל אין לו מצה או ד’ כוסות וכו’. זה מתחבר למשנה “אפילו עני שבישראל” — שצריך לדאוג שכל יהודי יהיו לו צרכי פסח.
3. המנהג: הרימו את השולחן, פתחו את הדלת, ואמרו שכל אחד יבוא לאכול. קושיה מעשית: “ועכשיו שכנים גויים” — זו בעיה, צריך לתת לגויים לפני פסח כדי שלא יבואו. לכן אומרים זאת רק (בלי לפתוח את הדלת ממש).
4. קושיה מעשית: כשאומרים “כל דכפין ייתי ויאכל”, הרי עדיין לא אוכלים — עדיין מחזיקים בכוס שני, וצריך עוד לומר את ההגדה במשך שעתיים!
5. פשט רש”י על “כל דכפין” — “לפי שאין שיעור למרור” — מוזכר, אבל אומרים שזה לא הפשט הפשוט.
4. “ייתי ויפסח” — לשון
קושיה: מה פירוש “ייתי ויפסח”? הרי לא עושים קרבן פסח! האם “לפסוח” הוא פועל כמו “לפרם”? מבחינים שאומרים “פסחדיק” אבל לא ממש “לפסוח” כפועל כמו “לפרם.”
5. “דכפין” לעומת “דכפן”
קושיה: הלשון “דכפין” (עם יו”ד) הוא בלתי רגיל — “דכפן” היה הלשון הפשוט לרעב. זה נשאר שאלה פתוחה.
—
ד. “השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין”
1. למי מדברים?
פשט 1: מדברים לעניים שהזמינו. בעל הבית יושב בסדר, מקבל אורחים עניים, וצריך לפייסם (כמו שהרמב”ם אמר). אומרים לעני: “אתה היום האורח שלי, אבל בשנה הבאה אתה עצמך תהיה בן חורין.” אלו דברי חיזוק לאורח — שלא יתבייש.
קושיה על הפשט: הרי כולנו עניים ועבדים היום! לא צריך לשקר כדי שהעני ירגיש טוב — אנחנו באמת כולנו עבדים בגלות.
תירוץ: זה לא שקר — אנחנו באמת כולנו עבדים. “השתא עבדי” מתייחס לכולם, לא רק לעני.
2. עבדות — מה פירושה?
חידוש: עבדות פירושה לא בעיקר סבל פיזי ומכות, אלא חוסר חירות — לא להיות עצמאי. “עבודה למצרים” פירושה לא שהכו (אף על פי שגם זה היה), אלא שלא היו בני חורין. מחלקים בין שתי השנים האחרונות במצרים (שהיו כמו מחנה ריכוז) לבין המצב הכללי של עבדות שנמשך יותר — שהיה פשוט חוסר עצמאות.
[דיגרסיה: משל מאמריקה] כל מי שעובד חייב לעבוד בערך יומיים בשבוע עבור המדינה (מיסים). גם במצרים היו צריכים לבנות כבישים — אבל הכבישים היו למצרים, לא ליהודים. “לשנה הבאה בני חורין” פירושו: יהיו לנו הכבישים שלנו, לא כבישים מצריים.
3. “לשנה הבאה בארעא דישראל” — מקור
חידוש: “בניסן נגאלו” — “לשנה הבאה” פירושו במיוחד זמן ניסן, לא סתם שנה קלנדרית. אבל מבחינים שהראיות לכך חלשות.
—
ה. “שלשה דברים” — פסח, מצה, ומרור
דברי הרמב”ם (בהלכות): “כל שלא אמר שלשה דברים אלו לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח מצה ומרור” — פסח “על שם שפסח”, מרורים “על שם שמררו מצרים”, מצה “על שם שנגאלו.”
חידוש: ברמב”ם הקטע על מצה בא פעמיים — פעם אחת בהלכות (קודם) ופעם אחת בנוסח ההגדה (“ומגביה המצה ואומר מצה זו שאנו אוכלים”). הפעם הראשונה היא בהלכות, והפעם השנייה היא כשהוא שובר את המצה בסדר.
—
ו. מה נשתנה
1. סדר ארבע הקושיות של הרמב”ם
פשט: סדר ארבע הקושיות של הרמב”ם שונה מהנוסח הרגיל שלנו. הוא מתחיל ב“מטבילין” (טיבול כרפס), אחר כך מצה, אחר כך מרור — שהולך לפי סדר הלילה (תחילה טובלים כרפס, אחר כך אוכלים מצה, אחר כך מרור).
חידושים:
1. לגבי הסיבה מבחינים שהסיבה היא “כל הזמן” — לא מעשה בודד בזמן מסוים, לכן אין לה מקום מסוים בסדר.
2. חילוק בנוסח: במצה כתוב “כולו מצה” (אוכלים רק מצה); במרור לא כתוב “כולו מרור” — רק מעט; בהסיבה כתוב “כולנו מסובין” — אפילו לא בני ישראל.
2. מי אומר מה נשתנה?
חידוש: לפי הרמב”ם ראש הבית (לא הילדים) אומר את מה נשתנה. הוא אומר הכל — הוא שואל והוא עונה, “מתחיל בגנות ומסיים בשבח.” זה שונה ממנהגנו שבו הילדים שואלים מה נשתנה. הרמב”ם מבין שזה נוסח — צריך לומר את כל הנוסח. ברמב”ם בכלל לא כתובות שאלות מיוחדות של ילדים בנוסח עצמו.
חילוק: הדין של “שואלין ודורשין” — שהבן שואל — הוא הלכה נוספת, לא חלק מנוסח ההגדה עצמו. כמו “אומר הקורא” — הנוסח הוא דבר אחד, והדין של שאלה-תשובה הוא הלכה נפרדת.
3. מה המקור ל”מה נשתנה”?
שאלה עיקרית: מה המקור בפסוק לצורה הספציפית של “מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות”?
חידושים:
1. “כי ישאלך בנך” הוא המקור לשאלות בכלל — אבל הפסוק מדבר על שאלה רגילה: “מה זה?” (מה זו מצה? מה הם תפילין?). ה”מה נשתנה” היא אבל סוג שאלה אחר לגמרי — לא “מה זה?” אלא “למה הלילה הזה שונה מכל הלילות?” זה “נוסח מיוחד” — ניסוח ספציפי שצריך להיות לו מקור.
2. לפי הפשט הפשוט של “כי ישאלך” לא צריך לעשות שום דבר מיוחד — סתם כשעושים את המצווה, הבן ישאל. אבל חז”ל עשו תקנות (חטיפת מצה, כרפס, שינויים אחרים) כדי “שישאלו” — מה שמראה שהם רצו סוג מסוים של שאלה, לא סתם “מה זה?”
3. חיפוש מקור: עוברים על פסוקים שונים: “והיה כי יאמרו אליכם מה העבודה הזאת לכם” (הרשע), “והגדת לבנך ביום ההוא” (שאינו יודע לשאול), “והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת” (ואתחנן), “שומר מה מלילה,” “מה יום מיומיים,” “מה ילד יום” — אבל אף אחד מהם אינו המקור הישיר. השאלה נשארת פתוחה.
—
ז. “עבדים היינו לפרעה במצרים”
נוסח הרמב”ם: “עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה’ אלקינו משם” — ולא כתוב “ומשם הוציאנו ה’ אלוקינו” כתוספת נפרדת, כי הוא כבר אמר “מתחיל בגנות” — זה מתחיל בגנות.
חידוש: “ואילולי הוציא הקב”ה את אבותינו ממצרים” — זה מתחבר ל”והיא שעמדה” — שזה עדיין נוגע היום, “אנו ובנינו” היינו משועבדים. יש לזה קשר לדין המאוחר יותר של “לראות את עצמו” — שכל אחד צריך לראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא.
—
ח. “ואפילו כולנו חכמים… מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים”
דברי הרמב”ם: “ואפילו כולנו חכמים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים.”
חידוש: המקור ל”ואפילו כולנו חכמים” בא משאלת הבן החכם — החכם שואל “מה העדות והחוקים והמשפטים”, ומכאן לומדים שאפילו חכמים צריכים לספר ביציאת מצרים. הרמב”ם כבר הזכיר את המקור קודם (בפרק ז). הקרבן ציון מוזכר.
—
ט. “כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח”
חידושים:
1. מקור: המקור הוא המעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע וכו’ שישבו בבני ברק — זו הראיה שמשובח כשמרבים.
2. קושיה: אולי הם סתם צדיקים גדולים היו, לא במיוחד בגלל זה?
3. תירוץ: עצם העובדה שמספרים את המעשה מראה שזה שבח — כי מספרים רק דברים שמראים שבח של חכמים, כמו שהרמב”ם אומר “מצוה לספר בשבחן של חכמים.”
4. חידוש חשוב: בנוסח ההגדה המקורי של הרמב”ם המעשה של רבי אליעזר אינו (כמו שהוזכר למעלה). מה שמוצאים במהדורות שלנו הוא מהמדפיס.
—
י. [דיגרסיה: “אחכה לו בכל יום שיבוא”]
חידוש בפשט: “אחכה לו בכל יום שיבוא” פירושו לא “אני מחכה שהוא יבוא היום” — פירושו “אני מחכה היום שהוא יבוא.” תרגום עברי פשוט — ההמתנה היא בכל יום, לא שזה חייב להיות דווקא היום. אפילו הנוסח שיש בסידור, שלא כתוב בשום מקום אחר, לא פירושו שמשיח חייב לבוא היום.
תמלול מלא 📝
נוסח ההגדה של הרמב”ם: “בבהילו יצאנו ממצרים” והענין של לחם עוני
נוסח ההגדה של הרמב”ם — מעתיק, לא מחדש
דובר 1: אוקיי, אז היה לנו בהגדה. ההגדה היא לא פירוש, סתם נוסח הגדה. כמו שהוא עושה על תפילות, קריאת התורה, כך עשה במקום נוסף. זה הכל.
נו נו. הוא טוען שיש עוד דברים, בואו נראה. יש… שש, בקיצור, ארבעה. כן, הנוסח, נוסח התפילה, נוסח.
למה הוא גם הביא את המנהגים? יש אנשים שעשו את מנהגי הגאולה. מה הדבר? הגמרא לא אומרת. הגמרא אומרת “כשם שעמדו משה ואהרן”, אנחנו צריכים לומר מה לעשות. אנחנו צריכים עוד לעמוד עם התוכניות שלנו, לדעת זאת. רק יודעים אנחנו שהלל אמרו, לבד, לפני קריאת ים סוף עומד בגמרא.
אה, צריך עוד להחליף כמה, להוציא את הקיצורים. אני מתכוון, זו לא בעיה גדולה. אני לא רואה הרבה בעיות. אוקיי.
מנהגים והזוהר
דובר 1: על כל פנים, מנהגים, מנהגים, מנהגים. הזוהר אומר, “מנהג ישראל בזמן הגלות כך הוא”. כן. “מספר על כל שנה ושנה”. ההגדה מתחילה “בכל שנה ושנה”, כמו שאחד אומר כך. “בבהילו יצאנו ממצרים”. כן, “בחיפזון יצאנו”.
החשיבות של חיפזון בהגדה
דובר 1: מעניין שמדברים כל כך הרבה בפסח על החיפזון והחלק. מצה היא על “שלא הספיק”. מעניין למה בעל ההגדה התחיל בחיפזון יציאת מצרים. מי מדבר על זה? אני שואל. אני אומר, אני לא יודע מי מדבר על זה. זה מעניין אותי. מי מדבר כל כך הרבה על החיפזון? אני אומר, בסדר לא מדברים כל כך הרבה על זה. מתחילים עם “בבהילו יצאנו”, והמצה היא “על כי בחיפזון יצאנו מארץ מצרים שלא הספיק בצקם של אבותינו”. זה מעניין, אבל מה הדבר החשוב? מה אכפת לי כל כך החיפזון?
נו נו. צריך לדעת. אולי גם הגאולה האחרונה תהיה מהירה, שצריך לחשוב על הסיבות של הרבי. נו נו. אולי יש פשוט טעמי המצוות. או אדרבה, פשוט סיבות מעשיות. אבל צריך לחשוב, צריך לדעת את הסיבות.
דיון: הלשון “בבהילו” בתרגום
דובר 2: אוקיי. הבהילו לא עומד בתרגום?
דובר 1: נוסח הרמב”ם, הרמב”ם לא חידש את הנוסח. נוסח הרמב”ם, הרמב”ם לא חידש את הנוסח. אמרתי לך, ר’ רבינוביץ, הוא לא ישאל על זה, זה לא רמב”ם, זה סתם, איך קורים לזה? זה סתם הנוסח שהרמב”ם העתיק. זה פשוט העתיק, זה שלו, אבל הוא לא… לא עומד על הבהילו כאן.
דובר 2: הא לחמא עניא כאן, 106. במקומות אחרים זה לא עומד.
דובר 1: מה התרגום של “בחיפזון” בתרגום? מה הוא אומר? זה לא לשון התרגום, “בבהילו”? אני שואל אותך, אני לא יודע. מה אומר תורת האדם? מה אומר האדם?
דובר 2: כל הקטע הוא בארמית. למה זה בארמית? הוא אומר שזה בא מה… מה… מזמן הגאונים, או משהו.
דובר 1: מה זה מלחם? אין לי הגדה כאן. האם רק בהגדה של הרמב”ם זה עומד? בהגדות רגילות זה לא עומד?
דובר 2: חשבתי שהבהילו הוא אומר עושה כמו איך הילדים יצאו ממצרים.
דובר 1: למה לא לעשות היום גם את הבהלה?
דובר 2: אה, על מה שמסלקים את השולחן? מסלק על כל שינוי ואומר? אני לא יודע. חשבתי שזה עומד איפשהו.
מה משמעות “בבהילו” — יותר מסתם מהר
דובר 1: “בהילו” עומד בפסוק, בעצם, בעזרא. “ובהילו לירושלים”, אני לא יודע. “בהילו” פירושו רש”י אומר שם. אני מניח שהוא מתכוון כאן, אני לא יודע.
מה שאנחנו קוראים בדרך כלל בהלה הוא לכאורה תערובת של כשממהרים יש את מה שאנחנו קוראים בהלה, נפשו בם בהלה. שעומד כן, זה אפילו לא לשון הקודש אפילו, “ויבהילו להביא את המן”. “ויבהילו” פירושו מהר, מיהרו. אבל לא, מה שאני אומר שאנחנו קוראים בהלה הוא משהו מתח, משהו בהלה. נפשו בם בהלה, אומרים בשאלות. זה לכאורה תערובת, כי כשממהרים יש הרבה פעמים מתח.
כי היהודים היו מאוד שמחים כשיצאו ממצרים, אבל היה מתח. היה שמחה.
דובר 2: כן, אבל זה אומר משהו כמו בלבול, לא? אדם בהול על ממונו.
דובר 1: למה הוא לא מצא אז את המקור הקודם שלי? ריק איך הוא… הסכנה היא בבהילו. בבהילו הוא התרגום של חיפזון. למה הוא לא מצא קודם את השיגעון? אני לא מבין למה לא למצוא את זה. אז לכאורה זה באמת יותר מסתם מהר. אז לכאורה משהו… בבהילו יצאת מארץ מצרים. זה הלשון… אז זה נכון, בבהילו לא אומר רק מהר. בבהילו יכול כן לומר כמו גם פתאום. כי אומרים “שלא הספיקו בצקם של אבותינו”, מיהרו כל כך שלא יכלו להתמצא, לא יכלו…
אוקיי. בכל מקרה, זו לשון. מה זה? בבהילו יצאו. זה לא נכון, זה חצי ארמית וחצי לשון הקודש. בבהילו הוא התרגום של חיפזון. זה התרגום של חיפזון. זה מוזר.
נוסח הרמב”ם של “שלשה דברים”
דובר 1: אני יודע למה עכשיו אני מסתכל אחורה, אבל הרמב”ם הקודם אמר “כל שלא אמר שלשה דברים אלו לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח מצה ומרור”. פסח הוא מסביר, אומר במלכות, “על שם שפסח”. מרורים “על שם שמררו מצרים”. מצה “על שם שנגאלו”.
הצדקת עומד שם שלוש פעמים ברמב”ם. הנכון הוא בפעם הראשונה. הפעם השנייה הוא אומר “כן, מה שאתה יכול, ואז מוסיפים לזה”.
דובר 2: למה יש בנוסח שהוא אומר את זה פעמיים?
דובר 1: לא, זה לא פעמיים. לא רק כאן בנוסח, גם מרימים את זה, אבל לפני זה כבר עמד פעם אחת. עמד פעם אחת לפני הצדקת. כן, “ומגביה המצה ואומר מצה זו שאנו אוכלים”. אבל זה לא עמד בפעם הראשונה ברמב”ם. הפעם השנייה הוא צריך לומר כשהוא שובר, וכשהוא שובר את השנייה.
אוקיי, אנחנו לא יודעים מה זה “רביהו”. אם אתה יודע, אתה יכול עוד לומר.
דיון: “מצריכין להוציא” והמחלוקת
דובר 2: אוקיי. מה פירוש “מצריכין להוציא”? איך הוא נכנס? מה הכוונה בהגדה?
דובר 1: הוא מביא על הסדר שצריך ללמוד עוד פסח, מאוחר בלילה פסח. אה, לכאורה… יש מחלוקת אם צריך לומר את סיפור יציאת מצרים על קרבן פסח. אה, איך ההגדה היא, פירושו עם “מישהו איש”? זה… אממ… איפה הערווה?
“הא לחמא עניא” והפסוק בפרשת ראה
דובר 1: אוקיי, לכאורה אני יכול להגיד לך פשט עכשיו. לכאורה הקטע הזה הולך ביחד עם “הא לחמא עניא”, נכון? “הא לחמא עניא”. אתה צריך להיות לך פירוש על הפסוק של… לא “בחיפזון” הוא אומר. יש פסוק, עומד בפרשת ראה, “לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך”. אוקיי? הפסוק הוא הפסוק היחיד שעומד “לחם עני”. וה”הא לחמא עניא” בא לומר את זה. זה בטוח שה”בחיפזון”… עומד “לחם עני כי”… זה התרגום של… לחם עוני כי בחפזון. אז משהו בא, אני לא יודע למה נזכרתי בפסוק הזה עכשיו, אבל for some reason אני רואה שבונים על הפסוק הזה. אמת? נכון? יודע אני מה.
השייכות של “כל דכפין” ללחם עוני
דובר 1: אוקיי. זה מעניין, כי נראה שהענין של כל דכפין יש לו משהו גם לעשות עם לחם עוני. ואם אומרים כבר עניים עלובים, אנחנו הרי כולנו עניים עלובים, אחד עני דואג לשני. לא יודע, סתם, סתם. זה מעניין.
או אולי כי לאבותינו היה לחם עוני, יש אולי מצווה של כל דכפין. נראה שכאן יש מלבד הדין הרגיל של… זה כבר חידוש לומר, אבל מלבד הדין הרגיל של הכנסת אורחים וצדקה, יש אולי ענין מיוחד לפסח, שכי זה לחם עוני, כי אבותינו רצו עם לחם חצי אפוי, נכניס גם עניים עלובים.
אבל הרמב”ן אמר שזה הפשט של “זכר טוב עבדך ישוע”. ורואים כשמדברים על לחם עוני, אומרים מיד… זה מעניין, כי לאדם רגיל קשה לאכול את הלחם. מי אוהב את הלחם? עניים. עניים אוכלים את הלחם, זה לחם עני. זה מה התרגום, יודע אני לא, זה יכול להיות.
דובר 2: אומרים, מסיקים את זה עם ראשונים או אחרונים, שזה מין לחם שעניים אוכלים.
דובר 1: אז מתאים מאוד שאתה אומר, למי צריך לצפות לזה? העניים. זה הלחם שלהם. תראה, יש לי את הלחם שעניים אוכלים.
דובר 2: לא, זה לא מה שהתכוונתי לומר. התכוונתי לומר בעיקר את הדבר האחר.
דובר 1: אבל אתה מתכוון לומר שצריך לקרוא לעניים עלובים כי צריך לזכור…
חיפזון מראה על עניות
דובר 1: אבל אני רוצה לומר שיש לזה קשר ספציפית עם החפזון ועם מה שלא הספיק בצקו להחמיץ. זה משהו ענין שמראה עניות. עני אין לו זמן לחכות, הוא חי מיד ליד.
הא לחמא עניא — המשך דיון
לחמא עניא — פשט במושג
דובר 1: זה מעניין, יולי, לאדם רגיל קשה לאכול את הלחם. מי אוהב את הלחם? העניים. עניים אוכלים את הלחם, אין להם שום לחם. זה מה התרגום, יודע אני רק. הם אומרים שמסיקים בראשונים או אחרונים, שהמין לחם שיש להם לאכול. אז מתאים מאוד! אבל למי צריך לצפות לזה? העניים! זה הלחם שלכם! תראה יש לי את הלחם שיש לעניים לאכול! כן, אבל זה לא מה שהתכוונתי לומר. אתה מתכוון לומר בעיקר את הדבר האחר?
שצריך לקרוא לעניים, כי… אני זוכר את זה… אבל… אני רוצה אבל שיש לזה קשר ספציפית עם החיפזון, ועם מה שלא הספיק בצקם. זה משהו ענין שזה מראה עניות, עני סוחב עם… עני סוחב עם המצות לחם עניה. אני לא יודע! אני לא יודע! תגיד לי תרגום בפסוק! איך לי תרגום בפסוק! זה נכון כן עם התוכל לב מצות? כי… לא, יכול להיות שהוחפות הולך כבר על לחם עניה. זה מה שצריך עוד כך. מצות זקן, כי מצות הוא עוד כך. הראשון אומר בחזרות, זה לא ברור לי איך תרגום בעניה. לא מה זה תרגום בעניה, התרגום בעניה. אבל ויינר, שניהם מדברים לא יודעים מה הם מתכוונים. לא. זה משהו עם עני ולחם. זה לא כזה! עובדים! מה שהולך כאן קדימה. הלו? רק מה שעושה הרבה סנס! הזית, מה שכאן אוכלי אבותינו בארץ מצרים, ולכן דפני, ויציאת ממצרים, לייד זה מה שכאן מאותו מקום באת עם התורות שלך, מה שזה בעצם מה שאוכלים במצרים מלכה, כי שם סובלים לאכול, אבל זה גם לא ממש להרוס עצמו. אוקיי?
הלשון של “הא לחמא עניא” — ארמית ולשון הקודש
דובר 1: שעתא, מה זה שעתא? שעתא אוכל? בארמית יש שעתא, כן. שעתא פירושו השתא, השנה. שלום על בית ישראל, שעתא אדא, אה, שעתא אדא, שעתא תתיר. נכון? אבל הבאה היא שעתא אדא, ואז הוא הולך לשעתא אוכל.
כל הקטע קופץ מארמית ללשון הקודש, נכון? הא לחמא עניא הכל לשון הקודש, נכון? אחר כך, לשנה הבאה בארעא דישראל. אה, לשנה הבאה, לא לשעתא. שאר הקטע הוא אומר את זה כן. דקה אחת הוא אומר את זה כן, דקה אחת הוא לא אומר את זה. לא ברור אם הוא מדבר בלשון הקודש. זו בכלל לא שפה, מין שפה לא מעובדת.
אז זה בוודאי קטע שהוא גם זיווג זיווג עם ההגדה שלי, נכון? למה? איך אני יודע שזה קטע מההגדה שלי? כי הוא אומר שעתא אוכל. אוקיי, טוב. אז מה הפשט? יודע אני לא. הוא אמר שעתא עבדי. אז קוראים לעצמנו עבדים ממש? או כן, אפילו עבדים חשובים? יש לי פשט, אבל לא ממש עבדים. במצרים עוד לא היה ממש.
עבדים למצרים — מה פירוש עבדות?
דובר 2: אבל במצרים היה עבדות, היו צריכים לעבוד. וכאן לא צריך לעבוד? אם רוצים להיות לך כסף יש מערכת. עבד הוא אחד שהיו צריכים לעבוד.
דובר 1: לא, אתה הולך מאוחר יותר במצרים. אוקיי, אל תיכנס לי לזה. נדבר על הבחירות.
הבעיה עם מצרים לא הייתה שהיו צריכים יותר מדי לעבוד. זה היה שהיו בגלות.
דובר 2: לא, אני לא מדבר על הזמנים האחרונים.
דובר 1: השנתיים האחרונות מצרים היה מחנה ריכוז. כבר היה לי את הוויכוח במקומות אחרים, פעם אחרת. כולם כבר שכחו, כי ככה אני מחזיק. אנשים אחרים כבר גם התווכחו איתי, והם אמרו שאין לי סנס, אבל זו האמת.
העניין הוא, עבודה למצרים, עבודה למצרים לא אומר, זה מר, עבודה למצרים לא אומר שהכו. זו לא הבעיה העיקרית. השנייה היא שהיו לא בני חורין, במילים אחרות, לא עצמאיים. זו הבעיה, זה התרגום של עבדים למצרים, לא פחות ולא יותר.
דרך אגב, כאן באמריקה, כל אחד שעובד צריך בערך יומיים בשבוע לעבוד למדינה. יודע אתה איך קוראים לזה? זה נקרא מיסים. מיסים, שרי מיסים. שוב, כל אחד, כל אחד. כן, כן, מצרים גם היו צריכים להיות להם רחובות יפים, אין בעיה. זה נקרא עבד. כשלמי הרחוב? לגוי, למצרי. וכשלשנה הבאה בני חורין, מה שלא יהיה, נלך להיות לנו את הרחובות שלנו, לא רחובות מצריים, אלא רחובות אמריקאיים. זה התרגום של עבדות, אני עושה הנחות בשבילך.
בוודאי היה פעם מציאות של ממש רשעות, הכו, אבל הבעיה לא הייתה הרשעות וההכאות. הבעיה הייתה שלא הייתה חירות. זה דברים פשוטים. אפילו אם אחד יאמר שזה כן היה נורא, אבל המילה היא לא הנוראות, המילה היא זה. והיום אנחנו גם חזרה עבדים.
“השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין” — למי מדברים?
דובר 1: אז מה נהיה? לקוות שבשנה הבאה… אז בשנה הבאה נעשה פסח. מה נעשה השנה פסח? טוב לעבור?
דובר 2: הא?
דובר 1: מסכים? אז מה הפשט של ההגדה? הלו? למה תעשה הנחות ותשאל קושיות? אז אני מתכוון שהיינו עבדים. אני לא מבין מה אתה אומר.
דובר 2: אנחנו היום עבדים, מה עומד בהגדה.
דובר 1: הא לחמא עניא, צריך באמת להבין. נו, בוודאי, בוודאי.
אה, צריך באמת להבין, מאוד טוב. אם ביחד לא עושה, זה מזויף. בשנה הבאה נעשה פסח אמיתי, אבל השנה זה מזויף.
כמו שאנחנו זוכר אתה אנחנו אמרנו, רק דרך אגב, זה רק להראות. זוכר אתה למדנו שצריך לומר “כמו עבד זה וכמו שבח זו”? יכולים להצביע על עצמם, לא צריך להיות “כמו שבח זו”. איך רואים אבל את בני החורין? בשנה הבאה יראו את זה.
אני לא יודע, הלשנה הבאה, מאיפה בא בכלל הנוסח “לשנה הבאה בירושלים”? האם זה פסוק? לשנה הבאה, למה בשנה הבאה?
דובר 2: אוקיי, אבל בשנה הבאה זה בסדר. יש את הרגלים החיים.
דובר 1: לא.
נראה שגם… לא, יותר ברור שאלו מילות חיזוק שאומרים לעניים שמזמינים. אומרים לעניים, “כל דכפין ייתי ויאכל”, אבל אנחנו עבדים. לא, חס ושלום, רק השנה אתה האורח שלי, בשנה הבאה תהיה מלך עצמאי. אלו מילות חיזוק לאורח. בעל הבית יושב בסדר והוא מזמין כל עני, הוא באמת לא עבד, הוא כבר עכשיו בן חורין. מדברים לעני, קודם צריך לפייס את העני. מתחילים את הסדר, צריך לפייס את העני, הדבר הראשון, כמו שהרמב”ם אמר. מפייסים את העני, אתה רואה, עני, בשנה הבאה תהיה בעצמך בן חורין. פשט יפה.
דובר 2: נו, מעניין. אנחנו אבל גם כולנו עניים היום, אתה לא צריך להתבייש. כל אחד עניים.
המשך שיעור בהגדה של פסח
איז בסדר, אבל אם אתה רוצה ממש לצאת מהדרך, לומר שקר כדי שהעבד ירגיש טוב. זה לא שקר, כולנו עבדים. מה כתוב כאן? כתוב כאן? כתוב בהגדה. אומרים את זה לעני. השתא, השנה אכן יש כאן נבך עבדים, יש יהודים שאני רק אמרתי להם “כל דכפין ייתי ויפסח”, אבל בשנה הבאה כולם יהיו בני חורין, כולם יהיו… אוקיי, זה פשט. אני לא יודע אם זה פשט. היה דבר, כתוב בהגדה על פי מנהג, “כל דכפין ייתי ויאכל”. אוקיי. “כל דצריך לפסח”? “כל דצריך לפסח”? אני לא יודע מה זה אומר. “ייתי ויפסח”? לשון מעניינת.
“כל דכפין ייתי ויאכל, כל דצריך ייתי ויפסח” — שני סוגי אורחים
דובר 2: ואני בא לעשות קרבן פסח?
דובר 1: לא, “דצריך לפסח”. “יפסח” פירושו לעשות קרבן פסח. זה לא יכול להיות, לא עושים קרבן פסח. מי רוצה לפסוח? מי רוצה לשבועות אומרים גם?
דובר 2: לא, זה לא. לא אומרים. לא שמעתי שאומרים. משהו אומרים כן. פורים אחד. פסח זה בטוח דבר. קצת. לפורים אני יכול גם לשמוע. לפסח?
דובר 1: לא, לפסח לא. אני מתכוון לפסוח. עושים פסח אומרים בדרך כלל. הוא בטוח פיסח, לא?
יש הרבה מאוד אורחים. “כל דכפין ייתי ויאכל”, לכאורה מדברים על שני אנשים. צריך להכניס גם את האורחים שהם עמי הארץ גמורים ולא יודעים מכלום על פסח. הם רעבים. “כל דכפין”, כל מי שרעב שיכנס, גויים, יהודים, עמי הארץ. הדבר השני, “כל דצריך”, מי שהוא יהודי ישר, והוא רוצה לעשות קרבן פסח, הוא רוצה לטעום פסח כתיקונו.
דובר 2: נו נו.
דובר 1: למה אומרים “דכפין”? למה לא אומרים “דכפן”? כי הד’ היא… יכול להיות שהשניים גם, מדברים לשני מיני אנשים. לאלה “כל דכפין” אומרים, אתם עבדים, בשנה הבאה אתם בני חורין. לא יודעים מארץ ישראל ומכלום. ליהודים שאומרים להם “כל דצריך לפסח”, היהודים הישרים, אומרים “בארעא דישראל”. הוא אומר גם “דכפין”. אני מרגיש שזה לא נכון “דכפין”. “דכפן” פירושו סתם לומר. “דכפן” זו לשון של רעב.
אבל באמת זה פשט טוב שה“השתא הכא” השני הולך גם על שני האנשים. היהודי שלא יודע מכלום על פסח, גם לא יודע מארץ ישראל. הוא רוצה דבר אחד, הוא רוצה לא להיות יותר עבד. נותנים לו חיזוק, בשנה הבאה תהיה בן חורין, לא תצטרך ללכת לקבץ לחם. ליהודים הישרים אומרים, אתה רוצה להיות לך קרבן פסח עם פסח כתיקונו. שלום על ישראל.
דובר 2: אני לא יודע. הייתי אומר שזה אותו דבר.
דובר 1: כן, אבל אתה לא אמרת שטייער.
דובר 2: לא, כי זו לשון כפולה כזו, כמו כל…
דובר 1: פשוט פשט זה שניהם.
שיעור בהגדה של פסח – נוסח ההגדה, מה נשתנה, ועבדים היינו
“כל דכפין” ו”כל דצריך” – גשמיות ורוחניות
אני רוצה דבר אחד, אני רוצה לא להיות יותר עבד. נותנים לו חיזוק, בשנה הבאה תהיה בן חורין, לא טוב ללכת שם רק בן חורין. וליהודים הישרים אומרים, אתה רוצה להיות לך קרבן פסח עם פסח כהלכתו? לשנה הבאה בירושלים.
לכאורה, אני לא יודע. עדיין לא אמרתי שזה אותו דבר.
דובר 2: כן, כי אתה לא אמרת שטייטער.
לא, כי זו לשון כפולה כזו. כמו כל…
דובר 2: כן, פשטות זה ששניהם זו לשון כפולה, הם שניים, כל דכפין וכל דצריך. אבל אפשר אולי כן לעשות חילוקים ביניהם. כי אחד אומרים כל דצריך ייתי ויפסח, לא אומרים כל דצריך לפסח.
זה נכון, אבל מתי יש כל דכפין וזה אותו דבר, היו צריכים לומר כל דצריך לפסח. זה דבר אחר, הוא לא בא כי הוא רעב, הוא בא כי הוא רוצה לקיים את יום טוב. אני צריך למצוא מאיפה זה בא.
כך אפשר לומר חסידות שאחד מדברים על גשמיות ואחד מדברים, אחד רוצה את הרוחניות של פסח. הוא אומר לשנה הבאה בארעא דישראל, לא הולך להיות בן חורין, אתה הולך להיות במקום של קדושה. כל דכפין, סתם יהודי נבך רעב, זה רוצים לומר, בואו נכניס יהודים חלשים, לא אכפת להם מהמצווה, אבל הם יאכלו סעודה עם יין, עם בשר.
לכאורה, בואו נרד מכאן, אבל למה אומרים יהודים חלשים? אני לא מסכים לומר יהודים חלשים. לא אתן לך לדבר דבר כזה. אנשים חלשים לומר לשון של בעל הבית זה משובח. יהודים משובחים.
דובר 2: כן.
אומר הרמ”א הקדוש הלאה. אוקיי, אני לא יודע, צריך ללמוד יותר טוב. אף אחד לא אומר פשטות במסב, נוסח ההגדה. החבר מאמר הפסיק לומר משהו לאנשים. והמפרשים של הגדה, שיביאו סעודות, וכל הדברים האלה, כן.
דובר 2: אה, הוא אומר, הוא כן הביא על זה.
כן, הוא אומר שכתוב ברב עמרם וברב סעדיה, ו…
זה צריך לבוא מאיפשהו, העניין עצמו. זה צריך להיות בנוי על משהו. אני מנסה לתפוס על מה זה בנוי.
דובר 2: אה, אתה רואה, הוא מביא את זה שיש. צריך באמת…
דיון: השאלה המעשית של “כל דכפין ייתי ויאכל”
דובר 3: רציתי לשאול, ה”כל דכפין” שאומרים, זה דבר מעניין. אומרים “כל דכפין ייתי ויאכל”, כל הרעבים שיבואו לאכול. רש”י אומר, “לפי שאין שיעור למרור”. אבל זה לא הפשט. אומרים “כל דכפין”, כל היהודים הרעבים, עכשיו אפשר כבר… אפילו בבית, כל הילדים מתעלפים מרעב. אומרים להם, “כל הילדים הרעבים, אפשר כבר לשבת לשולחן”? אי אפשר! עכשיו אומרים את ההגדה במשך שעתיים. אוקיי, הולכים לאכול כרפס.
אה, כבר אכלת כרפס. מחזיקים את הכוס השנייה.
דובר 4: לא בטוח.
דובר 3: הייתי לפני שנתיים בבית חולים, הייתי מאוד יצירתי עם כרפס. כרפס פירושו ירקות עם מי מלח. אז, מרק עוף היה כרפס. רציתי שאשתי תאכל משהו, היא התעוררה, האכלתי אותה כמה כפות. אז, מרק עוף זה כרפס, נכון? מה זה? זה ירקות שמבושלים עם מי מלח. ומצאתי אפילו תפוח אדמה, אני זוכר שנתתי לה קצת קוגל תפוחי אדמה, זה הכל היה מלח. שמתי לב שכל האוכל זה בעיקרון ירקות ומי מלח.
כן, אוקיי, לא חידושים נוראים יש לנו כאן.
מה נשתנה – סדר הרמב”ם
אוקיי, מה נשתנה. צריך למצוא איפה יש את הדבר של “לשנה הבאה בארעא דישראל”, שורה לפני הסידורים שלנו.
דובר 2: אה, מה זה תקווה, זו ברכה, זו תפילה. הגרמינא.
כן, צריך למצוא פסוק. אוקיי, צריך למצוא פסוק.
דובר 2: “כל ישראל” אומרים גם.
זה מעניין, רואים שכל העניין של יציאת מצרים כבר היה טעון כמו האכילה הרגילה היום של אכילת קרעטשמעס. כן, הולכים עכשיו להודות על הגאולה הקודמת. בכלל “נשתנו בארעא דישראל”, הפעם הראשונה הם שוחררו.
דובר 2: אה, כן, הגיוני.
זה הגיוני. כן. מה עם העיקר פשט? “שיגאלנו ויגיענו”, הלאה, הלאה, כן. שלא תהיה השאלה של כתה עבדה. כן.
“מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות”. סדר הרמב”ם שונה מהסדר שאנחנו רגילים. הוא מתחיל עם “מטבילין”. לכאורה הולך עם סדר הלילה, קודם טובלים את הכרפס, אחר כך אוכלים מצה, אחר כך אוכלים מרור, אבל ההסיבה, מתי ההסיבה? מה שאנחנו עושים כל הזמן. הסיבה זה כל הזמן. טוב מאוד, כבר אמרנו פשט. יש בוודאי גירסה.
אוקיי, מה נשתנה. יש לו אולי חילוף אחר בנוסח, הכל כמו שאנחנו יודעים, אני מתכוון.
דובר 2: כן?
כן. “הלילה הזה כולו מצה”, אוכלים רק מצה. “הלילה הזה מרור”, לא “כולו מרור”, קצת. “כולנו מסובין”, כבר אמרנו פשט, אפילו לא בני ישראל. טוב מאוד.
עבדים היינו – מקור ובניין
“עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה’ אלקינו משם”. אוקיי, זה פסוק, נכון? “ואילולי הוציא הקב”ה את אבותינו ממצרים”.
שיטת הרמב”ם: מי אומר מה נשתנה?
והרמב”ם אמר שראש הבית לא אומר מה נשתנה, נכון? לפי הרמב”ם, הכל, הכל הוא אומר את כל הדבר. הוא שואל והוא אומר “מתחיל בגנות ומסיים בשבח”. אם הוא מתכוון לכל ההגדה, הוא אומר את כל הדבר, מההתחלה, כל מה שכתוב שם. זה מעניין, המה נשתנה… אין לו בכלל שאלות.
דובר 2: כן, אבל זו שאלה טובה.
אבל הרמב”ם מבין שזה כמו נוסח, צריך לומר את כל הנוסח.
ואולי זה כמו “אומר הקורא”. כל הדין של שאלה, “שואלין ודורשין”, לא כתוב בנוסח, זה דין נוסף, זו הלכה נוספת. אוקיי.
“עבדים היינו לפרעה במצרים”, ולא כתוב “ומשם הוציאנו ה’ אלוקינו”, כי הוא אמר “מתחיל בגנות”. “ואילולי הוציא הקב”ה את אבותינו ממצרים”. זה מעניין, כי אצלנו, אני מתכוון, פשטות זו משנה, וגם כמו שאנחנו עושים, הילדים שואלים מה נשתנה. הרמב”ם לא אומר את זה. הוא אומר שהבן שואל, הוא אומר שצריך לענות לו. אז הוא עונה לו ש”עבדים היינו”, וגם שזה צריך להיות נוגע היום. זה קשור למה שכתוב אחר כך, “לראות את עצמו”, כן? ש”אנו ובנינו” היינו משועבדים.
דיון: מה המקור של “ואפילו כולנו חכמים”?
רגע, רגע. זה קטע… כן, זה קטע הגדה, אבל מה המקור של הקטע הגדה הזה? אולי זה ה, זה בעצם מה שכבר אמרת לי, זה בעצם ה”והיא שעמדה”, ה”והיא שעמדה והוציאנו משם”. אוקיי.
ו”ואפילו”, על מה זה בנוי? חכה שנייה.
דובר 2: כן?
רגע, בואו נראה. “ואפילו כולנו חכמים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים”. מאיפה זה בא? זה בנוי על משהו, לא? מה המקור? כשעולים, כבר למדנו קודם, כן? בואו נחזור אחורה. הרמב”ם הביא את זה קודם, נכון? הוא כבר אמר על המקור, בפרק הראשון. פרק ז’? לכאורה, מה היה המקור?
דובר 2: כן, מה זה “מנין”?
אומר הקרבן ציון, נו, מנין? זה בא איפשהו, איכשהו, המקור הזה הוא משאלת הבן החכם, נכון? הגיוני? הגיוני מה שאני אומר? כך זכרתי שאמרתי אתמול.
אוקיי, כל הקטע “עבדים היינו” בעצם בנוי על השאלה של החכם. את “מה נשתנה” אני לא יודע. מאיפה באה הרעיון לשאול מה שונה הלילה הזה מלילות אחרים? צריך למצוא מקור מפסוק לזה.
השאלה של “מה נשתנה” – מחפשים את המקור
אבל זה יותר מזה. יש מנהגים שנעשו כדי שישאל. חטיפת המצה עם הכרפס צריך להיכנס. החכמים עשו תקנות של דברים שונים כדי “שישאלו”.
מבין, אבל מה הרעיון של זה? אני רוצה לדעת.
דובר 2: כן, אבל אני שואל אותך משהו אחר.
אני שואל אותך משהו אחר. מה ה”כי ישאלך” שדווקא סוג השאלה הזה, “מה נשתנה הלילה הזה”? זו השאלה שלי. איפה מוצאים…
לכאורה נראה “כי ישאלך”, אתה לא צריך לעשות כלום בשבילי. סתם שאתה הולך לעשות את המצווה, יהיה “כי ישאלך”. אם אתה הולך לשאול, מה התפילין? מה המצה? מה המזוזה? נראה שהחז”ל לא היו מרוצים שצריך לעשות משהו נוסף, משהו נוסף בשבילי.
לא, אני לא שואל אותך על זה. לא, לא דווקא. אני שואל אותך שאלה אחרת. איפה מוצאים… אתה מבין, אפשר לשאול את השאלה, או יכולים להיות שתי דרכים איך אפשר לשאול. השאלה הרגילה היא, למה אוכלים מצה? זו לא השאלה. השאלה היא משהו אחר: למה שונה הלילה הזה מלילות אחרים? מה הנוסח הזה בשבילי? מאיפה זה בא? חסר כאן משהו.
דובר 2: לא חסר כלום.
אתה רץ לבעיה אחרת, אני יודע. אבל את זה אפשר לענות. אני רוצה לדעת מה ה”מה נשתנה”. צריך למצוא, לזה בטוח יש מקור.
דובר 2: כן, כן.
צריך להסתכל טוב בפסוק. איפה הספר שלי שיש בו את כל הפסוקים?
בטוח שאין על שום מצווה בתורה שה’ שואל, כן? פסיקתא לא מספיק.
הלך לך עומד על פסוק. אבל בטוח שיש מקור.
מחפשים מקורות לנוסחאות של ההגדה
מחפשים את המקור ל”מה נשתנה הלילה הזה”
דובר 1: אבל את זה אפשר לענות. אני רוצה לדעת מה המה נשתנה, צריך למצוא, יש איזה זכר למקור. כן, אני רוצה לשאול על הלילה הזה, שום בעיה. כן, כן. צריך להסתכל טוב בפסוק. איפה הספר שלי שיש בו את כל הפסוקים? אבל בטוח… עשיתי רשימה של שאלות הבנים, נכון? אבל נצח שהכנתי הגדה של פסח קדימות, איפה הרשימה שלי של שאלות הבנים? בטוח יש איפשהו מקור ל”מה נשתנה הלילה הזה”. אני צריך לדעת איך זה. מה כתוב כאן? בטוח כתוב איפשהו לשון שממנו זה בא. ויקשו… ריבונו של עולם. אני לא יודע איפה. אין לי כאן את הקטע של שאלות הבנים. זה… אני צריך לעשות ספר חדש. הספר לא שווה כלום. הספר לא שווה כלום. אני צריך לעשות ספר חדש.
זו סתירה נוראה. יהודי צריך תמיד לומר שאתמול לא שווה כלום, הוא לא יודע. יש משנה בו… אה, כאן יש חור… והיה כי… והיה כי יאמרו אליכם מה העבודה הזאת לכם. לא, זה לא הפסוק. והיה כי יביאך, והגדת לבנך ביום ההוא. לא, זה גם לא הפסוק. ויקשו פרעה, ואמרת… והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו. לא, זה הפסוק בואתחנן. אין לי כאן את הפסוק בואתחנן. אני לא מבין מה קורה איתי. אין לי סבלנות. זה לא טוב, זה לא טוב. הוא יכול לראות שזה לא טוב.
צדקה, אולי את הקטע הזה הייתי חושב שצריך לעשות קצת אחרת. עשיתי, אני חושב, אחרת. אוקיי, צדקה.
“ויקחו שלחן מלכים עליהם”… לא, “ויקחו שלחן מלכים עליהם”, פירוש זה “חוקים ומשפטים”. “ואמרתם”… נו, לא בטוח.
בקיצור, לא ברור מאיפה בא ה”מה נשתנה הלילה הזה”. אני לא יודע. “שומר מה מלילה” כתוב איזה פסוק. אני לא יודע. “מה יום מיומיים”? יש כזה כלל שורה של פסוקים? לא. “מה יום מיומיים”, משהו כזה? לא, זו לשון של הגמרא. לא? “מה יום” או “מה לילה”? חייב להיות, חייב להיות איזה פסוק. לא. “מה ילד יום”? לא. אין פסוק כזה. “מה נכבד היום”? לא, אני לא יודע. “מה אעשה להם”? לא. אני לא יודע, אני לא מוצא. “שומר מה מלילה”, כן, זה באמת פסוק, כן. נו, אוקיי, עזור לי.
אוקיי, בכל מקרה, בואו נחזור לאן שהגענו. כלום לא מסודר. אוקיי.
המקור ל”כל המרבה לספר הרי זה משובח”
דובר 1: אז מה המקור? בכל המרבה, גם תמצא מקור לזה? לא, בוודאי. כך אמרתי את ההגדה, נאמר לו. המעשה של רבי אליעזר, זו הראיה. זה מעשה שמישהו עשה כך. אבל לזה, כן. מי אומר שבגלל זה הם היו משובחים? הם היו סתם צדיקים כל כך גדולים.
אדרבה, זה שמספרים את המעשה עצמו מראה. למה לא מספרים מעשה? מספרים דברים שמראים את השבח של החכמים. כמו שהרמב”ם אומר, מצוה לספר בשבחן של חכמים. אה, טוב, אבל…
נוסח ההגדה המקורי של הרמב”ם
דובר 1: דרך אגב, ברמב”ם לא כתוב שום זכר לזה. בהגדה שלי לא כתוב שום זכר לזה. אה, שם כתוב, כן, שום זכר לזה. אני אגיד לך איפה כתוב. אל תסתכל בנוסחאות שלנו. הסדרים שלנו חזרו נגד הרמב”ם. צריך להסתכל ברמב”ם מקורי. איזה נוסח אחר, הרבה חסר שם.
המדפיס שהדפיס את מה שכתוב בספרו הכניס. כי יש לו נוסח ארץ ישראלי.
אני לא יודע מה המקור. הוא לא אומר מקור? יש אבודרהם כזה שיש לו על כל דבר פסוק? לא, כאן יש אבודרהם.
“הא לחמא עניא” — למה בארמית
דובר 1: ידעת למה לא לשון הקודש? שהמלאכים לא יבינו. הם יגידו, אנחנו לא ראויים לגאולה. כי הם לא ידעו מזה.
בכל מקרה, זה על לחמא עניא.
“כל דכפין ייתי ויאכל” — המקור מהגמרא
דובר 1: כל דכפין, הוא אומר, מביא מאחד, המנהג היה, הרימו את השולחן, פתחו את הדלת, ואמרו, כל אחד שיבוא. ועכשיו, שנה זו שכנים גויים… אה, יש בעיה. צריך לתת לגויים לפסח שלא יבואו. רק אומרים.
אה, כל דכפין ייתי ויאכל זו גמרא. זה מאוד חשוב, צריך לזכור את זה. זה כתוב במסכת תענית. כל דכפין ייתי ויאכל זו גמרא. זה לא כתוב על פסח. כל דכפין זו גמרא, לא על פסח. זה כתוב במסכת תענית. הוא היה אומר, “לגבי אוכל ערב פסח, אוכל כל דצריך”. הוא אומר מה זה “כל דצריך”? יכול להיות שהוא לא רעב, יש לו מה לאכול, פשוט אין לו מצה או ד’ כוסות וכו’. וודאי, אה, וכל זה הוא המשנה אפילו עני שבישראל וכו’. בסדר.
“לשנה הבאה בארעא דישראל”
דובר 1: כן, לשנה הבאה נהיה בארץ ישראל. אני לא יודע, אני צריך למצוא מקור לזה. לשנה הבאה בניסן נגאלו, מעשיות. אה, אומרים לשנה הבאה מתכוונים לומר הזמן בניסן. כן, הוא אומר, הוא מביא פשט, זה לא במיוחד אמת, ראיות חלשות. לפי האנשים שאומרים שצריך להחזיק כל שנה… למעשה, בסדר.
דיגרסיה: “אחכה לו בכל יום שיבוא” — הפשט בלשון הזה
דובר 1: כן, זה לא מתכוון לזה. בסדר, לא נכנסים למטבילין. אני מחזיק כך, ואחר שישאל קושיה על זה, שיישאלו. במטבילין. “אחכה לו” לא מתכוון אני מחכה שיבוא היום, מתכוון אני מחכה היום שיבוא. תרגום עברי פשוט. בסדר, אממ… “אחכה לו בכל יום שיבוא”, לא אפשר כן. כן. סתם תרגום עברי. אפילו הנוסח שהסידור עשה, שלא כתוב בשום מקום, לא מתכוון לזה.
הערות על הספר
דובר 1: אממ… בסדר, אני מדלג כאן. אני רוצה להגיע ל… איך הוא אמר? אני רוצה להגיע ל… אני לא יכול ללמוד בספר הזה, זה יותר מדי לכל דבר אצלו. כן, יודע מה, זה מאוד קשה ל… זה מודפס רגיל. הוא שם את העיקר המילים ואחר כך מביא את הלשון? אני לא יודע. לא, הוא פשוט שם הרבה מפרשים על עמוד אחד בלי לעשות סנס. זה מאוד קשה. מאוד קשה לקרוא. זה מאוד קשה לקרוא.
זה אפילו יותר גרוע מאשר בחומש.
גם אם זה יותר גדול, יש כאן הרבה יותר מקום, כן. לא עשוי טוב.
כבר הסתכלתי, אבל רק באמצע, מבין? זה בקושי התחיל.