סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור – הלכות ציצית פרק ג׳
—
הלכה א – איזו כסות חייבת בציצית מן התורה
דברי הרמב״ם: “כסות שחייבין לעשות בה ציצית מן התורה – כסות שיש לה ארבע כנפות או יתר על ארבע, ויהיה בה שיעור כדי שיתכסה בה ראשו ורובו של קטן המהלך לבדו בשוק, ותהיה הכסות של צמר או של פשתים בלבד.”
פשט: שלושה תנאים לחיוב ציצית מדאורייתא: (1) מינימום ארבע כנפות, (2) שיעור מינימלי – מספיק לכסות ראשו ורובו של קטן המהלך לבדו בשוק, (3) החומר חייב להיות צמר או פשתן.
חידושים והסברות:
1. שיעור הבגד – נפקא מינה מעשית לטלית קטן: השיעור של “ראשו ורובו של קטן המהלך לבדו בשוק” הוא הסיבה העיקרית מדוע רבים אינם בטוחים אם הטלית קטן שלהם חייב באמת בציצית מדאורייתא. טלית קטן רגיל שקונים בחנות כנראה אינו גדול מספיק לכסות ראשו ורובו של ילד כזה. הרמב״ם עצמו מוסיף שהשיעור פירושו שאפילו גדול יוכל ללכת בו בשוק “בדרך ארעי” – מה שמגדיל עוד יותר את השיעור.
2. באיזה גיל ילד: “מהלך לבדו בשוק” אינו פירושו תינוק בעגלה, אלא ילד שכבר הולך לבדו, אולי בן שלוש-ארבע. השיעור אינו מדויק בדיוק; החזון איש רצה לתת מספר מדויק.
3. מקור השיעור: נשאלת השאלה האם הרמב״ם עצמו קבע את השיעור או שכתוב בגמרא. הרמב״ם הבין את הלשון “תינוק שיוצא בו לבדו” שמדובר בילד ההולך לבדו.
—
הלכה א (המשך) – שאר מינים חייבים מדרבנן
דברי הרמב״ם: “אבל טלית של שאר מינים כגון בגדי משי וצמר גפן וצמר גמלים וצמר ארנבים ונוצה של עזים וכיוצא בהם, אף על פי שחייבים במצות ציצית מדבריהם… ואינה חייבת אלא אם כן היתה מרובעת או יתירה על ארבע כשיעור האמור.”
פשט: בגדים משאר מינים (לא צמר/פשתן) חייבים בציצית רק מדרבנן, “כדי שלא יזלזלו במצות ציצית.” אבל התנאים של ד׳ כנפות ושיעור בגד חלים גם מדרבנן.
חידושים והסברות:
1. טעם התקנה: סברת הרמב״ם היא שלא יזלזלו בציצית – שמי שיש לו רק בגד מכותנה לא ילך בלא ציצית כלל.
2. מקור הרמב״ם – “כל בגדים האמורים בתורה סתם”: הרמב״ם אומר שכאשר התורה כותבת סתם “בגד” הכוונה צמר או פשתן.
3. השגת הראב״ד: הראב״ד חולק בחריפות – “כלך ולמה לי חומר… לאו מחוור” – הוא סובר שהדין אינו נכון, וכל מיני בגדים חייבים בציצית מן התורה. השולחן ערוך (או הרמ״א) מביא גם כן שלא כרמב״ם, אלא כל המינים חייבים מדאורייתא. נדון האם הראב״ד מתכוון להסביר מהו “משי” (כפי שמתרגם קרית משה), או שהוא חולק על הדין עצמו (כפי שהשיעור מבין).
—
הלכה בנוגע ארבע כנפות – יותר מארבע
דברי הרמב״ם: “ומה שאמרנו ארבע כנפות כסותך, תבין ממנו ארבע דוקא ולא בעלת שלש… ואין אתה יכול לומר ארבע ולא בעלת חמש… שיש בכלל חמש ארבע… לפיכך כשאתה עושה ציצית לבעלת חמש או שש, אינך עושה אלא על ארבע כנפים הרחוקות זו מזו.”
פשט: שלוש כנפות – פטור. חמש או יותר – חייב, כי בחמש כלול ארבע. נותנים ציצית רק על ארבע הפינות הרחוקות ביותר.
חידושים והסברות:
1. סברת הרמב״ם: היה יותר מוזר לומר שארבע כן אבל יותר מארבע לא, כי בחמש כלול ארבע. שלוש אבל באמת פחות מארבע, לכן פטור.
—
הלכה בנוגע בגדים מעורבים
דברי הרמב״ם: אם עיקר הבגד ממין החיוב (צמר/פשתן) אבל הכנפות ממין אחר (למשל עור), חייב – “הולכין אחר עיקר הכסות.”
פשט: הולכים אחר הרוב/עיקר של הבגד, לא אחר הכנפות עצמן.
—
הלכה בנוגע שותפות ובעלות
דברי הרמב״ם: “כסות של שני שותפין חייבת, שנאמר על כנפי בגדיהם. כסות שאין לה בעלים פטורה מן הציצית, שנאמר ועשו להם. טלית שאולה פטורה מן הציצית שלשים יום… נראה כשלו.”
פשט: שותפים – חייב (בגדיהם). הפקר – פטור (להם). שאול – פטור שלושים יום ראשונים; לאחר שלושים יום נעשה “נראה כשלו” ונעשה חייב.
—
הלכה בנוגע מין החוטים של ציצית
דברי הרמב״ם: כסות של צמר – חוטי הלבן מצמר; כסות של פשתן – חוטי פשתן; שאר מינים – ממינו. “ואם רצה לעשות הלבן של שאר מינין בצמר ובפשתן – עושה, לפי שצמר ופשתן פוטרין בין במינו בין שלא במינו.”
פשט: עושים ציצית מאותו מין כמו הבגד. אבל צמר ופשתן “פוטרין” – הם כשרים לכל מין בגד. שאר מינים כשרים רק למינם.
חידושים: הסברא היא שכיון שצמר ופשתן הם עיקר הבגד מדאורייתא, יש להם כוח מיוחד לפטור את כל המינים.
—
הלכה בנוגע שעטנז וציצית – צמר על פשתן
דברי הרמב״ם: “מהו לעשות חוטי צמר על כסות של פשתן… בדין הוא שיהיה מותר… אבל אם היה הכסות של פשתן אין מטילין בו תכלת… שמא יתכסה בה בלילה” – כי בלילה אינו מחויב בציצית, “שנאמר וראיתם אותו”, ואז יהיה לו שעטנז בלא מצווה.
פשט: מדאורייתא היה שעטנז מותר לציצית (עשה דוחה לא תעשה). אבל מדרבנן אסרו לתת תכלת (צמר) על בגד פשתן, מחשש שישתמש בו בלילה כשאין חיוב ציצית, ואז נשאר רק שעטנז בלא מצווה.
חידושים והסברות:
1. עשה דוחה לא תעשה – רק כשאי אפשר אחרת: יסוד הרמב״ם הוא ש״אפשר לקיים בשניהם” – אפשר לקיים ציצית בלא שעטנז (על ידי שימוש בחוטים מאותו מין), לכן אין הכרח להתיר שעטנז ללבן לבדו (בלא תכלת). אבל בתכלת, שבו חייבים להשתמש בצמר, עשה דוחה לא תעשה.
2. הגזירה מדרבנן: אפילו בתכלת, שמדאורייתא היה מותר, גזרו חכמים שלא לתת תכלת על פשתן, כי חוששים שילבש אותו בלילה. בלילה אין חיוב ציצית (שנאמר “וראיתם אותו”), ואז זה שעטנז בלא מצווה – “עובר על לא תעשה בעת שאין עשה קיים.”
3. שאלה על כל היסוד: כשהתורה אומרת שציצית דוחה שעטנז, האם התורה לא חשבה שהאדם יכול ללכת באותו בגד בלילה? תשובה: התורה מדברת רק כשמקיימים את המצווה — ביום. אבל החכמים גזרו לכתחילה לא לעשות ציצית כזו, כי לא תמיד קיים ההיתר. זה מושווה ללולב, שופר, אתרוג — אי אפשר לתכנן מצווה על היתר שאינו תמיד רלוונטי.
4. ציצית בלילה: הרמב״ם פוסק בבירור שציצית אינה נוהגת בלילה, מבוסס על “וראיתם אותו.”
5. שאלה מעשית: אם בלילה אי אפשר לראות, אפשר להרגיש את הציצית — זו גם תזכורת? תשובה: הפסוק אומר “וראיתם” — ראייה, לא הרגשה.
—
הלכה בנוגע סומא וציצית
דברי הרמב״ם: סומא, “אע״פ שאינו רואה, אחרים רואים אותו” — הוא חייב בציצית.
פשט: אם בלילה פטור כי אי אפשר לראות, היינו חושבים שסומא גם פטור. הרמב״ם אומר לא — אחרים רואים אותו, גם זה נחשב.
חידושים והסברות:
1. מקבילה לקריאת שמע: בקריאת שמע כבר למדנו שסומא יכול לומר “יוצר המאורות” כי יש לו הנאה מאור על ידי שאחרים רואים אותו — אותו יסוד מיושם כאן.
2. “וראיתם אותו וזכרתם”: לסומא יש עוד סיבה — אנשים סביבו מזכירים לו על ציציותיו, הם אומרים לו “יש לך כך וכך חוטים, כך וכך קשרים” — זה מזכיר לו את המצוות. ה״וזכרתם” מתקיים דרך אחרים.
—
הלכה בנוגע ברכה על ציצית
דברי הרמב״ם: “מותר ללבוש ציצית בלילה, בין בחול בין בשבת”, אבל ברכה עושים רק בשעת חיוב. “ונוהגין לברך על הציצית בשחר — משיכיר.” הברכה היא “אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית.” “קודם שיתעטף בה מברך עליה.”
פשט: מותר ללבוש ציצית בלילה (אפילו בשבת — זה בגד, לא משא), אבל הברכה עושים רק מ״משיכיר” — כשכבר אפשר להבחין. אם מתעטף מספר פעמים ביום, מברכים כל פעם לפני כן.
חידושים:
1. ברכה על עשיית ציצית? הגהות מיימוניות מביא דעה שצריך לברך כשעושים את הציצית (שזירת החוטים). אבל הרמב״ם סובר שסוף המצווה היא ההתעטפות — לכן מברכים רק “להתעטף בציצית” ולא על העשייה.
—
הלכה בנוגע כבוד ציצית — בית הכסא, נפסקו חוטים
דברי הרמב״ם: “מותר להכניס ציצית לבית הכסא ולבית המרחץ” (שלא כמו תפילין/ספר תורה). “נפסקו חוטים או נתקלקלו” — מותר לזורקם, כי “תשמישי מצוה ולא תשמישי קדושה” — אין קדושה בגוף הציצית.
פשט: לציצית יש מעמד נמוך יותר מתפילין — תפילין יש קדושה בגוף (הפרשיות), אבל ציצית היא רק תשמיש מצווה.
—
הלכה בנוגע מכירת טלית מצויצת לגוי
דברי הרמב״ם: “אסור למכור טלית מצויצת לגוי” עד שמוציאים את הציצית. “לא מפני שיש בגופו קדושה, אלא שמא יתעטף בו” — הגוי יתעטף בציצית, יהודי יחשוב שהוא יהודי, “ויהרגהו” — והגוי יהרוג אותו.
חידושים:
1. [דיגרסיה: קאפלעטש לגוי] נדון האם זה חל על מכירת “קאפלעטש” (לבוש חסידי) לגוי. בצחוק נאמר שדווקא להיפך — אם גוי נכנס לבורא פארק עם קאפלעטש, קוראים מיד “שלום עליכם.” העיקרון הוא שהאיסור הוא דבר מעשי — חשש סכנה.
—
הלכה בנוגע מי חייב בציצית — נשים, עבדים, קטנים
דברי הרמב״ם: “נשים ועבדים פטורים מן הציצית מן התורה” (מצוות עשה שהזמן גרמא — בלילה פטור). “קטן שיודע להתעטף — חייב בציצית מדברי חכמים כדי לחנכו במצוות.” נשים, עבדים, טומטום ואנדרוגינוס — “אם רצו להתעטף בציצית, מתעטפין בלא ברכה.”
חידושים:
1. טומטום ואנדרוגינוס: כיון שיש ספק זכר ספק נקבה, הם מחויבים מספק (ספק דאורייתא לחומרא), אבל ברכה אינם מברכים (ספק דרבנן לקולא).
2. שיטת רבנו תם (תוספות): רבנו תם סובר שאישה יכולה כן לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא שאינה מחויבת בה — למשל שופר, ציצית. כך נוהגים האשכנזים — הם מניחים לנשים לברך על מצוות כאלה. הרמב״ם אבל סובר שבלא ברכה.
—
הלכה בנוגע חובת גברא — “היאך חיוב מצוות ציצית”
דברי הרמב״ם: “כל אדם שחייב לעשות מצוה זו, אם נתכסה בכסות הראויה לציצית, צריך להטיל בה ציצית ואחר כך יתכסה בה. ואם נתעטף בלא ציצית — ביטל מצות עשה. אבל אין על גוף האדם חיוב לציצית כל זמן שלא יתכסה בה… שאין זו חובת הטלית אלא חובת האיש.”
פשט: המצווה היא חובת גברא — על האדם, לא על הבגד. אם אדם לא לובש בגד בעל ד׳ כנפות, אינו עובר. אבל אם הוא לובש אותו בלא ציצית, הוא מבטל מצוות עשה.
חידושים:
1. אין חובה לקנות טלית: “אף על פי שאין אדם מחויב לקנות לו בגד כדי שיעשה בו ציצית” — אין חובה ללכת לקנות בגד בעל ד׳ כנפות.
2. אבל חסיד צריך לעשות זאת: “ראוי לאדם חסיד שלא יפטור עצמו ממצוה זו, אלא לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות המחויב בציצית כדי שיקיים מצוה זו.”
3. ובפרט בשעת התפילה: “גנאי גדול לתלמיד חכם שיתפלל והוא אינו עטוף.” הרמב״ם אומר שאפילו אדם רגיל צריך להיזהר בתפילה, ותלמיד חכם — כל שכן, זה גנאי נורא.
4. [דיגרסיה: בחורים וטלית] נדון מדוע בחורים לא הולכים עם טלית — המנהג הוא שלא מניחים להם, כדי שיתביישו ויתחתנו. נאמר בצחוק שהיום צריך לתת לכולם ללבוש ציצית, “כולם רוצים להתחתן.”
—
הלכה י״ב — חומרת מצוות ציצית
דברי הרמב״ם: “לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית, שהרי הכתוב שקלה ותלה בה כל המצות כולן, שנאמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳ ועשיתם אותם.”
פשט: הרמב״ם מביא שצריך תמיד להיזהר במצוות ציצית, כי הפסוק משווה אותה ותולה בה את כל המצוות.
חידושים והסברות:
1. “שקלה ותלה בה” — שתי לשונות: הרמב״ם משתמש בשני ביטויים: “שקלה” (שקלה) ו״תלה בה” (תלה בה). “שקלה” פירושו שציצית שקולה כנגד כל המצוות (כאילו היא שווה ככולן), ו״תלה בה” פירושו שכל המצוות תלויות בה — כלומר דרך ציצית מגיעים לכל המצוות האחרות. אלו שתי מעלות נפרדות.
2. פסוק “וראיתם אותו” — ראייה מביאה לזכירה: המנגנון הוא: רואים את הציצית (“וראיתם אותו”), זה מביא לזכירה (“וזכרתם”), ודרך הזכירה מגיעים לקיום (“ועשיתם את כל מצותי”). זה היסוד מדוע ציצית כל כך חשובה — היא כלי של תזכורת.
3. גמרא מנחות מ״ג ע״ב — שקולה כנגד כל המצוות: המקור הוא הגמרא במנחות שאומרת שמצוות ציצית שקולה כנגד כל המצוות.
4. שני מהלכים ב״חשיבות” של מצווה: כשחז״ל מזהירים להיזהר במצווה, זה יכול להיות שני דברים: (א) המצווה עצמה חשובה יותר ממצוות אחרות, או (ב) היא אינה חשובה יותר בעצם, אבל היא “עת לשמור” — שמירה ותזכורת למצוות אחרות. בציצית המהלך הוא השני: לא אומרים שציצית חשובה יותר ממצוות אחרות, אלא שציצית מובילה למצוות אחרות. זה חילוק מעניין.
5. נפקא מינה לגבי טלית קטן: לפי השיטות הסוברות שטלית קטן עם שיעורים קטנים חלש — בחור שאין לו טלית גדול צריך לקנות טלית קטן גדולה כדי לצאת ידי מצוות ציצית כהלכתה. אבל אברך שיש לו כבר טלית גדול (ויוצא ידי מצוות ציצית בכך), יכול ללבוש טלית קטן קטנה יותר, כי עיקר הענין של טלית קטן הוא להיות תזכורת למצוות, לא דווקא חיוב עיקרי בפני עצמו.
6. זוהר — שמחה בציצית: הזוהר אומר שצריך לשמוח מאוד במצוות ציצית. אף שזה “דבר קטן” בביצוע, אבל דרך זה מגיעים לכל המצוות — לכן יש מעלה מיוחדת לשמוח בכך.
7. “כל מי שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה, וכל מי שאין לו ציצית בבגדו עובר בחמשה עשה”: הרמב״ם מביא שמי שאינו מניח תפילין עובר על שמונה עשין, ומי שאין לו ציצית עובר על חמישה עשין. נשאלת השאלה: איך אפשר לעבור על מצוות עשה שאינה חובת הגוף? התירוץ הוא שהרמב״ם מדבר על מצב שיש בגד בעל ד׳ כנפות ולא עושים ציצית — אז מבטלים עשה. או, הרמב״ם מדבר על כך שצריך להכניס עצמו למצב שיקיים ציצית, כשיטה שצריך לקנות טלית.
8. “ראוי להצטער עליה בעת הדין”: הרמב״ם אומר שמי שאינו נזהר בציצית, ראוי להצטער עליה בעת הדין — ראוי שיסבול על כך בדין. נדון האם זה פירושו דין בעולם הזה או דין לעתיד לבוא, והאם זה עונש על ביטול עשה או על כך שלא ניצל את כלי התזכורת.
תמלול מלא 📝
הלכות ציצית פרק ג׳ – איזה בגד ואיזה אדם חייב בציצית
הקדמה
למה זו הלכה כה קצרה? הצל״ח על הרמב״ם מצרף אותה יחד עם הלכות תפילין או משהו. בכל אופן, עכשיו נלמד איזה אדם ואיזה בגד חייב בציצית.
אה, נכון. הוא מדבר תחילה על איזה בגד, ואחר כך על איזה אדם, כן? לכן נדבר על איזה אדם גם מאוחר יותר. נכון, טוב.
הלכה א – איזו כסות חייבת בציצית מן התורה
לשון הרמב״ם
כן, אומר הרמב״ם, “כסות שחייבין לעשות בה ציצית מן התורה”. ציצית עושים על כסות בעלת ארבע כנפות. איזו כסות חייבים? “כסות שיש לה ארבע כנפות או יתר על ארבע”. יש לה לפחות ארבע פינות, או יותר מארבע פינות. זה הכלל הראשון, החיוב הראשון, המחייב הראשון של הבגד הוא שיש לו ארבע פינות.
שיעור הבגד – ראשו ורובו של קטן
תנאי נוסף, הבגד צריך להיות בשיעור מינימלי מסוים. “ויהיה בה שיעור כדי שיתכסה בה ראשו ורובו של קטן המהלך לבדו בשוק”. קטן, איזה גודל קטן? קטן שכבר הולך לבדו ברחוב בלי שמישהו צריך לעזור לו. מה זה אומר? זה צריך להיות ילד בן איני יודע, שמונה? לא, אני לא יכול לומר עכשיו את שלי… תאר לעצמך שזה אומר שלוש, ארבע. בשוק? הוא לא מדבר על שוק בניו יורק סיטי, הוא מדבר על שוק במונרו. אוקיי, מאיזה גיל שולחים ילדים לחנות? בקיצור, ילד בגיל מסוים, הבגד שמכסה ראשו ורובו של ילד כזה, זה שיעור הבגד לציצית.
מין הבגד – צמר ופשתים
ומאיזה חומר יהיה? אומר הרמב״ם, “ותהיה הכסות של צמר או של פשתים בלבד”. דווקא צמר או פשתים, אחד משני אלה.
הנקודה של ד׳ כנפות פשוטה. הנקודה של צמר ופשתים נלמד בקרוב. הנקודה של ראשו ורובו היא לכאורה הסיבה שהרבה יהודים לא כל כך בטוחים לגבי איזו ציצית הם חייבים. הטלית קטן שיש לנו לא ברור אם אפשר לכסות בה ילד שיכול ללכת לבדו בשוק. זה יהיה הבגד שלו, נכון, זו הנקודה. זה חייב להיות שהגיל שהולך הוא לא תינוק קטן, מובן שכל בגד יכול לכסות אותו. מדברים על סוג כזה.
הרמב״ם עצמו עשה את השיעור, או שלא ברור אם זה כתוב בגמרא את השיעור. מדברים על ילדים קטנים, הרמב״ם הבין שכתוב שתינוק שיוצא בו לבדו. מובן שמדברים על תינוק כזה שהולך לבד, לא שמחזיקים אותו בעגלה או משהו. אבל מה בדיוק השיעור?
הרמב״ם אומר כבר למה השיעור הוא. זה שיעור מעניין. הרמב״ם אומר שזה מוסיף תנאי, שזה באופן שאפילו הגדול יכול ללכת עם זה בשוק לפעמים בדרך ארעי. לפי זה, טלית קטן רגילה שקונים בחנות, אני לא מאמין שיש גדול שילך עם זה ברחוב לבד, אז זה לא חייב בציצית. אלא אם כן מישהו עושה כזו רחבה, כזו ענקית טלית קטן, שכשמישהו יראה אותו עם הטלית קטן הענקית, הוא יגיד שזה לא… איני יודע בדיוק מה ה… מבין מה אני שואל?
על זה נוגע הדבר שצריך גם להיות לזה חשיבות של בגד. לפי הרמב״ם זה בוודאי טוב. בגמרא כתוב אבל זה. אבל מה השיעור? החזון איש רצה לחשוב לתת מספר מדויק על זה, או משהו. מעניין.
שאר מינים – חיוב מדרבנן
אוקיי. אומר הרמב״ם, אבל טלית של שאר מינים, לא מצמר ופשתים, אלא בגדי משי, משי, או צמר גפן, אני חושב שזה כותנה, צמר גמלים, צמר של גמלים, או של ארנבים, של ארנבות, או שער עזים, וכיוצא בהם, אף על פי שחייבים במצות ציצית מדבריהם, כדי שלא יזלזלו במצות ציצית, כדי שיהיה שמירה שתהיה גדר כזה שימנע מינים אחרים. או שיאמרו, מה, להניח ציצית אפילו אם יש לו רק בגד מכותנה לא ילך עם ציצית? החכמים אומרים שגם הם ילכו עם ציצית.
כאן אומר הוא, אבל אומר הוא, הרביעי, זה שצריך להיות ארבע כנפות, נוגע עוד גם על המדרבנן. זה חייב רק אם הוא מרובעת או יתירה על ארבע, יש לו יותר מארבע כנפות, כשיעור האמור, כמו השיעור שהוזכר קודם.
טעם הרמב״ם – כל בגדים האמורים בתורה סתם
אומר הרמב״ם, למה בעצם אני אומר שעיקר המצוה מדאורייתא היא רק צמר ופשתים? משום שכל בגדים האמורים בתורה סתם, כשכתוב בתורה בגד, לא כתוב מאיזה מין, זה אומר צמר או פשתים.
השגת הראב״ד
על זה מקשה הראב״ד. הראב״ד אומר, “די כלך ולמה לי חומר?” כלך הוא… איני יודע בדיוק מה זה כלך, אבל זה סוג בגד שאינו בגד יפה. מבין? “לאו מחוור” אומר לא מבורר. זה חלק לא מבורר, חלש של ההלכה שהרמב״ם אמר, כי זה תלוי איך לומד את הגמרא.
אבל… אה, לא, הוא מתכוון ל… הוא מתכוון ל… על מה אומר הראב״ד את ההלכה? לא ברורה ההערה. הראב״ד, קרית משה מתרגם שהראב״ד מסביר מה פירוש “משי”, משי פירושו משי. אבל אני חושב שלא, פשוט הפשט שאני אומר, שהראב״ד חולק על הרמב״ם, והוא אומר שזה לא נכון הדין. “לאו מחוור”, הדין אינו מבורר. הדין הוא רק צמר ופשתים, כי הוא סובר שכל הבגדים חייבים בציצית מן התורה. וכך כתוב גם בשולחן ערוך, או הרמ״א לפחות מביא שלא כמו הרמב״ם, אלא כל המינים חייבים בציצית מן התורה.
הלכה ב – ארבע כנפות דווקא, אבל יתר על ארבע גם חייב
בסדר. הרמב״ם הולך עכשיו לפרט קצת על מה שאמר שצריך להיות ארבע כנפות או יותר.
שלוש כנפות – פטור
אומר הרמב״ם, “ומה שאמרנו ארבע כנפות כסותך, תבין ממנו ארבע דוקא, ולא בעלת שלש”, בגד שיש לו שלוש כנפות פטור. נכון?
חמש כנפות – חייב
אומר הרמב״ם, “ואין אתה יכול לומר ארבע ולא בעלת חמש”, אם יש לו חמש פינות, שגם זה יהיה פטור. “טעמו של דבר, שכן מצאנו שבתורה יש ריבוי”, שהוא אומר לך ארבע, “ובעלת חמש יתירה עליו”, אם יש לו חמש זה יותר מזה. “אבל בעלת שלש, למה אני מחייב בעלת חמש ופוטר בעלת שלש? שניהם הרי בעלי ארבע כנפות.” שניהם למעשה הם בעלי ארבע כנפות, כן. כי מה, אתה אומר שחמש חייב ושלוש לא?
אומר הוא, “אמנם יש בכלל חמש ארבע, כי אם יש לך חמש כנפות יש לך גם כן ארבע כנפות בתוכו.” היה יותר מוזר לומר שארבע כן, יותר מארבע לא. מה ההבדל? למעשה הגיוני יותר לומר ששלוש לא.
היכן מניחים ציצית בחמש או שש כנפות
אומר הוא, “לפיכך כשאתה עושה ציצית לבעלת חמש או שש, אינך עושה אלא על ארבע כנפים הרחוקות זו מזו, אם היו חמש או שש.” תיקח את ארבע כנפות כסותך, תשים אותה בפינות, הפינות הרחוקות ביותר. כן.
הלכה ג – כסות של בגד וכנפיים של עור
אומר הוא, מה קורה עם בגד שמורכב? “כסות של בגד, אבל הפינות של הבגד הן מעור”, ועור פטור אפילו מדרבנן, אבל כאן שהכנפיים הן מעור חייב, כי רוב הבגד הוא מבגד כראוי. ולהיפך, אם רוב הבגד פטור, הולכין אלא אחר עיקר הכסות, מסתכלים על מה העיקר של הבגד.
הלכה ד – כסות של שני שותפין, כסות הפקר, וטלית שאולה
אומר הרמב״ם הלאה, כסות של שני שותפין, בגד השייך לשני שותפים, חייבת, שנאמר “על כנפי בגדיהם”, ששייך להם.
אבל כסות שאין לה בעלים, כסות שאין לה בעלים, שהיא הפקר, פטורה מן הציצית, שנאמר “ועשו להם ציצית”, משהו השייך לאדם.
אבל בגד ששואל פטור, שנאמר “כסותך”, טלית שאולה פטורה מן הציצית שלשים יום. אחרי שלושים יום זה כבר לא נקרא השאלה, אחרי שלושים יום זה כבר חלק ממנו. נראה כשלו כתוב, נראה כשלו. נראה כשלו, זה נראה כאילו זה שלו.
הלכה ה – מין החוטים של ציצית
אוקיי, הלכה נוספת הלאה, עכשיו מאיזה סוג מין, דיברנו עכשיו על כל ההלכות של מין הבגד, צריכים לדעת מאיזה סוג מין עושים את הציצית.
כסות של צמר – חוטי צמר
אז כך, אם היא של צמר, הלבן שלה חוטי צמר, עושים את חוטי הלבן, התכלת חייבת בוודאי להיות צמר, אין ספק כי תכלת היא דווקא צמר, אבל את חוטי הלבן עושים גם חוטי צמר מאותו מה שהכסות.
כסות של פשתן – חוטי פשתן
כסות של פשתן, עושים גם את הלבן חוטי פשתן, ממינו.
שאר בגדים – ממינו
ושל שאר בגדים, גם עושים את הלבן מאיזה מין הבגד, מזה עושים. חוטי משי לכסות משי, שאמרנו שזה מדרבנן, וחוטי נוצה לכסות נוצה.
צמר ופשתן פוטרין כל המינים
ואם רצה לעשות הלבן של שאר מינין בצמר ובפשתן, אם רוצה לשים על סחורה אחרת, רוצה לשים שהלבן יהיה צמר ופשתן, עושה, לפי שצמר ופשתן פוטרין, צמר ופשתן חזקים מספיק שהם פוטרים בגדים מצמר ופשתים, וגם שלא במינו. אבל שאר מינים, למשל חוטים ממשי, פוטרים רק על בגד ממשי, אבל לא על בגד ממין אחר. כי עיקר בגד הוא צמר ופשתים, זו הסברא.
הלכה ו – שעטנז בציצית
הולכים הלאה. “מהו לעשות חוטי צמר על כסות של פשתן, או חוטי פשתן על כסות של צמר, ואף שיעור לבוש לבדו בלא תכלת?”
בדין הוא שיהיה מותר – עשה דוחה לא תעשה
אומר הרמב״ם, “בדין הוא שיהיה מותר”. בעצם זה היה צריך להיות מותר. למה? כי שעטנז מותר לענין ציצית. הרי התירו שעטנז לענין ציצית. צועק תכלת? זה תמיד ציצית. בצמר כן, ושמים אותו על פשתן. רואים ששעטנז נעשה מותר. אז זה היה צריך להיות מותר בלבן לבדו גם כן. כלומר, מצות עשה דוחה לא תעשה, נכון? אבל אפשר לומר, אבל בתכלת זה מתבטל, אבל כשזה לא מתבטל, למה זה יהיה מותר?
אפשר לקיים בשניהם – לכן אסור
אוקיי, אבל זה מדרבנן. לא, אפשר לעשות לבן שלא במינו. על כל פנים, אומר הוא, “על כל פנים, כיון שאין מוצא עשה דוחה לא תעשה, נראה לי שאסור לקיים בשניהם”. למשל כאן, שאתה יכול לעשות את הפינה ממין שאתה יכול לעשות את הציצית, יחד עם לבן, כמו למשל במעשה של תכלת, כשאתה רוצה לשים תכלת, טוב מאוד, עשה דוחה לא תעשה. אבל בכהאי גוונא, אפשר לקיים בשניהם, ממילא כאן אין עשה דוחה לא תעשה.
גזירה מדרבנן – שמא יתכסה בה בלילה
אבל כאן יש עכשיו, כאן עשה הרמב״ם גזירה מדרבנן. “אבל אם היה הכסות של פשתן, אין מטילין בו תכלת”. אגב, כמו שאמרנו, לכאורה היה צריך להיות מותר, הרי אין איסור שעטנז. הרמב״ם עצמו כותב ששעטנז אין, המצווה של ציצית מספיקה משעטנז. אבל זה לא נכון, זה דרך אחרת, זו גזירה מדרבנן. החכמים כן גזרו שלא ללכת עם סוג ציצית כזה. למה? “שמא יתכסה בה בלילה”. חוששים שישתמש בכסות של פשתן בלילה, ובלילה הרי אדם לא חייב בציצית, הרמב״ם לא אמר שום דעות, הרמב״ם אמר את ההלכה. הוא הולך מיד לומר את ההלכה. הוא לוקח “עובר על לא תעשה בעת עשיית המצוה עצמה”, שחובת הציצית אינה נוהגת בלילה שנאמר “וראיתם אותו”. כאן הוא אומר את זה. כאן הוא אומר את זה.
הלכה ז – ציצית של פשתן עם תכלת — גזירה דרבנן
אבל כאן יש… עכשיו, אומר הרמב״ם, כאן יש לנו חידוש של הגזירות דרבנן. העסק שעשוי מפשתן ומצמר, צמר, יש תכלת. אגב, כמו שאמרנו, לכאורה היה צריך להיות מותר, לא היה איסור פשתן, כי אי אפשר לעשות אחרת.
אומר הרמב״ם: לא ילבש אדם ציצית של פשתן עם שעטנז, לא בגלל שמצוות ציצית נדחית בגלל איסור שעטנז, כי כאן זה לא נכון, כי יש פירוש אחר. אלא גזירה מדבריהם, החכמים כן גזרו שלא ללכת עם סוג ציצית כזה.
למה? שמא יתכסה בה בלילה. חוששים שישתמש בטלית של פשתן בלילה, ובלילה הרי אדם לא חייב בציצית. הרמב״ם כבר אמר לנו את זה כאן. הוא הולך מיד לומר בשם. הוא מניח שעובר על לא תעשה בשעה שאין מצות עשה, שחובת הציצית, חובת הציצית היא… כאן הוא אומר את זה. חובת הציצית היא “וראיתם אותו”, בשעה שיש ראייה, בשעה שאפשר לראות דברים, זה ביום, אז חייבים בציצית. ובלילה פטורים. וממילא כשיש לך את התכלת בלילה, יהיה לך רק את האיסור ולא את המצווה, זה לא ידחה בכלל את הלא תעשה.
דיון: היתר התורה וגזירת החכמים
דובר 1: אומר הרמב״ם, לגבי ההלכה של “וראיתם אותו”, יש עוד הלכה: סומא. היינו חושבים שאם בלילה פטורים כי לא יכולים לראות, אז לחשוב שסומא גם תמיד פטור מציצית, כי הוא אף פעם לא יכול לראות. אומר הוא: אע״פ שאינו רואה, אבל אחרים רואים אותו, אחרים כן יכולים לראות אותו.
אה, טוב. אז סומא יש לו גם… את זה כבר למדנו בקריאת שמע גם, יש חיוב, הוא יכול לומר “יוצר המאורות”, כי יש לו הנאה מהאור כי אחר רואה אותו, אז זה לא עוזר לו כל כך הרבה, אבל זה גם עוזר לו. אז סומא לא נפטר. אבל בגד שבכלל לא… הרמב״ם אומר בבגד, בלילה בכלל פטורים.
לסומא יש עוד סיבה למה ללכת עם ציצית, כי ללכת עם ציצית מזכיר… “וראיתם אותו וזכרתם”, זה מזכיר לו דרך זה שאנשים סביב מזכירים לו. הוא יודע שיש לו, ואנשים מזכירים לו, אנשים אומרים לו “אה, אתה יודע, יש לך כל כך הרבה קשרים או כל כך הרבה חוטים”, זה מזכיר לו כל הזמן. כן, זה הפירוש.
וכאמור, בלילה שלא יכולים לראות, פטורים מציצית. אז בלילה לא צריכים ללכת עם ציצית. כן, זו הנקודה. בלילה לא צריכים ללכת עם ציצית, וממילא באמת חששו שאם הוא ילך בלילה… אם הוא יוכל לומר סימן שהוא לא יכול לראות, אבל הוא יכול להרגיש את הציצית.
דובר 2: גם בלילה?
דובר 1: גם בלילה הוא גם יכול להרגיש את הציצית.
דובר 2: אשאל אותך שאלה אחרת. כשהתורה אומרת שציצית דוחה שעטנז, התורה לא חשבה שהוא יכול ללכת עם אותו בגד בלילה?
דובר 1: התורה אומרת כשמקיימים את המצווה. אז בקיצור, זה בכלל לא נוגע. אותה הלכה שזה דוחה שעטנז לא נוגעת.
דובר 2: למה? עכשיו כבר לא נוגע? החכמים אמרו שלא לעשות את זה, כי זה לא נוגע.
דובר 1: נו, אז מה הנקודה של ההלכה של התורה? כלום?
דובר 2: מקיימים את המצווה על כל פנים. ביום, אם מישהו כן עשה, ביום הוא יקיים את המצווה.
דובר 1: אוקיי. מעניין. מבין מה אני אומר? פשוט שלא להשתמש בהיתר, למה? כי לא תמיד יש. כך היה לנו בלולב, שופר, ואתרוג.
דובר 2: אי אפשר לבוא לתכנן מצווה. זה לא תכנון. אני מסכים. כן, יש כוח בטרם חמורו זה עיקר המצווה. זה נכון.
הלכה ח – מתי לובשים ציצית ומתי מברכים
אומר עכשיו הרמב״ם, מתי לובשים ציצית ומתי מברכים עליה? אומר הרמב״ם כך: “מותר אדם ללבוש ציצית בלילה, בין בחול בין בשבת, ואף על פי שלכאורה יש בו איסור שעטנז, מכל מקום כיון שאינו חייב בו, אין בו מצוה”. אפשר ללבוש אותה אז, אבל את הברכה צריכים לעשות רק בשעת חיוב. אפילו בשבת, מישהו יחשוב שזה משא שהוא נושא. לא, זה תמיד בגד. הוא לא היה יכול לברך את הברכה. את הברכה צריכים רק לברך כשחייבים. ונוהגין לברך על הציצית בשחר. כשביום יש כן את המצווה, מאימתי נעשית המצווה? מאימתי אפשר לברך? משיכיר, מתחילת היום, כשלובש אותה. לציצית יש התחלה ולבישה. מסתכלים עליה.
איך הולכת הברכה? מה הברכה? ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית. אומר הרמב״ם, “קודם שיתעטף בה ביום, כלומר כשיתעטף בה ביום, מברך עליה קודם שיתעטף בה”. אם מישהו יתעטף מספר פעמים ביום אחד, כל פעם שיתעטף, יברך לפני כן את הברכה. אומר הרמב״ם, “ויש אומרים שמברך עליה בשעת עשייתה”. כשעושים את הציצית, כשעושים…
הגהות מיימוניות אומר שיש כאן מצווה מוקדמת. כשעושים את השזירה של החוטים, כל הדברים הללו, האם אז אולי כן היו צריכים לברך? אבל אומר, לא, סוף המצווה הוא ההתעטפות, ממילא מברכים רק להתעטף, אבל לא על עשיית הציצית.
הלכה ט – כבוד ציצית — בית הכסא, בית המרחץ, נפסקו חוטים
אומר הרמב״ם, עכשיו נדבר כמה צריך לכבד את הציצית. אומר הרמב״ם, מותר להכניס ציצית לבית הכסא ולבית המרחץ, שלא כמו למשל תפילין או ספר תורה שאסור. אומר הרמב״ם, נפסקו לו חוטים או נתקלקלו, נתלשו חוטים או נתקלקלו, אין הדין כמו תפילין שנעשו שבורים או נקרעו שצריך לכבד, אלא זורקים במקום, כי זה תשמישי מצווה ולא תשמישי קדושה, תשמישי מצווה אינם קדושים כמו תשמישי קדושה. וזה אפילו לא כמו תשמישי מצווה שאין בגופן קדושה. אין קדושה בחפצים, בחלקי התפילין יש קדושה, אבל בחתיכת ציצית אין קדושה.
הלכה י – מכירת טלית מצוייצת לגוי
אומר הרמב״ם, אסור למכור טלית מצוייצת לגוי, אם מישהו מוכר לגוי בגד שיש בו כבר ציצית, אסור לו לעשות זאת עד שיוציא את הציצית, עד שיפרידם, לא מפני שיש בגופו קדושה, לא מפני שיש בו קדושה, אם כן מה הטעם? למה אסור? הרי אמרתי לך שאין בו קדושה, מה הטעם? אלא שמא יתעטף בו, אלא יש חשש שהגוי ישתמש בזה כהסוואה כדי להתחזות ליהודי, הוא יתעטף בזה, ויהודי יחשוב שיהודי אחר הולך לידו, יראה אותו הולך עם ציצית, יבטח בו ויחשוב שזה יהודי, וילך עמו, ויהרגהו. זה מה שהגוי יעשה.
דיגרסיה: קאפלעטש לגוי
מכאן לומדים שאסור למכור לגוי קאפלעטש, אם למישהו יש חנות קאפלעטש או רקל, אסור למכור לגוי כי הוא יכול להשתמש בזה כדי לעשות… אני אומר בדיוק להיפך, מצווה למכור לגוי, כי אם גוי נכנס לבורא פארק עם קאפלעטש, הדבר הראשון קוראים מיד שלום עליכם. מה הבעיה שגוי הולך עם קאפלעטש? אם אתה יודע שזה גוי… אני לא מבין. בכל אופן, העניין הוא, בסדר, זה דבר מעשי.
הלכה יא – מי חייב בציצית — נשים, עבדים, קטנים
מי חייב בציצית? אומר הרמב״ם, נשים ועבדים קטנים פטורים מן הציצית מן התורה. אבל קטנים… הוא עדיין לא אמר לנו למה, אבל זה פשוט כבר לכאורה, כי לא תסור לילה, כי לא תסור יום חייב, וממילא זו מצוות עשה שהזמן גרמא. מדברי חכמים, ועבדים קטנים, כי עבדים קטנים פטורים. מדברי חכמים, אם זה קטן שיודע להתעטף, כמו קטן, קטן תמיד מאימתי שהוא כבר יכול לעשות דברים מסוימים, הוא מחויב באותם דברים. ברגע שהוא יודע כבר איך להתעטף בבגד, הוא חייב בציצית כדי לחנכו במצוות.
מה עם נשים, עבדים, וטומטום? כן, אם רצו להתעטף בציצית, יכולים לעשות זאת בלא ברכה. יש כאן את אותו הדבר, כל המצוות שהנשים פטורות מהם, אין זה שאם הן פטורות אסור להן לעשות, אלא אם רצו לעשותן בלא ברכה, ברגע שהן לא מברכות אין מניעה.
יש אבל את הרמב״ם, טומטום ואנדרוגינוס, שהוא ספק זכר ספק נקבה, מסופק כי זו מצווה דאורייתא, הם חייבים לעשות את המצווה מספק, אבל ברכה אינם מברכים, כי ברכה היא דרבנן, ספק דרבנן לקולא. אבל צריך לזכור שתוספות, רבנו תם, סבר שאישה יכולה כן לברך אפילו אם היא עושה מצווה שאינה חייבת, כמו למשל אם אישה רוצה לעטוף טלית, רשאית לברך על זה, כי לתוספות הייתה ראיה שאישה יכולה לברך אפילו על מצווה כזו, וכך נוהגים האשכנזים כן בשופר וכן הלאה, שהם מניחים לנשים לברך אפילו על מצוות עשה שהזמן גרמא.
הלכה יב – היאך חיוב מצוות ציצית — חובת גברא, לא חובת טלית
כן, מוכן. אומר הרמב״ם, היאך חיוב מצוות ציצית? איך עושים עם הציצית? אומר כך, כל אדם שחייב לעשות מצוה זו, כל יהודי שמחויב במצוות ציצית, כלומר כל זכר שהוא גבר, אם הוא לובש כסות הראויה לציצית, כסות שיש לה ארבע כנפות, צריך קודם לתת ציצית ורק אחר כך רשאי להתעטף. ואם נתעטף בלא ציצית, הרי זה מבטל מצות עשה, הוא מבטל מצוות עשה. אבל אין עליו גוף האדם לציצית, כל זמן שלא יתכסה בה, עומד הוא ערום ואינו מונח, אם הוא שוכב שם הוא פטור מהציצית. שאין זו חובת הטלית, זו לא חובה שכל ארבע כנפות יהיו בהן ציצית, זו רק חובת האיש, חובה שאדם שלובש ארבע כנפות יהיו בהן ציצית. חובת האיש, לא חובת הטלית. זו התשובה לשאלה “היאך חיוב מצוות ציצית?”, התשובה היא שהחיוב על האדם. אבל מה זה ארבע כנפות? זה לא ארבע הכנפות שלי, זה הרבה יותר. זה בגד, זה חיוב. אם האדם לובש את הבגד, ואם הוא לא לובש את הבגד גם טוב, בכל מקרה.
אף על פי שאין אדם מחויב ליטול טלית או לקנות לו בגד כדי שיעשה בו ציצית, אין צורך לקנות בגד בעל ארבע כנפות, חייבים רק אם משתמשים בו, אומר הרמב״ם, “אלא ראוי לאדם חסיד שלא לפטור עצמו ממצוה זו”. יהודי חסיד, אדם חסיד, לא מתאים לו לפטור עצמו מהמצווה. “אלא לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות המחויב בציצית כדי שיקיים מצוה זו”. הוא צריך כן דווקא ללבוש את סוגי הבגדים שהולכים עם ציצית, כדי שיקיים מצוה זו. אומר הרמב״ם, “ובפרט בשעת התפלה יש בו גנאי גדול יותר”. שצריך כן ללכת עם ציצית. “גנאי גדול לתלמיד חכם שיתפלל והוא אינו עטוף”. זה גנאי גדול שהוא לא עטוף.
אפילו סתם אדם במיוחד, צריך להיזהר בשעת התפלה ללכת. תלמיד חכם כל שכן שזה נורא. הוא בא לבית הכנסת בלי טלית, הוא לא מתכוון כי זה בגד של חשיבות, הוא לא מתכוון כי זה חלק מהמצווה שהוא עושה עם זה. לכאורה שניהם ביחד. חלק מהחשיבות הוא שזה הבגד שעושים עמו ציצית. מובן למה אדם בא לבית הכנסת והוא תלמיד חכם, הוא לא הולך עם טלית, הוא חושב שהוא עדיין בחור. העובדה היא שלא נותנים לבחורים ללכת עם טלית, שיתביישו וישאו אישה.
דיגרסיה: בחורים וטלית
אז לגבי זה היום, מה יהיה? אפשר לומר שכבר כולם עוטפים ציצית, כולם רוצים להתחתן. אה, אי אפשר לדעת. זה מאוד בטוח.
הלכה יג – חשיבות מצוות ציצית — שקולה כנגד כל המצוות
“לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית”. מפרט הרמב״ם, “שהרי שקלה התורה ונתלתה בה כל המצות כולן, שנאמר ‘וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳ ועשיתם אותם'”. אז רואים שציצית שקולה כנגד כל המצוות, או כי כל המצוות תלויות בה. שקולה פירושה, אפשר לומר באדם, שזה שוקל כנגד זה, תלוי בזה כל המצוות, כי אדם רואה את זה, נזכר בכל המצוות.
אז ממה לומדים זאת? ה״לעולם יהא אדם זהיר” הולך לכאורה גם על ההלכה הקודמת. מה זה קשור לציצית? בוודאי, לא שהוא עובר על מצוות עשה. הכוונה לומר, צריך להיזהר ללבוש סתם בגד שמחויב בציצית, או לפחות בתפילה ללכת עם טלית.
שני מהלכים ב״חשיבות” של מצווה
דובר 1: הרבה פעמים כשמזהירים על מצווה מסוימת, אומרים שהמצווה חשובה מאוד. הרבה פעמים אומרים לא, המצווה לא חשובה יותר ממצוות אחרות, אבל זו עת לשמור על מצוות אחרות, היא מזכירה לך מצוות אחרות. אז זה מאוד חשוב. אבל זה מעניין, כי אני לא אומר לך שזה חשוב יותר ממצוות אחרות, אני אומר לך שזה מוביל למצוות אחרות.
נפקא מינה לגבי טלית קטן
יכול להיות שמי שסוברים שטלית קטן במעשיות חלשות הוא בחור שאין לו טלית, צריך אחרת לקנות טלית קטן גדול כדי שיצא ידי מצוות ציצית. אברך שיש לו כבר טלית, יכול להיות לו טלית קטן קטן, כי יש לו כבר ציצית. מבין מה אני אומר?
דובר 2: כן.
זוהר — שמחה במצוות ציצית
דובר 1: בכל אופן, זה העניין, צריך להיזהר מאוד במצוות ציצית, צריך לשמוח בה מאוד. גם הזוהר כבר אמר, כשהזוהר מתכוון צריך להתייפות, וצריך לשמוח מאוד במצוות ציצית. אף שזה דבר קטן, עם זה באים לכל המצוות, יש מעלה לשמוח בזה מאוד.
—
שיחה בסוף השיעור
דובר 1: מה שלומך, הכל בסדר?
דובר 2: כן, אני חושב.
דובר 1: סיימת?
דובר 2: לא.
דובר 1: חושב על הוידאו או בלי הוידאו?
דובר 2: בלי הוידאו.