סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור – הלכות תפילה פרק ו׳
השיעור נתרם על ידי מכון כרם בראשות הרב ר׳ יואל ורצברגר.
—
הקדמה כללית לפרק
פרק ו׳ הוא הפרק האחרון העוסק בעיקר הלכות תפילה (שמונה עשרה). המבנה של הפרקים הקודמים: שני פרקים קודם – 5 דברים שמעכבים תפילה; הפרק הקודם – 8 דברים שחשובים בתפילה (ניקיון, כבוד וכו׳). עכשיו, פרק ו׳, לומדים עוד הלכות סביב התפילה.
חידוש במבנה פרק ו׳: הרב רבינוביץ (יד פשוטה) נותן כלל שהפרק עוסק בעיקר בדברים שלא יפריעו לתפילה – לא לעבוד, לא לאכול וכו׳. אבל שתי ההלכות הראשונות אינן מתאימות לכלל זה – הן יותר השלמה לעיקר הלכות תפילה, ואפשר לחשוב על מקומות אחרים להכניסן בפרקים הקודמים. מהלכה ג׳-ד׳ והלאה הכלל מתאים יותר.
—
הלכה א׳ – אסור לעבור אחורי בית הכנסת בשעת תפילה
דברי הרמב״ם: “אסור לאדם לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללין.” אבל אם הוא נושא משא, או שלבית הכנסת שני פתחים ושתי רחובות (“שמא ילך ויכנס בפתח האחר”), או שיש לו תפילין על ראשו (“שהתפילין מוכיחין עליו שהוא רודף מצוות ואינו מן המבטלין את התפלה”) – מותר.
הפשט: האיסור הוא משום חשד – כשאדם עובר ליד בית כנסת בזמן התפילה, נראה כאילו הוא נמנע מלהתפלל. ההיתרים כולם משום הסרת החשד.
חידושים והסברים:
1. קושיא על מיקום ההלכה: ההלכה שייכת לכאורה להלכות תפילה בציבור, לא להלכות תפילה סתם. מדוע נמצאת כאן? הצעה: אולי שתי ההלכות הראשונות עוסקות ביחס של היחיד לציבור – כיצד היחיד מתקשר עם תפילת הציבור שאינה בהכרח לפי סדרו.
2. מהו החשד? רבינו מנוח אומר שהחשד הוא שהוא גוי. רבינו יונה אומר אחרת – החשד אינו שהוא גוי, אלא שהוא פורק עול – הוא לא רציני לגבי התפילה.
3. קשר להלכה הקודמת (לא להתפלל אחורי בית הכנסת): כבר למדנו קודם שאסור להתפלל אחורי בית הכנסת. ממילא, כשאדם עובר אחורי בית הכנסת, ברור שהוא לא מתפלל שם – הוא סתם מטייל, וזה נראה כאילו הוא נמנע מלהתפלל.
4. ההיתר של שני פתחים – עד היכן? אפילו הוא לא נכנס דרך הפתח השני, כבר אין בעיה, כי החשד הוסר. הכלל: ברגע שהאדם עשה משהו שמסיר את החשד, אם הרואה הוא ממש חשדן – זו כבר לא הבעיה שלך.
5. מה אם מכירים אותו? אם מכירים את האדם ויודעים שהוא מתפלל בבית כנסת אחר, הרי אין חשד? תשובה: כאן מדובר על זר שרואה אותו – הוא לא יודע שהאדם מתפלל במקום אחר.
6. [דיגרסיה: עצה מעשית בדרך צחות:] לכן תמיד טוב להתפלל פעמיים בשבוע בשני בתי מדרש – כי אם לא, כל פעם שמישהו פוגש אותך, הוא מתחיל לחשוב “הוא לא בא להתפלל.”
7. ההיתר של תפילין: הוא לא זורק את מצוות התפילין, הציבור רואה שהוא יהודי שומר מצוות – ממילא נופל החשד.
8. שאלה על הסתירה לשיטת הרמב״ם: הרמב״ם אמר קודם שתפילה בציבור היא מצוה. אם כך, למה צריך דין מיוחד של חשד? תשובה: אפילו אם אתה לא מתפלל היום בציבור (אתה הולך לעבודה וכו׳), תקפיד על ענין החשד.
—
הלכה ב׳ – לא להאריך בתפילה עם הציבור; להוסיף ביחיד
דברי הרמב״ם: “המתפלל עם הציבור לא יאריך בתפלתו יותר מדאי.” “אבל בינו לבין עצמו הרשות בידו.” “וכן אם רצה להוסיף בכל ברכה וברכה מן הברכות האמצעיות מעין הברכה, מוסיף.” “אם היה חולה או צמא או רעב, מוסיף בענין בברכה הראויה לו, כפי צחות לשונו.” “ואם רצה לשאול כל צרכיו בשומע תפלה, שואל.” “אבל לא ישאל צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות.”
הפשט: אדם המתפלל עם הציבור צריך להשתלב עם הציבור. אבל ביחיד רשאי להוסיף בקשות בברכות האמצעיות, מעין הברכה, או הכל בשומע תפלה.
חידושים והסברים:
1. מה פירוש “מאריך בתפילה”? חילוק חשוב: “מאריך” אינו פירושו סתם לדבר לאט. אנשים שהיום “מאריכים בתפילה” עושים זאת כי קשה להם לכוון. אבל הפשט האמיתי של מאריך הוא שהוא מוסיף בקשות, הוא מחדש תפילות – הוא מוסיף מילים ובקשות משלו.
2. “כפי צחות לשונו” – דבר נפלא: אין בעיה להוסיף, אלא שלא יצא בלשון עילג (גמגום, לא הולם). חילוק: כשמבקשים עבור כלל ישראל, אי אפשר לדמיין שיצא בלשון עילג (כי החכמים כבר תיקנו את כל מה שצריך). אבל כשמבקשים באופן אישי – “ריבונו של עולם, עזור לי” – שם רוצים לדבר אישית, וצריך להקפיד על צחות לשונו.
3. שומע תפלה כברכה כללית: שומע תפלה עולה על כל הצרכים, לכן אפשר לבקש שם כל צרכיו – אפילו דברים שאינם מתאימים לברכה ספציפית.
4. למה לא בג׳ ראשונות וג׳ אחרונות? כי זה שבח והודאה. או אולי כי שם יש שאלת רבים (צרכי רבים), לא צרכי יחיד – זה לא המקום לבעיות אישיות.
—
הלכה ג׳ – לא לאכול ולא לעבוד לפני שחרית
דברי הרמב״ם: “אסור לאדם שיטעום כלום או שיעשה מלאכה מאחר שיעלה עמוד השחר עד שיתפלל תפילת שחרית.” גם “להשכים לפתחו של חבירו לשאול בשלומו” – לא ללכת לבקר אנשים לפני שחרית. אבל טעימה ועשיית מלאכה מותרים לפני מוסף ולפני מנחה (רק סעודה לא מתחילים סמוך למנחה).
הפשט: מעלות השחר עד שחרית אסור לאכול, לעבוד, ללכת לשאול שלום. הטעם: שיתפלל קודם לפני שעושה דברים אחרים.
חידושים והסברים:
1. מה פירוש “מלאכה”? לא מלאכה כמו שבת – אלא עבודה ממש. לא ללכת לעבודה לפני שמתפלל.
2. הטעם – לא כי ישכח: האיסור אינו רק כי ישכח להתפלל. הגמרא אומרת “אף לעסוק בצרכיו” – הוא יהיה טרוד בעניניו. הטעם העיקרי הוא שהקב״ה קודם לכל – קודם להתפלל, אחר כך כל השאר.
3. “משכים לפתחו של חבירו” – מה פירושו? ההקשר ההיסטורי: בימים הקדומים היה סדר של “פטרון” (patron) – אדם היה בא בבוקר לרבו או לבעל הבית ואומר “בוקר טוב, אני כאן, מה אני צריך לעשות.” כמו שרואים בחז״ל: “משכימין לפתחו של רבן גמליאל.” הפשט: הקב״ה קודם לזה – הוא אמנם הרב שלך, אבל הקב״ה קודם.
4. סתם “בוקר טוב” לומר אינו אסור: סתם לומר שלום לאדם אחר אינו האיסור. להיפך – כבר למדנו שאפילו באמצע ברכות קריאת שמע, בין הפרקים, מותר להקדים שלום למי שצריך.
5. חילוק בין שחרית למוסף/מנחה: טעימה ומלאכה אסורים רק לפני שחרית. לפני מוסף ומנחה מותר לטעום (רק סעודה לא מתחילים סמוך למנחה). במנחה הטעם יותר על שישכח להתפלל, לא אותו נושא כמו בשחרית (שם זה גם ענין כבוד – הקב״ה ראשון).
6. שחרית – “אחד מני אלף לא גזרו רבנן”: בשחרית כמעט אף אחד לא הולך למרחץ לפני התפילה, ממילא לא גזרו על זה. היסוד: אם רק אדם אחד מאלף עושה זאת, הוא לא הולך לשכוח שחרית.
—
הלכה ו׳ – איסורים סמוך למנחה
דברי הרמב״ם: “כיון שהגיע זמן מנחה גדולה, לא יכנס למרחץ אפילו להזיע עד שיתפלל שמא יתעלף ויבטל מן התפילה, ולא לאכול אפילו אכילת עראי שמא ימשך באכילה, ולא לדין אפילו בגמר דין שמא יתעורר שם פירכא וימשך, ולא ישב לפני הספר שמא ישבר הזוג, ולא יכנס לבורסקי שמא יראה הפסד במלאכתו ויתעסק בה וישכח מן התפילה.”
הפשט: מזמן מנחה גדולה אסור להתחיל פעילויות שונות שעלולות להימשך ולגרום לפספס את מנחה.
חידושים וביאורים:
1. חילוק בין שחרית למנחה – שני יסודות שונים: בשחרית הנושא הוא שצריך קודם לקבל עול מלכות שמים לפני שעושים משהו אחר – ענין חשיבות התפילה. במנחה הנושא אחר: החשש הוא שיהיה נמשך בפעילותו וישכח להתפלל.
2. אכילת עראי במנחה לעומת שחרית: לפני שחרית אסור אפילו לטעום (לא לאכול כלום). לפני מנחה אבל – טעימה מותרת, רק אכילת עראי (סעודה קטנה) אסורה. החילוק: בשחרית האיסור של אכילה לפני התפילה הוא איסור רחב יותר; במנחה רק החשש של שמא ימשך.
3. דין – לא תורה: הרמב״ם אומר שאסור לדון אפילו בגמר דין, כי שמא יתעורר פירכא. דין אינו אותו דבר כמו תלמוד תורה – לא עוסקים בתורה, אלא מבררים מציאות ומכריעים. לכן אין לזה דין “עוסק בתורה” לגבי פטור מתפילה.
4. בורסקי: בורסקי פירושו אדם שיש לו עסק (עיבוד עור), ואסור ללכת לבדוק את סחורתו סמוך למנחה, כי הוא עלול לראות הפסד ולהתעסק בזה.
5. סמוך למנחה קטנה מותר לאכול: כי זה הזמן הרגיל שרוב בני אדם אוכלים, לא גזרו.
—
הלכה: “אם התחיל לא יפסיק” – מתי נחשב “התחיל”?
דברי הרמב״ם: “אבל אם התחיל, לא יפסיק אלא גומר ומתפלל. מאימתי חשיב התחלה? תספורת — משיניח מעפורת על ספרים להגיהם; מרחץ — משיפשוט בגדו הסמוך לבשרו; בורסקי — משיקשור בגד חלציו; אכילה — בני ארץ ישראל משירחץ ידיו, ובני בבל משיטול חגורו; דין — משיושיבו הדיינים וישאו ויתנו.”
הפשט: אם כבר התחיל באחת מהפעילויות, לא צריך להפסיק – גומר ומתפלל אחר כך. הרמב״ם מגדיר לכל פעילות מתי זה נחשב “התחלה.”
חידושים וביאורים:
1. בני ארץ ישראל לעומת בני בבל באכילה: בבבל היו הולכים עם חגורה מהודקת מאוד, כך שהיו צריכים לפתוח את החגורה לפני האכילה – זו כבר “התחלה.” בארץ ישראל לא היה המנהג של חגורה כזו מהודקת, ממילא ההתחלה היא מנטילת ידיים. [מצוין שהיום אין דבר כזה של “התחלת חגורה” – חוץ מהאדמו״ר מוויז׳ניץ שהיה פותח את החגורה לפני האכילה.]
2. דין – התחלה: בדין “התחלה” היא כשהדיינים יושבים ומתחילים משא ומתן. אם הם יושבים בחינם (ממתינים), ההתחלה היא כשבעלי הדין באים.
—
הלכה: תפילת ערבית – לא לאכול/לישון לפני מעריב
דברי הרמב״ם: “לא יאכל אדם ולא יעשה מלאכתו קודם שיתפלל תפילת ערבית.”
הפשט: לא לבוא הביתה מהעבודה וללכת לאכול או לישון לפני מעריב, כי שמא תאנסנו שינה – הוא מתכוון רק לישון שעה אבל נשאר ישן כל הלילה.
חידושים וביאורים:
1. קושיא גדולה – תפילת ערבית רשות: הרמב״ם סובר שתפילת ערבית רשות. אם כך, למה יהיה איסור לאכול או לישון לפני מעריב? אם הוא שכח – הרי בכלל לא עבר על כלום! הברייתא בגמרא מדברת גם על קריאת שמע (שהיא חובה), ממילא זה מתאים לקריאת שמע, אבל לתפילת ערבית זה נשאר קשה.
2. הצעה: אולי הרמב״ם מדבר לאדם שמקפיד על מעריב – זו עצה טובה: אם אתה כבר מקפיד, עשה זאת מיד. אבל זה לא לגמרי מספק.
3. “קיבלוה עליהם כחובה”: אולי אחרי שכלל ישראל קיבל מעריב כחובה, כבר יש יסוד לאיסור. אבל שיטת הרמב״ם בזה לא ברורה – הוא סובר שזה רשות, ו״קיבלוה כחובה” היה אחר כך, לא באותו זמן כמו הברייתא. הענין נשאר קושיא פתוחה.
—
הלכה: תורתו אומנתו – פטור מתפילה
דברי הרמב״ם: “אם היתה תורתו אומנתו, שאין אומנותו אלא תורה ואינו עושה מלאכה כלל, היה עוסק בתורה ובשעת תפילה — אינו פוסק, שמצות תלמוד תורה גדולה ממצות תפילה.”
הפשט: מי שתורתו אומנתו לא צריך להפסיק ללמוד לתפילה (אבל כן לקריאת שמע).
חידושים וביאורים:
1. מה פירוש “תורתו אומנתו”: הרמב״ם מפרש ש״רבי שמעון בן יוחאי וחבריו” פירושו לא סתם מדרגה גבוהה, אלא ספציפית אנשים שלא היה להם שום עבודה אחרת – הם סברו שלא צריך לעבוד. זה המדד: מי שאין לו ממש שום עבודה אחרת.
2. משנה שבת: במשנה כתוב “מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפילה.” רבי יוחנן אומר שזה דווקא כגון ר׳ שמעון בן יוחאי וחבריו שתורתן אומנותן, אבל כגון אנו מפסיקין לקריאת שמע ולתפילה.
3. “בשעת שעוסק בו”: אפילו אדם שתורתו אומנתו, יש לו גם זמנים שהוא מטייל או עושה דברים אחרים – הוא לא לומד כל שנייה. הפטור הוא רק בשעה שהוא עוסק בתורה.
4. החילוק בין בעל אומנות רגיל לתורתו אומנותו: עובד רגיל ממילא מפסיק לעבודתו, וכשהוא עובד הוא יכול להפסיק למנחה. אבל בלימוד – הוא לא מפסיק, כי תלמוד תורה גדול מתפילה.
5. העיקר נוגע במנחה: שחרית הוא עדיין לא התחיל ללמוד (לפני הסדר הוא חייב להתפלל), ומעריב כבר נשארים בבית. רק מנחה באה באמצע הלימוד.
6. [דיגרסיה: קשר לליקוטי שיחות:] אולי לכן צריך כל יום “אריכות קדושה” כשלא עושים מנחה כראוי – כי בעצם הוא פטור, אבל הוא מחמיר. המנהג היום הוא שכן מפסיקים, אבל זה לא כל כך פשוט.
—
הלכה: עוסק בצרכי ציבור
דברי הרמב״ם: “אבל העוסק בצרכי רבים כעוסק בדברי תורה דמי.”
הפשט: עוסק בצרכי ציבור הוא כמו עוסק בדברי תורה.
חידושים וביאורים:
– חילוק חשוב בין לומדי תורה לעוסק בצרכי ציבור: לומדי תורה אינם פטורים מקריאת שמע (רק מתפילה), אבל עוסק בצרכי ציבור פטור הן מקריאת שמע הן מתפילה. הוא לא יפסיק, אלא “יקום ויקרא ויגמור מלאכתו” – כמו שלמדנו בקריאת שמע.
—
הלכה: הפסקה באמצע תפילה – מלך ישראל, מלך גוי, סכנה
דברי הרמב״ם: “אין המתפלל מפסיק תפילתו אלא מפני סכנת נפשות. אפילו מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו.”
הפשט: אסור להפסיק באמצע שמונה עשרה, אפילו למלך ישראל, רק לסכנת נפשות.
חידושים וביאורים:
1. החילוק בין תפילה לקריאת שמע: בקריאת שמע מותר להפסיק בין הפרקים מפני היראה (כבוד לאדם חשוב). בתפילה – אפילו למלך לא. הטעם: תפילה חמורה יותר מברכות קריאת שמע. בתפילה האדם דבוק, עומד לפני הקב״ה, וזה “ברור” שהוא מתפלל. קריאת שמע פחות חמורה, לכן מותר להפסיק מפני היראה.
2. מלך גוי: למלך גוי מותר להפסיק – כי שם כבר יש קצת סכנה (שמא יהרגנו).
—
הלכה: מלך גוי או אנס בא כנגדו
דברי הרמב״ם: “היה עומד בתפילה וראה מלך גוי או אנס בא כנגדו – יקצר. ואם אינו יכול – יפסיק.”
הפשט: ינסה לקצר – כל ברכה במהירות, או הביננו, או להשמיט מילים עד שיגיע מהר לסוף. אם לא יכול לקצר, יפסיק לגמרי, כי פיקוח נפש.
—
הלכה: נחש או סכנה באמצע תפילה
דברי הרמב״ם: “וכן אם ראה נחש בא כנגדו… אם הגיע אליו והוא דרכו” – אם הם מסוכנים במקום הזה, יפסיק מיד.
חידושים וביאורים:
1. משנה לעומת גמרא: המשנה אומרת: “אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.” הגמרא מגבילה: זה רק במקום שאין סכנה. לשון הגמרא היא “נחש ולא עקרב.”
2. **הבנת הרמ
ב״ם:** אין הכוונה דווקא נחש או עקרב – זה תלוי במציאות: הרבה נחשים אינם מסוכנים, הוא הולך ועובר. אבל אם הנחש הוא “לוין” (סוג מסוכן), חייב להפסיק.
3. “לוין” אינו דווקא – אם המון אנשים באים לעשות צער גדול, חייב גם להפסיק.
4. לא ענין של מסירות נפש – אין זה שלוש עבירות חמורות, אלא דברים פשוטים.
—
הלכה: נשים, עבדים, קטנים – חיוב תפילה
דברי הרמב״ם: “נשים ועבדים וקטנים חייבין בתפילה.”
הפשט: תפילה בעצם אינה מצוות עשה שהזמן גרמא (זה רחמים, ונשים צריכות גם רחמים), לכן נשים חייבות.
חידושים וביאורים:
1. חילוק בין תפילה לקריאת שמע אצל נשים: נשים חייבות בתפילה אבל פטורות מקריאת שמע – זה הפוך מהכלל שמי שפטור מקריאת שמע פטור מתפילה.
2. החקירה: האם נשים חייבות בכל הלכות תפילה דרבנן (שמונה עשרה עם כל התקנות), או רק בעצם תפילה מדאורייתא? הרמב״ם בפרק א׳ הסביר שמכיון שחיוב מן התורה אינו זמן גרמא, לכן נשים חייבות – משמע רק הדאורייתא, לא הדרבנן.
3. רש״י ואחרים טוענים: הכלל שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא הוא רק כלל על דאורייתא; מצוות דרבנן אפילו שהזמן גרמא נשים יכולות להיות חייבות. לפי זה נשים חייבות בתפילה כראוי (גם דרבנן).
4. המנהג (מגן אברהם): נשים לא נוהגות להתפלל. אף על פי שמשנה ברורה פוסק שהן חייבות, הוא מביא שבנו של החפץ חיים כותב שאמו כמעט לא התפללה – זה המנהג אפילו בבית החפץ חיים עצמו.
—
הלכה: כלל – מי שפטור מקריאת שמע פטור מתפילה
דברי הרמב״ם: “וכל איש שפטור מקריאת שמע פטור מן התפילה.”
הפשט: כל ההלכות מפרק ג׳-ד׳ הלכות קריאת שמע (חתן, עוסק במצוה וכו׳) – מי שפטור מקריאת שמע פטור גם מתפילה, כי תפילה קלה יותר.
חידושים וביאורים:
1. חוץ מנשים – אצלן זה הפוך (חייבות בתפילה, פטורות מקריאת שמע).
2. מלווין את המת – עוד קולא בתפילה יותר מקריאת שמע: בקריאת שמע רק מי שהמת צריך אותו (מי שמתו מוטל לפניו) פטור. אבל בתפילה כל מי שהולך ללוות את המת פטור, אפילו אם לא צריכים אותו למת – רק שהוא יוצא לכבוד.
תמלול מלא 📝
הלכות תפילה פרק ו׳ – אחורי בית הכנסת, אריכות בתפילה, ופעולות קודם התפילה
הקדמה לשיעור
רבותי, אנו לומדים הלכות תפילה פרק ו׳.
והשיעור של היום נתרם על ידי מכון כרם, כל המכון של תורה וחכמה, בראשות הרב ר׳ יואל ורצברגר, הוא תומך בתורה, וכל אחד שירצה ללמוד, לשלוח גם את אותו הדבר, אפשר לזכות באותה זכות. כן? הוא מסכים. כוחו של ר׳ יואל.
סקירה כללית של פרק ו׳
אומר הרמב״ם הקדוש, לפי מה שנראה לי הפרק האחרון, כלומר אנחנו הולכים ללמוד עוד הרבה, אבל שני הפרקים האחרונים… שני פרקים לפני כן היו חמישה דברים שמעכבים תפילה. הפרק הקודם היה שמונה דברים שצריך לזכור, שחשוב בתפילה לזכור, זה באמת הטהרה ולהיות לבוש בדרך כבוד וכן הלאה. ועכשיו הוא הולך לתת לנו עוד הלכות תפילה, עוד דברים שבדרך כבוד להתפלל, שנכון להתפלל.
זה יותר, יותר, הרב רבינוביץ אומר כלל לפרק זה, יותר כל הדברים איך דברים אחרים לא יפריעו להתפלל. כלומר, ההלכה הראשונה לא מתאימה כל כך טוב. שתי ההלכות הראשונות הן אולי כמו השלמה לעיקר הלכות תפילה. אני יכול לחשוב על מקומות להכניס את שתי ההלכות הראשונות בפרקים הקודמים. אבל משם, מהלכה ג׳ או ד׳ והלאה, כל ההלכות הן לא לעשות עבודה לפני התפילה, לא לאכול לפני התפילה, אחרי התפילה, דברים כאלה ש… הלכות של סביב התפילה. כן. וכמה שאני זוכר זה הפרק האחרון שלומד הלכות תפילה. הרמב״ם אומר שהוא הולך ללמוד הלכות ברכות, הלכות תפילה בציבור, דברים אחרים. אבל עיקר הלכות שמונה עשרה ותפילה יש שישה פרקים, אפשר לומר.
הלכה א׳ – איסור לעבור אחורי בית הכנסת בשעת תפילה
טוב מאוד. אומר הרמב״ם בהלכה א׳: “אסור לאדם לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללין”. אסור להיות מאחורי בית המדרש כשהציבור מתפלל, כי אז נראה שהוא לא שם, או לא לעבור. זו הלכה מעניינת, ההלכה שייכת לכאורה להלכות תפילה בציבור, אני לא יודע למה זה בא כאן. אבל הוא אומר שחוששים שהוא גוי, כך אומר רבנו מנוח, אני לא יודע מי אומר כך. העניין הוא, עובר יהודי, יהודי עובר דרך בית כנסת, והעולם מתפלל, והוא ממשיך הלאה, הוא לא גורם לדבר. זה לא כבוד, זה לא דרך.
זה מעניין, אני חושב, למדנו קודם שאסור גם להתפלל אחורי בית הכנסת. אז אם אדם עובר אחורי בית הכנסת להתפלל, הוא לא הולך להתפלל שם. הוא לא יכול להתפלל שם. לא, אבל הכוונה שהוא הולך שם, נראה שהוא מטייל. הכוונה שהוא נמנע מהתפילה.
היתרים – מתי מותר לעבור
אם הוא נושא משא, נראה שהוא עסוק במשהו, ולא פשוט שהוא מתחמק מהתפילה. או, אם לבית הכנסת שני פתחים ושתי רחובות, ואז אין בעיה, רואים אותו הולך בדרך, כי לא חושבים, שמא ילך ויכנס בפתח האחר. אפילו הוא לא הולך מהפתח האחר, אין בעיה. אבל תמיד טוב לירא מחשד.
אותו דבר, בהיותו יושב בבית הכנסת, יאמר הרואה, מי שיראה, יאמר, שמא ילך לבית הכנסת הרגיל בו. כלומר, אם הרואה הוא דווקא חשדן גדול והוא חושד בו, זו כבר לא הבעיה שלך. ברגע שהאדם עשה משהו שהחשד התרחק מהחשד, זה שאתה דווקא חשדן זו כבר לא הבעיה שלך.
טוב. אבל גם, אולי אם מכירים אותו ויודעים שהוא הולך להתפלל בבית כנסת זה? עוד, אתה מכיר אותו, אתה יודע, סתם הוא היום עסוק או הוא הולך לאן שהוא. אבל כאן מדברים על זר שרואה, אתה יוצא מבית המדרש, ומישהו מתפלל בבעלזא, הוא לא מתפלל עם בית המדרש של פאפא. לכן תמיד טוב מאוד להתפלל פעמיים בשבוע בשני בתי מדרש, כי אם לא, כל פעם שמישהו יפגוש אותך, הוא כבר מתחיל לחשוב, “הוא לא הולך להתפלל”.
קושיא: למה יש דין של חשד?
זה מעניין, הרמב״ם אומר הרי קודם הוא אמר שהמצווה היא להתפלל בציבור. זה קצת מוזר. בסדר, העובדה היא שהמצווה היא להתפלל בציבור, אבל יש כאן עניין של חשד שלא ייראה כאילו אתה לא מתפלל בציבור. נכון, מוזר. אבל אולי להיפך, עד עכשיו דיברנו על מי שלא מתפלל בציבור. אפילו אתה לא מתפלל היום בציבור, אתה הולך לעבודה וכדומה, תקפיד על זה.
היתר מיוחד – תפילין בראשו
אומר הרמב״ם הלאה, אם היה עליו תפילין בראשו, אם האדם הולך עם תפילין, אז מותר לעבור אחורי בית הכנסת אפילו בלי כל אלה, הוא יכול לעבור אחורי בית הכנסת אפילו בלי התירוצים. למה? כי יש לו משהו שמראה שהוא לוקח ברצינות את התפילה ואת המצוות. שהתפילין מוכיחין עליו שהוא רודף מצוות ואינו מן המבטלין את התפלה. שהרי הוא מוכיח על עצמו שהוא רודף מצוות. היום אפשר לומר שהוא יכול להחזיק שלושה כללים. הוא לא מבטל את מצוות תפילין, העולם יודע שהוא יהודי שומר מצוות. איזה ספרים הוא מחזיק ללמוד, כן.
שיטת רבינו יונה
אומר רבינו יונה, הוא אומר שהכוונה היא לא שאתה גוי. בסדר, אתה לא גוי, אבל אתה פורק עול. אתה לא פורק עול? היום הוא לא הולך לבית המדרש מכל סיבה שהיא, הוא צריך לוודא שהעולם יודע, הכוונה היא לא שאתה פורק עול שלא הולך לבית כנסת.
הלכה ב׳ – אריכות בתפילה עם הציבור וביחיד
אומר הרמב״ם הלאה, “המתפלל עם הציבור”. עוד דבר של ציבור, זה מעניין, שתי ההלכות הן משהו כזה היחס של יחיד עם הציבור. איך מתקשר היחיד עם תפילת הציבור שלא הולכת דווקא לפי הסדר שלו, אולי זה הרעיון. כי זה משהו, הוא העובד, הוא מתפלל יותר באריכות, הוא לא רוצה להתפלל עם הציבור. אתה עדיין שייך להיכנס לחורבת בית הכנסת. אותו דבר כאן הולכים לראות עוד דבר כזה. “המתפלל עם הציבור לא יאריך בתפלתו יותר מדאי”. הוא לא צריך להתפלל יותר מדי ארוך, כי הוא צריך להשתלב עם הציבור, הוא צריך להתפלל בערך כמו שהציבור מתפלל.
מה הכוונה “מאריך בתפילה”?
אבל להאריך, דרך אגב, אני רוצה לומר, אני חושב שלהאריך, כל הלשונות שכתוב מאריך, הכוונה היא לא לומר כל מילה לאט, כמו אנשים שמאריכים תפילה היום. אני חושב שהם עושים את הדבר שלהם, הם מוסיפים, הם מוסיפים בקשות. סתם לדבר לאט זה סתם מוזר, לא צריך להתפלל “ברוך” כך לא מדבר שום אדם. אני חושב, הוא עושה את זה כי קשה לו לכוון, ואני אומר לך, אני אומר לך שההלכה, אני אומר לך שההלכה, אני אומר לך שמה שכתוב מאריך הכוונה היא לא… מותר להאריך בתפילה, מותר לחדש תפילות.
אריכות ביחיד – הרשות בידו
אבל ביחיד, “אבל בינו לבין עצמו הרשות בידו”. אדם לבדו יכול להאריך בתפילה, ומה זה להאריך בתפילה? “אין בו לאום אלא כדי להרבות תפלותיו”. אם הוא רוצה להיכנס לתפילת שמונה עשרה, הוא רוצה להוסיף, הוא מתפלל תפילת סדר יום הכיפורים, הוא רוצה לומר תפילה ארוכה, הסדר הארוך של יום הכיפורים, “מה אנו מה חיינו”. אה, הוא אומר שאפילו, הוא רוצה לומר מילים, הוא במצב רוח של לומר חטאתי עויתי פשעתי, הוא רוצה לומר קידוש השם, אפילו תפילה ארוכה יותר, בסדר.
הוספות בברכות האמצעיות – מעין הברכה
אומר הרמב״ם הלאה, “וכן אם רצה להוסיף בכל ברכה וברכה מן הברכות האמצעיות מעין הברכה, מוסיף”. בברכה הוא רוצה להאריך את התפילה, אבל כל עוד זה מתאים, מה זה מעין הברכה? כתוב בפרנסה הוא רוצה לבקש יותר פרנסה, הוא הולך לומר הרמב״ם את הדוגמה, “אבל אם היה חולה או צמא או רעב, מוסיף בענין בברכה הראויה לו”. כלומר, קודם מה שהוא אמר מוסיף מעין הברכה, לשלום, הוא מוסיף עוד חלק שלם. עכשיו מדברים שאפילו בתוך התפילה אפשר להוסיף. הולך, יש לו חולה, מבקש שלום ורחמים בברכת חולים כפי צחות לשונו. כשאין חולה, מבקשים באופן כללי רפואה. כשיש חולה רוצים הרבה יותר לבקש שם, הוא יכול להשתמש בלשונות שלו כפי צחות לשונו ולבקש רחמים על החולה שלו.
היה צריך לפרנסה, מוסיף תחינה ובקשה בברכת השנים. שם הוא מוסיף תחינה ובקשה. ועל דרך זה, הרמב״ם נותן כאן מילה נפלאה, כפי צחות לשונו, “כל שאינו אומר לפניו זכר לדבר בלשון עילג”. לפי כמה שאתה יכול. אין בעיה, אתה לא מרגיש עילג, אתה מכניס משהו שאסור לומר, כי הוא כבר אומר את כל מה שהחכמים ידעו שצריך לבקש כל יום. ואומרים בדרך כלל, יכול להיות שכשמבקשים עבור כלל ישראל, אתה לא יכול לדמיין שזה יצא בלשון עילג, אבל כאן אתה מבקש לעצמך, “בורא עולם, עזור לי, בבקשה”, רוצים לדבר באופן אישי. אבל כפי צחות לשונו, הוא אומר, לפי כמה שהוא יכול, כמה שהוא יכול. ועל דרך זה בכל אחת מכל הברכות לפי ענין הברכה.
שומע תפלה – כל צרכיו
אומר הרמב״ם, ואם רצה לשאול כל צרכיו בשומע תפלה, שואל. שומע תפלה היא ברכה כללית שעולה על כל הצרכים, אז אפשר לבקש את הצרכים שלו מכל צרכיו. אבל, הוא אומר, לא ישאל צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות, כי אז זה שבח והודאה, וזה לא מתאים לשאלת צרכים. או אפילו יכול להיות, למשל רצה, זה שאלת רבים, כמו שאמרנו, זה צרכי רבים ולא צרכי יחיד. זה לא מקום שאדם צריך להכניס את הבעיות שלו.
הלכה ד׳ – איסור טעימה ומלאכה קודם שחרית
בסדר, אומר הרמב״ם הלכה חדשה. ההלכה של לא לאכול לפני התפילה, אומר הרמב״ם. כן, הולך להיות סדר כזה. שתי ההלכות הראשונות אמרתי, לא ברור איך זה בא כאן. עכשיו הולך להיות סדר ארוך, הרמב״ם עושה כאן סדר יפה של כל מיני דברים לעשות, או כל סוג, כל תפילה יש לה הלכות אחרות, שחרית, מנחה, מעריב, לא לכולם יש אותן הלכות, ואנחנו מתחילים מהפרי של שחרית. כן. ההלכה העשירית, קודם למדנו שאם אדם חלש, אומר הרמב״ם שצריך לנוח לפני כן. עכשיו אנחנו מדברים. אומר הרמב״ם בדברי ההלכה, “אסור לאדם שיטעום כלום או שיעשה מלאכה מאחר שיעלה עמוד השחר עד שיתפלל תפילת שחרית”. אדם לא יכול לטעום ולא לעשות מלאכות מאחר שיעלה עמוד השחר, מאז שמאיר, עד שיתפלל תפילת שחרית, עד שמתפללים. הלכה חזקה.
מלאכה הכוונה, כדי לא לעשות משהו מאוחר, או לא ללכת לעבוד? לא, מלאכה הכוונה עבודה, לא שבת. הכוונה היא לא לעבוד. לא ללכת לעבודה לפני שמתפללים.
הטעם – לא רק כי הוא ישכח
והגמרא אומרת, “אף לעסוק בצרכיו”, אפילו זה כבר לא גורם לכך שהוא יהיה נגד הצורך של הגוף, זה שבא להתפלל, בא הרי… “אף לעסוק בצרכיו”, זה כבר לא גורם לכך שהוא יהיה… חפציו, הוא יהיה עסוק בחפציו, הוא יהיה טרוד לחשוב על חפציו, על… זה לא כי הוא ישכח להתפלל, אלא צריך קודם להתפלל לפני שעובדים או לפני שאוכלים.
איסור להשכים לפתחו של חבירו
כמו שהרמב״ם אומר כאן, “להשכים לפתחו של חבירו לשאול בשלומו”, אסור ללכת להתעניין באנשים אחרים, לשאול שלום, ללכת לבקר אנשים, קודם שיתפלל תפילת שחרית.
כן, הכוונה היא לא לומר שלום. הכוונה, כמו שהוא אומר, הוא אומר הרי “משכים לפתחו”, אבל הוא אומר, הוא בא אליו, הוא בא… לא, אני זוכר ש… איך זה נקרא… רב אבא אמר, “אף להשכים לפתחו” בגמרא, “אף להשכים לפתחו”. קראתי שפעם בזמנים היה סדר כזה, היה אדם, למשל, הוא היה בא לשני, זה נקרא “פטרון” בגמרא, במדרש, כן, “ביתו של אדם משל פטרונו”. היה לו מישהו שהוא עובד עבורו או משהו כזה, היה סדר כזה שכל בוקר היה סדר כזה. רואים הרי בחז״ל, במקומות אחרים, ש״משכימין לפתחו של רבן גמליאל”, זוכר? בבוקר מוקדם היו באים אליו ואומרים, “בוקר טוב רבי, אני כאן, אמור לי מה אני צריך”, וכדומה. לא לעשות את זה לפני שחרית.
הפשט הוא, הקב״ה בא לפני זה. הוא באמת הרבי שלך, אבל הקב״ה בא לפני זה. אבל סתם לומר בוקר טוב לשני, לא על זה מדברים. להיפך, כתוב אפילו באמצע ברכות קריאת שמע, בסדר, מותר להקדים שלום. מקדים שלום למי שצריך, כן, בין הפרקים הוא מקדים שלום אפילו.
חילוק בין שחרית למוסף ומנחה
כן, אמור הלאה. כן, לא נטילת ידיים בדרך, קודם התפילה אחר כך לצאת. אבל מתי מותר לאכול? אבל טעימה ועשיית מלאכה מותר לטעום או לעשות מלאכה קודם מוסף וקודם מנחה. אבל רק לטעום משהו מותר, רק לטעום משהו, אבל אכילה, סעודה לא מתחילים סמוך למנחה.
כן, אבל זה יותר על שהוא ישכח, לא על הנושא של טעימה.
הלכה ה׳: איסורים סמוך למנחה גדולה
דובר 1:
במנחה הוא כבר התפלל שחרית. כאן רואים את החשיבות של שחרית — הוא כבר קיבל עול מלכות שמים עם התפילה. עכשיו זה נושא חדש. לפני מנחה זה נושא שהוא ימשך, הוא ישכח, לא אותו נושא של לפני שחרית.
אומר הרמב״ם:
כיון שהגיע זמן מנחה גדולה, לא יכנס למרחץ, אפילו להזיע, עד שיתפלל, שמא יתעלף ויבטל מן התפילה. ולא לאכול, אפילו אכילת עראי, שמא ימשך באכילה. ולא לדין, אפילו בגמר דין, שמא יתעורר שם פירכא וימשך. ולא ישב לפני הספר, שמא ישבר הזוג. ולא יכנס לבורסקי, שמא יראה הפסד במלאכתו ויתעסק בה וישכח מן התפילה.
ביאור: חילוק בין שחרית למנחה
כשהגיע זמן מנחה גדולה, אסור לעשות את הדברים שיקחו לו את הראש מהתפילה. לא על לקיחת הראש — הוא ישכח. שמא ימשך, הוא יימשך יותר מדי בזה ולא ילך להתפלל.
אז כך, לא יכנס למרחץ, הוא לא צריך להיכנס למרחץ אפילו להזיע — אפילו אם הוא לא מתרחץ, הוא עושה רק את החלק של הזעה — אסור לעשות עד שיתפלל. למה? שמא יתעלף, המרחץ מחליש, הוא יתחלש ויבטל מן התפילה.
ולא לאכול, אסור ללכת לאכול, אפילו אכילת עראי, שמא ימשך באכילה.
קושיא: אכילת עראי במנחה לעומת שחרית
הרמב״ם אומר הרי את כל זה סמוך למנחה גדולה. אבל כאן כתוב הרי “אבל טועם סמוך למנחה”, כלומר אפילו לא סעודה קטנה. סעודה הכוונה שיושבים לאכול, מותר לאכול, לא לצום. שוב, כאן כתוב אפילו אכילת עראי. לטעום מותר, אבל אכילת עראי אסור.
לפני שחרית אסור לאכול, לא רק אסור לעשות סעודה. הוא אומר, לפני שחרית אסור לטעום, אסור לאכול. לפני מנחה, לטעום מותר לאכול. אם אסור לשבת לסעודה, אפילו סעודה קטנה, הכוונה היא אכילת עראי. אכילת עראי הכוונה סעודה. כן. סעודה קטנה, כך אומר המפרש, בגמרא כתוב סעודה קטנה. אני לא חושב שיש סעודה קטנה ויש סעודה גדולה. אפילו סעודה קטנה אסור, שמא ימשך באכילה.
דין — לא תורה
והוא אומר, ולא ילמוד, אסור לדון בתורה, אפילו בגמר דין, אפילו כבר סיימו. למה? שמא יתעורר שם פירכא, אולי ברגע האחרון נכנסה סברא חדשה, פירכא, וזה הופך את הנוסח. אתה חושב באמת שאתה מסיים, אתה כבר בגמר דין, אבל עדיין יכול להיכנס סברא חדשה, וימשך, ולא יתבטל מן התפילה.
מדברים כאן לכאורה באופן שכאשר… אם אדם שקוע בלימוד, הרמב״ם אמר שדין הוא לא לימוד, לדין אין דין של תורה לגבי הדברים האלה. זה דין, באו עדים חדשים וכדומה, אבל זה לא מהעוסק בתורה, לא עוסקים, לא יכולים לצאת ללמוד, עוסקים בלברר את המציאות ולהכריע.
בורסקי
וכן לא ישב לפני הספר, אסור לשבת לפני הספר, אפילו להסתפר, אפילו תספורת פשוטה, עד שיתפלל, לפני התפילה. למה? שמא ישבר הזוג, כי חוששים שיישבר הזוג, זוג המספריים, המספריים לא רגע, יישבר, וזה יתמשך ויאחר את זמן מנחה.
אותו דבר, ולא יכנס לבורסקי, אסור ללכת למי שעושה עור, אני לא יודע מה, לעשות נעליים, סמוך למנחה עד שיתפלל, שמא יראה הפסד במלאכתו. אה, בורסקי הכוונה אדם שיש לו עסק, אסור ללכת לעסק שלו לבדוק את העורות שלו סמוך למנחה עד שיתפלל, שמא יראה הפסד במלאכתו, הוא יראה איזה הפסד שיכול לקרות, ויתעסק בה, הוא יהיה עסוק בזה, וישכח מן התפילה.
דבר שלוקח זמן, דבר שיכול להיות שצריך להיכנס, כן. כל דבר שיכול לקחת זמן וכדומה. כן.
הלכה ו׳: אם התחיל לא יפסיק — מאימתי חשיב התחלה
המשך הלכה ז: תפילת ערבית — אסור לאכול/לישון לפני מעריב
דובר 1:
זה היה לגבי מנחה, מתי מותר להתחיל לעשות מלאכות לפני מנחה.
יש את הגמרא לגבי מעריב. אפילו תפילת ערבית רשות, ואני הרי למדתי קודם שתפילה היא חובה, לא רשות.
אומר הוא, אם זה רשות, צריך להקל. והוא אומר כך, הרמב״ם אומר:
לא יאכל אדם ולא יעשה מלאכתו קודם שיתפלל תפילת ערבית.
שלא יבוא מהעבודה ויאמר כך, “אני חושש, כבר באתי, אני הולך עכשיו לאכול, אני הולך לישון קצת, ואחר כך אני אתפלל, אחר כך אתפלל”.
זה ממש הגיוני, כי הרמב״ם הרי אמר קודם שצריך לאכול משהו, להירגע לפני כן. האדם עושה את החשבון. אבל יש בעיה, כי שינה או אכילה הם דברים שנמשכים, שמא תאנסנו שינה. הוא נרדם היטב, הוא התכוון לישון רק שעה, אבל הוא נשאר ישן כל הלילה.
אלא מתפלל ערבית, אלא שיתפוס מעריב, שימהר, שיתפלל מעריב, ורק אחר כך לאכול, לשתות ולישון.
קושיא גדולה: מדוע יש איסור אם תפילת ערבית רשות?
דובר 1:
אז אני באמת לא מבין מה הפשט, כי אם תפילת ערבית רשות, מה איכפת שהוא שכח? הוא בכלל לא עבר על שום דבר.
הברייתא שאומרת זאת מדברת גם על קריאת שמע, וקריאת שמע היא חובה. ממילא, ודאי אסור להירדם לפני שקוראים קריאת שמע. אבל מה שהוא אומר על מעריב זה באמת קשה מאוד. מה הפשט? מדוע יהיה איסור אם תפילת ערבית רשות?
הגמרא אומרת אפילו שאותה ברייתא היא לפי מי שסובר שתפילת ערבית חובה. אבל הרמב״ם אומר שזו טעות, ולא בחלק הזה, אלא הוא סובר שתפילת ערבית רשות. אז אני לא מבין את השאלה. מה באמת הפשט?
הצעות
דובר 2:
אוקיי, הרמב״ם מדבר כאן לאדם שכן מקפיד. זה אמנם רשות, אבל אם אתה מקפיד על מעריב, עצה טובה, תעשה זאת מיד.
דובר 1:
אבל הברייתא כבר מדברת, “קיבלוה עליהם כחובה”. זה היה אחרי הברייתא, לא באותו זמן. לא ברור. אני לא יודע מה הפשט.
בוא נראה אולי הוא אומר פשט. ותפילת ערבית רשות.
דובר 2:
אומר לו, “זה לא הגיוני”, זה לא הגיוני לי. אני רוצה להגיד לך, אני לומד עכשיו על זמן קריאת שמע, זה לא ברור לי, אני לא מבין. אוקיי, אני לא מבין את התורה אז אני רוצה להגיד לך.
דובר 1:
ועוד דבר, יש לו פשט טוב יותר מדוע אפילו משהו שהוא רשות? אני לא מבין למה. לא, בוא נפתח.
הלכה ז (המשך): חילוק בין שחרית למנחה — דבר המצוי
דובר 1:
ומותר להסתפר ולהיכנס למרחץ סמוך לשחרית, מפני שלא גזרו אלא סמוך למנחה, שהוא דבר המצוי, שרוב בני אדם עושין כן. אבל בשחר דבר שאינו מצוי, ולא גזרו בו.
אבל מה אתה רוצה ממני? כלומר, מה שלמדנו שאסור לעשות תספורת ולהיכנס למרחץ לפני מנחה, אפשר לפני שחרית.
הפשט הוא לא יאכל אדם סמוך למנחה גדולה שמא ימשך, אבל סמוך למנחה קטנה אוכל. כי אז זה הזמן הרגיל שאנשים מסתפרים, שרוב בני אדם עושין כן.
אבל שחרית יש כבר עניין, כי אחד מני אלף לא גזרו רבנן. שאם אחד בדיוק הולך, אז כך, אם על כל אחד שהולך למרחץ לפני מנחה, כמה אנשים ישכחו, ובדיוק אדם אחד הולך למרחץ לפני שחרית, לא תשכח שחרית. זה הפשט לכאורה, נכון?
הלכה ח: תורתו אומנותו — הפסקה מלימוד לתפילה
דובר 1:
עכשיו נראה, כשאדם נמצא באמצע לימוד, האם הוא צריך להפסיק לתפילה.
השאלה היא, משום תלמוד תורה גדול מתפילה, פוסק האם הוא צריך להפסיק את הלימוד ומתפלל.
אבל אם היתה תורתו אומנותו, שאין אומנותו תורה ואינו עושה מלאכה כלל, היה עוסק בתורה ובשעת תפילה, אינו פוסק, שמצות תלמוד תורה גדולה ממצות תפילה.
אז הרמב״ם, כך אומרת הגמרא, המשנה, בוא רק נחזור על הלכה חשובה, למרות שלא נוהגים כך.
משנה שבת: מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפילה
במשנה כתוב, מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפילה. כן? כי חברים העוסקים בתורה מפסיקים לקריאת שמע ולא לתפילה.
אומרת הגמרא, אמר רבי יוחנן, זה דווקא כמו רבי שמעון בן יוחאי וחבריו, שתורתן אומנותן. אבל כגון אנו, מפסיקין לקריאת שמע ולתפילה. כן? כך אומרת הגמרא.
ביאור הרמב״ם: מה משמעות “תורתו אומנותו”
הרמב״ם מסביר, מה הכוונה רבי שמעון בן יוחאי וחבריו? מה זה? לא פשוט רבי שמעון בן יוחאי וחבריו שהיו במדרגה גבוהה, שזה חלק. העניין הוא, שלא הייתה להם עבודה. הייתה להם השיטה, הם סברו שלא צריך לעבוד, נכון?
אז כמו מי שלא יכול להכניס עבודה אחרת, וממילא אומר גם הרמ״א, בשעת שעוסק בו, שאם יש אדם שתורתו אומנותו, שאין לו עבודה אחרת, בכל זאת יש לו גם זמנים שהוא צריך לטייל או שהוא צריך לעשות דברים אחרים. אני לא מתכוון שהוא לומד כל שנייה, שהוא צריך ללמוד כל שנייה. מה שהוא צריך לומר זה
הלכה ח (המשך): תורתו אומנותו – פטור מתפילה
ממילא, כשעכשיו הוא נמצא באמצע אומנותו, הוא פטור מתפילה. בעל אומנות אינו פטור מתפילה. בעל אומנות שאומנותו תורה, כי מצוות תלמוד תורה גדולה ממצוות תפילה.
אבל לפי הרמב״ם יצא שפועל, אברך כולל שתורתו אומנותו, כי אין לו מלאכה אחרת כלל, בוודאי אין כאן ההלכה שבאמצע לימוד הוא לא צריך להפסיק להתפלל.
יכול להיות שבגלל זה בליקוטי שיחות צריך כל יום אריכות קדושה כשלא עושים מנחה כראוי. יכול להיות שבעצם הוא פטור. אם הוא מחמיר לעצמו חומרא או קולא, אני לא יודע.
בשחרית אין בעיה, כי בשחרית הוא לא התחיל את הלימוד. לפני סדר הלימוד הוא מחויב להתפלל. הרמב״ם אומר רק, באמצע הסדר מגיע מנחה, וזה נוגע בעיקר במנחה, כי מעריב נשארים בבית בכל מקרה.
במנחה, באמצע הלימוד מגיע שצריך להתפלל מנחה. מי שתורתו אומנותו, כל אחד לפי הפשט הוא לא צריך לפסוק, כי תלמוד תורה גדול ממצוות תפילה.
מה החילוק אם הוא תורתו אומנותו? פשוט, אתה ממילא מפסיק לעבודה שלך, וכשאתה עובד אתה יכול להפסיק להתפלל מנחה. בלימוד לא. זו המילה.
דובר 2: כן? נכון?
דובר 1: כן. טוב מאוד.
הלכה: עוסק בצרכי ציבור
אומר הרמב״ם, “אבל העוסק בצרכי רבים כעוסק בדברי תורה דמי”. כתוב שהמנהג היום שכן מפסיקים, אבל זה לא כל כך פשוט. אני מתכוון שכבר. כן.
עוסק בצרכי ציבור הוא כעוסק בדברי תורה, והוא פטור מתפילה. אה, חשוב מאוד. למדנו שמקריאת שמע הוא פטור. מקריאת שמע הוא לא פטור, לומדי התורה. אבל עוסק בצרכי ציבור פטור הן מקריאת שמע והן מתפילה. לא יפסיק, אלא יקום ויקרא ויגמור מלאכתו. כמו שלמדנו בקריאת שמע. כן. טוב מאוד.
הלכה: הפסקה באמצע תפילה
אומר הרמב״ם, מפסיקים באמצע תפילה לצורך גדול או מפחד. כך, מי שהיה עוסק בתפילה, אומר הרמב״ם, המתפלל אינו מפסיק תפילתו, אסור להפסיק באמצע תפילה, אלא מפני סכנת נפשות, רק אם יש סכנת נפשות. טוב מאוד.
אפילו מלך ישראל שואל בשלומו, באמצע תפילה, לא ישיבנו, לא יענה לו, כי עכשיו מתפללים. טוב מאוד. אפילו מלך גוי, לא יענה לו. והמלך לא יבין, והמלך גם למד רמב״ם, הוא יודע שאתה נמצא באמצע תפילה ואין לך פחד מהמלכות.
דיון: מדוע בקריאת שמע מותר להפסיק מפני היראה?
דובר 2: אבל… בקריאת שמע כן, על סתם יראת כבוד. אני צריך להבין בדיוק למה.
דובר 1: כי בקריאת שמע הדין הוא שבין הפרקים, בין… בין… בין הפרקים, מפני היראה, לא מתכוונים ליראת גניבה, מה שכתוב מפני היראה מתכוון לומר אדם שצריך לכבדו, צריך לפחד ממנו. אבל בקריאת שמע במיוחד יפסיק, לא סתם כך.
דובר 2: אה, כי זה לא ברכה לבטלה.
דובר 1: אה, כי תפילה היא משהו שעושים בדרך כלל, הרי דבוק, וזה מאוד ברור. קריאת שמע היא משהו שבדיוק באותו זמן צריך לקרוא קריאת שמע.
דובר 2: לא, לא, לא, זו הסיבה שמפני היראה מותר להפסיק, כי זה פחות חמור. תפילה היא פחות… קריאת שמע, ברכות קריאת שמע פחות חמורות מתפילה. שאפילו למלך זה דבר רציני, הוא לא יכול להפסיק. למלך גוי מותר, כי שם יש כבר קצת סכנה, שמא יהרגנו. טוב מאוד.
הלכה: מלך גוי או אנס בא כנגדו
היה עומד בתפילה וראה מלך גוי או אנס בא כנגדו, שבמקום להפסיק באמצע, יקצר. יקצר פירושו שיאמר כל תפילה מהר, או שיכול לומר הביננו, או אפילו בכל ברכה ישמיט כמה מילים מכל ברכה עד שיגיע מהר לסוף.
ואם אינו יכול, אם הוא לא יכול, אין לו מספיק זמן, או שהוא לא יודע איך לקצר, יפסיק, יפסיק באמצע. יפסיק, כן, כי פיקוח נפש.
הלכה: נחש או סכנה באמצע תפילה
אותו דבר, וכן אם ראה נחש בא כנגדו, אז אם הגיע אליו, הם מגיעים ממש קרוב אליו, והוא דרכו, והם מסוכנים במקום שהוא נמצא, יכולים להרגו, ופשוט שהוא יפסיק מהר וינסה לברוח.
כשמכניסים את הדרך לנחש, אז אם הם לא יכולים להרוג במקום אחד, הוא לא צריך להפסיק. נחש הוא כנראה לא דווקא, אם הם המון והם הולכים לעשות ייסורים גדולים, פשוט שהוא צריך להפסיק.
דיון: נחש ולא עקרב
העניין הוא, המשנה אומרת לשון כזו, “אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק”. אומרת הגמרא, זה רק במקום שאין סכנה. הגמרא לא אומרת את הלשון, הגמרא אומרת “נחש ולא עקרב”.
הרמב״ם הבין שזה לא מתכוון דווקא נחש או עקרב. הגמרא מדברת באופן שעקרב הוא בדרך כלל… העניין הוא, נחש, זה תלוי איזה נחש. אנחנו לא רגילים לנחשים, ובכלל, אולי נבהל, אבל הרבה נחשים, הוא פשוט הולך והולך. הוא לא סכנה. תן, תן להתפלל הלאה.
אבל אם זה הדרך שהנחש הוא נחש, ודאי הוא צריך להפסיק. זה לא דברים שצריכים מסירות נפש, לא שלוש חמורות, כן? דברים פשוטים. כן.
הלכה: נשים, עבדים, קטנים – חיוב תפילה
אומר הרמב״ם הלאה, מי פטור מתפילה ומי חייב? אומר הרמב״ם, “נשים ועבדים וקטנים חייבין בתפילה”. למה? כי עצם התפילה היא לכאורה לא דבר התלוי בזמן. טוב מאוד, כי זו תפילת רחמים, ונשים צריכות גם רחמים, הן צריכות גם אבא שיעזור להן.
“וכל איש שפטור מקריאת שמע, פטור מן התפילה”. כמו החתן שלמדנו, העוסק במצווה, זה כלל חומר שהוא פטור מתפילה. ובכל זאת יש חילוק אחד.
חילוק: נשים חייבות בתפילה אבל פטורות מקריאת שמע
כל ההלכות, כל ההלכות שלמדנו בהלכות קריאת שמע פרק ג׳ ו-ד׳, אני לא זוכר איפה היה כתוב מי שפטור מקריאת שמע פטור גם מתפילה, כי תפילה היא חומר קטן יותר. חוץ מנשים, שלגביהן זה הפוך. נשים חייבות בתפילה אבל פטורות מקריאת שמע.
דיון: האם נשים חייבות בכל הלכות תפילה דרבנן?
כבר שאלנו את החקירה האם זה אומר שהן חייבות ממש בכל הלכות תפילה דרבנן, או שזה רק מדאורייתא, עצם התפילה. לא ברור.
דובר 2: מה היה כאן שאמרו שאולי זה רק דרבנן? והרמב״ם נשמע שהן חייבות בתפילה בפשטות. אני לא מבין כאן את החילוק.
דובר 1: אבל יש כן קולא אחת שיש בתפילה יותר מקריאת שמע, נכון? כלומר, מלווין את המת, אפילו לא מי שהמת מוטל עליו. קודם בקריאת שמע למדנו שהמלווה את המת, רק מי שהמת צריך אותם פטור. אבל לגבי תפילה, כל מי שיוצא לכבוד לכבד מת, ללוות, אפילו אם לא צריכים אותו למת, פטורים מתפילה. טוב מאוד. אז… טוב מאוד. זו ההלכה.
דיון: האם נשים חייבות בתפילה דרבנן?
הוא מביא כאן באמת, יש, הרמב״ם עוד הסביר בפרק א׳ שמאחר שחיוב מן התורה אינו זמן גרמא, בגלל זה נשים חייבות, משמע מזה שבאמת לא חייבות בדרבנן, רק בדאורייתא.
אבל רש״י ואחרים טענו שיכול להיות שהכלל שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא הוא רק כלל על דאורייתא, מצוות דרבנן אפילו שהזמן גרמא יכולות להיות חייבות, לפי זה הן צריכות להיות חייבות בתפילה כראוי.
המנהג: נשים לא מתפללות
אבל המנהג, המנהג הוא כמו שהמגן אברהם כבר אמר שהמנהג הוא שהן פטורות, שהן לא נוהגות להתפלל. אף על פי שהמשנה ברורה למשל פוסק שהן חייבות, הוא מביא שבנו של החפץ חיים כותב שאמו כמעט לא התפללה, זה המנהג אפילו המנהג של החפץ חיים עצמו.