סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור – רמב״ם הלכות קריאת התורה, פרק י״ב
—
הקדמה: קריאת התורה בסדר ספר אהבה
אחרי הלכות תפילה (שכוללות סדר בית המדרש, תפילה וכו׳) באות הלכות קריאת התורה. הרמב״ם כדרכו המסודרת לתת מבט רחב על כל התורה כולה – הרמב״ם “מספר סיפור” של מהו חיי יהודי, מספר המדע עד ספר עבודה, וזה נותן בהירות שלא מקבלים מלימוד גמרא לבדה.
—
הלכה א – התקנה של קריאת התורה
דברי הרמב״ם
משה רבינו תיקן להם לישראל שיהיו קורין בתורה ברבים בשבת ובשני ובחמישי בשחרית, כדי שלא ישהו שלשה ימים בלא שמיעת תורה.
פשט
משה רבינו תקן שיקראו תורה ברבים בשבת, שני וחמישי בשחרית, כדי שלא יעברו ישראל שלושה ימים בלא לשמוע תורה. זה מבוסס על הפסוק “וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים” – “אין מים אלא תורה.”
חידושים והסברות
1. קריאת התורה היא קטגוריה שלישית – לא קריאת שמע, לא תלמוד תורה
קריאת התורה אינה אותו דבר כמו מצוות קריאת שמע (שהיא בכל יום) או מצוות תלמוד תורה (שגם היא בכל יום). קריאת התורה היא באופן ספציפי ענין של תורה בציבור – קוראים בפני כל הקהל. זו קטגוריה מיוחדת: לא לימוד התורה של היחיד, לא ידיעת התורה, אלא כעין “עלייה של תורה” – שמיעת תורה ציבורית. (השולחן ערוך הרב מחלק בין לימוד התורה לידיעת התורה, וכאן רואים ענין שלישי.)
לשון הרמב״ם היא “שמיעת תורה” – לא “לימוד” אלא “שמיעה”. זה מתאים לענין שקריאת התורה היא קטגוריה מיוחדת – אין זה על לימוד היחיד, אלא על שמיעת הציבור את התורה.
2. קריאת התורה קדומה לתפילה בציבור – ואולי היא עיקר בית הכנסת
קריאת התורה בציבור היא כבר ממשה רבינו, אבל תפילה בציבור (חזרת הש״ץ, מנין) היא רק מאנשי כנסת הגדולה. במסכת מגילה פרק ד, שהוא המקור העיקרי להלכות בית הכנסת, מדברים בעיקר על קריאת התורה, לא על תפילה. (מסכת ברכות היא לתפילה, מסכת מגילה היא לקריאת התורה/מגילה.) זה אומר אולי שעיקר בית הכנסת הוא אולי אפילו לקריאת התורה יותר מאשר לתפילה. בפרק הקודם למדנו על בניית בית כנסת עם בימה במיוחד לקריאת התורה.
3. מעמד התקנה – מצוה דרבנן אפילו ממשה רבינו
הרמב״ם אומר “משה רבינו תיקן” – זה נשאר מצוה מדברי סופרים / דרבנן, כי זה לא כתוב בתורה כציווי מהקב״ה. מצוה דרבנן אינה סיווג היסטורי (איזה דור תיקן אותה), אלא מהותי – האם הקב״ה ציווה עליה בהר סיני או לא. אפילו תקנות של בית דינו של שם ועבר (לפני משה רבינו!) נשארות דרבנן. הדוגמה של “שואלין ודורשין בהלכות החג קודם החג שלשים יום” היא גם “משה רבינו תיקן” ונשארת דרבנן.
4. כיצד פעלה קריאת התורה במדבר? – מגילה מגילה ניתנה
מועלית שאלה: האם היה אפשר לקיים קריאת התורה במדבר, כשהתורה עדיין לא נכתבה במלואה? הרמב״ם הולך לפי השיטה “תורה מגילה מגילה ניתנה” (כפי שהוא כותב בהקדמתו שישראל כתבו מגילות מגילות). לפי זה היה אפשר לקרוא מהמגילות שכבר נכתבו. אבל לפי השיטה “תורה חתומה ניתנה” היתה זו קושיה איך יכלו לקרוא.
5. מה היה אופן קריאת התורה במדבר? – שתי אפשרויות
אפשרות א: לימודו של משה רבינו עם כלל ישראל היה בעצם קריאת התורה – הוא קרא תורה שבכתב והוסיף הערות מתורה שבעל פה.
אפשרות ב (שנוטים אליה יותר): שיעורו של משה רבינו היה שיעור עיון לחכמים (כמו ראש ישיבה, “כמו ר׳ חיים בריסקר”), לא לכל העם. אבל כשהיו באמצע הדרך (“וילכו דרך שלשת ימים”) ולא היה זמן לשיעור עיון, תיקן משה רבינו תקנה חדשה: שיקראו לפחות מעט מכתב (קלף/מגילה) בפני הציבור – זו קריאת התורה ברבים. “תורה ברבים” משמע שכבר היה כתוב, ומדברים על הגליונות שאנשים כתבו.
6. המקור לקריאת התורה במרה
המקור לקריאת התורה כבר מוזכר במרה (אחרי קריאת ים סוף), שהוא לפני סוף ימיו של משה. מה שכתוב שבמרה ניתנו מצוות מסוימות – זה משום שהקב״ה רצה שיתחילו לקיים אותן מצוות אז. אבל מגילות כבר היו, וכבר למדו.
7. [דיגרסיה: סדר היום בתפילה כלימוד התורה]
בסדר התפילה יש גם חלקים שהם בעצם לימוד התורה – “איזהו מקומן”, פיטום הקטורת, “אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא” / “תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום”. זה הטעם לקדיש דרבנן אחריהם – כי למדו. אבל כל זה ענין של לימוד היחיד, בעוד קריאת התורה היא ענין של ציבור.
—
תקנות עזרא – תוספות לתקנת משה
דברי הרמב״ם (מבוסס על גמרא מגילה)
הגמרא שואלת: עזרא קרא תורה – אבל הרי כבר מסורה שמשה תיקן זאת? עונה הגמרא: משה תיקן שבת, שני וחמישי. עזרא הוסיף פרטים.
פשט
משה תיקן את העיקר של קריאת התורה. עזרא הסופר הוסיף שלוש תקנות:
חידושים והסברות
1. מנחה בשבת
שבת אחר הצהריים גם יקראו. הטעם: “בשביל יושבי קרנות” – זה זמן שאנשים יושבים ולא עושים דבר ומבזבזים זמן. (הרמב״ם מביא בהלכות יום טוב/שבת שצריך להעמיד שומרים ביום טוב אחר הצהריים מאותו טעם.)
חידוש בפירוש “יושבי קרנות”: פירוש אחד הוא שאחר הצהריים אנשים יושבים בפינות (קרנות) ומתבטלים. פירוש אחר: בבוקר הם עדיין יושבים בפינות, אחר הצהריים באים לבית הכנסת למנחה.
2. שני וחמישי בכל שבוע
שפעמיים בשבוע תהיה קריאת התורה, כדי “שלא ישהו שלשה ימים בלא תורה”. מעניין: את החלק ששבת קוראים שבעה עולים עזרא לא תיקן.
3. שלא יקראו פחות מעשרה פסוקים
מינימום של עשרה פסוקים בכל קריאה. חידוש: לפני כן, בתקנת משה רבינו, לפעמים היה מספיק אפילו פסוק אחד. עזרא פירמל את זה שצריך להיות עשרה פסוקים מינימום. משלושה קוראים יוצא שלושה אוארבעה פסוקים לכל אחד.
—
הלכה א (המשך) – “ואלו הימים שקורין בהן בתורה בצבור”
דברי הרמב״ם
“ואלו הימים שקורין בהן בתורה בצבור: שבתות, ומועדים, ובראשי חדשים, ובתעניות, ובחנוכה ובפורים, ובשני ובחמישי בכל שבוע ושבוע.”
פשט
רשימה מלאה של כל הימים שקוראים תורה בציבור – בערך שש-שבע קטגוריות.
חידושים והסברות
הרמב״ם לא אומר שכל הימים הללו הם תקנות של משה או עזרא. הוא מביא זאת סתם כהלכה – רשימה. ראשי חדשים, תעניות, חנוכה, פורים – המקור לקריאתם אינו מיוחס במפורש למשה או לעזרא.
התקנה של שלושה ימים בלא תורה יצרה שבכל העיירות היו יהודים באים פעם בשלושה ימים לבית המדרש בעיר הגדולה לשמוע קריאת התורה – “אירוע גדול” שעיצב את כל חיי כלל ישראל (כפי שלומדים במסכת מגילה).
—
הפטרה בנביא
דברי הרמב״ם
“ואין מפטירין בנביא” – בכל הימים קוראים תורה, אבל הפטרה (קריאת קטע מנביא) קוראים רק: בשבתות, ובימים טובים, ובתשעה באב.
פשט
הפטרה קוראים רק בימים שאין עובדים.
חידושים והסברות
הצד השווה: הימים שקוראים הפטרה הם ימים שאין עובדים. ביום עבודה (ראש חודש, חנוכה, שני וחמישי) אי אפשר לעכב את הקהל בקריאה ארוכה יותר. ראש חודש – קוראים תורה אבל עובדים, לכן לא קוראים יותר (אין הפטרה). שבת, יום טוב, תשעה באב – אין עובדים, לכן אפשר לעשות הפטרה.
חידוש בלשון: הרמב״ם לא אומר “יש תקנה להפטיר בנביא.” הוא אומר זאת בצורה שלילית – “ואין מפטירין בנביא” בימים האחרים – רק בשלושה אלה.
במנחה של תענית קוראים כן תורה. הטעם: הקהל כבר חזר מהעבודה, יש יותר זמן.
—
הלכה ב – מינימום של עשרה אנשים
דברי הרמב״ם
“אין קורין בתורה בצבור בפחות מעשרה אנשים גדולים בני חורין.”
פשט
קריאת התורה היא דבר שבקדושה שצריך מנין של עשרה, כמו קדיש וקדושה.
חידושים והסברות
קודם לכן בהלכות תפלה בציבור כבר הזכיר הרמב״ם “כל דבר שבקדושה” – תפלת הציבור, ו״אחד קורא בתורה” – כאחד הדברים שצריכים עשרה.
שני “מנינים” של עשרה: צריך להיות עשרה אנשים (ציבור חשוב) ועשרה פסוקים (כמות תוכן חשובה). “אין קורין בפחות מעשרה פסוקים.”
חידוש לגבי “וידבר ה׳ אל משה לאמר”: הפסוק “וידבר ה׳ אל משה לאמר” נספר במנין עשרת הפסוקים, אף שאינו אומר תוכן – הוא רק הקדמה. אבל הוא פסוק והוא נספר.
—
הלכה ב (המשך) – מינימום של שלושה קוראים ושלושה פסוקים
דברי הרמב״ם
“ולא יהיו הקורין פחות משלשה אנשים” – מינימום שלושה עולים. “ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים.”
פשט
מינימום שלושה עולים (שהרמב״ם קורא להם “קורין”). כשמסיימים עלייה באמצע פרשה, אסור להשאיר פחות משלושה פסוקים מאותה פרשה לעולה הבא.
חידושים והסברות
כיום המנהג שהעולה עולה וקורא יחד עם הבעל קורא, אבל הרמב״ם קורא להם “קורין” – הם אלה שקוראים.
סט של “שלושה”: שלושה עולים מינימום, ושלושה פסוקים מינימום מכל פרשה – מקביל לסט של “עשרה” (עשרה אנשים, עשרה פסוקים).
—
הלכה ד – לא יניח בפרשה פחות משלשה פסוקים / לא יקרא הקורא פחות משלשה פסוקים
דברי הרמב״ם
אסור להתחיל לקרוא פחות משלושה פסוקים מתחילת פרשה, ואסור להשאיר פחות משלושה פסוקים מסוף פרשה. כל עולה צריך לקרוא לכל הפחות שלושה פסוקים.
פשט
שלושה כללים: (1) אי אפשר להתחיל פרשה חדשה רק שני פסוקים פנימה; (2) אי אפשר לעצור כשנשארים פחות משלושה פסוקים עד סוף הפרשה; (3) כל קורא קורא מינימום שלושה פסוקים.
חידושים והסברות
1. הטעם – חשש טעות
הגמרא (מגילה) מסבירה שהסיבה היא שאנשים לא יכנסו לבית הכנסת ויחשבו שדילגו על פסוקים. כלומר, מישהו נכנס באמצע, שומע שקוראים רק שני פסוקים מפרשה, וחושב שהקורא קרא רק שני פסוקים (פחות מהמינימום של שלושה).
2. בזמן הזה החשש כמעט אינו שייך
כל החשש בנוי על כך שהשומע יודע היכן פרשה מתחילה והיכן היא מסתיימת. בימינו אף אחד (חוץ מהבעל קורא) לא יודע היכן הפרשיות פתוחות וסתומות. אף אחד גם לא מסתכל בחומש בשעת קריאת התורה (קריאת התורה לא אומרת שמסתכלים בחומש). ממילא החשש רחוק מאוד, ואפשר להקל.
3. חומרת המשנה ברורה – וקושיה עליה
המשנה ברורה מחמיר שאפילו ב״שני” ו״שלישי” שמודפס בחומשים, גם שם לא יפסיקו פחות משלושה פסוקים מאותו סימן — כי אנשים יעשו אותה טעות. זה מבוקר: ראשית, “שני ושלישי” בחומשים “סתם איזה גבאי עשה” בלי מקור הלכתי. שנית, אם המשנה ברורה יכול לעשות חומרא מבוסס על מה שהקהל חושב, אפשר גם לעשות קולא מבוסס על אותו עיקרון — שאף אחד לא יודע היום היכן הפרשיות.
4. מה פירוש “פרשה” כאן?
הקהל מניח ש״פרשה” פירושה פרשיות פתוחות וסתומות בספר תורה. אבל יכול להיות ש״פרשה” פירושה ענין (נושא), לא דווקא פתוחה/סתומה. בגמרא כתוב שבענין אפשר להחליף (שייך למדלג).
5. שיטת המונקאטשער רב
המונקאטשער רב אמר שלא ילכו אחרי ה״שני” שכתוב בסידור, כי הרבה פעמים זה לא מדויק ואין לו קשר לענין.
6. עצה מעשית
אם רוצים לעשות עליות אחרות ממה שכתוב בסידור, ירשמו לפני שבת מה הולכים לעשות, כדי שהקהל יוכל לעקוב — כך יוצאים ידי כל הדעות.
7. “ויחל משה” – ראיה שכשיודעים, יודעים
תוספות במסכת מגילה שואל על “ויחל משה” (שקוראים בתענית), שמתחיל שני פסוקים לתוך פרשה — לכאורה נגד ההלכה. אחד התירוצים הוא: כשהקהל יודע מה קוראים (כמו בקריאה מוכרת), אין חשש טעות. זה תומך בכלל שהחשש הוא רק כשיכולים לטעות.
—
חלוקת עשרה פסוקים בין שלושה קוראים
דברי הרמב״ם
שלושה שקראו עשרה פסוקים — שנים קורין שלושה שלושה ואחד ארבעה. בין שקרא ארבעה ראשון, בין אחרון, בין אמצעי — הרי זה משובח.
פשט
עשרה פסוקים לא מתחלקים שווה לשלושה. ממילא שני קוראים קוראים שלושה פסוקים כל אחד, ואחד קורא ארבעה. זה שווה מי שקורא את הארבעה.
חידושים והסברות
1. ראיה שעשרה פסוקים היא הלכה קבועה
רואים בבירור מההלכה שאין זה ענין של “תחלק כמו שמתאים לך” — זו חובה קבועה של עשרה פסוקים. הרמב״ם לא מדבר על חלוקה לפי ענינים, אלא על עשרה פסוקים ממש.
2. המנהג שלנו לא מתאים לזה
בפועל, בשני וחמישי ובשבת מנחה, מסתכלים בסידור היכן כתוב “שני” ו״שלישי”, ולא קוראים דווקא עשרה פסוקים. גם עושים “סיום יפה” במקום להחזיק בעשרה פסוקים.
3. שיטת הגר״א
הגר״א אמר שיקראו פשוט את עשרת הפסוקים הראשונים של כל פרשה, ולא אחרת — אלא אם כן זה ממש לפי הכללים שכתובים.
4. “הרי זה משובח” — לכל אופן יש מעלה
הגמרא נותנת הסברים לכל אפשרות: הראשון — כי הוא הראשון (מעלת הראשון); האחרון — כי “אחרון אחרון חביב”; האמצעי — כי הוא באמצע. כל שלושת האופנים שווים “משובח.”
5. [דיגרסיה: הערך של עשרה פסוקים כ״לימוד תורה”]
שלושה ימים בלא תורה אסור, ומה זה “תורה”? — עשרה פסוקים! לא אפילו כל אדם בנפרד, אלא כל קורא קורא שלושה פסוקים, וזה נחשב “לימוד תורה טוב.” אפילו הפסוק “ודבר שלום על ישראל” נחשב. חז״ל היו להם הערכה הרבה יותר גדולה לפסוק תורה ממה שיש לנו. אנשים חושבים ש״להיות מחובר לתורה” פירושו דף גמרא שלם (שלוקח שלוש שעות), אבל חז״ל אמרו: עשרה פסוקים!
6. [דיגרסיה: תפילה בבית המדרש — אולי קריאת תורה קצרה יותר?]
הרמב״ם מדבר על שלושה מיני תפילה — (1) ביחידות; (2) בבית הכנסת; (3) “היכא דהוו גרסי” — בבית המדרש שבו לומדים. בבית המדרש, שבו לומדים כל היום תורה, אולי לא היה אותו סדר של קריאת התורה, כי הצורך של “לא לעבור שלושה ימים בלא תורה” כבר מסופק דרך הלימוד. הרמב״ם אמר שבמקומות מסוימים עושים שמונה עשרה קצרה יותר. אבל אין מקור ברור שבבית המדרש קריאת התורה היתה קצרה יותר.
—
ברכות קריאת התורה – סדר הברכות
החידוש העיקרי של ברכות קריאת התורה
החידוש העיקרי של קריאת התורה בציבור אינו הקריאה עצמה (מותר לקרוא תורה כמה שרוצים באופן פרטי), אלא ברכות התורה הנוספות שאומרים בקריאה בציבור. זה חידוש כי כבר אמרו ברכות התורה בבוקר.
סדר הברכות – פתיחת וסגירת ספר התורה
דברי הרמב״ם
“כל אחד ואחד מן הקורין פותח ספר תורה ומביט במקום שהוא קורא בו” – הוא פותח את ספר התורה, מסתכל היכן הוא הולך לקרוא, ורק אחר כך מברך.
פשט
הוא צריך לדעת היכן הוא מתחיל לקרוא, לכן הוא מסתכל קודם.
חידושים והסברות
מחלוקת תנאים: רבי מאיר אומר שצריך לסגור את ספר התורה לפני הברכה, כדי שלא יאמרו ברכות כתובות בתורה. **
רבי יהודה** אומר שאפשר להשאיר את ספר התורה פתוח.
הרמב״ם פוסק כרבי יהודה – משאירים את ספר התורה פתוח. אין לו את החשש של רבי מאיר, כי הוא סובר שזה לא עיקר הדין אלא הידור/חשש. אבל אם סוגרים, מאבדים את ה״מביט ורואה” – צריך לחפש שוב את המקום כשפותחים בחזרה.
מנהג חסידים מול ליטאים: המשנה ברורה פוסק שמשאירים את ספר התורה פתוח אבל מסתכלים הצידה (כך יודעים שהוא לא קורא את הברכות מהתורה). חסידים נוהגים לסגור את ספר התורה. המנהג החסידי הוא טורח על הציבור ועל הקורא – כל פעם צריך לחפש שוב את המקום.
איך חסידים פותרים את הבעיה: אצל חסידים הקורא אומר “אמן” אחרי הברכה, ובשעה שהוא אומר “אמן” הוא מסתכל לתוך ספר התורה – כך הוא מוצא את המקום. אצל ליטאים שלא אומרים “אמן” זה יותר לא נוח למצוא את המקום אחרי הסגירה.
ברכה אחרונה – גולל את הספר
דברי הרמב״ם
אחרי הקריאה אומר העולה “אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו, ברוך אתה ה׳ נותן התורה” – ואז “גולל את הספר” – רק אחרי הברכה האחרונה הוא סוגר את ספר התורה.
חידושים
החילוק בין לפני הקריאה (משאירים פתוח) לאחרי הקריאה (סוגרים) הוא לכאורה כי אחרי הקריאה הוא כבר לא צריך לדעת היכן הוא עומד – האדם הבא יקרא. אף על פי שמצד החשש של “שלא יאמרו ברכות כתובות בתורה” אין חילוק בין לפני ולאחרי, בכל זאת נראה שהרמב״ם סובר שכך עדיף. יש פוסקים שאומרים שגם אחר כך לא צריך לסגור.
“ברכו את ה׳ המבורך”
פשט
לפני הברכה אומר העולה “ברכו את ה׳ המבורך” והקהל עונה “ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד”.
חידושים
“ברכו” נאמר בשלושה דברים: הקדמה לברכת קריאת שמע של שחרית, הקדמה לברכת קריאת שמע של ערבית, והקדמה לברכת התורה של הבעל קורא. בברכת המזון יש נוסח דומה אבל שונה – “נברך” / “ברוך ה׳ אלוקינו”.
הפשט: “ברכו” היא קריאה/הזמנה לקהל – דומה לחזרת הש״ץ. הרבה אנשים לא היו באים לשמונה עשרה, אלא לקריאת התורה. “ברכו” הוא כאילו הוא מזמין את הקהל: “בואו כולנו נודה לה׳, הקשיבו, ואתם תאמרו אמן.” הוא לא מוציא אותם בברכת התורה (כי כל אחד כבר אמר ברכת התורה), אלא זו הקדמה לברכתו.
קשר בין ברכת התורה לברכת קריאת שמע: קריאת שמע היא חלק מהתורה, והברכה השנייה של ברכת קריאת שמע היא ממש ברכת התורה – לכן לשתיהן יש “ברכו” כהקדמה.
לא להתחיל לקרוא לפני שהקהל מסיים “אמן”
כיון שהקהל אומר “אמן ארוך ויפה” אחרי הברכה, הקורא לא יתחיל לקרוא עד שהקהל סיים את האמן – כדי שיוכלו לשמוע.
—
הלכה ו – “קרא וטעה” – אם הקורא טעה
דברי הרמב״ם
“קרא וטעה אפילו בדקדוק אות אחת – מחזירין אותו”
פשט
אם הקורא טעה, אפילו בדקדוק של אות אחת, מחזירים אותו.
חידושים והסברות
1. מה פירוש “בדקדוק אות אחת”?
הירושלמי מביא ש״טוב בין טהור לטהור” – מחזירין אותו. נדון האם זה פירושו ממש דקדוק (רפה/דגוש, נקודות) או שזה פירושו אות שגויה (הוא אומר “והר” במקום עם א׳ עם ו׳). הרמב״ם מתכוון דווקא לאות שגויה, לא לנקודות/דקדוק. בקריאת שמע הרמב״ם אמר בבירור שדקדוק פירושו רפה/דגוש, אבל כאן הוא כותב “דקדוק אות אחת” – כלומר הוא אומר אות בטעות.
2. “מחזירין אותו” – איך?
“מחזירין אותו” פירושו לא לצעוק. צריך להיות גבאי שעומד ואומר לו בשקט. “הצעקה פשוט לא יפה.”
3. שיטת ספר המנהיג
ספר המנהיג (המובא בשולחן ערוך) אומר שאין מקפידים על זה. יש חקירה שלמה אצל הפוסקים עם כל מיני חילוקים. המסקנה: אם מישהו אומר אות שגויה – מחזירים אפילו ברוב בתי הכנסת. אבל נקודות/דקדוק – “לכאורה לא ברור שזו בעיה.”
4. הקשר של “מחזירין אותו”
בתקופה שכל עולה קרא בעצמו (לא בעל קורא קבוע), אם קראו למישהו שלא יודע לקרוא טוב, החזירו אותו – ואם הוא ממש לא ידע, העבירו אותו וקראו לשני. זה שונה מהיום שיש בעל קורא קבוע.
—
הלכה: “ולא יקראו שנים בתורה אלא אחד בלבד”
דברי הרמב״ם
“ולא יקראו שנים בתורה כאחד” — רק אחד לבדו יקרא.
פשט
זה מבוסס על הכלל של “תרי קלי לא משתמעי” – אי אפשר לשמוע היטב שני אנשים קוראים בבת אחת.
חידושים והסברות
הכסף משנה מביא מזוהר הקדוש שהיום, כשהעולה לתורה עומד ליד הבעל קורא, העולה לא יאמר בקול — הוא יעקוב אבל בשקט. זו מחלוקת הפוסקים: יש שאומרים יחד, יש שאומרים בשקט, יש ששותקים לגמרי. התירוץ לשיטת הזוהר ברור — זה יכול לעשות בלבול לקהל או לבעל קורא עצמו.
נעשה חילוק: אם זה “דבר חוזר” — קטע מוכר שכולם יודעים (כמו במגילה) — אפשר לומר ביחד, כי אז הכלל של תרי קלי חלש יותר.
—
הלכה: “קרא ונתעייף” – הקורא התעייף
דברי הרמב״ם
“קרא ונתעייף, יעמוד אחר תחתיו, ויעסוק ממקום שהתחיל הראשון שנתעייף, ומברך בסוף.”
פשט
אם הקורא לא יכול להמשיך — הוא לא יודע את הנקודות, הוא מבולבל — מעמידים שני במקומו. השני מתחיל מהיכן הראשון הפסיק, ומברך רק בסוף (לא ברכת התורה חדשה בהתחלה).
חידושים
הטעם שהשני לא מברך ברכת התורה חדשה הוא כי זו היתה ברכה לבטלה — הראשון כבר בירך לפניה. אותו עיקרון חל גם בתפילה — אם שליח ציבור נתעייף, לוקחים שני שממשיך משם.
—
הלכה: “אין הקורא רשאי לקרות עד שיאמר לו גדול שבציבור”
דברי הרמב״ם
“אין הקורא רשאי לקרות עד שיאמר לו גדול שבציבור”
פשט
הקורא לא יתחיל עד שגדול שבציבור (או הציבור) יאמר לו. צריך לקבל רשות לקרוא — כמו שדיין מקבל רשות מרבו.
חידושים
הגדול שבציבור אינו הגבאי — הגבאי קורא, אבל הגדול נותן רשות. אלה שני תפקידים נפרדים. החזן בלשון הגמרא פירושו הגבאי (לא מה שאנו קוראים היום חזן), וראש הכנסת הוא הראש.
הענין העיקרי הוא כבוד — אפילו יודעים מראש מי יקרא, נותנים לו רשות פורמלית. תוספות אומר שלא תופסים את התורה בעצמם, ממתינים שמישהו ייתן — זה ענין של כבוד התורה, לא רק נוהל.
נקודה מעשית: אם גבאי קורא רק לחבריו (חשבונות), זו בעיה — הוא שליח ציבור וצריך לקרוא למי שהקהל רוצה לשמוע.
—
הלכה: “וצריך אחד לעמוד עמו בשעת הקריאה”
דברי הרמב״ם
“וצריך אחד לעמוד עמו בשעת הקריאה, כדי שלא יכשל”
פשט
אדם שני עומד ליד הבעל קורא בשעת הקריאה.
חידושים
הטעם אינו רק מעשי (שלא יטעה), אלא גם ענין של כבוד, דומה למתן תורה — “על ידי סרסור” כמו שכתוב במדרש: כשם שהתורה ניתנה דרך שליח (משה רבינו כמתווך), כך גם בקריאת התורה עומד עוד אחד שהוא כביכול המתווך שמעביר את התורה לקורא.
—
הלכות דילוג — דילוג על קטעים בקריאה
דברי הרמב״ם
“יש לו לדלג ממקום למקום בענין אחד” — מותר לדלג ממקום אחד לשני, אבל רק אם שני הקטעים מדברים על אותו נושא. “ולא יגלול ויקרא על פה, שלא יאמר שאינו מן הכתב, אפילו תיבה אחת.” “ולא יהיה הדילוג אלא כדי שישלים המתורגמן תרגום הפסוק.”
פשט
מותר לדלג בין קטעים המדברים על נושא אחד, אבל צריך לקרוא מהכתב (לא בעל פה), והדילוג לא יארך יותר מהזמן שלוקח למתורגמן לתרגם את הפסוק האחרון.
חידושים
הדוגמה העיקרית היא ממסכת יומא: הכהן גדול קרא את סדר העבודה מפרשת אחרי מות, ואחר כך דילג להלכות יום כיפור בפרשת אמור (שתי פרשיות אחר כך) — כי שתיהן מדברות על הלכות יום כיפור. אבל את קרבן מוסף של פרשת פנחס אמר בעל פה, כי זה רחוק מאוד לגלול.
הרמב״ם מקשר את איסור הקריאה בעל פה לדילוג: כשמדלגים, יש סכנה גדולה יותר שהבעל קורא יקרא מזיכרון במקום מהכתב. לכן האיסור מודגש כאן.
איסור הקריאה בעל פה הוא באופן ספציפי הלכה של קריאת התורה — לא שאסור לומר פסוק בעל פה בדרשה. הטעם: בקריאת התורה הקהל יכול לחשוב שכתוב אחרת בתורה, ואפשר לטעות.
מגבלת הזמן של הדילוג (כדי שישלים המתורגמן): הטעם הוא לא לעכב את הקהל — שלא ירגישו שבלבלו. הדילוג יקרה בזמן שהמתורגמן מתרגם את הפסוק האחרון, כך שהקהל לא שם לב.
—
הלכה: איך הקהל צריך להתנהג בשעת קריאת התורה
דברי הרמב״ם
“כיון שהתחיל הקורא לקרות בתורה, אסור לספר אפילו בדבר הלכה. אלא הכל שותקים ושומעין ומשימין לבם למה שקורא, שנאמר ‘ואזני כל העם אל ספר התורה׳.” גם: “ואסור לצאת מן הציבור בשעה שהקורא קורא”, אבל “לצאת בין איש לאיש” — בין שתי עליות — מותר.
פשט
משהבעל קורא מתחיל לקרוא, אסור לדבר (אפילו לא בדברי הלכה), צריך לשתוק, להקשיב ולשים לב. אסור לצאת מבית הכנסת בשעת הקריאה, אבל בין עליות מותר.
חידושים
הרמב״ם מציב שלוש מדרגות: (1) שותקים — לשתוק, (2) שומעין — להקשיב, (3) משימין לבם — לשים לב. זה חזק יותר מסתם פירוש המילות — צריך להבין מה ששומעים.
הפסוק “ואזני כל העם אל ספר התורה” (נחמיה ח) הוא המקור — כשעזרא קרא, כל הקהל הקשיב.
אסור לצאת בשעת הקריאה הוא בזיון התורה — “עוזב ה׳”. אבל בין גברא לגברא (בין עליות) מותר, כי אז אין קריאה פעילה.
[דיגרסיה:] אותו עיקרון חל גם בשיעור תורה — אפילו תורה שבעל פה. לצאת באמצע כששומעים תורה לא יפה, לא לציבור ולא לתורה. צריך להישאר עד הסוף, או לעשות הפסק בין גברא לגברא.
—
קריאת התורה למי שתורתו אומנותו
שיטת הרמב״ם
מי שעוסק בתורתו, תורתו אומנותו, מותר ללמוד בשעת קריאת התורה בבית המדרש, כמו שרב ששת הסתובב ולמד את משנתו.
פשט
הרמב״ם מביא את הגמרא של רב ששת שמי שלומד תורה כסדר לא צריך להפסיק לקריאת התורה, כי כל הענין של קריאת התורה הוא שלא יעברו שלושה ימים בלא תורה — ואצלו לא עוברות שלוש שעות בלא לימוד.
חידושים
“אנן בדידן ואינהו בדידהו” של רב ששת — הוא לא הלך נגד הציבור, אלא הוא אמר: הם עושים את הסדר שלהם של שלא ילך שלושת ימים בלא תורה, ויש לי שיטה אחרת לקיים את אותו ענין. זה מתאים יפה לפשט שקריאת התורה היא תקנה של תלמוד תורה.
פוסקים בימינו סוברים שאי אפשר לומר דבר כזה למעשה, כי הקהל יחשוב שזו חוסר ענווה (כולם יחשבו שהם תורתם אומנותם). אבל מעיקר הדין ההיתר קיים, וכך גם כתוב בשולחן ערוך.
קשר לפטור מתפילה: אם מי שתורתו אומנותו פטור מתפילה (כפי שלמדנו קודם), הוא בוודאי פטור מהחלק הזה של תקנת התפילה שנקרא קריאת התורה. החידוש הוא שרב ששת עמד באמצע בית המדרש — הוא כבר שם, ולכן מותר לו ללמוד במקום להקשיב.
בית המדרש מול בית הכנסת: בבית מדרש שבו לומדים אולי לא צריך לקרוא קריאת התורה (כי כולם תורתם אומנותם). אבל הרמב״ם אומר שעושים מנין בבית המדרש — למה הם מתפללים בכלל? התירוץ: תורתו אומנותו פוטר רק כשהוא באמצע הלימוד; כשכבר סיים את הסדר שלו, הוא צריך כן להתפלל וכן לעשות קריאת התורה.
[הערה:] בימינו, אפילו מי שתורתם אומנותם לא יודעים פסוק חומש, כך שהם צריכים מאוד קצת קריאת תורה.
—
הלכות מתורגמן
תקנת משה רבינו והמתורגמן
דברי הרמב״ם
ממשה רבינו עד עזרא לא מצינו שיהיה מתורגמן, אלא משה רבינו היה מתרגם לעם מה שהיה קורא בתורה כדי שיבינו ענין הדברים.
פשט
משה רבינו עצמו שימש כמתורגמן — הוא לימד את הקהל מה שקרא בתורה. עד עזרא לא היה מתורגמן נפרד.
חידושים
למה לא הוסיפו מתורגמן לתפילה? כשתיקנו תפילה, למה לא עשו גם מתורגמן לתפילה? התירוץ: תפילה לא צריך להבין כל כך — לה׳ יש הנאה מהתפילה עצמה. אבל תלמוד תורה — מה הטעם אם לא מבינים? גם: תפילה חוזרים כל כך הרבה פעמים, אפשר ללמוד את התרגום פעם אחת בחיים; תורה היא כל שבוע פרשה שנייה.
תפקיד משה רבינו: כל עוד משה חי הוא היה כמו בית המדרש שלנו — הוא למד את הסוגיה עם הקהל. ברגע שהוא נפטר, זה נשכח, הוא תיקן שלפחות יקבעו בית כנסת וילמדו שם קצת.
מתי הפסיקו לתרגם?
הרמב״ם לא אומר מתי הפסיקו. הוא מביא תשובת רב האי גאון שזו ממש חובה מזמן הנביאים.
בזמן הראשונים הפסיקו לתרגם. יש מחלוקת גדולה בזמן הגאונים/ראשונים על כך. סיבה אחת: הקראים טענו שהתרגום הוא תורה שבעל פה (כי תרגום אונקלוס הולך עם חז״ל), ולכן מקומות מסוימים הפסיקו. הגאונים היו חדים מאוד נגד זה.
השולחן ערוך אומר: אם לא יודעים ארמית, מה הטעם לתרגם? זה הטעם העיקרי שרוב המקומות הפסיקו.
בתימן עדיין תרגמו. היו מקומות שעשו את שניהם — ארמית (כי זה כבר היה מקובל) וגם ערבית (תרגום רב סעדיה גאון).
[דיגרסיה: תרגום לאנגלית/אידיש] — למה אף אחד לא עשה שהמתורגמן ילמד קצת רש״י או יתרגם לאידיש? בבתי כנסת מסוימים כבר היה דבר כזה. תפקיד הבעל קורא מתואר — הוא מתרגש בפסוקים שצריך להתרגש, וזה מעין “תרגום” דרך הטעמים. אבל למעשה הקהל מבין עוד פחות. באופן אידיאלי היו מתרגמים לאנגלית כל פסוק.
[דיגרסיה:] המנהג של דרשות (לפני או אחרי קריאת התורה) הוא גם צורה של המנהג הישן של מתורגמן — זה עדיין חלק מהנושא של קריאת התורה.
הלכות מתורגמן — סדר הקריאה והתרגום
דברי הרמב״ם
הקורא קורא פסוק אחד לבד… עד שיתרגם אותו המתורגמן, וחוזר וקורא פסוק שני. ואין הקורא רשאי לקרות למתורגמן יותר מפסוק אחד.
פשט
פסוק אחר פסוק — הקורא קורא פסוק אחד, שותק, המתורגמן מתרגם, אחר כך הפסוק הבא. אסור לתת למתורגמן שני פסוקים בבת אחת.
חידוש
הקורא צריך לעזור למתורגמן — לא להקשות עליו עם יותר מדי פסוקים בבת אחת.
הלכות קול — קורא ומתורגמן
דברי הרמב״ם
אין הקורא רשאי להגביה קולו יותר מן המתורגמן. ולא יגביה המתורגמן קולו יותר מן הקורא.
פשט
שניהם צריכים להיות באותה עוצמת קול.
חידוש
הטעם: טוב לציבור לדעת שהם “מסונכרנים”; גם, שלא יחשבו שתורה חשובה יותר מתרגום או להיפך — שניהם חשובים.
סדר — להמתין אחד לשני
דברי הרמב״ם
**ואין המתורגמן רשאי לתרגם עד שיכלה הפסוק מפי הקורא. ואין הקורא רשאי לקרות פס
וק אחד עד שיכלה התרגום מפי המתורגמן.**
פשט
המתורגמן לא יתחיל עד שהקורא מסיים את הפסוק, והקורא לא יתחיל את הפסוק הבא עד שהמתורגמן מסיים. דומה להלכה של עניית אמן — כבוד הציבור, שיוכלו לשמוע.
התנהגות המתורגמן
דברי הרמב״ם
ואין המתורגמן נשען… אלא עומד באימה וביראה.
פשט
המתורגמן לא יעמוד נשען על עמוד או קורה, אלא יעמוד באימה ויראה.
מתורגמן בעל פה — דברים שבעל פה
דברי הרמב״ם
ולא יתרגם מתוך הכתב אלא על פה.
פשט
המתורגמן לא יקרא מכתב, אלא יאמר בעל פה.
חידושים
זה מבוסס על הכלל: דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב. התרגום הוא תורה שבעל פה — הוא יאמר אותו בעל פה.
הטעם: שלא יטעו שהתרגום הוא פשט בתורה שבכתב. גם: שלא יחשבו שאפשר לשנות את התרגום לפי הענין — כי זה נוסח מקובל.
קושיה: הרמב״ם לא מביא את האיסור הכללי לכתוב תורה שבעל פה. התירוץ: זה כבר מזמן לא נוגע למעשה (כבר כותבים). אבל ההלכה על תרגום שבכתב עדיין נוהגת, כי זה מסודר לפי הסדר שמשה רבינו ועזרא תיקנו.
ואין הקורא רשאי לסייע למתורגמן
דברי הרמב״ם
ואין הקורא רשאי לסייע לתורגמנו — שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה.
פשט
הקורא לא יעזור למתורגמן (לא ילחש לו), שלא יחשבו שהתרגום כתוב בתורה.
והקטן מתרגם על ידי הגדול
דברי הרמב״ם
והקטן מתרגם על ידי הגדול, ואין כבוד לגדול שיתרגם על ידי הקטן.
פשט
אדם קטן יכול לקחת מתורגמן שגדול ממנו, אבל גדול לא יתרגם לקטן.
חידוש
הכבוד הוא לרב — המתורגמן הוא כמו שמש/גבאי של הקורא, ממילא הוא צריך להיות נמוך יותר מהקורא.
ולא יהא מתרגם בשנים כאחד
לא שני מתורגמים בבת אחת — אלא אחד קורא ואחד מתרגם — שלא יתבלבלו.
—
פסוקים שאין מתרגמים בציבור
מעשה ראובן
דברי הרמב״ם
לא כל האמורות מתרגמין בציבור.
פשט
“וישכב את בלהה פילגש אביו” — לא אומרים זאת בתרגום.
חידושים
הטעם אינו רק צניעות — זה ללמד את הקהל שלא כל דבר שיודעים צריך לומר. היהודים הפשוטים שלא מבינים לשון הקודש לא צריכים לדעת הכל.
חילוק חשוב: המלמד מלמד כדרכו — בחדר לומדים כן את כל הפסוקים. האיסור הוא רק בציבור, לא שלא רוצים שהקהל בכלל ידע.
ברכת כהנים
פשט
אין מתרגמים כי כתוב “ישא ה׳ פניו אליך” — בלשון הקודש מבינים שאלה ענינים עמוקים, אבל בתרגום זה יכול להישמע כמשא פנים (פרוטקציה/משוא פנים), כאילו ה׳ אינו שופט אמת.
חידוש/קושיה
ברכת כהנים אומרים כל יום — למה לא לתרגם אותה אף פעם? מועלה שהמלאכים שאלו “האיך אתה נושא פנים לישראל” — אם לא היה תרגום, איך הם הבינו?
תירוץ: מלאכים מבינים לשון הקודש אבל לא תרגום. הם יודעים ש״ישא ה׳ פניו” פירושו שה׳ יעזור לישראל — זו לא הבעיה. אבל דווקא הלשון “נושא” קשה לתרגם — זו לשון שיכולה להתעוות.
מעשה העגל
דברי הרמב״ם
“ויאמר משה אל אהרן” עד “וירא משה את העם” — אין מתרגמים.
פשט
הקטע שבו אהרן מספר למשה מה עשה (מעשה העגל השנית) — אין מתרגמים.
חידוש
זה לא המעשה הראשון של העגל, אלא איך אהרן מספר אותו — שם רואים שאהרן התנצל, וזה יכול להיראות לא טוב. לא רוצים לספר לקהל שאהרן עשה את העגל.
מעשה אמנון בן דוד
דברי הרמב״ם
לא נקרא אלא מתורגם — משום גנותו של דוד.
פשט
לא קוראים אותו כלל (לא רק שאין מתרגמים), משום גנותו של דוד.
חידוש
כאן דין חזק יותר — במעשה ראובן ומעשה העגל קוראים אבל לא מתרגמים; במעשה אמנון לא קוראים כלל. זה הולך על ההפטרה — אם היו קוראים הפטרה משם, לא קוראים את הפסוקים של אמנון.
—
הלכות הפטרה
הרמב״ם לא מביא את מקור תקנת ההפטרה
חידוש/קושיה
בקריאת התורה הרמב״ם אומר בבירור שזו תקנת משה רבינו. אבל בהפטרה הוא לא אומר כלום — לא מהיכן זה בא, לא למה זה נתקן. הוא פשוט סתם שמפטירין בנביא ואומר רק את ההלכות שלה. זה לא מתאים לסגנון הרמב״ם.
המפטיר צריך לקרוא קצת בתורה לפני כן
פשט
הוא קורא מינימום שלושה פסוקים, והוא יכול אפילו לחזור על מה שכבר קראו קודם.
חידושים
משמעות “מפטיר”: המילה מפטיר פירושה “המסיים” — הוא מסיים את הקריאה בנביא. מה שאנו קוראים “העלייה האחרונה” מפטיר — זה לא אומר שהוא צריך להיות העלייה האחרונה, אלא להיפך: מי שאומר את ההפטרה צריך גם לקרוא כמה פסוקים בתורה.
טעם: לא רצו שמישהו יקרא רק נביא בלי תורה, כי יחשבו שנביא שווה לתורה. הוא צריך לקרוא קצת תורה כדי להראות שתורה חשובה יותר מנביא.
כמה צריכה להיות ההפטרה — 21 פסוקים
פשט
בקריאת התורה המינימום הוא 10 פסוקים; בהפטרה צריך להיות 21 פסוקים.
חידוש
21 פסוקים = 3 פסוקים כנגד כל אחד מ-7 הקוראים (שלושה לכל שבעת הקוראים).
אבל: ואם שלם הענין בפחות מעלי אין צריך — אם הענין מסתיים בפחות פסוקים, לא צריך לעשות 21.
עם תרגום — 10 פסוקים מספיק
ואם קרא עשרה פסוקים ותרגמן המתורגם — אם קראו 10 פסוקים עם תרגום, זה מספיק, כי עם התרגום זה כבר נעשה ארוך יותר.
שני מתורגמים בנביא
חידוש/חילוק: בקריאת התורה אסור להיות שני מתורגמים (יתבלבלו). אבל בנביא — אחד קורא ושנים מתרגמין — אפשר להיות שני מתורגמים, כי לא חוששים כל כך בנביא.
מדלג (דילוג) בנביא
חידוש/חילוק: בתורה מותר לדלג רק בענין אחד. אבל בנביא מדלג מענין לענין אחר — אפשר לדלג מענין אחד לשני.
אבל: אין מדלגין מנביא לנביא — מנביא אחד לשני לא.
חריג: שנים עשר (תרי עשר) נחשב כספר אחד — ממילא מותר לדלג ביניהם, כי זה כאילו חבילה אחת.
השיעור מביא סברה למה אסור מנביא לנביא – זה לא כבוד לנביא, כי כל נביא הוא דבר חשוב שלם.
למה לא אחורה? – “זה לא דרך, לא עושים כך.”
דוגמה מעשית: שבת תשובה קוראים כמה קטעים מתרי עשר.
השיעור של “לא ישהה כדי שישתלם התרגום” – אם ממתינים יותר מדי זו ברכה לבטלה, הפסק.
קריאת פסוקים בנביא למתורגמן
דברי הרמב״ם
הקורא בנביא יש לו לקרות למתרגם שלשה פסוקים, והמתורגם מתרגם שלשתן. ואם היו שלשה פסוקים שלש פרשיות – קורא למתרגם אחד אחד.
פשט
בתורה קוראים רק פסוק אחד בכל פעם למתורגמן, אבל בנביא אפשר שלושה פסוקים. אבל אם שלושת הפסוקים הם שלוש פרשיות נפרדות (ענינים), צריך לקרוא אחד אחרי השני.
חידושים
הטעם שבנביא אפשר שלושה פסוקים – כי נביא “לא כל כך מחמיר”, והמתורגמן לא יתבלבל אם זה המשך של ענין אחד. אבל אם זה שלושה ענינים נפרדים – המתורגמן כן יכול להתבלבל. הגמרא מביאה דוגמה מישעיהו שבה שלושה פסוקים הם שלוש פרשיות נפרדות.
—
ברכות ההפטרה
דברי הרמב״ם
כשמפטיר בנביא, מברך לפניו ברכה אחת (אשר בחר בנביאים טובים), ולאחריו ארבע ברכות: (1) האל הנאמן בכל דבריו, (2) בונה ירושלים, (3) מגן דוד, (4) מעין קדושת היום כדרך שאומרים בתפילה.
פשט
לפני קריאת הנביא מברכים ברכה אחת, ואחרי הקריאה ארבע ברכות.
חידושים
הרמב״ם לא מביא כאן את נוסח הברכות – הוא יביא אותן מאוחר יותר בפרק י״ב.
הסדר ההגיוני של הברכות: “אשר בחר בנביאים טובים” – שדברי הנביאים נאמנים. אחר כך מבקשים שיקיים מה שהבטיח לנביאים – לבנות ירושלים (בונה ירושלים) ולתת לדוד המלך (מגן דוד). אז קדושת היום.
הערה מעניינת: “בונה ירושלים” ו״מגן דוד” הן ברכות משמונה עשרה; “האל הנאמן” הוא משהו ייחודי.
רעיון: מכיוון שברכת התורה מדברת על “אשר נתן לנו תורתו” (משה רבינו), כך גם ברכת נביאים מדברת על “אשר בחר בנביאים טובים” – זה כמו ברכת התורה במיוחד לנביאים. נשאלת שאלה האם אולי כשמישהו לומד נביאים וכתובים סתם (לא בציבור) הוא צריך לומר זאת במקום ברכת התורה – אבל למעשה זה לא כך.
הראב״ד חולק על הנוסח: אנחנו לא אומרים “בונה ירושלים” אלא “משמח ציון בבניה”, ולא “מגן דוד” אלא נוסח אחר. לכאורה הנוסח אינו מעכב.
בראש חודש שחל בשבת – מזכירים ראש חודש בברכות ההפטרה, כדי שיהא מזכיר בתפילה, אף על פי שלראש חודש אין הפטרה משלו.
הברכות אחרי ההפטרה הן כמעט כמו תפילה – ממש כמו הברכה האמצעית של שמונה עשרה של שבת.
—
מנין הקוראים – כמה עולים
דברי הרמב״ם
בשבת בשחרית קורין שבעה. וביום הכיפורים ששה. ובימים טובים חמשה. אין פוחתין ממנין זה אבל מוסיפין עליהן. בראשי חדשים ובחולו של מועד קורין ארבעה. ביום חנוכה ופורים בשחרית ובתענית בשחרית ובמנחה קורין שלושה. ואין על אלו מוסיפין כלל, ואין פוחתין ממנין זה.
פשט
שבת – 7 (אפשר להוסיף), יום כיפור – 6 (אפשר להוסיף), יום טוב – 5 (אפשר להוסיף), ראש חודש/חול המועד – 4 (לא להוסיף), חנוכה/פורים/תענית – 3 (לא להוסיף).
חידושים
השולחן ערוך (רמ״א) אומר שהמנהג הוא לא להוסיף ביום טוב, רק בשבת. יום הטוב היחיד שבו מוסיפים הוא שמחת תורה, שבו עושים מאות עליות.
ההיגיון של החילוקים – זה קשור לסיבות מעשיות: ביום טוב צריך ללכת לאכול, וכו׳.
—
מי יכול להיות עולה – אשה, קטן
דברי הרמב״ם
אשה לא תקרא בציבור מפני כבוד הציבור. קטן היודע לקרות ויודע למי מברכין – עולה למנין הקוראים.
פשט
אשה לא תקרא בציבור כי זה לא כבוד הציבור. קטן שיודע לקרוא ויודע למי הוא מברך יכול כן לעלות.
חידושים
הטעם ל״כבוד הציבור” באשה – הציבור מרגיש רע שמכל עשרת הגברים רק אשה יכולה לקרוא, זו בושה לציבור. הגמרא אומרת בפירוש: מעיקר הדין אשה עולה למנין שבעה, אבל אמרו חכמים שזה לא מתאים.
בשליח ציבור הרמב״ם לא הוציא נשים בפירוש (הוא רק אמר זכרים במנין). אבל בקריאת התורה כתוב בפירוש בגמרא. לכאורה זו אותה קבוצת הלכות.
בקטן – שיטת הרמב״ם היא שקטן שיודע לקרות ויודע למי מברכין יכול לעלות לכל עלייה והוא נספר למנין. יש שיטות אחרות, אבל זו פסיקת הרמב״ם. המנהג אבל לא כך – המנהג הוא לא לתת לקטן לעלות, כי זה גם לא כבוד הציבור.
—
מפטיר עולה למנין
דברי הרמב״ם
לפיכך המפטיר עולה מן המנין שבעה קרואים בתורה.
פשט
המפטיר נספר לשבעת העולים.
חידושים
בדרך כלל מרגישים שמפטיר הוא השמיני, אבל לפי הרמב״ם אפשר לעשות רק שש עליות והמפטיר הוא השביעי.
המנהג של “אחרון” (משלים) – מי שמסיים את התורה, ואז קדיש, ואז מפטיר. הקדיש מראה שסיימו קריאת התורה. המפטיר קורא גם קצת תורה (משלים) כדי לא לזלזל בתורה – ולכן הוא לא נספר למנין, כי הוא בבירור חלק ממפטיר.
—
אם רק אחד יודע לקרוא
דברי הרמב״ם
אם אין שם אלא אחד שיודע לקרות – הוא עולה ויורד לכל קריאה וקריאה. עולה וקורא, ויורד ויושב, וכן קורא שני ושלישי עד שיגמור מנין הקוראים של אותו היום.
פשט
אם רק אחד יודע לקרוא, הוא עולה, קורא, יורד, יושב, ועולה שוב לכל עלייה.
חידושים
הרמב״ם לא אומר “עולה ומברך וקורא” – לכאורה הוא מברך רק לפני העלייה הראשונה ואחרי האחרונה, לא לכל עלייה בנפרד. זה חידוש בשיטת הרמב״ם.
—
סדר הקוראים – כהן, לוי, ישראל
דברי הרמב״ם
בכל קריאה מאלו – כהן קורא ראשון, ואחריו לוי, ואחריו ישראל. זה מנהג פשוט.
פשט
כהן ראשון, אחר כך לוי, אחר כך ישראל.
חידושים
הרמב״ם מביא שהמנהג הפשוט הוא שאפילו כהן עם הארץ קודם לחכם גדול מישראל בעליות. הרמב״ם יודע על המנהג הזה, אבל הוא נגד המנהג ואומר בפירוש: “אבל האמת שכל מי שגדול מחבירו בחכמה קודם לעלות לתורה”. זה עומד בניגוד חד למנהג הפשוט, כי הרמב״ם סובר שחכמה צריכה לקבוע את הסדר, כפי שהוא מביא בהלכות תלמוד תורה שממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ.
שיטת הרמב״ם היא אליטיסטית — מי שיודע ללמוד טוב יותר צריך לקבל יותר כבוד. המנהג הפשוט לא הולך כך, ונותנים לכולם כבוד שווה.
—
משלים, גולל, מפטיר — מה יותר חשוב?
דברי הרמב״ם
האחרון (משלים) — מי שאומר את הברכה האחרונה — נוטל שכר כנגד הכל.
פשט
העולה האחרון מקבל שכר כנגד כל האחרים.
חידושים
משלים מול מפטיר: משלים הוא העולה האחרון (האחרון), ומפטיר הוא מי שחוזר ואומר (חוזר) וקורא הפטרה. מפטיר הוא העלייה החלשה ביותר על פי הלכה. משלים יכול להיות אפילו גדול שבעדה.
גולל — מה זה אומר? לפי הרמב״ם, המשלים הוא הגולל — הוא סוגר את ספר התורה. זה אומר ש“גולל נוטל שכר כולם” מדבר על הקורא האחרון שסוגר את התורה, לא על כבוד גלילה נפרד.
מנהג אשכנז מול הרמב״ם: האשכנזים הבינו ש“גולל נוטל שכר כולם” פירושו הגלילה (כבוד נפרד אחרי העליות), לא העלייה האחרונה. אבל בפשטות הרמב״ם מדבר על הקורא האחרון.
הגבהה: הרמב״ם לא מדבר על הגבהה כלל — רק על גלילה. המנהג של הגבהה כפי שאנו עושים (אדם נפרד מרים את התורה) לא כתוב ברמב״ם.
—
כשאין כהן או לוי
דברי הרמב״ם
אין שם כהן — עולה ישראל. אין שם לוי — כהן שקרא ראשון קורא פעם שניה במקום לוי. אבל לא יקרא אחריו כהן אחר, שלא יאמרו הראשון פסול.
פשט
בלי כהן — ישראל עולה ראשון, והלוי לא נקרא כלל (הסדר נשבר). בלי לוי — הכהן קורא פעמיים.
חידושים
כשאין כהן, לא פשוט שמחפשים לפחות לוי. כל הסדר נשבר — אין יותר היררכיה, וישראל עולה ראשון.
כשאין לוי, הכהן קורא פעמיים — כדי שאנשים לא יחשבו שישראל הוא לוי.
כהן אחר כהן אסור לקרוא — כי אנשים יחשבו שהכהן הראשון פסול. לוי אחר לוי גם לא. אבל ישראל אחר ישראל אין בעיה, כי כל הישראלים שווים.
—
סדר התפילה עם קריאת התורה
ימים עם מוסף
דברי הרמב״ם
כל יום שיש בו תפילת מוסף — אחר שגמר שליח ציבור תפילת שחרית אומר קדיש, ומוציא ספר תורה וקורא, ומחזיר ספר תורה, ואומר קדיש, ומתפללין תפילת מוסף.
פשט
בימים עם מוסף (כמו ראש חודש), אחרי שחרית — קדיש, קריאת התורה, קדיש, מוסף.
חידושים
קדיש לפני מפטיר: כשיש מפטיר (כמו יום טוב, לא ראש חוד
ש), המנהג לומר קדיש לפני מפטיר — כדי להפסיק בין קריאת התורה להפטרה. יש מקומות שאומרים את הקדיש אחרי מפטיר. יש שאומרים שני קדישים.
בשני ספרי תורה יש מחלוקת שלמה על הקדיש.
מנחה — קריאת התורה
דברי הרמב״ם
מנחה של שבת ויום כיפור — אחרי תהלה לדוד וסדר היום, אומר קדיש, מוציא ספר תורה וקורא, מחזיר, אומר קדיש, ומתפללין מנחה. וכן בתענית.
חידושים
יום טוב אין קריאת התורה במנחה. הטעם: הענין של יושבי קרנות (אנשים שיושבים בשוק) לא כל כך שייך ביום טוב, כי ביום טוב אפשר לפחות לבשל — לא כל כך “משועממים”.
ימים בלי מוסף (שני/חמישי)
דברי הרמב״ם
ביום שאין בו מוסף — אחרי שחרית: קדיש, קריאת התורה, מחזיר ספר תורה, קדיש, תהלה לדוד וסדר היום, קדיש, ואז הם נפטרין.
חידושים
המנהג שלנו שונה — אנחנו משאירים את התורה בחוץ עד אחרי קדיש וסדר היום. הרמב״ם אומר להיפך — מחזירים את התורה קודם.
המושג “ואם נפטרים” (הולכים) הוא חלק חשוב מסוף התפילה. הרמב״ם מפרט מתי מסיימים להתפלל — היציאה היא חלק מהסדר.
—
אין קורין בחומשין — מאיזה ספר קוראים
דברי הרמב״ם
אין קורין בחומשין בבתי כנסיות משום כבוד הציבור — רק מספר תורה שלם שכל חמשה חומשי תורה בספר אחד.
פשט
אסור לקרוא מחומש (חומש אחד בנפרד) בבית הכנסת — רק מספר תורה שלם.
חידושים
החילוק העיקרי אינו מודפס מול כתוב, אלא האם הכל בספר אחד או מחולק לחמישה.
הרמב״ם אומר שהטעם הוא “משום כבוד הציבור” — זה אומר שאין פסול בחומש עצמו. יחיד היה יכול לקרוא מחומש. זה רק ענין של כבוד.
נפקא מינה מעשית: אם מישהו צריך להתפלל במטוס, עדיף שכל אחד יקרא בשקט מחומש, מאשר לסחוב ספר תורה קטן — כי הסחיבה היא בעיה גדולה יותר של כבוד מאשר קריאה מחומש.
—
גלילה בציבור
דברי הרמב״ם
אין גוללין ספר תורה בציבור — “יגביהנו ויראה פני כתיבתו לעומדים… ויגללנו”.
פשט
אסור לגלול (לגלול) ספר תורה בציבור למקום אחר — אלא מרימים ומראים אותו.
—
אין גוללין ספר תורה בציבור (המשך)
דברי הרמב״ם
אין גוללין ספר תורה בציבור, כדי שלא יצטרכו לעיין ולהמתין עד שיגלול.
פשט
כשצריך לקרוא עוד קטע שרחוק מהיכן עומדים, לא יגללו את ספר התורה בציבור, כי זה טורח דציבורא.
חידושים
לפיכך — שני ספרי תורה: לכן, אם צריך לקרוא שני ענינים (למשל ראש חודש עם קריאה נוספת), מוציאים שני ספרי תורה. קודם לכן הרמב״ם דיבר שצריך בכלל להיות ספר תורה לקרוא (כבוד הציבור), ועכשיו מדברים כבר על שני ספרי תורה.
שיטת בן איש חי: בן איש חי טוען שההלכה של אין גוללין בציבור לא כל כך שייכת בימינו, שבהם גלילה לוקחת רק כמה דקות. פעם היו מחזיקים את התורה בחדר אחר, והיו צריכים ללכת להביא — זה היה לוקח זמן רב. אבל היום זו לא בעיה כזו.
קושיה מירושלים: נהיה מנהג להוציא שני ספרי תורה אפילו כששני הענינים קרובים מאוד בתורה. יוצא ששני ספרי תורה הם יותר טורח דציבורא מגלילה! בירושלים יש אנשים שנוהגים רק בתורה אחת כשהקריאות קרובות.
—
אין איש אחד עולה לשני ענינים בשתי תורות
דברי הרמב״ם
אין איש אחד עולה לשני ענינים בשתי תורות, שלא יאמרו פגום הוא.
פשט
כשמוציאים שני ספרי תורה, צריך להיות שני אנשים שונים שקוראים. לא יאמרו על האדם שהוא פגום, או על הספר שהוא פגום — כמו בכהן ולוי.
—
כל הגולל ספר תורה גוללו מבחוץ, וכשמהדקו מהדקו מבפנים
דברי הרמב״ם
כל הגולל ספר תורה גוללו מבחוץ, וכשמהדקו מהדקו מבפנים.
פשט
כשגוללים ספר תורה, יגללו אותו מבחוץ (האותיות לא יהיו חשופות לקהל, אלא מסובבות פנימה). וכשסוגרים אותו (מהדקו), זה יהיה מבפנים.
חידושים
גוללו מבחוץ: האותיות לא יהיו פתוחות לציבור, אלא להיפך — מסובבות פנימה.
מהדקו מבפנים — פירוש הרמ״א: הרמ״א מפרש שכשסוגרים את הקשר או הווילקרו (התורה בדרך כלל על ווילקרו עם וו), הוו יהיה בצד הפתוח, לא מאחור. זו הלכה מעשית.
מפרשים אחרים — קשר ליריעות: יש מפרשים שאומרים שזה קשור לכך שספר התורה תפור מיריעות. “גוללו מבחוץ” פירושו קרוב לסוף היריעה, כך שאם מישהו מותח אותו, זה לא יקרע. “מהדקו מבפנים” פירושו שיניחו אותו היכן שזה תפור, כי שם זה חזק יותר.
—
אין אדם רשאי לצאת עד שיצא ספר תורה
דברי הרמב״ם
אין מקום שמוציאין ספר תורה אחר שקראו בו — אין אדם רשאי לצאת עד שיצא ספר תורה.
פשט
במקום שמוציאים את ספר התורה אחרי הקריאה (למשל מחזירים אותו לארון או למקום אחר), אף אדם לא יצא לפני ספר התורה.
חידושים
הקשר ההיסטורי: בזמן הגמרא לא תמיד היה היכל בבית הכנסת. לפעמים לא היה להם ספר התורה בבית הכנסת, אלא הביאו אותו ממקום אחר. או לפעמים בית הכנסת לא היה בטוח (מאובטח), והעבירו את התורה למקום אחר. במקרה כזה, כשמסיימים להתפלל ונושאים את ספר התורה החוצה, אנשים לא יכולים להמשיך להתפלל ולהתעלם מספר התורה.
ליווי ספר התורה: זה מעמד של “ליווי ספר התורה” — עושים לתורה ליווי. לא משאירים את התורה ללכת לבדה, אלא מלווים אותה, הולכים אחריה. בשולחן ערוך כתוב שאפילו כשמניחים אותה בארון, עדיין מלווים — הולכים איתה.
השוואה להתרחקות: זה מושווה לאיך מתרחקים מהתפילה — נשארים עוד קצת ויוצאים לאחור. אבל כאן זה יותר ענין של כבוד — לא משאירים את התורה ללכת לבדה.
—
*סוף השיעור*
תמלול מלא 📝
רמב״ם הלכות קריאת התורה – תקנת משה רבינו
הקדמה: המעלה של לימוד הרמב״ם
כן, אנחנו לומדים רמב״ם, הלכות קריאת התורה נלמד עכשיו, ספר אהבה. הלכות תפילה החזקנו, חלק מהלכות תפילה הוא… קודם מדבר הרמב״ם בכלל על תפילה, אחר כך מדבר הוא על סדר בית הכנסת, התפילה, אחר כך באה קריאת התורה. לפני קריאת התורה בא נפילת אפיים.
כך הוא, ברוך השם השיעור שלנו כבר סיים את כל ספר מדע וחלק מאהבה. אלפי יהודים שומעים את השיעור שלנו. אני שומע בחזרה הרבה מאוד ברכות, ואנשים אומרים לי, “וואו, מעולם לא למדתי רמב״ם, התייסרתי ללמוד גמרא.” וגמרא זה לא קל, והגמרא עצמה אומרת כך, “מחשכי משה רבינו זה תלמוד בבלי.” זה לימוד קשה מאוד, אפשר להיתקע בדרך שנים ארוכות. הרמב״ם עשה עבורנו עבודה קשה קשה של הוצאת כל ההלכות החשובות מהגמרא ועשיית ספר הרבה יותר מסודר, שפשוט יותר קל ללמוד עבור יהודים.
אז אני רוצה לומר ליהודים נוספים שמתייסרים, שמנסים, עושים קצת השתדלות לשמוע את הדף היומי, שאולי לפרק זמן, נסו ללמוד כל יום פרק רמב״ם. התחילו מתחילת מדע או מתחילת אהבה, ולמדו אותו. אנחנו מנסים כאן לעזור קצת, שיהיה טעם גם כמו לימוד הגמרא, מעט טעם התורה וקצת דברים סברתיים. אולי זה מהלך. אבל סתם כך, ללמוד רמב״ם זה בהחלט דרך נפלאה להיות תלמיד חכם ולדעת את כל התורה כולה.
על השיעור והתמיכה
והשיעור שלנו הוא חלק מפרויקט גדול יותר. יש תומך תורה חשוב בבורו פארק, הרב ר׳ יואל ווייסברגר, שתומך בשיעורים שונים, גמרא ועיקרי הדת, שיעורים בהשקפה. והוא התרשם מאוד מכמה יהודים יכולים ליהנות מפרק רמב״ם ביום. יכולים להיות בדיוק כמה אנשים כמו שלומדים דף היומי שיתחילו ללמוד כל יום פרק רמב״ם. וזו הסיבה שהוא תומך, והוא מאמין מאוד בשיעור שלנו. וברוך השם, זה באמת עובד. יותר ויותר אנשים ששומעים פעם את השיעור מתחילים ונעשים ממש מחוברים אליו. זה שיעור מאוד מהנה, אבל יותר מזה, פשוט מחוברים לסדר של לימוד ברמב״ם. שהוא מסודר וכיצד אפשר למצוא נחת מהירה, כלומר לא מהירה, אבל בכל מקרה, זו דרך נוספת של לימוד, אבל בהחלט קצת יותר קלה ויותר מסודרת של לימוד. ישר כוח.
וכן, והוא משלם עבור השיעור שלנו ועבור עוד כמה דברים, ולכן שכל אחד ילמד, ילמד מזה לתמוך בשיעורים. שמתי קישור בוואטסאפ, ששולח כל יום, אפשר מיד ללחוץ, וזה יגיע, הכסף מגיע ישירות באינטרנט, ובאותה דרך שזה מגיע לכל מקום. כמו שמגיע השיעור, הכסף יכול לחזור באותה דרך, צריך רק לשמור אותו היום. וכבר, כן, שתפו את השיעור עם חברים, זה זיכוי הרבים גדול.
המעלה של הרמב״ם – הוא מספר סיפור
אז, אומר הרמב״ם הקדוש. אני רוצה באמת לומר, יש עוד דבר חשוב, אנחנו הולכים ללמוד על קריאת התורה, אני חושב על מעלה גדולה של הרמב״ם שגם עניינה אותי, זה, כשלומדים גמרא, גם כשלומדים דף היומי זה הולך מאוד קשה, אבל נעשים מאוד מבולבלים. כשלמדו רמב״ם, הרמב״ם מספר סיפור. מה המעשה שספר משנה תורה מספר? הוא מספר מעשה שהיא, איך נראה יהודי? איך נראים חיים יהודיים? איך נראה שכל יהודי? ספר המדע. איך נראים חיים יהודיים יומיומיים? ספר אהבה. עד ספר קרבנות, עבודה. כל המעשה של מהי התורה, מקבלת מבט כה רחב עליה כשלומדים רמב״ם. הרבה פעמים כשלומדים כך הלכות, אפילו דבר קטן אחד, עוד נקודה, עוד נקודה, הרמב״ם מסדר את זה מאוד, הוא נותן לך סיפור מלא, בניין מלא של כל הדבר, וזה משנה את המבט של האדם. הרבה אנשים, אני יודע, נתקעים, נתקעים בכל מיני פרטים, זה לא מסתדר, זה לא מסתדר, אבל כשיש את כל המעשה, יש מבט אחר לגמרי על התורה, על היהדות, זה נותן בהירות מסוימת, וזה סוג הבהירות.
הלכה א: תקנת משה רבינו – קריאת התורה שלוש פעמים בשבוע
אז, עכשיו נלמד באמת. בוא הרמב״ם כאן יספר לנו על המצווה או התקנה של קריאת התורה, שקורין את התורה כמה פעמים בשבוע, שבת, שני וחמישי. אומר הרמב״ם:
משה רבינו תיקן, משה רבינו תיקן, כן, שיהיו קורין בתורה ברבים בשבת, לקרוא את התורה ברבים בשבת, ומלבד שבת יקראו שני וחמישי, שני וחמישי בשחרית. למה? כדי שלא ישהו שלשת ימים בלא שמיעת תורה, שיהודים לא יעמדו שלושה ימים בלי לשמוע תורה.
הגמרא מפרשת עם זה את הפסוק “וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים”, ואין מים אלא תורה, שיהודים חייבים לקבל לפחות פעם בשלושה ימים תורה. זה מלבד מצוות קריאת שמע שהיא כל יום, ומצוות תלמוד תורה שהיא כל יום. הבנתי את הענין שכל יום צריך ללמוד תורה, אבל לא יכול לעבור שלושה ימים בלי תורה בציבור.
קריאת התורה היא קטגוריה שלישית – “שמיעת תורה” בציבור
צריך לחשוב על זה שנייה, יש הרבה מאוד לחשוב על זה, והרמב״ם רק ממש אמר שורה אחת, הוא עושה את זה בקיצור רב. כאן למדנו שיש מצווה של תפילה, כן? מצווה מדאורייתא, מדרבנן יש סדר. יש מצווה מדאורייתא של קריאת שמע, כמו שדיברנו, שהיא בעצם גם סוג של תלמוד תורה, זה מאוד מעניין.
ראינו גם שבתפילה יש חלקים, סדר היום, שהרמב״ם לא אומר את הטעם, אבל מובא מרש״י ואחרים הטעם, כדי שילמדו קצת כל יום. אומרים “איזהו מקומן”, יש כמה פסוקים, הלכות. כן, מה שאומרים למשל אצלנו גם, בסוף התפילה אומרים “אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא”, מי שאומר שתי הלכות, “תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום”, זה עולה על זה, זו גם ההלכה, ובזה יוצאים לומר הלכה, כן? הכל הלכות, ועל זה אומרים קדיש דרבנן אחר כך, לפני זה למדו קצת. לפני זה למדו את פיטום הקטורת פעמיים, לפני לימוד הקרבנות.
ועכשיו רואים, אבל כאן יש עוד דבר. כאן ראינו שיש נושא של תפילה בציבור. למדנו בפרק הקודם מצווה לעשות בית כנסת, ובבית הכנסת מה עושים? מתפללים, וגם לומדים, קוראים קריאת התורה. יש דווקא בימה מיוחדת לקריאת התורה.
חידוש: קריאת התורה קדומה יותר מתפילה בציבור
ונראה, זה מאוד מעניין, כי תפילה בציבור, אני לא יודע אם זה מדאורייתא, כל התפילה היא דווקא מדרבנן. אולי תפילה בציבור הייתה גם מאנשי כנסת הגדולה, הם עשו חזרת הש״ץ, אני לא יודע מתי נעשתה תפילה בציבור. אבל עוד לפני כן יש נושא של תורה בציבור, זו קריאת התורה. זו לא אותה קריאת התורה ביחיד, אדם קורא לעצמו, הוא קורא קריאת שמע, או אפילו מה שהוא אומר בתפילה, זה לכאורה יותר נושא של היחיד. אבל עכשיו יש נושא של קריאת התורה בציבור, קוראים לפני כל הקהל קריאת התורה.
ואפשר לראות את המשנה במגילה, כל הסוגיה של בית הכנסת שעומדת במגילה בפרק הרביעי, כן, מדברת על קריאת התורה, לא תפילה. מסכת ברכות היא המסכת של תפילה, ומסכת מגילה היא המסכת של קריאת המגילה, של קריאת התורה. אז נראה דווקא שעיקר בית הכנסת הוא אולי אפילו לקריאת התורה. ורואים כאן שזה קדום יותר, משה רבינו כבר תיקן קריאת התורה בציבור. קריאת התורה מתכוון הוא כאן, הרמב״ם לא אומר שהתקנה היא בציבור, אבל פשוט שמדברים על בציבור. כן, אז זה מעניין, תקנה מאוד בסיסית, שעושים קריאת התורה.
מעמד התקנה – מצווה דרבנן אפילו ממשה רבינו
אז קודם כל צריך לומר שהקטגוריה של זה היא עדיין מצווה דרבנן, מצווה מדברי סופרים, כי לא כתוב שמשה רבינו כתב את זה בתורה. כמו דברים נוספים שאפילו משה רבינו לא כתב את זה בתורה, אלא זה רמוז בתורה וחז״ל גילו את זה וקיבלו כך בקבלה, זה לא נעשה דאורייתא. במשנה כתוב למשל גם המצווה ללמוד לפני החג שלושים יום, כתוב גם משה רבינו תיקן להם לישראל. אני חושב שיש עוד מקומות. בדרך כלל זה נשאר עדיין הגדרה של מצווה דרבנן. מה שאני מתכוון לומר, מצווה דרבנן זה לא דבר היסטורי, זה לא באיזה דור זה נעשה. כמו שתראה כתוב בית דינו של שם ועבר, זה עוד לפני משה רבינו, אבל זה עדיין לא הופך את זה לדאורייתא. במילים אחרות, לא רק כי זה כתוב, כי הקב״ה לא ציווה את זה. אם זה לא אחת המצוות שהקב״ה ציווה בהר סיני, זה מה שהרמב״ם אמר.
איך פעלה קריאת התורה במדבר?
אבל דבר שני שחשבתי כאן מיד הוא כך: הרמב״ם התחיל את ההקדמה למשנה תורה שמשה רבינו למד עם כל כלל ישראל, והרמב״ם לומד שם איך זה היה. ואיך הם העבירו את כל תורה שבעל פה, זה הרבה שנים, לא שיעור ארוך. אז מה חסר? אולי למה לחשוב שיעברו שלושה ימים בלי שמיעת תורה?
אפשרות א: הקריאה של משה רבינו הייתה קריאת התורה
אז קודם כל חשבתי יכול להיות שמשה רבינו עצמו, הקריאה של משה רבינו הייתה תורה ברבים. כתוב כך, כי הרמב״ם עצמו כותב שיהודים כתבו מגילות מגילות. משה רבינו קרא את לימודו תורה עם יהודים, אולי זו הייתה קריאת התורה, אולי זה דווקא גופא משה רבינו למד את תורתו, כלומר את התורה שבכתב, והוא הוסיף לזה את הערותיו של תורה שבעל פה, אולי זה דווקא היה שלוש פעמים בשבוע.
דיון: תורה מגילה מגילה ניתנה
אתה שואל שאלה טובה מאוד, כי בכלל יש דווקא מחלוקת אם תורה מגילה מגילה ניתנה. אתה מביא שהרמב״ם הולך שם עם השיטה מגילה מגילה ניתנה. לפי השיטה שתורה חתומה ניתנה, לא היה אפשרי לעשות קריאת התורה במדבר, עדיין לא הייתה תורה. מה שכתוב שמשה למד, הייתי חושב, גם כמו שאמרת מהרמב״ם בהקדמה, שזה היה יותר תורה שבעל פה. יכול להיות הוא אמר גם את התמצית, אני לא יודע איך זה עבד, כי לשון הגמרא היא “כדי סדר משנה”, כלומר הוא למד את ההלכות. יכול להיות כמו רמב״ם, כדי שלימד את ההלכות, אולי היה גם תלמוד, גמרות, אבל אני לא יודע מתי הוא למד את החומש.
זו הדרשה. יכולה להיות מחשבה אחרת רחבה, שיכול להיות שבאמת לא כל העם היה בשיעור של משה רבינו. אפילו הרמב״ם אומר אחרת, שרק החכמים, כי משה רבינו למד שיעור עיון, כמו ראש ישיבה, אי אפשר לדמיין אחרת, הוא למד כמו ר׳ חיים בריסקר.
אפשרות ב: תקנה חדשה לאמצע הדרך
והייתה תקנה שיהודים יתאספו בכל מקום במדבר ויקראו לפחות קצת מתוך קלף. תורה ברבים מתכוון לכאורה שכבר היה כתוב, ומדברים על הגליונות שאנשים כתבו.
אפשר לחשוב עוד דבר, שחשבתי עליו לאחרונה, שיש כאילו שני ענייני לימוד התורה. יש הרבה עניינים, כל אחד יודע שהשולחן ערוך הרב אמר שיש ענין של לימוד התורה וענין של ידיעת התורה, אבל כאן רואים שיש ענין שלישי, יש כאילו עלייה של תורה, “שלא ילכו שלשת ימים בלא תורה”.
אז לכאורה הפשט הוא כך, במדבר, כשהיו בהר סיני, אני יודע, כשישבו במנוחה, למדו כל יום, משה רבינו אמר שיעור. לא היה מה לעשות שם, זה היה כולל, היו צריכים ללמוד שם, לא הייתה עבודה. אבל לפעמים הלכו בדרך, כן, “וילכו דרך שלשת ימים”, הם הלכו בדרך, ובדרך פטורים, היו עסוקים בדרך, לא היה זמן לומר שיעור. ואז, במסע כשנסעו במדבר, משה רבינו תפס, טוב מאוד, אין זמן ללמוד בעיון עם כל אחד, בעיון לומד כל אחד בבית המדרש שלו. אסור ללכת שלושה ימים בלי שמיעת התורה, כלומר בלי לשמוע את התורה. עשו תקנה חדשה, שאפילו באמצע הדרך וכשעצרו, אני לא יודע מה עשו, הוציאו תורה,
קריאת התורה – תקנת משה ועזרא, ימי הקריאה, ודיני הקריאה
תקנת קריאת התורה: שלושה פירושים במקור
אבל כאן רואים יש שלישי, וזו ההלכה של תורה, שלא ילכו שלשת ימים בלא תורה. לכאורה הפשט הוא כך: במדבר, כשהיו בהר סיני, אני יודע, כשישבו במנוחה, למדו כל יום, כשמשה רבינו אמר שיעור. לא היה מה לעשות, לא היה כולל, היו צריכים ללמוד באמצע, לא הייתה עבודה.
אבל לפעמים הלכו בדרך, כן? וילכו דרך שלשת ימים במדבר, הם הלכו בדרך, בדרך פטורים, היו דווקא עסוקים בדרך, לא היה זמן לומר שיעור. ואז, במסע כשנסעו במדבר, משה רבינו תפס, טוב מאוד, עכשיו אין זמן ללמוד בעיון, כל אחד בעיון לומד כל אחד בבית המדרש שלו. אבל אסור ללכת שלושה ימים בלי שמיעת התורה, כלומר בלי לשמוע את התורה. עשו תקנה חדשה, שאפילו באמצע הדרך, כשעצרו, אני לא יודע מה עשו, הוציאו תורה, או אני צריך לדעת מה היה אז, וקראו. וזו הקריאה היא יותר כך, שיהודי… זה אפילו לא מינימום, מינימום אפשר דווקא פרק אחד שחרית, פרק אחד ערבית. זה יותר כמו הלכה, שלא ילכו שלושה ימים בלי לשמוע תורה.
פירוש שני: לאחרית ימיו של משה רבינו
בסדר, זה הפירוש השני. הפירוש השלישי שאני חושב, אני מתכוון, הוא שזה דווקא היה לאחרית ימיו של משה רבינו. אלא מה? כשמשה רבינו כתב שלושה עשר ספרי תורות, הוא אמר כך: כל עוד הייתי איתכם, למדתי איתכם תמיד תורה שבעל פה. ואז הוא גם אמר דווקא “זכרו תורת משה עבדי”, ומשה רבינו מסיים בעצמו, אתם תמיד תלמדו את התורה. אז אז, יכול להיות, צריך לראות אם זה מתאים בפסוקים בספר משנה תורה, הרמב״ם סובר דווקא כך, שילמדו את ספרי, את ספר משנה תורה שלי. אבל אז זו לא התקנה, אז זו יותר המצווה של התורה.
אבל הרמב״ם לא נותן את הסיבה מתי התקנה יכולה להיות כשלא היה ספר תורה. כל עוד היו מגילות, מגילות זה באמת אולי עדיין לא היה חיוב ללמוד תורה. אז כל עוד משה רבינו היה בריא וחזק, הוא למד תורה עם יהודים, כמו שהרמב״ם אומר שם בהתחלה, “ונקהלו אליו עם רב מזקנים”, וכשהוא נעשה זקן והוא כבר היה עסוק בכתיבת תורה, הוא אמר, מעכשיו תהיה המצווה.
קושיה: המקור במרה
כן, הבעיה היחידה עם זה היא, לכאורה זה אמת, אבל זה לא השעה. ומה שנקרא לא נעשה עם מה שמה שהקריאה מתחילה עוד בקריעת ים סוף, כן? כלומר, במרה. במרה, למדו באמת תורה, זה עוד היה מוזכר. זה מאוד מעניין, כי מה שכתוב שדעות במרה ניתנו מצוות מסוימות זה לא על, זה צריך, כי הקב״ה רצה שיתחילו לעשות אותן מצוות אז. אבל מה נתנו מגילות ומגילות, זה מתאים מאוד למשהו ששמואל כבר למד. בסדר, בפסח למדו את זה. כן, אמת. קריאת התורה מאז היא יותר.
תקנת עזרא הסופר: תוספת על תקנת משה
כן, בסדר, איך, אז אחר כך… עזרא הסופר תיקן, עזרא הסופר תיקן, עזרא הסופר תיקן שיהיו קוראין גם במינחה בכל שבת, גם בשבת במנחה יקראו בתורה. למה? בשביל יושבי קרנות, כי זה זמן שיושבי הקרנות יושבים.
טעם של “יושבי קרנות”
הלכות קריאת התורה: הלכה ד — לא יניח בפרשה פחות משלשה פסוקים
הלכה ד: שלושת הכללים של שלושה פסוקים
דובר 1:
למרות שנאמר, אם אני מבין, במילים אחרות, כל עולה… אה, האם זו לא ההלכה? כן, נראה מאוחר יותר. יש הלכה… יש עלייה או קריאה פחות משלושה פסוקים. אבל חוץ מזה, צריך להיות שהשלושה פסוקים לא יהיו פחות משלושה פסוקים מתחילת פרשה. אפילו אם הוא אמר או הוא קרא יותר פסוקים, או אפילו נאמר שהוא סיים שני פסוקים מפרשה קודמת…
דובר 2:
מאוד טוב. אם הפרשה הקודמת הייתה קצרה מדי, לא היו לה שלושה פסוקים משלה, אי אפשר לעשות שניים משם ולהוסיף עוד פסוק אחד מהפרשה החדשה ולעלות.
דובר 1:
מאוד טוב. צריך להכניס את השלושה פסוקים בפרשה. אותו דבר בסוף. צריך להיכנס לפרשה, אי אפשר לעצור ולהשאיר… ולקרוא את הפרשה כמעט עד הסוף. ברגע שמגיעים בפרשה לפחות משלושה פסוקים, צריכים כבר לכלול את זה בקריאת התורה ולקרוא את הפרשה. ולא יניח בפרשה פחות משלשה פסוקים. מאוד טוב.
ההלכה האחרונה, ההלכה הרביעית שאנו לוקחים, היא “ולא יקרא הקורא פחות משלשה פסוקים”, וכל אחד יקרא לכל הפחות שלושה פסוקים. מאוד טוב.
נפקא מינה: ההלכות נוגעות למוסיפים
ההלכות נוגעות למי שמוסיף בבית המדרש, לדעת איך אפשר לעצור. יש לי הרבה חידושים על ההלכה הזו, אבל אדלג על זה לעת עתה. צריך לחזור קצת אחורה.
חידוש: בזמן הזה החשש כמעט לא שייך
הטעם של ההלכה — חשש טעות
יודע מה זה אומר פרשה? אני סבור שבזמננו שיש, כל הסיבה להלכה היא שלא יאמרו שאנשים… לא, שאנשים יכנסו לבית המדרש ויצאו והם יחשבו שדילגו על שני הפסוקים הראשונים או משהו כזה. כך עומד בגמרא, שהם יחשבו שדילגו.
אז נראה שזה רק נוגע לאנשים שהם יודעים בכלל מה הפרשיות. היום, כשהיחיד שיודע בכלל שיש פרשה הוא בעל הקורא, נראה מאוד מאוד רחוק שבכלל יהיה חשש. ממילא נראה שבזמן הזה, או שאפשר לעשות מה שרוצים, או… יש לי שלום בית טוב לגבי ההלכה הקשה הזו. יש לי סיבות למה לחפש קולא, זה נושא אחר.
החומרא של המשנה ברורה — וקושיא עליה
אבל המשנה ברורה למשל אומר, דבר מעניין, המשנה ברורה אומר חומרא קטנה על סמך זה. אני רוצה לומר שמונה קולות על סמך אותם ספרים. המשנה ברורה טוען שהיום שמודפס בכל החומשים שני ושלישי, גם לא יפסיקו שלושה פסוקים לזה, כי אנשים יטענו את אותה טענה… למרות ששני ושלישי עשה סתם איזה גבאי שאין לזה שום מקור הלכתי. כך הוא טוען.
אני טוען בדיוק להיפך. אם כך, אף אחד לא יודע… בכל מקרה, האם יש גם מישהו שמסתכל בחומש היום? כל קריאת התורה לא אומרת שמסתכלים בחומש. ממילא, אני לא רואה איך זה נוגע.
איפה החשש כן שייך — כשבעל הקורא מקפיד
אמרתי כך, שהמקומות שבהם בעל הקורא מקפיד מאוד, בדרך כלל כן יש כמה אנשים שעוקבים והם יודעים את הקריאה, ואולי נוגע זה שהבחינו שהשאירו, שלא כיבדו את הפרשה, או… זה לא כיבוד, זה לימוד איתם. זה יחשוב שהתורה… כן, הוא יחשוב שהתורה היא כלום.
הטעם העמוק יותר — כבוד התורה
ואמרנו קודם שמשה רבינו פשוט, זה היה, משה רבינו עובר על התורה, והוא עובר עם זה כאילו… לא הוא עובר, אבל אנחנו חושבים על זה שזה חלק מלירא את התורה ליהודים. אנחנו לא רוצים שיקרו טעויות. הוא יחשוב שעשו טעות. הוא יחשוב שעשו טעות, לא שהוא עשה טעות.
זה יראה שדילגת על שני פסוקים, הוא יאמר, “מה, הוא דילג על שני הפסוקים הראשונים,” כי זה יודע את הפרשיות. אתה מניח שהשומע יודע איך קטע מתחיל ואיך הוא נגמר. אני לא מכיר אף יהודי אחד שיודע איך קטע מתחיל ואיך הוא נגמר.
שאלה: מה זה אומר “פרשה” כאן?
דובר 2:
אתה מתכוון לענין של פרשיות?
דובר 1:
כן, העולם מניח שהפרשיות מתכוונות לפרשיות פתוחות וסתומות בספר תורה. אני לא בטוח לגבי זה גם לא. יכול להיות שזה מתכוון לענין. בגמרא עומד כן שבענין אפשר לשנות. מאוחר יותר נדבר על מדלג, נדבר על זה.
על כל פנים, לעניננו, אני לא רואה מי יכול את זה, אני לא רואה איך זה נוגע. ואם המשנה ברורה יכול לעשות חומרא על סמך מה שהעולם חושב אחרת, יכול גם אני לעשות קולא על סמך אותו דבר.
דיגרסיה: קריאת התורה הייתה יותר ענין של לימוד התורה
אני סבור שבכלל, הלכות קריאת התורה, איך שזה היה במקור, היה הרבה יותר ענין של לימוד התורה מאשר שלנו. צריך להבין את זה עם זה בחשבון. היה מתורגמן, והיה… אבל מנהגים ישנים, עד שלנו לא… אני רק רוצה לעשות הפסקה שאמרתי שאחזור לחידוש שלי.
דובר 2:
אוקיי, אז ר׳ יואליש לא מסכים עם החידוש שלי, אבל בסדר.
דובר 1:
אני אומר שלא צריך לחשוש לזה. אני אומר, לא אמרתי טוב, אני אומר החשש הוא שאנשים יחשבו שקראו פחות משלושה פסוקים. ההלכה היא הלכה חזקה, אסור לקרוא פחות משלושה פסוקים. אם מתחילים פרשה חדשה רק שני פסוקים פנימה, או להיפך, אנשים חוששים שקוראים רק שני פסוקים. וזה סתם שכל אחד יודע איזו פרשה, אילו פסוקים הם.
אני חושב שצריך… עכשיו אני חושב שקשה להבין את החשש. מישהו פתאום חושש מהתורה, מה ההלכה? יכול להיות שזה דבר פשוט שהעולם יוכל לעקוב. זה קשה, העולם לא רוצה… לפי זה אולי ר׳ יואליש צודק שכדאי ללכת עם השני ושלישי שעומד בסידור, כי… שהעולם יוכל לעקוב.
שמעתי הרבה פעמים שהמונקאטשער רב אמר שלא לעקוב אחרי השני שעומד בסידור, כי הרבה פעמים זה לא מדויק ואין קשר לענין. אז יש שקלא וטריא לשני הצדדים.
עצה מעשית
אבל האמת היא לכאורה, אם הוא רוצה להתנהג כמונו ולעשות עליות אחרות, צריך לכתוב לשבת מה הולכים לעשות, והעולם יוכל לדעת, כך אפשר לצאת ידי כל הדעות. בסדר, זה מספיק תורה לעת עתה.
הלכה בנוגע לחלוקת עשרה פסוקים בין שלושה קוראים
בואו נלמד עוד אחד… יש הלכה יפה מאוד, זו ההלכה שאמרת קודם. עכשיו למדנו שצריך להיות עשרה פסוקים ושלושה אנשים, כן? גם צריך לדעת את המינימום של קריאת התורה.
דיגרסיה: הערך של עשרה פסוקים — **”שלא ישהו שלושת ימים בלא תורה”**
אני סבור שהלכת המינימום שצריך להיות שלושה פסוקים, היא כמו שיש מצווה של “לא תביא תועבה אל ביתך”, שלא צריך לעשות את הדרך. יש מצווה שלא לעבור שלושה ימים בלא תורה. והיה יכול להיות שרק את זה יקבעו, ושכל אדם יחשב בדיוק איך לעשות שלא יעברו שלושה ימים בלא תורה.
אבל חז״ל למעשה עשו הלכה אחרת, והם נתנו הלכה, הם קבעו את הסדר איך עושים את זה, משתמשים בזה. הם עשו סדר איך קריאת התורה היא, ובסדר הזה הם עשו כל מה שהם יכלו אז לחשוב שיטעו, שלא יהיה שלושה פסוקים, שלא יהיה זה, שלא יהיה זה.
תרגום לעברית
יש כאן יראה, ויש כאן אולי סיבה שצריך לקצר, אולי זו הלכה גדולה. טוב מאוד, טוב מאוד.
ראיה: “ויחל משה” — כשיודעים, יודעים
רואים בפירוש, אמרתי שזה לא חידוש מה שאני אומר, יש קריאות, תוספות מסוים שואל במסכת מגילה “ויחל משה” מתחיל “ויחל”, ויש שני פסוקים בתוך פרשה. לא, קודם צריך לדלג. גם זה לא לפי ההלכה, יש יהודי שיודע שכאן מתחילה חזרת הש״ץ, אין בעיה. הוא יעשה אחרי קריאת התורה, ראש חודש, יעשה קריאת התורה שמתעסקים בה, ואחד התירוצים הוא שכשיודעים, יודעים, אין שאלה.
גם זה טוב מאוד, כי זה אותו עזרא הסופר מאנשי כנסת הגדולה שעשה את הסדר. זה ממש אותו דבר: משה עשה תקנה באופן כללי, ועזרא עשה הלכות פרטיות.
דיגרסיה: תפילה בבית המדרש — אולי קריאת תורה קצרה יותר?
אני רוצה להעלות את ההערה שלי ששמעתי לומר. אני חושב שבהלכות תפילה יש שלושה סוגים איך אנשים מתפללים. יש את אלו שמתפללים ביחידות, והם בכלל אין להם, אין להם קדושה, לא קדיש, וגם לא קריאת התורה, אין להם את הדברים האלה. אחר כך יש את הענין של תפילה בבית הכנסת, שיש להם את כל הסדרים שהרמב״ם מונה מזה. כלומר שעיקר התכלית של המקום היא להתפלל, והתפילה מתחילה שם, והתפילה מתחילה, וכל ההלכות של קריאת התורה נוגעות לדבר הזה.
אבל יש דבר שלישי של ללכת להתפלל היכא דהוו גרסי, ההלכה שהלכו להתפלל בבית המדרש שבו לומדים. בבית המדרש שבו לומדים כן עומד שצריך לעשות מנין, להתפלל עם מנין, אבל גם מאוד אפשרי ששם לא היה המקום שהרמב״ם אמר את סדריו. יכול להיות שקיצרו כי החזיקו באמצע הלימוד. רואים את הענין של לקצר כשמחזיקים באמצע הלימוד. ויכול להיות שגם קריאת התורה היתה פחות.
היום אין דבר כזה, כל יהודי שומע קריאת התורה, אבל יכול להיות שכשמתפללים באותו בית מדרש, בישיבה, היכא דהוו גרסי, יכול להיות ששם בכלל לא היה הענין של לקרוא קריאת התורה, כי לומדים כל היום תורה. אוקיי, אולי, צריך לשאול את אלו שמתפללים באותו בית מדרש מה הם עושים.
דובר 2:
גם, אתה אומר שהעין לא תופסת. הרמב״ם אמר שיש מקומות שעושים תפילת שמונה עשרה קצרה יותר, כן? למדנו. הרמב״ם עשה את התקנה שלו במקום שלו. אבל האם היה לנו איפשהו, לא ממש ברמב״ם, אבל האם היה לנו איפשהו מקור שכשמתפללים בבית המדרש התפילה קצרה יותר, או שלא עושים את כל הסדרים?
דובר 1:
לא, לא נאמר. הרמב״ם אמר שכשהוא התפלל ביחידות… שבבית המדרש צריך להתפלל עם מנין.
דובר 2:
כן, הרמב״ם לא אמר כך.
דובר 1:
אוקיי.
הערך של עשרה פסוקים — הערכת חז״ל לפסוק תורה
אני מאוד מתרשם מזה שאסור ללכת שלושה ימים בלי תורה. ומה זה תורה? עשרה פסוקים! אנחנו לא לוקחים את זה מספיק ברצינות. קוראים שני וחמישי, אף אחד לא תופס, אבל את זה צריך לקיים את הענין הקדוש של ללמוד את התורה הקדושה ושל להיות מחובר לתורה.
אנשים חושבים שלהיות מחובר לתורה צריך ללמוד לפחות דף גמרא שלם. אבל דף גמרא שלם לוקח בערך שלוש שעות ללמוד. זה לא ריאליסטי. בקיצור, הולכים לישיבה ותופסים את זה, לא עולם הזה ולא עולם הבא.
אבל החכמים הקדושים אמרו, ללמוד תורה, אין בעיה, עשרה פסוקים! ולא אפילו שכל אדם ילמד עשרה פסוקים. כן, כל קורא שלושה פסוקים. זה נקרא ללמוד תורה טוב! תדע, אפילו הפסוק “ודבר שלום על ישראל” נחשב גם כן. זה מאוד… הייתה להם הרבה יותר הערכה לפסוק תורה ממה שיש לנו, לדעתי.
דברי הרמב״ם: שלושה שקראו עשרה פסוקים
טוב מאוד. אז זה מאוד רחב. עכשיו, מי… אה, עכשיו יש חקירה מעניינת ברמב״ם ובגמרא, מאוד…
דובר 2:
זו זכות להיות עולה לתורה.
דובר 1:
לא, למי יש הזכות להיות עולה לתורה. איך צריך להתחלק את עשרה הפסוקים? יש עשרה פסוקים עם שלושה אנשים. אז שלושה לא מתחלק… עשרה לא מתחלק על שלושה שווה בשווה. חייב להיות שאחד צריך לקרוא ארבעה. יוצא שלושה, שלושה, וארבעה זה עשרה. אז איך צריך לעשות את זה? מי צריך לעשות את ארבעת הפסוקים?
ראיה: עשרה פסוקים זו הלכה קבועה, לא רק הנחיה
וכאן רואים בבירור שאין שום הבדל מה הענין. הוא לא אומר, תחלק לפי מה שנוח לך. עשרה פסוקים! יש ענין שצריך לומר עשרה פסוקים. אנחנו, דרך אגב, אנחנו לא עושים כך. אנחנו אפילו בשבת מנחה או שני וחמישי, מסתכלים בסידור…
דובר 2:
אין ענין.
דובר 1:
והשני, גם לעשות איזה סיום יפה, לא עושים עשרה פסוקים. הגאון מווילנא אמר שלא לעשות כך, פשוט לעשות את עשרת הפסוקים הראשונים של כל פרשה ולא להיות… אלא אם זה ממש לפי הכללים שעומדים שם. אבל כאן רואים כן שזה הולך כך.
“הרי זה משובח” — לכל אופן יש מעלה
ועכשיו יש שאלה, מי קורא את… כן? זה יש ענין. שלושה שקראו עשרה פסוקים, שנים קורין שלושה שלושה, שניים קוראים שלושה פסוקים כל אחד, ואחד ארבעה. כי צריך להיות ההלכה שצריך לקרוא עשרה פסוקים.
עכשיו הוא אומר, מי עושה את השלושה ומי עושה את הארבעה? מי זה שמקבל את ארבעת הפסוקים? והתשובה היא כך: בין שקרא ארבעה ראשון, בין אחרון, בין אמצעי, הרי זה משובח. איך שלא תעשה את זה זה טוב. לא רק שהוא טוב, הוא משובח. כלומר, הדרך הטובה ביותר היא לעשות, איך שצריך לעשות את זה יש מעלה בזה.
הגמרא מסבירה הסברים. האחרון כי “אחרון אחרון חביב”. הראשון כי הראשון הוא הראשון. האמצעי כי זה האמצעי. בקיצור, זה דבר יפה מאוד.
דובר 2:
כל אחד מעשרת הילדים שלי הוא בן יחיד.
דובר 1:
לא, זה נושא בפני עצמו. מה יותר יפה? מה מתאים? הכל מתאים. כל אחד הוא שדה ענק.
טוב, עכשיו נלמד על הברכות.
ברכות קריאת התורה – סדר הברכות והלכות הקריאה
החידוש העיקרי של ברכות קריאת התורה
הגמרא מדברת על שבעה. יש אריכות בזה. לא רק שהוא טוב, הוא משובח. כלומר, הדרך הטובה ביותר היא לעשות, איך צריך לעשות את זה, יש מעלה בזה. הגמרא מסבירה, מבארת, האחרון כי אחרון אחרון חביב, הראשון כי הראשון הוא הראשון, והאמצעי כי זה האמצעי. בקיצור, יש הרבה דברים יפים. כל אחד מעשרת הילדים שלי הוא בן יחיד. לא, זה ענין של ריבוי, מה יותר יפה, מה מתאים. הכל מתאים. כל אחד יש שדה ענק.
עכשיו נלמד על הברכות שעושים על קריאת התורה. למדנו שהחידוש העיקרי הוא, כמו שדייקנו בפרק ח׳, זה שאסור לקרוא קריאת התורה אלא בציבור. קריאת התורה אתה יכול לקרוא כמה שאתה רוצה, אין שום עבירה לקחת תורה ולקרוא. החידוש הוא הברכות. הברכות הנוספות של התורה. הברכות. כי הרי כבר אמרת ברכות התורה בבוקר. כן. הברכה שרוצים לומר ברכות נוספות של התורה על הקריאה בציבור, על המצווה, זו בעיה. נכון. יש סדר הלכתי איך לומר את הברכות.
סדר הברכות – הלכה ה׳
מה הסדר? הסדר הוא כך: כל אחד ואחד מן הקורין פותח ספר תורה ומביט במקום שהוא קורא בו. הוא מסתכל פנימה. למה הוא צריך להסתכל? כי אם לא הוא לא ידע מה הוא קורא. אני מתכוון, זה דבר פשוט, אמת? אפשר למצוא את המקום, מי יתחיל לקרוא. כן. ואחר כך הוא עושה ברכה. כשעושים ברכה, כמו שמסתכלים על האוכל, צריך לשלב את הברכה עם הענין שבא.
דיון: פתיחה וסגירה של ספר התורה
לא, זה לא ענין סתם של תיכף. הוא הולך לקרוא, הוא רוצה לדעת מאיפה הוא יתחיל לקרוא. ומה קרה? הוא רוצה למנוע את ההפסק? כן, זה לא הפסק. זה כן, כן, זה… כשהוא אומר “ברכו את ה׳ המבורך”, והעולם עונה “ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד”. אז נניח, קודם פותחים את התורה, אני רוצה לדייק את הפרטים בדיוק. פותחים את התורה, מסתכלים פנימה איפה הולכים לקרוא, והוא אומר “ברכו”, והעולם עונה “ברכו”.
כאן רואים שלא, יש מחלוקת תנאים על זה במשנה. יש שרבי מאיר אמר שצריך לסגור את התורה ולפתוח אחרי הברכה, כי אם לא אנשים יחשבו שהברכות כתובות בתורה. רבי יהודה אמר לא, אפשר לפתוח את התורה ולומר את הברכות בזמן שנמצאים בתורה. ואני ראיתי בבעל הטורים, הם העירו, וזה לא מובא בפוסקים, אז מה שנוהגים, התוספות אומר שצריך לנהוג כמו השיטה של רבי מאיר, זה מאוד מעניין, למרות שלא כך ההלכה, למה השתנה שצריך כן לסגור את התורה לפני שאומרים את הברכה.
ואז יוצא דבר מאוד ברור, שה״מביט ורואה” אין לו שום טעם, כי לא רואים כלום, סוגרים את זה, וצריך לחפש שוב את העלייה אחרי שפותחים בחזרה את התורה.
מנהג ליטאים וחסידים
אז הלכה למעשה, בכמה בתי מדרשים שמתי לב, אני לא יודע מאיפה זה בא, שיש מחלוקת בין חסידים וליטאים מה המנהג. הליטאים עושים, כך עומד במשנה ברורה שצריך לעשות, שהוא עושה… הוא משאיר את התורה פתוחה, אבל הוא מסתכל הצידה, כי כך יודעים שהוא לא קורא את הברכות מהתורה. הוא מסתכל הצידה, והוא משאיר את התורה פתוחה, כך אפשר מיד למצוא את המקום. החסידים נוהגים כן הרבה לסגור את התורה, ואני נגד זה, כי זה מפריע לי, זה טירחא דציבורא על הקורא, כל פעם צריך לחפש שוב. אז אם אחד מהשואלים שלי שומע כאן, שידעו שלפי המשנה ברורה זה מנהג טוב המנהג הליטאי. הרמב״ם פוסק גם כך, שמשאירים את התורה פתוחה. אבל אם עושים אחרת, אני לא רואה את עצמי אחרי זה, אבל אני רוצה לדעת.
דובר 2: הרמב״ם אין לו את הבעיה של לומר את הברכה בפנים? הוא לא אומר את הדבר שלא צריך לחשוב שזה כתוב בפנים?
דובר 1: לא, הרמב״ם מודה למה אין לו בעיה. הוא מודה, זה כנראה לכאורה שזה לא עיקר הדין, אלא הידור, חשש. אפשר לומר שזה דבר יפה. אבל בפועל מפסידים משהו, כי מפסידים את ה״מביט ורואה”.
דובר 2: לא, התשובה היא כך, כי החסידים הבינו שאפשר לעשות נוסח. כי הקורא בתורה אומר “אמן” והוא מסתכל כך פנימה. הליטאים אין להם את ה״אמן”, אז הם לא יודעים איך לעשות את זה, אז זה יהיה מביך עד שימצאו את זה.
דובר 1: חסידים עושים הכל יותר טוב, כן. ה״אמן” מכסה על כל הבעיה.
אבל חוץ מזה לסגור את התורה אין שום ענין. ואיזה קורא יעמוד ישר לקרוא.
כן, טוב. והוא מסיים את הברכה, הוא אומר “ברכו את ה׳”, העולם עונה “ברוך ה׳ המבורך”, הוא עושה עוד ברכה.
הענין של “ברכו את ה׳ המבורך”
דובר 2: למה אומרים את ה״ברכו את ה׳ המבורך לעולם ועד” שהיא הקדמה ל… זה איזו תפילה מסוימת שהיא הקדמה להתפלל שחרית, זה הקדמה לברכת קריאת שמע של בוקר, זה הקדמה לברכת קריאת שמע של מנחה, וזה הקדמה לברכת התורה של בעל קורא. למה דווקא שלושת אלה? זה הקדמה לדווקא שלושת הדברים האלה. הקדמה לברכת המזון עשו “ברכו את ה׳ המבורך” אחר… “ברוך ה׳ אלוקינו”. זה דומה, אבל זה משהו ענין יש קשר בין ברכת התורה וברכת קריאת שמע.
דובר 1: אני חושב שאולי הפשט הוא… הקריאה היא הזמנה לעולם. זה כמו חזרת הש״ץ. הרבה אנשים לא היו באים לפני שמונה עשרה, הם היו רק באים לקריאת התורה. עושים ברכה נוספת, כמו שכאן מתחילים את התפילה, שהעולם יתפוס שבאים. זה כמו שהוא מזמין את העולם, “ברכו את ה׳ המבורך” – בואו כולנו נודה, ואחר כך הוא אומר ברכת התורה. הוא לא מוציא את כולם עם ברכת התורה, כי כל אחד כבר אמר ברכת התורה.
דובר 2: נכון, נכון. זה כמו הקדמה לברכה שלו, “בואו כולנו נודה לקב״ה, תשמעו, ואתם תגידו אמן.”
דובר 1: כן, הם אומרים, הם אומרים כן “ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד”. אני מתכוון זה הבסיס. הם לא אומרים שום דבר נוסף. אבל “ברכו” זה כמו קריאה לתפילה, כמו שראינו אצל… זו קריאה לתורה. אנחנו הולכים עכשיו לומר לקב״ה “הא-ל הקדוש ברוך הוא”.
דובר 2: אתה יודע שהרבי אמר שהתורה הן תפילות?
דובר 1: קריאת התורה היא שניהם. לא, אבל יש ברכת קריאת שמע וברכת התורה. ברכת קריאת שמע ותורה קרובים יותר מקריאת שמע עם תפילה.
דובר 2: כן, אבל אלה חלק בתורה. קריאת שמע היא חלק מהתורה. הברכה השנייה של ברכת קריאת שמע היא ממש ברכת התורה. זה ענין של תורה.
דובר 1: יכול להיות גם שזה כמו קריאה. זה שניהם אותו דבר, כי שניהם מתחילים דבר. כאן מתחילים את סדר הקריאה, סדר התפילה.
הברכה אחרונה
כן, והוא יהיה גם הרביעי, “והחוזר ומברך אשר בחר בנו מעמו ונתן לנו את תורתו, ואחר כך לא יאמר אשר נתן לנו תורת אמת, אלא יאמר אשר נתן לנו את התורה”, ואז גולל את הספר. כאן הוא כן סוגר את הספר. טוב מאוד. והוא מברך “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו”. “נטע”, את התורה הוא נטע שתהיה חיי עולם שלנו. “ברוך אתה ה׳ נותן התורה”. אוקיי.
כן, בדרך חזרה הוא כן גולל, וההבדל הוא זה לכאורה, כי הוא כבר סיים. הוא כבר לא צריך עכשיו לדעת איפה הוא עומד, כי את האדם הבא קוראים. זה לכאורה הרמב״ם. למרות שמצד שני אין שום הבדל לגבי החשש ש״שלא יאמרו ברכות כתובה בתורה”, לא צריך להיות חשש. אבל נראה שעדיף כך גם. כך נראה שהרמב״ם פסק לעשות כך. זה עושה כל אחד, העולם יודע מההלכה.
אגב, יש פוסקים שאומרים שלא צריך גם את זה, אז אם מישהו לא עושה את זה, עליו לא צריך לשאול. זה הגיוני מאוד, כי כשהקורא הוא זה שעולה, הוא כבר באמת לא היה צריך את הקריאה שלו, הוא עושה עכשיו את ספר התורה של כולם, והוא אמר שלכן בא האדם הבא. יש גרסה כזו, כן. יש לו כנראה ספר תורה לקריאה שלו. אבל כשיש בעל תפילה אחד, בעל קורא אחד, זו באמת הגדולה שהוא קורא באמת לעולם, לכל העולם. זה ענין איך לא הצד שאתה אומר עכשיו.
הענין של “אמן”
ואחר כך הוא אומר את הברכה, “מחזירים מקום מחשבה ראשונה”.
בואו נראה, הרמב״ם הולך להביא את הדבר שהיום אחד קורא לכולם כמו שזה היום. אומר הרמב״ם, “אחד קורא לכל הציבור בתורה”. אה, דיברת על האמן, זה מאוד חשוב. כן, כי האמן, יש מעמד, טקס של הוא קורא את העולים, “ברכו”, בואו כולנו נאמר ביחד, ואחר כך הוא אומר את הברכה, והעולם עונה אמן, כי התרוממו כשאומרים “ברכו”. זה קוויר. ועל זה אומרים, כי העולם אומר עכשיו אמן ארוך ויפה, שהקורא לא יתחיל לקרוא לפני שהעולם סיים את האמן. שאפשר לשמוע פשוט.
דובר 2: אה, כן, זה דבר פשוט. היה אמן חזק, כן.
דובר 1: זו היתה הקדמה לזה, ה״ברכו” הוא הקדמה לאמן, לכך שהעולם ישתתף בברכה.
קרא וטעה – הלכה ו׳
“קרא וטעה”, אומר הרמב״ם, הקורא התחיל לקרוא את התורה והוא טעה, אפילו בדקדוק אות אחת, אפילו הוא טעה בדבר שהוא אומר אות אחת שלא בדקדוק. הוא אמר “טהרו” ולא “טהרה”, “טהרו” עם קמץ או טהרו, טהרה טהרו.
תרגום לעברית
דובר 2: נו, אתה חושב שצריך לצעוק? בגלל שהרמב״ם אומר שצריך לצעוק?
דובר 1: הוא לא אומר שצריך לצעוק, הוא אומר “מחזירין אותו”. אני רוצה לומר את האמת, ש״מחזירין אותו” זה ממש לא בדקדוק, אני לא בטוח. יכול להיות שהרמב״ם מתכוון, הליטאים אוהבים להיות יפה נפש׳ניקים… אני לא משתעשע, הלו, יש כאן טעות, “מחזירין אותו”. מזכירים לו, חוזרים אחורה. הגבאי עומד והוא אומר לו. קודם כל, צריך למנות בכל בית כנסת גבאי שתפקידו הוא לעשות “מחזירין אותו”. הצעקות זה סתם לא יפה.
מה הכוונה ב״בדקדוק אות אחת”?
שנית, ואת זה אני אבהיר יותר, זו לא ראיה ממני. שנית, הרמב״ם אומר “בדקדוק אות אחת”, אני כבר יודע מה הוא מתכוון, “בדקדוק של אות אחת”. יכול להיות שהוא מתכוון לדקדוק שהוא אומר אות לא נכונה. אני רואה, הוא מביא את לשון הירושלמי כך, שמישהו אמר “טוב בין טהור לטהור” – לא דקדוק של אות, לא. כשהסתכלתי בדוגמה שהירושלמי אומר, ר׳ חנינא אמר בשם ר׳ זכאי, אני לא יודע, שצריך לומר “טוב בין טהור לטהור” מחזירין אותו. שאל ר׳ ביבי את ר׳ זירא, “כן, כך עושים?” ר׳ ביבי היה חסיד שבחסידים, זוכר? אמר, “הרי אם מישהו עושה טעות באות, מה הטעות? שהוא אומר בוודאי, אפילו ‘טוב בין אין לוויים׳.” הוא לא אומר “טוב בין טהור לטהור” לפי כל אלה של מי שלמד קודם, בתפילה יש את הדקדוק.
לא רואים שהרמב״ם בקריאת שמע אמר בבירור שדקדוק פירושו לומר רפה ודגש, כל הדברים האלה. אבל כאן יכול להיות שהוא מתכוון, הוא אומר דווקא אות אחת, כלומר, הוא אומר אות לא נכונה. הוא אומר “והר” במקום א׳ עם ו׳, דברים כאלה שאולי זה לא עושה הבדל גדול. אבל כך אומר הרמב״ם.
הייתי אומר שבכלל, פעם היה בעל קורא, ההלכה עומדת, כמעט היה כאן בעל קורא קבוע. הרי קראו לשלושה אנשים אחרים. אומרים, קוראים לאדם, ורואים שהוא טועה ולא טוב, מתחילים אותו מחדש. ואם הוא באמת לא יכול, יעבירו אותו ויקראו לשני שיכול. זה קשור לכך שקוראים בכל מקרה, לא היה שזה יכול ללכת. לא העמידו כאן בעל קורא, והבעל קורא טעה באות. זה עניין אחר. הרי ידעו מקודם, קראו למי שלא יודע תורה, כנראה הוא לא אומר כל כך טוב בדקדוקים וכן הלאה, אז מחזירין אותו. כי קריאת התורה צריכה להיות על ידי מי שיודע ללמוד תורה, או מי שיודע לקרוא תורה. אוקיי, אבל זה לא אומר שמחזירין אותו לא פירושו שאומרים לו שיחזור על המילה נכון.
ספר המנהיג והפוסקים
השולחן ערוך מביא שספר המנהיג אמר שאין מקפידים על זה. יש חקירה שלמה, הפוסקים עושים כל מיני חילוקים אם זה עושה הבדל, אם זה לא עושה הבדל. על כל פנים, נראה אם הולכים לפי הפשט הפשוט, שזה דבר פשוט מאוד אם מישהו אומר אות לא נכונה. אני חושב שאפילו ברוב בתי הכנסת מחזירים אם מישהו אומר א׳ במקום ו׳ עם ו׳, אם תופסים. אבל נקודות, דקדוק, זה לא עומד לכאורה ברור שזו בעיה. כך נראה לי, וזהו.
ולא יקראו שנים בתורה אלא אחד בלבד
עכשיו יש עוד הלכה, “ולא יקראו שנים בתורה אלא אחד בלבד”, שני אנשים לא יקראו ביחד, אלא אחד לבדו יקרא. זו ההלכה של “תרתי קלי לא משתמעי”, לא נעים לשמוע שני אנשים.
והכסף משנה מביא זאת מהזוהר הקדוש, שהיום כשיש את הבעל קורא ומי שנקרא לברכות, יש אנשים שהמברך אומר יחד
הלכות קריאת התורה – חלק ה
הלכה: “ולא יקראו שנים בתורה כאחד”
כך נראה לי, וזהו.
עכשיו יש עוד הלכה, “ולא יקראו שנים בתורה כאחד”, ששני אנשים לא יקראו ביחד, אלא אחד לבדו יקרא. זו ההלכה של “תרי קלי לא משתמעי”, לא נעים לשמוע שני אנשים. טוב מאוד.
הכסף משנה והזוהר הקדוש על אמירה ביחד
והכסף משנה מביא כאן מהזוהר הקדוש, שהיום כשיש את הבעל קורא ומי שנקרא לברכה, יש אנשים שהמברך אומר יחד. מביא הכסף משנה מהזוהר הקדוש שלא יאמרו יחד, יעקבו אבל לא יוציאו בקול. טוב מאוד. זו מחלוקת הפוסקים, ומה שהולך, מה שכתוב בשולחן ערוך, נראה. יש אנשים שנוהגים כך, יש שנוהגים כך, יש שאומרים בשקט. ושוב, התירוץ הוא בוודאי ברור לגבי הבלבול של העולם, או בוודאי של הבעל קורא לפעמים, בוודאי העולם עדיף לשתוק כמו שהזוהר אמר. אבל בסדר, אפשר לעשות מה שרוצים.
דבר חוזר – מתי אפשר לומר יחד
בכל מקרה, אם זה קטע נחמד שכולם יודעים, אפשר לומר יחד, כי יש דבר חוזר שאז זה חזק יותר. אם הוא עושה הפסקה יפה, זה מאוד יפה. סתם כך טוב. זה הולך על ההלכה של… סתם כך שיהיה שקט כל היום. לא, אני אומר, הרי יש הלכה שבמגילה למדנו שאפשר… כן, אבל יש דבר חוזר, כן, אם דעתא, יכול להיות שהמקהלה כבר כולם יודעים, אז אפשר לומר את זה ביחד. ואני חושב שסתם כך טוב לפעמים שבעל קורא כשהעולם בזמן משעמם ושקט, הוא יזרוק כמה טעויות שהעולם יתעורר. ויקהל שמות, עמי, כמו שהוא היה לעולם ויקהל שמות, היה לו איזה לימוד מעניין.
הלכה: “קרא ונתעייף”
בסדר. “קרא ונתעייף”. אוקיי, אני אומר מראש. “קרא ונתעייף”. נניח שהוא… נו, “קרא ונתעייף” פירושו איפשהו, לא שהוא עשה טעות, הוא לגמרי מבולבל, הוא לא יודע איך ממשיכים הנקודות של המילה הבאה. אז “יעמוד אחר תחתיו”, יקחו אחר. “ויעסוק ממקום שהתחיל הראשון”. הוא לא עושה ברכת התורה חדשה. אה, נראה. כן. “ויעסוק ממקום שהתחיל הראשון שנתעייף, ומברך בסוף”. טוב מאוד. אני חושב שגם בתפילה זו אותה הלכה, מישהו היה שליח ציבור והוא נתעייף. סוף סוף. יכול להיות שזה גם אחד מכללי הציבור, לא כולם שמים לב לטעות שקרתה, והגבאי עולה ואומר לו שימשיך להתפלל. אבל מה שכתוב כאן זה גם טוב מאוד. “ויעסוק ממקום הראשון שנתעייף”, כי אם הולכים עכשיו לעשות שוב ברכת התורה, זו תהיה ברכה לבטלה. ושיהיה עוד ברכה.
בכל מקרה, לא נוגע, היום יש בעל קורא, אז אם הבעל קורא לא יכול, אני לא יודע. מה זה בעל קורא? אני מתכוון… אוקיי.
הלכה: “אין הקורא רשאי לקרות עד שיאמר לו גדול שבציבור”
“אין הקורא רשאי לקרות” – כאן יש הלכה מעניינת, ולכאורה נראה שזה סידור עתיק, לא פשוט שזה לא ריאלי, נכון? “אין הקורא רשאי לקרות עד שיאמר לו גדול שבציבור”. אז צריך לומר לו “קרא”. לא, גדול שבציבור צריך לומר לו, כדי שצריך לקבל רשות, כמו שדיין לא יכול לפסוק עד שמקבל רשות מהרב, משהו כזה. הגדול צריך לומר לו “קרא”.
דיון: מי הוא גדול שבציבור ומי הוא הגבאי?
אבל מה קורה כאן? קראו לו לעלייה. לא, זה אומר שהגבאי מהגדול שבציבור… אז גדול שבציבור הוא הגבאי? לא, גדול שבציבור נותן לו רשות, והגבאי הוא זה שקורא לו.
אוקיי, קודם כל, תפילת חזן הכנסת זה אפילו יש חזנים, כלומר, יש לנו, ראש הכנסת, “אין הקורא מעצמו”. אני לא יודע מה הדברים האלה, מה התפקידים האלה, לא מה שאנחנו קוראים חזן, אני חושב שחזן פירושו הגבאי, וראש פירושו הראש, אני לא יודע מה זה אומר. הגמרא בוודאי מסבירה, והוא לא קורא לבד “עד שיאמר לו ציבור או גדול שבציבור”. נראה לנו שהיום אולי הגבאי עושה את זה עם הימים, אבל זה סידור, זה כבוד, לא פשוט שלא יודעים מי יקרא, יודעים כבר מקודם, זה התפקיד שלו, נניח. אבל נותנים לו כבוד, אומרים לו…
כשגדול שבציבור אומר, הוא מייצג את הציבור, או אם הציבור עצמו אומר, אז מישהו צריך לומר בשם הציבור. אז הגבאי ששולח, אם זה באמת כבר קהילה מבוססת עם חשבונות, לגבאי יש חשבונות, הוא שולח את מי שהוא החבר שלו, אז יכול להיות שזה לא טוב. זה שליח ציבור, מישהו צריך לשלוח את מי שהעולם רוצה לשמוע.
כן, טוב מאוד. אבל העניין הוא, הוא לא תופס את זה לבד, כך כתוב בתוספות, לא תופסים לבד את התורה, ממתינים שמישהו ייתן. זה עניין של כבוד, זה לא על החשבונות של מי הוא שליח ציבור, גבאי ליד מי שקורא. טוב מאוד, כך מבינים כאン גם, שהסדר הוא גם עניין של כבוד, לא עניין של…
הלכה: “וצריך אחד לעמוד עמו בשעת הקריאה”
ועוד הלכה חשובה היא, “וצריך אחד לעמוד עמו בשעת הקריאה, כדי שלא יכשל החזן עומד עם הקורא”. צריך שמישהו יעמוד כשהוא קורא, כלומר, כשהחזן עומד, לכאורה תמיד החזן עומד, הגבאי, לידו. אם הגבאי עומד לבד, כתוב שצריך לקרוא לשני שיעמוד לידו. אז קריאה, מה זה העניין? אני מתכוון כמו שלא נעשה סטטי, או… לא, כמו מלמד דסיני, יש גם נושא של כבוד. לא פשוט ששני אנשים עומדים שם, כן. יכול להיות עוד תפקיד, אבל זה העיקר. כתוב שזה דומה ל, כן, על ידי סרסור, כמו שכתוב במדרש. כמו שבמתן תורה הראשון ניתנה התורה דרך שליח, דרך מישהו באמצע, כך גם בקריאת התורה עומד עוד מישהו, וכאילו הוא נותן את התורה כביכול לקורא. אני יודע.
הלכות דילוג – השמטת קטעים בקריאה
כן. עכשיו נלמד עניין של הלכות דילוג. האם מותר לא לקרוא על הסדר, צריך לקרוא פסוק אחר פסוק, או אפשר להשמיט קטעים. “עומד על הקורא יש לו לדלג, מותר להשמיט קטעים ממקום למקום בענין אחד”. כגון, אומרים שעניין אחד פירושו שמדבר על אותו נושא.
דוגמה לדילוג: אחרי מות ואמור
אז, עכשיו הפרשה של אחרי מות, מחר בקריאה, האם אדם יכול… זה קצת רחוק מאיתנו, כי תחשבו כשאנשים שומעים לשון הקודש, הם מבינים לשון הקודש, ומישהו חושב, “אה, אני אקרא לך כמה פסוקים מעניינים מאוד”. אז, הוא משמיט, הוא הולך לכמה פסוקים יפים באחרי מות. לא פסוקים יפים, כמה פסוקים שעוסקים באותו נושא. הוא קורא כאן אחרי מות, והוא הולך לאחרי מות. לא שהוא מדלג, הוא קורא את כל פרשת אחרי מות.
הכהן הגדול היה עושה כך בבית המקדש. הוא היה עושה כך גם בתעניות, הפעם היחידה שאני חושב שאנחנו מדלגים בקריאת התורה. בהפטרה עושים את זה הרבה פעמים. אבל הגמרא נותנת דוגמה, הדוגמה היא במסכת יומא. הכהן הגדול היה קורא את סדר העבודה שכתוב באחרי מות, הפרשה השבועית שלנו, ואחר כך היה הולך להלכה של יום כיפור שכתובה בפרשת אמור, שהיא שתי פרשיות לפני כן.
כתוב המוסף שם, כן. לא כתוב ממש קרבן המוסף, כתוב שעושים מוסף. בכל מקרה, כי בפרשת פנחס כתוב המוסף האמיתי, אבל את זה הוא קורא בעל פה, כתוב במשנה, כי זה כבר מאוד רחוק. עד פנחס צריך לגלול הרבה. אבל כאן, שזה ממש שניים שלושה עמודים לגלול. הוא עושה גלילה והוא קורא את זה. הוא יכול, למה? שניהם מדברים על ההלכות, שניהם מדברים על הלכות יום כיפור. אני חושב שמותר להשמיט בפרשה אם לא מצאו. זה יכול להיות, אני לא יודע. אבל ההלכה היא שמותר לדלג רק אם זה נושא אחד.
איסור לקרוא בעל פה
אומר הרמב״ם, אבל כאן יש בעיה, שכשמדלגים, מישהו הוא בעל קורא טוב, כיוון שהוא גולל הוא כבר קרא הלאה. אומר, “אבל לא יקרא על פה”. אסור לקרוא בעל פה, “שלא יאמר שאינו מן הכתב אפילו תיבה אחת”. מצוות קריאת התורה היא שיקראו מהכתב, אפילו מילה אחת אסור בחוץ. אני אומר שהוא מחבר את זה עם הדילוג, כי כשהוא מדלג יש יותר סיבה שהוא יקרא בעל פה. נכון, או שהוא לא יחבר, כי כאן הוא הולך כבר על הסדר, שהוא לא יחבר פסוקים שהוא זוכר על הנושא.
לכאורה ההלכה שאסור לקרוא שלא מן הכתב, שאנחנו לומדים כאן, היא בוודאי הלכה של קריאת התורה. לא שאסור לומר פסוק בדרשה בעל פה. זה עכשיו קריאת התורה, העולם יחשוב שכתוב אחרת, אפשר לעשות טעות. כנראה זו הסיבה, לא לקרוא בעל פה.
הגבלת זמן הדילוג
“ולא יהיה הדילוג אלא כדי שישלים המתורגמן תרגום הפסוק”. אנחנו נלמד שחלק מקריאת התורה היה שהבעל קורא קורא, ושהמתורגמן קורא את התרגום בתרגום אונקלוס או תרגום אחר, הוא קורא את זה. אומר הרמב״ם, שכשקוראים בדילוג, שקופצים מפרשת אחרי מות לקפוץ לאחרי בעשור, אי אפשר זמן רב מאוד. שתי הפרשיות מחוברות, הן קצת מאוחר יותר. שהגלילה תארך דקה. אבל אם צריך עכשיו לגלול בתורה כמה דקות, יותר ממה שלוקח למתורגמן לתרגם את הפסוק האחרון של מה שאמרו, אז לא יעשו דילוג. כנראה הסיבה היא לא לעכב את האנשים. לא תופסים בכלל שגללו. עושים גלילה בזמן שהוא אומר את התרגום שלו.
הלכות התנהגות – איך הציבור צריך להתנהג בשעת קריאת התורה
אוקיי, עכשיו נלמד הלכות של מה צריך לעשות, איך צריך להתנהג בשעת הקריאה. עד עכשיו למדנו הלכות של הקורא. עכשיו נעשה מה הציבור צריך לעשות, איך שומעים את קריאת התורה.
איסור לדבר בשעת קריאת התורה
ההלכה היא כך. האדם שהיהודי החשוב שלנו שאל עליו, אנחנו למדנו שממש לפני התפילה, צריך לעשות? ללמוד דבר הלכה. אז יש לו עוד שולחן ערוך פתוח. אז עכשיו הבעל קורא ילך לקרוא את התורה, אומר, “אה, בואו נלך ללמוד את ההלכה עם מה שלמדתי ממש לפני התפילה.” אוקיי. אומר הרמ״א, אסור לעשות את זה. “כיון שהתחיל הקורא לקרות בתורה, אסור לספר אפילו בדבר הלכה.” מאז אסור לדבר, אפילו לא דבר הלכה. זה סתם מובן למה אדם לא יאמר דבר הלכה.
“אלא הכל שותקים”, כל הציבור צריך להיות שקט, “ושומעין ומשימין לבם למה שקורא”. כולם צריכים להיות בשקט ולהקשיב, ולשים לב. הוא אומר את זה אפילו יותר חזק מאשר בפירוש המילות: “משימין לבם למה שקורא, שנאמר ‘ואזני כל העם אל ספר התורה׳“. כמו שכתוב שם בנחמיה, הוא קרא מהתורה, והציבור הקשיב.
איסור לצאת בשעת קריאת התורה
אומר הרמ״א הלאה, “ואסור לצאת מן הציבור בשעה שהקורא קורא”. כשהקורא מקריא באמצע, אסור לצאת מהציבור. זה ביזיון. ביזיון לתורה. הוא קורא, אז “עוזב ה׳ ויוכל”. הוא עוזב את ה׳. הוא מתכוון, כאן כתוב “אסור לצאת”, לאן הוא הולך? הוא מתכוון לצאת מבית הכנסת, כן. בשעה שהקורא קורא. אבל באמצע, “לצאת בין איש לאיש”, בין שני קוראים, מותר לצאת, כי אז הוא לא… הוא יוצא.
יישום על שיעורים
אני חושב שההלכה בקריאת התורה היא ודאי הלכה. אבל אני חושב שגם צריך להתנהג כך כשמישהו אומר שיעור, אפילו מישהו לומד תורה שבעל פה. לא ממש דבר יפה שמישהו לומד, זה לא גם לציבור, גם לתורה. פשוט, לומדים כאן תורה, צריך להישאר עד הסוף, או לעשות הפסקה בין גברא לגברא. אבל לצאת באמצע שמישהו אומר תורה זה…
יכול להיות שהצופה חי בו זמנית, כל מי ששומע את השיעור שלנו, אתה שומע ב-YouTube, בדוק לפני שאתה יוצא באיזו דקה אתה עוד, ותעשה לך לוח זמנים מתי אתה תחזור. אי אפשר לעצור באמצע שיעור. אוקיי, אבל זה שונה, כי זה לא מעמד, זה יותר כמו קריאה, זה כמו קריאה. אוקיי, כן, צריך להיות לפחות מסתכל על המגידי שיעורים. אוקיי, אין בעיה. אבל אין לי מה לומר על הצפייה, אמת. אבל זה סיפורי דברים.
החילוק בין מי שעוסק בתורה תמיד
תרגום לעברית
אז בא הרמב״ם ואומר שזו הגלינטה השלישית, הדוונטה השלישית. אומר הרמב״ם, העניין שצריך לקרוא, ואסור לצאת מהקריאה, ואסור ללמוד שום דברי הלכה בזמן הקריאה, זה אם אתה לא הלכת. אתה יהודי של בית הכנסת, אתה הולך לבית הכנסת.
קריאת התורה עבור תורתו אומנותו, מתורגמן, והלכות קריאה
תורתו אומנותו וקריאת התורה
אבל מי שיושב ולומד והוא תופס תפילה בבית המדרש, כמו שלמדנו קודם, שהיה בא לבית המדרש, טרוד בתורתו, תורתו אומנותו, כל היום הוא לומד. עבורו קריאת התורה אינה כל כך חשובה, כי כל העניין של קריאת התורה הוא שלא יעברו שלושה ימים בלי לימוד, ועבורו לא עוברים שלוש שעות בלי לימוד, תורה היא אומנותו.
אין לנו להפסיק אותו מתלמוד תורה שלו כדי שיהיה קורא בתורה. להיפך, הוא כן ילמד, יהיה עוסק בתלמוד תורה שלו.
כן, כך אומר הרמב״ם הקדוש, שהוא מביא את הגמרא שכתוב שרב ששת הסתובב ולמד את המשניות שלו, איזה הלכה שהיה עוסק בה. המשמעות היא שמותר, ואתה רואה שמותר באמצע קריאת התורה, מי שהוא טרוד בתורתו אומנותו, מותר.
והפוסקים של היום כתבו שאי אפשר לומר דבר כזה, כי הציבור לוקח מזה חוסר ענוה. אני לא זוכר מי מביא את זה כאן, אבל אני זוכר דבר כזה. אבל מעיקר הדין, על כל פנים, אלו שהם טרודים בתורתם אומנותם, הם לא לומדים. הם יצאו באמצע הקריאה ושם הם לומדים. כך זה הולך. על כל פנים, כמו שכתוב שלומדים רק מהקלקול, לא מהתקנה. אבל כן, הרמב״ם מביא את זה מעיקר הדין, וכתוב גם בשולחן ערוך שיש היתר שמותר.
“אנן בדידן ואינהו בדידהו” של רב ששת
על אותו טרוד, לכאורה, אתה אומר פירוש יפה שזו התקנה של זה, אבל זה הולך לכאורה עם אותה הלכה שהרי הוא פטור מתפילה אפילו האדם שהוא טרוד, בוודאי שהוא פטור מהחלק הזה של תקנת תפילה שנקרא קריאת התורה.
החידוש כאן הוא שהוא עומד באמצע בית המדרש. רב ששת עמד כראוי באמצע בית המדרש, והוא אומר “אנן בדידן ואינהו בדידהו”. זה מאוד יפה עם הפירוש שלך. הוא אמר, שהם ילמדו את התורה שלהם, אני אלמד את התורה שלי, כל אחד משנינו.
עכשיו אני לא מבין, הוא הולך נגדם? הוא אומר אני עושה את אותו הדבר כמוהם. הם עושים את הסדר שלהם, יש לי שיטה אחרת שלא יעברו שלושת ימים בלא תורה, אל תדאג.
בית המדרש מול בית הכנסת
אבל נראה שהרמב״ם אומר לנו, זה לא כל כך ברור, שבבית הכנסת קוראים, ובבית המדרש שבו לומדים לא צריך לקרוא. יכול להיות שכן, אני הוספתי את זה. למה לא לקרוא בבית המדרש? האם יש כמה אנשים שאינם תורתם אומנותם, או מה? אז זה שבדרך כלל בבית המדרש אין מנין.
הרמב״ם אמר דבר מעניין, הוא עושה מנין. אבל צריך להבין, כי בבית המדרש יושבים אנשים פשוטים, תורתם אומנותם, אז למה הם עושים מנין? למה הם מתפללים בכלל? צריך פשוט להבין את ההלכה ההיא. בסדר.
אז נראה שהוא נותן רמז, התשובה היא שהוא מדבר כשהוא יכול לפני הלימוד, אחרי הלימוד, כשהוא לא באמצע הלימוד, אז הוא מתפלל. כן? כך למדנו את ההלכה של תורתם אומנותם, שרק אם הוא באמצע הלימוד לא צריך להפסיק. אבל פעם אחת שכבר סיים, הוא לא בזמן של לימוד, צריך בוודאי כן להתפלל. בסדר. הוא צריך לעשות קריאת התורה גם.
בזמנים של היום, אפילו אנשי תורתם אומנותם לא יודעים פסוק חומש, אז הם צריכים מאוד להיות להם קצת קריאת התורה.
תקנת משה רבינו והמתורגמן
אני חושב שהעיקר שמשה תיקן את התורה, לפי הרמב״ם הפשט הוא שכל זמן שמשה רבינו חי הוא היה כמו בית המדרש שלנו, הוא למד את הסוגיא. הוא למד קריאת התורה. פעם אחת שהוא נפטר, הוא נשתכח, הוא אמר שהם יקבעו לפחות בית כנסת ליהודים, והם ילמדו שם קצת ממה שהוא לימד אותם. או הנשיאים, כמו שאמרנו. בסדר.
הרמב״ם על המתורגמן
עכשיו נלמד שהיה מתורגמן. הרמב״ם כותב עוד על מתורגמן? אני לא יודע. הרמב״ם מספר הלכה למעשה, אבל הוא לא אומר מה הוא עושה בזמנו, הלכה למעשה. בסדר.
אומר הרמב״ם, ממשה רבינו עד עזרא לא מצינו שיהיה מתורגמן, אלא משה רבינו היה מתרגם לעם מה שהיה קורא בתורה, כדי שיבינו ענין הדברים.
למה לא מתורגמן לתפילה?
מעניין, למה הם הוסיפו עכשיו תפילה, אבל מה קורה בדיוק שזה קשה לציבור? למה לא הוסיפו מתרגם כשלומדים להתפלל? האם להתפלל זה לשון קלה יותר מתפילה?
אני חושב שתפילה לא צריך להבין, תפילה היא עניין של פרקטיקה. הקב״ה נהנה מעצם התפילה, ושיבוא וילמד לשון טובה. אבל אדם הוא לא לימוד. תלמוד תורה שם, מה הטעם בתלמוד תורה אם הוא לא מבין?
אבל הם כן התכוונו שהתפילות נכתבו בצורה שהם מצפים שאנשים יוכלו. גם חוזרים על זה כל כך הרבה פעמים, אפשר ללמוד פעם או פעמיים בחיים, לומדים תרגום של תפילת שמונה עשרה, ידעו את התרגום. תורה זה כל שבוע פרשה אחרת. אני חושב כך, איך שהסדר הוא, זה קשה, אני לא יכול למצוא טעם. כך היה הסדר, כך היה המנהג.
רב האי גאון וחיוב המתורגמן
הוא מביא כאן תשובת רב האי גאון, הוא אומר שזה ממש חיוב, כך נהגו מזמן הנביאים. הרמב״ם לא מביא כאן מתי הפסיקו את זה. וזה מאוד מעניין, הרמב״ם לא אומר, בואו נראה. לא כתוב כאן בכלל שהפסיקו את זה.
מכל מקום, אני חייב לספר לכם שהפסיקו את זה בזמן הראשונים הפסיקו את זה. יש מחלוקת גדולה על זה, בזמן הגאונים, בזמן הראשונים, על זה שהיו מקומות שהפסיקו את המתרגם.
הקראים והתרגום
יכול להיות שזה התחיל מהקראים, כי הקראים טענו שזה תורה שבעל פה. הם סברו שהתרגום הוא תורה שבעל פה, התרגום מוסיף, הוא מסביר, מסביר דברים, הוא הולך עם חז״ל תמיד, הוא הולך עם הרמב״ם של אונקלוס. כן, בדיוק, היו כאלה שהחזיקו בו, והגאונים היו מאוד חדים נגד זה שלא תרגמו.
אבל למעשה, באשכנז אחרי המאה השישית, אני חושב בחוץ לארץ, אולי בתימן, עדיין תרגמו, אבל באופן כללי, רוב המקומות הפסיקו לתרגם.
אני חושב שהסיבה היא כי הפסיקו לדעת ארמית. כך כתוב בשולחן ערוך, שאם לא יודעים ארמית, מה הטעם לתרגם? אבל זה בוודאי איסור ממש, אין טעם לתרגם עוד דבר שלא יודעים.
דיון: תרגום לשפות אחרות
אבל למה לא היה איפשהו מישהו שעשה שהמתרגם יקרא בעצם קצת רש״י, או משהו כזה?
לא רש״י, צריך לתרגם ליידיש.
אני לא יודע. היה איפשהו שתרגמו לא בלשון ארמית, שהמתורגמן פשוט עשה את העבודה של לקרוא באנגלית או ביידיש?
ארמית זה לכתחילה, זה היה המתורגמן של ארמית. אחר כך זה נעשה נוסח בשפה אחרת. אני לא יודע. אני יודע שרב סעדיה גאון עשה תרגום לערבית. אבל אני לא יודע אם קראו את זה בשעת קריאת התורה. צריך לבדוק אצל התימנים. עד כמה שאני זוכר, היו כן מקומות שעשו את שניהם. כלומר, כל מקום שעשה תרגום אמר בארמית, כי זה כבר היה מקובל מאוד, וגם תרגמו לערבית, אם אני זוכר, מקומות מסוימים, כן.
דיון: תרגום לאנגלית בזמנים של היום
אז אני בטוח שבבית כנסת אתה קורא את הפרשה באנגלית?
אני עושה את זה כי אין לי בית כנסת. יש לי בית כנסת ששייך לציבור, והם עושים את מנהג ישראל. אבל אם היה לי, ישר כוח לי, בוודאי היינו מתרגמים לאנגלית כל פסוק או את הפסוקים שנוגעים להלכה. אין טעם, קוראים קריאת התורה ואף אחד לא מבין מה קורה.
אני מקבל מאבותי הקדושים שמתרגמים על ידי שמים דגש על פסוקים מסוימים וקוראים עם אש קודש, זה התרגום. כך הציבור מבין עם להט. כך שמעתי מהצדיקים שלי, לקרוא עם אש קודש כזו את הפסוקים המסוימים שהציבור צריך לשמוע, וזה מה שמתכוונים לצאת ידי חובת תרגום.
האם הציבור יבין? מבינים עוד פחות אז.
דודי, הרבי מטאהש, הוא בעל קורא וקורא יפה מאוד, וזה כל לימוד. רק הוא מתלהב בפסוקים שבהם צריך להתלהב, ומי שרוצה להתחבר, הוא יכול להתחבר מעצמו להתלהב.
כבר הייתי בבתי כנסת שתרגמו קצת. כבר היה דבר כזה, אבל זה היה… אני בטוח שלרבי ישמעאל לא היה איזשהו צורה של מתורגמן שהוא המתורגמן שלו?
לא, לא ראיתי.
דרשות וקריאת התורה
האמת היא שרוב הרבנים ורבני בתי כנסת, מתכוונים שזה לא המנהג של תרגום, זה המנהג של דרשות, שזה גם המנהג הישן. ברוב בתי הכנסת, לא היום עם הנסיעות, קוראים אחרי הקריאה. אבל בכל בית כנסת קלאסי, בית כנסת אשכנזי, הייתה דרשה. או היו מקומות שזה היה לפני קריאת התורה, והיו מקומות שזה היה אחרי קריאת התורה. אבל זה עדיין חלק מהנושא של קריאת התורה.
הלכות מתורגמן — סדר הקריאה
הקורא קורא פסוק אחד לבד, הוא קורא פסוק אחד ושותק עד שיתרגם אותו המתורגמן, וחוזר וקורא פסוק שני. לא שהוא אומר את כל השלושה ועכשיו המתורגמן יאמר, אלא פסוק בפסוק.
ואין הקורא רשאי לקרות למתורגמן יותר מפסוק אחד. הקורא גם לא רשאי להכביד על המתורגמן ולתת לו שני פסוקים לומר. אבל הוא היה צריך לערבב את הפשטות, הוא היה צריך לעזור למתורגמן.
הלכות קול — קורא ומתורגמן
עוד הלכות על קורא ומתורגמן. אין הקורא רשאי להגביה קולו יותר מן המתורגמן. הקורא לא רשאי לקרוא גבוה יותר מהמתורגמן. וגם להיפך, ולא יגביה המתורגמן קולו יותר מן הקורא, כדי שידעו שהם בסנכרון. זה כנראה טוב לאוזן, או זה טוב לציבור, לא שייך לתת כבוד שהתורה יותר או התרגום יותר, שניהם חשובים.
ואין המתורגמן רשאי לתרגם עד שיכלה הפסוק מפי הקורא. המתורגמן רשאי רק להתחיל, כמו שיש הלכה לגבי אמן, כן, אסור להתחיל את הברכה הבאה לפני שכולם ענו אמן. זה עניין של כבוד הציבור.
ואין הקורא רשאי לקרות פסוק אחד עד שיכלה התרגום מפי המתורגמן. גם הקורא לא רשאי להתחיל לקרוא מהר את הפסוק הבא, הוא צריך לחכות עד… זה גם כבוד, גם פשוט שיוכלו לשמוע.
התנהגות המתורגמן
אומר הרמב״ם הלאה, ואין המתורגמן נשען, המתורגמן לא יכול לעמוד שם סתם ככה, הוא צריך להיות בכבוד. הוא לא יכול לעמוד שם נשען על עמוד או על קורה, אלא עומד באימה וביראה. הוא יעמוד באימה ויראה.
דברים שבעל פה — מתורגמן על פה
עוד הלכה חשובה, ולא יתרגם מתוך הכתב אלא על פה. הוא לא יחזיק ספר ומשם יתרגם, אלא יאמר את זה בעל פה.
הלאה, על זה כל אחד זוכר את ההלכה, דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב. זה נאמר על המצב, קריאת התורה, כשקוראים, מה שקוראים אסור לקרוא בעל פה. מה שאומרים, מה שהוא מסורה, התורה, התרגום, הוא תורה שבעל פה, הוא יאמר את זה בעל פה, הוא לא יטעה שזה פשט בתורה.
זה לכאורה העניין, שלא יחשבו שאולי אפשר לשנות קצת את התרגום לפי העניין. מאחר שזה נוסח מקובל של התרגום שאומרים, ולכן זה כתוב בסידור ובחומש. אבל העיקר שיהיה הכרח כזה לדעת. זה לא… לא… הרי יש איסור לכתוב תורה שבעל פה, זו האמת. ולכאורה בכלל האיסור הוא רק אחד מ״עת לעשות לה׳” שמותר לכתוב את זה. כן. בסדר.
ואין הקורא רשאי לסייע לתורגמן
ואין הקורא רשאי לסייע לתורגמן. אבל ההלכה, ההלכה של “לא תרגום הכתב”, הרמב״ם לא מביא למשל שיש איסור לכתוב תורה שבעל פה.
הלכות תרגום והפטרה
איסור כתיבת תורה שבעל פה וההלכה של תרגום שבכתב
דובר 1:
אבל העיקר הוא, זה חזרה כאילו, זה לא… לא…
יש איסור לכתוב תורה שבעל פה, זו האמת. לכאורה בכלל האיסור, זה רק ארץ ישראל לשם, אז מותר לכתוב. כן?
דובר 2:
כן.
דובר 1:
בסדר.
ואין הקורא רשאי לסייע לתורגמן.
אבל ההלכה, זו גם ההלכה של התרגום שבכתב, הרמב״ם לא מביא למשל שיש איסור לכתוב תורה שבעל פה, כי כבר מזמן אחרי מתמטיקה, אבל ההלכה עדיין הולכת, כי זה מסודר לפי הסדר כמו משה רבינו, משה עזרא, איך הם סידרו את זה עם ההלכות של אז.
דובר 2:
לכאורה.
דובר 1:
דבר אחד טוב.
הלכות תרגום בציבור
הקורא לא רשאי לעזור למתורגמן
דובר 1:
ואין הקורא רשאי לסייע לתורגמן,
אה, הוא לא רשאי לעזור לו.
דובר 2:
לסייע לתרגום, כן.
דובר 1:
שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה.
דבר אחד טוב.
קטן וגדול בתרגום
דובר 1:
והקטן מתרגם על ידי הגדול, כלומר ה… א… א…
דובר 2:
קטן. אה, סתם, לא קטן, קטן יותר.
דובר 1:
אדם קטן יותר יכול לקחת מתורגמן שגדול ממנו, אבל ואין כבוד לגדול שיתרגם על ידי הקטן.
דובר 2:
כי הכבוד הוא לרב שהשמש יתרגם את התורה שלו.
דובר 1:
בסדר, הרב לא יתרגם את השמש. המתורגמן הוא השמש, הוא הגבאי של הקורא, אז הוא צריך להיות נמוך מה…
ולא יהא מתרגם בשנים כאחד, לא יהיו שניים, לא יתערבבו, אלא אחד קורא ואחד מתרגם.
דבר אחד טוב.
פסוקים שאין מתרגמים בציבור
העניין של אילו פסוקים מתרגמים
דובר 1:
עכשיו יש דבר מעניין. עכשיו למדנו…
אחד, מה יש את העניין של אילו פסוקים מתרגמים, ואילו לא?
יש עניין של לתרגם, אפילו לפשוטי עם, שלא מבינים שום לשון הקודש, והם לא יודעים מה כתוב. ולא הכל, יודע מה, אתה חושב שאתה לא מבין שום לשון הקודש, אתה לא צריך לדעת הכל, בסדר?
דובר 2:
טוב מאוד.
דובר 1:
אז יש פסוקים מסוימים שלא מתרגמים.
דובר 2:
מממ.
מעשה ראובן
דובר 1:
אומר הוא כך, מעשה ראובן, לא כל האמורות מתרגמין בציבור, לא כל הפסוקים אומרים את התרגום בקול. יש מסוימים שלא. מעשה ראובן, המעשה שראובן… “וַיֶּחֱלַל ראובן”, אנחנו לא אומרים את זה, “וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו”, כך כתוב בתורה, אנחנו לא אומרים את זה בקול רם, כי צריך ללמד את הציבור שלא כל דבר שיודעים צריך לומר. לא, הם לא ידעו בכלל מזה, כי תן, צריך להיות שכל לא רק על לקרוא.
ברכת כהנים
דובר 1:
הדבר השני שלא אומרים עם תרגום בציבור הוא ברכת כהנים, כי המילים כתובות שם “יִשָּׂא ה׳ פָּנָיו אֵלֶיךָ”. אנחנו יודעים, כשאומרים את זה בלשון הקודש, שיש עומק של עניינים. אבל כשהולכים לומר את זה, כשכולם הולכים לומר את זה, הקב״ה יעשה לך פרוטקציה, או אפילו הלשון שיכול להתכוון שהעניין של משוא פנים, הקב״ה לא יהיה שופט אמת.
דיון: איך המלאכים הבינו את זה?
דובר 1:
מאוד מעניין. למה זה דווקא ברכת כהנים שאומרים כל יום, שיש מצווה לומר, אבל אפילו פעם אחת לא יאמרו את זה עם תרגום, שהיהודים הפשוטים לא יבינו מה הוא מתכוון, מה קורה כאן?
דובר 2:
זה מאוד מעניין, כי המלאכים כן שאלו את השאלה הזו. נראה שמישהו כן תרגם.
דובר 1:
לא, הגמרא, כל הדברים האלה, תלמידי החכמים, כתוב מפורש בספרים על ההלכות, המלמד מלמד כדרכו, אפילו בחדר לומדים את כל הפסוקים האלה. זה לא פשוט שלא רוצים שהציבור ידע, אבל בציבור אין…
תרגום לעברית
דובר 2:
לא, זה מאוד מעניין. הדברים שאנחנו לא רוצים שהמלאכים ישמעו, אומרים לנו בתרגום, כן? אז ברכת כהנים טכנית עדיין לא תורגמה. איך המלאכים הבינו שהם שאלו “האיך אתה נושא פנים לישראל”, כן?
דובר 1:
נו, נו. להיפך, הם יודעים רק לשון הקודש. לשון הקודש הם כן יודעים, תרגום הם לא יודעים. הבעיה היא רק אם מישהו הולך לתרגם את זה.
דובר 2:
לא, הם מבינים לשון הקודש. הם מבינים לשון הקודש. הם יגידו לנו, הם לא יודעים מה זה אומר. הם יודעים ש״ישא ה׳ פניו” אומר שהקב״ה יעזור ליהודים. זה לא בעיה. אבל דווקא הלשון “נושא”, זו לשון שקשה לתרגם אותה.
דובר 1:
ומעשה העגל… בכל מקרה, זה מדרש, לא אמרו את זה.
מעשה העגל
דובר 1:
טוב, דבר תורה. ומעשה העגל, “ויאמר משה אל אהרן” עד “וירא משה את העם”. קטע ממעשה העגל, שיא המעשה, שם שכתוב… הוא צועק על אהרן… המקום שכתוב שאהרן עשה את העגל… המקום, המקום שאין בו הסבר פשוט למה. כתוב מעשה העגל השנית, זה לא המעשה כשהיה העגל, אלא הדברים שאהרן מספר למשה מה הוא עשה. ושם רואים, גם רואים שאהרן התנהג. הוא אומר “ויפש את אהרן את בגדיו”, וגם נראה שם שאלעזר יצא לבד, כתוב “וירד אלעזר”, הפשט שהוא חילק את האברים, ממילא לא מחלקים.
וגם פוסק הוא עגלה ערופה, שזה גם, שכתוב שהעגלה ערופה שברו את הערף, לא רוצים לספר לעולם שאהרן עשה את העגל. זה החלק הראשון שהוא מביא.
ויש הרבה מאוד בתורת הקודש שהוא מביא כל שבוע מנהגים של קריאת התורה, מביא הוא הרבה מאוד דברים שהיו מקומות שאומרים בשקט כי זו קללה, או שלא ברור למה דווקא את הדבר הזה אסור לדבר. זה מעניין איך הרמב״ם לא מביא את כל ההלכות האלה.
מעשה אמנון בן דוד
דובר 1:
ובכל מקרה, מעשה אמנון, מה משמיטים ממעשה אמנון? כאן הוא מדבר כבר על מפטיר. במקום שנוהגין אמנון בן דוד. מה זה אומר עוד? אמנון חטא עם תמר, נו בעיה, הוא היה אמנון, אבל הוא היה בן של דוד. לא רוצים שיתפסו שזה היה בן של דוד שעשה את זה. תבין, העולם לא יתפוס?
לא נקרא… אה, לא רק, לא נקרא אלא מתורגם, לא אומרים את זה בכלל. טוב מאוד! שהעולם לא ידע, לא יגרום משום גנותו של דוד. שזה לא דבר יפה לדבר על דוד שבנו עשה את המעשה.
דיון: האם קורים את זה בכלל?
דובר 2:
והרי קורים, קורים בכל זאת, קורים בכל זאת, קורים בכלל לא את הפרשה.
דובר 1:
אה, אה, לא שלא להשתמש במתרגם, אלא כשקורים תורה שבכתב, קורים את ההפטרה, ההפטרה קורים את הפסוקים של אמנון בן דוד. כך נראה. כך נראה מהרמב״ם. אני לא זוכר שהיתה לנו פעם הפטרה מזה. זה לא נראה, אבל אם קורים, יש הלכות לכך.
הלכות הפטרה
הרמב״ם לא מביא את המקור של הפטרה
דובר 1:
אוקיי, עכשיו נלמד קצת יותר הלכות הפטרה. או נלמד יותר על הפטרה, דיני הפטרה. עדיין לא למדנו כלום על הפטרה. רק אמרנו שקורים שם ושם, ומעבירים את הכהן, אבל עדיין לא למדנו דבר הלכתי, שיש תקנה של הפטרה בכלל. הרמב״ם לא מביא בכלל מאיפה באה תקנה של הפטרה, למה, יש תירוצים שונים על זה שהעולם יודע. הרמב״ם לא מביא כלום, אבל הוא סתם פשוט שהוא יודע שמפטירין בנביא, והוא אומר רק את ההלכות מזה. I don’t understand, זה מעניין, זה לא מתאים לרמב״ם. לגבי עצם הדבר הוא אומר לנו ברור שזו תקנת משה רבינו, אבל קריאת התורה, אבל על ההפטרה הוא לא אומר כלום. תכלית מזה, ומה זה בעצם? למה הוא לא אומר את זה? מה העניין? I don’t know, אני לא יודע, אני לא יודע, כך אומרת הגמרא. בואו נמשיך, לא נכנס לזה.
אוקיי, הרמב״ם לא היה נכנס, גם אני לא נכנס.
המפטיר צריך לקרוא קצת בתורה לפני כן
דובר 1:
אבל עכשיו נכנס להלכות. מי שמפטיר זה כך, הוא צריך לקרוא קצת בתורה לפני כן, הוא לא חייב לקרוא הרבה, הוא קורא שלושה פסוקים, ואפילו הוא יכול לחזור על מה שקראו קודם. זה מה שנקרא מפטיר. לה, מה זה אומר מפטיר?
דיון: מה המשמעות של “מפטיר”?
דובר 2:
אז המפטיר בנביא, אז הארבעה שיש, כולם הראשון או השני, הרמב״ם אמר קודם, עני מהם יכול לעשות ארבעה פסוקים. אז כאן זה אומר שהמפטיר, מי שצריך לומר את זה…
דובר 1:
לא, שם לא כתוב מפטיר בנביא. קודם כל, אנחנו מדברים על שבת, מיד נראה ששבת יש יותר. שבת ויום טוב זה אף פעם לא מפטיר כאשר, אם אני זוכר, כשיש עוד שלושה פסוקים. בכל מקרה, אפילו שלושה פסוקים אומר שזה מספיק, הוא יכול גם לומר ארבעה פסוקים, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. להפטיר בנביא עד שיגלול ספר תורה. שהוא רק יתחיל לקרוא… זה עוד, מפטיר אומר לסיים, המעשה של לסיים עם הנביא, זה מה שנקרא מפטיר, כן? הוא יכול להיות, אבל עכשיו הוא מדבר, זה מה שהוא מדבר כאן. אבל התרגום הוא אבל מי שקורא. והחידוש הוא, שמכיוון שהוא קורא נביא, לא רצו שיהיה אחד קורא את התורה, אחד קורא נביא, כאילו יחשבו שהתורה שווה לנביא. ממילא הוא צריך גם לקרוא קצת תורה, כדי שיראה שהתורה עדיין חשובה יותר מהנביא. זה מאוד חשוב, כל הדברים האלה הם כדי להראות כל מיני דברים.
אבל עצם המילה מפטיר אומרת כבר, שהמפטיר הוא לסיים את הקריאה. כי המילה מפטיר אומרת מסיימים. מסיימים אחרי הפסח והיקומים. כי זה אומר הרבה בכלל, אומרים את זה אחר כך. אבל הוא צריך גם לקרוא את התורה. המילה מפטיר אומרת שהתקנה של קריאת דברי נביאים היא לסיים את התורה עם נביאים. לא, לא סתם. זו לא התקנה. הרי נאמר דבר כזה. התקנה היא, שאחרי שקורים את התורה קורים את זה. אבל זה היו תמיד יכולים לחשוב שזה שווה. הוא צריך לקרוא קצת תורה כדי שלא יחשבו שזה דבר חיצוני בפני עצמו. שיסגור לפני כן את ספר התורה.
ומה שאנחנו קוראים לעלייה האחרונה מפטיר, מפטיר אומר מי שאומר את ההפטרה. זה לא אומר שהוא צריך לקבל את העלייה האחרונה. לא, האחרון אומר את ההפטרה, כמו שאנחנו עושים. זה להיפך, מי שאומר את ההפטרה צריך גם לקרוא כמה פסוקים. זו הנקודה. אבל לא רצו לחשוב שזה סתם.
כמה ארוך צריך להיות ההפטרה
דובר 1:
אומרת הגמרא הלאה, כמה ארוך צריך להיות ההפטרה? כמו בקריאת התורה למדנו שצריך להיות עשרה פסוקים. אבל בנביא צריך להיות יותר ארוך, אני לא יודע למה. צריך להיות עשרים ואחד פסוקים. יש פסחים חיים למה, אבל אני לא יודע למה כל כך הרבה. אבל יש מינימום למינימום להיות. ואם שלם הענין בפחות מעלי אין צריך. לפעמים יש נושא שהוא נושא שלם והנביא, וזה קטן יותר, אפשר, לא צריך לעשות 21 פסוקים בהפטרה. יש אצלנו גם פסוקים, בהפטרות שלנו לדעתי יש קטנים יותר.
דובר 2:
21 יוצא שיש שלושה לכל שבעה קרואים.
דובר 1:
אה, טוב מאוד שאתה עומד כאן. זה שלושה כנגד שבעת הקרואים, זה כנגדם. יש עניין כזה.
עם תרגום — עשרה פסוקים מספיק
דובר 1:
אומרת הגמרא הלאה, כמה פסוקים זה המינימום הבסיסי? יש אריכות. אומרת הגמרא, שיש תרגום ארוך, לפחות תרגום ארוך. ואם קרא עשרה פסוקים ותרגמן המתרגם. אם הוא קרא עשרה פסוקים והוא תרגם את זה, זה אומר, לא שלא תמיד היה תרגום לנביא, אבל לפעמים אם עושים תרגום זה מספיק. זה אומר, כי זה כבר גדול יותר, זה כבר נעשה ארוך יותר. עם תרגום מספיק עוד עם עשרה פסוקים ותרגום.
שני מתרגמים בנביא
דובר 1:
ובנביא, זה אומר בקריאת התורה אסור לקבל שני מתרגמים, למה? יתבלבלו. אבל בנביא זה לא כל כך חשוב. אז אפילו אחד קורא ושנים מתרגמין, אפשר לקבל שני מתרגמים, כי לא חוששים שהנביא לא יהיה כלום, לא כל כך נורא.
מדלג בנביא
דובר 1:
ובנביא גם אבל עד קריאת התורה, רב תומר אומר מדלג להיות בעניין אחד, כמו מוסף יום כיפור בשתי פרשיות. אבל בנביא מדלג מענין לענין אחר, אפשר כן לקפוץ מעניין אחד לשני, אבל מה לא, אין מדלגין מנביא לנביא, מנביא אחד לשני לא. אבל איך כן, אליבא דנביא. אולי כי זה יותר כמו שלם, זה יותר רחוק, אני יודע, זה כבר מוזר יותר. אבל במה ששנים עשר ביחד, זה כן כמו חבילה אחת, זה כאילו ספר אחד. על הנביאים, כן.
הלכות קריאת התורה והפטרה – דילוג בנביא, ברכות ההפטרה, מנין הקוראים, וסדר העליות
דילוג בנביא (המשך)
ובנביא גם הוא, אה, והוא הדין בקריאת התורה, מותר לדלג בעניין אחד, כמו מוסף של יום כיפור בשתי פרשיות. אבל בנביא, מדלג מענין לענין אחר, אפשר כן לקפוץ מעניין אחד לשני. אבל מה לא?! מנביא אחד לשני לא.
אבל איך כן?! אלא בנביא… זה כבר לא כבוד לנביא ל… אולי כי זה יותר כמו שלם… אני לא יודע, זה כבר יותר מוזר. אבל במה ששנים עשר בבת אחת, זה כן כמו חבילה אחת, זה כמו ספר אחד. אה, אולי זה כמו ספר אחד, כל הנביאים, כן.
אבל מה לא, שם, טוב מאוד, אחורה לא צריך לעשות. למה? אני לא יודע, זה לא דרך. לא עושים כך. דרך אגב, שבת תשובה קורים כמה קטעים מתרי עשר וכדומה.
וכל המדלג, אבל חשוב הדבר, מי שקופצים סביב, לא ישהה בדילוגו כדי שישתלם התרגום תחתיו, זו ברכה לבטלה, זו הפסק.
קריאת פסוקים בנביא למתרגם
עוד דבר שונה קריאת התורה מהנביא. בקריאת התורה למדנו שמותר לקרוא רק פסוק אחד בכל פעם ומחכים למתרגם. אבל בנביא זה פחות חשוב, אז אפשר לקרוא שלושה פסוקים.
הקורא בנביא יש לו לקרות למתרגם שלשה פסוקים. והמתרגם מתרגם שלשתן. ואני רואה כך, למה? כי זה גם אולי לא כל כך חשוב שיתבלבל. כן, זה לכאורה המילה.
ואם היו שלשה פסוקים שלש פרשיות, אז קורא למתרגם אחד אחד. למה? כי אז הוא כן יכול להתבלבל, כי זה שלושה עניינים אחרים, הוא נעשה מבולבל לגמרי. אם זה פעם אחת שלושה פסוקים שזה המשך, אוקיי, המתרגם יזכור והוא יגיד את כל הדבר. אבל אם זה שלוש פרשיות, זה באמת עושה כמה… הגמרא מביאה דוגמה של דבר מסוים בנביא, כן, בנביא ישעיה, שזה שלושה פסוקים אבל כל אחד הוא פרשה שלמה, צריך לקרוא בנפרד כי הוא יכול להתבלבל, כי זה נושאים אחרים, פרשה אחרת. טוב מאוד.
ברכות ההפטרה
בדיוק כמו שלמדנו שבקריאת התורה יש ברכות, כך גם מפטיר יש גם ברכות. והרמב״ם לא מביא כאן את הברכות. אולי במקום אחר הוא מביא את הלשונות של הברכות בנוסח התפילה. מעניין שכאן הוא לא מביא את נוסח הברכה. כן, אבל… זה לא כתוב בסידור, לא? הוא יביא את זה מאוחר יותר בפרק י״ב. נלמד בקרוב, בסוף יהיה לו.
כשמפטירין בנביא, מברך לפניו ברכה אחת. כמו ברכת התורה יש ברכה מיוחדת. זה אומר, ברכת התורה מדברים על משה רבינו, אשר נתן לנו תורתו. אבל כשאומרים ברכת נביאים, צריך לומר ברכה מיוחדת, אשר בחר בנביאים טובים.
כתוב כאן, אשר בחר בנביאים. בכל מקרה, כי נראה שזה העניין של, זו ברכת התורה של נביאים. באמת, כשלא קורים בבית המדרש, אלא סתם מישהו לומד, עוסק בנביאים וכתובים במקום בתורה, אולי זו צריכה להיות ברכת התורה שלו. אוקיי, למעשה זה לא כך.
עושים אחר כך ארבע ברכות. אילו ארבע? אומרת הגמרא כך: ברכה ראשונה היא הסיום של “האל הנאמן בכל דבריו”. השנייה היא “בונה ירושלים”. השלישית היא “מגן דוד”. הרביעית, הרביעית היא “ומעין קדושת היום, כדרך שאומרים בתפילה”.
הסדר ההגיוני של הברכות
זה מאוד מעניין. “בונה ירושלים” ו״מגן דוד” הן ברכות שאומרים בשמונה עשרה שלנו. “האל הנאמן” הוא משהו ייחודי. ואחר כך כאן, “ומעין קדושת היום”, הוא על קדושת היום.
מדברים ישירות על זה, זה כמו המשך. “אשר בחר בנביאים טובים”, שהדיבורים שהוא אמר לנביאים הם נאמנים. אחר כך מבקשים שהוא יקיים באמת מה שהבטיח לנביאים, לבנות ירושלים ולתת לדוד המלך. ואחר כך מדברים על קדושת היום, כמו בתפילה.
יש דבר בראש חודש ושבת, שבהפטרה מזכירים ראש חודש בברכות שלה, כדי שיהא מזכיר בתפילה. למרות שלראש חודש אין הפטרה משלו, אבל כשזה שבת, עושים כן ראש חודש בהפטרה.
כאן הרעיון שלי, למה עושים את כל הברכות האלה?
נוסח הראב״ד
אה, הראב״ד מביא שיש לנו ברכה אחרת. אנחנו לא אומרים “בונה ירושלים”, אנחנו אומרים “משמח ציון בבניה” דווקא בהפטרה, הברכה השנייה. לא “מגן דוד”, אלא “משמח ציון בבניה”.
יש נוסחאות אחרות. לכאורה זה הכל לא מעכב את הנוסח, אבל כאן רואים גם שזה משהו סט מיוחד, זה כמעט כמו תפילה. עושים ברכה על… כן, הגמרא לא אומרת את כל הנוסח, כאן מאוחר יותר הוא יגיד, אבל נראה שזה ממש כמו… הברכה האמצעית של התפילה של שבת, של שמונה עשרה.
אוקיי, וזה הנוסח. עד כאן הלכות הפטרה, הלכות נביא.
מנין הקוראים – כמה עולים
עכשיו נלמד כמה עולים צריכים להיות. אתה יודע זה עדיין לא למדנו כלום על העולים, חוץ מזה שיש מינימום. כן, כתוב שיהיו שלושה, ושכל אחד יקרא שלושה. מינימום שלושה, טוב מאוד. אבל עכשיו נלמד שיש הרבה יותר פרטים בזה.
“כמה הן הקוראין? כמה אנשים קורים בתורה? בשבת בשחרית קורין שבעה.” שבת בשחרית הוא שבעה, שבע ברכות. מתפללים גם כאן שבע ברכות. שבעה עולים. “וביום הכיפורים ששה, ובימים טובים חמשה. אין פוחתין ממנין זה,” אף פעם לא עושים פחות מלפחות השבעה, ששה, או חמשה, “אבל מוסיפין עליהן.”
“בראשי חדשים ובחולו של מועד קורין ארבעה.” אתה רואה שבראשי חדשים וחול המועד אי אפשר להוסיף. לא, לא, הרמב״ם אומר בפירוש. תראה הלאה, תראה הלאה. “וביום הפורים ובמנחה, וביום חנוכה ופורים בשחרית, ובתענית בשחרית ובמנחה, קורין שלושה. ואין על אלו מוסיפין כלל.”
ועל אלה, גם לא, “אין פוחתין ממנין זה.” על אלה, על ראשי חדשים ושבת ויום כיפור, כל אלה, “אין פוחתין ממנין זה ואין מוסיפין עליהן.” טוב מאוד. אבל שבת, יום כיפור ויום טוב אפשר להוסיף.
המנהג של הוספות
טוב מאוד. ובשולחן ערוך כתוב שלא נוהגים, כמו שכתוב ברמ״א, שלא נוהגים להוסיף. שבת כן, אבל לא יום טוב? רק יום טוב אחד שנוהגים, כן, מה שנקרא שמחת תורה. לא עושים סתם הוספות, עושים מאה אלף עליות. אוקיי.
מעניין. מה השכל? אתה רואה כאן שכל בזה? מה קשור אם עובדים, מה קשור ליום טוב צריך ללכת לאכול, וכן הלאה. אז, יש סיבות למה יש את החילוקים. אוקיי.
מי הקוראים – מי יכול להיות עולה
עכשיו נלמד, מי יכול להיות קורא בציבור? מי הם העולים? אמרנו כך, “מי הם העולים? מי הם הקוראים?” נכון? עד עכשיו למדנו כמה קוראים יש. עכשיו נלמד מי יהיה הקורא. כן?
אשה לא תקרא בציבור
אז כך, “אשה לא תקרא בציבור מפני כבוד הציבור”. אישה לא תהיה זו שקוראת בציבור. זה לא מתאים לעולם שהיא תקרא בציבור, כי העולם לא אוהב את זה. העולם סבור שהם טובים יותר מנשים, ושאישה הולכת לקרוא בשבילך, כאילו אתה לא יודע לקרוא רק האישה, העולם יכול להרגיש רע.
קריאת התורה: סדר העליות, משלים, מפטיר, והלכות ספר תורה
סדר הקריאה: כהן, לוי, ישראל
דובר 1:
אתה יכול לעשות בראש סדר הקריאה? אוקיי, בוא נגיד את מי קורא. אז כך, כהן קורא ראשון, ואחריו לוי, ואחריו ישראל. אומר הרמב״ם כך, המנהג הפשוט. אנחנו יודעים שהרבה פעמים תלמיד חכם חשוב יותר מכהן. כמו שכתוב, הרמב״ם מביא זאת בהלכות תלמוד תורה, שממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ. אמת, כך אומרת ההלכה גם כאן, כן. אז לכאורה היה צריך גם כאן לעשות כך. אבל אומר הרמב״ם, לא, המנהג הפשוט כן התפשט שאפילו כהן עם הארץ כן קודם לעלות לתורה לפני חכם גדול מישראל. כך נעשה המנהג.
הרמב״ם לא אומר לנו, אבל הרמב״ם מביא זאת כך שכך עושים. הרמב״ם נגד המנהג הזה, והוא מבצע, הוא אומר, “אבל האמת שכל מי שגדול מחבירו בחכמה קודם לעלות לתורה”. הרמב״ם אומר כך, המנהג הוא שמקדימים כהן לוי ישראל, אבל הוא אומר בגלוי, רגע, בישראל, הרי מבואר בין שבע העליות… הוא לא אומר נגד המנהג.
אז, הוא מספר לי על כהן, אם רוצים שיהיה לחכמים… אבל כל הגדול מחבירו הולך באמת אפילו על הכהנים, ובוודאי, המנהג הפשוט אינו כך. הרמב״ם יודע גם שהמנהג הפשוט אינו כך. והרמב״ם אומר שעל המנהג הפשוט הזה נעשה טוב, והרמב״ם סבור שהרמב״ם צריך להיות חשוב, מי שיכול ללמוד הכי טוב צריך לקבל את הכבוד הרב ביותר. לא עושים זאת, כל אחד שווה ונותנים לכל אחד כבוד, בכל מקרה, זו בעיה גדולה. צריך להיות מאוד אליטיסטי. וכך גם הרב הרגיל, צריך מקום מיוחד שיהיה לנו מתלמידי החכמים. המנהג הפשוט הרגיל, צריך מנהג פשוט, צריך מנהג פשוט, מה עושים?
משלים, גולל, מפטיר — החשיבות של העליה האחרונה
דובר 1:
אז, למדנו קודם שהאחרון, כשאומרים את האחרון שאומר את הברכה, הוא סוגר את ספר התורה, הוא נוטל שכר כנגד הכל. מה זה אומר, מה כן, ההוא יקבל שכר על כולם? מה זה המין? לא יודע. אבל חז״ל, הוא מאוד חשוב.
מה החשיבות, זה דבר מעניין, אני לא יודע למה. ממילא, לפי זה עולה משלים אפילו גדול שבעדה. זה אומר שמשלים, זה לא הכרחי שהולכים רק לפי סדר החשיבות. אבל משלים יכול להיות אפילו הגדול שבעדה, לא מפטיר. מפטיר היא העליה החלשה ביותר על פי הלכה.
דובר 2:
אבל המפטיר הוא המשלים?
דובר 1:
הוא משלים ואחר כך יש מפטיר? אה, כי הוא חוזר. מפטיר הוא מי שחוזר. משלים הוא האחרון. כן. אז, מעיקר הדין משלים הוא גולל. גולל אומר משלים נוטל שכר כולם. אז ממילא, מה? זה לא הגולל עצמו, מי שעולה ואחד גולל אצלו. כמו למשל קוראים לבחור לעשות גלילה. אבל החשיבות של זה היא על הקורא האחרון.
דיון: מה פירוש “גולל נוטל שכר כולם”?
דובר 1:
אז, גולל פירושו בפשטות, ונראה מהרמב״ם, שפשוט האחרון שהוא גולל, זה לא בא, לא דיברנו על הגבהה בכלל כאן. מה שאנחנו עושים הגבהה, אני לא יודע, זה לא כתוב ברמב״ם. עד עכשיו למדתי שהאחרון שקורא, הוא עכשיו סוגר את התורה, הוא גולל. זה ה, ממילא הוא עושה את האחרון. אבל אנחנו שאנחנו עושים את האחרון, ואחר כך אדם נוסף קוראים לו להגבהה, יכול להיות שאדרבה, האחרון לא יכול לעלות גדול, אלא מי שהוא גולל. צריך לדעת מה הפירוש “גולל נוטל שכר כולם”, האם זה פירושו ממש הגולל, או אולי זה פירושו האחרון? לפי הרמב״ם הבנתי שזה פירושו האחרון.
“אין מפטירין בנביא עד שיגול ספר תורה”. אז האחרון גולל ספר תורה, ולפני זה מתחילים את הנביא.
דובר 2:
לא, זה אני אומר, אבל מה שאנחנו עושים גלילה נוספת ונוסף את המשלים, אז המשלים הוא מי שהיה גולל את ספר התורה.
דובר 1:
האשכנזים הבינו שמה שכתוב “גולל נוטל שכר כולם” פירושו הגלילה, לא העליה האחרונה. זה מעניין, בפשטות זה אולי לא כך.
אולי אפשר להבין שהם באים כמו מ״גדול המעשה יותר מן העושה”, מה הפירוש? אתה התמסרת לכבוד התורה, אז זה חשוב כמו הקורא. זה משהו כזה, זה לא ברור. הפשטות היא שיש לזה קשר לכך שהאחרון חביב יותר, משהו כזה, פשוט מסיימים. נראה כך, אני לא יודע איך מבינים את זה, זה סתם איזו סגולה. מה העניין? לא הבנתי את העניין הגדול של גורל. במחילה, אני לא מבין מה העניין. אני אפילו לא מבין את זה, אבל מישהו יכול להגיד לי, שיתקשר אליי, שישלח הודעה, שיסביר לי את הפירוש. יש עוד הרבה דברים. בינתיים אני לא מבין שום פירוש. כן, יש כבר הרבה יהודים שאני יודע שחיים עם גורל, ואני לא מבין את העניין.
אין שם כהן, אין שם לוי
דובר 1:
אוקיי. עכשיו צריך לדעת כך, מה קורה כשאין כהן? אז כך ההלכה היא, עולה כהן, לוי, ואחר כך ישראל. אומר הרמ״א, “אין שם כהן, עולה ישראל”. אז לא הולכים… כשאין כהן, זה לא פשט שעכשיו מחפשים, אוקיי, אין כהן, בואו נקח לוי. לא, כשאין כהן, הסדר נשבר. אין יותר היררכיה. עולה ישראל, והוא לא יורש את הלוי בכלל. כן, כדי שלא ילך הלוי אחר כך.
אותו דבר, “אין שם לוי, כהן שקרא ראשון קורא פעם שניה במקום לוי”. אם אין לוי, הכהן עולה פעמיים, כדי שלא ייראה, אנשים לא יתחילו לחשוב על ישראל שהוא לוי או משהו. זו הסיבה? אוקיי, מה אני מתכוון? “אבל לא יקרא אחריו כהן אחר”. אה, זו המילה. “שאומרים הראשון פסול, לפיכך קרא כהן אחר”. אנשים יראו שעלה כהן אחד, אחר כך כהן שני, יחשבו, אה, התברר שהוא לא כהן טוב או משהו. טוב מאוד. “וכן לוי אחר לוי לא יקראו שניהם”. ישראל אחר ישראל אין בעיה, כי הכל אותו דבר. אבל אצל כהן ולוי אפשר לחשוב שמצאו שיש בעיה, הוא לא כהן, ממילא לא עושים את זה.
סדר התפילה עם קריאת התורה
דובר 1:
עד כאן למדנו הלכות קריאת התורה. עכשיו נלמד, כמו שלמדו, קריאת התורה ותפילה. אז כך, “כל יום שיש בו תפילת מוסף”, כל יום שיש גם מוסף, זה אומר הרבה זמנים של קריאת התורה שיש מוסף, כמו ראש חודש וכדומה, אז “אחר שגמר שליח צבור תפילת שחרית אומר קדיש”, הוא אומר קדיש, שהוא הקדיש הנכון תתקבל, אחרי שמונה עשרה בא קדיש, “ומוציא ספר תורה”, הוא מוציא ספר תורה, “וקורא לאחד אחד מהצבור”, הוא קורא לקוראים, והוא מקיים עם תורה. “וכשגומר ומחזיר ספר תורה, אומר קדיש ומתפללין תפילת מוסף”. טוב מאוד.
קדיש אצל מפטיר
דובר 1:
מה הימים שיש מפטיר ומוסף? אז כן, במילים אחרות ראש חודש אין מפטיר, זה הצד. מה זה יום טוב וכדומה שיש מפטיר גם, נוהגין לומר קדיש קודם שיעלה המפטיר. למה למדנו? זה כדי להפסיק בין קריאת התורה להפטרה. “ויש מקומות שנוהגין לומר אחר המפטיר”. יש שאומרים גם אחרי המפטיר, או רק אחרי המפטיר את הקדיש? לכתחילה רק. יש נוהגים, נוהגין לומר, אבל יש, יש שנוהגים אחרת. מה המטרה של אותו קדיש? לא יודע. אני חושב שיש שאומרים שני הקדישים היום. אני לא יודע. סתם אחרי קריאת התורה יהיה קדיש כאילו, לא כדי להפסיק בין זה לזה. אוקיי.
כשנושאים שני ספרי תורה יש מחלוקת שלמה מה עושים עם הקדיש, צריך לראות בסידור ולעשות מה שכתוב שם. אוקיי.
מנחה של שבת ויום כיפור
דובר 1:
עכשיו, מה זה מנחה? אז כן, מנחה של שבת ויום כיפור שקוראים אז גם, אז אחרי ששליח הצבור אומר תהלה לדוד וסדר היום, שאנחנו קוראים אשרי, אומר קדיש, ומוציא ספר תורה וקורא בו, ומחזירו, ואומר קדיש, ומתפללין מנחה. כן. “וכן בתענית”, תענית אין סדר היום, אבל אומרים, קורין במנחה, ואחר כך אומר קדיש, ומתפללין תפילת מנחה. כן. “אבל ביום טוב אין נוהגין כן”, יום טוב אין המנהג לקרוא במנחה.
אני יודע את יושבי קרנות יום טוב, אתה יודע שם מה… כך למדנו שם שיום טוב בלילה יש עולם קטן בבית המדרש, למדנו. כן. התקנה הייתה רק שבת.
דובר 2:
אתה יודע למה יש לנו אותם יושבי קרנות? אמרת שזה לא נקבע ליום טוב, רואים שיום טוב אין.
דובר 1:
כי ביום טוב לא עובדים כל כך קשה, כי ביום טוב אפשר לפחות לבשל. אה, אוקיי.
ביום שאין בו מוסף
דובר 1:
“וביום שאין בו מוסף”, יום כמו שני וחמישי שאין מוסף, אז אחרי שחרית אומרים קדיש, מוציאים את התורה, קוראים אותה, מחזירים אותה, אומרים קדיש, אחר כך אומרים תהלה לדוד וסדר היום כמו כל יום, ואומרים קדיש, “ואז הם נפטרין”. אנחנו עושים קצת אחרת, אנחנו משאירים את התורה בחוץ עד אחרי קדיש וסדר היום. מאיזו סיבה, אבל כך המנהג, והרמב״ם להיפך. כן, אני אומר, אני חושב שה״ואז נפטרים” היא דבר מאוד חשוב בסוף התפילה, חלק מסוף התפילה הוא ללכת. כמו שהרמב״ם גם חישב מתי הוא מסיים להתפלל. כי לפיכך, כשהאדם שבא לבית המדרש, כמו שיודעים שמשמונה עד אחת עשרה שלושים נמצאים בבית המדרש, מסתובבים ושמחים, בוא, התפלל, לך הביתה. “ואז נפטרים”.
אוקיי, אין בעיה. זה מודפס בסידורים. “ואז נפטרים”. זה לא כתוב בסידור. זה לא נורא, זו לא תורה. החיד״א התפלל עם הסידור גם, הוא למד.
הלכות ספר תורה
דובר 1:
אוקיי, עכשיו נלמד עוד שתי הלכות. עד כאן זה בעצם כל הלכות קריאת התורה. עכשיו נלמד הלכות ספר התורה, אפשר לומר. הלכות איך כבוד ספר התורה, מה שקשור לקריאה. מאיזה ספר קוראים קריאת התורה?
אין קורין בחומשין
דובר 1:
וכך, הרמב״ם, “אין קורין בחומשין”. מה הפירוש? יש ספר שכל חמישה חומשי תורה כתובים בספר אחד, יש גם שהיו כותבים את חומשי התורה בחמישה חלקים. לא קוראים מחומש כזה בבתי כנסיות משום כבוד הציבור. אלא מה כן? לוקחים חומש שכתוב בו הכל.
זה פשוט לא… יש הבדל בין מודפס או כתוב, אבל ההבדל העיקרי הוא בין האם הכל בספר אחד או שזה מחולק לחמישה. הרמב״ם אומר שזה רק כבוד הציבור. מכאן משמע שאם היה יחיד למשל, היה יכול לקרוא בקריאת התורה. יש לו סתם מניין, לא ציבור עם כל הכבוד. זה לא עניין, זה לא פשט שיש פסול בספר תורה החומש. לפי הרמב״ם מה שכתוב כאן, ואת הגמרא צריך לדייק, שזה ספר תורה כשר, חסר כבוד.
מה זה אומר, שאם מישהו יסחוב ספר תורה קטן במזוודה כי הוא צריך להתפלל במטוס, כי מה שאין כבוד הציבור בחומש, יש הרבה יותר כבוד הציבור להשאיר את ספר התורה בבית, וכל אחד בשקט יוציא חומש ויקרא קצת במטוס. לא, אבל אתה מבין שיש עניין של כבוד הציבור. אולי יש אחרים שלומדים שזה כן יותר מעכב מזה. הרמב״ם לומד כך. אוקיי.
אין גוללין ספר תורה בציבור
דובר 1:
“אין גוללין ספר תורה בציבור, ואין מוציאין ספר תורה בציבור”. למה? הרי כתוב “יגביהנו ויגללנו לעיני כל העם עד שיגמור”. צריך לקרוא עוד קצת, יעמדו ויגללו, ויראו שקוראים את התורה.
דובר 2:
לא, הוא צריך לעמוד כי כשספר התורה עומד.
דובר 1:
לא, הרבנים אמרו שצריך לעמוד בפני ספר תורה. הוא עדיין לא אמר, הוא הולך לומר בעוד רגע, אבל לא ממש שצריך לעמוד, אני לא יודע. אבל הפשט הוא בכל זאת שעומדים.
הלכות קריאת התורה: אין גוללין ספר תורה בציבור, דיני גלילה, ולוויית ספר תורה
הלכה: אין גוללין ספר תורה בציבור
דובר 1: בסדר? אולי יש אחרים שלומדים שזה כן יותר מקיל מזה. הרמב״ם אומר כך. בסדר.
עוד דבר, ואין גוללין ספר תורה בציבור. אין משנים ספר תורה בציבור. למה? כדי שלא יצטרכו לעיין ולהמתין עד שיגלול. צריך לקרוא עוד קטע, צריך לעמוד ולגלול, ורוצים לקרוא בתורה.
ואין צריך לעמוד, כי כשספר התורה עומד… לא, הרמ״א עדיין לא אמר שצריך לעמוד בפני ספר תורה. הוא עדיין לא אמר, והוא הולך לומר בעוד רגע, אבל לא ממש שצריך לעמוד. אני לא יודע. אבל הפשט הוא, לא, שלא יעמדו.
הרמ״א כבר אמר, שלא יצאו. הוא אמר שבשעה שספר התורה שלא יצאו, או מגב לגב מותר כן. אני לא יודע אם הוא מתכוון ממש לעמוד, או שהוא מתכוון שצריך ממש שם… כן. לא להיות אחרת.
לפיכך — מוציאין שתי תורות
אומר הוא הלאה, לפיכך, אם צריך לקרוא שני ענינים, למשל אם צריך לקרוא ספר תורה של ראש חודש או… שני ענינים היום, מוציאים שתי תורות. יפה מאוד. שלא יעכב מכלום, בגלל כבוד הציבור צריך להיות אפילו לקרוא ספר תורה, מחזיקים כבר בשתי תורות. אבל כך זה, כן.
שיטת הבן איש חי
הבן איש חי טוען שההלכה אינה בזמנינו שלוקח ממש כמה דקות. הוא מתכוון שפעם היו מחזיקים את התורה בחדר אחר, שהיו צריכים ללכת לראות אחר כך, היה זמן ארוך עד להביא. אבל היום אין זו בעיה כזו.
קושיא מירושלים — מנהג שתי תורות אפילו כשזה קרוב
נעשה מנהג להוציא אפילו כששני הענינים קרובים מאוד בתורה. אמת. מה שיוצא ששני ספרי התורה הם יותר טורח דציבורא, אבל בכל זאת עושים כך. זו קושיא מהירושלמים. יש אנשים שממש לא נוהגים כך. בירושלים, כשנעשה כך, למשל כשנעשה שבת… שבת שקלים יכול להיות שזה ממש שם, או זמנים כאלה, יש ממש מקומות בירושלים יהודים שנוהגים להוציא רק תורה אחת.
ביום טוב קורה זה הרבה פעמים כשהקריאה קרובה מאוד. יכול להיות, אני לא יודע. אני לא יודע. לא תמיד פינחס, אבל אולי יש פינחס, אני לא זוכר. נעשה, יכול להיות דברים כאלה.
הלכה: אין איש אחד עולה לשני ענינים בשתי תורות
עוד דבר, אין איש אחד עולה לשני ענינים בשתי תורות. אדם אחד קורא תורה אחת, שלא יוציאו באמצע אה. כשמוציאים שתי תורות חייב להיות שני דברים, כמו המפטיר עם זה. לא פשוט שיקראו תורה חדשה, יש לי שני אנשים עם תורה, שניהם רוצים שיקראו שלנו, אני יודע שקורים תורה אחת פעמיים, ושתי תורות. למה? שלא יאמרו יום רע ורע שפגום הוא. אני אוסיף לך עוד דבר יפה, כמו אצל הכהן עם הלוי.
יפה מאוד. שלא יאמרו על אדם שהוא פגום, או על ספר שהוא פגום. אלא אם הוא ממש פגום, זו שאלה אחרת.
בסדר. לא, אני מתכוון לומר, אנחנו לא למדנו, אבל יש הלכה כשמוצאים פסול בספר תורה מה לעשות. כאן לא מדובר על זה, כאן מדובר שזו תורה כשרה, אז ממילא שלא יבזו את התורה.
הלכה: כל הגולל ספר תורה גוללו מבחוץ, וכשמהדקו מהדקו מבפנים
עכשיו יש עוד הלכה איך מטפלים בתורה. כל הגולל ספר תורה גוללו מבחוץ, אני לא יודע מה הפירוש של זה, וכשמהדקו מהדקו מבפנים. אין לי מושג מה הפירוש של זה. דבר ראשון אני מבין, מהדקו מבפנים אני לא יודע מה הפירוש. אתה יודע מה הפירוש?
פירוש: גוללו מבחוץ
זה פשוט, כל הגולל ספר תורה גוללו מבחוץ יכול להתכוון שהאותיות לא יהיו חשופות לעולם, אלא להיפך, הן יהיו מופנות פנימה.
פירוש: מהדקו מבפנים — שיטת הרמ״א
ומה הפירוש מהדקו מבפנים? מביא הוא שם הרמ״א מפרש שצריך לשים את הקשר… כשעושים קשר, לא עושים קשר, התורה היא בדרך כלל על ולקרו כזה, אני לא יודע, או יש לה וו כזה. הוו יהיה בצד הפתוח, לא בגב.
בסדר, זה דבר מעשי לכאורה.
פירוש אחר — שייכות ליריעות
כן, אני מתכוון, משהו יש מפרשים שאומרים שזה קשור לכך שספר התורה תפור מיריעות, ואנחנו רוצים שכשסוגרים את ספר התורה זה יהיה קרוב לקצה היריעה, כך אם אחד, אם נעשה שמותחים אותו, שזה לא יקרע. אז המילה גוללו מבחוץ מתכוונת קרוב לקצה היריעה. ומהדקו מבפנים מתכוון שיש גם משהו קשור לזה, שצריך כן לשים אותו שם איפה שזה תפור, כי שלום יזעק.
הלכה: אין אדם רשאי לצאת עד שיצא ספר תורה — לוויית הספר תורה
אחר כך כך הוא, אין מקום שמוציאין ספר תורה אחר שקראו בו, מוציאים את ספר התורה, מניחים אותו במקום אחר, יש דין שצריך להוציא אותו מארון הקודש ולהניח במקום אחר. הרב אמר קודם אצל בית הכנסת, שמניחים את התורה בארון בהיכל. כי ראה מה מדברים כאן, בזמן הגמרא לא היה אולי ההיכל, או פעם לא היה ספר התורה בבית הכנסת, לא היה בטוח. או היו צריכים בשטיבל, לא בבית הכנסת העיקרי, הביאו את ספר התורה. או פעם בית הכנסת לא היה בטוח, העבירו את התורה למקום אחר.
אז כשמסיימים להתפלל ונושאים את ספר התורה, לא יכולים האנשים להמשיך להתפלל ולהתעלם מספר התורה שיוצא. לא, “אין אדם רשאי לצאת עד שיצא ספר תורה”, הוא לא יצא העולם לפני התורה. אבל כבר היו מתפללים, והם עדיין למעלה. אז זה מעמד הלוויית ספר התורה, עושים לתורה לוויה.
השוואה להיפרדות
אבל כבר זה דומה ל, כמו שנפרדים מהתפילה. זה… זה נשאר עוד קצת ויוצאים, אז מישהו נפרד. אבל זה יותר נושא של כבוד, אבל לא משאירים את התורה ללכת לבדה, מביאים אותה עד כמו סוג של דבר כזה. כך ממש עומד בשולחן ערוך שהיד שמניחים אותו בארון עדיין מלווים, הולכים אחריו הולכים איתו. בסדר…