סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור — הלכות חמץ ומצה, הקדמה ומצוות
—
א. מבנה ספר זמנים והמקום של הלכות חמץ ומצה
ספר זמנים של הרמב”ם עוסק במצוות הנוהגות מזמן לזמן. הסדר הוא: תחילה שבת (כי חמור דברי שבת), אחר כך שביתת יום טוב (הכלל של כל ימים טובים), ואחר כך באות הלכות פרטיות של כל יום טוב.
פשט: הרמב”ם מארגן את ספר זמנים לפי קטגוריות לוגיות — תחילה הכלל (שבת, שביתת יום טוב), אחר כך פרטים של כל יום טוב.
חידושים והסברות:
1. השם “הלכות חמץ ומצה” (ולא “הלכות פסח”): הרמב”ם קורא לכל ההלכות על שם המצוות, ולא על שם היום טוב. כך גם: לא “הלכות סוכות” אלא “סוכה ולולב”, לא “הלכות ראש השנה” אלא “הלכות שופר”. הענין של שביתה ביום טוב (שפסח הוא יום טוב) כבר נמצא בהלכות שביתת יום טוב — שם מפורט באילו ימים צריך לשבות. המצוות הספציפיות של חמץ ומצה הן קטגוריה נפרדת.
2. קרבן פסח בקרבנות, ולא בזמנים: הרמב”ם הניח את קרבן פסח בין הקרבנות, אף על פי שבמשנה קרבן פסח נמצא במסכת פסחים (סדר מועד). זהו חילוק בין סדר הרמב”ם לסדר המשנה — הרמב”ם מחלק בהחלטיות: קרבנות הולכים לקרבנות, מצוות התלויות בזמן הולכות לזמנים. כך גם מוספי שבת — נמצאים בקרבנות, ולא בהלכות שבת.
3. [דיגרסיה: הלכות שקלים] אפשר לשאול מדוע הרמב”ם הכניס הלכות שקלים לספר זמנים ולא לקרבנות (שהרי שקלים הולכים לקרבנות). התירוץ: שקלים קשורים מאוד לזמן (“באחד באדר משמיעין על השקלים”), והרמב”ם לא רצה לסטות מסדר הגמרא (סדר מועד) בלי חידוש גדול. מוזכרת גם שאלה של ר’ חיים קניבסקי: מהו “זכר ליציאת מצרים” על שקלים?
4. סדר התורה, המשנה והרמב”ם: התורה בפרשת בא הולכת לפי “לוח שנה” — סדר הזמנים: מה עושים תחילה (לוקחים שה), מה עושים אחר כך (שוחטים, צולים), אחר כך “על מצות ומרורים יאכלוהו”, ורק אחר כך בא תשביתו שאור. לתורה אין “פרקים” — זה נרטיב. המשנה מתחילה ב”אור לארבעה עשר בודקין את החמץ” — גם זה סדר הזמן, אבל רק עם דברים הנוהגים לדורות (לא דברים שהיו רק במצרים, כמו “ויקחו להם איש שה”). הרמב”ם מארגן לפי קטגוריות לוגיות של מצוות — לא לפי סדר זמן ולא לפי נרטיב.
—
ב. מנין המצוות — שמונה המצוות של הלכות חמץ ומצה
הרמב”ם: “ובכללן שמונה מצוות — שלש מצוות עשה וחמש מצוות לא תעשה.”
פשט: הרמב”ם מונה שמונה מצוות: שלוש עשה (להשבית שאור, אכילת מצה, סיפור יציאת מצרים) וחמש לא תעשה (לא לאכול חמץ ביום י”ד מחצות, לא לאכול חמץ כל שבעה, לא לאכול תערובת חמץ, לא יראה, לא ימצא).
חידושים והסברות:
1. סיפור יציאת מצרים כמצוה מתרי”ג: הרמב”ם לא מנה את סיפור יציאת מצרים כמצוה נפרדת מתרי”ג ברשימת המצוות של הלכות חמץ ומצה באופן קודם — אף על פי שבמשנה כתוב “מצוה לספר ביציאת מצרים” — לא כל דבר שכתוב “מצוה” הוא מצוה מתרי”ג. הרמב”ם “חידש בעצמו” את מצות סיפור יציאת מצרים (הוא קיטלג אותה אחרת).
2. שלוש קטגוריות זמן במצוות: המצוות מתחלקות לשלוש קבוצות לפי זמן:
– י”ד ניסן: (א) להשבית שאור מי”ד, (ב) לא לאכול חמץ מחצות היום של י”ד.
– כל שבעה: (ג) לא לאכול חמץ כל שבעה, (ד) לא לאכול תערובת חמץ כל שבעה, (ה-ו) לא יראה ולא ימצא כל שבעה.
– ליל פסח: (ז) אכילת מצה, (ח) סיפור יציאת מצרים.
3. חילוק בסדר בין ספר המצוות למשנה תורה: בספר המצוות הרמב”ם הולך לפי “חשיבות” — הוא מקבץ מצוות בסטים לוגיים. במשנה תורה לעומת זאת, במיוחד בספר זמנים, הוא הולך לפי סדר הלוח — הסדר הכרונולוגי של יום טוב. לכן הוא מתחיל במצוות של י”ד ניסן (ערב יום טוב), כי זה הזמן הראשון שמצוות פסח מתחילות.
4. חילוק מעניין בסדר העשה: בספר המצוות מצות עשה קנ”ו = לבער חמץ, קנ”ז = לספר יציאת מצרים, קנ”ח = לאכול מצה. אבל בהלכות חמץ ומצה זה הולך הפוך — קודם אכילת מצה, אחר כך סיפור יציאת מצרים. גם בתורה עצמה (לפי הפסוקים) כתוב קודם אכילת מצה ואחר כך סיפור יציאת מצרים.
—
ג. מצות עשה קנ”ו — להשבית שאור (מצוה א’ בהלכות חמץ ומצה)
הרמב”ם: “צוונו לבער החמץ מבתינו” — הפסוק הוא “אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”. המילה “אך” — “אך חלק” — נדרשת שמשמעותה כבר מערב יום טוב.
פשט: התורה ציוותה להשבית שאור מבתינו.
חידושים והסברות:
1) מדוע כתוב “שאור” ולא “חמץ”?
הפסוק אומר “תשביתו שאור מבתיכם” — רק שאור, לא חמץ. מנין שמבערים חמץ? איך יודעים שצריך גם להשבית חמץ?
2) פשט המקרא לפי המציאות של פעם
פירוש פשטני של הפסוקים המבוסס על המציאות המעשית של אפיית לחם בימי קדם:
– אנשים אפו לחם טרי כל יום — במיוחד ביום טוב.
– כשהתורה אומרת “שבעת ימים מצות תאכלו” — הכוונה: שנה את התזונה שלך לשבעה ימים. במקום לאפות לחם טרי, אפה מצות טריות.
– אוטומטית לא יהיה לחם חמץ טרי, כי אף אחד לא שמר לחם ישן — אהבו לחם טרי.
– הבעיה היחידה שנשארת היא השאור (sourdough starter) — זה המרכיב שמחזיקים בבית כדי לעשות חמץ. לכן התורה אומרת ספציפית “תשביתו שאור” — זרוק גם את השאור, כדי שלא תבוא לאפות חמץ.
3) שני מהלכים בהבנת “תשביתו שאור”
– מהלך א’: שאור עצמו אינו אסור (לא אוכלים אותו), אלא התורה אומרת לזרוק אותו כאמצעי מניעה — “slippery slope” — כדי שלא יבואו לעשות ממנו חמץ.
– מהלך ב’: לשאור יש איסור נוסף — התורה רוצה שיתרחקו אפילו משאור, כך רחוק הולך האיסור.
4) קל וחומר משאור לחמץ
אם שאור — שלא אוכלים אותו, שהחשש היחיד הוא שיעשו ממנו חמץ — צריך לזרוק, חמץ עצמו בוודאי אסור להחזיק. זו דרך להבין איך לומדים השבתת חמץ מ”תשביתו שאור”.
5) החידוש של חז”ל
מה שחז”ל השוו שאור וחמץ שיש להם כל אותן הלכות, והתורה מזכירה את שניהם רק כריבוי כדי ללמוד הלכות של ביטול וכדומה — זהו חידוש מעבר לפשט הפשוט של המקרא, שבו היה אפשר לחלק ביניהם.
6) שאור וחמץ כקטגוריה אחת
לשון הרמב”ם “וצונו על דבר חמץ, והיא מצות השבתת שאור” מראה שחז”ל למדו ששאור וחמץ הם קטגוריה אחת גדולה — “לא שני דינים נפרדים, אין כלל חילוק ביניהם להלכה, אלא לענין שיעור.” יש רק חילוקים קטנים ביניהם.
7) ניסוח בלשון הפלפול
“בתורה כתיב השבתה רק על שאור, ואף שלפי הפשטות לפי שאסור לאכול חמץ, ממילא יש גם להשבית שאור כדי שלא יבוא לעשות חמץ. אבל מי שיש לו חמץ מערב פסח, לא נתבאר שצריך לבערהו, אלא אפשר לומר שלא יאכלנו” — כלומר, לפי פשט המקרא לא מבואר שצריך חמץ עצמו להסיר פיזית, רק שלא יאכלו אותו.
8) [דיגרסיה: שאלה מעשית לגבי sourdough starters]
נשים שואלות שאלות לגבי ה-starters שלהן שהן מחזיקות בבית. חלקן מוכרות אותם עם מכירת חמץ. המגיד שיעור סובר שזה “פשוט, קרוב למה שכתוב בפסוקים — שאור לא ימצא בבתיכם” — שיזרקו אותו. אפשר אחרי פסח לעשות starter חדש או לקנות מגוי. זה בדיוק השאור שהפסוק מדבר עליו — “זה השאור הכי הרבה שהפסוק מדבר עליו.”
—
ד. ביעור חמץ — אופן המצוה
חידושים והסברות:
1. האם ביעור חמץ הוא מעשה אקטיבי: מתקיים דיון ארוך האם “תשביתו” פירושו מעשה אקטיבי (הוצאת חמץ) או רק דבר פסיבי (לא להחזיק חמץ). ההשוואה היא ל”שובת זיין שבת” — כמו ששביתת שבת פירושה לא מעשה אקטיבי אלא הפסקת מלאכה, אולי “תשביתו” גם פירושו רק לא לקנות חמץ חדש?
2. התשובה: ביעור חמץ פירושו אכן מעשה אקטיבי — “לבוא בפעולה להוציא.” אדם רגיל יש לו חמץ בבית, והתורה מדברת למצב רגיל. ביעור חמץ לא פירושו שמישהו ילך לקנות חמץ כדי שיהיה לו מה לבער.
3. בדיקת חמץ דאורייתא: העיקר הוא שבדיקת חמץ היא דאורייתא — צריך ללכת לבדוק, לא רק להוציא מה שיודעים.
4. ברכה על ביעור חמץ: מברכים על ביעור חמץ, מה שמראה שזו מצות עשה. זו ראיה שזה יותר מסתם “לא להחזיק” — בשביתת שבת לא מברכים. שאלה: מה קורה כשלאדם אין חמץ — האם הוא יכול לברך על ביעור חמץ? “לכאורה היה צריך לוכל” — אין לו חמץ אפילו יותר ממך. השאלה נשארת ללא תשובה.
—
ה. מצות עשה — סיפור יציאת מצרים (הלכה קפ”ז)
הרמב”ם: “וליל חמשה עשר בניסן… בתחילת הלילה… פי חכם לשון המספר בכל מה שיוסיף במאמר ויאריך הדברים… ובגדולה מה שעשה לנו השם… כאשר נקמתינו מהם… להודות לאל על כל הטוב שגמלנו… כל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.”
פשט: ליל ט”ו ניסן, בתחילת הלילה, יש מצוה לספר על יציאת מצרים. מי שמאריך משובח.
חידושים והסברות:
1) שלושה יסודות בסיפור
הרמב”ם מניח שלושה ענינים בסיפור יציאת מצרים: (1) מה שה’ עשה לנו, (2) כמה רעים היו המצרים / איך ה’ נקם בהם, (3) להודות לאל על כל הטוב. אם מאריך באחד משלושתם יוצא לכאורה — אולי זה או-או.
2) בכל לשון
הרמב”ם אומר “כפי השכל” — צריך לומר מה שיכול לומר. אין דין של לשון הקודש דווקא. זה מושווה לתפילה בכל לשון.
3) לא רק לילדים
הרמב”ם אומר “לספר” אבל לא מזכיר ילדים. הוא אומר “בין לבן עצמו בין לבן חכם ובין לבן רשע” — אפילו אין ילד, אין חילוק. זה חידוש חשוב — המצוה אינה תלויה בילדים.
4) הפסוק “והגדת לבנך” — זמן המצוה
הרמב”ם מביא: “יכול מראש חודש תלמוד לומר ביום ההוא, ביום ההוא יכול מבעוד יום תלמוד לומר בעבור זה, בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך.”
מדוע הרמב”ם מביא את כל המכילתא? הרי הוא רוצה רק להראות שהזמן הוא בתחילת הלילה? התשובה: הוא רוצה לתת “קצת את ההגדרה של המצוה” — הוא צריך להראות שיש חיוב כזה, לא רק מתי.
“בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך” — זמן, לא סיבה: הרמב”ם לומד שזה פירושו הזמן שצריך לומר — “זה לא שהמצה גורמת ממש, אלא הזמן.”
5) סיפור יציאת מצרים כמצות זכירה
הרמב”ם לומד את מצות סיפור יציאת מצרים כמו קידוש — “יום שלום זכור את יום יציאת מצרים, כלאמר שיצווה לזכור כמו שאמר לזכור את יום השבת לקדשו.” כמו שבקידוש יש ענין של לדבר על שבת (לא רק לזכור), כך יש ענין לדבר על יציאת מצרים. “זכור” פירושו “להזכיר” — לדבר על כך, לא רק לזכור במחשבה.
6) מהות המצוה — לא חינוך, אלא זכירה/אמירה
חידוש חשוב על טבע המצוה: לפי איך שהרמב”ם לומד, המצוה אינה שהבן “ידע” — “לא כתוב שהילד ידע, זו לא ידיעה, זו מצות זכירה.” האב עושה את מצות האמירה, והבן רואה איך עושים את המצוה, וכך ידע לעשות את המצוה לבנו כשיגיע היום. זה אומר — “בנך רואה שאתה עושה את מצות האמירה לבנך, וכך בנך ידע לעשות את מצות האמירה לבנו.” זהו חילוק יסודי — זו לא מצות חינוך/לימוד, אלא מצות זכירה/אמירה.
7) “לספר” לא פירושו “לספר סיפור”
המילה “לספר” אצל הרמב”ם לא פירושה “לספר” (tell a story), אלא “לדבר” — יש מצוה בפני עצמה. לכן ההגדה מביאה: “אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים” — אפילו כשכולם יודעים את הסיפור, עדיין יש מצוה לומר. זה מוכיח שזה לא רק ענין של העברת מידע לילדים, אלא ציווי לזכור דרך דיבור.
8) נפקא מינה למעשה
אם מישהו לוקח את ילדיו לטיול בתחילת פסח ומספר להם את כל הסיפור — הוא לא בהכרח יוצא ידי חובת סיפור יציאת מצרים. אם קונה ספר יפה לילדים על יציאת מצרים — זה דבר יפה, אבל זו לא המצוה. המצוה היא הסדר — הנוסח, הפסוקים, האופן שאומרים בלילה. בקידוש שבת אין מצוה לספר לילדים מהי שבת — עושים קידוש, וזה עצמו הוא אופן הזכירה. כך גם בפסח.
9) [דיגרסיה: השוואה לסוכות]
מדוע בסוכות אין מצות “והגדת לבנך”, למרות שכתוב גם שם “למען ידעו דורותיכם”? גם בשבת כתוב “זכור” — מדוע לא צריך ללמד ילדים כמו בפסח? התירוץ: בפסח יש ציווי מיוחד — “והיה כי ישאלך בנך” — שעושה את זה שונה מסתם “זכר”. הרמב”ם מזכיר בהלכות פסחים ש”בו שואלין ודורשין”.
—
ו. מצות עשה — אכילת מצה
הפסוק “בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות”
פשט: חז”ל לומדים מ”בערב תאכלו מצות” שרק הלילה הראשון של פסח הוא חיוב לאכול מצה, אבל שאר הימים הוא רק רשות (היתר).
חידושים והסברות:
1. קושיא על הפסוק: הפסוק אומר למעשה “בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב” — זה אומר “מערב עד ערב”, לא רק “בערב”. אין ממש פסוק נפרד שאומר סתם “בערב תאכלו מצות” — הפסוק נותן מסגרת זמן מי”ד בערב עד כ”א בערב. מזה עצמו קשה ללמוד חילוק בין לילה ראשון לשאר ימים — היינו אומרים או כל הימים או כלום.
2. מקור חלופי לחילוק: הפסוק “על מצות ומרורים יאכלוהו” — שמדבר על קרבן פסח — מוכיח שיש חיוב לאכול מצה (לא רק כי אסור לאכול חמץ). בקרבן פסח ברור שאוכלים אותו רק לילה אחד, לא שבעה ימים. מכאן לומדים שחיוב מצה הוא רק הלילה הראשון, ושאר הימים “מצות יאכל את שבעת הימים” הוא רק ענין של לא לאכול חמץ.
3. קושיא על זה: אבל כשאין קרבן פסח (כמו היום), מהו המקור שצריך עדיין לאכול מצה בלילה הראשון?
4. “ובכל מושבותיכם תאכלו מצות”: האם זו מצוה נפרדת או רק פרט מידע (שאוכלים מצה לא רק בבית המקדש אלא בכל מקום). נדון האם “ובכל מושבותיכם” פירושו הלכה נפרדת או רק פרט באותה מצוה.
—
ז. ל”ת ק”צז — שלא לאכול חמץ בפסח
הרמב”ם בספר המצוות: “האזהרה מאכילת חמץ בפסח, וזהו שאמר ‘לא יאכל חמץ’, והאוכל כל חמץ ונכרתה — במזיד, בשוגג יביא חטאת.”
פשט: חמץ ממש — לחם — אסור בכרת.
חידושים והסברות:
מיקום הלאווין בספר המצוות הוא בקבוצת איסורי אכילה — הסדר הולך מבהמה טמאה, נותר, חלב, חדש, ערלה, כלאי הכרם, שלא לאכול ביום הצום, שלא לאכול דרך זולל וסובא, שלא לאכול חמץ בפסח, שלא לאכול תערובת חמץ, שלא לאכול חמץ אחר חצות, לא יראה, לא ימצא, ואז נזיר.
—
ח. ל”ת ק”צח — שלא לאכול תערובת חמץ
**הרמב”ם: תערובת חמץ — אפיל
ו לא חמץ גמור אלא מאכל שיש בו תערובת חמץ, גם כן אסור, ומקבלים מלקות עליו. הפסוק הוא “כל מחמצת לא תאכלו”**.
פשט: לאו נפרד על אכילת מאכל שיש בו חמץ, אפילו אינו חמץ גמור.
חידושים והסברות:
1) מדוע צריך לאו נפרד על תערובת חמץ?
מדוע היינו חושבים שתערובת חמץ מותרת? הרי יש בה את טעם החמץ! התירוץ: צריך לימוד מיוחד כי בתערובת אוכלים מאכל שיש בו חמץ — זו קטגוריה חדשה. המאכל עצמו אינו חמץ; זה מאכל שיש בו חמץ.
2) אנלוגיה של צמחוני
צמחוני שלא אוכל בשר — האם הוא אוכל את תפוח האדמה מהצ’ולנט? הרבה צמחונים אוכלים כן את תפוח האדמה (שיש בו רק בליעות מבשר) אבל לא את הבשר עצמו. אדם יכול לומר “הארוחה שלי לא תהיה חמץ — אבל אם זה רק מעורב, לא איכפת לי.” לכן צריך ריבוי מיוחד שגם תערובת אסורה. אבל: מדוע תערובת תעשה את זה יותר טוב? האכילה היא אותו דבר — אתה אוכל חמץ! זהו יסוד המחלוקת.
3) כזית בכדי אכילת פרס — שיעור התערובת
כזית חמץ בכדי אכילת פרס — אם אוכלים כל כך הרבה תערובת שבשיעור אכילת פרס יש כזית חמץ, אכלו חמץ בדיוק כמו שצריך. זהו השיעור לחיוב.
4) מחלוקת רמב”ם ורמב”ן — מחלוקת גדולה
הרמב”ם פוסק כרבי אליעזר: שכאשר אוכלים תערובת חמץ בכדי אכילת פרס, אפילו כשהחמץ עצמו אינו כזית (אלא ביחד עם התערובת יש כזית), חייבים מלקות (אבל לא כרת). זהו החידוש של “כל מחמצת לא תאכלו” — ריבוי מיוחד דאורייתא על תערובת.
הרמב”ן (בהשגות על ספר המצוות, ל”ת קי”ח/קי”ט) סובר בדיוק להיפך:
– לפי חכמים: כשאוכלים פחות מכדי אכילת פרס של חמץ ממש, בכלל מותר — אין לאו על תערובת. “כל מחמצת” יש לה לפיהם פירוש אחר (חמץ ממש לעומת חמץ על ידי דבר אחר — שאור ובצק שהחמיץ).
– לפי רבי אליעזר: כשאוכלים כזית חמץ בכדי אכילת פרס, חייבים כרת (לא רק מלקות!), כי זה נכנס ל”כל אוכל מחמצת ונכרתה”.
– שיטת הרמב”ן: הלכה למשה מסיני היא שכזית בכדי אכילת פרס הוא השיעור לכל איסורי אכילה — בין במלקות בין בכרת. כשאוכלים כזית חמץ בכדי אכילת פרס, עוברים מדאורייתא מעיקר הדין — לא צריך ריבוי מיוחד לכך. הריבוי של “כל מחמצת” הוא לפי רבי אליעזר על מקרה שיש פחות מכזית חמץ בכדי אכילת פרס.
5) הרמב”ן נגד כל שאר הראשונים
כל שאר הראשונים חולקים על הרמב”ן — הם סוברים שמה שאוכלים דרך הלכה למשה מסיני (כזית בכדי אכילת פרס) עוברים מדאורייתא מעיקר הדין, אבל הרמב”ן עושה חילוק. תוספות בחולין תמהים על שיטת הרמב”ן, והמגילת אסתר מגן על שיטת הרמב”ם.
6) טעם כעיקר
טעם כעיקר דאורייתא (הלכה למשה מסיני) רלוונטי לדיון — טעם החמץ בתערובת עושה אותה אסורה, אבל הרמב”ן סובר שזה עצמו לא נותן מלקות בלי ריבוי מיוחד.
—
ט. ל”ת ק”צט — שלא לאכול חמץ אחר חצות יום י”ד ניסן
הרמב”ם: “לא תאכל עליו חמץ” — לאו נפרד, שאסור לאכול חמץ משש שעות (חצות היום) בערב פסח.
פשט: “עליו” מתייחס לקרבן פסח — אסור לאכול חמץ בזמן הבאת קרבן פסח. הרמב”ם לומד מפסוק זה איסור דאורייתא על חמץ מחצות יום י”ד.
חידושים והסברות:
1) שייכות לפסח שני
האם עוברים על “לא תאכל עליו חמץ” כשמביאים קרבן פסח שני — זו נפקא מינה מהמחלוקת על קדושת פסח שני.
2) מחלוקת ר’ יהודה ור’ שמעון
הרמב”ם סובר שחמץ משש שעות והלאה הוא מדאורייתא. הוא מביא ראיה מתוספות בזבחים דף כ”א שאומרים: “שלא אמרו בתלמוד אכילת חמץ משש שעות אלא מדרבנן, אלא כשהוא אוכלו בלא קרבן פסח, אבל כשהוא אוכלו עם קרבן פסח, הרי הוא כעובר על לאו דאורייתא.” זה אומר שאפילו מי שאוכל חמץ אחרי חצות לוקה. זה מתאים לר’ יהודה.
3) הרמב”ן חולק
הרמב”ן אומר שזו כלל לא הלכה, כי הוא פוסק כר’ שמעון (לא כר’ יהודה). לפי ר’ שמעון חמץ משש שעות הוא רק מדרבנן. הרמב”ן אומר שמה שהתוספות בזבחים אמרו “משש שעות ולמעלה מדאורייתא” — זה לא אומר שש שעות ממש, אלא מדבר על החיוב הכללי של תשביתו (השבתה), שכולם מסכימים שצריך להשבית.
4) קושיא על הרמב”ן
האם יכולה להיות מצות תשביתו (השבתה) בלי איסור אכילה? איך יכול להיות חיוב לבער חמץ אבל לא איסור לאכול אותו? התשובה: כן, אלה שני דברים נפרדים — השבתה ואכילה אינם אותו דבר.
—
י. לא יראה ולא ימצא — ל”ת ר’ ור”א
בפסוק כתוב: “שבעת ימים לא ימצא חמץ בבתיכם” ו”לא יראה לך שאור בכל גבולך”.
פשט: הרמב”ם מונה לא יראה ולא ימצא כשני לאווין נפרדים.
חידושים והסברות:
1. החילוק: חמץ — לא ימצא; שאור — לא יראה. זה מעניין כי היינו חושבים שזה לאו אחד.
2. “לא ימצא” — אפילו לא שלך: “שבעת ימים לא ימצא חמץ בבתיכם” — אפילו אם זה לא שלך, אלא פשוט המציאות של חמץ שם אסורה. זה יותר מבל יראה שמדבר על “לך” (שלך).
3. “לא יאכל חמץ” — לאו שבכלל עשה: במסכת פסחים כתוב ש”שבעת ימים תאכל מצות” — זו עשה, ו”לא יאכל חמץ בכל גבולך” הוא לאו שבכלל עשה, אין לוקין עליו. זה לא לאו נפרד למלקות.
4. חמץ ושאור — חילוק הרמב”ן: הרמב”ן מחלק בין חמץ לשאור, אבל העיקר שששניהם ענין אחד — “חמץ עצמו והדבר המחמיץ” (החמץ עצמו ומה שמחמיץ).
—
יא. סדר הלאווין — רמב”ם לעומת רמב”ן
סדר הלאווין של הרמב”ם:
– לא תאכל חמץ מי”ד (ערב פסח)
– לא תאכל חמץ כל שבעה (כל פסח)
– לא לאכול תערובת חמץ
– לא יראה ולא ימצא (כל שבעה)
חידושים והסברות:
חידוש גדול — סדר הרמב”ם לעומת סדר הרמב”ן: הרמב”ם הולך בסדר לוגי — תחילה האיסור של י”ד (ערב פסח), אחר כך כל שבעה, אחר כך תערובת, אחר כך בל יראה ובל ימצא. הרמב”ן לעומת זאת הולך בסדר הזמנים (כרונולוגית). הרמב”ן סובר שמי”ד יש רק השבתה (תשביתו), אבל אין “לא תאכל חמץ” — זהו חילוק יסודי.
ברור שזו הסיבה הגדולה שהרמב”ם עשה את הסדר — הרמב”ם ארגן את הלאווין אחרת מהרמב”ן, כי הוא סובר שיש איסור אכילה כבר מי”ד, לא רק השבתה. הרמב”ן פתאום “משנה סדר” והולך בסדר הזמנים — זה לא רגיל לרמב”ן.
אפילו במנין הקצר (מנין הקדוש) גם לא כתוב “שבעה” — זה מאשר את החילוק בין סדר הרמב”ם לסדר הרמב”ן.
תמלול מלא 📝
הלכות חמץ ומצה – הקדמה ורשימת מצוות
מבנה ספר זמנים והמקום של הלכות חמץ ומצה
דובר 1: טוב מאוד. אנחנו הולכים ללמוד הלכות חמץ ומצה, אתה צריך להקליט? אנחנו הולכים ללמוד הלכות חמץ ומצה של הרמב”ם הקדוש, וכפי שדרכו של הרמב”ם להתחיל עם רשימת המצוות, אז בואו נסתכל על רשימת המצוות. יש הרבה מהן, שמונה. מעניין מאוד, הלכות חמץ ומצה, הוא מדבר על זה בספרו.
למעשה, לכתחילה, כבר דיברנו על זה פעם אני חושב, פסח הוא בעצם לכתחילה כאן, מה המצוות כאן בפסח? זה בעצם ספר זמנים, נכון? ספר זמנים עוסק, איך? ספר זמנים עוסק בימים טובים, נכון? בענייני זמנים, שבת, יום טוב. קראתי את ההקדמה לספר זמנים, ושם כתוב, מה כתוב שם בספר זמנים? שיש מצוות הנוהגות מזמן לזמן, כך אני זוכר, נכון? ובספר זמנים יש, כן, ממילא קודם הולך שבת, שבת היא הנוהגת ביותר, אפילו קיום העולם הוא בשביל שבת, מרגישים שיש חומר על דברי שבת, אחר כך מרגישים יום טוב הוא הכלל של כל הימים טובים, ועכשיו, הכרך השני של שבת עירובין, הוא הלכות פרטיות שיש בימים טובים. נכון?
אז מה ה”בכל תעשה לך לאות” שהבאת לי לחשוב?
דובר 2: אה, הפסוק הזה הגיוני, הפסוק הוא על שמחה. ושמחת בחגך, כל הימים טובים יש מצוות שמחה.
דובר 1: ראיתי את המילה “עדה” ו”מועד”, כי הקשר שלי הוא “כל עדותיך”. מועד ועדה, שניהם מתכוונים לעניין של התכנסות, של ועד, של התאספות.
דובר 2: לא, עדות, עדותיך מתכוון למצוותיך.
דובר 1: נכון, בסדר.
למה זה נקרא “הלכות חמץ ומצה” ולא “הלכות פסח”?
דובר 1: על כל פנים, הלכות חמץ ומצה הן הראשונות, ושם הרמב”ם הכניס את כל הענייני קרבן פסח. עכשיו הוא שם בקרבנות. אם חושבים, דיברנו על זה בפעם הקודמת אני חושב, אם היו מביאים קרבן פסח, אולי לא היה בכלל חמץ ומצה רוב הפסח. היה יותר מעניין לקרוא הלכות פסח, כן? כי היום טוב נקרא פסח, היום טוב לא נקרא חמץ ומצה. יש הלכות פסח. אבל זה אומר, הרמב”ם גם לא קורא הלכות ראש השנה, הלכות יום כיפור, גם לא סוכות, אלא סוכה ולולב. הוא קורא לזה על שם המצוות. שביתת יום טוב.
דובר 2: אה, כי שביתת יום טוב מונה את הימים טובים.
דובר 1: זה לא הלכות פסח, כי הלכות פסח כבר עומדות בהלכות שביתת יום טוב. שם מפורט שיש יום טוב כמו פסח.
דובר 2: אני מבין, אולי צריך לקרוא קרבן פסח?
דובר 1: קרבן פסח מובן. מלהיות עוד יום טוב, עומד בהלכות שביתת יום טוב. שביתת יום טוב, שביתת יום טוב עומדים כל הימים בשנה שצריך לשבות.
כמו בבית המקדש הוא גם עשה כך, יש הלכות יום טוב. כשאדם רוצה לדעת מה מותר לו לעשות בראש השנה או בסוכות, צריך להיות לו השאלה בהלכות יום טוב. אבל כשהוא רוצה לדעת על שופר ועל המזל שלא ישן, מה שזה לא יהיה, צריך ללכת להלכות ראש השנה. אבל הרמב”ם לא קורא לזה אפילו הלכות ראש השנה, הוא קורא לזה הלכות שופר. הוא קורא לזה, למשל בסוכות קורא לזה לא הלכות סוכות, הוא קורא לזה סוכה ולולב, כל המצוות. וכאן היה יכול לומר הלכות חמץ ומצה של פסח, אבל אין לנו קרבן פסח, כי קרבן פסח הוא שם בין הקרבנות.
דובר 2: כל הקרבנות, נכון.
דובר 1: הוא גם לא כתב את המוספים של שבת, זה לא מפורט.
דובר 2: תגיד לי, אגב, זה מעניין, כי למשל, זה ביחד, בזה הרמב”ם שונה מהמשנה, נכון?
סדר הרמב”ם מול סדר המשנה
דובר 1: הרמב”ם, תמיד צריך לראות איך הוא הולך עם סדר המשנה, ומה השינוי מסדר המשנה. במשנה למשל, המוסף של שבת עומד במנחות, וזבחים, וקדשים. אבל קרבן פסח עומד במסכת פסחים, ועבודת יום כיפור עומדת ביומא, וכן הלאה. רוב קרבנות יחיד עומדים בסדר מועד. חגיגה במסכת חגיגה. ומכיוון שהרמב”ם חילק מאוד חזק, זה יותר לוגי מבוסס מסדר המשנה של הרמב”ם, כי זה פסח, והמוסף הגיוני.
דובר 2: בסדר, אני מאמין קרבנות, כן, אבל פסח קרבנות זה מועד.
דובר 1: לא, כי הרמב”ם כאן אני מאמין.
סטייה: הלכות שקלים
דובר 1: זה מעניין, אפשר לחשוב למה הרמב”ם כן הכניס את הלכות שקלים, צריך חשבון, יכלו בשקט לשים הלכות שקלים תחת קרבנות, כי השקלים הולכים לקרבנות. זה מעניין כי כי זה התחיל עם בערך בודר מרשימין על השקלים, כאילו מה שמאוד קשור לזמן, למניין, לא רצה להתרחק מהגמרא יותר מדי, כי הגמרא שמה את זה במועד. וכך, אולי רק מתרחקים מהגמרא כשיש לו סיבה, כשיש לו חידוש. יכול להיות שהרמב”ם יחזיק בזמן הזה שקלים, מה הרמב”ם על שקלים בזמן הזה. פשוט יש מצוה של “זכר ליציאת מצרים”. אז יש שאלה, אם זה רק עניין של קרבנות, לא מובן. שמעתי פעם משהו מדובר על זה, משהו מר’ חיים קניבסקי שמדבר על זה, מה הזכר ליציאת מצרים על שקלים? מה יש לזכור כאן? אבל יכול להיות. על שקלים זה, זה כתוב באותו… אה, לא, לא זה שיש לי כאן, האחר שיש לו את קריאת המלך, הוא רוצה לזכור את הזכר של שקלים עצמו.
דובר 2: בסדר, לא חשוב עכשיו.
שמונה המצוות של הלכות חמץ ומצה
דובר 1: מה יש אצלנו? אצלנו יש קרבן פסח, ויש… ולא לאכול חמץ, ולאכול מצה. כן. ויש את הספר, מה זה סיפור יציאת מצרים. הרמב”ם עשה בי”ד מצוות, לא כתוב ברור שיש דווקא מצוה. הרמב”ם לא מנה שיש מצוה.
דובר 2: זה כתוב עוד, אבל יש פרק על זה, הפרק האחרון בפסחים, שם כתוב על יציאת מצרים, כתוב על ההגדה, מה שמספרים. כל שלא אמר, עם מצוה לספר ביציאת מצרים, כתוב שם לשון “מצוה”.
דובר 1: לא כל דבר שכתוב “מצוה” הוא מצוה מתרי”ג. הרמב”ם דווקא רצה על זה. אני זוכר, דיברנו על זה, אני זוכר ש… הרמב”ם… בסדר, בואו נמשיך. איך הוא מוצא את זה בספר המצוות? בואו נראה. זה היה השיעור שלנו לפני שנה או שנתיים, לומר שהרמב”ם חידש בעצמו את מצוות סיפור יציאת מצרים. אין מצוה כזאת. “You could call us, you could come. I’m sorry, I put all the things here. Rabbi, if you need my help, I’m running now, I have to go home. Um, כן.”
רשימת שמונה המצוות
דובר 1: זה כך, אומר הרמב”ם, בואו נלמד קודם עם ה… עם ה… על כל פנים, זו הנקודה. בוא עכשיו, יש שמונה מצוות לפי הרמב”ם בחמץ ומצה, ובכללן שמונה מצוות. שלש מצוות עשה וחמש מצוות לא תעשה. אלו הפרטים. יש שמונה מצוות, שלוש מהן הן מצוות שצריך לעשות, וחמש מהן הן דברים שאסור לעשות. והסדר הוא כך, הם התבלבלו עם הסדר בפעם הראשונה, לא זכרו.
א) לא לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה. ב) להשבית שאור מארבעה עשר. מצוות תשביתו שאור, שלא יראה חמץ כל שבעה. ושוב, זה מדבר על לאו נוסף. מלבד הלאו של שלא יראה חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה, לא כתוב עד מתי זה נגמר. הרמב”ם חושש שזה נגמר בפסח, כן.
דובר 2: אה, זו מצוה נוספת רק לאותו יום?
דובר 1: כתובה המילה “למעלה”, אולי זה אומר למעלה ולמטה…
דובר 2: לא, לא, לא, עד סוף היום.
דובר 1: יש מצוה נוספת.
דיון: אילו הן מצוות עשה?
דובר 2: אה. ולהשבית שאור מארבעה עשר, זו מצוות עשה? מה המקורות לזה?
דובר 1: הרמב”ם מביא הוא מביא את הפסוקים, הוא מביא את הפסוקים. הפסוקים. נו, לא צריך להגיע לפסוקים, ואתה תביא את זה, תראה את הפסוקים.
דובר 2: נכון. זה כבר מובא.
דובר 1: אז, הפסוק הראשון הוא… אז קודם הפסוקים בפרשת בא, שמדבר על… יש שלוש מצוות עשה. אז בואו כבר נמצא את זה. לא, לא, בואו לא נחשב את זה, בואו נראה מה הרמב”ם אומר. אילו הן המצוות החיוביות? מעניין, קודם הולך… אילו שלוש מצוות עשה יש?
דובר 2: אה, להשבית שאור היא מצוות עשה.
דובר 1: והפסוק הוא המצוה הראשונה אכילת מצה. הפסוקים בפרשת בא, “על מצות ומרורים יאכלוהו”. אבל הרמב”ם מונה קודם… אז, אני אביא לך את הפסוק שהוא “שלא יראה חמץ ביום ארבעה עשר”, “אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”. איפה זה כתוב? זה הראשון שהוא מונה, כי זה בחז”ל “אך חלק”. אז, בוא לכאן. אמת, אני רק רוצה למצוא כאן, ואני רוצה כבר למצוא לך מה הפסוקים שהוא מביא.
סדר התורה, המשנה, והרמב”ם
דובר 1: מעניין שהתורה בכלל לא פועלת באותה דרך בכלל. אין לה שום פרק, כאילו. אתה יודע איך הולך הסדר איך התורה מספרת את סיפור יציאת מצרים? לפי סדר הזמנים. מה אתה עושה באשמורת הבוקר, מה אתה עושה אחר הצהריים. זה מאוד יפה, זה לוח שנה, כן, אם אתה מסתכל על הפסוקים בפרשת בא, סדר הפסוקים. זה לא כמו “זאת חקת הפסח”. זה לא דבר שהתורה מתחילה עם “זאת חקת הפסח”, עם כותרת כזאת, כמו שזה. זה יותר כמו סדר הזמנים. היא אומרת ליהודים כך, שיזכרו, זה מה שקרה בארבעת הימים הבאים. וזה מתחיל עם המצוה הראשונה, “ויקחו להם איש שה לבית אבות”. אבל זו אחת המצוות בנדרים ונדבות, אתה צריך לראות איך הרמב”ם לומד, וזה ממשיך, בדיוק איך הקרבן הוא, ואחר כך באה מצוות איך לצלות את קרבן פסח, ואחר כך באה “על מצות ומרורים יאכלוהו”, ואחר כך זה שצריך להוציא את החמץ עוד לפני השחיטה, זה מאוחר יותר, חיים מאוחר יותר בפסוקים.
זה מעניין איך התורה עושה את זה, ואיך המשנה עושה את זה, ואיך הרמב”ם עושה את זה. המשנה מתחילה “אור לארבעה עשר בודקין את החמץ”, אפשר לומר כך, המשנה לא הולכת כל כך ממוקדת על עיקר הקרבן, כי המשנה אם הייתה הולכת לפי הקרבן הייתה מתחילה עם…
דובר 2: לא, המשנה הולכת לפי סדר הזמן.
דובר 1: כן, סדר הזמן, אבל המשנה יכלה להתחיל עם… המשנה יכלה להתחיל עם אה… כמה ימים יש בדיקה?
דובר 2: מה שיהיה.
דובר 1: “ויקחו להם איש שה”, המשנה יכלה לומר, כמה ימים לפני פסח הולכים ולוקחים קרבן.
דובר 2: אז המשנה לא פועלת עם דברים שלא נוהגים לדורות, אלא קצת, כי כתוב הלכות קרבן פסח.
דובר 1: הדברים שהיו רק פעם אחת, המשנה מדברת על דברים שהיו בזמן בית המקדש כל שנה, אבל דבר ש…
דובר 2: אה, “ויקחו להם איש שה” היתה רק מצוה במצרים?
דובר 1: אה, אה, אה, בסדר, בסדר, אז אכן המשנה מתחילה עם הסדר של… ערב יום ארבעה עשר מתחיל הדבר הראשון, לפני זה יש מצוות בדיקה שחז”ל עשו, מתחילים עם סדר. זה טוב, חצות הולך עם השריפה, ובאמצע יש פסח.
צריך להבין את הסדר המדויק של המצוות. זה חשוב אילו מספרים המצוות הן. כאן יש שמונה מצוות, כן? בסוף ההקדמה אפשר בדרך כלל למצוא את המצוות מהר יותר. סוף ההקדמה של המשנה תורה. שם הוא מביא גם את הפסוקים. שם הוא מביא את הפסוקים של כל הגדה, שאני לא מוצא למשל את המצוה הראשונה כאן. יש לך את ההקדמה, יש לך, יש ספר המצוות, בגרסה שלהם זה מאוד קל למצוא.
דובר 2: כן, אבל ספר החזון איש הוא שלי.
דובר 1: איך זה ספר המצוות ההקדמה הראשונה? ואתה אמרת שאתה תמצא בהחלט, למצוא קודם את הלאו עשה.
דובר 2: אממ, מצוה, בספר המצוות זה מצוה לא תעשה קצ”ז, קצ”ח, קצ”ט, ר’, ר”א.
דובר 1: אחר כך זה לא ר”א? ר”א בקוד?
דובר 2: אהא.
דובר 1: אז קצ”ז, קצ”ז והלאה, קצ”ז עד ר”א זה אה.
דובר 2: הא שוב.
הלכות חמץ ומצה — סדר המצוות בספר המצוות ומשנה תורה
סדר המצוות בהלכות חמץ ומצה
דובר 1: ואחר כך חוזרים ל… מאוחר יותר חוזרים לסדר בסוף. ובאמצע יש פסחים. צריך להיכנס לסדר המדויק של ה… כי אתה רואה אילו מספרים המצוות הן. שוב, כאן יש שמונה מצוות, כן?
דובר 2: בסוף ההקדמה אפשר כנראה למצוא את המצוות מהר יותר. סוף ההקדמה של המשנה תורה.
דובר 1: אה, שם הוא מביא גם את הפסוקים. שם הוא מביא את הפסוקים של כל הקדמה, שאני לא מוצא. למשל, המצוה הראשונה כאן…
דובר 2: יש לך את ההקדמה, יש ספר המדע, והגרסה שלהם מאוד קלה למצוא את זה.
דובר 1: כן, אבל חדר הספות הוא שלי. איפה ספר המדע או ההקדמה?
דובר 2: כן, כאן קל למצוא בהחלט. צריך קודם את הלא תעשה.
דובר 1: אה, מצוה… בספר המצוות זה מצוה לא תעשה קצ”ז, קצ”ח, קצ”ט, ר’, ר”א.
דובר 2: זה לא ר”א.
דובר 1: ר”א גם?
דובר 2: אה, אז קצ”ז, קצ”ז והלאה. קצ”ז עד ר”א זה…
דובר 1: אה, שוב, אה, קצ”ז זה “שלא יראה חמץ בפסח”. איזו מצוה זו כאן?
דובר 2: “שלא יאכל חמץ בפסח”. איזו זו?
דובר 1: ג’.
דובר 2: מה זה ג’?
דובר 1: ג’ אתה מתכוון מהסדר שיש כאן, מהלכות חמץ ומצה?
דובר 2: אה, “שלא יאכל חמץ בפסח”. כן.
דובר 1: כן.
הבדל בסדר בין ספר המצוות למשנה תורה
דובר 2: בספר המצוות הסדר קצת שונה. כי בספר המצוות הוא לא הולך לפי סדר הזמן, הוא הולך לפי סדר החשיבות. כי הוא עשה ראשית. הוא התחיל עם יסודי התורה, אחר כך הוא הלך לעבודה זרה, אחר כך הוא הלך לחוקות הגויים, וכאן הוא נכנס לימים טובים. הוא מסדר אותם יותר בסטים בספר המצוות.
אז זה יותר הגיוני לומר את עצם איסור החמץ, אחר כך הפרט שגם לא אוכלים חמץ יום לפני מחצות. כי לא הולכים כל כך לפי ה… הוא לא חושב כמו הלוח.
כאן הוא הולך ללוח, הוא הולך ספר זמן, יום טוב. אז מה הדבר הראשון של היום טוב? ערב יום טוב מתחיל הראשון של המצוות של יום טוב. זה הפשט.
דובר 1: חשבתי שהרמב”ם לא הולך אף פעם… זה לפי הזמנים.
דובר 2: כאן הוא כן הולך לפי הלוח. אז יש לזה מקום בספר זמנים. בואו נראה. אבל למה הוא לא היה צריך לעשות את זה בימים טובים אחרים?
דובר 1: כן, בטוח שסדר המצוות כאן הולך לפי הלוח. אני לא יודע אם הרמב”ם הולך לפי הלוח. בואו נראה איפה עוד זה רלוונטי. בואו נראה, בשופר וסוכה ולולב, שכל אחד מהם יש רק מצוה אחת, אין מה ללכת עם סדר הלוח. בואו נראה איפה כן רלוונטי.
שלוש קטגוריות של מצוות לפי זמן
דובר 2: זה הולך בערך ככה. תראה, יש כאן שלוש קטגוריות. אתה צריך לזכור, יש שני הבדלים של ספר המצוות שלנו. אני מתכוון, יותר מהבדלים. ההבדל הראשון הוא, ספר המצוות מחולק על ספר עזות, שכאן זה הולך ביחד על… חבילות. השני, השני שיש כאן, הוא מאורגן לפי ההיגיון של הלכה, וזה מאורגן לפי סדר התורה או לפי החשבונות שלו עצמו שיש לו שם.
וכאן זה הולך כך, יש י”ד, כל שבעה, וליל פסח. תראה, השניים הראשונים זה לא לאכול חמץ, לא לאכול חמץ מי”ד מחצות היום ולמעלה, כן, זה י”ד. גם יש את מצוות להשבית שאור מי”ד, כן, זה הראשון. אחר כך יש ג’, לא לאכול חמץ כל שבעה, לא לאכול תערובת חמץ כל שבעה, ולא יראה ולא ימצא כל שבעה, זה ה’ ו-ו’. אחר כך יש את מצוות אכילת מצה זכר ליציאת מצרים.
הבדל בסדר של מצוות עשה
הלכות חמץ ומצה — השבתת שאור, ביעור חמץ, וסיפור יציאת מצרים
דובר 1: זה גם מעניין, שמתי לב שבמצוות עשה קנ”ו קנ”ז, מצוות עשה קנ”ו היא לבער חמץ, זו בעצם המצווה כאן ג’, אה סליחה, המצווה ב’ כאן. קנ”ז היא לספר יציאת מצרים, וקנ”ח היא לאכול מצה. ואצלנו זה הולך הפוך, קודם לאכול מצה ואחר כך לספר יציאת מצרים. מעניין. למעשה בתורה כתוב קודם לאכול מצה ואחר כך לספר יציאת מצרים, לפי הפסוקים שהם מביאים כאן. הוא אומר שהרי המצווה של מצה הולכת כמו שכתוב בפרק י”ג.
דובר 2: אה, אתה מדבר על מצוות עשה?
דובר 1: כן. קנ”ו, קנ”ז, קנ”ח.
דובר 2: אה. אתה רוצה ללמוד את ספר המצוות?
דובר 1: אין לי את ספר המצוות כאן.
דובר 2: אוקיי. בוא ננסה, איך זה?
דיון: הסדר ברמב”ם
דובר 1: אז בוא נלך עם הסדר ברמב”ם. קודם הם הלאוין. הרמב”ם הולך עם הסדר ברמב”ם. קודם זה כן.
דובר 2: לא, הרמב”ם מונה קודם מה שאסור לאכול.
דובר 1: לא, אבל ספר המצוות הולך לפי הסדר.
דובר 2: אבל צריך לדעת, יש להם הקדמה, והם אומרים שזה טפל ללימוד העיקרי שלנו של משנה תורה. האם צריך ללכת עם אותו סדר?
דובר 1: אוקיי.
מצוה א׳ — להשבית שאור (מצות עשה קנ״ו)
דובר 2: ציוונו לבער החמץ מבתינו, קנ”ו. זו הראשונה, אוקיי, קנ”ו. בוא נראה. קנ”ו. התורה אמרה לנו, “אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”. וזו המצווה של תשביתו שאור.
דיון: חמץ ושאור — מה ההבדל?
דובר 1: מעניין, מה הפשט? חמץ ושאור זו המצווה לשרוף. אגב, זה מאוד מעניין מה הפשט. הם התווכחו פעם שעברה שיש רק הבדל אחד לגבי צרעת או משהו.
דובר 2: בין חמץ לשאור?
דובר 1: כן, משהו כזה. מה הפשט? בוא נראה. שבעה ימים, “אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”. הם התווכחו שאם לומדים פשטות המקרא עד הסוף, אפשר ללמוד לגמרי אחרת בפסוקים, כאילו שכאן… בוא נראה מה כתוב בפסוקים. היה להם איזושהי דרך איך אפשר היה ללמוד.
דובר 2: אה, אפשר היה בטעות ללמוד כך.
פשט המקרא לפי המציאות של פעם
דובר 1: אפשר היה לעשות פשט כזה, אפשר היה לומר כך: “שבעת ימים מצות תאכלו” — שבעה ימים צריך לעשות מצות. “אך ביום הראשון תשביתו שאור” — ביום הראשון צריך להשבית את השאור שעשו, שממנו אפו את כל המצות או מה?
דובר 2: לא את המצות, את החמץ. שאור זה בוודאי מה שעושים חמץ איתו.
דובר 1: אה, אבל צריך להשבית שאור. למה? כי “כי כל אוכל חמץ” — מי שאוכל חמץ בשבעת הימים, “ונכרתה”.
דובר 2: ונכרתה.
דובר 1: למעשה, אומרים שהסירו את השאור שממנו עושים את כל… כאילו אתה אומר לא יותר מאשר, אוקיי, אני אוציא את השאור, אפשר ללמוד. אפשר ללמוד שיש אזהרה נוספת שהשאור שהוא חשוב יותר, שממנו עושים את כל הלחם, צריך גם לזרוק.
דובר 2: איך כתוב עוד פעם? איך עוד כתוב שזה עשה? “שבעת ימים שאור לא ימצא”.
דובר 1: לא, זה מעניין, אבל אפשר ללמוד שני פשטים. אפשר ללמוד ששאור יש איסור נוסף, או אפשר היה לומר שהאיסור העיקרי הוא החמץ, אבל כאילו שתסיר כדי שלא יהיה לך שאור לעשות חמץ. או אומרים, אפילו השאור הוא לא האיסור, לא מפריע לי שתאכל שאור, לאכול לא תאכל בכל מקרה. אני לא אומר שאין דבר שאוכלים, אבל אם יש לך שאור, זה כדי ללכת לעשות חמץ או משהו כזה.
פשט הפשט: למה תשביתו שאור ולא תשביתו חמץ?
דובר 2: חשבתי, זה מה שאני מתכוון לכאורה, פשט פשוט. כי שאור הוא הדבר שעושה חמץ. אתה צריך להיות בעל השאור. אבל למה צריך לזרוק את השאור? כי זה המרכיב העיקרי. לא אוכלים את השאור. אז חשבתי שלכן המצווה של תשביתו לא כתוב תשביתו חמץ, כתוב תשביתו שאור.
דובר 1: אה, כי אם לא יהיה לך חמץ, אוטומטית תהיה משבית.
דובר 2: חמץ היו אופים כל יום. אז מובן מאליו שלא הולכים לאפות מיום לפני. מגיע יום טוב, ושבעת הימים הולכים רק לאכול את המצות. אז אוטומטית לא יהיה חמץ טרי. מה כן יהיה לך? יהיה לך שאור, שממנו עושים חמץ. אני אומר לך, תזרוק גם את השאור, כדי שלא יהיה לך חמץ. לא רק שתאפה מצות טריות כל יום, ואוטומטית מובן שזה לא חמץ.
העמקה: ההיגיון של שינוי התזונה
דובר 2: עוד פעם. זה כך, התורה באה ואומרת, שבעת הימים אני רוצה שתאכל מצות. מה זה אומר? שתשנה את התזונה שלך, כן? שבעת הימים אני רוצה שתשנה את התזונה שלך. מה זה אומר, במקום שתאפה לחם טרי כל יום, תאפה מצות טריות כל יום, שבעת ימים. ואם תאפה מצות, אוטומטית לא יהיה לך חמץ, כי אלו הימים ששינו את התזונה למצות, כי הם רוצים לזכור את יציאת מצרים וכו’. אז אוטומטית לא תאפה חמץ. אני מבין שכמו שאף אחד לא עושה עוגת גבינה בסוכות כשאוכלים בשר. עכשיו בשר זה התפריט, ועכשיו אוכלים רק מצות, וחמץ לא אוכלים עכשיו.
אבל מה עם השאור, ומה הם ראו, או שזה מדרון חלקלק שיש לך את השאור, כן לעשות חמץ? או שזה אולי מצווה נוספת שתזרוק, עד כדי כך שתפריד את החמץ, שתזרוק אפילו את השאור. אז או שזה איסור נוסף על השאור, או להיפך, השאור עצמו לא אסור כי זה לא דבר שהוא אכילה. מנין שמבערים חמץ? כתוב רק תשביתו שאור. איך יודעים שמשביתים חמץ? צריך רק שאור.
ניתוח נוסף של הפסוקים
דובר 2: אז בוא נראה הלאה בפסוקים. אתה מבין, כן, “כל אוכל חמץ ונכרתה”. אה, מכאן משמע ש“כל אוכל חמץ”. אה, אז הייתי אומר מאוחר יותר עוד פעם, אז עולה ומצווה באמת. אבל אני חושב שזה יותר הפשטות של פשט המקרא, שצריך להסתכל מאוד חזק על המציאות.
כל אדם אוהב לאפות כמה שאפשר. אז היו לנו כל מיני מזון שיש לנו, אבל כשהיה קמח ובצק, אפו לחם טרי. כן, במיוחד ביום טוב אופים לחם טרי. בא כאן, ביום טוב אפו לחם טרי. אומר הפסוק, הימים האלה הם ימי מצה, לא של לחם. אז אין סיבה שאדם יהיה לו לחם, כי לחם זה דבר שאוהבים לאכול טרי. ושבעת הימים לא אוכלים שולחן ערוך טרי, ושבעת הימים אופים רק מצות טריות. אין סיבה שאדם יאכל חמץ לא טרי. ולא לראות לא לשם. אז אין חמץ. אבל מה כן, מה יש שאור? אבל מה אז, הוא חושש שהילדים שלו, או הוא עצמו, הוא יתפס בניסיונות, והוא ילך לעשות עכשיו חמץ במקום מצות, או הוא ישכח. אומרים, זרוק גם את השאור. נכון? וחמץ זה פשוט יותר, אין לך, כי אופים עכשיו מצות טריות, למה תאכל עכשיו חמץ טרי? עכשיו זה הזמן לאכול מצות.
קל וחומר משאור לחמץ
דובר 1: אם כתוב בעשרת הדברות “שאור”, הוא יכול לחשוב שממילא חמץ שנשאר, אבל הפסוק אומר כן, חמץ זה לאו, זה דבר חמור מאוד, “כל אוכל חמץ ונכרתה”. אז ממילא לא תאפה חמץ. ולא רק זה, יש כרת.
דובר 2: אפשר כן להבין, אפשר כן להבין, עם אותו היגיון אפשר להבין שחמץ זה אותו איסור. למה צריך לזרוק שאור? כדי שלא תאפה חמץ. למה לא תאפה חמץ? זה כרת, “ונכרתה”. אז באותו מחיר אפשר גם להבין שצריך לזרוק חמץ. או אפשר לומר שחמץ ישן בכל מקרה לא צריך לאכול. נו אוקיי, בכל מקרה לא צריך לאכול, זה הפקר, זה מה שזה, זה לא כל כך פראי למה אנחנו מבינים.
יש מקום אחד, אוקיי, יש שני דברים. אבל אתה יכול אפילו לומר שהגמרא רוצה, אתה יכול לומר שני קל וחומרים שחמץ בוודאי לא צריך להיות. כי שאור לא אוכלים, אף אחד לא אופה לתוך שאור. אבל מה החשש? שתעשה מזה חמץ. ממילא, בקיצור, שאור אסור להיות שאפשר לעשות חמץ, אז חמץ עצמו בוודאי אסור להיות.
החידוש של חז״ל
דובר 2: אפשר לראות על מה צריך לומר שמ”השבתת שאור” צריך גם ללמוד “השבתת חמץ”. אבל מה שעשו ששאור וחמץ יש להם את כל אותן הלכות, והתורה אומרת את זה רק לריבוי נוסף כדי ללמוד הלכות של ביטול ודברים כאלה, זה חידוש.
ניסוח בלשון הפלפול
דובר 1: אוקיי, אז בוא נלך עם פלפול חד יותר. בתורה כתיב “השבתה רק על שאור”, ואף שלפי הפשטות לפי שאסור לאכול חמץ, ממילא יש גם להשבית שאור כדי שלא יבוא לעשות חמץ. אבל מי שיש לו חמץ מערב פסח, לא נתבאר שצריך לבערו, אלא אפשר לומר שלא יאכלנו זהו, וכהאי גוונא בכמה דברים. לומר שזה פשוט כהלכות חמץ, ועיקר הטעם שאין שאור כדי שלא יעשה חמץ, קל וחומר שחמץ עצמו הוא מכשול לאחר.
דובר 2: אתה יכול להוסיף שמי שנכשל לא יודע את החומר, מה שכתוב מיד אחרי זה, מי שנכשל לא יודע את החומר של חמץ. חבר שלי הטוב, ועדיין לא נתברר בפירוש שיש איסור על חמץ שאולי אין בו תערובת חמץ ישן.
דובר 1: זה לא נכון.
הלכות חמץ ומצה — השבתת שאור, ביעור חמץ, וסיפור יציאת מצרים
השבתת שאור — שאלות לגבי sourdough starter
דובר 1:
אתה יכול להוסיף שהונכרתה, מה החומר שכתוב מיד אחרי הונכרתה? מה החומר של חמץ? בוודאי, לא מצינו בפירוש שיש השבתה על חמץ שאולי אין השאור ראוי לאכילה. חמץ ישן לא נכון, אבל זה חייב להיות. כן, אני יודע את זה.
אבל משתמשים גם כאן, יש גם כאן את הלשון “תשביתו שאור מבתיכם”. יכול להיות שמזה אין חמץ, ממילא לא יכול להיות חמץ כראוי.
דובר 2:
אוקיי, נדבר בקרוב על אותה מצווה, יש מצווה נוספת כאן. אוקיי.
דובר 1:
זה בפרק י”ב. הרמב”ם מעניין יותר, אבל לשון הרמב”ם היא “וצונו על דבר חמץ, והיא מצות השבתת שאור”. אני מתכוון, בתורה כתוב השבתת שאור, נראה ששאור וחמץ חז”ל למדו שזו קטגוריה גדולה אחת. זה לא שני דינים נפרדים, אין בכלל הבדל ביניהם להלכה, אלא לענין שיעור. יש הבדלים קטנים.
אולי המציאות אחרת. אני מסתכל על שאור כמו ה-sourdough starter למשל. נאמר מאוד ברור, שאולי בזמנם של חז”ל משהו באמת היה אחרת בשאור.
אם אתה מסתכל על השאור כאן, ה-starter, ה-yeast, אני לא מתכוון למודרני. ואפילו בשאור, כתוב על זה ששאור שאינו ראוי לאכילה, אי אפשר חמץ.
דובר 2:
טוב מאוד, נדבר על זה, בקרוב נגיע לזה. אבל מדברים על ההשבתה, יש מצווה, יש עשה ולאו. השבתת שאור, הפשט, החידוש שלו הוא שהוא אומר שיש חמץ, וזה צריך להוציא.
שאלה מעשית: sourdough starters בבית
דובר 2:
כבר היו לי שאלות מכמה נשים ששאלו שאלות על ה-starters שהן שומרות בבית. אני יודע שיש שנותנים עצה ומוכרים חמץ, אבל לי זה נראה כל כך פשוט, קרוב למה שכתוב בפסוקים, “שאור לא ימצא בבתיכם”. תזרוק את זה, יש מספיק יום טוב לדאוג ל-starter טרי. אתה יכול לעשות starter חדש. אתה יכול לקנות מגוי קצת starter. אפשר לקנות starter, יש דבר כזה שמקבלים starter. אבל לשמור אותו ולמכור בחמץ, זה השאור הכי גדול שהפסוק מדבר עליו.
דובר 1:
תשעה, כן, משהו שיש בצק חמוץ וגרדו אותו, כן, אתה צודק. בטוח מדברים על זה, אבל זו סברא טובה שאתה אומר. זו התורה.
דובר 2:
מה בסיסי? כן, שילד בא לחדר ואומר, “את הבצק החמוץ צריך לזרוק מהבית שלכם.”
סטייה: מעשה מר’ זלמן לייב פיליפ
דובר 1:
אה, אוקיי. כן. אני יודע כמה אני מביא את זה. אתה זוכר את המעשה של ר’ זלמן לייב פיליפ, כן? היתה אסיפה גדולה על השיטלעך של עמרי זלמן. אני לא אוהב את המעשה. אני חייב להיות מוטרד מזה. למה? כי עדיין לא עברו מאתיים שנה מפטירתו? אם אותה מעשה היא הראיה, הוא עוד חי, לא? אם אותה מעשה היא הראיה, לא משתמע לך, כי על זה יש תורה, שולחן ערוך. סרוויס. וגנאי אחר, אם זה… אוקיי, חזרה לענין. זה ענין של הנהגה, זו לא שאלה ממש להלכה, אבל בטוח שזה מבורר. כן, זה פסח. זה מה שפסח הוא, ובעה”ק. אוקיי.
דיון: האם ביעור חמץ הוא מעשה אקטיבי?
דובר 1:
עכשיו, קפ”ז מעניין. על זה למדתי פעם באריכות על מצוות סיפור יציאת מצרים. מהי המצווה של סיפור יציאת מצרים? כתוב שיש מצוות ביעור, מהו ביעור חמץ. הוא עושה חיבור שלם, אני לא אכתוב את זה עכשיו. אממ, סיפור יציאת מצרים, איך זה? איי איי איי איי איי איי איי. אבל לומדים “ולא תסורו מן הדבר אשר יורוך”. זה לא רק תשביתו, כי כדי שלא יהיה לו חמץ. הלא? אתה מחזיק עם? יש “ולא תסורו מן הדבר אשר יורוך”.
דובר 2:
רגע אחד, אתה עונה על שני דברים אחרים. יודעים שזה יותר מסתם שהתורה שמה חורבן ציון, איך לא יהיה חמץ, יש את ה”לא תסורו”. עוד פעם, צריך את התורה על זה. התורה, שזה יהיה… עד שתלמד בחומש. החומש אומר “ביום הראשון”. “ביום הראשון” צריך עוד חידוש לומר ש”ביום הראשון” מתכוון לי”ד. “ביום הראשון” יכול להתכוון למה? היום הראשון של ניסן, או מה? היום הראשון של פסח כשאוכלים את המצה, אז תשביתו מתוככם.
דובר 1:
יכול להיות. היה לי פעם אולי חידוש על “אך ביום הראשון”, חלק מהחשבונות השונים איך חז”ל למדו את זה. נכון, ושם זה לא ברור עדיין שהוא מתכוון ליום הראשון של פסח. עדיין לא ברור שזה אומר…לא, עדיין לא ברור שזה אומר שצריך לעשות פעולה. אתה חושב כמו… זה שובת שבת, זו מצוות עשה, זה אומר שלא לעשות מלאכה. זה לא, זה לא אומר… אבל אתה לא יכול לומר שצריך לשבות מאפייה? אין ענין של אפייה, יש לאו… שלא יהיה, שלא יהיה חמץ, שלא לקנות. אה, המצווה של ביעור אומרת יותר לבוא עם פעולה להוציא. אבל אתה יכול לומר אל תקנה חמץ חדש לעולם, כי עכשיו ימי מצה. לעולם, האיסור היה לקנות חמץ חדש, כי עכשיו ימי מצה, עכשיו לא קונים חמץ. אבל הוא היה לו.
עוד פעם.
דובר 2:
לא, אני לא בטוח מה אתה מתכוון. עוד פעם, השאלה רצתה פעם ללמוד את ההלכות, אבל אתה יכול… כמו שובת שבת, לא אומר פעולה! שובת מחמץ לא אומר פעולה! אתה יכול לו בפועל אתה צריך להוציא? אם אין לך אתה… אבל, אבל אני בטוח שאם אין לך אתה פטור, תאמר את המצווה של תשביתו! לגבי ביעור חמץ, כן! ביעור חמץ לא אומר שמישהו ילך לקנות חמץ בברוקלין, כדי שיהיה לו ענין! התורה מדברת…
דובר 1:
אדם רגיל יש לו! רגיל אומר! כן!
דובר 2:
זה לשנות את התזונה, כאילו… לא את התזונה, את הבית! להוציא את… העיקר זה בדיקת חמץ דאורייתא לפי זה! כן! אה, אבל! היית יכול לומר, הוצא אם… אם לעולם, הוצא את קופסאות החמץ! יש חיוב ללכת לבדוק! אוקיי, מסכים. אבל המחבר… כן, המחבר אומר, אני אלך כזה דאורייתא. כן. כן. על זה עושים ברכה. אדרבה. אני יכול לומר שזה כן משהו דבר חיובי. הוא לא עושה ברכה על שביתת שבת.
שאלה: ברכה על ביעור חמץ כשאין חמץ
תרגום לעברית
דובר 1:
זו שאלה טובה. זו שאלה. מה קורה כשאדם אין לו חמץ? האם הוא לא יכול לברך על ביעור חמץ? או שאין כאן מעשה? אני לא יודע. לכאורה הוא היה צריך להיות יכול. מה הוא… להיפך, אין לו הרבה יותר חמץ ממך. אבל כבר אין לו חמץ חודש. אוקיי, בואו נעבור על החלק הזה. אני לא יודע. כן. עכשיו בואו נחזור כי זה… אחרי שקנינו את הדברים החדשים, כשהספירה נמשכת עד פסח. כן. כן.
הלכה קפ”ז — מצות סיפור יציאת מצרים
דובר 1:
ובליל חמישה עשר בניסן. כן. בתחילת הלילה, כלומר לפני חצות? כן. פי חכם לשון המספר בכל מה שיוסיף במאמר ויאריך הדברים, מי שמוסיף. כשהוא מאריך את הדבר. ובגדולה מה שעשה לנו השם. הוא מגדיל את מה שהקב”ה עשה. והוא מגדיל כמה רעים היו המצרים. ודיברנו על הברכות פעם. והוא עושה והוא משבח “כאשר נקמתינו מהם”, איך הקב”ה נקם לנו מהם, והוא מודה “להודות לאל על כל הטוב שגמלנו”. יתר על כן, את ארבע הקושיות צריך להאריך, כמו שכתוב במשנה, כן? “כל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח”.
עכשיו, איזה פסוק עומד על זה? פסוק ב“והגדת לבנך”.
נראה ברמב”ם שזה ענין של סיפור לספר, זה ענין של להודות, זה ענין של שניהם. הוא לא אומר שאתה חייב לומר לפני הילדים. “לספר”, הוא לא אומר על ילדים כלום. הוא אומר צריך לדבר על יציאת מצרים.
דובר 2:
“מהם ומהריחוס הדברים כולם”, כמו בכל דור ודור, כביכול, בכל לשון. הוא אומר, בהקדמה, כביכול, לדבר אל האנשים שיושבים סביבך. נכון, נראה, אבל לדבר, לומר.
דובר 1:
“כל המרבה הרי זה משובח”. אין כאן דין כמו בכל לשון, אין כאן דין בלשון הקודש כמו שיש ב… אהה, זה לא מסוים… נכון. כתוב, אתה צריך לומר מה שאתה יכול לומר, כפי השכל. אהה. כמו תפילה אולי, יש תפילה בכל לשון.
נכון. ומשמע שהרמב”ם מתכוון לומר שצריך לומר את כל זה, גם “מה שהיה לנו ומה שהיה להם”. אחד משלושה, אם אחד מאריך באחד משלושה הוא גם יוצא לכאורה. זה יוצא כמו שלושה עניינים שיש בזה. אוקיי, צריך לעיין יותר איך זה מתפרש בהלכות במשנה תורה, האם זה או-או. אוקיי.
וזה צריך להיות בתחילת הלילה, “בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך”, כלומר בתחילת הלילה.
הפסוק “והגדת לבנך” — זמן המצווה
דובר 1:
אני רוצה לשאול, ההקדמה שהוא מביא, כתוב “והגדת לבנך ביום ההוא”. מה הפירוש “והגדת לבנך”? הוא אומר, מתי זה “והגדת לבנך”? “יכול מראש חודש תלמוד לומר ביום ההוא, ביום ההוא יכול מבעוד יום תלמוד לומר בעבור זה, בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך”. כלומר, מאוד מעניין, הרמב”ם שואל, “למה מתחילת הלילה חייב לספר בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך?” זה הזמן שבו… כן, זה לא משהו שהמצה ממש גורמת, אלא הזמן נראה כך.
דובר 2:
אוקיי, בלשון המכילתא. זה מאוד מעניין למה הרמב”ם מביא את כל ה”יכול מראש חודש”. לא, הוא רוצה לשאול שיש חיוב כזה. נכון, באמת הרעיון של “יכול מראש חודש” מאוד מעניין. מה היה עולה על דעתך דבר כזה כמו מראש חודש? אבל הרמב”ם עומד על “ביום ההוא”. כך הולך המדרש. למה הרמב”ם מכניס את כל הדבר? כל היסודות של המדרש, של דרשת הדרשן, של ספרים, הם דברים שמפורשים. הוא אומר הלאה, אפילו כשהייתי יכול לחשוב אפילו אפילו הוא רשע, אבל זה כתוב במילה הבאה “בימי”, הוא לא מתכוון רק כשהוא שוטה, אלא אפילו כשהוא היה שבור שהבן ילמד את המצווה.
עומד כדי לענות צריך לתת קצת את ההגדרה של המצווה, אבל לא סתירה. כי הוא אומר שהמערכה לספר רואים שיש ראיה חלשה. איך אמרת שכתוב מצווה? מצווה לספר, כתוב הלשון של ההגדה, כתוב במשנה הלשון? זה פלא, אני לא יודע.
סיפור יציאת מצרים כמצוות זכירה — לא תלוי בילדים
דובר 1:
כי הוא אומר שהענין הוא ענין של זכירה, כמו קידוש. “אלו ואלו מדברי משה יש להם, בין לבן עצמו בין לבן חכם ובין לבן רשע”. אה, כתוב בין לבן עצמו בין לבן חכם. אותה רמה. אפילו אין ילד, אין חילוק. הרמב”ם לומד “יום שלום זכור את יום יציאת מצרים”, כלומר שמצווה לזכור כמו שאמר לזכור את יום השבת לקדשו. כמו בקידוש יש ענין של לדבר על שבת, לא רק לזכור שבת, צריך להזכיר שבת. זכור פירושו להזכיר, לא לזכור, כן? לדבר על זה. כך יש ענין לדבר על יציאת מצרים. כל, כן, לא משמע שיש ענין… שוב, רואים לכאורה בהגדה שכן, יש ענין, הבן שואל, וכן הלאה. אבל זה מאוד מעניין, כי לפי איך שהרמב”ם לומד את המצווה כך, כך הולך הרבה פעמים, כאן מתנהל המגיד, הוא מניח מעשה, בא בן, הבן שואל, אומר החכם, מדבר איתו גבוה. אבל אם הוא לא ירצה לדבר, הוא ילמד אותו חורבן הבית. הוא אומר שבנך ילמד אולי מעשה, וזה בכלל לא הנקודה. בנך רואה שאתה עושה את המצווה של לומר לבנך, וכך בנך ידע לעשות את המצווה של לומר לבנו כשהיום יבוא.
דובר 2:
מה אומרים? אומרים! אומרים את מה שכתוב במחזור. אומרים. האמת היא, הוא אומר מה שכתוב. לא כתוב כאן שהילד צריך לדעת. זו לא ידיעה, זו מצוות זכירה. והוא אומר כך,
סיפור יציאת מצרים ואכילת מצה — המשך דיון
סיפור יציאת מצרים — מהות המצווה
דובר 1:
לא, לא כתוב שהבן… שהנקודה היא שהבן ישמע אפילו מעשה. זה בכלל לא הנקודה. זה שהבן רואה שעושים את המצווה של לומר לבן. וכך הבן צריך לדעת לעשות את המצווה של לומר לבנו כשהיום יבוא.
מה אומרים? אומרים, אומרים מה שכתוב במחזור. אומרים… אמרתי לעצמי, אתם אומרים מה שכתוב כאן. לא כתוב כאן שהענין הוא שתדע. עשיתי, זו מצוות זכירה. והוא אומר כמו… איך צריך לזכור שבת? שבת אין מצווה לומר לילד שהיתה יציאת מצרים, היה מעשה בראשית. אתה בטח יכול להיות שזו המטרה, הטעם של המצווה. נכון, אבל אין מצווה של סיפור מעשה שבת. אלא מה כאן? זכירת מעשה שבת היא דרך קידוש. הילד שם לב והוא שומע שבקידוש אומרים זכר ליציאת מצרים וזכר למעשה בראשית? הוא לא שם לב. אין מצווה שיספרו לילד. לא מבלבלים את הילדים שיקבלו ציון טוב אם ידעו מה זה שבת, זכר ליציאת מצרים וזכר למעשה עולם. עושים קידוש, וזה אופן הזכירה.
אופן הזכירה של יציאת מצרים הוא שילמדו לילד את הפסוקים, אם זה ביידיש, אם זה בלשון הקודש, אלו כל פרטי הדברים, שהילד יבין. וכך הילד יזכור שהוא צריך גם לעשות זאת. מה הוא יעשה? כשהוא יהיה גדול הוא יעשה קידוש לילדיו. אבל קידוש לא כתוב שזה לילדים. אבל כך היא צורת המצווה, כמו שהמשנה גם הבינה, יושבים יחד הילדים, עושים קידוש, ואוכלים.
וזה מעניין, זה מאוד שונה ממה שאנשים מציגים את זה, שיש כאן מצווה של לקחת את הילדים ולהסביר להם מה קרה. אם אחד עושה את זה, הוא לאו דווקא יוצא סיפור יציאת מצרים. סיפור יציאת מצרים פירושו הסדר, אופן הסדר איך עושים את זה. לא, אני רוצה לעשות את זה קצת אחרת. הוצאתי את ילדי לטיול בתחילת פסח, וסיפרתי להם את כל המעשה, ולכן היום נבוא להתכונן לעשות את הסדר. לא זה מה שהפסוקים מדברים, זה לא סיפור יציאת מצרים. סיפור יציאת מצרים הוא שיש נוסח לקידוש, זה מאוד דומה לקידוש, יש נוסח שאותו אומרים, וזה הילדים רואים, והילדים יודעים שהם ממשיכים הלאה. זה לא שיש סיפור מסוים שצריך לעבור.
ולא רק זה, קניתי לילדי ספר חדש מאוד יפה לסיפור יציאת מצרים, הוא יקרא את זה, ואין שום קשר. מה שהוא קורא את זה והוא נעשה מודע למעשה זה דבר יפה. יש מצווה שבלילה יאמרו פסוקים מסוימים ויאמרו דברים מסוימים, כמו שעושים במצוות קידוש, שגם הוא זכר למעשה בראשית וזכר ליציאת מצרים. אה, למה בשבת לא עשינו משהו ענין שהילד… כי כשכתוב “זכר”, פירושו אוטומטית שהילד צריך… אפשר לומר שכשכתוב “זכר” על משהו, פירושו אוטומטית שצריך להעביר את זה לדורות הבאים, “למען ידעו דורותיכם”.
דיון: למה בסוכות אין מצווה של “והגדת לבנך”?
דובר 1:
למה למשל בסוכות אין מצווה של “והגדת לבנך”, שילמדו “למען ידעו דורותיכם”? מה, ה”למען ידעו” שכתוב ביציאת מצרים הוא בסיפור. למה לא עולה על דעת אף אחד לומר שיש מצווה מסוימת לומר לילדים, “אנחנו יושבים כאן, מה היה אז”? לא יותר, אלא נאמר כמו “למען ידעו דורותיכם”. יש “למען ידעו דורותיכם”, יש “זכר ליציאת מצרים” שכתוב בתורה, אבל הציווי של סיפור יציאת מצרים הוא משהו מאוד שונה. זה “והיה כי ישאלך בנך”. אה, נראה את זה. הרמב”ם מזכיר בפסחים ש”בו שואלין ודורשין”.
המשנה בהגדה — ראיה מהרמב”ם
דובר 1:
אבל הוא מביא לנו ראיה טובה מאוד, המשנה בהגדה. אה, טוב מאוד. ומה כתוב בהגדה? “אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים”. כלומר, זו הראיה שלו, כמו קידוש. זו הראיה. לא, לא, זו הראיה שיש מצווה. אצל הרמב”ם, כל פעם שכתוב בחז”ל או מקור שזו מצווה, אז זו מצווה.
דובר 2:
לא, אני חושב שזה מביא לו גם את הרעיון שזה לא רק ענין שהילדים ידעו, אלא זה ענין של ציווי לזכור. הוא גם שם את זה בזה. הוא כבר יודע את הסיפור.
דובר 1:
הוא מזכיר את ההגדה. זו מסקנה.
דובר 2:
אבל הוא אומר, “מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים”. זה החידוש. בהתחלה הייתי חושב שהמצווה היא שהילדים ידעו. לא, המצווה היא ש“מצוה עלינו לספר”, כמו שמזכירים פסחים. לספר, לפי הרמב”ם, לא פירושו לספר סיפור, פירושו לדבר. כן. על עצמו המצווה. אוקיי, טוב, טוב מאוד. בואו נעבור למצווה הבאה.
דיון: למה פסח שונה משבת?
דובר 1:
באמת מעניין, למה לא יעלה על דעת אחד שלמה כל אחד יזכור באופן אקטיבי כמו פסח? למה העולם יבין אחרת? או שבת אפילו, כמו שכתוב “זכור את יום השבת”, “זכור את יציאת מצרים”, צריך ללמד את הילדים, כמו שכתוב “זכור”, כמו “והגדת לבנך”. פסח צריך כן. באיזה דרך תלך עם הילדים?
דובר 2:
אני שומע. צריך לדעת, אפשר ללכת בשתי הדרכים.
אכילת מצה — חיוב לילה ראשון לעומת שאר ימים
הפסוק “בערב תאכלו מצות”
דובר 1:
אוקיי, אני רואה בכהן, יש פסוק שכתוב, שכבר לא חיוב, זה היתר לאכול מצה בפסח. ערב טוב, כבר למדנו את זה פעם, אבל אני לא זוכר את הפסוק על כל פנים. אבל מה אפשר ללמוד יותר טוב למצות? זה סוג של, לקחתי ממך את האכילה, לא צריך לצום. דרך אגב, הדיוק של “בערב תאכלו מצות” הוא אחד המדרשים המצחיקים ביותר בחז”ל. למה? תסתכל בפסוק. אוקיי, איפה זה? קראנו את זה, נכון?
דובר 2:
כן.
דובר 1:
לא בפסוק הזה. תראה, קרא, קרא, קרא את הפסוק. יש לי את הפסוק ב… אוקיי, הראשון… אולי טעיתי קצת. רגע, סוף המילים של העמוד. תסתכל על הפסוק. אוקיי.
לימוד פנים — הפסוק בשמות
דובר 1:
אוקיי, התורה אומרת שבשבעת הימים יאכלו רק מצות, ושאור יוציאו מהבתים. זה יום טוב, ולא יעשו מלאכות, וכן הלאה. וגם את המצות יעשו בשמירה, כן, פשוט כך. אוקיי, נו? כלומר, התורה אומרת “ושמרתם את המצות”, והיא אומרת “ושמרתם את החוקה הזאת”. פשט פירושו שיזכרו. הדרשה של שמורות המצות היא דרשה. פשט פירושו לזכור. אה, זכור את חג המצות. “ושמרתם את חג המצות”. “בראשון בארבעה עשר יום לחודש תאכלו מצות”. אילו ימים הם הימים שראוי לאכול מצות? בערב, כן. אז יום איזה יום הוא החודש? בערב הוא התאריך רק מצות. ובשבעת הימים, “שאור לא ימצא בבתיכם”. במילים אחרות, כאן התורה לא אומרת רק… יאכלו מצות, אלא היא נותנת את הזמנים, מהי”ד בערב עד כ”א בערב, ובכל שבעת הימים שאוכלים מצות לא יהיה שום שאור.
דיון: איפה המקור לחילוק בין לילה ראשון לשאר ימים?
דובר 1:
אז, אוקיי, אני שואל אותך שאלה. למה צריך פסוק שמותר לאכול מצות בשבעת הימים? ורק אחר כך בא כאן “כל מחמצת לא תאכלו, בכל מושבותיכם תאכלו מצות”. אוקיי, אני שואל אותך שאלה, אתה יכול למצוא בפסוק הזה “בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב” אתה יכול למצוא רמז שהלילה הראשון של פסח הוא חיוב והאחרים לא.
דובר 2:
לא, הייתי אומר כל הימים או אף אחד. והמילה “בערב”, לקחת מ”בערב תאכלו מצות” ולעשות מזה זה ממש מצחיק, כי הפסוק אומר “מבערב עד בערב”, הוא לא אומר “בערב”. אין פסוק “בערב תאכלו מצות”.
דובר 1:
אפילו אם עלה על דעת מישהו שלא מבערב… כן, טוב מאוד. הוא אומר אין פסוק “בערב תאכלו מצות”. אין פסוק כזה. זה אמת, אמת. אני יכול אבל גם לראות את הטיעון של החכמים. זה פשוט שמבערב. כי אומרים “בראשון בארבעה עשר יום לחדש”, מתי מתחיל הארבעה עשר? בערב, כן? כמו כל דבר מהתורה מתחיל בלילה. יש לנו שכל הימים טובים מתחילים בלילה. אוקיי, זה צריך לעקוב אחרי זה עם החז”ל… אולי אין? אוקיי, זה שיחה בפני עצמה. צריך לדעת לבדוק.
חז”ל לקחו ממקום מסוים ששבת מתחילה בלילה, יום טוב מתחיל בלילה, ש“ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד”.
דובר 2:
יש חילוק אבל, כאן יש תאריך. כאן הוא מדבר, הוא עושה את זה יותר ברור, הוא אומר את התאריך, מי”ד בערב עד כ”א בערב. אז למה לומר שבכל הימים צריך לאכול מצות? אני לא רואה למה אתה אומר שהפסוק הוא מקור לומר שזה חיוב. הייתי אומר שאין חיוב.
דובר 1:
אתה רוצה לומר שכל האנשים לא ישנו מסדר החג?
דובר 2:
הייתי אומר שכן. אתה רוצה לומר שאתה יכול לקחת מכאן שיש חילוק בין הלילה הראשון לאחרים? וזה עם קרבן פסח, זה ממש לא מתפרש.
הפסוק “על מצות ומרורים יאכלוהו”
דובר 1:
אוקיי, צריך לעיין בפסוקים האחרים שאולי חז”ל קיבלו משם את הרעיון, כי “על מצות ומרורים יאכלוהו” זה חיוב, וזה לא מתכוון לכל הימים. חז”ל הבינו שלא יאכלו שבעה ימים קרבן פסח. אז “על מצות ומרורים יאכלוהו”, יאכלו אותו, את המצה. חז”ל ידעו שבלילה הראשון של פסח אוכלים מצה, ועושים פסח. “על מצות ומרורים יאכלוהו”, יחד עם מצות ומרורים יאכלו. אז רואים שזה חיוב לאכול מצה. לא רק כי אין חמץ אוכלים משהו. אין חמץ, יאכלו או בשר או לחם. לא! “על מצות ומרורים יאכלוהו”.
דובר 2:
התקשיתי עם זה. ולידו כתוב…
דובר 1:
אנחנו מדברים עכשיו אם צריך לאכול מצה כשאין קרבן פסח.
דובר 2:
תרגום לעברית
אני מסכים. שצריך לאכול מצה יחד עם קרבן פסח, זה מפרש את הפסוק. “אין צורך לראיה”, פסוק שאתה אומר, שעכשיו כשאין לנו קדשים צריך לאכול מצה, והלילה הזה לומדים זאת מבערך בהחלט מצה, אין נפקא מינה מה כתוב עם זה בפסוק.
דובר 1:
אבל הרי כתוב בפסוק שכל הימים צריך לאכול מצה. טוב מאוד, הרי כתוב תמיד שצריך לאכול מצה. אבל אפשר לומר שהפסוק לא מתכוון לומר סתם מצה, הוא מתכוון לומר לא חמץ, וזו תורת החמץ.
דובר 2:
אבל התורה הייתה יכולה לומר מצה ומרור, והיה מתאים עם “על מצות ומרורים יאכלוהו”. המצה הזו לא תעזור לי לפשט הזה. אם היה האכילה, היו אומרים שהמצה לחם אינה מצווה ורק הפסוק אומר, לא, הלחם שאוכלים בדרך כלל עם איזה טעם, שזה לא נכון עם החמץ, זה לא נכון.
דובר 1:
אז אני חושב שחז”ל ראו מהקשר, כאן אוכלים עם המצה לא דבר מצווה לאכול מצה עם פסחים, וכאן עומדת המצה לחם מיוחדת, אוקיי, טוב מאוד, אמרתי זאת, אמרתי זאת, יש לי איזה פשט, שלכאורה נכון זה הסיבה למה עשו את הלילה הראשון זכר לקרבן פסח, וזה לא מסתדר עם “ובכל מושבותיכם תאכלו מצות” איך מסיימים?
דיון: “ובכל מושבותיכם תאכלו מצות”
דובר 2:
באותו יום, אבל, אותה סיום, זה פשוט סיום לאותה מצווה. “ובכל מושבותיכם תאכלו מצות”, זה לא רק בבית המקדש, לא רק כאן, לא רק שם, “ובכל מושבותיכם” זה מידע שצריך לדעת עכשיו אז, הרי “ובכל מושבותיכם” יש מצווה לאכול “ובכל מושבותיכם”, אבל רק מושבות מסוימים, כן? רק מקום המקדש, רק בדברים מסוימים.
דובר 1:
“מצות יאכל את שבעת הימים”, זה מעניין כי בכל מקום כתוב מצות, כן, “מצות יאכל את שבעת הימים” כתוב בקודש. מה עוד פעם? אוקיי, בואו נלמד הלאה. כתוב באותו לשון, כן? “שבעת ימים תאכל מצות”.
אוקיי, בואו נלמד.
מעבר למצוות לא תעשה
דובר 1:
בחלק הבא הבאתי את המצוות האחרות של המצה. עכשיו נלמד כבר, אלו כל מצוות עשה. עכשיו נעבור למצוות לא תעשה. איזה לא תעשה אמרנו אז שאנחנו הולכים אליו? לא תעשה. נו?
דובר 2:
כ”ט הם, כן? כ”ט, ל’, ל”א, ל”ב, ל”ג, ל”ד. כן.
דובר 1:
בואו נסתכל על משהו, סתם להבין. מצוות לא תעשה למשל, בכל הקבוצה של עשרת הדברות, שמת לב? הלא תעשה, איפה הם? יש לך בהקדמות של ספר המצוות, ספר המדע, הנה, תסתכל כאן, עמוד שלושים ושבע. ואיפה מצוות עשה? ורוצים להסתכל על הסדר, נכון? מצוות עשה שלמדת עכשיו, נכון? זה כ”ח. אה, זה ב…
תערובת חמץ בפסח — ל”ת ק”צז וק”צח בספר המצוות
מיקום הלאווין בספר המצוות
דובר 1: איזה לא תעשה אמרנו שהולכים אליו?
דובר 2: לא תעשה… נו? ק”צז, כן?
דובר 1: ק”צז צריך להיות שלוש שאלות. כן. בואו נסתכל על משהו, כדי להבין. מצוות לא תעשה למשל הן באמצע הקבוצה של איסורי אכילה. שמת לב? הלא תעשה, איפה הן? יש לך בהקדמה לספר המצוות, ספר המדות, הנה, תסתכל כאן. סתם סקרנות. ואיפה מצוות עשה? בואו נסתכל על הסדר, נכון? מצוות עשה שלמדנו עכשיו, נכון? זה קמ”ח. אה, זה ב… כאן זה בקבוצה של ק”צז, נכון? כן, אבל הלא תעשה זה ק”צז, כן, ק”צז, שם והלאה. נכון, ואיזו קבוצה זו? בואו נראה, ק”צז. כן, באמצע הקבוצה של איסורי אכילה, נכון?
כי אתה יכול למצוא את הסימן, בדקתי את הסימנים, כן. כשמתחילים עם בהמה טמאה וכל הדברים האלה, ואז נותר, חלב, חדש, ואז הוא בא חדש ערלה כלאי הכרם, כן, ואכילה. כן, לא לאכול ביום הצום. אה, לא לאכול ביום כיפור גם נכנס לאיסורי אכילה. טוב שהוא נכנס לאיסורי אכילה זמנים, כמו שלא לאכול ביום הצום. שלא לאכול ולשתות דרך זולל וסובא השני, שלא לאכול ביום הצום, שלא לאכול חמץ בפסח, שלא לאכול תערובת חמץ, שלא לאכול חמץ אחר חצות, שלא יראה חמץ, שלא ימצא חמץ. ואז בא נזיר וכן הלאה. בקיצור, זה באיסורי אכילה, קבוצה קרובה כנראה. כן.
ל”ת ק”צז — חמץ ממש
דובר 1: אוקיי, בואו הלאה. ק”צז כתוב כך: האזהרה מאכילת חמץ בפסח, וזהו שאמר לא יאכל חמץ, והאוכל כל חמץ ונכרתה במזיד, בשוגג יביא חטאת.
ל”ת ק”צח — תערובת חמץ
ק”צח זה לא רק חמץ ממש, אלא, אבל חמץ רגיל, גם כאן כבר תערובת חמץ. אבל אפילו אחד לחם. כאן הוא אומר משהו את המילה של מה צריך להיות החילוק, שזה…
למה צריך לאו מיוחד על תערובת חמץ?
אוקיי, אנחנו מתכוונים שחמץ מתכוון ללחם? חמץ מתכוון ללחם, לחם. איזה מין אוכל שאוכלים לחם? זו המצה! חמץ זה ההפך ממצה, לחם. זה מנופח ולא מנופח. הוא אומר לא. יש מיני מאכלים אחרים שיש בהם תערובת חמץ. מה זה גם תוספת, כמו שהוא אומר “כל חמץ לוקה עליו”. זה כבר לא… בינתיים כבר יש כאן חמץ מעורב. זה כן… אה, זה בגלל זה.
נו, למה מישהו היה חושב שזה לא? יש בזה את הטעם של החמץ. זה כבר חמץ. זה כבר חמץ שאסור לאכול. אבל עם תערובת צריך לימוד מיוחד, by the way. כי זה… זוכר? כי זה חמץ עם שלוש עוגות וכדומה. לא, כי אסרו לאכול את המאכל. לאכול את… מאכל שיש בו זה בפנים זה עוד דבר. זה עוד דבר חדש. אוקיי.
כאן יש לימוד מיוחד כבר מאחד מאכל. “יחול יחול בניו קראו”. זה לאו. אבל יכול להיות שיש לאו, אבל לא חייבים כרת. אבל… אבל… כרת אין על שום תערובת חמץ. נו, מה הלאו דאורייתא אז? כי כתוב “כל אוכל חמץ ונכרתה”. מאכל חמץ מיוחד שמינו גמור. אבל בגלל שזה “אינו מינו גמור”. זה “אינו מינו גמור”. אה, לא חמץ טהור. זה לחם, לחם. כמו שכתוב בפרק “אלו עוברין” בפסחים: “שמינית, שמינית, חמישית, חמישית”. לאו דווקא חייב, חמישית. לומדים את זה. לומדים את זה… באוכל כזית חמץ בכדי אכילת פרס… זה איסור. אז אם יש כזית חמץ בתוך אכילת פרס, אכלת בדיוק את החמץ.
אנלוגיה של צמחוני — האם תערובת היא דבר בפני עצמו?
אוכלים עם התערובת, האם התערובת היא דבר בפני עצמו? תמיד זה דבר בפני עצמו. זה פלא גדול. זה חידוש גדול. למה? למה? אם אתה אומר למשל אתה צמחוני, כן?
דובר 2: כן.
דובר 1: אתה אוכל מתערובת לא צמחונית גם? או רק לחם, רק עוף הוא לא אוכל, אבל אתה כן אוכל, אם יש לך רוטב של עוף פעם אתה אוכל אותו כן, אמת?
דובר 2: לא, זו הייתה צביעות.
דובר 1: כי… אני שואל אותך, זה כך? רוטב העוף לא טוב יותר, יש בו רק משהו אחר גם. אפשר לחלק, אפשר לומר ברירה אחת, אני אוכל רק חצי צלחת, זה ייחשב כאילו אכלתי רק. אבל זה לא אחרת, כי אכלת את זה. לא נראה שאכלת רק כזית חמץ.
על זה מדברים כאן, השאלה כאן ממש מאוד טכנית. כי למעשה, הרבה אנשים צמחונים, אוכלים כן תערובת, תערובת צמחונית, כן. תערובת לא צמחונית, אבל במקור זו תערובת צמחונית, זה יהיה כזה… כאילו תערובת חמץ עצמה הייתה, שחייבים כזית מתערובת חמץ. זה מהכזית של תערובת חמץ עדיין חייבים כזית חמץ בתערובת. זה חמץ בתערובת. חמץ מלא זה פשוט, חייבים, לא כי זה מצטרף לשיעור כזית. תערובת חמץ מתכוונת שזה חמץ, לא רק שאסור לאכול אותו. זה מתכוון שזה נעשה חמץ ראוי ש… הרי הכל אסור.
דרך אגב, זו אכילה אם אוכלים מצה לבד, אכילת דבר אחר. כן, אני מתכוון שבדרך כלל מה שכתוב אכילה בתורה מתכוון פשוט. לא בדיוק, כי איך אפשר לטעום שני דברים בבת אחת? הרי היה צריך להיות “על חמץ מצה ומרור יאכלוהו”. רואה? כן. רואה? אהא. אני לא זוכר מאה אחוז, אבל אתה רואה ברור שאכילה מתכוונת לאכול.
כאמור, זה הגיוני מאוד. דרך החסידות אומרת תמיד, כשלומדים את התורה לא צריך לדבר כך. אבא מצווה את בנו, הוא לא יכול כזה לשון חז”ל לא אנגלית. “יכול עבד מצווה לבנו”? יש לו כזה לשון, שצריך להצטער, ההלכה עושה את זה.
כמו צמחוני אמיתי, אני מחמיר לא לאכול בשר. אתה מבין מאוד טוב שיש הרבה צמחונים שאוכלים כן את תפוח האדמה מהצ’ולנט. אמת? תפוח האדמה מהצ’ולנט. אבל לא בשר יחד עם תפוח האדמה. כי אם כן, במה הבשר נעשה טוב יותר כי יש בו חיים, תפוח אדמה? מבין? אבל בליעות, אתה יכול לומר, בליעות אני לא מקפיד. אוקיי, כי בליעות זה… תפוח האדמה מהצ’ולנט יש בו בליעות. אין בו בשר. אין בו בשר. אין בו בשר. טעם כעיקר. זה כבר דברים הלכתיים. אדם יכול לומר, יש לי סוג הקפדה שפעם אחת נכנס קצת טעם, נו, נו, מבין? אפשר לשמוע. אני יכול לעשות את זה נו. אבל לסבול חתיכת אוכל…
לכן אפשר לעשות קצת גבול בין חתיכת עוף, נו, אפשר עוד לעשות את זה נו. הנו הוא רשות גדולה שאתה יכול לומר, הפה שלך לא יהיה חמץ. הפה שלך, מעין האכילה שאתה אוכל עכשיו לא תהיה חמץ. לא איכפת לי שזה מעורב. אדם היה יכול לחשוב כך. אבל, למה לומר שהתערובת עושה אותו טוב יותר? האכילה היא אותו דבר. אוקיי. כי אדם היה אומר להפך, תערובת חמץ מתכוונת שהכל, כל הדבר, נעשה כאילו היה חמץ. אבל הוא אומר בחדות, לא רק שהיה חייב אפילו בכזית כדי אכילת פרס מזה לבד. זה לפי הרבנן.
“כל תערובות חמץ שבעולם אסורים, לוקין עליהן בחולו של מועד? כן. אומנם אם היה בו עירוב חמץ פחות מכדי שיעור אכילה בחולו של מועד, אוקיי, אוקיי, צריך… שאפילו תערובת חמץ, שונה משאר תערובות, צריך להבין. יכול גם לומר שמחמת חיבוב ה… מה מתכוון תערובת חמץ? יש לך חתיכות לחם בזה? אני לא יודע. אוקיי.
מחלוקת רמב”ן ורמב”ם לגבי תערובת חמץ
בא לכריתות. הרמב”ן מתווכח כאן. יש רמב”ן אמיתי? לא ללמוד את הדף עכשיו. כן. תסתכל על הרמב”ן, מה אומר הרמב”ן? כן, כמו שאתה אומר, “כדי אכילת פרס”, הרי היה צריך לקבל כרת, “כך הוא קורע לגמרי”.
מילא, מה אתם אומרים? פתח כאן את ספר המצוות. אה, יש לי ספר המצוות, הירוק עם הרמב”ן, איך זה? אה, איך אתה אומר? “לא תעשה קי”ט”? קי”ט? לא, קי”ח. איפה זה יכול להיות?
אז הרמב”ן סובר כמוך, זה… יותר מהרשב”ץ, “כשיעור אכילת פרס דלוקה לוקה ולפחות לוקה”? כן. כותב הרב, בואו נלמד את הרמב”ן כבר. אתה רוצה ללמוד את הרמב”ן? כותב הרב, “ואם אכלו כדי אכילת פרס”, כאן כתוב רמב”ן? “ואם אכלו בשני מלכים”. הרשב”ץ, הרשב”ץ זה “בשני מלכים”, דברי כותב “שיעורו כשני מלכים”. כל כך מעניין. “כי גול לפחות”? איך… כותב חביבנו הרמב”ם, “ימי ישראל”, זה המועדף שלכם… איי, טוב.
דעת הרמב”ן — כזית בכדי אכילת פרס הוא לאו גמור, אבל לא כרת
בספר המצוות, בקיצור, עד כאן לשון הרב. דעתי לומר, דהא דחמץ כזית כדי אכילת פרס דהוא מן התורה, היינו דעבר עליו בלאו גמור דלוקה. אבל כזית בשני מלכים, דהוא שיעור דאכילת פרס דאכילת מלכים מרובה, דזהו כן אסור דאורייתא. כך הוא אומר במשנה תורה, בפרק א’ מהלכות מאכלות אסורות.
ובאמת בעניין כאילו לא יפה הדברים. שהחמץ כשיש בו כזית, חייב כרת ומלקות, אף שאין כאן ריבוי. אבל עיקר חמץ מן התורה, שיהא חמץ גמור בפני עצמו, וכי אמרי כזית כדי אכילת פרס דאורייתא, היינו דאינו בטל מצד עצמו, בעינן שעל כל פנים כזית כדי אכילת פרס שאף שאינו זקוק לזה, שהרי הוא לוקה ולא לכרת.
ואם עוד דברי רבי אלעזר אצלך כאן, שאומר על חמץ דגן גמור שאינו לוקה אלא ריבוי בלאו. בלאו דכל מחמצת לא תאכלו, שחמץ דגן גמור שאינו לוקה, הרי הוא בלאו דכל מחמצת. והוא חולק על דברי רבי יוחנן דמחמצת, ורש”י בדברי רבנו דורש “כל מחמצת” מדבר בחמץ מעורב…
שיטת הרמב”ן — הריבוי הוא על תערובת, לא על חמץ גמור
לעומת זאת, הרמב”ן טוען שהרמב”ן לא סובר… בדיוק להפך הרמב”ן אומר… מה הוא אומר בדיוק להפך? שכשאוכלים דבר בעין כדי אכילת פרס… כשלא חייבים כרת אלא מלקות, זה ריבוי מיוחד דאורייתא. כשהרי דבר מהמלקות יש בו מדרבנן. נכון. והאמת אומר הרמב”ן… אם הוא אוכל כזית שלם כדי אכילת פרס, אם יש כזית שלם חמץ, זה נכנס ל”כל אוכל מחמצת” שהיה אפילו דברי רשות. והריבוי מתכוון שכשאוכלים תערובת חמץ בכדי אכילת פרס, אפילו שהחמץ עצמו לא היה כזית, אפילו שהחמץ עצמו לא היה כזית, על זה יש מלקות, זה החידוש.
מחלוקת רבי אליעזר וחכמים
שוב, לא, הכלל הוא מחלוקת. רבי אליעזר סובר שמקבלים מלקות על “כל מחמצת” כשאוכלים פחות מכדי אכילת פרס, כשזה מצטרף, כמו שאתה אומר, החמץ הוא רק כזית משניהם ביחד, והחכמים סוברים בכלל שלא חייבים. ופוסקים כרבי אליעזר, הרמב”ם פוסק כרבי אליעזר, שיש איסור נוסף, והעונש הוא רק על התערובות, שאפשר להאריך יותר.
שוב, הרמב”ן אומר שלפי הרבנן בכלל מותר. “אם כורתים על הפת”, אין שום דבר לאו על תערובת. מותר. כשאוכלים פחות מכדי אכילת פרס הרי מותר. ולפי רבי אליעזר חייבים כרת, חייבים לאו, ולפי החכמים פטורים לגמרי. ומה מתכוון “כל מחמצת” לפיהם? אמר הרמב”ן שיש להם פשט אחר ב”כל מחמצת”. שלשון אחד הוא חמץ ממש, וחמץ על ידי דבר אחר הוא “כל מחמצת”. מה זה מתכוון אני לא יודע, צריך מיד להסתכל.
הלכה למשה מסיני — כזית בכדי אכילת פרס
כן. “אכילת כזית בכדי אכילת פרס הוא החיוב בכל איסורי אכילה שבתורה, בין במלקות בין בכרת, כמו שאמרו חכמים בכלל, ‘כל שהוא טעם כעיקר’, ו’הלכה למשה מסיני הוא שלא יתחייב אדם עד שיאכל כזית בכדי אכילת פרס’.”
טוב מאוד, אבל טעמי המצוות הם עוד ריבוי, הדבר היחיד שאתה צריך לראות הוא שטעם כעיקר הוא דאורייתא. הלכה למשה מסיני, בדיוק כמו הלכה למשה מסיני, “מפני שלא לקה בשיעור איסורין אלא על אכילת כרת, ואין שיעור איסורין במדרש אלא במקום כרת, כדברי רבי אליעזר בחמץ”.
חילוק הרמב”ן — “כל מחמצת” הוא חמץ ממש וחמץ על ידי דבר אחר
בקיצור, הרמב”ן אומר שהלאו צריך להוציא מ”לא תאכל עליו חמץ”. יש כזה לאו, לפי החכמים אין כזה לאו. נו איי, מה הריבוי? אין לאו? החמץ ממש והחמץ על ידי דבר אחר, שניהם אסורים. זאת אומרת, זה בכלל הדברים הקודמים, אסור לאכול חמץ. איפה הדברים הקודמים? הנה, הקודמים. איפה למדנו את זה כבר? לא למדנו את זה. אבל הדברים הבאים…
אה, הקודמים, הדברים הקודמים. אהא. אני רוצה לתפוס את העיקר של העניין. הרמב”ם אומר “איזהו מחמצת? זה שאור ובצק שהחמיץ”. בקיצור, המפרשים מבולבלים לגבי הרמב”ם שהיה לפני הרמב”ן. בכלל יש איסור. ומה באמת? שכל שאר האיסורים סוברים אחרת מהרמב”ן, שמה שאוכלים דרך הלכה למשה מסיני עוברים מדאורייתא מעיקר הדין. מאוד מעניין.
אז, רואה? טוב לדעת שהרמב”ן סובר כמוך. סתם, התוספות בחולין יש פלא שהרמב”ן סבר כמו רבי אליעזר, זו הנקודה. הוא בבירור הסתכל במגילת אסתר איך הוא מגן על הקודמים.
מצוות הלכות חמץ ומצה — מחלוקת רמב”ם ורמב”ן בסדר הלאווין
מחלוקת רמב”ם ורמב”ן לגבי איסור הנאה מעבודה זרה (סיום)
דובר 1: הרמב”ם אומר, הוא מסביר לאדם. קיצור, המפרשים חלוקים האם הרמב”ם צודק או הרמב”ן. האם בכלל יש איסור, ומה באמת, כי כל שאר הספרים סוברים כמו הרמב”ן, שמה שלא צריך להנות ממשהו? זה מעבודה זרה מדאורייתא מעיקר הדין.
דובר 2: מעניין, מאוד מעניין.
דובר 1: יפה, רואה, טוב לדעת שהרמב”ן סובר כמוך.
דובר 2: בסתם, עם אחרים יש מחלוקת, נניח שהרמב”ם סבר כמו ר’ אלעזר, זו הנקודה. אני אנסה להסתכל במגילת אסתר, הוא יגן על זה. הוא מגן בסתם, הוא יאמר שזו עבירה.
דובר 1: אה, כך, אוקיי.
—
מצוה קצ”ט: איסור אכילת חמץ אחר חצות יום י”ד ניסן — “לא תאכל עליו חמץ”
הרמב”ם בספר המצוות
דובר 1: אבל הדבר הבא שרציתי לשאול את הרמב”ן, הוא אומר כך. הדבר הבא, כתוב ברמב”ן, אני יודע שיש מחלוקת. בסתם בקצ”ט זה איסור אכילת חמץ אחר חצות יום ארבעה עשר בניסן, שם כתוב “לא תאכל עליו חמץ”. מהו עליו? עליו פירושו קרבן פסח.
אני חוזר לזה שהעלינו קודם לגבי קדושת פסח שני, חמץ בשעת הבאת קרבן פסח שני, האם עכשיו לא עוברים על “לא תאכל עליו חמץ”. הוא לא לומד מזה על אכילת חמץ ביום הראשון, הוא לומד כמו שהגמרא הדרך האחרת, והוא פוסק כשיטה שזה נלמד מ”עליו”.
מחלוקת ר’ יהודה ור’ שמעון — חמץ משש שעות
אבל ר’ יצחק בן אהרן סובר חמץ בשש שעות הוא מעשה שבועה, “לא תאכל עליו חמץ”. הוא אומר שהכלל הוא, חמץ משש שעות ואילך הוא מדאורייתא.
הוא מביא ראיה מהתוספות בזבחים דף כ”א, שהתוספות אומרים שם כך, “שלא אמרו בתלמוד אכילת חמץ משש שעות אלא מדרבנן, אלא כשהוא אוכלו בלא קרבן פסח, אבל כשהוא אוכלו עם קרבן פסח, הרי הוא כעובר על לאו דאורייתא”. מה פירוש הדבר? שעד אחרי האיסור הוא כן מדאורייתא. ואפילו מי שאוכל חמץ אחרי חצות לוקה.
הרמב”ן חולק
על זה גם הרמב”ן חולק. הוא אומר שזה בכלל לא הלכה, כי זה כתוב בהלכות אחרות, מגיעים לנדור כמו ר’ יהודה. ר’ שמעון חולק עליו. מדוע הוא סובר שזה כמו ר’ שמעון? מדוע לא כמו ר’ יהודה?
דובר 2: אהא, אני רוצה את השאלה.
דובר 1: אבל הוא מביא על זה את הראיה, שהתוספות בזבחים אמרו חמץ משש שעות ולמעלה מדאורייתא, שהם פסקו לא כמו ר’ שמעון.
והרמב”ן אומר, מה שכתוב שהשש שעות הוא מדאורייתא, לא מתכוון לשש שעות. הוא אומר, זה כל אחד מסכים שצריך באמת להשבית.
קושיא: מצות תשביתו בלי איסור אכילה?
אבל האם יכולה להיות מצוה להשבית שלא תהיה איסור אכילה?
דובר 2: כן, זה שני דברים שונים.
דובר 1: אוקיי.
רציתי לשאול בפשטות, אני אגיד לך. סתירה גדולה יש כאן, יש תירוץ. הכל זה הגדול… אז עכשיו שלא יהיה. כלומר שצריך לבערו, שלא לאכלו. אני לא יודע אם נוגסים במשהו שלא שלך. נותנים עוד לאו, כבר עוד לאו.
דובר 2: אוקיי, אם יש לך בונקר, זה כבר נוגע.
—
מנין הלאוין של חמץ בפסח — סדר הרמב”ם והרמב”ן
חמץ ושאור — ענין אחד
דובר 1: הלאה, עוד אחד, שניים, עוד הדבר. בצדק. עוד שניים. שלושה דברים. “שבעת ימים לא יאכל חמץ בכל גבולך, ולא יראה לך שאור בכל גבולך”. זה לא שני לאוין נפרדים, כלומר לאו אחד. כך כתוב בפסוק, “לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות”. זה לאו אחד, “לא תאכל עליו חמץ”. זה לאו אחד.
לגבי לא יראה, לגבי דברים אחרים. אני רק לא מבין כי אני זוכר שלרמב”ן יש שיטה ישנה שהוא מחלק את הלאוין, לא זה, אני לא מדבר על זה, אני מדבר על הענין, הנושא. הוא מחלק את החמץ. אבל חמץ ושאור זה דבר אחד, כי העיקר הוא שזה חמץ. אז נאמר באותו אופן נקרא חמץ עצמו והדבר המחמיץ. מי אומר את הלשון? הרמב”ן. כאן כתוב חמץ ושאור.
דובר 2: אוקיי.
לאוין של אכילה ומציאות
דובר 1: “איש אשר יאכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל”, הוא עדיין חמץ בפסח, “בכל אשר יאכל”. האם יש לאוין נפרדים, שמלכות כבר במעשה יום.
ר”א, “שבעת ימים לא ימצא חמץ בבתיכם”, אפילו אם זה לא שלנו, אלא פשוט המציאות שם. מלא יראה או פקד.
לאו שבכלל עשה
אלא, כך כתוב כבר, כמו שאמרת, שיש מחלוקת. לגבי הלאוין, כתוב כמו שהזכרנו קודם, לפי השורשים שצריך להיות מעשה, חייב להיות עובר.
במסכת פסחים כתוב, “מצות שפתי מצות אלו, לא יאכל חמץ בכל גבוליך”, שלוקחים מהנפרדים. “שבעת ימים יאכל, כל לאו שבכלל עשה אין לוקין עליו”. זה פשוט עשה, מה לגבי לא יראה ובל ימצא.
דובר 2: מאוד טוב, נכון. נכון כך.
בל יראה ובל ימצא — חילוק חמץ ושאור
דובר 1: כן, יש חילוקים אחרים, כן, יש. מכל מקום, חודש פסח מה שהוא שלו, הרי יש בל יראה ובל ימצא, נכון? בל יראה הוא… הרמב”ם אומר, אני זוכר שהוא באמת לא מונה את זה בספר המצוות שזו מצוה נפרדת. אבל זו מצוה נפרדת. לא יראה ולא ימצא הוא מונה בנפרד, צדיק.
דובר 2: אה, נכון, נכון, נכון.
דובר 1: אה, כאן כתוב חמץ לא ימצא, שאור לא יראה, כך כתוב הרי. חמץ הוא הרי לא ימצא, נכון?
דובר 2: אה, אוקיי. מאוד מעניין.
סדר הרמב”ם — לפי הזמנים
דובר 1: וכאן הרמב”ם התחיל קצת בדרך אחרת והוא אמר, לא תאכל חמץ מי”ד, ולא תאכל חמץ כל שבעה, לאכול תערובת חמץ, לא יראה ולא ימצא, שזה בכל שבעה.
על זה הוא הוסיף כאן את המילה “כל שבעה” כל הזמן, כי זה הסדר שהולך כאן, ומי”ד יש לא לאכול חמץ, והשבתת אוהן.
הרמב”ן לומד שרק כאן יש השבתת אוהן, אין כאן “לא תאכל חמץ”.
דובר 2: מאוד מעניין. נכון. כן. כן. אפילו ב… כן, במנין הקדוש גם לא כתוב “שבעה”. מאוד מעניין.
חידוש: הרמב”ן משנה סדר
דובר 1: ממש, נראה ברור שזו הסיבה הגדולה למה הוא עשה את הסדר הזה. כאן פתאום הרמב”ן נעשה משנה סדר והולך עם סדר הזמנים. תבין את זה. מעניין.
—
סיום המצוות עשה והתחלת הלאוין
דובר 1: אוקיי, עד כאן המצוות. כן. אוקיי, הלאוין.