סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור – רמב”ם הלכות חמץ ומצה, פרק ו’
—
הלכה א–ד (חזרה): חיוב אכילת מצה רק ליל ראשון
הרמב”ם: הלילה הראשון של פסח יש מצות עשה לאכול מצה; כל הפסח אין חיוב אכילת מצה, אלא איסור חמץ.
פשט: רק ליל ראשון יש חיוב מדאורייתא לאכול מצה. שאר ימי הפסח הוא רשות – אסור לאכול חמץ, אבל אין חובה לאכול מצה.
חידושים:
1. השוואה לסוכה – חילוק חשוב: הדין דומה לסוכה, שגם שם רק ליל ראשון יש חיוב אכילה. אבל יש חילוק: בסוכה יש חיוב ישיבה בסוכה כל שבעת ימים – צריך להיות בסוכה, לישון בסוכה, אפילו אם אינו אוכל. בפסח יש רק איסור חמץ אבל אין מצוה חיובית אחרי ליל ראשון. לכן מברכים על סוכה כל יום, אבל על מצה רק ליל ראשון. זו קושיא ידועה של תוספות.
2. תירוץ על החילוק: בפסח, אף שאין מצוה לאכול מצה אחרי ליל ראשון, אדם צריך לאכול כדי לחיות – ואם הוא רוצה לאכול דגן, חייב לאכול מצה (לא חמץ). אבל הוא יכול גם לאכול פירות או דברים אחרים. בסוכה יש מצוה חיובית של ישיבה. הגמרא לומדת את דין סוכה דרך גזירה שווה מפסח.
—
שני סוגי שמירה: שמירה מחימוץ (פרק ה’) לעומת שמירה לשם מצה (פרק ו’)
חידוש – שני דינים נפרדים של שמירה:
1. שמירה מחימוץ (פרק ה’) – זה דין באיסור אכילת חמץ. אם לא שומרים, נעשה חמץ, ואסור לאוכלו כל הפסח.
2. שמירה לשם מצה (פרק ו’) – זה דין במצוות אכילת מצה. צריך לאפות לשם מצווה כדי לצאת ידי חובה ליל ראשון. אבל אם חסר רק ה”לשמה” (כמו עיסת הכלבים), מותר לאכול זאת כל הפסח – זה לא חמץ, רק שאינו יוצא בזה ידי חובה.
3. ראיה מסדר הרמב”ם: הרמב”ם אינו מזכיר את ענין “לשמה” בפרק ה’ (שם הוא דן בחמץ). הוא מזכיר זאת רק בפרק ו’ (באכילת מצה). זה מוכיח ש”לשמה” אינו שייך לאיסור חמץ, אלא למצוות אכילת מצה. גם הלכה ט’ (רקיקין עבין) מאשרת זאת – אפילו רקיקין עבין שהם מצות כשרות, אבל אם לא נעשו לשם מצה, אינו יוצא – אבל מותר לאוכלם.
—
הלכה ה: מצה שלשוה במי פירות
הרמב”ם: “מצה שלשוה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח. אבל אין לשין אותה ביין ושמן ודבש וחלב – משום לחם עוני.”
הרמב”ם בפרק ה’: “מותר ללוש את העיסה במים ושמן ודבש וחלב… וביום ראשון אסור ללוש אותה אלא במים בלבד, שלא יחמיץ ויגיד עליו שהוא לחם עוני.”
פשט: מי פירות (סתם) – יוצא בהם. אבל יין, שמן, דבש, חלב – לא, כי אינו “לחם עוני” (מצה עשירה).
חידושים:
1. חידוש גדול – מי פירות ≠ יין/שמן/דבש/חלב: הרמב”ם עושה חילוק ברור בין “מי פירות” (סתם מיץ של פירות) לבין “יין ושמן ודבש וחלב” (משקאות חשובים). מי פירות אינם חשובים מספיק לעשותם “מצה עשירה” – זה רק זיעה בעלמא – לכן יוצא בהם. אבל יין, שמן, דבש, חלב הם דברים חשובים, וזה עושה אותם “לחם עשיר” במקום “לחם עוני”.
2. סתירה לכאורה בין פרק ה’ ופרק ו’: בפרק ה’ כתוב “אלא במים בלבד” – רק במים. בפרק ו’ כתוב שמי פירות כשרים. התירוץ: בפרק ה’ “במים בלבד” לאו דווקא – הכוונה לא יין/שמן/דבש/חלב, אבל מי פירות (סתם) מותרים. או: “במים בלבד” בפרק ה’ דווקא, ופרק ו’ הוא בדיעבד.
3. מי פירות בפרק ה’ לגבי חימוץ: הרמב”ם אומר בפרק ה’ שמי פירות אינם מחמיצים (שאין מי פירות מחמיצין אלא אם כן נתערב בהן מים). שם הוא כולל יין, חלב, שמן, דבש, זיתים כמי פירות. זה מוזר – לגבי חימוץ כולם “מי פירות” (לא מחמיצים), אבל לגבי לחם עוני הוא עושה חילוק בין סתם מי פירות למשקאות חשובים.
4. קושיא על יין: יין הוא רובו מים – מדוע אינו מחמיץ? זו נשארת שאלה.
5. קושיא על מי פירות עם מים: אם מי פירות לבד אינם מחמיצים, אבל מי פירות עם מים כן מחמיצים (ולפי חלק מהשיטות – אפילו יותר/מהר יותר ממים לבד) – כיצד יוצאים במצה של מי פירות? הבצק צריך להיות מדבר שיכול להחמיץ (דברים הבאים לידי חימוץ)!
6. תשובה – חילוק בין מין דגן למין מים: הדגן (תבואה) צריך להיות ממין שיכול להחמיץ (חמשת מיני דגן), אבל המשקה (מים/מי פירות) אינו חייב להיות דווקא מין מחמיץ. אם היתה טכנולוגיה לעשות מצות בלי מים כלל, לכאורה גם היה מותר.
7. קושיית הלחם משנה ותירוצו: הלחם משנה שואל את אותה קושיא – כיצד יוצאים אם אינו “בא לידי חימוץ”? הוא עונה: רק בדברים שלא יכולים בשום צד ואופן שבעולם להחמיץ (כמו חיטה שכלל אינה שייכת לחימוץ) אי אפשר לקיים מצה לשמה, כי “ושמרתם את המצות” מחייב שמירה מחימוץ. אבל במי פירות – הדגן עצמו כן בא לידי חימוץ (עם מים), רק מי הפירות עצמם אינם מחמיצים.
8. מחלוקת ראשונים: המגיד משנה מביא שרבנו דוד בן נחמי חולק על הרמב”ם: “כל שאינו בא לידי חימוץ אין יוצאין בו ידי חובת מצה.” לפיהם, מצה שנילושה במי פירות בלבד אינו יוצא. רבנו דוד אולי רוצה ללמוד ברמב”ם שהוא מדבר רק לגבי לחם עוני (מצה עשירה), לא שאינו מחמיץ כלל.
9. שיטת הראב”ד: הראב”ד אומר: “אין יוצאין במצה שנילושה במי פירות בלבד. והאי דשטבלו בשמן או בדבש, אם נתבשל, אין יוצאין בו.” הראב”ד עושה חילוק – אם רק מרחו (שטבלו) שמן או דבש אחר כך, זה טוב, אבל אם זה התבשל, אינו יוצא. חילוק הרמב”ם שונה – הוא מדבר על במה לשים.
—
הלכה ו (חלק ראשון): מורסן וסובין
הרמב”ם: יוצאים בפת שיש בה קמח וסובין או קמח ומורסן, אבל לא במורסן או סובין לבד (בלי קמח).
פשט: מורסן הוא הפסולת של חיטה שיוצאת בתחילת הניפוי, וסובין הוא שאר הפסולת. “לחם עוני” אינו דווקא לחם עני עם סובין – גם פת נקיה (מצה נקייה) כשרה. אבל סובין או מורסן לבד בלי קמח אינו טוב, כי סובין אינו קמח – זה בכלל לא פת.
חידושים:
1. “פסדרוא” – מחלוקת ראשונים: בגמרא כתוב “יכול לא יצא אלא בפסדרוא.” הרמב”ם לומד שפסדרוא” פירושו תערובת של קמח עם מורסן/סובין (מעורב). ראשונים אחרים לומדים שפסדרוא פירושו דווקא מורסן. לפי הרמב”ם, הגמרא שואלת: האם היינו חושבים שיוצאים רק במצה מעורבת (לא נקייה) כי זה “לחם עוני”? באה “מצה מצה” לרבות אפילו פת נקיה.
2. “מצת שלמה”: הגמרא אומרת “תלמוד לומר מצה מצה לרבות אפילו מצת שלמה” – מצה נקייה ומשובחת מאוד (כמו מצת שלמה המלך). זה המקור שאפילו פת נקיה, סולת נקיה ביותר, כשרה למצה. ההווה אמינא היא שצריך דווקא מצות פשוטות, אבל הפסוק מלמד שאפילו מצות פשוטות כשרות – וגם להיפך, אפילו מצות נקיות מאוד כשרות.
3. מקור למורסן/סובין לבד: המגן אברהם ואחרונים מביאים שהמקור לכך שמורסן/סובין לבד אינו טוב בא ממסכת חלה, שכתוב שם שמורסן וסובין לא חשיבי פת – וצריך להיות פת.
4. סולת בקרבנות: סולת בקרבנות פירושו תמיד סולת נקיה – הקמח הטוב ביותר. למעשה להלכה אין הבדל בין חיטה למיני דגן אחרים, יוצאים בשניהם.
—
הלכה ו (חלק שני): אופן האפייה – תנור, אלפס, אפייה בקרקע
הרמב”ם: “אין אופין מצות… בתנור או באלפס” – אפשר לאפות מצות בתנור או באלפס.
פשט: תנור הוא כשהאש בפנים (תנור סגור), ואלפס הוא כשהאש מבחוץ (כמו מחבת או גריל). אפייה בקרקע פירושה כמו שהערבים עושים פיתה: חופרים בור, שמים בו אש, ומדביקים את הבצק לדופן. גם זה כשר למצה.
חידושים:
1. מחלוקת ראשונים על אלפס ופת: נדון רבות האם דבר שנעשה באלפס נקרא “פת” (לחם) לגבי ברכות ולגבי מצה. הרמב”ן והרשב”א סוברים שאלפס אינו פת לגבי ברכות (מברכים מזונות), אבל הראב”ד חולק – הוא אומר “מעשה אלפס, אפילו גבלא דאורא” – אפילו סוג בצק כזה, הראב”ד מודה שזה נקרא לחם. הרבנו ירוחם מביא את הגמרא בברכות לתמוך ברמב”ן/רשב”א.
2. סברת מר בר רב אשי – לחם עוני: מר בר רב אשי טען שאפילו דבר שהוא פחות חשוב מפת רגילה (כמו דבר שנאפה באלפס), ש”אנשים טובים אינם אוכלים אותו” כי זה “גבלא דאורא” – בפסח יוצאים, כי “לחם עוני קרינא ביה” – בפסח צריך דווקא לחם עוני (לחם עני), אז דווקא פת פחותה מתאימה.
3. החידוש העיקרי – רף נמוך יותר ל”פת” במצה: לפסח יש רף נמוך יותר ל”פת” מאשר בהלכות ברכות. כדי לברך המוציא צריך ממש פת, אבל למצה – כי “לחם עוני קרינא ביה” – יוצאים אפילו בפת פחותה. זה הפשט במאמר מר בר רב אשי בברכות ל”ח ע”א.
4. פסק הרמ”א: הרמ”א עצמו בהלכות פסח פוסק שמצת אלפס היא מזונות (לא פת לגבי ברכות), אבל בפסח יוצאים. אם קובעים עליה סעודה, מברכים המוציא.
5. סברא מדוע מצה שונה: מצה נראית שונה מלחם רגיל, אפשר לאכול אותה בדרך אכילת עראי (אכילה מזדמנת). החשיבות באה דווקא מכך שיושבים ומקבעים עליה סעודה.
—
הלכה ו (חלק שלישי): מצה שלא נאפה אפייה גמורה
הרמב”ם: “וכן אם לא נאפה אפייה גמורה יוצאין בו, והוא שלא יהא בו שיעור חמץ.”
פשט: יוצאים במצה שלא נאפתה לגמרי, ובלבד שאינה חמץ.
חידושים:
1. “מצה הנה” (או “מצה נא”): הגמרא (פסחים ל’ ע”ב) קוראת לזה “מצה הנה”. רב יהודה אמר שמואל מגדיר: “כל שפורסה ואין חוטין נמשכין הימנה” – כשפורסים אותה ואין חוטים נמשכים, זה טוב. “ואם לאו, הרי זו בצק” – אם כן, זה עדיין בצק.
2. הבעיה אינה חמץ, אלא צורת פת: כאן לא מדברים על הלכות חמץ (שכבר היו בפרק קודם), אלא על יציאת ידי חובת מצה. הבעיה עם חצי-אפוי היא שאינו פת – זה עדיין בצק, ואי אפשר לצאת בבצק.
3. גירסא מעניינת: “הנה” הוא שינוי של המילה “נא”, שחז”ל מפרשים כחצי-אפוי (כמו בקרבן פסח “אל תאכלו ממנו נא”).
—
הלכה ו (חלק רביעי): רקיק השרוי (מצה שרויה)
הרמב”ם: יוצאים ברקיק (מצה דקה) ששרו אותו, “והוא שלא נמוח” – ובלבד שלא התפורר לגמרי.
פשט: המצות שלנו הן “רקיקי מצות” (מצות דקות), בניגוד ל”חלות מצות” (מצות גדולות ורכות יותר כמו מצות ספרדיות, פיתה, לאפה). הגיוני שרוצים לשרות מצות דקות כדי שלא יפגעו בשיניים.
חידושים:
1. מדוע לא נמוח? אם התפורר לגמרי, אינו עוד פת – זה דייסה. אבל אם לא נשתנה צורתו, עדיין כשר.
2. טעם מצה – דין בחפצא: הרמב”ם כותב “טעם הפת”. הגמרא אומרת: “אבל אם נתבשלה… מה טעם אין יוצאין בה? משום דבעינן טעם מצה וליכא” – צריך את טעם המצה. “טעם מצה” אינו פירושו שהאדם חייב להרגיש ממש את הטעם, אלא שהחפצא של מצה חייב להיות בו הטעם – זה דין בחפצא, לא בגברא.
3. טעם לעומת צורה: לפי הדיון העיקר הוא טעם (טעם של מצה), לא צורה (נראה כמו לחם). יש לזה נפקא מינה: כשמדובר בצורה, צריך לבדוק את המחלוקת בין מר זוטרא ואביי; כשמדובר בטעם, זה גדר אחר. טעם חשוב יותר מצורת הדברים. אבל נשארת שאלה: עד כמה הטעם הוא דרישה חזקה? בסופו של דבר הכל סובב סביב זה שצריך להיות פת.
—
הלכה ז: מצה שהיא אסורה לו
הרמב”ם: “אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה לו, כגון שאכלה טבל, או מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, או פת גזולה, או שאולה. זה הכלל, כל שמברכין עליו ברכת המזון יוצא בו ידי חובתו, וכל שאין מברכין עליו ברכת המזון אין יוצא בו ידי חובתו.”
פשט: אדם אינו יוצא ידי חובת מצה במצה האסורה לו – טבל, מעשר ראשון בלי תרומה, גזולה, או שאולה. הכלל: מה שמברכים עליו ברכת המזון, יוצאים בו; מה שאין מברכים עליו ברכת המזון, אין יוצאים בו.
חידושים:
1. פשט ב”זה הכלל” – לא סיבה אלא סימן
“זה הכלל” אינו פירושו שהטעם שאינו יוצא במצה הוא משום שאינו מברך. שניהם – אי יציאה במצה ואי ברכת המזון – באים מאותו טעם (מצוה הבאה בעבירה). הרמב”ם מתכוון: רוצה לדעת אילו סוגי איסורים נכללים, ראה בהלכות ברכות שם כתוב יותר מפורש אילו איסורים אין מברכים עליהם.
2. אפילו טבל דרבנן – חידוש גדול
בהלכות ברכות (א:י”ט) פוסק הרמב”ם: “כל האוכל דבר איסור בין במזיד בין בשוגג אין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף… האוכל טבל אפילו טבל דדבריהם.” דרך “זה הכלל” לומדים שאפילו טבל דרבנן – איסור דרבנן – גורם לכך שאינו יוצא במצה. זה חידוש גדול: מצוה דאורייתא (מצה) אינה מתקיימת בגלל עבירה דרבנן, וזה נקרא “מצוה הבאה בעבירה.”
החידוש גדול עוד יותר באי יציאה במצה מאשר באי ברכה – כי בברכה זה רק דין ברכה, אבל במצה פירושו שכלל לא קיים את המצווה.
3. השגת הראב”ד על הלכות ברכות
הראב”ד חולק על הרמב”ם בהלכות ברכות. הוא אומר ש”אין מברכין” אינו פירושו שכלל לא מברכים, אלא שאין מזמנים (כי אכילת איסור אין לה חשיבות של קביעות). אבל ברכה ראשונה ואחרונה צריך לברך, כי נהנה. הראב”ד כותב: “תועבה גדולה לשלם רשעים בברכן, אלא שאין מזמנין עליהם… אבל ברכה תחילה וסוף למה לא יברך הואיל ונהנה.”
שיטת הרמב”ם יוצאת דופן: כשגונבים משהו, פטורים מלהודות לה’ על ההנאה. ההיגיון: עושים עבירה ובו זמנית מודים לה’ – זה צביעות (“בוצע ברך נאץ ה’”).
4. גזולה – האם צריך לימוד מיוחד מ”לכם”?
אם העיקרון הוא מצוה הבאה בעבירה, מדוע צריך לימוד מיוחד מ”מצותיכם” (=לכם, שלכם) לפסול גזולה? זה צריך כבר להיכלל במצוה הבאה בעבירה! החילוק: במצה שאולה הפסול הוא ממצוה הבאה בעבירה (כי שאולה אינה ממש גזל, אבל אינה שלו). במצה גזולה יש דין נוסף של “לכם” – צריך להיות שלך.
5. ארבע שיטות בירושלמי על מצה גזולה
הירושלמי מביא ארבע שיטות מדוע אינו יוצא במצה גזולה:
– רבי הושעיא: אסור לברך עליה – “צבי אכניס את השם”
– רבי יוחנן: עבירה מצוה
– רבי יצחק: מצוה הבאה בעבירה
– רבי אלעאי: מצוה שמוסיסין מצותן
נשאלת השאלה האם כל ארבע השיטות באמת שונות או אולי כולן אותו דבר. גם מצוין שהירושלמי אומר רק “אסור לברך עליו” – לא שאינו יוצא.
6. קונה בשינוי – גזל חיטים לעומת גז
ל מצה
הירושלמי אומר: גזל חיטים (גנב חיטים) ועשה מצה – יוצא, כי קונה בשינוי (השינוי גורם לכך שהוא קונה אותם, והוא רק חייב לשלם כסף). אבל גזל מצה ממש – אינו יוצא.
אותה סברא: גנב כסף וקנה בו מצה – יוצא, כי המצה עצמה אינה חפצא של איסור. אבל גנב קמח (מעל) ואפה מצה – יוצא כי קונה בשינוי.
7. קושיית הריטב”א ממסכת סוכה / כתובות
הריטב”א מביא קושיא: בכתובות כתוב שמי שאוכל חלב של חברו, אף שחייב כרת, אינו פטור מתשלומים מצד “קם ליה בדרבה מיניה” – כי חיוב התשלומים בא בלעיסה, והכרת בא רק בבליעה – שני רגעים נפרדים. לפי זה, במצה: מתי מקיימים את המצווה? לא בקניית המצה, אלא באכילה. ואם הקנין בשינוי כבר קרה קודם (באפייה), אז באכילה זה כבר שלו – ולא צריכה להיות בעיה.
8. שיטת רבינו יונה
רבינו יונה אומר שהרמב”ם אינו סובר כך. הוא מתכוון שבקיום המצווה – כלומר האכילה – זה “זמן שלם” (לעיסה ובליעה ביחד), לא שני רגעים נפרדים.
9. “גנב ובירך הרי זה מנאץ”
עיקר הבעיה של מצוה הבאה בעבירה עם נקודה מוסרית: כשאומרים ברכת המזון “נותן לחם לכל בשר” על מצה גנובה, זה ניאוץ – מודים לה’ על אוכל שקיבלו דרך גניבה. הגמרא אומרת “גנב ובירך הרי זה מנאץ” – זה לא “נותן לחם לכל בשר”, ה’ לא נתן לו דרך גניבה.
[דיגרסיה: מעשה עם גנב אצל הרבי]
גנב בא לרבי לברכה לפרנסה. הרבי שאל “אתן ברכה על גניבה?” הגנב ענה: “אם כבר מיועד שמישהו ייגנב, שיהיה דרכי.” בתו של הרבי, מרת חיה’לה (בעלת מופת), השתמשה באותה סברא לגבי ברכות – שאם מישהו צריך לקבל ישועה, שתבוא דרך ברכתה, כדי שגם לה יהיה חלק.
10. נפקא מינה מעשית – מאפיית מצות
ר’ אברהם ברנדסדורפר אמר שאין יוצאים במצה ממאפיית מצות מסוימת (תולדות אהרן) כי זה כמו גזילה. אבל נאמר שזה שטויות, כי זה כמו גזל חיטים (קונה בשינוי) – גונבים את ה”מחייבות” (הכסף/העסק), לא את המצה עצמה. אחרונים גם אמרו שזה בכלל לא הלכה.
—
שופר גזול – חילוק בין שופר למצה
קושיית הרמ”ך
הרמ”ך (הגהות) שואל: בהלכות שופר פרק א’ הלכה ג’ פוסק הרמב”ם שיוצאים בשופר גזול – כיצד זה מתיישב עם הדין שאין יוצאים במצה גזולה?
תירוץ הרמב”ם
הרמב”ם אומר: “שאין המצוה אלא בשמיעת הקול, ואין בקול דין גזל” – המצווה היא רק בשמיעת הקול, ובקול אין דין גזילה. בשופר, העבירה (גזילת שופר) והמצווה (שמיעת הקול) הם שני דברים נפרדים. מה שאין כן במצה – העבירה (גניבה) והמצווה (אכילה) הם אותו מעשה: כשבולע אותה, גם מקיים את המצווה וגם עושה את הגניבה האולטימטיבית (כי השני לעולם לא יוכל לקבל אותה בחזרה).
מצוות לאו ליהנות ניתנו – תירוץ שני בשופר
הרמב”ם אומר עוד: “אם תאמר הלא נהנה משמיעת הקול — מצוות לאו ליהנות ניתנו”. זה עונה על בעיה שנייה: אפילו אם אומרים שהנאה מחפץ של אחר היא איסור, שמיעת הקול אינה “הנאה” כי מצוות לאו ליהנות ניתנו.
חילוק בין הנאה לגזילה
בשופר השאלה היא רק על הנאה מחפץ של אחר – ועל זה עוזר מצוות לאו ליהנות ניתנו. אבל במצה, הבעיה אינה רק הנאה – זה לקיחה והשמדה של חפץ של אחר. על גזילה כזו לא עוזר מצוות לאו ליהנות ניתנו. זה נשאר כצריך עיון.
—
הלכה ו (המשך): כהנים יוצאים בחלה ותרומה; מעשר שני; בכורים
הרמב”ם: “כהנים יוצאים בחלה ותרומה, אע”פ שהיא מצה שאינה ראויה לכל אדם. יוצאים במצה של מעשר שני בירושלים. מצה של בכורים — אין יוצאים בה.”
פשט: חלה ותרומה – אף שרק כהנים יכולים לאכול אותם, יוצאים בהם. מעשר שני בירושלים – יוצאים. בכורים – אין יוצאים.
חידושים:
1. חילוק בין מעשר שני לבכורים: הפסוק אומר “בכל מושבותיכם תאכלו מצות” – הגמרא דורשת שהמצה צריכה להיות ראויה לכל אדם ולכל מושבות (אכילה בכל מקום). בכורים מותר לאכול רק בירושלים ואי אפשר לפדותם (אין פדיון), לכן אינם “ראויים לכל מושבות”. מעשר שני גם צריך לאכול בירושלים, אבל אפשר לפדותו – לכן הוא “ראוי” ויוצאים בו.
2. ראיית רבינו מנוח: רבינו מנוח מביא גמרא על “כהנים יוצאים”: “לא תאכלו עליו חמץ שבעת ימים” — מי שישנו באיסור אכילת חמץ, יצא זה שאסורו משום איסור אחר.” נשאלת השאלה מדוע לא הביאו את הפסוק הזה גם לענין מצוה הבאה בעבירה (כמקור שצריכה להיות מצה ראויה).
3. ריטב”א – יוצאים במצה גזולה למעשה? רבי עקיבא איגר מביא את הריטב”א שאומר שלמעשה כן יוצאים במצה גזולה, והריטב”א חולק על הירושלמי. הבבלי והירושלמי חולקים בסוגיא זו.
—
חלות תודה ורקיקי נזיר – שמירה לשם מצה
הרמב”ם: מצה צריכה להיות נשמרת לשם מצה, וחלות תודה ורקיקי נזיר – אין יוצאים בהן, אבל אם עשאן לשם שמירת מצה – יוצא.
פשט: מצה צריכה להיעשות בכוונה לשם מצת מצווה. חלות תודה שנעשו לשם קרבן – אין יוצאים, אבל אם גם התכוונו לשם מצה – יוצאים.
חידושים:
1. רבינו מנוח ו”לא יאכלו לחם מצות”
הרבינו מנוח מביא את הגמרא “לא יאכלו לחם מצות שבעת ימים – מי שאינו אוכל אלא מצות שבעת ימים, יצא זה שאסור משום איסור אחר” – אבל רק לגבי כהנים שיוצאים בחלה של תרומה (אבל ישראל לא). נשאלת השאלה: מדוע לא הביאו את אותו פסוק גם לענין ביעור חמץ?
2. מה פירוש “לשם מצה”? – חקירה גדולה
נדון האם “שמירה לשם מצה” צריכה להיות כוונה ישירה ומפורשת, או מספיק שיש לו ברקע בדעתו שאפשר להשתמש בזה למצה.
הרמב”ם מביא את המקרה של סוחר שאופה מצות למכירה – “שאם לא ימכר יאכל אותן” – אם לא ימכור, הוא יאכל אותן בעצמו. זה מראה שאפילו כוונה עקיפה – שיש לו בראש שאולי ישתמש בהן בעצמו למצת מצווה – מספיק.
3. מחלוקת בהבנת מקרה הסוחר
צד אחד טוען שהסוחר עושה זאת ישירות לשם מצה עבור לקוחותיו (הוא מוכר מצות לפסח). הצד השני טוען שלשון הרמב”ם “שאם לא ימכר יאכל אותן” מראה שהכוונה העיקרית אינה לשם מצה – אלא יש לו מחשבה צדדית שאולי ישאר לו. אם הסוחר היה מתכוון ישירות לשם מצה עבור אחרים, הרמב”ם לא היה צריך להוסיף “אם לא ימכר יאכל אותן.”
4. “סתם עושים” – האם זה מספיק
נטען ש”סתם עושים” בלי כוונה ספציפית מספיק – הפסול הוא רק כשעושים זאת ישירות למטרה אחרת (כמו חלת תודה). אבל גם נטען להיפך: “אין דבר כזה לא לחשוב” – כל אדם עושה משהו מסיבה. אם מכונה עושה מצה בלי שום דעת אנושית – אין יוצאים; צריכה להיות דעת של מי שמנהל.
5. שיטת תוספות
תוספות אומר ש”סתם” – בלי כוונה אחרת ספציפית – מספיק לשם מצה. הפסול הוא רק כשיש כוונה ישירה למשהו אחר.
—
אפיית מצות ערב פסח
חידושים:
1. ראיה שאין צורך דווקא לאפות ערב פסח: מדין חלות תודה (שלא עושים ערב פסח כי יש איסור אכילת חמץ אחרי חצות) מובאת ראיה שמצות יכולות להיאפות קודם – הוא יוצא עם מצות שנאפו י”ג ניסן.
2. ערב פסח שחל בשבת: תוספתא אומרת שכשערב פסח הוא שבת, אופים את המצה ערב שבת (דהיינו י”ג ניסן). זה מראה שאין צורך דווקא לאפות ערב פסח עצמו.
3. שיטת רבינו יונה – “כדי שתהא אפייתה סמוך לאכילתה”: רבינו יונה סובר שעדיף לאפות סמוך לאכילה – כשם שקרבן פסח נאכל רק צלי, כך מצה תהיה סמוכה. גם רש”י מובא בענין זה.
4. הרכ”ח: אומר שאפילו ללילה השני (פסח שני יום טוב) צריך לאפות מצות טריות – “חביבות המצווה.” מצוין שזה יכול להיות פשוט כי מצות טריות טובות יותר.
אבי”ה רק”ח (אביו של בעל הרוקח) – “כל מי שיגיע לידי מצה שלי”
השר שלום (רבה הראשון של בעלזא) מביא בשם אבי”ה רק”ח שצריך לומר “כל מי שיגיע לידי מצה שלי אינה מתנה” – כמו בלולב ואתרוג שכתוב בגמרא “כל מי שיגיע לולבי לידי”. זה רלוונטי רק לפי השיטה שמצה צריכה להיות “לכם” (שלכם). אבל במצה לא כתוב “לכם” כמו בארבעת המינים (“ולקחתם לכם”), כך שזו חומרא, לא מעיקר הדין.
מהר”ם שיף – כשאופים עם אחרים
המהר”ם שיף מביא שכשאופים מצות ביחד עם אנשים אחרים, כל אחד יקח את שלו – כדי לא להיות בעיה של בעלות.
—
הלכה י”ד: מי חייב באכילת מצה
הרמב”ם: “הכל חייבים באכילת מצה, אפילו נשים ועבדים.”
פשט: כולם חייבים במצת מצווה, כולל נשים ועבדים (אף שזו מצוות עשה שהזמן גרמא).
חידושים:
1. קטן שהגיע לחינוך – מה השיעור?
הרמב”ם אומר שילדים קטנים שעדיין אינם יכולים לאכול פת פטורים. השיעור לחינוך במצה הוא “קטן שיודע לאכול פת” – הוא לא צריך “להבין” את המצווה (כמו בברכות שצריך “יודע למי מברך”), אלא פשוט יכול לאכול לחם.
2. חילוק בין “יודע” בברכות ובמעשים
בברכות כתוב “יודע” (צריך להבין מה הוא אומר), אבל במעשים כמו אכילת מצה לא כתוב “יודע” – אלא “יכול לאכול פת.” בלולב כתוב “יודע לנענע” כי צריך לדעת מה הוא עושה. אבל באכילת מצה השיעור הוא רק פיזי – הוא יכול לאכול לחם.
3. המקור
הגמרא בסוכה מביאה “קטן האוכל כזית פת” – מאימתי שיכול לאכול כזית לחם מתחילים לחנך. לשון הרמב”ם “קטן שיכול לאכול פת” אין לה מקור ישיר בלשון הגמרא, אבל זה בא מהברייתא.
4. נפקא מינה מעשית – ילדים קטנים מאוד
ילד בן שנה כבר יכול לאכול לחם, ממילא כבר חייבים לתת לו כזית מצה! זה דבר ש”העולם לא יודע עליו.” צריך להקפיד לתת לילד הקטן כזית מצה לאפיקומן, לשולחן עורך, כי אחר כך הוא הולך לישון.
5. חינוך או הרגלה?
אם חינוך פירושו אימון – אף אחד לא זוכר שאכל מצה כשהיה בן שנה. ממילא זה לא “אימון” במובן הזה, אלא “הרגלה” – הרגל של מצווה.
6. חילוק בין מצוות שצריכות דעת למצוות שלא צריכות
בדברים שצריכים דעת מסוימת (כמו קידוש, ברכות) גיל החינוך גבוה יותר. אבל באכילת מצה, שהיא מעשה פיזי, השיעור הוא רק “יכול לאכול פת” – מאימתי הילד יכול לנשוך ולאכול.
—
חולה שאינו יכול לאכול מצה
הרמב”ם: שורין לו רקיק במים ומאכילין אותו. ואם אינו יכול לאכול – נמיך ונותן לו.
פשט: חולה שאינו יכול לאכול מצה, שורים לו מצה דקה במים. אם הוא אפילו לא יכול לאכול זאת, מפוררים אותה עוד יותר.
חידושים: זו השלכה מעשית של מה שכבר למדנו קודם (שרייה, נמיכה – שיוצאים במצה שרויה ובלבד שלא נמוחה). מצוין שזה לא חידוש חדש, אלא סיכום של הלכות שכבר נלמדו.
—
סדר הלכות הרמב”ם – חידוש מבני
חידוש במבנה: בדרך כלל הרמב”ם כותב “מי חייב” בהלכה הראשונה של פרק. כאן “הכל חייבין באכילת מצה” היא ההלכה האחרונה של הלכות אכילת מצה. זה יוצא דופן. מוסבר שמכיוון שהוא אומר “בכל מקום ובכל זמן” היה מתאים ביחד עם “מי חייב” – אבל הרמב”ם בנה זאת אחרת.
—
מדברי סופרים: אין אוכלין אחר מצה אחרונה (אפיקומן)
הרמב”ם: “מדברי סופרים שאין אוכלים אחר מצה אחרונה אפילו קליות ואגוזים וכיוצא בהן.”
פשט: מדרבנן אסור לאכול כלום אחרי חתיכת המצה האחרונה (אפיקומן), כדי שטעם המצה ישאר בפה.
חידושים:
1. קושיא קשה – מדוע אוכלים מצה פעמיים?
הכזית הראשון של מצה הוא כבר המצווה דאורייתא. אחר כך אוכלים סעודה (עם תפוחי אדמה, חרוסת, ממתקים, וכו’). אחר כך אוכלים שוב כזית מצה (אפיקומן). מה זו חתיכת המצה השנייה? זו לא מצווה דאורייתא! זה מוזר. צריך לומר שיש דין נוסף מדרבנן – לסיים עם טעם מצה בפה. זו לא המצווה דאורייתא, אלא תקנה מיוחדת.
2. קושיא נוספת – יין אחרי האפיקומן
שותים שתי כוסות יין (שלישית ורביעית) אחרי כזית המצה! אם הענין הוא שטעם המצה ישאר ממש בפה, כיצד זה מתיישב עם שתיית יין אחר כך? (זה לא נחשב כל כך קשה.)
3. קושיא עמוקה יותר – מהו “טעם מצה”?
למצה אין טעם מיוחד – זה טעם של לחם! “האם אתה ברמה להרגיש הבדל בטעם כדי לאכול סתם מצה?” המושג “טעם מצה” קשה להבנה – בקרבן פסח מובן שטעם הפסח ישאר, אבל מהו ה”טעם מצה” המיוחד?
4. טעמים שונים לאפיקומן
הרמב”ם אומר שהטעם הוא “טעם מצה.” לתוספות יש טעמים אחרים (פסח על השובע, שבירת יצר, מעשה דרבי עקיבא). מוזכרות דעות נוספות (שם משמואל, ועוד).
—
מדברי סופרים: אסרו חכמים לאכול מצה ערב פסח
הרמב”ם: “אסרו חכמים לאכול מצה ערב פסח, כדי שיהא היכר לאכילתו בערב.”
פשט: החכמים אסרו לאכול מצה ערב פסח, כדי שיהיה היכר (הכרה) כשאוכלים מצה בלילה.
חידושים:
1. שני דינים מקבילים מדרבנן
שני הדינים – לא לאכול מצה לפני פסח ולא לאכול דברים אחרים אחרי מצה – יש להם סברא דומה: לא להיות טעם מצה לפני הסדר, וכן להיות טעם מצה אחרי הסדר.
2. חילוק בין “מדברי סופרים” ל”אסרו חכמים”
הרמב”ם משתמש בשני לשונות שונים. “מדברי סופרים” הוא כותרת לכל הקטע. “אסרו חכמים” היא הלכה מיוחדת.
3. הטעם של “היכר” – לא רק תיאבון
הרמב”ם אומר “כדי שיהא היכר לאכילתו” – שלא ייראה כסתם אכילה באמצע. אם אוכלים מצה כל היום, בלילה עוד חתיכת מצה אינה דבר מיוחד. טעם הרמב”ם אינו (רק) שיאכלו בתיאבון, אלא שיהיה מעשה מוכר. הרמב”ן אומר לא “היכר” אלא אחרת.
—
מי שאכל מצה בערב פסח – מכין אותו מכת מרדות
הרמב”ם: “מי שאכל מצה בערב פסח מכין אותו מכת מרדות.”
פשט: מי שאוכל מצה ערב פסח מקבל מכת מרדות (מלקות מדרבנן).
חידושים:
1. “עד שתצא נפשו” – דין כללי במכת מרדות
נשאלת השאלה על הלשון מכין אותו מכת מרדות – האם זה אומר עד שתצא נפשו, כמו הכלל במכת מרדות. הרבינו מנוח עומד על הלשון “עד שתצא נפשו” ומתייחס לכך. הבן איש חי גם מתייחס לנוסח, אבל מצוין שלא כולם מסכימים.
2. המקור למכת מרדות – ירושלמי “קבלו רשותא ולוקו”
הרבינו מנוח מביא את הירושלמי שאומר “קבלו רשותא ולוקו” – קיבלו רשות ומכים אותם. הרמב”ם לקח את הירושלמי מילולית – “לוקו” פירושו מלקות, אבל מכיוון שזה ל
א לאו דאורייתא, זה מכת מרדות (מלקות מדרבנן).
3. דווקא מצת מצווה – חילוק רבינו מנוח
הרבינו מנוח אומר שהאיסור מדבר דווקא על מצה כשרה – מצת מצווה. למשל, מצה שלא נעשתה לשם מצה, או מצה של נכרים (כמו שכתוב בגמרא) – מותר לאכול ערב פסח, כי ממלא נפשו מהם. הסברא היא: האיסור אינו במצה בכלל כמאכל, אלא בהיכר של מצת המצווה ספציפית – דווקא אותו סוג מצה כשרה שישתמשו בו למצווה בלילה.
4. פירוש דרשני ב”עד שתצא נפשו”
מוסבר שה”נפש” שאכלה מצה כבר אינה קיימת, ונפש חדשה מתחילה ברעננות. זה לא אומר ממש מוות, אלא שהוא כבר לא חושב על זה – טעם המצה נעלם, והוא יכול להתחיל את הסדר בטעם רענן.
תמלול מלא 📝
הלכות חמץ ומצה פרק ו’ – מצות אכילת מצה: מי פירות, מצה עשירה, ולחם עוני
הקדמה: סדר הלימוד ברמב”ם הלכות חמץ ומצה
דובר 1:
אנחנו ממשיכים ללמוד ברמב”ם, וזה לא חידוש, לרמב”ם יש ספרים גדולים עם מנהגים.
זו הלכה אה, בהלכות, כלומר זה לא בהלכות סוכה, זה בהלכות… הלכות של ה… כלומר הלכות חמץ ומצה. למדנו הלכות חמץ, ועכשיו אנחנו הולכים ללמוד הלכות מצה.
פרק ו’ – מצות אכילת מצה
פרק ו’ מדבר על מצות אכילת מצה, ספציפית בלילה הראשון של פסח יש מצוה לאכול מצה. בכל הפסח אין מצוה, יש איסור חמץ, אבל אין מצוה לאכול מצה. זה לפי הרמב”ם.
חזרה: מה שלמדנו עד עכשיו
ועכשיו אנחנו לומדים איך, איזה סוג… עד עכשיו למדנו פחות או יותר, נגיד ככה, עד הלכה ג’ מדובר על מצות אכילת מצה, נכון? למדנו מתי צריך לאכול אותה, איך, באיזה אופן, בכוונה, בלי כוונה, בלע, לא בלע, וכן הלאה.
מהלכה ד’ התחילו לדבר על איזה סוג מצה צריך לאכול, נכון? נכון? מהי המצה הכשרה וכן הלאה. ממה המצה הכשרה צריכה להיות עשויה, יותר ספציפית, נכון?
למדנו בהלכה ד’ שצריכה להיות עשויה, נכון? אפשר לקרוא לזה חומר המצה, צריכה להיות עשויה מאחד מחמשת מיני דגן, מדברים הבאים לידי חימוץ.
אוקיי, אחר כך למדנו הלכות אחרות של… כן, אם זה מעורב, אם יש לזה טעם דגן, למדנו שיש מחלוקת על זה, שיטות אחרות. למדנו ענין של… עוד דין, עיסה שנילושה, שזה לכאורה דין של לשמה, צריכה להיות משומרת לשם מצה. זה לא מאותה סיבה, זה לא שייך למקום הנכון בהלכה, נכון?
טוב, עכשיו אנחנו נמצאים בהלכה ה’, או אה, זה סוף או באמצע הלכה ה’, שלוקח אותנו לעוד הלכה.
דיון: ההבדל בין מצות מצה ומצות סוכה
דובר 2:
אני רוצה לשאול דבר קטן. ההלכה שהלילה הראשון הוא מצוה ושאר הלילות אינם מצוה, היא מאוד דומה לאיך שלומדים בהלכות סוכה, נכון? שהלילה הראשון… אבל יש הבדל. הרמב”ם בהלכות… איפה אני כאן? מה ההבדל?
דובר 1:
הוא מתחיל הלכות לולב, סוכה ולולב, אומר הוא דווקא, אה, תחילה בליל יום טוב הראשון מצות עשה מן התורה לאכול כזית מצה בסוכה. אבל מתחיל, שייך למצות סוכה, שייך אכילה ושתיה, נעשה שם בסוכה כל שבעת ימים.
זו לא מצוה שחייבים לעשות. לא, אין חיוב לאכול. יש חיוב כזה לשבת בסוכה שבעה ימים. אם אתה לא רוצה לאכול, אתה יכול לצום, אבל אתה חייב להסתובב בסוכה. אבל להסתובב למשל אין כאן, אתה צריך לישון כאן, אתה צריך להסתובב.
דובר 2:
בוא נראה. יש הרי הבדל הרי ההבדל הידוע שלא עושים ברכה. בפסח עושים ברכה רק בלילה הראשון, ובסוכות עושים ברכה כל יום.
דובר 1:
על סוכה כל יום.
דובר 2:
הגמרא שואלת תוספות והכל דווקא על זה.
דובר 1:
אה, תוספות מדבר על זה? ומה התשובה שלו?
דובר 2:
לא, אפשר להבין ככה, כי זה באמת לא מצוה, אבל אדם צריך הרי לחיות, צריך הוא הרי לאכול. ואם התורה אומרת אתה צריך לעשות בצורה כזו, אתה לא צריך לאכול חמץ אלא מצה, או התשובה היא, או אתה יכול לאכול פירות, אתה יכול לאכול ענבים.
מה שאין כן סוכה, יש כן משהו מצוה שאתה צריך להסתובב בסוכה בימים. אתה באמת לא צריך לאכול, סתם ככה אין מצוה. בקיצור, זה נושא, כל הראשונים כבר התאמצו להבין ההבדל באותו.
דובר 1:
בקיצור, אני רוצה… בוא נראה. שניהם קשורים לזה שכתוב מקרא קודש רק ביום טוב הראשון והאחרון.
דובר 2:
לא, זה לא מקרא קודש. אין לזה שום קשר לזה. אין לזה שום קשר למקרא קודש, זה אומר רק איסור במלאכה.
דובר 1:
הגמרא לומדת מאיפה?
דובר 2:
יש קשר לגזירה שווה. כן, אוקיי. בקיצור, סוכה נלמדת הרי מפסח, אבל פסח נלמד הרי.
דובר 1:
בקיצור, בוא נלמד בחזרה להתחיל מה שאנחנו יודעים, מה שאנחנו לומדים כאן. אוקיי? אנחנו הולכים להתחיל ללמוד איך עושים מצות, ממה עושים את המצות. אוקיי? ממה עושים את המצות, איך לאפות את המצות.
חידוש: שני סוגי שמירה – שמירה מחימוץ ושמירה לשם מצה
דובר 1:
אבל אני יודע שכבר למדו את זה, זה מאוד מעניין. בפרק ה’, אם אתה עדיין זוכר, העיקר ענין של שמירת המצות, שכבר עמד בפרק ה’.
דובר 2:
אה, כי לעשות מצות זו המצוה של שמירה מחמץ.
דובר 1:
ולא… נראה מהרמב”ם, אם כבר מדייקים ככה, נראה שהעניינים של שמירה שלומדים בפרק ה’ אינם עניינים של מצות אכילת מצה. זה בעניינים של איסור אכילת חמץ.
לא, המצוה שהוא צריך במצוה אינה שהוא מתכונן להיות לו מצות לפסח. לא, יש הבדל. אתה יודע, למדנו עכשיו בהלכה ו’, שבצק שהוא משומר לשם עיסת הכלבים, את זה אפשר לאכול כל הפסח, נכון?
שני סוגי שמירה
יש שני סוגי שמירה. יש שמירה לשם מצה, אם זה לשם מצה, את זה אפשר לאכול… אי אפשר לצאת בזה ידי חובה, אבל בוודאי אפשר לאכול מחר.
איזושהי שמירה שכתוב בפרק ה’, שהוא מדבר שם על שמירה מחמץ, את זה אסור לאכול כל הפסח. לא כתוב שם שהוא מדבר על המצוה של אכילת מצה, או שהוא מדבר על הענין. כמו כל שאר ההלכות שעומדות שם איך…
אבל כי בפרק ה’ הרמב”ם מדבר על חמץ, הוא לא מזכיר את העניין של לאפות לשם מצה. הוא מזכיר רק מלהישמר מלהיות חמץ. ואם הוא בכלל לא מזכיר את הענין של לשם מצה… לפי מה שאני רואה, הוא לא מזכיר את זה. הוא מביא לשם מצות מצה, אבל לא, לא את הענין של לשמה. כל הענין של לשמה עומד רק כאן בדין של עיסת הכלבים. כך נראה לכאורה.
אבל כאן לא כתוב “הואיל והן משומרות לשם מצה”. לא, זה דין לשם מצות מצה, לא דין של… פעם אתה יודע שאין איסור כזה לאכול פסח, נכון? לא. אוקיי.
ביאור: שמירה מחמץ לעומת שמירה לשם מצה
אז, יכול להיות שהוא אומר ש”הואיל והן משומרות לשם מצה”, הוא לא מתכוון למשהו נוסף יותר ממה שכתוב בפרק ה’. הוא מתכוון לומר, צריך להיות משומרות, שלא יהיה חמץ. אבל אם אתה רוצה לצאת ידי מצות מצה, צריך להיות משומר לשם מצה. זה דין, בדיוק, בהלכות אכילת מצה, זו לא הלכה בשמירה מחמץ.
סתם כדי לאכול פסח למחרת, צריך להיות… ובהלכה ט’ הוא אומר את זה יותר ברור, שאפילו מי שעשה רקיקין עבין, שגם זה… רקיקין עבין אסור להיות חמץ, נדמה לי, אני לא יודע. הוא לא אמר שהוא לא עשה את המצות. לכאורה, רקיקין עבין קשור ל… בדיוק.
דובר 2:
אנחנו הרי כאן, השאלה אינה שזה חמץ, השאלה היא משום לשמה. ועיסת הכלבים מדברים מפסח, אבל זה לא משומר לשם…
דובר 1:
חמץ, שמירה מחמץ היא יותר כמו שמירה מאיסור, ולשם מצות מצה היא יותר כמו הכנה למצוה, למצוה. כמו… כן. טוב מאוד.
הלכה ו’: מצה שלשה במי פירות
דובר 1:
מצה שלשה במי פירות. עכשיו לומדים עוד הלכות ממה יוצאים. יש עוד הלכה שהמצה שאנחנו אוכלים, השיעור, המצה שבליל ראשון צריכה להיות לחם עוני, ממילא יש שאלה של מי פירות.
אז במה כן יוצאים, צדיק? קראת יפה מאוד. אה, מצה שלשה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח. אבל ב… אבל אתה צריך להבין לכתחילה? לא, לא, אבל אין לשין אותה ביין ושמן ודבש וחלב. כלומר, מי פירות כן, אבל יין ושמן ודבש וחלב לא. כמו שנאמר “לחם עוני” וכו’.
דיון: ההבדל בין מי פירות ליין/שמן/דבש/חלב
דובר 2:
ומה עם יין? הם כבר דיברו על עוד דבר, שזה עוד הבדל מהלכות. זה מעניין, בסעיף ד’ היה כתוב, כן, הם דיברו הלכה, בפרק ה’ כבר היה כתוב ההלכות איך לעשות מצות?
שם היה כתוב שמותר להכניס תבלין, שומשומין, קצח בבצק, וגם מותר לעשות מצה עשירה. רק ביום הראשון אסור, למה? כי צריך להיות לחם עוני, ולחם עוני צריך להיות דווקא… לשון הרמב”ם היא “ביום ראשון לבדו שצריך להזכיר לחם עוני”.
רק זו ההלכה של יום ראשון, הוא מתכוון לומר ההלכה של… זה מעניין שכאן כתוב יום ראשון, היה אפשר לטעות שהוא מתכוון לכל היום הראשון. לא, כשהוא אומר כן יום ראשון הוא מתכוון לומר מצות אכילת מצה.
דובר 1:
אבל מה קורה כאן? מצה שלשה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח. טוב מאוד. אבל לא ביין ושמן ודבש וחלב. למה? יין ושמן ודבש וחלב אינו אותו גדר כמו מי פירות? לא, גילית עכשיו.
חידוש: מצה עשירה פירושה יין/שמן/דבש/חלב, לא מי פירות
איך הרמב”ם הזכיר בפרק ה’ הלכה י’, אומר הוא “מותר ללוש את התבלין והשומשמין והקצח בתוך הבצק”. אני מדבר כאן על מי פירות. “חייב מותר ללוש את העיסה במים ושמן ודבש וחלב, אלו וכיוצא בהן. וביום ראשון אסור ללוש אותה אלא במים בלבד”. אלא במים בלבד. “שלא יחמיץ ויגיד עליו שהוא לחם עוני”.
גילית עכשיו… מים או מי פירות? גילית עכשיו, בוודאי כאן זה דווקא ושם זה לאו דווקא. גילית עכשיו שמצה עשירה פירושה יין, שמן, דבש וחלב. מי פירות בא ממקוה מים, כך. לפי הרמב”ם, כך הרמב”ם הבין. האם כל אחד מבין כך אני לא יודע, אבל כך הרמב”ם הקדוש הבין.
דובר 2:
חשבתי תמיד שזה נקרא הרי, שזה כל מיני מי פירות, לא כמו ששאלת. מה שחשבת, מי שאל אותך מה חשבת? שאלתי את עצמי. חשבתי, אני אומר לך, חשבת, אני לא יכול לעזור לך.
ביאור: מי פירות אינו חשוב, יין/שמן הוא חשוב
דובר 1:
מי פירות היא בעיה אחרת. שמן הוא גם מי פירות, כלומר כדאי שאגיד לך. זו אחרת, אפשר להבין פשוט מה מי פירות הגמרא אומרת הרבה פעמים זה זיעה בעלמא, זה לא דבר חשוב. יין ושמן הוא גם מי פירות, כלומר יין ושמן הוא גם מי פירות, אבל זה חשוב.
למה כתוב מעשר ראשון? לא מדובר על מי פירות. מאיפה אתה מבין? אני אגיד לך ממקום אחר. נראה שחז”ל לא הסתכלו על מי פירות כדבר חשוב, זה זיעה בעלמא, אין לזה ברכה. מה שאין כן ביין ושמן זה הרי דבר חשוב. אבל לדעת רבינו משה אין הבדל, זה לא מעשר ראשון.
מה שאין כן בחמץ למשל, יש מקום, יש שאלה אחרת. למדת פרק ה’, מה למדנו? מה כתוב בפרק ה’ על מי פירות? מה אומר כתוב בפרק ה’ על מי פירות? בוא נראה.
מי פירות בפרק ה’ – לגבי חימוץ
פעם בחמץ, שאין מי פירות מחמיצין אלא אם כן נתערב בהן מים. ומה הם מי פירות? אומר הוא יין וחלב ושמן ודבש וזיתים. זה מאוד מעניין, כי כאן הוא מכניס יין וחלב ודבש וזיתים. לגבי יין, זו תמיהה, אבל בכל מקרה, אין זה ענין של להחמיץ.
כל הדברים האלה אינם מחמיצים, אבל יין הוא הרי רובם של מים שבעולם. מה קורה קצת מים מחמיץ? יש לנו מחלוקת גדולה ברמב”ם, שמי פירות לבד אינו מחמיץ, מי פירות ביחד עם מים… טוב מאוד, את זה אני שואל אותך שאלה. אחרים אומרים שאז הוא עוד יותר גרוע, אז הוא עוד יותר גרוע מאשר היה? או שאז הוא עוד יותר מחמיץ אם יש קצת מים.
קושיא: איך אפשר לצאת במי פירות אם זה לא מחמיץ?
שואל אני אותך, אז מותר לצאת במצה למרות שזה לא מחמיץ? אז למדנו קודם שצריך להיות ממין דגן שמחמיץ, אבל המים לא צריכים להיות ממין מים שמחמיץ. מי פירות, שם התושב שיוצאים… דברים שיוצאים, שיש דברים עדינים, אפילו משהו לא יכול לעשות עם הדברים המעניינים שלו.
אבל מה זה שהמביא של שלנו…
הלכה ו’ (המשך): מצה שלשה במי פירות
ומה הם מי פירות? היה יין וחלב ודבש. מאוד מעניין, כי כאן הוא מכניס יין וחלב ודבש. לגבי זה, אבל לגבי הענין של להחמיץ, כל הדברים האלה אינם מחמיצים. אבל יין, כמו שהרמב”ם כותב מימות שבעולם. אני לא יכול לשאול את השאלה, כי זה מין חימוץ אחר. כאן הוא מקבל הבדל גדול, שהרמב”ם סובר שמי פירות לבד אינו מחמיץ, ומי פירות ביחד עם מים כן מחמיץ. טוב מאוד.
עכשיו שואל אני אותך שאלה. אז הוא עוד יותר גרוע ממים. אבל הרמב”ם אומר, הוא עלול להחמיץ אם יש קצת מים. ושואל אני אותך, אז מותר לצאת במצה אפילו אם זה לא מחמיץ? אז למדנו קודם שצריך להיות ממין דגן שמחמיץ, אבל המים לא צריכים להיות מין מים שמחמיץ. במי פירות, אומר הרמב”ם שיוצאים חובת אכילת מצה בפסח אפילו אם זה לא יכול להחמיץ. דבר מאוד מעניין.
אבל מה זה שאתה מדבר על… נכון טוב מאוד. פשוט. מה הבעיה? משהו לא נכון? נכון טוב מאוד. הכל נכון. אמת? טוב.
דיון: ההבדל בין מין דגן ומין מים
אני צריך אבל להבין, לכאורה אתה אומר טוב מאוד. אם מצה לא יכלה לבוא לידי חימוץ, נראה שההלכה אינה שצריך שיוכל לבוא לידי חימוץ, אלא שצריך להיות מהמין שבא לידי חימוץ. אבל למשל במים לא כתובה הלכה על המין. כי אם תמצא דרך לעשות מצות בלי מים בכלל, ובכלל זה לא שייך, אם למישהו הייתה טכנולוגיה כזו, לכאורה היה מותר. כי זה כתוב “שבא לידי חימוץ”, מצה צריכה להיות ממין חיטה שבא לידי חימוץ.
אבל שואל אני אותך, אם אתה יכול לומר ששמירת המצות אומרים ממש שזה יכול להיות חמץ, ואתה שומר את זה. אפשר לומר את זה על כל מיני דברים. זה לא מה שאומרים באמת. אמת? תמיד הקושיא היא מה אומרים באמת, לא מה אפשר לומר. טוב, בוא נראה הרמב”ם. לא, אתה אומר מה אפשר לומר, אני לא אומר מה אפשר לומר.
טוב. מה הבעיה? הכל נכון.
המגיד משנה וראשונים אחרים
המגיד משנה מביא שראשונים אחרים חולקים על הרמב”ם והם אומרים שכל מי פירות עושה מצה עשירה. מי הם האחרים ולמה הם אומרים כך?
אה, שוב, אומר המגיד משנה, “אמנם יש אומרים שאין יוצאין במצה אלא במי פירות בלבד, אילם פירות עם מים לפי שאינו נשמר מחימוץ, וכל שאינו בא לידי חימוץ אין יוצאין בו ידי חובת מצה”. זו הראיה של רבנו דוד בן נחמי.
רבנו דוד בן נחמי, יכול להיות שאולי הוא רוצה ללמוד ברמב”ם שהרמב”ם מדבר רק לגבי הענין של לחם עוני. יכול להיות שהרמב”ם גם מודה שזה מחמיץ. הוא מתכוון לומר כשמכניסים קצת מים. לא הייתי חושב כך בקלות.
אז, רגע, מה אומר הראב”ד?
“אמר אברהם, הראב”ד, אין יוצאין במצה שנלושה במי פירות בלבד. והאי דשטבלו בשמן או בדבש, אם נתבשל, אין יוצאין בו”.
כן, זה עוד דבר. אם זה נתבשל, אז מה? אז לא יוצאים.
אה, אה, אה, הרמב”ם עושה הבדל בין במה זה נילוש, הוא אומר לך לא.
לא, הוא לא אומר אחרת מהרמב”ם מצד זה.
בוא נמשיך.
אה, זה כתוב שם עוד, שהוא מדבר כשמשחו אחר כך, לא שזה נתבשל.
אז עד כאן הלכות מי פירות.
כמו שביארנו, סך הכל הוא כבר אמר את ההלכה פעם אחת, אבל שם הוא לא אמר את ההבדל שיין, שמן, דבש, דווקא מי פירות כשר. אבל זה בעיקרון, והאשכול הוא גם הביא ראיה על זה. לא רק לשון אחד ברבנו דוד, לא יוצאים. זה החידוש.
זה לכאורה פשוט, בכל מקרה.
כן? בוא נמשיך.
הגמרא על “יום הקמה” ולחם עוני
תרגום לעברית
הדבר בא מהגמרא. הגמרא אומרת “יום הקמה”, רבי מאיר אומר “יום הקמה” ליתן לו שיעור. הוא אומר, מצה היא עניין של “לחם עוני”. אתה אוכל מצה ב”יום הקמה”, מה העניין בזה? שיהיה עניין של “לחם עוני”. זה לא פשוט. אבל אם אתה אוכל אותה בימים אחרים, זה לא פשוט. אבל אם אתה אוכל אותה בימים אחרים, זה לא פשוט.
אבל על כל פנים, מה הכוונה ב”יום הקמה”? האם הכוונה ליום הראשון? לא, הוא מתכוון לומר את שני הימים הראשונים. הוא בכלל לא מתכוון ליום הראשון, הוא מתכוון ללילה הראשון. אה, אוקיי, אוקיי. הוא מתכוון כך למעשה. הוא עדיין מדבר על מצוות “לחם עוני”, הוא בכלל לא מדבר על… זו לא קושיא על רבי מאיר. הוא מתכוון למעשה, הוא מתכוון למצווה, הוא לא מתכוון לעצם היום הראשון. זה פשוט, זה לא חידוש מה שאתה אומר.
תירוץ הלחם משנה
אוקיי, עכשיו, עוד דבר שלא יוצאים בו, אוקיי? אחד יוצא. כן? אם אתה רוצה ללמוד עניין, או שאתה רוצה לחפש בעיות. אממ, כן. יש לך בעיה? ה”לחם משנה” מתווכח עם ה”מגיד משנה”, והוא שואל את הקושיא ששאלת, איך כתוב שצריך להיות “בל יחמץ”? הוא אומר, “ויש לי לתרץ, דכל הדברים שאינן בל יחמץ בשום צד ואופן שבעולם, כגון חיטה, אי אפשר לעשות ממנה מצה לשמה, דהרי המצה היא בל יחמץ, ואיך שמים גורמים שלא תחמץ?” מה הנקודה? הוא אומר מה שאמרתי לך.
משהו רע שאמרתי לך שאתה צריך לדבר עם אנשים אחרים עכשיו? אני כאן. מה זה? זה לא יפה. כן, אוקיי. אני רוצה לראות אם עוד אנשים הבהירו לך כך. זה פשוט שזו ההבנה, זו לא תורה גדולה. אוקיי. כי הדפוס הכניס את כל האנשים האלה לכאן, ואתה חושב שאתה צריך לדבר עכשיו עם כל האנשים. כמה אנשים, ועכשיו ללמוד את הדברים. אוקיי? אני אקנה לך רמב”ם בלי כל הדברים האלה, ותעזוב.
“מביא” פירושו אם לא מבינים משהו. אם מבינים זה טוב. “מביא” לא אומר רק להסתכל במפרשים. מצה שלושן במים פירות. למדתי כבר ארבעה מיליון פעמים. עכשיו תמשיך הלאה.
מורסן וסובין
ההלכה הבאה, “אין לשון אלא יוצאים בו, אין יוצאים אלא בפת מורסן”. מורסן זה מה שעושים מהפסולת של החיטה, יודע, מצה מקמח מלא. צריך לדעת, קמח מלא יש בו רק קצת מורסן. אבל לשון טהור, הוא אומר כך, אבל לשון קמח וסובין שלא במורסן, זה כן טוב. אם זה רק עשוי מהקליפות לא.
אה, זה מה שהוא מתכוון? כן. אה, זה מה שהוא מתכוון. מה ההבדל בין שני הדברים? זה שניהם אותו דבר.
אז הוא אומר, “מורסן ופסולת החיטה היוצאת מתחלת הניפוי, וסובין משאר הפסולת”. Whatever that exactly means. אוקיי.
דיון: מה כשר ומה לא
אבל מה אומר הרמב”ם בהלכה? שלא תחשוב שלחם עוני פירושו דווקא לחם עני שיש בו גם הרבה קליפות, אלא גם פסולת נקייה יכולה להיקרא לחם עוני. אפשר לקיים את הקליפות במקום, אבל לא לקיים את… אה, לחיים! לא דבר עשיר עם דבש ויין ושמן.
אז מה לא עושים ומה כן עושים? I’m confused. אבל עם מורסן ועם סובין זה לא טוב? למה לא? זה עניין שיהיה… זה פת נקייה.
סובין זה לא קמח. סובין זה לא קמח. Seriously? כן. זה הפשט? כן? כן. אה, אז אם הלחם משנה היה אומר משהו, הייתי… אבל אני אומר שאני לא מבין, אז זה כן עושה סנס. הלו?
אממ… אני מקנא שאני נותן יותר תשומת לב ללחם משנה.
Exactly. עבר לאנשים. אריה חי וכלב מת, כלב מת ואריה חי. אני חושב שכתוב כלב חי ואריה מת. אני כלב חי, אני כאן.
הלחם משנה על מורסן וסובין
הוא מביא כזה בהלכות חלה, יש הלכה כזו ש… אם ערבבו מורסן אחד עם סובין, אני לא רואה דרך למנוע.
אה, זה לא כל כך פשוט. בגמרא יש “פסדרוא מנייהו”. עכשיו השאלה, הרמב”ם אומר “פסדרוא” פירושו שיש בו שניהם. אחרים לומדים “פסדרוא” פירושו דווקא מורסן. יש שאלה איך יוצאים בו. אוקיי, הגמרא אומרת צד אחד שצריך דווקא פסדרוא.
לא, “יכול… אה, הלכה לא זה ולא זה”. אה, יכול להיות בגלל זה איך הרמב”ם עונה על הדבר, כי לאחרים יש רב אייזיק לחם עוני. הרמב”ם לא חושש, הוא אומר זו הגמרא. מה היו חושבים? שיוצאים רק בפסדרוא, אבל ההוא נקרא לחם עוני? הרמב”ם אומר, פסדרוא פירושו שערבב מורסן. לא, אני אומר איך לומדים לפי הרמב”ם, מה הרמב”ם היה כנראה גם לומד. פסדרוא פירושו מעורב. והגמרא אומרת, מה היו חושבים? שלא יוצאים במעורב, כי אולי צריך להיות לחם עוני? אה, להיפך, שלא יוצאים ב… אה, שלא יוצאים בנקי, תלמוד לומר. אבל אלו שלומדים שפסדרוא פירושו רק מורסן, מתקשים עם הרמב”ם, אבל זה לא נוגע, כי אנחנו לומדים את הרמב”ם.
אוקיי, טוב מאוד.
מקורות ההלכה
המגן אברהם וכל האחרונים אומרים שזה בא מ… “וסובין שלא במורסן” זה לא כל כך חזק. אני לא מתכוון לומר מדעה. לא, מדעה. הם גם לא אומרים את השיעור. הם גם אומרים את השיעור, שזה בא ממסכת חלה, שם כתוב שמורסן וסובין לא חשיבי פת, ומה הם אמרו? צריך להיות פת. הם אומרים ש… וכאן כתוב “יכול לא יצא אלא בפסדרוא”, צריך לומר שפסדרוא זה לא חמשת מיני דגן, אלא השאלה לגבי חמשת מיני דגן זה לא קמח אמיתי.
אני שומע. מי מחלק כאן?
מצת שלמה
אוקיי, המצה שלמה כתוב אפילו… איפה כתוב זה? אפילו בגמרא? ההלכה שאפילו פת נקייה זה גם טוב, כתוב גם בגמרא? כן, זה כתוב בגמרא. מה? אפילו עם התוספות נקראת ביהושע.
תוספות לכל הפחות לומד, הגמרא אומרת “יכול… אלא פסח דורות”, תלמוד לומר “מצה מצה” לרבות אפילו מצת שלמה שהייתה מצה טהורה מאוד. מצת שלמה המלך. שלמה המלך היו לו מצות נקיות, “מילאני גדולה שכינה”. בוודאי לשלמה המלך היו מצות נקיות.
הלכה ו’ (המשך) – סולת נקייה ביותר
דובר 1: כן? זה כתוב בגמרא? מה? אפילו עם סולת נקייה ביותר?
דובר 2: כן.
דובר 1: זה לכאורה מה שהרמב”ם לומד, אבל הגמרא אומרת “יכול יהא זה פסול אלא פת הדורה, תלמוד לומר ‘מצה מצות תאכלו’, אפילו כמצות שלמה,” שהייתה מצה טהורה מאוד.
אה, מצות שלמה המלך. לשלמה המלך היו מצות נקיות. מילוני גדולה. בוודאי לשלמה המלך היו מצות נקיות.
דובר 2: מי אומר?
דובר 1: אוקיי.
האם זו בכלל לא הווה אמינא? אני יכול להבין את זה. זו הייתה עניות, רצו למקסם את החיטה. אה, עשירות לא עושה כך. סולת זה תמיד כשהתורה עושה סולת, סולת פירושו תמיד להפיק סולת נקייה. כן, בכל הקרבנות יש סולת, זה דבר חשוב יותר… סולת, לוקחים את הטוב. סולת זה דבר חשוב, זה סמל של לחם טוב. זה פשוט, כן, אני מסכים. צריך להוציא מזה את זה. זה פשוט.
אוקיי, למעשה להלכה אין הבדל בין חיטה לאחרים, אפשר לצאת בשניהם טוב מאוד. אני לא יודע, אבל החיטה שלנו זה מה שיש. כן, חיטה פירושה שמכניסים קצת מה… משהו, אני לא יודע בדיוק מה. לא מכניסים בכלל פסולת, משהו מכניסים.
הלכה ז – אופן האפייה: תנור, אלפס, אפייה בקרקע
דובר 1: אין אופין מצות, עכשיו נלמד איך צריך לעשות את המצות. כן? “אין אופין מצות בתנור או באלפס.” כן, או שעשו בתנור. הם למדו כבר אתמול בהקשר של זה. תנור פירושו מקום כזה שבו… תנור זה עסקים בפנים, נכון? תנור פירושו קופסה כזו שמכניסים לתוכה את האש ואת זה. אלפס זה עסקים בחוץ, זה סוג של טופ, נכון? מחבת כזו. אולי טרייפוד בעצם אלפס, אבל זה נעשה סוג של גריל, כן, שמים אותו מלמטה.
אין ברירה לעיבוד, גיבול, בלילה.
דובר 2: אני יכול זה שמונה דקות. אני מתכוון כאן על… לא, איך כתוב? למדת זמן… אבל… פשיחה.
דובר 1: טוב מאוד. אצלי נשאר פשיחה. לא, אני לא יודע. משהו משך אותי מהר. נו, חשבתי שבכל הזמנים כבר למדו. עד עכשיו גם. לא.
דיון: מה פירוש “פת” לגבי אלפס?
דובר 1: אני חושב שמה שאנחנו רואים כאן מהגמרא, נראה שהשאלה היא מה פירוש פת. כי אם מבשלים ועושים כנידלך, זה לא נופל… כן, בהלכות ברכות יש את השאלה. לוקחים שכל דבר שעושים מבצק זה פת, אוטומטית. אם עושים את זה באלפס, כאן החידוש מה פירושו כן פת. יכול להיות רק חלק אבל חלק לא להיות פת. אז מי שעושה כנידלך, ויוצא בזה ידי חובת מצה? כנידלך?
דובר 2: האם זה כבר עשוי ממצה… עושים כנידלך טרי.
דובר 1: אבל רב, עושים משהו… כמו הרבה מאכלים שמבשלים, לוקחים קמח ומבשלים בסיר. קישקע… מה שאין לו את הפסוק, לגבי ברכות, לגבי דברים שונים.
מה רואה כאן הרבי, מה לא הבנתי כבר. כל מה שנתבשל מ… או, אומר הקדוש, המגיד משנה המובא מאוד, רואים מחלוקת ראשונים בכלל.
דובר 2: אה, מחלוקת ראשונים…
דובר 1: אממממממ… לא דבר פשוט. אלפס שמכניסים מים, מבשלים קודם, ואחר כך מכניסים את העיסה. כן, אני חושב שזה משהו יותר ממה שנראה. מרבינו בהלכות, שאם זה דבר שנתבשל, שניהם נקראים, ויוצאים מחלוקת ראשונים… בכל אופן, שני דברים שכאן יש פסק, כמו שמביא בהלכות ברכות, שגם לכאורה.
אבל עד כאן למדת… יש… אממממ… לפני זה… לגבי חלה… מה פירוש פסק, זה בכלל לשון… חייב בחלה ויוצא בו את חובתו בפסח. אז רבינו ירוחם החזיק כמו הרמב”ן והרשב”א, אבל הראב”ד הקדוש אמר אחרת. הראב”ד הקדוש אמר, “מעשה אלפס, אפילו גבלא דאורא,” בזה הראב”ד מודה שזה נקרא לחם.
באים בלילה, כמו שאמרתי שצריך לעשות המוציא לכולם, בלילה הולכים לומר את כל ברכת המזון, כמו שאומרים את כל ברכת המזון, יעלה ויבוא, רצה והחליצנו, הכל. אגב, למעשה חול המועד, אלא אם כן זו לא סעודת יום טוב, אבל דבר אחר, הוא מביא ראיה, כי רב הונא אמר, “חריכה דתרתי שמע מינה לחם.”
אני לא יודע, יש איזו בעיה של חמץ. אגב, הוא מודה לרמב”ן שזה לחם, אבל יש שאלה של חמץ, אני לא יודע.
דובר 2: במה פליג מהרש”א?
דובר 1: אה, זו סברא שלו, הוא אומר שיטה משלו. “למצות איכא מאן דפליג משום סברא קיימא.”
דובר 2: מה הוא אומר על הראב”ד?
דובר 1: אבל אחד יוסף נוריס, הוא מתווכח על ראיה מהגמרא בדף מ’ בכלל.
על כל פנים, בסדר. הרמב”ן אומר שאפשר לעשות כך.
אפייה בקרקע
דובר 1: אפילו אפייה בקרקע, מה זה? מה ההבדל של אפייה בקרקע? יודע מה זה אפייה בקרקע? כמו שהערבים עושים פיתה. יודע איך הם עושים פיתה היום? הם עושים בור, מכניסים אש בבור, והם מדביקים אותה על הצד. אפייה בקרקע, הכיבוד דאורא.
דובר 2: אהא, הוא אמר שזה גבלא בעלמא, whatever that is.
דובר 1: אבל אחרים אמרו, אמר רב אשי, אמר מר בר רב אשי, יוצא בו חובתו בפסח, שזה לחם עוני. אה, מר בר רב אשי טען, אפילו מצד חשיבות, אנשים טובים יותר לא אוכלים את זה, הם אמרו שזה גבלא דאורא, אבל בפסח לא צריך להיות אדם טוב יותר, פסח זה חיוב של לחם עוני, אז בוודאי בפסח יוצאים.
חידוש: לחם עוני צריך פחות חשיבות מפת
דובר 1: זו מחלוקת, רבינו ירוחם מביא את הגמרא בברכות, הרמב”ם אומר שצריך לעשות על אכילת מצה, ולקבוע סעודה. אז הוא אמר שזה פחות חשוב, וזה לא פת. אה, על האפייה בקרקע, הכיבוד דאורא. אהא, הוא אמר שזה גבלא בעלמא. אבל אחרים אמרו, אמר רב אשי, אמר מר בר רב אשי, יוצא בו חובתו בפסח, שזה לחם עוני. אה, מר בר רב אשי טען, אפילו מצד חשיבות, אנשים טובים יותר לא אוכלים את זה, הם אמרו שזה גבלא דאורא, אבל בפסח לא צריך להיות אדם טוב יותר, פסח זה חיוב של לחם עוני, אז בוודאי בפסח יוצאים.
בברכות ל”ח עמוד א’ כתוב… כתוב שמצה דרכו לאכול עמה דברים אחרים, אבל עושים המוציא. סבא שלי עשה כן המוציא. מר בר רב אשי אמר, דעוילם יוצאים ידי חובתן בפסח. מאי טעמא? לחם עוני קרינא ביה.
הפשט הוא, אומר רב דוד, שהרמ”א עצמו בהלכות פסח פוסק שעושים עליה מזונות דווקא, כי זה לא פת לגבי הלכות ברכות. אבל פסח, אף על פי שזה מזונות, הוא אומר אולי אם קובעים סעודה זה כן, כי… אה, טוב מאוד, סבא שלי לא אומר אחרת. הוא אומר אם קובעים סעודה על זה, ואז עושים המוציא.
פסח, על כל פנים פסח, לכאורה הפשט שזה נראה אחרת על הבית, ממילא יש אפשרות לאכול יותר בדרך אכילת עראי. זה לא כמו לחם שהוא חשוב ותמיד יושבים לאכול עליו. ופסח זו עצמה החשיבות, זה שיושבים וקובעים סעודה עליו. בדיוק כמו שסבא שלי קבע סעודה, והוא ישב בסדר עם זה. כך נראה, I don’t know.
ומי אומר את זה? כתוב בכלל שמצה, אם זה לא פת. אבל כאן הוא אומר שמצה יש לה… לפי מה שמר בר רב אשי אומר, שמצה צריכה פחות פת מרגיל. לעשות המוציא צריך ממש פת, אבל מצה זה לחם עוני קרינא ביה, אז מבחינת לחם עוני יכול להיות אפילו פת חלשה יותר. מבין כך?
דובר 2: כן.
דובר 1: Interesting.
דובר 2: Isn’t that interesting?
דובר 1: It is.
אז יוצא שלגבי זה יכול להיות פחות. טוב מאוד.
אוקיי.
הלכה ז (המשך) – מצה שלא נאפה אפייה גמורה
דובר 1: וכן אם לא נאפה אפייה גמורה יוצאין בו, והוא שלא יהא בו שיעור חמץ.
וכן אם לא נאפה אפייה גמורה, איך… אה, לא אפייה גמורה פירושו לא שזה הפקר עולם. והוא שלא יהא בו שיעור חמץ, זה חייב להיות נאפה לגמרי. יכול להיות חצי נאפה, אבל אסור להיות “גחלת בתוך בצק”. מה זה בדיוק? האם זה לא חתיכות חיות? לכאורה זה העניין שיכול עדיין להיות חמץ. לא אפו אותו מספיק, זה יכול עדיין להיות חמץ.
מצה הנה/מצה נא
דובר 1: הגמרא קוראת לזה “מצה הנה”. כתוב בל”ז ע”ב, “מצה הנה, מאי מצה הנה? אמר רב יהודה אמר שמואל” – אני לא יודע מה “הנה” פירושו – “אמר רב יהודה אמר שמואל, כל שפורסה ואין חוטין נמשכין הימנה. ואם לאו, הרי זו בצק”. לא פשוט חמץ, זו בעיה אחרת, זה לא פת. אתה יכול לאכול פת, לא בצק. ואתה לא מחכה שזה יכול עדיין להיות חמץ, כי אתה אוכל אותו עוד לא גמור.
כאן אנחנו בכלל לא מדברים על הלכות חמץ. הלכות חמץ כבר היו בפרק קודם. כאן מדברים על מה יוצאים בו חובת מצה. כאן מדברים על משהו שלא נעשה חמץ, כי אוכלים אותו מיד. מה ההבדל?
דובר 2: אתה דואג שזה יכול להיות חמץ? אנחנו לא מדברים על עכשיו ועכשיו.
דובר 1: הוא מביא גירסא אחרת “מצה נא”. מעניין. “הנה” משתנה מהמילה “נא”. לפי פשט חז”ל ש”נא” פירושו חצי נאפה. עושים את הסעודה שלנו בשליש. מעניין.
הלכה ז (המשך) – רקיק השרוי
דובר 1: אוקיי, עוד דבר שיוצאים בו “רקיק השרוי”. רקיק פירושו קרקר, כמו המצות שלנו שהן רקיקי מצות. יש חלות מצות ורקיקי מצות. חלות מצות זו המצה הספרדית, המצה המסורתית. או אפילו פיתה, יותר רכה, לאפה, וואטאווער. גדולה. הנקודה היא לא שזה רך, הנקודה היא שזה גדול יותר. ורקיקי מצות זו מצה דקה. זה היה הגיוני שירצו להשרות אותה, שלא תהרוג את השיניים.
דובר 2: בדיוק.
והוא שלא נמוח – טעם מצה
תרגום לעברית
דובר 1: אומר הוא, “והוא שלא נמוח”, שלא יהיה נמוח לגמרי. אבל מה הבעיה אם הוא נמוח? אז זה לא פת, זה גריס. אבל מצה שלא נשתנה צורתה, לא נשתנה צורתה. אבל הוא כותב “טעם הפת”. זה לא פת, אבל אין לו טעם של פת. אבל אם נתבשלה, אומרת הגמרא, מה טעם אין יוצאין בה? משום דבעינן טעם מצה, וליכא”. למדנו ש”טעם מצה” במובן של “בולע מצה יוצא בה”. נראה ברור שפוסקים כן שצריך… זה לא אותו טעם המצה, מבין? אבל מה שאני אומר, יש כן ענין של בעינן טעם המצה, שוב, שלא צריך לעמוד… לא, בעינן טעם המצה לא חייב להיות שהאנשים חייבים להרגיש את טעם המצה, שזה לגבי בולע יוצא. אבל זה לא אומר שאין מצה.
סיום הדיון בצורת פת
דובר 1: אבל אפילו הכי, זה תירוץ טוב, לא מעמידים עם דינים טעם מצה ולחם. קודם למדנו שטעם מצה במובן של בולע מצה יוצא אמרנו. רואים ברור שפוסקים כן שצריך שיהיה אותו טעם מצה. מבין מה אני אומר? יש כן ענין של בעינן טעם מצה, שוב, שלא להעמיד… הבעינן טעם מצה החדש אומר שאדם חייב להרגיש את טעם המצה, כי הראיה בולע יוצא. אבל זה לא אומר מצה שאין לה טעם של מצה. מה עושה אותה למצה? המראה, הטעם של ממה שהיא עשויה, חיטה.
הנקודה היא, נראה שאין בעיה שזה לא נראה כמו פת. אולי זו דרך, אני לא יודע, זה נעשה משהו אחר. כי הוא אומר שצריך שיהיה הענין של שלא ייראה כמו פת. למשל, הענין של שכן יוצא לכאורה. הנקודה היא, אין כאן בעינן חזק לדברים, זה לכאורה לגבי צורה, לא לגבי טעם. אוקיי, כאן זה… אז יוצא נפקא מינה גדולה, שכאשר זה צורה צריך לראות את המחלוקת בין מר זוטרא ואביי, אני לא זוכר את השמות. אבל כאשר זה טעם, זה גדר אחר. לא צריך לחפש שום… טעם נראה שהוא יותר חשוב מצורת הדברים. כן, אבל בכל זאת, עד כמה זה טעם כל כך חזק? זה הכל לגבי לאמור שזה חייב להיות פת. אוקיי.
עד כאן הלכות צורת פת, פחות או יותר. הלכות פת.
הקדמה להלכה ח – מצה האסורה
דובר 1: עכשיו אפשר ללמוד עוד בעיות שיש עם מצה. מצה שעשויה מדבר האסור, אם אפשר לצאת בה, ואיזה סוג איסור. אומר הרמב”ם הלכה ח’, אין אדם. כן?
דובר 2: כן.
לשון הרמב”ם הלכה ח
דובר 1: “אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה לו”. אין אדם, אין שום אדם שיוצא ידי חובה. אין שום אדם. שנית, יוצא, צריך לצאת. שלישית, כך היו החסידים אומרים. אבל אין זה כך. אדם לא יוצא. מה נכנס אדם? דווקא בשבילנו.
“אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה לו, כגון שאכלה טבל, או מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, או פת גזולה, או שאולה”. שלושת הדברים האלה נקראים אסורה לו, ממילא אינו יכול לצאת מצה.
“זה הכלל, כל שמברכין עליו ברכת המזון יוצא בו ידי חובתו, וכל שאין מברכין עליו ברכת המזון אין יוצא בו ידי חובתו”. הרי זה פשוט, הרמב”ם אומר בהלכות ברכות, “בוצע ברך ניאץ”, כן?
דובר 2: אני לא יודע, אתה אומר עכשיו דבר שאתה זוכר מהאוויר?
דובר 1: מהאוויר? זה מונח בראש התורני שלי. אוקיי. “בוצע ברך ניאץ השם”, כמו שהגמרא אומרת בחלה.
אבל זו גם הבעיה של… זה גם הטעם.
פשט ב”זה הכלל” – לא סיבה אלא סימן
דובר 1: “זה הכלל” לא אומר שמפני שאי אפשר לברך ברכת המזון אינו יכול לצאת מצה, אלא הוא אומר שבברכת המזון כתוב יותר… כתוב יותר מפורש. שניהם באים מאותו טעם. לא שאי אפשר לצאת מצה כי אי אפשר ברכת המזון, נכון? הוא אומר “זה הכלל”, רוצה לדעת אילו דברים, ראה בהלכות ברכת…
הפשט שבא כאן, לכאורה זה דין של מצוה הבאה בעבירה. מצוה הבאה בעבירה. כן. כך הוא אומר, “זה הכלל”, רוצה לדעת אילו מיני עבירות, ראה בהלכות ברכת המזון אילו מיני עבירות אי אפשר בכלל לבנטש, זה מה שהוא מתכוון לומר?
הוא אומר שבהלכות ברכות של הרמב”ם הוא אומר… המגיה אומר, “קיצור רבינו פנחס שבירך שמו”. ממילא צריך לכאורה לראות שם.
דובר 2: לא, אבל שם כתוב שאפילו איסורי דרבנן יש “בוצע ברך ניאץ השם”.
דובר 1: מעניין שזה נקרא מצוה הבאה בעבירה. מצוה דאורייתא שבאה עם עבירה מדרבנן נקראת מצוה הבאה בעבירה, לגבי ההלכה. בוא נראה בהלכות ברכות. ברכות אלף י”ט, סוף.
הלכות ברכות – אפילו טבל דדבריהם
דובר 1: טבל של דבריהם. אהא. ו”אוצרך לא ימלאו נאי ועילתא דרישא”. אוקיי, הוא פוסק כאן, “כל האוכל דבר איסור, בין במזיד בין בשוגג, אין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף”. אומר הוא, “האוכל טבל, אפילו טבל דדבריהם” – כאן הוא לא כתב את המילה טבל דדבריהם, אבל באמרו לנו “זה הכלל”, הוא אמר לנו אפילו טבל דדבריהם. זה חידוש גדול.
דובר 2: זה חידוש גדול יותר שאינו יוצא מצה מאשר שלא עושה ברכה.
דובר 1: לא, אם נבין שזה מאותה סיבה, שזה משהו ענין של מצוה הבאה בעבירה, אז זה אותו דבר. יכול להיות שזה לא בגלל זה, אבל אם זה בגלל זה, זה אותו דבר.
מה אומר רבינו מנוח הקדוש? מה אמר רבינו מנוח? הוא אומר שטבל פירושו “טבול לא”, לא טוב. ופירוש נוסף שפירושו “טבול של עץ”, זה משהו שאי אפשר לאכול, זה חתיכת עץ. ו”אי נמי מלשון ערב שקורין לדבר מעורב מטובל”. אוקיי, מאוד חמוד רבינו מנוח, והוא רוצה להסביר ללמוד את המילה טבל.
שאלה: גזולה – האם זה דין בלחם?
דובר 1: יש שאלה נוספת: שאלה האם המצה גזולה, האם זה דין בלחם? הרי כתוב “מצותיכם”. גזולה היא הלכה נוספת, אריסותיכם. אם המילה היא מצוה הבאה בעבירה, למה צריך את הלימוד הנוסף לגבי גזילה? הוא מביא ראיה שאם אופים שני אנשים באותו תנור, צריך לבדוק היטב שזה שלך, כי זה צריך להיות לחם. במגילת אסתר הוא אומר… אבל אחרים אומרים לא. זה לא בגלל זה.
דובר 2: יש שיטה שמצה צריכה להיות לכם, אינו יוצא במצה שאולה?
דובר 1: גזולה כתוב. אבל במצה שאולה כתוב מצוה הבאה בעבירה יש דין נוסף. רגע, אשאל אותך שאלה. אם כתוב… אם כתוב “ולקחתם לכם”, אז אין בעיה?
ארבע שיטות בירושלמי לגבי מצה גזולה
דובר 1: מצה גזולה אסור לברך עליה, רבי הושעיא אמר בוצע ברך ניאץ את השם. רבי יוחנן אמר עבירה מצוה, רבי יצחק אמר מצוה הבאה בעבירה, ורבי אלעאי אמר מצוה שמאוסין מצותן.
אז מה יש כאן בירושלמי ארבע שיטות? מהן ארבע השיטות בענין זה? מה אומר המגן משנה?
דובר 2: כן, אבל אולי הן כולן אותו דבר.
דובר 1: מי שיכול שיאמר מהן ארבע השיטות. אחת עבירה מצוה, אחת מצוה הבאה בעבירה. שם כתוב אסור לברך עליו, לא כתוב שאינו יוצא.
השגת הראב”ד על הלכות ברכות
דובר 1: והראב”ד, אם תראה בהלכות ברכות היית רואה שהראב”ד חולק בכלל על הרמב”ם הזה. הראב”ד אומר שהרמב”ם לא הבין על מה הוא מדבר. הראב”ד אומר, לא, מה שכתוב בהלכות ברכות… בהלכות ברכות, שמתי לב, אם היית מסתכל בהלכות ברכות, היית רואה שהראב”ד אומר שמה שכתוב “אין מברכין”, הרמב”ם מביא שם, הראב”ד אומר, זה לא אומר שלא עושים ברכה. מה שהוא מתכוון לומר הוא, שלא מזמנים, אין חשיבות לדבר גנוב, אבל ברכה בוודאי צריך לעשות. כך אומר הראב”ד שם.
הוא לומד פשט בגמרא, הוא מסתכל בגמרא שם. כתב הראב”ד, הא, מה פירושו? תועבה גדולה לשלם רשעים בברכן, אלא שאין מזמנין עליהם, לא משום חשיבות קביעות אכילת דבר איסור, כמו פירות, אבל ברכה תחילה וסוף למה לא יברך, הואיל ונהנה. זו הלכה מצחיקה מאוד שהרמב”ם מבין שאם אתה גונב משהו, אתה פטור מלהודות לקב”ה על ההנאה. אני לא צריך את זה, אני לא צריך את זה, זה גדר עם ברכה. זו לא מצווה. אני מבין את הסיבה, כי אתה עושה עבירה ואתה עוד מודה לקב”ה.
דיון: פטור מברכה ולא יוצא מצה
דובר 2: הילד גנב כסף מהעוזרת, הוא אמר, “אבא, אתה צריך לתת לי כסף.” והוא פטור? מה ההלכה כאן בעצם? שהוא פטור מהברכה?
דובר 1: אסור לומר ברכה. השאלה היא, מה ההלכה עם פטור? אם אני אוכל את זה, האם אני פטור? כן.
אני מבין את הצביעות, ברור. אבל מה זה קשור ללא יוצא? לא יוצא זה דין פסול. לא עשית את המצווה כתיקונה, אתה צריך לעשות את זה שוב.
קונה בשינוי – גזל חיטים לעומת גזל מצה
דובר 1: ואם זה קונה בשינוי, אז כן יוצא. כן? כמו למשל גזל מצה, הירושלמי אומר גזל חיטים יוצא, כי זה קונה בשינוי. אתה לא אומר שאדם שגונב כסף אסור לעשות ברכה כי קנית את הלחם שלך מכסף גנוב. זה קצת יותר רחוק, כי האדם הוא גנב, אבל הלחם הוא לחם.
נפקא מינה מעשית – מצה בייקרי
דובר 1: ר’ אברהם ברנדסדורפר אמר שאינו יוצא כשאוכל מצה מהמאפיית מצות תולדות אהרן, כי זו גזירה. האחרונים גם אמרו את זה, שזה שטויות. האחרונים גם אמרו את זה שזו הלכה בעיקר. כי זה כמו גזל חיטים, זה לא כמו מצה גנובה. אתה גונב את האריזה, לא את המצה.
דובר 2: אז זה שטויות?
דובר 1: לכאורה. יכול להיות שפוסקים גדולים כאלה אומרים שטויות, אבל יכול להיות.
אז ככה זה הולך. הרי זה ברור כך.
שיטת רב אברמוביץ’ – עבירה בשעת אכילה
דובר 1: הרב אברמוביץ’ טוען שמהירושלמי יוצא שזה ענין גופא על העבירה. אתה עושה מצווה בשעת שאתה אוכל את זה, אז הרי כולי עלמא מודה. אבל עכשיו אפשר לדבר, גנבת כסף וקנית עם זה, שילמת את הכסף. אבל גנבת מצה. או גנבת קמח וקנית מצה. גונבים קמח, אתה קונה בשינוי, אינך חייב לשלם. כסף. כי זה לא חפצא של איסור כלל. אבל לגמרא יש ברירה שזה חפצא של איסור.
קושיית הריטב”א מסוכה
דובר 1: אבל הריטב”א מביא במסכת סוכה טענה שזה לא מסתדר, כי בכתובות כתוב שמי שאוכל חלב של חבירו, אף על פי שהוא חייב כרת, אינו פטור לשלם משום קם ליה בדרבה מיניה. למה? כי זה שתי רמות אחרות. כיוון דלא אתי, כשהוא לוקח את זה, הוא קודם היה אז הוא חייב תשלומים. מה שאין כן הכרת היא רק עובר כשזה בולעו.
יוצא שכאן לגבי מצה לכאורה, מתי הוא נהנה מהמצה? האם זה לא המילה בולעו. אלא המצה? לא, בשולחן ערוך אין מצווה לקנות את המצה, יש מצווה לאכול את המצה. נכון? ממילא יוצא שהוא כבר קנה תמיד בשינוי, הוא בא, שומע? כך טוען, מביא הריטב”א.
רבינו יונה’ס תירוץ – כל זמן האכילה
דובר 1: הרב רבנו יונה אומר שהרמב”ם לא שוקל כך. למה? אני גם יכול להבין למה. הוא רוצה לומר שבמקיים את המצווה, כן, זו השאלה, מתי אוכלים מצה, מתי מקיימים את המצווה? בלעיסה או בבליעה? הוא אומר שזה כל הזמן.
“גנב ובירך הרי זה מנאץ” – הבעיה המוסרית של מצוה הבאה בעבירה
דובר 1: אני גם לא יכול להבין. אפשר קצת להבין למה. מה אתה אומר לגבי אדם? אתה מודה לקב”ה שנותן לכל אחד, הקב”ה רואה כל אדם והוא נותן לו אוכל. איך הוא רואה אותי? הוא נתן לי את הכוח של גניבה? הלו? זה דבר מגעיל, כל הדבר לא טוב. הקב”ה לא נותן לו. זה לא “נותן לחם לכל בשר”. מגעיל, מגעיל, כתוב בגמרא, “גנב ובירך, הרי זה מנאץ”. רחמנא ליצלן. כן, הקב”ה יכול, אבל זה לא, הקב”ה לא לוקח לעצמו מחמאה. “ניאץ השם”, הקב”ה אומר שאני הצרתי אותו. כמו מי שמדבר דברי גידופים. אתה אומר “נותן לחם לכל בשר”, ואתה גם אומר שהדרך היחידה שבה אני יכול לקבל את הלחם היא דרך גניבה. זה דבר מגעיל.
מעשה עם גנב אצל הרבי
דובר 1: נו נו, אתה יודע את המעשה, היה גנב שבא לרבי, והוא אמר שהוא רוצה ברכה בפרנסתו. הוא אמר, “אני נותן ברכה על גניבה?” הוא אמר, “כן, אני אדם, אם בכל מקרה מישהו מיועד להיגנב, שזה יהיה דרכי.”
לרבי ז”ל הייתה בת, מרת חיה’לה, היא הייתה בעלת מופת גדולה. היא אמרה, “כמו שהגנב אמר לאביה, שאם בכל מקרה מישהו מיועד להיגנב, שזה יהיה דרכי, היא ביקשה מאביה שתהיה לה כוח לברך ברכות שיפעלו.” והיא אמרה שלא שהיא תשנה, אלא מי שצריך בכל מקרה לקבל ישועה, שלפני כן יבוא אלי לברכה, שגם לי יהיה חלק בזה. היא אמרה, כך היא רוצה לתת את הברכה לגנב.
דיסקוסיה: גניבה זכות?
דובר 1: זה המעשה. זה לא מהזמן. שמעת על זה?
לא, הוא גם לא היה. זה לא עם גניבות. כל הרבנים בעצם הם בזה. כי הם גונבים על זה, כי הכוח של הרבנים הוא שהקב”ה מרחם, שהוא שולח… לא, לא גונבים את הזכות, אלא האדם שצריך כבר להיעזר, הוא הולך לרבי כי הקב”ה רוצה שהרבי…
אני רואה גניבה סתירה, אתה הרי גזלן, חייב על חייו, כן? לגבי היהודי האחר. דווקא ההוא מקבל את זה, אבל אתה הרי רשע זקן. נכון? כך אתה אומר, גונבים את הזכות, הרי זה אותו דבר. הישועה תבוא דרך אדם אמצעי, איזה אדם.
אבי”ה רוקח – “כל מי שיגיע לידי מצה שלי”
דובר 1: הסאטמרער רב, הבעלזער רב הראשון, השר שלום, הוא מביא כאן אבי”ה רוקח, אתם מכירים אותו, הוא מתכוון לשני, אולי אבי הבעל הרוקח, אמר שצריך לומר “כל מי שיגיע לידי מצה שלי אינה מתנה”. כמו שכתוב לגבי לולב ואתרוג, כן? הגמרא אומרת לגבי לולב ואתרוג “כל מי שיגיע לולבי לידי”. כן, נו. כך אומר אבי”ה רוקח, אבי הבעל הרוקח, שצריך גם במצות לומר “כל מי שיגיע מצה לידי”. זה רק לפי מה שאומר שצריך להיות מצה “לכם”. כאן לא כתוב שצריך להיות “לכם”, כאן לא כתוב שצריך להיות עבירה. אבל במצה אין בעיה. לא, כי הוא מתיר, זו לא עבירה. ההיפך, נכון? “כל מי שיגיע לידי מצה שלי” פירושו לא, אולי פירושו כן, אם מישהו גונב או מה. גניבה יכולה להיות קצת יותר… גניבה יכולה להיות שזה היה מוכן בשבילי במאפיית המצות וההוא לקח את זה. יכול להיות קצת יותר דבר דק.
מהר”ם שיף – כשאופים עם אנשים אחרים
דובר 1: רבי נח הביא מה… לא רבי נח, המהר”ם שיף הביא מה… שכשאופים עם אנשים אחרים, כל אחד ייקח את שלו. כן, בדיוק, כי אם זה מכירה כללית, אם אתה צריך לעזור, הוא מסתכל שאתה צריך לפטור אותו ממכירה. הגמרא אומרת ברור שלא צריך להיות מצות חמץ. “ולקחתם לכם”, ארבעת המינים אומר “ולקחתם לכם”, כאן אין מצות חמץ. צורך יום טוב. נכון, טוב מאוד. דאנא. אוקיי, בוא נמשיך.
שופר גזול – חילוק בין שופר למצה
קושיית הגהות הרמ”ך
טוב, אממ… ההגהות מיימוניות שואל שבהלכות שופר פסק הרמב”ם שיוצאים בשופר גזול. אבל אני חושב שזה מאוד שונה, כי שם זה שופר גזול… מה התירוץ? מה כתוב בספרים הישנים שיוצאים בשופר גזול? אבל אני חושב ששם זה מצוות לאו ליהנות ניתנו, לא? וזה גם מאוד שונה, כי כשאתה בולע מאכל, פשוט, עכשיו אתה עובר עבירה. אתה לא תוכל להחזיר אותו. אם מצוות לאו ליהנות ניתנו, אבל לא יכולים לומר כשאוכלים.
למה לא? למה לא יכולים לומר? בואו נשאל את זה. למה לא? למה בטוח שלא יכולים לומר כאן?
תירוץ הרמב”ם — “שאין המצוה אלא בשמיעת הקול”
אוקיי, בואו נראה מה הוא אומר לגבי שופר גזול, פרק א’ מהלכות שופר הלכה ג’. “שאין המצוה אלא בשמיעת הקול, ואין בקול דין גזל.” טוב, אין קושיה. הרמב”ם אומר דבר יפה מאוד, שהעבירה והמצווה אין להם שייכות. כאן העבירה והמצווה הם אותו דבר, כי הגניבה האולטימטיבית היא כשאתה אוכל אותו, כשהאחר לא יוכל יותר לקבל אותו. מה שאין כן תקיעת שופר אינה העבירה מה שאתה תוקע, אלא המצווה היא שמיעת הקול, ושמיעת הקול אינה עבירה. זה תירוץ שונה.
מצוות לאו ליהנות ניתנו — תירוץ שני
אם זה הולך… עכשיו הרמב”ם אומר מאוד ברור. מה שואל הרמ”ך? הרמב”ם אומר ברור ששם זה לא מצוות לאו ליהנות ניתנו. הוא לא אומר מצוות לאו ליהנות ניתנו. הוא אומר ששמיעת הקול, המצווה היא שמיעת הקול, ושמיעת הקול… אני זוכר שכתוב כן משהו ענין של מצוות לאו ליהנות ניתנו שם. אולי זה לבעיה אחרת? לא לבעיה של מצוה הבאה בעבירה, וזה עונה על בעיה אחרת? אוקיי. אה, הוא אומר הלאה, אם תאמר הלא נהנה משמיעת הקול, מצוות לאו ליהנות ניתנו.
דיון: האם מצוות לאו ליהנות ניתנו עוזר לגזילה?
אז עכשיו זה דבר גדול. שני דברים, שתי נפקא מינות שלומדים מכאן, שמצוות לאו ליהנות ניתנו. אז מה? מילא ההנאה עושה את זה לאיסור, כי יש לו הנאה מדבר של האחר?
שמעון, בואו נדע… יש כאן קצת לעשות, מי מחויב באיסור גניבה? זה מהרגע שגונבים אותו מהאחר. אז כאן זה הדבר של הנאה מדבר של האחר. אז על זה היה הדבר שאם גונבים שופר, כן, אולי עושים איסור עם ההנאה ממנו. אבל בליעה זה בטוח… זה לא מחזיק עם ההנאה, כי כשבולעים אותו עשית את הגניבה הגדולה ביותר, אי אפשר להחזיר אותו. אז זה בטוח יותר עבירה לבלוע דבר של האחר מאשר להשתמש בהנאה מדבר של האחר, כמו שופר.
נו נו. ואני יודע שעל דבר כזה כמו אכילה אפשר לומר מצוות לאו ליהנות ניתנו. השאלה היא מה לעזור… אוקיי, אני לא יודע. תן לי ללכת הלאה כי אני לא זוכר. אני צריך לדעת לאיזו בעיה מחזיק מצוות לאו ליהנות ניתנו, מבין? הוא אומר מודר הנאה, המשל. אנחנו מדברים על סתם מישהו שהוא מודר הנאה. מודר הנאה אני מבין, למה מודר הנאה? פשוט שזו הנאה, והתורה אמרה שההנאה מותרת. אבל אני לא יודע אם זה עוזר לבעיה של גזילה. מה הפשט של גזילה? הגזילה אינה בהנאה, הגזילה היא בנטילה. ונטילה מותר לקחת כביכול, מבין מה אני אומר? אולי זה לא… אוקיי, בואו נמשיך.
הלכה ט — כהנים יוצאים בחלה ותרומה; מעשר שני; בכורים
“וכהנים”. אבל זה דבר מעניין, החומרא שיאמרו כן למגילה. שוב, הוא מדבר על האופן שראינו שהראב”ד מדבר, שיש אופן שנעשה דבר כזה, נכון? שהוא עומד במצב בעיקר והוא אומר “כן, אני לא צועק גזילה”. איזו חומרא? הוא מדבר לגבי האנשים שנמצאים במצב כזה שיכול להיות שהמצה שלו הגיעה לאחר, או אולי הוא מתכוון לומר בסדר בלילה, כשמחלקים את המצות, האבא מחלק את המצות, צריך לדעת משהו שזה… אני מבין מה אני מתכוון? כל אחד מדבר בבית המקדש מה לקחו מכל אחד לולבים, צריך לדעת את הסקדול, אבל זה לא מן המובחר. אוקיי, בואו נמשיך.
רבי עקיבא איגר — ריטב”א שחולק על הירושלמי
אני רואה שרבי עקיבא איגר שואל, והוא מביא ריטב”א, שהריטב”א אומר שלמעשה כן יוצאים, בא הלאו הבא מכלל עשה קנין עם קנין גזל, והלולב הוא הריטב”א שחולק על הירושלמי. הבבלי מתווכח עם הירושלמי על הסוגיא. עכשיו, זה גם מעניין, בצירוף בעזרת ה’ אפשר להבין טוב יותר איך לא לעשות מצווה עם עבירה, בדרך שאמרתי, שאי אפשר להודות להקב”ה על מה שגנבת.
פסק הרמב”ם — כהנים, מעשר שני, בכורים
אתה רוצה ללמוד עוד תורה? בטח. הכהנים, כהנים יוצאים בחלה ותרומה, אפילו שהיא מצה שאינה ראויה לכל אדם. למה אפשר לטעון שלא יוצאים? לא, כן יוצאים. אוקיי. וכן, וכן הוא אומר, יוצאים במצה של מעשר שני בירושלים. אבל במה לא יוצאים? כן, אם אוכלים מעשר שני בירושלים יוצאים. אבל מצה של בכורים אסור לצאת בה. מותר לאכול אותה, אבל לא לצאת בה ידי חובת מצה.
חילוק בין מעשר שני ובכורים — “בכל מושבותיכם”
למה? דבר מעניין. כי כתוב בבכורים “עולים היתר וכלום ישובו”. איי, מעשר שני גם צריך לאכול בירושלים? לא, אחרת. אפשר לפדות אותו. מילא, כתוב “בכל מושבותיכם תאכלו מצות”, אבל הפשט הפשוט מתכוון שצריך לאכול מצה בכל מקום, לא רק בירושלים. אבל הגמרא דרשה שזה מתכוון שצריך להיות מצה ה“ראויה לכל אדם ולכל מושבות”. היכא דאפשר, מילא בכורים שאי אפשר לאכול, אסור לאכול במקום אחר, לא יוצאים. זה דבר מעניין לפרש את הגמרא, החילוק הוא כל הצורות של הפירושים.
ראיית רבינו מנוח — “לא תאכלו עליו חמץ”
אני רואה שרבינו מנוח מביא על הכהנים יוצאים גמרא. מעניין לי למה לא מביאים את אותה גמרא לענין מצוה הבאה בעבירה. הגמרא אומרת “לא תאכלו עליו חמץ שבעת ימים”, מי שהיה ישראל על אכילת חמץ, יצא זה שאסור משום איסור אחר. למה לא אמרו את זה בגמרא?
מה הראיה? רבינו מנוח מביא את הגמרא “לא תאכלו עליו חמץ”. לגבי פסח, לגבי פסח.
דובר 1: אני רואה, רבינו מנוח מביא על הכהנים כן גמרא, וזה מעניין לי למה לא מביאים את אותה גמרא לענין המצווה של ביעור. הגמרא אומרת “לא יאכלו לחם מצות שבעת ימים, מי שאינו אוכל אלא מצות שבעת ימים, יצא זה שאסור משום איסור אחר”. למה לא אמרו את זה? למה רבינו מנוח מביא את הגמרא “לא יאכלו לחם מצות” לגבי כהנים, לגבי מי שמוזהר בדבר האסור לו? ואני שואל, אני לא חושב, למה גזל היינו צריכים דבר אחר לגמרי?
אוקיי… עכשיו לומדים לא על דבר האסור לו, עכשיו לומדים על ראוי לאכילת כלבים ושבות.
דובר 2: לא, אני אומר, רבינו מנוח אומר שכהנים יוצאין בחלה של תרומה אבל ישראל לא, כמו שהגמרא אומרת “לא יאכלו לחם מצות”.
דובר 1: למה לא מבינים הלכה אחת קודם, כן? הוא למד את זה, שאדם לא יוצא במצה עשירה. הוא כבר למד את זה?
דובר 2: אבל הוא למד את זה.
דובר 1: הוא הביא גמרא, שאני לא מבין למה לא הביאו את הקודם.
דובר 2: אוקיי. הוא הביא את זה ישר.
דובר 1: זה לא על ביעור חמץ! שוב! אני לא מתכוון לקודם, מי שיוצא שזה אסור משום איסור אחר. זה הדבר של המצה הביאו שונים. לא הביאו את הלימוד של “מי שאינו אוכל אלא מצות שבעת ימים, יצא זה שאסור משום איסור אחר”.
יש לי לחם משנה יפה. ר’ יעקב אמר שאתם יכולים להישאר ולעשות דף קדוש ולחם משנה.
דובר 2: אוקיי. אתה אמרת לחם משנה דף קדוש?
דובר 1: סטנדק, בואו נלמד את זה… אוקיי. יצא בהן זה מאוד טוב. אני לומד את הלחם משנה.
הלכה י – חלות תודה ורקיקי נזיר
פלפול הלחם משנה
דובר 1: זה פסחים פלפול יפה. יוצא בגמרא, שיש פסול בפלמיליע לחם חמץ, מה זה. סאנדסט לייק רנדום הלכות דיסט. אוקיי. עוד דבר. מאוד טוב.
חלות תודה ורקיקי נזיר – שעשאן לעצמו הטייטש לעצמו. רוצה להביא קרבן תודה.
דובר 2: כן.
דובר 1: כך גם, יוצא מהן, המשך זה שמירה לשם מצה. מצה צריך לשמור לשם מצה בלבד, לא יוצא מהן. אבל אם שמר אותה לשם זבח, מאוד טוב. צריך להיות לשם קדושה, יוצא בזה. למה? כי הוא אומר שם, “שאם לא ימכר יאכל אותן”, והוא עשה את השמירה לשם מצה.
דיון: מה משמעות “שמירה לשם מצה”?
דובר 1: מעניין. הוא רואה שהשמירה אינה ממש ישירה, שאתה צריך לחשוב על מצה. אלא אם אתה חושב ישירות על משהו אחר זו הבעיה.
דובר 2: לא, הוא חושב גם על מצה. זו הנקודה. הוא סוחר, והוא רוצה למכור. הוא רוצה למכור לשם מצות מצווה.
דובר 1: לא, הוא אומר “יאכל אותן”. הוא מסיים ב”שאם לא ימכר יאכל אותן”. לא שהוא חושב על האחר לשם מצה. הוא לא אומר את זה. הוא מוכר את זה, והוא חושב על האחר לשם מצה.
דובר 2: למה אתה אומר כך? למה הוא מדבר על חלת תודה? האחר יכול גם לתת אותה לחלת תודה.
דובר 1: אמת, אבל הנקודה היא שיש לו כוונה כפולה. הוא לא עשה לעצמו. כשהוא עשה לעצמו, הוא עשה רק לשם חלת תודה. אבל עכשיו הוא עושה לשם “ווטאבר”, ו”ווטאבר” כולל גם מצה.
דובר 2: אתה אומר משהו טוב, אבל כאן אין כוונה ישירה. כאן אין כוונה ישירה. כאן אין כוונה ישירה. הוא אופה לעולם, ואנחנו יודעים שכשהוא אופה יש דעה שיש לו כוונה מסוימת שאולי זה יישאר לו.
דובר 1: אני לא מבין מה אתה אומר. זה צריך להיות נעשה לשם שתאכל פסח בלילה. זה לא אומר שאני מחויב לאכול את חתיכת המצה פסח בלילה. זה אומר שזה נעשה למצה שאוכלים פסח בלילה. אבל זה לא, זה נעשה למכירה.
דובר 2: למישהו יש חובה לאכול פסח בלילה, או לי. מה ההבדל?
דובר 1: אבל הרמב”ם לא אומר כך. אם זה מה שאתה אומר, הרמב”ם לא היה צריך להגיע ל”אם לא ימכר יאכל אותן”. הוא היה אומר “שעושה אותה לשם מצה” לאנשים אחרים.
דובר 2: זה מתכוון לזה, נו.
דובר 1: לא, הרמב”ם לא אומר כך. אני לא מבין מה אתה אומר. “שאם לא ימכר יאכל אותן”.
דובר 2: מאוד טוב. ואם יש מישהו שמוכר כל מצה בודדת, הוא לא יוצא.
דובר 1: אני מבין. אתה אומר שהוא לא מוכר מצות לפסח. הוא מוכר רק מצות לחלת תודה. מה ההבדל? הנקודה היחידה היא רק שמי שמוכר, הוא לא מתכוון דווקא לזה, כי תמיד כשמישהו מוכר הוא מתכוון גם לזה, אבל הוא מתכוון גם לזה. אנחנו חייבים להתכוון גם לזה. אם הוא מתכוון רק לזה, זו טעות ברורה, הוא לא יצא.
דובר 2: כן? זו לא שלילה, הוא חייב להתכוון גם לזה. מה הפשט? לא צריך לדעת איזו מצה אוכלים, זה לא הברור, זה לא החידוש. הוא חייב להיות סתם בשם מצה.
שיטת התוספות – סתם מספיק
דובר 1: התוספות אומר שסתם ריזן שלא מוכרים מצות, עושים סתם, זה לא הריזן שהוא יהיה. מבין? הוא יהודי, הוא נראה סתם ריזן, איזה סוג ריזן? אם הוא לא חושב על כלום, הוא עושה את זה כדי לעמוד שנה טובה, הוא לא חושב, הוא לא חושב. אה, אני אומר שעשיית סתם מספיקה.
הדבר הראשון הוא שלא יוצאים אם זה לא לשם מצה, מתכוון שהוא עושה לריזן אחר. הוא עושה לחלת תודה. אין דבר כזה לא לחשוב. למה אתה עושה? אפשר לשאול אותו למה הוא עושה? הוא לא יודע, הוא בריין דד. מאוד טוב, אז לא יוצאים. אם מכונה עושה מצה, לא יוצאים. צריך להיות את הדעת של מי שמפעיל את המכונה.
דובר 2: בסדר, שיהיה כך, אבל אין דבר כזה. כל פעם שאדם עושה משהו, הוא עושה לאיזה ריזן.
חידוש: המחשבה בחלק האחורי של המוח
דובר 1: וכאן יש לנו שאלה טובה, האם המחשבה שאינה מחשבה ישירה, אלא זה משהו כזה בחלק האחורי של המוח, הוא זוכר שאולי הוא ישתמש בזה לשם מצה, מספיק לקרוא לזה לא ישיר. זה לא ישיר. אדם יש לו מאפייה, כן? יש לו אלף עובדים. בסדר, הכוונה לא אומרת שאני מתכנן לאכול את המצה בפסח. הכוונה אומרת שאני עושה את זה למצות של פסח. עכשיו, הוא לא עושה את זה, הוא עושה למכירה, והלקוחות יקנו את זה לחלת תודה ולקידוש. אתה רואה שאין לזה את הדבר שהוא גם התכוון לעצמו. כל סוחר שמוכר מתכוון גם לעצמו. כך כתוב בגמרא. זה יפה, אתה רוצה את המחירים, אין שום בעיה.
דיון: האם צריך לעשות מצות ערב פסח
דובר 1: ושהמפרשים טענו שמההלכה יש ראיה שלא צריך לעשות ערב פסח מצות. אה, מאוד טוב. אמרתי את הגאון מנחם, והמנוחת אהבה יש לו אותו דבר. למה יש לו אולי דחייה על הגאון מנחם, לא הבנתי. שמא דווקא בתרומה. בקיצור, למה? כי חלת תודה כתוב בגמרא שלא עושים תודות ערב פסח. למה לא מביאים קרבן תודה ערב פסח? למה? כי יש איסור אכילת חמץ אחרי חצות. מאוד טוב. ממילא, הוא יוצא עם המצות שלו שנאפו בי”ג, והוא יצא בזה. לא, מה החידוש? לפחות, הוא לא יכול לאפות את המצות שלו ערב פסח. אז ממילא, הוא יהיה טוב.
וכתוב, הוא מביא אפילו את הראשונים, אני זוכר שיש פסקי ריקאנטי, הראשונים, צריך כן, אבל הם מביאים, זה לא ברור, הם מביאים את כולם שמה? אבל רואים בשבת ערב פסח שיוצאים במצה של פטורה. למה אפשר לעשות ערב פסח שבת? יום טוב? הוא אומר שיש ביתה, הוא מביא תוספתא שעושים את המצה ערב שבת כשערב פסח הוא שבת, כמו השנה אז. ואז היו צריכים לעשות את זה, אם זה כמו הפסח, היו צריכים לעשות מוצאי שבת. אבל הוא אומר שאפילו כשהיו עושים את קרבן הפסח עצמו, לא היו צריכים לעשות את המצה אז, לא כתוב דבר כזה. אז אני לא יודע.
רבינו יונה – “כדי שתהא אפייתה סמוך לאכילתה”
דובר 1: אבל אחרים אומרים כן שעדיף לעשות ערב פסח. כמו שרבינו יונה אומר, “כדי שתהא אפייתה סמוך לאכילתה”.
עוד הוא אמר, “כשם שאין הפסח נאכל אלא צלי, כך אין המצה נאכלת אלא על ידי האור”. זה ה, הוא מביא רש”י, כן. בקיצור, הוא טען עם הרש”י, אפילו בדיעבד מה שפחות, זה לא מסתדר כמו הגאון מנחם. יש דין כזה שפסח, לא כך? שמצה עשירה לפסח תיעשה באותו זמן כמו פסח. והם לא מסכימים עם זה ההלכה.
אוקיי. עוד, הוא אומר, הרכ”ח אומר שאפילו ללילה השני צריך לאפות ללילה השני חביבות המצווה. אוקיי, זה יכול להיות כי זה מצות טריות. זה דבר יפה. יכול להיות שזו הסיבה האמיתית, זה טרי, זה יותר טוב. מצות ישנות… לא, מצות טריות, עכשיו נאפו. כל יום עושים מצות טובות יותר.
הלכה יא – הכל חייבים באכילת מצה
דובר 1: אוקיי, הוא אומר את כל הגרא”מים הלאה. הלכה י”א, מי… אתה רואה את הגרא”מים, זה נכנס כאן לאפיקומן?
דובר 2: לא, הבא. לכאורה זה הולך להלכה הבאה, י”ד.
דובר 1: לא, לא, זה דף י”א. הם אצלך, הדברים לא כמו שאתה יכול לזרוק פנימה, זה הולך מאוחר יותר. אוקיי, הלכה י”א. מי חייב באכילת מצה?
אם אני אופה מצות פסח, זה דבר יפה? אם אני אופה? לא, אני לא אופה, אני לא אופה. אני נותן לאשתי לאפות, אם היא רוצה היא יכולה. הכל חייבים, כמו ששוחחנו עכשיו. אבל האישה רוצה פחות, כתוב ממש “הכל חייבים באכילת מצה, אפילו נשים ועבדים”. הוא רוצה שהיא לא תהיה מחויבת איתו, שהיא לא תהיה בנחמת מצות. אבל הוא רצה…
קטן שיודע לאכול פת
תרגום לעברית
דובר 1: הוא אומר שילדים קטנים מאוד לא אוכלים פת, צריך גמרא בשביל זה? היו לך ילדים קטנים פעם? שם לפי מה שאני זוכר, ילדים קטנים אוכלים בקבוקים עם חלב מהאמא, כל אחד לפי מנהגו, וכשהם נעשים קצת יותר גדולים הם אוכלים פת. אבל כאן קטן הוא אומר שאפשר לשרות את המצה. רק בשביל זה, רק אמרתי, תשים את הבקבוק… אמרתי, נמיחה זה בכלל לא טוב. אה, נמיחה. “והיא שלא נמיחה”, נכון?
אוקיי, אבל זה עניין כללי, כמו קטן שהגיע לחינוך, שבכל מצווה, לא בכל מצווה, אבל במצוות שונות בודקים קטן לפי העניין. בדיוק, זה מעניין. יודע שהוא מבין שזו מצווה, רק סתם יודע לאכול פת. יודע זה רק לברכות שצריך לומר, אבל לנסיעה לא עומד אף פעם יודע. אתה לא צריך ללמוד פת לחם. יודע לנענע כן עומד, אוקיי, דברים שיודעים, אתה לא צריך לדעת, אתה פשוט אוכל.
אגב, הדברים שאתה מספר,
קטן שהגיע לחינוך – שיעור החינוך במצה
דובר 1:
אוקיי, אבל זה כללי, כמו קטן שהגיע לחינוך, שבכל מצווה, לא בכל מצווה, במצוות שונות נותנים לקטן לפי העניין.
קטן שיודע לאכול פת – שהוא מבין שזו מצה, רק יודע לאכול פת. יודע זה רק לברכות שצריך לומר, אבל לעשיות לא עומד אף פעם יודע. יודע לנענע כן עומד, אוקיי, שהוא צריך לדעת מה הוא עושה. זה לא אכילת פת.
זה אגב, הרמב”ם עצמו, אין מקור ללשון הזה. קטן, הגמרא אומרת, אה, הוא מביא בסוכה עומד שם קטן האוכל כזית פת לשלחן פסח. אוקיי, אבל החינוך הוא מאימתי הוא יכול לאכול חלה, מאימתי הוא יכול לאכול לחם. מה עומד שם? מתחילים מחנכים אותו למצוות, מחנכים אותו לאכול כזית מצה. יפה מאוד.
זה, העולם לא יודע על זה. זה שיעור קטן מאוד הקטן שיכול לאכול פת. תינוק בן שנה כבר יכול לאכול פת. צריך להקפיד לתת לילדים הקטנים. לא מדברים על פת סתם ככה, אלא כזית קטן. הוא הולך לישון, אחרת הוא הולך לישון. רק לזכור לתת לו. צריך לתת לאפיקומן, לשולחן ערוך, מה שלא יהיה, לפני שמגיעים למרור הוא נרדם.
חינוך או הרגלה?
אם חינוך פירושו לאמן אותו, אף אחד לא זוכר שהוא אכל את זה כשהיה בן שנה או שנה וחצי. זו רק הרגל, לא לאמן אותו, אלא הרגלה.
זה הוא אומר, לפי הברייתא, יש ברייתא בחגיגה מה שלא יהיה, זה מופיע יותר במסכת סוכה, החינוך לא הולך לפי, לא הכל לפי השנים. זה לא הולך עם זה, זה הולך עם מה שהוא יכול. כך זה נראה.
אז, כך יוצא, לא ידעתי על זה. אבל יוצא שמה? שצריך כן, אפילו ילדים קטנים מאוד לפי הרמב”ם. אנחנו בדרך כלל הולכים… צריך לדעת, זה גיל החינוך, ואומרים תמיד גיל החינוך שקטן יותר זה שיעור גדול יותר, אבל זה אולי רק דברים שצריכים דעת מסוימת, כמובן. אבל זה לא שנה, מאימתי שכבר קורה שנותנים לו עוגייה והוא יכול לנשוך והוא יכול לאכול.
חולה שאינו יכול לאכול מצה
דובר 1:
כן, חולה שאינו יכול לאכול, מה עושים? מצה. כן, אינו יכול לאכול מצה. עומד אצלי? יפה מאוד. תסתכל ב… כי אם אינו יכול לאכול לא עוזר, נמי יאכל. כי אני לא יכול לאכול, כן, קצת. אין חילוק. הדין הוא, שורין לו רקיק במים, ולא בודקים אם הוא קטן שאינו יכול לאכול פת.
עכשיו, יש לי רק שאלה מעשית, מה עושים? שורין לו רקיק במים ומאכילין אותו, ואם אינו יכול לאכול, לא מאבדים את כל הצירוף פת, כן? למדנו קודם, נמוח ונותן לו. ברשורי יוצא, ברקיקה שרי, ואם אינו יכול לאכול, נמוח. זה העניין. זה הפשט. אני לא יודע מה בדיוק החידוש כאן. אוקיי.
זה יותר על ה”ואם אינו יכול לאכול”. אבל זה כבר למדנו, שוב. כן, אבל זה כבר רק השלכה מעשית שכבר ידענו. זה לא משהו שלא יודעים. אוקיי.
סיום הלכות אכילת מצה – הכל חייבין
דובר 1:
עד כאן, הלכות אכילת מצה. עכשיו נלמד את הרבנן של אכילת מצה. מדברי סופרים. מדברי סופרים באכילת מצה.
זה מעניין, כי למשל ההלכה האחרונה, בדרך כלל הרמב”ם כותב את הדבר הראשון בכל דבר, נכון? שוב. בדרך כלל השאלה מי חייב במצווה מסוימת עומדת הדבר הראשון, וכאן זה אולי הדבר האחרון, ההכל חייבין. זה מעניין. זו באמת שאלה. כי הוא אומר בכל מקום ובכל זמן, היה מתאים מאוד לומר מי כולם מחויבים. כן, ברור.
הלכה יב: מדברי סופרים – אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן
דובר 1:
עכשיו. הדברי סופרים זה מה? דברי סופרים שאין אוכלים אחר מצה אחרונה אפילו קליות ואגוזים וכיוצא בהן, ולא אוכלים כלום אחרי מצה. ממילא מה עושים? אלו, אלו אוכלים מצה, אוכלים אחריה חרוסת ופרפרות, חוזר.
אם הוא כבר אכל, הוא אוכל עוד מצה? נכון, מה הפשט? פשט הוא, לא צריך… בוא נראה מה הפשט. פשט הוא, לא צריך… בוא נדבר הלאה. פשט הוא, לא צריך לאכול רק מצה. “אחר אכילת מצה” לא פירושו הכזית הראשון של מצה. מותר לאכול אחר כך, אבל בסוף, הדבר האחרון שאוכלים זה מצה.
דיון: למה אוכלים מצה פעמיים?
דובר 1:
זה מעניין, כי לכאורה, מה שאנחנו קוראים אפיקומן, נכון? אבל תחשוב, זה קצת מצחיק הדבר הזה. ממה שאתה אומר הרעיון של חזרת כיבוד זה קצת מצחיק. למה? אנחנו אומרים שאחרי אכילת המצה, איזו מצה? המצה היא כבר מצווה, נכון? כזית יוצא. לכאורה כבר לא היה מותר לאכול כלום אחר כך. וכאן יוצא שאוכלים, ואוכלים שוב. מה הפעם השנייה שאוכלים? זו לא שום מצווה. משהו מצחיק, נכון?
דובר 2:
לא, מבין מה הוא אומר? יש כן. המצווה של לסיים עם פסח, להישאר עם טעם פסח בפה.
דובר 1:
טעם מצה הוא מתכוון. טעם מצה, כן. זה קצת מצחיק. בוא נראה מה הוא אומר.
הוא עומד במשנה, “אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן”. אפיקומן פירושו קינוח. כן, אנחנו אומרים אפיקומן פירושו המצה. אפיקומן פירושו מה שאסור לאכול אחרי המצה. אפיקומן פירושו החתיכה האחרונה של מצה.
דובר 2:
לא, אבל הוא נעשה הדבר האחרון. כן, כן.
דובר 1:
לא ברור, אולי זה מדבר שהוא לא אכל מצה בהתחלה. זה של אכילת מצה פעמיים זה עדיין מצחיק. אני לא רואה תירוץ פשוט.
דובר 2:
לא, הרמב”ם אומר שאי אפשר לתקן, כי לא הפשט שהכזית מצה, אסור לאכול כלום אחרי הכזית מצה. זה לא האיסור. האיסור הוא שלא להסתלק, שיישארו עם טעם מצה. ממילא אפשר לעשות את זה תמיד.
דובר 1:
אתה מבין מה אני שואל?
דובר 2:
אני לא מבין מה אתה שואל, לא. הרבנן אמרו שאחרי אכילת המצה לא לאכול כלום. פשט של זה הוא שאוכלים מצה וזהו. או דרך אחרת אפשר לומר, לאכול מצה האחרונה כדי שלא לאכול אחר כך כלום. אם כבר אכלת מצה, אחר כך התחלת לאכול תפוצ’יפס, אתה הולך לאכול שוב מצה? מה נכנס השוב?
דובר 1:
נכון. צריך לומר כי האחרונה בכל מקרה לא המצווה, זו לא מצת מצווה. אבל אם אומרים שיש דין נוסף של דרך כמו הזקן עם טעם מצה בפה, יכול להיות.
תראה, אם יאכלו לפני זה לא יועיל לכאורה, לא ראיתי את ההלכה, אבל יש עניין שלא לאכול אכילה גסה. כן, אם אומרים שהוא הולך לאכול את המצה, הכזית, אחרי אכילת כל שאר הדברים, זו אכילה גסה. בשום אופן זה לא נחשב שאוכלים אכילה גסה. אבל מה העיקר שאוכלים טעם אכילה, טעם בפה.
דובר 2:
לא, אין סתירה. לא, אין סתירה. הייתי צודק.
דובר 1:
אבל, פסח, בוא פסח, אוכלים אחרון וזהו, נכלל על השובע. אם כך, למה צריך לאכול מצה האחרונה לשם… מה החתיכה השנייה של מצה שאוכלים? זה מאוד מצחיק. אני מתכוון, זה מאוד מצחיק.
זה עוד יותר מצחיק כשאנחנו יודעים שהרי שותים שתי כוסות יין אחרי הכזית מצה. אז אם המילה היא שצריך ממש להישאר טעם בפה של המצה בפה…
דובר 2:
זה לא כל כך קשה לי. אבל מה שקשה לי זה שזה קצת מצחיק שצריך… מה המצה המזויפת שאוכלים כאן כדי שיהיה טעם? לא טעם של מצה, זה טעם של לחם, אבל זה לא טעם של מצה. מבין מה אני אומר? אתה ברמה להרגיש חילוק בטעם כדי לאכול סתם מצה?
דובר 1:
אנחנו עדיין לא יודעים מה בכלל המקור של המצווה מדרבנן, מה הפשט של זה. פסח יש לנו עניין של קרבן פסח. אבל מה העניין של מצה? כדי להיות טעם מצה? אבל טעם מצה פירושו טעם אכילת מצה לכאורה. זה קשה להבין.
מה הפשט? אומרים סתם טעם מצה וזה נשאר? זה מצחיק. כן, זה מצחיק. אתה יכול להבחין שכאן לא מצחיק ושם לא מצחיק. נכון. נראה קצת מצחיק.
דובר 2:
אתה לא רואה חילוק?
דובר 1:
אני רואה חילוק. זה לא מצחיק. מצחיק, אין בעיה, שיהיה מצחיק.
יש תירוצים שונים על זה, מה הטעם.
דובר 2:
מה? מה התירוצים?
דובר 1:
יש טעמים אחרים. יש טעמים אחרים על זה. אוקיי.
הרמב”ם מביא שהיתד נאמן אמר… זה מצחיק, העליון זה ממש ליצנות. הרמב”ם אומר הטעם הוא טעם מצה. תוספות יש טעם אחר, פסח על השובע, שבירת יצר, מעשה דרבי עקיבא. אחר כך הוא אומר שהאיש חי ישראל אומר…
דובר 2:
הלו? זה אדם נורמלי. אתה תופס שהוא עושה ליצנות מאיתנו?
דובר 1:
יש להם חילוק. השם משמואל אומר שזה הלימוד.
דובר 2:
הלו? מה? אני רוצה תירוץ חסידי. אין לי סבלנות להבין את הפשטות. הפשטות זה לא תירוץ חסידי. אוקיי, תמשיך. כן?
הלכה יג: אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח
דובר 1:
עוד הלכה אחת שהרבנן אסרו חכמים. כן?
דובר 2:
הלו? אסרו חכמים.
דובר 1:
זה נכנס לי. כן, כן, אסרו חכמים. אני חושב שמדברי סופרים עולה על שתי ההלכות האחרונות, לא רק על רוב זה.
דובר 2:
לא, לא, אסרו חכמים זה דבר אחר. זה היה כמו כותרת. מדברי סופרים. עכשיו נתחיל הלכות שונות מדברי סופרים שאין מחויבים. הם לא כאן לתרגם את המשפט.
דובר 1:
יש חילוק אצל הרמב”ם עם הדברי סופרים ועם האסרו חכמים. כל הטעם, כי שני האיסורים של הרבנן דומים מאוד. שלא יהיה טעם מצה לפני, וכן יהיה טעם מצה אחר כך. כדי שיהא היכר לאכילתו בערב. הוא לא אומר כמו שהרמב”ם אומר, שתאכל בתאווה בלילה, או זה מה שזה אומר? הרמב”ן אומר לא היכר. שלא ייראה כמו סתם באמצע אכילה. אהא, כל היום אוכל כבר מצות, עכשיו אוכל עוד מאותו דבר. אוקיי, טוב מאוד.
נו, חומרא רצו להוסיף כאן.
הטעם של האיסור: היכר לאכילתו בערב
דובר 1: שלא יהיה טעם מצה לפני, וכן יהיה טעם מצה אחר כך, כדי שיהא היכר לאכילתו בערב. הוא לא אומר כמו שהרמב”ם אומר, כמו שיאכלו לתאבון בלילה. זה מה שהוא מתכוון? הרמב”ם אומר כבר היכר. שלא ייראה שאתה אוכל סתם באמצע. כל היום אוכל כבר מצות, עכשיו אוכל עוד מאותו דבר. אוקיי, יפה מאוד.
הדין של מכת מרדות
דובר 1: מאיפה… אהא, רציתי שיהיה ברור. וממילא, מי שאכל מצה בערב פסח מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו. מה עומד ברמב”ם? מכין אותו מכת מרדות. אתה קורא את הרמב”ם שנכד של שארף כתב? אולי קורא את הרמב”ם שרבי משה בן מימון כתב? זה דין כללי במכת מרדות. מכת מרדות הולך עד שתצא נפשו. אמרת שאתה רוצה היכר, אתה מדבר פתאום על עונשים. אצל הרמב”ם זה מכת מרדות, הוא מדבר באמת חמור. אם מי שאכל, מישהו שכבר סיים לאכול.
דובר 2: כן, אני בטוח שהוא לא מתכוון לזה. צריך להבין מה זה אומר.
דובר 1: כן, אוקיי, מה זה אומר מה זה אומר. חיים.
דיסקוסיה: המקור של מכת מרדות — ירושלמי
דובר 1: הבן איש חי מתייחס לנוסח, אבל בכל מקרה, זה לא נכון. ה… מה לא יכול להיכנס? אה, הרבינו מנוח מתייחס ל”עד שתצא נפשו”. הוא מתייחס לזה. בכל אופן, איך זה עומד? יש מקור למכת מרדות? זה סתם כללי ככה? אני חושב שאתה שואל מצחיק.
דובר 2: אולי קבלו רשותא ולוקו? יש גרסה כזו? בירושלמי, אולי.
דובר 1: כן, אני רואה ברבינו מנוח מביא הוא את הירושלמי, קבלו רשותא ולוקו. אה, יפה מאוד. ר’ אברהם, יפה מאוד, אתה צודק. הוא אמר לוקו. הוא לקח מאוד ליטרלי את הירושלמי. ממילא, לוקו. איי, מה זה לוקו? לוקו מדרבנן, מכת מרדות. נו נו, חיים.
החילוק של הרבינו מנוח: דווקא מצת מצווה
דובר 1: הוא אומר, הרבינו מנוח, שזה מדבר דווקא על מצה כשרה. למשל, מצה שלא נעשתה לשם מצווה, או מה ששלום נכרים מותר, זה עומד בגמרא, נכון? הוא אומר שזה ממלא נפשו מהם, כי לא בא לידי איסור. זה הפשט, כי אין דין בסוג המצה, יש רק בהיכר של המצה, דווקא המצה, הסוג הכשר של מצה. מבין?
דובר 2: נכון, מצת מצווה.
דובר 1: אוקיי. הלאה.
תירוץ דרושי ב”עד שתצא נפשו”
דובר 2: כן. יכול להיות עוד תירוץ בנפשו, פירושו כך, שהנפש, כי עכשיו מתקן את זה, כי הנפש שאכלה מצה כבר אינה, עכשיו הנפש החדשה מתחילה עם רעננות. זו טריפה מתה. זה לא אומר מוות, זה אומר שהוא לא חושב יותר על זה.
דובר 1: כן. אוקיי.
דובר 2: מה זה לא חושב יותר על זה? כי הוא לא חושב יותר על זה. כי הוא לא חושב יותר על זה.