סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור על רמב”ם הלכות חמץ ומצה, פרק ז’
—
סקירה כללית — מהלכו של הרמב”ם בפרק ז’
הרמב”ם “הלך אחורנית” מהמשנה. במסכת פסחים פרק י’ כותבת המשנה כמעט נוסח הגדה של פסח — “מוזגין לו כוס ראשון”, “הביאו לפניו”, “והכאן הבן שואל”, “לפי דעתו של בן”, “בכל דור ודור”, “לפיכך אנחנו חייבים”, “הלל” — הכל כרונולוגית, בלי חילוק בין דאורייתא ודרבנן, בלי מבנה לוגי של כללים ופרטים. יש כאלה שמדפיסים הגדות שבהן העמוד הראשון הוא המשניות, כי זה ממש “הגדה של פסח של המשנה.”
הרמב”ם חילק זאת לשניים: פרק ז’ — ההלכות, הכללים, היסודות של מצוות סיפור יציאת מצרים; פרק ח’ — “סדר עשיית מצוה זו” — הסדר המעשי כיצד מקיימים. הרמב”ם החליט: תחילה נאמר את ההלכות (כללים ופרטים), אחר כך נראה כיצד מקיימים. הוא הוציא מתוך הגדה של פסח של המשנה את כל ההלכות.
—
הלכה א’ — מצוות סיפור יציאת מצרים
דברי הרמב”ם: מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן… שנאמר “זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים”… מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו… כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.
פשט
יש מצוות עשה מן התורה לספר על הנסים והנפלאות של יציאת מצרים בליל ט”ו ניסן. צריך להודיע לבנים אפילו אם אינם שואלים. וכל המרבה הרי זה משובח.
חידושים והסברות
1. הרמב”ם עושה מסיפור יציאת מצרים מצוה נפרדת — הרמב”ם “כמעט מחדש” שיש מצוה כזו. הוא מצא זאת בבה”ג (בעל הלכות גדולות), אבל הוא עושה מזה “כאילו מצוה” עם הגדרה ברורה.
2. המצוה היא עצמאית מבנים, שאלות או תשובות — “מצוות הספור אינה קשורה לבנים, לא לשאלות, ולא לכלום.” זהו היסוד של הלכה א’. רק אחר כך באים בנים, שאלה ותשובה וכו’ כפרטים כיצד לקיים טוב יותר.
3. “כל המרבה הרי זה משובח” — למצוה יש מינימום ומקסימום. הרמב”ם אינו אומר בבירור מהו המינימום, אבל אולי המינימום הוא בערך מה שכתוב בהלכות הבאות.
4. לשון “והגדת לבנך” — הרמב”ם רצה להביא את לשון חז”ל כמו שהוא, כי הוא מבין ש”זו כל ההגדה.”
—
הלכה ב’-ג’ — בנים, לפי דעתו של בן, שאלה ותשובה, שינויים
דברי הרמב”ם: לפי דעתו של בן אביו מלמדו… ועושה שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו…
פשט
צריך לספר לבנים לפי דעתם; צריך לעשות שינויים כדי שישאלו.
חידושים והסברות
1. בנים ושאלה ותשובה הם שני ענינים נפרדים “חיצוניים” — במבנה הלוגי של הרמב”ם: (א) יש מצוה לספר; (ב) פרט/תנאי — אם יש בנים, צריך לעשות זאת להם לפי דעתם; (ג) לבנים — שיהיה בדרך שאלה ותשובה; (ד) ממילא צריך לעשות שישאלו. “אפשר לעשות אחד או השני, הטוב ביותר לעשות שניהם.”
2. השאלה והתשובה היא “כמעט מזויפת” — אפילו כשעושים שינויים כדי שהילד ישאל, זה “כמעט מזייף את השאלה והתשובה” — מארגנים את זה, זה לא ספונטני.
3. שינויים בלי ילדים — מה עושים כשאין ילדים בסדר? הדברים ששואלים במה נשתנה עושים גם בלי ילדים, כי לדברים האלה יש טעם בפני עצמו. אבל דברים כמו “לגנוב את האפיקומן” — “מי גונב את האפיקומן כשיושבים לבד?” יש מחלוקת בביאור הלכה על כך.
—
הלכה ד’ — מתחיל בגנות ומסיים בשבח
דברי הרמב”ם: מתחיל בגנות ומסיים בשבח. כיצד? מתחיל ומספר שבתחילה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל… ומסיים בדת האמת… וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו… ומסיים בנפלאות ונסים שנעשו לנו ובחירותנו.
פשט
צריך להתחיל בגנות (בושה/צרות) ולסיים בשבח.
חידושים והסברות
1. מקור “מתחיל בגנות ומסיים בשבח” הוא ממזמורי הלל/הודאה — זה “דבר פשוט” שרואים בכל מזמורי ההלל: “מן המצר”, “בצאת ישראל” — תמיד מדברים על כמה רע היה, וכמה טוב עכשיו. גם ב”הודו לה’” של ערב שבת (תהלים ק”ז) שם מספרים על תועים, שבויים, חולים — והקב”ה מושיע אותם.
2. למה צריך להתחיל בגנות — יסוד ההודאה — אדם שמעולם לא היה לו צער, הוא לא מתחיל להודות, “כי זה ברירת מחדל, ככה זה בא.” רק כשהקב”ה עושה חסרון, צרה, מבינים את ערך הישועה.
3. קרבן תודה ומזמור לתודה: בקרבן תודה תמיד היו קודם צרות — חולה שנתרפא, חבוש שיצא, יורדי הים, הולכי מדבריות. זה המודל של מתחיל בגנות: תחילה הגנות (צרה), אחר כך השבח (הצלה).
4. למה לא מודים על ה”ברירת מחדל”? שאלה חדה: למה אין קרבן תודה למי שהיה בריא כל חייו? למה רק כשהיה חולה והבריא? זה לכאורה לא מתאים להשקפה החסידית שצריך להודות על הכל.
5. תשובה — עולם כמנהגו נוהג: כשלא קרה כלום, לא היה שינוי, אין דין הודאה. מוזכר פירוש של”ה — שאין “זכות” לצפות לבריאות. אבל זה נדחה: הקב”ה ברא את העולם “עולם כמנהגו נוהג” — יש זכות לצפות למהלך הטבעי. רק כשמשהו משתנה (צרה והצלה), רק אז יש דין הודאה.
6. הגדרה בריסקאית: בלימוד בריסק — “דין הודאה” קיים רק כשהייתה צרה וניצלו. זו הגדרה הלכתית, לא רק רגש. הרב בריסק ר’ חיים היה עושה הגדרות כאלה.
7. נס מול הכרת הטוב: חילוק בין “דין הודאה” (שדורש צרה/הצלה) לבין “הכרת הטוב” (שהוא משהו אחר). מוזכר חידוש שפירא — שצריך להכיר טובה אפילו לבעל חיים, אבל זה לא אותו “דין הודאה.”
8. מה פירוש “נס”? “נס” בלשון הקודש פירושו תמיד הצלה — ניצול ממשהו. אפילו ב”נסים שבכל יום” במודים — גם שם הכוונה להצלות.
9. [דיגרסיה: “גלה כבודך”] דיון על הנוסח “מי שיצא מן הנפיחה בשעת תפילה” — שם כתוב “גלה כבודך לפניך, ברצוני נקבים נקבים.” זו בושה לאדם, וגם זה מין “נס” — ניצול מבושה.
מחלוקת רב ושמואל במתחיל בגנות
שתי שיטות מה פירוש “גנות”: רב אומר “מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו”, שמואל אומר “עבדים היינו.”
– שני סוגי גנות: ב”ארמי אובד אבי” (שיטת רב — עובדי ע”ז) זו לא טראומה, אלא ירידה רוחנית. ב”עבדים היינו” (שיטת שמואל) זו צרה פיזית. אלו שני מהלכים שונים במתחיל בגנות.
– אילו אברהם, יצחק, יעקב היו להם רק ילדים צדיקים בלי ירידות, לא היינו מעריכים אותנו כל כך. המתחיל בגנות נותן הערכה עמוקה יותר לעלייה.
—
הלכה ה’ — רבן גמליאל: פסח, מצה, ומרור
דברי הרמב”ם: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בליל חמשה עשר לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה, ומרור. פסח — על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים… מצה — על שום שנגאלו… מרור — על שום שמררו המצריים…
פשט
מי שלא הזכיר את שלושת הדברים — פסח, מצה, מרור — לא יצא.
חידושים והסברות
שלוש דרכים להבין את דין רבן גמליאל ביחס להגדה:
1. חיובי (פלוס): מלבד מתחיל בגנות ומסיים בשבח, צריך בנוסף לגלות את טעם המצוות. זה מוסיף חיוב נוסף.
2. שלילי (מינוס): רבן גמליאל בא למעט — לא צריך לדבר כל כך הרבה, יוצאים אפילו אם מדברים רק על שלושת הדברים הבסיסיים.
3. אלטרנטיבי: רבן גמליאל אולי יש לו הגדה אחרת מהתנאים הקודמים. התנאים הקודמים אמרו הגדה פירושה מתחיל בגנות; רבן גמליאל אומר, מ”והגדת” לומדים שהגדה פירושה פסח, מצה, מרור — זה הכל.
אצל הרמב”ם אבל זה לכאורה לא אחד משלושת אלה, אלא דין נוסף בהגדה — “מדיני הגדה” או “דברים הנכללים בהגדה”. הרמב”ם מונה זאת כעוד אחד מהדברים הנכללים בהגדה.
רבן גמליאל מחבר סיפור עם מצוות הלילה: רבן גמליאל מראה שסיפור יציאת מצרים אינו מופרד ממצוות הלילה. אי אפשר לעשות סיפור יציאת מצרים בשעה 9 ואחר כך בשעה 10 לשבת לסדר — זה חלק מפסח, מצה ומרור.
רבן גמליאל לשיטתו? אולי לרבן גמליאל יש יסוד אחר לסיפור יציאת מצרים — לא כמו הרמב”ם שמכניס זאת תחת “סיפור יציאת מצרים,” אלא אולי זה חלק מהעבודה של קרבן פסח עם מרורים.
המחלוקת על “לא יצא ידי חובתו”
שיטת רש”י: “לא יצא” פירושו לא יצא מצוות מצה ומרור — כלומר הסיפור הוא תנאי באכילת מצה ומרור. זה מרמז שאולי יש ראשונים שלא סוברים שיש מצוה נפרדת של סיפור יציאת מצרים.
רמב”ן, ר”ן, ריטב”א: “לא יצא” הוא לאו דווקא — הוא כן יצא, אבל לא עשה כראוי.
קושיא על הפירוש “לאו דווקא”: איך אפשר לומר ש”לא יצא” פירושו לא “לא יצא”? כשכתוב בגמרא “לא יצא”, איך אפשר לדחות זאת?
תירוץ: הם מבינים ש”לא יצא” מדבר על הלכות מצה ומרור — וזה לא יכול להיות שלא יצא מצה ומרור כי לא הזכיר פסח מצה מרור. לכן צריך לומר “לאו דווקא.”
אבל אם לומדים כמו הרמב”ם ש”לא יצא” פירושו לא יצא עיקר חובת הגדה — המינימום של סיפור — אז “לא יצא” יכול להיות כפשוטו. אדם שהאריך בכל הענינים אבל לא הזכיר את הבסיס של פסח מצה מרור, באמת לא קיים את עיקר חובת הגדה.
ראיה מההקשר במשנה: המשנה אומרת “וכל המוסיף ומאריך הרי זה משובח” — חשוב מאוד להרבות. אבל מיד אחר כך בא דין רבן גמליאל: אפילו אם אתה מרבה, אם לא הזכרת את שלושת הדברים הבסיסיים, לא יצאת. זה מתאים יותר לפירוש ש”לא יצא” הוא כפשוטו.
טענה נגדית: אם “לא יצא” הוא לאו דווקא, המשנה הייתה צריכה לכתוב בלשון חיוב: “כיון שאמר שלשה אלו יצא ידי חובתו” — לא בלשון של “לא יצא.” הלשון השלילי מתאים יותר ל”לא יצא” ממשי.
—
“ודברים אלו הן הנקראים הגדה” — סוף הלכה ה’ / הלכה ז’
דברי הרמב”ם: “ודברים אלו הן הנקראים הגדה”
פשט
הרמב”ם מסכם ש”הגדה” מורכבת מהיסודות הבאים: (1) שאלות ותשובות עם שינוי, (2) מתחיל בגנות ומסיים בשבח, (3) הסבר פסח, מצה ומרור.
חידושים
– “ודברים אלו” — מה הכוונה? הרמב”ם מתכוון שארבע ההלכות (שאלה/תשובה, מתחיל בגנות, פסח/מצה/מרור) הן ההגדרה של הגדה. “ודברים אלו הן הנקראים הגדה” — זה סוף הלכות הגדה. לא מינימום, אלא זה מה שהגדה פירושה.
– “אם רוצים לעשות נוסח הגדה משלכם”: צריך שלושה (שניים וחצי) דברים: (א) שאלה עם תשובה עם שינוי, (ב) מתחיל בגנות ומסיים בשבח, (ג) פסח מצה ומרור.
—
הלכה ו’ — בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו
דברי הרמב”ם: בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים, שנאמר “ואותנו הוציא משם”. ועל דבר זה צוה הקב”ה בתורה “וזכרת כי עבד היית” — כאילו אתה בעצמך היית עבד.
פשט
בכל דור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא עכשיו ממצרים — לא רק כזיכרון היסטורי, אלא כחוויה חיה ורעננה.
חידושים והסברות
1) גירסא “להראות” מול “לראות”
גירסת הרמב”ם היא להראות את עצמו (בכל הגירסאות), לא לראות את עצמו כמו בנוסחאות אחרות. ההבדל משמעותי:
– לראות = דבר פנימי, רגש, מדמיינים את עצמנו, משתמשים בדמיון.
– להראות = צריך להראות זאת, זה חייב להיות מעשה חיצוני.
שלוש אפשרויות: (א) לרמב”ם הייתה גירסא “להראות” במשנה; (ב) לרמב”ם הייתה “לראות” אבל הבין שהכוונה “להראות”; (ג) הוא התכוון להבהיר את הפשט.
2) הפסוק “ואותנו הוציא משם”
דיוק הרמב”ם: “ואותנו” לא מדבר רק על דור יציאת מצרים. מאחר שזו מצוה לדורות, “אותנו” חייב תמיד להתכוון לנו — בכל דור. הפסוק מדברים ו’ (תשובה לבן חכם): “עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה’ ממצרים… ואותנו הוציא משם”.
3) הפסוק “וזכרת כי עבד היית”
הרמב”ם מביא את הפסוק “וזכרת כי עבד היית” כמקור. זה חידוש גדול, כי פשט הפסוק (בעשרת הדברות, לגבי שבת, או לגבי רחמנות על עבד) לא מדבר על ליל הסדר. הרמב”ם עצמו חיבר את הפסוק עם ענין ליל הסדר.
למה הרמב”ם בחר דווקא בפסוק זה? כי פשט הפסוק הוא שצריך לזכור ממש שהיינו עבדים — לא הסבא, אלא אתה. הפסוק אומר “כי עבד היית” — אתה עדיין במצב מסוים של “עבד”.
הרמב”ם מוסיף את המילה כאילו — “כאילו אתה בעצמך היית עבד” — שלא כתובה בפסוק. זה אותו דיוק כמו ב”ואותנו הוציא משם” — הפסוק מדבר פשוטו על הדור הראשון, אבל אנו אומרים זאת כאילו זה מדבר עלינו.
קשר לרמב”ן: הרמב”ן על הפסוק “וזכרת כי עבד היית” (בצדקה) אומר שהתורה רוצה שאדם ישתמש בדמיון — להעמיד את עצמו במצב העני, כי “אתה היית עני”. זה מראה שהתורה עצמה מתחשבת בכוח הדמיון — אדם שלא היה עצמו במצרים (אלא סבו) יכול להשתמש בדמיון. זה תומך ב”לראות את עצמו כאילו” של הרמב”ם.
4) “כאילו” — מה הכוונה?
המושג “כאילו” פירושו שאדם משתמש בדמיונו (אימג’ינציה) כדי להרגיש כאילו הוא עצמו יצא. הרמב”ם מבין שזה לא רק ביטוי רטורי, אלא חיוב ממשי להשתמש בכוח הדמיון.
קושיא: בהגדה עצמה “ואותנו הוציא משם” נדרש שאנחנו באמת יצאנו (לא כאילו). איך זה מתאים ל”כאילו” של הרמב”ם? זו נשארת שאלה.
5) האם “כאילו” נוגע לכל שבת?
אם צריך לזכור יציאת מצרים כל יום (ושבת), האם צריך כל פעם את ה”כאילו”? המסקנה שה”כאילו” ספציפי לליל פסח, לא לכל שבת.
6) המקורות: משנה, גמרא, והגדה — שלוש לשונות
– המשנה (פסחים קט”ז ע”ב): “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו” — בכתבי יד מסוימים אין פסוק לידה. בנוסחאות אחרות מובא הפסוק “בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים” — הדיוק מהמילה “לי” (לי).
– רבא בגמרא: “צריך שיאמר ואותנו הוציא משם” — זו לשון רבים, “אותנו”.
– נוסח ההגדה שלנו: מביא שניהם — תחילה “בעבור זה עשה ה’ לי” ומיד אחר כך “לא את עצמו בלבד גאל הקב”ה אלא אף אותנו גאל עמהם, שנאמר ואותנו הוציא משם“.
החידוש שבהגדה שלנו מאוחדות שתי הלשונות — לשון יחיד (“לי”) ולשון רבים (“אותנו”).
7) מה כוונת רבא?
– אם במשנה אין פסוק (כמו בכתבי יד מסוימים), פירוש רבא: הדרך לקיים “לראות את עצמו” היא באמירת הפסוק “ואותנו הוציא משם” — לא אומרים “הוא הוציא את אבותינו”, אלא “הוא הוציא אותנו“. זה הביטוי המעשי של “כאילו”.
– אם במשנה כן כתוב הפסוק “בעבור זה עשה ה’ לי”, צריך להבין מה רבא מוסיף ב”ואותנו”. הרשב”ם לומד
שרבא אומר: הפסוק “ואותנו הוציא משם” הוא להראות את עצמו כאילו יצא — זו הראיה.
8) תוספת הרמב”ם של “עתה” (עכשיו)
הרמב”ם כותב “כאילו הוא בעצמו יצא עתה” — הוא מוסיף את המילה “עתה”, שלא כתובה במשנה. החידוש: לא שיצאתי בשנה שעברה, אלא עכשיו, ממש עכשיו, כל שנה מחדש.
איך זה מתאים לפסוק? הרמב”ם מתכוון שבאמצעות מה שאדם עושה פסח, מצה ומרור — הוא משחזר את החוויה — הוא מרגיש זאת “עתה”, עכשיו. במרור מרגישים את הטעם המר, במצה את החיפזון — זה הופך את זה לחוויית “עתה”. אפילו אותו דור לא חווה זאת ממש (הם נולדו במדבר), אלא “עתה” פירושו שכל דור צריך לחדש זאת.
9) “שעבוד מצרים” — לא סתם “יציאת מצרים”
הרמב”ם כותב “שעבוד מצרים” — לא סתם “יציאת מצרים”. אולי כי “שעבוד” קל יותר לאדם לדמיין — אפשר לדמיין שעבוד, יותר מיציאה היסטורית ספציפית.
10) “כאילו” — פירוש חסידי?
כל הענין של “כאילו” הוא למעשה ענין של חסידות — לא רק לספר סיפור ישן, אלא שיהיה בדרך הודאה בהתלהבות, כמו אדם שממש עכשיו ניצל. לא מספיק לומר “פסח מצה ומרור כי לאבותינו היה נס כזה” — זה צריך להיות עם רגש חי. אבל זה מסומן כ”פירוש חסידי” — שואלים האם זה באמת פשט המשנה או תוספת מוסרית.
11) [דיגרסיה: ה”אילו” — היסטוריה אלטרנטיבית]
“אילו לא הוציא הקב”ה את אבותינו ממצרים” — אם הקב”ה לא היה מוציא אותנו, עדיין היינו משועבדים. זו לא רק שאלה רטורית — זה מדבר על אותך, לא רק על אבותיך. כי אם הם לא היו יוצאים, אתה באמת עדיין היית שם. זו טענה רצינית ש”כאילו” אולי לא כל כך “כאילו” — זו ממש מציאות שאתה תוצר של יציאת מצרים. ה”אילו” הזה כתוב בהגדה שלנו בעבדים היינו, לא בקטע של “בכל דור ודור” — מה שמעניין מבחינה מבנית.
12) [דיגרסיה: ה”דיינו” — “משק אילו”]
כל ה”דיינו” גם בנוי על “אילו” — “אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים, דיינו” — סדרה של אילו. כל המגיד חדור במוטיב הזה של “מה היה אם לא”.
—
הלכה ז’ (סוף) — “ודברים אלו הן הנקראים הגדה” / לפיכך אנחנו חייבים
דברי הרמב”ם: לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל לשבח… למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו… ודברים אלו הן הנקראים הגדה.
פשט
הרמב”ם מסכם שכל דיני הלכות א’-ו’ — שאלה/תשובה, מתחיל בגנות, פסח/מצה/מרור, בכל דור ודור — כל זה ביחד הוא מה ש”הגדה” פירושה.
—
הלכה ח’ — מבנה ליל הסדר: ד’ כוסות, הסבה, חרוסת
הרכבת הרמב”ם עצמו
הרמב”ם סיים בהלכה ה’/ז’ את “הלכות הגדה”. מהלכה ח’ והלאה הוא עובר לדינים אחרים של ליל הסדר. זה לא כתוב כך במשנה — הרמב”ם עצמו הרכיב את הסדר:
1. סיפור יציאת מצרים — מצוות דאורייתא
2. דרך חירות — אכילה ושתייה בדרך חירות
3. ארבע כוסות — מצוות דרבנן
4. הסבה — מצוות דרבנן
5. חרוסת — מצוות דרבנן
6. מרור — (מוזכר)
אז: מצוות דאורייתא אחת (סיפור) וכמה מצוות דרבנן.
—
ד’ כוסות — שיעור, עני, תינוקות
שיעור כוסות
דברי הרמב”ם: “ושיעור כל כוס מהם רביעית”
אפילו עני שבישראל
דברי הרמב”ם: אפילו עני המתפרנס מן הצדקה לא יפחתו לו מארבע כוסות של יין.
חידושים:
1. חירות לא פירושה עושר. כל היהודים יצאו ממצרים, אפילו עניים. עשיר אוכל כל יום ארבע כוסות — זה לא חידוש. החידוש שעני שותה ארבע כוסות. ואם אין לו — זה מצדקה. כי ארבע כוסות זה לא מותרות, זה חיוב. צדקה לא מחלקת מותרות, אלא חיובים.
2. חידוש פרדוקסלי: החיוב לשתות ארבע כוסות הוא למעשה החלק עבדות (אי אפשר להתחמק), בעוד ההסבה היא החלק חירות. כלומר: החיוב עצמו הוא עבדות, אבל האופן שעושים זאת (בהסבה) הוא חירות.
3. קשר ל”וזכרת כי עבד היית”: אפשר לומר שהדין של עזרה לעני בארבע כוסות קשור ל”וזכרת כי עבד היית” — זכור שהיית עבד, לכן תוודא שלעני יש. זה גם מקל על העני להרגיש דרך חירות — הוא ממש היה במצב רע, ועכשיו עזרו לו, הוא יכול “לראות את עצמו כאילו יצא”.
4. משנת יעב”ץ מביא חידוש: בכלל אין נותנים צדקה לעני כדי שיוכל לקיים מצוות — אלא שיהיה לו מה לאכול. אבל בפסח, שבו הסעודה עצמה היא עם יין והסבה (דרך חירות), זה נכנס לצדקה לסעודה.
5. ערוך השולחן (ר’ בנימין אהרן פרנקל): “ומחייבין אותו ללוות או למכור כסותו לשתויי ארבע כוסות מדרבנן.”
ד’ כוסות — דאורייתא או דרבנן?
לשון הרמב”ם: “חייב בלילה הזה ארבע כוסות של יין” — בלי שהוא אומר “מדברי סופרים” (בניגוד לחרוסת שבה הוא אומר “מצוה מדברי סופרים”).
חידושים:
– לשון הרמב”ם יכולה לרמז שלארבע כוסות יש יסוד דאורייתא, הקשור ל”חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”.
– לעומת זאת: הרמב”ם לא סובר ש”לראות את עצמו” היא מצוות דאורייתא נפרדת. הוא לומד זאת מפסוק, אבל הוא לא מונה זאת כמצוה נפרדת במנין המצוות שלו. זה דין באיך סיפור יציאת מצרים צריך להתנהל — כל הדינים (ד’ כוסות, הסבה, מצה) הם הכנות ואופנים של סיפור יציאת מצרים.
– הרב בריסק (ר’ יצחק זאב הלוי): עצם הדין של “לראות את עצמו כאילו יצא” הוא מן התורה, אבל איך מקיימים זאת למעשה (דרך יין, הסבה) — זה דין דרבנן.
– משנת יעב”ץ מוזכר כמי שמנסה לומר שזה דאורייתא.
תינוקות וד’ כוסות
הרמב”ם אומר רק “אחד אנשים ואחד נשים” אבל משמיט “תינוקות”, למרות שהגמרא (פסחים קח:) אומרת בפירוש “אחד אנשים ואחד נשים ואחד תינוקות.”
חידושים:
1. מחלוקת רמב”ם עם תוספות: תוספות סובר שאפילו תינוקות צריכים ד’ כוסות (כתנא קמא), אבל הרמב”ם פוסק כרבי יהודה שאומר “מה תועלת יש לתינוקות ביין? אלא מחלקין להם קליות ואגוזים בערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו.” גם הגור אריה מביא שתינוקות אינם חייבים.
2. איך הרמב”ם לומד את הגמרא: רבי יהושע בן לוי אומר “נשים חייבות בארבע כוסות הללו שאף הן היו באותו הנס” — הוא מזכיר רק נשים, לא תינוקות. הרמב”ם מבין שר’ יהושע בן לוי חולק על תנא קמא לגבי תינוקות — בנשים יש טעם של “שאף הן היו באותו הנס,” אבל בתינוקות אין טעם כזה, וחינוך לבדו לא מספיק לחייב יין שאינו מתאים להם.
3. פירוש הרשב”ם: “מה תועלת יש לתינוקות ביין” פירושו שהם פטורים מן המצוות. אבל זה קשה — אם הם פטורים מן המצוות, למה הוא אומר “אלא מחלקין להם קליות ואגוזים”? זה גם ענין מצוה!
4. ה”למטה אליעזר” עונה: הפירוש לא שהם פטורים מן המצוות בעצם, אלא שיין אינו מתאים לילדים — הם לא אוהבים אותו, זה לא מתאים להם. אבל רוצים לחנך אותם, אז יחנכו אותם “על פי דרכם” — עם קליות ואגוזים במקום יין.
5. סברת המהרש”א: יין גורם לילדים להירדם, וזה הפוך מהמטרה — רוצים שלא יירדמו כדי שישאלו. להפך, צריך לתת להם דברים שישמרו אותם ערים (קליות ואגוזים). אצל מבוגרים הם יכולים להתמודד עם יין — זה משמח אותם, לא מעייף.
[דיגרסיה: חינוך קטנים]
ילד קטן שלא יכול לאכול מצה קשה (למשל תינוק בן שנה) — איך מקיימים חינוך? רבי יחיאל מאיר טען שחייבים לקנות מצה מיוחדת שהילד יכול לאכול (מצה רכה, או להשרות). הוא הלך לר’ שמואל אוירבך עם החידוש הזה, שדחה זאת.
—
הסבה
אפילו עני שבישראל
דברי הרמב”ם: “ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב”
פשט
אפילו העני ביותר חייב בהסבה. הסבה לא צריכה ריהוט מיוחד — אפשר להישען על הרצפה, על ספסל, בכל מקום.
חידושים:
העני יכול לטעון: “אצלי זה בכלל לא נראה כמו חירות!” החידוש שאפילו כשזה לא נראה כמו חירות, ההסבה עצמה היא מעשה חירות — “העשירות היא לא כאילו, העשירות היא באמת.” חירות היא לא דמיון של עושר, אלא מציאות אמיתית של חופש שחלה אפילו על עני.
אשה והסבה
הרמב”ם פוסק שאשה רגילה אינה צריכה הסבה, אבל אשה חשובה כן צריכה הסבה.
פשט
אשה רגילה היא “בטלה לבעלה” — אין לה מעמד של חירות שדורש הסבה. אבל אשה חשובה כן יש לה חירות.
חידושים:
1. הגדרת רבינו מנוח של “אשה חשובה”: הוא אומר שהכוונה לאלמנה, גרושה — אשה עצמאית שאינה תחת סמכות בעל. או: “אשה יראת השם, בת גדולי הדור, כלולה בשבחי עצמה” — אם מציאות כזו קיימת. פירוש אחר: זה תלוי אם יש לה פרנסה/עבודה משלה — זה פירוש סביר יותר.
2. השוואה לעבד בפני רבו מול תלמיד אצל רבו: הרמב”ם אומר מאוחר יותר שעבד בפני רבו אינו צריך הסבה, אבל תלמיד אצל רבו כן. רבינו מנוח מתקשה בחילוק: עבד צריך לפעמים עמידה בפני רבו, הוא לא הולך ברשות — אין לו חירות. אבל תלמיד יש לו יותר חופש ביחסיו לרבי. כך גם באשה — היא כמו עבד אצל בעלה, לא כמו תלמיד.
3. ר’ בן ציון אבא שאול (שמש של ר’ עזרא עטיה) סובר שגם אשה צריכה הסבה.
עבד בפני רבו / תלמיד בפני רבו
שיטת הרמב”ם: תלמיד בפני רבו אינו צריך הסבה (אלא ברשות), ועבד בפני רבו גם לא.
חידושים:
1. חילוק בין בן לתלמיד: לבן אין כל כך מרחק מאביו כמו לתלמיד מרבו. מובא ספר שמדייק מיעקב אבינו שילדים מדברים לאב ב”אתה” (לא “אתם”) — זה מנהג אשכנז — כי הם קרובים לאב. עשו אמר “קום אבי” ויעקב דיבר ישירות.
2. לאב יש הנאה כשהוא רואה את הבן מיסב — הוא לא משתוקק לכבוד, להפך, הוא נהנה מזה. אבל אצל רבי זה אחרת — מורא רבו דוחה הסבה. מורא רבו כמורא שמים.
3. אצל חסידים מצוין שאצל רבנים גדולים העולם לא עושה הסבה, אלא מי שיש לו רשות מיוחדת.
4. לגבי עבדים: הם בכלל לא חייבים בד’ כוסות, וההיתרים של הסבה רלוונטיים רק לד’ כוסות. עבד לא יכול להרגיש נוח בהסבה כי זה לא דרך עבדות.
הסבה על שמאל — לא ימין
לשון הרמב”ם: הסבה רק על שמאל, לא על ימין.
חידושים:
1. טעם הגמרא הוא “שמא יקדים קנה לושט” (סכנה). אבל לשון הרמב”ם “אינה הסבה” משמע שהסבה על ימין בכלל אינה דרך הסבה — לא בגלל סכנה צדדית, אלא כי אי אפשר לאכול ביד ימין כששוכבים על ימין. זה הפשט האמיתי — הסבה באה כך ששוכבים על שמאל ואוכלים בימין.
2. הגהות מיימוניות מביא ר’ אביה (מחכמי לוניל) שבזמננו ישיבה כדרכנו (ישיבה רגילה) היא כבר דרך חירות, ואין צורך לשכב. אבל זו שיטה יחידאה שלא מתקבלת.
3. ר’ שרקי יש לו וידאו שבו הוא מדגים איך הסבה אמיתית דרך חירות נראית — צריך להיות נוח, רגוע, עם הידיים על השולחן.
מתי צריך הסבה?
לשון הרמב”ם: “אלו הן שצריכין הסיבה: בשעת אכילת כזית מצה, ובשתיית ארבע כוסות הללו. ושאר אכילתו ושתייתו, אם היסב הרי זה משובח, ואם לאו אינו צריך.”
פשט
לכתחילה צריך הסבה רק בכזית מצה וד’ כוסות. שאר הסעודה — אם כן, משובח; אם לא, גם טוב.
חידוש
הלשון “הרי זה משובח” הוא כמו “כל המרבה הרי זה משובח” — עדיף לאכול את כל הסעודה בהסבה, אבל לא מעכב.
—
מזיגת ד’ כוסות
לשון הרמב”ם: “ארבע כוסות הללו צריכין למזוג אותן כדי שתהא שתייה עריבה.”
פשט
צריך למהול את היין במים כדי שתהיה שתייה נעימה ונוחה.
חידושים:
1. מהלשון “שתייה עריבה” אפשר לחשוב שמיץ ענבים יהיה טוב — אבל מובהר בבירור: מיץ ענבים אינו יין. צריך יין. יינות קלים או יינות קוקטייל הם שאלה, אבל מיץ ענבים בכלל אינו יין (“יין וירטואלי”).
2. [דיגרסיה: יין מול מיץ ענבים לד’ כוסות] — מיץ ענבים לקידוש הוא “יותר גרוע מרפורמים” — “לא זה מה שהקב”ה התכוון במצוות התורה.” זה מושווה להדלקת מנורה בחשמל. למעשה, יין קל (כמו ברטנורה, 5%) עדיף על מיץ ענבים — “בוודאי שיש לו דין יין.”
—
רביעית יין חי — שיעור היין בין ארבע כוסות
דברי הרמב”ם: רביעית יין חי בין כל ארבע הכוסות.
פשט
שיעור רביעית יין חי אינו לכל כוס בנפרד (זה כבר נאמר קודם — שיעור כל כוס מלא רביעית), אלא זה מדבר על היין החי (הלא ממוהל) שמערבבים במים. סך הכל צריך להיות רביעית יין חי בין כל ארבע הכוסות ביחד.
חידושים:
1. החשבון: אם מערבבים רבע יין עם שלושה רבעים מים (שזה שיעור המזיגה), יוצא שמארבע כוסות ביחד יש רביעית יין חי. זה אומר שכל כוס יש בה בערך רבע מרביעית יין חי.
2. למה יש שיעור של רביעית יין חי בין ארבעתן? זה לא דין נפרד בשיעור, אלא חישוב פשוט — כשמערבבים לפי יחס המזיגה, יוצא רביעית יין חי.
3. הרמב”ם אומר בפרק ח’ הלכה א’ שמערבבים “לפי דעתו של השותה” — לאורח גם יש דעה כמה מים הוא רוצה לערבב.
—
שתה ארבע כוסות שאינו מזוג — יצא ידי ד’ כוסות ולא יצא ידי חירות
דברי הרמב”ם: שתה ארבע כוסות אלו מיין שאינו מזוג — יצא ידי ארבע כוסות אבל לא יצא ידי חירות.
פשט
מי ששותה ד’ כוסות עם יין לא ממוהל יצא מצוות ד’ כוסות, אבל לא את ענין החירות.
חידושים:
1. חידוש גדול: הרמב”ם מגלה כאן שד’ כוסות אינן רק דין בחירות — יש שני ענינים נפרדים: (1) מצוות ד’ כוסות עצמה, ו-(2) ענין החירות. אפשר לצאת באחד בלי השני.
2. המקרה ההפוך: שותה ארבעה כוסות מזיגה בפני עצמה — יוצא ידי חירות ולא יוצא ידי ארבעה כוסות. זה מוכיח בבירור ש”חירות” פירושה ליהנות מהיין (היבט ההנאה), ו”ד’ כוסות” פירושה הדרך הספציפית איך צריך לעשות זאת (המבנה של ארבע כוסות עם ברכותיהן).
—
שיעור שתיית כל כוס — רוב רביעית
אין צורך לשתות את כל הכוס, אלא רוב רביעית.
פשט
שיעור השתייה לכל כוס הוא רוב רביעית, שזה בערך 2-3 אונקיות לפי המקילים.
—
ברכה בפני עצמה על כל כוס
דברי הרמב”ם: כל כוס וכוס מארבע כוסות מברך עליו ברכה בפני עצמה. כוס ראשון — קידוש היום. כוס שני — קורא עליו את ההגדה. כוס שלישי — ברכת המזון. כוס רביעי — גומר עליו את ההלל ומברך עליו ברכת השיר.
חידושים:
1. האם עושים בורא פרי הגפן על כל כוס? הרמב”ם לא אומר במפורש על בורא פרי הגפן.
2. האור מנחם לומד ש”ברכה בפני עצמה” פירושה באמת בורא פרי הגפן על כל כוס — “בכל חד וחד מברכין בורא פרי הגפן.”
3. אבל אפשר גם ללמוד ש”ברכה בפני עצמה” פירושה הברכה/ענין הספציפי השייך לכל כוס (
קידוש, הגדה, בהמ”ז, הלל) — לא בורא פרי הגפן.
4. נשארת שאלה האם ההגדה היא הפסק בין הכוסות לגבי בורא פרי הגפן.
—
בין הכוסות — שותה; בין שלישי לרביעי — אינו שותה
דברי הרמב”ם: “ובין הכוסות הללו אם רצה לשתות שותה, בין שלישי לרביעי אינו שותה.”
פשט
בין שלוש הכוסות הראשונות מותר לשתות, אבל בין שלישי לרביעי אסור.
חידושים:
1. הטעם: כדי שלא ישתכר לפני שמסיים הלל. צריך להיות בשכל צלול להלל.
2. קושיא: למה היין הנוסף שהוא שותה לא יכול להיות הכוס הרביעי? כי הוא עדיין צריך לומר הלל, ולא רוצים שכבר יהיה שיכור בזמן זה.
—
חרוסת — מצוה מדברי סופרים
דברי הרמב”ם: חרוסת מצוה מדברי סופרים, זכר לטיט שעבדו אבותינו במצרים.
פשט
חרוסת היא מצוות דרבנן, זכר לחומר (טיט) שאבותינו עבדו בו במצרים.
חידושים:
1. הרמב”ם לא אומר שחרוסת נועדה להמתיק (למתן) את המרור. הוא מביא רק את הטעם של “זכר לטיט.”
2. המגיד משנה אומר שהרמב”ם פוסק כרבי אלעזר בן צדוק שאומר “מצוה” (במשנה כתוב “אין חרוסת מצוה” לפי תנא קמא, אבל ר”א בן צדוק אומר מצוה).
3. הלחם משנה מביא סתירה מהפירוש המשניות: בפירוש המשניות הרמב”ם אומר שלפי ר”א בן צדוק חרוסת היא “צורך המרור מצוה” (צורך למרור), וכאן במשנה תורה הוא אומר שזו מצוה בפני עצמה.
4. האם ר”א בן צדוק מתכוון שזו מצוות דאורייתא? לא — כי הגמרא שואלת “מאי מצוה?” ועונה שזו תקנת חכמים (דרבנן). על דרבנן גם אפשר לברך.
איך עושים חרוסת?
דברי הרמב”ם: תמרים וגרוגרות וצימוקים — מבשלים אותם, כותשים אותם, ומוסיפים תבלין (תבלינים).
חידושים:
1. “תבלין” פירושם תבלינים — זה כמו ה”דיפ” (טבילה). החרוסת היא הדיפ שבו טובלים.
2. מה עושים עם החרוסת? הרמב”ם אומר “זכר למקדש” — במקדש היה מונח על השולחן כמו דברים אחרים. טובלים את הכרפס בזה (לא את המרור).
—
מרור — מצוות עשה מן התורה בזמן המקדש
דברי הרמב”ם: אכילת מרור מצוה מן התורה בזמן שיש קרבן פסח, שנאמר “על מצות ומרורים יאכלוהו.” בזמן הזה מדברי סופרים.
פשט
מרור הוא מצוות מן התורה בזמן שיש קרבן פסח. בזמן הזה מרור הוא מדרבנן, תלוי באכילת הפסח.
חידושים:
1. המינים: מרורים הם: חזרת, עולשין, תמכא, חרחבינא, ומרור.
2. לח או יבש: אפשר לאכול אותו טרי (לח) או יבש (רק את הקלח/גבעול).
3. מבושל: אם בישלו אותו (שלקן, כבשן, בשלן) לא יצא, כי הוא מאבד את חריפותו — הטעם המר הוא עיקר המצוה.
תמלול מלא 📝
סיכום פרק ז’ של רמב”ם הלכות חמץ ומצה — דרכו של הרמב”ם בסיפור יציאת מצרים
הקדמה — סיכום פרק ז’
דובר 1:
רבותי, האם יש כאן חומר המצב? אה, סיימנו את סיפור יציאת מצרים. אנחנו בפרק ז’. הוא אומר תלמידי.
דובר 2:
הם לא אומרים לי רבותי.
דובר 1:
אוקיי, אוקיי, אוקיי. הייתי רוצה יותר לומר חברים יקרים. תלמידים, תלמידים, זה נשמע רע.
דובר 2:
מה זה? זו עובדה, לא שיפוט. הם שומעים עכשיו את השיעור שלך.
דובר 1:
העובדה היא שהם צריכים לקרוא לי חסידים, כמו שאמרת קודם, אוקיי? יש לי כל כך הרבה כבוד עצמי שאני לא רוצה בעצמי…
דובר 2:
היום קראו יחי אדוננו לפני השיעור. האם זה היה פעם לפני כן?
דובר 1:
מאה אחוז. היהודים ההונגרים ידעו איך לעשות את זה. ואחרים כך, שנכדיהם יודעים איך לכבד את הרבי.
דובר 2:
מעניין. אפילו לפעמים זה קורה לפני… אבל יותר חסידים הונגרים.
דובר 1:
ברוך השם, דוד, זה לא דווקא. זה רק החסידים ההונגרים שמכירים מהחתם סופר. לחסידים ההונגרים יש דבר כזה שהרבי שלי נסע בקדילק. מה איכפת לי שהרבי שלך נסע בקדילק? הוא נוסע בקדילק, לא? למה הוא רוצה שלרבי שלו יהיו חסידים שלו? כי חסר לו ביטחון עצמי?
דובר 2:
לא, אני חושב שיש תוכנית לכלום כזה. מובן שזה בא מגדילה עם זה.
דובר 1:
לא רק. בלייקווד למשל, ראש הישיבה צריך לשבת על ספסל שבור. הוא בכל זאת ראש ישיבה. אתה אוהב אותו, לא? אתה לא רוצה שיהיה לו כסא נוח?
בכל אופן, כשזה מגיע לכאן, אני חושב שחברים זו מילה טובה. הלוואי שאהיה חבר לאנשים אחרים, שאהיה חבר לעצמי.
דובר 2:
אני מתכוון שהם מחשיבים את עצמם כי, כל שלושה דברים עלי.
דובר 1:
לא, הם כבר למדו.
דובר 2:
אה, הם לא למדו?
דובר 1:
הם לא למדו מספיק.
דרכו של הרמב”ם — “לאחור” מהמשנה
דובר 1:
אוקיי, אז בואו ננסה לסיים לסכם מה אנחנו יכולים ללמוד מכאן. מה אנחנו יכולים לומר מכאן, כי אני צריך שיהיה לי מה לומר.
מה שלמדנו הוא שהרמב”ם, אוקיי, הלך לאחור, זה הסיפור שלי. הרמב”ם הלך לאחור.
המשנה וההגדה של פסח
במשנה, הוא כותב במשנה, בהגדה של פסח, או ההגדה של פסח היא על כל פנים. לא, לא, לא, רגע, רגע, תן לי להסביר לך שנייה.
הוא כותב במשנה בהגדה של פסח, שאולי יותר עתיקה מהמשנה, אני לא יודע בדיוק. יש חקירה על המשנה במסכת פסחים, שם יש קטע הגדה, והיא שעמדה. משניות הולכות אחרי הכל, משניות הן כמו סידור כזה דבר. והשאלה על המשנה באה כך אחרי ההגדה של פסח, לאו דווקא הייתה הגדה, אבל משהו הגדה כבר היה.
אני אומר את כל המשנה, תסתכל בערבי פסחים, אתה חייב לראות שהוא הולך כך ערבי פסחים לילה, ומוזגין לו, ויש לך משניות?
דובר 2:
ראיתי, הוא הולך בסדר הגדה.
דובר 1:
לא רק עם הסדר, נראה כמעט שהוא אומר נוסח הגדה. זה אפילו קטע נוסח הגדה ראיתי. כתוב לפיכך גם ב…
דובר 2:
כן, יש כאן?
דובר 1:
כן. הנה יש לך פסחים פרק יוד, יא. תראה.
דובר 2:
אה, זה מתחיל עם מוזגין, ד’ כוסות, מוזגין לו כוס ראשון, לא, לא כתוב יין מזוג, מוזגין לו. הביאו לפניו, מוזגין לו, וכאן הבן שואל, לפי דעתו של בן, רבי אליעזר אומר, בכל דור ודור, לפיכך אנחנו חייבים, הלל.
דובר 1:
פחות או יותר המשנה כותבת את ההגדה של פסח. יש כאלה שמדפיסים הגדות, יהיה העמוד הראשון יהיה המשניות. כי זה כמו, יכול להיות שזה ממש ההגדה של פסח של המשנה, וזו ההגדה.
המשנה היא סידור, לא רק הלכה
עכשיו, מה שאני מתכוון לומר עם זה, הוא שזה כבר קצת סידור, זה לא רק כמו הלכה. המשנה לא הולכת כמו הרמב”ם עם המבנה הלוגי, מה העיקר הדין, ומה הכלל, מה הפרטים, וכן הלאה. המשנה מספרת את המעשה. הזמן לפי מה ש…
דובר 2:
כן, אבל עכשיו המשנה היא כבר סידור כמעט.
דובר 1:
זה כבר כל המעשה. לא עושים שום חילוק בין דאורייתא ודרבנן, עם באים ל… אומר הוא, זה מעשה, זה סיפור יציאת מצרים.
הרמב”ם מחלק — פרק ז’ ופרק ח’
דובר 2:
נכון. אבל הרמב”ם הקדוש רצה כן לחלק את שני הדברים, נכון?
דובר 1:
הרמב”ם כתב פרק ז’, הוא מדבר על מצוות. הוא מדבר על המצווה של סיפור יציאת מצרים. אומר הוא, “אני מחדש כמעט שיש מצווה כזו”. אני מתכוון שהוא מצא בבה”ג, אבל הוא אומר, הוא עושה מזה כמו מצווה. והמצווה היא, “והגדת לבנך”. זו הלשון, זו כל ההגדה.
הרמב”ם לקח מאוד ברצינות את הלשון להוריד. הרמב”ם רצה לומר שיש מצווה, והוא אומר כמו שחז”ל אומרים שיש מצווה. בדיוק.
ולא רק את זה הוא חשב, הרמב”ם חילק. בפרק ח’ אומר הרמב”ם הגדה. כאן, פרק ח’ אומר הרמב”ם, “סדר עשיית מצוה זו”, סדר, יש רמב”ם סדר, ממש הסדר. אבל כאן הרמב”ם חשב, אם יש הלכות, בואו קודם נאמר את ההלכות, הכללים והפרטים של ההלכות, אחר כך נראה איך זה מקיים להיות.
אז הרמב”ם הלך לאחור, הוא החליט מתוך ההגדה של פסח של המשנה, כל ההלכות.
המבנה הלוגי של הרמב”ם
כשאנחנו הולכים כמו לא כמו הרמב”ם, היינו אומרים למשל שהפסוק אומר, אתה הולך לעשות את כל הדברים והילד שלך ישאל אותך. לא לוקחים עכשיו מהפסוק, הלשון, לוקחים על סיפור יציאת מצרים. מהפסוק אפשר בוודאי לומר שזה מעשה. המשנה אומרת שיש משנה שאומרת שמתנהגים כך כל שנה, אבל המשנה מספרת מעשה איך מתנהגים.
ואצל הרמב”ם הוא חשב, אוקיי, יש הלכות מסוימות, דברים מסוימים שצריך קיום לצאת, אני יודע. למשל מה שלמדנו, צריך להיות מספר, וצריך לפי דעת של בן, וצריך לעשות שאלה, וצריך לעשות מתחיל בגנות. אלה כמו הלכות שצריך לעשות.
אחר כך איך מקיימים את ההלכות זה כבר כמו עוד פרטים. וזה הרמב”ם הניח עם זה. אני לא יודע בדיוק איך הרמב”ם מבין את זה, אבל זה חמש ההלכות הראשונות בספר הזה, בפרק הזה. זה הכללי בעיני הרמב”ם, אם אני יכול להבין, זה הכללים.
אתה יודע מה? אתה רוצה לעשות הגדה של פסח משלך? תוודא שזה כולל את המתכון, המרכיבים, היסודות. בדיוק איך, אולי לא מעכב. וזה בכלל כן מעכב. אם כי אמרתי שזה גם לא מעכב, זה גם התחכמות שהמשנה אמרה, כי עושים בלי שאלה ותשובה, מה קרה? זה כמעט כמו מזויף השאלה ותשובה.
חזרה על חמש ההלכות
דובר 1:
אז, אצל הרמב”ם כן הבין כך. אם אנחנו הולכים עם הרמב”ם, הרמב”ם היה אומר כך, בואו נחזור על חמש ההלכות.
הלכה א’ — המצווה של סיפור יציאת מצרים
ההלכה הראשונה היא, יש מצווה שצריך לספר בליל חמישה עשר. זו המצווה. ממילא פשוט שאין זה קשור לבן, אין זה קשור לשאלה, אין זה קשור לכלום. זו המצווה הראשונה.
אה, אז צריך גם לומר שהבן הוא אופן איך צריך לעשות את המצווה. יש מצווה, ואם כן יש בן צריך להודיע לפי דעתו. המצווה הראשונה אומר הוא, מצוה להודיע לבנים אפילו לא שאלו. אתה אומר שנחשוב שזו רק מצווה אם שואלים, אבל אתה רואה שבמקומות אחרים כתוב סתם.
אבל זה כבר לאחור, זו לשון הכל בנוי על לשונות מהמשנה. אבל אם אני הולך עם המבנה הלוגי, זה קצת אחרת, כי שם הייתי צריך לומר כך:
יש מצווה לספר. המצווה לספר אין לה שום קשר לבנים, שום קשר לשאלות, ושום קשר לכלום, כמו שכתוב בהלכה א’. למצווה יש כמו מינימום ומקסימום, כל המרבה הרי זה משובח. המינימום הרמב”ם לא אומר מה זה. אוקיי, אולי המינימום הוא בערך מה שכתוב בהלכות הבאות, שאלה בוודאי פרטים איך עדיף לעשות את זה, או איך אני צריך לעשות את זה.
הלכות ב’-ג’ — בנים, שאלה ותשובה, שינויים
איך צריך לעשות את זה? קודם כל צריך לעשות את זה לילדים. או אם הם לא שואלים, כדעתם, או אם הם כן שואלים. וצריך לעשות שהם ישאלו, צריך לעשות שינוי כדי שהם ישאלו.
וזה הכל מעניין, כי לכאורה אמרנו בדיוק הפוך, שאתה הולך בכל המצוות, וכך אתה הולך גם במצווה. אומר הרמב”ם, לא, עשה שינוי. זה הפשט הנכון במשנה.
אני יכול להמשיך ללמוד לאחור. אני אומר, אצל הרמב”ם זה לא שזה לאחור, אלא זה מתחיל עם מצוות סיפור. מצוות סיפור יש, בואו נאמר, איזה פרט, אולי היתר, אני לא יודע איך קוראים לזה, תנאי, שבנים, ובבנים יש עוד… והבנים יהיה באופן שאלה ותשובה.
דובר 2:
בדיוק.
דובר 1:
וממילא, שצריך להיות באופן שאלה ותשובה, יצטרכו לעשות שהם ישאלו את השאלה. אבל אם לא, גם טוב, אפשר לעשות שאלה ותשובה בלי בנים.
בנים ושאלה ותשובה — שני ענינים נפרדים
אז, יש בנים ויש שאלה ותשובה, שהם שני כמו ענינים חיצוניים. אפשר לעשות אחד או השני, הכי טוב לעשות שניהם מובן מאליו. כי כל הדברים שעושים, עושים לכאורה גם כשאין בנים.
דובר 2:
לא, למשל ה… הוא כבר לא כותב מצה, אבל למשל הוא כותב פתאום, הדברים ששואלים במה נשתנה, עושים גם כשאין בנים.
דובר 1:
כי אתה רואה כך, אותם דברים יש להם כן טעם בפני עצמו, אבל הדברים שתופסים עוד, זה דווקא על הילד.
דיון: שינויים בלי ילדים
דובר 2:
מה המנהג, אם יושבים בסדר ואין ילדים שם, לא עושים אפיקומן, לא? לא תופסים אותו.
דובר 1:
איך גונבים? אני לא מבין, אחד עושה את הסדר לבד, מי גונב את האפיקומן?
דובר 2:
בכל אופן, לא גונבים.
דובר 1:
אפשר לגנוב מעצמך?
דובר 2:
אולי הפשט שאפשר לשאול מעצמך, אבל לא גונבים מעצמך.
דובר 1:
יש מחלוקת בביאור הלכה. בכל אופן, יש דברים כאלה, וזה כבר חילוק.
הלכה ד’ — מתחיל בגנות ומסיים בשבח
דובר 1:
אוקיי, זו הלכה ג’. אחר כך יש הלכות של איך הסיפור הולך. איך הסיפור הוא, איך צריך לעשות אותו. יציאת מצרים. אבל יש דין, דין מיוחד, איך הסדר. הדין נקרא שלא אפשר לדבר מאיפה מתחילים, מאיזה סוג דבר צריך להתחיל. ובזה יש שאלה מה מתכוונים. זו השאלה מאיפה מתחילים. אבל יש דין “מתחיל בגנות ומסיים בשבח”. על זה דיברתי בדרשה שלי שהייתה לייב.
דובר 2:
אין בעיה, חשוב לדעת.
המקור של “מתחיל בגנות ומסיים בשבח”
דובר 1:
הדבר שהוא הפשט הטוב שאמרתי הוא דבר פשוט. ה”מתחיל בגנות ומסיים בשבח” הוא דבר שרואים בכל מזמורי הלל. כשאומרים מזמור של הלל זה תמיד כך. לכאורה זה המקור, זה לא… תמיד מדברים על כמה רע היה, איך בארץ היינו, וכמה לא בארץ אנחנו עכשיו. זה לכאורה פשט פשוט.
דובר 2:
אני לא מדבר על פסוקים, אני מדבר עכשיו על סיפור יציאת מצרים. אני מדבר על הצרות והישועה.
דובר 1:
כן, “מן המצר”, “בצאת ישראל”, הרבה מקומות. כשיש מזמור כזה רואים את זה. אז זה הגיוני שלכן המשנה לקחה את זה.
דובר 2:
האם יש, אפשר למצוא בלי זה?
דובר 1:
כן, חשבתי, למשל “מזמור לתודה” לא כתוב…
דובר 2:
אוקיי, מה יש? איך הולך כך הודו.
דובר 1:
אז בכל אופן, בקרבן תודה בדרך כלל הצרות שהיו לפני שאומרים את התודה. כשאומרים את קרבן תודה, אומרים את “מזמור לתודה”. אבל יש מזמורי הודאה. אני מתכוון, “הודו לה’” שאומרים ערב שבת הוא גם “מזמור לתודה” ניגון, כל הצרות רק.
דובר 2:
כך כתוב, הם היו ב… חשבתי שאתה מדבר על התודה שאומרים כשמביאים קרבן תודה.
דובר 1:
לא, אומרים רק “לחייבים”.
דובר 2:
אוקיי, אבל זו ממש ברכה קצרה.
דובר 1:
אבל אתה רואה תהלים, למשל ה”הודו” של ערב שבת, קו”ז, כן, מה כתוב? היו תועים בזה, והקב”ה הציל. תמיד הולך כך, זה “מתחיל בגנות”.
למה צריך להתחיל בגנות
עכשיו, על ה”מתחיל בגנות”, זה בעצם כל הנס, כי אדם שמעולם לא היה לו צער, הוא לא מתחיל להודות, כי זה בדיפולט, כך זה בא. ולפני שהקב”ה עושה לו צרה, עושה לו רע, ולפני שהקב”ה עושה לו חסרון, הוא לא מבין למה.
אבל העובדה היא שלא צריך להודות אחרי הצלה גדולה. אפשר להיות בריסקר כזה, דין כזה, דין שירה, דין הודאה.
מתחיל בגנות ומסיים בשבח — הודאה רק אחרי צרה
הענין של הודאה רק אחרי צרה
דובר 1:
אז בכל אופן, בקרבן תודה בדרך כלל הצרות שהולכים לפני שאומרים את התודה. כמו שאומרים בקרבן תודה, במזמור לתודה, כשמביאים קרבן תודה אומרים את מזמור לתודה. אבל זה יש מזמור הנה והנה, אני מתכוון הודו לה’ שאומרים ערב שבת הוא גם מזמור לתודה ניגון, תודה לומר. יש כתוב שהם היו ב…
דובר 2:
האם בן תורה בכלל לא יבוא לכלל תורה? לא, אומרים רק לחייבים.
דובר 1:
אולי מביא פנימה… אוקיי, כשאתה רואה תהלים, למשל ההודו של ערב שבת, כי לעולם חסדו, שאומרים, מה כתוב? הם היו תועים וזה, והקב”ה הוציא אותם. תמיד הולך שזה מתחיל בגנות.
עכשיו, על זה מתחיל בגנות? זה בעצם כל הנס, כי אדם שמעולם לא היה לו צער לא מתחיל להודות מה שהוא בדיפולט. כך בא הקב”ה…
דובר 2:
אבל הקב”ה נתן עונש, אני לא מבין למה.
דובר 1:
אבל העובדה היא שלא צריך להיות נס בצרה. יכול להיות שבריסקר זה דין כזה, דין שירה, דין…
חז”ל כן עשו בתפילה את המודים שלוש פעמים ביום, אומרים שזה סוג הודאה, ושם אומרים שהמנהיגים החשובים מתרגמים על הנסים שאני לא יודע, אני לא יודע מה הפשט, כי אני חושב שנס חייב להיות הצלה. המילה נס לא משתמשים בדרך כלל בלשון הקודש, ונס מתכוון תמיד כשניצול מעפעס. אני יודע שזה פשט שאומרים תמיד, אבל אני חושב עכשיו שאני לא יודע אם זה…
אפילו הנס של גילוי ידיעה בנחלת אביו, שם אומרים כך כלאחר יד, כשאני הייתי כש… הייתי סתם הולך לעסקים, זה היה נמשך רגע, אפילו לא הייתי חושב על זה. אנחנו לא יודעים טוב את הפשטים.
דובר 2:
זה ה”גלה כבודך”. זה פשט טוב. יש נוסח כזה, כן.
דובר 1:
כמו שהראיה שלי היא, בדיוק, הראיה שלי היא שבנוסחאות האחרות שמאוד דומות לזה, “מי שיצא מן הנפיחה בשעת תפילה”, כתוב שם כך: “גלה כבודך לפניך, ברצוני נקבים נקבים”. נראה לי אותה לשון. זו בושה לאדם להצטרך ללכת תדיר. בושה של עולם.
אני יודע שבפתקאות מביאים על הפשט שאתה אומר, אבל אני לא אומר שזה לא אמת, אני רק אומר שרואים תמיד שנס…
דובר 2:
אתה שואל שאלה על הנסיונות של חיים: אולי מתכוון כן, פעם היו הצרות הקטנות, אני לא יודע, הרמזור האדום היה ארוך מדי. יכול להיות שזו צרה קטנה, אבל אתה רואה שההלכה היא כך.
למה לא מודים על להיות בריא?
דובר 1:
תרגום לעברית
מה הפשט? ההלכה לא מחזיקה מהענין החסידי שצריך להודות להקב”ה על הכל? למה אם אחד היה בריא כל חייו לא מביא קרבן תודה, ופעם אחת היה חולה מביא קרבן תודה? היה חופשי כל חייו, פעם אחת היה בשבי, מה קורה? נראה שזה מתאים לאדם. מדברים על… יכול להיות שמדברים על מצב שצריך להודות להקב”ה. אני לא יודע, יש תלמוד, מדברים יפה מאוד. אני מדבר על אותו רגע כשהאדם התעורר, זה לא כל כך פשוט.
אבל אני שואל אותך, התורה, האמת, מבחינת הלכה, ההלכה היא האמת, לא? כך אנחנו מסכימים, אני מחזיק. יכול להיות שההלכה היא לא האמת. אבל אין שום הלכה שצריך לעשות ברכת הגומל כשהיה בריא. אולי כן, אולי יש חסידות שצריך לעשות ברכת הגומל. אולי יש חסידות שצריך להביא קרבן תודה כל יום.
עולם כמנהגו נוהג — התשובה
דובר 1:
אבל התשובה על זה יכולה להיות שכשלא קרה כלום, לא היה שום דבר מיוחד, לא היה שום שינוי. בדיוק, יש פשט שם בשל”ה. זה מה שהמשגיחים אומרים, שאין לך זכות לצפות להיות בריא. זה לא נכון, יש זכות. מה זה אומר? הקב”ה עשה את העולם “עולם כמנהגו נוהג”. זה רחמנות של עולם שהטבע לא יציב.
כן, אם זוכים בלוטו יש גם נס, אפילו לא היתה צרה. אבל סתם אם הלכו לעבודה ועשו קצת כסף, זה לא נס. לא צריך להודות להקב”ה. אני לא יודע, אולי יש לך פשט אחר.
דובר 2:
פשט טוב. אי אתה יכול לשאול על מצרים עצמה? דווקא החמישים שנה שיהודים לא היו להם צרות, אבל אותן שנים לא מודים. מודים אבל על… מי שהכניס אותנו למצרים.
דובר 1:
הכניס הוא לא הכניס אותנו, כי… זה בא מהבחירה שלו… אבל הענין של בחירה וכו’ ופרעה יש לו נקודה.
בריסקער הגדרה של דין הודאה
דובר 1:
בקיצור, מסיבה כלשהי, להקב”ה מודים רק. במיוחד בריסק, כי אני מחזיק שבבריסק כשהם אומרים את זה הבריסקר רב אהב לומר דברים כאלה הגדרות. אם רוצים לומר הגדרה למדנית, דין הודאה יש רק כשהיתה צרה וניצלו. הדין, הדין שעומד בפסוק… אבל הדברים זה משהו אחר.
הנה, יש חידוש ששפירא אמר, שמעתי שעומד שצריך להכיר טובה לבהמה. זה לא דין הודאה, זה משהו אחר.
הנה, אני יכול לומר, כי אדם לא מרגיש. אני לא יכול לומר אדם מודה. אני מתכוון לחיים. כך אנשים, מדברים קומנטר. אם זה עומד עדיין ממש, אדם צריך להתבונן בטובות של הקדוש ברוך הוא, כן, … יש אם לא עם לא.
אוקיי, זה לכאורה הדין של מתחיל בגנות, והדין, זה מעניין, כי המתחיל בגנות הוא לא, לפי מה שאני אומר, זה דין בהודאה, לא סיפור, צריך לומר אולי, צריך לדעת האם הסיפור לשבח שבחו של מקום, או שזה סיפור לבנים.
מחלוקת רב ושמואל — שני מינים גנות
דובר 1:
זה מעניין שכשהמתחיל בגנות יש לו גם קצת את הדרך, זה מתאים כך, כששם, כן שם אם היה צדיק מוכנס, זה חלוקת יחיד, כשהיה לו רק ילדים טובים עד היום, לא היה לנו גם ירידה ועליה, כאן דהיינו מתחילים בגנות היה ארמי אובד אבי, שאותנו מחשיבים הזקנים החשובים, אולי לא היינו בכלל כל כך מודעים, כל הדברים שלנו היו מתחילים כמו אברהם יצחק יעקב, לא היינו מחשיבים לעולם, וזה מעניין, כי זה מין אחר של מתחיל בגנות. כי מתחיל בגנות, זה לא… אם אומרים מתחיל בגנות שהיתה טראומה, ממילא אני יותר ער… שם מתכוונים, אין טראומה כשאומרים הולכים בארמי אובד אבי.
על כל פנים, בענין של גנות ושבח יש שתי מחלוקת אמוראים, רב ושמואל נחלקו האם זה מתכוון מתחילה עובדי עבודה זרה, או שזה מתכוון עבדים היינו. שם אנחנו מחזיקים.
“ודברים אלו הן הנקראים הגדה” — הלכה ז
דובר 1:
אחר כך מביא הרמב”ם “ודברים אלו”. אנחנו לא יודעים מה הפשט של “ודברים אלו”. לכאורה מתכוון הרמב”ם לומר שחוץ מכל הדברים שאמרתי עכשיו, חוץ מהענין של שאלה ומהענין של מתחיל בגנות, יש עוד תנאי בהגדה, שצריך לדבר על הטעמים של שלוש המצוות, פסח, מצה ומרור.
אז בקיצור, אם אתה רוצה לעשות נוסח הגדה משלך, זכור לעשות את השניים וחצי דברים, אוקיי? שאלה עם תשובה, עם שינוי, ומתחיל בגנות ומסיים בשבח, מספר שתיים, ומספר שלוש, פסח, מצה ומרור.
את זה הולך הרמב”ם לקשר, זה לא מכניס הרמב”ם כחלק מההגדה. רגע, רגע. הרמב”ם מצטט “ודברים אלו הן הנקראים הגדה”. זה הסוף של הלכות הגדה. כך אני רואה את זה. “ודברים אלו”, במילים אחרות, ההגדה שאתה מכיר מורכבת מארבע ההלכות.
דובר 2:
אבל אתה נראה כאילו זה רק מינימום, אם אין לך את המתחיל בגנות.
דובר 1:
לא, אני אומר לך, אני לא מסכים. כאן הרמב”ם לא נראה כך. הרמב”ם נראה, אוקיי, אני לא יודע מה הרמב”ם היה בדעתו. הוא אומר שכל דבר מעכב, אני לא יודע. אבל נראה מהרמב”ם שארבע ההלכות הן הלכות הגדה. “ודברים אלו הן הנקראים הגדה”. במילים אחרות, לעשות שאלות ותשובות, לעשות מתחיל בגנות, לעשות פסח, מצה ומרור, זה נקרא הגדה. אלו הלכות הגדה. יש לזה ענין, הגדה באה מ”והגדת לבנך”. אבל זה נקרא הגדה. כך הייתי מבין.
דובר 2:
מה אתה עושה עם המקומות שכתוב בפסוק “והגדת לבנך”? פעם אחת זה עומד על…
דובר 1:
זה לא משנה. “והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם ואמרתם זבח פסח הוא לה’”. אז אפשר לענות על הפסח. אלו המקורות שהרמב”ם מביא. “ולא יאכלו חכמה עצמות יאכלו”, “והגדת לבנך בעבור זה עשה ה’ לי”. יכול להיות שזה עולה על מצה. אני לא יודע, אבל אם זה… אוקיי, עכשיו כבר, אנחנו יכולים ללכת הלאה.
רבן גמליאל — שלוש דרכים להבין
דובר 1:
אוקיי, בכל דבר וענין. אז, אני לא יודע, אני רוצה… כי אפשר לומר גם, יש, דיברתי פעם, אני לא זוכר מה הפוסקים אומרים על רבן גמליאל. יש מי שאומרים שזה ממש, חוץ מכל ההגדה צריך לומר את זה, מה שאנשים שהם מדקדקים מאוד, הם מרבים לומר את רבן גמליאל, כי הם אומרים שזה העיקר פשט.
דובר 2:
כן, רבן גמליאל עושה כאן גם עוד משהו, שהסיפור לא מופרד מהמצוות הלילה. יש את שלוש מצוות הלילה של פסח, מצה ומרור. כן כן, זה רבן גמליאל יפה. לא, צריך לחשוב האם זה תפקידו, שסיפור יציאת מצרים לא מנותק. זאת אומרת, נגיד שאדם יעשה תשע בערב לעשות מצוות סיפור יציאת מצרים, עשר בערב הולכים לשבת לסדר. אבל אומר רבן גמליאל שזו לא הדרך שעושים את זה, זה חלק מהפסח, מצה ומרור.
דובר 1:
אוקיי, אבל הרמב”ם הוא זה שהכניס את זה תחת הקטגוריה של סיפור יציאת מצרים. יכול להיות שרבן גמליאל אמר אחרת. יכול להיות שרבן גמליאל בכלל, אולי הוא מביא בכלל מקור אחר לכל הענין של סיפור יציאת מצרים. אולי זה פשוט מקור שזה חלק מהעבודה של פסח, מרורים, אני לא יודע, איך הבינו את זה.
“מה תעשה משנה גאולה”, אני גם לא יודע בנוסחאות אחרות איך יש, אבל אתה צודק, “מה תעשה משנה גאולה” זה גם פסוק למעשה. כן, כי כל כך זה בדיוק, ווטאבר.
אז, יכול להיות שפשוט רבן גמליאל מביא עוד… אולי רבן גמליאל לשיטתו. במילים אחרות, השאלה היא מה רבן גמליאל. יכול להיות ללמוד רבן גמליאל שלוש דרכים. שמעת מזה פעם? אפשר ללמוד רבן גמליאל שלוש דרכים:
אחת היא בבחינת תוספת לעיקר ההגדה. “לא די שאתה מתחיל בגנות ומסיים בשבח” והכל, צריך עוד גם לפרט את טעם המצוות.
מספר שתיים, בבחינת… צריך, כמו שאמרת, זה פלוס, זה נותן חיוב. הדבר השני אפשר לומר שזה… לא צריך לדבר כל כך הרבה, יוצאים אפילו אם מדברים את שלושת הדברים הבסיסיים. מבין מה אני אומר? אני מתכוון לזה.
או אפשר לומר אלטרנטיבה. פוזיטיבי, נגטיבי, אלטרנטיבי. שרבן גמליאל היה לו הגדה אחרת. התנאים הקודמים אמרו הגדה מתכוונת מתחיל בגנות, הגדה מתכוונת לזה. הוא אומר, אני לא יודע, הגדה מתכוונת אהא, אולי זה המקור. מכיוון שכתוב “והגדת”, מה כתוב? אומר הוא, רבן גמליאל אמר, כתוב, “כל שלא אמר”, אומר פסח. במילים אחרות, מה המעשה כאן? זה פסח, זה מצה, זה מרור. זהו הכל. אז זו הגדה אלטרנטיבית.
אלו שלוש הדרכים שאני חושב שאפשר ללמוד. על כל פנים, יש עוד דרכים במפרשים.
מה שאתה מסתכל בספר המפתח, תראה שסתם כך הוא מביא עשרים וארבעה פירושים על המתחיל בגנות. אבל זה… אצל הרמב”ם אני לא רואה שאפשר לפרש משהו עם זה. חוץ מזה, אצל הרמב”ם זה לכאורה לא אלטרנטיבה, לא פוזיטיבי, לא נגטיבי, אלא עוד דין בהגדה. עוד דבר. יש לי מאוד הרבה ספר המפתח איתו כל הגדה, כל לילה ארוך לפני פסח.
דובר 2:
נכון.
דובר 1:
אצל הרמב”ם יוצא שזה לא חלק נגטיבי, לא פוזיטיבי, לא אלטרנטיבי, אלא עוד דין. כאן אפשר לומר “מדיני הגדה”, או כמו “דברים הנכללים בהגדה”, כמו שהוא אומר “דברים הנקראים בהגדה”, זה עוד אחד מהדברים. כך היא הנראה לי.
דובר 2:
אוקיי.
דיסקוסיה: המחלוקת על “לא יצא”
דובר 1:
יש מחלוקת. הוא מביא כאן שיש מחלוקת האם הוא יצא חובת סיפור. הוא מביא את המחלוקת?
דובר 2:
כן, הוא מביא את זה. בדיוק.
דובר 1:
ידוע שהרמב”ם מחזיק שהוא מחזיק כאן באמצע לדבר את סיפור יציאת מצרים, כמו שהוא אומר, יש מחלוקת. מה המחלוקת? מה הפירוש של המילה “לא יצא”. הוא מביא את רש”י. יש מי שאומרים ש”לא יצא” מתכוון שלא יצא את המצה ומרור, וזה דבר מעניין. הוא מבין שהסיפור הוא משהו תנאי במצה ומרור, שיכול להיות ראשונים אחרים לא מחזיקים שיש מצווה נוספת של סיפור יציאת מצרים.
אז בכלל, אופן האכילה של המצה, שצריך לאכול את המצה, ראשונים בגמרא, דברים שעושים… אבל עוד דבר הוא מביא את הרמב”ן, את הר”ן, ואת הריטב”א, כולם אומרים שה’לא יצא’ הוא לאו דווקא.
דובר 2:
איך יוצאים? אה, לא יצא. תמיד הבנתי… הראשונים כך הבינו. כשכתוב בגמרא ‘לא יצא’? לא יצא? לא יצא, קראו. כן, הוא לא עשה נכון. לא יצא. הילא. רגוע. תירגע. יוצאים.
דובר 1:
מבין, בשביל זה צריך זה להיות ‘שום משמעות’ כחכמים. איך יודעים הולכים עם הלשון? כתוב ‘לא יצא’. אה, לא יצא מתכוון לא לא יצא. אה, כאילו, הם כולם בגלל הבינו ש… למה הם אומרים את זה? כי הם מבינים ש’לא יצא’ מתכוון לומר ‘לא יצא’ הלכות מצה ומרור.
זה לא יכול להיות. צריך לומר ש’לא יצא’ הוא לאו דווקא. אם לומדים שזה מתכוון ‘לא יצא’ עיקר חובת הגדה, אז זה יכול להיות. זה המינימום של הסיפור. אבל אז יכול להיות ‘לא יצא’ כפשוטו.
צריך לדעת, כי מה קרה אם הוא כן אמר את כל הדבר מתרח עד קבלת התורה? אבל הוא השמיט את הטכני של הניסים שקרו במצרים, הפרטים של פסח, מצה, ומרור. על זה יכול להיות ממש ‘לא יצא’. זה ממש ‘לספר’ להיות ‘מספר’, אבל הוא לא סיפר. לדעתי פשוט שיוצאים. כי זה לא הגיוני.
אומרים שה’לא יצא’ כאן צריך להתכוון רק ללשון, כי זה הפשט כך. אומרים ‘כל המרבה הרי זה משובח’, אומרים ‘מתחיל בגנות’. אבל אומר הוא, הבסיסי בסיסי הוא אבל זה. לא הוא מתכוון לומר שזה לא מקיים את המצווה. שוב, אם אתה לומד כמו שאנחנו, פשט שזה מינימום. זה ‘הסבר’. כן, הוא אומר, הוא ממש עשה מאוד משובח לומר. זה אבל לא… זה אבל לא… זה לא הגיוני. זו לא הלשון שלו.
שוב, זה תלוי איך לומדים את החלקים האחרים של המשנה. אחד יכול לומר ש… אני גם אומר… גם בהגדה וגם כאן גם בעמוד. זה בא מיד אחרי המילים “וכל המוסיף ומאריך הרי זה משובח”. זה ממש חשוב מאוד שתרבה, אבל להרבות זה לא מספיק. אם בהרבות שלך דיברת כל מיני מדרגות, אבל לא הזכרת את הבסיסיים הפשוטים, זה העיקר. הוא לא מתכוון כאן ללחוץ על ה…
דובר 2:
אבל זה לא… צריך להבהיר, זו לא איך בדרך כלל הקריאה של המילה “לא יצא” שהוא… הוא עדיין תפוס. תגיד, למה כאן אפשר יותר לקבל שזה יתכוון לזה? כי אתה מסתכל כאן על ההקשר. אמרתי לך שאתה צריך להאריך, אתה צריך לעשות כל מיני דברים, לדבר על הקב”ה כל מיני דברים. אם הוא בא לענות את כל הדברים, והוא יודע, גם לא היה צריך לומר “לא יצא”. הוא אמר, זה היה הגיוני יותר שזה יעמוד בלשון המשנה שיעמוד “כיון שאמר שלושה אלו יצא ידי חובתו”, לא “לא יצא”. זה לא… זה לא מתאים כל כך טוב אותו פשט בלשון של הרבי.
דובר 1:
הוא יכול לענות שאין כאן. הוא רוצה כן, הוא נרגש מה”כל המרבה”, וזה מאוד חשוב. הוא לא רוצה לומר שזה לא. הוא רוצה לומר שכשאתה מרבה, אתה צריך לזכור שהרבות לא טוב…
דובר 2:
ממש, מה קורה אם אחד לא אמר את שלושת הדברים, אבל הוא כן האריך, והוא משובח, אבל הוא כמו חסיד שוטה שלא שמר מלאכות, כי הוא עובד ה’ גדול, והוא עושה כל מצוות וכל חומרות.
דובר 1:
אוקיי, בוא נמשיך הלאה.
הלכה ו’ — בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו
דובר 1:
זה הרמב”ם הקדוש, הלכה ו’.
בכל דור ודור, זו המשנה הבאה דרך אגב, אוקיי, כן, לא קודם, חיים, המשנה הבאה אחרי גמול דיל. מעניין, אם אני יכול להבין את סדר המשניות ואת סדר הרמב”ם. אוקיי. בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו, אני רואה בכל הגרסאות זה להראות את עצמו של הרמב”ם, זה מאוד שונה מלראות את עצמו. לראות את עצמו זה משהו תחושה כמו שאתה חושב. יכול להיות שהרמב”ם הבין, יכול להיות שלרמב”ם היתה גרסא להראות, יכול להיות שאצל הרמב”ם הבין שלראות מתכוון להראות, הוא פשוט הבהיר.
דובר 2:
לא, לפיכך, הבא, אתה יודע, יש הרבה מילים שיש להן הרבה דברים. אה, כך למדו, שלפי הרמב”ם גם כשאחד אומר לראות זה מתכוון לזה. מאוד ברור שלראות מתכוון למשהו פנימי.
דובר 1:
כי בנוסח ההגדה, הרמב”ם לא מביא את כל הנוסח, זה “אראנו בענינו ובנינו ובני בנינו”. על החלק הזה?
דובר 2:
לא, זה לא על זה. לא, אז בהגדה שלנו זה קצת מעורבב. אתה תראה בקרוב את הגדת הרמב”ם. בהגדה שלנו, בוא ננסה לראות איך אני זוכר. בוא נלמד את הרמב”ם.
דובר 1:
בכל דור ודור – הענין של “כאילו” והמקורות במשנה, גמרא והגדה
לשון הרמב”ם: “כאילו הוא בעצמו יצא עתה”
אוקיי. להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה, עוד דבר מעניין, כאילו הוא עכשיו קפץ ממצרים. אוקיי. שנאמר, אה, זה ממש פשוט, לפי הרמב”ם מבינים למה הדגש על בכל דור ודור, אפילו עכשיו כבר כמה מאות שנה או כמה אלפי שנה אחרי יציאת מצרים, אה, תמיד זה יסוד יפה. אוקיי. שנאמר “ואותנו הוציא משם”, ה”אותנו” לא מתייחס רק לדור של יציאת מצרים, אלא כתוב שזו מצווה לדורות, אז תמיד צריך להיות “אותנו הוציא משם”. כך אומר כאן הרמב”ם דבר יפה, “ועל דבר זה צוה הקב”ה בתורה”. עבד היית. כתוב בתורה, וזכרת כי עבד היית. מה הקשר? מה כתוב מיד לפני ואחרי זה?
דובר 2:
קודם, הרמב”ם מאוד שמח לומר את הפסוקים. כאילו אתה בעצמך היית עבד. וזכרת כי עבד היית, שתזכור שאתה עצמך… שוב, כי תשלח עבדך חפשי, כי… כאילו הרמב”ם ראה מאיפה זה בא. פשט, וזכרת כי עבד היית, הוא מכניס לתוך זה מילה כאילו עבד היית, נכון? זה מאוד דומה למה שהוא עשה קודם. כתוב אצלנו אותנו הוציא משם, אמר הרמב”ם, פשט זה לא אמת, אלא כאילו אותנו הוציא משם, נכון? אז כשכתוב בפסוק, אפשר פשוט ללמוד והוא מדבר על הדור הראשון שבאמת יצאו, אבל אנחנו אומרים את הפסוק כאילו, ממילא צריך לעשות כאילו. זה מאוד מעניין. מה הרעיון?
דובר 1:
אה, אתה מתכוון בהגדה הוא לא מפרט את זה, כי שם הוא אומר למה אתה באמת יצאת, כי הנוסח של הפסוק… לא, לא, לא בנוסח של ההגדה. אני מתכוון למקור של הרמב”ם, מאיפה הוא לקח את זה במשנה ובמקומות אחרים. נראה מה קורה כאן. יש כאן כרטיסי רבינוביץ’ נפלאים שמביאים ראיות יפות.
דובר 2:
אה, זה כתוב לגבי שבת. זה כתוב בעשרת הדברות, נדמה לי. לגבי שבת, כן. בעשרת הדברות, כן. הנקודה היא לא… אבל הנקודה היא לא לגבי… שוב, זה רק דיוק שכתוב מילה כי עבד היית. מי זה היית? שם התורה אומרת בהקשר שאתה צריך לרחם על עבד, כי אתה גם עצמך פעם היית עבד. טוב מאוד. נו? מה הבעיה?
דובר 1:
אה, הייתי מבין יותר שאדם יכול להיות… להשתמש בדמיון כאילו הוא וזה מה שהרמב”ם. שוב, זה הדיוק, נכון? זה הדיוק. כאילו לא… “עבדים היינו לפרעה במצרים”, זה הדיוק. אמת?
אז, אבל יש עוד דבר. פשט שכל שבת צריך להיות זה כאילו? לא כל שבת. שוב, הרמב”ם מסביר מה הפירוש של לזכור יציאת מצרים, של לזכור של כאילו הוא. אני לא יודע למה הוא מביא את זה, כי זה בדיוק מה שהרמב”ם עצמו הביא.
ניתוח המקורות: משנה, גמרא והגדה
המשנה והפסוק “בעבור זה עשה ה’ לי”
דובר 1:
מה אומרים המקורות הוותיקים? בואו נראה קודם מה המקור, אולי יעזור לנו. המשנה אומרת “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו”, ורבא אומר “אמר רבא צריך שיאמר ואותנו הוציא משם”. תסתכל בפסוק “ואותנו הוציא משם”. גם, וצריך לראות. הוא אומר שנראה שהרמב”ם הבין שה“ואותנו הוציא משם” היא… והמשנה לא רואה את זה ככה.
ומה אומרת ההגדה? אליהו, תיקח רשות? “בעבור זה עשה ה’ לי”. אני לא יודע, מה אומרת ההגדה? כשאתה אומר כאילו, יש לך הגדה? אין לך. מה זה אומר מה אומרת ההגדה? מה הפירוש מה אומרת ההגדה? מה אומר הנוסח שלנו בהגדה? “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר…”
תביא הגדה שתדמיין. יש הגדות בעולם. בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים. איך אנחנו אומרים בנוסח ההגדה שלנו? אבל אנחנו אומרים הלאה “לא את עצמו בלבד גאל הקב”ה אלא אף אותנו גאל עמהם, שנאמר ‘ואותנו הוציא משם’”. אה, שניהם. בנוסח ההגדה שלנו כתובים שני הלשונות. יש לנו “בעבור זה עשה ה’ לי”, ה”לי”, ויש לנו “ואותנו”.
מאמר רבא בגמרא
דובר 1:
אז בעצם, בהגדה שלנו, ואולי גם בגירסה שלנו במשנה, כתוב שצריך להיות הדיוק “לי”, כי כתוב “בעבור זה עשה ה’ לי”, הדיוק הוא לכאורה מהמילה “לי”. ומיד אחר כך כתוב “לא את עצמו בלבד גאל הקב”ה אלא אף אותנו גאל עמהם, שנאמר ‘ואותנו הוציא משם’”. צריך לענות למה אומרים את הפסוק השני. זה כתוב בהגדה שלנו, וזה בא מהגמרא. אמר רבא, יש לך גמרא? צריך לקחת גמרא פסחים. בגמרא על המשנה כתוב, כן? בגמרא, יש גמרא? בגמרא כתוב במסכת פסחים, צריך להביא גמרא צדיק, או מחשב שמביא מיד את הגמרא. נו? אוקיי.
אני אזכור את זה. משהו נכנס לי לראש. שלוש המצוות, כלל הדבר הוא כך, הוא מדפיס את המשנה והוא מעתיק את זה לתוך איך שזה מובא במשנה. והגמרא היא… הגמרא יש ברכות על… שיהיה… אמר רבא, “בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים”. רבא אמר… אה, לא. אמר רבא, “צריך שיאמר ‘ואותנו הוציא משם’”. אתה רואה את זה? מיד החלק הראשון אחרי המשנה. לא ראיתי את זה. אה, בסדר. עד כאן. מה הפשט של החלק הזה של רבא? אני אבין.
ביאור הרשב”ם
דובר 1:
אז הרשב”ם אומר שרבא אומר פסוק זה, “ואותנו הוציא משם”, להראות את עצמו כאילו יצא.
אז, בפסוק הזה זה מתאים יותר? לא, לא, לפי איך שהרמב”ם לומד.
גירסאות שונות במשנה
דובר 1:
המשנה, רק כדי להיות ברור, לא ברור שהמשנה מביאה כאן פסוק. בהגדה מביא. יש נוסחאות במשנה, ובמקומות אחרים במשנה לא מביא שום פסוק. זה מספר אחת.
מספר שתיים, כן, יש בכמה כתבי יד וכן הלאה לא כתוב השנה, כתוב סתם חייב אדם לראות את עצמו. עכשיו, או לראות את עצמו, זו אולי הגירסה של רמב”ם. אוקיי.
הבנת מאמר רבא
דובר 1:
עכשיו, אבל אם לא כתוב במשנה את זה, לכאורה מה שרבא אומר הוא, שהדרך איך מקיימים לראות את עצמו היא על ידי אמירת הפסוק הזה. לכאורה, לכאורה זה הפשט, לכאורה זה פשוט פשט. שרבא אומר, צריך שיאמר “ואותנו הוציא משם”. זאת אומרת, מה זה אומר לראות את עצמו? הוא אומר, לא אומרים שהקב”ה הוציא את האבות ממצרים, הוא אומר שהוא הוציא אותנו. אה, זה לא אותנו? אוקיי, הגמרא לא מסבירה מה הפשט. אה, זה לראות את עצמו, כאילו.
אבל אם כתוב כן בהגדה, אם כן הנוסח שכתוב כבר לשון המשנה את הפסוק, צריך להבין את רבא. נראה שזה לא, שזה התירוץ.
שיטת הרמב”ם בחיבור המקורות
דובר 1:
או שאתה יכול ללכת שאחד מביא, הרמב”ם הבין קצת אחרת. הרמב”ם או לא הבין, או שהוא כך חיבר בעצמו, הוא חיבר שהפסוק הוא המקור של המשנה. כתוב “ואותנו הוציא משם”, משמע שצריך לעשות “אותנו”. איי, זה לא “אותנו”, זה כן “אותנו”.
דיון: למה “ואותנו” ולא “בעבור זה עשה ה’ לי”?
דובר 2:
למה לא כתוב “בעבור זה עשה ה’ לי”?
דובר 1:
זו גירסה שנייה שנמצאת בפסוק. תמיד חשבתי, למה להשתמש בלשון יחיד או לשון רבים? “לי” או “אותנו”? אני לא יודע.
דרך אגב, אני חייב לומר לכם, אני עומד עם כל הדרשות האלה, אני לא מבין אותן. אני לא מבין אף אחת מהדרשות, במחילת כבודם. כל הפסוקים… מדברים על הדור של עכשיו.
דובר 2:
כן, מה אתה רוצה מהחיים שלי עכשיו?
דובר 1:
אוקיי, אבל מובן שהתורה היא לדורות. אז איך זה יכול להיות? זה כאילו… אתה תופס את האפיקורסות של הגמרא? זה לא כאילו, כי אילו לא הוציא היינו באמת. אלא מה, אנחנו באנו לא כי אילו הוציא.
סטייה: הענין של “אילו לא הוציא”
דובר 2:
האילו הוציא זה you invented, לא אתה, אלא גוי. אני עדיין לא יודע על זה. ראית בראם את האילו? גם האילו זה שטויות. אילו הוציא… משהו שקרה לסבא שלך קרה לך?
דובר 1:
נו נו, שאל את עצמך עוד במפרשים, ותראה את ההיסטוריה האלטרנטיבית. נו, אם לא, היה בבל, היה נוי. אני לא יודע מה היה נוי.
הדיוק של כאילו שאתה מעלה הוא דיוק מעניין, כי מדובר באמת באותם אנשים.
אז אם אתה רוצה להוריד את זה לרמה שלך, אתה יכול לומר שאתה חייב לומר את זה בסלנג כך שיהיה שכאילו לא יהיה כאילו משהו נס עתיק, אלא שבאמת ירגישו את הנס. לא יהיה לספר איזה סיפור עתיק, אלא יהיה באופן בהתלהבות כמו אדם שניצל.
פשט חסידי ב”כאילו”
דובר 1:
אבל זה פשט חסידי. אני מאמין שהמשנה מתכוונת לדבר על חסידות.
דובר 2:
למה חסידות?
דובר 1:
כי אתה אומר את זה בטעם. לא מספיק שאתה אומר פסח מצה ומרור, כי לאבותינו היה את הנס הזה והזה, אלא יהיה באופן הודאה, ממש כמו שאתה… איך אומרים את זה בתרגום?
חזרה למקורות: איפה כתוב “אילו לא הוציא”?
דובר 1:
בקיצור, המשנה היא שמאלץ, ובחלק אילו לא הוציא כתוב אצלנו בעבדים היינו, לא בזה. זה מאוד מעניין, איך זה בכלל נכנס שם? כי אנחנו אומרים שם את הפסוק ואותנו הוציא משם, נכון?
דובר 2:
כן.
דובר 1:
נכון?
דובר 2:
כן.
דובר 1:
מה כן?
דובר 2:
כי עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה’ משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, ואילו…
דובר 1:
לא.
דובר 2:
…צאנו, אותנו.
דובר 1:
צאנו זה גם לשון של אותנו.
דובר 2:
לא בדיוק. בקיצור, אני לא יודע למה אותנו…
דובר 1:
זה לא אותנו ואותי, אלא אותנו. כמו ואותנו הוציא משם.
הפסוק מדברים – תשובה לבן חכם
דובר 2:
אני שומע. זה אותו פסוק, אבל… כי… רק כדי להיות ברור, זה כן עושה סנס, כי הפסוק שהרב מביא, זה הפסוק של בן החכם, נכון? “ושאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחקים… ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה’ ממצרים… ויתן ה’ אותות ומופתים… ואותנו הוציא משם”.
אז ההגדה שלנו עושה paraphrase של זה. זה לא לשון הפסוק, אבל זה בנוי על הפסוק הזה. אז בהתבסס על זה הוא עושה פשט כזה, הוא אומר את הפשט של מי, אלי? אוקיי.
הענין של “דיינו” – “משק אילו”
דובר 1:
נו נו. אתה יודע מי, במצוות של פסח יש כל כך הרבה דברים שהם באמת שימת לב אילו היינו נכנסים, כל האילו הוצאנו ממצרים ולא עשה שפטים, כל הדיינו זה אילו אילו. כאילו מקיימים להיות האילו. כאילו אילו לאילו עצמו? אילו, כן, הם אומרים אילו לא היה, אילו ואילו לכאן ואילו לכאן. אתה מבין, מגיד זה מגיד. יש לנו מגיד, אנחנו במצרים, כי אילו לא היינו… זה משק אילו, וחושבים כך, אילו היה ככה יכול להיות.
דובר 2:
אילו אילו אילו, חבר. אילו זה רשות להקשיב. זה מדבר עליך. זה כבר של בית חורין.
תוספת הרמב”ם: “עתה” – עכשיו, טרי
דובר 1:
בכל מקרה, הרמב”ם אומר גם את המילה “כאילו הוא יצא עתה”. זה מעניין, הוא מוסיף את המילה “עתה”. לא שאני יצאתי בשנה שעברה, זה החידוש. כאילו כל שנה צריך טרי. אה, אולי אצל הרמב”ם זה ענה על הדיוק שלי. אבל אני שואל אותך, איך אפשר לדייק את זה מהפסוק, שלכאורה מדבר על אותו דור? אבל אפילו אותו דור לא היה “עתה”. על כרחך צריך לומר “עתה”. איך הדיוק מהפסוק? כן. האחר יצא,
הפסוק “וזכרת כי עבד היית” וחיבור הרמב”ם של ליל הסדר
הדיוק במילה “עתה”
דובר 1: זה מעניין, הוא מוסיף את המילה “עתה”. לא שיצאתי בשנה שעברה? זה חידוש. זה כן, כאילו כל שנה צריך טרי. במילים אחרות, אולי אצל הרמב”ם זה עונה על הדיוק. אבל כך, אני שואל אותך, איך אפשר לומר את זה על הפסוק? הוא מדבר על אותו דור. אבל אפילו אותו דור לא היה “עתה”. על כרחך צריך לומר “עתה”. איך הדיוק בפסוק?
דובר 2: איך אתה אומר? איך עומד הדיוק בפסוק “עתה”?
דובר 1: לא יודע. אבל אפשר לשמוע את זה, כי ברגע שהאדם עושה פסח, מצה ומרור, הוא אמר שהוא משחק עכשיו מחדש. כן, אני מרגיש עכשיו… כשעושים מרור אומרים, מרגישים טעם רע. שני הדברים אולי מחוברים. אתה מכניס את כל ההדגשה.
אני חושב שזה יותר קשור למה שאמרתי, שכאן לא צריך שום פעולות. כאן צריך סעודה, וצריך לומר שכאילו, ולא ברכה לבטלה, ההלל. מה אומרים בהלל? זאת אומרת שההדגשה היא הדבר שהיה יום אחד שהוא היה טמא אחר העגל, ואחר כך הוא נעשה מתקרב לה’ יתברך.
הפסוק “וזכרת כי עבד היית” – חיבור עצמאי של הרמב”ם
דובר 1: זה מעניין, הפסוק של “זכרת כי עבד היית” נראה שהרמב”ם חיבר בעצמו. אני לא רואה שמישהו יש לו מקור לזה. זה חידוש גדול, כי הוא מציין בהערה, מישהו שואל שלא כתוב אף פעם על שום מצווה של יציאת מצרים “זכרת”. כתוב תמיד על שבת, על מצוות אחרות כתוב, על צדקה. לא כתוב אף פעם על פסח בדיוק הפסוק “זכרת כי עבד היית במצרים”. מה הבעיה בזה? כי אפשר לומר, “זכרת כי עבד היית במצרים”, ממילא תשמור שבת, ממילא תעזור לעבד שלך.
אבל הרמב”ם מדייק כאן את הענין של “כאילו”. הדבר שאדם יכול לצייר לעצמו “כאילו”. נכון. ואולי, אני רוצה לדעת אם הוא מביא מקור לרמב”ם הזה.
דובר 2: אתה מסתכל מיד במקורות וציונים, הוא מביא מקור מחז”ל להכנסת “זכרת” כאן.
דובר 1: כי זה מאוד מעניין, זה הגיוני שהרמב”ם אהב את הפסוק הזה. כי הפסוק אמר אלפי פשט שצריך לזכור ליטרלית, כי הוא אומר שצריך לרחם על רמאן, מכיוון שזכרת. כן. עובד, דעותי, יש משמעות שזה לא נאמר כמו זכרת, ומה זה וויכר בעלמא. אלא, אני רואה שאתה גם בעובד שלו.
דובר 2: בדיוק, אם לא הוא לא עובד עכשיו יום טוב, שילך הביתה.
דובר 1: לא, אתה עדיין עובד עכשיו, אתמול היית. נכון?
דובר 2: כן. קצת דיוק.
דובר 1: אה. אז זה גם דיוק, כי כאן מדברים בוודאי בדורות. טוב מאוד. אז במילים אחרות, לכן לכן כך, הפסוק יוצא משם הוא דרש. אבל כי כאן מה שהציבור בתורה בפירוש הוא זכרת, מדברים כבר לא…
דובר 2: אוקיי, גם הרעיון. ציבור בתורה וכללי, אין לי כל כך הרבה יותר גדול כשנקראת. טיפוס כך, נכון?
דובר 1: אוקיי, תקשיב, אתה רואה ברור שהתורה רוצה שכל הזמן יחשבו תשעו ארי. נכון כך, אני אומר? משהו זה דבר כזה. טרף מהפשט כאן, שזה באמת הפשט הפשוט שצריך לזכור שהיינו עבדים כך אני יכול לחשוב.
למה “שעבוד מצרים” ולא סתם “יציאת מצרים”?
דובר 1: למה גם הרמב”ם הכניס שעבוד מצרים? לא סתם, כולו יצאנו ממצרים, עם הלשונות האלה.
דובר 2: אה, כי רוצה לגור במצרים גם הרמב”ם גר.
דובר 1: הרמב”ם זה כל כך קל. לא מדברים על מצרים, מדברים על שעבוד מצרים. אולי בגלל ה…
דובר 2: לא, אני חושב שאתה צודק. זה כבר יותר קל לאדם. אני מצטער שהוא היה יכול להיות בעצמו בתורה, לא מה שלא בעצמו.
דובר 1: לא, לא, לקחת שעבוד מצרים. זה בגלל הרמב”ם.
דובר 2: אוקיי. טוב מאוד.
קשר לאמורא שאמר לעבד שלו
שיעור תורה – הלכות חמץ ומצה
דובר 1: טוב, בואו נמשיך הלאה. קודם לגבי זה, האם אותו אמורא שהבאת אתמול את הגמרא אמר לעבדו, כי בזה קיום היעוד הרבה יותר קל. זה עדיין ענין של “שובע תאכל ושבעת”. זה הרמב”ם, כן, ואמרת נכון. כן, אחד מהם.
הלכה ז’ – דרך חירות, הסבה, וארבע כוסות
סידור הרמב”ם של ליל הסדר
דובר 1: אוקיי, בואו נמשיך הלאה. אבל רגע, אתה חושב שקשה לומר שזה מחובר לפסח, מצה, ומרור, כי בפסח, מצה, ומרור מבצעים ענין?
דובר 2: לא, לא, לא. אפילו חושב. אפילו חושב. אפילו חושב. הפסח הולך על מאוחר יותר, שכח מזה.
דובר 1: לפיכך, כי ראיתי אותם אומרים, כי כאן הוא סיים הלכות הגדה, הרמב”ם סיים בהלכה ה’. הוא אמר “דברים אלו נקראים הגדה”. עכשיו לא מדברים על ההגדה, עכשיו מדברים על משהו אחר. ומה שהוא אומר זה כן בהלכה הבאה. איך עושים את ליל הסדר? יש כמה דברים. אחד, “צריך אדם בלילה הזה לאכול ולשתות”, כמו שאתה מתכוון, “דרך חירות”. בדרך חירות הוא יודע שהוא עכשיו נפדה, הוא עכשיו בן חורין. עוד דבר… אוקיי, לא ממש. הדבר השני הוא שמשקים כוסות אליהן, שהיה פעם שנייה…
חינוך קטנים – שאלה
דובר 1: אבל מה זה חינוך? ראיתי את רבי יחיאל מאיר, הם התלבטו מאוד על הענין של חינוך קטנים. אומרים, כי מה זה קטן למשל שהוא לא יכול לאכול את המצה הקשה? תינוק בן שנה, הוא לא יכול לחם, הוא לא יכול לאכול שום מצה. אומר הרמב”ם שחייבים לתת מצה. איך עושים את זה? מה עומד הבעיה שלך?
דובר 2: שיעירו אותו, כי יתנו לו מין מצה אחר.
דובר 1: בדיוק. הוא טען שצריך לקנות… שחייבים לקנות. כך רבי יחיאל מאיר עלה בדיוק עם החידוש שלך, שזה חיוב. והוא הלך לשמואל אוירבך ואמר שהחידוש שלך לא שווה כלום.
דובר 2: אוקיי. הוא לא אוכל מצות מחוררות.
דובר 1: לא, ראיתי באתרים, ואתה יודע אני תוהה על החידוש שלך. וה… כי יתעסקו שם.
אפילו עני המתפרנס מן הצדקה – ארבע כוסות
דובר 1: יודע מה, אתה יכול לכתוב, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה לא יפחתו לו מארבע כוסות יין. זה אומר שאפילו העני צריך להראות כאילו יצא, זה הדבר. אבל זה רק שיעור. אבל זה יכול גם להיות שיש לזה קשר ל”וזכרת כי עבד היית”, אתה זוכר שהיית עבד, תתן צדקה, תוודא שלעני יש.
דובר 2: אני שומע. בטוח שהרמב”ם היה בטח שמח עם מה שאתה אומר, אתה מתכוון לעצה.
דובר 1: אז, הרמב”ם הכניס, זה מאוד מעניין, זה לא עומד במשנה. צריך ללמוד את הפרק ערבי פסחים, אבל הרמב”ם, את זה הרמב”ם עצמו לכאורה סידר, שיש סיפור יציאת מצרים, יש דרך חירות, ודברי רבנן. שתי מצוות דרבנן. בפרק בעצם, אם אני רוצה לעשות סיכום, מורכב ממצוה אחת דאורייתא של סיפור יציאת מצרים, וכמה מצוות דרבנן. המצוה הראשונה דרבנן היא הסבה, השנייה היא ארבע הכוסות, ואחר כך נראה חרוסת ומרור. אז, ארבע מצוות דרבנן. ו… כן, זה מעניין.
שיעור כוסות
דובר 1: מה השיעור של הכוסות? הוא אומר, “ושיעור כל כוס מהם רביעית”.
הדין של עני – קשר ל”וזכרת כי עבד היית”
דובר 2: העני, אני יודע, מה הדין לגבי העני, לגבי ה… לגבי גבאי הצדקה?
דובר 1: יש חיוב כמו “וזכרת כי עבד היית”, שאפילו עני שבישראל… אה, הוא חוזר לארבע הכוסות. רגע אחד, הוא חוזר להלכות הסבה. נכון? “מדיני הסבה”. אוקיי.
אם עושים את זה עם העני, עוזרים לו, זה עוד יותר קל לו דרך החירות, כי הוא ממש רעב, הוא עני, לא היה לו, ועכשיו עזרו לו, הביאו לו יין, הוא רואה את עצמו… אוקיי.
הלכה ח’ – דיני הסבה
אפילו עני שבישראל – החידוש של חירות
דובר 1: אוקיי, אז בואו נלך ללמוד הלכות הסבה. “אשה, אפילו עני שבישראל…” שאפילו… אני מתכוון שהחידוש הוא אפילו עני שבישראל. לכאורה זה יוצא מהחירות, נכון? חירות לא אומר רק עשיר. עשיר זה דבר אחר. כמו שהרמב”ם אומר במקומות אחרים, כשאדם אוכל רק לעצמו, זה לא אומר…
דובר 2: לא. אמרתי לך שהרמב”ם היה שמח עם מה שאתה אומר, אבל אני מדבר עכשיו לא על זה. אני אומר שזה דין ביהודי, וה… כל האנשים יצאו ממצרים, ובזה הם בני חורין, לא בגלל שהם עשירים. אפילו אתה עשיר, צריך בכל מקרה לאכול דרך חירות. עשיר אוכל כל יום ארבע כוסות? לא חידוש. חידוש הוא שעני אוכל ארבע כוסות. איי, אין לו? הולכת הצדקה. כל חסיד סאטמר לומד. כי הצדקה… למה מחלקת הצדקה? כי יהודי צריך להיות לו ארבע כוסות פסח. זה לא מותרות. מותרות לא מחלקת הצדקה.
ובזה רואים שהחירות של יהודי היא שהוא חייב לשתות ארבע כוסות. הוא לא יכול להתחמק. אדרבה, החיוב הוא החלק עבדות, לא החלק חירות. ההסבה היא החירות, החיוב לשתות הוא העבדות. נו טוב. אוקיי.
על אילו מצוות עומד הפסוק “זכרת כי עבד היית”?
דובר 1: אבל זה מעניין, אם הפסוק זכר ליציאת מצרים עומד על שבת ועל מצוות אחרות, על אילו מצוות נוספות הוא עומד? נראה שמצוות הצדקה, לא? הפסוק אומר הרי “כי עבד היית בארץ מצרים”, “על כן אנכי מצוך לעשות את הדבר הזה”. אומר הרמב”ן כך, שרואים בתורה דבר שזה לא דמיון שאדם צריך… לא שזה לא דמיון, שצריך לזכור שאתה זה. לא שזה לא הגיוני. הסברא של שבת שהפסוק אומר היא לא מצוות אמירת יציאת מצרים. הפסוק רוצה לעורר אותך שתשים לב לעני שלך, כי אתה היית עני. זה לא מוחלט שהתורה מתכוונת שתרגיש בשביל העני שלך, כי אתה צריך לדעת מה מרגישים להיות עני. איך אני יודע? אני הרי לא הייתי, סבא שלי היה. אלא רואים שאדם יכול להשתמש בדמיון, ואדם יכול… הם מוסיפים להשתמש בדמיון, וזה אתה מכניס. רואים שלראות את עצמו כאילו יצא. אני לא חולק על הדמיון, אבל הרמב”ן לא אומר את המילה דמיון כאן.
חילוק בין “לראות” ל”להראות”
דובר 2: לראות את עצמו זה דמיון, להראות זה לא דמיון, זה יותר… להראות משהו. אוקיי. אממממ.
דרך חירות – הסבה וד’ כוסות (המשך)
תינוקות וד’ כוסות – מחלוקת רמב”ם עם תוספות
דובר 1:
רואים שלהראות הוא כמעט יוצא. אני לא חולק על הדמיון, אבל הרמב”ם אומר את המילה דמיון בעצמו. לראות עצמו זה דמיון, להראות זה לא דמיון, זה יותר להראות משהו, להראות משהו.
דובר 2:
אוקיי.
דובר 1:
אה, הגמרא עומדת, ארבע כוסות הללו צריכין שיטעום בהן כדי רביעית, אחד אנשים ואחד נשים ואחד תינוקות. הרמב”ם אומר רק… אתה מדבר? הגמרא אומרת, תנו רבנן, ארבע כוסות הללו, בקידושין ח’ עמוד ב’, צריכין שיטעום בהן כדי רביעית, אחד אנשים ואחד נשים ואחד תינוקות. הרמב”ם אומר רק אחד אנשים ואחד נשים, הוא משמיט את התינוקות. מה הפשט? והא מחלקים לתינוקות ביין, זה לא… הוא מתווכח עם הגמרא? מה הוא עושה כאן?
דובר 2:
נו, איפה מצאת שזו גמרא?
דובר 1:
קידושין ח’ עמוד ב’, אבל הוא מביא את זה, אבל הוא אומר את זה כך, והוא לומד את זה, והוא ממשיך הלאה.
דובר 2:
הלו?
דובר 1:
הרמב”ם אומר הרי דבר, נו?
הגמרא בפסחים – ר’ יהושע בן לוי
דובר 1:
אחר כך אומרת הגמרא, אמר ר’ יהושע בן לוי, נשים חייבות בארבע כוסות הללו שאף הן היו באותו הנס.
אה, יש מי שלומד שר’ יהושע בן לוי חולק על התנא קמא. התנא קמא אומר אחד אנשים ואחד נשים ואחד תינוקות. ר’ יהושע בן לוי אומר רק נשים חייבות שאף הן היו באותו הנס, אבל תינוקות לא. חינוך אין כאן.
הגור אריה ותוספות
דובר 2:
הגור אריה עצמו מביא דווקא אפילו תינוקות, פירוש שאינם צריכים, ארבע כוסות ויין, עומד בתוספות. יש מחלוקת רמב”ם עם תוספות. אז מה? שלילדים, אתה נותן להם לילדים תינוקות את ארבע כוסות ויין? כן, כך מובא.
דובר 1:
כן, אבל אתה מבין מה אני מתכוון לומר. ורבנים שיתפסו שיחות, זה לא דרך ארץ. נו נו, תהיה אמיתי, אבל אף אחד לא מרגיש כלום מהכוסות האלה, ואף אחד לא מתייחס אליהם. כי אנשים לא אוהבים יין, אין להם כבוד אליהם. באמת, זה לא נכון. פשוט אנשים בטלים בדעתם, זה לא אנשים נורמליים.
שיטת הרמב”ם – מחלוקת רבי יהודה עם תנא קמא
דובר 1:
כן, אבל אני אומר שיש מחלוקת הרמב”ם עם תוספות. והרמב”ם הבין שיש מחלוקת רבי יהודה עם תנא קמא. כי רבי יהודה אומר “מה תועלת יש לתינוקות ביין?” אבל לגבי סתם לשתות, או לגבי ד’ כוסות? הוא הרי אמר, אני צריך לדעת האם הוא מדבר על ד’ כוסות או שהוא מדבר על יין. אבל רבי יהודה אומר “מה תועלת יש לתינוקות ביין? אלא מחלקין להם קליות ואגוזים בערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו”.
הרשב”ם והלמטה אליעזר
אז הרשב”ם אומר “ולא פטורים מן המצוות”, “מה תועלת יש לתינוקות ביין?” הם פטורים מן המצוות, זה ממילא… למה? כשהוא אומר “מה תועלת”, שילדים לא יכולים, זה קשה לילדים, זה לא הנאה לילדים, אלא קליות ואגוזים מתאים להם. אבל… כי “אלא מחלקין להם קליות ואגוזים”, איזו תשובה זו? שהם פטורים מן המצוות, הם גם פטורים ממצוות קליות ואגוזים?
הוא מתכוון לומר, אה, הדבר הרגיל הוא, “למטה אליעזר” מתכוון לומר כך, הם לא אוהבים, זה לא מתאים להם יין. אלא מה אז? אומר הוא, יש מצוה זו מצוה, הם הרי לא מחויבים במצוות. אלא מה אז? רוצים לחנך אותם, רוצים לחנך אותם, שיחנכו אותם על פי דרכם עם קליות ואגוזים. נו נו.
הם מסבירים לנו שיש מחלוקת, והרמב”ם פסק כמו רבי יהודה, והצדיקים האחרים פסקו כמו התנא קמא. אהא, זו הנקודה כאן. והשאלה היא האם אתה מדבר מצד חינוך, או שאתה מדבר מצד…
דובר 2:
אוקיי, בואו נמשיך. עוד קצת אני הולך לישון. אוקיי, I’ll try. אוקיי. אממ… אבל אני מנסה לסיים את ארבע הקושיות.
דובר 1:
הגמרא אומרת שהרמב”ם למד אחרת מתוספות, והוא פוסק שהילדים פטורים. יש להם מחלוקת איך הם פסקו. הם שניהם למדו את אותו הדבר, השאלה היא רק מה היה הפסק. אוקיי, זה הגיוני. צריך להיכנס, אולי צריך ללמוד אחרת את הגמרא גם. אוקיי.
המהרש”א – למה לא יין לילדים?
דובר 1:
טוב, בואו… ואפילו עני… אני מבין שהדבר עם הילד הוא משהו אחר, כי כבר למדנו שלא צריך, שהילד לא יירדם. אז אומר המהרש”א, למה תיתן לו יין? הוא ישן מיד מהיין. אלא מאי? אלא להיפך, לתת דברים שישמרו אותו ער. זה אומר, המבוגרים יכולים להתמודד עם יין, הם לא ישנים מיד. להיפך, זה כדי לשמח. הילד ישן לך, אתה לא נותן לו. אז אתה יכול להבהיר שהוא יישאר ער.
השאלה היא, אולי אכן נהגו לתת לתינוקות יין באותם זמנים? כמו שר’ נחמן אמר, “הסיפורים שלי הם להעיר, לא להרדים.” כאן… אני לא יודע. אני לא יודע. כן, אנחנו ממשיכים הלאה.
הלכה ח – אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב
דובר 1:
אומר הרמב”ם, “אפילו עני שבישראל…” אולי הוא רוצה לומר אפילו העני הגדול ביותר מהיהודים, כן, עני שבישראל, הכי עני, “לא יאכל עד שיסב”. אוקיי, הוא חוזר להסבה. אפילו עני צריך הסבה. כאן לא עומד שאנחנו צריכים לספק הסבה. הסבה לא צריכה ספה או משהו. אפשר להישען על הרצפה, אפשר להישען על הספסל, וכן הלאה. אז אנחנו לא צריכים.
החידוש של הסבה אצל עני
החידוש הוא רק ש… מה החידוש בעצם? שאלתי אותך קודם, I never understood this. מה זה אומר “לא יאכל”? אני אתן לו נזיפה? אלא מה אז? למה לומדים מהסבה שהוא עני? כי הוא יכול לומר, “זו חירות בשבילי?” זה לא נראה חירות בכלל. החירות היא רק כשזה נראה כך, זה לא כאילו. העושר הוא לא כאילו, העושר הוא ממש. זה מה שהוא אומר. אפילו כשזה לא נראה כך, זה באמת מעשה חירות, ההסבה היא מצוה.
דובר 2:
היה הילד צריך להיות פשט טוב יותר. אוקיי. אפשר עוד לחשוב. תוספות אומר דווקא, מתכוון לומר שאפילו הוא יוצא הסבה בלי שיש לו מיטה יפה וד’ כוסות? I don’t know, it’s weird. אוקיי.
אשה והסבה – בטלה לבעלה
דובר 1:
אשה, אחד אומר היא צריכה הסבה, אחד אומר היא לא צריכה. אבל אשה חשובה צריכה היא כן, כמו נשים שלנו שהן חשובות. אוקיי. ד’ כוסות צריכה כל אשה עם חשיבות. כן. אני לא יודע מה זה, I don’t know exactly. ר’ בן ציון אבא שאול הוא שמש של ר’ עזרא עטיה. כן, האשה עושה הסבה, היא אשה חשובה? לא, הרב כבר אמר שלא מתווכחים. אוקיי, anyways, טוב, בואו נמשיך הלאה.
דיגרסיה: יין ומיץ ענבים לד’ כוסות
דובר 2:
ד’ כוסות שותה גם היא, היא גם שותה מיץ ענבים, למעשה. נו, ר’ בן ציון אבא שאול, ר’ בן ציון אבא שאול הוא שמש של ר’ עזרא עטיה, הוא אומר שגם היא צריכה הסבה. אני מתכוון שכל אחד ישתה ארבע כוסות יין זה יכול להזיק, כמו עיקר הדין, אלא רבע יין ושלושה רבעים מים, או מיץ ענבים, whatever. מבין?
אני לא יכול לשתות יין בכלל, סתם אני עושה פורים מהאנושות. אני חושב ששתיית מיץ ענבים לקידוש או בד’ כוסות זה יותר גרוע מרפורמים. מה אתה אומר, אני עושה קידוש לקידוש. זה כמו להדליק מנורה בחשמל. הלו? לא זה התכוון הקב”ה במצוות התורה.
אה, יודע, ראיתי פעם אחד אומר, אם הולכים עם פאה לכסות את השיער, אפשר באמת לשתות מיץ ענבים גם לקידוש. מבין? זה אותו רעיון, זה לא הגיוני בכלל, אבל אולי יוצאים בזה. טוב, אני לא יודע.
דובר 1:
זה יותר כמו “ודרשת לא תשכח תורת יין”. אני לא יכול לקחת שום יין. אתה יכול לשתות יין קל. קניתי חבילה של פחיות של בארטנורא, אתה יודע שלבארטנורא אין שום… לבארטנורא אין תורת היין. לכל הפחות, כן. לא קניתי לשתות בהבדלה, whatever. בקידוש אני יכול לשתות יין, אבל בהבדלה לא היה לי, קניתי יין אמיתי, משוגע. שישתה את זה, בטוח שיש לזה דין יין, זה חמישה אחוז, למה לא יהיה לזה דין יין? בטוח שזה יין. אני לא שותה אפילו לגימה מזה, אצטרך לשתות שניים שלושה בקבוקים.
דובר 2:
יודע מה אני אומר לך? זה טוב, זה טוב, זה טוב.
דובר 1:
אוקיי, אוקיי.
חזרה לאשה חשובה – פירוש רבינו מנוח
דובר 1:
אשה כלומר, אוקיי, ומי שהיא חשובה צריכה עירוב. כי נשים, לא, אז אז אז היא בטלה לבעלה, כך אני מתכוון שזה הפשט. היא בטלה לבעלה. אשה אין לה חירות, אשה אין לה חירות, אשה אין לה חירות.
אבל אשה חשובה יש לה כן חירות. אתה רואה שהשיער הארוך הוא גם אחד מדרכי החירות. נכון? מה הטעם? אפילו אם זו הרי המצוה של בין אדם לחברו, היא יותר חשובה. עבד אצל רבו או תלמיד אצל רבו? מי זה תלמיד אצל רבו? ממילא זה גם לא דרך חירות, זה גם דרך חוצפה. זה גם לא דרך חירות, זה לא אומר חירות. שואל שאלה, תלמיד אצל רבו.
תראה ברבינו מנוח, הוא אומר כל כך טוב. כן, אתה יודע, רגע אחד, מה אני צריך לראות? מה זו חשובה? חשובה אומרת אשה שהיא לא… רבינו מנוח אומר שהוא מתכוון לאשה אלמנה, גרושה, אלמנה, משהו כזה… אשה עצמאית. פעם לא היו נשים עצמאיות. היה עשיר, והיה עני, והיתה יתומה.
תרגום לעברית
וכן אשה חשובה לפני השם, אשה יראת השם, בת גדולי הדור, כלולה בשבחי עצמה, וכל כיוצא באלו, אם אין לה מציאות… אם יש כזה דבר. אם יש. אז זה פירוש אחר, שזה נוגע לה שיש לה עבודה שתוכל לעשות את… זה יותר פירוש סביר.
קושיית הרבינו מנוח – עבד בפני רבו
הוא שואל את הקושיא, שהתורה אומרת שעבד… עבד שמשה פטור מן המצוות, מה הכוונה? עבד עברי? כן, הוא פטור כי הוא עסוק עכשיו. אבל הוא שואל את הקושיא, מהו עבד? הוא אומר שמורא רבו הוא יותר… הוא אומר כך, הרבינו מנוח, הוא מתייחס לבעיה שלנו. הוא אומר שעבד בפני רבו, אנחנו לומדים קצת יותר רחוק, כן, עבד בפני רבו, לפעמים צריך לעמוד בפני רבו, צריך כן, אבל תלמיד אצל רבו לא. כן, עבד לא הולך ברשות. כלומר, אבא, בן יש לו כל כך כבוד לאביו כמו עבד, תלמיד לרבו.
או כמו שהתלמיד אמר, כן, יהודים כאלה קרובים לאבא ולא צריכים להיות כל כך מרוחקים. אבל כן, יודע מה אני מתכוון? מה אומר… מהו הספר? הוא אומר למה ילד צריך להתפלל בעד האבא ולא בעד השר? כן, זו היתה גאווה גדולה שאתה לא מתפלל בעד השר ואתה מתפלל בעד האבא.
עבד בפני רבו / תלמיד בפני רבו
כן, עבד בפני רבו. מתי מדברים כאן? מתי מדברים כאן על רבי? צריך כן, אבל תלמיד בפני רבו לא.
כן, עבד בפני רבו זה לא כמו אבא. בן אין לו כל כך כבוד לאביו כמו עבד תלמיד לרבו. וממילא, או כמו שהספר אומר, כן, שיהודים קרובים לאבא ולא צריכים להיות כל כך מרוחקים.
אבל, כן, אתה יודע מה אני מתכוון? מי הוא הספר? הוא אומר למה ילד אומר “אתה” לאבא, לא “אתם”. כן, זה מנהג אשכנז, מנהג אבותינו היה שאומרים “אתה” לאבא, לא אומרים “אתם” לאבא. יש אנשים שנוהגים כן כך. אבל, נו, הספר אומר שזה מדויק ביעקב אבינו. יעקב אבינו אמר, עשו אמר “קום אבי”, ויעקב אמר “יעקב”, הוא אמר כך ישירות. הם קרובים לאבא, הם לא מרוחקים מאבותינו. אומר כך בספר.
יכול להיות בגלל זה, כן, אבא, אני יכול להיות חבר עם אבא שלי, אבל זה אולי אפילו לא סותר. אבא יש לו הנאה כשהוא רואה אותי בהסבה. בדיוק, אבא הוא לא, הכבוד, הוא לא מתגעגע לכבוד שלי. להיפך, הוא נהנה.
אבל תלמיד זה אחרת. האם יש רבי שנותן רשות? אולי זה ענין שהרבי יתן רשות או לא. אצל החסידים למשל, רק רבי שלמה, רבי שלמה, רבי שלמה… אצל הרבי’ם הגדולים, העולם לא עושה הסבה, רק מי שרצה. אז הוא הרבי של הרבי’ם. הרבי לא צריך למחול על כבודו בשבילו. אבל באופן כללי, התלמיד צריך הסבה.
בקיצור, הוא אומר שמורא רבו דוחה את הענין של הסבה. זה מעניין. מורא רבו כמורא שמים, האם יש הסבה? מורא רבו כמורא שמים. אתה יכול להבין, אבל צריך כבר להיכנס להגדרות המדויקות של מורא רבו.
אבל, בקיצור, עבדים גם לא עמדו לגבי ד’ כוסות. הם לא מחויבים בד’ כוסות, והד’ כוסות לא עמדו אכל על הכוסות. כל ההיתרים האלה הם רק ההיתרים של הד’ כוסות, לא לפני הד’ כוסות. ממילא אפשר לומר עבד הוא בכלל נשים. כן, יכול להיות אולי, יכול להיות כך גם. יכול להיות שהעבד הוא לא יהיה מסב, הוא לא ירגיש נוח, כי זה לא דרך עבדות בכל מקרה. אולי זה הפירוש.
דיון: ד’ כוסות – דאורייתא או דרבנן?
דובר 1: יכול להיות?
דובר 2: רואה כאן “חייב אדם לראות”, “חייב בלילה הזה ארבע כוסות של יין”, אומרים שלגבי חרוסת הוא אומר מצוה מדרבנן, וכאן הוא לא אומר מצוה מדרבנן. אה, חרוסת היא מצוה מדברי סופרים. אבל הוא לא אומר שהמעשה של הארבע כוסות היא דרבנן.
דובר 1: איך?
דובר 2: “חייב בלילה הזה ארבע כוסות של יין”, אבל הוא לא אומר “חייב מדברי סופרים”, שהוא יאמר שזה לגבי חרוסת.
דובר 1: אולי זה קצת דאורייתא, כי זה “כאילו הוא יצא”.
דובר 2: בטח לא. מי מדבר על זה? ציץ אליעזר, משנת יעב”ץ.
העניין הוא שהוא אומר בשם “בכלל המצוה לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים”. הרמב”ם לא סובר שזה “לראות את עצמו” הוא דאורייתא. הוא לומד את זה מפסוק, אבל הוא לא אומר שזו מצוה דאורייתא. אולי זה דין בסיפור יציאת מצרים.
דובר 1: הוא אומר שזה דאורייתא “חייב אדם לראות את עצמו”, אפילו הוא לומד את זה מפסוק.
דובר 2: אני רוצה לומר שזה דין כמו מעשה למלך נכנס, הכל הוא הכנה איך לומר את ההגדה. כל הדינים איך סיפור יציאת מצרים יתקיים, איך יזכרו יציאת מצרים. הוא לא אומר שיש מצוה נוספת.
הרמב”ם לא אומר, כשהוא אומר כמה מצוות יש, הוא לא אומר עוד מצוה של “לראות את עצמו כאילו יצא”.
דובר 1: אולי זה מדרבנן.
דובר 2: אני רואה שהמשנת אליעזר מנסה לומר שזה דאורייתא.
הקושיא יכולה להיות שהבריסקר רב אומר, ר’ יצחק זאב הלוי, שמן התורה חייבים “לראות את עצמו כאילו יצא”. אבל איך לעשות את זה למעשה, זה דין שהרבנים יעשו את זה, דרך יין, דרך הסבה. אז, אוקיי, תורה בריסקאית. אז, עצם הדין הוא… אז, לא דין, אז, כמו תורה שאתה אוהב, ואני לא אוהב, אני אוהב את דעת התורה שלהם. לא, כמו בטנים וכל הדברים האלה. אבל מה שאני לא אוהב, וכמו שאתה אומר שהרמב”ם לא אוהב ענוות. אז, זה לא מתאים ל… אני לא יודע.
עני וד’ כוסות / צדקה למצוות
אוקיי, אפילו עני יש לו חשיבות, כן, בן צריך כן, תלמיד לא.
והוא מביא שאלה אחרת, בהלכות חנוכה אומר הרמב”ם “שואל ומוכר כסותו”, כלומר, אפילו הוא לא היה בעל צדקה טוב שהביא לו את זה, למה כאן אין את הדין? אולי יש כן. הוא עסוק כי שם אומרים שזה לקוח משם דרך שם. אולי יש כן.
משנת יעב”ץ, יש לו הרבה פעמים תורות טובות המשנת יעב”ץ, באמת, הרבה פעמים הדברים שלו למדנות יפות מאוד. הוא אומר שיש דין שלא צריכים לתת צדקה לעני כדי שיוכל לקיים מצוות, צריכים רק לתת לעני שיהיה לו מה לאכול, לא צריכים לתת לעני שיוכל לקיים מצוות. אבל כאן זו סעודה, הלילה סעודה היא עם יין ועם כל הדברים, אז אתה נותן לו את הסעודה זה יכול להיכנס בזה. אולי זה הענין של דרך חירות, שבאמת צריכים לתת לו כן. הוא יאכל הלילה סעודה כמו בן חורין.
אני מתכוון שזו מצוה, ומה הענין של חירות? כן, אני לא יודע. זה קשור לחירות, זה קשור ל… המהר”ם ענה שכשנותנים את הצדקה לא צריכים להתכוון דרך חירות, לא להתכוון מצות צדקה. אתה מבין כך? מה הוא אומר לשם מה? הוא אומר הוא נותן לו צדקה. אני לא יודע.
רבי בנימין אהרן פרנקל יש לו ערוך השולחן, “ומחייבין אותו ללוות או למכור כסותו לשתויי ארבע כוסות מדרבנן”. כן, בשביל זה בטח נתנו פדיון שבויים. גם אם תשאל, הוא יביא מיץ ענבים.
וזה החודש של מצה, ותופסים אותו להיות מצה. אתה לא חושב על ארבע כוסות, ולא קונים מצה. אני לא עושה ברכה על הד’ כוסות שלנו מנסים הרבנים ומנסים החכמים ללמוד.
הלכה ח: דיני הסבה – קיצור
אוקיי, חכה לי, בוא נלמד עוד קצת. אני רוצה לסיים את ההלכות של הסבה ואת העירוב אולי. אוקיי. לא צריך. אוקיי.
בקיצור, אפילו עני צריך הסבה. אשה לא צריכה, אלא אם היא חשובה. בן, ילד או משרת צריכים. תלמיד לא צריך, אלא אם יש לו רשות.
הסבה על שמאל – לא ימין
איך עושים הסבה? לא על ימין. הסבה אחת.
הגמרא אומרת שימין בגלל שיכולה להיות סכנה. כאן אומר הרמב”ם שזו הדרך איך הסבה באה. הגמרא אומרת “שמא יקדים קנה לושט”. כן, אבל אני מתכוון שהלשון “אינה הסבה” עומד טוב. אתה מבין מה אני אומר? “אינה הסבה” לכאורה הפירוש שכך באה הסבה. דרך ארץ של הסבה היא מין הסבה. לא שיש סכנה צדדית שצריך לפחד מסביב.
הגמרא אומרת “מראה הסבה מהו?” זו לשון של גמרא, “הסבה שאין שמה הסבה”. “ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לושט”. לא, זה הסדר. זה לא אמיתי בגלל זה.
דובר 1: לא בגלל “שמא יקדים קנה לושט”?
דובר 2: לא, לא. זה כי… אני מתכוון שהסיבה היא כי אי אפשר לאכול, צריך לאכול עם היד הימנית. אם אתה נשען על היד השמאלית… מבין מה אני אומר?
דובר 1: לא, זה לא נוח.
דובר 2: בדיוק. הסבה באה כך, מבין מה אני אומר? כן. אז אתה יכול לשתות עם היד הימנית. אבל לא ש…
הסבה אצל השולחן כמו שלנו
אוקיי, צריך להיות מעיין להסבה אצל השולחן כמו שלנו שמה הסבה. רוב מאיתנו צריכים הסבה לימין.
ההגהות מיימוניות מביא ר’ אביה קאזש, אחד מחכמי לוניל, שהוא היה בן חורין אחד מהמסובים, ואדרבה, ישיבה כדרכינו היא דרך חירות. אבל זו שיטה יחידה. הוא לא מקבל אותו. אבל יש דבר כזה, יש ר’ אביה. הוא אומר… כן, הייתי צריך להסתכל ברמב”ם, רק רציתי לראות את הדרך של החשיבה. לנדאו צודק.
ואם אפשר, מביאים כרית, משהו, מנסים לעשות… כרית על ספה לא צריך אפילו. ו… תבין את זה. אבל הוא… אוקיי. מי הוא? ר’ שרקי יש לו סרטון איך הוא מדגים איך דרך חירות, מה זה באמת הסיבה דרך חירות. זה בקיצור, צריך להיות נוח על הספסל, לא מעשיות. ורק שכך, היו לו הידיים כך על השולחן, אה, רגוע. אוקיי, רק מה הבעיה?
מתי צריכים הסבה?
לכתחילה עכשיו, מה כתוב ברמב”ם, “שלא הרבה צריכין הסיבה”. אה, כן, אומרים. אוקיי. “לכתחילה אין מסיבין אלא על אכילת כזית מצה ועל שתיית ארבע כוסות הללו”. מבין גם? כן, לא צריך… “ואלו הן שצריכין הסיבה: בשעת אכילת כזית מצה, ובשתיית ארבע כוסות הללו”. מתי עושים את ההסבה? בשעת אכילת כזית מצה, והארבע כוסות. שאר ה… “ושאר אכילתו ושתייתו, אם היסב הרי זה משובח”. זו הלשון של הרמב”ם, “אם היסב הרי זה משובח, ואם לאו אינו צריך”. אם עשית, זה טוב. אם לא, גם, זה לא חסר. אני לא יודע למה זה לא חסר. זו לשון מוזרה.
לכתחילה כך, לכתחילה עדיף כן. “הרי זה משובח”, כמו כל המרבה הרי זה משובח. עדיף לאכול את כל הסעודה בהסבה. כך צריכים לנסות להתנהג. מי שיש לו דרך הסבה טובה, מי שהבין איך לעשות, מאוד טוב.
הלכה ט: מזיגת ד’ כוסות
“ארבע כוסות הללו צריכין למזוג אותן כדי שתהא שתייה עריבה”. זה צריך להיות טעים, זה צריך להיות קל.
מכאן אולי רואים שאפשר כן מיץ ענבים בשביל זה. מיץ ענבים זה לא יין. צריך יין, אבל… עסקים שקונים יין קל, קוקטייל בשביל יין, ארבע דעות שוות. אבל מיץ ענבים זה לא יין. נו נו. אני לא יודע מה זה. יין וירטואלי. נו נו.
יש, ראיתי, אורי כתב על זה יפה באתר שלו גם. אה, שזה לא יין. זה נגד מיץ ענבים. אני מתכוון שהוא צודק.
הלכה ט (המשך) — רביעית יין חי, ד’ כוסות, חרוסת, ומרור
רביעית יין חי — שיעור היין בין ארבע כוסות
דובר 1: חבר שלך אולי רואים שאפשר כן מיץ ענבים. מיץ ענבים זה לא יין, צריכים יין, ערבה, מעשיות, קונים יין קל – אבל מיץ ענבים זה לא יין.
דובר 2: נו נו. לא יודע מה זה? יין טוב.
דובר 1: נו נו. יש… ראיתי… אורי כתב על היופי הזה באתר שלו. זה נגד… לא, נגד מיץ ענבים, אני מתכוון שהוא צודק. זה עושה את זה יין טוב, אבל זה פשט… אני מתכוון שהוא צודק. זה חינם, הוא לא יכול… הוא לא מתנהג כאן, אבל צריכים לעשות דברים מסוימים. כמו, כמו שלא מחזיקים בכיסוי השיער, זה התנהגות. למה צריכים לקנות פאה שהיא יותר, יותר מזה, ולהתרגז שמזהים את זה? שאלה.
דובר 2: נו נו.
דובר 1: זה חלק מהשקר, מבין? הוא לא יכול… הוא לא יכול להרשות לעצמו מכונית, הוא קונה לה וילון גדול שנראה כמו מכונית. מה אתה חושב? האם הוא עשה לי טובה?
דובר 2: כן.
דובר 1: אבל אנחנו רואים את כל השחורים כמו שהכי קרוב זה עצמה כאילו. בשביל הכל זה כאילו. לא, מיץ ענבים זה הרואה יש כאילו. זה אבל לא! כאילו זה כשזה עושה משהו, אני לא יודע.
דובר 2: כן. אוקיי. מממ. אוקיי.
דובר 1: זה מכיל. אממ… ולא יפחות בארבעתן מרביעית יין חי. מה זה אומר כשמוסיפים, פשוט שזה יהיה הרבה יותר גדול מרביעית. כי רביעית בהחלט היא מעט.
דובר 2: מה זה אומר?
דובר 1: או אולי.
דובר 2: אולי.
דובר 1: צריכים להיות בארבעה באחד, או כולם ביחד?
דובר 2: לא, לכאורה בכל אחד. צריכים להיות רביעית יין חי.
דובר 1: לא. בכולם. מה אומרים האנשים שאומרים בכולם כאן?
דובר 2: אבל רביעית זה אומר, כן. עם כל ארבעה, כך שכל אחד יהיה לו רבע יין.
דובר 1: כן, כך זה יוצא.
קודם הוא אמר שכל אחד מהארבעה צריך להיות רביעית, כן, שיעור כל כוס מלא רביעית. עכשיו הוא אומר שהכל יהיה רביעית.
דובר 2: לא, רביעית זה אחרי המזיגה.
דובר 1: אבל לפני המזיגה, משהו יין צריך להיות בכל המעשה. זה לא פשוט שכל הארבעה, כי בין כל הארבעה שותים רביעית שלמה יין, נכון? אלא שיין מזוג נקרא יין, כל הדבר נקרא יין, צריך להיות רביעית יין.
למה הענין של השיעור הזה בין ארבעתן? אני לא יודע, אולי יש מסביר איך זה יוצא.
דובר 2: לא, יכול להיות שזה פשוט שיעור שיהיה רבע, עד רבע נקרא מזוג, ולא יותר מדי… אולי זה מה שהוא מתכוון. ערך, ערך כך זה הולך, שלושה… שני שלישים.
דובר 1: מאוד טוב, יוצא… הרמב”ם מדבר על רבע, לא שני שלישים, אלא שלושה רבעים. יוצא סך הכל רביעית אחת.
דובר 2: הוא פשוט עושה את החשבון בשבילך.
דובר 1: זה לא דין של שיעור רביעית סך הכל. זה ענין שהוא צריך לערב מים, הוא אומר בפרק ח’ א’.
דובר 2: רביעית אחת סך הכל, והוא יכול לערב.
דובר 1: לא, לפי דעתו של השותה, אם האורח אוהב אחרת.
דובר 2: לאורח יש גם דעה.
דובר 1: אני שואל מחותן.
דובר 2: אני לא יודע, דרך ארץ אולי כן.
אוקיי, מאוד טוב.
שתה ארבע כוסות שאינו מזוג — יצא ידי ד’ כוסות ולא יצא ידי חירות
דובר 1: שתה ארבע כוסות אלו מיין שאינו מזוג, יצא ידי ארבע כוסות, המצוה של ארבע כוסות, אבל לא יצא ידי חירות. מה זה אומר? הרמב”ם מגלה לנו כאן בפעם הראשונה שהארבע כוסות זה לא דין בחירות, אלא זה דבר נוסף. זה שניהם.
דובר 2: קודם הוא אמר חירות.
דובר 1: לפיכך, מאוד טוב, אבל זה לא אומר שיש מאה אחוז, אבל יש. יכול להיות הארבע כוסות בלי חירות, למשל אם מישהו שותה את זה לא מזוג, בגלל זה באמת הוא לא יוצא בעצם. מה זה אומר בכלל יוצא ידי ארבע כוסות ולא יצא ידי חירות? אני מתכוון שיהיו שתי מצוות. הנפקא מינה היא שיוצא ידי… אני לא יודע. אולי שהוא יכול עכשיו אחר כך לשתות עוד עכשיו אפשר לשתות כוס אחת בגלל חירות.
דובר 2: לא, לא, בוא נראה.
דובר 1: שותה ארבעה כוסות, מזיגה בפני עצמה, יוצא ידי חירות, ולא יוצא ידי ארבעה כוסות. אה, הפירוש הוא, כביכול, חירות זה אומר להנות מהיין. ד’ כוסות זה אומר שיש דרך איך לעשות את זה.
שיעור שתיית כל כוס — רוב רביעית
תרגום לעברית
דובר 1: ומוזגין לו כל כוס ומברכין עליו, גם יוצא. אין צורך לשתות את כל הכוס. אין צורך לשתות כל כך הרבה יין בסופו של דבר. זה רבע יין, ואפילו אין צורך לשתות את כל הרביעית. רוב רביעית. רביעית היא שתיים-שלוש אונקיות, לפי המקילים.
ברכה בפני עצמה על כל כוס
דובר 1: כל כוס וכוס מארבע כוסות, מברך עליו ברכה בפני עצמה. כן. אז מה? כוס ראשון אומר עליו קידוש היום. כוס שני קורא עליו את ההגדה. כוס שלישי מברך עליו ברכת המזון. כוס רביעי גומר עליו את ההלל ומברך עליו ברכת השיר. ובין הכוסות הללו, אם רצה לשתות, שותה. אבל בין שלישי לרביעי…
דיון: האם הרמב”ם אומר שעושים בורא פרי הגפן על כל כוס?
דובר 2: הרמב”ם לא אומר אם עושים הגפן על כל אחד.
דובר 1: אה, ברכה בפני עצמה פירושו שעושים בורא פרי הגפן? איפה כתוב כאן ברכה בפני עצמה? כאן כתוב שעושים ארבע הגפנים?
דובר 2: לא, או שהוא עכשיו הולך לומר מה הברכה בפני עצמה. הברכה בפני עצמה היא קידוש היום. השנייה היא הברכה בפני עצמה היא ההגדה.
דובר 1: אבל מה כתוב? לא כתוב… אני לא יודע. אז מה עם בורא פרי הגפן? זה קשור להלכות של הפסק, אני לא יודע מה. הרמב”ם לא אומר על זה כלום.
דובר 2: לא, הברכה בפני עצמה הוא אומר שזה בפני עצמו.
דובר 1: מישהו מדבר על זה כאן בצד? האור מנחם אומר, בכל חד וחד מברכין בורא פרי הגפן. הוא לומד שזה מה שהרמב”ם מתכוון. הברכה בפני עצמה פירושה בורא פרי הגפן?
דובר 2: לא ברור מה הוא מתכוון. זו שאלה אם ההגדה היא הפסק. אני לא יודע.
בין הכוסות — שותה; בין שלישי לרביעי — אינו שותה
דובר 1: אוקיי, אבל אם מישהו רוצה לשתות בין הכוסות, הוא יכול לשתות, אבל בין שלישי לרביעי אינו שותה. למה? כי… אממ, מביא שלשול ממש, ושלא יהיה שיכור לפני שמסיים הלל.
אוקיי. אתה לא הולך עכשיו לשתות עוד כוס לפני ההלל שם.
דובר 2: למה לא יכול זה להיות הכוס הרביעי?
דובר 1: אה, אני לא רוצה שתהיה שיכור כי הוא צריך לומר הלל.
חרוסת — מצוה מדברי סופרים
דובר 1: אוקיי. חרוסת, מצוה מדברי סופרים, זכר לטיט שעבדו אבותינו במצרים. הוא לא אומר שזה כדי להמתיק את המרור?
דובר 2: לא, הוא לא אומר.
אוקיי.
דובר 1: אז המשנה גם לא אומרת “אין חרוסת מצוה”, רק וחרוסת מצוה, אבל מרור ופסח זו מצווה.
דובר 2: מצווה? לא, לא מצווה.
דובר 1: כן, הרמב”ם אומר חרוסת מצוה מדברי סופרים.
דובר 2: מצווה פירושו לא מדברי סופרים.
דובר 1: כן, הלכה כמותו, כמו רבי אלעזר בן צדוק שאומר מצווה.
דובר 2: מי אומר כך?
דובר 1: כך אני רואה במגיד משנה.
דובר 2: אה, אני לא מתכוון כך. אני מתכוון כך הוא אומר. אני לא רואה מה…
דובר 1: מעניין. אני לא יודע.
הלחם משנה מביא סתירה מפירוש המשניות. הוא אומר שבפירוש המשניות אומר הרמב”ם שלפי רבי אלעזר בן צדוק צורך המרור מצווה, והוא אומר שהלכה כמותו. וכאן הוא אומר שזו מצווה.
דובר 2: אז אולי, לא, אולי אפשר להבין שרבי אלעזר בן צדוק מתכוון שזו מצוה דאורייתא.
דובר 1: אה, מדרבנן לא עושים ברכה?
דובר 2: לא, כי הגמרא שואלת “מאי מצוה?”, זה חז”ל רבנן. על דרבנן אפשר גם לעשות ברכה.
דובר 1: נכון. אז לכאורה, אז מה המנהג הוא חזקה, ממשיך קדושה. נמשך שצריך לעשות ברכה.
דובר 2: כן, שהוא יעשה את זה יותר לעתים קרובות.
איך עושים חרוסת?
דובר 1: אוקיי, בואו נמשיך. אוקיי, בקיצור, זו החרוסת. בואו נלך מהר יותר.
בקיצור, זו החרוסת. תפוחים ואגוזים וצימוקים.
דובר 2: מה עושה החרוסת של הרמב”ם? הוא לא אומר כראוי.
דובר 1: תפוחים ואגוזים וצימוקים, אם הוא יכול לקחת את כל השלושה, והוא מבשל ומערבבים את זה, ומוסיפים משהו. ומטבלים בתבלין, כמו תבלין פירושו התבלינים.
דובר 2: לא, לא, תבלין פירושו התבלינים. חזרת תבלינים זה לא גלוטן, זה… זה כמו הטבילה, התבלין זה כמו הטבילה.
דובר 1: כדי לעשות זכר למקדש, רגע, זה מצחיק, כדי לעשות זכר למקדש, ומה עושים עם זה? לא עושים כלום עם זה. אבל זה היה רק זכר לתבלין, זה היה מונח על השולחן כמו דברים אחרים שמונחים על השולחן.
דובר 2: הוא הולך אחר כך לטבול בזה.
דובר 1: אבל לא במרור, הוא הולך לטבול בכרפס.
מרור — מצות עשה מן התורה בזמן המקדש
דובר 1: זו מצוה מן התורה בזמן המקדש, תלויה באכילת הפסח. זו מצות עשה, “ואכלו את הבשר בלילה הזה על מצות ומרורים”. כשאכלו את קרבן פסח אכלו מצה לבדה, אבל אכלו אותה לשם קרבן פסח.
מה זה מרורים? מרורים הם חזרת ועולשין ותמכא וחרחבינא ומרור. כל אלו נקראים מרור, ואפשר לאכול אותם אם הם לא חריפים, כזית יוצא בו אפילו לח.
הוא אומר, הקלח יוצא בו אפילו יבש. ואם שלקן או כבשן או בשלן, אין יוצא בהן, כי זה לא חריף.