סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור – הלכות חמץ ומצה, פרקים א’–ג’
—
הקדמה כללית: מבנה הלכות חמץ ומצה
הלכות חמץ ומצה של הרמב”ם בנויות כך:
– פרקים א’–ה’ – איסור חמץ (לאווין, השבתת חמץ, בדיקה)
– פרק ו’ – מצוות אכילת מצה
– פרק ז’ – סיפור יציאת מצרים
– פרק ח’ – ליל הסדר
הרמב”ם מארגן את המצוות בערך לפי ערב פסח, שבעת ימים, וכו’, אבל לא בדיוק.
—
פרק א’ – הגדרות כלליות של איסורי חמץ (חזרה)
הלכה א’ – איסור אכילת חמץ
הרמב”ם פוסק שמי שאכל כזית חמץ בפסח מקבל כרת (במזיד) וחטאת (בשוגג).
פשט: אין מיתה בידי אדם (לא כמו שבת שיש גם סקילה), אלא כרת בידי שמים, ומלקות על הלאו.
—
הלכה – איסור הנאה מחמץ
חמץ בפסח אסור גם בהנאה, מדרשת “לא יאכל” – בהיתר אכילה.
פשט: הפסוק “לא יאכל” נדרש שמשמעותו לא רק אכילה, אלא גם הנאה.
חידושים:
– שאלה: האם מקבלים כרת גם על הנאה מחמץ, או רק על אכילה? הלשון “הנאה בכלל אכילה” יכול להיות שזה ממש אותו דבר (ואז יש כרת גם על הנאה), או שרק הוסיפו את זה (ואז אולי יש רק לאו בלי כרת).
– באחרונים (אצל ה”בעק”) יש דעה שהנאה אין עליה אפילו מלקות – זה רק איסור בלי עונש. השיעור משאיר את זה ללא הכרעה ברורה.
—
הלכה – איסור תערובת חמץ
לפי הרמב”ם יש לאו נוסף על אכילת תערובת חמץ. אבל האיסור הוא רק כשאוכלים כזית מהחמץ שבתערובת.
פשט: הרמב”ם סובר שתערובת חמץ כבר אינה “חמץ עצמו” – זה לאו נפרד.
חידושים:
– כל שאר הראשונים (ראב”ד, רמב”ן) חולקים: הם סוברים שאם אוכלים כזית חמץ בתערובת, זו ממש אכילת חמץ, לא איסור נפרד של תערובת. לפיהם “תערובת חמץ” היה צריך להיות משהו אחר (פחות מכזית, או טעם), ולמעשה הם פוסקים שאיסור תערובת בכלל אינו מדאורייתא, אלא אולי מדרבנן (מחלוקת תנאים).
—
הלכה – בל יראה ובל ימצא
יש איסור נפרד להחזיק חמץ בפסח – “לא יראה” ו”לא ימצא” – שני לאווין. פרטיהם באים בפרק ד’.
חידושים:
– “לא יראה” כהרחקה מהתורה: נדון האם “לא יראה” הוא סייג שהתורה עצמה עשתה כדי שלא יבואו לאכילת חמץ. מפרשי הפשט בוודאי לומדים ש”לא יראה” הוא הרחקה מאכילה. הסברא: אינך צריך את החמץ – זה לא כמו איסורים אחרים שהחפצא נמצא אצלך למטרה מותרת. לכן התורה עצמה עשתה הרחקה.
– “לא יראה ולא ימצא” אינו אומר “להחזיק” חמץ: כמו שכתוב בזבחים – “לא יראה ולא ימצא” פירושו שלא תתעסק עם חמץ, שלא יהיה נוגע אליך. החידוש: “אל תחזיק חמץ” פירושו “אל תחזיק חמץ” – עשה שלא יהיה נוגע.
—
הלכה – חמץ שעבר עליו הפסח
חכמים אסרו הנאה מחמץ שעבר עליו הפסח – חמץ שנשאר לאחר פסח בעבירה – אסור בהנאה לעולם.
פשט: זה קנס.
חידושים:
– השוואה למלאכת שבת: זה דומה לדין שאסור ליהנות ממלאכה שנעשתה בשבת.
– הטעם הוא “כדי שלא יעבור עליו בבל יראה” – שלא יבואו להחזיק חמץ לאחר פסח. זה כמו “קנס” – המטרה היא שלא יעברו.
—
הלכה – איסור אכילת חמץ ערב פסח (משש שעות ולמעלה)
מדאורייתא (מפי השמועה) אסור לאכול חמץ מחצות היום של ערב פסח, מהפסוק “לא תאכל עליו חמץ.” האיסור הוא רק אכילה (לא הנאה), לא תערובת, לא בל יראה ובל ימצא.
חידושים:
– פשט בפסוק: “לא תאכל עליו חמץ” – הפשט הפשוט של “עליו” אינו “בשעת שחיטתו” (כמו שהדרשה אומרת). הפשט הוא: כשאוכלים את קרבן פסח, לא לאכול אותו עם חמץ (כמו “על מצות ומרורים יאכלוהו” – “על” פירושו יחד עם, כמו סנדוויץ’). רב שרירא גאון למד כך. זה רק פשט, לא הלכה.
– מדרבנן הוסיפו: אכילה אסורה מסוף שעה רביעית (שעתיים לפני חצות), מחשש “יום המעונן” (שלא יטעו בזמן). הרמב”ם אבל לא רוצה לומר שפשוט הוסיפו שעתיים – הוא אומר שהוסיפו שעה אחת, והשעה השנייה היא “משהו אחר” – סוג אחר של איסור (לא ממש אסור בהנאה, אלא אסור בתרומה, וכדומה). יש הבדל בין שתי השעות שהוספו.
—
פרק ב’ – מצוות תשביתו / השבתת חמץ
הלכה ב-ג – “מהי השבתה זו האמורה בתורה?”
הרמב”ם שואל: “מהי השבתה זו האמורה בתורה?” — ועונה שאפשר לקיים בביטול בלב – “שיגמור בליבו שהחמץ כעפר.”
פשט: הרמב”ם לומד ש”תשביתו שאור מבתיכם” פירושו ביטול בלב – לבטל את החמץ בלב. הגמרא (פסחים ד:) אומרת “מדאורייתא ביטול בעלמא סגי.”
חידושים:
1. “תשביתו” הוא לשון כללי, לא מעשה ספציפי
המילה “תשביתו” יכולה לתרגם דברים שונים – “לזרוק” (כמו “לקרב תשליכנו”), או רק “לא להחזיק” (כמו “השבתת המלכות”). זה לא כמו “תבערון” או “תאבדון” שאומרים בבירור מעשה. התרגום מתרגם “תשביתו” – “תבטלון”, שמראה שזו לשון מינימלית.
2. השוואה לשבת – “השבתה” אינה פעולה
כמו שבת – “שביתה” פירושה לא לעבוד, לא שצריך לעשות משהו – כך “תשביתו” בחמץ: לא להחזיק חמץ. זה דבר שלילי, לא חיובי. הרמב”ם אבל עושה מזה קצת דבר חיובי – שצריך באופן אקטיבי לבטל בלב.
3. “תשביתו” כ”ליתן עשה על הדבר”
לעתים קרובות לומדים שמצוות עשה היא רק הניסוח של התורה – אומרים את אותו דבר בדרך חיובית שאותו “לא יראה” אומר בדרך שלילית. אבן כספי מדבר על זה – שהתורה לפעמים מנסחת דברים שליליים בניסוח חיובי, וזה עושה הבדל להלכה (עשה + לא תעשה).
4. החידוש הגדול של הרמב”ם – ביטול בלב הוא דין בפני עצמו
הרמב”ם לומד ש”תשביתו” פירושו שאפשר לקיים בביטול בלב – “שיגמור בליבו שהחמץ כעפר”. זה חידוש עצום: איפה בכל התורה יש מושג כזה שאומרים “אני לא רוצה משהו” וזה משנה את המציאות?
5. סברת הרמב”ם – “תשביתו” אינו מעשה, אלא “שביתה”
“תשביתו” הוא כמו “שביתה ממלאכה, שביתה מאכילה” – שביתה אינה מעשה. מה יכול להיות לא מעשה? זה שאתה מבטל אותו. כמו שאתה לא עובד, אתה לא אוכל – כך “אין לך” חמץ באמצעות ביטול בלב.
6. מחלוקת רמב”ם ותוספות – מהו ביטול?
– תוספות: ביטול חמץ הוא כמו הפקר – מוותרים על הבעלות. תשביתו פירושו כפשוטו – שלא יהיה חמץ. ביטול (= הפקר) הוא אחת הדרכים לקיים תשביתו, אבל גם שריפה או הפקר.
– רמב”ם: ביטול אינו הפקר ולא ויתור על בעלות. אין לזה קשר לבעלות. יש לזה קשר לחשיבות – עושים את החמץ לא-נוגע, לא-חשוב, “כעפר”. האדם מרגיש שהחמץ לא שווה אצלו.
7. פירוש “לא נוגע” – הסח הדעת
המינימום של “לא נוגעות” הוא: “אני מסיח דעת, לא איכפת לי.” לא רק שאני לא אוכל אותו – הוא לא קיים יותר מבחינתי. כמו אבק בבית – “שמא ימצא טיפות דם והיא בהיכל מלך” – בבית המלך יש יתושים? זה לא נוגע, זה לא קיים עבורך.
8. “תשביתו” ושאור
“תשביתו” פירושו לכל הדעות השבתת חמץ שראוי לאכילה – לא חמץ שהוא “חמץ פגום” (כמו שאור שאי אפשר לאכול). ערכו של שאור אינו כמזון, אלא ככלי להחמיץ בצק אחר. אם “תשביתו” הוא כמו “שבתון” (= ביטול), אפשר להבין היטב איך זה עובד – מבטלים חצי. אבל אם “תשביתו” היה אומר “תבערו” (= שריפה פיזית), היה אחרת.
9. הגמרא לא מדברת על מצווה של תשביתו
הגמרא עצמה לא אומרת שיש מצווה של תשביתו – היא מדברת רק בהקשר של בדיקת חמץ (שבדיקה היא מדרבנן, כי מדאורייתא מספיק ביטול). הרמב”ם אבל למד מזה שיטה לגבי תשביתו.
[סטייה: השוואה לביטול עבודה זרה]
בעבודה זרה של גויים גוי יכול לבטל – הוא אומר “אני לא מאמין יותר באל הזה” וזה נגמר עבודה זרה. אבל עבודה זרה של ישראל אי אפשר לבטל. ההבדל: בעבודה זרה ביטול פירושו שהחפצא “מתבטל” – זה לא אל יותר. אבל בחמץ אי אפשר לומר “זה נגמר חמץ” – אפשר רק לומר זה נגמר אכילה, זה הפקר/עפר.
[סטייה: ביטולים אחרים בלב]
מיאון – בקידושין דרבנן עוזר מיאון (מחשבה/הצהרה). אבל בדברים אחרים (כמו חובות ממון) צריך מעשה (ספר כריתות). הכלל של ביטול בלב: זה עובד רק כשהעניין הוא “לא להיות קשור למשהו” – לא חשיבא – מחשיבים את זה כלא כלום.
[סטייה: מחשבות זרות]
הבוטשאטשער רב מוזכר שאפשר לבטל מחשבות זרות כ”כעפרא דארעא” (כעפר הארץ). ביטול של אדם (בעלי חיים) הוא ממש כמו חמץ – “תשביתו”, מחפשים מחשבות.
[סטייה: בדיקת חמץ – דאורייתא או דרבנן?]
מוזכרת שיטה (מספרי) שהרמב”ם לומד “אבד תאבדון” שבארץ ישראל יש חיוב מן התורה לאבד, ומזה לומדים שבדיקה היא דאורייתא. החבר לא מסכים – הוא לומד שכשהרמב”ם עושה הכל חיובי, זה סגנון-סוגיא, לא שזו באמת מצווה מדאורייתא לבדוק. בחמץ אין “מצווה לרדוף אחריה” כמו בעבודה זרה – חמץ הוא איסור, לא מצווה לרדוף. זה מושווה להבדל בין ארץ ישראל (לא לרדוף) וחוץ לארץ (כן לרדוף) בעבודה זרה, והרוגאטשובר מוזכר שהוא מביא פשטל לגבי “לא יחץ לרוץ”.
—
בדיקת חמץ – מדרבנן
בדיקת חמץ היא מדרבנן לפי כולם.
פשט: חז”ל חזרו ל”תורה האמיתית” ועשו תקנה מדרבנן שצריך כן לחפש ולשרוף. אבל הפסוק “תשביתו” עצמו פירושו רק המינימום – ביטול בלב.
—
הלכות לגבי מי בודק, מתי, ואיפה (סוף פרק ב’)
מי יכול להתמנות לבדוק?
– נשים, עבדים נאמנים על בדיקה.
– אפילו גוי – נדון האם הוא יכול לומר שבדק (חזקת בדוק).
על מי חל חיוב בדיקה בהשכרה?
החיוב הוא על מי שהחזיק בליל י”ד – מי שנמצא שם בליל י”ד ניסן.
אם יוצא לפני פסח או עושה אוצר
– אם הוא יוצא על דעת לחזור – צריך תמיד לבדוק (לפני היציאה).
– אם לא על דעת לחזור – אם הוא יוצא לפני שלושים יום לפני פסח, לא צריך לבדוק.
מהו היסוד של “שלושים יום”?
חידושים:
– השלושים יום לפני פסח הם כשמתחילים בהכנה ליום טוב – מתחילים ללמוד הלכות פסח, וכו’. בעצם, תקנת חכמים של בדיקת חמץ כאילו חלה מפורים (שלושים יום לפני פסח).
– הגמרא שואלת: “הני שלשים יום מאי טעמא?” ועונה: “שראה משה עומד בפסח ראשון ומזהיר את ישראל על פסח שני” – משה עמד בפסח ראשון והזהיר על פסח שני, שהוא שלושים יום מאוחר יותר.
– החידוש: כל חיוב בדיקה הוא חידוש דרבנן – שלא לסמוך על ביטול לבד, אלא לבדוק ממש. השאלה היא: מתי החיוב חל? עושים את זה ליל י”ד, אבל חלות החיוב מתחילה קודם. לכן, אם יוצא אחרי השלושים יום, לא עוזר – כבר יש לו חיוב, והוא חייב לבדוק לפני היציאה. תוספות אומר שהחיוב חל שלושים יום לפני פסח.
—
פרק ג’ – בדיקת חמץ: מקומות, ספקות, שיעורים
יסוד כללי של בדיקת חמץ
מדרבנן צריך להשבית ממש – שפירושו לחפש ולהסיר. זה לא רק ביטול בלב (מינימום דאורייתא), אלא השבתה פיזית.
חידושים:
– עניין הבדיקה אינו רק “אם אמצא חמץ אבער אותו” – אלא צריך לחפש באופן אקטיבי. למה? כי לא רוצים להחזיק חמץ בפסח, צריך לוודא שאין.
– מקומות שמכניסין בהם חמץ – מקומות שבדרך כלל מכניסים חמץ – צריך לחפש. מקומות שזה לא רגיל, לא נכנסים.
– שיטת הרמב”ם – “לא יבוא לאכלו”: הרמב”ם לא אומר שצריך להוציא חמץ “שמא יבוא לאכלו” (אולי יאכל אותו). הוא סובר שבדיקה היא אחת מהשבתות – מעשה של השבתה עצמה. זה מתאים לשיטתו שבל יראה הוא גדר של אכילה – “לא יבוא לאכלו.” כל עניין אי-החזקת חמץ קשור לאיסור אכילה.
קבוצות הלכות בפרק ג’
1. מקומות שמכניסין בהם חמץ – צריכים בדיקה (הבסיס).
2. ספק חמץ – למשל “הניח עשר ומצא תשע” – יודעים כמעט בוודאי שיש חמץ, צריך לחפש. חידוש: כל הספקות האלה אפשר להבין כגדר של “מקומות שמכניסין בהם חמץ” – ספק חמץ הופך את המקום למקום שצריך בדיקה.
3. מקרים ברורים – שבוודאי יש חמץ (קבוצת הלכות אחרונה בפרק ג’).
—
שמי קורה – גבוה ונמוך
הלכה: “שמי קורה” – התקרה (קורה = תקרת הבית) צריך לבדוק, כי חמץ נופל משם. אבל עמוק באדמה לא צריך, כי זה לא עולה.
[סטייה – רמז על פי קבלה:] אם יש ליצר הרע במקום גבוה, צריך לחפש אותו – כי הוא נופל. במקום נמוך לא צריך לחפש – כי הוא לא עולה.
—
כיפה של עור / שאור שטח פניו בטיט
הדין
הלכה: כלי (כיפה) מלא בשאור שהפכו וכיסו בטיט – “כולו טח בארץ” – לא צריך לבדוק.
שיטת הגאונים – “כעפרא בעלמא”
חידושים:
– הרמב”ם מביא את לשון שיטת הגאונים: “והרי הוא כגון אבן, שהוא בטל, ונפקא ליה מתורת אוכל כעפרא בעלמא” – זה כמו אבן, זה בטל, זה יוצא מתורת אוכל כעפר בלבד. זו שיטה יחידה – שהחפצא כבר אינו אוכל.
– למה זה מתאים ליסוד הרמב”ם: אם הכל קשור להרחקות מאכילה – עיקר האיסור הוא אכילה, וכל שאר האיסורים (בל יראה, בל ימצא) נוספו – אפשר להבין למה “טח פניו בטיט” עוזר: ברגע שזה מכוסה בטיט, שום דבר מהשאור לא חשוף, זה לא שייך לאכילה, ממילא זה כאילו זה מתחת לאדמה או כעפר.
– זה מתאים רק אם “תשביתו” לא אומר בפועל ממש: אם “תשביתו” היה אומר מעשה פיזי של השבתה, לא היה ברור למה טח פניו בטיט מתיר. אבל כי “תשביתו” פירושו להשבית חמץ מתורת אוכל – “חמץ פגום” – מובן שברגע שזה כבר לא בתורת אוכל, ההשבתה כבר קרתה.
—
סדקי הריחיים – ביטול במציאות
הלכה: חמץ בסדקי הריחיים (סדקים של אבני ריחיים) לא צריך לבדוק.
חידושים:
– זה ביטול במציאות – זה נעשה חלק מהכלי (“פקק”). זה לא אותו ביטול כמו ביטול חמץ בלב – זה שהחפצא עצמו בטל.
– אבל אולי גם ביטול חמץ בלב כך – שזה נעשה “חול”, בדיוק כמו שהלה נעשה פקק. כל ביטול אולי עובד כך – החפצא נעשה משהו אחר.
—
כזית במקום אחד – אפילו בסדק העריבה
שיטת הרמב”ם: כזית חמץ שנמצא במקום אחד, אפילו כשהוא מוסתר בסדק של כלי (סדק העריבה), חייבים לבער.
פשט: כזית הוא השיעור שצריך לבער. אפילו כשקשה להגיע, החיוב נשאר.
חידושים:
– לפי ר’ שמעון, מה ההבדל אם זה “תקוע” (מוסתר) או לא? אצל ר’ שמעון החמץ עדיין
שימושי (אפשר לעשות ממנו בצק אחר), אז מה עוזר שקשה להגיע אליו? התירוץ: ההבדל של “תקוע” רלוונטי רק בפחות מכזית, לא בכזית.
—
פחות מכזית – עשוי לחזק vs. לא עשוי לחזק
שיטת הרמב”ם: פחות מכזית חמץ שהוא עשוי לחזק (לחזק את הכלי) – פטור ולא צריך לבער. אבל פחות מכזית שאינו עשוי לחזק – צריך כן לבער.
חידושים:
– קושיה: אם השיעור של ביעור הוא כזית, למה צריך לבער פחות מכזית בכלל? תירוץ: כי זה לא בטל – זה מונח חופשי ואפשר לצרף אותו עם חתיכות אחרות לכזית.
– הבדל עשוי לחזק: כשזה עשוי לחזק, זה בטל לכלי – לכן פטור. כשזה לא עשוי לחזק, זה נשאר מציאות נפרדת של חמץ שאפשר לצרף.
– שני חצאי זיתים בחוט: אם שני חצאי כזיתים מחוברים בחוט (חבל), חייבים לבער – כי דרך החוט הם מצטרפים לכזית.
—
חצי זית בבית וחצי זית בעליה – דין צירוף
לשון הרמב”ם: חצי זית במקום אחד בבית וחצי זית במקום אחר – אם הם לא דבוקים בכותל/בקורות, צריך לבער אותם, כי “שמא יקבץ אותם” (אולי יצרף אותם). אבל אם הם כן דבוקים בכותל או בקורות – לא צריך, הואיל ודבוקין.
פשט: חיוב הבדיקה מדרבנן על חתיכות קטנות של חמץ מבוסס על החשש שיצרפו אותם לכזית.
חידושים – ויכוח ארוך בין החברותא:
1. צד א’: כל הדין כאן הוא מדרבנן. מדאורייתא כבר יוצאים בביטול. חכמים תיקנו בדיקה, וחיוב הבדיקה מדרבנן הוא בעיקר על כזית או על מה שיכול להיות כזית. לכן: כשחתיכות מונחות חופשי בבית, יש חשש שיקבצו אותם – צריך לבער. כשהם דבוקים בכותל – לעולם לא יקבצו אותם – לא צריך.
2. צד ב’: אם כל הטעם הוא “שמא יקבץ” (צירוף לכזית), אז כשרק חצי זית אחד בכל הבית, לא צריך גם לבער – אין מה לצרף! הוא סבר שחצי זית עצמו כבר בעיה של חצי שיעור אסור מן התורה.
3. תשובה מצד א’: הרמב”ם לא אומר שחצי שיעור הוא הטעם. הוא אומר בבירור “שמא יקבץ אותם” – הטעם הוא הצירוף לכזית, לא חצי שיעור בפני עצמו. ממילא, חצי זית אחד לבדו בכל הבית – לא צריך לבער מדרבנן.
4. קושיה על זה: אם “דבוק בכותל” הוא רק סימן שלא יקבצו אותו, למה הרמב”ם צריך להוסיף את הפרט של “דבוק”? היה מספיק לומר “כי זה רחוק אחד מהשני”! הרמב”ם אבל מוסיף ש”דבוק בכותל” הוא סיבה עצמאית – כי זה ממש מוסתר/בטל לכותל, לא רק כי זה רחוק.
5. נפקא מינה: מה קורה כשחצי זית לא דבוק בכותל אבל גם אין חתיכות אחרות לצרף? לפי צד אחד – צריך כן לבער (כי “לא דבוק” עצמו כבר חיוב). לפי הצד השני – לא צריך (כי בלי צירוף לכזית אין חיוב מדרבנן).
6. שאלה לא פתורה: בהלכות קודמות כתוב בבירור “כזית” כשיעור הביעור. איך זה מתאים לכך שכאן משמע שאפילו פחות מכזית (שאינו דבוק) צריך לבער? זה נשאר ללא הכרעה ברורה.
—
בדיקת חורין וסדקין
לשון הרמב”ם: צריך לבדוק חורין וסדקין.
פשט: צריך לבדוק אפילו בחורים קטנים ובסדקים.
חידושים:
– יש דיון מה “חורין וסדקין” אומר לגבי שיעור החמץ שמחפשים. אחד חשב ש”חורין וסדקין” מראה שצריך לחפש אפילו פירור קטן של חמץ (פחות מכזית). השני אבל הראה ש”סדקין” יכולים להיות סדקים גדולים שיכולים להחזיק אפילו חתיכות גדולות של חמץ – כך שהביטוי “חורין וסדקין” לא בהכרח מדבר על שיעורים קטנים של חמץ, אלא על המקומות שצריך לחפש.
– המגן אברהם אומר דיוק שצריך לחפש אפילו פחות מכזית, אבל זה לא בטוח שזה משמע מהרמב”ם עצמו, כי במקומות אחרים משמע אחרת.
תמלול מלא 📝
הלכות חמץ ומצה – פרק ג’: מבנה האיסורים ומצוות תשביתו
הקדמה: המבנה הכללי של הלכות חמץ ומצה
הנה, אנו לומדים את הלכות חמץ ומצה, אנו מחזיקים בפרק ג’. אנו רואים באופן כללי, יש כן, חמץ ומצה, ויש כמו שלמדנו את המצוות, נכון? יש את האיסורים של לא לאכול חמץ, אופנים שונים, ואחר כך יש את מצוות אכילת מצה, ואת המצווה… במילים אחרות, הרמב”ם ארגן את המצוות לפי ערב פסח, שבעת ימים, וערב פסח. כן, אבל ההלכות לא עובדות ממש כך. זה הולך כן בערך כך. כלומר, אבל הקטגוריה הראשונה, ששת המצוות הראשונות, הן כולן בחמשת הפרקים הראשונים, נאמר. כלומר, כל מיני עניינים של איסור חמץ, ואחר כך פרק ו’ מתחיל את מצוות אכילת מצה, ופרק ז’ הוא סיפור יציאת מצרים, והחמישה סוגי… ליל הסדר הוא פרק ח’.
אז, יוצא כך שהוא מראה שהראשונים… זה לא באמת נכון, כלומר, לא בטוח. ארבעת הפרקים הראשונים זה בטוח על הלאווין של לא לאכול חמץ והשבתת חמץ. אני חושב שהפרק החמישי הוא גם קצת שם, אז אני לא בטוח. חמשת הפרקים הראשונים. היה לי רשימה איפשהו שמצאתי משנה שעברה שעשינו על… תן לי לראות אם אני מוצא אותה. זה אני חושב. כתוב כאן שא’ עד ה’ זה איסור חמץ. כן, חמשת הפרקים הראשונים, רוב ההלכות הן על איסור חמץ. מעניין.
כן. אז, איך מתחלק העניין של חמץ? אז זה מה שאנחנו צריכים להבין. אז הפרק הראשון היה, אה, אפשר לומר, לכאורה צריך להיות יותר באופן כללי, נכון? כך הולכים דרך כלל באופן כללי.
חזרה: פרק א’ – ההגדרות הכלליות של איסורי חמץ
את הפרק הראשון למדנו, אמרתי, במילים אחרות, הרמב”ם הולך תמיד ומתחיל עם ההגדרה כביכול של המצווה, נכון? זה בעצם מה שזה. הוא מתחיל עם ההגדרה של המצווה. המצווה, אה, האיסור, מהו הגדר של איסור אכילת חמץ? כן, אילו עונשים יש? מתי מקבלים את העונשים? דברים כאלה.
איסור אכילת חמץ
אז אמרנו שיש, אה, שלוש מצוות אחרות בעצם, לכאורה. יש את איסור אכילת חמץ של פסח עצמו, איסור אכילת חמץ. יש גם עוד איסור של תערובת חמץ, לאו נוסף לפי הרמב”ם, שעליו מקבלים כבר כרת. על הראשון מקבלים כן כרת, כן, לפי שיטת הרמב”ם. הראשונים האחרים, הראב”ד והרמב”ן, כולם חולקים, אבל שיטת הרמב”ם היא שיש איסור אחד לאכול כל אוכל כזית חמץ בפסח, מקבל הוא כרת, וחטאת, כמו ש… כן? כן, כן. כרת וחטאת.
אין שום עונש, לא כמו שבת. שבת יש למשל כרת, חטאת, וסקילה. כאן אין שום סקילה, אין שום עונש בידי אדם. זה מעניין. צריך לדעת אילו חטאים יש גם את העונש. אני מתכוון, כרת פירושו מקבלים מלקות לכאורה, אבל… מלקות מקבלים כן על הלאו, אבל לא שום מיתה בידי אדם, אלא כרת בידי שמים אם זה במזיד, ובשוגג מקבל הוא קרבן חטאת. זו אכילת חמץ.
איסור הנאה – קושיא: האם מקבלים כרת על הנאה?
וזה דבר אחד, והוא גם כותב הנאה, הוא לא אומר מה קורה אם הנאה היא גם כרת. אני לא הבנתי מעולם את זה. כאן יש איסור אכילה והנאה, גם הנאה. הנאה אסורה מחמץ, יש דרשה, “לא יאכל”, בהיתר אכילה. אבל האם מקבלים כרת על הנאה מחמץ פסח גם כן? הנאה בכלל אכילה פירושו זה אותו הדבר, או שאסרו גם הנאה? הלשון “בכלל אכילה” פירושו לכאורה שזה אותו הדבר, זה דבר אחד. אני לא יודע, אני לא יודע.
אז, הלכה א’, הלכה ב’, זה לא ברור. יש… אני רואה בספר שיש מי שאומרים שלא, אפילו מלקות לא עומד, זה רק איסור. מה פירוש הנאה היא רק איסור? כך הוא מביא, כי היו צריכים לומר לכאורה שיש עונש. אני לא יודע, אני לא יודע מה הפשט. על כל פנים, הנאה גם אסור, אבל הוא לא אומר מה קורה.
על זה אני מבאר, אני לא יודע, אני לא יודע. על כל פנים, זה איסור אחד, איסור לאכול חמץ, בסדר?
איסור תערובת חמץ – מחלוקת רמב”ם וראשונים
עוד איסור יש, איסור מספר אחת, זה הדבר הכי בסיסי, אסור לאכול חמץ פסח. עוד איסור יש, להחזיק חמץ פסח, נכון? כתוב “לא יראה” ו”לא ימצא”. יש חילוקים, אנחנו נראה פרטים של זה בפרק ד’ בעזרת ה’. פרק ד’ מדבר על פרטים של “לא יראה” ו”לא ימצא”, אבל פרק א’ הוא רק ההגדרה הכללית, אסור להחזיק חמץ פסח, “לא יראה” ו”לא ימצא”, שני לאווין. ומובן מאליו, אם עובר, שיקבל מלקות צריך לעשות מעשה, וממילא זה… בסדר.
אחר כך, חכמים עשו שחמץ שעבר עליו הפסח, שהיה על בל יראה, הוא אסור בהנאה לעולם. זה כבר דבר כביכול כללי עם חכמים.
דיון: חמץ שעבר עליו הפסח – האם זה קנס?
חברותא א’: כמו שאסור ליהנות ממלאכת שבת, האם זה מין קנס כזה?
חברותא ב’: זה קנס, ואנחנו לומדים שהסיבה לקנס היא כדי שלא יעבור עליו בבל יראה. שלא יבואו לעשות בל יראה. זה כמו הרבה קנסות. זה לא בדיוק קנס… מה פירוש קנס? קנס הוא כביכול אני נותן לך דוח. אתה עובר על רמזור אדום, מקבל אתה דוח. מה הנקודה של הדוח? שלא תעבור על הרמזור האדום. עברת, והבאת את זה עם איזה טריק, אז אפילו לא לומר שלא תאכל אותו אחר כך.
חברותא א’: אבל זה כבר דאורייתא. ההרחקה מהתורה לא אומרת… אתה אומר סברא טובה. אני רואה שהמפרשים ראו את הפשט. כשהפשט הוא פסוק, כן, הפשט הוא כתוב, אפשר לומר כך. יכול להיות שאין סתירה. ההלכה תעשה כבר ממנו מצווה נוספת. אבל כמו שיש את האיסור של הגילוי, יש הרחקה מהתורה.
חברותא ב’: לא, התורה גם עשתה הרחקה מהאיסור, כן. משמע כך, כן. ומפרשי הפשט שראינו אתמול או שלשום לומדים בוודאי שהיראה היא הרחקה מאכילה. וזה לא כל כך קשה להבין. אני מתכוון, אתה שואל למה זה שונה מכל שאר האיסורים? התשובה היא כי זה… כתבתי פעם פיסקת תורה שלמה על זה, אני לא רואה אותה כאן בספר שלי. אבל שלא תחזיק את זה כאן, כי אתה לא צריך את החמץ. זה בטוח שאם לומדים כאן פשוט מקרא פשט, זה בטוח כך. כן.
על כל פנים, בסדר, שוין. אחר כך למדנו שלפי הרמב”ם יש עוד איסור של אכילת תערובת חמץ, זה איסור נוסף. ולמעשה האיסור הוא גם רק כשאוכלים כזית מהחמץ בתערובת. זה דבר מאוד קשה ומעניין. וכל שאר המפרשים אומרים לא, אם אתה אוכל כזית אכלת חמץ. לא חמץ עצמו, אבל הרמב”ם אומר שהתערובת היא כבר לא חמץ עצמו. וכל האחרים מבינים שלא, זה דווקא ממש חמץ, רק תערובות היה צריך להיות דבר אחר. ומה זה אז? אז זה מחלוקת תנאים, ופסקו בכלל לא שזה אסור, זה רק אסור אולי מדרבנן לאיזה דבר כזה.
בסדר, זה לגבי תערובות חמץ. דיברנו על חצי שיעור, אסור, גם יש פרטים כמו העונש, נכון? הדברים הכלליים, תמיד הדברים הכלליים כוללים את הסוג של דברים. ויפה מאוד.
איסור אכילת חמץ ערב פסח – מחצות היום ולמעלה
אחר כך למדנו שזה יש, בקיצור, שני איסורים מדאורייתא, או שלושה אפשר לומר: איסור אכילת חמץ, איסור הנאה, איסור תערובות חמץ. אלה כל הדברים דאורייתא לפי הרמב”ם. אחר כך יש איסור רביעי שהוא מדאורייתא גם לא לאכול חמץ מחצות היום ולמעלה. זה רק אכילה, לא הנאה לכאורה, ולא כתוב שיש תערובות חמץ, וכל שאר החומרות שלמדנו, לא עבר על בל יראה ובל ימצא, כל החומרות שלמדנו על חמץ בפסח אין על האיסור של ערב פסח משש שעות ולמעלה.
אבל מדאורייתא יש איסור דאורייתא מפי השמועה ש”לא תאכל עליו חמץ” פירושו לא לאכול חמץ בשעת… שלא ישחטו את הפסח בשעה שחמץ קיימת. ועל זה דאורייתא יש גם גזירות מדרבנן בזמן, נכון? שגזרו אכילה משש שעות. אחד זה מוסיפים שעה, ואחר כך יש עוד חשש מיום המעונן. נכון, אז בעיקרון מוסיפים שתי שעות, איך בדיוק זה עובד. ממילא יש חילוקים שזה ממש מוסף, אסור ליהנות גם לא. כתוב כאן אחד זה ממש מוסף, ואחד זה משהו כזה מעניין איך הרמב”ם שואל את זה. זה הכל מפרשי הגמרא בדף פ”ד. כן, אבל שלא ייראה כאילו הוסיפו שתי שעות. הרמב”ם לא רוצה לומר שהוסיפו שתי שעות. הוא אומר שהוסיפו שעה אחת, אבל שעה אחת היא ממש… השעה האחת היא משהו עניין, זה לא ממש איסור, זה מין איסור אחר. יש חילוק, יש חילוק בהנאה, אסרו אותו בתרומה, נכון? יש דווקא חילוק.
דיון: פשט בפסוק “לא תאכל עליו חמץ”
בקיצור, זו הנקודה של הפרק הראשון, הכללים, האיסורים של שלושת האיסורים, אפשר לומר: לא לאכול חמץ, בל יראה, עם תערובות חמץ, ולא לאכול חמץ ערב פסח גם. חשוב, דרך אגב, פשוט פשט של הפסוק “לא תאכל עליו חמץ” לא מתכוון בכלל לזה. פשוט פשט פירושו, “עליו” פירושו לא בשעת שחיטתו. “עליו” פירושו לכאורה, כמו כל קרבן, “על חלות לחם מצות יקריב קרבנו” כתוב אצל תודה. על מצות ומרורים יאכלוהו. “על” פירושו, כשאוכלים את הבשר, אוכלים אותו על לחם. אולי ממש אכלו את הבשר על לחם, כמו סנדוויץ’, כמו הלל. כך חשב רב שרירא גאון עם הסוגיא. אנחנו מתכוונים שקרבן פסח, כשאוכלים אותו בסדר, שלא יאכלו אותו עם חמץ. מבין מה אני אומר?
לא פירושו שבשעת שחיטה. זה הכל על פי דרש. על פי פשט זה לא מתכוון לזה. יאמרו על פי השמועה, אבל על פי פשט… אני רק אומר, אנחנו חושבים תמיד שזה נשמע סביר, שיש דווקא חמץ. אני אומר, זה לא פשט בפסוק, זה רק דרש. בסדר? זה עושה איזו הבדל להלכה? זה לא עוזר לך.
חברותא א’: אנחנו לומדים עכשיו מקרא, אנחנו לא בהלכה.
חברותא ב’: כן, אבל אנחנו צריכים לדעת פשט בפסוק גם. זה אחד הדברים שטוב לדעת. אמת. וגם, הרבה פעמים, אחרי שמוצאים את הפשט, אפשר להבין שאולי ההלכה מסכימה כן עם זה. זה נותן בהירות בהלכה הרבה פעמים. בסדר.
מצוות תשביתו – המצווה החמישית
בסדר, עכשיו, מצווה חמישית יש. למדנו כבר ארבע מצוות, או מה שזה לפי החשבון. ועכשיו יש מצווה חמישית. זו מצוות השבתת חמץ. יש מצווה “תשביתו שאור מבתיכם”. הכללות קודם כל של מצוות תשביתו. אומר הרמב”ם, “תשביתו” פירושו ביטול בלב. זה לפי… כן, כל הרבה ראשונים שחולקים על זה, כדי שלא תתבלבלו, נאמר מה כתוב ברמב”ם. השבתה פירושו ביטול בלב, וזה פירוש תשביתו. זה מאוד מצחיק בעצם, כי הראשונים מתווכחים מה צריך ביטול לעבוד, האם זה עם הפקר, האם זה עם…
מחלוקת רמב”ם ותוספות: מה פירוש תשביתו?
זה אמת, על זה אומר הרמב”ם שתשביתו פירושו ביטול, וזה לא כל כך פשוט. זה מאוד לא פשוט, אני אזכיר לך. כל שאר היהודים אומרים, אני אזכיר לך, שמדאורייתא צריכים כן, זה לא כל כך מצחיק. זה מצחיק שתשביתו יתכוון אז ביטול.
חברותא א’: שביטול הוא רק צורה אחת של תשביתו? או שריפה, או…
חברותא ב’: לא, אני מתכוון, תשביתו פירושו שלא יהיה, כמו מצוות עשה של בל יראה. הרמב”ם עושה את זה דבר נוסף. אני אזכיר לך לא ברור עכשיו את המחלוקת. בוא נראה מה הוא אומר.
הגמרא אומרת מדאורייתא ביטול בעלמא סגי, אבל בדיקת חמץ היא מדרבנן. הגמרא לא אומרת שהגמרא יש מצווה של תשביתו מעולם. הגמרא אומרת את זה רק על העניין של בדיקת חמץ. זה לא כל כך ברור. הרמב”ם הבין כך מהגמרא, והלאה. אה, לא דברים פשוטים.
תוספות, למשל, לפי תוספות מחזיקים דווקא גם שתשביתו הוא אחד מהפקר, שביטול הוא אחד מהפקר. אבל למעשה לפי תוספות לא פשט שתשביתו פירושו להיות מבטל. תשביתו פירושו שאין שום חמץ, כפשוטו. אין שום חמץ. אחת הדרכים היא או דרך שריפה או דרך ביטול. לא, או דרך הפקר, שאז אין לך. הפקר. אבל זה לא שהרמב”ם לומד דבר אחר לגמרי.
השאלה היסודית: מה פירוש “תשביתו שאור” מן התורה?
דובר א’: זה הפירוש, תשביתו פירושו להיות מבטל.
דובר ב’: לא, לא להיות מבטל.
דובר א’: באים החכמים והחליפו, זה לא הוחלף. הם אמרו שלא יסמכו, ש… זה קצת מצחיק איך שהרמב”ם אומר את זה, כי כאילו, כשבעצם, מה הצורה? כאילו, אני לא מתחיל לתת עצה, כן? כאילו, כשמשה רבינו רצה לא לתת את דברי ספרים, נאמר, מה עושים ערב פסח? כלום, נכון? לא, מבטלים. אומרים “כל חמירא”. צריך לומר את זה, האם בלב מספיק אני לא יודע. והצד השני, אני חושב שאנחנו לומדים חושבים בדרך כלל, כמו שאתה אומר רק אחר כך, שפשוט פשט הוא אמרו לך לא, התורה אומרת זרוק את החמץ. שוין, אם מישהו רוצה לא… אבל, צריך לראות.
“תשביתו” — לשון כללית, לא מעשה ספציפי
דובר א’: גם מפרשי הרמב”ם, גם מפרשי המקרא, אומרים שהמילה “תשביתו” יכולה לעמוד פירושה “לזרוק”, כמו שכתוב במקומות אחרים, “לקרב תשליכנו”, או יותר פרטים מה צריכים לעשות. “תשביתו” היא מאוד כללית, כמו “השבתת המלכות”. שלא יהיה לך חמץ. לא להחזיק. זה לא אומר שאתה צריך לעשות משהו פעולה. לא להחזיק. לא להחזיק פירושו המינימום. מה המינימום לא להחזיק? המינימום לא להחזיק, הוא חייב להיות מבטל. הוא יסיר את הבעלות. אם הפשוט פשט היה שהמינימום הוא כל דרך של הוצאה מרשות, כך אולי היו יכולים לומר. המינימום ביותר הוא ביטול בלב.
דובר ב’: אבל אפשר דווקא לומר אפילו פחות, צדיק. אפשר דווקא לומר שמינימום פירושו “תשביתו” מכוח החמץ או מעשיית חמץ.
דובר א’: לא, שלא יהיה לך. שלא יהיה לך, כפשוטו. שלא יהיה לך חמץ פסח. אתה מה שזה, זה לא משנה. זה לא עשה, זה דבר שלילי, לא דבר חיובי. הרמב”ם עושה את זה כן לקצת דבר חיובי. אמת, אין מה לעשות, זה רק כמו ביטול בלב, אבל הוא עושה את זה לדבר נוסף כזה.
השוואה לשבת — “השבתה” פירושה לא לעשות, לא מעשה אקטיבי
דובר א’: תשביתו זה לא עוד כמו שבת, נכון? שבת יש עשה ולא תעשה. לא תעשה מלאכה, ותהיה שובת. מה עושים כדי להיות שובת? מבטלים את המלאכה בלב? לא, לא עושים כלום, לא עושים מלאכה. הייתי אומר שאפשר לומר פסח, יש לא תעשה, “לא יראה לך חמץ”, ועשה, “תשביתו חמץ”. שניהם מתכוונים לאותו דבר בדיוק, זה רק מוזר… “תשביתו” זה לא חמץ. התורה לא אומרת “תשביתו”. יכול להיות שזה מה שהרמב”ם אומר.
אני אגיד לך הכי פשוט. אחרי שחז”ל הוסיפו שצריכים כן לעשות השבתה נוספת. אני אומר לך שמה שהרמב”ם אומר זה לא הכי פשוט. הכי פשוט זה כלום. שהתורה לא כותבת כלום. שלא יהיה לך חמץ. זו הבעיה שלך, זו לא הבעיה שלי.
דיון: מה המינימום של “תשביתו”?
דובר א’: אז על זה אומר הרמב”ם, תדע את ההשבתה הכי בסיסית, הכי קלה, המינימום, המינימום השבתה שאתה מבטל בלב.
דובר ב’: לא, לא נכון, אבל זה חידוש גדול, צדיק, שוב. כי האופציה האחרת היא שאתה צריך להוציא אותו בפועל.
תרגום לעברית
דובר 1: אני אומר, זה המינימום, כי זה לא הפקר, “לא יראה”. כי לפי דבריך, “תשביתו” זה בכלל כלום. נכון? מינימום אפשר לתרגם בשני אופנים. המינימום שאתה מתכוון אליו הוא… לא, אני אומר שיכול להיות שהרמב”ם סובר כמוך, ש”תשביתו” לא אומר כלום. והרמב”ם רק רוצה לומר לך, מהו המינימום של כלום? מהו המינימום של כלום? המקסימום של כלום זה מה שחז”ל הוסיפו, שצריך לשרוף. המינימום של כלום… יכול להיות, יכול להיות שזה לא מה שהרמב”ם מתכוון. “מהי השבתה זו האמורה בתורה?” מהי ההשבתה שכתובה? ביטוי כל כך חלש לא כתוב בתורה. זה אומר את המינימום. מהו המינימום איך צריך לקיים “לא יראה”?
דובר 2: אני מבין, אבל אתה משתמש במילה “מינימום” אחרת ממני. אצלי, המילה “מינימום” משמעותה כמה חידושים כתובים בפסוק. לפי מה שאני טוען, הפשט הפשוט, ואני בטוח שיש ראשונים אחרים שלומדים כך, לא כתוב כלום. זה “ליתן עשה על הדבר”, כביכול.
“תשביתו” — ניסוח חיובי של דבר שלילי
דובר 2: במילים אחרות, הרבה פעמים אנחנו לומדים, מצוות עשה יכולה להיות פשוט הניסוח של התורה. אפשר לומר את אותו הדבר בצורה חיובית ובצורה שלילית. כאן זה כתוב בצורה חיובית, כביכול. זה ניסוח. ראיתי שהאבן כספי מדבר אפילו על זה, זה מתאים לאריסטו, אבל אפשר לדבר כך. התורה, לפעמים, מדברת על דברים שליליים בצורה חיובית. זו סוגיה בתורה, כביכול. זה עושה הבדל להלכה, שזו מצוות עשה, וכן הלאה. תן לי שנייה אחת.
החידוש הגדול של הרמב”ם — ביטול בלב הוא דין בפני עצמו
דובר 2: אבל הרמב”ם מוסיף חידוש גדול, שמה? ש”תשביתו” לא רק אומר את זה, אלא ש”תשביתו” אומר שאפשר, כביכול, לצאת ידי חובה בביטול בלב. איפה בתורה יש דבר כזה שאני אומר “אני לא רוצה שיהיה לי משהו”? זאת אומרת, תעשה כאילו אין לך. זה חידוש עצום, לא?
דובר 1: זה לא “תעשה כאילו”, אם זה עובד כמו… אה, רגע, זה חידוש. אתה מבין? לא ברור איפה זה כתוב בכלל.
דובר 2: כן, הרמב”ם למד את זה מהמילה “תשביתו”. ש”תשביתו” זה לא מעשה, “תשביתו” זה שביתה ממלאכה, שביתה מאכילה. שביתה זה לא מעשה. אז מה יכול להיות לא מעשה? זה שאתה מבטל אותו. כמו שאתה לא עובד, אתה לא אוכל, אין לך, אין לך דרך הלב. אני עושה כאילו אין לי את זה.
דובר 1: אני מבין, אבל זה עדיין, כביכול, אני שומע, חייבת להיות סברא לזה, כי לכאורה זה פלאי.
“לא תותירו” והמושג של הפקר
דובר 1: “לא תותירו” זה כביכול דבר ברור של הפקר. התורה אומרת רק שלא יהיה לך. אם “לא תותירו” זה הפשט, זה לא חידוש כל כך גדול, כי התורה אומרת שלא יהיה לך. אם זה לא שלך, זה לא שייך לך. אז זה עניין כללי שהפקר עובד, אתה מבין? אבל הרמב”ם אומר דבר חדש, שזה “ליבטל בליבו שיהפך”, אני לא יודע, כל התורה היא דבר פלא לכאורה. במילים אחרות, מאיפה בכלל בא הרעיון הזה? אתה מבין את השאלה שלי? אני רוצה לשאול את זה. אתה מבין למה אני מתכוון?
סטייה: בדיקת חמץ — דאורייתא או דרבנן?
דובר 2: כשהוא אומר “תשביתו”, אני רוצה לשאול את זה. אני רואה כאן, אני לומד עכשיו בספרי, אני רואה שהוא מציין להלכה ברמב”ם שלמדנו, “אבד תאבדון”, הוא מתכוון שבארץ ישראל, “מצוה לאבדן ביד עד שיאבד אותן מן העולם”, הוא מציין לזה. אבל כשהרמב”ם לומד “אבד תאבדון”, הוא מתכוון שאם אתה מוצא אתה חייב להיות מבער, לא שאתה צריך ללכת לחפש במיוחד. והוא מציין שהרמב”ם לומד שבדיקת חמץ היא דאורייתא, מן התורה לאבדן. אם כך, אם אנחנו לומדים שטבילה צריכה להיות בלי חציצה, צריך לעשות את הפעולה להגיע לשם.
דובר 1: אז, אני לא מסכים עם זה, כי אני לומד תמיד שכשהרמב”ם עושה לך את כל הדברים חיוביים, זה גם עניין של סוגיה, והוא לא באמת סובר שזו מצוה לבדוק. אני לא בטוח שזה נכון. זה כדי שלא יהיה. מובן מאליו, צריך לעשות בפועל את הפעולה, אבל אני לא משוכנע שזה באמת הפשט אצל אלה שאנחנו מסבירים.
דובר 2: לא, אבל כאן כתוב כן “מצוה לרדוף אחריה”, צריך לחפש אותו. חמץ זו לא מצוה לרדוף אחריה, זה איסור.
דובר 1: לא, לא, אני מתכוון שזה פחות. אני מתכוון, עם הרבנים צריך כן לרדוף אחריהם.
דובר 2: זה מעניין, כמו שלמדנו שבארץ ישראל ובחוץ לארץ, כך למדנו.
דובר 1: כן, זה דבר. בארץ ישראל לא צריך לרדוף, בחוץ לארץ צריך לרדוף, מה שהפרטים של זה. יוצא שחמץ הוא כמו האיסור בארץ ישראל, והרבנים, כלומר, “לא תחנם”, יש פשטל על זה. הרוגצ’ובר מביא.
דובר 2: אני שומע. אני לא יודע, אני לא יודע. על כל פנים, אתה מבין את הנקודה, זה דבר מעניין.
חזרה ללשון “השבתה” — מה זה אומר?
דובר 2: מה זה יכול להיות קשור ללשון “השבתה”? כי למשל התרגום מתרגם “השבתה” – “תבטלון”. אז “השבתה” היא מילה מאוד מינימלית, כי “השבתה” אומרת לא לאכול, לא לעבוד. אבל “השבתה” לא אומרת לא להחזיק, זה לא אומר לאבד, זה לא אומר כמו “תבערון”, “תאבדון”. זו עדיין לשון של לא להחזיק.
ממילא חז”ל חיפשו איך אפשר לא להחזיק ולא צריך לעשות עבודה גדולה? רק להיות מבטל בלבו, הפקר, או איך שזה עובד. בלי לעשות את זה. או לוותר על הבעלות על זה. במקום שתהיה עסוק עם החמץ, אתה יכול לעשות משהו עם עצמך, דבר קטן, מילה שאתה אומר שמשנה את המציאות.
ורק אז חז”ל חזרו לתורה האמיתית, וכן אמרו שצריך באמת, הם עשו מדרבנן שצריך כן לחפש. אבל לתרגם את המילה “תשביתו” הם עשו רק את המינימום, שלא יהיה לך. כמו השביתה ממלאכה, השביתה מאכילה, כמו שאתה אומר “שביתת עשור”.
דובר 1: אבל לא להחזיק יכול להיות שצריך כן להיות מבער, זה מה שאני אומר לך. כאן כתוב עוד חידוש שלא צריך אפילו…
דובר 2: לא, אבל אם כך לא כתוב בתורה לשון חיובית של לך לאבד, כמו שיכול להיות כתוב “תבערון”.
דובר 1: אבל זה כמו שמישהו יאמר ששבת עושים שביתה ממלאכה, לא צריך עוד להיות מחשב. מה זה בכלל?
דובר 2: לא, לא, לא. כשאתה מבטל לשבת, אתה ויתרת על הבעלות על זה.
דובר 1: לא, אני לא ויתרתי על בעלות, מה אתה אומר?
דובר 2: זה לא דבר כזה. זה הפשט של תוספות. זה… נכון, אוקיי.
מחלוקת: האם ביטול הוא הפקר (תוספות) או משהו אחר (רמב”ם)
דובר 1: מה זה אומר לפי הרמב”ם “יחשוב בליבו”? מה זה אומר “מסתלק” לפי הרמב”ם? מה הרמב”ם חשב? איך זה עובד? זה איזה דבר מוזר? אתה עושה כאילו אין לך?
דובר 2: לא, אין לך.
דובר 1: אין לך?
דובר 2: לא. מה הפשט לפי הרמב”ם? לפי הרמב”ם זה לא לגמרי הפקר, אבל זה גם משהו. משהו כזה שהאדם לא מרגיש שהחמץ חשוב לו, או משהו. חייב להיות שם משהו. זה לא קשור לבעלות. זה בטח לא קשור לבעלות. זה, אפשר לומר, קשור לחשיבות.
דובר 1: מה זה אומר לפי הרמב”ם? איך זה מתבטל?
דובר 2: חשיבות. אמרתי לך אתמול, כמו… כמו שלומדים… זה הגיוני, אפשר להגיע לזה. אני רק אומר שזה חידוש, זה לא המינימום.
דובר 1: אתם באים ואומרים שזה חידוש.
דובר 2: זה הגיוני, אפשר להגיע לזה.
הפירוש של “לא נוגע” — הסח הדעת
דובר 2: אם אומרים למשל, כמו שאמרו אתמול, שכתוב בתורה “לא יהיה לך חמץ”. מה זה אומר “לא יהיה לך חמץ”? “לא יהיה לך חמץ” אומר “לא תתעסק” בחמץ. אוקיי, זה חידוש, כי מה הבעיה של התעסקות? כמו שכתוב בזבחים “לא יראה ולא ימצא”, שלא תתעסק עם חמץ.
עכשיו, כשיש לי, כמו שאתה אומר, הוא שואל אותך, “יש לך פירור אבק?” “יש לי.” כן, זה לא נוגע. השאלה היא אם זה נוגע. תעשה שהחמץ לא יהיה נוגע. איך עושים את זה? יכול אפילו להיות שכדי לעשות את זה מדרבנן צריך כן ביטול חמץ. שהרבנים, בדיקת חמץ מדרבנן, זה כן עוד יותר חזק שזה לא נוגע.
אבל בעצם, כביכול המינימום של לא נוגע הוא, אני מסיח דעת. לא אכפת לי. אני לא הולך… לא רק שאני לא הולך לאכול את זה, זה לא קיים יותר מבחינתי. זאת אומרת, איך אתה יכול לומר שזה לא קיים מבחינתי? כן, אתה יכול לומר, למה לא? כמו שיש לך אבק בבית. “שמונה שרצים האמורים בתורה”. בבית של המלך יש יתושים? אתה יודע? לא, אין. זה לא נוגע.
דובר 1: בכל מקרה, אוקיי.
סטייה: השוואה לביטול עבודה זרה
דובר 1: אם כך, זה עוזר, אי אפשר לבטל סתם בלב.
דובר 2: מה?
דובר 1: עבודה זרה אי אפשר לבטל סתם בלב. אני לא יודע אילו דברים נוספים. אבל עבודה זרה היא… אי אפשר לבטל בלב. עבודה זרה של גויים, אם הגוי אומר שזו כבר לא עבודה זרה, הוא נותן לה… מה שזה לא יהיה, כן, אבל…
השוואה לביטול עבודה זרה
דובר 1: מה זה אומר, איך אתה יכול לומר שזה לא קיים מבחינתו? כן, אתה יכול לומר, למה לא? כמו אבק בבית שלך. “שמונה שרצים האמורים בתורה והיא בהיכל מלך”. בבית של המלך יש יתושים, אתה יודע? לא, אין. זה לא נוגע.
בכל מקרה, אוקיי.
אם עבודה זרה עוזר, אי אפשר לבטל סתם בלב.
דובר 2: מה?
דובר 1: אבל עבודה זרה אי אפשר לבטל סתם בלב.
דובר 2: אם עבודה זרה אפשר כן לבטל בלב, אם עבודה זרה של גויים, אם הגוי אומר שזו כבר לא עבודה זרה והוא נותן לה מכה עם מה שזה לא יהיה.
דובר 1: אבל הגויים?
דובר 2: כן, אבל עבודה זרה של ישראל, צריך להבין שהעניין של ביטול עבודה זרה אומר כן, אני מתכוון לומר, זה אסור בהנאה וכן הלאה, אבל אם הגוי מפסיק לעבוד, זה לא יותר שזה נהרס. אני מתכוון, הגוי אומר, “אני לא מאמין יותר באל הזה”, זה כבר לא אל. נגמר אל, פסלים, אנחנו חוגגים אותו.
אי אפשר לומר שזה נגמר חמץ. אפשר רק לומר שזה נגמר משהו, נגמר אכילה בכלל, זה הפקר.
דובר 1: נכון. אבל אתה יכול לומר שזה דומה. ביטול חמץ, ביטול בלב. אילו דברים נוספים אפשר לבטל בלב?
דובר 2: מיאון.
דובר 1: מי?
דובר 2: מיאון. על קידושין דרבנן עוזר מיאון. אבל על דברים אחרים אי אפשר לומר, “לא, אני לא רוצה להיות חייב בכסף.” צריך לעשות שטר כריתות. נכון.
דובר 1: אוקיי. על קידושין דרבנן, לקידושין, אוקיי.
דובר 2: אוקיי, על כל פנים, לא, זה לא נוגע. על כל פנים, לא, צריך למצוא עוד דבר שהעניין הוא לא להחזיק משהו, לא להיות קשור למשהו, וזה אומר בסך הכל שאתה לא מחזיק כלום. משהו כזה. לא חשיבא.
מחשבות זרות צריך כך לטפל.
דובר 1: כן. אוקיי.
דובר 2: אבל מדרבנן צריך לשרוף אותם.
למה? צריך לומר “אש תוקד עד אבדון”, “יחיד תלמידי”. כן.
עם הרייזע אפשר לעשות כמו שהבוטשאטשער רב אמר, ולומר שכל המחשבות הזרות מבוטלות.
כעפרא דארעא.
על כל פנים, גם ביטול של אדם הוא רק הפקר בעלי חיים, זה ממש כמו עם חמץ. זה תשביתו, מחפשים מחשבות. “מנפשי אכפרה על כל תהא”.
מעבר לפרק ג’ — הדאורייתא והדרבנן של מצוות תשביתו
דובר 1: אוקיי. בואו נתחיל פרק ג’. לא, אני חושב שצריך לסיים את הפרק כי זה טוב. מדרגות. בואו נלמד כמו שאנחנו לומדים, שזה הדאורייתא והדרבנן של מצוות תשביתו. בדיוק כמו למשל מדרבנן אסור לאכול חמץ אפילו פחות מכשיעור, שזה מדרבנן. אה, מדרבנן אסור לאכול אפילו חמץ ערב פסח? תדע, מדרבנן צריך ממש להשבית. מה זה אומר ממש להשבית? זה לחפש ולהוציא. כן? וממילא יש פרטים של זה. יש פרטים שהחכמים עושים דברים, הם עושים עם כל לוח הזמנים שלהם, מבין? הדאורייתא הולך, לא, יש גם לוח זמנים. בקיצור, הם עושים את כל לוח הזמנים שלהם. צריך לעשות את ליל י”ג, ליל י”ד, כן? וצריך, יש הלכות איך צריך לבדוק. מה הפשט של ההלכות איך צריך לבדוק לפי ההלכות?
במילים אחרות, הרבנן אומרים שאתה צריך לחפש את החמץ, ושני דברים: לחפש כדי להחזיק ושיהיו מבוערים. תחפש, מה זה אומר לחפש? לחפש מקומות, תוודא שהמקומות שלך שהם קצת מוכנים אפילו שמכניסים חמץ, תלך לחפש ולבער. טוב מאוד. ואחרי שזה…
אני חושב שכאן השאלה מתי מתחיל החיוב, העניין של שלושים יום. אבל לפני זה יש את כל הספיקות ו… נכון? הספיקות ומה שזה לא יהיה, אני לא יודע בדיוק. בואו נדלג על זה לעכשיו, ישר כוח. ואם יש חמץ ערב פסח, אני יודע, יום אחד באמצע הם יהיו מאוד עסוקים, תלמד את זה. כן. תלמד את הסוגיה, כי זה גמרות קשות. הרמב”ם מנסה כמיטב יכולתו, אבל הגמרא קשה. כן.
על כל פנים, יש כאן חבורה של מקרים של ספיקות. יש גם את הדין של איך חמץ מתבטל ברוב, או כשעשו אותו לבקבוק בארון השבוע. עכשיו יש דין של… רגע, יש כאן… בואו רק ננסה להבין. הרבנן אומרים שאתה צריך לחפש מקומות… בואו נאמר את הנקודה הראשונה. אתה צריך לחפש. הנקודה השנייה נלמד בעזרת השם בפרק ג’ יותר. אתה צריך לחפש מקומות שיכול להיות בהם חמץ. זאת אומרת, אל תגיד… זה עוד דבר, נכון? זה לא דווקא ביטול בלב. זה דווקא… אתה צריך לחפש. כמו שלמדנו בעבודה זרה, שאם אמצא חמץ, אבער אותו. לא, הפשט הוא שאתה צריך לחפש. למה אתה צריך לחפש? כי אתה לא רוצה שיהיה לך חמץ בפסח, אז תוודא שאין לך. ובמילים אחרות בדרך כלל, נכון? השאלה היא אולי מה זה בדרך כלל. אבל אמרנו בדרך כלל, זה אומר שיש מקומות שמכניסים חמץ, מקומות שלא רגילים לא נכנס. אבל מקומות שבדרך כלל יש חמץ, שאתה חייב לוודא שאין, אפשר לשאול בכל המצוות התלויות אם חייבים מדאורייתא לחפש, מבין? אני יודע.
שיטת הרמב”ם — השבתה ו”לא יבוא לאכלו”
דובר 1: הרמב”ם לא אומר שצריך להוציא כי אולי “שמא יבוא לאכלו”. הוא לא סובר כך, או שזה לא חשוב לו כי הוא לא אומר טעמים. לא, הוא סובר שזו אחת מההשבתות, שצריך כן לעשות. הוספתי שההשבתות, הסוג הבסיסי של השבתה הוא המינימום של ביטול, אבל השבתה יכולה גם להיות מעשה שצריך לעשות עם בדיקה, עם ביעור.
דובר 2: בדיוק, יכול להיות שכל ההשבתה, שאומרים שכל “בל יראה” הוא “לא יבוא לאכלו”. הגמרא אומרת את זה קצת פעם אחת, אבל הוא לא מביא את זה. נראה שזה יותר, בדיוק, שזו ההשבתה מדרבנן, אבל מדרבנן צריך כן לעשות השבתה באופן זה, באופן ממש פיזי להיות עסוק. כך קצת משמע. וכן, זה יכול באמת להיות בגלל זה, כי הרמב”ם מבין שכל העניין של לא להחזיק הוא כגדר של אכילה, “לא יבוא לאכלו”. בדיוק, בכלל פשוט כך. זה לא פשוט כך, מבין מה אני אומר? כן, נפלא.
תרגום לעברית
כך לדעתי. נכון, וממילא, אבל ממילא מקומות, יש הלכות בוודאי. כלומר המקומות, וממילא מסאמטינג יש חששות, איך צריך להניח את החמץ. אה, סליחה, מה זה… בקרוב נדבר איך צריך להניח. יש, מה זה אם רואים אחר כך שיש מעט מדי חמץ או יותר מדי חמץ, פשוט שזה חזר. זה מאוד מעניין אגב, לא רק מקום שהכניסו בו, זה חזר להיות מקום שאתה יודע בוודאי כמעט שיש שם חמץ. אם למשל “הניח עשר ומצא תשע”, אתה יודע שיש שם חמץ, אתה צריך ללכת לחפש, נכון? תינוק לא צריך, אבל יודעים שזה ממש פירורים, פירורים, פירורים. ומה אם אתה יודע שזה לא, אתה לא יודע? במילים אחרות, אלו שאלות על מקומות שיודעים בוודאי שיש שם חמץ, נכון? זה קצת אחרת, כי קודם, אתה מבין מה אני אומר, מהלכות ספיקות וגם משאר ההלכות של הסוכה עבודה זרה דברים, דיברנו על השאלה של בדיקה. נכון? כאן זה… מקום שחייב בבדיקה, למשל, לא חוששים שאולי גורר חילוק, שכל המקומות הם מקומות שמכניסין בהם חמץ לפי פשט הרמב”ם. אבל אחר כך יש שאלה, מה אם אני יודע בוודאי שיש שם חמץ? איך אני יודע בוודאי? כי כמעט בוודאי, מספק. יש לי ספק, אולי יש שם חמץ. מבין? על זה הגיוני קצת מה שלמדנו לפי פשט הרמב”ם, שכל הספיקות מדברים על בדיקת חמץ. כי זה הרי המשמעות של בדיקת חמץ. משמעות בדיקת חמץ, מקום שאולי יש שם חמץ, צריך ללכת לחפש, נכון? תמיד זה אולי. אז במילים אחרות, תראה, את כל הספיקות אפשר לומר שזה בגדר מקומות שמכניסין בהם חמץ, מבין?
וממילא, מקומות שמכניסין בהם חמץ צריכים בדיקה, נכון? ממילא יש קבוע, אם יש ממש רוב, לא צריך, אולי יש מקומות שיש שם שלם… יש שתי הלכות שצריך… יש כמה הלכות שצריך כן, כמה דברים שלא צריך. יש אופן שלא צריך, שזה לא קבוע, או שזה תלוי, יש בכלל אופן שמשתמשים בתלוי על זה פעם לא, אני לא יודע בבירור. אבל על כל פנים, מקומות שיש ספק חמץ, ספק רגיל, צריכים בדיקה. טוב מאוד, אני מבין.
הלכות ברורות — שמי קורה, סדקי הריחיים
דובר 1: אוקיי, אחר כך למדנו הלכות ברורות יותר, אפילו לא ספק, נכון? הקבוצה האחרונה של הלכות בפרק ג’ היתה המקומות שזה לא אפילו ספק, ברור שיש שם חמץ. למשל, בשמיים צריך לחפש. “שמי קורה”, לא בשמיים, מה שכתוב שמים. ידעת שהקורה היא חלק מהשמיים? השמיים של הבית שלך זה הקורה. ובקיצור, צריך בדיקה כי זה נופל. אבל עמוק באדמה לא צריך, כי זה לא עולה.
מזה אפשר ללמוד רמז על פי קבלה, מבין? אם למישהו יש יצר הרע במקום גבוה מאוד, אז הוא צריך לחפש אותו, כי זה רק גורם לך ליפול. במקום נמוך לא צריך לחפש, כי זה לא עולה. אוקיי, אחר כך יש, כבר לא צריך לחפש. אחר כך יש ענין של סדקי הריחיים, שזה כן אולי ענין של ביטול, נכון? מאוד מעניין. הסדקי הריחיים זה ביטול כמו שלמדנו, ביטול כמו ביטול חמץ? לא, זה סוג אחר של ביטול, שזה בטל במציאות, זה נעשה אבק. נו, טוב מאוד, אולי כך גם הביטול, כל ביטול עובד כך. שזה נעשה חול, כמו שהלה נעשה אבק, זה נעשה חול. מעניין. אוקיי, על כל פנים, מה הכלל? אתה יכול להגיד לי את הכלל של זה? כי אני לא יודע.
דובר 2: לא. מה הכלל הדברים? מתי יש דברים ש… מתי יש דברים ש… מתי צריך, במילים אחרות, בוא נקדים את השאלה לשנייה. מה זה כיפה של עור, אגב? מה המשמעות? ספסל שעשו מ… אני לא יודע מה כיפה אומר. כן, ספסל? לא, כיפה, הוא אומר שהוא מתכוון לכלי. אה, כיפה. זה אומר דבר מלא בשאור, הפכו אותו, סיימו עם השאור, הפכו אותו, לא רק שאור לבד, זה אבק שאור שהפכו, עושים אוג טאך פניו, כיסו אותו בטיט, שהשאור כולו טח בארץ. אוקיי, אז זה דבר אחד. זה אומר שיש אופן, בוא נבין דבר אחד. לפי האופן איך למדו שהכל זה הרחקה מאכילה, אפשר קצת להבין אותך. פעם אחת טח פניו בטיט, זה כבר כמו מתחת לאדמה, זה כבר כמו עפר. אם זה לא כך, מה איכפת לי? זה מכוסה בטיט, יש לי חתיכת שאור בבית. אבל אם הכל קשור לעשייה עם אכילה, אפשר להבין את זה יותר בקלות. שוב, יחידאה היא שיטה, על זה הוא מדבר כאן. אני אומר, אבל אם המילה היא שהכל זה הרחקות מאכילה, עיקר האיסור הוא אכילה, וכל שאר הדברים נוספו, אפשר להבין. פעם אחת טח פניו בטיט, שום דבר מהשאור לא חשוף, זה לא שייך לאכילה, ממילא זה כאילו זה בבור, או שזה כאילו… הוא מביא את הלשון בשיטת הגאונים, “והרי הוא כגון אבן, שהוא בטל, ונפקא ליה מתורת אוכל כעפרא בעלמא.” יחידאה היא שיטה, הוא מראה שאדם יכול… שהדולג זה לא אוכל, זה אבן עשויה משאור, אבל כאן אתה הולך.
וזה מתאים גם רק עם זה ש”תשביתו” לא מתכוון בפועל ממש. כי אם “תשביתו” היה מתכוון בפועל ממש, לא ברור שהיה אפשר להתיר את זה. לא, “תשביתו” מתכוון אוכל, מתכוון לא… “תשביתו” מתכוון… אני יכול להבין איך זה עובד. אבל אם היו אומרים כך, זה היה מתכוון ממש כמו תערובת. אבל נראה שלא, כי אחרת, נראה ש… שוב, לכל הדעות ביטול מתכוון, השבתה מתכוון להשבית חמץ, מה שהוא אוכל לא חמץ, מה שהוא חמץ פגום. אז עד כאן, נכון?
הלכה: כזית במקום אחד – חיוב ביעור אפילו בסדק העריבה
דובר 1: השאור לא צריך להיות טעם שאפשר לאכול, השאור הוא שאפשר לעשות ממנו בצק אחר. אם המילה היא “תשביתו” כמו “שבתון”, וממילא בטל למחצה, אפשר מאוד להבין איך זה עובד. אבל אם היו אומרים “תשביתו” מתכוון ממש כמו “תבערו”, אבל נראה שלא, כי אחרת… נראה ש… שוב, לכל הדעות “תשביתו” מתכוון השבתת חמץ, מה שהוא אוכל, לא חמץ שהוא חמץ פגום.
אז, בסדר. בוא נראה, אוקיי. מעניין הולך? כן. בוא נראה רגע, אני הולך… אני הולך לקחת את הבת שלי… לקחת את… אוקיי, לא, את דבר הנשים אני אשתמש. אתה רוצה לנסות? אתה רוצה לנסות ולשאול אותן אם אתה יכול את הנשים את זה?
דובר 2: אה, אני לא הולך לשם.
דובר 1: אוקיי, אני אקח אותך אחר כך לנשים. שלום, מנדל צדיק. אוקיי, הלאה. טוב מאוד. זה טוב לענין.
אז, הדבר הבא היה, אחרי הענין של כיפת שאור ומזון המצורע כשזה נעשה בטל לאבק, יש השאלה של מתי יש חיוב בדיקה? אה, יש כאן את הדבר של חסרון בדיקה, חסרון עינוי בדיקה. רגע אחד, אז, זה לא אומר את הכלל. אז, הכלל הוא כך, הכלל הוא כך: כזית במקום אחד, אפילו כשזה תקוע בסדק העריבה, חייב לבער. למה? כי לכאורה ר’ שמעון אפשר אפילו להשתמש בזה, זה שימושי אפילו, הבעיה היא שזה תקוע. זה תקוע שלו, מה ההבדל? אם אין כזית, זה לחזק, זה אחרת, לחזק, ואז יכנס למחלוקת שלהם. יש הרבה לשונות בגמרא, אני רואה שזו סוגיה שלמה.
הלכה: פחות מכזית – עשוי לחזק vs. לא עשוי לחזק
יש שלוש נקודות עיקריות אחרות. יש נקודה אחת שהיא אם זה לחזק או לסתום, ולא… זה תקוע שם, יש חשש שזה יחליק את האבק, הצלחת, העריבה. במצב זה, אפילו במצב זה, אם זה כזית, לא בטל, כי יקחו את זה בחזרה ויעשו ממנו לחם.
דובר 2: כן, אחרת מכיפת שאור, כי שם לא רואים שום עצה מטאט איי געס.
דובר 1: כן, אפשר גם לעשות טאט.
דובר 2: כן, כאן מדברים על תערובות.
דובר 1: אבל אם זה פחות מכזית וזה עשוי לחזק פטור, ולא תעמנו. אבל פחות מכזית, כשזה לא לחזק, באופן כללי פחות מכזית, מה זה מוצא לא לחזק פחות מכזית, אז אם יש חוט שיכול להתחבר, הוא חייב. למה? שוב, כי זה כזית.
דיון: מה השיעור כזית?
דובר 2: מה השיעור כזית? רק כזית צריך לבער, זו הנקודה? פחות מזה זה מחוץ לשיעור? אבל כאן רואים שפחות מכזית צריך גם לבער. למה כאן פחות מכזית לא צריך לבער? כי זה בטל.
דובר 1: לא, זה עשוי לחזק.
דובר 2: כן, מדברים רק באופן שזה עשוי לחזק. נו, ואז השאלה היא שזה יהיה אסור כמו כזית. זה לא עשוי לחזק, חייב לבער אפילו פחות מכזית.
דובר 1: כן.
דובר 2: נו, למה צריך את כל ההלכה של שני חצאי זיתים בשני מקומות? למדנו עכשיו שלא עשוי לחזק צריך לבער אפילו במקום אחד.
דובר 1: לא, אם זה שני חצאי זיתים מדברים באופן כשזה כן לחזק, שבראו הראוי לו, ליתא מעיקרא. אה, זה מה שהוא מדבר כאן.
דובר 2: כן.
דובר 1: זה זה, ומקרה כזה כשזה פחות מכזית זה אוקיי. השאלה היא מה זה אומר פחות מכזית. על זה אומרים, כי אפשר לומר שהאבק מחזק אותו, זה נעשה אחד, כן, למשל בחלה אומרים שהאבק מצרף את כולם. הייתי יכול לומר שבכל האבק יש כזית, וחייבים לקחת חתיכה שתהיה מצורפת. לכאן, לכאן. זה בקיצור, צריך להיות כל הדברים, צריך להיות גם פחות מכזית, ופחות מכזית מתכוון אפילו לא מה שאפשר לחבר את זה בחזרה עם חתיכה אחת, וגם, בוא נראה מה הולך לסתום עם ההלכה הבאה.
הלכה: חצי זית בבית וחצי זית בעליה – דין צירוף ודבוק בכותל
ההלכה הבאה אומרת, בבית, בבית צריך אפילו בלי… שמונחים חתיכות קטנות של חמץ שביחד זה כזית, בבית אבל צריך אפילו בלי חוט צריך לבער אפילו פחות מכזית, אבל בבית ובעליה וכדומה לא צריך, הואיל והן דבוקין בכסלים אינן חייב. אז כאן רואים כן שיש אופן שזה נעשה מבוטל בבית כאן, מבוטל בבית כאן, מבוטל בבית כאן, מבין אני שצריך. אה, אז זה בעצם לא יראה צריך אפילו פחות מכזית, זה חצי שיעור אסור מן התורה. והבעיה היא רק שכשמצרפים אותם זה נעשה כזית. אם זה דבוק בכותל, משהו מסיבה כלשהי זה קצת יותר קל. בדרך כלל, אם אתה רואה חצי זית בבית שלך, אתה צריך לבער אותו. ליד חצי זית אתה צריך לבער אותו. למה? כי זה חצי שיעור. כן?
דובר 2: כן.
דובר 1: כך יוצא. חצי זית אתה צריך לבער. למה אתה צריך לבער אותו? כי זה חצי שיעור אסור מן התורה. לא כך. אבל אם זה דבוק בכותל, אז לא צריך, כי עד כדי כך לא יכול לסמוך על הביטול.
דיון: לשון הרמב”ם “שמא יקבץ אותם”
אבל הרמב”ם אומר, הרמב”ם אומר בלשון “שמא יקבץ אותם”. נראה שחצי שיעור עדיין לא היה בעיה. הבעיה היא שכשהם באים ביחד. זה כשזה דבוק בבית. הוא אומר, זה אחד צריך. למה אחד צריך? לא, שוב, מדברים כאן מדרבנן. הכל זה אפילו שמינו לאחר, שמא יקבץ אותם. מה חסר כאן במילים “שמא יקבץ אותם”? למה הוא לא אומר כי זה חצי שיעור? הוא אומר ברור בחלק הבא למה. בוא לכאן, אבל שזה רחוק, יש אופן שהוא לא ילך לקבץ את זה, נכון? אז מה? אז אפשר כן. אם ביטלו אותו אפשר. אבל לא מותר בלי ביטול. אה, אז כל הדברים האלה הם לכאורה הלכות מדרבנן. יש לזה קשר לחיוב דרבנן של בדיקה. ממש מהדאורייתא כבר יצאת עם ביטול. אז עכשיו יש את הבעיה של החשש דרבנן, ועל זה יש את ההבדל, אם אתה יכול לאסוף את זה או לא.
נראה שהאיסור דרבנן הוא כן, הרבנן לא אמרו גם שצריך להיות חצי שיעור. רק האיסור דרבנן הוא בעיקר על כזית, או על מה שיכול להיות כזית. אז על זה אומרים שביטול לא מספיק, אלא צריך גם בדיקה. זה לא נכון. לפי הרמב”ם אומר כאן ברור, אני מתכוון לא כתוב כאן ברור, אבל זה מדויק כאן, שאם יש כזית לא דבוק בכותל, חצי זית שפשוט על השולחן, אתה צריך לבער אותו מדרבנן. אפילו זה רק חצי זית. הוא לא אומר. הוא אומר רק איך חצי זית במקום אחד, ועם מקומות אחרים יש יותר. שוב, הוא אומר למה את חצי הזית הדבוק לא צריך לבער, אילו ואילו החצי זיתים דבוקים בכותל או בקורות…
דובר 2: לא, אבל… לא, לא, הוא לא אומר כאן יותר מחצי זית אחד. כשיש רק חצי זית אחד בכל הבית, אי אפשר מדרבנן גם לעשות בדיקה על זה.
דובר 1: צדיק, הוא לא אומר ברור, הוא לא אומר ברור, אבל למה הוא אומר שצריך? שיש חציים אחרים ושם אמרו שמצרפים, וכל הבית יש לך כן כזית, היה החיוב דרבנן של בדיקה. זה אחד. ממילא כשזה רחוק אחד מהשני, לא מצרפים אותם. וממילא לא שווה לו, צריך להוסיף עוד דבר.
דובר 2: נכון, לפיך היו יכולים לעצור כאן. אפשר לומר, אם זה רחוק, לא צריך בדיקה.
דובר 1: הוא לא אומר את זה, הוא אומר, הואיל וזה תקוע… לא, לא שזה רחוק, הוא אומר “משום מצרף”, לא צריך להתכוון לאכילה מעשית. הוא אומר, הואיל ומצרפים, רואים את זה כאילו בכל הבית שלך יש כזית. שוב, “מה שאין כן דבוקים בכותל או בקורות”, מסיים את שאר ההלכה. קרא את כל הדבר.
מה מעניין, כי הוא מוסיף את “דבוקים”, מה קורה כשזה חצי זית בבית וחצי זית בעליה וזה לא דבוקים? זה מונח סתם. שם הוא אומר שצריך כן. על זה אני מדבר כבר עשר דקות איתך, צדיק. אבל מה קורה כשיש רק חצי זית אחד וזה לא דבוק? לא צריך גם!
דובר 2: צריך כן! רואים שצריך כן.
דובר 1: אני חושב שלא. הוא אומר רק שחצי זיתים היה בעיה שתראה את זה כמו שלם אחד – אומר הוא שזה לא, כי זה דבוק בכותל, ממילא זה לעולם לא יהיה שלם אחד. נראה אם יש בכל הבית הכל ביחד רק חצי זית אחד, לא צריך באמת!
דובר 2: למה לא מצרף? כי זה רחוק אחד מהשני! זו הסיבה! “חציו בבית וחציו בעליה”, תמיד מצרפים דברים מהכותל. זה כל העניין שכותל צריך אפילו כשזה בכותל, לוקחים את זה ביחד. מה שאין כן כשזה רחוק, לא לוקחים את זה ביחד. כבר פתרו את הבעיה של איסוף, ובכל זאת נשאר עוד משהו למה צריך להוסיף שלא צריך רק בגלל שזה דבוק.
דובר 1: מה קורה כשיש רק חצי זית אחד בבית? בוודאי שלא צריך בדיקה מדרבנן. כאן לא כתוב, צדיק. אני יודע שאתה לא רק למדן, אבל כאן לא כתוב כך, וההלכה לא כך מה שכתוב כאן. רואה כאילו המילים הן “משיבב עמו ומקבץ אותם”, זו הסיבה לאיסור, לא?
דובר 2: לא, זו הסיבה לאיסור כשזה דבוק בכותל, “הואיל ודבוקין בכותל”, וזה לא מקבץ, ממילא מותר. ממילא אם חסר אחד מהדברים, זה לא דבוק בכותל, אפילו בלי מקבץ לא צריך, כך יוצא כאן. אני לא מבין מה אתה אומר בכלל.
תרגום לעברית
דובר 1: אז מה עושה דבוק בכותל? האם זה מקשה על הביעור, או שזה מבטל את זה לכותל, וממילא היה היתר? העניין הוא שזה אולי כן אחד משני הדברים. לי זה לא כל כך ברור. אני מתכוון ש”משיבב עמו ומקבץ אותם” זה לא בעיה מעשית, ממילא זה יהפוך לכזית. מה ההבדל? אני לא מבין מה הנפקא מינה בזה. העובדה היא שהרמב”ם צריך להוסיף דבר, שזה שכאשר אין את הבעיה של קיבוץ, וזה חצי זית, הסיבה העיקרית שאינך צריך לבער היא כי זה סתוק. כך הוא אומר. לפיך זה לא בא לכאן, זה לא משנה. ממילא זה סתוק, ממילא זה לא סתוק, זה בכל זאת פחות מכזית, רק א גוטן פורים.
דובר 2: לא, פחות מכזית אבל כשזה סתוק יש היתר, אם לא צריך לבער. כך כתוב כאן.
דובר 1: וזו בעיה, כי ברוב ההלכות הקודמות כתוב כן “כזית בקורה”. מה זה פחות מכזית? אני לא יודע. אפשר למצוא מקומות אחרים שכתוב כן שרק כזית צריך לבער, אני לא יודע. אם סבור אני שצריך לבער, משיבב עמו ומקבץ אותם, ממילא זה יהיה דבוק לכותל או ממילא זה יהפוך לכזית? ממילא זה יהפוך לכזית, נכון? אני לא יודע, אני לא עומד בשום מקום, אני לא יודע מה אתה רוצה לומר.
דובר 2: מה הבעיה עם משיבב עמו ומקבץ אותם? נו, ומה יקרה אז? ממילא זה יהפוך לכזית, נכון?
דובר 1: כן, וממילא החכם אומר שצריך לבער את זה. מה היה עם חצי כזית? זה חצי כזית, זה פטור מ… על חצי כזית, כשזה דבוק בכותל, הוא סובר שאין צורך. וכשזה לא דבוק בכותל? משמע שצריך כן. ממנו אנחנו מדברים. הוא מפרש בדיקה. כך משמע, אני לא יכול לעזור לך. אני מבקש ממך, הוא כבר, חורין וסדקין אומר מיד שצריך אפילו לקטנים. חורין וסדקין מכוון לפירור חמץ קטן. זה הוא יודע. אבל הוא לא, הוא מכניס חמץ גדול. חמץ גדול?
דובר 2: כן, לא מדובר על חור קטן, זה חור גדול. גם כזית הוא די קטן, אתה מבולבל.
דובר 1: נכון, אוקיי. כזית הוא בגודל של חלמון ביצה. כמו חצי מצה. אוקיי. בקיצור, אני לא יודע, אני לא בטוח.
דיון בלשון הרמב”ם: “חורין וסדקין”
דובר 1: משמע שצריך כן, ממנו מדברים. זה מפרש בדיקה.
דובר 2: לא.
דובר 1: כך משמע, אני לא יכול לעזור. אני מבקש ממנו, הוא אומר “חורין וסדקין”, הוא אומר מיד שצריך אפילו לקטן. “חורין וסדקין” מכוון לפירור חמץ קטן. זה אני יודע. “חורין וסדקין” מכניס חמץ גדול.
דובר 2: סדקים? כן, לא מדובר על חור קטן, זה חור גדול. אפילו כזית הוא די קטן, אתה מבולבל.
דובר 1: נכון, אוקיי. כזית הוא בגודל של אגוז לוז. כמו חצי מצה. אוקיי.
דובר 1: בקיצור, אני לא יודע, אני לא בטוח. המגן אברהם אומר את הדיוק הזה, אבל כך משמע כאן, ובמקומות אחרים משמע אחרת. אז אני לא יודע.
סיכום ההלכות שנלמדו
דובר 1: אוקיי, עכשיו ככה, בואו נמשיך. בואו נסיים לפחות, ונאמר כך. אוקיי, כל זה.
אחר כך הייתה השאלה, שתי שאלות.
שאלה א’: מי צריך למנות בודק?
שאלה אחת היא, מי צריך… לא, שאלה אחת היא, מי צריך למנות בודק? אוקיי, זו שאלה הלכתית בבית, אני לא יודע בדיוק. שאלה אחת היא, שחזקת בדיקה, חזקת בדוק. ועוד שאלה, ואפילו עבד או גוי יכול לומר. הוא אומר כן, נשים ועבדים.
שאלה ב’: על מי חייב לבדוק בהשכרה?
אחר כך יש שאלה, על מי חייב לבדוק בהשכרה? התשובה היא, מי שהיה לו זה ליל י”ד.
שאלה ג’: מי שהולך לדרך או עושה אוצר
ואחר כך התשובה, עוד שאלה מה קורה אם מישהו הולך לפני פסח או שהוא עושה אוצר, זה כך:
– אם זה על דעת לחזור צריך לבדוק תמיד
– אם זה לא על דעת לחזור, אם זה לפני שלושים יום אינו צריך
עד כאן ההלכות.
ביאור ענין שלושים יום
דובר 2: מה הפשט של שלושים יום?
דובר 1: זה כמו המנהג, כמו שלושים יום נראה שמתחילה הכנה ליום טוב. מתחילים ללמוד, בוודאי.
דובר 2: כן. כאילו תקנת חכמים של בדיקה חלה בפורים בעצם.
דובר 1: אה, על זה אומרת הגמרא, “הני שלשים יום מאי טעמא?” אומרת הגמרא, “שראה משה עומד בפסח ראשון ומזהיר את ישראל על פסח שני”.
דובר 2: נכון, אבל זה כאילו, כאן מדברים על הרבנן, יש על זה את הרבנן.
חידוש: מתי חל חיוב בדיקה?
דובר 1: השאלה היא כך, הנקודה היא כך, כל העסק, כל חיוב בדיקה הוא כמו חידוש מהרבנן, הם אומרים שלא תסמוך על הביטול, תלך ותבדוק. עכשיו, מתי הם אומרים שצריך לעשות את זה? ליל י”ד. אבל מתי חל, מתי כאילו בעצם נעשה החיוב? אם למישהו יש את החיוב, לא עוזר שהוא הולך, נכון? הוא הולך לפני חצות, כן? אז נעשית השאלה, מתי נעשה החיוב? התוספות נעשה שלושים יום לפני כן, משהו כזה.
מעבר לפרק ג’
דובר 1: אוקיי, עכשיו בואו נלמד עוד עניינים של ביעור חמץ וסדר, אוקיי? פרק ג’, כבר.
דובר 2: זה הכל היה חזרה על פרק א’ וב’?
דובר 1: לא, זה לא יכול להיות בפרק ג’. איפה, זה היה זמן ארוך החיוב. אני לא זוכר שלמדנו פחות טוב פרק ב’. התורה מדברת תמיד, רק אף אחד לא לומד טוב דבר כזה.
אממ, תן לי לעשות עצירה ואני אעשה עוד הקלטה.