סיכום השיעור 📋
סיכום משיעור הלימוד: הלכות חמץ ומצה – רמב”ם
—
א. ביטול חמץ – “ויחשוב אותו כעפר”
לשון הרמב”ם: “ויחשוב אותו כעפר, וישים בליבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר, ואינו שווה כלום.”
פשט: ביטול חמץ מורכב מכך שיחשוב שהחמץ הוא כעפר, וישים בליבו שאין ברשותו חמץ כלל.
חידושים:
1. המשל של “כעפר”: מה כוונת הרמב”ם ב”כעפר”? מובא הבדיחה (ממנהג סופרים) שאנשים אומרים “זה לא חמץ, אבל חמץ זה עפר” – אבל הפשט האמיתי הוא להיפך: צריך לעשות שהחמץ יהיה כעפר. הנמשל: כל אחד יודע שבביתו יש עפר, אבל אף אחד לא מתעניין בעפר הזה. כך צריך להתנהג עם חמץ – אולי יודעים שיש, אבל לא מתחשבים בו כלל.
2. “כעפר” – לא הפקר, אלא דעת: הטעם ל”כעפר” הוא לא כתוספות שמבין זאת כהפקר, אלא פירושו שאינו מתחשב בחמץ – יש לו בדעתו שזה לא שלו, זה לא קיים עבורו. זהו “וישים בליבו שאין לו חמץ.”
3. תשביתו ודעת: אם הטעם למצוות “תשביתו” (מדאורייתא) הוא שדעתך לא תהיה עסוקה בעסקי חמץ, אז אם מישהו נכנס לעסק ודעתו עסוקה בעסקים – איך זה תשביתו? התירוץ: “תשביתו” קשור בעצם לדעת – הכל בעולם האנושי סובב סביב הדעת. כמו שהפסוק אומר: “כי מלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים.”
—
ב. בדיקת חמץ מדברי סופרים – החיוב, הזמן, ואור הנר
לשון הרמב”ם: מדברי סופרים יש מצוה לחפש אחר החמץ במחבואות ולבדוק ולבער בכל מקום שהוא, וזה צריך להיות בלילה, אור לארבעה עשר, כי בלילה כל אדם מצויין בבתיהם, ואור הנר יפה לבדיקה.
פשט: חכמים תיקנו שיחפשו חמץ באופן אקטיבי, וזה צריך להיות בליל י”ד ניסן, כי אז נמצאים בבית ונר טוב לבדיקה.
חידושים:
1. שלושה יסודות בתקנה מדברי סופרים: (א) לעשות פעולה ממשית – לחפש ולהוציא, לא רק ביטול בלב; (ב) זה צריך להיות בזמן מסוים – אור לי”ד; (ג) זה צריך להיות בלילה דווקא.
2. אור הנר יפה לבדיקה – פשט עמוק יותר: המעלה של נר בלילה אינה רק משום שרואים – ביום גם רואים. החידוש הוא שלנר (כמו פנס) יש כוח מיוחד להאיר פינות ומקומות ספציפיים שביום באור טבעי דווקא לא רואים כל כך טוב. האור ממוקד – הוא מאיר לתוך חורים וסדקים, מה שהשמש והירח לא יכולים לעשות כי הם “גדולים מדי.”
3. לבנה, חמה, אבוקה – למה לא: “אין בודקין לא לאור הלבנה, לא לאור החמה, לא לאור האבוקה, אלא לאור הנר” – מובא הפסוק “נר ה’ נשמת אדם”. מעלת הנר היא שהוא יכול להיכנס לחורים וסדקים, בעוד שהשמש והירח לא יכולים לחדור למקומות צרים.
4. אור החמה בדיעבד: שיטת רבא – “אף על פי שאורו רב, אין בודקין לאור החמה.” הירושלמי אומר “חייש חמה בעלייה” – יש צד של ביזוי כבוד, לא רק עניין מעשי. נדון האם בדיעבד אפשר לבדוק ביום – מובאת שיטת שמואל שיש מצבי בדיעבד מסוימים, כמו כשלא בדק בלילה.
—
ג. אין ללמוד לפני בדיקת חמץ
לשון הרמב”ם: “חייב אדם לחזור אחר לימודו בעיונא, שמא ימשך אחר לימודו וימנע מן הבדיקה בתחילת זמנה.”
פשט: אסור להתחיל ללמוד לפני בדיקת חמץ, כי עלול להיסחף ולפספס את הזמן.
חידושים:
1. פירוש רבינו מנוח: אפילו לקרוא מקרא (לא רק עיון) אסור לפני הבדיקה, כי אפילו בקריאה נסחפים. זה חידוש – היינו חושבים שרק לימוד בעיון הוא בעיה, אבל רבינו מנוח אומר שאפילו קריאה פשוטה יכולה לגרום לשכוח.
2. הקשר לאור הנר: האיסור ללמוד לפני הבדיקה קשור לנר. באותם ימים, כשאדם היה חוזר מהעבודה ומדליק נר, האינסטינקט הראשון שלו היה לשבת וללמוד ליד הנר. באים חז”ל ואומרים: את הנר של ליל י”ד תשתמש לבדיקת חמץ, לא ללימוד.
3. הסבר רבינו יונה: “הצריכו חכמים רבנן לאור הנר בעדנא דאורתא” – והטעם הוא “תלמוד גדול שמוסר נפשו על המצוה” – תלמיד חכם גדול יכול למסור נפשו על לימודו ולשכוח את המצווה.
4. יהודים פשוטים אין להם בעיה זו: כל החשש הוא רק לתלמידי חכמים – יהודים פשוטים שאינם לומדים בעיון אין להם חשש שייסחפו.
5. [דיגרסיה: בדיקת חמץ כתלמוד תורה]: תהליך בדיקת חמץ עצמו הוא גם סוג של תלמוד תורה – עוסקים בהלכות, שואלים שאלות (מה זה קטניות? מה זה פירות?), אומרים פסקי הלכה למעשה.
—
ד. בדיקה עד מקום שידו מגעת – חורים וסדקים
לשון הרמב”ם: “לפיכך צריך לבדוק את החורים ואת הסדקים עד מקום שידו מגעת.”
פשט: צריך לבדוק בחורים ובסדקים עד היכן שהיד מגיעה.
חידושים:
1. למה רק עד מקום שידו מגעת? לכאורה זה פשוט – אם לא מגיעים, לא יכולים לבדוק. החידוש: חמץ שנמצא עמוק יותר מהיכן שהיד מגיעה, ממילא אינו חמץ שאפשר להגיע אליו – כאילו אינו קיים עבור האדם.
2. חורים וסדקים – לא שטח: “חורים וסדקים” אינם מקומות/שטחים ממשיים – אלו חורים, לא חלק מהמקום שבדרך כלל מכניסים בו חמץ. לכן יש שאלה למה בכלל צריך לבדוק שם.
—
ה. מקום שאין ידו מגעת – ביטול בלבו
פשט: מקום שלא מגיעים אליו ביד, צריך לבטל בלב.
חידושים:
1. קושיית הבנין עולם: אם מקום שאין ידו מגעת לא צריך בדיקה (כמו שכתוב במשנה), למה לכלול זאת בחמץ? לא צריך להיות אחראי על זה – ביטול בלבו אינו היתר על בדיקת חמץ, אלא חיוב נפרד.
2. גדר חיוב בדיקת חמץ: אם יודעים מקום שיש בו חמץ, לא יסמכו על ביטול בלבו – צריך ללכת לבדוק. אם יודעים מקום שיכול להיות בו חמץ, גם צריך לבדוק. אבל אם לא, חוזרים לביטול בלבו. השאלה נשארת: מה החידוש במקום שאין ידו מגעת, אם בטוחים שאין שם? למה לא יוצאים בביטול הכללי שעושים על כל החמץ?
—
ו. חצר שאין צריך בדיקה
לשון הרמב”ם: חצר שאין צריך בדיקה, מפני שעופות מצויין שם ואוכלין כל חמץ שיפול – אבל צריך להיזהר שלא להכניס חמץ לשם, כי אם יכניסו ישכחו להוציא.
פשט: חצר שעופות אוכלים בה את החמץ לא צריכה בדיקה, אבל צריך להיזהר שלא להכניס חמץ חדש.
—
ז. מקומות שאין מכניסין בהם חמץ – רשימה מהמשנה
לשון המשנה: הבתים העליונים והתחתונים, הגג, היציע, רפת בקר, לולין, מטבחיים, אוצרות יין ושמן, בית המלח, בית השלג, בית דגים גדולים, בית העצים, בית המוריס.
פשט: אלו מקומות שבדרך כלל לא מכניסים בהם חמץ, ולכן אינם צריכים בדיקה.
חידושים:
1. למה צריך את הרשימה? יש כבר את הכללים (מקום שמכניסין/שאין מכניסין). התירוץ: הרשימה באה ללמד שלא נחשוב שרק היכן שיודעים בוודאות שהכניסו חמץ צריך לבדוק. להיפך – רק פטורים כשיודעים בוודאות שלא הכניסו. הרשימה נותנת דוגמאות למקומות שאפשר לומר בוודאות שלא.
2. סברות הגמרא לכל מקום:
– לולין של תרנגולים – לדעת חכמים, מקום שבעלי חיים באים, אפשר לסמוך שיעשו את עבודתם (לאכול את החמץ).
– אוצרות יין ושמן – שאין דרך להניח שם פת.
– דגים גדולים – מכינים אותם לפני הסעודה (לא באמצע), לכן לא הולכים לשם עם לחם. דגים קטנים – להיפך, לוקחים באמצע הסעודה, אבל אין לזה קשר לחמץ.
3. [דיגרסיה – חיי יהודי:] בית יהודי היה בעל תחת, עלייה, יציע, רפת, בית דגים, אוצרות – לא דירה קטנה.
—
ח. חולדה – “אידי דבסר”
שאלה: אם עכברים גוררים חמץ ממקום למקום, האם כל העולם נעשה “מקום שמכניסין בו חמץ”? זהו “אידי דבסר” – כשחשש רחב מדי, הוא נופל.
מחלוקת רש”י ורמב”ן:
– רש”י לומד: “אידי דחשיב” מדבר באמצע או אחרי הבדיקה. השאלה היא: אחרי שכבר בדקו, אולי יבוא עכבר ויגרור חמץ למקום שכבר נבדק. על זה אומרים: תצטרך להסתובב כל הלילה, זה לעולם לא ייגמר – זהו “אידי דבסר”.
– רמב”ן לומד: השאלה היא על מקום שמכניסין בו חמץ עצמו – החידוש הוא שלא כל מקומות שאין מכניסין בו חמץ נעשים מקומות שמכניסין בו חמץ בגלל עכברים. לפי זה קשה להבין את “אידי דבסר” – אפשר ללמוד את כל הדבר מהסוגיה הברורה של ספיקא דאורייתא.
חידוש לגבי ספיקא דאורייתא: “ספיקא דאורייתא” לא אומר שאולי פעם הגיע כלב עם חלה – זה לא עושה ספק. ספיקא דאורייתא פירושו ספק שקול. חשש בלבד שמשהו יכול לקרות אינו ספק – זה בכלל לא מתחיל. כל העניין של בדיקה במקומות שאין מכניסין הוא דין דרבנן, לא מדאורייתא.
חידוש נוסף: הרמב”ם לומד לגבי בדיקה את ההלכה של תענית (שומרים) – אבל זה לא מבוצע.
—
ט. אחרי הבדיקה – חשש שהשאירו / עכברים גררו
העניין של צריכים לבדוק פעם שניה – אם אחרי הבדיקה יש חשש שעכברים גררו חמץ. התוספות כותב “אלא שחילקוהו עכברים בוודאי” – ברגע שגררו שם, יש חשש שהשאירו.
—
י. כישופים בבדיקת חמץ
חידוש: הרמב”ם מביא את הדין של “שמא יאמר הגוי כשפים עשיתי לו” – שלא לבדוק בבית גוי משום כישופים. אולי הרמב”ם סבר שזו רק הלכה הנוגעת כשהגוי באמת חושש מכישופים – בימי הרמב”ם אולי הגויים לא חששו כך, אבל בזמן חז”ל כן.
—
יא. עכבר שנכנס לבית הבדוק – כעכבר בפיו, פירורין
עכבר שנטל חמץ — כעכבר בפיו
חידוש: תינוק (ילד קטן) הוא כעכבר בידו, לא בפיו — הוא נולד ולא נושא בפה. אבל עכבר הוא כעכבר בפיו, כי הוא נושא את זה סתם כך (הוא גורר). ההבדל בין תינוק לעכבר הוא שאצל תינוק פירושו “בידו” — יש לו את הזכות להחזיק דברים, כי זו הכרה קלה.
הרמ”א פוסק שעכבר שיותר רגיל עם ילדים/פירורין, צריך לעקוב היטב — כלומר, צריך לשים לב איך אוכלים. המגן אברהם אומר שצריך לוודא שיש מספיק פירורין מכל הדבר.
נכנס לבית הבדוק — אם מוצא פירורין
הדין: אם עכבר נכנס לבית הבדוק (בית שכבר נבדק), ומוצאים פירורין — אין צריך לבדוק. פירורין הוא רמז שיכול להכיל גם חמץ, אבל זה לא מספיק לחייב בדיקה חדשה.
—
יב. שני ציבורים — אחד חמץ ואחד מצה, ובא עכבר ונטל
לשון הרמב”ם: אם יש שתי ערימות, אחת של מצה ואחת של חמץ, ועכבר לקח ולא יודעים אם לקח חמץ או מצה, ונכנס לבית הבדוק — צריך לבדוק, כי כל קבוע כמחצה על מחצה.
חידוש — איפה ה”קבוע”? השאלה אינה על הבית (לאן נכנס), אלא על המקום שממנו לקח — כלומר, הערימות הן המקום הקבוע. כי הכלל של “קבוע” תמיד הולך לפי מהיכן לקחו. ממילא, אף שיש רוב מצה (שתי ערימות מצה מול אחת חמץ), רואים זאת כמחצה על מחצה, כי קבוע כמחצה על מחצה.
השגת הראב”ד — צריך בדיקה או צריך ביטול?
הראב”ד חולק על הרמב”ם. הרמב”ם אומר “צריך בדיקה”, אבל הראב”ד אומר “צריך ביטול”. נשאלת השאלה: ביטול הוא עניין מהתורה, ובדיקה היא מדרבנן — שתי השיטות הן מדרבנן, מה ההבדל?
ההבדל בין בדיקה וביעור: יש שני דברים נפרדים: (1) לבדוק מקומות שיודעים שיש בהם חמץ ולא להסתמך על ביטול — זהו ביעור; (2) אפילו היכן שלא יודעים שיש חמץ, צריך לחפש — זו בדיקה. התוספות עושה הבחנה זו כסדר. הרמב”ן מוזכר: אפילו אם לא היה ביטול מדאורייתא, הייתה מצוות ביעור. הדברי יוסף אומר שיש שני דברים כמו שהרמב”ן אומר.
מהלך: אפשר ללמוד שמקום שהכניסו בו חמץ יש לו חזקת חמץ, והחזקה אומרת שאינו בטל ברוב מדאורייתא, ממילא צריך לבדוק כדי להסיר את חזקת החמץ. (זו מוכרת כסברא חדשה.)
—
יג. שני ציבורים ושני בתים — אחד בדוק ואחד שאינו בדוק
לשון הרמב”ם: אם יש שתי ערימות (אחת חמץ, אחת מצה) ושני בתים (אחד בדוק, אחד לא בדוק), ובדקו את הבדוק ומצאו חמץ — הרי זה חושש, כי אולי החמץ שמצאו הוא אותו חמץ מהערימה, ואם כך הבית האחר (שלא נבדק) חזר לחמצו, וצריך לבדוק פעם שניה — כי שאין כאן קבוע.
חידוש — למה אין כאן קבוע? אם השאלה היא על הבית (לאיזה בית נכנס העכבר), אין קבוע — כי העכבר נע, זה “פריש” (כל דפריש מרובא פריש). אבל אם השאלה היא מאיזו ערימה לקח, זה כן קבוע.
יסוד הגמרא — “שאני אומר”: הגמרא אומרת “שאני אומר” — אפשר לומר (תולה) שהעכבר החמצי נכנס לבית החמצי. זה כלל בדרבנן — ספק דרבנן לקולא, ואומרים “שאני אומר” להקל.
מחלוקת רמב”ם וראב”ד — האם יש קבוע
שיטת הרמב”ם: כן קבוע (מאיזו ערימה לקח), אבל תולה להקל כי יש ספק נוסף — לאיזה בית נכנס. הרמב”ם סובר שקבוע יש, אבל אפשר לתלות להקל כי יש ספק בידינו.
שיטת הראב”ד: הראב”ד אומר שאין קבוע כלל. הוא לא אומר “שני עומרים”, הוא לא אומר “כל דפריש”, הוא לא אומר שעושים “על נחת”. טענתו היא שאין קבוע אצלנו.
חידוש — דרך חדשה ברמב”ם: שיטת הרמב”ם היא מהלך חדש — הוא אומר שכן קבוע, אבל הוא אומר לא שצריך להרוג (כמו בתשעה חנויות). כי אף שיש קבוע (מחצה על מחצה), יש ספק חדש — לאיזה בית נכנס. זה עושה ספק ספיקא: (1) ספק מאיזו ערימה לקח (קבוע = מחצה על מחצה), (2) ספק לאיזה בית נכנס.
קושיא: למה זה ספק ספיקא? יש רק ספק לאיזה בית נכנס — זה הספק היחיד הרלוונטי. הספק מאיזו ערימה הוא כבר “קבוע” (מחצה על מחצה), והספק השני (איזה בית) הוא ספק נפרד. במצב רגיל מדברים על קבוצה, אבל כאן — שיש קבוע עם ספק נוסף — לא רואים זאת כקבוע פשוט מחצה על מחצה, אלא זה ספק ספיקא לקולא.
—
יד. המשכיר בית לחבירו
לשון הרמב”ם: “המשכיר בית סתם לחבירו – על המשכיר לבדוק. אם עד שלא מסר לו המפתח חל ארבעה עשר – על המשכיר לבדוק. משמסר לו המפתח – על השוכר לבדוק. המשכיר בית בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק – על השוכר לבדוק.”
פשט: כשמשכירים דירה, חיוב הבדיקה תלוי במי שיש לו את האחריות בשעה שחיוב הבדיקה נכנס. “סתם” פירושו בלי לומר מה מצב הבית.
חידושים:
1. “סתם” – חזקת חמץ: בית סתם יש לו חזקה שהוא חמצי, לכן על המשכיר לבדוק. יש שיטה שיהודים עושים מצוות בזמנן, אבל העיקר הוא שסתם בית – על המשכיר לבדוק.
2. מסירת המפתח = דין קנין: כשהמשכיר כבר מסר את המפתח, זה דין קנין – כלומר, זה כבר לא שלו, וח
יוב הבדיקה נופל על השוכר.
3. בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק – למה לא מקח טעות? השוכר צריך לבדוק, ולא אומרים שזה מקח טעות (שהיה פוטר את השוכר). הסברא היא: בדיקת חמץ אינה כל כך קשה, אדם לא כועס על זה – להיפך, יש לו הכרת הטוב כי זו מצווה. לכן הוא סתמא מוחל על זה, כי הוא רוצה לקיים את המצווה.
—
טו. היוצא בספינה והיוצא בשיירא
לשון הרמב”ם: “היוצא בספינה והיוצא בשיירא – תוך שלושים יום חייב לבדוק, קודם שלושים יום אין צריך לבדוק.”
פשט: מי שיוצא לנסיעה – אם יוצא בתוך שלושים יום לפני פסח, צריך לבדוק לפני היציאה.
חידושים:
1. שלושים יום – חיוב בדיקה, לא רק מסגרת זמן: ההבדל הוא: תוך שלושים יום מתחיל חיוב הבדיקה. קודם שלושים יום עדיין אין חיוב.
2. כשהוא חוזר: אם הוא עתיד לחזור לערב פסח, צריך לבדוק כשחוזר – “שאין אדם מניח ביתו ריקם.” הוא צריך להשאיר את הבית מוכן לפסח.
3. אונס – כשלא יכול לחזור: אם מישהו אנוס ולא יכול לחזור, הוא פטור. מובא הגליון מהרש”א: אם יש חמץ בבית, הוא יתבטל, וזו הסיבה שאינו חייב.
4. [דיגרסיה: תקנות חז”ל ומדרגות החיים:] תקנות חז”ל נעשו לאנשים שהיו להם עבדים ושפחות שדואגים להכל – לא לאנשים שמתרוצצים. העיקר הוא ישוב הדעת, לא כסף – “כסף זה כלום.”
—
טז. תשע ציבורין מצה ואחד חמץ
פשט: תשע ערימות מצה וערימה אחת חמץ, כשמשהו נפל פנימה.
חידושים:
1. מחלוקת בפירוש: שלושה מהמגידי משנה רוצים לומר שהכוונה רוב חמץ, לא כפשט הפשוט שזה רוב מצה.
2. נכנס עכבר לבית וכיכר בפיו: כשעכבר נכנס לבית עם חתיכת לחם בפה – ייאוש בעלים (בעל הבית מתייאש) לא עוזר, כי “הואיל ורשות נכנס” – הוא נכנס ברשות (לתוך הבית).
3. נכנס נחש לבור – אין חייב להביא חבר: “חבר” פירושו לוכד נחשים. אין חיוב להביא אחד. תוספות אומר: זו טרחה דרבנן, לא סכנה. אחרים סוברים: זו סכנה, וזה עולה כסף – צריך לשלם לחבר.
—
יז. בצק בסדקי העריבה / חוט של בצק
חידושים:
1. חוט של בצק ביניהם – מחבר דבר: כשיש חוט בצק בין חתיכות, זה מחבר אותן יחד וצריך להוציא.
2. מקבל טומאה: אם חוט של בצק מחבר, זה מקבל טומאה ככלי אחד.
3. רחוק זה מזה: אם החתיכות רחוקות זו מזו (לא “כדי בליעה”), זה לא מקבל טומאה ולא מחובר.
4. פחות מכזית: אם זה פחות מכזית ולעולם לא ישתמשו בזה, הוא לא תמיד חייב להוציא.
תמלול מלא 📝
הלכות חמץ ומצה – ביטול חמץ ובדיקת חמץ
הלכה ב: ביטול חמץ – “ויחשוב אותו כעפר”
דובר 1:
זה מתחיל הרמב”ם, “ויחשוב אותו כעפר, וישים בליבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר, ואינו שווה כלום”.
השאלה על הלשון “הרי הוא כעפר”
השאלה היא על הלשון, “הרי הוא כעפר”. אני אומר תמיד, יש בדיחה במנהג סופרים שאנשים אומרים שאבק זה לא חמץ, אבל חמץ הוא אבק, כעפר דווקא. זה לא חמץ, צריך לעשות הפוך, צריך לעשות שחמץ יהיה כמו אבק. זה הפירוש של רמב”ם.
למי זה לא נעשה חמץ? כי אין לך חמץ. הוא אמר שעליו לא יהיה חמץ, והוא לא יפחד.
הטעם של “כעפר” – לא הפקר, אלא דעת
ראיתי שהטעם של “שלא יהא כעפר דווקא” הוא לא לפי תוספות שהוא היה הפקר, אלא מה? שהוא לא מתחשב בזה, הוא בטוח מאוד שזה לא… “לא יראה”, זה לא נראה, אבל זה משהו בראש.
כמו שכל אחד יודע שבביתו יש אבק, אבל אף אחד לא מתעניין באבק. יש אנשים ששואלים על רחובות וכל האבק, גם לי יש חמץ, איפה יש לי אבק? אני יודע שיש לי אבק, אבל אני לא מתעניין בזה. כי ראיתי אותו, ויכול להיות שאפילו מישהו יכול לגשת עם הקיט שמישהו יש לו בראש קצת אבק מתחת לביתו, התחתון הוא בניין של ביתו.
רמה למעלה, רמה למטה. אומר אותו דבר, הוא לא חושב שזה חמץ, אין לו חמץ. זה “בליבו שאין לו חמץ”.
תשביתו ודעת
למה זה נכון? כי אם הטעם של המצווה הוא “תשביתו”, שהוא מדאורייתא, שההשבתה תהיה על ידי שהראש שלך לא יהיה בעסק, ואתה נכנסת לחנות והראש שלך בעסק, איך זה תשביתו קיים? אבל תשביתו אמור להיות בהגדרה שהמילה תשביתו קשורה יותר לדעת מאשר לא. הכל בעולם קשור לדעת בסוף היום. אני מתכוון לומר, הכל בעולם האנושי. “לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים”. כביכול מדעת, אני מתכוון. כן?
הלכה ג: בדיקת חמץ מדברי סופרים
דובר 1:
אוקיי, מדברי סופרים יש מצווה, לא רק יהרג ואל יעבור, אלא שצריך לעשות עבודה ממשית, לחפש אחר החמץ במחבואות ולבדוק ולבער בכל מקום שהוא. זה דבר אחד מדברי סופרים.
עוד דבר מדברי סופרים, מה יש? שיש לזה זמן מסוים. זה כמו מצוות עשה, כמו משהו שעושים. לא רק שצריך להיפטר מהכל, אלא שצריך לעשות את זה בזמן מסוים, במהלך מסוים. צריך ממש לחפש, ולא לחפש כדי להוציא ממש. לא מספיק שלא יסמוך על הביטול בלב, כשיוציא את זה לא יהיה ממש פטור.
זמן הבדיקה – בלילה דווקא
עוד דבר הוא שצריך להיות בלילה, וצריך להיות בלילה דווקא. צריך להיות אור לארבעה עשר. למה? כי אז האדם נמצא בבית. בלילה כל אדם מצויין בבתיהם. אור הנר יפה לבדיקה.
זו הלכה מאוד מעניינת, כי אור הנר יפה לבדיקה, צריך לעשות את זה בלילה, אבל אפשר לעשות את זה ביום. אבל אז לא נמצאים בבית.
המעלה של אור הנר – פירוש עמוק יותר
אבל אני חושב שיש עוד מקום, זה אור הנר יפה לבדיקה, שאני חושב שלמדתי את זה לפני שנה, שביום רואים הכל, אבל יש כוח מיוחד של להאיר על מקומות מסוימים, וביום לא רואים כל כך טוב כמו כשמסתכלים עם פנס בפינות. רואים בבירור שיש צד ללמוד על זה. יש כן כזה, שאפשר כן, אם יש מספיק שמש אפשר להדליק. יש קצת פסח לכתחילה.
למה צריך לעשות את זה ביום? כן, ככה לא, ככה אני מבין. יש לחפש, כתוב ככה אחרת, אבל אני חושב שזה יותר פשוט ויותר נפלא לומר ככה. צריך בטח לחשוב, כי רואים שזה מאוד אמת.
לא ללמוד לפני בדיקת חמץ
יש קושיה אחת במדרש בסוף יונה הנביא, זה מאוד… לא, לא, זה מאוד נכון. מה עושה יהודי? מה זה אומר שכשאומרים שיהודי צריך לבער חמץ, צריך לבער חמץ? מה זה אומר? לומר שלא ילכו לבית המדרש? מה שונה? מה שונה יש? יש אנשים בזמן. הולכים לבית המדרש, ומה השאר של הלילה? הולכים לבית המדרש ללמוד. קובע מדרש, זה גם תירוץ. אני אומר שוב. אה, לשון טובה מאוד, כן. לא לומר שיעור כזה. יהודי לא אומר הרצאות. הוא עושה בית מדרש, אנחנו לומדים. בית מדרש. הוא אומר את הלשון ככה: “נאספים מעט מעט לאור הנר בבית המדרש”.
“חייב אדם לחזור אחר לימודו בעיונא, שמא ימשך אחר לימודו וימנע מן הבדיקה בתחילת זמנה”. הוא אומר דרשה, הוא מביא… אה, אגב, כאן יש רבינו מנוח עם הפירושים הנפלאים שלו, כבר שכחתי את השם. שעומד בגמרא, יש לו קביעות שכל לילה הוא לומד בבית, הוא ילמד אחרי הבדיקה, לא לפני הבדיקה. למה? כי הוא אומר שאפילו לקרוא, לקרוא מה זה אומר מקרא, כי אפילו כשהוא לומד מקרא, הוא מסיים ונשאב.
טיפש יכול ללכת לבית המדרש, לשמוע את השיעור, לשמוע את הדרשה. אולי יכול… הוא לא אומר דרשה, אין לו מה ללמוד, אבל אולי יכול לקרוא. כי קריאה לא לוקחת זמן, יש לו בכל מקרה… הוא אומר שהוא צריך לקרוא. אוקיי, זו השאלה הנצחית. אם הוא לבד, הוא חכם, אפילו פרק תהילים לא ילמד, כי הוא לא יסיים. זו שאלה.
הקשר לאור הנר
אני חושב אולי שהלימוד קשור לנרות. אנחנו יודעים שלומדים לאור הנר, כן? איזו שאלה? לומדים לאור הנר. כמובן שאדם חוזר הביתה מהעבודה, הוא הולך לישון. אם יש נר, הוא יושב ללמוד, כן? אם הוא החליט שהוא יכול להוציא את הכסף, יש לו נר, הוא יושב ללמוד. זו הגמרא. הדבר הראשון שהוא עושה עם נר הוא לחשוב, “אשב ללמוד דף גמרא, משנה, הלכה”. באה הגמרא ואומרת, “לא. אור הנר של הבדיקה, השתמש בו ללמוד לפני בדיקת חמץ”.
רבינו יונה אומר, הוא אומר “הצריכו חכמים רבנן לאור הנר בעדנא דאורתא”. אומר הלאה, למה? “תלמוד גדול שמוסר נפשו על המצוה”. מה המקור של מגילה? מה כתוב כאן לשון כזה? “שמא ימשך”? לא, זה נשאר לתורה, חולנט. בכלל לא יכולים לקרוא את המגילה כי זה ביטול תורה. אבל אני חושב שלא, רואים שהחכמים תמיד היו חוששים לא לעשות מצוות שגורמות עונש. הם גוזרים עליך גזירות אחרות. מביא כאן הלכה. יהודים פשוטים לא היו להם את הבעיה. שכבר לא שכחו שום מצווה.
בדיקת חמץ כתלמוד תורה
אז, בודק אחד. בהלכות, במגילה אנשים שואלים, האם זה לא היה תלמוד תורה? אז ר’ אלעזר, איך הוא מסתובב עם גזל חמץ, איך הוא מסתובב עם הילדים שלו, ושואלים הלאה, מה זה קטניות? מה זה פירות? והוא אומר את פסקי ההלכות, הלכה למעשה. אלו לא הגזירות של הגמרא.
אבל אני אומר, גם היום זה סוג של תלמוד תורה. מסתובבים, לומדים את זה תלמוד תורה, שהולכים בבית ומקיימים מצווה. כן. אמת.
הלכה ד: אור הבדיקה
דובר 1:
אין בודקין לא לאור הלבנה, לא לאור החמה, לא לאור האבוקה, אלא לאור הנר. נו, איך כתוב שם באותו פסוק? “אור ה’ נשמת אדם”. לא, לא, קודם… כן. אור ה’ נשמת אדם. כן. כאן לא צריך להיות לשון הרע. כן, כאן לא צריך להיות. אבל שם, נר. לא בודקים לא בלבנה, לא בחמה, לא באבוקה, לא בנר. אלא לאור הנר. כן, נר צריך להיות.
המעלה של נר – ממוקד על מקומות ספציפיים
החורים והסדקים. אומרים, לא מגיע הנר. הלבנה והשמש לא מגיעים, כי הם גדולים מדי. צריך להיות נר שנותן אור לתוך ה… המעלה של נר היא שהוא ממוקד על המקום שצריך להתמקד. החורים… זה נכנס. זה נכנס.
אור החמה בדיעבד
אף על פי שאורו רב, אין בודקין לאור החמה. כאן יש סברא בדיעבד. האחד מתכוון לומר בדיעבד, אבל לאו דווקא. יכול להיות לכתחילה גם בלילה, שאין שמש, אבל… אבל הוא מדבר… אחד יכול גם לעשות לי פודר, הוא יכול… פודר. לא, לא. זה כתוב… כתוב… חצר שאין צריך בדיקה… דעת רב, אמר רבא, אף על פי שאורו רב, אין בודקין… אומר הירושלמי, “חייש חמה בעלייה”. אהה. בפשט של הקושיה. כי הירושלמי סבר שמצד אחד יש ביזוי כבוד. זה גם כתוב, הגמרא… הכל כאן סוג של… קבעו זמן.
שמואל אומר, התירוץ הוא שיש בדיעבדים מסוימים, כמו שלא בודקים בלילה. או, מי שלא בודק בלילה, יכול להיות שהוא כבר לא יכול לבדוק כראוי. כי הלבנה… אני לא יודע. יש דין שקבעו זמן. זה דבר חשוב, שלא ישכחו, לא? נכון?
חצר שאין צריך בדיקה
דובר 1:
כן, אבל חצר שאין צריך בדיקה, מפני שעופות מצויין שם ואין אוכלין כל חמץ שיפול, צריך לחזק שלא יכניסו שם חמץ, ואפשר שהוא מקום שאין מכניסין בו חמץ, ואם יכניסו שם ישכחו להוציאו. אני חושב שזה מקום ש… זה חשש. כן. כן. אוקיי. “חושש שמא ימצא בית שרוף על ידי חבירו”. אהה.
הלכה ה: בדיקה עד מקום שידו מגעת
דובר 1:
“והבודק עד מקום שידו מגעת”. למה הבודק עד מקום שידו מגעת? “שמא יבטלנו בלבו”. אה, לא. הנפקא מינה היא למה. מה הנקודה? מה הנקודה כאן בזה? למה צריך רק לבדוק עד מקום שידו מגעת? עד מקום שידו מגעת.
אני זוכר שהרמב”ם אמר איפשהו למה צריך לבדוק. אמרו את זה כן עם הברייתא אפילו. אני לא זוכר במקום. אני לא רוצה לומר כי אולי יבואו לאט. לא, הוא לא אמר את זה. נכון. הוא אמר את זה עם הברייתא אפילו, ויש מי ששואל. אין תוכנית.
קושיה כזו יש, הרמב”ם לא מקפיד לומר תמיד את הטעם. לא כתוב בגמרא, ויש לו בכלל את הנוסח של רמב”ם שהוא בסוגריים, שאינם טייפי. כן? כן. לא. אוי, אני ב… חושש שמא ימצא בית… כן.
דיון: למה עד מקום שידו מגעת?
אז מה אמרתם, אתם יודעים למה לא צריך לבדוק באמצע? כי לא יכולים להגיע עם היד. זה לכאורה חמץ שאין לו תחושה.
וכאן הוא בודק לכאורה במקום שידו מגעת. הרמב”ם אומר את המילה “עד מקום שידו מגעת”. כן. וזו הלשון שהוא אומר כאן, “לפיכך צריך לבדוק את החורים ואת הסדקים עד מקום שידו מגעת”. לכאורה היה יותר פשוט להבין שלכאורה יש מקום שהוא אומר את המילה. חורים וסדקים. זה פשוט ככה. לא יכולים רק לבדוק עד מקום שידו מגעת. אבל זו השאלה, מה השאלה כשהוא אומר “עד”? עדיף לי, אסתכל על התרשים.
כישוף בבדיקת חמץ
אז, במשנה כתוב את זה כהכנה להלכה שאם זה גוי לא צריך משום כישוף. אז, יכול להיות שזו כל ההלכה. למה הרמב”ם יביא לא את הסוף? למה בכלל נדע את החלק? החלק לכאורה לא כל כך חשוב להביא חידוש. והמילים שהוא אומר, “עד כדי כך”. הרמב”ם השני שהוא אומר תחת כישוף, כי זו הלכה. לא, המילה היא “שמא יאמר הגוי כשפים עשיתי לו”. כן, כן, בסדר.
אני סובר שאולי הרמב”ם סבר שזו רק הלכה שנוגעת אם יודעים שגוי פחד. היום, הגויים בזמנו של רמב”ם לא פחדו מכישוף. אבל פחדו מכישוף בשמות. אה, אני יודע, צריך לדעת.
זו שאלה טובה, כי זה פשוט שכל התורה כולה היא רק עד מקום שידו מגעת. לא, לא, לא, כל התורה כולה היא לא רק עד מקום שידו מגעת. עד מקום שידו מגעת זה לבדוק, והקיר לבדוק. מה הסיבה שיש ענין להביא את המילה? זה החידוש של רמב”ם. אבל מה שאתה אומר עדיף ממני, שזו שאלה טובה. מה יכול להיות החידוש? לא יודע.
רק, שאולי בגופא שחור שבאמצע הבית יש שטח מסוים, למה יהיה מקום שמכניסין בו חורים וסדקים? שוב, כל החורים, חורים וסדקים, זה לא שטח. כל החורים וסדקים הם עבודה סיבה, חורים וסדקים. חור זה אומר, אבל לא חתיכת מקום כזה שעושה
בדיקת חמץ – מקומות שאין מכניסין בהם חמץ, חולדה, וחששות אחר בדיקה
חידוש הרמב”ם – מקום שאין ידו מגעת וביטול בלבו
זה החידוש של הרמב”ם.
אבל זה אצל השכן, קולי עלמא. אין לך אחריות על השכן, וכל אחד יש לו אחריות על הדברים שלו פסול. מה יכול להיות שם החידוש? לא יודע.
או אולי גופא, שחור שבאמצע הבית, שאדם חושב, למה הוא רוצה להיות מקום שמכניסין בו חמץ? שוב, כל החורים, חורים וסדקים, זו לא שאלה, כל החורים וסדקים יש להם מאות תירוצים למה חורים וסדקים. אבל קיר אומר שיש משהו חתיכת מקום כזו שעושה שאני לא אהיה פנוי מחמץ. אוקיי.
הקושיה של בנין עולם
מה אומר בנין עולם? שהוא אומר, הוא אומר את זה כמוך, שמקום שאין ידו מגעת במשנה אחת כתוב שלא צריך בדיקה, פעם אחת שצריך לבטל, למה אכלול את זה? אכניס חמץ. לא צריך להיות לי אחריות על זה. מבטל בליבו זה לא היתר על בדיקת חמץ.
הוא אומר שצריך לבטל בליבו, כי אם זה מקום שמכניסין בו חמץ השאלה היא של מכניסין בו חמץ. ואם הוא מבטל בליבו ואין לו מספיק ביטול כולל בליבו, נראה כאן כל איסורין שבתורה. לא, להפך, לפי מה שהוא אומר מבטל בליבו, זה ביטול כולל שהוא עושה על ביתו.
גדר חיוב בדיקת חמץ
מילא, הפשט של בדיקת חמץ כאן, גדר חיוב בדיקת חמץ, אמרו שאם אתה יודע מקום שיש בו חמץ, לא תסמוך על המבטל בליבו. אם אתה יודע מקום שיכול להיות חמץ, צריך ללכת לבדוק. אם לא, חוזרים למבטל בליבו.
אם כך, מה כתוב כאן חידוש? אני לא מבין מה החידוש. אם כך, כי צריך לבדוק בחורים וסדקים, והחידוש כאן הוא שמקום שאין ידו מגעת צריך גם לבטל בליבו.
אבל הוא אומר שזה בטוח שזה בכלל לא שם. יאמרו, למה אתה לא יוצא עם הביטול הכולל בליבו שאתה הולך לעשות על כל החמץ שלך? למה צריך עוד דבר?
לא יודע, השאלה של הגוי פעם עשתה סנס, כי אפשר לומר שיש קיום נפש, שאלה של שמירת המצווה, כל הסוגיה. אבל הרמב”ם, שלא גורס את החלק, באמת לא ברור מה הוא אומר בפשטות.
רשימת מקומות שאין מכניסין בהם חמץ (משנה)
אוקיי, בואו נמשיך. למעשה, הדבר הבא שהולכים לדבר בבירור, לכאורה העליונים והתחתונים, כן? חורי הבית והעליונים והתחתונים. לכאורה הבתים העליונים הם הקומות העליונות, והתחתונים היא הקומה התחתונה, והאמצעי הוא ר’ משה רמב”ם, הלכות חמץ ומצה, בואו נחזור למשנה.
לכאורה הבתים התחתונים והעליונים, זה שייך להיות מרובה אילגא ונדרא, יש מקום סכנה לא לעשות חמץ. הגג והיציע, מה זה יציע? יציע זה המחסן שליד הבית ששמים בו דברים. אוקיי, הגג שלו. הגג. והרפת בקר ולולין ומטבחיים. יש רשימה של מקומות שאין מכניסין להם חמץ.
למה צריך את הרשימה?
למה אני צריך את הרשימה? אני רוצה להבין לבד למה צריך להביא את הרשימה. יש כבר את הכללים, אני רוצה להבין לבד.
תרגום לעברית
הוא מביא כאן כמה פשטים מהגמרא. שיש ענין של אוצרות. ולול של תרנגולים זה אותה מחשבה כמו שהיה קודם, שאצל אונסא דרבנן, מקום שהעופות יגיעו או התרנגולים יגיעו, אתה יכול לחשוב שבעלי החיים יעשו את עבודתם.
אוצרות יין ושמן, שאין דרך להניח שם פת. הגמרא אומרת שהשמש ישאיר את לחמו, כי לא הולכים באמצע הסעודה. כאן הוא אומר דגים גדולים, זה גם אותו דבר, שלא הולכים באמצע הסעודה. בשביל דג קטן הולכים לקחת באמצע הסעודה, אבל דגים גדולים מכינים לפני הסעודה. אין לזה שייכות לחמץ. אם אתה יודע שהכניסו שם חמץ, צריך כן.
אבל אוצרות, כן, אוצרות יין ושמן, אוצרות יין ושמן סתם אינו שייך. אוצרות יין ושמן סתם. כן, שכר מתכוון הוא סתם שכר מתבואה, כי בירה אינו שייך להניח שם. אוצרות יין ושמן סתם, בית המלח, בית השלג, בית דגים קטנים, בית העצים, בית המוריס. מה זה מוריס? מוריס זה האוכל שנותנים לבעלי חיים, נכון? אה, כן, רוטב של דגים. ציר מוריס שרואים בהלכות, שבהלכות תולעים היה לנו את זה.
גדר של מקומות שאין מכניסין
לכאורה הבתים המצויים, שבאים אליהם, ויוצא בזה, צריכים בדיקה. וסתם אין מכניסין להם חמץ. אני מתכוון, אפשר אפילו להוציא דבר צדדי, שזה חיי יהודי. חיי יהודי זה בית שיש לו תחת, עם עליה, עם יציע, עם רפת, עם בית דגים גדולים, עם אוצרות. לא דירה קטנה. אוקיי. כשיהודי בודק, שלא יכניס שם חמץ, אחד הוא. אין דין שצריך בדיקה כשיודעים שלא הכניסו, אלא כשלא בטוחים צריך לחשוש.
כמו תמיד, ההלכות, הרשימה שעומדת כאן בגמרא, זה סוגיות מסוימות. אתה לא יודע, הוא אומר לך שהדברים הללו הגיוניים כמכניסין. אני מתכוון, היה פעם כלל הלכתי, שלא תחשוב שרק שם שאתה יודע בוודאי, אלא שם שאתה יודע בוודאי שלא אתה פטור. יש מימרא של אמורא שאומר כך, שלא מספיק שאתה יודע בוודאי שלא נשאת חמץ, אתה פטור. אתה פטור רק כשאתה יודע בוודאי שלא.
אבל, מה נפשך, סתם, כמו כל מקום אחר בעולם. אם אתה יודע בוודאי שכן, צריך לבדוק. אם אתה יודע בוודאי שלא, אתה פטור. אם אתה לא יודע, אני מסתכל עליך. אתה סוג מסוים, אתה מקום שרגיל, אתה מכניס שם, אתה לא מכניס. אז אני הולך סתם. וזה המקום שאתה לא מכניס.
הגמרא נכנסת לדין, מה כאן מה, שבית היין לא היה אחד מהמקומות, ולא חשבת עם זה שהשמש הולך להכניס עם לחם. לא חשבו עם השמש.
אז, במילים אחרות… אז, עכשיו באה כל הגמרא מעירובין של העצה. אז, כשזה יותר ברור. אבל התלמוד שלא ברור, יש כאן יותר… זה מקום שצריך בדיקה. אז, לא צריך גדר. נעשה רק רשימה. אז, זה רואים מכשהוא עושה מקומות יותר טובים. אז, כי אפשר כבר לעשות. אז, לא הולכים לעשות רשימה של כל בית עם כל המינים והצורות. אז, אפשר כבר מקווה? אז, כי מכניסין הולך להתחיל משלה, לומר, איך אני לא חושב, כי מה מפריע לך עם השמות שלך? אז, הולכים אחרי זה לבוא דוגמא טובה. אז, בקראי. אז, רק בגלל זה קראי.
חולדה – “אידי דבסר”
אז, ילד גרר, הרי, כל מיני דברים שבאים אליך. אבל כבר אחרי… והמסכתא עושה את זה יסודות, אם אנשים כבר אומרים אז אולי חולדה לקחה. אז, כבר לא. כבר לא! אז, אני אומר החולדה נכנסת מאוד טוב מיד אחרי זה. אז, אמרת שאולי השמות פעם הכניסו. לא, לא, החולדה זה עוד נושא שלם. אז, צדיק, צדיק.
אוקיי. ר’ יהודה, למה השמלחמה צריכה בדיקה. אז, יש חשש אחר בדיקת חמץ. אחר בדיקת חמץ. נכון. למה צריך את כל המקומות האלה? כי אולי הכניסו שם חמץ. אם כך, האם אנשים יכניסו? לא, לא, לא. אז כך הוא יחשוש? תמיד תסגור את הדלת. אבל בגלל מה שעכשיו… אז, עכשיו סיימו לבדוק את החמץ. לא, סיימו לבדוק את החמץ. בדקו למעלה vorbei, מכניסין בו חמץ.
החשש מחולדה
שיש חולדות שהן הופכות הכל למקום שמכניסין בו חמץ. כלומר, הן לוקחות את זה מכאן, לוקחות את זה מכאן, לוקחות את זה מכאן, לוקחות את זה מכאן, לוקחות את זה מכאן, לוקחות את זה מכאן. הן לוקחות ממקום אחד למשנהו. כלומר, כל העולם נקרא מקום שמכניסין בו חמץ, וזה כבר יותר מדי. ו”אידי דבסר” זה כלל גדול בהלכה, שכשיש “אידי דבסר” זה נפל.
זו לא טענה כל כך טובה למעשה. למה אי אפשר לומר שלא? איפה שזה סביר, זה סביר. איפה שלא, לא. זו לא טענה כל כך טובה. ההלכה נראה, אפשר לעשות חשבונות הגיוניים, במקום רוב, חזקה, כמה חזק מיעוט היא החולדה.
מחלוקת רש”י ורמב”ן
עכשיו בואו נגיע היום לסוג של, מה זה בכלל “אידי דבסר”? זה דבר פשוט. מה אומרת הגמרא בעירובין? כשאוכלים חלה סמוך לתשעה, כלומר החילוק של מבית לבית הוא מבית לעיר. לא, זה מאוד קשה. למה? כי זה לא clear cut. זה מאוד clear cut, סליחה. למה? כי זה בעיניי. הוא עושה כאן דבר יקרני. מה זה אומר כאן “דבר שאין מכניסין בו חמץ”? זה לא דבר ברור. זה אומר לך שזה אולי משהו שאתה צריך לחשוב, משהו שיכול לקרות. זה רק משהו יום-יומי. יום-יומי אני לא יכול לומר שאני הולך להשאיר את הלחם שלי, כי אולי תבוא חולדה מרחוק.
אוקיי, זה תרגום לסברא האחרת, הסברא השונה. זה משהו המיעוט השכיח. יש לי… יש גם את הגמרא… אה, יש לך פון? אני רוצה לראות שיש מחלוקת. כל השטויות אפשר לראות שם, לא בגמרא שלי. בגמרא שלי הוא מביא שזו באמת מחלוקת, ומעולם לא הייתה מחלוקת. זו באמת מחלוקת בין רמב”ן ורש”י.
רש”י לומד ש”אידי דחשיב” זה, בגלל הזובא דזיבורא, הזובא דזיבורא, צריך ללכת… צריך לסובב כל הלילה. וזה הגיוני ה”אידי דבסר”.
לא, לפי רש”י זה מדבר באמצע הבדיקה או אחרי הבדיקה. ממילא, צריך להיות בפינה. ממילא, צריך להיות בפינה. השאלה… לפי רש”י לא השאלה שיש מקום שמכניסין בו חמץ. לפי רש”י השאלה שאחרי הבדיקה, אולי תבוא חולדה ותיקח למקום שלא נבדק. ממילא הוא אומר, בוא הנה, אתה צריך לסובב כל הלילה, זה אף פעם לא נגמר.
אבל הרמב”ן לומד שהשאלה היא לגבי מקום שמכניסין בו חמץ. החידוש של הפירושים האלה הוא שלא כל מקומות שאין מכניסין בו חמץ יהפכו למקומות שמכניסין בו חמץ בגלל חולדות.
ספיקא דאורייתא וחשש
ולפי זה קשה להבין את הענין של “אידי דבסר”. אפשר ללמוד את כל הדבר עם הסוגיא הברורה של ספיקא דאורייתא. “מקום שמכניסין בו חמץ” פשט שיש חזקה. זה נעשה בשביל הרבנים, כל הדבר הוא בשביל הרבנים. ואחר כך הוא אמר עם הרבנים כך, מה הם אבל הרבנים עכשיו? הרבנים שדיברנו בדאורייתא. הוא אומר כך: כאן יש מקום שמכניסין בו חמץ, פשט חזקה. זה כמו לזר. מקום שאינו מקום שמכניסין בו חמץ, אולי חשש ספק חמץ, ספק דאורייתא. אתה אומר שאפילו שם אולי יש מיעוט, או… לא, לא, לא.
אבל האמת היא שבדאורייתא בספיקא דאורייתא לא אומר שכל אחד יכול לחזור. אלא בגלל שהכניסו את זה, לא בגלל שנתנו לנו דעת. לומדים את ההלכה מזה, גם כי הרמב”ם לומד לגבי בדיקה ההלכה של תענית שומרים, שזה מאוד מעניין. זה עוד צדדי.
אבל על כל פנים, כשיש… לא, ספיקא דאורייתא לא אומר אולי פעם עף כלב, או כלב הביא חלה. זה לא עושה ספיקא דאורייתא. ספיקא דאורייתא אומר כשיש ספק שקול, ואתה לא יכול… whatever it is, זה שקול. ההלכה של חשש היא דין בספק, שלא מתחיל הספק בכלל. אבל אין זה ענין של ספק, כי כל הדבר הוא בשביל הרבנים שיעשו בטוח. אתה אומר שיש ענין של בדיקה? בדיקה אומרת שזה כבר הולך לספק. בדיקה אולי מצווה חדשה. ברגע שזה הולך לספק, אבל זה לא עכשיו המעמד שלנו.
חששות אחר בדיקת חמץ – עכברים וחילוקים
בואו נמשיך הלאה. “וחיוב למרוח אחריהם, חמץ שבדקו אחרי בדיקה, צריכים לבדוק פעם שניה”. בואו נראה. “שלא שמעתי מי שבודק, ואולי דהוא סומך על מה שבודק כל הבית כולו”. כן, יש רמב”ם. לתרגם, הוא מאוד חושש שצריך לבדוק פעם ראשונה. כי אתה רואה התוספות כותב “אלא שחילקוהו עכברים בוודאי”. אז פעם אחת גררת שם, יש פחד שהשאירו. למה לא לומר שהגמרא שם מדברת על האורחים, אין שאלה, שם יש בדיקה. כי שם יש רוב פת.
“וחיוב למרוח אחריו שלא יבא חמץ אחר בדיקה, צריכים לבדוק פעם שניה. אפילו אם מוצאים פירורים באמצע הבית, אין אנו נותנים לב שלא יבאו עכברים למקום זבל, ואינם פירורים, ופוסקים שאינו מכור בכלל. אבל הפירורים סמוך לעיסה, חוזר ובודק. אם לא מצא כלום, הרי זה בודק כל הבית, מצא אותם במקום שמניחם, אינו צריך בדיקה”. הוא חושש באמת שיש חשש שהשאירו. תראה, לא אגיד לך שלא היה לי מהיד הראשונה של ההרמוניה, כי יש לי את המצב הספציפי.
סוגיא של עכבר שנכנס לבית הבדוק — דיני קבוע ורוב
עכבר לפארר — כעכבר בפיו
דובר 1: הרמ”א פסק שעכבר לפארר, עכבר שיותר מסתובב עם הילדים, אותו צריך לעקוב היטב. מה זה אומר לעקוב? השאלה היא איך אוכלים.
אגב, תינוק הוא כעכבר בידו, לא בפיו. הוא נולד, והגמרא עומדת כן על כעכבר בפיו, זה מאוד מעניין. לא, הגמרא עומדת כן על כעכבר בפיו. אבל עכבר הוא כעכבר בפיו, בדיוק בגלל זה שאנחנו יודעים שלהיכנס עכבר, מה שזה, צריך לחפש רק. תינוק הוא כעכבר בפיו, עכבר הוא כעכבר בפיו, כי הוא נושא את זה באמת סתם כך לפארר.
הוא מביא את המגן אברהם שאומר שצריך לוודא שיש מספיק פירורים מכל הדבר. השאלה היא מה זה אומר לפארר? הרמ”א לומד לפארר בשעת אכילה. זה משאיר פירורים.
דובר 2: לא, לא, לא, בטח. מה זה העכבר שאותו דבר, אבל רחוק?
דובר 1: אני לא בטוח. אבל זה מעניין, אני רואה שאתה משנה את התינוק לבידו, כי הוא לא הולך מהפה, ובגלל זה יש לו יד.
דובר 2: בשולחן ערוך, כן, תינוק מהקיקור וסיץ.
דובר 1: אבל זה אומר שבידו אומר הפריבילג’ לבחון משהו.
דובר 2: כן, כן. כי זה הוקר קל כזה. יותר כי זה לא אינסולי מהנקאלא.
דובר 1: אוקיי, אתה לא צריך להכניס את זה לבית בדוק.
נכנס לבית הבדוק — דין קבוע
דובר 1: נכנס לבית בדוק, הילד נכנס לבית בית בדוק, והוא נכנס לבית הבדוק. למדנו את זה. או כך, שאם הוא מצא פירורין, אינו צריך לבדוק.
דובר 2: אני לא מבין מה זה הפירורין, האם זה פתיתים? מה זה אומר, הוא ראה שמישהו אכל שם? או אולי הוא נכנס למקום שקל להיות מחומץ?
דובר 1: אם אתה רואה שיש crumbs, crumbs זה רמז שיכול גם להחזיק בתוכו. זו הנקודה.
שני ציבורים — אחד חמץ ואחד מצה
דובר 1: ואם יש לך שני ציבורין של מצה ואחד של חמץ, ובא עכבר ונטל, ולא ידעינן אי חמץ נטל אי מצה נטל, ונכנס לבית הבדוק, צריך לבדוק, שהכל קבוע כמחצה על מחצה.
אף על פי שיש רוב מצה, אבל במקום שהוא נכנס, השאלה היא על המקום קבוע. השאלה אינה על הציבורין, השאלה היא על הבית, האם יש שם. ממילא מסתכלים על הבית, והבית הוא הקביעות, וזה מחצה על מחצה.
אם אתה הולך פשוט עם הרוב, היה צריך להיות שזה רוב, שזה כשר, שזה רוב מצה. אבל מאחר והשאלה היא על הבית, והבית הוא המקום קבוע, לא, זה לא אמת.
דובר 2: נכנס לבית הבדוק, זה לא מה שעוסק בי. המקום קבוע הוא הציבורין. אני מתכוון שהקביעות היא תמיד מאיפה לקחו. אתה הולך עם השאלה.
דובר 1: נכון, נכון, נכון, נכון. ממילא המקום קבוע הוא הציבורין, ממילא מסתכלים כאילו היה חצי וחצי.
מחלוקת ראב”ד ורמב”ם — צריך בדיקה או ביטול
דובר 1: כאן יש נקודה גדולה, שהראב”ד מתווכח והוא אומר שהרמב”ם אומר “צריך בדיקה”, אבל הראב”ד אומר “צריך ביטול”. יכול להיות שהרבנן מחמירים על כל הספיקות. כי הרבנן, כל הענין של בדיקה, אני לא יודע אם שייך שהראב”ד יאמר “צריך ביטול”. ביטול הוא ענין מהתורה, ובדיקה היא מהרבנן. שתי השיטות הן מהרבנן.
שיטת הרבי — בדיקת חמץ היא לגבי ספק
דובר 1: שיטת הרבי היא כמו הראשונים ומפרשים אחרים. הוא רוצה את הפשט, שבאמת מכיוון שבדיקת חמץ היא העיקר ספק, צריך לומר שכל הרעיון של בדיקת חמץ אינו לגבי הספיקות. זה רק על החמץ שהכנסת כסדר. הבדיקה אומרת שתסיר את הספיקות. הספיקות הם ממש, וזה הטעם של הבדיקה.
זה בדיוק אמת, כי ברגע שאתה עושה בדיקת חמץ הכל ספק, כי אתה לא חושב שיש חמץ. אתה מחפש חמץ שאולי יש.
דובר 2: נכון, אבל הספק שהתורה מדברת אינו חמץ שאתה אומר שבוודאי יש. זה מדבר על כל חמץ שאתה חושב שאולי יש.
דובר 1: אבל ברגע שחז”ל הוסיפו את הענין של, הענין של בדיקה, הם עשו משהו שזה לא רק, אפילו לא, כאן הוא מדבר על הוודאי, אבל זה different thing, מה שאתה אומר.
דובר 2: אני לא מבין מה אתה אומר כאן. לגמרא יש ספק, הגמרא אומרת שלא יסמכו על ביטול, יש ספק. נו, מה השאלה?
דובר 1: אתה צודק שיש ספק, כי אני לא יודע אם יש בכלל לחם.
דובר 2: נכון. מקום שהכניסו בו חמץ, מה זה אומר מקום שהכל חמץ?
דובר 1: לא, בוודאי יש חמץ.
דובר 2: זה גם, כלומר, כאן לכאורה שני דברים אחרים, אחד זה, יש שני דברים, אבל יש, צריך לבדוק מקומות שיודעים שיש חמץ ולא להסתמך על הביטול.
דובר 1: לא, צריך לבער, ולא לסמוך על ביטול. אחר כך יש עוד דבר, שאפילו לא יודעים שיש חמץ צריך לחפש. אלו שתי הלכות אחרות שאתה רואה את התוספות כאן כל הזמן.
דיון — חיוב ביעור וחיוב בדיקה
דובר 2: אני לא יודע איך לא עומד כאן חיוב הביעור מהרמב”ן. זה עומד, אפילו אם לא היה ביטול מדאורייתא, היה מצווה של ביטול. היה מצווה של ביעור.
דובר 1: הדברי יוסף אומר שיש שני דברים, כמו שהרמב”ן אומר, דברי יוסף אומר שיש שני דברים, כמו שהרמב”ן אומר, יש את ההוצאה, יש שני דברים נוספים. זה, אם היה תורה לא היה ההיתר של ביטול בכלל.
זה, אפשר ללמוד בשני אופנים, יכול להיות שהתורה אומרת רק, זה כמו, זה לא חיוב בדיקה. אין חיוב בדיקה, יכול להיות שכן, היה חיוב בדיקה, כי כולי האי ואולי חמץ הוא חיוב דאורייתא, ממילא צריך לבדוק, כמו שעומד בראשונים.
תרגום לעברית
אפשר ללמוד את כל זה שאם היה איזושהי חזקה, שמקום שהכניסו בו חמץ יש חזקת חמץ, ממילא החזקה אומרת שאינו בטל ברוב דאורייתא, ממילא צריך לבדוק כדי שלא תהיה חזקת חמץ.
אני לא יודע, אני אומר חידושים. אני אומר לך שעומדים שני דברים, יכול להיות שעומד כאן, אם לא היה ביטול היו צריכים לבער. בדיקה היא עוד דבר שלישי.
הרמב”ם מתכוון לומר שהרמב”ן מחלק בין שני הדברים. אם לא היתה בדיקת חמץ היו צריכים לבער הכל, לא היו צריכים לחפש. הם דברים אחרים.
על כל פנים ההלכה היא שאם בא עכבר והוא לקח מהמקום נכון? הוא לקח ואנחנו לא יודעים, הוא נכנס לבית שאנחנו יודעים שהוא בדוק, כאן אומרים שהוא קבוע, וממילא זה מחצה על מחצה ספק, אז מה? שיש חמץ בבית, צריך לבדוק אותו שוב.
שני ציבורים ושני בתים — אין כאן קבוע
דובר 1: מה אם יש “שני ציבורים ושני בתים”? שלא רק שיש ספק באיזה ציבור, אלא גם בבתים.
דובר 2: לא, “אחד בדוק ואחד שאינו בדוק”, “ושני ציבורים, אחד חמץ ואחד מצה”, “בדק את הבדוק ומצא בו חמץ”, “הרי זה חושש”, “שמא חמץ זה הוא אותו חמץ שהיה בציבור”, “ואם כן הרי הבדוק חזר לחמצו”, “וצריך לבדוק פעם שניה”, “שאין כאן קבוע”.
דיון — מדוע אין כאן קבוע?
דובר 1: נכון, אם השאלה היא על הבית, אין קבוע. אם השאלה היא מאיזה צד הוא לקח, אפילו הרוב נגד זה, זה כמו “דבר שיש לו מתירים”, “תשעה של חמץ ואחד של מצה”, “הרי זה קבוע”, “הרי זה כמחצה על מחצה”. כן?
דובר 2: לא. האם הלך אחר רוב, או שצריך ללכת אחר רוב? כי מה שלא הלך זה “כל קבוע”, הולכים אחר רוב.
דובר 1: אה, זה ספק שקול, ויש עוד ספק חדש בבית, איזה בית כן יש. יש ספק חדש כאן. זה הספק היחיד שיש כאן. מבין את הספק? כאן למעשה, אם זה ספק מאיזה ערימה הוא לקח, זה נקרא קבוע, צריך להיות “ברוב וצריך לבדוק”. אם זה ספק לאיזה בית הוא נכנס…
דובר 2: נכון, מה ההבדל? זה “ספק ספיקא”?
דובר 1: לא, זה לא ספק ספיקא. לא כתוב כאן שזה ספק ספיקא. כתוב שהרוב כאן, ואין כאן קבוע, צריך ללכת אחר רוב.
דובר 2: אבל יש רוב שיש לי חמץ בבית שלי?
דובר 1: כאן אין קבוע, אין כאן רוב.
יסוד הגמרא — “שאני אומר”
דובר 2: אבל נראה שהוא… זה באמת בא… הוא מסביר שהגמרא אומרת שהכן עצמו נפל לכן, ואין קבוע.
דובר 1: לא לא לא, אבל הוא אומר שהחמץ החמצי הגיע לבית החמצי. הוא שואל כבר, לא, אומר כבר כאן הרמב”ם, אומר כבר המחבר כאן את החילוק, באמת. הרמב”ם אומר, זה נותן המפרשים, אי אפשר… הרמב”ם אומר על הרגע, אי אפשר, הרמב”ם אומר ש… שני ציבורים… “שאני אומר”, כן! הגמרא אומרת זאת באמת.
הגמרא אומרת, “שני ציבורים, אחד חמץ ואחד מצה”, “ואמרו לו שני עכברים”, “האחד נטל חמץ והאחד נטל מצה”, “ואין ידוע איזה מהם נכנס לבית הבדוק”, “הרי זה כמי שלא בדק”. “שאני אומר”, “שאני אומר”, “שאני אומר”, “קבוע”, “שאני אומר”, כן, בדיוק. זה הכל בנוי על “שאני אומר”. הקב”ה אוהב את היהודים, והוא עושה מקרה, הגמרא אומרת “דרבנן”, אומרים “שאני אומר”. יוצא שהרבנים, מה שהם סומכים על הדבר הזה.
הרמב”ם אומר אבל לא כך. הרמב”ם אומר שזה לגמרי קבוע. אני לא יודע, זה מאוד מצחיק. אני מנסה לחתוך עם הבוטן, וגם אצל המורה. הראשון, המקרה הראשון שונה.
דובר 2: כן, זה מובן. אבל מה המקרה השני? זה אסור, זה שקול כאן.
דובר 1: אמת, המקרה השני הוא, נניח, נשאר לך ריק אחד עשר שני שברים. הלאה, תולים את הקולה, אני לא יודע. צריך להרוג את התשעה, אפילו היו תשעה, תסביר לי את זה.
דובר 2: אמת, כתוב להרוג תשעה ברמב”ם? כתוב ממש ברמב”ם הישן הלכה פשוטה.
דובר 1: אה, הוא מראה שם, אתה יודע מה הפשט שם? הוא אומר שהראב”ד שיטתו שקבוע ודאי הוא, ותולה להקל. הרמב”ם אומר שאין כאן קבוע. הרמב”ם אומר שיש קבוע, זה בא ממקום אחד, ולרמב”ם יש קבוע. רק תולה להקל, כי יש לו ספק בידינו אם דווקא ותולה זה בזה. זה לא כזה שני עומרים, זה חידוש חדש, פשט חדש.
דיון — שיטת הראב”ד
דובר 2: אז מה הראב”ד אומר שזה לגמרי קבוע? במדרש הרי אם הוא היה אומר שזה לגמרי קבוע, לא היה אומר את זה שני עומרים. הוא היה אומר שעושים על נחת, הוא לא אומר שני עומרים. הוא היה אומר שאין כאן קבוע, הרי יש קבוע, זה מה שהראב”ד מפרש שאין קבוע. אבל אין קבוע אצלנו, כי מה שיש כאן…
דובר 1: הדבר שלי הוא הדבר, הוא לא אומר שני עומרים, הוא לא אומר כל דפריש. הוא לא אומר שעושים על נחת.
דובר 2: הוא טוען הרי, יש כאן קבוע.
דובר 1: כן, יש ספק בדין, מאיזו ערימה הוא לקח. הספק הוא גם שוב, זה עוד דבר אחר. כי שני עומרים אומר שיש לך ספק מאיזו ערימה זה בא, איך פוסקים? אומרים מחצה על מחצה, כי יש לך אופן שתהיה ספקא דרבנן.
אבל השאלה היא, מהערימה הרי בא מאחד משני המקומות, אבל אחד משני המקומות הרי אינו קבוע. זה כבר ספק חדש, ספק ספיקא. זו דרך חדשה לגמרי ברמב”ם, שהוא אומר שיש קבוע, הוא אומר שאין כאן ההלכה שצריך להרוג תשעה. כן, יש כאן קבוע.
דובר 2: השאלה היא פלא, זה לא עושה ספק ספיקא, כי למה יש לי ספק ספיקא? יש כאן ספק מאיזה הרוג, יש רק ספק לאיזו עבירה זה נכנס. אבל טוב, זה קבוע ויש עוד ספק.
דובר 1: איי, בדיבור הרגיל מדברים על חבורה, אבל כאן מה שיש קבוע ויש עוד ספק, לא רואים את זה כמו קבוע שהוא מחצה על מחצה? אלא כן, יש כאן ספק ספיקא, זה תמים. כן, לרמב”ם יש שני דינים כאלה.
בכל אופן, בואו נלמד הלאה, נראה מה הפירוש אומר. והסטנדרטים יורדים.
סיום
דובר 1: עוד נקודה רציתי להוסיף, שראיתי חידוש שלא חשבתי שהמילה הזו היא. אחר כך נגיע לשאלות שקיבלנו. אבל הסוגיא קשה וחשובה.
המשכיר בית לחבירו והיוצא בספינה
המשכיר בית לחבירו
דובר 1: מה הסברא? למעשה קביעות לא יכולה להיות, חברה רגילה משלו. אבל כאן שאתה אומר קביעות שצריך להסתמך על זה, לא הולכים לראות את זה כמו קביעות, זה נחת על נחת. אבל, כן, כאן יש לך הרבה תירוצים, אני יודע. כן, יש להם שני דינים כאלה.
יורה דעה, בואו נלמד הלאה, בטבעי, אני מבין מה קורה כאן.
לשון הרמב”ם
“המשכיר בית סתם לחבירו – על המשכיר לבדוק. אם עד שלא מסר לו המפתח חל ארבעה עשר – על המשכיר לבדוק. משמסר לו המפתח – על השוכר לבדוק. המשכיר בית בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק – על השוכר לבדוק.”
פשט: מסירת המפתח כדין קנין
דובר 1: אחר כך הסוגיא בפסחים להבין מה הם אמרו אז, כי לא יכלו לענות לי. כן, אמרתי שהסוגיא קשה, אבל לפעמים גם.
“המשכיר בית סתם לחבירו” – מה זה? “אם עד שלא מסר לו המפתח” – למה צריך שמסירת המפתח תעשה את זה קביעות?
שוב, אה, מסירת המפתח רואים. הוא לא לקח מהלה… הוא לא לקח מ… ועוד קצת. לפי זה בא עכבר ולקח חמץ, ואתה לא יודע אם זה נכנס בכלל. את כל הצרות לומדים שם, נכנס מאן עד טרל.
דובר 2: אז מה היה כאן החילוק האמיתי בין יורה דעה אלף ליורה דעה בית? מה יש כאן… אני לא יודע.
חזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק – למה לא מקח טעות?
דובר 1: אבל גם את זה, מה שאתה אומר קדוש… זה קדוש… זו מחלוקת. ששלושה ממגידי משנה רוצים להגיד, והוא אומר שזה מתכוון רוב חמץ. צריך פשוט להבין, לא טרנסק, היה רוב מצה, אלא זה מתכוון רוב חמץ.
דובר 2: מה זה פרקטית? אני לא יודע.
דובר 1: אוקיי, “המשכיר בית בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק – על השוכר לבדוק, ואינו מקח טעות.”
למעשה לא יכול להיות. כמה זמן נותנים להכניס? יש סוגיא בבבא מציעא. הוא עומד שם. אתה יודע, שלושים יום, או בפרק המפקיד, כן, נותנים להכניס בפרק הזה.
חידוש: בדיקה היא מצווה – לכן מוחלים
דובר 1: אוקיי, “המשכיר בית בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק” – הייאוש בעלים הוא כנראה ככר בפיו. אמרו, הואיל ורשות נכנס, ייאוש בעלים אינו מועיל לו. אתה אומר, הוא נכנס ברשות. איך אתה אומר שהוא נכנס ברשות?
אוקיי, זה תלוי, הרי עשית קודם את ההערה הנכונה, מה שאמרת. אוקיי, זו התוצאה של… אל תעשה עכבר חדש. זה אותו דבר, אתה יודע, הרי יש שאלה, הקב”ה, מה חסר לו עכבר יותר או פחות? אני לא יודע. אני חושב שיש עניין של ייאוש בעלים אינו מועיל לו. אני חושב שיש מידה, תלוי.
אבל מה הטעם בכלל לעשות חידוש חדש? זה אותו סיפור. הואיל ורשות נכנס, ייאוש בעלים אינו מועיל לו. נכנס עכבר, כן, נכנס עכבר וככר בפיו, ייאוש בעלים שוב אינו מועיל לו, וככר בפיו אינו מועיל לו. אז הככר הוא כבר, כן, עכבר.
נכנס נחש לבור – אין חייב להביא חבר
דובר 1: נכנס נחש לבור, אין חייב להביא חבר, מישהו שהוא חבר טוב עם הנחש שיכול לשלוף אותו? למה? כי זו סכנה, או כי זה כבר מקום סכנה, זו מלחמה?
נכנס נחש לבור, אין חייב להביא חבר. אתה לא צריך להביא מישהו שהוא חבר שישלוף אותו. חבר מתכוון למביא נחשים.
דובר 2: אה, זו סכנה? חייב אני אפילו כשהוא לא מביא נחשים?
דובר 1: כן, הוא אמר שהוא לא מדבר על מביא נחשים. כן, משהו לא עושים. הוא לא מחויב.
דובר 2: מה כתוב כאן? כן, מה הסכנה? כמו קודם, מה ההבדל בבית לגוי לא צריך… אין חייב, זו טרחה.
דובר 1: תוספות אומר, הטרחה דרבנן, אין כאן סכנה. אני חושב שחכמים דרבנן, זו סכנה, זה עולה לך כסף בגלל זה, כי תצטרך לשלם לחברים. אני לא יודע, לא ראיתי משמעות כזו.
בצק בסדקי העריבה – חוט של בצק ביניהם
דובר 1: אוקיי, בקיצור, כאן חוזר עוד הלכה. בעצם, יש כאן עוד הלכה אחרת. בעצם, הרמב”ם, לרמב”ם יש הגדרה אחרת עם ההלכה. ההלכה צריכה לפיו להיות, המבואר, שהוא נפל בפסח והוא בא לאכול. הרמב”ם לא אמר את הדבר שיש חשש שמא יבוא לאכלה.
כוח המשיכה – זה יכול ליפול, אבל לעלות זה לא הולך
דובר 1: בואו נראה, אני אומר שבו מי בבשמי הקורא, כי אומרים כוח משיכה, זה יכול ליפול, אבל לעלות זה לא הולך. גם מה שיכנס נטל העליונה, ואין מבטל מלמטה ובצדדיה, כי אנחנו מאמינים מאוד בכוח משיכה.
כי פשוטה היא שיטת הישיבה, דתפוח נבט דארייזא מבוטל עם הלוקמה. זה התבטל. זה נעשה בקפול, צריך לבדוק, ויש אומרים כלזבורג עשה מחבר דבר בלאו? נעשה אחר מה שיש לחזק בשבעה הרב גדולים מנהגים בטל ומבוטל.
מחבר דבר – חוט של בצק ביניהם
דובר 1: כי הנה, מה שמצלצל שם, הנה, ומתכננים להוציא, מחבר דבר. אוי, שליחה הצה, שיהיו שני מקומות וחוט של בצק ביניהם, אמרו חכמים אין מוציאין לחות עם התלמידה, מחבר דבר. מה קורה כשנאמר גדול כזית, כי משאירים אחד מחבר דבר.
מדברינו אנו למדים בראיה מלמעלה, על ובצדדיה, אפילו שמינו נטל החוט אחד תלמידה, מחבר דבר. נשמע מינה מקבל טומאה.
דובר 2: תודה לך.
דובר 1: כן, לפעמים לוקח אדם הולך לקיר, ומגרד לעצמו קצת סאר, ועושה מזה מחבר דבר. הם עניים מספיק.
כדי בליעה – מתי זה מקבל טומאה
דובר 1: גם אם יש ביניהם, אם יש, אם יש, אם אפשר לא לא כך… שאפשר לומר למתחיל. גם אם יש ביניהם, אם יש כשיש בין קו חוט. אם הם רחוקים אחד מהשני, זה לא הולך להיות מקבל טומאה.
כך ביניהם אם הם כדי בליעה. או… נו, תמיד, מדברים הרי לכתחילה על דחוס. דחוס שהוא קרוב, אפילו צריך לקחת שאיווה צריך להיות עם חוט, ורע עם חוט. אבל דחוס שהוא רחוק מאתיים מקל… אה… לא ממש, זה לא כך.
איזה חמץ חייב בדיקה – פחות מכזית
דובר 1: אלה הלכות חדשות, לא מכומשט גם ניצן חמץ, אלא הוא יכול לומר כמו איזה חמץ חייב. חמץ… איזה חמץ. נכון?
דובר 2: מעניין. זה כאילו כשהם לא ענו על השאלה הבסיסית. זה אומר כאן מקומות שצריך לבדוק, אבל… נניח, אני יודע שיש כאן חמץ.
דובר 1: מעניין. חמץ ממש שלושה רבעים אחרי אחד בלילה. הא?
דובר 2: השאלה היא לא אם אתה יודע שיש כאן חמץ.
דובר 1: כן כן, אני יודע שיש כאן חמץ בשמי הקורא, השאלה היא האם צריך לבדוק לפני זה, זה אומר להוציא. הדבר השני שצריך לומר כאן. כן, תקנת חכמים אומרת שצריך לבדוק. והוא הולך לבטל והוא הולך להוציא את החמץ, לא תמיד הוא מחויב.
מתי חייבים בבדיקה
דובר 1: מתי הוא מחויב? כשזה דבר שהולך ליפול, או אם זה דבר שהולכים להשתמש בו לפעמים, וכן הלאה. אם לעולם לא הולכים להשתמש בזה, וזה פחות מכזית… כן?
דובר 2: נכון שהולכים ללמוד? נכון שהולכים ללמוד?
דובר 1: למה אתה כל כך שמח? אתה עייף, אתה רוצה להיכנס שזה נכון? טוב. זה תמיד לא דבר טוב.
היוצא בספינה והיוצא בשיירא
לשון הרמב”ם
דובר 1: “המשכיר בית סתם לחבירו, סתם,” זה אומר בלי לומר מה מצב הבית, “איז על המשכיר לבדוק,” כי כן, יהודים… יש מי שאומרים שיהודים עושים את המצווה בזמנה, אבל בעצם לכל בית יש חזקה שהוא חמצי. אבל יש מי שאומרים שיהודי ישר, זו הגמרא, זה כאן סתם, ואני לא יודע את הלשון. אבל אני מסכים שאבל אם יש קטן בבית, דקניא, הרי הוא בחזקת נקי. אבל סתם בית, על המשכיר לבדוק. מהקצות, הסתם מדרבנן, ורבנן מאמינים לקטן, נורא דרבנן, יש קטן שאין בדעתו לבדוק. כן, לא תינוק בן שנתיים, מדברים על ילד קטן, או ילד גדול.
“המשכיר בית לחבירו, אם עד שלא מסר לו המפתח חל עבודתו, איז על המשכיר לבדוק.” כי זה עדיין זמנו, קרה חיוב הבדיקה, ואפילו הוא כבר לא גר בבית, “על השוכר לבדוק.” מסירת המפתח אומרת דין קנין, זה אומר, זה כבר לא שלו.
“המשכיר בית בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק, על השוכר לבדוק, מפני מקח טעות.” אפילו מן הדין הוא מחויב, מה המקח טעות שהוא הולך עכשיו לצטרך לשלם כסף? לא, מה היה כאן מקח טעות? כאן אין מקח טעות, זו מצווה. כי זה לא כל כך קשה, אדם לא כל כך כועס שהוא צריך לבדוק, יש לו הכרת הטוב כי זו מצווה. שם הוא כנראה מוחל, הוא רוצה הרי לעשות את המצווה.
תוך שלושים יום – קודם שלושים יום
דובר 1: אוקיי, “היוצא בספינה והיוצא בשיירא,” מעניין, כאילו תופסים את זה ביחד, כאילו מה? זה לא אותו דבר. אוקיי. “היוצא בספינה והיוצא בשיירא, תוך שלושים יום,” שילמד היטב, כי חיוב הבדיקה מתחיל תוך שלושים יום. “קודם שלושים יום,” צריך לבדוק את הבית, כי הוא הולך להיות בפסח חזרה לערב פסח. למה? “שאין אדם מניח ביתו ריקם, פן יארענו דבר.” ממילא צריך להשאיר את הבית מוכן.
קושיא: למה לא עוזרים השלושים יום?
דובר 1: מעניין, שהוא צריך להשאיר את הבית מוכן לפסח, לא עוזרים השלושים יום. הפשט הוא, השלושים יום הם חיוב. זה חיוב כי זה מהזמן שיש חיוב בדיקה. אבל אתה יודע, יש דרך לחזור, אז יש חיוב בדיקה.
דובר 2: נכון, קודם כל יש חיוב בדיקה. בדיוק. למה? אחד הולך לחזור ושם הוא בודק. הוא חוזר באותו לילה.
דובר 1: נכון. אבל אחד הוא אנוס, הוא נאלץ לנסוע למקום שיודעים שהוא יחזור ברגע האחרון. הוא אנוס, הוא אנוס. הוא אנוס.
דובר 2: אם יש אונס. כן.
גליון מהרש”א: אונס – בטל ומבוטל
דובר 1: אם אחד הוא אנוס, אחד נשאר מאחור, וממילא יש אונס, פשוט שאם יש איפשהו חמץ הוא יתבטל ויהיה משומש כעצים, ואין כאן אונס, אומר הגליון מהרש”א, שזו הסיבה שהוא לא חייב. כל שכן כאן, שאחד הוא אנוס, הוא לא רוצה ללכת לפסח לאשתו ולילדיו, כי אולי לא יוכל להיפטר מהחמץ.
לכאורה ממילא, אחד הוא אנוס, הוא לא רוצה ללכת לפסח, הרי הוא לא הלך, הרי הוא אנוס, הוא לא יכול לבדוק, הרי הכל בדיוק כמו קודם.
דיגרסיה: תקנות חז”ל ומדרגת החיים
דובר 2: אה שמע. אתה יודע, יש עולם שלם בזה. כתוב איך האדם אוכל. כן. זה עניין. התקנות נעשו לאנשים שיש להם עבדים ושפחות שדואגים לכל, שהם לא אנשים שמתייגעים. כמו שהם הולכי גדולים, כך הם. כן.
דובר 1: אתה אומר דבר טוב. הם ראו את זה? זה דבר טוב. יהודי צריך להיות לו, לא שהוא צריך לעבוד פסח אחר פסח. הם ראו, אה, הם היו בפינה, היו להם אחריות גדולות יותר שלא מתייגעים. השם ירחם. שטויות. פעם אחד היה לו את התאוות.
דובר 2: הא? עוד מין?
דובר 1: להיפך, אני לומד עם הארידרהאלט. אבל העיקר הוא ישוב הדעת, זה לא הכסף. כסף הוא כלום.