סיכום השיעור 📋
סיכום משיעור הלימוד — הלכות חמץ ומצה, פרק ג’
—
הלכה א-ב: בדיקת חמץ בליל י”ד — האופן ומה שאחריו
דברי הרמב”ם: “שבודק קודם, מחפש בליל ארבעה עשר… ומוציא את החמץ מן החורים ומן המטמוניות ומן הזויות… ומקבץ את הכל ומניחו במקום אחד עד תחלת שעה ששית ביום ומבערו.”
פשט: מחפשים חמץ בליל י”ד ניסן בכל המקומות המוסתרים — חורים, מטמוניות, זויות — מקבצים הכל יחד למקום אחד, ומבערים אותו עד תחילת שעה ששית.
חידושים:
– פירוט הרמב”ם “חורים, מטמוניות, זויות” מובן לא דווקא כמקומות ספציפיים, אלא שצריך להטריח עצמו לבדוק ביסודיות — לא רק על פני השטח, אלא גם במקומות מוסתרים.
– “ומקבץ את הכל ומניחו במקום אחד” — זוהי תקנה מעשית: שלא יסחוב אותו, אלא שיהיה מונח במקום אחד מוכן לביעור.
—
הלכה ב (המשך): “ומי שרצה לבער בליל י”ד יכול הוא לבער”
פשט: עיקר חיוב הביעור הוא עד תחילת שעה ששית, אבל אפשר לבער מוקדם יותר.
חידושים:
– נקודה מעניינת: חכמים חייבו לבדוק בליל י”ד (כשנמצא בביתו), אבל לא חייבו לבער מיד — אפשר להשאיר עד למחר. משמעות הדבר שאדם יכול לבדוק, ואחר כך לשבת לסעודה ולאכול אותו חמץ, והוא מקיים את תקנת חכמים של בדיקה. כביכול חכמים עושים זאת “מסוכן” לעצמם — כי עכשיו נשאר עדיין חמץ עד למחר, וצריך לדאוג מה עושים איתו.
– [דיגרסיה: שיחה על המנהג לאכול חמץ מיד לאחר פסח — בהשוואה ל”שלא יאמרו דם יפתירא” והבדלה על בירה במוצאי פסח.]
—
הלכה ג (חלק ראשון): הנחת חמץ במקום בטוח — “שמא יגררוהו עכברים”
דברי הרמב”ם: “חמץ שהניח בליל י”ד, יניחנו… ולא יניחנו במקום שמא יגררוהו עכברים.”
פשט: מניחים את החמץ במקום ידוע, לא מוסתר, כדי שעכברים לא יגררו אותו.
חידושים:
– הטעם “שמא יגררוהו עכברים” הוא טעם מעשי — אם החמץ יאבד, צריך לבדוק שוב. כלומר: אין צריך תמיד לחשוש לעכברים, אבל אם הוא חסר, צריך כן לחשוש. לכתחילה יש להיזהר שלא יקרה.
– הראב”ד חולק — הוא אומר שאי אפשר לוותר על דברים מסוימים, צריך להמתין עד הרגע האחרון.
—
הלכה ג (חלק שני): ביטול חמץ — “כל חמץ שיש ברשותו שלא ראהו ולא ידעו”
דברי הרמב”ם: “בדיקת חמץ וביעורו קודם שש… ואם לא ביטלו בלבו בשעת בדיקה ולא ביערו, הרי זה עובר על בל יראה ובל ימצא.” וכן: “כל חמץ שיש ברשותו שלא ראהו ולא ידעו, הרי הוא בטל והרי הוא כעפר.”
פשט: חמץ שאינו רואה ואינו יודע עליו, צריך לבטל, והוא נעשה כעפר. ביטול אפשר רק לפני זמן איסור (קודם שעה שישית). לאחר זמן איסור החמץ כבר “אינו ברשותו” — אינו יכול לבטלו, אבל הוא עובר על בל יראה ובל ימצא.
חידושים:
א) ביטול על מקומות שאינו רואה — שתי שכבות דרבנן
– “שלא ראהו” — הביטול חל על החמץ שלא ראה, לא על מה שמצא (את זה מבערים).
– דברי רבינו מנוח היפים — שתי תקנות חכמים: לפי שיטת הרמב”ם יש כאן שתי קולות מדאורייתא: (1) צריך רק לבטל, לא יותר; (2) אין צריך לחפש — אם רואה חמץ צריך לבטל, אם לא, אין בעיה. חכמים חידשו שתי תקנות: (א) שלא לסמוך על ביטול בלבד — צריך לשרוף; (ב) לחפש במקומות מוסתרים. נפקא מינה: לאחר שבדק, עדיין יכול להיות חמץ במקומות נסתרים שלא מצא — על זה צריך לבטל (סתם, כי לא יודע היכן הוא). זהו הפשט ב”שלא ראהו” — מדאורייתא צריך רק לבטל מה שרואה, מדרבנן צריך גם לבטל מה שאינו רואה.
– מדוע מברכים על בדיקה ולא על ביטול: כי הבדיקה קרובה יותר לדאורייתא — בודקים את החמץ שצריך לבער מדאורייתא. הביטול על מקומות שאינו רואה הוא לגמרי דרבנן, לכן אין מברכים עליו ברכה נפרדת.
ב) נוסח הביטול — “כעפרא” ו”כהפקר”
– התפתחות היסטורית של הנוסח: בגמרא כתוב רק שצריך לומר “ביטול.” אחר כך: הגאונים הוסיפו “כעפרא דארעא” (כעפר הארץ) — כי הם הבינו ביטול שהחמץ נעשה כעפר. התוספות (ראשונים) הוסיפו “כהפקר” — כי הם מבינים שביטול פועל בתורת הפקר.
– שיטת תוספות אינה אומרת שצריך לומר “הפקר”: אפילו תוספות שאומר שביטול פועל כהפקר, אינו אומר שחייבים לומר את המילה “הפקר”. זהו הסבר למנגנון, לא לנוסח. באגדות מהר”ם כתוב שהיו שנהגו לומר “ולא יהא הפקר” — אבל זה לא מוכרח מסברת תוספות.
– מסקנה: עושים כמו שכתוב בגמרא — מבטלים. הלמדנים דנים מה הביטול עושה, אבל למעשה כל אחד יעשה כפי שמבין, או ישאל מורה הוראה.
ג) ביטול רק לפני זמן איסור — שתי רמות של “רשות”
– חידוש — שתי רמות של “רשות”: “שאינו ברשותו” פירושו שאינו יכול לבטלו (כי הוא אסור בהנאה, ממילא אין לו בעלות עליו). אבל “ברשותו” לענין עבירה — הוא כן עובר, כי הוא אצלו. אלו שתי רמות נפרדות של רשות: רשות לביטול (בעלות) לעומת רשות לעבירה (אחריות מציאותית).
– מדוע אי אפשר לבטל לאחר שש שעות: כי כבר קיים איסור הנאה על חמץ (לא בל יראה עצמו, אלא איסור הנאה), החמץ כבר אינו “שלו” — אינו יכול להפקירו/לבטלו.
ד) השגת הראב”ד
– ראב”ד: בל יראה ובל ימצא הוא רק מפסח עצמו (בלילה), לא משש שעות ומעלה.
– דיון: לכאורה לפי הראב”ד אפשר כן לבטל בין שש שעות לפסח בלילה? אבל הגמרא (קידושין) אומרת “המקדש בחטין או בשעורים משש שעות ולמעלה אינה מקודשת” — שמוכיח שמשש שעות כבר אינו ברשותו.
– תירוץ המגיד משנה: הרמב”ם אינו אומר שהוא עובר בל יראה ובל ימצא עכשיו (משש שעות), אלא שכאשר הוא משאיר את החמץ, הוא בלילה יעבור — כמו שהראב”ד עצמו אומר. אבל הביטול כבר לא יועיל כי משש שעות כבר אינו ברשותו.
– חידוש — גירסת קאפח: בגירסת קאפח של הרמב”ם בכלל לא כתוב “מתחייב משום בל יראה ובל ימצא” — ולפי זה נופלת קושיית הראב”ד לגמרי.
—
הלכה ו: ערב פסח שחל להיות בשבת
דברי הרמב”ם: “מי שלא בדק בליל ערב שבת… מניחים את החמץ במקום מוצנע עד ארבע שעות ביום השבת… ואם נשאר לו חמץ ביום השבת אחר ארבע שעות, מבטלו וכופה עליו כלי עד מוצאי יום טוב ראשון ומבערו.”
פשט: כאשר ערב פסח חל בשבת, מניחים חמץ במקום מוסתר עד ד’ שעות בשבת, את השאר מבערים לפני שבת. אם נשאר לאחר ד’ שעות, מבטלים אותו ומכסים אותו בכלי עד מוצאי יום טוב ראשון.
חידושים:
– “כופה עליו כלי” — המטרה היא שלא יבוא לאכול ממנו.
– תרומה: אם יש ככרות רבות של תרומה, צריך לשרוף ערב שבת, אבל אסור לערב טהורה עם טמאה — “שורף טמאה לעצמה וטהורה לעצמה ותלויה לעצמה” — כי אסור לטמא תרומה.
—
הלכה ז-ח: שכח ולא בדק — בודק אפילו בתוך החג
דברי הרמב”ם: “מי ששכח והיסח דעתו ולא בדק בליל י”ד, בודק בבוקר של שחר. לא בדק בשחר, בודק בשעת הביעור. לא בדק בשעת הביעור, בודק בתוך החג.”
פשט: אם לא בדק בליל י”ד, יכול להשלים — בשחר, בשעת הביעור, או אפילו בתוך החג.
חידושים:
– מדוע בודקים בתוך החג? שני מהלכים: (1) מעשי — כדי שלא ישכח ויבוא לאכול חמץ; (2) ענין עקרוני — חיוב הבדיקה נמשך, אפילו לאחר יום טוב עדיין יש ענין של בדיקה, אף שזה סוג אחר של ענין.
– בדיקה לאחר פסח — זה על חמץ שעבר עליו הפסח, שאסור מדרבנן (קנס). חידוש: אפשר לחשוב שעל איסור דאורייתא של בל יראה יש חיוב בדיקה, אבל על קנס דרבנן בלבד לא יטילו חיוב בדיקה — אבל חכמים כן אמרו שצריך לבדוק, כדי שלא יעשה חכמות, וכל מטרת הקנס היא שיבדוק.
מוצאו ביום טוב — כופה עליו כלי
רמב”ם: “ואם מוצאו ביום טוב כופה עליו כלי כדי שלא יאכלנו, ואין מבערו.”
פשט: אם מוצא חמץ ביום טוב, מכסה אותו בכלי (אי אפשר לבער כי זה יום טוב).
הערה: הדוגמה של “גלוסקא” (לחם יפה) — שכולם מתאווים לו, לכן החשש שמא יאכלנו חזק יותר. הגמרא גם מדברת על “פתיחת שולחן” בגלוסקא.
—
הלכה ח: ברכה על בדיקת חמץ — “על ביעור חמץ”
דברי הרמב”ם: “כשבודק החמץ בליל י”ד או ביום י”ד או בתוך הרגל, מברך קודם שיעשה לבדיקה: ברוך אתה ה’ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ.”
פשט: מברכים לפני הבדיקה, והלשון הוא “על ביעור חמץ” — לא “על בדיקת חמץ”.
חידושים:
– “על ביעור חמץ” לא “על בדיקת חמץ” — זה מראה שבעיקר העיקר הוא הביעור, והבדיקה היא הכנה לביעור.
– ברכה על דרבנן: הרי מברכים ברכות על מצוות דרבנן (מכוח “לא תסור”). רבינו מנוח שואל: אם מברכים על דרבנן, מדוע לא על קנס? תירוץ: אין מברכים על קנס/עונש — ברכות הן על מצוות, לא על עבירות. [דיגרסיה: במלקות אין מברכים, אף שזה חיוב.]
– לאחר פסח אין מברכים — כי אז מחפשים רק חמץ שעבר עליו הפסח (קנס), לא על בל יראה.
—
הלכה: יוצא מביתו קודם זמן הביעור — מצוה, סעודת מצוה, צורך רשות
דברי הרמב”ם: “מי שיצא מביתו קודם שהגיע זמן הביעור לעשות מצוה, או לאכול סעודת מצוה כגון סעודת אירוסין ונשואין… אם ירצה לחזור ולבער יחזור, ואם לאו יבטלנו בלבו.”
פשט: מי שיוצא לפני מצוה או סעודת מצוה, אינו צריך לחזור — יכול לבטל בלבו. אבל מי שיוצא לצורך רשות, צריך לחזור.
חידושים:
א) סעודת מצוה היא עצמה מצוה
הרמב”ם מונה “לאכול סעודת מצוה” יחד עם “לעשות מצוה” — שמוכיח שסעודת מצוה היא עצמה חלק ממצוה, לא רק הכשר מצוה. כי אם היה רק דבר הרשות, היינו אומרים שצריך לחזור.
ב) דרגות הפטור
– פיקוח נפש / מלחמה / שליחות גדולה — בכלל אינו צריך לחזור, מבטל בלי שום ספק.
– מצוה רגילה / סעודת מצוה — אינו צריך לבטל את המצוה, יכול לבטל את החמץ בלבו (כי בדיקה/ביעור הם דרבנן, ומצוה דוחה דרבנן).
– צורך רשות — צריך לחזור.
ג) שיעור כביצה לעומת כזית — עד כמה צריך לחזור
רמב”ם: “היוצא לצורך רשות חוזר עד כביצה.”
קושיה: קודם דיבר הרמב”ם על כזית כשיעור חמץ, וכאן פתאום כתוב כביצה — מדוע?
דיון: בגמרא יש מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה: ר’ מאיר אומר כביצה, ר’ יהודה אומר כזית. חכמים אומרים: בבשר קודש בכזית ובחמץ בכביצה. הרמב”ם פוסק כחכמים — לחמץ השיעור כביצה לענין חזרה. זה מתאים ליסוד שמדברים כאן על ביעור חמץ דרבנן — צריך לחזור רק כשיש שיעור שהוא ממש עובר דאורייתא. אבל נשאלת השאלה: מדוע לגבי ביטול בנסיעה לוקחים את השיעור של כזית? זו נשארת שאלה פתוחה.
—
הלכה: יושב בבית המדרש ויש לו חמץ — ביטול קודם שעה שישית
דברי הרמב”ם: “מי שיושב בבית המדרש ויש לו שם חמץ, קודם שעה שישית – הרי זה מבטל בלבו.” אבל “אם החמיצה – אינו ביטול מועיל כלום”, אלא “מצוה לבער מיד שיחזור לביתו.”
פשט: קודם שעה שישית עדיין יכול לבטל בלב, כי עדיין אינו אסור דאורייתא. לאחר שעה שישית ביטול אינו מועיל עוד, וצריך לבער כשיחזור הביתה.
חידושים:
1. ביטול על בצק סתם: אפשר לבטל לא רק חמץ ממש, אלא גם בצק סתם שעדיין לא החמיץ. קודם שעה שישית זה עדיין “סתם חתיכת בצק” — עדיין אינו חמץ, ובכל זאת צריך לבטלו. זו נקודה מעניינת — שביטול פועל גם על בצק שמונח איפשהו בחשיבות.
2. החידוש הגדול ביותר — לימוד לעומת חזרה הביתה: מי שיושב ולומד בבית המדרש אינו צריך לחזור הביתה — יכול לבטל בלבו. זה מראה שביטול בלב הוא פתרון מלא קודם שעה שישית, אפילו יכול פיזית לחזור הביתה ולבער.
—
הלכה: כיצד ביעור חמץ — אופן הביעור
דברי הרמב”ם: “כיצד ביעור חמץ? שורפו, או פוררו וזורה לרוח, או זורקו לים.” אם הוא “חמץ קשה – מפרר ואחר כך זורקו לים.” אם הוא “אינו ראוי למאכל כלב – מותר להשהותו בביתו.”
פשט: ביעור חמץ יכול להיות על ידי שריפה, פירור וזריה לרוח, או זריקה לים. חמץ קשה צריך לפרר תחילה לפני שזורקים אותו לים.
חידושים: נשאלת השאלה מדוע חמץ קשה צריך לפרר לפני שזורקים אותו לים — האם זה כי לא יתמוסס מהר מספיק במים? זו נשארת שאלה פתוחה. זה מיוחס לר’ יחזקאל שצריך לפרר.
—
הלכה: חמץ תחת מפולת
דברי הרמב”ם: חמץ שקבור תחת מפולת יותר משלושה טפחים — הוא כמאן דמבער, אבל וצריך לבטלו בליבו.
חידושים: מפולת היא “כמאן דמבער” — כמו ביעור, אבל לא ממש ביעור. מכיוון שזו רק קולא המבוססת על כך שאי אפשר להגיע לחמץ, עדיין צריך לבטל בלב. זה מראה ש”כמאן דמבער” היא דרגה נמוכה יותר מביעור ממש — יוצאים ידי חובה, אבל צריך גם ביטול.
—
הלכה: חמץ שניתן לגוי / נשרף לפני/אחרי זמן איסור — דין הנאה מפחמים
דברי הרמב”ם: אם נתן חמץ לגוי קודם שעה שישית — אינו צריך לבער. אם שרפו קודם זמנו — מותר להשתמש בפחמים בפסח. אבל אם שרפו בזמנו (לאחר שעה שישית) — אסור בהנאה, ולכן גם הפחמים אסורים.
פשט: חמץ שעדיין אינו אסור (קודם שעה שישית) — הביעור שלו אין בו איסור הנאה, ומותר ליהנות ממה שנשאר. אבל חמץ שכבר אסור בהנאה — כל מה שבא ממנו גם אסור.
חידושים: היסוד של איסור הנאה בחמץ בפסח משתרע על כל הצורות שבאות מהחמץ:
– תבשיל שבישלו עם חמץ — אסור בהנאה, כי “מונח בו כוח החמץ.”
– פחמים משריפת חמץ — אסורים בהנאה.
– היסק (החום/החימום משריפה) — גם אסור בהנאה.
היסוד הוא שכאשר חמץ אסור בהנאה, אסור ליהנות מכל צורה של הביעור עצמו — לא מהגחלים, לא מהחום, לא מהתבשיל.
תמלול מלא 📝
פרק ג’ מהלכות חמץ ומצה: בדיקת חמץ, ביעור וביטול
הלכה א: בדיקת חמץ בליל י”ד — כיצד ומה אחר כך
דובר 1: אוקיי, פרק ג’. כן, אפשר ללמוד עוד קצת, כן?
דובר 2: כן.
דובר 1: אוקיי, פרק ג’. כתוב כך, בוא נלמד את זה יחד. אתה רוצה ללמוד מהמחבר?
דובר 2: כן.
דובר 1: “שבודק קודם”. “שבודק קודם, מחפש בליל ארבעה עשר”. איך עושים את זה? “ומוציא את החמץ מן החורים ומן המטמוניות ומן הזויות”. חורים, מטמוניות, זויות. אוקיי. “ומקבץ את הכל”. מאיפה מגיעות זויות לכאן?
דובר 2: כן.
דובר 1: הרמב”ם אולי מסביר שזה לא דווקא חורים, זה אומר בכל מקום, מה שיהיה. שתטרח לבדוק, שלא תעשה רק על פני השטח.
דובר 2: אה.
דובר 1: הוא אומר, “ומקבץ את הכל ומניחו במקום אחד עד תחלת שעה ששית ביום ומבערו”. סיבות מעשיות למה להניח את זה במקום אחד, כן? שלא פשוט לזרוק את זה וכדומה. שכבר ייקחו את זה, שזה כבר יהיה עצור.
הלכה הבאה.
דובר 2: כן.
הלכה ב: אפשר לבער כבר בליל י”ד
דובר 1: “ומניחו במקום אחד עד תחלת שעה ששית ביום ומבערו. ומי שרצה לבער בליל ארבעה עשר, יכול הוא לבער”. זה אומר שמבער פירושו שעד אז חייבים כבר. לפני כן אפשר. החכמים חייבו, הם חייבו, זה מאוד מעניין אותי, החכמים חייבו לבדוק כבר ליל י”ד, כשאז נמצאים בבית, אבל ממילא החיוב דרבנן הוא כולי עלמא שתבער באמת, אבל הם לא חייבו לבער מיד, אלא הם הניחו להשאיר את זה עד מחר, עד הרגע האחרון שאפשר עדיין לאכול בעצם. במילים אחרות, אפשר, אם מישהו רוצה לעשות בדיקת חמץ, ואחר כך לשבת לסעודה ולאכול את אותו חמץ, הוא מקיים את תקנת החכמים.
דובר 2: כן, זה פשוט נראה כך.
דובר 1: לא, לא עם עשרת הפירורים, אבל הוא אכל ועשה שיאכלו יותר חמץ ערב פסח בבוקר.
דובר 2: כן, זה דבר אחר, זה אני לא יודע למה.
דובר 1: אוקיי, זה אני לא יודע. לעשות עם המתנה, יותר עם המתנה, המצווה של תשביתו?
דובר 2: לא, התכוונתי שזה כמו הסיגריות שמעשנים מיד אחרי שבת.
דובר 1: כן.
דובר 2: אבל… אה, כזה “שלא יאמרו דם יפתירא”. אולי דבר כזה, כן. כמו היהודים שעושים הבדלה על בירה במוצאי פסח, כן?
דובר 1: כן, כן. מיד לאכול קצת חמץ, כי המלאכים לא רוצים לשמוע את העלבון כבוד המלאכים, אני יודע. זה ה… על זה תקנא את המלאכים. אוקיי, בקיצור, זה מאוד מעניין, כי כאילו הם עושים את זה קצת מסוכן לעצמם, כי עכשיו תהיה עוד בעיה, מה עושים? לכן הם אומרים שצריך להניח את זה. אוקיי, זה ענין. אוקיי, כן. הלכה הבאה.
הלכה ג: להניח חמץ במקום בטוח — “שמא יגררוהו עכברים”
דובר 1: החמץ שהניח בליל ארבעה עשר, יניחנו למחר עד ארבע שעות. היינו מניחו מפוזר ומפורד בכל מקום, ואין אנו אומרים הואיל ומצניעו בכלי, אלא שיהא ידוע וגלוי לכל. כן, זו המשנה. שמא יאבד. הואיל ואם יאבד, צריך לחפש אחריו, אבל לא יניחנו במקום שמא יגררוהו עכברים.
מעניין, כאילו הסיבה היא כדי שלא יצטרך להטריח את עצמו לחפש. הסיבה האמיתית היא הלכתית, כדי שלא יאבד, כדי שתקיים את המצווה של בדיקה.
שוב, הוא אומר כאן רק, הוא אומר את ההלכה, הוא אומר כי אם יחסר יצטרך לבדוק.
דובר 2: כן.
דובר 1: זה מעניין, כאילו הוא אומר סיבה מעשית, שלא תצטרך לעשות לעצמך עבודה נוספת. ומה שאפשר לומר שחיוב הבדיקה הוא שתבדוק, ואם בדקת לא תחזור לאחור שתצטרך לבדוק שוב, אבל תבדוק באמת. אוקיי.
לא בטוח. יש לי השגה, אני צריך לצאת. הנקודה היא, אוקיי, בקיצור, כן, צריך להניח את זה כדי שהעכברים לא ייקחו את זה. הראב”ד אגב חולק, הראב”ד אומר שאי אפשר לוותר על הד’ אמות, צריך לחכות עד הרגע האחרון. אני לא יודע בדיוק מה הפשט. עכבר יום? יש משהו עם העכבר יום ראשון? עכבר יום? אז צריך לשרוף את זה בפועל?
זה מעניין, כאן כתוב “שמא יגררוהו עכברים”. אז בעצם לא צריך לפחד סתם מעכבר, אבל צריך כן להיזהר לכתחילה שלא יהיה. לא, כי הזהירות היא שלא יהיה מקרה שחסר. אם חסר, צריך כן לחשוש.
דובר 2: כן, אז צריך כן לחשוש.
דובר 1: כן. אז הלא לחשוש הוא רק שלא צריך תמיד לחשוש. אוקיי.
הלכה ו: ערב פסח שחל להיות בשבת
דובר 1: מה קורה כשזה חל בשבת? מה קורה כשזה חל בשבת? ערב פסח שחל להיות בשבת. אוקיי, זה מעשי, מה עושים? נו, מה עושים? מה אם לא בודקים ערב שבת? צריך נר.
דובר 2: אה, אפשר להדליק.
דובר 1: כן.
הלכה ו’ — מי שלא בדק את החמץ בליל ערב שבת, שזה ליל י”ד, מה הוא עושה? מניחים את החמץ במקום מוצנע עד ארבע שעות ביום השבת. למה עד ארבע שעות? לא עד חמש שעות?
דובר 2: תמיד זה עד ארבע שעות. השעה האחרונה מימי האכילה.
דובר 1: מניחים במקום מוצנע, והשאר מבערים מלפני השבת. ואם נשאר לו חמץ ביום השבת אחר ארבע שעות, מבטלו וכופה עליו כלי עד מוצאי יום טוב ראשון, ומבערו. אסור ביום טוב לעשות מדורה. כופה עליו כלי — מה זה מוסיף? שלא יבואו לאכול מזה, כן.
ואם יש לו ככרות הרבה של תרומה, צריך לשרוף ערב שבת, ולא יערב הטהורה עם הטמאה וישרוף, כי אסור לטמא תרומה, אלא שורף טמאה לעצמה וטהורה לעצמה ותלויה לעצמה, ספק לעצמה. ומניחים מן הטהורה כדי להניח עד ארבע שעות ביום השבת ולבער.
הלכה ז: שכח ולא בדק — בודק אפילו בתוך החג
דובר 1: מי ששכח והיסח דעתו ולא בדק בליל י”ד, בודק בבוקר של שחר. זה אומר שהלילה עדיף בגלל אור הנר יפה לבדיקה, אבל אם לא עשה, אפשר לעשות בשחר. לא בדק בשחר, בודק בשעת הביעור. לא בדק בשעת הביעור, בודק בתוך החג. בתוך החג? מה הטעם? אם הטעם הוא שתשכח ותבוא לאכול, אפשר להבין. אבל אם זה יותר ענין שחיוב הבדיקה נמשך, שאפילו אחרי יום טוב, כן, אם הוא חייב לבדוק, עדיין יש ענין לבדוק. סוג אחר של ענין, אבל עדיין יש ענין לבדוק.
לא ימצא בכם חמץ שאור, ובפסח לא יראה לך חמץ שאור בנוה. הבדיקה היא בעצם לחזק את האיסור. לא יראה לך חמץ שאור הוא איסור דרבנן של חמץ שעבר עליו הפסח, יש בדיקה על זה. זה חידוש, כי אפשר לומר שעל דבר גדול כמו איסור בל יראה יש חיוב בדיקה, אבל סך הכל על משהו שהוא קנס, לא הולכים לעשות על זה חיוב בדיקה. אבל חכמים כן אמרו שצריך לחזק לבדוק. נזכר שכל הטעם של הקנס הוא… שיבדקו ושלא יעשו חכמות.
הלכה ח: ברכה על בדיקת חמץ — “על ביעור חמץ”
דובר 1: כשבודק החמץ בליל ארבעה עשר או ביום ארבעה עשר או בתוך הרגל, כמו שהוא מנה את הזמנים, מברך קודם שיעשה לבדיקה, ברוך אתה ה’ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ. הלשון מעניין, שלא אומרים “על בדיקת חמץ”, אלא אומרים “על ביעור חמץ”. זה אומר שבעיקר העיקר הוא הביעור, והבדיקה היא הכנה לכך.
ובודק ומחפש בכל המקומות שמכניסין להם חמץ כמו שביארנו. ואם בודקים לאחר הרגל, אין מברכין. כי לאחר הרגל רק מחפשים על חמץ שעבר עליו הפסח, אז לא עושים את הברכה.
דיון: האם הברכה על דרבנן או על דאורייתא?
דובר 2: לכאורה כן, כי כאילו הבדיקה היא חלק מהביעור.
דובר 1: זה אומר שכך נאמר, יש שתי דרכים להבין תשביתו. מה פירוש ביעור ותשביתו זה אותו דבר. אחד שצריך לבטל אותו, ושנית צריך לזרוק אותו. אז כשעושים את זה, עושים על ביעור חמץ, זה בסדר.
השאלה אם הברכה היא על הדרבנן או על הדאורייתא. זה כאילו… עושים ברכה על דרבנן, כמו “אשר קדשנו”, אפשר לעשות “קדשנו” על דרבנן, או שזה משהו אחר? הגמרא שואלת על זה מיד, איך אפשר לעשות “קדשנו” על דרבנן? אומרת הגמרא, “היכן צונו?”
דובר 2: לא, לא על זה. הוא הזכיר משהו.
דובר 1: אוקיי, עושים ברכות על מצוות דרבנן שונות.
דובר 2: רבינו מנוח אומר כן.
דובר 1: הוא אומר משהו?
דובר 2: לא, אני לא זוכר.
דובר 1: זה מ”לא תסור”.
הוא שואל למה צריך להיות… אם אפשר לעשות ברכות על דרבנן, צריך גם לעשות ברכה על קנס. הוא אומר, לא עושים ברכה על קנס.
דובר 2: הברכה לא על העונש, הברכה על המצווה. המצווה היא “לא תסור”.
דובר 1: המצווה היא “תשביתו”, אבל על ידי עבירה. על עבירה לא עושים ברכות, אלא על מצוות. כאילו כן.
כשמלקים, עושים מלקות, לא עושים ברכה. חס ושלום, למעשה אף פעם לא צם, עשה ברכה. הוא שואל למה לא עושים. זה חיוב עוני שאתה עושה, עונש, צער. הוא מדבר בתוך אשרי יושביך חיוב עוני.
אוקיי.
הלכה ח (המשך): ביטול חמץ — “כל חמץ שיש ברשותו שלא ראהו”
דובר 1: שלא יגמור לבדוק עד שיבדוק בליל ארבעה עשר או ביום ארבעה עשר כמו שנתבאר. השולחן ערוך אומר: “כל חמץ שנשאר ברשותו ואינו רואהו, וכל חמץ שיש ברשותו שלא ראהו ולא ביערו, בטל והרי הוא כעפר. אבל הבודק מתחלת שש שעות ולמעלה אינו יכול לבטלו, שהרי אינו ברשותו שכבר נעשה בהנאה”.
הרמב”ם כותב את זה גם בלשון הקודש, רואה? “כל חמץ שיש ברשותו שלא ראהו ולא ידעו, הרי הוא בטל והרי הוא כעפר. אבל הבודק מתחלת שש שעות ולמעלה אינו צריך לבטל, שהרי אינו ברשותו שכבר נעשה בהנאה”. זה פשט שצריך לבטל אם כבר בדק בכל מקרה?
דובר 2: לא, הוא אומר “שאינו רואהו”, על מה שאתה לא רואה.
דובר 1: אה, אם פספסתי משהו?
דובר 2: כן.
דובר 1: ומה הפשט שצריך לומר? אם לא אומרים זה לא מספיק? זה ביטול בלב. הייתי חושב שצריך לומר. זה באמת לא ברור. יכול להיות שאתה מתכוון לומר באמת שצריך לומר בלב?
דובר 2: לא?
דובר 1: אני לא יודע. הגמרא לומדת, הגמרא אומרת: “הבודק צריך שיבטל”. מאי טעמא? אומרת הגמרא, אולי בלע בקצה, אולי נשאר.
רבינו מנוח היפה: שתי תקנות חכמים
דובר 1: לרבינו מנוח יש כאן חתיכה יפה על זה. אה, אגב, הוא אומר גם שביטול הוא כמו תוקע פניו בטיט.
דובר 2: כן.
דובר 1: אה, הוא מסביר. מה הוא מסביר כך? לכאורה, כמו שלמדנו, הרבנן חידשו שני דברים, לפי מה שהרמב”ם לומד כאן במקום אחר. אחד, שצריך לחפש דברים שלא רואים. התורה יכול לומר שתי קולות: אני צריך רק לבטל, אני לא צריך לעשות יותר מלבטל, וגם לא צריך לחפש. אם אני רואה, צריך לבטל. אם אני לא רואה, אין מה שחסר. באים הרבנן ואומרים, שתיים, לא תסמוך על קולת הביטול, לא תסמוך, אלא תשרוף באמת. ושנית, תחפש, נכון?
אז עכשיו ככה, אם מישהו חיפש, אבל עדיין נשאר אולי במקומות שלא מצא. הפשט, התקנה הראשונה של חכמים, התקנה של חיפוש, אם לא הייתה תקנת חכמים… סליחה, התקנה הראשונה של חכמים הייתה הרעיון שצריך לשרוף. אבל הרעיון שצריך לחפש, הפשט הוא שכאילו אתה צריך עדיין לחפש, ואם יש מקום, מקום נסתר שלא מצאת, אומרים הרבנן שאתה צריך גם שם לבטל. נו, אי אפשר, אתה לא יודע איפה, ממילא צריך לבטל סתם. זה אני חושב מה שרבינו מנוח אומר. נכון?
דובר 2: הוא אומר “שאינו רואהו”. זה גם עם הרבנים, עם הרבנים צריך לבטל במקום שאין רואה, מדאורייתא צריך רק לבטל במקום שרואה, מדרבנן צריך דווקא להיות, וגם צריך לקחת בחשבון—
ביטול חמץ — מהות, נוסח וזמן
ביטול על מקומות שאינו רואה
דובר 1:
אם אני לא רואה, אז בכלל מה חסר. באים הרבנן ואומרים, אה, אתה לא יכול לסמוך על קולת הביטול, אתה לא יכול לסמוך, לא תבטל, תשרוף באמת, ושנית, תחפש. נכון?
אז עכשיו ככה, אם מישהו חיפש, אבל עדיין נשאר אולי המקומות האחרונים שלא מצא. הפשט הוא, התקנה הראשונה דרבנן הוא קיים, הדרבנן של חיפוש. אבל הוא לא קיים את הדרבנן… סליחה, התקנה הראשונה דרבנן הוא קיים, הדאורייתא שצריך לשרוף. אבל הדאורייתא שצריך לחפש, הפשט הוא, כולי עלמא צריך לחפש הכל, ואם יש מקום שהוא מקום נסתר שלא מצאת, אומרים הרבנן אתה צריך גם שם לבטל. אבל אתה לא יכול, כי אתה לא יודע, ממילא צריך לבטל. החילוק הוא, זה אומר כל חמירא דאיכא ברשותי. נכון? כולי עלמא, הוא לא אומר…
על זה הוא אומר “ואינו רואהו”. על זה הוא אומר “ואינו רואהו”. נכון? כי זה גם מדרבנן. מדרבנן צריך לבטל במקומות שאינו רואה. מדאורייתא צריך רק לבטל במקומות שרואה. מדרבנן צריך לבדוק, וגם צריך לקחת בחשבון מקומות שאינו רואה. ממילא, על זה צריך לחפש לפחות שעה, והענין של… הביטול הוא על מה שלא יכלו לבדוק. כי הרבנן אומרים שאפילו מקומות שאינו רואה אתה עובר. ממילא, מדאורייתא לא צריך לעשות את זה גם לא. זו סתירה, אני לא יודע.
למה עושים את הברכה על בדיקה ולא על ביטול
דובר 1:
אה, על זה עושים את הברכה על הבדיקה ולא על הביטול. כי הבדיקה היא יותר קרובה לדאורייתא, כי התורה אמרה שעל זה צריך לבטל. כי הבדיקה עושים על מה שצריך מדאורייתא לבטל, עושים את זה יותר. אבל השני הוא לגמרי דרבנן.
אוקיי, זה פשט יפה. אני צריך עוד לעיין אם זה נכון גם, אבל זה פשט יפה.
נוסח הביטול — “כעפרא” ו”כהפקר”
דובר 1:
והוא מסתכל באגדות מהר”ם יש דבר כזה, הוא אומר שהיו שנהגו לומר “ולא יהא הפקר”, כי תוספות אמר שביטול הוא לא כמו הפקר. אבל זה מאוד מעניין, כי אפילו תוספות אומר כך, לא אומר שצריך לומר את זה. זה רק אומר שכך זה עובד שאומרים “בטל”. זה לא אומר שצריך לומר את זה גם. כשיש דין בהפקר, יכול להיות שכשמפקיר לא צריך לומר יחד ביטול, צריך לומר את המילה הפקר. אבל זה לא כתוב. בגמרא כתוב רק שצריך לומר ביטול. ובאו הגאונים, הוסיפו “כעפר”, כי הם הבינו את הענין של ביטול שנעשה כעפר. ובאים התוספות, שהם ראשונים, ומוסיפים “כהפקר”, כי איך הם מבינים ביטול. זה מעניין. לא, זה לא נכון לכאורה הלכתית. התוספות שאומר שביטול לא אומר שצריך לומר הפקר, אומר שזה עובד בתורת הפקר. אני לא יודע.
דיון: מה עושים בביטול?
דובר 2:
איזו מעשה עושה עכשיו האדם? אתה עושה עכשיו ביטול או אתה עושה עכשיו מפקיר?
דובר 1:
בכל מקרה, עושים מה שכתוב בגמרא. והגמרא כתוב, צריך להיות מבטל. הלמדנים רוצים לדעת מה עושה הביטול. אז, אם מישהו לוקח מהפשטים של הלמדנים, זה שהם אומרים שזה עובד עם טעם הפקר, כן. על כל פנים, אני לא יודע, כל אחד יעשה כמו שהוא מבין. אוקיי. אני אשאל מורה הוראה מקומי, פשוט אני אומר אוקיי.
הלכה ט — ביטול רק לפני זמן איסור
דובר 1:
“בדיקת חמץ וביעורו קודם שש”. מה? אני חושב שצריך רק לומר “בטל ומבוטל”.
דובר 2:
כן, אדרבה.
דובר 1:
כן, אבל עכשיו יש הלכה חשובה, שלבטל אפשר רק לפני זמן איסור, כי אחרי זמן איסור זה כבר לא ברשותך. זה ברשותך לעבור, אבל לא ברשותך לבטל, כן?
דובר 2:
כן.
הלכות ביעור חמץ – שיעורים, אופנים, וזמנים
דובר 1:
ממילא, אם הוא לא ביטל, והוא לא ידע שהוא לא צריך היה לדעת עליו, אם בליבו בשעת בדיקה לא היה בטל לביטול, הרי זה עובר על בל יראה. הוא עובר על שני האיסורים, בל יראה ובל ימצא. כתוב “יבטלו בליבו”. יש משהו שלא היה דעת עליו, אז אוטומטית לא בטל, נכון? ביטול פירושו דעת עליו, זה אותו דבר. לא, אני לא רוצה שום כוונה. אם אני לא יודע איפה זה, פירוש שאין דעת עליו. לא חושבים שזה בטל.
“בליבו בשעת בדיקה ולא ביערו, הרי זה עובר על בל יראה ובל ימצא”. כן?
דובר 2:
כן.
דיון: מדוע לא ניתן לבטל אחרי שש שעות?
דובר 1:
וביטול הוא לא יכול לעשות, זה לא ברשותו. “אף על פי שאינו ברשותו, חייב על בל יראה ובל ימצא”. כי ביטול הוא פעם לא יכול היה לעשות, זה כבר לא ברשותו, ממילא הוא כבר לא יכול לבטל. זה כאילו לוקחים את הבחירה, כמו ברם. “שאינו ברשותו, אף על פי שאינו ברשותו, חייב על בל יראה ובל ימצא”. זה כאילו ברשותו, הרשות של עובד זה רמה אחרת של רשות מהרשות של מבטל.
אהא, “חייב לבערה בכל השנה כולה”, לא. אולי אפשר לומר שאנחנו יודעים עוד שהביטול הזה לא ביטול אמיתי, כי ודאי הוא לא עשה שום ביטול, אלא הוא עכשיו נתפס בפחד מבל יראה, ממילא אני חושש שהביטול לא ביטול טוב, בגלל זה אומרים חייב לבערה. אני לא יודע, זה כן ביטול טוב, אפילו הוא עושה את זה, אין הבדל למה הוא עושה את זה, הוא עושה את זה.
שוב, טוב, צריך לבער כי זה לא נתבטל, ממילא זה לא ברשותו, כן. אוקיי. ובהפסד מרובה צריך לקבוע כלי, כי זה הטעם, זה מדין כמו בדיקת חמץ, שלא יבוא לבדיקת חמץ, שלא יבוא לאכול.
דיון: השגת הראב”ד
דובר 1:
המאירי, מה יש עכשיו העניין עם… כן. ואני רואה על זה מתווכח הראב”ד, והוא אומר שלא יראה ולא ימצא הוא רק מפסח עצמו, לא משש שעות ולמעלה. ממילא אפשר כן לבטל לפי הראב”ד?
דובר 2:
אה, לכאורה כן. מערב פסח עד פסח בלילה.
דובר 1:
לא, אבל אני חושב שהגמרא אומרת כן ברור ש… אה, לא, הוא אומר רק על הדבר שהוא עובר בבל יראה ובל ימצא. אני חושב שהגמרא אומרת על משש שעות ולמעלה שזה כבר לא ברשותו. לא כתוב כך. “המקדש בחטין או בשעורים משש שעות ולמעלה, אינה מקודשת”.
אני זוכר המגיד משנה מביא את הראב”ד, אני אומר, בינו קיין שאם… כמו שהרב אברהם היה אומר לכם, כמו שצריך לעשות כשמקשים על מישהו, הוא היה מבין. הוא אומר, והוא הדין, זה לא נכון. מה שביטול לא עובד זה כי כבר חייבים בשבועה. הוא אומר שזה ההבדל שאתה אומר, זה מורגש. אה, אוקיי. לא, הוא אומר שמי שעובר בבל יראה ובל ימצא, הוא לא מתכוון לומר פיוט, הוא מתכוון לומר שהביטול לא יעזור. אם אתה הולך להשאיר אצלך, מתי אתה עובר על בל יראה ובל ימצא? דווקא בלילה, כמו שהראב”ד אומר. בגלל זה יש את המכירה לעובד כוכבים, זה כבר אמרת לי. נכון. ולמה עכשיו אסור? למה עכשיו כבר לא ברשותו? כי יש את האיסור האחר של אכילת חמץ, לא בל יראה. איסור האכילה, איסור הנאה, כבר קיים. לא בל יראה. כן. אוקיי.
הלכה י — מוצאו ביום טוב
דובר 1:
“ואם מוצאו ביום טוב כופה עליו כלי כדי לאכול, ואין מבערו”. למשל הגלוסקא, צריך לכפות עליו כלי, “שהכל פורשים ממנו”. כי מהגלוסקא בטוח שכולם נעשים פרושים. אני חושב שעל הגלוסקא יש עוד משהו, הגמרא אומרת שיש פתיחת שולחן, תרומה של הגלוסקא. הוא עובר על בל יראה גם. הוא עובר על בל יראה, אבל כאן מדברים על חשש שמא יאכלנו, זה הכופה עליו כלי. נכון. “שהכל פורשים”, הוא אומר אבל לא שלא יודעים. זו גרסה אחרת של הרמב”ם, גרסת קאפח. בכלל לא כתוב המתחייב משום בל יראה ובל ימצא. הקושיא של הראב”ד היא לא קושיא.
אוקיי, אוקיי, אין בעיה.
הלכה יא — יוצא מביתו קודם זמן הביעור
דובר 1:
בקיצור, הלאה. “מי שיצא מביתו קודם שהגיע זמן הביעור לעשות מצוה, או לאכול סעודה של מצוה, כגון סעודת אירוסין ונשואין, שהלך לדבר חשוב, אינו חושש שמא יחמיץ החמץ שבידו, אלא אם ירצה לחזור ולבער, ולעשות המצוה יחזור, ואם לאו יבטלו בלבו”. וכך פסקו חז”ל שאפשר להמשיך להיות בלבו. מעניין שלאכול סעודה של מצוה היא סמי-מצוה. אם הולכים סתם לסדר דברים אחרים תמיד יש את החיוב שהוא יחזור. לא? שוב. נראה שלאכול סעודה של מצוה היא עצמה קצת מצוה. כי אם היה הולך סתם לדבר הרשות לכאורה היו אומרים שהוא צריך לחזור בכל מקרה. לא, כי זו מצוה, מה השאלה? משהו שהוא סעודת מצוה הוא קצת מצוה. מצוה מצוה? אבל זו מצוה.
דיון: סעודת מצוה כמצוה
דובר 2:
מה זה מצוה? אני לא מבין. למה זה קצת? הסעודה היא כבר מצוה, הלחם הוא מצוה. אז הוא צריך להיות מצוה?
דובר 1:
כן. טוב מאוד, בוא ניקח ללכת לחתונות. חיה. אתה יכול לאכול ולשתות ולהנות, ואתה עושה הרבה מצוות. זו מצוה, זה עדיין לא אומר כך. עדיין לא אומר ש… כן. כן. אבל אם הוא הלך לעשות מצוה גדולה של פיקוח נפש, “יצא למלחמה”, הוא דוגמטיסט, הוא הלך לצבא, “אדער מנה נהר”, אם מינו אותו כאפוטרופוס, הוא זורק לו אהבה ודאי, לא יטילו עליו את החיוב של בדיקה, שהוא… החיוב ביעור שהוא חיוב דרבנן. “יצא לצורך עצמו”, ולא לשליחות מצוה, צריך כן.
שלבים של פטור
דובר 1:
רגע יש לי הערה. שוב, אם סתם הולך לעשות מצוה, אז מה? צריך להשתדל לחזור. אם צריך לבטל את המצוה, אז הוא לא צריך. כמו שאמרנו שבשביל המצוה אפשר לבטל את המצוה דרבנן. נכון. אם למשל מישהו יכול, זה פיקוח נפש, אה, הוא לא צריך לחזור. אם למשל מישהו יכול, זה דרבנן, שכחת, פיקוח נפש אפילו לא צריך להשתדל, נכון? מבטלים בלי שום ספק. אבל מצוה, צורך עצמו סתם, אז צריך לחזור, תתפוצץ. כן. אוקיי.
שיעור כביצה לעומת כזית
דובר 1:
“היוצא לצורך רשות חוזר עד כביצה”. זה פלא, כי קודם היה כתוב שזה קשור לכזית, לא כביצה. ואפילו את הפחות אמרנו, כי הפחות אולי היה כי אולי לצורך, או כי… אני לא יודע. וכאן נשאר שמה? שכאן לומדים אותנו ש… נו… כאן לומדים אותנו שבהלכות מכביצה אפשר לבטל בלי שום ספק. אני לא יודע מה הפשט.
לא אמרתי מה מתברר כמו העניין ביטול הרשות, הדבר היה כזית. למה יש פתאום חזרה היא כביצה? מה השיעור כביצה? אני מבין. אני לא מבין. אבל שמעתי שהתעסקו עם זה שנה.
דובר 2:
כן? ומה היה התירוץ?
דיון: מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר
דובר 1:
בקיצור, צריך לעיין בגמרא. יש מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר האם חמץ הולכים לפי כביצה או לפי כזית. צריך לעיין בגמרא. נראה אם הוא מביא את הגמרא. הוא מביא. אומרת הגמרא, “היוצא למלחמה חוזר, רבי מאיר אומר אינו חוזר עד כביצה, שחמץ אין לו ענין של סאת קודש, רבי יהודה אומר אינו חוזר עד כזית”. חכמים לא גזרו חמץ בפחות מכביצה, הרי פסקו החכמים.
השאלה היא כך, כי עובר הוא רק עובר על כביצה, וממילא כאילו בדיקה, מדברים עכשיו על בדיקת חמץ, מדברים עכשיו על הדרבנן של ביעור חמץ, יכול להיות שיודעים שיש חמץ, אבל לא נמצאים שם, רוצים לבטל, נכון? על זה…
דובר 2:
לא, אבל למה לגבי ביטול בנסיעה, כשכל הדברים האלה לוקחים אז מכביצה? כזית!
דובר 1:
אוקיי, בוא נמשיך. אני לא יודע, זו הלכה מעניינת, חזרה על ביעור חמץ, מתי צריך לחזור, מה השיעור כמה הוא שם מהחמץ? איזו מצוה צריך לבטל, כן.
דובר 2:
אוקיי, זו גם הלכה דומה.
הלכה יג: יושב בבית המדרש ויש לו חמץ – ביטול קודם שעה שישית
דובר 1:
“מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קודש, ויצא ונזכר שיש בידו, ויושב בבית המדרש, ויש לו שם חמץ, קודם שעה שישית, הרי זה מבטל בלבו קודם שעה שישית”. כי קודם שעה שישית אפשר עוד סתם לבטל, כי זה עוד לא אסור מהתורה כלי דששית. נכון? זה סתם חתיכת בצק, ומה אומרים? אומרים את זה עוד לפני הזמן. זה עוד לא חמץ. אפשר לבטל לא רק חמץ, אפשר לבטל סתם בצק גם. בצק ששוכב איפשהו בקערה עם החשיבות, צריך לבטל, מעניין.
“אבל אם החמיצה, אינו ביטול מועיל כלום, אלא קודם שעה דאורייתא ומצוה לבער מיד שיחזור לביתו”. אהם. אבל רואים כאן גם שערב פסח אחר הצהריים הרבנים לימדו שיעורים בגיהנום. ומה עוד כאן, מה זה לא סתם בצק? ומצות. אני יודע. כיצד ביעור חמץ.
דובר 2:
אוקיי, אבל אם זו פליטה, צריך להראות שהוא לא צריך לא רוצה ללכת הביתה.
דובר 1:
תשמע, מי שיושב ולומד, הוא צריך ללכת הביתה, או שהוא מבטל, מעניין, זה החידוש הגדול ביותר, העניין הגדול ביותר, נכון? כן. מאוד מעניין. כן.
הלכה יד: כיצד ביעור חמץ – אופנים של ביעור
דובר 1:
“כיצד ביעור חמץ”, איך עושים את המצווה של ביעור חמץ? אום… “פוררו וזורה לרוח, או זורקו לים”. אם זה חמץ קשה “ואינו ראוי למאכל כלב מותר להשהותו בביתו”.
אוקיי, מה זה ביעור חמץ? עכשיו מדברים על כל החמץ שדיברנו שצריך לבער. מה האופן שזה ביעור? שורפים אותו, או מפוררים אותו, או זורקים אותו לים. ואז זה היה… מעניין, אם זה היה חמץ קשה, צריך לפרר אותו לפני שזורקים אותו לים. דבר מעניין.
דובר 2:
מה הפשט? כי זה לא מספיק זמן?
דובר 1:
אני לא יודע. כך אומר רבי יחזקאל שצריך לפרר.
חמץ תחת מפולת
דובר 1:
אוקיי, אם זה במפולת, זה גם סוג של ביעור. אם יש יותר משלושה טפחים, זה כמאן דמבער. “וצריך לבטלו בליבו”. הא, מעניין. זה כמאן דמבער, אבל לא ממש ביעור, כי זו רק קולא, לא יכולים להגיע. ממילא הוא יצא, אבל הוא עדיין צריך… זה מעניין.
הלכה טו: חמץ נתון לנכרי או נשרף – דין הנאה מן הפחמים
דובר 1:
אוקיי, בוא נמשיך. נתנו אותו לגוי לפני השעה השישית, לא צריך לבער. וכך אם שרפו אותו לפני השעה השישית, מותר להשתמש בפחמים בפסח. למה? כי זה עדיין לא חמץ. אבל אם שרפו אותו בזמן איסורו, אסור. למה? כי זה אסור בהנאה. ואסור בהנאה פירושו שאסור ליהנות מהביעור גם. ואם כן, התבשיל אסור בהנאה, כי שוכן בו כוח החמץ. אותו דבר הפחמים אסורים בהנאה, כי זה אסור בהנאה. אותו דבר היסק, כי זה אסור בהנאה. נפלא.
בסדר, זה הסיפור להיום. נפלא, שכוח, כן. אוקיי, ממשיכים.