סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור — הלכות חמץ ומצה, פרק ג’ (ומעבר לפרק ד’)
—
המבנה הכללי של הפרקים
בפרק ג’ נלמד שיש מצוה של תשביתו, וחכמים אמרו שצריך לקיים על ידי ביטול, וגם על ידי בדיקה וביעור. פרק ב’ עסק בסדר הבדיקה. כעת לומדים הלכות ביעור — מה עושים אחרי הבדיקה.
—
הלכה א’ — מה עושים אחרי הבדיקה: הנחת החמץ עד זמן הביעור
דברי הרמב”ם
אחרי הבדיקה אין צריך לשרוף את החמץ מיד. אפשר להשאירו עד למחר, עד סוף שעה חמישית.
פשט
מניחים את החמץ בצד אחרי הבדיקה, ומבערים רק ביום י”ד. זוהי זהירות מעשית שלא להשאיר יותר מדי, אבל זה לא חיוב פורמלי לשרוף בלילה.
חידושים והסברות
1. מדוע אין צריך לשרוף בלילה? בלילה החמץ עדיין מותר — מותר לאכול חמץ כל היום. חכמים רק אמרו שצריך לבדוק בלילה כי זה זמן טוב יותר לבדיקה (אור הנר טוב יותר בלילה), אבל לא חייבו לבער אז. חיוב הביעור בא רק בשעה שישית מדאורייתא.
2. הראב”ד חולק — הוא לומד שיש ענין לשרוף בזמן (בלילה). טעם הראב”ד לא הובהר במלואו.
3. ה”זהירות” היא מעשית, לא חיוב — מכיוון שחכמים היקלו (אין צריך לשרוף מיד), צריך להיזהר שלא יאבד. אבל אם משהו קורה, עדיין בדק — זו התחלה, לא כלום.
—
ערב פסח שחל בשבת — ביעור ערב שבת
דברי הרמב”ם
כאשר ערב פסח חל בשבת, עושים את הביעור ערב שבת. מה שרוצים לאכול בשבת, משאירים. אם נשאר, מבטלים אותו, ומוכרים לגוי עד מוצאי יום טוב ראשון.
פשט
מכיוון שאי אפשר לבער בשבת, עושים את הביעור מוקדם יותר — ערב שבת. מה שרוצים לאכול בשבת, משאירים, ואת השאר מבטלים.
חידושים והסברות
1. מדוע אי אפשר לבער בשבת? מספר חששות מוזכרים:
– מוקצה — ברגע שמגיע זמן איסור, החמץ הופך למוקצה.
– הוצאה — אסור לטלטל.
– טחינה (דומה לטוחן) — הערוך השולחן מביא זאת, רבנו מנוח גם אומר כך.
2. עיקר התירוץ — אין צורך כלל: ההסבר היסודי פשוט: מדוע צריך לבער? רק מדרבנן — כי מדאורייתא ביטול מספיק. אם מבטלים בשבת, מדאורייתא אין בעיה. והרבנן, שחייבו ביעור, לא דורשים לעשות זאת בשבת — הם אומרים לבער במוצאי יום טוב, וזה מספיק.
3. תרומה בשבת — כאשר עדיין לפני זמן איסור, אסור לטמא תרומה (כי היא עדיין מותרת). אין צריך לערבב אותה, אבל צריך לאוכלה.
—
בדיקה אחרי הזמן — אפילו ביום טוב ואחרי יום טוב
דברי הרמב”ם
אם שכח לבדוק, עדיין צריך לבדוק — אפילו ביום טוב, ואפילו אחרי יום טוב, כדי לבער את החמץ, כי חכמים עשו עונש/קנס (חמץ שעבר עליו הפסח).
פשט
חיוב הבדיקה לא נופל אם פספס את הזמן. עדיין צריך לבדוק — אפילו בתוך יום טוב, ואפילו אחרי פסח — כדי לבער את החמץ, כי חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה.
חידושים והסברות
לא הורחבו חידושים ספציפיים על נקודה זו, מלבד הקשר לברכה (ראה להלן).
—
ברכה על בדיקת חמץ
דברי הרמב”ם
מברכים על הבדיקה.
פשט
לפני הבדיקה מברכים ברכה.
חידושים והסברות
1. על מה הברכה? לכאורה על הדאורייתא של תשביתו/ביעור, שחכמים אומרים לקיים על ידי בדיקה. זה לא לגמרי ברור, אבל כך לומדים.
2. ברכה רק בבדיקה ראשונה — הברכה נאמרת רק בבדיקה העיקרית (ליל י”ד). על הבדיקה שעושים מאוחר יותר (אחרי יום טוב, בגלל הקנס של חמץ שעבר עליו הפסח) לא מברכים — כי על עונש/קנס אי אפשר לברך. זהו חידוש מעניין.
—
ביטול אחרי הבדיקה
דברי הרמב”ם
אחרי הבדיקה צריך לבטל — “כל חמירא דאיכא ברשותי” — על החמץ שלא ראה.
פשט
אחרי הבדיקה אומרים ביטול על החמץ שלא מצאו.
חידושים והסברות
1. מדוע צריך ביטול אם כבר בדק? כל ענין הבדיקה בא כי לא יסמכו על ביטול. לכן חכמים אומרים שצריך עדיין לבטל — זו חומרא נוספת של חכמים, על החמץ שלא מצאו.
2. מדאורייתא — מה שלא רואים לא קיים בבירור: היסוד הוא שמדאורייתא, חמץ שלא יודעים עליו, אינו מציאות ברורה. מדרבנן אבל צריך לבער מה שמחפשים, ולבטל מה שלא מצאו.
3. ביטול עובד רק לפני זמן איסור: אחרי שש שעות כבר אי אפשר לבטל, ממילא צריך לבטל מיד (אחרי הבדיקה, ליל י”ד).
—
חזרה בגלל חמץ — ערב פסח (בשעת הביעור)
דברי הרמב”ם
אם יצא ולא בדק/ביער: לצורך עצמו — חייב לחזור. לצורך מצוה — אם יכול, יחזור; אם לא, לא. לפקח על הנפשות — אינו צריך לחזור, רק יבטל.
פשט
יש שלוש דרגות: למטרות אישיות — חייב לחזור; למצוה — אם אפשר; לפיקוח נפש — כלל לא, רק מבטל.
חידושים והסברות
1. פיקוח נפש — משמעות: “פיקוח נפש” לא אומר שהוא עצמו בסכנה, אלא הוא הולך לעזור לאחרים — “לפקח על הנפשות.” לכן אינו צריך לחזור אפילו אם יכול טכנית.
2. מדוע בפיקוח נפש אינו צריך אפילו לנסות? זה לא רק כי הוא נמצא באמצע — יכול להיות שאפילו אחרי שסיים, מכיוון שיציאתו הייתה לדבר כה חשוב, הוא נפטר מהמצוה. הנקודה נדונה אך נשארת פתוחה.
3. שיעור כביצה: חיוב החזרה הוא רק כאשר יש כביצה חמץ. אם פחות, אין חיוב. הטעם מדוע דווקא שיעור זה לא הובהר במלואו.
—
חזרה בגלל חמץ — בתוך פסח עצמו (יושב לפני רבו)
דברי הרמב”ם
אם יושב לפני רבו (לומד אצל רבו) ונזכר שיש לו חמץ בבית: אם עדיין לפני זמן איסור — מבטל. אם כבר חמץ (אחרי זמן איסור) — חייב לחזור הביתה לבערו, אבל אינו צריך לרוץ מיד; כשחוזר הביתה, מבער אותו.
פשט
ביושב לפני רבו יש קולא — אינו צריך לרוץ מיד, אלא כשחוזר הביתה, מבער.
חידושים והסברות
1. “יושב לפני רבו” — סטטוס מיוחד: מעניין שהרמב”ם מביא דווקא את המקרה של יושב לפני רבו. מקבילה: ביום כיפור גם נתנו קולות נוספות למי שהולך לרבו (תחומין).
2. זה בפסח עצמו, לא ערב פסח — המקרה של “יושב לפני רבו” מדבר על בתוך פסח עצמו, לא ערב פסח.
—
הלכה ג’ — כיצד מבערים?
דברי הרמב”ם
“שורף את החמץ, או פורר ומפזר לרוח, או זורק לים… ואם היה חמץ קשה שאינו יכול לפורר, הרי זה שורפו או מפררו ומשליכו לים… ואם קברו — צריך שיהיה יותר משלשה טפחים ויבטל בלבו.”
פשט
הרמב”ם מביא דרכים שונות של ביעור חמץ: שריפה, פירור וזריה לרוח, או זריקה לים. קבורה היא גם אפשרות אך בתנאים.
חידושים והסברות
1. האם אלו דווקא שלוש דרכים, או דוגמאות? אחד אומר שזה לא ספציפית רק השלוש — הן דוגמאות לכלל שצריך לעשות את החמץ לא-קיים. השני שואל: אם כך, מדוע כתובות דווקא שלוש? אי אפשר לקבור או לזרוק? עונים שלא היה “פח אשפה” באותם זמנים.
2. “פח אשפה” — שאלה מודרנית ללא מקור: ברמב”ם לא כתוב אופן של “זריקה לאשפה.” האופנים הם: שריפה, מפרר לרוח, זורה לים. אולי אפשר לומר שפח אשפה הוא בחינת “זורה לרוח” — אבל זה לא ברור, כי הרמב”ם דורש “מפרר” (פירור) קודם. הרבנים כיום אומרים שזה טוב, אבל אין לזה מקור מפורש ברמב”ם.
3. פשט ב”ביעור” — השמדה, לא רק הסרה: חידוש חשוב: “ביעור חמץ” לא אומר סתם הסרת חמץ מרשותך, אלא ביטול החמץ — השמדתו ממש. זה מוכח מכך שהרמב”ם דורש פירור, שריפה, או זריקה לים — כל האופנים שבהם החמץ מושמד.
4. קבורה — אופן בדיעבד: קבורה נראית כבדיעבד — “מי הולך לקבור חמץ?” — והרמב”ם קובע תנאים: יותר משלושה טפחים (כדי שכלב לא יתפוס אותו), וצריך גם לבטל בלבו. זה מראה שקבורה לבדה אינה מספיקה כביעור.
5. מחלוקת ר’ יהודה וחכמים — שריפה דווקא: ר’ יהודה סובר “אין ביעור חמץ אלא שריפה” — צריך דווקא לשרוף. הרמב”ם פוסק כחכמים שאפשר גם דרכים אחרות. הראשונים אשכנז אבל חשבו שצריך לפסוק כר’ יהודה.
6. הגהות מיימוניות — שיטת ריב”א: ההגהות מיימוניות מביא בשם ריב”א (ורש”י) שמותר לזרוק חמץ למקום הפקר שכלבים אוכלים אותו. אבל זה רק קודם זמן איסורו — לפני זמן איסור חמץ, כשעדיין מותר בהנאה. אחרי זמן איסורו צריך להשמיד ממש.
7. שולחן ערוך ורמ”א: המחבר מביא לשון הרמב”ם. הרמ”א אומר: “ומנהג לשרוף, וטוב לשורפו ביום, דומיא דנותר שנשרף ביום.” זהו חידושו של הרמ”א — הוא משווה ביעור חמץ לנותר שנשרף ביום. זה עומד בניגוד לרמב”ם שמתיר שריפה בלילה (כפי שנדון לעיל בנוגע למחלוקת רמב”ם וראב”ד).
8. מנהג המהרי”ל — שריפת כלי הבדיקה: המהרי”ל מביא: אם לא מצאו חמץ בבדיקה, ישרפו את הכלי (כף, נוצה) ששימש לבדיקה — כדי שלא ישכחו את חובת הביעור. זהו המקור למנהג שריפת הכף עם חתיכות הלחם.
[דיגרסיה: הערה הומוריסטית בסגנון חסידי — “מי שמחפש חמץ של אחרים צריך גם לשרוף” — צריך לשרוף את עין הרע, את המבער, וכו’ — “והוא שר עוד חד גדיא.”]
9. ביקורת על הנוהג כיום: הנוהג כיום הוא “מצחיק” — יש ארגזים ענקיים של חמץ שזורקים לאשפה, ואחר כך לוקחים חלה קטנה ומסכנה ושורפים אותה. לכאורה לפי הרמב”ם צריך להשמיד את כל החמץ (אבל לא דווקא בשריפה — “אפשר לצאת בדרך עני איך שיהיה”).
10. מפרר על פני המים — ים לעומת אגם: נדון האם אגם (מים מתוקים) שווה לים (מי מלח). הגמרא מביאה לשון “ממיס” — הים ממיס (מפשיר) את החמץ, שיכול להיות ספציפית בגלל מי מלח. אבל הרמב”ם כותב סתם “ים” — נשאר ספק אם דווקא ים או גם מים אחרים.
—
הלכה ג’ (המשך) — פחמים של חמץ שנשרף בזמן איסורו
דברי הרמב”ם
חמץ בזמנו… שורפו והפחמין שלו אסורין בהנאה.
פשט
כאשר שורפים חמץ בזמן איסורו, הפחמים (גחלים) אסורים בהנאה.
חידושים והסברות
1. חמץ בפסח הוא מן הנשרפים: נדון הכלל של “כל הנשרפים — אפרן מותר, כל הנקברים — אפרן אסור.” מכיוון שהרמב”ם אומר שהאפר (עפר) של חמץ שרוף מותר, יוצא שחמץ בפסח הוא מן הנשרפים. זה מוכח מרמב”ם פרק ז’ מהלכות שבת.
2. חידוש רבינו יונה — פחם של חמץ: רבינו יונה אומר: “שרפו קודם זמנו — מותר בהנאה אפילו אחר זמנו.” עוד אומר רבינו יונה שהפחם (גחלים) של חמץ אינו דרך אכילה כלל, ואפשר אפילו לאוכלו — כי זה כבר לא חמץ.
3. הקושיא של הנאה בשעת שריפה: כאשר שורפים חמץ בזמן איסורו, הרי נהנים מהחמץ עצמו בשעת שריפה — החמץ משמש כ”עצים” (דלק). זו בחינת “נהנה מאיסורי הנאה.” התירוץ הוא ששאלת הרמב”ם אינה על מעשה השריפה עצמו, אלא על מעמד הפחמים אחרי השריפה.
4. הסבר המגן אברהם — נשרפים לעומת נקברים: המגן אברהם מביא את הכלל: “נשרפים — אפרן מותר; נקברים — אפרן אסור.” הוא לומד שחמץ אחר זמנו הוא איסור הנאה, וכמו “נקברים” — לכן הפחמים/אפר אסורים. אבל חמץ לפני זמנו אינו איסור הנאה, לכן כאשר שורפים אותו לפני הזמן, אין יותר חמץ — זה רק אפר, והפחמים מותרים. הרמב”ם לומד שחמץ (בזמנו) הוא כמו “נקברים” — לכן אפרן אסור.
5. קושיא קשה על המגן אברהם: אפר/פחמים הרי אינו הדבר המקורי — מה ההבדל בין לפני הזמן ואחרי הזמן, אם בשני המקרים החמץ כבר נשרף ואינו קיים? תשובת המגן אברהם — שלפני הזמן “אין חמץ, זה אפר” — הרי נכונה גם אחרי הזמן!
6. מהלך להבנת הענין — פחמים כ”יצירה חדשה”: אחרי דיון ארוך מוצע הסבר: פחמים הם תולדה (“יצירה חדשה”) של החמץ — צורה חדשה שהחמץ קיבל. מעמד הפחמים נקבע לפי הרגע שבו הם “נולדים”:
– אם החמץ היה מותר בשעה שהפך לפחם (כלומר, לפני זמן איסור), הפחם מעולם לא הפך לאסור — כי ברגע “לידתו” היה מותר, והוא “יציב” במעמד זה.
– אבל אם החמץ כבר היה אסור בשעת שריפה (כלומר, אחרי הזמן), הפחם אוטומטית תולדה של איסור — הוא יורש את המעמד האסור של “מקורו.”
זה כמו מושג ה“נולד” — משהו ש”נולד” מדבר, מקבל את מעמד מקורו. אפילו אין זו אכילת אוכל, זו עדיין הנאה מחמץ כאשר משתמשים בפחמיו.
7. ביטול בששים — בפסח לא עוזר: מוזכר הכלל שחמץ שמתבטל בתערובת לפני פסח — בפסח לא עוזר ביטול בששים (חמץ בפסח חוזר וניעור). יש לזה קשר לשאלת “עצים באלה הן” — אם הפחם/אפר כבר אינו חמץ, מדוע יהיה אסור?
8. מסקנה: ההסבר אינו לגמרי מספק, אבל הוא מתקבל כפשט בשיטת הרמב”ם.
—
מעבר לפרק ד’
אחרי הדיון בפרק ג’ הלכה ג’ (והמגן אברהם), עוברים לפרק ד’ של הלכות חמץ ומצה.
תמלול מלא 📝
הלכות ביעור חמץ – סדר הביעור, ערב פסח שחל בשבת, והחזרה לחמץ
סקירה כללית: סדר הפרקים
דובר 1: אוקיי, אז בואו נגיד ככה, אנחנו למדנו בפרק ג’, מה למדנו? למדנו שיש מצוה של “תשביתו”, וממילא חכמים אמרו עם הרייזס ביטול, עם הרבנים הם אמרו שצריך גם לבדוק ולבער, שני הדברים. ולמדנו בעצם סדר הבדיקה היה בפרק ב’, ועכשיו אנחנו הולכים ללמוד בעצם הלכות ביעור. זה פחות או יותר הסדר, כפי שאני מבין.
הלכה א’ – מה עושים אחרי הבדיקה: הנחת החמץ עד זמן הביעור
דובר 1: ולמדנו שהבדיקה היא לא סתם לחפש, אלא צריך להסירו, צריך לשורפו. אבל לא צריך לשורפו מיד, אפשר להשאירו, כך לומד הרמב”ם, לא צריך לשורפו מיד, אפשר להשאירו עד מחר, עד סוף שעה חמישית כפי שנראה. וממילא לא, אם אתה רוצה לבער אתה יכול, אבל לא חייבים.
וממילא זה בעצם אזהרה מעשית שצריך לוודא לא להשאיר, שלא יהיה בעיה מעשית. זה דבר מעשי לכאורה, זה לא… אבל זה כנראה כן דבר הלכתי, הוא רוצה לומר שצריך לשים לב.
למה לא צריך לשרוף בלילה? – רמב”ם נגד ראב”ד
דובר 1: אבל הוא אומר גם חשש אחד כבר, זה אבל דבר מעשי, מובן, אם יש… ואני חושב שהוא גם תירץ שכלומר שעם הפחד הם אולי היו נלקחים או משהו, היו יכולים לעשות תקנה שישרפו בלילה. הרי פשוט יש סיבה שהם שורפים ביום, וגם פשוט מעשית שאנשים יוכלו עדיין לאכול כמה שהם רוצים.
לפי מה שהרמב”ם לומד, הראב”ד לומד אחרת. לפי מה שהרמב”ם לומד זה… זה… לא, פשוט החמץ הרי לא מחויבים, למה צריך לשרוף בלילה? יש לך יום שלם לאכול חמץ. הם אמרו לך דווקא תבדוק חמץ בלילה, כי יש להם סיבה שזה יותר טוב אז, אבל הם עדיין לא חייבו לבער. חיוב לבער נדע בוודאי מדאורייתא בשעה שישית.
והראב”ד לומד כן שיש ענין שצריך לשרוף בזמן, לא הבנתי למה. אבל הרמב”ם לומד שפשוט שלא מחויבים, ודווקא בגלל זה, כלומר כי הם היקלו לך, הרי צריך להיזהר, אבל זה עדיין דבר מעשי הזהירות, זה לא חיוב, זה לא אומר שלא עשית כלום, עדיין בדקת, זה הרי התחלה, זה אומר שזה סתם ככה התחלה.
ערב פסח שחל בשבת – ביעור ערב שבת
דובר 1: וממילא מה אם זה שבת, ערב שבת, ומשאירים עוד עד שבת, ושבת זה עוד בעיה, אי אפשר לבער כראוי, וממילא צריך לאכול בעיקר בשבת. והוא לא אומר את האפשרות של למה לא יוכלו לבער או משהו כזה בשבת. לא ברור. הוא לא מדבר מהמפרשים, למה.
דובר 2: כן, אחד אומר אפשר לשים בתולעת, דברים, אבל בדרך כלל נראה ששבת צריך לבער ערב שבת, ומה שאפשר עוד לאכול בשבת, משאירים.
דובר 1: אם נשאר, הוא אומר מפורש, אם נשאר, פשוט משאירים, ומבטלים עד מוצאי יום טוב ראשון. זה מאוד מעניין. כאילו, אה, שימצאו איזו דרך איך לבער בשבת? לא, לא צריך. זאת אומרת, לכתחילה לא צריך להשאיר יותר מדי, אבל כאילו… כי לכאורה, מה הייתה הבעיה לעשות זאת בשבת? למשל, מה יהיה האיסור?
דיון: למה אי אפשר לבער בשבת?
דובר 2: יש חששות של הוצאה, מוקצה. כן, זה מוקצה לגמרי. ברגע שמגיע זמן איסור זה מוקצה.
דובר 1: הוא מדבר על זה, אבל אני רואה… הוא לא אומר. ראיתי אחד מדבר על זה. הוא אומר שיש עם הטחינה, רבנו מנוח אומר כן. לא אוקיי. זה הוצאה, או זה טחינה אולי הבעיה. בקיצור, אין דרך. או טחינה, לא. אני לא יודע. דומה לטוחן, הוא אומר הערוך השולחן. בקיצור, בואו נגיד ככה, לא צריך. לא צריך.
דובר 2: לא, אבל זה יכול גם להיות, הייתי אולי אומר שזה מוקצה. ברגע שאין שם בדיוק כלום, זה כבר לא אוכל. אני לא יודע.
דובר 1: לא צריך לחזור לאיסורים, לא צריך להמציא איסורים חדשים. אפשר לומר, בואו נגיד העיקר, לא צריך. במילים אחרות, למה צריך לבער? רק מדרבנן, לכאורה, נכון? כי מדאורייתא הרי ביטול סגי. אם פשוט ככה בשבת מבטל, מובן. אז ממילא אין בעיה מדאורייתא. אבל הרבנן אומרים שצריך לבער. אז הרבנן אומרים, אם זה שבת, הרבנן לא דורשים ממך. הם אומרים שתבער, אבל תבער במוצאי יום טוב, אין בעיה.
תרומה בשבת
דובר 1: אז זה לכאורה הדבר שרציתי לומר לך, וזה לא נוגע. ממילא, מכיוון שזה שבת, יש עוד דין שתרומה אסור לטמא, כי אז עדיין לא זמן איסור, וממילא יש איסור של לטמא תרומה. טוב מאוד. הרי לא צריך לטמאה. ועדיין צריך לאוכלה.
בדיקה אחרי הזמן – אפילו ביום טוב ואחרי יום טוב
דובר 1: אחר כך יש הלכות שכבר שכחו, שצריך עדיין לבדוק אפילו ביום טוב, ואפילו אחרי יום טוב כדי לבער את החמץ, כי החכמים הרי עשו עונש וקנס. זה הכל טוב מאוד.
הלאה, החכמים הרי מחייבים לבער את הבדיקה. אף על פי שיש דין מן התורה לכתחילה, אני מתכוון צריך לעשות זאת ערב ליל י”ד, אבל זה מחזק את החיוב מהרבנן שלא לסמוך על הביטול, ולבער ולבדוק. וזה כל פסח, ואפילו אחרי פסח אומרים הרבנן על הענין של חמץ שעבר עליו הפסח.
ברכה על בדיקת חמץ
דובר 1: רק דיברו על ההלכה של מתי עושים את הברכה. הברכה עשו רק בספק הרגל, על העונש והקנס אי אפשר לעשות ברכה. כן, זה מעניין, אגב, אבל אוקיי.
ביטול אחרי הבדיקה
דובר 1: ואחר כך יש, עושים ברכה, טוב מאוד. אבל הוא אומר איך הביטול עובד. צריך הרי לעשות את הביטול שהוא לפני יום טוב, וביום טוב עצמו אי אפשר… צדיק, בואו נבהיר.
למדנו עד עכשיו ההלכה הראשונה בפרק אומרת לנו מה עושים אחרי הבדיקה. מה עושים אחרי הבדיקה זה, מניחים אותו ומבערים. ביום השישי, אם זה שבת, יש פרטים. אם עדיין לא עשית את הבדיקה, לא עשית את הבדיקה, צריך עדיין לבדוק ולבער. זו הקבוצה הראשונה של הלכות כאן. אפשר לומר כמו ענינים אחר בדיקת חמץ, מה עושים.
עכשיו, אילו דברים נוספים עושים בבדיקת חמץ? קודם כל, צריך לעשות ברכה, זה הדבר הראשון. לכאורה הברכה היא על הדאורייתא של ביעור, דיברנו. זה לא ברור, אבל על התשביתו, שהחכמים אומרים שיקיימו בדרך זו, כך אנחנו לומדים. אוקיי.
אחר כך, לא רק זה, לא רק צריך לעשות בדיקה עם ברכה, צריך להוסיף עוד דבר: ביטול. החכמים אמרו, אף על פי שבדקת, ואף על פי שלכאורה הבדיקה באה להפקיע את הביטול, זאת אומרת שלא יסמכו על הביטול, אבל כל זה אומרים החכמים, צריך עדיין לעשות ביטול, על מה? על החמץ שלא ראית.
אה, למדנו רק שהרבנן אמרו שזו עוד חומרא של החכמים. זאת אומרת, אה, החכמים אומרים הרי כן, אם בלילה צריך לבטל, צריך לראות מה שאתה יכול. נראה אפילו בלי ביטול. מה שלא רואים לא קיים בבירור. כך הרבנים נוחלו אמרו, כך מן התורה. מדרבנן צריך כן לבער מה שמחפשים ולבטל מה שלא מצאו, טוב מאוד.
ואנחנו לומדים הלאה הלכות ביעור, הלכות ביטול, שביטול עובד רק כשזה עדיין לא חמץ. ממילא אחרי שש שעות כבר אי אפשר לבטל, ממילא צריך מיד לבטל, וכל חמירא דאיכא ברשותי אינו הקדש, טוב מאוד.
החזרה לחמץ – ערב פסח בשעת הביעור
דובר 1: אחר כך למדנו עוד הלכות מענין של מתי צריך לחזור אם שכחו לבדוק את החמץ, לא בדקו את החמץ, יש הלכות של מתי רואים את החמץ, “בל יראה ובל ימצא” חמץ בתוך ביתו. יש הלכות של ערב פסח קודם כל בשעת הביעור, כן.
בשעת הביעור ההלכה היא כך, שכאשר זה למה הוא הלך, אם הוא הלך לצורך מצוה יש לנסות לחזור אבל הוא לא חייב. אבל אם זו מצוה גדולה יותר שהיא פיקוח נפש, הוא אפילו לא צריך לנסות, הוא לא צריך לטרוח, אחרת מנושא של סכנה שצריך כן להכניס עצמו לסכנה בשביל מצוה, זה רע בסכנה בשביל מצוה.
דיון: פיקוח נפש – תרגום ופרטים
דובר 2: לא, לא, what are you saying? שוב, you’re confused.
דובר 1: אם הוא הלך למצוה, אז אם הוא יכול שיחזור. אם הוא הלך לפיקוח נפש, לא שיש לו פיקוח נפש, הוא הלך לעזור לאחר, פיקוח נפש זה לא התרגום by the way, פיקוח נפש זה התרגום לפקח על הנפשות, ללכת להציל אנשים אחרים. אז אומרים לא אם הוא יכול, הוא יכול, אבל שם אנשים ישרפו, אז הוא לא יכול basically, אז אין אם אתה יכול, צריך לבטל בלבד ודאי.
דובר 2: אם הלך למה שיכולים, לא, יכול להיות שמדברים אפילו כשהוא כבר סיים עכשיו, אבל היות והליכתו הייתה…
דובר 1: אני מתכוון שהוא צריך עכשיו להציל אנשים זה הרי פשוט. יכול להיות המילה היא שהיות ויציאתו הייתה לדבר כל כך חשוב, אז הוא נפטר מהמצוה, הוא לא היה מחויב יותר, לא זו הנקודה, למה אומרים שהוא לא יחזור, כי הוא נמצא באמצע ריצה לפיקוח נפש, לא צריך לחזור אפילו לדבר גדול. טוב מאוד, כך אומרים, כך עומד כאן דווקא שלא צריך, מה עומד כאן? למה צריך להוסיף דברים שלא עומדים? מה חסר? אפשר הרי תמיד לומר איזו פרימה, ומה אומר שאפשר מהר לחזור וגם לכבות את האש? לא, אל תחזור. טוב מאוד.
דובר 2: אבל זו השאלה. טוב מאוד, אני מבין את זה.
דובר 1: ועכשיו, אבל אני עושה רק סך הכל. אם הלך למצוה, שינסה לחזור. אם הוא לא יכול, אז לא. אם הלך לפיקוח נפש, שלא ינסה לחזור. אם הלך לצורך עצמו, שיחזור, אין דרך. טוב מאוד.
שיעור כביצה
דובר 1: ועכשיו, אבל ההלכה היא רק אם יש כביצה. אם אין כביצה, אין חיוב לחזור. כך הם למדו. לא הבנתי בבירור למה זה השיעור, אבל על כל פנים, כך עומד.
החזרה לחמץ – בתוך פסח גופא (יושב לפני רבו)
דובר 1: עכשיו, אותו דבר הוא בשעת פסח עצמו. אם הלך למצוה, לכאורה, זה מאוד מעניין, עומד “יושב לפני רבו”. זאת אומרת, אולי כאן לכאורה גם, אם הלך לצורך עצמו, צריך בוודאי לחזור הביתה. אבל מה שאין כן כשהוא יושב לפני רבו, הוא לא מחויב לחזור הביתה.
אז גם זה מאוד מעניין, אפשר לבטל. אם זה עדיין לא חמץ, הוא יכול לבטלו. אם זה כבר חמץ, הוא יכול לבטלו, אומרים “למה? כי זה לא ברשותי”. אז הוא חייב לחזור הביתה לבערו, אבל הוא לא חייב מיד לרוץ. כשהוא חוזר הביתה, הוא מבערו. זה הכל.
דיון: יושב לפני רבו – הקבלות והבהרות
דובר 1: מעניין, ביום כיפור גם נתנו קרדיט נוסף למי שהולך לרבו, הוא יכול להקל עם תחומין. כן, הוא הולך לרבי כל הזמן.
דובר 2: אה, זה לא ערב פסח, זה בפסח עצמו.
דובר 1: אמרת שעשינו טעות אתמול, שאומרים שהוא לומד ערב פסח. זה יכול גם… אה, קודם עמד… לא, סעודת מצוה. סעודת מצוה עושים אומרים ערב פסח. הוא הולך להבין, ברית, אני יודע מה. כאן עומד אירוסין. אני לא יודע על ברית. אולי ברית גם? אוקיי. כן, זה מאוד חשוב, כי אירוסין יכול הרי תמיד להיות “שמא יקדמנו אחר”, וצריך להיתפס. טוב מאוד. אוקיי, אני לא יודע, לא עומד עוד. אין הבדל.
דובר 2: אנשים נורמליים היה, אני יכול לעשות כל נרד. ערב פסח. ערב פסח, ערב פסח. זו החתונה. מה לא קל? מה יכול לעשות לי את החתונה בערב פסח? אני רוצה זה האנשים העצבניים של היום? אם עושים את השידוך עם חוט וקורדינטס, אז צריך לעשות זאת עד חצי שעה לפני, that’s it. אוקיי.
דובר 1: אוקיי, עכשיו.
איך עושים ביעור?
דובר 1: ואחר כך, עד כאן למדו מתי מרחיקים מפסח. איך עושים ביעור? איך עושים את הביעור יש שלוש דרכים: שורף, מפזר לרוח, או זורק לים. וזורק לים יש איזה תנאי שלא צריך לפוררו מראש.
דיון: האם אלו דווקא שלוש דרכים?
דובר 2: אבל סתם זה לא ספציפית שלוש הדרכים, הן שלוש דוגמאות. כמו אה, דבר, הוא נותן לך את הרעיון.
דובר 1: אני לא יודע, אבל אתה אומר כך. כאן עומד כן שלוש הדרכים. אין דרך אחרת יש לך? אני לא מבין את הדבר. מותר לקבור ולשים בפח אשפה?
דובר 2: לא, לא, פח אשפה לא היה באותם זמנים, צדיק.
הלכה ג’ (המשך) — אופנים של ביעור חמץ
דברי הרמב”ם
“שורף את החמץ, או פורר ומפזר לרוח, או זורק לים… ואם היה חמץ קשה שאינו יכול לפורר, הרי זה שורפו או מפררו ומשליכו לים… ואם קברו — צריך שיהיה יותר משלשה טפחים ויבטל בלבו”
דיון: פח אשפה — שאלה מודרנית ללא מקור
דובר 1: פח אשפה לא יוצא.
דובר 2: אני לא יודע מה רצית לומר. הרבנים של היום אומרים שכן, אבל לא עומד כאן פח אשפה. עומד ששורפים אותו, או זורקים אותו לרוח. אולי פח האשפה הוא בחינה של זורה לרוח, אני לא יודע, אבל צריך להיות מפורר. או לים. לא עומד פח אשפה. אני לא יודע איזה מין דבר זה פח אשפה. איך היה דבר כזה? לא היה.
דובר 1: האם למשל קברו, לא יוצאים בזה? קברו באותם זמנים?
דובר 2: חמץ נפל עליו מפולת, זה עומד בסימן הזה. קבורה עומד כאן.
דובר 1: מה אתה רואה כך נפול?
דובר 2: לא, נראה שזה בדיעבד. נראה שקבורה היא אופציה. מי הולך לקבור חמץ? צריך להיות משוגע שיש לו חברה קדישא עודפת לקבור? מישהו שיש לו שדה, קל לו יותר מאשר להגיע לים, או שהוא לא רוצה להיות בים. אני לא יודע. מה שעומד, עומד. מה שלא עומד, לא עומד. אני לא יכול לעזור לך.
דובר 1: אני חושב שאלו דוגמאות. החכמים אומרים…
דובר 2: זה לא נכון. זה לא אמת, זה לא אמת. עומד כאן בדיוק זה, ויש מחלוקת שלמה. היה את השיטה של רבי יהודה שאומר שצריך דווקא שריפה.
דובר 1: מה אתה אומר? מה נראה איתך?
דובר 2: אני יכול לבלבל את הסוגיא בגמרא לא כאן. בכל מקרה, השאלה היא מה פשט ב”מבער כל חמץ”. אם יש… ולא רק זה, כאן עומד ברור, לא רק זה, צדיק. יש כן איפה שעומד קבורה. “איסור הנאה” יש קבורה, זה דווקא שריפה. וכאן עומד מפורש גם, אם קברו, קודם כל צריך להיות יותר משלושה טפחים כי כלב יכול לתפוס אותו, ושנית, אפילו אז צריך לבטל בליבו.
חידוש: פשט ב”ביעור” — להשמיד, לא רק להסיר
דובר 2: זאת אומרת, מה זה אומר לא מבער? אלא קומה ביעור. נראה כאן שביעור אומר לבטל חמץ. ביעור לא אומר להסיר את החמץ מרשותך. זה אולי סתם ככה יוצא, זה לא בשריפת חמץ. אני לא יודע, אפשר להפקיר.
דובר 1: למה לא עומד להפקיר?
דובר 2: אני לא יודע. כאן עומד משהו אחר אבל. הגהות מיימוניות מדבר על זה, שמותר לזרוק למקום הפקר וכלבים יאכלו אותו וכדומה.
דובר 1: אוקיי, זה אולי גרסת טקסט אחרת.
דובר 2: אבל ביעור שהחכמים מדברים לא אומר… ביעור שהחכמים מדברים אומר לבטל את החמץ.
דיון: הגהות מיימוניות והריב”א
דובר 1: מה עם… איך אתה אומר, על הפקר?
תרגום לעברית
דובר 2: לא. איפה אתה רואה? הגהות מיימוניות כתוב שם, ריב”א, רש”י ב’ כ”ה ע”א, “תשליך חמץ למקום…”
דובר 1: תן לי מספר.
דובר 2: אה, ב’.
דובר 1: מה ב’?
דובר 2: הגהות מיימוניות… אני מצטער, כ’ אני מתכוון, הגהות מיימוניות סימן… הוא אומר שיש מי שסוברים כמו רבי יהודה בכלל, וצריך לשרוף אותו.
דובר 1: נכון. והריב”א, מי זה הריב”א?
דובר 2: אני לא יודע. אני חושב ש… אה, אז הפשט הוא כך, אני לא יודע, כאן מדברים אחר זמן אכילתו.
דובר 1: כן, כך הוא רואה.
דובר 2: הוא רואה בדיוק כמונו, שהוא בצד שלי, שאם אתה רוצה לזרוק את החמץ לפני זמן איסור, אוקיי, עדיין אין חמץ, זה עדיין לא נוגע. זו עדיין לא השאלה. השאלה היא רק כשכבר יש חיוב ביעור חמץ, כלומר כבר הגיע זמן איסור חמץ, מחויבים לבער עכשיו, אז אומרים לנו בבירור שצריך להשמיד את החמץ, אי אפשר לזרוק אותו. כך הוא אומר כאן, אני לא יודע.
אחר כך, אני רואה שהלחם משנה למשל אומר… אה, הוא מדבר על… לא, קבורה קשור לפתח עיצו עם דברים אחרים. אני רואה כאן, אני לא יודע, נראה שצריך לשרוף את החמץ. אני לא יודע.
ביקורת על הנוהג כיום
דובר 2: העולם לא נוהג לשרוף את כל החמץ, זורקים לאשפה עם דברים. אני לא יודע. יש לי חשק ללכת שהרמב”מיסטים ילכו לאגם עם הילדים שלי מוקדם, במקום תשליך נעשה חמץ. שיאמרו מפרר על פני המים.
דובר 1: כן, אוקיי. אבל צריך להיות קודם מפרר ואחר כך לזרוק לים, כי זה לא חזק…
דובר 2: אני מתכוון, כשזה בים או באגם זה גם אותו דבר. זה ים הוא מי מלח, אני מתכוון… אני לא יודע, אולי צריך להיות דווקא ים, אני לא יודע. ממיס, יש משהו בגמרא לשון שהים ממיס את החמץ, וזה כאילו בלי מי המלח, שזה עושה משהו, אני לא יודע. ממיס את החמץ בקלות. בכלל, הוא מביא איזו לשון, שממיס מפרר על פני המים, מ… אחד היה לו עול, בעל הכרם אמר לו, “אתה יכול לנסוע לים, הים לא כל כך רחוק.”
דובר 1: אמת, אפשר גם לעשות את זה.
שולחן ערוך ורמ”א — “ומנהג לשרוף”
דובר 2: בוא נראה, איך נפסק בשולחן ערוך? האם נפסק משהו אחר?
לא, כי אנחנו רואים שראשוני אשכנז חשבו שצריך לפסוק כרבי יהודה שאין ביעור חמץ אלא שריפה, ואז אי אפשר לעשות. הרמב”ם אומר שאפשר לפרר, אבל רבי יהודה סובר ש… הנה, הרמ”א אומר, “ומנהג לשרוף.” “ומנהג לשרוף.” המחבר מביא את לשון הרמב”ם, הוא מוסיף כאן, “אם היה חמץ קשה…” אה, לא, זה גם לשון הרמב”ם.
אומר הרמ”א, “ומנהג לשרוף, וטוב לשורפו ביום.” דבר מעניין, כי קודם דיברנו, הרמב”ם אומר שאפשר לשרוף בלילה, אבל הוא מביא דברי עצמו, הוא מביא שהרמ”א אומר חידוש משלו, “טוב לשורפו ביום, דומיא דנותר שנשרף ביום.”
ואגב, מה אנחנו מתכוונים? אומר הוא, “לא שאפשר גם לשרוף אחר הבדיקה כדי שלא יתעצל ולא ישהה.” לא, זו מחלוקת הרמב”ם והראב”ד שראינו. אה, וקודם, המניסירה אפשר לזרוק למקום שהרוח מוליכו שם. זה גם עמד בעצם ההלכה אצל החתיכה דאיסורא, שלא צריך שום דבר אחר חדש.
דיון: למה לא לזרוק לים?
דובר 1: אבל אני לא מבין, למה אנחנו חוששים שאם זורקים חמץ שלם לים שמישהו יבוא לאכול?
דובר 2: אני לא יודע. הבעל שהלך למדינת הים, הבעל של אותה אישה, הגיע לשם החמץ.
דובר 1: אוקיי, פרק ד’.
דובר 2: אני לא יודע, צריך… נראה שביעור חמץ פירושו לבטל את החמץ. אני לא יודע, כך משמע. הגמרא מדברת על הבריכה, אם צריך לפרר, איך לעשות את זה. יש מחלוקת איך הראשונים פוסקים, אני כבר לא רואה.
מנהג המהרי”ל — לשרוף את כלי הבדיקה
דובר 2: תראה איך גדולי אשכנז נכנסים כאן עם חידושים מעניינים. בא המהרי”ל והוא מביא אותו, אם לא מצאו חמץ לבדוק, צריך לשרוף את הכלי ששימש לבדיקה, כדי שלא לשכוח את חובת הביעור. אוקיי. ואחר כך בא הכף עם כל הדברים.
אני אומר פעם שעל פי חסידות, שמי שמחפש חמץ של אחרים צריך גם לשרוף. מי שמחפש חמץ של אחרים, אבל צריך גם לשרוף את העין הרעה. מבין? וצריך לשרוף את השורף. ויש מישהו שסופר את זה. והוא עוד שר חד גדיא. על זה אומרת המשנה שיש מישהו שסופר.
אני לא יודע, בקיצור, לא ברור ענין השריפה. אני לא מבין מה הפשט של הביעור. אני לא יודע.
ביקורת נוספת על הנוהג כיום
דובר 2: בזמנים של היום אני מרגיש לפעמים שהביעור חמץ מצחיק מאוד. יש קופסאות ענקיות של חמץ, זורקים אותם, ואחר כך לוקחים לחמנייה מסכנה ושורפים אותה. אני לא תופס. זה יותר מבוסס על המהרי”ל, על מנהג המהרי”ל. שוב, תראה שלכאורה צריך לשרוף את כל קופסאות החמץ שיש לך בבית.
דובר 1: לא, הרמב”ם פוסק שלא צריך לשרוף, אפשר לצאת בכל דרך שהיא.
דיון: אשפה — הפקר או לא?
דובר 1: מה עם האשפה?
דובר 2: מה עם האשפה? זה סוג של הפקר, כמו פירור בעלמא. אף אחד לא הולך לאכול אחרי שמשאית האשפה הייתה. זה כמו פירור בעלמא. החתולים יכולים לאכול, אנשים, אני לא יודע, אוכלים מאשפה?
דובר 1: אבל יש לך הנאה מזה.
דובר 2: צריך לוודא שאין לך הנאה מזה. אתה לא יכול לעשות שבהמה תהיה לה הנאה, אבל אתה לא יכול לעשות שבהמה תהיה לה הנאה גם לא.
דובר 1: זו לא הבהמה שלך.
דובר 2: אבל אין איסור הנאה שציפורים הולכות לאכול מזה.
דובר 1: אוקיי, אבל אחר כך כתוב בתוספות, אם נותנים לגוי לא צריך.
דובר 2: אז כך, אם שורפים אותו עדיין לפני שש, זה מותר בהנאה.
חמץ בפסח — נשרפים או נקברים
איסור הנאה אחר זמן איסור
דובר 2: אבל משש שעות ולמעלה אסור בהנאה, ולמעלה אסור גם, אם אפו על זה לחם אסור בהנאה. כך אומר הרמב”ם, על זה יש גם עניינים במפרשים להסביר מה הענין.
שאלה: חמץ הוא מהנשרפים או מהנקברים?
דובר 2: יש שאלה אם חמץ הוא מהנשרפים או מהנקברים. לא ברור. אם הוא מהנקברים, לוקחים אותו… אני יכול להגיד לך תמיד, דברים שנקברים, פשט הוא שאסור ליהנות מהשריפה. כל הנקברים אפרן אסור.
אה, הפחמן אסור. ממילא יצא שחמץ בפסח הוא מן הנשרפים, כי הוא אומר שהאפר מותר.
דיון: למה שריפה בפסח שונה?
דובר 1: אם שרפו, למה אם שורפים אותו בפסח זה שונה? מה בפסח שונה? למה צריך דווקא לשרוף?
דובר 2: לא, למה אסור… אה, כי אולי יש משהו עם ההלכה שלפני פסח יכול להתבטל? בפסח לא עוזר ביטול?
דובר 1: אני לא מתכוון לביטול, אני מצטער. בפסח לא עוזר.
דובר 2: אבל ביטול גם, כי בפסח לא עוזר.
דובר 1: כן, ביטול.
רבינו יונה — שרפו קודם זמנו
דובר 2: כך אומר רבינו יונה, “שרפו קודם זמנו מותר בהנאה אפילו אחר זמנו”.
אממ… לא, מה זה קשור?
דובר 1: לא רק ביטול, יש משהו קשור להלכה של… שדבר מתבטל בתערובת לפני פסח, בפסח לא עוזר שום ביטול בששים.
דובר 2: מה זה נכנס כאן? אני לא מבין. אני מתכוון, לא הולכים לדבר על דברים אקראיים. זה לא דברים אקראיים.
דובר 1: “ומה טעם עצים באלה הן?”
דובר 2: אבל מה זה קשור ללפני יום טוב וביום טוב?
דובר 1: “ואם כן, איז עצים באלה הן?” “כיון שחרכו אחר זמנו”, זה פשוט כזה…
דובר 2: אולי יש כאן קצת קנאק ווערטל. כי לאכול זה באמת מותר, זה באמת לא מת. אבל אם זה באמת לאכול זה באמת מותר, זה באמת לא מת, מה הוא אמר קודם? אז באמת אם כך למה צריך גם קודם זמנו? אני לא מבין.
פשט הוא… מה זה “עצים באלה הן”?
דובר 1: כן, מה המילה של “עצים באלה הן”?
דובר 2: אולי זה סתם נעשה איסור, אולי כך? אולי זה רק איסור כשבא האיסור, זמן איסורו?
דובר 1: אתה אומר? מה? אתה אומר שרק כשבא זמן איסורו, אז זה נקרא “נשרפים”? אולי.
דובר 2: לא, אומרים… זה לא תלוי בזה. הוא אומר שהרמב”ם… אני לא יודע, הוא מביא שחמץ בפסח הוא כן מן הנשרפים. הוא מביא מרמב”ם כך בפרק ז’ מהלכות שבת. אני לא יודע.
רבינו יונה — אפשר לאכול את הפחם
דובר 2: לא רק זה, רבינו יונה אומר שאפשר גם לאכול אותו. שוב, אם הפחם הוא פשוט לא אכילה, אפשר אפילו לאכול אותו.
דובר 1: מה אומר רבינו יונה? מה, הפחם?
דובר 2: כן.
דובר 1: לא דרך אכילה בכלל.
דובר 2: אוקיי, כן, אפשר לאכול אש, זה לא כלום.
דובר 1: מה השאלה?
שאלה: הנאה בשעת שריפה — בחינת שליא”ס?
דובר 2: כי לא, הבעיה לכאורה היא שכששורפים את החמץ בזמן איסורו, יש לך עכשיו הנאה מחמץ. שוב, השאלה היא רק הדבר הבא. האם יש בחינת שליא”ס? מה ששורפים, האם יש עכשיו הנאה מהחמץ.
דובר 1: ההנאה מהחמץ היא העצים שלך.
דובר 2: ההנאה היא כבר אבל כשזה חם, כשזה כבר נשרף.
דובר 1: צריך לדעת, אוקיי.
דובר 2: למה יש בחינת שליא”ס? כי זה כבר קצת…
הקושיה של הנאה בשעת שריפה
לא, הבעיה לכאורה היא שכששורפים את החמץ בזמן איסורו, יש לך עכשיו הנאה מחמץ.
שוב, השאלה היא רק הדבר הבא, שהפחמים שלו אסורים. מה ששורפים, יש עכשיו הנאה מהחמץ. ההנאה מהחתיכת חמץ, החמץ הוא העצים שלך. ההנאה היא כבר אבל כשזה כבר נשרף. את זה צריך לדעת. אוקיי.
הסבר המגן אברהם — נשרפים לעומת נקברים
למה הפחמים שלו אסורים? לא יודע. יכול להיות שזה קצת קנס, כי נשרף מאוחר. בוא, תעזוב את הקנסות, בבקשה. זו ההנאה. כך משמע קצת במגן אברהם.
לא, הוא אומר שיש כלל שנשרפים אפרן מותר, נקברים אפרן אסור. טוב מאוד, אבל זה על איסורי הנאה. וכך הוא לומד, שחמץ אחר זמנו הוא איסור הנאה. אבל מה ההבדל? כי כל חמץ לפני זמנו אינו איסור הנאה. זו המילה. כי אין איסור הנאה, ממילא כששורפים אותו, עכשיו אין חמץ, עכשיו יש אש. מה שאין כן אחר זמנו הוא איסור הנאה, והכלל של איסור הנאה הוא שאפרן אסור. זה המגן אברהם.
שיטת הרמב”ם לפי המגן אברהם
אבל הוא מביא שהרמב”ם לא סובר שחמץ הוא כמו נקברים. הרמב”ם צריך להיות לו פשט אחר. כל הנשרפים לא יקוברו, ואני לא מבין.
לא, הרמב”ם לומד כן שחמץ הוא כמו נקברים, וממילא אפרן אסור. טוב מאוד. לא קראתי את זה נכון. אה, אה. נקברים זה לא הרבה. אוקיי. נקברים פירושו, נכון, שהאפר אסור. כי אתה לא יכול ליהנות מהאפר. מה שאין כן נשרפים, אחרי ששורפים אותו אפשר להשתמש באפר, כי זה כבר…
הקושיה הקשה על המגן אברהם
אבל זה הם אומרים, אבל זו תמיד הקושיה, מה הפשט שהאפר הוא באמת לא הדבר? האפר הוא כן הדבר. אני לא תופס. אני לא יודע מה הוא אומר. הוא אומר שכששורפים אותו קודם זמנו אין חמץ, זה אש. זה כן, אבל זה מותר כי לא היה איסור הנאה אז. אני לא מבין מה הוא אומר.
אוקיי, בסדר. אני מקווה שאני לא נוגע בהלכה. אוקיי, עכשיו אפשר לראות פרק ד’. הדרכה טובה מאוד.
מהלך להבין את הענין — פחמים כתולדה
הוא פשוט ניסה לומר משהו, אני לא רואה מה הוא אומר. הוא אומר פשוט מה שהוא אומר, שנקברים אפרן אסור. אני לא יודע אם הוא אומר משהו אחר.
החמץ היה באמת היתר. אה, כולו. הפחמים זה כמו… לפחמים לא בא שום זמן איסור, כי מתי הפחמים הוא פחמים. מתי פחם הוא פחם. אבל באמת זה היה מותר בשעה שנעשה פחם, והפחם הוא משהו תולדה של הדבר עצמו. אז הדבר היה מותר, עכשיו זה יציב, כאילו הפחם לא בא עליו זמן איסור על הפחם, אבל אם היה אסור לפני כן הפחם ממנו אסור.
כאילו הפחם הוא משהו יצירה חדשה מהחמץ, צורה חדשה שהחמץ קיבל. אז אם החמץ עצמו היה מותר, הפחם מעולם לא נעשה אסור. אבל אם החמץ היה אסור, הפחם ממנו אוטומטית תולדה של איסור.
המסקנה
זו תולדה, זה כמו נולד, השיער הקטן נולד ממשהו. זו הנאה, אפילו אם זה לא אכילת אוכל, אבל זו הנאה מהחמץ שאתה משתמש בפחמים שלו.
כן, אוקיי, בסדר, אני לא יודע יותר טוב מזה, אני אשתמש בזה ככה, אני יכול ללמוד את זה פשט. אוקיי.