במדבר פרק י (תורגם אוטומטית)

במדבר פרק י: חצוצרות הכסף והמצווה לכל הדורות

הקדמה: היכן מתחיל סיפור המסעות

היום אנחנו קוראים במדבר פרק י. מה שיש לנו בפרק הזה — אפשר להתווכח היכן באמת היה צריך להתחיל הפרק או היכן החלק הזה של הספר מתחיל. אבל אני חושב שכאן מתחיל החלק הבא של הספר, שהוא סיפור המסעות בפועל במדבר. היינו יכולים להתחיל את זה קצת קודם. אני חושב שזה כנראה מתחיל באמצע הפרק הקודם, שם התחלנו לראות את צורת המסעות עם הענן שעולה ויורד ושוכן.

אבל עכשיו יש לנו משהו שממוסגר כמצווה, ובמובן מסוים גם מצווה לדורות, מצווה שתהיה תמיד, לא רק מצווה לעכשיו. אז בניגוד לכל סדר המחנה, סדר המחנות, היכן כל אחד צריך להיות — שאלו מצוות אבל לא מצוות שתמיד ימשיכו, לא מצוות שאנחנו מקיימים תמיד — זו מצווה שלמרות שיש לה מקור מאוד מפורש, מסגרת מאוד מעניינת של מצווה, דווקא בגלל שלמרות שיש לה מקור מאוד מפורש או מסגרת בסיפור הזה, היא מתוזמנת שם מאוד במפורש. מצד שני, גם נאמר במפורש שזו מצווה לדורות, מצווה לתמיד.

אז זה משהו לחשוב עליו למה זה כך. אולי המצווה היחידה שיש לה מסגרת כזו מתחברת כמובן למצוות תקיעת שופר בראש השנה, למרות שזה לא מפורש כאן אבל אפשר להבין שזה מחובר. אז זה מקום אחד שבו אפשר לחבר את זה למשהו חשוב.

הציווי לעשות שתי חצוצרות כסף

ההוראה הבסיסית

אז מה שאנחנו מקבלים זה כך: אנחנו מקבלים ציווי, ה’ מדבר אל משה ואומר לו לעשות שתי חצוצרות, שניים, סוג של חצוצרה או קרן או משהו מכסף, עשה מקשה, אז כולו כסף או שזה סגנון עשייה, יש לנו את זה במלאכת המשכן, אצל המנורה מקשה.

הבנת מקשה: ייצור בחיסור

רש”י תמיד מפרש את זה כלא יציקה, אז לא מסכה, מסכה זה כשיוצקים זהב או מתכת יקרה ומעצבים אותה למשהו, מקשה זה כשעושים את ההפך, מה שנקרא במונחים מודרניים ייצור בחיסור לעומת ייצור מצטבר או ייצור בתוספת. אז מסכה, כשיוצקים משהו, זה נקרא ייצור בתוספת, מוסיפים את החומר לתוך תבנית כלשהי ומייצרים את זה, לעומת ייצור בחיסור שזה כשיש חומר וחותכים ממנו עד שהוא הופך לצורה הרצויה, או מעצבים אותו בעצמו לצורה הזו, וזו כנראה הצורה המועדפת יותר על התורה מסיבה כלשהי, מקשה, בכל אופן, או אולי פשוט זה נחשב חזק יותר או טוב יותר כך.

שני התפקידים של החצוצרות

ועכשיו לחצוצרות האלה יהיו שני תפקידים, שתי מטרות, שתי משימות. אחת היא למקרא העדה, לקרוא את העם על ידי זה, והשנייה היא למסע המחנות, להוביל את המסע, ובאמת שניהם אותו דבר, נכון, לשניהם אותו תפקיד שהוא סוג של אזעקה, להודיע לעם שמשהו קורה, או שמודיעים להם שיתכנסו לאיזו אסיפה, מתכנסים ללמוד תורה או לשמוע ציווי חדש, או שמודיעים שיש מסע עכשיו, אז זה לא באמת הבדל, אלא רק דבר שונה שמכריזים עליו, או שמכריזים למקרא העדה או שמכריזים למסע המחנות. אבל כפי שנראה, יש הבדל באות, הם ייתנו אות שונה בהתאם לשני הדברים האלה.

מערכת האותות: תקיעות שונות למטרות שונות

שתי חצוצרות: כינוס כללי

וזה מה שכתוב, ותקעתם, יתקעו בהן, ישתמשו בחצוצרות האלה, וכל העדה תיוועד אליך, כל הקהילה, אני לא בטוח אם כל העדה פירושו ממש כל אדם, יכול להיות שזה רק משהו כמו, לפעמים העדה פירושה משהו כמו האנשים החשובים, נציגי הקהילה, והם יתכנסו אל פתח אהל מועד, שהיה המקום שנקבע מראש, אז ברור שזה נעשה מראש, קבעו מקום להתכנס, וזה נקרא אהל מועד, שפירושו גם משהו כמו מקום מפגש, אז אולי שם קיימו את האסיפות. עכשיו, אז זו התקיעה הרגילה, זה הסוג הראשון של תקיעה.

חצוצרה אחת: רק מנהיגים

ואז, ואם באחת יתקעו, אז שמענו שיש שתי חצוצרות, ומן הסתם אפשר לשמוע, אפילו מרחוק, או מכל מרחק שהעם היו, שתקעו בשתיהן, אבל אם תוקעים רק באחת, אז לא כולם באים, לא כל העדה, אלא הנשיאים, המנהיגים, ראשי אלפי ישראל, המנהיגים או המפקדים, אפשר לקרוא להם לפעמים, אם אלפי ישראל פירושו כמו חטיבה צבאית, הם יבואו אל משה, זה כינוס קטן יותר, זה לא אסיפה כללית כזו, זו אסיפה של המנהיגים.

תרועה למסע

ואז כתוב, אז זה מקרא העדה, נכון, אנחנו קוראים לזה. עכשיו, יש את התיאור של מסע המחנות, איך עובדת התקיעה בחצוצרות למסע המחנות, אז כתוב ותקעתם תרועה, אם תוקעים תרועה אחת, וזה יכול להיות צליל שונה, כמובן, חז”ל מפרשים תרועה בשופר כסוג צליל שונה, אז הם מבינים את התקעתם כסוג אחד של צליל פשוט ותרועה כצליל מורכב יותר, או שיש, כידוע שכחנו או לא יודעים בדיוק איך לעשות את זה, אבל תרועה כסוג של צליל מורכב יותר, וזה נראה כמו מה שכתוב כאן, כי כתוב אחר כך תקעו ולא תריעו, זה חוזר על עצמו, להקהל, להתכנסות, רק תקיעות, סוג של צליל פשוט, או שאפשר לפרש פשוט כהשמעת קול, סתם הצליל, ואז תרועה כשיש סוג של הרחבה, סוג של מורכבות בצליל.

סדר אותות המסע

ולכן יש, זה הצליל שעשו, זה יהיה סימן למסע המחנות, למסע, וכל אחד, ואז מתואר איך תהליך המסע נבנה, מונהג על ידי התרועות האלה, אז יש תרועה אחת, ואז המחנות שחונים בקדמה, קדמה מזרח, במזרח ייסעו, הם הראשונים, ואז התרועה השנייה, ואז המחנות שחונים מימין, או דרום, בדרום, ייסעו, וזה חוזר על עצמו, תרועה יתקעו למסעיהם, ולהקהל תקעו ולא תריעו, ואין לנו עדיין כאן את שני המחנות הבאים, או את המשכן שהולך אחריהם, נראה בחלק הבא, בחלק הבא של הפרק, יש תיאור מלא של כל ארבעת או חמשת חלקי המסע, אבל כאן נראה שזה פשוט, אולי אפשר להבין בעצמנו שאחר כך יעשו עוד תרועה, או שברגע שכולם ראו את שני הראשונים יוצאים, הם הולכים בעקבותיהם, הם לא צריכים תרועה בשביל זה.

הכהנים כתוקעים

עכשיו יש הערה, מי הוא התוקע, מי הוא המשמיע את הקול, זה בני אהרן, זה הכהנים, זו המשימה שלהם, אז מעניין, יש להם תפקיד נוסף הזה, למרות שזה לא כמו עבודת הקודש, זה לא קשור למשכן, לכאורה, זו המשימה שלהם לתקוע בשופר, וזה יהיה לדורותיכם, זה יעבוד, זה יהיה חוק לעולם לדורותיהם.

היישום הנצחי: מלחמה וחגיגה

בעתות מלחמה

ומה יהיה החוק? כתוב כך, כשתהיה מלחמה, אז כאן אפשר לדמיין שהכל קשור למלחמה, מכיוון שפירשנו את כל סיפור המחנה כהכנה למלחמה, והתקיעות האלה, גם כן, צריכים אזעקה לכנס את הצבא, להתאסף, או לכינוס, או למסע, שהוא בעצם מלחמה, אז אומרים שזה לא יהיה רק כאן עכשיו, זה יהיה בכל מקום, תהיה מלחמה בארצכם, על הצר הצורר אתכם, כל אויב שיהיה, תתקעו בחצוצרות.

אבל כאן יש משהו חדש שנוסף, כתוב, ונזכרתם לפני ה’ אלהיכם ונושעתם מאויביכם, אז כאן נראה שהתקיעה הזו היא לא רק דבר מעשי, כפי שהיינו מבינים עד עכשיו, אלא יש לה היבט טקסי, או היבט תפילתי, שגם גורם לכך שייזכרו על ידי הקב”ה, או לפני הקב”ה, וייוושעו מאויביהם. ואולי זו גם הסיבה שזו משימת הכהנים, לכן הכהנים הם אלה שצריכים לעשות את זה, כי הם האחראים על התפילה, על דברים שקשורים לקבלת ברכת ה’ למה שהם עושים.

בימי שמחה

ורואים דבר נוסף, שזה לא רק לעתות מלחמה, זה גם לעתות שמחה. וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם, בימי שמחה, לא נותן תאריך מפורש מתי, או מועדים, שהם ימי שמחה קבועים, נכון? אנחנו מניחים שהכוונה לימים טובים, ובראשי חדשיכם, ראש חודש, תתקעו בחצוצרות, על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם, על הקרבנות שלכם, על העולה, או על השלמים, שהם הקרבנות העיקריים, וגם והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם.

פירוש הממד המעשי והטקסי

פירוש אבן עזרא ליום שמחה

עדיין אפשר לפרש את אלה גם כבעלי השפעה מעשית כלשהי, מהסיבה שראשית, אפשר להבין דבר אחד שאבן עזרא אומר, שיום שמחה הזה יכול להיות פשוט היום שבו יוצאים, כשחוזרים בניצחון מהמלחמה. אז ביום הצרות שמתואר שם כיציאה למלחמה, אפשר להבין שיום שמחה הוא פשוט החזרה מהמלחמה, שזה כנראה גם, כלומר, במציאות אנחנו גם רואים שכל המועדים, הימים הטובים הקבועים, הם בעצם ימים שבהם חזרנו ממלחמה, כמו במובן מסוים פסח, או החגים המאוחרים יותר ברורים יותר, חנוכה ופורים, שלא מוזכרים בתורה, אבל גם להם אותו מבנה, שניצחנו מלחמה, או סוג של מלחמה, ולכן הכרזנו על כך.

התפקיד המעשי של הכרזות החגים

או אפילו מועדים, גם אם הם זמן קבוע, פשוט שלוש פעמים בשנה, יש לנו מועד, עדיין יש צורך להכריז על זה, נכון, זה פשוט כינוס, זה עוד מקרה של כינוס. אז אפשר להבין את שני הדברים האחרונים האלה, שהם הדורות, כעוד שני מקרים של תקיעה.

ההבחנה הרגשית: תרועה מול תקיעה

ואפשר לראות את ההבדל בין תרועה לתקיעה, נכון, התרועה, שהיא למסע המחנות, שהיא למלחמה, אז תרועה היא, מכאן אנחנו מקבלים את הרעיון של תרועה, יש צליל יותר עצוב או יותר רציני, כי זו ההכנה למלחמה, ואז השמחה, שהיא התקיעה, ושם יש תקיעה, וזה כמו למקרא העדה, שהוא אירוע שמח, זה לא אירוע מפחיד, זה לא אירוע מתוח.

ראש חודש כהכרזה

ואז אפשר גם להבין שאלה, בחגיגה לחג, גם צריך לקרוא לעם, כמו שצריך לדעת אם הם באים, אז אפשר להבין את זה באותו אופן, למרות שכתוב כשתוקעים אותם, והיו לכם לזכרון, שזה שוב מוסיף את מה שאנחנו קוראים הממד האנכי כאן, הממד האלוקי, עדיין יכול להיות שיש לזה את התפקיד הפשוט הזה, גם ראש חודש אפשר להבין כסברא פשוטה, שתקיעת השופר בראש חודש, וזה פשוט, נראה שזה רק כדי להודיע לאנשים שזה ראש חודש, מכיוון שראש חודש הוא דבר שהעם צריכים לדעת, בית הדין מחליט שזה ראש חודש, לפחות כך אנחנו יודעים מחז”ל, זה לא כתוב בפסוק, אבל יכול להיות שזה רמוז כאן עם התקיעה, ולכן צריך להודיע לכולם שזה ראש חודש, וזה קובע את התאריכים לחגים הבאים.

ואז יש סיום, יש

משמעות התקיעה כחגיגה

ואז השמחה, שהיא התקיעה, ושם יש תקיעה, וזה כמו מקרא קודש, שהוא אירוע שמח. זה לא אירוע מפחיד. זה לא אירוע מתוח. ואז אפשר גם להבין שאלה, בחגיגה לחג, גם צריך לקרוא לעם. כמו, צריך לדעת אם הם באים. אז אפשר להבין את זה באותו אופן, למרות שכתוב, שזה שוב מוסיף את מה שאנחנו קוראים הממד האנכי כאן, הממד האלוקי. עדיין יכול להיות שיש לזה את התפקיד הפשוט הזה.

גם ראש חודש, אפשר להבין כסדר ומשנה, שתקעו שופר בראש חודש. ונראה שזה פשוט כדי להודיע לאנשים שזה ראש חודש, מכיוון שראש חודש הוא דבר שהעם צריכים לדעת, בית הדין מחליט שזה ראש חודש, או לפחות כך אנחנו יודעים מחז”ל. זה לא כתוב בפסוק, אבל יכול להיות שזה רמז כאן עם התקיעה. ולכן צריך להודיע לכולם שזה ראש חודש, וזה קובע את התאריכים לחגים הבאים.

אז, ואז יש סיום. יש חתימה בזה, אני ה’ אלהיכם, כמו פרשיות רבות בויקרא ובמדבר.

סיפור המסעות מתחיל

עכשיו יש לנו, אחרי כל ההלכות, אז זו הסיבה, זה עוד מקום שבו אפשר להתחיל את הסיפור אם רוצים. אחרי כל ההלכות, יש לנו את ההתחלה בפועל של המסע שלהם. המסע הראשון, המסע הראשון, וזה נותן לנו תאריך, השנה השנייה, החודש השני, העשרים לחודש. אז חמישה ימים אחרי פסח. אחרי פסח שני, נעלה הענן, הענן עלה מעל המשכן, והעם נסעו אחריו ממדבר סיני. הלכו למדבר פארן, וזה המסע הראשון שלהם, על פי ה’ ביד משה.

וזה נותן לנו, בניסיון הראשון, כמובן, אנחנו לא מקבלים את החזרה הזו לכל אחד. אבל בפרשת מסעי, אנחנו מקבלים משהו כמו ארבעים או ארבעים ושתיים תחנות שונות שעשו. אנחנו לא מקבלים את הפירוט הזה לכל אחת. אבל לראשונה, אנחנו מקבלים את כל התהליך המדויק. וכשקוראים את זה, זה בניגון, לקרוא את זה בניגון ושירה, כי שוב, אני חושב שזה שירי, זה לא מוסיף מידע, זה רק מוסיף את השירה של החגיגה הגדולה, כאילו הם באמת מתחילים לנסוע.

הסדר המפורט של המסע הראשון

דגל מחנה יהודה — המחנה המזרחי

יש לנו דגל מחנה יהודה, שמונהג על ידי נחשון בן עמינדב, יחד עם יששכר, עם נתנאל בן צוער, יחד עם זבולון, אליאב בן חלון.

רכיבי המשכן נוסעים

ועכשיו יש לנו את תהליך המשכן, נכון? אז דיברנו על כך שבמשכן היו גרשון ומררי, שהיו מופקדים, בהתאמה, על חלקי העץ, החלקים הקשיחים של המשכן, והחלקים הרכים של המשכן, אפשר לקרוא להם, הבדים, היריעות. ואז קהת, שמופקד על הכלים, החלקים הפנימיים של המשכן.

אז קודם כל, השלב הראשון הוא שהמשכן מפורק, וגרשון ומררי נוסעים איתו, עם העגלות שלהם, שדיברנו עליהן קודם. ואז, אז זה ראשון, נכון? ראשון, המחנה הראשון הוא דגל מחנה יהודה, זה הקדם [מזרח], שדיברנו עליו, הם הולכים ראשונים. אחר כך המשכן, מספר שתיים.

דגל מחנה ראובן — המחנה הדרומי

ואז דגל מחנה ראובן, שהוא תימנה [דרום], בצד ימין, בדרום, עם אליצור בן שדיאור, הנשיא של ראובן, עם שמעון, שלומיאל בן צורישדי, עם גד, אליסף בן דעואל.

קהת נוסעים עם הכלים

ואז אחרי השני, קהת, שנושאים את המשכן כאן, הכוונה כלי המשכן, נוסעים. ואז נאמר, במילים אחרות, אפשר להבין שהסיבה שזה חולק לשני שלבים, כלומר, בני גרשון ומררי נוסעים עם מבנה המשכן, שלב אחד לפני, בני קהת באים אחרי הקבוצה הבאה של אנשים עם כלי המשכן, כך שכשהם מגיעים לתחנת החנייה שלהם, אז בני גרשון ומררי כבר יקימו את המשכן. ואז עד שהקהת מגיעים, יהיה משכן שבו אפשר להכניס את כלי המשכן.

דגל מחנה אפרים — המחנה המערבי

טוב, ואז יש לנו את השלישי, דגל מחנה בני אפרים, נוסעים עם אלישמע בן עמיהוד, יחד עם מנשה, עם הנשיא שלהם גמליאל בן פדהצור, יחד עם בנימין, אבידן בן גדעוני.

דגל מחנה דן — המאסף

ואז האחרון הוא בני דן מאחור, והכתוב נותן לנו כותרת, מאסף לכל המחנות, המאסף של כל המחנות, אז אפשר להבין שמשהו כמו בני מחנה דן, שיש כאן, זה נקרא החלוץ והמאסף, נכון? אלה תפקידים ספציפיים בתוך מחנה שנוסע. אז האנשים הראשונים יש להם תפקיד מסוים והאמצע הוא כמו הגוף המרכזי. ואז המאסף מאחור יש לו את התפקיד לטפל במה שהמאסף מטפל בו. זה נקרא מאסף לכל המחנות, ורש”י אומר, כמו, אנשים שאיבדו משהו, הם היו מוצאים אותו. במילים אחרות, זה מגן על העורף שלהם.

ויחד עם הנשיא שלהם, אחיעזר בן עמישדי, יחד עם אשר, עם פגעיאל בן עכרן, יחד עם נפתלי, עם אחירע בן עינן, אלה מסעי בני ישראל, לצבאותם ויסעו.

הדו-שיח עם חובב/יתרו

עכשיו, יש שניים מעניינים, או שלושה דברים מעניינים עדיין בפרק הזה. אחד הוא דו-שיח מעניין בין משה לחותנו, חובב, בן רעואל. כמובן, שם חדש. שמענו עליו בפרשת יתרו, שמו היה יתרו. כאן, שמו חובב, בן רעואל.

ומשה מבקש ממנו לנסוע איתם. הוא אומר, אנחנו הולכים לנסוע למקום שה’ הבטיח לנו, שאמר לנו ניתן אותו לכם. בוא איתנו והטבנו לך, כי ה’ הבטיח לנו טוב. וחותנו אומר, לא, לא אלך, אלא אל ארצי ואל מולדתי אלך.

ומשה שוב מתחנן אליו, אל נא תעזוב אותנו, כי על כן ידעת חנותנו במדבר. במילים אחרות, נראה שיתרו היה מדריך השטח שלהם במדבר. למדנו גם בפרשת שמות, משה היה לוקח את צאן יתרו אחר המדבר. נראה שאלה היו מקומות שהמדיינים, או האנשים, יתרו היה מנהיג מסוג כלשהו, מדייני, כהן מדין, נכון? כהן מדין בוודאי ידע איך לנווט וכדומה.

אז הוא אומר, איפה שיתרו ואני, אתה תהיה לנו לעיניים, במילים אחרות, תהיה מדריך עבורנו. ואם תלך איתנו, הוא הבטיח להם, הטובה אשר ייטיב ה’ עמנו והטבנו לך, הטוב שאלוקים נותן לנו, ניתן לך טוב.

התעלומה של הסיום

הכתוב לא נותן לנו את הסיום של הדו-שיח הזה. כמובן, בפרשת יתרו, נאמר במפורש שיתרו, שאולי היה או לא היה אותו אדם כמו חובב, הלך הביתה. וילך לו אל ארצו, כאן, נראה שהוא נשאר. וגם בספר יהושע, נראה שבני חובב, חותן משה, נאמר עליהם במפורש שהם מקבלים את חלקם. אז הוהטבנו לך הזה, מה שמשה הבטיח לו חלק בארץ, התקיים בספר יהושע. אז לא ברור מה הסיפור עם הדו-שיח הזה. יש כאן איזו תעלומה.

הארון נוסע לפנים — קושי

אחר כך יש לנו דיווח. הם נוסעים מהר ה’, ממדבר סיני, נכון, דרך שלושה ימים. הארון נוסע שלושה ימים לפניהם. זה סוג נוסף של קושי כי לפני רגע, היו לנו בני קהת, שהם אלה שנושאים את הארון, והמשכן, כמו שנאמר כאן, נוסע באמצע. ופה, פתאום, הם נוסעים שלושה ימים קדימה. אז יש כאן עוד תעלומה או שאלה לגבי מה שקורה. וענן ה’ עליהם ביום בנסעם, עוד, איך זה בדיוק מתחבר עם המשכן וכדומה? זו שאלה נוספת.

הכרזותיו השיריות של משה

עכשיו, יש לנו את הסיום. ואני חושב שככה צריך לקרוא את כל אלה, הפרקים הבאים, הפרשיות הבאות יש בהן דברים כאלה. הם כמו דיווחים מקוטעים במקצת על המסעות במשכן, במדבר, על המלחמות שהיו להם, על מה שקורה. אין לנו תיאור מלא של זה. זו הסיבה שאמרתי בתחילת ספר במדבר, שיש סיפור של מלחמות משה והמדבר בדרך לארץ ישראל, שנראה שאינו חלק שלם מהסיפור שאנחנו מכירים. חסר לנו משהו. חסר לנו הנרטיב הבסיסי של הסיפור. נראה שזה לא חשוב.

בכל מקרה, אנחנו מקבלים דיווח שירי, דיווח מאוד שירי. ואנחנו אומרים את זה, כמובן, כשמגביהים את התורה. אף נאמר, וכשהארון היה נוסע, אז למשה היו שתי אמירות, שתיים שיריות, שתיהן כתובות במשקל של שירה.

כשהארון נוסע

כשהארון נוסע, משה אומר, קומה ה’. אז זה כמו שה’ מיוצג בארון, קם, ויפוצו אויביך, ואויביו מתפזרים, וינוסו משנאיך מפניך.

כשהארון נח

ובנוחו יאמר, כשהארון חוזר למקומו או יושב בחזרה, משה אומר, שובה ה’. אז נוח, ה’, או משהו כזה, חזור, רבבות אלפי ישראל, יחד עם רבבות אלפי ישראל, עם צבאות ישראל, שעכשיו נחים.

אז זה מראה איך הארון, עם דיבורו של משה, מוביל את המלחמות, והם מתחילים ועוצרים את הנסיעה והחנייה של המשכן, של המדבר. אז זה הפרק הזה.