סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור – ספר פרדס רמונים: חמש כנגד חמש והמבנה של עשר הספירות
—
חזרה: עשר ספירות, עשר אצבעות
ספר יצירה אומר: „עשר ספירות בלימה, מספר עשר אצבעות, חמש כנגד חמש, וברית יחיד מכוונת באמצע.” הרמ״ק פירש שהפסוק „מי מדד בשעלו מים” הוא רמז שהקב״ה ברא את העולם ב„אצבעותיו” – רמז לעשר הספירות.
השאלה היתה: לאדם יש עשרים אצבעות (עשר בידיים, עשר ברגליים) – מדוע לא עשרים ספירות? ואם אומרים שהעשר השניות (של הרגליים) הן רק „העתק” מהראשונות, אפשר גם לומר שהיד השמאלית היא העתק מהימנית, ויהיו רק חמש! על כך עונה ספר יצירה: הברית ש„מכוונת באמצע” הופכת את שתי הידיים לסט אחד – היא מאחדת את שתי החמישיות לעשר שלמה. אבל העשר של הרגליים נשארת אכן כפילות/העתק.
—
שני פירושים ל„חמש כנגד חמש” בספירות
אצל אדם „חמש כנגד חמש” – חמש אצבעות כנגד חמש. אבל בספירות, מה פירוש „חמש כנגד חמש”? הרמ״ק מביא שני פירושים ממפרשי ספר יצירה (הראב״ד ואחרים), ואחר כך מביא פירושו השלישי שלו.
—
פירוש א׳ – שתי רמות של ספירות (חמש עליונות כנגד חמש תחתונות)
הספירות מתחלקות לשתי קבוצות של חמש:
– חמש עליונות: כתר, חכמה, בינה, גדולה (חסד), גבורה – „לנהל עליונים”
– חמש תחתונות: תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות – „לנהל תחתונים”
הראב״ד על ספר יצירה מפרש ש„העליונות כמין נפש והתחתונות כעין גשם.”
עמדת הרמ״ק כלפי פירוש זה
הרמ״ק מסכים רק חלקית. הוא מקבל שאפשר לחלק את הספירות לשתי קבוצות, אבל הוא אינו מסכים עם הביאור של „לנהל עליונים” ו„לנהל תחתונים” – שקבוצה אחת מטפלת ב„דברים מושכלים” והאחרת ב„דברים מוחשים”. בשער כ״ג פרק י״ג הוא אומר במפורש שכל ספירה קשורה לכל – אי אפשר לומר שספירות מסוימות הן רק לעניינים עליונים ואחרות רק לתחתונים.
ראיות מהזוהר שאפשר לחלק לשתי קבוצות
ראיה א׳ – תפילין: הזוהר אומר שתפילין של ראש (עם ארבע פרשיות) מקבילות לארבע הספירות העליונות: חכמה, בינה, גדולה, גבורה. ותפילין של יד מקבילות ל: תפארת, נצח, הוד, יסוד. זה יוצא ארבע וארבע, כאשר כתר למעלה מהכל ומלכות למטה מהכל.
[הערת אגב: הרמ״ק עושה הגהה שצריך להבין את הזוהר, כי במקומות אחרים הזוהר אומר שארבע הפרשיות מקבילות לארבע אותיות של שם הוי״ה, שלא מתאים בדיוק לחשבון זה.]
ראיה ב׳ – שתי מרכבות בתיקוני זוהר: תיקוני הזוהר מדבר על שתי מרכבות – מרכבה עליונה ומרכבה תחתונה. זה פותר את הבעיה כיצד לחבר את ארבע החיות/פנים של מרכבת יחזקאל עם עשר הספירות:
– מרכבה עליונה: אדם = חכמה, נשר = בינה, אריה = חסד, שור = גבורה
– מרכבה תחתונה: אדם = תפארת, אריה = נצח, שור = הוד, נשר = יסוד
כתר כולל הכל למעלה, מלכות כוללת הכל למטה.
הבעיה עם ה„ברית” לפי פירוש זה
אם „חמש כנגד חמש” פירושו חמש ספירות עליונות כנגד חמש תחתונות, מתעוררת בעיה עם „ברית יחיד מכוונת באמצע”:
1. כבר השתמשנו בכל עשר הספירות – ה„ברית” היתה ספירה אחת עשרה, שלא קיימת.
2. מדוע צריך „מכריע” בין עליון ותחתון? בין ימין ושמאל מובן שצריך משהו לתאם. אבל בין „למעלה” ו„למטה” מוזר לומר שצריך מכריע.
תירוץ הרמ״ק: תפארת היא ה„ברית”
תפארת היא הברית. תפארת היא הראשונה מחמש הספירות התחתונות לפי חשבון זה. היא עומדת „באמצע” כי היא מחברת את העליונות עם התחתונות:
– כלפי מעלה תפארת עולה דרך שלושה שורשים – בכתר, חכמה ובינה
– תפארת מכרעת בין חסד וגבורה (ה„זרועות”)
– כלפי מטה תפארת מביאה אל נצח, הוד, יסוד, מלכות
„באמצע” פירושו אם כן: בין עשר האצבעות (שתי קבוצות של חמש) תפארת היא המכרעת.
מדוע נקראת „ברית”?
המילה „ברית” פירושה חיבור בין שני דברים – תפארת מחברת את הספירות העליונות עם התחתונות.
יש שאלה האם ספר יצירה אומר „יחיד” או „יחוד”. הרמ״ק מעדיף את הלשון „ברית יחוד” – דרך הברית בא יחוד, „שיקשור הדבר ויהא חתיכה יחידה” – היא קושרת יחד ועושה חתיכה אחת שלמה.
[הערת אגב: „ברית מילה” – החיתוך – דווקא יוצר חיבור. הפרדוקס: חיתוך יוצר חיבור. „כריתת ברית” פירושו חיתוך – מדוע צריך לחתוך? אולי זה קשור לכך שחותכים את החלק העליון מהתחתון, אבל זה לא ברור. בשער ט׳ (שער המכריע) נדון יותר ענין הברית וההכרעה.]
—
„מילת לשון” – בינה או תפארת?
יש מפרשים שמפרשים „מילת לשון” שזה בינה. הראב״ד על ספר יצירה גם מפרש ש„לשון” פירושו בינה. אבל הרמ״ק אומר „לפי דרכינו” פירושו תפארת. הסברא: לא כתוב סתם „לשון” (שהיה אכן פירושו בינה), כתוב „מילת לשון” – זה פירושו הקול או הדיבור שיוצא מהלשון, לא הלשון עצמה. הלשון עצמה היא בינה, אבל מה שיוצא מהלשון – זה תפארת.
קול = תפארת, כולל מים, אש, רוח
„קול” כולל שלוש בחינות: מים, אש, רוח – שפירושם חסד, גבורה, תפארת. בספר יצירה כתוב „קול רוח ודבר” – „קול” פירושו תפארת, שיוצא מבינה, וכולל מים (חסד), אש (גבורה), רוח (תפארת). הרוח מכריע בין מים ואש, בין חסד וגבורה. לכן זהו ה„קול”, ה„מילת לשון” שיוצאת מהלשון.
[הערת אגב: „כך עובדים בקבלה – כך הוא נעשה חבר שלך: ‚אתה כבר יודע, ידיעה.’”]
העיקר: תפארת אינה ספירה אחת עשרה
אם „מילת לשון” היה פירושו האיבר (הלשון הפיזית), זה היה דבר אחד עשר מתווסף לעשר האצבעות – וזה לא נכון. אבל מכיוון ש„מילת לשון” פירושו הקול (תפארת), זה לא אחד עשר נפרד, אלא המכריע שמחבר את שתי קבוצות החמש.
לשון הרמ״ק
„עיקר המכריע הוא הקול, שהוא התפארת, בסוד אלי יוסר לבינה, שהוא הלשון, שהוא השופר, שמשם יוצא הקול כולו מאויר המשובח, שהוא בחינת התפארת העולה בין שני הלשונות, מכריע בין גדולה לגבורה, המורה על קו חמש עליונות וחמש תחתונות.”
כלומר: תפארת היא כמו שופר – בינה היא השופר (הכלי), והקול שיוצא הוא תפארת. תפארת עומדת בין „שני הלשונות” (שני צדדים), מכרעת בין גדולה (חסד) וגבורה, ומורה על הקו בין חמש עליונות וחמש תחתונות.
[הערת אגב: כל הכינויים – לשון, שופר, קול – הם מונחי קבלה „בסיסיים”, אבל איך הם מתחברים לפשט המשנה בספר יצירה לא פשוט. המשנה אומרת דבר פשוט מאוד – עשר אצבעות עם לשון באמצע – והרמ״ק הופך את זה למורכב מאוד עם עשר ספירות, תפארת כלשון, קול, שופר וכו׳. „הוא רוצה לומר פשט, לא דרש.”]
„מילת מאור” – ברית מילה
„מילת מאור” פירושו ברית מילה. „מאור” הוא מלשון „מהר” (כמו בפסוק „כמער איש על לבועה שלא”) – מלשון ערווה. זה סובב סביב היחוד בין עשר אצבעות הרגליים, שבו ברית המילה היא הנקודה המיוחדת.
ראיה מפרק ו׳ של ספר יצירה
בפרק ו׳ כתוב במפורש: „כרת לו ברית בין עשרת אצבעות רגליו וזו ברית מילה, ובין עשרת אצבעות ידיו וזו ברית לשון.” ברגליים נקראת „ברית מילה” ובידיים נקראת „ברית לשון”. משם לקח הרמ״ק את הפירוש של „מילת לשון”.
—
פירוש ב׳ – חמש ספירות לימין וחמש לשמאל
הרמ״ק מביא פשט טוב יותר ממפרשים אחרים שמתאים יותר לזוהר במקומות רבים. הפשט: יש חמש ספירות הנוטות לימין (חסד) וחמש ספירות הנוטות לשמאל (דין):
חמש לימין: כתר, חכמה, גדולה (חסד), נצח, תפארת.
חמש לשמאל: בינה, גבורה, הוד, יסוד, מלכות.
הסברים לחלוקות הפחות פשוטות
חלק מהחלוקות פשוטות: חכמה, גדולה, נצח הן בבירור קו ימין. כתר הוא לגמרי למעלה, ממילא יותר חסד. אבל חלק צריכות הסבר:
– תפארת – למרות שהוא עומד באמצע (הוא מכריע), הוא נוטה מעט לכיוון חסד, יותר עם הצד הימני. לכן מונים אותו בין החמש של ימין.
– בינה – לכאורה בבינה עצמה אין דינים. התירוץ: לא מסתכלים רק על מה שקורה בספירה עצמה, אלא מה המקור. בינה היא המקור של הדין, למרות שבה עצמה אין דין ממש.
– הוד – עומד בצד שמאל, והוא בכלל ענין של „קיום המשפיע” – זה פשוט.
– יסוד – גם הוא מכריע (עומד באמצע), אבל הוא יותר נוטה לשמאל. הרמ״ק מביא תיקונים שאומר: „צדיק (=יסוד) נוטל משמאלא” – הוא מקבל מהצד השמאלי, בעוד שתפארת „נוטל מימין” – הוא לוקח מהצד הימני. ראיה נוספת: „צדיק נוטל לשמאלא – יצחק קץ חי”. יצחק הוא גבורה (צד שמאל), ו„קץ חי” – חי הוא יסוד. יסוד קשור לצד השמאלי.
– מלכות – היא לשמאל כי היא נקראת „מדת הדין הרפה” (דינא רפיא) – מדת דין חלשה.
ענין שני המכריעים
קושיה: אם מטרת המכריע היא להכריע בין ימין ושמאל, מדוע צריך שני מכריעים (תפארת ויסוד)? הרמ״ק אומר שהוא ידבר יותר על כך בשער המכריעים, אבל יסוד התשובה הוא: יש שני סוגי מכריעים – אחד שהוא יותר מכריע (תפארת, נוטה לימין) ואחד שהוא יותר מקל (יסוד, נוטה לשמאל). בכך שמונים את המכריעים עצמם כחלק מימין או שמאל, יוצא בדיוק חמש כנגד חמש, ולא אחת עשרה.
הדוחק בפשט זה
הרמ״ק עצמו מודה שהפשט מעט דחוק. ספר יצירה מדבר על „חמש כנגד חמש, וברית יחיד מכוונת באמצע” – חמש אצבעות כנגד חמש אצבעות, עם הברית באמצע – שנראה כמו אחד עשר דברים, לא עשרה. פתרון הרמ״ק: „ברית יחיד” הוא עצמו אחד מהעשרה – הוא כבר נכלל באצבעות. האצבעות הן רק רמז, לא המבנה העיקרי.
קשר לכתבי האריז״ל
המבנה של חמש כנגד חמש נמצא הרבה פעמים בזוהר ובכתבי האריז״ל. האריז״ל מדבר לעתים קרובות על חמש חסדים וחמש גבורות, וגם על ה׳ עליונות כנגד חמש ספירות תחתונות, עם חשבונות שונים. כל זה נובע מהמשנה בספר יצירה „חמש כנגד חמש”. רק שהאריז״ל מחשב את זה הרבה פעמים אחרת – לא תמיד באותו אופן.
[הערת אגב: שאלה יסודית: ספר יצירה עצמו אומר „עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה” – יש עשר, לא אחת עשרה. ואותו ספר יצירה אומר „חמש כנגד חמש וברית באמצע” – שנראה כמו אחת עשרה! מה ספר יצירה עצמו חשב? כל הפשטים הם על איך לפתור את הבעיה על ידי אמירה שהברית היא כבר אחת מהעשר. אבל לספר יצירה עצמו זו בכלל לא בעיה – להיפך, ספר יצירה מנסה להראות איך כל הדברים השונים מסתיימים ביחוד, בדבר אחד. זה ענין „ועודן יחוד” – כמה משניות בפרק א׳ מסתיימות בענין היחוד.]
[הערת אגב: המבנה של ספר יצירה עצמו של הספירות לא מתאים לגמרי למבנה של הזוהר. הרמ״ק הוא „סוג של אדם שהכל צריך להתאים למבנה אחד” – הוא דוחף הכל למסגרת של הזוהר. אבל אפשר לטעון שלספר יצירה יש פשט משלו. ענין איך אצבעות היד מקבילות לספירות – מה ההבדל בין אצבע אחת לאחרת? – נשאר שאלה פתוחה.]
—
הביטוי „עשר ולא תשע” – האם זה דיוק?
הביטוי „עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה” בכלל אינו דיוק מיוחד שצריך דווקא לפרש על ספירות, כי ספר יצירה משתמש באותו סגנון גם בדברים אחרים. למשל, בשבע כפולות כתוב „שבע ולא שש, שבע ולא שמונה” (פרק ד׳). בשתים עשרה פשוטות לעומת זאת לא רואים ניסוח כזה – אולי זו מחלוקת גרסאות. העיקר: לא צריך לדחוק הכל לביטוי אחד זה.
מושג „יחיד” בפרק א׳
כשמסתכלים על כל פרק א׳, רואים שהמילה „יחיד” חוזרת כל הזמן: משנה ג׳ מסתיימת ב„ברית יחיד באמצע”; משנה ה׳ מסתיימת ב„עודן יחיד מלך נאמן מושל בכולם”; משנה ז׳ מסתיימת ב„שאדון יחיד ואין לו שני, ולפני אחד מה אתה סופר”. לפחות שלוש משניות מדברות על המושג שזה עדיין אחד בכל העניין. זה הפשט של „ברית יחיד” – זה הופך את הכל לאחד. כן, יש חמש כנגד חמש, אבל אחד מנהיג את כולם.
סיכום הפשט השני
הרמ״ק גם גילה שאין שותפות (פרטנרשיפ) בין שתי קבוצות של עשר – השותפות היא רק בין שני המחנות של חמישה כנגד חמישה, ותו לא.
שני המושגים – (1) חמש ספירות עליונות כנגד חמש תחתונות, ו-(2) חמש ימניות כנגד חמש שמאליות – קיימים אצל המקובלים המאוחרים. אולי לא בדיוק באותו סדר, אבל שניהם מאוד פופולריים.
—
פירוש ג׳ – פירושו של הרמ״ק עצמו: חמש הכרעות של תפארת
הרמ״ק מביא עוד פירוש משלו. הוא אומר ש„חמישה כנגד חמישה” פירושו בכלל לא חמש אצבעות כנגד חמש האצבעות האחרות. הוא יוצא לגמרי מהפשט. „חמישה כנגד חמישה” פירושו „נושא המנין עשר” – הוא מדבר על חמש הכרעות (מכריעים). הוא עוזב את נושא עשר הספירות / עשר האצבעות, ומתחיל לדבר על חמש מכריעים בין דין וחסד.
היסוד: תפארת הוא המכריע בין חסד וגבורה, אבל זה קורה בחמש דרכים שונות:
1. תפארת כשהוא עולה לחכמה ובינה – אז הוא נקרא דעת. דעת אינה ספירה נפרדת, אלא תפארת כשהוא עומד בין חכמה (שורש החסד) ובינה (שורש הגבורה) ומכריע ביניהם.
2. תפארת בין גדולה (חסד) וגבורה – זה הפשט הפשוט והמוכר, שתפארת מכריע בין חסד וגבורה במדרגתם עצמם.
(שלוש ההכרעות הנוספות מפורטות בהמשך.)
—
הזוהר על „ויקרא אלהים לרקיע שמים” – הכנסת אורחים לקטע זוהר
הרמ״ק מביא קטע זוהר להאיר את הענין. הזוהר אומר: „רקיע שמים דא אמצעיתא דתפארת” – רקיע שמים הוא תפארת, שעומד בין ימין (חסד) ושמאל (גבורה), וכולל את שניהם. „ויהי ערב ויהי בוקר” – ערב הוא יצחק/גבורה, בוקר הוא אברהם/חסד, וה„עמוד למציאות” (תפארת) עומד ביניהם. „ויקרא אלהים” – בינה (אלהים) הולידה את תפארת, והוא „שמים” שהוא בין ערב ובוקר.
דרך הלימוד של הרמ״ק – „הכנסת אורחים” לקטע זוהר
כאן מתגלה יסוד בסיסי בשיטת הלימוד של הרמ״ק, שלמד מרבי יצחק אבן לטיף: כשמגיע דבר תורה, צריך לתת לו „הכנסת אורחים” – כלומר, צריך לטפל בו בכבוד וללמוד אותו ביסודיות. הרמ״ק עושה „הכנסת אורחים” לקטע הזוהר: הוא מציג רשימת קושיות:
– מהו „ויקרא אלהים”?
– איך יודעים ש„אלהים” הוא בינה?
– מהו „אמא” / „חלק אמא דבינה”?
– מהו „אמיתת המציאות”?
– מה פירוש „בין ימין ושמאל”?
– מה לומדים מ„ערב ובוקר”?
במבט ראשון כל התשובות כבר ידועות – כבר יודעים שתפארת הו
א בין חסד וגבורה. אם כן למה הזוהר צריך לומר את זה?
היסוד: כשהרמ״ק לומד משהו והוא כבר יודע מה כתוב שם, הוא שואל: „איך יכול להיות שהזוהר אומר לי מה שאני כבר יודע? למה הוא צריך לומר במפורש דבר שכבר ידוע? אלא מאי – הוא אומר משהו עמוק יותר.” מי שכתב את זה גם ידע שאתה יודע. אולי יש עוד משהו שאתה עדיין לא יודע.
[הערת אגב: אפשר לדחות את זה ולומר: „בוודאי הוא יודע, למה אתה שואל קושיות?” אבל אם לא לומדים כך, הופכים ל„very boring person” – „כן, אני יודע, אני יודע.” האמת היא שהקושיות אולי „מזויפות” על פני השטח, אבל צריך ללמוד לאחור – אחרי התירוץ רואים שהמילים עושות עוד יותר סנס מקודם. זה ממש כמו „close reading.”]
—
כלל הרמ״ק על כינויים: לעולם לא שתי מילים לאותו דבר
לרמ״ק יש כלל יסודי (הוא אומר זאת במפורש בשער הכינויים): לעולם אין שתי מילים לאותו דבר בדיוק. כשבינה נקראת „אם” (אמא), זה לא פשוט שם אחר לבינה – זה בינה מצד בחינת אמא תתאין שהיא המשפיע, כלומר: בינה באספקט שבו היא משפיעה לתחתונים, לילדיה. זה מה ש„אם” פירושו – לא בינה בכלל, אלא בינה בתור משפיעה.
—
המושג „בחינה” אצל הרמ״ק
המילה „בחינה” אצל הרמ״ק פירושה: אספקט, צד, „בתור” – באנגלית „under the aspect of”. בלטינית/יוונית אצל אריסטו: „קווא” (qua).
המשל: אני בתור אבא אני אדם אחד, אני בתור אח אני שני, אני בתור חבר אני שלישי. זה אותו „אני”, אבל בתפקידים שונים.
[הערת אגב: הפתרון של אריסטו לכל הקושיות הוא „קווא אחר” – מדברים על אותו דבר תחת אספקט אחר.]
[הערת אגב: מקור המילה „בחינה” במשמעות זו הוא כנראה שפה פילוסופית שהמקובלים אימצו.]
ההבדל בין רמ״ק ואריז״ל בזה: הרמ״ק מדבר על „בחינות” – אספקטים של ספירה, בלי לחלק אותה לחלקים. האריז״ל אין לו בעיה לקרוא לזה פשוט „חלקים” – הוא מחלק לחלקים ונותן לכל חלק שם, הוא כביכול מגשים את זה, וזה הופך את זה ליותר קל ללמוד. זו אחת הסיבות שכולם אוהבים ללמוד את האריז״ל.
—
המושג „מציאות” אצל הרמ״ק (שער המציאות)
לרמ״ק יש שער המציאות שבו הוא מסביר את המושג. „מציאות” דומה ל„בחינה”, אבל עם הבדל חשוב:
אצל אדם גשמי: כשהוא פועל בתור אב, הוא לא פועל בתור בן באותו זמן. פעולות הן בזמן – אתמול עשיתי כך, היום כך, מחר אעשה כך.
אבל אצל ספירות: זה לא בזמן. לא נכון שקודם היתה בינה ואחר כך נהיה תפארת. יש דבר כזה, ויש דבר כזה – שניהם בבת אחת. כל „בחינה” היא מציאות – אופן של קיום שקיים תמיד, לא ברצף זמן. זה לא נעשה, זה לא משתנה, זה לא נעלם.
[הערת אגב: היתה דיון האם בגשמיות דווקא יותר מחולק או יותר מעורב. המסקנה: מושכלות (דברי שכל) יותר מחולקים, ודמיון מחבר – כמו שהרמב״ם אומר על דמיון ושכל: השכל מחלק, הדמיון רואה גופים שלמים שתמיד מחוברים לדברים אחרים.]
—
שתי מציאויות של תפארת – ודעת
לתפארת יש שתי מציאויות (שתי רמות):
מציאות עליונה: תפארת מצד קו הרחמים / כתר
תפארת מצד היותו מקו הרחמים – הוא באמצע, הוא נאצל מכתר ישירות, דרך הקו האמצעי. זה לא תולדה של חסד וגבורה. הוא עמוד אמצעי שבא מכתר.
זה מה שאנו קוראים „דעת” – אבל אצל הרמ״ק דעת אינה ספירה נפרדת. דעת היא המציאות העליונה של התפארת. כשתפארת עדיין „שם למעלה”, הוא נקרא דעת.
[הערת אגב: זה מבלבל לרוב האנשים, כי כשאומרים „דעת” רוב הלומדים מתכוונים שיש ספירה שלישית בין חכמה ובינה. אבל אצל הרמ״ק: ה„ספירה השלישית” היא תפארת כשהוא עדיין שם למעלה.]
בתיקוני זוהר כתוב: יעקב הוא תפארת מבחוץ (the external level), אבל משה רבינו הוא נשמת תפארת – זו המציאות הפנימית, העליונה, שבה הכל רחמים.
מציאות תחתונה: תפארת כמיזוג של חסד וגבורה
כשתפארת יורד דרך בינה, אחרי שהוא עובר דרך בינה, הוא נעשה רקיע – ואז הוא נקרא שמים, שהוא אש ומים – מיזוג של חסד (מים) וגבורה (אש). זו הבחינה התחתונה של תפארת.
—
פירוש „ויקרא אלקים לרקיע שמים” – ברמה עמוקה יותר
הפסוק מדבר על התהליך:
– „רקיע” – תפארת מצד היותו נתרקע (נפרד) מכתר, על ידי הי׳ של חכמה (אפשר לומר „רקיע י׳”).
– „שמים” – זה מה שהוא נעשה כשהוא יורד: אש ומים, המיזוג של חסד וגבורה.
– „ויקרא אלהים לרקיע שמים” – האלקים (בינה) הופך את הרקיע (המציאות העליונה) לשמים (המציאות התחתונה, המיזוג).
זה הפירוש של „קונה שמים בתבונה” – התבונה (אמא/בינה) עשתה את השמים, שהיא הבחינה התחתונה של תפארת.
—
„וכל תרווייהו” – כולל חסד ודין
הביטוי „וכל תרווייהו” (הוא כולל את שניהם) פירושו לא סתם שתפארת כולל חסד ודין במובן פשוט. זה אומר: הוא עדיין מדבר על המציאות הקודמת, העליונה של תפארת – כשהוא עדיין כלול בבינה, עדיין לפני הירידה. אז הוא באמת כולל חסד וגבורה.
—
אמא = אהי״ה עם שלושה ווי״ן
הבחינה הכוללת את כל העניין – כשתפארת עדיין באמא – נקראת אמא, שהוא השם אהי״ה. לאהי״ה יש שלושה ו׳ו, המייצגים את שלושת הקווים: חסד, דין, רחמים.
—
סדר האצילות: תפארת לא בא אחרי גבורה
נקודת מפתח: לכאורה תפארת בא אחרי גבורה בסדר. אם כך, תפארת הוא נאצל (תולדה) של גבורה. אבל הרמ״ק אומר: לא – צריך לקרוא את הסדר כשלושה קווים. תפארת נאצל מכתר ישירות דרך הקו האמצעי. הוא לא תולדה של חסד וגבורה – הוא עמוד אמצעי שיש לו מציאות עליונה (= דעת) מלפני הירידה בין חסד וגבורה.
—
מבנה הכתיבה של הרמ״ק
[הערת אגב: הרמ״ק ממשיך את הענין עוד שני פרקים עד פרק כ״ה, ורק אז הוא יסביר את המשנה הבאה. הוא הולך לאט לאט, לאט לאט. הוא למדן שאוהב ללמוד – הוא פוגש קטע, יש לו שלוש קושיות וארבעה תירוצים, והוא לא יכול לחכות לומר את זה. הוא פחות „מורה” במובן שהוא לא תמיד מארגן את החומר ללומד – אבל התוכן עשיר.]
לרמ״ק היו בתחילת ספר פרדס רמונים הוראות ברורות: צריך ללמוד פרק אחד, ואם לא מבינים אותו, צריך ללמוד אותו שוב עד שמבינים, ורק אז לעבור לפרק הבא.
[הערת אגב: כדאי להיות עם הגישה שכאשר הזוהר מביא ענין שנשמע כאילו הוא אומר „אותו דבר” בעשרים וארבע דרכים אחרות – צריך לחפש מה חדש הוא רוצה לספר כל פעם. כל פעם יש ניואנס חדש.]
תמלול מלא 📝
חמש כנגד חמש – שני פירושים בעשר ספירות
חזרה: עשר האצבעות והברית באמצע
אנחנו ממשיכים במה שלמדנו שספר יצירה אמר שיש עשר ספירות בלימה, מספר עשר אצבעות, חמש כנגד חמש, וברית יחיד מכוונת באמצע. ופירוש הרמ״ק היה, פחות או יותר, שזה – כן, הוא הביא שיש פסוק, “מי מדד בשעלו מים”, וכו׳, שהקב״ה עשה את העולם באצבעותיו. זה רמז לעשר ספירות.
ושהחמש כנגד חמש מראה ש – כי אפשר לומר שיש רק חמש. דיברנו בפעם הקודמת שיש שתי דרכים שאפשר לומר. אפשר לומר שיש עשר – הרי לאדם יש עשרים אצבעות, כי יש לו אצבעות בידיו ואצבעות ברגליו. אז למה לא לומר שיש עשרים?
או, לומר שברגליים זה העתק, אי אפשר לומר שיש חמש, והשנייה – יד ימין ויד שמאל – זה גם אותו דבר. אז בגלל זה הוא אומר שהמכריע פותר את הבעיה. בין שתי החמישיות יש ברית שנמצאת באמצע, אז זה גורם לזה להיות סט אחד. ואחר כך דווקא העשר של הרגליים הן באמת כפילות, כמו העתק. זה הפשט שלו.
שני הפירושים של המפרשים: חמש כנגד חמש בספירות
ואחר כך הוא הסביר מהן החמש כנגד חמש. אז על זה הוא אומר כך:
> וביאור דבר זה
מהן – מיהן החמש כנגד חמש, נכון? אז באדם אלו חמש האצבעות. אבל בספירות, מהי הרעיון של חמש אצבעות וחמש כנגד חמש?
אז הוא אומר, הוא מביא שני פירושים של המפרשים. מפרשים פירושו – כן, הראב״ד מביאים כאן למטה, ועוד אנשים אחרים. כן. למפרשי ספר יצירה יש שני פירושים.
פירוש א׳: ספירות עליונות ותחתונות
פירוש אחד הוא שלספירות יש שתי רמות, רמה עליונה ורמה תחתונה. ורמה עליונה פירושה מכתר עד גבורה – כתר, חכמה, בינה, גדולה, גבורה – זה חמש. והוא אומר שהם אמרו שזה לנהל העליונים, מה פירוש עליונים איני יודע כאן. ומה שיש אחר כך הן חמש ספירות תחתונות – תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות – זה כמו הרמה התחתונה, וזה לנהל תחתונים. זה הפירוש האחד שהמפרשים אמרו.
עמדת הרמ״ק: מסכים באופן חלקי
הרמ״ק מסכים לזה רק באופן חלקי. הרמ״ק אינו מסכים לזה לגמרי. הוא אומר שהוא אינו מסכים עם זה לנהל עליונים ולנהל תחתונים. אני חושב שזה בגלל – אני חושב שזה בגלל שהוא לא מאמין שאפשר שעליונים ותחתונים פירושו משהו כמו השמים והארץ, או המלאכים והדברים… אני חושב שדבר אחד שהם אומרים הוא דברים מושכלים ודברים פשוטים, משהו כזה, ומוחשות ומושכלות.
והרמ״ק אינו מסכים, כי, לפי דעתו, כל ספירה – כל הספירות קשורות לכל דבר. אין זה הגיוני עבורו לחלק בדרך זו את עשר הספירות. זה פירוש מה שמפריע לו. אני לא – אף אחד לא אומר לי כאן למה, אבל זה מה שאני חושב.
ראיות מהזוהר שאפשר לחלק את הספירות כך
אבל בכל זאת זה נכון שהוא מחזיק ראיה מהזוהר שאפשר באמת לחלק את הספירות כך, כי זה פשט שהזוהר אומר על התפילין.
ראיה א׳: תפילין של ראש ותפילין של יד
הזוהר אומר בכמה מקומות שלתפילין יש ארבע פרשיות בכל בית – תפילין של יד ותפילין של ראש. תפילין של ראש הן ארבע ספירות עליונות: כתר, חכמה, בינה, גדולה, גבורה. תפילין של יד הן תפארת, נצח, הוד, יסוד.
והוא אומר הגהה שצריך להבין את הזוהר, כי במקומות אחרים הוא אומר שזה כנגד ארבע אותיות השם, מה שלא מתאים לזה. אבל בכל מקרה, רואים שיש באמת שני סוגי רמות. זה דבר אחד, כמו ארבע וארבע, ואנחנו מדלגים על המלכות והכתר, בהנחה שאלו למעלה ולמטה. אז זה יוצא אותה מין חלוקה.
ראיה ב׳: שתי המרכבות בתיקוני זוהר
והוא מביא עוד ראיה מתיקוני זוהר שאומר שיש שתי מרכבות. זו תורה מעניינת מהתיקונים שצריך להבין יותר טוב.
וליחזקאל יש ארבעה פנים, אז הוא אומר שיש שניים מהם. כי זה מנסה לעשות את תורת התפילין להיות תורה אחת. צריך להבין, כמו לנסות לעשות רמז בארבע הפרשיות של התפילין, שקשור לספירות. זה לא יוצא, זה לא מתאים, זה לא עשר, זה ארבע וארבע. אז לזוהר יש אולי פשט. הוא אומר שזה מה שכתוב בפרשת ואתחנן.
אבל העניין של המרכבה הוא עוד דבר, כי יש בעיה למקובלים איך לחבר את הנושא של המרכבה, שיש בו רעיון של ארבע חיות או ארבעה פנים של המרכבה, איך לחבר עם הספירות. כי זה צריך להיות עשר. אז יש כל מיני דרכים לגרום לדברים האלה להתאים.
ודרך אחת שהתיקונים נפלו עליה שאפשר לומר כך, שיש, שוב, עושים את זה ארבע-ארבע, שתיים-שתיים. זאת אומרת, הוא אומר שיש את ה… כן, הוא קורא לזה מרכבה עליונה, מרכבה תחתונה, מרכבה אחת, מרכבה שניה, אני לא יודע בדיוק. שתי מרכבות. אז כמו שוב, דומה לרעיון של כאילו, שיש שתיים, שתי רמות.
תלמיד: כן, זה מחליף את הכרוב בנשר, לא משנה, אבל זה עדיין ארבע.
מגיד שיעור: אה, כן, יכול להיות שזה הארבע. נכון, נכון, יפה מאוד. אה, אולי זה מה שזה אומר. אז הראשונה היא אדם שהוא חכמה, נשר בינה, אריה חסד, שור גבורה. והתחתונה היא כמו שאתה אומר, יפה מאוד. היא אדם תפארת, נצח, הוד, יסוד – אריה, שור, נשר. אין לו כרוב באף אחד מהם, אני לא יודע, אני לא בטוח.
זה פשט אחר. וכתר כולל הכל למעלה, ומלכות כוללת הכל למטה. אז על כל פנים רואים משני המקומות בזוהר שזה נכון לחלק את הספירות בדרך זו. אז זו נקודה אחת של חמש כנגד חמש.
הבעיה עם הברית לפי פירוש זה
עכשיו, זה פשט טוב למקובלים שאומרים שיש עשר ספירות, והעשר הספירות העליונות הן נקודה אחת, והעשר הספירות התחתונות הן עוד נקודה. הבעיה היא שהברית לא נכנסת כאן. הברית יחיד מכוון באמצע לא נראה שעובד עם זה, נכון?
כי – מה אומרים המפרשים באמת? כן, קודם כל, כבר ניצלת את כל עשר הספירות. האמצעית היא ספירה אחת עשרה. ו… כן, למה צריך מכריע? מה האמצעי עושה כאן בכלל? מה התפקיד שלו?
אם זה כמו ביד ימין ויד שמאל אפשר להבין, צריך משהו לחבר, לתאם, שיהיה מכריע. אבל בין למעלה ולמטה זה קצת מוזר לומר שצריך להיות מכריע.
זה באמת למה בפרק הבא הוא לא יהיה כל כך מרוצה מהפשט הזה, הוא הולך לומר פשט אחר לגמרי. הוא עדיין יהיה לו הבעיה שהמכריע הוא אחת מהעשר, אבל לא תהיה לו הבעיה הזו.
תירוץ הרמ״ק: תפארת היא הברית
אבל – אה, יפה מאוד. הוא אומר, לפי זה הוא אומר, זה החלק הבא. החלק הבא הוא מנסה לפתור את הבעיה. הוא אומר שלפי הפירוש שזה הספירות התחתונות והעליונות, אחת לגוף ואחת לנשמה, הוא לא מסכים עם ההוא. כי על כל פנים, יש איזושהי דרך של לחלק את הספירות, הוא לא מסביר את הקונספט.
אז הוא מסביר שהתפארת היא הברית. מה פירוש שהתפארת היא הברית? שה – דווקא התחתונות והעליונות – צריכות להיות להן דבר שמחבר אותן.
אז התפארת, הוא עולה, הוא לא מסביר איך זה עובד, אני מתכוון שבמקומות אחרים – אני רק רוצה להוציא מקומות אחרים שבהם זה אולי עובד – התפארת, הוא נקרא הברית.
אז, כמו שאמרנו, התפארת היא הראשונה של הספירות התחתונות לפי החשבון הזה. אז התפארת, הוא עולה, הוא מחבר את העליונות עם התחתונות, על ידי כך שהוא עולה בשלושה שורשים, בחכמה ובבינה – כתר, חכמה ובינה – והוא מכריע בין הזרועות, כלומר חסד וגבורה, ואחר כך מביא לנצח, הוד, יסוד, מלכות.
אז זה הפירוש ש״באמצע” פירושו בין עשר אצבעות עליונות המכריע הוא התפארת. הוא מניח שהתפארת מכריע בין ה – לא עשר אצבעות – בין החמש והחמש.
למה זה נקרא “ברית”?
וזה נקרא מילת לשון, למה? הוא לא מסביר עדיין. וזה נקרא ברית, למה? כי ברית זה לחבר שני דברים. בסדר, אז זה ברית.
יש שאלה אם כתוב “יחיד” או “יחוד”. העניין הוא, ש״על ידי הברית יהא יחוד, שיקשור הדבר ויהא חתיכה יחידה”.
אני אוהב את הביאור של ברית יחוד יותר, כי ספר יצירה אומר חמש, חמש, ואחד. יש לו יותר טוב את המילה יחוד. שזה מחובר שני הדברים. אחר כך שהפרדות שחותך מישהו, שחיתוך עושה חיבור.
ברית יחוד – המכריע בין חמש וחמש
יסוד “הברית” בין חמש וחמש
מגיד השיעור:
בין החמש והחמש, וזה נקרא מילת לשון. למה? הוא לא מסביר עדיין. וזה נקרא ברית. למה? כי ברית זה לחבר שני דברים. בסדר, אז זה ברית.
יש מחלוקת אם כתוב יחיד או יחוד. העניין הוא שכך:
> “שעל ידי הברית יהא יחוד, שיקשר הדבר בכח יחודה”
כן.
אני אוהב את הגרסה של ברית יחוד יותר, כי ספר יצירה אומר חמש, חמש, ואחד. והוא מעוניין למצוא את האחד. אז יש לו יותר טוב את המילה יחוד, שזה מחובר שני הדברים.
ענין כריתת ברית
אני לא יודע למה, אני לא יודע מה נכנס כאן. למה… ברית, נכון. אבל למה צריך לחתוך? ברית לא פירושו לחתוך. כריתות ברית פירושו לחתוך. אולי יש לזה קשר לכך שזה חותך את העליון מהתחתון? אני לא יודע. אולי זה מה שהוא מתכוון לומר. אני מתכוון שיש לי איפשהו הערות חדשות על החלק הזה, וזה היה הגיוני קצת.
פירוש הראב״ד על “חמש כנגד חמש”
הראב״ד בספר יצירה אומר:
> “חמש כנגד חמש” הן החמש עליונות, כי העליונות כמין נפש והתחתונות כעין גשם
זה הפירוש שהוא אמר, הפירוש הראשון.
הסייג של הרמ״ק – שער כ״ג פרק י״ג
הוא מביא עוד מפרשים אחרים, רואה אני כאן. אה, סייג לכל… בשער כ״ג פרק י״ג אומר הרמ״ק שהוא לא מסכים מההנהגות עליונים ותחתונים. למה? כי כל הספירות הן הנהגת עליונים ותחתונים, אז הוא לא מסכים. בסדר.
בסדר. אני לא יודע מה הוא מתכוון. אין לי מושג. חסר לנו משהו כאן.
יש שער שלם יותר מאוחר, שער ט׳, שער המכריע, שבו הוא מנסה להסביר את הנושא של ברית של ההכרעה בין דברים, אז אולי שם נמצא יותר טוב.
“מילת לשון” – בינה או תפארת?
בסדר. עכשיו, מה הפשט “מילת לשון”? הוא אומר שיש מי שמפרש שזה פירושו בינה. אני לא יודע מי. אבל לפי דרכינו פירושו עוד תפארת.
כאן כתוב שהראב״ד מפרש “מילת לשון” היא בינה, צריך ללמוד את הראב״ד על ספר יצירה לראות. וגם שהוא מסכים ש״לשון” פירושו בינה, כך הכלל שלו.
אבל לא כתוב “לשון”, כתוב “מילת לשון”. אז “מילת לשון” פירושו הקול או המילים שיוצאות מהלשון, לא הלשון עצמה. הלשון עצמה היא באמת בינה, אבל המילים שיוצאות מהלשון, זה נקרא…
קול = תפארת, כולל מים, אש, רוח
הוא אומר כך:
> “קול” הוא כולל מים, אש, רוח, כידוע ומפורסם
אני בטוח שאתה כבר יודע את זה. התחלנו עכשיו את הפרק הראשון, בוודאי אתה כבר יודע הכל. כך עובדים בקבלה, ככה הם הופכים… מבין, זה חלק מהטריק, ככה הוא נעשה חבר שלך. “אתה כבר יודע, ידיעה.”
כתוב בספר יצירה כמעט את זה, לא? מה ספר יצירה אומר? “קול רוח ודבר”, משהו הוא אמר. בסדר.
בכל מקרה, תלמד שהוא אומר ש״קול” פירושו תפארת, והוא אומר שתפארת שיוצאת מבינה, וזה כולל מים, אש, רוח, שהם חסד, גבורה, תפארת. מים הוא חסד, אש הוא גבורה, רוח הוא תפארת. או שהוא קורא לזה שלוש בחינות של התפארת, כי הרוח מכריע בין המים והאש, בין החסד והגבורה. אז לכן זה הקול, ה״מילת לשון” שיוצאת מהלשון.
תפארת אינה ספירה אחת עשרה
אבל זה לא פירושו האיבר, אילו היה האיבר היה זה אחד עשר. יפה מאוד, נשארת קשה הקושיא.
לשון הרמ״ק
> אולם עיקר המכריע הוא הקול, שהוא התפארת בסוד אלי יוסר לבינה, שהוא הלשון, שהוא השופר, שמשם יוצא הקול כולו מאויר המשובח, שהוא בחינת התפארת העולה בין שני הלשונות, מכריע בין גדולה לגבורה, המורה על קו חמש עליונות וחמש תחתונות, כמו שנתבאר בשער ערכי הכינויים
צריך לעיין בשער ערכי הכינויים ולגלות איך בדיוק כל הדברים האלה קורים.
דיון: מה צריך לדעת ומה לא
יש קו באיזושהי רמה אחרת שאתה לא צריך לדעת. יש דברים שאתה חייב לדעת, יש דברים שאתה לא חייב לדעת.
תלמיד:
כן, כן, אני מתכוון שזה מתקדם מדי.
מגיד השיעור:
זה לא מתקדם, זה הכל דברים בסיסיים, כאילו, אבל איך זה מתחבר בפועל לפשט של המשנה אני לא יודע כל כך טוב. כי המשנה לא אומרת את כל החלק המסובך הזה של תורה. זה מה שהרגיז אותי. המשנה אומרת דבר מאוד פשוט, והוא עושה את זה מאוד מסובך. הוא הכניס כאן עשר ספירות, ופתאום התפארת היא לשון, כי אם היה זה אחד עשר זו בעיה. אז אני באמת לא יודע איך… איך להבין את זה.
זה לא דרש, זה לא דרש. הוא רוצה לומר פשט. דרש אומרים אנשים אחרים. הוא רוצה לומר פשט של המילה חלושה.
תלמיד:
הלו, צריך לנסות לגרום לזה להתאים. מה נעשה?
מגיד השיעור:
נכון, הבעיה העיקרית שלא מתאים… לא, אבל זה מעצבן שאני לא תופס בכלל שספר יצירה מדבר על עשר אצבעות, והוא פתאום מדבר על הלשון. מה זה נכנס כאן? אבל ספר יצירה אומר שהלשון נכנסת בין עשר האצבעות. אבל אי אפשר כאילו פתאום לעבוד עם דבר שונה לגמרי, עם קול וכל שאר הכינויים ש… ספר יצירה גם מדבר על קול ודיבור, אבל אני לא יודע מה יש לו לעשות עם זה. אולי כן. צריך ללמוד, וכבר לזה יש משהו כן לעשות.
[הפסקה קצרה]
המהלך בקיצור
אז, בכל מקרה, זו הבעיה. בסדר, ומילת מאור… הספרשטעך שא… מילת מאור…
בסדר, בכל מקרה, אתה מבין את המהלך הזה, נכון? הוא מסתכל על התפארת, כמו לשון, שופר, כל המילים השונות, לאותו רעיון. כמו הבינה, משם יוצא הקול, אז כמו הפנימי, המחשבה, או משהו כזה, השורש, היא הבינה, וכשזה יוצא החוצה, זו התפארת.
אז, עם זה נענה לו, איך התפארת היא ראשונה של הספירות התחתונות, אבל זה מוריד את הקול או את השפע, איך שתרצה לקרוא לזה, מהספירות העליונות לספירות התחתונות, ובכך זה גם מכריע בין גדולה וגבורה, וגם לחבר את הספירות התחתונות. אז, התפארת היא הספירה המרכזית, לפי דעתו, זו הנקודה שלו כאן. מרכזית, גם, בין למעלה ולמטה, למעלה ולמטה, וגם בין ימין ושמאל, חברים למעלה ולמטה, בעצם. זה, זה מה שאני מנסה לנסות לעשות.
“מילת מאור” – ברית מילה
ומילת מאור, מילת המאור, מילת המאור, היא ברית מילה. אה, אני צריך להמשיך כאן.
כן, מילת המאור, היא ברית מילה, מה פירוש מאור, כמו מער ישו לבועות. כן, זה פירושו מלשון ערוה, מלשון מהר, כמו שאמרתי על הפסוק כמער איש, כמער איש ועל לבועה שלא.
והפירוש הוא, עוד, זה מסתובב סביב היחוד בין העשר, וסבות הרגליים שדרך הברית מאור שהם מיוחדים… ו… וכן…
ראיה מפרק ו׳ של ספר יצירה
הוא אומר שזה חייב להיות… זה אמת, זה הוא צודק, הוא מעלה מהפרק השישי שכתוב שם בפירוש:
> “כרת לו ברית בין עשרת אצבעות רגליו וזו ברית מילה, ובין עשרת אצבעות ידיו וזו ברית לשון”
לא כתוב ברית מאור, כתוב ברית לשון
לא כתוב ברית מאור, כתוב ברית לשון. ומשם הוא כתב כן, מילת הלשון. הוא ניסה לשחק עם שני המילים. אבל בפרק ו׳ רואים בבירור שהוא קורא לזה
הפירוש השני ב״חמש כנגד חמש”: חמש ספירות לימין וחמש לשמאל
אז זה המכריע בין עשר הספירות התחתונות, שלפי הרמ״ק מכוון לספירות של עולם הבריאה. אה, כן, בסדר.
בכל אופן, זה סוף הפרק הראשון.
בואו נעבור מהר יותר, צריך לסיים את הענין עם כל עשרת הדברים.
הפירוש השני של הרמ״ק: חמש כנגד חמש לפי המבנה של ימין ושמאל
אחר כך הוא אומר שיש פירוש טוב יותר מהמפרשים, גם הרמ״ק מביא פירוש כזה מאנשים אחרים, שכיצד, שחמש כנגד חמש, אומר הוא, זה יתאים יותר לזוהר בהרבה מקומות. אבל כדי לעשות את הפירוש הזה, צריך כמו להניח מבנה שלם אחר, כמו מה שאתה אומר.
והפירוש הוא כך, שחמש מימין, שיש חמש ספירות שנוטות לימין, וחמש ספירות נוטות לשמאל.
אז אילו חמש ספירות יותר חסד? כתר, חכמה, גדולה, נצח, תפארת.
וחמש ספירות יותר שמאל, שזה בינה, גבורה, הוד, יסוד, מלכות.
הסברים על החלוקות הפחות פשוטות
עכשיו, כמובן, חלק מזה ברור, נכון? כתר הוא… כתר הוא לגמרי למעלה, אז הוא יותר חסד. חכמה וחסד ברורים… סליחה, חכמה, גדולה, נצח ברורים שהם לימין.
תפארת — נוטה לחסד
הדבר היחיד שצריך להסביר הוא תפארת, שהוא בעצם באמצע, אבל בכל מקום העיקר נוטה לחסד. נוטה קצת כלפי חסד, ותוספת לימין. ותפארת, אף על פי שהוא באמצע, הוא יותר עם הימין.
אז מזה יוצא שיש חמש, לא רק שלוש ספירות לימין, יש חמש ספירות לימין.
החמש ספירות לשמאל
אותו דבר, בינה. אז אותו דבר הוא לשמאל, השמאל שהוא בינה, גבורה, הוד, יסוד, מלכות.
בינה — המקור של דין
אז אפשר לשאול קושיה על בינה, כי בינה היא בעיה, לכאורה אין שם דינים. אומר הוא, לא מסתכלים רק על מה שקורה שם, אלא מה המקור. רואים שבינה היא המקור של זה. אף על פי שאין דין בבינה, אבל היא המקור של זה.
הוד
אותו דבר הוד. רואים שכתוב על זה, הוד הוא בכלל ענין של קיום המשפיע, דברים שעושים הוד. אז הוד גם יותר… ברור שהוא בצד שמאל, אין בעיה.
יסוד — נוטה לשמאל
יסוד גם, יסוד גם מכריע, הוא גם באמצע, אבל הוא יותר בצד שמאל. והוא מביא תיקונים שאומר שצדיק, שהוא היסוד, בא מהימין, נוטל משמאלא, הוא מקבל מהצד שמאל. בעוד שתפארת נוטל מימין, הוא לוקח מהצד ימין.
הוא אומר גם עוד, צדיק נוטל לשמאלא, היצחק קץ חי. אז יצחק, שהוא השמאל, הגבורה, אפשר לומר קץ חי, וקץ חי אנחנו יודעים שחי הוא היסוד. אז רואים שהיסוד מחובר לשמאל.
רואים על כל פנים שבין השניים שבאמצע, תפארת יותר ימין ויסוד יותר שמאל.
מלכות — מדת הדין הרפה
אז מובן יוצא שיש לנו חמש ספירות לימין וחמש לשמאל. מלכות היא לשמאל פשוט כי היא הנמוכה ביותר, אז מובן מאליו שיש יותר דין.
הענין של שני מכריעים
ועל כל פנים אומר הוא, יכול להיות שזה למה צריך להיות שני מכריעים. יש קושיה, אם הנקודה היא שיהיה אחד בצד אחד ואחד באמצע, למה צריך שניים, תפארת ויסוד? הוא עוד ידבר בשער המכריעים יותר על זה, אבל אחד הוא בשביל אחד…
תלמיד: מה?
מגיד שיעור: כן, כי אתה רוצה ללכת מהר יותר, אני אומר מהר יותר.
אתה יודע את התמונה של עשר ספירות איך זה נראה, באמצע יש שלוש, יש שלוש ספירות באמצע, ומלכות באמצע. הנקודה היא, היסוד והתפארת בוודאי באמצע. אז הנקודה של להיות באמצע היא להכריע בין הצד ימין והצד שמאל. אז למה צריך שניים?
יש שני סוגים של מכריעים. יש מכריע שהוא יותר מכריע, ויש שהוא יותר קל. אז התפארת היא…
תלמיד: מי?
מגיד שיעור: אה, לא, רגע, רגע, רגע, זו בעיה. רגע אחד, רגע אחד.
מה שהוא אומר הוא, שיש חמש כנגד חמש, הוא סופר את המכריעים. זה עוד דבר מוזר, לכן אני אומר לך, כל הפירוש מוזר, כי הוא מחבר שני מבנים אחרים והוא מנסה לדחוס אחד לתוך השני.
אבל מה שהוא אומר הוא, שחמש כנגד חמש מכוון שבסך הכל מעשר הספירות, חמש מהן יותר ימין וחמש מהן יותר שמאל. וכשהוא אומר חמש יותר ימין וחמש יותר שמאל, הוא סופר את המכריעים גם כאו יותר ימין או יותר שמאל. ומכיוון שיש שני מכריעים, אז התפארת יותר ימין והיסוד יותר שמאל.
ומלכות פשוט שהיא מדת הדין, כמו שכל אחד יודע שהיא נקראת מדת הדין הרפה. מי יודע, שמע פעם על דינא רפיא? דינא רפיא היא המלכות, זה השם של המלכות, מדת הדין הרפה, מדת הדין החלשה.
ובואו יהיה לנו מחלוקת על זה, זה המהלך הברור שהוא אומר, הרמ״ק.
סיכום הפירוש השני
אז יוצא שזה החמש, יוצא יד ימין הוא כתר, חכמה, גדולה, נצח, תפארת. חמש משמאל הוא בינה, גבורה, הוד, יסוד, מלכות.
עכשיו יוצא ש״וכל אשר בידך” הוא בלי תוספת, ועוד תפארת, איי, הוא בעצמו אחד שספרנו, אותו דבר “בראש מור” הוא בעצמו אחד שספרנו, ואפשר אפילו לומר גם התפארת, כי תפארת ויסוד אפשר לספור פעם אחת.
יוצא עוד שאין הכרעה בין עשר לעשר, כי שוב, שני הפירושים האלה יש בהם דוחק גדול, גם הפירוש השלישי שהוא הולך לומר הוא דוחק גדול יותר. במובן של הפירוש של המשנה, שהוא מנסה לומר שיש חמש וחמש.
זה אמת, אם לומדים את שני הפירושים לא בדיוק בדרך הזו, זו האמת.
השייכות של הפירוש לזוהר ולכתבי האריז״ל
אבל למשל בזוהר, הרבה פעמים מוצאים, אם למדת כתבי האריז״ל, תמצא את שני המבנים הבסיסיים הרבה פעמים, כי הרבה פעמים הוא מדבר על הה׳ עליונות, כשחמש הספירות העליונות יש כל מיני חשבונות למה צריך לבוא מהן, וחמש הספירות התחתונות.
ואותו דבר שהרבה פעמים האריז״ל סופר חמש חסדים וחמש גבורות. חמש חסדים, חמש גבורות, ובסוף היום בא מהמשנה הזו, חמש כנגד חמש.
רק הוא סופר את זה הרבה פעמים אחרת, כי כפי מה דרך אחת של ספירה היא בוודאי כך. כתר, חכמה, גדולה, נצח, תפארת, ובינה, גבורה, הוד, יסוד, מלכות, זה יהיה ה-5-5, והמכריע הוא באמצע ביניהם, ממילא אין 11.
הדוחק בפירוש — איך זה מתאים לספר יצירה?
זו הדרך הדחוקה שלו לפתור את הבעיה שיוצא כאן 11. הוא אומר לא, ברית יחיד הוא בעצמו אחד מעשרת האצבעות. איי, זה לא מתאים לתמונה שספר יצירה אומר של שתי הידיים עם האמה. זה הכל לא פשיטא כל הדבר.
זה מה שקורה בפירוש שלו, באמת. כי הוא מסתכל על זה, כנראה, שהאצבעות הן רק רמז. כשאומרים חמש כנגד חמש כנגד חמש אצבעות, זה לא אומר שעכשיו צריך להסתכל שזו הדרך העיקרית לארגן את הספירות. יש עשר, באים המספרים מחמש האצבעות, אבל המשמעות האמיתית של הספירות היא המבנה הזה, כל המבנה הזה.
דיון: ההבדל בין האצבעות
תלמיד: אני מניח שאתה אומר עכשיו מה הרמז על האצבעות, כלומר, כל האצבעות הן אותו דבר, כמו…
מגיד שיעור: זה כן משנה, אבל המבנה הפנימי, אתה מתכוון.
תלמיד: כלומר, אם רוצים לחשוב על מה כל מידה עושה, צריך לחבר אותה לחלק יותר חשוב בגוף. כלומר, היד עושה דבר אחד, הרגל עושה דבר שני, האצבעות, מה ההבדל בין אצבע לאצבע?
מגיד שיעור: אני מניח… אני לא יודע. זה דבר מאוד מעניין. יכול להיות שספר יצירה לא נפל על המבנה של הפירוש של הדרך איך כל הגוף של עשר הספירות או שבע ספירות בדרך שהזוהר עושה. זה מאוד מעניין. צריך לעשות יותר מחקר על זה. יש כאן איזה סוד.
אנחנו מהיהודים של היום שחושבים שהפירוש הפשוט בספר יצירה גם טוב. לא צריך לעוות הכל עם הזוהר.
תלמיד: אה לא, אני מבין.
מגיד שיעור: אני רק אומר שהרמ״ק הוא סוג של אדם שהכל צריך להתאים למבנה אחד. מבנה הזוהר, פחות או יותר, הכל הוא דוחף לתוך זה. אף על פי שלא באמת אפשר ללמוד ספר יצירה עם הפירוש הזה. אתה צודק שספר יצירה חסר.
תלמיד: נכון, נכון, אבל עדיין אפשר לומר יותר פשוט. אפשר לומר שזה כמו רמה אחת של רמז, וזה פשוט אחר…
מגיד שיעור: אני לא יודע. אני צריך לחשוב על זה יותר טוב. כבר דיברתי על זה פעם שעברה, איזה רמז.
בעיית היסוד: מה ספר יצירה עצמו התכוון?
כי בואו נבין, ספר יצירה עצמו אמר כמו שהוא אומר אחר כך, “עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה”, ואותו אדם אומר “חמש כנגד חמש וברית באמצע”. אז מה הוא חשב? שיש אחת עשרה?
השאלה הבסיסית שהוא מנסה לפתור, כל מי שהם דרך לפתור את השאלה על ידי פשוט להתעלם ממה שכתוב ולומר שהברית היא אחת מעשר הספירות. איי, כתוב אצבעות? בואו נדלג על האצבעות כשמדברים על זה.
כן, אבל מה ספר יצירה עצמו חשב על הבעיה?
תלמיד: זה בדיוק ההיפך, כי ספר יצירה…
מגיד שיעור: מצוין, זה בכלל לא בעיה, נכון? ולא רק שזה לא בעיה, אלא האמצעי, הוא עושה אותם לדבר אחד, נכון?
אחד הדברים שספר יצירה בפרק א׳ עושה בבירור, הוא מנסה להסביר איך כל הדברים השונים האלה בסופו של דבר הם דבר אחד, נכון? “ועודן יחיד שואל בערבי”, יש שלוש אוארבע משניות אחרות שמסתיימות ביחוד בסוף.
הפירוש השלישי של הרמ״ק: “חמשה כנגד חמשה” מכוון לחמש הכרעות
הביטוי “עשר ולא תשע” — האם זה דיוק?
מגיד שיעור:
דרך אגב, כשהוא אומר כבר מקודם הרבה זמן “עשר ולא תשע”, זה בכלל לא דיוק, כי הוא אומר אותו דבר בכל הדברים האחרים, נכון? “י״ג ולא י״ד” וכו׳. הוא אומר את זה באיזה דבר אחר. הוא אומר את זה גם בשבע. “שבע ולא שמונה”. הוא כותב “שבע ולא שש, שבע ולא שמונה”. מה זה באמת אומר? הוא מתכוון לומר משהו, או לא? הוא אומר “עשר ולא תשע” במשנה ד׳ כאן.
תלמיד:
ואתה אומר שאני צריך להסתכל על עשרים ושתים אותיות. כתוב “שלש אמות… שבע ולא שש”, אתה צודק, “שבע ולא שש, שבע ולא שמונה”. אהא. זה בפרק ד׳. בשנים עשר כתוב גם כן? “שנים עשר מנהיגים…” אני לא רואה. אולי יש גירסה אחרת שלא כתוב?
מגיד שיעור:
אהא, פרק א׳ משנה ב׳. אהא, פרק א׳, אני מסתכל בספר יצירה, אבל מה כתוב פרק א׳, כתוב “עשר ספירות בלימה ועשר אצבעות, חמש כנגד חמש, וברית יחיד מכוונת באמצע”. לא כתוב “עשר ספירות פשוטות”. אהא, אין לי את זה שלי. אולי זו באמת מחלוקת גירסאות. אהא, אני לא יודע.
תלמיד:
מה אומר הרמ״ק? ה״שער פרטי שבע” כתוב באמת.
מגיד שיעור:
בסדר. משהו הוא מתכוון לומר עם זה, אבל אתם צודקים שלא צריך לדחוס הכל לתוך זה ולא להיות גורע ממה שכתוב במקומות אחרים. אני מבין מה אתה אומר.
המושג של “יחיד” בספר יצירה
תלמיד:
לא, רבי, אני אומר עוד יותר, כי אתה מסתכל בפרק א׳, אתה מסתכל כאן, במשנה ג׳ מסתיים “וברית יחיד באמצע”. משנה ד׳ מסתיימת “וחיות הקודש והמדבר על אופניו והמדבר על מכונו”. משנה ה׳ מסתיימת “ועודן יחיד”, כן, המילה “יחיד”, “עודן יחיד מלך נאמן מושל בכולם”. ומשנה ו׳ מסתיימת “לפני כסאו הם משתחוים”. משנה ז׳ מסתיימת “שאדון יחיד ואין לו שני, ולפני אחד מה אתה סופר”.
אז נראה מאוד ברור שיש לו איזה ענין, לפחות כמה פעמים ספרתי, המילה “יחיד” כתובה כאן כמה פעמים? כן, אחת, שתיים, שלוש, לפחות שלוש משניות בפרק הזה, ואולי ארבע או חמש, מדברות על זה שיש עדיין אחד בכל הדבר.
אז זה פשוט מה שהוא מתכוון לומר עם “ברית יחיד”, שזה עושה את כל הדבר לאחד איכשהו. אהא, יש באמת חמש עם חמש, אבל אחד מנהיג אותם, או משהו כזה. אבל כמוך, החמש, בקיצור, אין סתירה עם מה שהוא אומר שיש עשר עם עשר.
מגיד שיעור:
כן.
תלמיד:
בכל אופן, בסדר.
מגיד שיעור:
אחר כך זה כך, אחר כך… מה?
תלמיד:
לא לא, זה הכל.
מגיד שיעור:
אז בקיצור, זה ה… הוא גם גילה עם זה שאין אחווה בין העשר לעשר. בסדר, זה אותו דבר. שהאחווה היא רק שני המחנות שהוא מדבר עליהם, והם בעצמם עדיין חלק מהחמשה כנגד חמשה, וזהו. זה הפירוש השני.
שוב, אמרתי לך, שני הקונספטים האלה במקובלים המאוחרים, הם קיימים, הם קיימים תמיד. שני הפירושים, החמש העליונות וחמש התחתונות, והחמש… איך קוראים לזה… חמש ימין וחמש שמאל, זה דבר מאוד פופולרי. אולי לא בדיוק בסדר הזה, אבל זה דבר ש… כן.
הפירוש השלישי: “חמשה כנגד חמשה” מכוון לחמש מכריעים
מגיד שיעור:
אחר כך הוא אומר, יש לו עוד פירוש. והוא אומר כך, הוא אומר שיש לו פירוש משלו. אני לא מבין מה הוא רוצה מהפירוש שלו, אבל הוא אומר כך, שיש לו עוד פירוש, והוא סובר שחמשה כנגד חמשה לא מכוון בכלל לאצבעות. לגמרי הרחק מהפירוש. חמשה כנגד חמשה לא מכוון בכלל לחמש אצבעות שכנגד חמש האצבעות האחרות, אלא “נושא המנין עשר”.
תלמיד:
כן, יש לך את הטקסט? אני צריך להחזיר את זה לכאן?
מגיד שיעור:
מה? הוא עזב את ה… עזב, כבר עזב את הנושא של עשר ספירות, מעשר האצבעות, ומתחיל בכלל לדבר על חמש מכריעים. אני לא יודע למה מישהו יחשוב שזה פירוש טוב.
אה… ויבער נאך? אינין האחראה בין דין וחסד. ושהדר האחרא, ואינין הצריכה מחריא. יש חמש הכרעות חשובות מאוד בין דין וחסד, ויש חמש הכרעות אחרות בין דין וחסד. זה מה שהוא אומר.
הוא אומר כך, קודם כל תפארת, ועוד דרכים שהתפארת שבאמצע, מכריע חמש דרכים אחרות בין דין וחסד. אחת, קודם כל הוא מכריע בין חכמה ובינה, ואז הוא נקרא דעת. זה הפירוש המקסימלי של דעת. דעת אינה ספירה. אז כשהתפארת עולה לחכמה ובינה, חכמה כנגד בינה שהוא שורש חסד ושורש גבורה והתפארת באמצע.
אחר כך יש את ההכרעה השנייה של התפארת שהיא בין גדולה וגבורה, כידוע.
הזוהר על “ויקרא אלהים לרקיע שמים”
מגיד שיעור:
הכידוע הזה מביא אבל חתיכת זוהר שלמה, מסיבה כלשהי, ובינתיים תהנו ללמוד זוהר. הוא אומר כך, וזה כתוב בזוהר, קרא לרקיע שמים דא אמצעיתא דתפארת, שהוא בין ימין ושמאל, שהוא בין ימין ושמאל, והוא כולל את שניהם, כמו שכתוב, ויהי ערב ובוקר, זה אומר ערב מכוון ערב יצחק, גבורה. ובוקר הוא חסד, חסד של אברהם, וה, מה שנקרא, עמוד האמצעי, הוא ביניהם.
איך זה התרגום, הארקי יא שמים וערבי בוקר. אלהים הוליד, הבינה הולידה תפארת, והוא בין ערב ובוקר, והוא השמים שבין ערב ובוקר. כך אומר האיש.
והוא רוצה לומר פירוש. קודם כל רואים יש את הנוסח הידוע שתפארת מכריע בין חסד וגבורה, בסדר.
דרך הלימוד של הרמ״ק — “הכנסת אורחים” לחתיכת זוהר
מגיד שיעור:
“אבל לא יפתה ויכוון דעתנו על יפותה בלולנות”. יש כלל כזה בקבלה אצל פלונים, שכשבא דבר תורה צריך לתת לו קצת הכנסת אורחים. אז הוא עושה הכנסת אורחים לחתיכת הזוהר הזו, והוא אומר כך, קודם הוא עושה רשימה של קושיות, כמעט אין סוף.
מה זה “ויקרא אלהים”? איך הוא יודע שאלהים הוא בינה? מה זה “אמא”? מה זה חלק אמא דבינה? זה אותו דבר. מה זה “אמיתת המציאות”? “וודאי שהוא בין ימין ושמאל”, מה הוא אומר? מה זה בין ימין ושמאל? בקיצור, כל הלשון מיותר, בעצם, כי מבינים כבר את כל הדברים האלה. ומה נכנס כאן ערב ובוקר? מה לומדים מזה?
זו דרך הלימוד של הרמ״ק, והוא למד זאת מרבי יצחק אבן לטיף, וזה יסוד גדול. שכל פעם שהוא לומד משהו והוא יודע כבר מה כתוב כאן, הוא אומר, “איך יכול להיות שהוא אומר לי מה שאני כבר יודע? בשביל זה הוא צריך לומר בפירוש דבר שאני כבר יודע? אלא מאי, הוא אומר משהו יותר עמוק.”
פעם כתבתי מאמר שלם על דרך הלימוד הזו. אפשר לפשט את זה, אפשר לומר, “אה, בוודאי הוא יודע מהדבר הזה קצת זוהר, הוא יודע את זה. מה אתה שואל קושיות?” אבל מצד שני, אם לא לומדים ככה, בסופו של דבר נהיים אדם משעמם מאוד. “כן, אני כבר יודע, אני כבר יודע, אני כבר יודע.” כן, זה שכתב את זה גם ידע שאתה כבר יודע. אולי יש כאן עוד משהו שאתה עדיין לא יודע. אתה מסכים?
תלמיד:
אפשר לעשות את זה בלי התירוצים. אפשר לעשות את זה בלי, אתה יודע, הקושיות מזויפות.
מגיד שיעור:
אבל הוא מראה לך, צריך לקרוא לאחור. אחרי התירוץ, תראה שהמילים עושות עוד יותר הגיון ממה שעשו קודם.
תלמיד:
נכון, זה באמת כמו קריאה מדוקדקת.
מגיד שיעור:
כן, רגע, כל אחד יודע שמה שהוא אומר בעצם הוא, אם אני רוצה לומר את זה בשפה שלי, ואני חושב שזו דרך לימוד טובה, כן, תפארת היא בין חסד וגבורה, וזה כוח, ובשביל זה צריך עוד פסוק, עומד בשני מילים.
קריאה מדוקדקת בזוהר: כלל הרמ״ק על כינויים ובחינות
המהלך של “קריאה מדוקדקת” בזוהר ובתיקונים
מגיד שיעור:
זו באמת קריאה מדוקדקת, זו קריאה מדוקדקת, זה כמו, כן, בוודאי, כל אחד יודע שמה שהוא אומר בעצם הוא, אם אני רוצה לומר את זה בשפה שלי, ואני חושב שזו דרך לימוד טובה, כן, תפארת היא בין חסד וגבורה, וזה כוח, בשביל זה צריך עוד פסוק, עומד באלפיים פסוקים, חשוב רגע, רגע, אבל מה זה אומר שהוא נקרא רקיע, קראו לו שמים, משהו נכנס כאן, לא, זה התחיל, מה פירוש “ויקרא אלקים לרקיע שמים” על פי קבלה? הוא נקרא רקיע ושמים, אלו שני שמות לאותו דבר, אז מה אתה עושה? למה הוא נקרא באמצע המציאות? אלו 17 משלים שונים, למה נכנסים כל הדברים האלה? משהו הוא אומר כאן, זה בעצם מה שהוא שואל, כל הקושיות שלו פחות או יותר הן כאלה.
מסתבר, כן, כשאתה רוצה לפשט הכל, אתה אומר אה, זה חסד, זה גבורה, אני יודע את המעשה, אני כבר יודע את המעשה, לא, אבל הוא אומר לך את המעשה בדרך קצת אחרת, אז מה זה אומר? אז הוא אומר את השאלה, הוא הולך לפסוק, הוא אומר שרבי שמעון בר יוחאי, התיקונים היה קשה בעצם, מה פירוש “ויקרא אלקים לרקיע שמים”? כן, יש שני שמות לשמים, או שני שמות לתפארת, רקיע ושמים, מה אתה מספר לי כאן? אתה רואה כאן שרקיע אינו שמים, אלא הוא אומר לא, שרקיע הוא אמא, מה פירוש אמא? אז הוא אומר כך, כשבינה משפיעה מצד, הוא קורא לזה מצד בחינת אמא תתאין שהיא המשפיע, אז היא נקראת אם, כן, אז זה הכלל של הרמ״ק על כינויים, הוא אומר את זה מפורש בשער הכינויים, אבל אין שתי מילים לאותו דבר אף פעם.
המושג “בחינה” אצל הרמ״ק
ומה שהוא קורא בחינה, איך שהמילה בחינה היא, כך הוא משתמש בה וזה מה שזה אומר, במילים אחרות, כשאני מדבר על הרמה שנקראת בינה, אז אני יכול לדבר על חלקים אחרים של בינה, או שאין לה חלקים שקוראים להם בחינות. יכול היה לומר חלקים. לאריז״ל אין בעיה, הוא קורא לזה פשוט חלקים, מחלקים את זה לחתיכות, והוא אומר אני מדבר על החלק הזה. הרמ״ק קצת יותר מופשט, והוא אומר זו בחינה של בינה. במילים אחרות, בינה בבחינת מה שהיא משפיעה לתחתונים נקראת אמא. בבחינת מה שהיא… מה? כן, כמו… כן, באופן, או משהו כזה. בחינה, בחינה פירושה כמו מבחן, או כמו להסתכל, כמו הבחנה.
כן, מה יש? אני לא יודע מאיפה זה בא בחינות. זו כנראה שפה פילוסופית שהם גנבו.
אבל הוא רוצה לומר, אני מדבר על זה… באנגלית זה היה אומר, “under the aspect of”. וה-aspect הזה לא נקרא בינה. בינה בתור מה שהיא משפיעה לתחתונים, משפיעה לבניה, לא בינה בתור מה שהיא דברים אחרים. יש לה משמעויות אחרות של המילה בינה, או חושים אחרים, אחרים, נכון?
אצל אריסטו בחינה נקראת “קווא”. מה בא מהמילה קווא? כמו, מצד שאני אבא אני אדם אחד, מצד שאני אח אני שני, נכון? זה אותו אני, אבל בתור משהו אחר. אני ממלא תפקיד אחר. מה? כן, באידיש “אלס”. ביוונית או בלטינית, “קווא”. היה מישהו שאמר שהפתרון של אריסטו לכל הקושיות הוא קווא אחר. כן, כשמדברים על הבחינה, הבחינה, זה אותו דבר.
אז לכאורה מה שמבאר היטב מתבטא, כמו, לא עומד בטעות המילה הזו. כשאומרים “אם”, מתכוונים לומר מצד מה שהיא עם הנאצלים, עם התחתונים, כי זה נקרא “אם”.
ההבדל בין רמ״ק לאריז״ל: בחינות מול חלקים
אז, עצתי קודם, עצתי קודם. עכשיו. אותו דבר, לתפארת יש בזה יותר משתי משמעויות. הוא קורא לזה שתי מציאויות. אז לרמ״ק יש כלל, זה נקרא שער המציאות, הוא מסביר את זה בבירור. אמרתי לך, ההתחלה הזו רק כדי לעורר בך סקרנות לגבי הרבה דברים, כי אתה לא יודע את רובם. אז הוא מסביר שכשאנחנו מדברים בנפרד או ברוחניות, קוראים לזה, כשאני אומר שאני מצד בחינה עם הילדים שלי אני אבא, מצד בחינה עם אבא שלי אני בן, מצד החברים שלי אני חבר, וכן הלאה. אז אני הרבה דברים. אבל עכשיו, בכל אחד מאלה, אפשר לקרוא מציאות. אז בניגוד לאדם שכשהוא אבא הוא לא בן, וכשהוא בן הוא לא אבא, הוא לא יכול, לפחות בגשמיות, אתה לא יכול להיות שניהם באותו זמן, זה שלבים שונים או משהו. אבל בבחינת רוחניות, זה רק כמו רמות אחרות של אותו דבר, מציאויות אחרות. זה לא, זה לא בזמן, אז זה לא משתנה, זה לא הופך לזה, לזה. אז זה הוא קורא מציאות. במילים אחרות, מה שרק קראת בחינה.
דיון: גשמיות ורוחניות – חלוקה ועירוב
תלמיד:
בגשמיות הוא יכול לערבב הכל, נכון?
מגיד שיעור:
כן, יש גם את ההיפך. בגשמיות זה המקום שבו הכל מתבלבל.
תלמיד:
למה, שומעים תמיד…
מגיד שיעור:
זה תלוי מה אתה אומר. יש בלבול כאן.
תלמיד:
בגשמיות אתה מתכוון לגוף, למה שזה לא יהיה, אני מתכוון, לא?
מגיד שיעור:
כן, אז, אז, נכון, אבל… מה אתה רוצה לומר?
תלמיד:
אני אבא, אני חבר.
מגיד שיעור:
נכון, באותו, באותו…
תלמיד:
נכון, נכון, נכון, זה יותר נפרד. אני מסכים. מסכים. מושכלות יותר מחולקות מ… כך הרמב״ם הולך לומר בקטע שנלמד מחר על דמיון ושכל. השכל מחלק, והדמיון מחבר. כי הדמיון רואה גופים שלמים, וגופים שלמים תמיד מחוברים לדברים אחרים. זה נכון. אבל הדרך שהוא חושב על זה היא, בוא נדבר על הפעולה, נכון? כשאתה פועל בתור אבא, אתה לא פועל בתור בן, בדרך כלל, באותו זמן. אבל אם המציאות שכל הפעולה היא שהוא יכול להיות אבא, או שהוא בדרך מסוימת אבא, אז יכולים להיות שניהם בבת אחת. זה מה שהוא מתכוון. אז זה לא נעלם, זה לא כמו בזמן. הפעילות שלך היא בזמן, גם אם אתה… להיות גוף קיים בזמן זה עוד דבר להבין. אבל כשאתה פועל, פעולה היא לא שניהם באותו זמן. אז אנחנו אומרים, כמו ביום הראשון עשיתי כך, אתמול עשיתי כך, מחר אעשה כך. אבל כשאתה מדבר על ספירות, זה לא נכון שבגלל זה הספירות נקראות יום ראשון, יום שני, מה שזה לא יהיה. זה לא אומר שקודם הייתה בינה, ואחר כך נהיתה תפארת. יש דבר כזה, ויש דבר כזה. זה מה שהוא קורא מציאות.
שתי המציאויות של תפארת
בסדר. בכל מקרה, אז מה שהוא אומר הוא כך, שלתפארת יש שתי משמעויות, שתי מציאויות, שתי רמות של תפארת אפשר לקרוא לזה. ושוב, אחד הטריקים הגדולים של האריז״ל הוא לקחת את כל הדברים האלה שהרמ״ק קורא להם בחינות ומציאויות, ולתת להם שמות וכאילו להגשים אותם, כי זה מקל על אנשים ללמוד. בגלל זה כולם אוהבים ללמוד את האריז״ל.
דיון: שני השמות של תפארת
תלמיד:
יש לו כבר שני שמות, לא?
מגיד שיעור:
אילו שמות?
תלמיד:
השמות עם תפארת, לא?
מגיד שיעור:
לא, רגע. לא, הוא אומר, אה, לא. התפארת עצמה מצד מה שהיא מהקו הרחמים, היא באמצע. מתכוון לנאצל מהכתר כבר. הוא הולך להסביר את סדר האצילות. זו כל השאלה, כי לכאורה תפארת באה אחרי גבורה. אם תפארת היא אחרי גבורה, היא נאצלת מגבורה. אבל הוא אומר שבאמת תפארת נאצלת מכתר, לא מגבורה, כי צריך לקרוא את זה כשלושה קווים. אז יוצא, יש לו גבוה יותר…
תלמיד:
זה כמו הדעת.
מגיד שיעור:
מה שאנחנו קוראים דעת. אבל דעת היא המציאות העליונה של התפארת. אין ספירה.
תלמיד:
יש לו כבר שני שמות.
מגיד שיעור:
הם?
תלמיד:
יש לו כבר שני שמות קבועים, לא?
מגיד שיעור:
כן, כן, ברמ״ק, כן, מה שאתה קורא דעת, כן, זה נכון. אבל…
תלמיד:
לכאורה…
מגיד שיעור:
אבל זה מבלבל, כי אתה אומר דעת, רוב האנשים שלומדים דעת מתכוונים שיש ספירה שלישית שנקראת דעת בין חכמה ובינה. הספירה השלישית, זו התפארת, כשהיא עדיין שם היא נקראת דעת. בסדר. הנפקא מינה, אני לא יודע.
המציאות העליונה: משה רבינו והנשמה של תפארת
בכל מקרה, רגע אחד. והוא אומר שהמציאות היא משה רבינו. כך כתוב בתיקונים שיעקב הוא התפארת מבחוץ, והוא שואל בתיקונים מה זה משה? אומר לא, בחוץ היה יעקב, אבל בפנים, הנשמה של התפארת הייתה משה. אז המציאות, כששם היא לגמרי רחמים, נקראת נשמה למציאות שנעשית בין חסד וגבורה, שמתוכם נעשה קו האמצעי. וזה נקרא רקיע באמת.
פירוש “ויקרא אלקים לרקיע שמים”
אז “ויקרא אלקים לרקיע שמים” מדבר על מה שהתפארת עצמה נעשתה מרקיע. אפשר לומר רקיע י׳, כמו שהיא נתרקעה מהכתר על ידי הי׳ של חכמה, והיא נעשתה שמים, שהשמים הוא אש ומים, כן? הוא המיזוג של אש ומים, של חסד וגבורה. וזה הוא אומר שזה ההסבר, שעל ידי מציאותו, שאתה מבין שהוא לא אחרי הגבורה, הוא דבר אמצעי, יוצא לא פשוט שהוא באמת תולדה. התפארת אינה באמת בן של חסד וגבורה, הוא באמת עמוד אמצעי, הוא מהכתר. אלא מפני שהוא אחר כך שהוא יורד, הוא דרך על ידי הבינה, אחרי שהוא הולך אחרי בינה, הוא מתקן, שם הוא נעשה רקיע, שאז זה נקרא שמים, שזה אש ומים. זה נקרא “קונה שמים בתבונה”, שהתבונה, האמא, עשתה את השמים, שזו הרמה התחתונה בחינה של תפארת.
אמא = אהי״ה עם שלוש ווי״ן
והבחינה שכוללת את כל הדבר, זה נקרא כשזה עדיין באמא, אני מניח, נקרא אמא, שזה אהי׳, אמא היא אהי׳, שיש לה שלוש ו׳, שזה שלושת הקווים חסד דין רחמים. כך הולכים להסביר את כל המציאות. בסדר, אני מניח שנלמד את זה בקרוב כאן.
“וכל תרווייהו” – כולל חסד ודין
ועל זה, זה נקרא “וכל תרווייהו”. הוא אומר “וכל תרווייהו” לא אומר סתם לומר שהתפארת כוללת חסד ודין. זה אומר שהוא עדיין מדבר על המציאות הקודמת, על הרמה הקודמת של תפארת, זה עדיין יותר גבוה, זה עדיין בבינה. כשזה עדיין כאילו זה עדיין כלול בבינה, אז זה באמת כולל חסד וגבורה.
אחר כך יש לו עוד קטע כאן שהוא ראיה.
אשתי אומרת שאני צריך ללכת לאכול ארוחת ערב. כך היא טוענת, אני לא יודע למה.
דרך הלימוד של הרמ״ק והמבנה של ספר פרדס רמונים
תפארת ככולל חסד וגבורה – הרמה הגבוהה יותר
אז התפארת כוללת חסד וגבורה. זה אומר שהוא עדיין מדבר על המציאות הקודמת, על הרמה הקודמת של תפארת שהיא עדיין יותר גבוהה – היא עדיין בבינה, היא עדיין כאילו… היא עדיין כלולה בבינה. אז זה באמת כולל חסד וגבורה.
אחר כך יש לו עוד קטע זוהר שהוא ראיה.
הערות על המבנה של כתיבת הרמ״ק
אשתי אמרה שאני צריך ללכת לאכול ארוחת ערב, כך היא מודיעה לי, אני כבר יודע למה. אל תדאג, אנחנו הולכים… זה שני הפרקים הבאים. לא, הוא עושה את הדבר הזה עוד שני פרקים עד פרק כ״ה, אחר כך הוא יסביר את המשנה הבאה. הוא הולך, הוא הולך, לאט לאט, לאט לאט, לאט לאט. הכל בסדר, אל תדאג. הוא הולך.
הוא למדן, הוא אוהב ללמוד, אז הוא מוצא קטע ויש לו שלוש קושיות וארבעה תירוצים, והוא מאוד שמח לומר את זה, הוא לא יכול לחכות. הוא פחות מורה קצת בדרך הזו, אבל אני נהנה מזה, אז תראו מה אני עושה. שואל קצת. פחות או יותר מוסבר, לא? פירוש המילות, פחות או יותר.
הוראות הרמ״ק עצמו איך ללמוד את הספר
בסדר, אבל זה איך אפשר את זה, זה איך מתחילים לדעת את זה. הרמ״ק נתן הוראות, הוא נתן הוראות בתחילת הספר שלו שצריך ללמוד אותו, צריך ללמוד פרק, ואם לא מבינים אותו צריך ללמוד אותו שוב עד שמבינים אותו, ואז צריך ללכת לפרק הבא.
ותראה, הוא עושה התייחסויות לדברים שהוא עוד הולך לומר, שזה לאחור. מה רוצים לעשות? ככה זה. כשמגיעים לשם נבין את זה יותר טוב.
הדרך של לימוד זוהר
אני חושב שזה שווה את הדרך של לימוד זוהר, ולומר שהוא לא אומר את אותו דבר בעשרים וארבע דרכים אחרות, הוא רוצה לספר משהו כל פעם.
אני מתכוון, אני לא יודע, אין לי תשובה. אני מניח, מה לעשות?
קודם לדעת את הישן, ונעשה את החדש. מה שזה לא יהיה, באותו זמן.
תלמיד: כן, כן, זה כבר טוב ככה.
מגיד שיעור: נכון, אבל צריך לדעת, צריך ללמוד.
תלמיד: בסדר.
מגיד שיעור: לא, לא.