סיכום השיעור 📋
בית המדרש — מהו, מה הוא מייצר, ולמה הוא לעולם אינו נגמר
—
א. הגדרת “בית המדרש” — מעשה, לא בניין
הנושא והשאלה
מהי המשמעות האמיתית של “בית המדרש” בלשון חכמים, וכיצד זה שונה ממה שאנשים מדמיינים היום?
הקדמה: הכינוי “חז״ל”
הכינוי “חז״ל” הוא בעייתי — הוא הופך את “חכמינו זכרונם לברכה” להפשטה קרה. אצל הראשונים כתוב כמעט תמיד “חכמינו” — זה מבטא שייכות חיה: *שלנו* חכמים, בניגוד ל*שלהם* חכמים (של האומות). ההשערה היא שהכינוי “חז״ל” מקורו במשכיל, אם כי אין לכך ראיה.
היסוד העיקרי: בית המדרש הוא פעולה
כאשר חכמים אומרים “בית המדרש,” אינם מתכוונים לבניין פיזי עם שולחנות, ספסלים וארון קודש. הם מתכוונים למה שאנו קוראים היום “שיעור” — אנשים שמתכנסים ולומדים. כאשר נאמר “עשו בית המדרש” פירושו ש*עשו* שיעור. “אין בית המדרש בלא חידוש” פירושו לא שאין בית כנסת חדש, אלא ששיעור ללא חידוש אינו בית מדרש אמיתי.
בגמרא ברכות, שם נאמר שיש הבדל בתפילה בבית המדרש לעומת בית הכנסת — הכוונה רק להתפלל במקום שבו למדו את השיעור. אין זה דין ב*מקום*, אלא דין ב*מעשה* — באנשים שמתכנסים ולומדים.
מחשבה היא מעשה
כשם שמחשבה אינה רק מידע שמכניסים לראש (כמו ויקיפדיה), אלא דבר ש*עושים* — כך בית המדרש הוא *פעולה*, לא *מקום*. בלשון אריסטוטלית: הבניין הוא רק “בכוח” (פוטנציאל — *אפשר* ללמוד שם), אבל כאשר לומדים ביחד זה “בפועל” (אקטואלי).
המילה “מדרש”
“מדרש” פירושו *לחקור* (היום אומרים “מחקר”). בית המדרש הוא מקום שבו מתכנסים לא רק ללמוד, אלא גם *לחשוב*. זה נובע מ״לדרוש את ה'” בנביאים — “דבר זה צריך לשאול ולדרוש.”
מקורות: גמרא ברכות (חילוק בין בית המדרש ובית הכנסת), לשון הראשונים (“עשו מדרש”), “לדרוש את ה'” בנביאים/כתובים.
—
ב. מדוע צריך בכל שנה קמפיין חדש?
הנושא
יש מנהג בכל שנה לפני שבועות להעלות את יסוד בית המדרש. מדוע צריך זאת בכל שנה מחדש?
התירוץ
מכיוון שבית המדרש הוא *מעשה* ולא *בניין*, לעולם אי אפשר “לסיים לבנות” אותו. כל שיעור, כל התכנסות — בלייקווד, במונסי, בארץ ישראל, בזום, בוואטסאפ, בטלגרם, באימייל — היא פעולה חדשה של בניין בית המדרש. זוהי הכוונה של ספירת העומר: צריך לבנות מחדש את התורה בכל שנה.
המשל
שני מגייסי כספים — האחד בונה בניין ואחר כך אינו יכול עוד לגייס כסף כי אף אחד לא רוצה לשלם עבור הרצאות. השני לעולם אינו מסיים לבנות. בית המדרש הוא כמו השני — הוא לעולם אינו נגמר.
—
ג. המודל של ישיבות גדולות ו״הדרת התורה” — קושיה על בית המדרש
הנושא
כיצד ישיבות גדולות (לייקווד, מיר) מגייסות כסף, ומהי הבעיה במודל זה עבור בית המדרש?
ההסבר
בעל הבית שואל: אם הישיבה נסגרת מחר, מה משתנה? כל אחד ממשיך ללמוד בבית המדרש שלו. הישיבה מורכבת מצ׳קים ששולחים בכל חודש — אבל למה בעל הבית צריך לתת על זה?
התשובה של “חכמי הדור”: עושים כינוס גדול בכל שנה באצטדיון, מכנסים את כל האברכים, נשותיהם, ילדיהם — חמישים אלף איש — ומראים לבעל הבית: *זו* הישיבה! הוכחה פיזית לעיניים בשריות.
הבעיה עבור בית המדרש
בית המדרש, שמבוסס על מעשה ולא על בניין, מתקשה יותר עם מודל האצטדיון. אין לו מיקום פיזי. אבל באמצעות “אנליטיקס” באינטרנט אפשר לראות בשחור על גבי לבן כמה אנשים צופים — כמאה וחמישים אלף צפיות בשיעורי תורה בשנה. אפשר להראות זאת ישירות ביוטיוב ובגוגל, אם כי אפשר גם לזייף, אבל זה יותר קשה.
—
ד. התוצר של רבי — אנשים, לא מספרים
היסוד
מה מוכר מי שמלמד תורה? הוא מוכר אנשים. התוצר של רבי הוא תלמידים.
המעשה עם ר׳ שמואל מונקעס
ר׳ שמואל מונקעס, חסיד של האדמו״ר הזקן (ר׳ שניאור זלמן מליאדי), היה בדחן — prankster. פעם הוא תלה את עצמו על עץ מול בית הרבי. כאשר הרבי שאל מה הוא עושה, הוא ענה: “אני המגן שלך, הפרסומת שלך.” הסברה שלו: כל עסק תולה בחוץ את מה שהוא מוכר — חנות נעליים תולה נעל, חנות כובעים תולה כובע. הרבי עושה חסידים — אנשים — אז הוא תולה חסיד.
עושים אנשים, לא גולמים
רבי אינו עושה ספרים — ספר הוא בחינת מצבה. רבי עושה אנשים חיים — את עצמו, את חבריו, את תלמידיו. אבל צריך להיזהר: כל אדם הוא קצת שונה. כאשר עושים חמישים אנשים שכולם הולכים באותו הספורט — עשו גולמים, לא אנשים. ספר יצירה יכול לעשות אנשים, אבל מה יוצא? גולמים. יש רבנים שהולכים עם הפשט של “אפשר עשו אדם בחורבן” (סנהדרין) — הם עושים פס ייצור של גולמים. אנשים אמיתיים צריכים להיות בעלי פירוש משלהם על הרבי, כל אחד קצת שונה.
“אתנו פה ואשר אינו פה”
כל אדם שנמצא כאן נושא בתוכו נשמות של אנשים אחרים — מי ששמע ממנו פעם, דרך מי קישור מגיע לשני, דיבור לשלישי. כך מסתובבת בכל העולם המילה והרעיון. בית המדרש הוא האנשים — לא הקירות, לא הספרים, לא האימיילים.
—
ה. כלל סטלין — ההבדל בין אנשים למספרים
סטלין אמר: אדם אחד הוא טרגדיה, מיליון אנשים הוא סטטיסטיקה. מי שהורג אדם אחד פנים אל פנים הוא רוצח. אבל מי שמטיל פצצות ממטוס בכלל לא רואה אנשים — הוא “איש המספרים,” הוא רואה רק מספרים, לא את הדברים שהמספרים מייצגים. זו לא רק תורה — זה פרט מעשי בכל עסק שעוסק באנשים.
—
ו. הרמב״ם: שלימות חייבת להתפשט
הרמב״ם אומר שזה דין במציאות: כל דבר שיש בו דבר טוב, שלימות, הדין שלו הוא שהוא ממשיך הלאה. אי אפשר שאדם יהיה לו חכמה ולא ירצה לספר לזולת. מי שאומר “יש לי חכמה ואני לא מספר לאף אחד” — יש לו מעט מאוד חכמה, רק מספיק לעצמו. חכמה אמיתית יש בה מספיק לעוד אנשים.
זה מתאים גם לקבלה: ככל שמקבלים יותר, מגיעים יותר לספירות — זה טבע הדבר. הרמב״ם והמקובלים מסכימים לחלוטין על עיקרון זה.
חכמה אינה שייכת לאדם
כל מי שיש לו חכמה יודע שחכמה אינה שייכת לאף אחד — חכמה שייכת לריבונו של עולם, חכמה שייכת לחכמה עצמה. זה לא שיגעון גדלות. טבע החכמה הוא שהיא רוצה להתפשט לכל מקום.
אי אפשר שאדם יודע משהו והוא לא רוצה שילדיו ידעו זאת. זה הפשט של “ולמדתם אותם את בניכם” — “בניכם ובני בניכם”: במתן תורה, מה ראית? אתה רוצה לספר לנכדיך. כשם שאדם שנסע לספארי מספר לנכדיו, כך מי שרואה חידוש באחדות ה׳ רוצה גם לספר.
אדם שמכנה את עצמו חכם ולא רוצה לשתף את חכמתו — הגמרא קוראת לבריאה כזו “שדים יהיו לו”, משהו אנדרוגינוס, אילונית, לא בריאה נורמלית.
—
ז. המטרה: בית מדרש בכל קהילה יהודית
המטרה היא שיהיה בית מדרש בכל קהילה יהודית בעולם — כשם שהרבי מבעלזא רוצה שטיבל בעלזא בכל עיר שיש בה עשרה יהודים. אבל “שטיבל” לא אומר בניין — בניין הוא הכלים, זה בוודאי טוב. אבל העיקר פירושו עשרה אנשים שחושבים באותו אופן, שלמדו באותה דרך. זה עולה יותר מבניין.
“ישיבה מרכזית העולמית” של הרב קוק
הרב קוק עם הרב הנזיר פתחו ישיבה בשם “ישיבה מרכזית העולמית” — הישיבה העולמית. למעשה היו שם רק חמישים תלמידים, בבית קטן ברחוב הרב קוק בירושלים, חדר שיעור קטן משולחן. אבל הפשט הוא: הרב קוק הבין מה חכמה אומרת — חכמה שייכת לכל העולם, לכן הוא קרא לה “העולמית.”
יהודים ומיסיונריות
אם אני מבין משהו, מובן שאחרים יכולים גם להבין. אי אפשר שלאחד יש נקודה של אמת, נקודה של חכמה, והוא לא רוצה להפיץ אותה. כאשר אנשים אומרים “יהודים אינם מיסיונרים” — האם זה אומר שיהודים לא יודעים כלום שהוא אמת? זה לא יכול להיות. יהודים אינם מיסיונרים רק מסיבות מעשיות — אין כוח, צריך להיזהר. אבל בוודאי יהודים הם מיסיונרים בעצם. כתוב בנביא: “שאל ממני ואתנה גוים נחלתך” — יבוא זמן של אפוסטוליזם.
—
ח. הסכנה: חשיבת מספרים מול חשיבת אנשים
החשיבה הסטליניסטית
כאן טמונה סכנה גדולה. כאשר רואים שיש רק עשרה אנשים, מתחילים לחשוב: “יש רק עשרה, אני צריך לדבר לכל העולם!” — רוצים לשלוח פשקווילים, אלפי מכתבים, אימיילים, “הולך אגרות ככתב קורא סופרי המלך לכל עם ועם מדינה ומדינה ככתבה ועם ועם כלשונו” (מגילת אסתר). ה״רק עשרה” בא מספירת מספרים, לא אנשים. זו חשיבה סטליניסטית — סטלין לא התעניין בעשרה אנשים, הוא רצה לעסוק במיליונים, הוא היה מנהיג עולמי של המהפכה הבינלאומית. אבל הסיבה שאנו אומרים שכל העולם צריך לשמוע את התורה שלנו היא כי אנחנו אנשים, לא כי אנחנו מספרים. העולם עשוי מאנשים, לא ממספרים.
קדושה ומלאכים
כאשר אומרים קדושה בבית הכנסת — “קדוש קדוש קדוש ה׳ צבאות מלא כל הארץ כבודו” — עומד על כך מדרש: “אין מלאכי השרת אומרים קדוש עד שישראל אומרים שמע ישראל.” המלאכים צריכים לקבל רשות מישראל. זה לא אומר שאני יודע מה שמלאכים לא יודעים — אלא שבשבילי יש היבט מסוים, בהירות, חידוש, שאני יודע והוא לא יודע, ואני רוצה לספר לכולם.
אמת אינה “שלי”
אם אתה תופס שמשהו הוא אמת, אתה לא תופס אותו כי זה “שלי”. צריך לעלות מהחשיבה שאמת שייכת לי. כאשר אדם מבין דבר אמת, הוא בדרך כלל חושב שכולם אומרים זאת — כי הוא לא מבין שהוא חידש משהו, אלא ש״כך זה.” כמו שלומדים קטע גמרא, פוגשים שני שיש לו אותו פשט — “כולי עלמא, הגמרא כבר אמרה את הפשט שלי.” אומרים: כשהולכים ישר, פוגשים הרבה חברים.
—
ט. אדם הוא עולם שלם — ערכם של עשרה יהודים
“חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם”
אדם הוא עולם שלם — מה זה אומר? אף אחד מאיתנו, אם הוא ימות מחר, אף אחד לא ידע על כך חוץ מאשתו (כמו הגמרא: “אין לו דומה אלא אשתו”). אבל “אדם הוא עולם שלם” פירושו: האדם יכול להוציא, להביא, את כל העולם. שני אנשים שלומדים ביחד — זה נעשה טוב יותר, ברור יותר — הם שני עולמות שלמים, אין סתירה. שלושה אנשים זה שלושה עולמות. זה כבר מלא.
עשרה יהודים זה עולם שלם
יש דין ציבור של עשרה יהודים. ברגע שיש עשרה יהודים כבר יש עולם שלם. עשרה אנשים מייצגים בדרך כלל “חתך רוחב” של כל סוגי האנשים. יש רק עשרה יהודים בעולם — כל האחרים הם ייצוגים אחרים של אותם עשרה יהודים. כל אחד יכול להיות עוד עולם שלם.
שמחת תורה עם עשרה יהודים מול אלפיים
חסיד נוסע לרבי שבו בשבועות יש עשרת אלפים יהודים. אבל בבית מדרש קטן עם עשרה יהודים — לא חסר כלום. אנשים שיש להם אורך, חיות לרקוד עם התורה בשמחת תורה או לומר אקדמות בשבועות — לא מפריע להם שיש רק עשרה יהודים. יש ענין של “ברוב עם הדרת מלך” — בוודאי טוב יותר עם אלפי יהודים. אבל לא חסר כלום מעשרה יהודים. אפשר לעשות קדושה, קדיש, מנין הגון — הכל יש. אפילו יותר טוב: פחות אנשים, יותר מקום, מספיק עוגת כבוד לכולם.
האדם שאינו יכול לנחם את עצמו — שצריך עשרת אלפים אנשים כדי להרגיש שיש משהו — לאדם זה יש בעיה. הוא צריך שאחרים יחזקו אותו כל הזמן. המעמדות הגדולים נעשים גדולים יותר בכל שנה, אבל המנין נעשה קטן יותר — וזו לא סתירה, זה דווקא יותר נכון.
—
י. כתיבה לאדם אחד — הרמב״ם והאדמו״ר האמצעי
הרמב״ם ומורה הנבוכים
הרמב״ם כתב את מורה הנבוכים לאדם אחד — ר׳ יוסף בן שמעון. הוא כותב בפירוש: “אני כותב זאת רק בשבילך.” הרמב״ם אפילו היה מעט מאוכזב מהבנת תלמידו. ובכל זאת — עם הספר שכתב לאדם אחד הוא הפך את כל העולם. למה? כי הוא כתב אותו לאדם, לא למספר.
האדמו״ר האמצעי
האדמו״ר האמצעי (האדמו״ר השני מליובאוויטש) הוציא כמה ספרים. הריי״ץ (האדמו״ר הקודם מליובאוויטש) יש לו מסורה שכל ספר שהאדמו״ר האמצעי כתב היה מיועד לחסיד מסוים אחד. הוא ידע את השמות — שער האורה נכתב עבור אותו חסיד, לפי תכונות נפשו. האדמו״ר האמצעי היה מעט מתבודד, הוא ישב בחדרו, ולכן ספריו כל כך ארוכים — כי הוא דמיין איך הוא מדבר לאותו חסיד, והוא התאים את עצמו להבנתו. דווקא ספר שנכתב לאדם אמיתי — לא למספר — אותו נהנים.
היסוד העיקרי
כאשר אדם כותב ל״סוכנות שיווק” — הוא רוצה לפנות לכמה שיותר אנשים — הוא מדבר לאף אחד. “אני לא יוסף סטלין, אני רוצה לדבר לאדם אחד.” מדברים לאדם אחד, ובכך מדברים לכל העולם — כי כל אדם הוא עולם שלם. אם אפשר באמת להשפיע על אדם אחד, השפענו על כל העולם — כל שכן יהודי.
—
יא. התכללות — כל יהודי נושא בתוכו את כל היהודים
כל אחד מעשרת היהודים במנין צריך להביא עשרת אלפים או מאה אלף דולר — כי תחת כל יהודי טמון הניצוץ של שרי אלפים, שרי מאות, שרי עשרות — כל כך יהודים נכללים בו. שיעור אי אפשר לדבר באוויר — מדברים לאנשים מסוימים, אבל יהודים אחרים נכללים בהם. זו התכללות: קמיע (לדוגמה) היא רק בשם כל ישראל — כל אדם צריך להתחייב בשם כל ישראל. כל המעשים והעניינים אינם רק בשבילנו — כל אחד אחראי על כל העולם.
—
יב. סיום — קריאה מעשית
לפיכך כל אחד יביא מספיק כסף עבור כל העולם, נשלים את 360,000 הדולר לשנה, ותהיה גאולה שלמה — ולשנה הבאה יהיה 720,000 דולר.
—
כל המקורות המוזכרים:
גמרא ברכות (חילוק בית המדרש/בית הכנסת) • לשון הראשונים (“עשו מדרש”) • “לדרוש את ה'” (נביאים) • “אתנו פה ואשר אינו פה” (מדרש, מתן תורה) • “אפשר עשו אדם בחורבן” (סנהדרין) • ספר יצירה • רמב״ם (מורה נבוכים; שפע של ספירות; טבע השלימות) • קבלה (ספירות) • “ולמדתם אותם את בניכם” (דברים) • “בניכם ובני בניכם” • “שדים יהיו לו” (גמרא) • “שאל ממני ואתנה גוים נחלתך” (תהלים) • “קדוש קדוש קדוש ה׳ צבאות” (ישעיהו/קדושה) • “אין מלאכי השרת אומרים קדוש עד שישראל אומרים שמע ישראל” (מדרש/גמרא) • “חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם” (משנה סנהדרין) • “אין לו דומה אלא אשתו” (גמרא) • “ברוב עם הדרת מלך” (משלי) • “הולך אגרות… לכל עם ועם” (מגילת אסתר) • “לא לגבורים המלחמה” (קהלת ט:יא) • “החכם גובר בעוז” (משלי כד:ה) • “לא לקלים המרוץ” (קהלת ט:יא) • רב קוק, הרב הנזיר, ישיבה מרכזית העולמית • הריי״ץ (מסורה על ספרי האדמו״ר האמצעי) • האדמו״ר האמצעי (שער האורה, ועוד)
תמלול מלא 📝
בית המדרש: מעשה, לא בניין
נאום על מצב האיחוד — היסוד של בית המדרש שלנו
רבותי, נאום על מצב האיחוד, פשוטו כמשמעו. זה המנהג בכל שנה לפני שבועות להוציא לעולם הדיבור, מעולם המחשבה לעולם הדיבור, מה הוא היסוד של בית המדרש שלנו.
המעלה של להסביר לשון חכמים
כמו שר׳ יואל אמר, שלהסביר לשון חכמים הוא חסד גדול.
למה “חכמינו” ולא “חז״ל”
את מי שאנו קוראים חז״ל, אני מתנגד לכינוי הזה, כי זה מחלל שם חבריו. תאר לעצמך שאתה פוגש במקווה, “אה, בוקר טוב ר׳ חז״ל, מה?” אה, אתה יודע מה? שניים, אתה יודע מה? אחד הוא עדיין חז״ל, שניים הוא היי חז״ל. בשום אופן לא.
חכמינו זכרונם לברכה — שאנחנו נהיה ברכה. אבל חכמינו, המעלה של הכינוי שלי היא שאז אתה תופס את זה, אין קבוצת אנשים כזאת שנקראת חז״ל. חכמינו, שיחיו וזכרונם לברכה, שנתברך מהם והם יתברכו ממנו. יש את חכמינו, יש את חכמיהם, הגויים גם יש להם חכמיהם. יש את חכמינו, חכמינו.
זה הראשונים כמעט תמיד כתוב חכמינו, לא כתוב חז״ל. אני חושב שהכינוי חז״ל המציא משכיל, זו השערתי, אין לי ראיה. אפשר לבדוק, אפשר לחפש מקורות ולגלות. תמצאו מי היה היהודי הכשר הראשון שכתב חז״ל. אני חושב שלא היה יהודי כשר, לדעתי. זו השערתי, אני לא יודע. אנחנו מדברים עכשיו על היסטוריה.
מה זה בית המדרש? — הפירוש האמיתי
בית המדרש בלשון חכמים
על כל פנים, בלשון חכמים, ולשון חכמים היא לשון חכמים, לשון חכמים לחוד. בלשון חכמים יש מילה כזאת שנקראת בית המדרש, או מדרש, או בית מדרש. בית מדרשו של שם, התפנטזנו הרבה, דימינו, איך אברהם אבינו היה לו בית מדרש, ויצחק אבינו היה לו בית מדרש, וכן הלאה.
וצריך לשים לב, שכאשר אנחנו אומרים את המילה בית מדרש, וכאשר החכמים אומרים מילה בית מדרש, יש לזה משמעות אחרת. אנחנו אומרים מילה בית מדרש, אנחנו מדמים מקום כזה עם עמוד, עם ארון קודש, עם שולחנות, עם ספסלים, איזה בניין, בניין ממשי בלבד.
כאשר החכמים אומרים בית המדרש, הם מתכוונים למה שאנחנו קוראים בשפה שלנו שיעור.
“עשו בית המדרש” — עשו שיעור
כאשר כתוב “עשו בית המדרש”, “אין בית המדרש בלא חידוש”, כן? מה זה אומר “בלא חידוש”? לא אומר שאין בית המדרש, או סוג חדש של בית כנסת. כל אחד שמגיע לאותו בית כנסת, או שזה מאותה חברה, אין זה חידוש. “אין בית המדרש בלא חידוש” לא אומר… אין זה חידוש שיהודים יושבים ביחד ולומדים, אין בזה חידוש. וכן הלאה עד אין סוף, במורא החכמים.
בית המדרש ובית הכנסת — לא שני בניינים
אותו דבר כאשר כתוב בית המדרש. אנשים חושבים שפעם היו שני סוגי בניינים. לא היו שני סוגי בניינים. בית המדרש פירושו סך הכל הפינה בבית הכנסת, או למטה, למעלה, איזה מקום אחר, אין הבדל איפה זה היה, איפה לומדים.
כתוב בגמרא בברכות שיש הבדל להתפלל בבית המדרש מאשר בבית הכנסת, פירושו סך הכל ממש ליד השיעור, או במקום שבו למדו את השיעור. אבל אין זה דין במקום, זה דין באנשים, במעשה שמתאספים ולומדים שם.
כולם חכמים
מי שלומד בגמרא ובמקורות של חכמים בתקופת סוף בית שני, כן, כולם חכמים, הבחורים הקטנים כולם חכמים. אבל מי שלומד ב… או אפילו מאוחר יותר, חכמינו מזמן עשיית התורה, חכמינו מהזמנים העתיקים, כן, חכמינו מהזמנים העתיקים, כאשר הם אמרו, ואפילו הראשונים גם, רואים בראשונים, הלשון “עשו מדרש” תמיד אומר עשו שיעור.
הלשון של שיעור היא הרבה יותר מאוחרת, אולי באחרונים, אני לא יודע מאימתי. אולי זה פרק, פרק הוא התרגום של שיעור, אם חושבים על זה. על כל פנים, בואו לא נדבר על זה עכשיו.
מדרש פירושו לחקור
אה, פשוט, ברור שזה הפשט. אני אומר, אצלנו, יש לי דבר שאני קורא לו בית המדרש. בערך לפני שבע, שמונה שנים ייסדתי את הענין. חשבתי לראות איך לקרוא לזה, וחשבתי, מה אנחנו הולכים לעשות? אנחנו הולכים לעשות מה שחכמינו עשו, ואנחנו הולכים לעשות בית המדרש. זה הכל.
ומאז ועד היום, כאשר אני אומר לאדם שיש לי בית המדרש, הם שואלים מתי מתפללים מנחה שם. מה הקשר בין בית המדרש לתפילת מנחה? בית המדרש פירושו לומר, אנשים שמתאספים ולומדים. זה הפירוש של בית המדרש.
איך אני עושה את זה? מה זה פירוש מדרש? מדרש פירושו לחקור. היום קוראים לזה מחקר. היום קוראים לזה מחקר. אה, אתה אומר נכון. היום במדרש אומרים מחקר, כן. אבל זה הפירוש. בדיוק.
השאלה נשאלת, מי היה הדורש? מי היה הנדרש? מי חיבר את דברי ה׳? היה יפה, היה טוב. אבל בוודאי, בית המדרש בא משם, מ“דבר זה צריך לשאול ולדרוש”. כן, ב“לדרוש את ה'” בנביאים ובכתובים כתוב. בסדר, אנחנו צריכים לחבר. זה עוד דבר, אני רוצה להגיע אלינו, אין לי שיעור היסטוריה כאן.
בית המדרש הוא מעשה, לא בניין
מחשבה היא מעשה
אז, אבל האמת היא, בית המדרש שלנו, כמו שכתוב בגמרא, כמו שכתוב בראשונים, בית המדרש הוא דבר, מעשה. כמו שאנחנו אוהבים לומר, מחשבה היא מעשה. כן, אנשים חושבים שמחשבה היא דבר ששמים בתא, שלאדם יש בראש ויקיפדיה והוא שם עוד מחשבות ועוד מחשבות. לא, מחשבה היא דבר שעושים.
כך גם בית המדרש, שזה לא דבר שהולכים אליו, לא בניין שיש, זה דבר שעושים. זה מעשה. אריסטו היה קורא לזה בפועל. זה דבר בפועל. זה לא דבר בכוח. בית המדרש, הבניין הוא רק בכוח. אפשר ללמוד בבניין הזה. אבל כאשר לומדים ומתאספים, זה ממש בית המדרש, דבר שעושים, זו פעולה.
זה עונה על כל הקושיות
וכל אחד מבין, אם כך, בזה עונים על כל הקושיות. האמת, לא עשיתי כל הקושיות, כי הציבור נוהג כמו שהסאטמרער רבי היה נוהג.
[הערה: כן, מחשבה אבל יכולה לומר כוונות. “מחשב בקדשים” לא אומר חשב, היה לו כוונה. אמת, אמת. לא, אני רוצה להוציא רק, לכן נקרא בית המדרש, “עין למחשבה” קראו לזה. זה לא מתאים לדקדוק, אבל יש בזה ענין. אבל העיקר הוא, שזה בית המדרש. בית המדרש פירושו מקום שמתאספים לא רק ללמוד, אלא גם לחשוב. נדבר על זה אחר כך.]
קושיה ראשונה: למה בכל שנה קמפיין?
הקושיה והתירוץ
אם זה הדבר הראשון, זה עונה בזה על הקושיה. הרבי ר׳ צבי אלימלך היה שואל רשימה של שבע עשרה קושיות ואחר כך הוא עונה. אם נרדמים בקושיות ומתעוררים כשמגיע למוסר בסוף, אז דילגתי על הקושיות, אני אומר בקצרה שעונים על הקושיות.
הקושיה הראשונה שעונים עליה היא, למה צריך לעשות קמפיין בכל שנה? ואפשר את המעשה, אז פגשתי שני רבנים או שני מגייסי כספים, אותה רעיון, זו אותה עבודה עם שם אחר, והם שאלו אחד את השני איך הוא מגייס כסף?
אומר הוא, “מה זה אומר? כל אחד רוצה לתת לי בניין ולכתוב את שמו, בניין פלוני ופלוני.” הוא בונה בניין והוא מגייס כסף. אומר הוא, “כן, גם אני בניתי בניין, ואחרי שסיימתי לבנות את הבניין, עכשיו קשה לגייס כסף, אף אחד לא רוצה לתת כסף לשלם את החשמל בבניין.” אמר לו האחר, “אתה חושב, מתי אני אסיים לבנות?”
אי אפשר לסיים לבנות לעולם
בית המדרש שלנו, מכיוון שבית המדרש שלנו אינו דבר שאפשר לסיים לבנות בכלל, זה פשוט, התחדשות במעשה, כל שיעור, כל פעם שמתאספים ללמוד כאן בלייקווד, במונסי, בארץ ישראל, בזום, בוואטסאפ, בטלגרם, באימייל, כל מקום הוא פעולה של בניין בית המדרש. זה בית המדרש, מתאספים ביחד בבית המדרש.
אז פשוט שאפשר כל פעם לשים את השם, היכל פלוני ופלוני, שער פלוני ופלוני, כל פעם, זה לא דבר שמסיימים לבנות. אז פשוט שאין זו שאלה בכלל שבכל שנה… זו הכוונה של ספירת העומר, יכול כל אחד ואחד, צריך לבנות מחדש את התורה בכל שנה. וזה פשוט פשט. הדבר הראשון, קושיה אחת נענתה.
קושיה שנייה: המודל של ישיבות גדולות
הקושיה של בעל הבית
הקושיה השנייה נענתה, שיש לי קושיה, וניסיתי לענות על התירוץ בשנה שעברה בדרך אחרת, אבל זה לא התירוץ האמיתי. יש עוד קושיה, שבדרך כלל, כך המנהג שלנו, כן? יש מוסד כזה ש… רק שלא יבינו לא נכון. הדרת התורה, היום יש את שתי הישיבות הגדולות ביותר בעולם, מחנה הישיבות הגדולות ביותר בעולם, מגייסים את הכסף איך?
אני מתכוון… הן ישיבות גדולות מאוד, מפעלים גדולים מאוד, זה עולה אני יודע, כמה מיליון דולר בשנה רק החשמל, רק הנייר שם בסך הכל, וכדומה. איך הם הולכים לגייס כסף? הם אמרו שצריך לעשות כבוד התורה, כמו שזה אצלם.
אבל מה שהם מתכוונים לומר, כך שואלים העסקנים, כך הם אומרים, מה שהם מתכוונים לומר הוא כך: שאתה בא לבעל בית, בעל בית פירושו אדם שהוא העוסק בבניין של בית המדרש, כל אחד הוא בעל הבית, כן? ואתה בא אליו, ואתה אומר לו, יש לי ישיבה ענקית, לומדים שם כך וכך אנשים, אתה צריך לתמוך בזה, זו זכות גדולה, ובוודאי הוא מאמין בזה, הוא יהודי כשר, הוא מאמין בזה, הוא בעצמו למד בישיבה.
הוא מסתכל והוא אומר, “כן, כמה אנשים יש לך בישיבה שלך?” אתה אומר לו מספר. “אצלנו בלייקווד יש שישה אלף אברכים ועוד אלפיים בחורים. אצלנו במיר יש שמונה אלף אברכים ועוד אלפיים בחורים,” או להיפך, אין הבדל.
אומר הוא, “אני שומע, יש לך מספר על נייר. גם לי יש מספרים. אני שייך לבחורים שלך, אבל גם אני למדתי פעם בלי אותך. אם הישיבה שלי תיסגר מחר, לא משתנה כלום בבית ישראל. כל אחד לומד באותו בית המדרש הלאה. ממה מורכבת ישיבת מיר? ישיבת לייקווד תיסגר מחר, ושבעה עשר בתי המדרש שסביב לייקווד, כל אחד בא מוקדם עם החברותא שלו. ממה מורכב בית המדרש? אה, זה כולל, שולחים צ׳ק כל חודש לאברכים מסוימים. בסדר, אז הצ׳קים, לצ׳קים לבד אין טעם, נכון? הצ׳קים זה לשלם עבור משהו. אז מה קורה?”
התירוץ: הדרת התורה באצטדיון
אז חכמי הדור המציאו תירוץ. שהולכים להתאסף כל שנה אחרי שבועות באצטדיון, אצטדיון גדול, והולכים לאסוף, אומרים כל האברכים יבואו, הולכים לתת להם כבוד, נותנים להם כבוד. צריך לספר שהם שייכים לנו, נכון? הם חלק מהישיבה. כאשר אתה שואל מי הישיבה, הישיבה היא זה שיש לו שישה אלף אברכים שממלאים אצטדיון שלם. לא רק האברכים, נשותיהם, חבריהם, ילדיהם, מביאים את כולם, חמישים אלף אנשים מביאים ביחד, ושמים את האברכים באמצע הישיבה. עכשיו אתה רואה את הישיבה? יש לי תמונה בשבילך, אתה יכול לבוא. אתה אפילו לא צריך תמונה, אתה יכול לבוא בשידור חי כל שנה לאירוע. זו הישיבה! הראיה, ההוכחה, שיש ישיבה, שיש שישה אלף אנשים בישיבת לייקווד, כי אתה לא מאמין לי. והוא צודק, הוא לא מאמין. מאיפה הוא יידע? אפילו כך אי אפשר לדעת, זה סתם אנשים שנגררו, אבל על כל פנים רואים אנשים. יש משהו שמוצג לעיניים הבשריות.
זה התירוץ שמצאו חכמי הדור, וכמו שההלכה שלנו תמיד, על מה שהחכמה צריכה לעשות, בפרט אלה שמגייסים כסף צריכים בוודאי ללמוד ממנו. אי אפשר להיות… ולהיות מבוקר על אלה שמגייסים כסף, וצריכים לחלוק עם אלה שמגייסים כסף. אין לי חכמה להיות החכם שאין לו כסף ולומר, “אה, אין לי כסף, אני חכם.” אתה חכם כמו הכסף שלך.
ממילא, זו הדרך שהם עושים. אז עכשיו, בבית המדרש שלי יש בעיה קטנה. מה הבעיה? שיש לי
התוצר של רבי: אנשים, לא מספרים
הפסוקים שמעוותים
כן, הפסוק הוא כמו “לא לגבורים המלחמה”. חושבים שזה אומר שלגיבורים אין מלחמה? לא, אדרבה, יש להם כן מלחמה. אלא הקב״ה עוזר להם. סתם מעוותים פסוק. באותו פסוק כתוב “החכם גיבור בעוז”. אמת? פסוק פשוט. “לא לקלים המרוץ”. אתה גם אומר, מי שעושה אימונים לא רץ מהר יותר? לא, זה תירוץ שאנשים עצלנים שקוראים לעצמם חכמים אומרים. חכמים אמיתיים לא אומרים את זה. אז מה? אדרבה, זה לא השיחה שלנו, אני רק אומר מה אני חושב.
המציאות של בית המדרש שלנו
אז מה? בית המדרש שלנו אין לו מיקומים, ושומעים את זה. כל שבוע שומעים את השיעור כמה מאות אנשים. כל שיעור שומעים כמה מאות אנשים בכל העולם. אבל קשה להראות.
אנליטיקס ומספרים
בשנה שעברה ניסיתי גם דעה, אפשר ללכת. יש דבר שנקרא… אפילו עבדתי בזה, ר׳ ישעיה יודע. יש דבר שנקרא “אנליטיקס” באינטרנט. אפשר, לפי מה שחכמי הטכנולוגיה אומרים, אפשר לראות כמה אנשים שמעו וראו והסתכלו. אפשר לאסוף את זה במספרים, ובערך זה בערך אמת, ולומר, כן, אני יכול להראות לך, מכאן נכנסים אלפיים אנשים, מכאן עשרת אלפים אנשים, מכאן מאה אלף אנשים.
סך הכל, סך הכל במשך שנה, בערך, כל שנה יש בבית המדרש הזה בערך מאה וחמישים אלף שיעורי תורה. זו עובדה. זה אומר צפיות. עכשיו, למעשה, אתה לא צריך להאמין לי. אמרתי, בסדר, אני יכול… אתה יודע מה, אני אראה לך בעצמך את זה. אני אלך לעשיר, אני אראה לו. אתה לא צריך להאמין למסמך שלי. אני פותח לך את הגוגל שלי, אתה רואה זה יוטיוב, אני מראה לך שחור על גבי לבן. אתה גם יכול לזייף, אבל קשה יותר לזייף, כן? אני מראה לך שחור על גבי לבן כמה אנשים רואים. בסדר, אתה יכול לעשות את זה. זה דבר אחד שאתה יכול לעשות.
אבל זה בכלל לא נכון
אבל בשבילשבנאנטו, שזה בכלל לא נכון. קולות קטנים. למה?
התוצר של רבי הוא תלמידים
יש ביוטיוב שיעור, אני חושב שהכותרת נקראת “התוצר של רבי הוא תלמידים”, איזו כותרת כזאת. אתה זוכר שיעור כזה? בערך. אם לא כתוב ממש הכותרת, שאל AI איך זה נקרא. זה נקרא בערך כך.
התוצאה של זה היא, שמה אני מוכר? מה מוכר כל אחד שמלמד תורה? ר׳ יונתן, כל אחד, מה מוכר מי שמלמד תורה? מה שהוא מוכר הוא כך: הוא מוכר אנשים.
המעשה עם ר׳ שמואל מונקעס
אתם יודעים את המעשה, כן? היה חסיד אצל הרבי הישן, ר׳ שניאור זלמן מליאדי, הוא נקרא ר׳ שמואל מונקעס. ר׳ שמואל מונקעס, יום אחד, הוא היה עושה קונדסים, בחור צעיר מלא חיים. אצל חסידים תמיד היה מקובל שמי שהוא של רבי, הוא צריך להיות שמח. אין ענין להיות ליטוואק כזה שהולך תמיד ככה.
הוא עשה פעם, איך קוראים לזה, prank. הוא עשה pranks. אצל הרבי היה, כך היה המנהג. היום זה לא מקובל אצל הרבי, צריך להחזיר את זה. אז, עושים כך. אני אומר לך, בוודאי צריך להחזיר את זה. אז ר׳ שמואל מונקעס היה prankster. בכתבים החסידיים הוא בדחן. בדחן זה לא מי שאומר גראמען שכל אחד יכול כבר בריקוד המצווה. הוא עשה pranks, practical jokes.
בא יום אחד, הוא עומד בחוץ מבית הרבי, והוא תלוי על עץ. יוצא הרבי ושואל אותו, “שמואל, מה אתה עושה שם על העץ?” אומר הוא, “מה זה אומר? אני השלט שלך, אני הפרסומת שלך.”
הוא חישב, כל חנות תולה בחוץ את הדבר שהוא מוכר
הוא חישב, כל חנות תולה בחוץ את הדבר שהוא מוכר. חנות נעליים אתה רואה בחוץ תלויה נעל, חנות כובעים תולה כובע, חנות בגדים תולה בגד יפה כזה. הוא אומר מה הרבי עושה, הרבי עושה חסידים. הוא החליט שהוא צריך לתלות, שהרבי יצא חסיד.
רבי עושה אנשים
גם זה אמת, רבי הוא אדם שעושה אנשים. חסידים זה מילה אחת, מה זה אומר, הוא עושה אנשים. זה לא שהוא עושה ספרים. מי שמחבר ספרים, שדיברנו עליו כאן בשיעורים אחרים, שיעשה ספרים. איך הוא מניח את הספרים? זה מצבה? כן, ספר הוא בבחינת מצבה. רבי צריך אנשים חיים.
הוא שואל, איך הוא עושה את זה בכלל? הוא אומר שיעור, זה מה שהוא כותב ספר, זה מה שהוא שולח אימייל, זה מה שהוא שולח ציוץ, זה הכל על מה שהוא עושה אנשים. אבל המוצר, הדבר שהוא עושה באמת, הוא אדם. הוא עושה את עצמו קודם כל, הוא עושה את חבריו, הוא עושה את תלמידיו.
עושים אנשים, לא גולמים
מה זה אומר הוא עושה אדם? האם אפשר לעשות אדם? כן, אברהם אבינו עשה אנשים.
ספר יצירה וגולמים
אולי עם ספר יצירה אפשר. יש ענין של גרפיקס, לא הלשון, אבל זה לא אפשרי. אתה אומר ספר יצירה, אתה אומר מפורש שעשו אנשים. אבל אתה יודע מה קורה כשעושים אנשים עם ספר יצירה? מה יוצא? גולמים.
יש אכן רבנים שהולכים עם הפשט של “אפשר עשו אדם בחורבן”, הם עושים הרבה גולמים. אתה יודע, אפשר לעשות, זה נקרא קו ייצור, איך זה נקרא? פס ייצור? קו הרכבה. עושים, יוצאים גולמים. אני אומר לך, אפשר לעשות עם ספר יצירה, אנתרופיקס, יש חברה שהם עושים גולמים טובים, יפים.
כל אדם הוא שונה
אבל לעשות אנשים, צריך לשים לב שכל אדם הוא קצת שונה, כל אחד מקבל מהרבי. אתה לא יכול לומר, “אני רואה, יש לי חמישים, שישים אנשים שהולכים באותה הספורטיבית כמוני.” אתה יודע מה? עשית גולמים. כן? צריך לעשות אנשים. ואנשים, כל אחד הוא קצת שונה, לכל אחד יש פירוש משלו על הרבי, הוא אומר את זה הלאה, וכדומה.
“ישנו פה וישנו שאינו פה”
אז על זה החלטתי, על זה אמרתי שהחברה הולכת להתכנס עם האנשים. האנשים, יש כאן קשר, שלא כל האנשים נמצאים כאן. יש כאן “ישנו פה וישנו שאינו פה”. אפשר כבר את מה שכתוב במדרש במתן תורה. כל אחד שנמצא כאן, כאן צריך לעלות למנין, זה בקדושה.
כל אחד שנמצא כאן, נושא בתוכו כל מיני נשמות של אנשים אחרים ששמעו ממנו פעם, ושדרכו מגיע קישור לשני, ודרכו מגיעה מילה לשלישי. שהולכת סביב כל העולם המילה והרעיון.
אבל האנשים, כמו שאמרתי, הפרסומות, לא האנשים, לא רק את האנשים עושים, אבל האנשים, זה הדבר. אז בית המדרש שלנו הוא כל האנשים, זה לא הקירות, לא הספרים, לא האימיילים, לא כלום, אלא האנשים. אז כאן נמצאים האנשים.
אדם אחד הוא אדם, מליון הוא מספר
אדם, כל אחד צריך לדעת כלל, אני אומר את זה לעצמי גם את החיזוק, אבל זה מאוד חשוב לתפוס, כן?
כלל של סטלין
סטלין אמר שאדם אחד הוא אדם, מליון אנשים הם מספר, כן? איך זה נאמר? סטטיסטיקה, כן? אדם אומר רוצח, מי שהרג אדם אחד, שני אנשים, עשרה אנשים, הוא רוצח. מי שהרג מליון אנשים, מה הוא? רוצח הוא לא.
אמת, יכול להיות אפילו שאין לו את מידת הרצח בנפש. אני זוכר שהימלר הלך למחנות והוא התמוטט. הוא לא יכול היה לראות, הוא היה חולה כמה ימים. הוא לא יכול היה לראות. אז מצאו דרכים אחרות שיהיה יותר, שיהיה קל יותר.
ההבדל בין רוצח לרוצח המונים
רוצח הוא מי שיכול להרוג, לשחוט אדם. אה, מה שקוראים רוצח המונים, זה סוג אחר של דבר. שד, כן, זה אפילו לא דבר אנושי, אמת. אבל הוא לא רואה אנשים, שם מתחילה הבעיה, לא שם מתחילה הבעיה, הוא מחפש מספרים.
תחשוב ככה, בסך הכל, אנחנו הולכים תמיד רק לעשות עושי רצונו כאחד, אבל תשמע רגע מה זה עושי רצונו, זה יותר מעניין לדבר על זה.
תאוות רציחה מול מספרים
אז תחשוב ככה, שיש אדם שיש לו תאוות הרציחה, כן? הוא חותך, הוא הורג אדם אחד. האחר יש לו תאוות ניאוף, גם הוא הרג אדם אחד. אותו דבר. זה אחד, שניים, זה הנאה. הנאה, לא הנאה. איקס? בסדר, אז פשוט אתה לא רוצח. אתה משהו אחר. רוצח סדרתי, כן. או משהו… זה לא בן אדם.
לא, זה רק חייל, אדם, מי ששם… טוב מאוד, סדרתי אומר מספר. אותו דבר, או אפילו מי ששם פצצות מהמטוס. הוא כבר לא רוצח. זו דרגה אחרת. אני לא יודע איך קוראים לזה. זו לא רציחה. הוא בכלל לא רואה אנשים בכלל, נכון?
אדם אחד הוא בוודאי לא הרג. להפך, קשה להרוג אדם פנים אל פנים. אתה צריך להיות גיבור, להרוג אותו מול פניו. לא, הוא לא יכול לעשות את זה. הוא יכול להרוג מרחוק, מכפתור. זו לא רציחה. הוא איש מספרים, כן? הוא איש, איש המספרים. הוא… העולם נברא במספרים. הוא רואה רק את המספרים, לא את הדברים שהמספרים עשו.
זו לא סתם תורה
זו לא סתם תורה זו, אני לא מתכוון לזה. יש פרט באנשים שעושים בעסקים שקשור לדבר. אנשים, כל עסק, כל עסק שרוצים להביא אנשים חדשים, זה חשוב.
הרמב״ם: שלמות חייבת להתפשט
הדין של תורה, הרמב״ם אומר שזה דין במציאות. כן, זה אחד הדברים שהרמב״ם והמקובלים מסכימים לגמרי. שהדין, הרמב״ם אומר את זה כדי להסביר את השפע של עשר הספירות שיש.
הדין של כל מי שיש לו שלמות מסוימת, אומר הרמב״ם, כל דבר שיש בו דבר טוב, כל טוב שיש, הדין של זה הוא שזה הולך הלאה. זה לא אפשרי שאדם יהיה לו חכמה והוא לא ירצה לספר לאחר. כי אחד אומר, “יש לי חכמה, אני לא מספר לאף אחד”? לא מובן. יש לך מעט מאוד חכמה, זה רק מספיק לך.
אבל חכמה אמיתית יש מספיק לעוד אנשים. להפך, כמה שהוא משפיע מגיע יותר, כמו שכתוב בקבלה, שכמה שאנחנו מקבלים, מגיע גם לספירות יותר, כי זה טבע הדבר. אז דבר טוב הוא לא… כשאחד אומר, “זה לא יכול להיות,” צריך לשמוע את זה.
המטרה: בית מדרש בכל קהילה יהודית
המטרה שלי היא שיהיה בית מדרש בכל קהילה יהודית בעולם. הרבי מבעלז יש לו אותה מטרה. הוא רוצה בית מדרש בעלזי בכל עיר בעולם. איפה שיש עשרה יהודים, יהיה גם בית מדרש בעלזי. אני רוצה גם את אותו דבר, בכל מקום שיש עשרה יהודים, יהיה לאנשים שלנו בית מדרש.
בית מדרש לא אומר הבניין
בית מדרש לא אומר הבניין. זה יותר זול, אמת. אני לא רוצה שיהיה בניין. אני רוצה שיהיו עשרה אנשים שחושבים באותו אופן כמו שלימדתי אותם. בניין זה בוודאי טוב, צריך בניין, זה הכלים. אני אומר שזה לא אומר רק הבניין, זה אומר עוד יותר, וזה עולה עוד יותר, אמת. אני לא אומר את המילה “הבניין”, אני אומר מה שאני מתכוון.
זה לא שיגעון גדלות
אם אני אומר את זה, אני צריך לומר אמת. אם אני אומר את זה, הוא יגיד שהוא… איך קוראים לזה? פנטזיונר, שיגעון גדלות, כן. אבל זה לא שיגעון גדלות. אני רוצה לומר לו, אני רוצה את השיגעון, או חיים, אני מכיר מישהו שיגיד שיש לו שיגעון גדלות, אולי אני אכן עושה גורל. היית רוצה? אני יכול גם אבל כלום, אני אגיד לך.
לא, אני מתכוון שזה צריך להיאמר. אני מתכוון שראשית זו לא גדלות של האדם, כל מי שיש לו חכמה יודע שחכמה לא שייכת לאף אחד, חכמה שייכת לריבונו של עולם, אין שום שייכות עם החכמה. חכמה שייכת לחכמה עצמה.
חכמה שייכת לכל העולם — לא ליחיד
טבע החכמה: היא רוצה להתפשט בכל מקום
יש דבר שקוראים לו פנטזיונר, שיגעון גדלות, כן? אבל זה לא שיגעון גדלות. חכמה לא שייכת לאף אחד. חכמה שייכת לחכמה עצמה, לקדוש ברוך הוא שהוא החכמה. חכמה שייכת לחכמה עצמה.
אבל טבע החכמה הוא שהיא רוצה ללכת לכל מקום. זה לא יכול להיות שאדם יודע משהו והוא לא רוצה שילדיו הקטנים ידעו את זה. זה לא יכול להיות, זה אומר התורה “ולמדתם אותם את בניכם”, שפירושו “בניכם ובני בניכם”, שבא במתן תורה וראה, מה ראית? אתה רוצה לספר לנכדים שלך.
טבע האדם הוא כך, שאדם נסע לספארי באפריקה, הוא מספר לנכדים שלו. אמת, אם הוא ראה חידוש באחדות ה׳, הוא רוצה גם לספר לנכדים שלו. זה דבר מוזר, אדם נקרא חכם והוא לא רוצה לשתף את חכמתו. כמו שהגמרא קוראת לזה “שדים יהיו לו”, זו איזושהי בריאה מוזרה, זה איזה אנדרוגינוס, איילונית, הוא לא דבר נורמלי, הוא לא אדם נורמלי.
חכמה היא קוסמית — עולמית
וכמה שמבינים את החכמה, זו הסיבה שאנשים לא נופלים בשיגעון גדלות, צריך להשפיל את המידות, אני לא מדבר עכשיו על הענין הזה, זה לא שיעור על מידות, זה שיעור על חכמה. מי שיש לו הכרה בערך החכמה והוא חושב שהוא תופס איזה דבר חכמה בעולם, הוא מבין שחכמה היא דבר ששייך לכל העולם. יש על זה מילה באנגלית, cosmic, כן? עולמי!
רב קוק ה״ישיבה המרכזית העולמית”
הרב קוק פתח ישיבה, הוא קרא לה עם הרב הנזיר “ישיבה מרכזית העולמית”, זו הישיבה העולמית. זה אומר עולמית, אתה יודע כמה אנשים למדו שם? היו שם מאתיים חמישים איש, כל הישיבה, הייתי שם בבניין, יש שם בית הרב קוק ברחוב הרב קוק נקרא היום שם בירושלים, זה בית קטן, זה קטן יותר מזה, כל הבניין ביחד יש שם כמה חדרים, חדר השיעור קטן יותר מהשולחן שאנחנו יושבים כאן. זה היה קטן, כן, שם היה המרכז הרב המקורי, זה קטן, לא נכנסו אנשים שם, הרחיבו קצת אפשר לעשות מנין, זה מעשיות חלשות. אבל מה הפשט? הוא היה יהודי ששמע מה זה אומר חכמה. חכמה היא דבר ששייך לכל העולם.
יהודים ומיסיונריות — הפצת האמת
זה שייך, שאם אני מבין משהו, מובן שאחרים, האחר יכול גם להבין. להפך, נגיד מה שהוא מבין, אני אגיד, “מנוני מנוני, שזה לא יקרה”. אבל חכמה היא דבר ששייך לכל העולם. זה לא יכול להיות שאחד מבין דבר חכמה, דבר אמת, והוא לא רוצה להיות מיסיונר ולספר לכל העולם. זה לא יכול להיות. אחד אומר, יהודים לא מיסיונרים. זה אומר שיהודים לא יודעים כלום מה זה אמת? זה לא יכול להיות. יהודים לא מיסיונרים כי אין כוח, צריך להיזהר. זה דבר פרקטי פשוט. אבל בוודאי יהודים מיסיונרים. צריך רק לחשוב על מה שכתוב בנביא, שיהיה עם שליחות, “שאל ממני ואתנה גוים נחלתך”. בסדר. אבל זה לא יכול להיות דבר כזה, זה לא יכול להיות שיש לו נקודה של אמת, נקודה של חכמה, והוא לא רוצה להפיץ את זה על כל העולם. זה טבע הדברים, זה יסוד הדבר.
הסכנה של חשיבת מספרים
עכשיו נמשיך. אם כך, יש כאן סכנה גדולה. סכנה גדולה. מה הסכנה? שבאים לכאן, ואני מסביר עכשיו את השיעור של שבוע שעבר טוב יותר, כן? וחושבים, אני בא אני נותן פלייר של השיעור, כי אני אומר שזה שיעור קוסמי, זה שיעור העולמות, בסדר? אני אסכים. שיעור הר השכל, עניני מחשבה, שיעור העולמות. מרכז עולמי. אתה יודע, בזמנים, כל חסידות יש לה “מרכז עולמי דחסידי אלכסנדר”. אני זוכר ש… כן, מרכז עולמי. זו בריאה עלובה, זה לא נכון. זה צריך להיות עולמי. הוא עולמי. עולמי? עולם אחד? העולמות! חייב אדם לומר “בשבילי נברא העולם”? מה זה לא שלי? זה רק אחד… רק כשחיים צריך לדבר? חושבים שמתו גם. ובעולם הבא גם.
המלאכים מחכים לנו
והמלאכים, המלאכים, ריבונו של עולם, אתם אומרים קדושה, הא? אתם אומרים בבית הכנסת קדושה, כתר? אתה יודע מה כתוב שם? כתוב כך, למדתי עכשיו קצת על קדושת השם, “קדוש קדוש קדוש ה׳ צבאות מלא כל הארץ כבודו”, ואני חושב שהמלאכים יכולים לבוא אלי לשמוע מה יש לי להגיד על זה, כן? “מלאכים עומדים ממעל, עם עמך ישראל קבוצים מטה”. זה בנוי על מדרש, ש“אין מלאכי השרת אומרים קדוש עד שישראל אומרים שמע ישראל”, עד שהם שומעים מקבלים רשות מהיהודים, כן? זו גמרא. בסדר. אז זה הפירוש. אני חושב שהמלאכים יכולים לבוא אלי לשמוע. זה אומר, אני יודע מה שהמלאכים לא יודעים? אני לא יודע מה המלאכים יודעים. אני יודע לעצמי כאן איזה היבט, איזו בהירות, איזה חידוש, שאני יודע והוא לא יודע, ואני רוצה לספר לכולם. אם זה נהיה בעיה, זה נהיה בעיה גדולה.
המחשבה הסטליניסטית: “רק עשרה אנשים”
מה הבעיה? מלבד הבעיה שמתחילים לענות את הידיעה פירושה הגוף, אם זה אומר בניית מוח, זה לא אומר בניית מוח, זה אומר את החכמים עצמם, זה הפשט. יש בעיה שנייה. הבעיה היא, עכשיו הוא בא והוא אומר, ראיתי עשרה אנשים שם, ראיתי, מישהו סיפר לי את המעשה ממש, ראיתי בית מדרש שם בכפר פסח, יש שם עשרה אנשים, הם צועקים קדוש, הם אומרים שהמלאכים מחכים להם להדליק בחזרה את הגיהנום, הם יגידו, “כן כן, רחם, סתם אנשים נורמליים, אלה שלושה יהודים מנותקים שם בשידווארד שם בהונגריה, והמלאכים מחכים לך להדליק בחזרה את הגיהנום? כן, לך הם מחכים, לך הם מחכים.”
זה אומר, אני, מה שאני מבין על הגיהנום שנסגר בשבת, זו לא הבנה שאני מבין אצלי, זו הבנה שאני מבין בעולם ואיך העולם הוא. ההבנה שייכת לכל העולם. אז כמה שיש לי איזה חידוש, אפילו לא חידוש, מוטלת עלי ההבנה, זה שייך לכל העולם. אבל כאן יש בעיה שאדם רואה, יש כאן רק עשרה אנשים. מה הבעיה? מתחילים לחשוב כך, ממש כמו היטלר, מחשבה סטליניסטית מתחילים לחשוב. מתחילים לחשוב כמו סטלין. הוא אומר, “אה, אז העשרה אנשים, אז יש לך משחק מספרים? אני צריך לדבר לכל העולם. אז אני צריך לשלוח פלאיירים ולהוליך מכתבים ככתב קורא סופרי המלך לכל עם ועם, מדינה ומדינה ככתבה ועם ועם כלשונו.” אני צריך לכתוב אלפי מכתבים ואלפי אימיילים ופקסים ואני יודע מה שולחים היום, ואולי זה יגיע לכל העולם. עשרת היהודים הם כלום, הם רק עשרה.
אז ה״רק עשרה” בא מאיפה? מספירת מספרים, לא אנשים, כן? אז רק עשרה, רק עשרה באיזו בחינה? בבחינה של מספרים, של ספירה, כמו שסטלין ספר שזה רק עשרה. סטלין לא התעניין בהריגת עשרה אנשים, לא היה לו כלום נגד עשרה אנשים. כן עשרה אנשים, לא עשרה אנשים, לא עושה שום הבדל. הוא רצה לעשות משהו עם מיליוני אנשים, הוא היה מנהיג עולמי, כן? המהפכה הבינלאומית הוא הוביל, לא סתם. נכון? אה, אז הוא חייב להתחשב במיליוני אנשים. זו לא מחשבה נורמלית, זו מחשבה סטליניסטית.
העולם עשוי מאנשים, לא ממספרים
תרגום לעברית
אבל אם אתה מבין שכל העניין למה אנחנו אומרים שכל העולם צריך לשמוע את התורה שלך, כל העולם צריך להבין מה שאנחנו מבינים, זה בגלל שאנחנו בני אדם, לא בגלל שאנחנו מספרים. העולם לא עשוי ממספרים. העולם עשוי מבני אדם. העולם האנושי אוהב לעשות מספרים.
אבל אם פחות אנשים מחזיקים משהו, יכול להיות שהם עושים טעויות.
ומה החכמה? עשרה אנשים מחזיקים כך, אתה סופר עשרה אנשים.
בוא נבין. בוא נבין.
לא, זה פחות אמת.
יכול להיות. יכול גם להיות פחות. כל דבר…
אמת אינה “האמת שלי”
אם פחות אנשים מחזיקים משהו, אתה סופר עשרה אנשים.
בוא נדבר על מה שר׳ אברהם חיים אמר לי. המנהג שלי הוא רק לענות למה שר׳ אברהם חיים אמר לי. מה שאני אגיד לו הוא שאם אתה תופס שזה אמת, אתה תופס שזה אמת לא בגלל שזו האמת שלי. צריך לצאת מהמחשבה שאמת היא שלי.
יפה מאוד. בוא נלמד מכל האנשים היקרים האלה שיש להם מה לומר. כולם מוזמנים לבוא ולהסביר לנו למה אנחנו טועים. הזמנה פתוחה, אין בעיה. שב בישוב הדעת, הסבר לי למה אני טועה. בוודאי. לכל אדם יש חלק מסוים של חכמה, וצריך גם ללמוד מכל אדם. אין שום ספק. צריך להיות לומד מכל אדם.
כשמבינים אמת, חושבים שכולם אומרים את זה
אבל כשאני מבין שמשהו הוא אמת, לא אני מחדש את האמת. דרך אגב, מזה, מי שמבין, בדרך כלל כשאנשים מבינים דבר אמת, הם חושבים שכל אחד אומר את זה. אני אומר, יכול להיות טעות, כי אותו אדם מבין משהו שאתה לא מבין. אבל הסיבה שבאה הטעות היא, כי אני לא מבין משהו שחידשתי, אלא אני מבין שכך זה. אני פוגש, כשאני לומד קטע גמרא, אני לומד פשט, אני פוגש אחר שלמד את אותה גמרא. הוא אומר את זה, כולי עלמא, הגמרא כבר אמרה את הפשט שלי. והרבה פעמים זה אמת. אומרים, שכשהולכים ישר פוגשים הרבה חברים. הרבה פעמים אני אומר באמת, אני לא אומר שאני אומר משהו שאתה לא יודע. אבל אני אומר את הדבר הפוך, מכיוון שהדבר לא שייך לי, זה שייך למציאות העולם, זה שייך לכל אחד.
אדם הוא עולם שלם — הערך של עשרה יהודים
ומה שאני רוצה לומר רק זה, שלא יחשבו שאם כך, מה שיש מעט אנשים עושה הבדל. זה לא עושה שום הבדל. לא רק שזה לא עושה הבדל, אדם הוא עולם שלם. מה זה אומר אדם הוא עולם שלם? מה זה אומר שאדם הוא עולם מלא? אתה יכול להסביר לי? אני אומר לך שכל אחד מאיתנו יכול למות מחר, אף אחד לא ידע מזה, חוץ מאשתו. כתוב בגמרא, אין לו דומה אלא אשתו. אף אחד לא אכפת לו. חוץ מאישה, יכול למות, אתה שוכב, לא עושה שום הבדל לאף אחד.
כל אדם יכול להוציא את כל העולם
מה זה אומר שאדם הוא עולם שלם? זה אומר את חלקו, שהאדם יכול להוציא את כל העולם. אוי לו, אם אדם יכול ללמד לאחר את כל העולם, אנחנו לומדים ביחד, אנחנו לומדים, נעשה יותר טוב הכל, נעשה יותר ברור הכל, כל העולם הוא אצלנו, זה שני עולמות שלמים, אין סתירה, זה שניים. ושלושה אנשים זה שלושה. זה כבר מלא. כשיש לך עשרה יהודים, אי אפשר לעשות חילוקים, יש דברים שזה דין, דין מזומן, דין ציבור של עשרה יהודים. ברגע שיש לך עשרה יהודים יש כבר עולם שלם.
עשרה יהודים מייצגים חתך רוחב של כל האנשים
אני צריך להיות בעל שכל בזה, עשרה אנשים מייצגים בדרך כלל חתך רוחב של כל מיני אנשים שיש, פחות או יותר. עכשיו, יש הבדל מה האנשים צריכים. כל אדם, כל יהודי שעומד ליד העמוד צריך סייעתא דשמיא, יש כל מיני נשמות, אנשים שהם בכיוון שלו, שהם שכנים שלו, שיש להם את תכונת הנפש שלו, וכו׳ וכו׳.
אני אמרתי, קודם בדיוק גם אמרתי את זה, אני אומר שהפרסום שלנו הוא עשרת היהודים שיושבים כאן, זה הכל. יש רק עשרה יהודים בכל מקרה בעולם. כל האחרים הם ייצוגים אחרים של אותם עשרה יהודים. כל אחד יכול להיות עוד עולם שלם. אבל אדם הוא עולם שלם, הוא לא קטן יותר, הוא לא איזה מספר. מי שאומר שהוא מספר, הוא צריך לצרף כן את כל האנשים.
שמחת תורה עם עשרה יהודים — לא חסר כלום
ואני אומר עוד יותר אפילו, אני אומר על הרבה חסידים, הוא נוסע לרבי, אבל יש רבי כזה שיש שבועות עשרת אלפים יהודים. אה, מובן מאליו כך, אני לא יכול, יש לי קטן, נניח בית מדרש קטן אצלנו באזור, אני עובד מאוד קשה כדי להיות ביום טוב, אין לי כוח לנסוע ולחזור ביום טוב. אני רוצה להיות ביום טוב מניין שאני יכול לפרבנגן קצת ביחד. וכל האנשים האלה, יש אנשים שהם חסידים. כשיש לך בבית הכנסת הזה עשרה יהודים אני הולך לנסות שמחת תורה, העקבות שזה אדם נורמלי, הוא אומר אה, מובן מאליו כך, אתה לא מאמין באמת שאתה רוצה לשמוח עם התורה. אתה הולך לבית כנסת גדול, יש שם אלפיים אנשים על הענפים, אתה חושב, כך זה נעשה. לא יכול להיות שאני היחיד שמשוגע, כשאלפיים אנשים רוקדים עם התורה, בוודאי יש נקודה של לרקוד עם התורה. עשרה יהודים רוקדים עם התורה, הוא עושה את זה.
ברוב עם הדרת מלך — אבל לא חסר כלום
אני לא אומר שאין עניין כזה של רוב עם, יש עניין של רוב עם, יש עניין של לעשות הרבה יותר טעם כשיש אלפי יהודים, זה בוודאי יותר טוב. אבל לא חסר כלום מעשרה יהודים. במקום עשרה יהודים זו בעיה, אתה לא יכול לעשות קדושה בקדיש, אתה לא יכול לעשות שום מניין הגון. יש לך עשרה יהודים, לא חסר כלום. מאוד שמח. אתה יכול להסתכל עליו דרך אגב ז׳ אדר שאמרת זה אמת. האנשים שיש להם כיסופים לחיות ולרקוד עם התורה בשמחת תורה, או לומר את האקדמות בשבועות, לא מפריע להם שיש רק עשרה יהודים בבית המדרש. אפילו יותר טוב, פחות אנשים זה יותר טוב, לא צריך להידחק, יש מקום, יש עיקר לא, הכל יש, יש מספיק כיבוד עוגה לכל אחד, הכל יש.
האדם שיש לו בעיה עם זה, הוא לא סומך על עצמו. כי אתה משהו צודק, אדם לא צריך לסמוך על עצמו, אבל בסוף על מי אתה הולך לסמוך אם לא על יהודי יואל?
לדבר לאדם אחד — הכוח של ההתכללות
שמחה אמיתית לא צריכה המונים
אוקיי, יש עשרה יהודים, לא חסר כלום, מאוד שמח. אתה יכול להסתכל מסביב, והראיה על הדבר שאני אומר היא אמת, האנשים שיש להם זמן ארוך חיות ורוקדים עם התורה בשמחת תורה, או אומרים את האקדמות בשבועות, לא מפריע להם שיש רק עשרה יהודים בבית המדרש. אפילו יותר טוב, פחות אנשים זה יותר טוב, לא צריך להידחק, יש מקום, העיקר הכל יש, יש מספיק ישועות כנגד חיות רעות, הכל יש.
האדם שיש לו בעיה עם זה, הוא לא סומך על עצמו. יש לך משהו צודק, אדם לא צריך לסמוך על עצמו, אבל בסוף על מי אתה הולך לסמוך לשנה טובה? הוא לא סומך על עצמו. אני, אני מחזיק, אתה יודע מה? אני מחזיק שהתורה טובה, ואני שמח בשמחת תורה. תעשה לי משהו, אתה לא מחזיק? לך לרבי באמת ותרקוד שם, כי אתה צריך שאנשים יחזקו אותך כל הזמן. עשרת אלפים אנשים, אה, אולי, אולי יש משהו.
בגלל זה, נעשה כל שנה יותר ויותר גדול המעמדות, למרות שהמניין נעשה יותר ויותר קטן. ולא בגלל שזה התחלק, כל עשרה יהודים יש להם סוג אחר. אתה לא יכול לרקוד עם עשרת אלפים אנשים, אני לא יכול לרקוד עם עשרת אלפים אנשים ששמחו. למה לא? זה מאוד קשה, כי לכל יהודי יש אחר, יש לי פירוש אחר בהקפות מאשר לאותו אדם. אני יכול להתאים את עצמי להקפות שלו, עם ארבעת האחים שלי, עם החברים שלי, עם השכנים שלי, אני יכול, אני כבר יודע איך להתמודד איתם. אתה יודע איך להתמודד עם הפשט בחומש של עשרת אלפים אנשים? והאם כולם סיימו את אותו חומש בשמחת תורה? הם לא סיימו את אותו חומש. בחומש שלי כתובים דברים אחרים מאשר בחומש שלו. ויקרבו זה אל זה.
אבל מה, אין בכלל. מה שאתה אומר כלפי עדות ה׳ נאמנה, עשרת אלפים יהודים רוקדים, הרבי צועק תורת ה׳ תמימה, חייב להיות שיש איזו נקודה. אבל אם אחד מבין הפוך, ככל שיותר קטן זה יותר טוב, והקטן לא אומר שזה פחות, זה לא אומר שהתורה שלך לא מדברת על כל העולם. זו בכלל לא סתירה, זו לא רק לא סתירה, זה יותר נכון כך, היותר והאמת כך.
המורה נבוכים של הרמב״ם — נכתב לאדם אחד
יותר, הרמב״ם הקדוש כתב ספר מורה נבוכים, יודע למי הוא כתב אותו? יודע? לר׳ יוסף בן שמעון, יש יהודי כזה. שם הוא אומר, כשהרמב״ם כותב, הוא כותב, “אני כותב את זה רק בשבילך”. הוא אומר, “יהא בזה שכר כמוך”. אין שכר כמוך, אפילו אותו אדם, הרמב״ם היה קצת מאוכזב מההבנה שלו. אני כותב ספר לאדם אחד? לאדם אחד?
הרמב״ם היה יהודי גדול, כן, היה לו עסק טוב, הוא ניהל את המלך שם, הרופא שם, היה לו תפקיד, הוא יכול היה לעלות. והוא התהפך עם הספר שכתב לאדם אחד. לכמה אנשים הוא באמת כתב את הספר, למעשה בסוף? בערך לאדם אחד בסוף, הא? אבל למעשה, את כל העולם הוא הפך עם הספר שכתב לאדם אחד. למה? כי לפחות הוא כתב אותו לאדם. כאן יש אדם שכותב ספר.
האדמו״ר האמצעי — כל ספר לחסיד מסוים
אומרים שהאדמו״ר האמצעי כתב, אני חושב שהוא הוציא ארבעה, שישה ספרים, אני לא זוכר. אומר הריי״ץ, האדמו״ר הקודם מליובאוויטש, שהוא זוכר, יש לו מסורה, שכל ספר שהרבי כתב הוא התכוון לחסיד אחד. הוא אפילו ידע את השמות. שער אורה הוא כתב לאותו אדם. הוא כתב אותו לפי תכונות הנפש של אותו אדם.
הוא החזיק, ובמילים אחרות, האדמו״ר האמצעי היה קצת מתבודד, לא אהב כל כך להיות בין אנשים, הוא ישב בחדר שלו. לכן הספרים שלו כל כך ארוכים, כי הוא מדבר כך עם אנשים. הוא כתב את המאמר, הוא דמיין איך הוא מדבר לאותו חסיד, והוא היה צריך לתת לפי איך הוא החזיק שאותו אדם הבין. את הספר האחר הוא כתב לחסיד שני. בוודאי, כל אחד נהנה מזה. כך נהנים מספר שנכתב לאדם אמיתי, לא נכתב למספר.
אני לא נקרא יוסף סטלין — לדבר לאנשים, לא למספרים
כשמישהו כותב ספר, והוא הולך לסוכנות שיווק, אומר לו, “תכתוב דבר שיפנה לרוב האנשים.” אתה מתכוון לומר שאתה לא רוצה לדבר לאף אדם אחד, אלא למספרים? אני לא נקרא יוסף סטלין, אני רוצה לדבר לאדם אחד. מדברים לאדם אחד, ובכך מדברים לכל העולם, כי כל אדם הוא עולם שלם. אם אפשר באמת להשפיע על אדם אחד, השפענו על כל העולם. ובוודאי אם כל אדם הוא בפני עצמו, כל שכן עוד יהודי.
כל יהודי נושא בתוכו את כל היהודים — שרי אלפים, שרי מאות, שרי עשרות
זה מה שאנחנו רואים, שכל אחד מעשרת היהודים במניין הזה צריך בעצמו להביא עשרת אלפים דולר או מאה אלף דולר, והעשרה לא מספיקים. וזה הניצוץ שמונח תחת כל יהודי. כל יהודי שיש, מונח תחתיו שרי אלפים, שרי מאות, שרי עשרות. מונח תחת כל יהודי כל כך הרבה יהודים. וזה חייב להיות כך.
אני יכול רק לתת שיעור, אני לא יכול לדבר באוויר. אני צריך לדבר לאנשים מסוימים. וזה מאוד חזק בהליכה של כל אדם, לא לדבר באוויר למצלמה, כי עוד יהודים כלולים בזה. זו ההתכללות. המצלמה היא רק בשם כל ישראל. אני צריך להתחייב שכל אחד צריך בשם כל ישראל. אני צריך לעשות את המצלמה. עכשיו זה בשם כל ישראל, זה לא רק בשבילנו. כל המעשים והעניינים שלנו הם לא רק בשבילנו. אבל באמת, כל אחד אחראי על כל העולם.
סיום — ההשלכה המעשית
ממילא שיביא מספיק כסף לכל העולם, ושתהיה גאולה שלמה, ושישלימו את כל שלוש מאות שישים אלף הדולרים לשנה. ולשנה הבאה יהיה 720,000 דולר.