סיכום השיעור 📋
סיכום הדיון על פרק א’ בבמדבר
הנושא המרכזי
הפרק הראשון של ספר במדבר – הבנת מפקד בני ישראל, מטרתו, המבנה הספרותי, ומדוע רשימת השמות והמספרים המפורטת הזו נשארת רלוונטית עבורנו לקריאה גם היום. הדיון גם עוסק במעמדו המיוחד ותפקידו של שבט לוי.
שאלות מפתח שהועלו
1. מדוע מידע המפקד הזה נשמר עבורנו לקריאה מדי שנה, מעבר לחשיבותו המעשית הברורה באותו הזמן?
2. מהו תפקידו של אהרן מעבר למקדש בהנהגה הלאומית?
ההקשר הכרונולוגי
– מתרחש בחודש השני, יום ראשון, בשנה השנייה מיציאת מצרים
– לאחר הקמת המשכן בחודש הראשון של השנה השנייה
מטרת המפקד
– מפקדים חיוניים לכל ממשל/חברה מתפקדים
– מפקד זה ארגן את המסע במדבר לארץ ישראל
– הקים היררכיית הנהגה ומיקומי שבטים
– חשוב לייחוס – משפיע על דיני נישואין וזהות אישית
– מענה לשאלה “מי אתה” דרך מעקב אחר הייחוס עד לשבטים
– רשומות הייחוס נשמרו “לדורותם” – בדומה לספר דברי הימים
– הדור הזה נחשב פרדיגמטי – הקים את סדר השבטים והתנחלויות העתיד
פרטי המפקד והמתודולוגיה
– “שאו את ראש” – ביטוי לספירת ראשים
– נספרו לפי משפחות ובתי אב – יחידות ארגון חברתיות
– רק זכרים מגיל עשרים ומעלה נספרו
– גיל עשרים הוא גיל הבגרות המקראי (גיל צבאי), בניגוד לגיל בר המצווה הרבני של שלוש עשרה
– הפניה לפרשת ערכין (ויקרא) המראה עשרים עד שישים כשנות השיא
– המפקד בוצע באותו יום שנצטווה
מבנה השבטים
– תמיד נספרים שנים עשר שבטים: כאשר לוי מוצא, יוסף מתפצל לאפרים ומנשה
– נשיאים נקראים גם “ראשי אלפי ישראל” – מונח ארגון צבאי
– אלף מתייחס ליחידה צבאית או חטיבה של כאלף איש בערך
המבנה הספרותי של המפקד
– מסגרת של ציווי וביצוע (נפוצה בפרשיות הקשורות לכהן)
– מבנה מעטפת: ציווי ואחריו דיווח ביצוע (“כאשר צוה ה’ את משה”)
– הנוסחה החוזרת לכל שבט (שתים עשרה פעמים) היא מכוונת – התורה “לא חוששת לחסוך בדיו”
– זה שונה מספר דברים שיש בו רשימות חשופות ללא מילות קישור
– החזרה משרתת שלמות ספרותית ויוצרת איכות דמוית שיר עם הניגון
– תבנית הנוסחה: שם השבט ← תואר (למשל, ראובן כבכור) ← “תולדות ישראל, למשפחותם, לבית אבותם” ← מספר כולל
תצפיות על מספרי המפקד
– כל המספרים מסתיימים במאות שלמות או חמישים – מרמז על עיגול
– יהודה הוא השבט הגדול ביותר (74,600)
– מספרים מסוימים חוזרים (ארבע מאות מופיע לעיתים קרובות)
– סך הכל: 603,550 (לא כולל לוי)
הוצאת שבט לוי ותפקידו המיוחד
– ההסבר לאי-ספירת לוי מופיע “לאחור” כרונולוגית אך עוקב אחר סדר נרטיבי הגיוני
– לוי הוצא כי הם לא מקבלים נחלת קרקע ולא משתתפים במלחמה כמו שבטים אחרים
– שני ציוויים: “לא תפקוד” ו”לא תשא” – אולי נרדפים או עם הבדלים עדינים
– המפקד שווה להקצאת תפקיד; ספירה שונה של לוי משמעה תפקיד שונה
– תפקידי לוי: נשיאת המשכן, שירותו, חנייה סביבו, הרכבתו ופירוקו (משמרת המשכן)
– “והזר הקרב יומת” – לא-לויים שנוגעים מתים
– מגנים על בני ישראל מ”קצף” (זעם אלוקי) על ידי מניעת מגע לא ראוי עם המשכן
– הדגלים מארגנים את שאר ישראל סביב מבנה זה
מסקנות
– לכהן הגדול (אהרן) יש תפקיד הנהגה מעבר לעבודת המקדש
– השימור המפורט של מפקד זה משרת מטרות מעשיות ותיאולוגיות כאחד לדורות הבאים
תמלול מלא 📝
במדבר פרק א: מפקד בני ישראל
הקדמה: למה לקרוא את המפקד?
אז היום אנחנו קוראים את הפרק הראשון בבמדבר. זה פרק ארוך מבחינת כמות הפסוקים, אבל גם הרבה מידע מבחינת מספרים ושמות ודברים כאלה שהם חשובים. אפשר לדון אולי למה הדברים האלה עשויים להיות חשובים לפשט, אבל אני חושב שזה די פשוט להבין למה זה חשוב.
השאלה היא באמת יותר: למה זה רלוונטי? למה זה נשמר לנו לקרוא כל הזמן, כל שנה, או מתי שאנחנו קוראים את זה? זו השאלה. לזמנו, זה די ברור שמפקדים הם מאוד חשובים. כל מדינה, כל ממשל מתפקד וכל חברה מתפקדת צריכים להיות להם איזושהי דרך לארגן את עצמם. במיוחד, כפי שהסברנו, זה הם מארגנים את המסע דרך המדבר ללכת לארץ ישראל. צריך להיות – אנחנו צריכים לדעת מי יוביל את זה, מי למעלה, מי למטה, מי בצד. אלה דברים חשובים.
החשיבות של יחוס
יש להם גם השלכות משפטיות חשובות, או מה שנקרא יחוס, השלכות חשובות לדעת מי אתה מבחינת מי אתה יכול להתחתן, מי אתה לא יכול להתחתן, מבחינת שושלת. יחוס הוא דבר מאוד חשוב לאנשים להבין את עצמם. אחת התשובות ל”מי אתה” היא לומר: אני בן פלוני, בן פלוני, וכן הלאה.
זו כנראה הסיבה למה הדברים האלה נשמרו לדורות. כמובן, ספרים שלמים כמו דברי הימים בתנ”ך עוסקים במעקב אחר השושלות האלה הלאה. אני די בטוח שאנשים, עד כמה שיכלו, תמיד היה אכפת להם לדעת איך לייחס את עצמם, לעקוב אחר השושלת שלהם עד השבטים, עד האנשים האלה שהלכו לישראל.
אלה נחשבים הדור הפרדיגמטי שבו סדר השבטים נקבע, שבו כל אדם, איפה הוא גר בארץ ישראל, נקבע. ספר יהושע נותן לנו את שמות המקומות שבהם כולם התיישבו. אז אלה חשובים היסטורית. לנו, אחרי זמן מאוד ארוך, אנחנו לא באמת יודעים איך להתחבר לזה, אבל זה לא באמת קשה להבין בצורה פשוטה למה הדברים האלה יהיו חשובים. למרות שזה עדיין לא עושה את זה פחות משעמם לנו כשאנחנו קוראים את זה. פשוט, כמובן, אם נכנסים באמת לעקוב אחר דברים, תמיד תמצאו דברים מעניינים.
בכל מקרה, אנחנו פשוט נספר לכם מה זה אומר, על מה זה מדבר.
התאריך והזמן
הפסוק הראשון הוא זה שנותן לנו את התאריך והזמן לכל זה, וזה חשוב. כפי שאמרנו, אחת הדרכים הגדולות שבהן כל זה מאורגן היא על ידי הכרונולוגיה הזו, ולכן לכולם יש את התאריך והזמן הזה של מתי הסיפור קרה, איפה אנחנו בסיפור. ספציפית, כאן הסיפור סופר חודשים ושנים מיציאת מצרים, שזה מה שמתחיל את כל הסיפור, מה שמארגן את כל הסיפור הזה.
אז בחודש השני, החודש השני, היום הראשון בחודש השני, בשנה השנייה מיציאת מצרים. אז אנחנו מבינים שאנחנו אחרי הקמת המשכן. השנה הראשונה הייתה כשיציאת מצרים עצמה קרתה, נכון, וכל זה. והשנה השנייה, בחודש הראשון – אנחנו קוראים לזה, בחודש הראשון זה כשהמשכן הוקם. ועכשיו יש לנו, בחודש השני, אחרי שאנחנו מניחים שכל החגיגות נגמרו, הכל נרגע, עכשיו יש לנו את הסיפור הזה של המפקד.
מבנה הפיקוד
יש לנו את זה ממוסגר כציווי ואז ביצוע הציווי הזה – מסגרת מאוד פופולרית בתורה, במיוחד בפרשיות שקשורות לכהנים וכדומה. מסגרת מאוד פופולרית: זו המסגרת, הוא מקבל את הציווי מה’ לעשות את זה.
עכשיו, שאו את ראש (להרים את הראש) זה פשוט ביטוי לספירה, כי סופרים ראשים, נכון? אדם אחד. אנחנו לא סופרים ידיים כי לכל אדם יש שתי ידיים, אז אנחנו צריכים לספור את הראשים שלהם. אבל גם, כמובן, אם אתם זוכרים את הסיפור של פרעה, יש לזה שתי משמעויות, יש לזה משמעות כפולה, ויש איזושהי משמעות בסמליות הזו, בשפה הזו. אבל בכל מקרה, מילולית זה פשוט אומר את זה.
יחידות ארגוניות
והם נספרים לפי משפחותיהם, לפי בתי אבותם. כפי שכבר ראינו, למשל בפרשת בא, בית אב הוא רמה של חברה. זה חלק מהמבנה החברתי שאנשים שייכים לבית האב שלהם, שאולי זהה למשפחות או אולי לא. אולי משפחות זו רמה גבוהה יותר, אבל זו יחידה. זה חלק מהיחידות החשובות שבהן החברה הייתה מאורגנת. אז אנחנו צריכים לדעת לאיזו כל אחד שייך.
מי נספר
ורק הזכרים נספרו, רק מגיל 20 שנה ומעלה. לא כתוב כאן עד מתי. וכמובן, 20 שנה זה גיל הצבא. וגם מה שבאמת נחשב – ראינו בשבוע שעבר, נכון? ראינו בפרק האחרון בספר ויקרא, ראינו את דין ערכין, שמאוד ברור גם מתאר 20 עד 60 כשנות השיא של חיי אדם.
אז עד 20 – 20 זה גיל הבגרות בתורה. זה מאוד מעניין כי כולם יודעים שבר מצווה זה כשאתה בן 13. הגיל הזה לא מוזכר בשום מקום בתורה. זה לא מקראי, כביכול; זה רבני. ובתורה שבכתב, אנחנו מוצאים רק את גיל 20 כגיל הגדלות, הגיל של להיספר כמבוגר למטרות צבאיות ודברים כאלה.
כמובן לחז”ל יש מקורות, יש להם רמזים לגיל שלהם, אבל זה לא מפורש בשום מקום. ואני חושב שכשחז”ל אומרים שבבית המקדש הם רק שימשו מגיל 20 שנה ומעלה, אני חושב שזה באמת נובע מהעובדה שבתורה שבכתב אנחנו לא מוצאים שום גיל אחר כגיל הבגרות.
ההנהגה
בסדר, בכל מקרה, זה הם נספרים. משה ואהרן – אז גם נראה חשוב. זו עוד שאלה לשים לב אליה כל הזמן: מה התפקיד של אהרן? כמובן, אהרן הוא הכהן, אבל במובן מסוים נראה כאן, ונראה אחר כך בסוף הספר עם אהרן ואלעזר, לכהן אין רק תפקיד במקדש; יש לו גם תפקיד בהנהגת כל העם.
ואז, מלבד זה, משה ואהרן בראש, יש לנו את המנהיגים של כל מטה, כל שבט, כל שבט, שהם גם המנהיגים. וכל אחד מאלה – איש אומר כל אחד, נכון? איש זה איך התורה אומרת כל אדם, כל אחד. אז לכל שבט יש הרבה בתי אב או הרבה משפחות, כפי שנראה את השמות שלהם אחר כך. ונשיא השבט, ראש השבט, הוא הראש של כל בתי האב בשבט הזה.
רשימת השבטים
בסדר, ויש לנו כאן את רשימת השבטים. אני לא הולך לקרוא את השמות; כולם יכולים לקרוא אותם בעצמם. ראובן, שמעון, יהודה, יששכר, זבולון, ושני שבטים של יוסף. תמיד במספרים האלה – תמיד יוסף נספר כשניים: אפרים ומנשה. ולוי לא נספר. נראה טעם מפורש לזה, אבל יש היגיון שתמיד יש 12 שבטים. ואז אם אנחנו סופרים את לוי, אנחנו סופרים את יוסף כאחד. אם לא, אז יוסף נספר כשניים.
אבל כאן, הסיבה לזה היא כי לוי לא נספר כחלק מהשבטים. הוא לא מקבל חלק בארץ, הוא לא משתתף במלחמה, לפחות לא בדרך שכל האחרים משתתפים. ולכן יש לנו את אפרים ומנשה כשני שבטים. זו החלוקה היותר עובדתית של השבטים. לאפרים ומנשה במציאות היו מבנים שבטיים משלהם. אפשר לקרוא בכל התנ”ך, אנחנו רואים שלוי הוא כמו מעמד משלו. הוא לא באמת כמו עוד שבט אחד.
אז זה הסדר. הוא ממשיך להשתנות. אני לא יודע את הסיבה למה יש – כל פעם יש, נראה שלסדר כאן יש איזשהו היגיון אחר כך, אבל באופן כללי, כל פעם זה סדר אחר.
ראשי אלופי ישראל
אלה 12 המנהיגים של 12 השבטים, ולאלה יש עוד תואר: אלופי ישראל. אלופי ישראל אומר אלפים של יהודים. אלפים זה, כפי שראינו כמה פעמים, רמה ארגונית צבאית, כנראה כי יש אלף אנשים, אבל כמו אומר משהו כמו יחידה או חטיבה. אז הם גם המנהיגים של האלפים האלה.
כמובן דנו בפרשת יתרו, שרי אלפים, שרי מאות זה הכי גבוה. שרי האלפים – אין משהו מעבר לזה מלבד נשיאי השבטים, שהם ברור גבוהים מזה. אבל הם גם ראשי אלופי ישראל. אז לכן אני אומר שזה אומר לא רק אלף אחד, אלא מנהיגי האלפים, שזו הדרך שבה הם היו מאורגנים, כנראה, ללכת למלחמה וכדומה.
ביצוע הציווי
אז זו המצווה. אולי הייתי צריך לשים את זה בציטוט פעם אחת. בכל מקרה, זו הסיבה שאני לא עושה את זה – זה יותר מדי לפעמים. אבל בכל מקרה, זה חלק מהמצווה.
ואז יש לנו את המעשה, הקיום. משה עושה את זה, לוקח את האנשים האלה. ואולי זה חשוב גם שהאנשים האלה הם בציווי, הם בפקודה, הם נקבעו. לא משה המציא את מי לקחת; זה היה חלק מהפקודה של ה’ שהאנשים האלה יהיו המנהיגים. והוא לוקח את האנשים האלה ויחד עם כולם, והם מאספים את כולם ביום אחד, באותו יום שהוא צווה, באותו יום הוא עשה את זה.
ואנחנו אומרים שהם התייחסו, הם עקבו אחר עצמם למשפחותיהם, למקום בית אבותם, במספר שמות. אני חושב שזה פשוט אומר הדרך שהם ספרו את זה, כמו שאנשים היו כותבים את השם שלהם או אומרים את השם שלהם, וככה זה נספר. אז לא כמו רק לספור מספרים – לספור שמות. והם עשו את זה כאשר ה’ ציווה את משה.
אז זה הסוף של החלק הזה. כמו שיש סיפור שלם כאן: היה ציווי, חלק מהציווי היה מי צריך לעשות את זה, והם עשו את זה.
התוצאות
עכשיו החלק השני של הסיפור נותן לנו את התוצאות של הציווי הזה. אז אפשר גם לקרוא את זה כרונולוגית. אני אומר שזה גם כדי שיהיה סיפור שלם, אבל אפשר פשוט לקרוא את זה כרונולוגית: הם עשו את זה, והנה התוצאות של מה שהם עשו.
וכאן יש לנו לכל אחד, פחות או יותר, נוסחה. זה משתנה קצת, והנוסחה – אין לי סיבה למילים שונות מאחד לשני, אבל פחות או יותר יש נוסחה, והנוסחה הזו חוזרת 12 פעמים לכל אחד.
הפסוק לא חושש מלחסוך בדיו. הוא לא רק אומר מספרים; הוא נותן נוסחה לכל אחד. זה לא בגלל שהם לא יכלו לכתוב. בספר דברים, למשל, יש לנו רשימות שהן ממש רק רשימות בלי שום מילות חיבור ביניהן. אבל זה לשלמות הספר. זו המשמעות הפשוטה: לשלמות הספרותית של הספר, זה יותר יפה שיהיו דברים. גם אם זה חוזר על עצמו, זה יותר יפה שיהיה ככה. ואפשר לשיר את זה כשקוראים את זה, אז זה הופך לכמו שיר.
יש ראובן, והוא מקבל את התואר של הבכור. יש לו – זה הנוסח, זה מה שאומרים לכל אחד. בסך הכל יש להם 46…
הנוסחה הספרותית של המפקד
אני אומר שזה גם כדי שיהיה סיפור שלם, אבל אפשר פשוט לקרוא את הכרונולוגיה. הם עשו את זה, והנה התוצאות של מה שהם עשו. וכאן יש לנו, לכל אחד, פחות או יותר, נוסחה. זה משתנה קצת. והנוסחה, אין לי סיבה למילים שונות מאחד לשני, אבל פחות או יותר, יש נוסחה. והנוסחה הזו חוזרת 12 פעמים לכל אחד.
הפסוק לא חושש מלחסוך בדיו. הוא לא רק אומר מספרים. הוא נותן נוסחה לכל אחד. זה לא בגלל שהם לא יכלו לכתוב בספר דברים, למשל, יש לנו רשימות שהן ממש רק רשימות בלי שום מילות חיבור ביניהן. אבל זה לשלמות הספר. זו המשמעות הפשוטה. לשלמות הספרותית של הספר, זה יותר יפה שיהיו דברים, גם אם זה חוזר על עצמו, זה יותר יפה שיהיה ככה. ואפשר לשיר את זה כשקוראים את זה. אז זה הופך לכמו שיר.
יש ראובן, והוא מקבל תואר, הבכור. יש לו, תולדות ישראל, למשפחותם, לבית אבותם, והניגון. זה מה שאומרים לכל אחד ובסך הכל יש להם 46,500 איש. אז שמעון, עם אותה מגילה, יש לו 59,300 איש. אז גד יש לו, עם אותה מגילה, 54,650 איש.
תצפיות על המספרים
יש גם דבר מעניין לשים לב שכל המספרים האלה שווים חוץ ממאה שלמה, חוץ מכמה שהם 50. אז, כפי שאנשים שמו לב, זה כנראה עוגל איכשהו. אבל זה גם מעניין למה לחלק מהם יש 50. אולי הם לא עיגלו ל-50 וזה במקרה היה שאלה היו אלה שהיו להם רק 50 וכדומה.
יהודה, אותו דבר, יש לו 74,600 איש. יש גם משמעות כאן לשים לב למי יש את השבטים הגדולים יותר. כמובן, זה עושה הבדל גדול. אנחנו יכולים לראות שיהודה הוא הגדול ביותר כאן בקבוצה הזו באופן כללי.
יששכר יש לו 54,400. זבולון יש לו 75,400. יש גם מספרים שחוזרים, כמו 400, נכון? 54,400, 75,400. היה לנו 400 קודם גם, אם אני זוכר. לא, 53.
לאפרים, יש לנו 40,500. למנשה, יש לנו 32,200. לבנימין, יש לנו 53,400. זה עוד 400. יש מספרים מסוימים בין 1 ל-10 שלא קורים כאן, וכמה שכן.
לדן, יש 62,700. לאשר, יש 41,500. לנפתלי, יש 53,400. אלה הנבחרים, וזה כולם.
אלה הספירות, המפקד, שמשה ואהרן עשו, יחד עם 12 המנהיגים האלה של השבטים. ביחד, אם סופרים הכל ביחד, מקבלים 603,550, לא כולל שבט לוי, שלא היו נאמנים – הם לא נספרו, לא נכללו במפקד הזה.
המעמד המיוחד של שבט לוי
וכאן, זה קצת הפוך, כי זה היה צריך להיאמר קודם. אבל אני חושב גם, זה לשלמות הסיפור. הסיפור מאורגן בסדר הגיוני, יותר מסדר כרונולוגי, כי ברור, משה היה צריך שיגידו לו לא לספור את הלויים כבר קודם, אחרת, הוא היה עושה את זה, כי הם גם חלק מהעדה. או אולי הוא הבין את זה בעצמו. אבל אני חושב שזה באמת כי עכשיו אנחנו מתחילים לדבר על הלויים, ואנחנו הולכים לראות כשאנחנו מדברים עליהם פעמיים או שלוש. יש לנו מצווה. ושוב, יש לנו את המסגרת הזו של ציווי וקיום. אני חושב שלזה זה, למרות ש, כי אחרת, הדבר השני הזה, הכאשר ציווה, לא הגיוני.
אז יש ציווי שאומר, אל תספור את לוי. לא תפקדו, את ראש שבט לוי, לא תשא. אולי שני הדברים האלה אומרים אותו דבר. אולי יש להם איזה הבדל במשמעות.
תפקיד הלויים
ומספר שתיים, מה הם יעשו? ושני הדברים האלה נראים מחוברים. כי המפקד, כפי שאמרנו, המפקד הוא לא רק לדעת כמה אנשים. זה באמת לתת להם תפקיד. ואני חושב שהתפקיד שניתן לכל העם הוא, על ישראל, לשים אותם בצבא. ולכן, מה שזה אומר כאן הוא שהלויים לא הולכים להיות חלק מהצבא. הם הולכים להיות להם תפקיד אחר, שבמובן מסוים, הוא חלק מהצבא. כי המשכן נוסע איתם, עם המחנה.
אבל התפקיד שלהם יהיה, הפקד את הלויים על משכן העדות ועל כל כליו. הם יהיו אחראים על המשכן וכלי המשכן. הם ישאו אותו, והם ישרתו אותו, והם גם יחנו סביב המשכן. הם שומרים עליו, נכון? זו משמרת המשכן. הם ממש השומרים שלו במובן מילולי, אבל גם במובן של כבוד וכדומה. והם גם יהיו אלה שמפרקים אותו ומרכיבים אותו. אז יש רשימה של דברים שהם עושים. הם נושאים, הם משרתים, הם חונים יחד איתו, והם מקימים ומורידים אותו.
וכל אחד אחר יומת – והזר הקרב יומת. מישהו שהוא לא לוי לא יכול להיכנס, לא יכול לגעת. ונראה סיפורים ספציפית על זה אחר כך. אבל זה הדין, וזו הסיבה ששבט לוי יש לו קטגוריה משלו כאן.
מבנה המחנה
ואז, אז זה מה שהלוי יעשה. ועכשיו בני ישראל, כל שאר בני ישראל, כולם חונים, כל אחד למחנהו, כל אחד לדגלו, כל אחד לאגף שלו. או משהו כזה, זה אומר. אני לא יודע אם זה אומר ממש דגל, אבל הדגל הוא מה שמסמל את זה. ולצבאותם, לצבאות שלהם, נכון?
הלויים יהיו סביב המשכן, “ולא יהיה קצף”. אז חלק מתפקידם של הלויים הוא לוודא שהיהודים לא יגעו במשכן, כי אז יהיה קצף, אז יהיה כעס על היהודים. אבל הלויים אחראים לשמור שזה לא יקרה.
סיכום המבנה
אז זה הסדר. אז יש כאילו, באופן כללי, שלושה חלקים בציווי הזה, נכון? יש את אי-ספירת הלוי. יש את מה שהם יעשו, והיכן הם יגורו, והיכן היהודים יגורו, היכן כל השאר יחנו. ויש לנו את הדיווח על כך שהם עשו את מה שמשה אמר להם לעשות. ואני חושב שזה כנראה צריך להיאמר שמתייחס לזה. זה פשוט ההשלמה של הסדרה הקטנה הזו, של המעטפת הקטנה הזו כאן. יש מצווה וציווי, אם כי אולי זה הולך על מה שאמרנו קודם. אבל כבר היה “כאשר צוה ה’ את משה” בהתחלה לגבי המפקד. אז זה כנראה על החלק השני הזה.
וזה סוף פרק א’.