הלכות תפלה וברכת כהנים פרק ו
🎧 האזן
פתח את עמוד השמע המלא ↗🎬 וידאו
📄 תמלול
אידיש — קרא עמוד מלא ↗
סיכום השיעור 📋
סיכום פון שיעור – הלכות תפילה פרק ו׳
דער שיעור איז מתנדב געווארן דורך מכון כרם בראשות הרב ר׳ יואל ווערצבערגער.
—
כללי׳דיגע הקדמה צום פרק
פרק ו׳ איז דער לעצטער פרק וואס באהאנדלט עיקר הלכות תפילה (שמונה עשרה). די סטרוקטור פון די פריערדיגע פרקים: צוויי פרקים צוריק – 5 זאכן וואס זענען מעכב א תפילה; פאריגער פרק – 8 זאכן וואס זענען חשוב ביי תפילה (ריינקייט, כבוד, א.א.וו.). יעצט, פרק ו׳, גייט מען לערנען נאך הלכות ארום דאווענען.
חידוש אין דער סטרוקטור פון פרק ו׳: הרב רבינוביץ (יד פשוטה) גיט א כלל אז דער פרק באהאנדלט בעיקר זאכן וואס זאלן נישט שטערן פאר׳ן דאווענען – נישט ארבעטן, נישט עסן, א.א.וו. אבער די ערשטע צוויי הלכות שטימען נישט אריין אין דעם כלל – זיי זענען מער א השלמה פון עיקר הלכות תפילה, און מ׳קען טראכטן פון פלעצער זיי אריינצולייגן אין פריערדיגע פרקים. פון הלכה ג׳-ד׳ און ווייטער פאסט דער כלל בעסער.
—
הלכה א׳ – אסור לעבור אחורי בית הכנסת בשעת תפילה
דברי הרמב״ם: “אסור לאדם לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללין.” אבער אויב ער שלעפט א משא, אדער דער בית הכנסת האט שני פתחים ושתי רחובות (“שמא ילך ויכנס בפתח האחר”), אדער ער האט תפילין אויפ׳ן קאפ (“שהתפילין מוכיחין עליו שהוא רודף מצוות ואינו מן המבטלין את התפלה”) – איז עס מותר.
פשט: דער איסור איז מצד חשד – ווען איינער גייט פארביי א שול ווען מ׳דאוונט, זעט עס אויס ווי ער מיידט אויס דאווענען. די היתרים זענען אלע מצד אוועקנעמען דעם חשד.
חידושים און הסברים:
1. קשיא אויף דער פלאצירונג פון דער הלכה: די הלכה באלאנגט לכאורה צו הלכות תפילה בציבור, נישט צו הלכות תפילה סתם. פארוואס שטייט עס דא? א פארשלאג: אפשר די ערשטע צוויי הלכות באהאנדלן דעם relationship פון א יחיד מיט׳ן ציבור – וויאזוי דער יחיד אינטערעקט מיט תפילת הציבור וואס גייט נישט דווקא מיט זיין סדר.
2. וואס איז דער חשד? רבינו מנוח זאגט אז דער חשד איז אז ער איז א גוי. רבינו יונה זאגט אנדערש – דער חשד איז נישט אז ער איז א גוי, נאר אז ער איז א פורק עול – ער נעמט נישט ערנסט דאווענען.
3. פארבינדונג מיט דער פריערדיגער הלכה (נישט דאווענען אחורי בית הכנסת): מיר האבן שוין פריער געלערנט אז מ׳טאר נישט דאווענען אחורי בית הכנסת. ממילא, ווען איינער גייט דורך אחורי בית הכנסת, איז קלאר אז ער דאוונט נישט דארט – ער גייט סתם שפאצירן, און דאס זעט אויס ווי ער מיידט אויס דאווענען.
4. דער היתר פון שני פתחים – ווי ווייט גייט עס? אפילו ער גייט נישט אריין דורכ׳ן צווייטן טיר, איז שוין נישטא קיין פראבלעם, ווייל דער חשד איז אוועקגערוקט. דער כלל: איינמאל דער מענטש האט געטון עפעס וואס רוקט אוועק דעם חשד, אויב דער רואה איז דווקא א גרויסער חשדן – איז דאס שוין נישט דיין פראבלעם.
5. וואס אויב מ׳קען אים? אויב מ׳קען דעם מענטש און מ׳ווייסט אז ער דאוונט אין אן אנדער שול, איז דאך נישטא קיין חשד? ענטפער: דא רעדט מען פון א סטרעינדזשער וואס זעט אים – ער ווייסט נישט אז דער מענטש דאוונט ערגעץ אנדערש.
6. [Digression: פראקטישער עצה בדרך צחות:] דערפאר איז אלעמאל גוט צו דאווענען צוויי מאל אין א וואך אין צוויי בתי מדרשים – ווייל אז נישט, יעדע מאל וואס איינער טרעפט דיך, הייבט ער אן צו טראכטן “ער גייט נישט קומען דאווענען.”
7. דער היתר פון תפילין: ער ווארפט נישט אוועק די מצוה פון תפילין, דער עולם זעט אז ער איז א פרומער איד – ממילא פאלט אוועק דער חשד.
8. שאלה אויף דער סתירה מיט׳ן רמב״ם׳ס שיטה: דער רמב״ם האט פריער געזאגט אז תפילה בציבור איז א מצוה. אויב אזוי, פארוואס דארף מען א באזונדער דין פון חשד? ענטפער: אפילו אויב דו דאווענסט נישט היינט בציבור (דו גייסט צו דער ארבעט, א.א.וו.), זאלסטו מקפיד זיין אויף דעם חשד-ענין.
—
הלכה ב׳ – נישט מאריך זיין בתפילה מיט׳ן ציבור; מוסיף זיין ביחיד
דברי הרמב״ם: “המתפלל עם הציבור לא יאריך בתפלתו יותר מדאי.” “אבל בינו לבין עצמו הרשות בידו.” “וכן אם רצה להוסיף בכל ברכה וברכה מן הברכות האמצעיות מעין הברכה, מוסיף.” “אם היה חולה או צמא או רעב, מוסיף בענין בברכה הראויה לו, כפי צחות לשונו.” “ואם רצה לשאול כל צרכיו בשומע תפלה, שואל.” “אבל לא ישאל צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות.”
פשט: א מענטש וואס דאוונט מיט׳ן ציבור זאל זיך אריינבלענדן מיט׳ן ציבור. אבער ביחיד מעג ער מוסיף זיין בקשות אין די מיטעלסטע ברכות, מעין הברכה, אדער אלעס אין שומע תפלה.
חידושים און הסברים:
1. וואס מיינט “מאריך בתפילה”? א וויכטיגע חילוק: “מאריך” מיינט נישט סתם רעדן סלאו. מענטשן וואס זענען היינט “מאריך בתפילה” טוען דאס ווייל ס׳איז זיי שווער צו מכוון זיין. אבער דער אמת׳ער פשט פון מאריך איז אז ער איז מוסיף בקשות, ער איז מחדש תפילות – ער לייגט צו אייגענע ווערטער און בקשות.
2. “כפי צחות לשונו” – א וואונדערבארע ווארט: ס׳איז נישט קיין פראבלעם צו מוסיף זיין, נאר מ׳זאל נישט ארויסקומען בלשון עילג (שטאמלדיג, נישט פאסיג). א חילוק: ווען מ׳בעט פאר כלל ישראל, קען מען זיך נישט פארשטעלן אז ס׳זאל ארויסקומען בלשון עילג (ווייל די חכמים האבן שוין מתקן געווען אלעס וואס מ׳דארף). אבער ווען מ׳בעט פערזענליך – “באשעפער, העלף מיר” – דארט וויל מען רעדן פערזענליך, און דארף מען אכטונג געבן אויף צחות לשונו.
3. שומע תפלה אלס כלליות׳דיגע ברכה: שומע תפלה גייט ארויף אויף אלע צרכים, דערפאר קען מען דארט בעטן כל צרכיו – אפילו זאכן וואס פאסן נישט אריין אין א ספעציפישע ברכה.
4. פארוואס נישט אין ג׳ ראשונות און ג׳ אחרונות? ווייל דאס איז שבח והודאה. אדער אפשר ווייל דארט איז שאלת רבים (צרכי רבים), נישט צרכי יחיד – ס׳איז נישט דער פלאץ פאר אייגענע פראבלעמס.
—
הלכה ג׳ – נישט עסן און נישט ארבעטן פאר שחרית
דברי הרמב״ם: “אסור לאדם שיטעום כלום או שיעשה מלאכה מאחר שיעלה עמוד השחר עד שיתפלל תפילת שחרית.” אויך “להשכים לפתחו של חבירו לשאול בשלומו” – נישט גיין באזוכן מענטשן פאר שחרית. אבער טעימה ועשיית מלאכה מעג מען קודם מוסף און קודם מנחה (נאר א סעודה הייבט מען נישט אן סמוך למנחה).
פשט: פון עמוד השחר ביז שחרית טאר מען נישט עסן, נישט ארבעטן, נישט גיין שאלת שלום. דער טעם: מ׳זאל קודם דאווענען פאר מ׳טוט אנדערע זאכן.
חידושים און הסברים:
1. וואס מיינט “מלאכה”? נישט מלאכה ווי שבת – נאר ארבעט ממש. נישט גיין אין ארבעט פאר מ׳דאוונט.
2. דער טעם – נישט ווייל ער וועט פארגעסן: דער איסור איז נישט נאר ווייל ער וועט פארגעסן צו דאווענען. די גמרא זאגט “אף לעסוק בצרכיו” – ער וועט זיין טרוד מיט זיינע חפצים. דער עיקר טעם איז אז דער אייבערשטער קומט פאר אלעם – קודם דאווענען, דערנאך אלעס אנדערע.
3. “משכים לפתחו של חבירו” – וואס מיינט עס? דער היסטארישער קאנטעקסט: אין די אלטע צייטן איז געווען א סדר פון “פעטראן” (patron) – א מענטש איז געקומען פארטאגס צו זיין רבי אדער בעל הבית און געזאגט “גוט מארגן, איך בין דא, וואס דארף איך טון.” ווי מ׳זעט אין חז״ל: “משכימין לפתחו של רבן גמליאל.” דער פשט: דער אייבערשטער קומט פאר דעם – ער איז טאקע דיין רבי, אבער דער אייבערשטער קומט פריער.
4. סתם “גוט מארגן” זאגן איז נישט אסור: סתם זאגן שלום צו א צווייטן איז נישט דער איסור. פארקערט – מ׳האט שוין געלערנט אז אפילו אינמיטן ברכות קריאת שמע, בין הפרקים, מעג מען מקדים שלום פאר ווער ס׳דארף.
5. חילוק צווישן שחרית און מוסף/מנחה: טעימה און מלאכה זענען נאר אסור פאר שחרית. פאר מוסף און מנחה מעג מען טועם זיין (נאר א סעודה הייבט מען נישט אן סמוך למנחה). ביי מנחה איז דער טעם מער וועגן ער גייט פארגעסן צו דאווענען, נישט דער זעלבער נושא ווי ביי שחרית (וואו ס׳גייט אויך אום כבוד – דער אייבערשטער קומט ערשט).
6. שחרית – “אחד מני אלף לא גזרו רבנן”: ביי שחרית גייט קוים איינער אין מרחץ פאר דאווענען, ממילא האט מען נישט גוזר געווען אויף דעם. דער יסוד: אויב נאר איין מענטש פון טויזנט טוט עס, איז ער נישט גייענדיג פארגעסן שחרית.
—
הלכה ו׳ – איסורים סמוך למנחה
דברי הרמב״ם: “כיון שהגיע זמן מנחה גדולה, לא יכנס למרחץ אפילו להזיע עד שיתפלל שמא יתעלף ויבטל מן התפילה, ולא לאכול אפילו אכילת עראי שמא ימשך באכילה, ולא לדין אפילו בגמר דין שמא יתעורר שם פירכא וימשך, ולא ישב לפני הספר שמא ישבר הזוג, ולא יכנס לבורסקי שמא יראה הפסד במלאכתו ויתעסק בה וישכח מן התפילה.”
פשט: פון זמן מנחה גדולה אן טאר מען נישט אנהייבן פארשידענע טעטיגקייטן וואס קענען זיך פארשלעפן און פאראורזאכן אז מען וועט פארפאסן מנחה.
חידושים און ביאורים:
1. חילוק צווישן שחרית און מנחה – צוויי פארשידענע יסודות: ביי שחרית איז דער נושא אז מען דארף ערשט מקבל זיין עול מלכות שמים פאר מען טוט עפעס אנדערש – א ענין פון חשיבות פון תפילה. ביי מנחה איז דער נושא אנדערש: דער חשש איז אז ער וועט ווערן נמשך אין זיין טעטיגקייט און פארגעסן צו דאווענען.
2. אכילת עראי ביי מנחה vs. שחרית: פאר שחרית טאר מען אפילו נישט טועם זיין (גארנישט עסן). פאר מנחה אבער – טועם מעג מען, נאר אכילת עראי (א סעודה קטנה) טאר מען נישט. דער חילוק: ביי שחרית איז דער איסור פון עסן פאר דאווענען א ברייטערער איסור; ביי מנחה איז נאר דער חשש פון שמא ימשך.
3. דין – נישט תורה: דער רמב״ם זאגט מ׳טאר נישט דן זיין אפילו בגמר דין, ווייל שמא יתעורר פירכא. דין איז נישט דאס זעלבע ווי תלמוד תורה – מ׳איז נישט עוסק בתורה, נאר מ׳איז מברר מציאות און מכריע. דעריבער האט עס נישט דעם דין פון “עוסק בתורה” לגבי פטור פון תפילה.
4. בורסקי: בורסקי מיינט א מענטש וואס האט א ביזנעס (לעדער-מאכער), און מ׳טאר נישט גיין טשעקן אויף זיין סחורה סמוך למנחה, ווייל ער קען זען א הפסד און ווערן פארנומען דערמיט.
5. סמוך למנחה קטנה מעג מען עסן: ווייל דאס איז די נארמאלע צייט וואס רוב בני אדם עסן, האט מען נישט גוזר געווען.
—
הלכה: “אם התחיל לא יפסיק” – ווען הייסט “התחיל”?
דברי הרמב״ם: “אבל אם התחיל, לא יפסיק אלא גומר ומתפלל. מאימתי חשיב התחלה? תספורת — משיניח מעפורת על ספרים להגיהם; מרחץ — משיפשוט בגדו הסמוך לבשרו; בורסקי — משיקשור בגד חלציו; אכילה — בני ארץ ישראל משירחץ ידיו, ובני בבל משיטול חגורו; דין — משיושיבו הדיינים וישאו ויתנו.”
פשט: אויב מען האט שוין אנגעהויבן איינע פון די טעטיגקייטן, דארף מען נישט אפשטעלן – מען ענדיגט און דאווענט נאכדעם. דער רמב״ם דעפינירט פאר יעדע טעטיגקייט ווען עס הייסט “אנגעהויבן.”
חידושים און ביאורים:
1. בני ארץ ישראל vs. בני בבל ביי אכילה: אין בבל פלעגט מען גיין מיט א גארטל זייער פעסט צוגעבונדן, אזוי אז מען האט זיך געדארפט עפענען דעם גארטל פארן עסן – דאס איז שוין “התחלה.” אין ארץ ישראל איז נישט געווען דער מנהג פון אזא פעסטן גארטל, ממילא איז די התחלה פון נטילת ידים. [אנגעמערקט אז היינט איז נישטא אזא זאך פון “התחלת חגורה” – חוץ דער וויזשניצער רבי וואס פלעגט עפענען זיין בעלט פארן עסן.]
2. דין – התחלה: ביי דין הייסט “התחלה” ווען די דיינים זעצן זיך אוועק און הייבן אן משא ומתן. אויב זיי זיצן אין שיינעס (ווארטן), איז די התחלה ווען די בעלי דינים קומען.
—
הלכה: תפילת ערבית – נישט עסן/שלאפן פאר מעריב
דברי הרמב״ם: “לא יאכל אדם ולא יעשה מלאכתו קודם שיתפלל תפילת ערבית.”
פשט: מען זאל נישט קומען אהיים פון ארבעט און גיין עסן אדער שלאפן פאר מעריב, ווייל שמא תאנסנו שינה – ער מיינט נאר צו שלאפן א שעה אבער בלייבט שלאפן גאנץ נאכט.
חידושים און ביאורים:
1. גרויסע קשיא – תפילת ערבית רשות: דער רמב״ם האלט אז תפילת ערבית איז רשות. אויב אזוי, פארוואס זאל זיין אן איסור צו עסן אדער שלאפן פאר מעריב? אז ער פארגעסט – האט ער דאך בכלל נישט עובר געווען אויף גארנישט! די גמרא׳ס ברייתא רעדט אויך וועגן קריאת שמע (וואס איז א חובה), ממילא פאסט עס פאר קריאת שמע, אבער פאר תפילת ערבית בלייבט עס שווער.
2. א פארשלאג: אפשר רעדט דער רמב״ם צו דעם מענטש וואס איז מקפיד אויף מעריב – ס׳איז אן עצה טובה: אויב דו ביסט שוין מקפיד, טו עס גלייך. אבער דאס איז נישט גאנץ באפרידיגנד.
3. “קיבלוה עליהם כחובה”: אפשר נאכדעם ווי כלל ישראל האט מקבל געווען מעריב כחובה, איז שוין פאראן א גרונט פאר דעם איסור. אבער דער רמב״ם׳ס שיטה אין דעם איז נישט קלאר – ער האלט דאך אז ס׳איז רשות, און “קיבלוה כחובה” איז געווען נאכדעם, נישט אין דער זעלבער צייט ווי די ברייתא. דער ענין בלייבט אן אפענע קשיא.
—
הלכה: תורתו אומנתו – פטור פון תפילה
דברי הרמב״ם: “אם היתה תורתו אומנתו, שאין אומנותו אלא תורה ואינו עושה מלאכה כלל, היה עוסק בתורה ובשעת תפילה — אינו פוסק, שמצות תלמוד תורה גדולה ממצות תפילה.”
פשט: איינער וואס תורתו אומנותו דארף נישט אפשטעלן לערנען פאר תפילה (אבער יא פאר קריאת שמע).
חידושים און ביאורים:
1. וואס מיינט “תורתו אומנתו”: דער רמב״ם טייטשט אז “רבי שמעון בן יוחאי וחבריו” מיינט נישט סתם א הויכע מדריגה, נאר ספעציפיש מענטשן וואס האבן נישט געהאט קיין אנדערע ארבעט – זיי האבן געהאלטן אז מ׳דארף נישט ארבעטן. דאס איז דער מאסשטאב: איינער וואס האט ממש נישט קיין אנדערע דזשאב.
2. משנה שבת: אין די משנה שטייט “מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפילה.” רבי יוחנן זאגט אז דאס איז דווקא כגון ר׳ שמעון בן יוחאי וחבריו שתורתן אומנותן, אבל כגון אנו מפסיקין לקריאת שמע ולתפילה.
3. “בשעת שעוסק בו”: אפילו א מענטש וואס איז תורתו אומנתו, האט ער אויך צייטן וואס ער שפאצירט אדער טוט אנדערע זאכן – ער לערנט נישט יעדע סעקונדע. דער פטור איז נאר בשעת ער איז טאקע עוסק אין תורה.
4. דער חילוק צווישן א בעל אומנות רעגולער און א תורתו אומנותו: א רעגולערער ארבעטער איז עניוועיס מפסיק פאר זיין ארבעט, און ווען ער ארבעט קען ער מפסיק זיין פאר מנחה. אבער ביי לערנען – ער איז נישט מפסיק, ווייל תלמוד תורה איז גרעסער פון תפילה.
5. דער עיקר נוגע ביי מנחה: שחרית האט ער נאך נישט אנגעהויבן לערנען (פארן סדר איז ער מחויב צו דאווענען), און מעריב בלייבט מען שוין אין דערהיים. נאר מנחה קומט אינמיטן לערנען.
6. [Digression: פארבינדונג צו ליקוטי שיחות:] אפשר דערפאר דארף מען יעדן טאג „אריכות קדושה” ווען מ׳מאכט נישט קיין געהעריגע מנחה – ווייל בעצם איז ער פטור, אבער ער איז מחמיר. דער מנהג היינט איז אז מ׳איז יא מפסיק, אבער ס׳איז נישט אזוי פשוט.
—
הלכה: עוסק בצרכי ציבור
דברי הרמב״ם: “אבל העוסק בצרכי רבים כעוסק בדברי תורה דמי.”
פשט: עוסק בצרכי ציבור איז ווי עוסק בדברי תורה.
חידושים און ביאורים:
– א וויכטיגער חילוק צווישן לומדי תורה און עוסק בצרכי ציבור: לומדי תורה זענען נישט פטור פון קריאת שמע (נאר פון תפילה), אבער עוסק בצרכי ציבור איז פטור סיי פון קריאת שמע סיי פון תפילה. ער זאל נישט מפסיק זיין, נאר „יקום ויקרא ויגמור מלאכתו” – אזוי ווי מ׳האט געלערנט ביי קריאת שמע.
—
הלכה: מפסיק זיין אינמיטן תפילה – מלך ישראל, מלך גוי, סכנה
דברי הרמב״ם: “אין המתפלל מפסיק תפילתו אלא מפני סכנת נפשות. אפילו מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו.”
פשט: מ׳טאר נישט מפסיק זיין אינמיטן שמונה עשרה, אפילו פאר א מלך ישראל, נאר פאר סכנת נפשות.
חידושים און ביאורים:
1. דער חילוק צווישן תפילה און קריאת שמע: ביי קריאת שמע מעג מען מפסיק זיין בין הפרקים מפני היראה (כבוד פאר א חשוב׳ע מענטש). ביי תפילה – אפילו פאר א מלך נישט. דער טעם: תפילה איז חמור׳ער ווי ברכות קריאת שמע. ביי תפילה איז מען דבוק, מ׳שטייט פאר הקב״ה, און ס׳איז „obvious” אז מ׳דאוונט. קריאת שמע איז ווייניגער חמור, דעריבער מעג מען מפסיק זיין מפני היראה.
2. מלך גוי: פאר א מלך גוי מעג מען יא מפסיק זיין – ווייל דארט איז שוין א שטיקל סכנה (שמא יהרגנו).
—
הלכה: מלך גוי אדער אנס קומט אנטקעגן
דברי הרמב״ם: “היה עומד בתפילה וראה מלך גוי או אנס בא כנגדו – יקצר. ואם אינו יכול – יפסיק.”
פשט: ער זאל פרובירן מקצר זיין – יעדע ברכה שנעל, אדער הביננו, אדער אויסלאזן ווערטער ביז ער קומט שנעל צום סוף. אויב ער קען נישט מקצר זיין, זאל ער גאר אפשטעלן, ווייל פיקוח נפש.
—
הלכה: נחש אדער סכנה אינמיטן תפילה
דברי הרמב״ם: “וכן אם ראה נחש בא כנגדו… אם הגיע אליו והוא דרכו” – אויב זיי זענען מסוכנ׳דיג אין דעם פלאץ, זאל ער שנעל אפשטעלן.
חידושים און ביאורים:
1. משנה vs. גמרא: די משנה זאגט: „אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.” די גמרא מגביל: דאס איז נאר אין א מקום וואס ס׳איז נישט קיין סכנה. די גמרא׳ס לשון איז „נחש ולא עקרב.”
2. דער רמב״ם׳ס פארשטאנד: ס׳מיינט נישט דווקא נחש אדער עקרב – ס׳ווענדט זיך אין דעם מציאות: אסאך נחשים זענען נישט מסוכנ׳דיג, ער גייט חאפ א גיין און גייט אוועק. אבער אויב דער נחש איז א „לוין” (מסוכנ׳דיגער טיפ), מוז ער אפשטעלן.
3. „לוין” איז מסתמא נישט דווקא – אויב א מאסע מענטשן קומען מאכן גרויסע יסורים, מוז ער אויך אפהערן.
4. נישט קיין ענין פון מסירות נפש – ס׳איז נישט קיין שלש חמורות, נאר דברים פשוטים.
—
הלכה: נשים, עבדים, קטנים – חיוב תפילה
דברי הרמב״ם: “נשים ועבדים וקטנים חייבין בתפילה.”
פשט: תפילה איז בעצם נישט קיין מצוות עשה שהזמן גרמא (ס׳איז רחמים, און נשים דארפן אויך רחמים), דעריבער זענען נשים חייב.
חידושים און ביאורים:
1. חילוק צווישן תפילה און קריאת שמע ביי נשים: נשים זענען חייב בתפילה אבער פטור פון קריאת שמע – דאס איז פארקערט פון דעם כלל אז ווער ס׳איז פטור פון קריאת שמע איז פטור פון תפילה.
2. די חקירה: צי נשים זענען חייב אין אלע הלכות תפילה דרבנן (שמונה עשרה מיט אלע תקנות), אדער נאר אין דער עצם תפילה מדאורייתא? דער רמב״ם אין פרק א׳ האט מסביר געווען אז ווייל חיוב מן התורה איז נישט זמן גרמא, דעריבער זענען נשים חייב – משמע נאר די דאורייתא, נישט די דרבנן.
3. רש״י און אנדערע טענה׳ן: דער כלל אז נשים זענען פטור פון מצוות עשה שהזמן גרמא איז נאר א כלל אויף דאורייתא׳ס; מצוות דרבנן אפילו שהזמן גרמא קענען נשים חייב זיין. לויט דעם זענען נשים חייב אין תפילה געהעריג (אויך דרבנן).
4. דער מנהג (מגן אברהם): נשים פירן זיך נישט צו דאווענען. הגם דער משנה ברורה פסק׳נט אז זיי זענען חייב, ברענגט ער אז דער חפץ חיים׳ס זון שרייבט אז זיין מאמע האט כמעט נישט געדאוונט – דאס איז דער מנהג אפילו אין חפץ חיים׳ס אייגענע שטוב.
—
הלכה: כלל – ווער ס׳איז פטור פון קריאת שמע איז פטור פון תפילה
דברי הרמב״ם: “וכל איש שפטור מקריאת שמע פטור מן התפילה.”
פשט: אלע הלכות פון פרק ג׳-ד׳ הלכות קריאת שמע (חתן, עוסק במצוה, וכו׳) – ווער ס׳איז פטור פון קריאת שמע איז אויך פטור פון תפילה, ווייל תפילה איז א קלענערע חומר.
חידושים און ביאורים:
1. חוץ פון נשים – ביי זיי איז פארקערט (חייב בתפילה, פטור פון קריאת שמע).
2. מלווין את המת – א נאך א קולא ביי תפילה מער ווי קריאת שמע: ביי קריאת שמע איז נאר דער וואס די מת דארף אים (מי שמתו מוטל לפניו) פטור. אבער ביי תפילה איז יעדער וואס גייט מלווה זיין א מת פטור, אפילו אויב מ׳דארף אים נישט פאר די מת – בלויז ער גייט ארויס לכבוד.
תמלול מלא 📝
הלכות תפילה פרק ו׳ – אחורי בית הכנסת, אריכות בתפילה, ופעולות קודם התפילה
הקדמה לשיעור
רבותי, מיר לערנען הלכות תפילה פרק ו׳.
און די היינטיגע שיעור איז מתנדב געווארן דורך מכון כרם, די גאנצע מכון פון תורה וחכמה, בראשות הרב ר׳ יואל ווערצבערגער, ער שטיצט די תורה, און יעדער איינער זאל זיך אויסלערנען, אריינשיקן אויך די זעלבע זאך, מ׳קען כאפן די זעלבע זכות. יא? ער איז מסכים. כח ר׳ יואל.
סקירה כללית פון פרק ו׳
זאגט די הייליגע רמב״ם, לויט ווי ס׳זעהט מיר אויס די לעצטע פרק, ס׳הייסט מיר גייען לערנען נאך אסאך, אבער די לעצטע צוויי פרקים… צוויי פרקים צוריק איז געווען פינף זאכן וואס זענען מעכב א תפילה. פאריגע פרק איז געווען אכט זאכן וואס מ׳דארף געדענקען, ס׳איז חשוב ביי א תפילה צו געדענקען, ס׳איז טאקע די ריינקייט און זיין אנגעטון בדרך כבוד און אזוי ווייטער. און יעצט גייט ער אונז געבן נאך הלכות תפילה, נאך זאכן וואס ס׳איז בדרך כבוד׳יג צו דאווענען, וואס ס׳איז ריכטיג צו דאווענען.
ס׳איז מער, מער, הרב רבינוביץ זאגט א כלל פאר די פרק, מער אלע זאכן וואס וויאזוי אנדערע זאכן זאלן נישט שטערן פאר׳ן דאווענען. ס׳הייסט, די ערשטע הלכה שטימט נישט אזוי גוט. די ערשטע צוויי הלכות איז אפשר אזויווי א השלמה פון עיקר הלכות תפילה. אני קען טראכטן פון פלעצער אריינצולייגן די ערשטע צוויי הלכות אין די פריערדיגע פרקים. אבער פון דארט, פון הלכה ג׳ אדער ד׳ און ווייטער, איז אלע הלכות זענען נישט טון ארבעט פאר׳ן דאווענען, נישט עסן פאר׳ן דאווענען, נאכ׳ן דאווענען, אזעלכע סארט זאכן וואס… הלכות פון ארום און ארום דאווענען. יא. און וויפיל איך געדענק איז דאס די לעצטע פרק וואס לערנט הלכות תפילה. דער רמב״ם זאגט ער גייט לערנען הלכות ברכות, הלכות תפילה בציבור, אנדערע זאכן. אבער די עיקר הלכות שמונה עשרה און תפילה האט זעקס פרקים, קען מען זאגן.
הלכה א׳ – איסור לעבור אחורי בית הכנסת בשעת תפילה
זייער גוט. זאגט דער רמב״ם אין הלכה א׳: “אסור לאדם לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללין”. מ׳טאר נישט זיין אין די בעק פון בית המדרש ווען דער ציבור דאוונט, ווייל דעמאלטס זעהט מען אז ער איז נישט דארט, אדער נישט אריבערגיין. ס׳איז אן אינטערעסאנטע הלכה, די הלכה באלאנגט לכאורה נאך הלכות תפילה בציבור, איך ווייס נישט פארוואס ס׳קומט דא אריין. אבער ער זאגט מ׳איז חושש אז ער איז א גוי, אזוי זאגט רבנו מנוח, איך ווייס נישט ווער ס׳זאגט אזוי. די פוינט איז, מ׳גייט ארויף א איד, א איד גייט אדורך א שול, און דער עולם דאוונט, און ער פארט זיך ווייטער, ער איז נישט גורם די זאך. ס׳איז נישט קיין כבוד, ס׳איז נישט קיין וועג.
ס׳איז אינטערעסאנט, איך טראכט, מיר האבן פריער געלערנט אז מ׳טאר נישט דאווענען אחורי בית הכנסת אויך נישט. סאו אז א מענטש גייט אריבער אחורי בית הכנסת דאווענען, גייט ער דאך נישט דארטן דאווענען. ער טאר דאך נישט דארטן דאווענען. ניין, אבער ס׳מיינט אז ער גייט דארט, מ׳זעט אז ער גייט שפאצירט אדורך. מ׳מיינט אז ער עוואוידט די דאווענען.
היתרים – מתי מותר לעבור
אויב ער שלעפט א משא, זעט מען אז ער איז ביזי מיט עפעס, און נישט פשוט אז ער דרייט זיך ארויס פון די דאווענען. אדער, אויב האט די בית הכנסת שני פתחים ושתי רחובות, און אין דעם איז נישט קיין פראבלעם, מ׳זעט אים גיין אין די וועג, ווייל מ׳טראכט נישט, שמא ילך ויכנס בפתח האחר. אפילו ער גייט נישט פון פתח האחר, איז נישט קיין פראבלעם. אבער ס׳איז אלעמאל גוט צו מורא האבן פון חשד.
די זעלבע זאך, בהיותו יושב בבית הכנסת, יאמר הרואה, ווער ס׳וועט זען, וועט זאגן, שמא ילך לבית הכנסת הרגיל בו. דאס הייסט, אויב דער רואה איז דווקא א גרויסער חשדן און ער גייט אים חושד זיין, איז עס שוין נישט דיין פראבלעם. איינמאל דער מענטש האט געטון עפעס וואס חשד איז אוועקגערוקט פון די חשד, דאס אז דו ביסט דווקא א חשדן איז נישט שוין דיין פראבלעם.
פיין גוט. אבער אויך, אפשר אויב מ׳קען אים יא און מ׳ווייסט אז ער גייט דאווענען אין דעם שול? ווייטער, דו קענסט אים, דו ווייסט, סתם איז ער היינט ביזי אדער ער גייט ערגעץ גיין. אבער דא רעדט מען פון א סטרעינדזשער וואס זעט, דו גייסט פון בית המדרש, און איינער גייט דאווענען אין בעלזא, ער דאווענט נישט מיט די פאפא׳ער בית המדרש. דערפאר איז אלעמאל זייער גוט צו דאווענען צוויי מאל אין א וואך אין צוויי בתי מדרשים, ווייל אז נישט, יעדע מאל וואס איינער וועט דיך טרעפן, הייבט ער שוין אן צו טראכטן, “ער גייט נישט קומען דאווענען”.
קשיא: פארוואס איז דא א דין פון חשד?
ס׳איז אינטערעסאנט, דער רמב״ם זאגט דאך פריער האט ער געזאגט די מצוה איז דאווענען בצבור. ס׳איז אביסל פאני. אקעי, די פאקט איז אז די מצוה איז דאווענען בצבור, נאר מ׳האט דא אן ענין פון חשד אז ס׳זאל נישט אויסקוקן ווי דו דאווענסט נישט בצבור. רייט, פאני. אבער אפשר פארקערט, ביז יעצט האבן מיר גערעדט פון איינער וואס דאווענט נישט בצבור. אפילו דו דאווענסט נישט היינט בצבור, דו גייסט צו די ארבעט וכדומה, זאלסטו מקפיד זיין אויף דעם.
היתר מיוחד – תפילין בראשו
זאגט דער רמב״ם ווייטער, אם היה עליו תפילין בראשו, אויב דער מענטש גייט מיט תפילין, דעמאלט איז מותר לעבור אחורי בית הכנסת אפילו אין כל אלה, מעג ער יא דורכגיין אחורי בית הכנסת אפילו אן די תירוצים. פארוואס? ווייל ער האט עפעס וואס ווייזט אז ער נעמט ערנסט די דאווענען און די מצוות. שהתפילין מוכיחין עליו שהוא רודף מצוות ואינו מן המבטלין את התפלה. שהרי הוא מוכיח על עצמו שהוא רודף מצוות. היינט קען מען זאגן ער קען גיין היטן דריי כללות. ער ווארפט נישט די מצוה פון תפילין, דער עולם ווייסט אז ער איז א פרומער איד. וואספארא ספרים האלט ער מיט לערנען, יא.
שיטת רבינו יונה
זאגט דער רבינו יונה, ער זאגט אז ס׳מיינט נישט אז דו ביסט א גוי. אקעי, דו ביסט נישט א גוי, אבער דו ביסט א פורק עול. דו ביסט נישט קיין פורק עול? היינט גייט ער נישט אין בית המדרש for whichever reason, ער זאל מאכן זיכער אז דער עולם ווייסט, מיינט נישט אז דו ביסט א פורק עול וואס גייט נישט אין שול.
הלכה ב׳ – אריכות בתפילה עם הציבור וביחיד
זאגט דער רמב״ם ווייטער, “המתפלל עם הציבור”. נאך א זאך פון ציבור, ס׳איז אינטערעסאנט, די צוויי הלכות זענען עפעס אזוי די relationship פון א יחיד מיט די ציבור. וויאזוי אינטערעקט דער יחיד מיט די תפילת הציבור וואס גייט נישט דווקא מיט זיין סדר, אפשר דאס איז די ווארט. ווייל ס׳איז עפעס, ער איז די עובד, ער דאוונט מער באריכות, ער וויל נישט דאווענען מיט׳ן ציבור. דו ביסט נאך אלץ שייך דא אריינצוגיין אין א חורבה בית הכנסת. די זעלבע זאך דא גייט מען זען נאך אזא זאך. “המתפלל עם הציבור לא יאריך בתפלתו יותר מדאי”. ער זאל נישט דאווענען צו לאנג, ווייל ער זאל זיך אריינבלענדן מיט׳ן ציבור, ער זאל דאווענען בערך אזוי לאנג ווי די ציבור דאוונט.
וואס מיינט “מאריך בתפילה”?
אבער מאריך זיין, דרך אגב, איך וויל זאגן, איך מיין אז מאריך זיין, די אלע לשונות וואס שטייט מאריך, מיינט נישט צו זאגן יעדע ווארט slow, אזויווי מענטשן וואס זענען היינט מאריך תפילה. איך מיין אז זיי טוען זייער אייגענע זאך, זיי זענען מוסיף, זיי זענען מוסיף בקשות. סתם צו רעדן slow איז סתם weird, מ׳דארף נישט דאווענען “ברוך” אזוי רעדט דאך נישט קיין מענטש. איך טראכט, ער טוט עס ווייל ס׳איז אים שווער צו מכוון זיין, און איך זאג דיר, איך זאג דיר אז די הלכה, איך זאג דיר אז די הלכה, איך זאג דיר אז וואס שטייט מאריך מיינט נישט… מ׳מעג מאריך זיין בתפילה, מ׳מעג מחדש זיין תפלות.
אריכות ביחיד – הרשות בידו
אבער ביחיד, “אבל בינו לבין עצמו הרשות בידו”. א מענטש אליין מעג מאריך זיין בתפילה, און וואס הייסט מאריך זיין בתפילה? “אין בו לאום אלא כדי להרבות תפלותיו”. אויב ער וויל אריינגיין אין די תפילת שמונה עשרה, וויל ער מוסיף זיין, ער דאוונט א תפילת סדר יום הכיפורים, ער וויל זאגן א לאנגע תפילה, די לאנגע סדר יום הכיפורים, “מה אנו מה חיינו”. אה, ער זאגט אז אפילו, ער וויל זאגן ווערטער, ער איז אין די mood פון זאגן א חטאתי עויתי פשעתי, ער וויל זאגן א קידוש השם, אפילו א לענגערע תפילה, אקעי.
הוספות בברכות האמצעיות – מעין הברכה
זאגט דער רמב״ם ווייטער, “וכן אם רצה להוסיף בכל ברכה וברכה מן הברכות האמצעיות מעין הברכה, מוסיף”. אין א ברכה וויל ער צו לאנג מאכן די תפילה, אבער ווי לאנג ס׳שטימט גוט אריין, וואס איז מעין הברכה? שטייט ביי פרנסה וויל ער בעטן מער פרנסה, ער גייט זאגן די רמב״ם די example, “אבל אם היה חולה או צמא או רעב, מוסיף בענין בברכה הראויה לו”. דאס הייסט, פריער וואס ער האט געזאגט מוסיף מעין הברכה, צום שלום, לייגט ער צו נאך א גאנצע שטיקל. יעצט רעדט מען אז אפילו בתוך התפילה קען מען מוסיף זיין. גייט צו, האט ער א חולה, מבקש שלום ורחמים בברכת חולים כפי צחות לשונו. ווען מ׳האט נישט קיין חולה, בעט מען כלליות׳דיג פאר רפואה. ווען מ׳האט א חולה וויל מען דאך אסאך מער בעטן דארטן, קען ער נוצן זיינע אייגענע לשונות כפי צחות לשונו און בעטן רחמים אויף זיין חולה.
היה צריך לפרנסה, מוסיף תחינה ובקשה בברכת השנים. דארט איז א מוסיף תחינה ובקשה. ועל דרך זה, דער רמב״ם געבט דא א וואונדערבאר ווארט, כפי צחות לשונו, “כל שאינו אומר לפניו זכר לדבר בלשון עילג”. לויט ווי גוט דו קענסט. ס׳איז נישט קיין פראבלעם, דו פילסט נישט עילג, לייגסט עפעס אריין וואס מ׳טאר נישט זאגן, ווייל ער זאגט שוין אלעס וואס די חכמים האבן געוואוסט אז מ׳דארף פארלאנגען יעדן טאג. און מ׳זאגט געווענליך, ס׳קען זיין אז ווען מ׳בעט פאר כלל ישראל, דו קענסט זיך נישט פארשטעלן אז ס׳זאל ארויסקומען בלשון עילג, אבער דא בעטסטו זיך, “באשעפער, העלף מיר, פליז”, מ׳וויל רעדן פערזענליך. אבער כפי צחות לשונו, ער זאגט, לויט וויפיל ער קען, אזוי גוט ווי ער קען. ועל דרך זה בכל אחת מכל הברכות לפי ענין הברכה.
שומע תפלה – כל צרכיו
זאגט דער רמב״ם, ואם רצה לשאול כל צרכיו בשומע תפלה, שואל. שומע תפלה איז א כלליות׳דיגע ברכה וואס גייט ארויף אויף אלע צרכים, איז דעמאלטס קען מען בעטן די אייגענע צרכים מכל צרכיו. אבל, זאגט ער, לא ישאל צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות, ווייל דעמאלטס איז שבח והודאה, און ס׳איז נישט געאייגנט פאר שאלת צרכים. אדער אפילו ס׳קען זיין, למשל רצה, ס׳איז שאלת רבים, אזויווי מיר האבן געזאגט, ס׳איז צרכי רבים און נישט צרכי יחיד. ס׳איז נישט קיין פלאץ וואס א מענטש דארף אריינלייגן זיינע פראבלעמס.
הלכה ד׳ – איסור טעימה ומלאכה קודם שחרית
אקעי, זאגט דער רמב״ם א נייע הלכה. די הלכה פון נישט עסן פאר׳ן דאווענען, זאגט דער רמב״ם. יא, ס׳גייט גיין אזא סדר. די ערשטע צוויי הלכות האב איך געזאגט, ס׳איז נישט קלאר וויאזוי ס׳קומט דא אריין. יעצט גייט זיין א לאנגע סדר, דער רמב״ם מאכט דא א שיינע סדר פון אלע מיני זאכן צו טון, אדער אלע סארט, יעדע תפילה האט אנדערע הלכות, שחרית, מנחה, מעריב, נישט אלע האבן די זעלבע הלכות, און אונז הייבן אן פון די פרי פון שחרית. יא. די צענטע הלכה, פריער האבן מיר געלערנט אויב א מענטש איז שוואך, זאגט דער רמב״ם אז מ׳זאל רעסטן פארדעם. יעצט רעדן מיר. זאגט די רמב״ם אין דברי הלכה, “אסור לאדם שיטעום כלום או שיעשה מלאכה מאחר שיעלה עמוד השחר עד שיתפלל תפילת שחרית”. א מענטש טאר נישט טועם זיין און נישט טון קיין מלאכות מאחר שיעלה עמוד השחר, פון ווען ס׳ווערט צופרי, עד שיתפלל תפילת שחרית, ביז מ׳דאוונט. א שטארקע הלכה.
מלאכה מיינט, כדי מ׳זאל טון נישט א לייט, אדער מ׳זאל טון נישט גיין ארבעטן? ניין, מלאכה מיינט ארבעט, נישט שבת. ס׳מיינט נישט ארבעטן. נישט גיין אין ארבעט פאר מ׳דאוונט.
דער טעם – נישט נאר ווייל ער וועט פארגעסן
און די גמרא זאגט, “אף לעסוק בצרכיו”, אפילו דאס איז שוין נישט גורם אז ער וועט שוין קעגן דעם אייגענעם צורך הגוף, דאס וואס קומט צו דאווענען, קומט דאך… “אף לעסוק בצרכיו”, דאס איז שוין נישט גורם אז ער וועט שוין… חפציו, ער וועט זיין פארנומען מיט זיינע חפצים, ער וועט זיין טרוד צו שמעלן אויף זיינע חפצים, זיינע… דאס איז נישט ווייל ער גייט פארגעסן צו דאווענען, נאר מ׳דארף קודם דאווענען פאר מ׳ארבעט אדער פאר מ׳עסט.
איסור להשכים לפתחו של חבירו
ווי די רמב״ם זאגט דא, “להשכים לפתחו של חבירו לשאול בשלומו”, מ׳טאר נישט גיין זיך אינטערעסירן אויף אנדערע מענטשן, פרעגן שאילת שלום, גיין באזוכן מענטשן, קודם שיתפלל תפילת שחרית.
יא, דאס מיינט נישט צו זאגן שלום. ס׳מיינט, אזויווי ער זאגט, ער זאגט דאך “משכים לפתחו”, אבער ער זאגט, ער קומט צו אים, ער קומט… ניין, איך געדענק אז… וויאזוי הייסט עס… די רב אבא האט געזאגט, “אף להשכים לפתחו” אין די גמרא, “אף להשכים לפתחו”. איך האב געליינט אז אמאל אין די צייטן איז געווען אזא סדר, ס׳איז געווען א מענטש, למשל, ער איז געווען צוגעקומען צו א צווייטן, ס׳הייסט א “פעטראן” אין די גמרא, אין די מדרש, יא, “ביתו של אדם משל פטרונו”. ער האט געהאט עפעס איינער וואס ער ארבעט פאר אדער עפעס אזא סארט וועג, איז געווען אזא סדר אז יעדן אינדערפרי איז געווען אזא סדר. מ׳זעט דאך אין חז״ל, אין אנדערע פלעצער, אז מ׳איז געקומען “משכימין לפתחו של רבן גמליאל”, געדענקסט? פארטאגס אינדערפרי איז מען געקומען צו אים און מ׳האט געזאגט, “גוט מארגן רבי, איך בין דא, זאג מיר וואס איך דארף”, וכדומה. זאל מען דאס נישט טון פאר שחרית.
די פשט איז, דער אייבערשטער קומט פאר דעם. ער איז טאקע דיין רבי, אבער דער אייבערשטער קומט פארדעם. אבער סתם זאגן גוט מארגן פאר א צווייטן, נישט פון דעם רעדט מען. פארקערט, ס׳שטייט אפילו אינמיטן ברכות קריאת שמע, אקעי, מעג מען מקדים זיין שלום. מקדים שלום פאר ווער ס׳דארף, יא, בין הפרקים איז ער מקדים שלום אפילו.
חילוק בין שחרית למוסף ומנחה
יא, זאג ווייטער. יא, נישט קיין נטילת ידים אויפן וועג, קודם דאווענען נאכדעם ארויספארן. אבער ווען מעג מען יא עסן? אבער טעימה ועשיית מלאכה מעג יא טועם זיין אדער טון א מלאכה קודם מוסף און קודם מנחה. אבער נאר עפעס טועם זיין מעג מען, נאר עפעס טועם זיין, אבער אן אכילה, א סעודה הייבט מען נישט אן סמוך למנחה.
יא, אבער דאס איז מער וועגן ער גייט פארגעסן, נישט וועגן די נושא פון טעימה.
הלכה ה: איסורים סמוך למנחה גדולה
Speaker 1:
ביי מנחה האט ער שוין געדאוונט שחרית. דא זעט מען די חשיבות פון שחרית — ער האט שוין מקבל געווען עול מלכות שמים מיט׳ן געטון די תפילה. יעצט איז א נייע נושא. פאר מנחה איז א נושא ער גייט זיך ממשיך ווערן, ער גייט פארגעסן, נישט די זעלבע נושא פון פאר שחרית.
זאגט דער רמב״ם:
כיון שהגיע זמן מנחה גדולה, לא יכנס למרחץ, אפילו להזיע, עד שיתפלל, שמא יתעלף ויבטל מן התפילה. ולא לאכול, אפילו אכילת עראי, שמא ימשך באכילה. ולא לדין, אפילו בגמר דין, שמא יתעורר שם פירכא וימשך. ולא ישב לפני הספר, שמא ישבר הזוג. ולא יכנס לבורסקי, שמא יראה הפסד במלאכתו ויתעסק בה וישכח מן התפילה.
ביאור: חילוק בין שחרית למנחה
ווען ס׳איז אנגעקומען זמן מנחה גדולה, טאר מען נישט טון די זאכן וואס וועט אים אוועקנעמען די קאפ פון דאווענען. נישט וועגן נעמען די קאפ — ער גייט פארגעסן. שמא ימשך, ער גייט ווערן צו לאנג נמשך אין דעם און נישט אוועקגיין דאווענען.
איז אזוי, לא יכנס למרחץ, ער זאל נישט אריינגיין אין מרחץ אפילו להזיע — אפילו אויב ער וואשט זיך נישט אפ, ער טוט נאר די חלק פון מזיע זיין — טאר מען נישט טון עד שיתפלל. פארוואס? שמא יתעלף, דער מרחץ שוואכט אפ, ער וועט ווערן פארחלש׳ט ויבטל מן התפילה.
ולא לאכול, מ׳טאר נישט גיין עסן, אפילו אכילת עראי, שמא ימשך באכילה.
קשיא: אכילת עראי ביי מנחה vs. שחרית
דער רמב״ם זאגט דאך דאס אלעס סמוך למנחה גדולה. אבער דא שטייט דאך “אבל טועם סמוך למנחה”, מיינט צו זאגן אפילו נישט קיין סעודה קטנה. א סעודה מיינט אז מ׳זעצט זיך עסן, מ׳מעג עסן, נישט פאסטן. נאכאמאל, דא שטייט אפילו אכילת עראי. טועם מעג זיין, אבער אכילת עראי טאר מען נישט.
פאר שחרית טאר מען נישט עסן, נישט נאר מ׳טאר נישט מאכן א סעודה. ער זאגט, פאר שחרית טאר מען נישט טועם זיין, מ׳טאר נישט עסן. פאר מנחה, טועם מעג מען עסן. אז מ׳טאר נישט זיצן צו א סעודה, אפילו א קליינע סעודה, דאס מיינט אכילת עראי. אכילת עראי מיינט א סעודה. יא. סעודה קטנה, אזוי זאגט דער מפרש, אין גמרא שטייט סעודה קטנה. איך מיין נישט אז ס׳איז דא א סעודה קטנה און ס׳איז דא א סעודה גדולה. אפילו א סעודה קטנה טאר מען נישט, שמא ימשך באכילה.
דין — נישט תורה
און ער זאגט, ולא ילמוד, מ׳טאר נישט דן זיין אין תורה, אפילו בגמרא דין, אפילו מ׳האט געענדיגט שוין. פארוואס? שמא יתעורר שם פירכא, אפשר אין די לעצטע מינוט האט אריינגעקומען א נייע סברא, א פירכא, און ס׳האט זיך צו ווארפן די נסח. דו מיינסט טאקע אז דו ענדיגסט, דו האלטסט שוין ביי די גמר דין, אבער ס׳קען נאך אייביג אריינקומען א נייע סברא, וימשך, און מ׳וועט נישט ווערן מבטל מן התפילה.
מ׳רעדט זיך דא לכאורה באופן ווען… אויב א מענטש איז ליגט פארטיפט אין לערנען, האט דער רמב״ם געזאגט אז א דין איז נישט קיין לערנען, דין האט נישט קיין דין פון תורה לגבי די זאכן. ס׳איז א דין, ס׳איז געקומען נייע עדים וכדומה, אבער ס׳איז נישט מן העוסק בתורה, מ׳איז נישט עוסק, מ׳קען נישט אויסקומען לערנען, מ׳איז עוסק אין מברר זיין די מציאות און מכריע זיין.
בורסקי
וכן לא ישב לפני הספר, מ׳טאר זיך נישט זעצן פאר א שערער, אפילו להסתפר, אפילו א פשוט׳ע אפשערן, עד שיתפלל, פארן דאווענען. פארוואס? שמא ישבר הזוג, ווייל מ׳האט מורא אז ס׳וועט זיך צוברעכן די זוג, די פאר פון צוויי שערלעך, די שערל נישט מינוט, ס׳וועט ווערן צובראכן, און ס׳גייט זיך פארשלעפן מיט פארשפעטיגן זמן מנחה.
די זעלבע זאך, ולא יכנס לבורסקי, מ׳טאר נישט גיין פאר איינער וואס מאכט לעדער, איך ווייס נישט וואס, צו מאכן שיך, סמוך למנחה עד שיתפלל, שמא יראה הפסד במלאכתו. אה, בורסקי מיינט א מענטש וואס האט א ביזנעס, מ׳טאר נישט גיין אין זיין ביזנעס טשעקן אויף זיינע לעדערס סמוך למנחה עד שיתפלל, שמא יראה הפסד במלאכתו, ער וועט זען עפעס א הפסד וואס קען געשען, ויתעסק בה, ער וועט ווערן ביזי מיט דעם, וישכח מן התפילה.
א זאך וואס נעמט צייט, א זאך וואס קען זיין אז מ׳דארף זיך אריין, יא. יעדע זאך וואס קען נעמען צייט וכדומה. יא.
הלכה ו: אם התחיל לא יפסיק — מאימתי חשיב התחלה
Speaker 1:
ווייטער זאגט ער:
אבל אם התחיל, לא יפסיק, אלא גומר.
מילא אויב האט מען יא אנגעהויבן פאר איידער מנחה גדולה, אדער אפילו מ׳האט אנגעהויבן, דו ווייסט נישט, אקעי, האט מען נישט געמאכט, מילא, מיינט אפילו מ׳האט עס בטעות, אדער אפשר אפילו מ׳האט אנגעהויבן, לא יפסיק, דארף מען נישט סטאפן, אלא גומר, ווען מ׳וועט ענדיגן די דזשאב, וועט מען זיך מתפלל זיין מנחה.
און די בעסטע די הלכה איז נישט די הלכה אז מ׳דארף דאווענען מנחה אינמיטן, די הלכה איז אז מ׳טאר נישט אנהייבן איינע פון די זאכן ווייל מ׳האט מורא אז ער וועט נמשך ווערן, אז ער וועט פארגעסן. אויב ער פארגעסט נישט, ער פארגעסט נישט, און ער וועט זיין ביזי מיט דעם און נישט דאווענען מנחה.
וואס הייסט “אנגעהויבן”?
אבער יעצט איז דא א שאלה, וואס הייסט אנגעהויבן? דו זאגסט אז איינמאל מ׳האט אנגעהויבן מעג מען ענדיגן, וואס הייסט אנגעהויבן? מאימתי חשיב התחלה? פון ווען הייסט עס אז מ׳האט שוין אנגעהויבן און מ׳קען שוין ענדיגן?
מאימתי חשיב התחלה?
משיניח מעפורת על ספרים להגיהם — פון ווען ער האט צוגעמאכט די האנטוך, וואטעווער, די שערות טוען אן, אזוי אז עס זאל נישט ווערן פארעקלט אויף די מענטש.
מאימתי תחילת המרחץ? פון ווען הייסט אז ער האט אנגעהויבן די מרחץ? משיפשוט בגדו הסמוך לבשרו — ביז ער טוט זיך אויס די אונטערוועש.
מאימתי תחילת הבורסקי? ווען הייבט ער אן עוסק זיין אין בורסקי? משיקשור בגד חלציו — פון ווען ער טוט אן די שארצל, וואטעווער, ער טוט אן באופנים ווען ער הייבט אן בורסקי.
חילוק בין בני ארץ ישראל ובני בבל
מאימתי תחילת אכילה?
בני ארץ ישראל, משירחץ ידיו — ביי די בני ארץ ישראל, פון ווען ער וואשט זיך.
וואס איז אנדערש? קוק קוק קוק ווי ווייטער אויס.
ובני בבל, משיטול חגורו — פון ווען ער עפנט זיך די גארטל.
אין ארץ ישראל פלעגט מען נישט גיין מיט א גארטל? פלעגט מען נישט מקפיד זיין אויף א גארטל? אדער אין ארץ ישראל פלעגט מען זיך נישט וואשן? ניין, ס׳איז דא ביידע וואשן זיך. אבער אין בבל זעט אויס, אזוי זאגט ער, אין בבל זעט אויס פלעגט מען גיין מיט די גארטל זייער טייט, אז מ׳האט זיך געדארפט עפענען אביסל די גארטל פארן עסן. אין ארץ ישראל פלעגט מען לכתחילה גיין די גארטל, אדער אנדערש, איך ווייס נישט, ס׳איז נישט געווען די סדר, ס׳איז נישט געווען די גאנצע סדר פון נטילת חגורה, און ממילא איז, וויאזוי הייסט עס…
היינט איז נישטא אזא זאך פון התחלת חגורה, וואס איך ווייס פון, חוץ פון די וויזשניצער רבי פלעגט עפענען זיין בעלט פארן עסן.
מאימתי תחילת דין
מאימתי תחילת דין? ווען הייסט די דין הייבט זיך אן? משיושיבו הדיינים וישאו ויתנו — ווען די דיינים זעצן זיך אוועק און זענען זיך מתעטף בטלית, אזוי שטייט אז זיי זאלן זיצן באימה וביראה ובעטיפה.
מאימתי יושבין? אויב זיי זיצן אין שיינעס, משיאספו בעלי דינים — ווען הייבט זיך אן זייער אנפאנג? ווען די דיינים הייבן אן זייערע דינים.
זייער גוט.
הלכה ז: תפילת ערבית — נישט עסן/שלאפן פאר מעריב
Speaker 1:
דאס איז געווען וועגן מנחה, ווען מען מעג אנהייבן טון מלאכות פאר מנחה.
איז דא די גמרא וועגן מעריב. אפילו תפילת ערבית רשות, און איך האב דאך פריער געלערנט אז תפילה איז א חובה, נישט רשות.
זאגט ער, אויב ס׳איז רשות, דארף מען זיך מאכן גרינגער. און ער זאגט אזוי, ער זאגט אזוי, ער זאגט אזוי, דער רמב״ם זאגט:
לא יאכל אדם ולא יעשה מלאכתו קודם שיתפלל תפילת ערבית.
מען זאל נישט קומען פון די ארבעט און זאגן אזוי, “אויך האב איך מורא, איך בין שוין געקומען, איך גיי יעצט עסן, איך גיי אביסל שלאפן, און נאכדעם גיי איך מתפלל זיין, נאכדעם וועל איך דאווענען”.
ס׳מאכט גראדע סענס, ווייל דער רמב״ם האט דאך פריער געזאגט אז מען זאל עפעס עסן, מען זאל זיך בארואיגן פארדעם. דער מענטש איז מאכן דעם חשבון. אבער ס׳איז א פראבלעם, ווייל שלאפן אדער עסן איז עפעס וואס ווערט נמשך, שמא תאנסנו שינה. ער האט א גוטן איינשלאף געטאן, ער האט געמיינט אז ער וועט נאר שלאפן א שעה, אבער ער איז געבליבן שלאפן גאנץ נאכט.
אלא מתפלל ערבית, נאר ער זאל כאפן א מעריב, ער זאל שנעל פארן, ער זאל דאווענען מעריב, און נאר נאכדעם עסן, טרינקען און שלאפן.
קשיא גדולה: פארוואס איז דא אן איסור אויב תפילת ערבית איז רשות?
Speaker 1:
סאו איך פארשטיי טאקע נישט וואס איז די פשט, ווייל אויב תפילת ערבית איז רשות, איז וואס גייט אן אז ער האט פארגעסן? ער האט דאך בכלל נישט עובר געווען אויף עפעס.
די ברייתא וואס זאגט דאס רעדט דאך אויך וועגן קריאת שמע, און קריאת שמע איז דאך א חובה. ממילא, אוודאי טאר מען נישט איינשלאפן פאר מען ליינט קריאת שמע. אבער וואס ער זאגט וועגן מעריב איז טאקע זייער שווער. וואס איז די פשט? פארוואס זאל זיין אן איסור אויב תפילת ערבית איז רשות?
די גמרא זאגט אפילו אז יענע ברייתא שטאמט פון איינער וואס האלט אז תפילת ערבית איז חובה. אבער דער רמב״ם זאגט דאך אז ס׳איז א טעות, און נישט אין דעם שטיקל, נאר ער האלט אז תפילת ערבית איז רשות. סאו איך פארשטיי נישט די שאלה. וואס איז טאקע די פשט?
פארשלאגן
Speaker 2:
אקעי, דער רמב״ם רעדט דא צו דעם מענטש וואס איז נישט יא מקפיד. ס׳איז טאקע רשות, אבער אויב ביסטו מקפיד אויף מעריב, איז עצה טובה, טו עס גלייך.
Speaker 1:
אבער די ברייתא רעדט שוין, “קיבלוה עליהם כחובה”. דאס איז געווען נאכדעם ווי די ברייתא, נישט אין די זעלבע צייט. נישט קלאר. איך ווייס נישט וואס איז די פשט.
לאמיר זען אפשר זאגט ער א פשט. און תפילת ערבית רשות.
Speaker 2:
זאגט ער אים, “וואלן מהגי”, ס׳מאכט נישט קיין סענס פאר מיר. איך וויל דיר זאגן, איך לערן יעצט וועגן טרעפן קריאת שמע, איי ס׳איז נישט קלאר פאר מיר, איך פארשטיי נישט. אקעי, איך פארשטיי נישט די תורה צו איך וויל דיר זאגן.
Speaker 1:
און מותר, נאך א זאך, ער האט א בעסערע פשט פארוואס אפילו עפעס איז רשות? איך פארשטיי נישט פארוואס. ניין, לאמיר עפענען.
הלכה ז (המשך): חילוק בין שחרית למנחה — דבר המצוי
Speaker 1:
ומותר להסתפר ולהיכנס למרחץ סמוך לשחרית, מפני שלא גזרו אלא סמוך למנחה, שהוא דבר המצוי, שרוב בני אדם עושין כן. אבל בשחר דבר שאינו מצוי, ולא גזרו בו.
אבער וואס ווילסטו מיר יא? דאס הייסט, דאס וואס מ׳האט געלערנט אז מ׳טאר נישט מאכן ליסטות ולקנות למרחץ פאר מנחה, מ׳קען נישט פאר שחרית.
די פשט איז לא יאכל אדם סמוך למנחה גדולה שמא ימשך, אבל סמוך למנחה קטנה אוכל. ווייל דעמאלטס איז די נארמאלע צייט וואס די מענטשן שערן זיך, שרוב בני אדם עושין כן.
אבער שחרית איז דא שוין אן ענין, ווייל אחד מני אלף לא גזרו רבנן. אז אויב איינער פונקט גייט יא, דעמאלטס איז אזוי, אויב פאר יעדע איינער וואס גייט אין מרחץ פאר מנחה, וועלן אפאר מענטשן פארגעסן, און פונקט איין מענטש גייט צום מרחץ פאר שחרית, דו גייסט נישט פארגעסן שחרית. דאס איז די פשט לכאורה, רייט?
הלכה ח: תורתו אומנתו — פסיקה פון לערנען פאר תפילה
Speaker 1:
יעצט גייען מיר זען, ווען א מענטש האלט אינמיטן לערנען, צו ער דארף שטערן פאר דאווענען.
די שאלה איז, משום תלמוד תורה וגדול מתפילה, פוסק זאל ער סטאפן די לערנען ומתפלל.
אבל אם היתה תורתו אומנתו, שאין אומנותו תורה ואינו עושה מלאכה כלל, היה עוסק בתורה ובשעת תפילה, אינו פוסק, שמצות תלמוד תורה גדולה ממצות תפילה.
איז דער רמב״ם, אזוי זאגט די גמרא, די משנה, לאמיר נאר נאכזאגן אויף א וויכטיגע הלכה, כאטש וואס מ׳פירט זיך נישט אזוי.
משנה שבת: מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפילה
אין די משנה שטייט, מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפילה. יא? ווייל חברים עוסקים בתורה זענען מפסיק לקריאת שמע און נישט לתפילה.
זאגט די גמרא, אמר רבי יוחנן, דאס איז דווקא אזוי ווי רבי שמעון בן יוחאי וחבריו, שתורתן אומנותן. אבל כגון אנו, מפסיקין לקריאת שמע ולתפילה. יא? אזוי זאגט די גמרא.
דער רמב״ם׳ס ביאור: וואס מיינט “תורתו אומנתו”
דער רמב״ם איז מסביר געווען, וואס איז די טייטש רבי שמעון בן יוחאי וחבריו? וואס איז דאס? נישט פשוט רבי שמעון בן יוחאי וחבריו וואס זענען געווען אין א הויכע מדריגה, וואס איז א חלק. די פוינט איז, זיי האבן נישט געהאט קיין ארבעט. זיי האבן געהאט די שיטה, זיי האבן געהאלטן אז מ׳דארף נישט ארבעטן, רייט?
איז אזויווי אים וואס ער האט נישט געקענט אריינברענגען אן אנדערע ארבעט, און ממילא זאגט דער רמ״א אויך, בשעת שעוסק בו, אז ס׳איז דא א מענטש וואס איז תורתו אומנותו, אז ער האט נישט קיין אנדערע דזשאב, נאך אלץ האט ער אויך צייטן וואס ער דארף שפאצירן אדער ער דארף טון אנדערע זאכן. איך מיין נישט אז ער לערנט יעדע סעקונדע, אז ער דארף קענען לערנען יעדע סעקונדע. וואס ער דארף זאגן איז
הלכה ח (המשך): תורתו אומנותו – פטור פון תפילה
ממילא, ווען יעצט האלט ער אינמיטן זיין אומנות, איז ער פטור פון תפילה. א בעל אומנות איז נישט פטור פון תפילה. א בעל אומנות וואס זיין אומנות איז תורה, ווייל מצוות תלמוד תורה איז גרעסער פון מצוות תפילה.
אבער לויט די רמב״ם קומט אויס אז אן ארבעטער, א כולל יונגערמאן וואס איז תורתו אומנותו, ווייל ער האט נישט קיין אנדערע מלאכה כלל, איז זיכער נישט דא די הלכה אז אינמיטן לערנען דארף ער נישט מפסיק זיין צו דאווענען.
ס׳קען זיין אז וועגן דעם אין ליקוטי שיחות דארף מען יעדן טאג אריכות קדושה ווען מ׳מאכט נישט קיין געהעריגע מנחה. ס׳קען זיין אז בעצם איז ער פטור. איי, ער איז מחמיר פאר זיך א חומרא אדער א קולא, איך ווייס נישט.
ביי שחרית איז נישט קיין פראבלעם, ווייל שחרית האט ער דאך נישט אנגעהויבן זיין לערנען. פארן סדר לערנען איז ער מחויב צו דאווענען. די רמב״ם זאגט נאר, אינמיטן סדר קומט מען מנחה, און ס׳איז נוגע בעיקר ביי מנחה, ווייל מעריב בלייבט מען שוין אין דערהיים עניוועיס.
ביי מנחה, אינמיטן לערנען קומט אז מ׳דארף דאווענען מנחה. איינער וואס איז תורתו אומנותו, יעדער איז לויט די פשט דארף ער נישט פוסק זיין, ווייל תלמוד תורה איז גרעסער פון מצוות תפילה.
וואס איז א חילוק אויב ער איז תורתו אומנותו? פשוט, דו ביסט מפסיק עניוועיס פאר דיין ארבעט, און ווען דו ארבעטסט קענסטו מפסיק זיין צו דאווענען מנחה. מיט לערנען נישט. דאס איז די ווארט.
Speaker 2: יא? שטימט?
Speaker 1: יא. זייער גוט.
הלכה: עוסק בצרכי ציבור
זאגט די רמב״ם, “אבל העוסק בצרכי רבים כעוסק בדברי תורה דמי”. ס׳שטייט אז די מנהג איז היינט אז מ׳איז יא מפסיק, אבער ס׳איז נישט אזוי פשוט. איך מיין אז שוין. יא.
עוסק בצרכי ציבור איז כעוסק בדברי תורה, און ער איז פטור פון תפילה. אה, זייער וויכטיג. האבן מיר געלערנט אז פון קריאת שמע איז ער פטור. פון קריאת שמע איז ער נישט פטור, די לומדי תורה. אבער עוסק בצרכי ציבור איז פטור סיי פון קריאת שמע און סיי פון תפילה. לא יפסיק, אלא יקום ויקרא ויגמור מלאכתו. וויאזוי מ׳איז געלערנט ביי קריאת שמע. יא. זייער גוט.
הלכה: מפסיק זיין אינמיטן תפילה
זאגט דער רמב״ם, מפסיק זיין אינמיטן דאווענען פאר א גרויסע צורך אדער פאר א פחד. איז אזוי, מי שהיה עוסק בתפילה, זאגט דער רמב״ם, אין המתפלל מפסיק תפילתו, מ׳טאר נישט מפסיק זיין אינמיטן דאווענען, אלא מפני סכנת נפשות, נאר אויב ס׳איז א סכנת נפשות. זייער גוט.
אפילו מלך ישראל שואל בשלומו, אינמיטן דאווענען, לא ישיבנו, זאל ער אים נישט ענטפערן, ווייל יעצט דאווענט מען. זייער גוט. אפילו א מלך גוי, וועט ער אים נישט ענטפערן. און דער מלך וועט דאך נישט פארשטיין, און דער מלך האט דאך אויך געלערנט רמב״ם, ער ווייסט דאך אז דו האלטסט אינמיטן דאווענען און דו האסט נישט קיין מורא פון מלכות.
דיסקוסיע: פארוואס ביי קריאת שמע מעג מען מפסיק זיין מפני היראה?
Speaker 2: אבער… ביי קריאת שמע יא, אויף סתם יראת כבוד. איך דארף פארשטיין פונקטליך פארוואס.
Speaker 1: ווייל ביי קריאת שמע איז די דין אז בין הפרקים, צווישן די… צווישן די… צווישן די פרקים, מפני היראה, מ׳מיינט נישט יראת גניבה, וואס שטייט מפני היראה מיינט צו זאגן א מענטש וואס מ׳דארף אים מכבד זיין, מ׳דארף אים מורא האבן. אבער אויף קריאת שמע מיוחד זאל ער מפסיק זיין, נישט סתם אזוי.
Speaker 2: אה, ווייל ס׳איז נישט קיין ברכה לבטלה.
Speaker 1: אה, ווייל תפילה איז עפעס וואס מ׳טוט געווענליך, מ׳איז דאך דבוק, און ס׳איז זייער obvious. קריאת שמע איז עפעס אזוי פונקט אין יענע צייט דארף מען ליינען קריאת שמע.
Speaker 2: ניין, ניין, ניין, דאס איז די סיבה פארוואס מפני היראה מעג מען מפסיק זיין, ווייל דאס איז ווייניגער חמור. תפילה איז ווייניגער… קריאת שמע, ברכות קריאת שמע איז ווייניגער חמור ווי תפילה. אז אפילו פאר א מלך איז אן ערנסטע זאך, קען ער נישט מפסיק זיין. פאר א מלך גוי מעג מען יא, ווייל דארטן איז שוין א שטיקל סכנה, שמא יהרגנו. זייער גוט.
הלכה: מלך גוי אדער אנס קומט אנטקעגן
היה עומד בתפילה וראה מלך גוי או אנס בא כנגדו, אז אנשטאט מפסיק זיין אינמיטן, זאל ער ענדערש יקצר. יקצר מיינט ער זאל זאגן יעדע תפילה שנעל, אדער ער קען זאגן הביננו, אדער אפילו יעדע ברכה וועט ער אויסלאזן אפאר ווערטער פון יעדע ברכה ביז ער קומט אן שנעל צום סוף.
ואם אינו יכול, אויב ער קען נישט, ער האט נישט גענוג צייט, אדער ער ווייסט נישט וויאזוי צו מקצר זיין, יפסיק, זאל ער סטאפן אינמיטן. זאל ער סטאפן, יא, ווייל פיקוח נפש.
הלכה: נחש אדער סכנה אינמיטן תפילה
די זעלבע זאך, וכן אם ראה נחש בא כנגדו, אזוי אם הגיע אליו, זיי קומען ממש נאנט צו אים, והוא דרכו, און זיי זענען מסוכנ׳דיג אין דעם פלאץ וואו ער איז, קענען זיי אים הרג׳ענען, און עס איז פשוט אז ער זאל שנעל סטאפן און פרובירן אנטלויפן.
ווען מ׳לייגט אריין די דרך אין לוין, איז אויב זיי קענען נישט הרג׳ענען אין איינע פאס, דארף ער נישט סטאפן. לוין איז מסתמא נישט דווקא, אויב זיי זענען א מאסע און זיי גייען מאכן גרויסע יסורים, איז פשוט אז ער דארף אויפהערן.
דיסקוסיע: נחש ולא עקרב
די ווארט איז, די משנה זאגט אזא לשון, “אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק”. זאגט די גמרא, דאס איז נאר אין א מקום וואס עס איז נישט קיין סכנה. די גמרא זאגט נישט דעם לשון, די גמרא זאגט “נחש ולא עקרב”.
האט דער רמב״ם פארשטאנען אז עס מיינט נישט דווקא נחש אדער עקרב. די גמרא רעדט אין אן אופן וואס אן עקרב איז געווענליך… די ווארט איז, א נחש, עס ווענדט זיך וועלכע נחש. אונז זענען נישט צוגעוואוינט צו נחשים, און בכלל, אפשר וועט מען זיך שרעקן, אבער אסאך נחשים, ער גייט חאפ א גיין און ער גייט אוועק. ער איז נישט קיין סכנה. לאז, לאז דאווענען ווייטער.
אויב איז עס אבער די דרך אז דער נחש איז יא א לוין, איז אוודאי דארף ער אפווארפן. ס׳איז נישט קיין דברים וואס דארפן מסירות נפש, נישט קיין שלש חמורות, יא? דברים פשוטים. יא.
הלכה: נשים, עבדים, קטנים – חיוב תפילה
זאגט דער רמב״ם ווייטער, ווער איז פטור פון תפילה און ווער איז חייב? זאגט דער רמב״ם, “נשים ועבדים וקטנים חייבין בתפילה”. פארוואס? ווייל די עצם תפילה איז לכאורה נישט קיין דבר התלוי בזמן. זייער גוט, ווייל ס׳איז תפילה רחמים, און נשים דארפן אויך רחמים, זיי דארפן אויך א טאטע זאל זיי העלפן.
“וכל איש שפטור מקריאת שמע, פטור מן התפילה”. אזוי ווי די חתן וואס מיר האבן געלערנט, דער עוסק במצוה, איז א כלל החומר אז ער איז פטור פון תפילה. און דאך איז דא איין חילוק.
חילוק: נשים זענען חייב בתפילה אבער פטור פון קריאת שמע
די אלע הלכות, אלע הלכות וואס מיר האבן געלערנט אין הלכות קריאת שמע פרק ג׳ און ד׳, איך געדענק נישט וואו ס׳איז געשטאנען ווער ס׳איז פטור פון קריאת שמע איז אויך פטור פון תפילה, ווייל תפילה איז א קלענערע חומר. חוץ פון נשים, וואס לגבי דעם איז פארקערט. נשים זענען חייב בתפילה אבער פטור פון קריאת שמע.
דיסקוסיע: צי נשים זענען חייב אין אלע הלכות תפילה דרבנן?
מיר האבן שוין געפרעגט די חקירה צי דאס מיינט אז זיי זענען חייב ממש אין אלע הלכות תפילה דרבנן, אדער איז עס נאר מדאורייתא, די עצם תפילה. נישט קלאר.
Speaker 2: וואס האט זיך דא יא אז מ׳האט געזאגט אז אפשר איז עס נאר דרבנן? און דער רמב״ם סאונדט אז זיי זענען יא חייב בתפילה בפשטות. איך פארשטיי נישט דא די חילוק.
Speaker 1: אבער ס׳איז דא יא איין קולא וואס איז ביי תפילה נאך מער ווי קריאת שמע, רייט? דאס הייסט, מלווין את המת, אפילו נישט איינער וואס די מת מוטשעט זיך פאר אים. פריער ביי קריאת שמע האבן מיר געלערנט אז דער מלווה את המת, נאר דער וואס די מת דארף זיי האבן איז פטור. אבער לגבי תפילה, יעדער איינער וואס גייט ארויס לכבוד מכבד זיין א מת, מלווה זיין, אפילו אויב מ׳דארף אים נישט פאר די מת, זענען פטור מיט תפילה. זייער גוט. איז… זייער גוט. דאס איז די הלכה.
דיסקוסיע: צי נשים זענען חייב אין תפילה דרבנן?
ער ברענגט דא טאקע, ס׳איז דא, דער רמב״ם האט נאך מסביר געווען אין פרק א׳ אז וויבאלד חיוב מן התורה איז נישט קיין זמן גרמא, וועגן דעם נשים זענען חייב, איז משמע פון יענטער אז טאקע נישט חייב מיט די דרבנן, נאר מיט די דאורייתא.
אבער רש״י און אנדערע האבן גע׳טענה׳ט אז ס׳קען זיין אז דאס איז די כלל וואס נשים זענען פטור פון מצוות עשה שהזמן גרמא איז נאר א כלל אויף דאורייתא׳ס, מצוות דרבנן אפילו שהזמן גרמא קענען זיי זיין חייב, לויט דעם דארפן זיי יא חייב זיין מיט תפילה געהעריג.
דער מנהג: נשים דאווענען נישט
אבער די מנהג, די מנהג איז אזוי ווי דער מגן אברהם האט שוין געזאגט אז די מנהג איז אז זיי זענען פטור, אז זיי פירן זיך נישט צו דאווענען. הגם דער משנה ברורה למשל פסק׳נט יא אז זיי זענען חייב, ברענגט ער אז דער חפץ חיים׳ס זון שרייבט אז זיין מאמע האט כמעט נישט געדאוונט, ס׳איז די מנהג אפילו דער חפץ חיים׳ס אייגענע מנהג.
English — קרא עמוד מלא ↗
📋 Shiur Overview
Summary of Shiur – Laws of Prayer Chapter 6
This shiur was sponsored by Machon Kerem under the leadership of Rabbi Yoel Wertzberger.
—
General Introduction to the Chapter
Chapter 6 is the last chapter that deals with the essential laws of prayer (Shemoneh Esrei). The structure of the previous chapters: two chapters ago – 5 things that invalidate a prayer; previous chapter – 8 things that are important in prayer (cleanliness, honor, etc.). Now, Chapter 6, we learn additional laws around davening.
Innovation in the structure of Chapter 6: Rabbi Rabinowitz (Yad Peshutah) gives a principle that the chapter deals primarily with things that should not interfere with davening – not working, not eating, etc. However, the first two halachos don’t fit into this principle – they are more a completion of the essential laws of prayer, and one could think of places to insert them in previous chapters. From halacha 3-4 and onward, the principle fits better.
—
Halacha 1 – Forbidden to Pass Behind a Synagogue During Prayer
Words of the Rambam: “It is forbidden for a person to pass behind a synagogue at the time when the congregation is praying.” However, if he is carrying a load, or the synagogue has two entrances and two streets (“perhaps he will go and enter through the other entrance”), or he has tefillin on his head (“for the tefillin testify about him that he pursues mitzvos and is not among those who neglect prayer”) – it is permitted.
Explanation: The prohibition is due to suspicion – when someone passes by a shul when they’re davening, it looks like he’s avoiding davening. The permissions all remove the suspicion.
Insights and Explanations:
1. Question on the placement of this halacha: This halacha seemingly belongs to laws of communal prayer, not to laws of prayer in general. Why does it appear here? A suggestion: perhaps the first two halachos deal with the relationship of an individual with the congregation – how the individual interacts with the congregation’s prayer which doesn’t necessarily follow his schedule.
2. What is the suspicion? Rabbeinu Manoach says the suspicion is that he is a non-Jew. Rabbeinu Yonah says differently – the suspicion is not that he’s a non-Jew, but that he is a poretz ol – he doesn’t take davening seriously.
3. Connection to the previous halacha (not praying behind a synagogue): We already learned earlier that one may not pray behind a synagogue. Therefore, when someone walks behind a synagogue, it’s clear he’s not davening there – he’s just walking around, and this looks like he’s avoiding davening.
4. The permission of two entrances – how far does it go? Even if he doesn’t actually enter through the second door, there’s already no problem, because the suspicion is removed. The principle: once a person has done something that removes the suspicion, if the observer is particularly suspicious – that’s no longer your problem.
5. What if people know him? If people know this person and know that he davens in another shul, there’s no suspicion? Answer: Here we’re talking about a stranger who sees him – he doesn’t know that this person davens somewhere else.
6. [Digression: Practical advice in a humorous vein:] Therefore it’s always good to daven twice a week in two different batei midrash – because otherwise, every time someone sees you, they start thinking “he’s not coming to daven.”
7. The permission of tefillin: He doesn’t discard the mitzvah of tefillin, people see that he’s a frum Jew – therefore the suspicion falls away.
8. Question on the contradiction with the Rambam’s approach: The Rambam said earlier that communal prayer is a mitzvah. If so, why do we need a special law about suspicion? Answer: even if you don’t daven today with the congregation (you’re going to work, etc.), you should be careful about this matter of suspicion.
—
Halacha 2 – Not Extending Prayer with the Congregation; Adding When Alone
Words of the Rambam: “One who prays with the congregation should not extend his prayer excessively.” “But between himself and himself, he has permission.” “Similarly, if he wishes to add to each of the middle blessings something related to the blessing, he may add.” “If he was sick or thirsty or hungry, he adds appropriately in the suitable blessing, according to his eloquence.” “And if he wishes to ask for all his needs in Shomei’a Tefillah, he may ask.” “But he should not ask for his needs in the first three or the last three blessings.”
Explanation: A person who davens with the congregation should blend in with the congregation. But when alone, he may add requests in the middle blessings, me’ein haberachah, or everything in Shomei’a Tefillah.
Insights and Explanations:
1. What does “extending prayer” mean? An important distinction: “extending” does not mean simply speaking slowly. People today who “extend prayer” do so because it’s hard for them to have kavanah. But the true meaning of extending is that he adds requests, he creates new prayers – he adds his own words and requests.
2. “According to his eloquence” – a wonderful point: There’s no problem adding, as long as it doesn’t come out in awkward language (stammering, inappropriate). A distinction: when one prays for Klal Yisrael, one cannot imagine it coming out in awkward language (because the Sages already established everything needed). But when one prays personally – “Creator, help me” – there one wants to speak personally, and one must be careful about eloquence.
3. Shomei’a Tefillah as a general blessing: Shomei’a Tefillah applies to all needs, therefore one can ask there for all his needs – even things that don’t fit into a specific blessing.
4. Why not in the first three and last three? Because that is praise and thanksgiving. Or perhaps because there it’s she’eilat rabim (communal needs), not individual needs – it’s not the place for personal problems.
—
Halacha 3 – Not Eating or Working Before Shacharit
Words of the Rambam: “It is forbidden for a person to taste anything or to do work after dawn until he prays the morning prayer.” Also “to arrive early at his friend’s door to greet him” – not to go visit people before Shacharit. However, tasting and doing work are permitted before Musaf and before Mincha (but one should not begin a meal close to Mincha time).
Explanation: From dawn until Shacharit, one may not eat, not work, not go for greetings. The reason: one should first daven before doing other things.
Insights and Explanations:
1. What does “melachah” mean? Not melachah like Shabbos – but work literally. Not going to work before davening.
2. The reason – not because he’ll forget: The prohibition is not only because he’ll forget to daven. The Gemara says “af la’asok betzrachav” – he will be occupied with his affairs. The main reason is that Hashem comes before everything – first daven, then everything else.
3. “Mashkim lefitcho shel chaveiro” – what does it mean? The historical context: in ancient times there was a system of “patron” – a person would come in the morning to his master or employer and say “good morning, I’m here, what do I need to do.” As we see in Chazal: “Mashkimin lefitcho shel Rabban Gamliel.” The meaning: Hashem comes first – he may indeed be your master, but Hashem comes earlier.
4. Simply saying “good morning” is not forbidden: Simply saying shalom to another person is not the prohibition. On the contrary – we already learned that even in the middle of the blessings of Shema, bein haperakim, one may greet first whoever needs it.
5. Distinction between Shacharit and Musaf/Mincha: Tasting and melachah are only forbidden before Shacharit. Before Musaf and Mincha one may taste (but one should not begin a meal close to Mincha time). By Mincha the reason is more about forgetting to daven, not the same issue as by Shacharit (where it’s also about honor – Hashem comes first).
6. Shacharit – “echad mei’elef lo gazru rabanan”: By Shacharit, hardly anyone goes to the bathhouse before davening, therefore they didn’t decree about it. The principle: if only one person out of a thousand does it, he’s not going to forget Shacharit.
—
Halacha 6 – Prohibitions Close to Mincha
Words of the Rambam: “Once the time of Mincha Gedolah arrives, one should not enter the bathhouse even to perspire until he prays, lest he faint and neglect the prayer, nor to eat even a casual meal lest he be drawn into eating, nor to judgment even to conclude a judgment lest an objection be raised there and it be drawn out, nor should he sit before the barber lest the scissors break, nor should he enter the tannery lest he see a loss in his work and become occupied with it and forget the prayer.”
Explanation: From the time of Mincha Gedolah, one may not begin various activities that could drag on and cause one to miss Mincha.
Insights and Explanations:
1. Distinction between Shacharit and Mincha – two different foundations: By Shacharit the issue is that one must first accept the yoke of Heaven before doing anything else – a matter of the importance of prayer. By Mincha the issue is different: the concern is that he will be drawn into his activity and forget to daven.
2. Achilat arai by Mincha vs. Shacharit: Before Shacharit one may not even taste (eat nothing at all). Before Mincha however – tasting is permitted, only achilat arai (a small meal) is forbidden. The distinction: by Shacharit the prohibition of eating before davening is a broader prohibition; by Mincha it’s only the concern of shema yimashech.
3. Din – not Torah: The Rambam says one may not judge even to conclude a judgment, because perhaps an objection will be raised. Din is not the same as Talmud Torah – one is not osek baTorah, rather one is clarifying facts and deciding. Therefore it doesn’t have the law of “osek baTorah” regarding exemption from prayer.
4. Burseki: Burseki means a person who has a business (leather-maker), and one may not go check on his merchandise close to Mincha, because he might see a loss and become occupied with it.
5. Close to Mincha Ketanah one may eat: Because that’s the normal time when most people eat, they didn’t decree.
—
Halacha: “If He Began, He Should Not Stop” – When Does “Began” Mean?
Words of the Rambam: “But if he began, he should not stop but rather completes and then prays. From when is it considered a beginning? Haircut – when he places the cloth over the books to protect them; bathhouse – when he removes the garment next to his skin; tannery – when he ties the belt around his waist; eating – residents of Eretz Yisrael from when he washes his hands, and residents of Babylonia from when he loosens his belt; judgment – when the judges sit and begin discussion.”
Explanation: If one has already begun one of these activities, one need not stop – one finishes and davens afterward. The Rambam defines for each activity when it’s considered “begun.”
Insights and Explanations:
1. Bnei Eretz Yisrael vs. Bnei Bavel by eating: In Babylonia they used to wear a belt very tightly bound, so one had to loosen the belt before eating – that’s already “beginning.” In Eretz Yisrael there wasn’t the custom of such a tight belt, therefore the beginning is from washing hands. [Noted that today there’s no such thing as “beginning of belt” – except the Vizhnitzer Rebbe who used to open his belt before eating.]
2. Din – beginning: By din, “beginning” means when the judges sit down and begin discussion. If they’re sitting idle (waiting), the beginning is when the litigants come.
—
Halacha: Ma’ariv Prayer – Not Eating/Sleeping Before Ma’ariv
Words of the Rambam: “A person should not eat or do his work before he prays the evening prayer.”
Explanation: One should not come home from work and go eat or sleep before Ma’ariv, because shema te’ansenu sheinah – he intends only to sleep an hour but remains sleeping all night.
Insights and Explanations:
1. Great difficulty – Ma’ariv prayer is optional: The Rambam holds that Ma’ariv prayer is optional. If so, why should there be a prohibition to eat or sleep before Ma’ariv? If he forgets – he wasn’t transgressing anything anyway! The Gemara’s Baraita also speaks about Kriat Shema (which is obligatory), therefore it fits for Kriat Shema, but for Ma’ariv prayer it remains difficult.
2. A suggestion: Perhaps the Rambam is speaking to the person who is careful about Ma’ariv – it’s good advice: if you’re already careful, do it immediately. But this isn’t entirely satisfying.
3. “Kibluha aleihem kechova”: Perhaps after Klal Yisrael accepted Ma’ariv as obligatory, there’s already a basis for this prohibition. But the Rambam’s approach in this is not clear – he holds that it’s optional, and “kibluha kechova” was afterward, not at the same time as the Baraita. This matter remains an open question.
—
Halacha: Torato Umnato – Exempt from Prayer
Words of the Rambam: “If his Torah is his occupation, that his occupation is only Torah and he does no work at all, and he was engaged in Torah at the time of prayer – he does not stop, for the mitzvah of Torah study is greater than the mitzvah of prayer.”
Explanation: One whose Torah is his occupation need not stop learning for prayer (but yes for Kriat Shema).
Insights and Explanations:
1. What does “Torato Umnato” mean: The Rambam interprets that “Rabbi Shimon bar Yochai and his colleagues” doesn’t mean simply a high level, but specifically people who had no other work – they held that one doesn’t need to work. That’s the standard: someone who literally has no other job.
2. Mishnah Shabbat: In the Mishnah it says “mafsikin leKriat Shema ve’ein mafsikin leTefillah.” Rabbi Yochanan says this is specifically like Rabbi Shimon bar Yochai and his colleagues whose Torah is their occupation, but like us we stop for Kriat Shema and for prayer.
3. “At the time he is engaged in it”: Even a person whose Torah is his occupation also has times when he walks around or does other things – he doesn’t learn every second. The exemption is only when he is actually engaged in Torah.
4. The distinction between a regular ba’al umnah and a Torato Umnato: A regular worker stops for his work anyway, and when he works he can stop for Mincha. But by learning – he doesn’t stop, because Talmud Torah is greater than prayer.
5. The main relevance is by Mincha: Shacharit he hasn’t yet begun learning (before the seder he’s obligated to daven), and Ma’ariv one stays home already. Only Mincha comes in the middle of learning.
6. [Digression: Connection to Likkutei Sichot:] Perhaps therefore one needs every day “arichut kedushah” when one doesn’t make a proper Mincha – because essentially he’s exempt, but he’s being stringent. The custom today is that one does stop, but it’s not so simple.
—
Halacha: Osek Betzorchei Tzibur
Words of the Rambam: “But one who is engaged in communal needs is like one engaged in words of Torah.”
Explanation: Osek betzorchei tzibur is like osek bedivrei Torah.
Insights and Explanations:
– An important distinction between lomdei Torah and osek betzorchei tzibur: Lomdei Torah are not exempt from Kriat Shema (only from prayer), but osek betzorchei tzibur is exempt both from Kriat Shema and from prayer. He should not stop, rather “yakom veyikra veyigmor melachto” – just as we learned by Kriat Shema.
—
Halacha: Stopping in the Middle of Prayer – King of Israel, Gentile King, Danger
Words of the Rambam: “One who is praying does not interrupt his prayer except for danger to life. Even if a king of Israel greets him, he should not answer him.”
Explanation: One may not interrupt in the middle of Shemoneh Esrei, even for a king of Israel, only for danger to life.
Insights and Explanations:
1. The distinction between prayer and Kriat Shema: By Kriat Shema one may interrupt bein haperakim mipnei hayir’ah (honor for an important person). By prayer – not even for a king. The reason: prayer is more stringent than the blessings of Kriat Shema. By prayer one is devuk, standing before Hashem, and it’s “obvious” that one is davening. Kriat Shema is less stringent, therefore one may interrupt mipnei hayir’ah.
2. Gentile king: For a gentile king one may indeed interrupt – because there is already an element of danger (shema yahargenu).
—
Halacha: Gentile King or Oppressor Coming Toward Him
Words of the Rambam: “If he was standing in prayer and saw a gentile king or oppressor coming toward him – he should shorten. And if he cannot – he should interrupt.”
Explanation: He should try to shorten – each blessing quickly, or Havineinu, or skip words until he comes quickly to the end. If he cannot shorten, he should stop entirely, because of pikuach nefesh.
—
Halacha: Snake or Danger in the Middle of Prayer
Words of the Rambam: “Similarly, if he saw a snake coming toward him… if it reached him and it is its way” – if they are dangerous in that place, he should quickly stop.
Insights and Explanations:
1. Mishnah vs. Gemara: The Mishnah says: “even if a snake is coiled on his heel, he should not interrupt.” The Gemara limits: this is only in a place where there’s no danger. The Gemara’s language is “nachash velo akrav.”
2. The Rambam’s understanding: It doesn’t mean specifically snake or scorpion – it depends on the reality: many snakes are not dangerous, they just go away. But if the snake is a “lavin” (dangerous type), he must stop.
3. “Lavin” is presumably not specific – if a mob of people come to cause great suffering, he must also stop.
4. Not a matter of mesirut nefesh – it’s not the three cardinal sins, but simple matters.
—
Halacha: Women, Slaves, Minors – Obligation of Prayer
Words of the Rambam: “Women, slaves, and minors are obligated in prayer.”
Explanation: Prayer is essentially not a positive time-bound commandment (it’s for mercy, and women also need mercy), therefore women are obligated.
Insights and Explanations:
1. Distinction between prayer and Kriat Shema for women: Women are obligated in prayer but exempt from Kriat Shema – this is the opposite of the principle that whoever is exempt from Kriat Shema is exempt from prayer.
2. The inquiry: Are women obligated in all the rabbinic laws of prayer (Shemoneh Esrei with all its enactments), or only in the essential prayer from the Torah? The Rambam in Chapter 1 explained that because the Torah obligation is not time-bound, therefore women are obligated – implying only the Torah obligation, not the rabbinic.
3. Rashi and others argue: The principle that women are exempt from positive time-bound commandments is only a principle for Torah laws; rabbinic commandments even if time-bound, women can be obligated. According to this, women are obligated in prayer properly (also rabbinic).
4. The custom (Magen Avraham): Women don’t conduct themselves to daven. Although the Mishnah Berurah rules that they are obligated, he brings that the Chafetz Chaim’s son writes that his mother almost never davened – that’s the custom even in the Chafetz Chaim’s own home.
—
Halacha: General Rule – Whoever is Exempt from Kriat Shema is Exempt from Prayer
Words of the Rambam: “And any person who is exempt from Kriat Shema is exempt from prayer.”
Explanation: All the laws from Chapters 3-4 of the Laws of Kriat Shema (groom, osek bemitzvah, etc.) – whoever is exempt from Kriat Shema is also exempt from prayer, because prayer is a lesser stringency.
Insights and Explanations:
1. Except for women – by them it’s the opposite (obligated in prayer, exempt from Kriat Shema).
2. Melavin et hamet – another leniency by prayer more than Kriat Shema: by Kriat Shema only the one whom the deceased needs (mi shemeto mutal lefanav) is exempt. But by prayer, everyone who goes to accompany a deceased is exempt, even if the deceased doesn’t need him – as long as he goes out in honor.
📝 Full Transcript
Laws of Prayer Chapter 6 – Behind the Synagogue, Lengthy Prayer, and Actions Before Prayer
Introduction to the Lecture
Gentlemen, we are learning Laws of Prayer Chapter 6.
And today’s lecture has been sponsored by Machon Kerem, the entire institute of Torah and wisdom, headed by Rabbi R’ Yoel Wertzberger, he supports Torah, and everyone should learn, send in the same thing, one can acquire the same merit. Yes? He agrees. Thank you R’ Yoel.
General Overview of Chapter 6
Says the holy Rambam, as it appears to me the last chapter, that is we are going to learn much more, but the last two chapters… two chapters ago was five things that prevent prayer. The previous chapter was eight things that one must remember, it is important in prayer to remember, it is indeed the cleanliness and being dressed in a respectful manner and so forth. And now he is going to give us more laws of prayer, more things that are respectful ways to pray, what is proper to pray.
It is more, more, Rav Rabinovitz says a general principle for this chapter, more all things about how other things should not disturb the prayer. That is, the first law doesn’t fit so well. The first two laws are perhaps like a completion of the essential laws of prayer. I can think of places to insert the first two laws in the previous chapters. But from there, from law 3 or 4 and onward, all the laws are not to do work before prayer, not to eat before prayer, after prayer, such sorts of things that… laws of around and around prayer. Yes. And as far as I remember this is the last chapter that learns laws of prayer. The Rambam says he is going to learn laws of blessings, laws of communal prayer, other things. But the essential laws of Shemoneh Esrei and prayer has six chapters, one can say.
Law 1 – Prohibition to Pass Behind the Synagogue During Prayer
Very good. Says the Rambam in law 1: “It is forbidden for a person to pass behind the synagogue at the time when the congregation is praying”. One may not be in the back of the study hall when the congregation is praying, because then it appears that he is not there, or not passing by. It is an interesting law, this law apparently belongs to laws of communal prayer, I don’t know why it comes in here. But he says we are concerned that he is a gentile, so says Rabbeinu Manoach, I don’t know who says this. The point is, a Jew passes by, a Jew goes through a synagogue, and the congregation is praying, and he continues on his way, he is not causing this thing. It is not respectful, it is not a way.
It is interesting, I think, we learned earlier that one may not pray behind the synagogue either. So if a person goes to pass behind the synagogue to pray, he is not going to pray there. He may not pray there. No, but it means he is going there, it is seen that he is walking through. It means he is avoiding the prayer.
Permissions – When Is It Permitted to Pass
If he is carrying a burden, it is seen that he is busy with something, and it is not simply that he is turning away from the prayer. Or, if the synagogue has two entrances and two streets, then there is no problem, he is seen going on his way, because one does not think, perhaps he will go and enter through the other entrance. Even if he does not go through the other entrance, there is no problem. But it is always good to be afraid of suspicion.
The same thing, if he is sitting in the synagogue, the one who sees will say, perhaps he will go to the synagogue where he regularly prays. That is, if the observer is specifically a great suspicious person and he is going to suspect him, it is no longer your problem. Once the person has done something that removes the suspicion from the suspicion, that if you are specifically a suspicious person is no longer your problem.
Fine. But also, perhaps if one knows him yes and knows that he is going to pray in this synagogue? Further, you know him, you know, normally he is busy today or he is going somewhere. But here we are speaking of a stranger who sees, you are leaving the study hall, and someone is going to pray in Belz, he does not pray with the Pupa study hall. Therefore it is always very good to pray twice a week in two study halls, because if not, every time someone will find you, he will start to think, “he is not going to come pray”.
Question: Why Is There a Law of Suspicion?
It is interesting, the Rambam says earlier he said the mitzvah is to pray with a congregation. It is a bit funny. Okay, the fact is that the mitzvah is to pray with a congregation, but we have here a matter of suspicion that it should not look like you are not praying with a congregation. Right, funny. But perhaps the opposite, until now we have spoken of one who does not pray with a congregation. Even if you do not pray today with a congregation, you are going to work and the like, you should be careful about this.
Special Permission – Tefillin on His Head
Says the Rambam further, if he had tefillin on his head, if the person is going with tefillin, then it is permitted to pass behind the synagogue even without all these, he may indeed pass behind the synagogue even without these answers. Why? Because he has something that shows that he takes seriously the prayer and the mitzvot. For the tefillin prove about him that he pursues mitzvot and is not among those who neglect prayer. For behold he proves about himself that he pursues mitzvot. Today one can say he can go wearing three kippot. He does not discard the mitzvah of tefillin, the congregation knows that he is a pious Jew. What books is he holding to learn, yes.
Opinion of Rabbeinu Yonah
Says Rabbeinu Yonah, he says it does not mean that you are a gentile. Okay, you are not a gentile, but you are one who throws off the yoke. You are not one who throws off the yoke? Today he is not going to the study hall for whichever reason, he should make sure that the congregation knows, it does not mean that you are one who throws off the yoke who does not go to synagogue.
Law 2 – Lengthy Prayer with the Congregation and Individually
Says the Rambam further, “One who prays with the congregation”. Another thing about congregation, it is interesting, these two laws are something like the relationship of an individual with the congregation. How the individual interacts with the communal prayer that does not necessarily go with his order, perhaps that is the point. Because it is something, he is the worshipper, he prays more at length, he does not want to pray with the congregation. You are still connected to enter into a destroyed synagogue. The same thing here one will see such a thing. “One who prays with the congregation should not lengthen his prayer excessively”. He should not pray too long, because he should blend in with the congregation, he should pray approximately as long as the congregation prays.
What Does “Lengthening Prayer” Mean?
But to lengthen, by the way, I want to say, I mean that to lengthen, all these expressions that say lengthening, does not mean to say each word slowly, like people who today lengthen prayer. I mean that they do their own thing, they are adding, they are adding requests. Simply to speak slowly is simply weird, one should not pray “Baruch” – no person speaks this way. I think, he does it because it is hard for him to concentrate, and I tell you, I tell you that the law, I tell you that the law, I tell you that what says lengthening does not mean… one may lengthen in prayer, one may innovate prayers.
Lengthening Individually – The Permission Is His
But individually, “but between himself and himself the permission is his”. A person alone may lengthen in prayer, and what does lengthening in prayer mean? “There is nothing in it except to increase his prayers”. If he wants to enter into the prayer of Shemoneh Esrei, he wants to add, he prays the prayer of the order of Yom Kippur, he wants to say a long prayer, the long order of Yom Kippur, “What are we, what is our life”. Ah, he says that even, he wants to say words, he is in the mood of saying “I have sinned, I have transgressed, I have rebelled”, he wants to say a sanctification of the Name, even a longer prayer, okay.
Additions in the Middle Blessings – In the Nature of the Blessing
Says the Rambam further, “And likewise if he wished to add in each and every blessing of the middle blessings in the nature of the blessing, he adds”. In a blessing he wants to make the prayer too long, but as long as it fits well in, what is in the nature of the blessing? It says by livelihood he wants to request more livelihood, he will say the Rambam gives the example, “But if he was sick or thirsty or hungry, he adds in the matter in the blessing appropriate to him”. That is, earlier what he said adding in the nature of the blessing, for peace, he adds another whole piece. Now we are speaking that even within the prayer one can add. It goes, he has a sick person, he requests peace and mercy in the blessing of the sick according to his eloquence of language. When one does not have a sick person, one requests generally for healing. When one has a sick person one wants to request much more there, he can use his own language according to his eloquence of language and request mercy for his sick person.
If he needed livelihood, he adds supplication and request in the blessing of the years. There he adds supplication and request. And in this manner, the Rambam gives here a wonderful word, according to his eloquence of language, “As long as he does not say before Him mention of a matter in awkward language”. According to how well you can. It is not a problem, you do not feel awkward, you insert something that one may not say, because he already says everything that the sages knew that one must request every day. And one usually says, it can be that when one requests for all Israel, you cannot imagine that it should come out in awkward language, but here you are requesting yourself, “Creator, help me, please”, one wants to speak personally. But according to his eloquence of language, he says, according to how much he can, as well as he can. And in this manner in each and every one of all the blessings according to the matter of the blessing.
Shomea Tefillah – All His Needs
Says the Rambam, and if he wished to ask all his needs in Shomea Tefillah, he asks. Shomea Tefillah is a general blessing that goes up for all needs, then one can request his own needs from all his needs. But, he says, he should not ask his needs neither in the first three nor in the last three, because then it is praise and thanksgiving, and it is not appropriate for requesting needs. Or even it can be, for example he wished, it is a request of the many, as we said, it is the needs of the many and not the needs of the individual. It is not a place where a person should insert his problems.
Law 4 – Prohibition of Tasting and Work Before Shacharit
Okay, says the Rambam a new law. The law of not eating before prayer, says the Rambam. Yes, it is going to go such an order. The first two laws I said, it is not clear how it comes in here. Now there will be a long order, the Rambam makes here a nice order of all kinds of things to do, or all sorts, each prayer has different laws, Shacharit, Mincha, Maariv, not all have the same laws, and we begin from the early part of Shacharit. Yes. The tenth law, earlier we learned if a person is weak, says the Rambam that one should rest beforehand. Now we are speaking. Says the Rambam in the words of the law, “It is forbidden for a person to taste anything or to do work after the dawn rises until he prays the Shacharit prayer”. A person may not taste and not do any work after the dawn rises, from when it becomes early, until he prays the Shacharit prayer, until one prays. A strong law.
Work means, so that one should not do a journey, or should not go to work? No, work means labor, not Shabbat. It does not mean working. Not going to work before one prays.
The Reason – Not Only Because He Will Forget
And the Gemara says, “even to engage in his needs”, even this is already not causing that he will already against his own bodily need, that which comes to pray, comes indeed… “even to engage in his needs”, this is already not causing that he will already… his desires, he will be occupied with his desires, he will be troubled to hurry with his desires, his… this is not because he will forget to pray, but one must first pray before one works or before one eats.
Prohibition to Rise Early to His Friend’s Door
As the Rambam says here, “to rise early to his friend’s door to greet him”, one may not go to be interested in other people, ask greetings, go visit people, before he prays the Shacharit prayer.
Yes, this does not mean to say hello. It means, as he says, he says indeed “rises early to his door”, but he says, he comes to him, he comes… No, I remember that… what is it called… Rav Abba said, “even to rise early to his door” in the Gemara, “even to rise early to his door”. I read that once in the times there was such an order, there was a person, for example, he had come to a second, it is called a “patron” in the Gemara, in the Midrash, yes, “a person’s house is like his patron’s”. He had someone that he works for or something like that way, there was such an order that every early morning there was such an order. One sees indeed in the words of our sages, in other places, that one would come “rising early to the door of Rabban Gamliel”, do you remember? Early in the morning one would come to him and say, “Good morning Rabbi, I am here, tell me what I need”, and the like. One should not do this before Shacharit.
The simple meaning is, the Almighty comes before that. He is indeed your rabbi, but the Almighty comes before that. But simply to say good morning to a second person, not of this we speak. On the contrary, it says even in the middle of the blessings of Kriat Shema, okay, one may greet first. Greet first whoever is necessary, yes, between the sections he greets first even.
Distinction Between Shacharit and Musaf and Mincha
Yes, say further. Yes, not any washing of hands on the way, before praying afterwards going out. But when may one indeed eat? But tasting and doing work one may indeed taste or do work before Musaf and before Mincha. But only tasting something one may, only tasting something, but eating, a meal one does not begin close to Mincha.
Yes, but this is more about he will forget, not about the topic of tasting.
Law 5: Prohibitions Close to Mincha Gedolah
Speaker 1:
By Mincha he has already prayed Shacharit. Here one sees the importance of Shacharit — he has already accepted the yoke of the Kingdom of Heaven with having done the prayer. Now it is a new topic. Before Mincha is a topic he will be drawn, he will forget, not the same topic as before Shacharit.
Says the Rambam:
Once the time of Mincha Gedolah has arrived, one should not enter the bathhouse, even to perspire, until he prays, lest he faint and neglect the prayer. And not to eat, even a casual meal, lest he be drawn into eating. And not to judgment, even to complete a judgment, lest a refutation be aroused there and be drawn. And he should not sit before the barber, lest the scissors break. And he should not enter the tannery, lest he see a loss in his work and engage in it and forget the prayer.
Explanation: Distinction Between Shacharit and Mincha
When the time of Mincha Gedolah has arrived, one may not do these things that will take his mind off praying. Not about taking the mind — he will forget. Lest he be drawn, he will be drawn too long in this and not go pray.
So, he should not enter the bathhouse, he should not enter the bathhouse even to perspire — even if he does not wash off, he only does the part of perspiring — one may not do until he prays. Why? Lest he faint, the bathhouse weakens, he will become faint and neglect the prayer.
And not to eat, one may not go eat, even a casual meal, lest he be drawn into eating.
Question: Casual Meal by Mincha vs. Shacharit
The Rambam says indeed all this close to Mincha Gedolah. But here it says indeed “but tasting close to Mincha”, meaning to say even not a small meal. A meal means that one sits down to eat, one may eat, not fast. Again, here it says even a casual meal. Tasting may be, but a casual meal one may not.
Before Shacharit one may not eat, not only one may not make a meal. He says, before Shacharit one may not taste, one may not eat. Before Mincha, tasting one may eat. If one may not sit down to a meal, even a small meal, this means a casual meal. A casual meal means a meal. Yes. A small meal, so says the commentator, in the Gemara it says a small meal. I do not mean that there is a small meal and there is a large meal. Even a small meal one may not, lest he be drawn into eating.
Judgment — Not Torah
And he says, and not to learn, one may not judge in Torah, even to complete a judgment, even if one has already finished. Why? Lest a refutation be aroused there, perhaps at the last minute a new reasoning has entered, a refutation, and it has to overturn the version. You really think you are finishing, you are already at the completion of judgment, but it can still always enter a new reasoning, and be drawn, and one will not neglect the prayer.
We are speaking here apparently in a manner when… if a person is lying deeply in learning, the Rambam said that a judgment is not learning, judgment does not have a law of Torah regarding these things. It is a judgment, new witnesses have come and the like, but it is not from one engaged in Torah, one is not engaged, one cannot come out learning, one is engaged in clarifying the reality and deciding.
Tannery
And likewise he should not sit before the barber, one may not sit before a barber, even to cut hair, even a simple haircut, until he prays, before praying. Why? Lest the scissors break, because we are afraid that the scissors will break, the pair of two scissors, the scissors not minute, it will be broken, and it will drag on and delay the time of Mincha.
The same thing, and he should not enter the tannery, one may not go before one who makes leather, I don’t know what, to make shoes, close to Mincha until he prays, lest he see a loss in his work. Ah, tannery means a person who has a business, one may not go into his business to check on his leathers close to Mincha until he prays, lest he see a loss in his work, he will see some loss that can happen, and engage in it, he will become busy with this, and forget the prayer.
A thing that takes time, a thing that can be that one must enter, yes. Every thing that can take time and the like. Yes.
Law 6: If He Began He Should Not Stop — From When Is It Considered a Beginning
English Translation
Speaker 1:
Further, he says:
But if he began, he should not stop, rather he should finish.
So if one began before mincha gedola, or even if one began, you don’t know, okay, one didn’t do it, so, meaning even if one did it by mistake, or perhaps even if one began, lo yafsik, one should not stop, ela gomer, when one finishes the job, one will pray mincha.
And the best, the halacha is not the halacha that one must pray mincha in the middle, the halacha is that one may not begin one of these things because one is afraid that he will be drawn in, that he will forget. If he doesn’t forget, he doesn’t forget, and he will be busy with this and not pray mincha.
What Does “Began” Mean?
But now there is a question, what does “began” mean? You say that once one has begun one may finish, what does “began” mean? From when is it considered a beginning? From when does it mean that one has already begun and one can already finish?
From when is it considered a beginning?
When he places the cloth on the books to proofread them — from when he has closed the handkerchief, whatever, puts on the apron, so that it shouldn’t get dirty on the person.
From when is the beginning of the bathhouse? From when does it mean that he has begun the bathhouse? When he removes his garment that is close to his flesh — until he takes off his underwear.
From when is the beginning of the tannery? When does he begin to be engaged in the tannery? When he ties the garment around his loins — from when he puts on the apron, whatever, he puts on in the manner when he begins the tannery.
Distinction Between the People of Eretz Yisrael and the People of Babylonia
From when is the beginning of eating?
The people of Eretz Yisrael, from when he washes his hands — by the people of Eretz Yisrael, from when he washes.
What is different? Look look look how it comes out.
And the people of Babylonia, from when he removes his belt — from when he opens his belt.
In Eretz Yisrael didn’t they go with a belt? Weren’t they particular about a belt? Or in Eretz Yisrael didn’t they wash? No, there is both washing. But in Babylonia it seems, so he says, in Babylonia it seems they went with the belt very tight, that one had to open the belt a bit before eating. In Eretz Yisrael they went with the belt initially, or differently, I don’t know, it wasn’t the custom, it wasn’t the whole custom of removing the belt, and therefore, how does it mean…
Today there is no such thing as the beginning of the belt, that I know of, except that the Vizhnitzer Rebbe used to open his belt before eating.
From When is the Beginning of Judgment
From when is the beginning of judgment? When does it mean the judgment begins? When the judges sit and engage in discussion — when the judges sit down and wrap themselves in a tallis, so it says that they should sit in awe and fear and wrapped.
When do they sit? If they sit nicely, from when the litigants gather — when does their beginning start? When the judges begin their judgments.
Very good.
Halacha 7: Evening Prayer — Not Eating/Sleeping Before Maariv
Speaker 1:
That was about mincha, when one may begin to do work before mincha.
There is the Gemara about maariv. Even though tefillas arvis is optional, and I learned earlier that prayer is an obligation, not optional.
He says, if it’s optional, one should make it easier. And he says so, he says so, he says so, the Rambam says:
A person should not eat nor do his work before he prays the evening prayer.
One should not come from work and say, “Also I’m afraid, I’ve already come, I’ll go eat now, I’ll sleep a bit, and afterwards I’ll pray, afterwards I’ll daven.”
It actually makes sense, because the Rambam said earlier that one should eat something, one should calm down beforehand. The person is making this calculation. But it’s a problem, because sleeping or eating is something that gets drawn out, lest sleep overcome him. He had a good nap, he meant to only sleep an hour, but he remained sleeping all night.
Rather he should pray arvis, rather he should catch a maariv, he should hurry, he should daven maariv, and only afterwards eat, drink and sleep.
Great Difficulty: Why Is There a Prohibition If Tefillas Arvis Is Optional?
Speaker 1:
So I actually don’t understand what the meaning is, because if tefillas arvis is optional, what does it matter that he forgot? He wasn’t transgressing anything at all.
The braisa that says this also speaks about krias shema, and krias shema is an obligation. Therefore, certainly one may not fall asleep before one reads krias shema. But what he says about maariv is actually very difficult. What is the meaning? Why should there be a prohibition if tefillas arvis is optional?
The Gemara says even that that braisa comes from one who holds that tefillas arvis is an obligation. But the Rambam says that it’s a mistake, and not in this piece, rather he holds that tefillas arvis is optional. So I don’t understand the question. What is actually the meaning?
Suggestions
Speaker 2:
Okay, the Rambam is speaking here to the person who is not particular. It’s actually optional, but if you are particular about maariv, it’s good advice, do it right away.
Speaker 1:
But the braisa already speaks, “they accepted it upon themselves as an obligation.” That was after the braisa, not at the same time. Not clear. I don’t know what the meaning is.
Let’s see perhaps he says a meaning. And tefillas arvis is optional.
Speaker 2:
He tells him, “it doesn’t make sense,” it doesn’t make sense to me. I want to tell you, I’m learning now about krias shema, it’s not clear to me, I don’t understand. Okay, I don’t understand the Torah so I want to tell you.
Speaker 1:
And permitted, another thing, he has a better explanation why even something is optional? I don’t understand why. No, let’s open.
Halacha 7 (Continued): Distinction Between Shacharis and Mincha — Common Occurrence
Speaker 1:
And it is permitted to get a haircut and enter the bathhouse close to shacharis, because they only decreed close to mincha, which is a common occurrence, that most people do so. But in the morning it is an uncommon occurrence, and they did not decree regarding it.
But what do you want from me? That is, what we learned that one may not make lists and buy for the bathhouse before mincha, one can before shacharis.
The meaning is a person should not eat close to mincha gedola lest it be drawn out, but close to mincha ketana he may eat. Because then is the normal time that people cut their hair, most people do so.
But shacharis there is already a matter, because for one in a thousand they did not decree. That if for everyone who goes to the bathhouse before mincha, a few people will forget, and only one person goes to the bathhouse before shacharis, you won’t forget shacharis. That is the meaning apparently, right?
Halacha 8: His Torah Is His Occupation — Interrupting Learning for Prayer
Speaker 1:
Now we will see, when a person is in the middle of learning, whether he must stop for davening.
The question is, because talmud Torah is greater than prayer, should he stop the learning and pray.
But if his Torah is his occupation, that his occupation is not Torah and he does not do any work at all, if he was engaged in Torah and at the time of prayer, he does not stop, because the mitzvah of talmud Torah is greater than the mitzvah of prayer.
So the Rambam, so says the Gemara, the Mishna, let’s just repeat an important halacha, although we don’t conduct ourselves this way.
Mishna Shabbos: We Interrupt for Krias Shema but Not for Prayer
In the Mishna it says, we interrupt for krias shema but we interrupt not for prayer. Yes? Because colleagues engaged in Torah interrupt for krias shema and not for prayer.
The Gemara says, Rabbi Yochanan said, this is specifically like Rabbi Shimon bar Yochai and his colleagues, whose Torah is their occupation. But like us, we interrupt for krias shema and for prayer. Yes? So says the Gemara.
The Rambam’s Explanation: What Does “His Torah Is His Occupation” Mean
The Rambam explained, what is the meaning of Rabbi Shimon bar Yochai and his colleagues? What is that? Not simply Rabbi Shimon bar Yochai and his colleagues who were on a high level, which is part of it. The point is, they didn’t have any work. They had the approach, they held that one doesn’t need to work, right?
So like him who couldn’t bring in another work, and therefore the Rema also says, at the time when he is engaged in it, that if there is a person whose Torah is his occupation, that he doesn’t have any other job, still he also has times when he needs to walk or he needs to do other things. I don’t mean that he learns every second, that he needs to be able to learn every second. What he needs to say is
Halacha 8 (Continued): His Torah Is His Occupation – Exempt from Prayer
Therefore, when now he is in the middle of his occupation, he is exempt from prayer. A craftsman is not exempt from prayer. A craftsman whose occupation is Torah, because the mitzvah of talmud Torah is greater than the mitzvah of prayer.
But according to the Rambam it comes out that a worker, a kollel young man whose Torah is his occupation, because he doesn’t have any other work at all, certainly there is not the halacha that in the middle of learning he doesn’t need to interrupt to daven.
It could be that about this in Likkutei Sichos one needs every day lengthy holiness when one doesn’t make a proper mincha. It could be that essentially he is exempt. Whether he is stringent for himself a stringency or a leniency, I don’t know.
By shacharis there is no problem, because by shacharis he hasn’t begun his learning. Before the learning session he is obligated to daven. The Rambam only says, in the middle of the session comes mincha, and it’s relevant mainly by mincha, because maariv one remains at home anyway.
By mincha, in the middle of learning it comes that one must daven mincha. One whose Torah is his occupation, everyone according to the simple meaning he doesn’t need to stop, because talmud Torah is greater than the mitzvah of prayer.
What is the distinction if his Torah is his occupation? Simple, you interrupt anyway for your work, and when you work you can interrupt to daven mincha. With learning not. That is the point.
Speaker 2: Yes? Makes sense?
Speaker 1: Yes. Very good.
Halacha: One Engaged in Community Needs
The Rambam says, “But one engaged in community needs is like one engaged in words of Torah”. It says that the custom today is that one does interrupt, but it’s not so simple. I mean already. Yes.
One engaged in community needs is like one engaged in words of Torah, and he is exempt from prayer. Ah, very important. We learned that from krias shema he is exempt. From krias shema he is not exempt, the learners of Torah. But one engaged in community needs is exempt both from krias shema and from prayer. He should not stop, rather he should rise and read and complete his work. As we learned by krias shema. Yes. Very good.
Halacha: Interrupting in the Middle of Prayer
The Rambam says, interrupting in the middle of davening for a great need or for fear. So, one who was engaged in prayer, says the Rambam, one praying does not interrupt his prayer, one may not interrupt in the middle of davening, except for danger to life, only if it’s danger to life. Very good.
Even if a Jewish king greets him, in the middle of davening, he should not answer him, he should not answer him, because now one is davening. Very good. Even a gentile king, he will not answer him. And the king won’t understand, and the king also learned Rambam, he knows that you are in the middle of davening and you have no fear of the kingdom.
Discussion: Why by Krias Shema May One Interrupt Out of Fear?
Speaker 2: But… by krias shema yes, for simple fear of honor. I need to understand precisely why.
Speaker 1: Because by krias shema the law is that between the sections, between the… between the… between the sections, out of fear, we don’t mean fear of theft, what it says out of fear means to say a person whom one must honor, one must fear. But for krias shema specifically he should interrupt, not just so.
Speaker 2: Ah, because it’s not a blessing in vain.
Speaker 1: Ah, because prayer is something one does usually, one is attached, and it’s very obvious. Krias shema is something just at that time one needs to read krias shema.
Speaker 2: No, no, no, that is the reason why out of fear one may interrupt, because that is less severe. Prayer is less… krias shema, the blessings of krias shema are less severe than prayer. That even for a king is a serious thing, he cannot interrupt. For a gentile king one may, because there is already a bit of danger, lest he kill him. Very good.
Halacha: A Gentile King or Oppressor Comes Toward Him
If he was standing in prayer and saw a gentile king or oppressor coming toward him, instead of interrupting in the middle, he should shorten. Shorten means he should say each prayer quickly, or he can say Havineinu, or even each blessing he will leave out a few words from each blessing until he comes quickly to the end.
And if he cannot, if he can’t, he doesn’t have enough time, or he doesn’t know how to shorten, he should stop, he should stop in the middle. He should stop, yes, because of danger to life.
Halacha: Snake or Danger in the Middle of Prayer
The same thing, and so if he saw a snake coming toward him, so if it reached him, they come very close to him, and it is its way, and they are dangerous in the place where he is, they can kill him, and it’s obvious that he should quickly stop and try to run away.
When one puts in the way in a lion, if they cannot kill in one step, he doesn’t need to stop. A lion is presumably not specifically, if they are many and they will cause great suffering, it’s obvious that he must stop.
Discussion: Snake and Not Scorpion
The point is, the Mishna says such language, “even if a snake is wrapped around his heel he should not stop.” The Gemara says, this is only in a place where there is no danger. The Gemara doesn’t say this language, the Gemara says “a snake and not a scorpion.”
The Rambam understood that it doesn’t mean specifically a snake or scorpion. The Gemara speaks in a manner that a scorpion is usually… The point is, a snake, it depends which snake. We are not accustomed to snakes, and in general, perhaps one will be frightened, but many snakes, he will just go and he will go away. He is not a danger. Let him, let him continue davening.
But if it is the way that the snake is indeed a lion, certainly he must throw it off. It’s not things that require self-sacrifice, not the three severe ones, yes? Simple things. Yes.
Halacha: Women, Slaves, Minors – Obligation of Prayer
The Rambam says further, who is exempt from prayer and who is obligated? The Rambam says, “Women and slaves and minors are obligated in prayer”. Why? Because the essence of prayer is apparently not a time-bound commandment. Very good, because it’s a prayer for mercy, and women also need mercy, they also need a Father to help them.
“And anyone who is exempt from krias shema, is exempt from prayer”. Like the groom that we learned, one engaged in a mitzvah, it’s a kal vachomer that he is exempt from prayer. And yet there is one distinction.
Distinction: Women Are Obligated in Prayer but Exempt from Krias Shema
All these laws, all the laws that we learned in the laws of krias shema chapters 3 and 4, I don’t remember where it said whoever is exempt from krias shema is also exempt from prayer, because prayer is a lesser severity. Except for women, regarding whom it is reversed. Women are obligated in prayer but exempt from krias shema.
Discussion: Are Women Obligated in All Rabbinic Laws of Prayer?
We already asked the inquiry whether this means that they are obligated actually in all rabbinic laws of prayer, or is it only from the Torah, the essence of prayer. Not clear.
Speaker 2: What happened here that it was said that perhaps it’s only rabbinic? And the Rambam sounds that they are indeed obligated in prayer simply. I don’t understand here the distinction.
Speaker 1: But there is indeed one leniency that is by prayer even more than krias shema, right? That is, accompanying the dead, even not someone for whom the dead is obligated. Earlier by krias shema we learned that one who accompanies the dead, only the one whom the dead needs them is exempt. But regarding prayer, everyone who goes out to honor, to honor a dead person, to accompany, even if they don’t need him for the dead, are exempt from prayer. Very good. So… Very good. That is the halacha.
Discussion: Are Women Obligated in Rabbinic Prayer?
He brings here actually, there is, the Rambam explained further in chapter 1 that since the obligation from the Torah is not time-bound, therefore women are obligated, it’s implied from that that actually not obligated in the rabbinic, only in the Torah obligation.
But Rashi and others argued that it could be that the rule that women are exempt from positive time-bound commandments is only a rule on Torah obligations, rabbinic commandments even time-bound they can be obligated, according to this they should indeed be obligated in proper prayer.
The Custom: Women Don’t Pray
But the custom, the custom is like the Magen Avraham already said that the custom is that they are exempt, that they don’t conduct themselves to daven. Although the Mishna Berura for example rules that they are obligated, he brings that the Chofetz Chaim’s son writes that his mother almost didn’t daven, it’s the custom even the Chofetz Chaim’s own custom.
עברית — קרא עמוד מלא ↗
סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור – הלכות תפילה פרק ו׳
השיעור נתרם על ידי מכון כרם בראשות הרב ר׳ יואל ורצברגר.
—
הקדמה כללית לפרק
פרק ו׳ הוא הפרק האחרון העוסק בעיקר הלכות תפילה (שמונה עשרה). המבנה של הפרקים הקודמים: שני פרקים קודם – 5 דברים שמעכבים תפילה; הפרק הקודם – 8 דברים שחשובים בתפילה (ניקיון, כבוד וכו׳). עכשיו, פרק ו׳, לומדים עוד הלכות סביב התפילה.
חידוש במבנה פרק ו׳: הרב רבינוביץ (יד פשוטה) נותן כלל שהפרק עוסק בעיקר בדברים שלא יפריעו לתפילה – לא לעבוד, לא לאכול וכו׳. אבל שתי ההלכות הראשונות אינן מתאימות לכלל זה – הן יותר השלמה לעיקר הלכות תפילה, ואפשר לחשוב על מקומות אחרים להכניסן בפרקים הקודמים. מהלכה ג׳-ד׳ והלאה הכלל מתאים יותר.
—
הלכה א׳ – אסור לעבור אחורי בית הכנסת בשעת תפילה
דברי הרמב״ם: “אסור לאדם לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללין.” אבל אם הוא נושא משא, או שלבית הכנסת שני פתחים ושתי רחובות (“שמא ילך ויכנס בפתח האחר”), או שיש לו תפילין על ראשו (“שהתפילין מוכיחין עליו שהוא רודף מצוות ואינו מן המבטלין את התפלה”) – מותר.
הפשט: האיסור הוא משום חשד – כשאדם עובר ליד בית כנסת בזמן התפילה, נראה כאילו הוא נמנע מלהתפלל. ההיתרים כולם משום הסרת החשד.
חידושים והסברים:
1. קושיא על מיקום ההלכה: ההלכה שייכת לכאורה להלכות תפילה בציבור, לא להלכות תפילה סתם. מדוע נמצאת כאן? הצעה: אולי שתי ההלכות הראשונות עוסקות ביחס של היחיד לציבור – כיצד היחיד מתקשר עם תפילת הציבור שאינה בהכרח לפי סדרו.
2. מהו החשד? רבינו מנוח אומר שהחשד הוא שהוא גוי. רבינו יונה אומר אחרת – החשד אינו שהוא גוי, אלא שהוא פורק עול – הוא לא רציני לגבי התפילה.
3. קשר להלכה הקודמת (לא להתפלל אחורי בית הכנסת): כבר למדנו קודם שאסור להתפלל אחורי בית הכנסת. ממילא, כשאדם עובר אחורי בית הכנסת, ברור שהוא לא מתפלל שם – הוא סתם מטייל, וזה נראה כאילו הוא נמנע מלהתפלל.
4. ההיתר של שני פתחים – עד היכן? אפילו הוא לא נכנס דרך הפתח השני, כבר אין בעיה, כי החשד הוסר. הכלל: ברגע שהאדם עשה משהו שמסיר את החשד, אם הרואה הוא ממש חשדן – זו כבר לא הבעיה שלך.
5. מה אם מכירים אותו? אם מכירים את האדם ויודעים שהוא מתפלל בבית כנסת אחר, הרי אין חשד? תשובה: כאן מדובר על זר שרואה אותו – הוא לא יודע שהאדם מתפלל במקום אחר.
6. [דיגרסיה: עצה מעשית בדרך צחות:] לכן תמיד טוב להתפלל פעמיים בשבוע בשני בתי מדרש – כי אם לא, כל פעם שמישהו פוגש אותך, הוא מתחיל לחשוב “הוא לא בא להתפלל.”
7. ההיתר של תפילין: הוא לא זורק את מצוות התפילין, הציבור רואה שהוא יהודי שומר מצוות – ממילא נופל החשד.
8. שאלה על הסתירה לשיטת הרמב״ם: הרמב״ם אמר קודם שתפילה בציבור היא מצוה. אם כך, למה צריך דין מיוחד של חשד? תשובה: אפילו אם אתה לא מתפלל היום בציבור (אתה הולך לעבודה וכו׳), תקפיד על ענין החשד.
—
הלכה ב׳ – לא להאריך בתפילה עם הציבור; להוסיף ביחיד
דברי הרמב״ם: “המתפלל עם הציבור לא יאריך בתפלתו יותר מדאי.” “אבל בינו לבין עצמו הרשות בידו.” “וכן אם רצה להוסיף בכל ברכה וברכה מן הברכות האמצעיות מעין הברכה, מוסיף.” “אם היה חולה או צמא או רעב, מוסיף בענין בברכה הראויה לו, כפי צחות לשונו.” “ואם רצה לשאול כל צרכיו בשומע תפלה, שואל.” “אבל לא ישאל צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות.”
הפשט: אדם המתפלל עם הציבור צריך להשתלב עם הציבור. אבל ביחיד רשאי להוסיף בקשות בברכות האמצעיות, מעין הברכה, או הכל בשומע תפלה.
חידושים והסברים:
1. מה פירוש “מאריך בתפילה”? חילוק חשוב: “מאריך” אינו פירושו סתם לדבר לאט. אנשים שהיום “מאריכים בתפילה” עושים זאת כי קשה להם לכוון. אבל הפשט האמיתי של מאריך הוא שהוא מוסיף בקשות, הוא מחדש תפילות – הוא מוסיף מילים ובקשות משלו.
2. “כפי צחות לשונו” – דבר נפלא: אין בעיה להוסיף, אלא שלא יצא בלשון עילג (גמגום, לא הולם). חילוק: כשמבקשים עבור כלל ישראל, אי אפשר לדמיין שיצא בלשון עילג (כי החכמים כבר תיקנו את כל מה שצריך). אבל כשמבקשים באופן אישי – “ריבונו של עולם, עזור לי” – שם רוצים לדבר אישית, וצריך להקפיד על צחות לשונו.
3. שומע תפלה כברכה כללית: שומע תפלה עולה על כל הצרכים, לכן אפשר לבקש שם כל צרכיו – אפילו דברים שאינם מתאימים לברכה ספציפית.
4. למה לא בג׳ ראשונות וג׳ אחרונות? כי זה שבח והודאה. או אולי כי שם יש שאלת רבים (צרכי רבים), לא צרכי יחיד – זה לא המקום לבעיות אישיות.
—
הלכה ג׳ – לא לאכול ולא לעבוד לפני שחרית
דברי הרמב״ם: “אסור לאדם שיטעום כלום או שיעשה מלאכה מאחר שיעלה עמוד השחר עד שיתפלל תפילת שחרית.” גם “להשכים לפתחו של חבירו לשאול בשלומו” – לא ללכת לבקר אנשים לפני שחרית. אבל טעימה ועשיית מלאכה מותרים לפני מוסף ולפני מנחה (רק סעודה לא מתחילים סמוך למנחה).
הפשט: מעלות השחר עד שחרית אסור לאכול, לעבוד, ללכת לשאול שלום. הטעם: שיתפלל קודם לפני שעושה דברים אחרים.
חידושים והסברים:
1. מה פירוש “מלאכה”? לא מלאכה כמו שבת – אלא עבודה ממש. לא ללכת לעבודה לפני שמתפלל.
2. הטעם – לא כי ישכח: האיסור אינו רק כי ישכח להתפלל. הגמרא אומרת “אף לעסוק בצרכיו” – הוא יהיה טרוד בעניניו. הטעם העיקרי הוא שהקב״ה קודם לכל – קודם להתפלל, אחר כך כל השאר.
3. “משכים לפתחו של חבירו” – מה פירושו? ההקשר ההיסטורי: בימים הקדומים היה סדר של “פטרון” (patron) – אדם היה בא בבוקר לרבו או לבעל הבית ואומר “בוקר טוב, אני כאן, מה אני צריך לעשות.” כמו שרואים בחז״ל: “משכימין לפתחו של רבן גמליאל.” הפשט: הקב״ה קודם לזה – הוא אמנם הרב שלך, אבל הקב״ה קודם.
4. סתם “בוקר טוב” לומר אינו אסור: סתם לומר שלום לאדם אחר אינו האיסור. להיפך – כבר למדנו שאפילו באמצע ברכות קריאת שמע, בין הפרקים, מותר להקדים שלום למי שצריך.
5. חילוק בין שחרית למוסף/מנחה: טעימה ומלאכה אסורים רק לפני שחרית. לפני מוסף ומנחה מותר לטעום (רק סעודה לא מתחילים סמוך למנחה). במנחה הטעם יותר על שישכח להתפלל, לא אותו נושא כמו בשחרית (שם זה גם ענין כבוד – הקב״ה ראשון).
6. שחרית – “אחד מני אלף לא גזרו רבנן”: בשחרית כמעט אף אחד לא הולך למרחץ לפני התפילה, ממילא לא גזרו על זה. היסוד: אם רק אדם אחד מאלף עושה זאת, הוא לא הולך לשכוח שחרית.
—
הלכה ו׳ – איסורים סמוך למנחה
דברי הרמב״ם: “כיון שהגיע זמן מנחה גדולה, לא יכנס למרחץ אפילו להזיע עד שיתפלל שמא יתעלף ויבטל מן התפילה, ולא לאכול אפילו אכילת עראי שמא ימשך באכילה, ולא לדין אפילו בגמר דין שמא יתעורר שם פירכא וימשך, ולא ישב לפני הספר שמא ישבר הזוג, ולא יכנס לבורסקי שמא יראה הפסד במלאכתו ויתעסק בה וישכח מן התפילה.”
הפשט: מזמן מנחה גדולה אסור להתחיל פעילויות שונות שעלולות להימשך ולגרום לפספס את מנחה.
חידושים וביאורים:
1. חילוק בין שחרית למנחה – שני יסודות שונים: בשחרית הנושא הוא שצריך קודם לקבל עול מלכות שמים לפני שעושים משהו אחר – ענין חשיבות התפילה. במנחה הנושא אחר: החשש הוא שיהיה נמשך בפעילותו וישכח להתפלל.
2. אכילת עראי במנחה לעומת שחרית: לפני שחרית אסור אפילו לטעום (לא לאכול כלום). לפני מנחה אבל – טעימה מותרת, רק אכילת עראי (סעודה קטנה) אסורה. החילוק: בשחרית האיסור של אכילה לפני התפילה הוא איסור רחב יותר; במנחה רק החשש של שמא ימשך.
3. דין – לא תורה: הרמב״ם אומר שאסור לדון אפילו בגמר דין, כי שמא יתעורר פירכא. דין אינו אותו דבר כמו תלמוד תורה – לא עוסקים בתורה, אלא מבררים מציאות ומכריעים. לכן אין לזה דין “עוסק בתורה” לגבי פטור מתפילה.
4. בורסקי: בורסקי פירושו אדם שיש לו עסק (עיבוד עור), ואסור ללכת לבדוק את סחורתו סמוך למנחה, כי הוא עלול לראות הפסד ולהתעסק בזה.
5. סמוך למנחה קטנה מותר לאכול: כי זה הזמן הרגיל שרוב בני אדם אוכלים, לא גזרו.
—
הלכה: “אם התחיל לא יפסיק” – מתי נחשב “התחיל”?
דברי הרמב״ם: “אבל אם התחיל, לא יפסיק אלא גומר ומתפלל. מאימתי חשיב התחלה? תספורת — משיניח מעפורת על ספרים להגיהם; מרחץ — משיפשוט בגדו הסמוך לבשרו; בורסקי — משיקשור בגד חלציו; אכילה — בני ארץ ישראל משירחץ ידיו, ובני בבל משיטול חגורו; דין — משיושיבו הדיינים וישאו ויתנו.”
הפשט: אם כבר התחיל באחת מהפעילויות, לא צריך להפסיק – גומר ומתפלל אחר כך. הרמב״ם מגדיר לכל פעילות מתי זה נחשב “התחלה.”
חידושים וביאורים:
1. בני ארץ ישראל לעומת בני בבל באכילה: בבבל היו הולכים עם חגורה מהודקת מאוד, כך שהיו צריכים לפתוח את החגורה לפני האכילה – זו כבר “התחלה.” בארץ ישראל לא היה המנהג של חגורה כזו מהודקת, ממילא ההתחלה היא מנטילת ידיים. [מצוין שהיום אין דבר כזה של “התחלת חגורה” – חוץ מהאדמו״ר מוויז׳ניץ שהיה פותח את החגורה לפני האכילה.]
2. דין – התחלה: בדין “התחלה” היא כשהדיינים יושבים ומתחילים משא ומתן. אם הם יושבים בחינם (ממתינים), ההתחלה היא כשבעלי הדין באים.
—
הלכה: תפילת ערבית – לא לאכול/לישון לפני מעריב
דברי הרמב״ם: “לא יאכל אדם ולא יעשה מלאכתו קודם שיתפלל תפילת ערבית.”
הפשט: לא לבוא הביתה מהעבודה וללכת לאכול או לישון לפני מעריב, כי שמא תאנסנו שינה – הוא מתכוון רק לישון שעה אבל נשאר ישן כל הלילה.
חידושים וביאורים:
1. קושיא גדולה – תפילת ערבית רשות: הרמב״ם סובר שתפילת ערבית רשות. אם כך, למה יהיה איסור לאכול או לישון לפני מעריב? אם הוא שכח – הרי בכלל לא עבר על כלום! הברייתא בגמרא מדברת גם על קריאת שמע (שהיא חובה), ממילא זה מתאים לקריאת שמע, אבל לתפילת ערבית זה נשאר קשה.
2. הצעה: אולי הרמב״ם מדבר לאדם שמקפיד על מעריב – זו עצה טובה: אם אתה כבר מקפיד, עשה זאת מיד. אבל זה לא לגמרי מספק.
3. “קיבלוה עליהם כחובה”: אולי אחרי שכלל ישראל קיבל מעריב כחובה, כבר יש יסוד לאיסור. אבל שיטת הרמב״ם בזה לא ברורה – הוא סובר שזה רשות, ו״קיבלוה כחובה” היה אחר כך, לא באותו זמן כמו הברייתא. הענין נשאר קושיא פתוחה.
—
הלכה: תורתו אומנתו – פטור מתפילה
דברי הרמב״ם: “אם היתה תורתו אומנתו, שאין אומנותו אלא תורה ואינו עושה מלאכה כלל, היה עוסק בתורה ובשעת תפילה — אינו פוסק, שמצות תלמוד תורה גדולה ממצות תפילה.”
הפשט: מי שתורתו אומנתו לא צריך להפסיק ללמוד לתפילה (אבל כן לקריאת שמע).
חידושים וביאורים:
1. מה פירוש “תורתו אומנתו”: הרמב״ם מפרש ש״רבי שמעון בן יוחאי וחבריו” פירושו לא סתם מדרגה גבוהה, אלא ספציפית אנשים שלא היה להם שום עבודה אחרת – הם סברו שלא צריך לעבוד. זה המדד: מי שאין לו ממש שום עבודה אחרת.
2. משנה שבת: במשנה כתוב “מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפילה.” רבי יוחנן אומר שזה דווקא כגון ר׳ שמעון בן יוחאי וחבריו שתורתן אומנותן, אבל כגון אנו מפסיקין לקריאת שמע ולתפילה.
3. “בשעת שעוסק בו”: אפילו אדם שתורתו אומנתו, יש לו גם זמנים שהוא מטייל או עושה דברים אחרים – הוא לא לומד כל שנייה. הפטור הוא רק בשעה שהוא עוסק בתורה.
4. החילוק בין בעל אומנות רגיל לתורתו אומנותו: עובד רגיל ממילא מפסיק לעבודתו, וכשהוא עובד הוא יכול להפסיק למנחה. אבל בלימוד – הוא לא מפסיק, כי תלמוד תורה גדול מתפילה.
5. העיקר נוגע במנחה: שחרית הוא עדיין לא התחיל ללמוד (לפני הסדר הוא חייב להתפלל), ומעריב כבר נשארים בבית. רק מנחה באה באמצע הלימוד.
6. [דיגרסיה: קשר לליקוטי שיחות:] אולי לכן צריך כל יום “אריכות קדושה” כשלא עושים מנחה כראוי – כי בעצם הוא פטור, אבל הוא מחמיר. המנהג היום הוא שכן מפסיקים, אבל זה לא כל כך פשוט.
—
הלכה: עוסק בצרכי ציבור
דברי הרמב״ם: “אבל העוסק בצרכי רבים כעוסק בדברי תורה דמי.”
הפשט: עוסק בצרכי ציבור הוא כמו עוסק בדברי תורה.
חידושים וביאורים:
– חילוק חשוב בין לומדי תורה לעוסק בצרכי ציבור: לומדי תורה אינם פטורים מקריאת שמע (רק מתפילה), אבל עוסק בצרכי ציבור פטור הן מקריאת שמע הן מתפילה. הוא לא יפסיק, אלא “יקום ויקרא ויגמור מלאכתו” – כמו שלמדנו בקריאת שמע.
—
הלכה: הפסקה באמצע תפילה – מלך ישראל, מלך גוי, סכנה
דברי הרמב״ם: “אין המתפלל מפסיק תפילתו אלא מפני סכנת נפשות. אפילו מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו.”
הפשט: אסור להפסיק באמצע שמונה עשרה, אפילו למלך ישראל, רק לסכנת נפשות.
חידושים וביאורים:
1. החילוק בין תפילה לקריאת שמע: בקריאת שמע מותר להפסיק בין הפרקים מפני היראה (כבוד לאדם חשוב). בתפילה – אפילו למלך לא. הטעם: תפילה חמורה יותר מברכות קריאת שמע. בתפילה האדם דבוק, עומד לפני הקב״ה, וזה “ברור” שהוא מתפלל. קריאת שמע פחות חמורה, לכן מותר להפסיק מפני היראה.
2. מלך גוי: למלך גוי מותר להפסיק – כי שם כבר יש קצת סכנה (שמא יהרגנו).
—
הלכה: מלך גוי או אנס בא כנגדו
דברי הרמב״ם: “היה עומד בתפילה וראה מלך גוי או אנס בא כנגדו – יקצר. ואם אינו יכול – יפסיק.”
הפשט: ינסה לקצר – כל ברכה במהירות, או הביננו, או להשמיט מילים עד שיגיע מהר לסוף. אם לא יכול לקצר, יפסיק לגמרי, כי פיקוח נפש.
—
הלכה: נחש או סכנה באמצע תפילה
דברי הרמב״ם: “וכן אם ראה נחש בא כנגדו… אם הגיע אליו והוא דרכו” – אם הם מסוכנים במקום הזה, יפסיק מיד.
חידושים וביאורים:
1. משנה לעומת גמרא: המשנה אומרת: “אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.” הגמרא מגבילה: זה רק במקום שאין סכנה. לשון הגמרא היא “נחש ולא עקרב.”
2. **הבנת הרמ
ב״ם:** אין הכוונה דווקא נחש או עקרב – זה תלוי במציאות: הרבה נחשים אינם מסוכנים, הוא הולך ועובר. אבל אם הנחש הוא “לוין” (סוג מסוכן), חייב להפסיק.
3. “לוין” אינו דווקא – אם המון אנשים באים לעשות צער גדול, חייב גם להפסיק.
4. לא ענין של מסירות נפש – אין זה שלוש עבירות חמורות, אלא דברים פשוטים.
—
הלכה: נשים, עבדים, קטנים – חיוב תפילה
דברי הרמב״ם: “נשים ועבדים וקטנים חייבין בתפילה.”
הפשט: תפילה בעצם אינה מצוות עשה שהזמן גרמא (זה רחמים, ונשים צריכות גם רחמים), לכן נשים חייבות.
חידושים וביאורים:
1. חילוק בין תפילה לקריאת שמע אצל נשים: נשים חייבות בתפילה אבל פטורות מקריאת שמע – זה הפוך מהכלל שמי שפטור מקריאת שמע פטור מתפילה.
2. החקירה: האם נשים חייבות בכל הלכות תפילה דרבנן (שמונה עשרה עם כל התקנות), או רק בעצם תפילה מדאורייתא? הרמב״ם בפרק א׳ הסביר שמכיון שחיוב מן התורה אינו זמן גרמא, לכן נשים חייבות – משמע רק הדאורייתא, לא הדרבנן.
3. רש״י ואחרים טוענים: הכלל שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא הוא רק כלל על דאורייתא; מצוות דרבנן אפילו שהזמן גרמא נשים יכולות להיות חייבות. לפי זה נשים חייבות בתפילה כראוי (גם דרבנן).
4. המנהג (מגן אברהם): נשים לא נוהגות להתפלל. אף על פי שמשנה ברורה פוסק שהן חייבות, הוא מביא שבנו של החפץ חיים כותב שאמו כמעט לא התפללה – זה המנהג אפילו בבית החפץ חיים עצמו.
—
הלכה: כלל – מי שפטור מקריאת שמע פטור מתפילה
דברי הרמב״ם: “וכל איש שפטור מקריאת שמע פטור מן התפילה.”
הפשט: כל ההלכות מפרק ג׳-ד׳ הלכות קריאת שמע (חתן, עוסק במצוה וכו׳) – מי שפטור מקריאת שמע פטור גם מתפילה, כי תפילה קלה יותר.
חידושים וביאורים:
1. חוץ מנשים – אצלן זה הפוך (חייבות בתפילה, פטורות מקריאת שמע).
2. מלווין את המת – עוד קולא בתפילה יותר מקריאת שמע: בקריאת שמע רק מי שהמת צריך אותו (מי שמתו מוטל לפניו) פטור. אבל בתפילה כל מי שהולך ללוות את המת פטור, אפילו אם לא צריכים אותו למת – רק שהוא יוצא לכבוד.
תמלול מלא 📝
הלכות תפילה פרק ו׳ – אחורי בית הכנסת, אריכות בתפילה, ופעולות קודם התפילה
הקדמה לשיעור
רבותי, אנו לומדים הלכות תפילה פרק ו׳.
והשיעור של היום נתרם על ידי מכון כרם, כל המכון של תורה וחכמה, בראשות הרב ר׳ יואל ורצברגר, הוא תומך בתורה, וכל אחד שירצה ללמוד, לשלוח גם את אותו הדבר, אפשר לזכות באותה זכות. כן? הוא מסכים. כוחו של ר׳ יואל.
סקירה כללית של פרק ו׳
אומר הרמב״ם הקדוש, לפי מה שנראה לי הפרק האחרון, כלומר אנחנו הולכים ללמוד עוד הרבה, אבל שני הפרקים האחרונים… שני פרקים לפני כן היו חמישה דברים שמעכבים תפילה. הפרק הקודם היה שמונה דברים שצריך לזכור, שחשוב בתפילה לזכור, זה באמת הטהרה ולהיות לבוש בדרך כבוד וכן הלאה. ועכשיו הוא הולך לתת לנו עוד הלכות תפילה, עוד דברים שבדרך כבוד להתפלל, שנכון להתפלל.
זה יותר, יותר, הרב רבינוביץ אומר כלל לפרק זה, יותר כל הדברים איך דברים אחרים לא יפריעו להתפלל. כלומר, ההלכה הראשונה לא מתאימה כל כך טוב. שתי ההלכות הראשונות הן אולי כמו השלמה לעיקר הלכות תפילה. אני יכול לחשוב על מקומות להכניס את שתי ההלכות הראשונות בפרקים הקודמים. אבל משם, מהלכה ג׳ או ד׳ והלאה, כל ההלכות הן לא לעשות עבודה לפני התפילה, לא לאכול לפני התפילה, אחרי התפילה, דברים כאלה ש… הלכות של סביב התפילה. כן. וכמה שאני זוכר זה הפרק האחרון שלומד הלכות תפילה. הרמב״ם אומר שהוא הולך ללמוד הלכות ברכות, הלכות תפילה בציבור, דברים אחרים. אבל עיקר הלכות שמונה עשרה ותפילה יש שישה פרקים, אפשר לומר.
הלכה א׳ – איסור לעבור אחורי בית הכנסת בשעת תפילה
טוב מאוד. אומר הרמב״ם בהלכה א׳: “אסור לאדם לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללין”. אסור להיות מאחורי בית המדרש כשהציבור מתפלל, כי אז נראה שהוא לא שם, או לא לעבור. זו הלכה מעניינת, ההלכה שייכת לכאורה להלכות תפילה בציבור, אני לא יודע למה זה בא כאן. אבל הוא אומר שחוששים שהוא גוי, כך אומר רבנו מנוח, אני לא יודע מי אומר כך. העניין הוא, עובר יהודי, יהודי עובר דרך בית כנסת, והעולם מתפלל, והוא ממשיך הלאה, הוא לא גורם לדבר. זה לא כבוד, זה לא דרך.
זה מעניין, אני חושב, למדנו קודם שאסור גם להתפלל אחורי בית הכנסת. אז אם אדם עובר אחורי בית הכנסת להתפלל, הוא לא הולך להתפלל שם. הוא לא יכול להתפלל שם. לא, אבל הכוונה שהוא הולך שם, נראה שהוא מטייל. הכוונה שהוא נמנע מהתפילה.
היתרים – מתי מותר לעבור
אם הוא נושא משא, נראה שהוא עסוק במשהו, ולא פשוט שהוא מתחמק מהתפילה. או, אם לבית הכנסת שני פתחים ושתי רחובות, ואז אין בעיה, רואים אותו הולך בדרך, כי לא חושבים, שמא ילך ויכנס בפתח האחר. אפילו הוא לא הולך מהפתח האחר, אין בעיה. אבל תמיד טוב לירא מחשד.
אותו דבר, בהיותו יושב בבית הכנסת, יאמר הרואה, מי שיראה, יאמר, שמא ילך לבית הכנסת הרגיל בו. כלומר, אם הרואה הוא דווקא חשדן גדול והוא חושד בו, זו כבר לא הבעיה שלך. ברגע שהאדם עשה משהו שהחשד התרחק מהחשד, זה שאתה דווקא חשדן זו כבר לא הבעיה שלך.
טוב. אבל גם, אולי אם מכירים אותו ויודעים שהוא הולך להתפלל בבית כנסת זה? עוד, אתה מכיר אותו, אתה יודע, סתם הוא היום עסוק או הוא הולך לאן שהוא. אבל כאן מדברים על זר שרואה, אתה יוצא מבית המדרש, ומישהו מתפלל בבעלזא, הוא לא מתפלל עם בית המדרש של פאפא. לכן תמיד טוב מאוד להתפלל פעמיים בשבוע בשני בתי מדרש, כי אם לא, כל פעם שמישהו יפגוש אותך, הוא כבר מתחיל לחשוב, “הוא לא הולך להתפלל”.
קושיא: למה יש דין של חשד?
זה מעניין, הרמב״ם אומר הרי קודם הוא אמר שהמצווה היא להתפלל בציבור. זה קצת מוזר. בסדר, העובדה היא שהמצווה היא להתפלל בציבור, אבל יש כאן עניין של חשד שלא ייראה כאילו אתה לא מתפלל בציבור. נכון, מוזר. אבל אולי להיפך, עד עכשיו דיברנו על מי שלא מתפלל בציבור. אפילו אתה לא מתפלל היום בציבור, אתה הולך לעבודה וכדומה, תקפיד על זה.
היתר מיוחד – תפילין בראשו
אומר הרמב״ם הלאה, אם היה עליו תפילין בראשו, אם האדם הולך עם תפילין, אז מותר לעבור אחורי בית הכנסת אפילו בלי כל אלה, הוא יכול לעבור אחורי בית הכנסת אפילו בלי התירוצים. למה? כי יש לו משהו שמראה שהוא לוקח ברצינות את התפילה ואת המצוות. שהתפילין מוכיחין עליו שהוא רודף מצוות ואינו מן המבטלין את התפלה. שהרי הוא מוכיח על עצמו שהוא רודף מצוות. היום אפשר לומר שהוא יכול להחזיק שלושה כללים. הוא לא מבטל את מצוות תפילין, העולם יודע שהוא יהודי שומר מצוות. איזה ספרים הוא מחזיק ללמוד, כן.
שיטת רבינו יונה
אומר רבינו יונה, הוא אומר שהכוונה היא לא שאתה גוי. בסדר, אתה לא גוי, אבל אתה פורק עול. אתה לא פורק עול? היום הוא לא הולך לבית המדרש מכל סיבה שהיא, הוא צריך לוודא שהעולם יודע, הכוונה היא לא שאתה פורק עול שלא הולך לבית כנסת.
הלכה ב׳ – אריכות בתפילה עם הציבור וביחיד
אומר הרמב״ם הלאה, “המתפלל עם הציבור”. עוד דבר של ציבור, זה מעניין, שתי ההלכות הן משהו כזה היחס של יחיד עם הציבור. איך מתקשר היחיד עם תפילת הציבור שלא הולכת דווקא לפי הסדר שלו, אולי זה הרעיון. כי זה משהו, הוא העובד, הוא מתפלל יותר באריכות, הוא לא רוצה להתפלל עם הציבור. אתה עדיין שייך להיכנס לחורבת בית הכנסת. אותו דבר כאן הולכים לראות עוד דבר כזה. “המתפלל עם הציבור לא יאריך בתפלתו יותר מדאי”. הוא לא צריך להתפלל יותר מדי ארוך, כי הוא צריך להשתלב עם הציבור, הוא צריך להתפלל בערך כמו שהציבור מתפלל.
מה הכוונה “מאריך בתפילה”?
אבל להאריך, דרך אגב, אני רוצה לומר, אני חושב שלהאריך, כל הלשונות שכתוב מאריך, הכוונה היא לא לומר כל מילה לאט, כמו אנשים שמאריכים תפילה היום. אני חושב שהם עושים את הדבר שלהם, הם מוסיפים, הם מוסיפים בקשות. סתם לדבר לאט זה סתם מוזר, לא צריך להתפלל “ברוך” כך לא מדבר שום אדם. אני חושב, הוא עושה את זה כי קשה לו לכוון, ואני אומר לך, אני אומר לך שההלכה, אני אומר לך שההלכה, אני אומר לך שמה שכתוב מאריך הכוונה היא לא… מותר להאריך בתפילה, מותר לחדש תפילות.
אריכות ביחיד – הרשות בידו
אבל ביחיד, “אבל בינו לבין עצמו הרשות בידו”. אדם לבדו יכול להאריך בתפילה, ומה זה להאריך בתפילה? “אין בו לאום אלא כדי להרבות תפלותיו”. אם הוא רוצה להיכנס לתפילת שמונה עשרה, הוא רוצה להוסיף, הוא מתפלל תפילת סדר יום הכיפורים, הוא רוצה לומר תפילה ארוכה, הסדר הארוך של יום הכיפורים, “מה אנו מה חיינו”. אה, הוא אומר שאפילו, הוא רוצה לומר מילים, הוא במצב רוח של לומר חטאתי עויתי פשעתי, הוא רוצה לומר קידוש השם, אפילו תפילה ארוכה יותר, בסדר.
הוספות בברכות האמצעיות – מעין הברכה
אומר הרמב״ם הלאה, “וכן אם רצה להוסיף בכל ברכה וברכה מן הברכות האמצעיות מעין הברכה, מוסיף”. בברכה הוא רוצה להאריך את התפילה, אבל כל עוד זה מתאים, מה זה מעין הברכה? כתוב בפרנסה הוא רוצה לבקש יותר פרנסה, הוא הולך לומר הרמב״ם את הדוגמה, “אבל אם היה חולה או צמא או רעב, מוסיף בענין בברכה הראויה לו”. כלומר, קודם מה שהוא אמר מוסיף מעין הברכה, לשלום, הוא מוסיף עוד חלק שלם. עכשיו מדברים שאפילו בתוך התפילה אפשר להוסיף. הולך, יש לו חולה, מבקש שלום ורחמים בברכת חולים כפי צחות לשונו. כשאין חולה, מבקשים באופן כללי רפואה. כשיש חולה רוצים הרבה יותר לבקש שם, הוא יכול להשתמש בלשונות שלו כפי צחות לשונו ולבקש רחמים על החולה שלו.
היה צריך לפרנסה, מוסיף תחינה ובקשה בברכת השנים. שם הוא מוסיף תחינה ובקשה. ועל דרך זה, הרמב״ם נותן כאן מילה נפלאה, כפי צחות לשונו, “כל שאינו אומר לפניו זכר לדבר בלשון עילג”. לפי כמה שאתה יכול. אין בעיה, אתה לא מרגיש עילג, אתה מכניס משהו שאסור לומר, כי הוא כבר אומר את כל מה שהחכמים ידעו שצריך לבקש כל יום. ואומרים בדרך כלל, יכול להיות שכשמבקשים עבור כלל ישראל, אתה לא יכול לדמיין שזה יצא בלשון עילג, אבל כאן אתה מבקש לעצמך, “בורא עולם, עזור לי, בבקשה”, רוצים לדבר באופן אישי. אבל כפי צחות לשונו, הוא אומר, לפי כמה שהוא יכול, כמה שהוא יכול. ועל דרך זה בכל אחת מכל הברכות לפי ענין הברכה.
שומע תפלה – כל צרכיו
אומר הרמב״ם, ואם רצה לשאול כל צרכיו בשומע תפלה, שואל. שומע תפלה היא ברכה כללית שעולה על כל הצרכים, אז אפשר לבקש את הצרכים שלו מכל צרכיו. אבל, הוא אומר, לא ישאל צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות, כי אז זה שבח והודאה, וזה לא מתאים לשאלת צרכים. או אפילו יכול להיות, למשל רצה, זה שאלת רבים, כמו שאמרנו, זה צרכי רבים ולא צרכי יחיד. זה לא מקום שאדם צריך להכניס את הבעיות שלו.
הלכה ד׳ – איסור טעימה ומלאכה קודם שחרית
בסדר, אומר הרמב״ם הלכה חדשה. ההלכה של לא לאכול לפני התפילה, אומר הרמב״ם. כן, הולך להיות סדר כזה. שתי ההלכות הראשונות אמרתי, לא ברור איך זה בא כאן. עכשיו הולך להיות סדר ארוך, הרמב״ם עושה כאן סדר יפה של כל מיני דברים לעשות, או כל סוג, כל תפילה יש לה הלכות אחרות, שחרית, מנחה, מעריב, לא לכולם יש אותן הלכות, ואנחנו מתחילים מהפרי של שחרית. כן. ההלכה העשירית, קודם למדנו שאם אדם חלש, אומר הרמב״ם שצריך לנוח לפני כן. עכשיו אנחנו מדברים. אומר הרמב״ם בדברי ההלכה, “אסור לאדם שיטעום כלום או שיעשה מלאכה מאחר שיעלה עמוד השחר עד שיתפלל תפילת שחרית”. אדם לא יכול לטעום ולא לעשות מלאכות מאחר שיעלה עמוד השחר, מאז שמאיר, עד שיתפלל תפילת שחרית, עד שמתפללים. הלכה חזקה.
מלאכה הכוונה, כדי לא לעשות משהו מאוחר, או לא ללכת לעבוד? לא, מלאכה הכוונה עבודה, לא שבת. הכוונה היא לא לעבוד. לא ללכת לעבודה לפני שמתפללים.
הטעם – לא רק כי הוא ישכח
והגמרא אומרת, “אף לעסוק בצרכיו”, אפילו זה כבר לא גורם לכך שהוא יהיה נגד הצורך של הגוף, זה שבא להתפלל, בא הרי… “אף לעסוק בצרכיו”, זה כבר לא גורם לכך שהוא יהיה… חפציו, הוא יהיה עסוק בחפציו, הוא יהיה טרוד לחשוב על חפציו, על… זה לא כי הוא ישכח להתפלל, אלא צריך קודם להתפלל לפני שעובדים או לפני שאוכלים.
איסור להשכים לפתחו של חבירו
כמו שהרמב״ם אומר כאן, “להשכים לפתחו של חבירו לשאול בשלומו”, אסור ללכת להתעניין באנשים אחרים, לשאול שלום, ללכת לבקר אנשים, קודם שיתפלל תפילת שחרית.
כן, הכוונה היא לא לומר שלום. הכוונה, כמו שהוא אומר, הוא אומר הרי “משכים לפתחו”, אבל הוא אומר, הוא בא אליו, הוא בא… לא, אני זוכר ש… איך זה נקרא… רב אבא אמר, “אף להשכים לפתחו” בגמרא, “אף להשכים לפתחו”. קראתי שפעם בזמנים היה סדר כזה, היה אדם, למשל, הוא היה בא לשני, זה נקרא “פטרון” בגמרא, במדרש, כן, “ביתו של אדם משל פטרונו”. היה לו מישהו שהוא עובד עבורו או משהו כזה, היה סדר כזה שכל בוקר היה סדר כזה. רואים הרי בחז״ל, במקומות אחרים, ש״משכימין לפתחו של רבן גמליאל”, זוכר? בבוקר מוקדם היו באים אליו ואומרים, “בוקר טוב רבי, אני כאן, אמור לי מה אני צריך”, וכדומה. לא לעשות את זה לפני שחרית.
הפשט הוא, הקב״ה בא לפני זה. הוא באמת הרבי שלך, אבל הקב״ה בא לפני זה. אבל סתם לומר בוקר טוב לשני, לא על זה מדברים. להיפך, כתוב אפילו באמצע ברכות קריאת שמע, בסדר, מותר להקדים שלום. מקדים שלום למי שצריך, כן, בין הפרקים הוא מקדים שלום אפילו.
חילוק בין שחרית למוסף ומנחה
כן, אמור הלאה. כן, לא נטילת ידיים בדרך, קודם התפילה אחר כך לצאת. אבל מתי מותר לאכול? אבל טעימה ועשיית מלאכה מותר לטעום או לעשות מלאכה קודם מוסף וקודם מנחה. אבל רק לטעום משהו מותר, רק לטעום משהו, אבל אכילה, סעודה לא מתחילים סמוך למנחה.
כן, אבל זה יותר על שהוא ישכח, לא על הנושא של טעימה.
הלכה ה׳: איסורים סמוך למנחה גדולה
דובר 1:
במנחה הוא כבר התפלל שחרית. כאן רואים את החשיבות של שחרית — הוא כבר קיבל עול מלכות שמים עם התפילה. עכשיו זה נושא חדש. לפני מנחה זה נושא שהוא ימשך, הוא ישכח, לא אותו נושא של לפני שחרית.
אומר הרמב״ם:
כיון שהגיע זמן מנחה גדולה, לא יכנס למרחץ, אפילו להזיע, עד שיתפלל, שמא יתעלף ויבטל מן התפילה. ולא לאכול, אפילו אכילת עראי, שמא ימשך באכילה. ולא לדין, אפילו בגמר דין, שמא יתעורר שם פירכא וימשך. ולא ישב לפני הספר, שמא ישבר הזוג. ולא יכנס לבורסקי, שמא יראה הפסד במלאכתו ויתעסק בה וישכח מן התפילה.
ביאור: חילוק בין שחרית למנחה
כשהגיע זמן מנחה גדולה, אסור לעשות את הדברים שיקחו לו את הראש מהתפילה. לא על לקיחת הראש — הוא ישכח. שמא ימשך, הוא יימשך יותר מדי בזה ולא ילך להתפלל.
אז כך, לא יכנס למרחץ, הוא לא צריך להיכנס למרחץ אפילו להזיע — אפילו אם הוא לא מתרחץ, הוא עושה רק את החלק של הזעה — אסור לעשות עד שיתפלל. למה? שמא יתעלף, המרחץ מחליש, הוא יתחלש ויבטל מן התפילה.
ולא לאכול, אסור ללכת לאכול, אפילו אכילת עראי, שמא ימשך באכילה.
קושיא: אכילת עראי במנחה לעומת שחרית
הרמב״ם אומר הרי את כל זה סמוך למנחה גדולה. אבל כאן כתוב הרי “אבל טועם סמוך למנחה”, כלומר אפילו לא סעודה קטנה. סעודה הכוונה שיושבים לאכול, מותר לאכול, לא לצום. שוב, כאן כתוב אפילו אכילת עראי. לטעום מותר, אבל אכילת עראי אסור.
לפני שחרית אסור לאכול, לא רק אסור לעשות סעודה. הוא אומר, לפני שחרית אסור לטעום, אסור לאכול. לפני מנחה, לטעום מותר לאכול. אם אסור לשבת לסעודה, אפילו סעודה קטנה, הכוונה היא אכילת עראי. אכילת עראי הכוונה סעודה. כן. סעודה קטנה, כך אומר המפרש, בגמרא כתוב סעודה קטנה. אני לא חושב שיש סעודה קטנה ויש סעודה גדולה. אפילו סעודה קטנה אסור, שמא ימשך באכילה.
דין — לא תורה
והוא אומר, ולא ילמוד, אסור לדון בתורה, אפילו בגמר דין, אפילו כבר סיימו. למה? שמא יתעורר שם פירכא, אולי ברגע האחרון נכנסה סברא חדשה, פירכא, וזה הופך את הנוסח. אתה חושב באמת שאתה מסיים, אתה כבר בגמר דין, אבל עדיין יכול להיכנס סברא חדשה, וימשך, ולא יתבטל מן התפילה.
מדברים כאן לכאורה באופן שכאשר… אם אדם שקוע בלימוד, הרמב״ם אמר שדין הוא לא לימוד, לדין אין דין של תורה לגבי הדברים האלה. זה דין, באו עדים חדשים וכדומה, אבל זה לא מהעוסק בתורה, לא עוסקים, לא יכולים לצאת ללמוד, עוסקים בלברר את המציאות ולהכריע.
בורסקי
וכן לא ישב לפני הספר, אסור לשבת לפני הספר, אפילו להסתפר, אפילו תספורת פשוטה, עד שיתפלל, לפני התפילה. למה? שמא ישבר הזוג, כי חוששים שיישבר הזוג, זוג המספריים, המספריים לא רגע, יישבר, וזה יתמשך ויאחר את זמן מנחה.
אותו דבר, ולא יכנס לבורסקי, אסור ללכת למי שעושה עור, אני לא יודע מה, לעשות נעליים, סמוך למנחה עד שיתפלל, שמא יראה הפסד במלאכתו. אה, בורסקי הכוונה אדם שיש לו עסק, אסור ללכת לעסק שלו לבדוק את העורות שלו סמוך למנחה עד שיתפלל, שמא יראה הפסד במלאכתו, הוא יראה איזה הפסד שיכול לקרות, ויתעסק בה, הוא יהיה עסוק בזה, וישכח מן התפילה.
דבר שלוקח זמן, דבר שיכול להיות שצריך להיכנס, כן. כל דבר שיכול לקחת זמן וכדומה. כן.
הלכה ו׳: אם התחיל לא יפסיק — מאימתי חשיב התחלה
המשך הלכה ז: תפילת ערבית — אסור לאכול/לישון לפני מעריב
דובר 1:
זה היה לגבי מנחה, מתי מותר להתחיל לעשות מלאכות לפני מנחה.
יש את הגמרא לגבי מעריב. אפילו תפילת ערבית רשות, ואני הרי למדתי קודם שתפילה היא חובה, לא רשות.
אומר הוא, אם זה רשות, צריך להקל. והוא אומר כך, הרמב״ם אומר:
לא יאכל אדם ולא יעשה מלאכתו קודם שיתפלל תפילת ערבית.
שלא יבוא מהעבודה ויאמר כך, “אני חושש, כבר באתי, אני הולך עכשיו לאכול, אני הולך לישון קצת, ואחר כך אני אתפלל, אחר כך אתפלל”.
זה ממש הגיוני, כי הרמב״ם הרי אמר קודם שצריך לאכול משהו, להירגע לפני כן. האדם עושה את החשבון. אבל יש בעיה, כי שינה או אכילה הם דברים שנמשכים, שמא תאנסנו שינה. הוא נרדם היטב, הוא התכוון לישון רק שעה, אבל הוא נשאר ישן כל הלילה.
אלא מתפלל ערבית, אלא שיתפוס מעריב, שימהר, שיתפלל מעריב, ורק אחר כך לאכול, לשתות ולישון.
קושיא גדולה: מדוע יש איסור אם תפילת ערבית רשות?
דובר 1:
אז אני באמת לא מבין מה הפשט, כי אם תפילת ערבית רשות, מה איכפת שהוא שכח? הוא בכלל לא עבר על שום דבר.
הברייתא שאומרת זאת מדברת גם על קריאת שמע, וקריאת שמע היא חובה. ממילא, ודאי אסור להירדם לפני שקוראים קריאת שמע. אבל מה שהוא אומר על מעריב זה באמת קשה מאוד. מה הפשט? מדוע יהיה איסור אם תפילת ערבית רשות?
הגמרא אומרת אפילו שאותה ברייתא היא לפי מי שסובר שתפילת ערבית חובה. אבל הרמב״ם אומר שזו טעות, ולא בחלק הזה, אלא הוא סובר שתפילת ערבית רשות. אז אני לא מבין את השאלה. מה באמת הפשט?
הצעות
דובר 2:
אוקיי, הרמב״ם מדבר כאן לאדם שכן מקפיד. זה אמנם רשות, אבל אם אתה מקפיד על מעריב, עצה טובה, תעשה זאת מיד.
דובר 1:
אבל הברייתא כבר מדברת, “קיבלוה עליהם כחובה”. זה היה אחרי הברייתא, לא באותו זמן. לא ברור. אני לא יודע מה הפשט.
בוא נראה אולי הוא אומר פשט. ותפילת ערבית רשות.
דובר 2:
אומר לו, “זה לא הגיוני”, זה לא הגיוני לי. אני רוצה להגיד לך, אני לומד עכשיו על זמן קריאת שמע, זה לא ברור לי, אני לא מבין. אוקיי, אני לא מבין את התורה אז אני רוצה להגיד לך.
דובר 1:
ועוד דבר, יש לו פשט טוב יותר מדוע אפילו משהו שהוא רשות? אני לא מבין למה. לא, בוא נפתח.
הלכה ז (המשך): חילוק בין שחרית למנחה — דבר המצוי
דובר 1:
ומותר להסתפר ולהיכנס למרחץ סמוך לשחרית, מפני שלא גזרו אלא סמוך למנחה, שהוא דבר המצוי, שרוב בני אדם עושין כן. אבל בשחר דבר שאינו מצוי, ולא גזרו בו.
אבל מה אתה רוצה ממני? כלומר, מה שלמדנו שאסור לעשות תספורת ולהיכנס למרחץ לפני מנחה, אפשר לפני שחרית.
הפשט הוא לא יאכל אדם סמוך למנחה גדולה שמא ימשך, אבל סמוך למנחה קטנה אוכל. כי אז זה הזמן הרגיל שאנשים מסתפרים, שרוב בני אדם עושין כן.
אבל שחרית יש כבר עניין, כי אחד מני אלף לא גזרו רבנן. שאם אחד בדיוק הולך, אז כך, אם על כל אחד שהולך למרחץ לפני מנחה, כמה אנשים ישכחו, ובדיוק אדם אחד הולך למרחץ לפני שחרית, לא תשכח שחרית. זה הפשט לכאורה, נכון?
הלכה ח: תורתו אומנותו — הפסקה מלימוד לתפילה
דובר 1:
עכשיו נראה, כשאדם נמצא באמצע לימוד, האם הוא צריך להפסיק לתפילה.
השאלה היא, משום תלמוד תורה גדול מתפילה, פוסק האם הוא צריך להפסיק את הלימוד ומתפלל.
אבל אם היתה תורתו אומנותו, שאין אומנותו תורה ואינו עושה מלאכה כלל, היה עוסק בתורה ובשעת תפילה, אינו פוסק, שמצות תלמוד תורה גדולה ממצות תפילה.
אז הרמב״ם, כך אומרת הגמרא, המשנה, בוא רק נחזור על הלכה חשובה, למרות שלא נוהגים כך.
משנה שבת: מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפילה
במשנה כתוב, מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפילה. כן? כי חברים העוסקים בתורה מפסיקים לקריאת שמע ולא לתפילה.
אומרת הגמרא, אמר רבי יוחנן, זה דווקא כמו רבי שמעון בן יוחאי וחבריו, שתורתן אומנותן. אבל כגון אנו, מפסיקין לקריאת שמע ולתפילה. כן? כך אומרת הגמרא.
ביאור הרמב״ם: מה משמעות “תורתו אומנותו”
הרמב״ם מסביר, מה הכוונה רבי שמעון בן יוחאי וחבריו? מה זה? לא פשוט רבי שמעון בן יוחאי וחבריו שהיו במדרגה גבוהה, שזה חלק. העניין הוא, שלא הייתה להם עבודה. הייתה להם השיטה, הם סברו שלא צריך לעבוד, נכון?
אז כמו מי שלא יכול להכניס עבודה אחרת, וממילא אומר גם הרמ״א, בשעת שעוסק בו, שאם יש אדם שתורתו אומנותו, שאין לו עבודה אחרת, בכל זאת יש לו גם זמנים שהוא צריך לטייל או שהוא צריך לעשות דברים אחרים. אני לא מתכוון שהוא לומד כל שנייה, שהוא צריך ללמוד כל שנייה. מה שהוא צריך לומר זה
הלכה ח (המשך): תורתו אומנותו – פטור מתפילה
ממילא, כשעכשיו הוא נמצא באמצע אומנותו, הוא פטור מתפילה. בעל אומנות אינו פטור מתפילה. בעל אומנות שאומנותו תורה, כי מצוות תלמוד תורה גדולה ממצוות תפילה.
אבל לפי הרמב״ם יצא שפועל, אברך כולל שתורתו אומנותו, כי אין לו מלאכה אחרת כלל, בוודאי אין כאן ההלכה שבאמצע לימוד הוא לא צריך להפסיק להתפלל.
יכול להיות שבגלל זה בליקוטי שיחות צריך כל יום אריכות קדושה כשלא עושים מנחה כראוי. יכול להיות שבעצם הוא פטור. אם הוא מחמיר לעצמו חומרא או קולא, אני לא יודע.
בשחרית אין בעיה, כי בשחרית הוא לא התחיל את הלימוד. לפני סדר הלימוד הוא מחויב להתפלל. הרמב״ם אומר רק, באמצע הסדר מגיע מנחה, וזה נוגע בעיקר במנחה, כי מעריב נשארים בבית בכל מקרה.
במנחה, באמצע הלימוד מגיע שצריך להתפלל מנחה. מי שתורתו אומנותו, כל אחד לפי הפשט הוא לא צריך לפסוק, כי תלמוד תורה גדול ממצוות תפילה.
מה החילוק אם הוא תורתו אומנותו? פשוט, אתה ממילא מפסיק לעבודה שלך, וכשאתה עובד אתה יכול להפסיק להתפלל מנחה. בלימוד לא. זו המילה.
דובר 2: כן? נכון?
דובר 1: כן. טוב מאוד.
הלכה: עוסק בצרכי ציבור
אומר הרמב״ם, “אבל העוסק בצרכי רבים כעוסק בדברי תורה דמי”. כתוב שהמנהג היום שכן מפסיקים, אבל זה לא כל כך פשוט. אני מתכוון שכבר. כן.
עוסק בצרכי ציבור הוא כעוסק בדברי תורה, והוא פטור מתפילה. אה, חשוב מאוד. למדנו שמקריאת שמע הוא פטור. מקריאת שמע הוא לא פטור, לומדי התורה. אבל עוסק בצרכי ציבור פטור הן מקריאת שמע והן מתפילה. לא יפסיק, אלא יקום ויקרא ויגמור מלאכתו. כמו שלמדנו בקריאת שמע. כן. טוב מאוד.
הלכה: הפסקה באמצע תפילה
אומר הרמב״ם, מפסיקים באמצע תפילה לצורך גדול או מפחד. כך, מי שהיה עוסק בתפילה, אומר הרמב״ם, המתפלל אינו מפסיק תפילתו, אסור להפסיק באמצע תפילה, אלא מפני סכנת נפשות, רק אם יש סכנת נפשות. טוב מאוד.
אפילו מלך ישראל שואל בשלומו, באמצע תפילה, לא ישיבנו, לא יענה לו, כי עכשיו מתפללים. טוב מאוד. אפילו מלך גוי, לא יענה לו. והמלך לא יבין, והמלך גם למד רמב״ם, הוא יודע שאתה נמצא באמצע תפילה ואין לך פחד מהמלכות.
דיון: מדוע בקריאת שמע מותר להפסיק מפני היראה?
דובר 2: אבל… בקריאת שמע כן, על סתם יראת כבוד. אני צריך להבין בדיוק למה.
דובר 1: כי בקריאת שמע הדין הוא שבין הפרקים, בין… בין… בין הפרקים, מפני היראה, לא מתכוונים ליראת גניבה, מה שכתוב מפני היראה מתכוון לומר אדם שצריך לכבדו, צריך לפחד ממנו. אבל בקריאת שמע במיוחד יפסיק, לא סתם כך.
דובר 2: אה, כי זה לא ברכה לבטלה.
דובר 1: אה, כי תפילה היא משהו שעושים בדרך כלל, הרי דבוק, וזה מאוד ברור. קריאת שמע היא משהו שבדיוק באותו זמן צריך לקרוא קריאת שמע.
דובר 2: לא, לא, לא, זו הסיבה שמפני היראה מותר להפסיק, כי זה פחות חמור. תפילה היא פחות… קריאת שמע, ברכות קריאת שמע פחות חמורות מתפילה. שאפילו למלך זה דבר רציני, הוא לא יכול להפסיק. למלך גוי מותר, כי שם יש כבר קצת סכנה, שמא יהרגנו. טוב מאוד.
הלכה: מלך גוי או אנס בא כנגדו
היה עומד בתפילה וראה מלך גוי או אנס בא כנגדו, שבמקום להפסיק באמצע, יקצר. יקצר פירושו שיאמר כל תפילה מהר, או שיכול לומר הביננו, או אפילו בכל ברכה ישמיט כמה מילים מכל ברכה עד שיגיע מהר לסוף.
ואם אינו יכול, אם הוא לא יכול, אין לו מספיק זמן, או שהוא לא יודע איך לקצר, יפסיק, יפסיק באמצע. יפסיק, כן, כי פיקוח נפש.
הלכה: נחש או סכנה באמצע תפילה
אותו דבר, וכן אם ראה נחש בא כנגדו, אז אם הגיע אליו, הם מגיעים ממש קרוב אליו, והוא דרכו, והם מסוכנים במקום שהוא נמצא, יכולים להרגו, ופשוט שהוא יפסיק מהר וינסה לברוח.
כשמכניסים את הדרך לנחש, אז אם הם לא יכולים להרוג במקום אחד, הוא לא צריך להפסיק. נחש הוא כנראה לא דווקא, אם הם המון והם הולכים לעשות ייסורים גדולים, פשוט שהוא צריך להפסיק.
דיון: נחש ולא עקרב
העניין הוא, המשנה אומרת לשון כזו, “אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק”. אומרת הגמרא, זה רק במקום שאין סכנה. הגמרא לא אומרת את הלשון, הגמרא אומרת “נחש ולא עקרב”.
הרמב״ם הבין שזה לא מתכוון דווקא נחש או עקרב. הגמרא מדברת באופן שעקרב הוא בדרך כלל… העניין הוא, נחש, זה תלוי איזה נחש. אנחנו לא רגילים לנחשים, ובכלל, אולי נבהל, אבל הרבה נחשים, הוא פשוט הולך והולך. הוא לא סכנה. תן, תן להתפלל הלאה.
אבל אם זה הדרך שהנחש הוא נחש, ודאי הוא צריך להפסיק. זה לא דברים שצריכים מסירות נפש, לא שלוש חמורות, כן? דברים פשוטים. כן.
הלכה: נשים, עבדים, קטנים – חיוב תפילה
אומר הרמב״ם הלאה, מי פטור מתפילה ומי חייב? אומר הרמב״ם, “נשים ועבדים וקטנים חייבין בתפילה”. למה? כי עצם התפילה היא לכאורה לא דבר התלוי בזמן. טוב מאוד, כי זו תפילת רחמים, ונשים צריכות גם רחמים, הן צריכות גם אבא שיעזור להן.
“וכל איש שפטור מקריאת שמע, פטור מן התפילה”. כמו החתן שלמדנו, העוסק במצווה, זה כלל חומר שהוא פטור מתפילה. ובכל זאת יש חילוק אחד.
חילוק: נשים חייבות בתפילה אבל פטורות מקריאת שמע
כל ההלכות, כל ההלכות שלמדנו בהלכות קריאת שמע פרק ג׳ ו-ד׳, אני לא זוכר איפה היה כתוב מי שפטור מקריאת שמע פטור גם מתפילה, כי תפילה היא חומר קטן יותר. חוץ מנשים, שלגביהן זה הפוך. נשים חייבות בתפילה אבל פטורות מקריאת שמע.
דיון: האם נשים חייבות בכל הלכות תפילה דרבנן?
כבר שאלנו את החקירה האם זה אומר שהן חייבות ממש בכל הלכות תפילה דרבנן, או שזה רק מדאורייתא, עצם התפילה. לא ברור.
דובר 2: מה היה כאן שאמרו שאולי זה רק דרבנן? והרמב״ם נשמע שהן חייבות בתפילה בפשטות. אני לא מבין כאן את החילוק.
דובר 1: אבל יש כן קולא אחת שיש בתפילה יותר מקריאת שמע, נכון? כלומר, מלווין את המת, אפילו לא מי שהמת מוטל עליו. קודם בקריאת שמע למדנו שהמלווה את המת, רק מי שהמת צריך אותם פטור. אבל לגבי תפילה, כל מי שיוצא לכבוד לכבד מת, ללוות, אפילו אם לא צריכים אותו למת, פטורים מתפילה. טוב מאוד. אז… טוב מאוד. זו ההלכה.
דיון: האם נשים חייבות בתפילה דרבנן?
הוא מביא כאן באמת, יש, הרמב״ם עוד הסביר בפרק א׳ שמאחר שחיוב מן התורה אינו זמן גרמא, בגלל זה נשים חייבות, משמע מזה שבאמת לא חייבות בדרבנן, רק בדאורייתא.
אבל רש״י ואחרים טענו שיכול להיות שהכלל שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא הוא רק כלל על דאורייתא, מצוות דרבנן אפילו שהזמן גרמא יכולות להיות חייבות, לפי זה הן צריכות להיות חייבות בתפילה כראוי.
המנהג: נשים לא מתפללות
אבל המנהג, המנהג הוא כמו שהמגן אברהם כבר אמר שהמנהג הוא שהן פטורות, שהן לא נוהגות להתפלל. אף על פי שהמשנה ברורה למשל פוסק שהן חייבות, הוא מביא שבנו של החפץ חיים כותב שאמו כמעט לא התפללה, זה המנהג אפילו המנהג של החפץ חיים עצמו.