במדבר יד - מרגלים חלק ב

במדבר פרק ט״ו: מנחות, נסכים וחלה

הקדמה: מבנה המצוות בספר במדבר

היום אנחנו קוראים במדבר פרק ט״ו. הפרק הזה חוזר להיות פרק של מצוות, כפי שדיברתי בהקדמה לכל הספר הזה. יש כמה קבוצות, מבחרים של מצוות בספר הזה, שקשה לראות את הקשר ביניהן לבין הנרטיב או המבנה הכרונולוגי של הספר. וכפי שאמרתי שם, זה נכון במיוחד לגבי החלק השני של הספר, נכון? החלק הראשון, לפחות חלק גדול מהמצוות בחלק הראשון, אפשר קצת לעצום עיניים ולראות איך הן מתחברות לכרונולוגיה, למבנה. בחלק השלישי גם יש כמה מצוות שאפשר להתאים.

בחלק האמצעי, שהוא חלק נסיונות המדבר, סיפור המדבר וכל הבעיות שהיו בו, קשה מאוד לראות איך יש משהו שמתחבר למבנה הנרטיבי. יש כמובן מדרשים, רעיונות שונים נוספים לחיבור ביניהם, אבל אף אחד מהם לא ממש ברור או משכנע בקריאה הפשוטה.

אז אנחנו פשוט נתייחס לזה כחלקים של הלכות, ספציפית הלכות שקשורות לקרבנות, שכפי שהרמב״ן אומר, תמיד נתפסות כמעין נספח לספר ויקרא, לתורת כהנים, ובמדבר הוא המשך של זה. ואז כמה דברים נוספים, שאולי בפרק הזה יש עוד דבר אחד שלא מתחבר לזה, אבל נדון בו בעוד רגע כשנגיע לסוף הפרק.

מצוות המנחות והנסכים

כלל חדש ואוניברסלי לכל הקרבנות

אז המצווה הראשונה בפרק הזה, או באמת המצווה הראשונה בקבוצת המצוות הזו, היא מצוות המנחות והנסכים שבאים יחד עם כל קרבן.

דיברנו בספר ויקרא בהרחבה, ובתחילתו, וגם במקומות אחרים, בסופו, על קרבנות המועדים וכדומה. דיברנו — ולא על הקרבנות עצמם עדיין, אלא שיש קרבנות וכו׳ — כבר בפרשת תצוה היה לנו הרעיון של קרבן תמיד. דיברנו על קרבנות שונים והלכות שונות של הקרבנות, הלכות רבות.

עכשיו אנחנו מוסיפים חלק חדש לגמרי, סדרה חדשה לגמרי, לקרבנות האלה, וזה בעצם מאוד מעניין שזה מופרד. מאוחר יותר כשנגיע לפרשת פינחס, שמתארת את קרבנות המועדים, נראה שזה כבר משולב בתוכם. אז קרבנות פרשת פינחס כבר כוללים את המנחות והנסכים שלהם ביחד.

זה נכון גם שלקרבן התמיד בפרשת תצוה כבר היה את זה במובן מסוים, במובן מסוים אולי למועדים היה את זה, למרות שזה לא נקרא מנחה. כלומר, לכמה קרבנות יש משהו דומה לזה, אולי הלחם של תודה אפשר לראות אותו כמעין מנחה שקשורה אליו. אבל באופן כללי, הכלל הכללי הזה שלכל קרבן יש נסכים ומנחה שבאים איתו ביחד — זה לא משהו שלמדנו קודם, זה דבר חדש, וזה באמת נספח לכל קרבן בעולם, או כפי שנאמר כאן, לכל קרבן בעולם צריך להיות את זה, ומעולם לא למדנו את זה, זו סדרה חדשה לגמרי.

זו אחת החידות של התורה, שבהן מאפיינים מבניים מסוימים של מצוות מסוימות לא מופיעים באותו מקום. צריך ללמוד הרבה מקומות שונים, צריך לקרוא תחומים שונים כדי לקבל את התמונה המלאה של מצווה אחת, איך לעשות אותה.

המסגרת של “כי תבואו”: חיבור לארץ ישראל

אז בכל מקרה, זו המצווה, והיא ממוסגרת גם בצורה מאוד מעניינת, וזה משהו שמחבר אותה עם החלק השני, או באמת החלק השלישי של הספר, שמביא אותנו לארץ ישראל, כי זו המצווה שמתחילה כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם.

כבר דיברנו בפרשת אמור, איך בספר דברים למשל, מצוות רבות מאוד ממוסגרות כ״כי תבואו ארץ”, כשתבואו לארץ ישראל תהיה לכם מצווה זו וזו. אבל אין לנו הרבה מצוות כאלה מוקדם יותר בתורה. כן הייתה לנו אחת, מצוות העומר, אולי היו אחרות שאני שוכח עכשיו, אבל זו בוודאות הראשונה בספר הזה שממוסגרת כך, וזה מראה לנו שאלו מצוות שבמובן מסוים ניתנות מאוחר יותר, או כבר מתייחסות למצב הזה.

למה המצוות האלה ספציפיות לארץ

יש כאלה שאומרים לכן, שאלו מצוות שלא עושים במדבר, אלו מצוות שניתנות רק למצב הזה כשיהיו בארץ ישראל בארצם, למרות שקשה להבין למה. מצוות מסוימות, זה ברור — מצוות העומר, צריך שיהיה פרי האדמה כדי שתוכל לעשות אותה. אבל מצווה כמו נסכים או מנחות, לא לגמרי ברור למה הן קשורות, למרות שזה די ברור שאפשר לחבר את זה באותו אופן, נכון? נראה שאלה פשוט חלק מקרבנות, אז למה הן יהיו קשורות?

אבל התשובה היא שאלה החלקים של הקרבנות, קרבנות של בעלי חיים, שאפשר להקריב גם כשאתה נוודד. לאנשים במדבר היו בעלי חיים, היו להם צאן ובקר וכדומה, אבל לא היה להם תבואה משלהם ולא היה להם לחם משלהם, נכון? היה להם מן, לא היה להם יין משלהם, לפעמים היה להם מים, אבל לא היו להם כרמים משלהם.

כשיבואו לארץ ישראל, תהיה לכם תבואה משלכם, יהיה לכם לחם משלכם, יהיה לכם יין משלכם, אז תביאו קרבנות גם מזה. אז זה לדעתי האופן שבו זה מתחבר לארץ ישראל.

כמובן, חלק מהתיאורים של המדבר גם, כמובן, מדברים על הלחם שלהם, נכון, כמו שדיברנו על המילואים, שלמדנו בפרשת השבוע השבוע, תצוה, מדבר על כך שהיה להם לחם ומצה וכדומה, אבל אולי זה היה דבר מיוחד, אולי זה גם היה עשוי ממן, אני לא יודע, אבל זה ספציפי לארץ ישראל בגלל זה.

פרטי הקרבנות

אז זה מה שנאמר: כשתבואו לארץ ישראל, תשבו, תשבו בצורה קבועה, ביישוב, ותעשו אשה לה׳, תעשו קרבן, לא משנה איזה סוג קרבן. זכרו שיש שני סוגי קרבנות, עולה וזבח, בין עולה, שכוללת חטאת וכדומה, בין זבח, שהוא בתורה שלמים וכדומה. בין נדר ונדבה — שוב, נדר ונדבה אצל חז״ל יש להם משמעות ספציפית; בתורה, לא ממש ברור שזה פשט פשוט. נדר פירושו שהבטחת בצרה, שאם ה׳ יציל אותך מזה או משהו כזה, תביא קרבן. נדבה זה שאתה סתם רוצה להביא קרבן. או המועדים, שדיברנו עליהם, למועדים יש קרבנות קבועים, או אולי אפילו קרבן התמיד, שבאמת יש לו את זה.

אז כשאתה רוצה לעשות את זה, לא משנה איזה סוג בעל חיים, מן הבקר, מהעדר, מפרות וכדומה, או מן הצאן, לא משנה, תביא גם, ביחד עם זה, מנחה. מה תהיה המנחה הזו? עשרון סולת — עשרון הוא גם השיעור של העומר, שזה הקשר — וגם ביחד עם רְבִיעִת הַהִין שָׁמֶן, אז זה מספר אחד. תביא סולת, תביא קמח, תעשה מהקמח הזה מנחה, עשירית האיפה, תביא רביעית ההין שמן, ורביעית ההין יין. אז אלה שלושת הדברים. שלושת התוצרים העיקריים של הארץ, תביא ביחד עם כל קרבן.

הסולם המדורג

אז זה יהיה, אם אתה מביא כבש, אם אתה מביא כבש. אם אתה מביא איל, אם אתה מביא איל, שהוא כבש גדול יותר, קרבן גדול יותר, אז תביא מנחה גדולה יותר. תביא שני עשרונים מהסולת, שליש ההין, אז הסולת מוכפלת, שני עשרונים במקום אחד, אבל השמן והיין לא מוכפלים, הם עולים מרביעית לשליש ההין, גם השמן וגם היין.

אם אתה מביא בן בקר, אם אתה מביא פרה, או שור, אז תביא, לא משנה אם זו עולה או זבח, תביא אז, או שזה נדר או שלמים, לא משנה איזה סוג, אז תביא שלושה עשרונים, אז שוב, לא מוכפל, מתווסף עשרון שלם אחד, וחצי ההין, חצי ההין שמן וחצי ההין יין.

זה יהיה הכלל לשור אחד, לאיל אחד, לשה אחד, לא משנה איזה סוג שה — יש שני סוגים, כבשים ועיזים — ואז, כפי שהפשט מסביר, אם אתה מביא שניים, אז תביא לפי המספר, או אם אתה מביא שני שוורים, אז צריך להביא כפליים, וכן הלאה.

חוק שווה לאזרח ולגר

וזה יהיה חוק, גם לאזרח, גם לגר, כל מי שגר אתכם יהיה לו אותו חוק. זה גם משהו שמודגש כבר בפשט הפשוט כאן, אולי זה משהו שמתווסף כאן, כיוון שהולכים להיות, אתם יודעים, כשאתה במדבר, אין לך באמת גר, אתה לא גר כאן בצורה מיושבת, אתה לא גר בשום מקום. כשיהיה להם מדינה משלהם, מקום משלהם, אז יהיו אזרחים, אנשים שגרים שם, שקבועים שם, שהם חלק מזה, ואז יהיו גרים, אז צריך לומר שאותו חוק יהיה לגר.

וזה חוזר שלוש פעמים שאותו חוק יהיה לגר. אולי יש כמה תוספות בכל אחת משלוש הפעמים, אבל אני לא נכנס לזה עכשיו. בעיקרון נאמר שזה אותו דבר לאזרח ולגר, אז אחד בנפרד, ואז נאמר, ביחד, יהיה לכם חוק אחד, כלל אחד, גם לכם, אבל לגר, לעולם, לכל הדורות, יהיה אותו חוק.

בסדר, אז זה חוק אחד, שוב. אז אנחנו כן מבינים עכשיו את הקשר לכרונולוגיה, למרות שזה לא שייך בין — זה לא כאילו משהו שקורה בין סיפור המרגלים לסיפור קורח, שיהיה הבא, או אולי המקושש, אבל בפרק הבא יש לנו את סיפור קורח. אבל זה כן מתחבר מאוד לרעיון הזה שאנחנו מתקרבים לחלק השלישי של הספר, באמת, וכמובן, המרגלים אמרו שזה ייקח ארבעים שנה, אבל בכל מקרה, הכרונולוגיה ממשיכה קדימה, וסוף הספר יביא אותנו בצורה ברורה מאוד עד למפתן ארץ ישראל, אז זה מקדם אותנו לשם.

מצוות חלה

ובאותו אופן, בקשר לזה, יש לנו מצווה נוספת, שהיא מצוות חלה. אז מצוות חלה היא, תביאו תרומה, תביאו חלק, תפרישו חלק מ-, בדיוק כמו שהיה לנו עכשיו, אתה מביא מנחה, מהאדמה, מהקמח של ארצכם, בכל פעם שאתה עושה חלה, לא רק כשאתה מביא קרבן, בכל פעם שאתה אופה לחם או משהו, כשאתה אוכל מלחם הארץ, מה תביא?

הראשית, ההתחלה, עכשיו ההתחלה הזו יכולה להתפרש בהרבה דרכים. אמרתי בכל פעם שאתה מביא לחם, אולי הכוונה ללחם הראשון של העונה, כמו שהיה לנו משהו דומה שהוא קרבן העומר, שהוא בעצם הלחם הראשון או הקציר הראשון של העונה, או שחז״ל פירשו את זה לפחות כראשית של כל פעם שאתה אופה לחם, תיתן תרומה, תפריש חלק, בדיוק כמו תרומות גורן. אז אנחנו כבר יודעים שיש תרומות גורן שנותנים מהתבואה הראשונה, וזה עדיין תבואה. עכשיו כשאתה אופה, זה שלב נוסף, ואתה נותן שוב את הראשית מזה, ואתה נותן את זה לה׳. מאוחר יותר נגלה שה׳ הזה פירושו שזה הולך לכהן, וזה לא נאמר כאן, זה נאמר מאוחר יותר, אחרי פרשת קורח.

זו מצוות חלה. עכשיו יש עוד מצווה אחת, והמצווה הזו גם במובן מסוים—

בכל פעם שאתה עושה חלה, לא רק כשאתה מביא קרבן, בכל פעם שאתה אופה לחם או משהו, כשאתה אוכל מלחם הארץ, נכון? וַאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ, אתה מביא תרומה, תביא את הראשית, הראשית.

עכשיו, הראשית הזו יכולה להתפרש בהרבה דרכים. אמרתי, בכל פעם שאתה מביא לחם, אולי הכוונה ללחם הראשון של העונה, כמו שהיה לנו משהו דומה, שהוא קרבן העומר, שהוא בעצם הלחם הראשון או הקציר הראשון של העונה. או שחז״ל פירשו את זה לפחות כראשית של כל פעם שאתה אופה לחם. תיתן תרומה, תפריש חלק, בדיוק כמו תרומות גורן, אז אנחנו כבר יודעים שיש תרומות גורן שנותנים מהתבואה הראשונה, וזה עדיין תבואה. עכשיו, כשאתה אופה, זה שלב נוסף, ואתה נותן שוב את הראשית מזה, ואתה נותן את זה לה׳.

מאוחר יותר, נגלה שה׳ הזה פירושו שזה הולך לכהן, וזה לא נאמר כאן, זה נאמר מאוחר יותר, אחרי פרשת קורח. זו מצוות חלה.

הלכות קרבנות לחטא בשוגג

עכשיו, יש עוד מצווה אחת, והמצווה הזו גם, במובן מסוים, כבר נאמרה בפרשת נשא, היה לנו משהו מאוד דומה, אבל שוב, דבר אחד שמתווסף כאן בצורה ברורה מאוד הוא המושג הזה של הגר, הגר שאותו חוק חל עליו, וזה סיפור הקרבנות שבא. גם היה לנו את זה כבר בפרשת נשא, וגם היה לנו כבר בפרשת ויקרא, משהו דומה, ולהבין אם יש סתירות, אם הם אומרים את אותו דבר, זו עבודה בפני עצמה, אבל אנחנו פשוט נקרא מה שנאמר כאן, שזה שיש קרבן, שוב, יש עוד הלכות קרבנות, אבל אלו קרבנות שבאים אם עשית בשוגג.

הבנת המושג שוגג

אני לא חושב שצריך לפרש את זה לגמרי כמשהו בטעות, אלא כמעין, לא, משהו שנבדל מ-, ברצון מלא, בבחירה מלאה, משהו שלא בבחירה, לא בכוונה, באופן לא מכוון, עשה במצווה.

ואז נאמר, וזה מתחיל כך: אם בטעות, או אם אתה בשוגג, לא עשית מצווה שה׳ ציווה אתכם, לא עשית מצווה מהיום הראשון שה׳ התחיל לצוות מצוות ועד היום הזה, ככה אני קורא את הקטע הראשון הזה.

כשכל הציבור חוטא

אז ככה, זה תלוי, מי עשה את העבירה הזו? אני אומר עבירה, והתורה לא אומרת מצווה, היא לא אומרת עבירה, אין לה את המושג הזה, היא אומרת לא תעשו אחת מהמצוות שה׳ אמר שתעשו, או שעשיתם משהו שהוא אמר שלא תעשו, אנחנו מניחים שזה אותו דבר.

אז זה ככה: אם כל הציבור עשה את הטעות, עדה, עדה פירושה, יש לנו את העדה הרבה פעמים כאן, עדה היא הקהילה, העם, הזקנים בצד, אז תביאו פר, תביאו שור שלם, ועם המנחה והנסך שלו, כפי שזה עתה למדנו, ושעיר, שני בעלי חיים, שור ושעיר, תצטרכו להביא לחטאת, והכהן יכפר על זה, ואז יסלח להם, כי זה היה בשוגג, והם עשו את חובתם להביא קרבן, והתורה כאילו נותנת את חלקו של ה׳ בסיפור, ונסלח להם, לעם, לקהל, לעדה, ולגר, כי עשו את זה בשוגג.

זה כשכל הציבור חטא.

כשיחיד חוטא

מה אם אדם אחד חטא, נפש אחת, זה לא חייב להיות נפש אחת, יחיד שעשה את זה, אז הוא לא מביא פר ושעיר, זה קרבן גדול מאוד, נכון, לקבוצה גדולה של אנשים, ואותו דבר, הכהן יכפר עליו, וזה אותו דבר, אותו דין לאזרח או לגר, אותו דין.

ביד רמה — חטא מכוון ומורד

עכשיו, כל זה היה אם עשית משהו בשוגג, בלא כוונה, או בלא ידיעה, משמעויות שונות של המילה בשוגג. מה אם עושים את זה בכוונה?

המונח ביד רמה

וכאן אין לנו את המילה מזיד, מזיד זו לשון חז״ל. פרשת בשלח, ובני ישראל יוצאים ממצרים ביד רמה — אז מאוד מעניין, נראה שיש כאן קשר, החירות שלנו היא שיצאנו ממצרים ביד רמה, אבל זה לא נותן לנו את החופש ללכת נגד המצוות ביד רמה.

מגדף — חילול שם ה׳

עכשיו, גם כן, לא משנה אם הוא גר או אזרח, זה את ה׳ הוא מגדף, הוא מגדף את הקב״ה. אז אנחנו זוכרים, כבר היה לנו סיפור בפרשת אמור, על מישהו שמגדף את ה׳. מגדף את ה׳ זה דבר כללי יותר, שם היה ספציפית מישהו שאנחנו אומרים מברך, או עושה את ההפך מברכה לה׳, והסברנו את זה שם.

אבל כאן אנחנו רואים שבכל פעם שמישהו עובר עבירה בצורה בוטה מאוד, לא שזה בשוגג, או בלא ידיעה, או בדרך אחרת, היה לו יצר חזק ולכן לא יכול היה להתגבר על עצמו, שזה גם יכול להיחשב כסוג של שוגג, אתם רואים את הקפיצה כאן משוגג וכל מה שביניהם, יכול להיות ששוגג כולל את כל זה. כמובן, ההלכה תעשה יותר קטגוריות ביניהם, אבל בתורה כאן, יש רק שתי הקטגוריות האלה.

הפורק עול — מי שפורק מעליו את העול

אבל מישהו שהוא לגמרי ביד רמה, ביד רמה זו ההגדרה לזה, מישהו שאומר, החוק הזה לא קיים בשבילי, אז, אין קרבן לזה, הקרבן לא יקרה, וכמובן כבר היה לנו דין כרת במצוות ספציפיות רבות עד עכשיו, עכשיו אנחנו רואים שבמובן מסוים, כרת הוא עונש על גידוף, מישהו שהוא מה שאנחנו קוראים פורק עול, מישהו שאומר, לא אכפת לי, לא רק שלא הייתה לו יראה, ואז יש קרבן, יש פתרונות שונים לזה, מישהו שהוא לא ביד רמה, בדרך של עצמאות גדולה, הוא מכריז עצמאות מהתורה, אז, לא יהיה לו קרבן, אלא הוא ייכרת.

ההסבר לכרת

זה מה שכתוב, אל תשאלו ייכרת ממה, ייכרת, ויש הסבר, בדיוק כמו שיש הסבר למה אנשים שחטאו בשוגג יכולים לקבל כפרה על ידי הקרבן, וכן הלאה, וכאן יש הסבר למה האדם הזה לא יכול לקבל כפרה על ידי קרבן, כי הוא ביזה, הוא העליב את דבר ה׳, הוא הרס, הוא עבר על מצוותו, לכן ייכרת, עוונו בו.

חטא שנמצא על מישהו זה כמו לומר שהוא עדיין אשם, מלבד כשאנחנו אומרים חטא שנלקח, אז אנחנו אומרים, מישהו שמכפר על מישהו, יורם ממנו נטל החטא, פשוט אומר שהחטא שלך עדיין בך, ולכן אין לך פתרון, אין שום תשובה בפרשה הזו לשוגג, למזיד, למי שעושה ביד רמה, זו נקודה חשובה, זה על קרבנות, ואין קרבן שפותר את זה.

סיפור המקושש עצים — איסוף עצים בשבת

טוב, עכשיו יש לנו עוד, אתם רואים כאן חזרתי לסיפור המדבר, אולי באמת צריך לחשוב על זה כחלק מהדין, זה סיפור עם דין, חלק מהדינים כאן ניתנים בהקשר של סיפור, בהקשר של שאלה שלא ידעו מה לעשות, וקיבלו את התשובה, והתשובה הזו הופכת לדין, דין קבוע, למרות שלא כתוב כאן לגמרי שזה דין קבוע, זה מוצג רק כסיפור, אבל אני חושב שצריך להבין שזה דין קבוע.

מציאת העבריין

אז מה שקורה הוא, יש סיפור, לכן הסיפור כאן, כי זה שייך לסיפורי המדבר, ומצאו מישהו מקושש עצים, אוסף עצים, בשבת.

כמובן, לא היה לנו עד עכשיו, וגם לא עכשיו, הגדרה של מה בדיוק זה אומר לעשות מלאכה בשבת, איזה סוג של עבודה, מה נחשב מלאכה בשבת, והתורה רק אמרה הרבה פעמים, וריאציות רבות איך צריך לנוח בשבת, אתה וכל השאר, מעולם לא הייתה הסבר, נראה שזה מובן מאליו, מי שמצא אותו, מקושש עצים, מה שלא תתרגמו בדיוק את המילה עצים, ברור שלא נח בשבת, זו לא שאלה, זו מעולם לא הייתה השאלה שהייתה להם.

כמובן, המפרשים, החכמים, חולקים איזו מלאכה זו, אבל בתורה אנחנו לא רואים את הדיון הזה, ברור שזה לא.

השאלה: מה העונש?

עכשיו, הם פשוט לא יודעים מה לעשות, מה שהם לא יודעים זה משהו אחר, הם מוצאים אותו, מביאים אותו אל העדה, במילים אחרות, הם מחליטים את הדינים שקובעים את ההתנהגות לכולם, והם כאילו שואלים אותו, טוב, מה עושים? מצאנו מישהו שעובר על דין השבת, מה עושים?

זה כמובן מתחבר למה שבאנו ממנו, שמישהו שעובר על דין, אבל עד עכשיו לא באמת היה לנו עונש, היו לנו הרבה דברים, כמה דברים שהיה בהם כרת, עונשים אחרים היו לנו, אבל כאן הם לא ידעו מה העונש, לכן שמו אותו במשמר, במקום שמור, מה שאנחנו קוראים כלא, או בית מעצר, מקום שבו מחכים למה שיקרה לך, כי לא נאמר, לא הובהר להם מה לעשות.

תשובת ה׳: מיתה בסקילה

ואין לנו את הביניים, אצל האנשים מפסח שני, היה לנו את הביניים שמשה הולך לה׳ ואומר להם, כאן זה לא היה כמו שאלה, זה לא היה כמו מישהו ששואל, סתם העם מצא את זה, והוא אומר להם מה לעשות, הוא אומר להם שצריך להמית אותו, וגם בדרך ספציפית, צריך לסקול אותו באבנים, כולם, כל העדה, שוב, כל העדה זה מי שאחראי, מחוץ למחנה.

הוצאה להורג מחוץ למחנה

זה מה שעשו, לא עושים הוצאות להורג, מעניין בהוצאות להורג, למרות שכאן יש הוצאות להורג פומביות, כל העדה, ברמה מסוימת של פומביות לפחות, זה לא נעשה בתוך המחנה, אולי כי המחנה כמו שאמרנו קודם זה מה שהם עושים, הם מוציאים אותו מהמחנה, וסוקלים אותו באבנים, אני חוזר על זה פעמיים, סוקלים אותו באבנים, או זורקים עליו אבנים, אולי זה תרגום יותר טוב, כאשר ציווה ה׳ את משה.

המשמעות של הסיפור הזה

וצריך להניח שזה העונש על מחלל שבת, לא רק באותה פעם אחת, אלא זה סיפור חשוב, זה סיפור של משה, מיישם עונש מוות — זה לא יהיה סיפור של משה עצמו עושה את זה, אבל זה גם סיפור בהקשר שלנו של דינים מסוימים שלא מוגדרים מספיק ואז צריכים לקבל הגדרה.

כמובן מה שקורה עד היום הזה, כמו אחרי שהתורה נגמרת, אחרי שאין משה, ומה שצריך לעזור לנו לפסוק דינים שלא מוגדרים מספיק, זו שאלה שתידון אולי במובן מסוים, עם השאלה.

מעבר למצווה הבאה

עכשיו, עוד מצווה אחת בסדרה הזו, ובחזרה למשהו שזה בוודאות מצווה, אין סיפור על זה, אבל שוב, אפשר לחבר את זה לשאלה מקודם. לפני רגע היה לנו הסיפור, הרעיון שאנחנו עלולים לשכוח, אנחנו עלולים בשוגג לעשות מצווה, יכולות להיות דרכים שונות לעשות מצווה בלא כוונה, אז עכשיו יש לנו עשיית עבירה, אי קיום מצווה.

מצוות ציצית: פתרון לעבירה בלא כוונה

טוב. עכשיו, עוד מצווה אחת בסדרה הזו, ובחזרה למשהו שזה בוודאות מצווה, אין סיפור על זה, לא לגמרי ברור מה זה עושה כאן, אבל זה, שוב, אפשר לחבר את זה לשאלה מקודם.

לפני רגע היה לנו הסיפור, הרעיון שחלקכם עלולים לשכוח, אנחנו עלולים בשוגג לעשות מצווה, יכולות להיות דרכים שונות לעשות מצווה בלא כוונה. ועכשיו יש לנו עשיית עבירה, נכון, אי קיום מצווה בלא כוונה. אז עכשיו יש לנו סוג של פתרון לבעיה הזו — מצווה מיוחדת שפותרת את הבעיה של עשיית מצוות בלא כוונה.

הציווי לעשות ציצית

ויש את ה׳ אומר למשה, אמור לעם יש דין חדש, מצווה חדשה, מעולם לא שמענו על המצווה הזו, תעשו ציצית על הכנפות, על הקצוות. אנחנו מתרגמים כנפות כפינות, אני לא חושב שזו המשמעות המילולית. כנפות, כנפות זו תמונה שנאמרת על בגדים בדיוק כמו שיש לציפור כנפיים, או שאנחנו אומרים לפעמים לבית יש אגפים, נכון, האגף המערבי של בניין. זה כמו הקצוות שלו, יכול להיות הפינות אבל לא בהכרח הפינות, והקצוות של בגדיהם, לדורות תמיד, יעשו ציצית ועל הציצית יתנו פתיל תכלת.

תכלת: הרחבת הקדושה מהכהנים לכל ישראל

פתיל תכלת כמובן זכרו מהבגדים של הכהן הגדול, מפרשת השבוע בתצוה, וכאן, כל אדם — זה שוב משהו שמתחבר מאוד עם הנושא של ספר במדבר כפי שדנו, שהוא הרחבת הקדושה, של הכהונה, של בית המקדש לכולם. אז יש תכלת, תכלת וארגמן וכן הלאה, שלכל הכהנים יש, אבל עכשיו יש פתיל תכלת, פתיל תכלת אחד לפחות על קצה הבגדים שלכל אדם יש, לכל יהודי יש.

זיכרון בכיוון ההפוך: להזכיר לנו את מצוות ה׳

והנקודה של זה תהיה מאוד מעניינת, בדיוק כמו שהנקודה של בגדי הכהונה הייתה לגרום לה׳ לזכור אותנו, והיו לזיכרון לפני, דרכים שונות של זיכרון, אז על ידי הציצית, על ידי החושן, על ידי האפוד וכן הלאה. כאן גם, לציצית יש תפקיד מסוים של זיכרון, אבל זה כאילו הזיכרון ההפוך. במקום להזכיר לה׳ עלינו, זה מזכיר לנו את מצוות ה׳. אז לא אומר שיהיו לכם ציצית, אז תראו אותם, ועל ידי שתראו את זה, תזכרו את כל המצוות ותעשו אותן.

ולא תתורו: היצר הרע והתעייה אחרי עיניים ולב

ולא תלכו, או לא, ולא תתורו, מאוד מעניין, זה אותו פועל, וזה רק פעמיים שהוא משמש בתורה, לא תהיו, אני לא יודע איך לתרגם את זה, מרגלים, או נמשכים, ללכת אחרי עיניכם ולבבכם, אשר אתם זונים, כמו סוג של זנות, אז אולי כמו סוג של סטייה מהדרך או הסחת דעת מהדרך הנכונה, אחריהם.

אז זה מניח ש, הנה אחד המקורות בתורה למושג של משהו כמו יצר הרע, משהו כמו, יש סיבות, כמו שאמרנו, יש משהו שדוחף ומפתה, לפעמים אנחנו פשוט שוכחים, או פשוט מוסחים על ידי העיניים והלבבות שלנו, או תאוות אנושיות, והציצית הזו אמורה להיות זיכרון נגד זה, היא אמורה לעזור לנו שזה לא יקרה, ולכן נעשה את כל המצוות.

והייתם קדושים: החתימה של ה׳

והייתם קדושים, זה מחזיר אותנו עד לפרשת קדושים, שבה המסגרת של מצוות רבות הייתה, תהיו קדושים לה׳, תהיו מיוחדים, תהיו קדושים, מה שלא נתרגם בדיוק את המילה קדושים.

וכאן יש לנו את החתימה, החתימה שהיא הדרך שה׳ חותם על כל מצווה, אני ה׳, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלוקים, אני ה׳ אלוקיכם. וזה כמובן חתימה על כל זה — כמובן חז״ל פירשו את זה כשייך ספציפית לפרשת קדושים, אבל כפי שהסברתי, יש כאן קיבוץ מסוים, אפילו סיפור המקושש, אנחנו יכולים להבין את זה, אבל כמובן כל השאר, יש כאן קיבוץ מסוים, וזה ה׳ חותם ומסיים את כל הפרשיות האלה על ידי הכרזה מי הוא, ולכן צריך לעשות את מצוותיו, נכון, או מכאן זה בא.

אז זה סוף פרק ט״ו.

במדבר פרק ט״ו: מנחות, נסכים, און חלה

הקדמה: דער סטרוקטור פון מצוות אין ספר במדבר

היינט לייענען מיר במדבר פרק ט״ו. דער פרק איז צוריק א פרק פון מצוות, ווי איך האב שוין גערעדט אין דער הקדמה צום גאנצן ספר. ס׳איז דא א גאנצע סך גרופעס, אויסוואלן פון מצוות אין דעם ספר, וואס ס׳איז שווער צו זען דעם שייכות צווישן זיי און דעם סיפור אדער דעם כראנאלאגישן סטרוקטור פון דעם ספר. און ווי איך האב דארט געזאגט, איז דאס בפרט אמת ביי דעם צווייטן חלק פון דעם ספר, יא? דער ערשטער חלק, כאטש א גרויסער חלק פון די מצוות אין דעם ערשטן חלק, האט מען געקענט א ביסל מצמצם זיין און זען ווי זיי פארבינדן זיך מיט דער כראנאלאגיע, מיט דעם סטרוקטור. אין דעם דריטן חלק, אויך זענען דא עטלעכע מצוות וואס מ׳קען אריינפאסן.

אין דעם מיטלסטן חלק, וואס איז דער חלק פון די נסיונות המדבר, דער סיפור פון דעם מדבר און אלע צרות וואס זיי האבן געהאט דארט, איז זייער שווער צו זען ווי ס׳איז דא עפעס א שייכות מיט דעם סיפור. ס׳איז פארשטייט זיך דא מדרשים, פארשידענע רעיונות ווי מ׳קען זיי פארבינדן, אבער קיינער פון זיי איז נישט אזוי קלאר אדער איבערצייגנד אין פשט.

אזוי וועלן מיר דאס פשוט באהאנדלען ווי חלקים פון הלכות, ספעציפיש הלכות וואס האבן צו טאן מיט קרבנות, וואס ווי דער רמב״ן זאגט, ווערט אלעמאל באטראכט ווי א מין הוספה צום ספר ויקרא, צו תורת כהנים, און במדבר איז א המשך דערפון. און דערנאך נאך עטלעכע זאכן, וואס אפשר אין דעם פרק איז נאך איין זאך, וואס האט נישט קיין שייכות דערצו, אבער מיר וועלן דאס באשפרעכן אין א רגע ווען מיר קומען צום סוף פון דעם פרק.

די מצוה פון מנחות און נסכים

א נייע כללות׳דיגע תקנה פאר אלע קרבנות

די ערשטע מצוה אין דעם פרק, אדער אייגנטלעך די ערשטע מצוה אין דער גרופע מצוות, איז די מצוה פון מנחות און נסכים וואס קומען צוזאמען מיט יעדן קרבן.

מיר האבן שוין גערעדט אין ספר ויקרא באריכות, אין דעם אנהויב דערפון, און אין נאך עטלעכע ערטער אויך, אין דעם סוף דערפון, וועגן די קרבנות פון די מועדים און אזוי ווייטער. מיר האבן גערעדט — און נישט די קרבנות אליין נאך, נאר אז ס׳איז דא קרבנות און אזוי ווייטער — שוין אין פרשת תצוה האבן מיר געהאט דעם ענין פון א קרבן תמיד. מיר האבן גערעדט וועגן פארשידענע קרבנות און פארשידענע הלכות פון די קרבנות, א סך הלכות.

איצט לייגן מיר צו א גאנץ נייעם חלק, א גאנצע נייע סדרה, צו די קרבנות, און ס׳איז טאקע זייער אינטערעסאנט אז ס׳איז אפגעטיילט. שפעטער ווען מיר קומען צו פרשת פנחס, וואו ס׳ווערט באשריבן די קרבנות פון די מועדים, וועלן מיר זען אז דאס איז שוין אריינגעבויט דארט. די קרבנות פון פרשת פנחס האבן שוין זייערע מנחות און זייערע נסכים צוזאמען דערמיט.

ס׳איז אויך אמת אז דער קרבן תמיד אין פרשת תצוה האט שוין געהאט דאס אין א געוויסן זין, אין א געוויסן זין אפשר די מועדים האבן דאס אויך געהאט, כאטש ס׳ווערט נישט גערופן א מנחה. איך מיין, עטלעכע קרבנות האבן עפעס ענלעכעס צו דעם, אפשר דער לחם פון א תודה קען מען אנקוקן ווי א מין מנחה וואס האט א שייכות דערצו. אבער בכלל, דער כלל אז יעדער קרבן דארף האבן נסכים און א מנחה צוזאמען דערמיט, איז נישט עפעס וואס מיר האבן פריער געלערנט, ס׳איז א נייע זאך, און ס׳איז ממש א הוספה צו יעדן קרבן אויף דער וועלט, אדער ווי ס׳שטייט דא, יעדער קרבן אויף דער וועלט דארף דאס האבן, און מיר האבן דאס קיינמאל נישט געלערנט, ס׳איז א גאנצע נייע סדרה.

דאס איז איינע פון די רעטענישן פון דער תורה, וואו געוויסע סטרוקטורעלע זאכן פון געוויסע מצוות קומען נישט פאר אין דעם זעלבן ארט. מ׳דארף לערנען א סך פארשידענע ערטער, מ׳דארף לייענען פארשידענע חלקים כדי צו באקומען דאס גאנצע בילד פון איין מצוה, ווי אזוי מ׳טוט עס.

דער „כי תבואו” ראם: דער שייכות צו ארץ ישראל

נו, דאס איז די מצוה, און ס׳איז אויך זייער אינטערעסאנט ווי ס׳ווערט אריינגעשטעלט, און דאס איז עפעס וואס פארבינדט עס מיט דעם צווייטן חלק, אדער אייגנטלעך דעם דריטן חלק פון דעם ספר, וואס ברענגט אונז צו ארץ ישראל, ווייל דאס איז די מצוה וואס הויבט אן, כי תבואו אל ארץ מושבותיכם.

מיר האבן שוין גערעדט אין פרשת אמור, ווי אין ספר דברים למשל, א סך סך מצוות ווערן אריינגעשטעלט מיט דעם לשון פון כי תבואו ארץ, ווען איר וועט קומען אין ארץ ישראל וועט איר האבן די און די מצוה. אבער מיר האבן נישט א סך אזעלכע מצוות פריער אין דער תורה. מיר האבן יא געהאט איינע, די מצוה פון דעם עומר, אפשר זענען דא נאך וואס איך פארגעס איצט, אבער דאס איז זיכער אין דעם ספר דאס ערשטע מאל וואס ס׳ווערט אזוי אריינגעשטעלט, און דאס ווייזט אונז אז דאס זענען מצוות וואס זענען אין א געוויסן זין געגעבן שפעטער, אדער שוין מכוון צו דעם מצב.

פארוואס די מצוות זענען ספעציפיש פאר ארץ ישראל

ס׳זענען דא וואס זאגן דעריבער, די מצוות וואס מ׳טוט נישט אין מדבר, ס׳איז מצוות וואס זענען געגעבן נאר פאר דעם מצב ווען זיי וועלן זיין אין ארץ ישראל אין זייער לאנד, כאטש ס׳איז שווער צו פארשטיין פארוואס. געוויסע מצוות, איז ס׳קלאר — די מצוה פון דעם עומר, מ׳דארף האבן דעם פרי פון דער ערד כדי מ׳זאל עס קענען טאן. אבער א מצוה ווי נסכים אדער מנחות, איז נישט גאנץ קלאר פארוואס זיי האבן א שייכות, כאטש ס׳איז גאנץ פשוט אז מ׳קען עס פארבינדן אויף דעם זעלבן אופן, יא? ס׳זעט אויס ווי דאס זענען פשוט א חלק פון קרבנות, אזוי פארוואס זאלן זיי האבן א שייכות?

אבער דער תירוץ איז אז דאס זענען די חלקים פון די קרבנות — קרבנות פון בהמות — וואס מ׳קען ברענגען אויך ווען מ׳איז א נאמאד. מענטשן אין מדבר האבן געהאט בהמות, זיי האבן געהאט שאף און בקר און אזוי ווייטער, אבער זיי האבן נישט געהאט זייער אייגן תבואה און זיי האבן נישט געהאט זייער אייגן ברויט, יא? זיי האבן געהאט מן, זיי האבן נישט געהאט זייער אייגן וויין, זיי האבן אמאל געהאט וואסער, אבער זיי האבן נישט געהאט זייערע אייגענע כרמים.

ווען זיי קומען אין ארץ ישראל, וועט איר האבן אייער אייגן תבואה, וועט איר האבן אייער אייגן ברויט, וועט איר האבן אייער אייגן וויין, דעמאלט וועט איר ברענגען קרבנות אויך פון דעם. אזוי מיין איך איז דער אופן ווי ס׳האט א שייכות צו ארץ ישראל.

פארשטייט זיך, עטלעכע פון די באשרייבונגען פון דעם מדבר רעדן אויך וועגן זייער ברויט, יא, ווי מיר האבן גערעדט וועגן די מלואים, וואס מיר האבן געלערנט אין דער פרשה פון דער וואך, תצוה, רעדט וועגן זיי האבן ברויט און מצה און אזוי ווייטער, אבער אפשר איז דאס געווען א באזונדערע זאך, אפשר איז דאס אויך געמאכט געווארן פון מן, איך ווייס נישט, אבער דאס איז ספעציפיש פאר ארץ ישראל דערפאר.

די פרטים פון די קרבנות

אזוי שטייט דא: ווען איר קומט אין ארץ ישראל, וועט איר וואוינען, וועט איר וואוינען אין א באזעצטן, אין א שטענדיגן אופן, און איר וועט מאכן א אש צו השם, איר וועט ברענגען א קרבן, ס׳מאכט נישט אויס וואסערע מין קרבן. געדענקט, ס׳זענען דא צוויי מינים קרבנות, עולה און זבח, סיי אן עולה, וואס שליסט אריין חטאת און אזוי ווייטער, אדער זבח, וואס איז אין דער תורה שלמים און אזוי ווייטער. סיי ס׳איז א נדר אדער א נדבה — ווידער, נדר און נדבה ביי חז״ל האבן א ספעציפישע מיינונג; אין דער תורה איז נישט אזוי קלאר אז דאס איז דער פשוט׳ער פשט. נדר מיינט מ׳האט געמאכט א הבטחה אין א צרה, אז אויב השם וועט אייך ראטעווען פון דעם אדער עפעס אזוינס, וועט איר ברענגען א קרבן. א נדבה איז אז מ׳וויל סתם ברענגען א קרבן. אדער די מועדים, וואס מיר האבן שוין גערעדט, די מועדים האבן באשטימטע קרבנות פאר זיך, אדער אפשר אפילו דער קרבן תמיד, וואס האט דאס טאקע.

אזוי ווען מ׳וויל דאס טאן, ס׳מאכט נישט אויס וואסערע מין בהמה, פון בקר, פון דער הערדע, פון קי און אזוי ווייטער, אדער פון שאף, ס׳מאכט נישט אויס, וועט איר ברענגען אויך, צוזאמען דערמיט, א מנחה. וואס וועט די מנחה זיין? עשרון סולת — עשרון איז אויך דער שיעור פון דעם עומר, וואס איז דער שייכות — און אויך צוזאמען מיט רביעית ההין שמן, אזוי דאס איז נומער איינס. מ׳וועט ברענגען סולת, מ׳וועט ברענגען מעל, מ׳וועט מאכן דעם מעל אין א מנחה, א צענטל פון אן איפה, מ׳וועט ברענגען א פערטל הין אויל, און א פערטל הין וויין. אזוי דאס זענען די דריי זאכן. די דריי הויפט זאכן, די דריי הויפט פרודוקטן פון דעם לאנד, וועט מען ברענגען צוזאמען מיט יעדן קרבן.

דער שטאפלדיגער שיעור

דאס וועט זיין, אויב מ׳ברענגט א כבש, אויב מ׳ברענגט א שעפעלע. אויב מ׳ברענגט אן איל, אויב מ׳ברענגט א ווידער, וואס איז א גרעסערע שאף, א גרעסערער קרבן, דעמאלט וועט מען ברענגען א גרעסערע מנחה. מ׳וועט ברענגען צוויי עשרונים פון דער סולת, א דריטל הין, אזוי דער סולת ווערט פארדאפלט, צוויי צענטל אנשטאט איינס, אבער דער שמן און דער וויין ווערן נישט פארדאפלט, זיי ווערן פון א פערטל צו א דריטל הין, ביידע דער אויל און דער וויין.

אויב מ׳ברענגט א בן בקר, אויב מ׳ברענגט א קו, אדער אן אקס, דעמאלט וועט מען ברענגען, ס׳מאכט נישט אויס צי ס׳איז אן עולה אדער א זבח, וועט מען ברענגען דעמאלט, אדער ס׳איז א נדר אדער שלמים, ס׳מאכט נישט אויס וואסערע מין ס׳איז, דעמאלט וועט מען ברענגען דריי עשרונים, אזוי ווידער, נישט פארדאפלט, ס׳ווערט צוגעלייגט איין גאנצער עשרון, און א האלבער הין, א האלבער הין שמן און א האלבער הין וויין.

דאס וואלט געווען דער כלל פאר איין שור, פאר איין איל, פאר איין שה, ס׳מאכט נישט אויס וואסערע מין שה — ס׳האט צוויי מינים, כבשים און עזים — און דערנאך, ווי דער פשט דערקלערט, אויב מ׳ברענגט צוויי, דעמאלט וועט מען ברענגען לויט דער צאל, אדער אויב מ׳ברענגט צוויי שוורים, דעמאלט דארף מען ברענגען צוויי מאל אזוי פיל, און אזוי ווייטער.

איין דין פאר דעם בירגער און פאר דעם גר

און דאס וועט זיין א דין, סיי פאר א בירגער, סיי פאר א גר, יעדער וואס וואוינט מיט אייך וועט האבן דעם זעלבן דין. דאס איז אויך עפעס וואס ווערט שוין באטאנט פון דעם פשוט׳ן פשט דא, אפשר איז ס׳עפעס וואס ווערט דא צוגעלייגט, ווייל ווען מ׳איז אין מדבר, האט מען נישט ממש א גר, מ׳וואוינט נישט דא אין א באזעצטן אופן, מ׳וואוינט נישט ערגעץ. ווען זיי וועלן האבן זייער אייגן מדינה, זייער אייגן ארט, דעמאלט וועלן זיין בירגער, מענטשן וואס וואוינען דארט, וואס זענען שטענדיג דארט, וואס זענען א חלק דערפון, און דעמאלט וועלן זיין פרעמדע, אזוי דעמאלט דארף מען זאגן אז דער זעלבער דין וועט זיין פאר דעם גר.

און ס׳ווערט איבערגעחזר׳ט דריי מאל אז דער זעלבער דין וועט זיין פאר דעם גר. אפשר זענען דא עטלעכע הוספות אין יעדעס פון די דריי מאל, אבער איך גיי איצט נישט אריין אין דעם. בעיקר שטייט אז דאס איז דאס זעלבע פאר אן אזרח און א גר, דאס איז איינס באזונדער, און דערנאך שטייט, צוזאמען, וועט איר האבן איין דין, איין כלל, סיי פאר אייך, סיי פאר א גר, לעולם, פאר אלע דורות, וועט זיין דער זעלבער דין.

גוט, דאס איז איין דין, ווידער. אזוי מיר פארשטייען יא דעם שייכות מיט דער כראנאלאגיע, כאטש ס׳געהערט נישט צווישן — ס׳איז נישט ווי עפעס וואס פאסירט צווישן דער מעשה פון די מרגלים און דער מעשה פון קרח, וואס וועט זיין דער נעקסטער, אדער אפשר דער מקושש, אבער אין דעם קומענדיגן פרק האבן מיר דער מעשה פון קרח. אבער ס׳האט טאקע זייער א שייכות מיט דעם ענין אז מיר קומען נענטער צום דריטן חלק פון דעם ספר, טאקע, און פארשטייט זיך, די מרגלים האבן געזאגט אז דאס וועט נעמען פערציג יאר, אבער סיי ווי סיי, די כראנאלאגיע גייט ווייטער, און דער סוף פון דעם ספר וועט אונז ברענגען גאנץ קלאר ביז צום שוועל פון ארץ ישראל, אזוי ס׳ברענגט אונז אהין.

די מצוה פון חלה

און אויף דעם זעלבן אופן, פארבונדן דערמיט, האבן מיר נאך א מצוה, וואס איז די מצוה פון חלה. די מצוה פון חלה איז, מ׳וועט ברענגען תרומה, מ׳וועט ברענגען א חלק, מ׳וועט אפשיידן א חלק פון, פונקט ווי מיר האבן איצט געהאט, מ׳ברענגט מנחה, פון דער ערד, פון דעם מעל פון אייער לאנד, יעדעס מאל ווען מ׳מאכט א חלה, נישט נאר ווען מ׳ברענגט א קרבן, יעדעס מאל ווען מ׳באקט ברויט אדער עפעס, ווען מ׳עסט פון דעם ברויט פון דעם לאנד, יא? ואכלכם מלחם הארץ, מ׳ברענגט תרומה, מ׳וועט ברענגען דעם ראשית, דעם ראשית.

איצט, דער ראשית קען מען טייטשן אויף פארשידענע אופנים. איך האב געזאגט, יעדעס מאל ווען מ׳ברענגט ברויט, אפשר מיינט עס דאס ערשטע ברויט פון דער סעזאן, ווי מיר האבן געהאט עפעס ענלעכעס וואס איז דער קרבן עומר, וואס איז בעיקר דאס ערשטע ברויט אדער דער ערשטער שניט פון דער סעזאן. אדער חז״ל האבן עס געטייטשט כאטש אז ס׳מיינט דאס ערשטע פון יעדעס מאל ווען מ׳באקט ברויט. מ׳וועט געבן תרומה, מ׳וועט אפשיידן א חלק, פונקט ווי תרומת גורן, אזוי מיר ווייסן שוין אז ס׳איז דא תרומת גורן וואס מ׳גיט פון דער ערשטער תבואה, און ס׳איז נאך תבואה. איצט ווען מ׳באקט, איז ס׳א נייע שטופע, און מ׳גיט ווידער דאס ערשטע דערפון, און מ׳גיט עס צו השם.

שפעטער וועלן מיר געוואר ווערן אז דער השם מיינט ס׳גייט צום כהן, און דאס שטייט נישט דא, דאס שטייט שפעטער, נאך פרשת קרח. דאס איז די מצוה פון חלה.

הלכות קרבנות פאר א שוגג׳דיגע עבירה

איצט, ס׳איז דא נאך א מצוה, און די מצוה אויך, אין א געוויסן זין, שטייט שוין אין פרשת נשא, מיר האבן געהאט עפעס זייער ענלעכעס, אבער ס׳איז ווידער, איין זאך וואס ווערט דא צוגעלייגט גאנץ קלאר איז דער ענין פון דעם גר, דעם פרעמדן וואס האט דעם זעלבן דין פאר אים, און ס׳איז א מעשה פון די קרבנות וואס קומען. אויך האבן מיר עס שוין געהאט אין פרשת נשא, און מיר האבן עס אויך שוין געהאט אין פרשת ויקרא, עפעס ענלעכעס, און אויסצוגעפינען צי ס׳זענען דא סתירות, צי זיי זאגן דאס זעלבע, איז א גאנצע ארבעט פאר זיך, אבער מיר וועלן פשוט לייענען וואס ס׳שטייט דא, וואס איז אז ס׳איז דא א קרבן, ווידער, ס׳זענען דא נאך הלכות פון קרבנות, אבער ס׳איז קרבנות וואס קומען אויב מ׳האט בשוגג.

פארשטיין דעם ענין פון שוגג

איך מיין נישט אז מ׳דארף דאס גאנץ טייטשן ווי עפעס בטעות, נאר עפעס א מין, נישט, עפעס וואס איז אנדערש פון מיט פולן ווילן, מיט פולער בחירה, עפעס נישט מיט בחירה, נישט מיט כוונה, אומבאוואוסטזיניג, האט מען געטאן אין דער מצוה.

און אזוי שטייט, און ס׳הויבט זיך אן אזוי: אויב מ׳האט בטעות, אדער אויב מ׳איז בשוגג, נישט געטאן א מצוה וואס השם האט באפוילן, נישט געטאן א מצוה פון דעם ערשטן טאג וואס השם האט אנגעהויבן באפעלן מצוות ביז דעם היינטיגן טאג, אזוי לייען איך דעם ערשטן חלק.

ווען דער גאנצער ציבור זינדיגט

דערנאך אזוי, ס׳איז תלוי, ווער האט געטאן די עבירה? איך זאג עבירה, און די תורה זאגט נישט מצוה, זי זאגט נישט עבירה, זי האט נישט דעם מושג, זי זאגט מ׳וועט נישט טאן איינע פון די מצוות וואס השם האט געזאגט מ׳זאל טאן, אדער מ׳האט יא געטאן עפעס וואס ער האט געזאגט מ׳זאל נישט טאן, מיר נעמען אן אז ס׳איז דאס זעלבע.

אזוי איז ס׳אזוי: אויב ס׳איז דער גאנצער ציבור וואס האט געמאכט דעם טעות, עדה, עדה מיינט, מיר האבן דעם עדה א סך מאל דא, עדה איז דער ציבור, דאס פאלק, די זקנים אויף דער זייט, דעמאלט וועט מען ברענגען א פר, מ׳וועט ברענגען א גאנצן אקס, און מיט זיין מנחה און זיין נסך, ווי מיר האבן ערשט געלערנט, און א שעיר, צוויי בהמות, אן אקס און א שעיר, וועט מען דארפן ברענגען פאר א חטאת, און דער כהן וועט מכפר זיין דערויף, און דערנאך וועט מען פארגעבן ווערן, ווייל ס׳איז געווען בשוגג, און זיי האבן געטאן זייער חוב צו ברענגען א קרבן, און די תורה גיט כביכול השם׳ס חלק אין דער מעשה, און ס׳וועט פארגעבן ווערן פאר זיי, פאר דעם פאלק, פאר דער קהילה, פאר דער עדה, און פאר דעם גר, ווייל זיי האבן עס געטאן בשוגג.

דאס איז ווען דער גאנצער ציבור האט געטאן א חטא.

ווען אן איינצלנער זינדיגט

וואס איז אויב איין מענטש האט געטאן א חטא, איין נשמה, אדער נפש אחת, דאס דארף נישט מיינען איין נשמה, איין יחיד האט דאס געטאן, דעמאלט ברענגט מען נישט א פר און א שעיר, דאס איז א זייער גרויסער קרבן, פארשטייט זיך, פאר א גרויסע גרופע מענטשן, און דאס זעלבע זאך, דער כהן וועט מכפר זיין פאר אים, און דאס איז דאס זעלבע זאך, דער זעלבער דין פאר אן אזרח, פאר א בירגער, אדער פאר א גר, דער זעלבער דין.

ביד רמה — א חטא מיט כוונה, מיט חוצפה

נו, דאס אלעס איז געווען אויב מ׳האט עפעס געטאן בשוגג, נישט מיט כוונה, אדער מ׳האט נישט געוואוסט, פארשידענע טייטשן פון דעם וואָרט בשוגג. וואס איז אויב מ׳טוט עס בכוונה?

דער אויסדרוק ביד רמה

און דא האבן מיר נישט דאס וואָרט מזיד, מזיד איז א לשון פון חז״ל. פרשת בשלח, ובני ישראל יוצאים ממצרים ביד רמה — איז זייער אינטערעסאנט, דאס זעט אויס ווי ס׳האט א שייכות, אונזער חירות איז דאס וואס מיר זענען ארויס פון מצרים ביד רמה, אבער דאס גיט אונז נישט קיין חירות צו גיין קעגן די מצוות ביד רמה.

מגדף — לעסטערן דעם אויבערשטן

נו, אויך, ס׳מאכט נישט אויס צי ער איז א גר אדער אן אזרח, דאס איז דעם אויבערשטן מגדף, ער לעסטערט דעם אויבערשטן. מיר געדענקען, מיר האבן שוין געהאט א מעשה אין פרשת אמור, וועגן איינעם וואס איז מגדף את ה׳. מגדף את ה׳ איז א מער כוללדיגע זאך, דארט איז ספעציפיש געווען איינער וואס מיר זאגן ער בענטשט, אדער טוט דאס היפוך פון בענטשן דעם אויבערשטן, און מיר האבן דאס מסביר געווען דארט.

אבער דא זעען מיר אז יעדעס מאל וואס איינער איז עובר בא גאנץ אפענעם אופן, נישט אז ס׳איז בשוגג, אדער ער האט נישט געוואוסט, אדער אויף אן אנדער אופן, ער האט געהאט א שטארקע תאוה און דעריבער האט ער זיך נישט געקענט איבערנעמען, וואס קען אויך זיין א מין שוגג, מ׳זעט דעם שפרונג דא פון שוגג און אלעס וואס איז אין דער מיט, ס׳קען זיין אז שוגג כולל דאס אלעס. פארשטייט זיך, הלכה וועט מאכן מער קאטעגאריעס אין דער מיט, אבער אין דער תורה דא זענען נאר דאס צוויי קאטעגאריעס.

דער פורק עול — איינער וואס ווארפט אראפ דעם עול

אבער איינער וואס איז לגמרי ביד רמה, ביד רמה איז דער הגדרה דערפאר, איינער וואס זאגט, דער דין עקזיסטירט נישט פאר מיר, דעמאלט, איז נישטא קיין קרבן דערפאר, דער קרבן וועט נישט העלפן, און פארשטייט זיך מיר האבן שוין געהאט דעם דין פון כרת ביי פילע ספעציפישע מצוות ביז איצט, איצט זעען מיר אז אין א געוויסן זין, כרת איז א שטראף פאר גידוף, איינער וואס מיר רופן א פורק עול, איינער וואס זאגט, ס׳אינטערעסירט מיר נישט, נישט נאר ער האט נישט געהאט קיין יראה, און דעמאלט איז דא א קרבן, ס׳איז דא פארשידענע לייזונגען דערפאר, איינער וואס איז נישט ביד רמה, אויפן אופן פון גרויסע אומאפהענגיקייט, ער דערקלערט אומאפהענגיקייט פון דער תורה, דעמאלט, וועט ער נישט האבן קיין קרבן, אבער ער וועט אפגעשניטן ווערן.

דער ביאור פון כרת

דאס איז וואס עס שטייט, זאלסט נישט זאגן אפגעשניטן פון וואס, ער וועט אפגעשניטן ווערן, און ס׳איז דא א ביאור, פונקט ווי ס׳איז דא א ביאור פארוואס די מענטשן וואס האבן געטאן א חטא בשוגג קענען מכופר ווערן דורכן קרבן, און אזוי ווייטער, און דא איז דא א ביאור פארוואס דער מענטש קען נישט מכופר ווערן דורך א קרבן, ווייל ער האט מבזה געווען, ער האט באליידיגט דאס וואָרט פון דעם אויבערשטן, ער האט צעשטערט, ער האט נישט געפאלגט זיין באפעל, דעריבער וועט ער אפגעשניטן ווערן, זיין חטא איז אין אים.

א חטא וואס איז אויף איינעם איז ווי צו זאגן ער איז נאך שולדיג, אחוץ ווען מיר זאגן א חטא וואס ווערט אוועקגענומען, דעמאלט זאגן מיר, איינער וואס איז מכפר פאר איינעם, ער וועט אפגעהויבן ווערן פון דעם משא פון דעם חטא פון אים, דאס מיינט פשוט דיין חטא איז נאך אין דיר, און דעריבער איז נישטא קיין לייזונג פאר דיר, ס׳איז נישטא קיין תשובה אין דער פרשה דא פאר א שוגג, פאר א מזיד, פאר איינעם וואס טוט ביד רמה, דאס איז אן וויכטיגער נקודה, דאס גייט וועגן קרבנות, און ס׳איז נישטא קיין קרבן וואס לייזט דאס.

די מעשה פון דעם מקושש עצים — קלויבן האלץ אום שבת

גוט, איצט האבן מיר נאך א, מ׳זעט דא איך בין צוריקגעגאנגען צו דער מעשה פון דעם מדבר, אפשר דארף מען טאקע טראכטן אז דאס איז א טייל פון דעם דין, ס׳איז א מעשה מיט א דין, עטלעכע פון די דינים דא ווערן געגעבן אין דעם צוזאמענהאנג פון א מעשה, אין דעם צוזאמענהאנג פון א שאלה וואו מ׳האט נישט געוואוסט וואס צו טאן, און מ׳האט באקומען דעם ענטפער, און דער ענטפער ווערט א דין, א פעסטער דין, כאטש עס שטייט נישט לגמרי דא אז ס׳איז א פעסטער דין, ס׳ווערט נאר דערציילט ווי א מעשה, אבער איך מיין מ׳דארף פארשטיין אז דאס איז א פעסטער דין.

מ׳געפינט דעם עובר

נו וואס איז געשען, ס׳איז דא א מעשה, דערפאר איז די מעשה דא, ווייל דאס געהערט צו די מעשיות פון דעם מדבר, און מ׳האט געפונען איינעם וואס קלויבט שטעקנס, קלויבט האלץ, אום שבת.

פארשטייט זיך, מיר האבן נישט געהאט ביז איצט, און אויך נישט איצט, א הגדרה וואס גענוי מיינט מלאכה אום שבת, וואסערע ארבעט, וואס ווערט גערעכנט ארבעט אום שבת, און די תורה האט נאר געזאגט פילע מאל, פארשידענע אופנים ווי מ׳דארף רוען אום שבת, דו און אלע אנדערע, מיר האבן קיינמאל נישט געהאט א ביאור, עס זעט אויס ווי ס׳איז פשוט, ווער עס האט אים געפונען, קלויבנדיג שטעקנס, וואס גענוי מ׳זאל מתרגם זיין דאס וואָרט עצים, רוט פשוט נישט אום שבת, דאס איז נישט קיין שאלה, דאס איז קיינמאל נישט געווען די שאלה וואס זיי האבן געהאט.

פארשטייט זיך, די מפרשים, די חכמים, האבן א מחלוקת וואסערע מלאכה דאס איז, אבער אין דער תורה זעען מיר נישט דעם דיון, ס׳איז פשוט אז דאס איז נישט.

די שאלה: וואס איז דער עונש?

נו, זיי ווייסן פשוט נישט וואס צו טאן, וואס זיי ווייסן נישט איז עפעס אנדערש, זיי געפינען אים, זיי ברענגען אים צו דער עדה, מיט אנדערע ווערטער, זיי באשליסן די דינים וואס שטעלן אויף דאס אויפפירונג פאר אלעמען, און זיי פרעגן אים כביכול, גוט, וואס טוען מיר? מיר האבן געפונען איינעם וואס איז עובר אויף דעם דין פון שבת, וואס טוען מיר?

דאס פארבינדט זיך פארשטייט זיך מיט וואס מיר זענען ערשט געקומען, אז איינער וואס איז עובר אויף א דין, אבער ביז איצט האבן מיר טאקע נישט געהאט קיין עונש, מיר האבן געהאט פילע זאכן, עטלעכע זאכן וואס האבן כרת, אנדערע עונשים האבן מיר געהאט, אבער דא האבן זיי נישט געוואוסט וואס דער עונש איז, דעריבער האבן זיי אים אריינגעטאן אין תפיסה, אין א באוואכטן ארט, וואס מיר רופן א תפיסה, ערגעץ וואו מ׳ווארט אויף וואס עס וועט פאסירן מיט דיר, ווייל ס׳איז נישט געזאגט געווארן, ס׳איז נישט מבואר געווען צו זיי וואס צו טאן.

דעם אויבערשטנ׳ס ענטפער: מיתה דורך סקילה

און מיר האבן נישט דעם צווישנשטאפל, ביי די מענטשן פון פסח שני האבן מיר געהאט דעם צווישנשטאפל וואו משה גייט צום אויבערשטן און זאגט זיי, דא איז עס נישט געווען ווי א שאלה, ס׳איז נישט געווען ווי איינער פרעגט, נאר דאס פאלק האט עס געפונען, און ער זאגט זיי וואס צו טאן, ער זאגט זיי ער דארף געטויט ווערן, און אויך אויף א ספעציפישן אופן, ער דארף געשטייניגט ווערן מיט שטיינער, אלע, כל העדה, ווידער, כל העדה מיינט ווער עס איז אין דער פירערשאפט, אויסערהאלב פון דעם מחנה.

הרוגה אויסערהאלב פון דעם מחנה

דאס איז וואס מ׳האט געטאן, מ׳טוט נישט הריגות, ס׳איז אינטערעסאנט ביי הריגות, כאטש דא זענען עס עפנטלעכע הריגות, כל העדה, אין א געוויסן מאס פון עפנטלעכקייט כאטש, ס׳ווערט נישט געטאן אינעווייניג אין דעם מחנה, אפשר ווייל דער מחנה ווי מיר האבן פריער געזאגט דאס איז וואס זיי טוען, זיי נעמען אים ארויס פון דעם מחנה, און זיי שטייניגן אים מיט שטיינער, איך חזר עס איבער צוויי מאל, שטייניגן אים מיט שטיינער, אדער ווארפן שטיינער אויף אים, ס׳קען זיין א בעסערע איבערזעצונג, אזוי ווי דער אויבערשטער האט געזאגט צו משה׳ן.

די וויכטיקייט פון דער מעשה

און מיר דארפן אננעמען אז דאס איז דער עונש פאר מחלל שבת זיין, נישט נאר דאס איין מאל, נאר דאס איז א וויכטיגע מעשה, ס׳איז א מעשה פון משה׳ן, וואס פירט אויס מיתת בית דין — ס׳וואלט נישט געווען א מעשה פון משה אליין וואס טוט דאס, אבער ס׳איז אויך א מעשה אין אונזער צוזאמענהאנג פון עטלעכע דינים וואס זענען נישט גענוג מבואר געווען און דעמאלט דארפן זיי באקומען א ביאור.

פארשטייט זיך וואס עס פאסירט ביז היינטיגן טאג, ווי נאך דער תורה איז פארטיג, נאך ס׳איז נישטא קיין משה, און דאס זאל אונז העלפן זאגן דינים וואס זענען נישט גענוג מבואר, דאס איז א שאלה וואס וועט אפשר דיסקוטירט ווערן אין א געוויסן זין, מיט דער שאלה.

איבערגאנג צו דער נעקסטער מצוה

נו, נאך איין מצוה אין דער סעריע, און צוריק צו עפעס וואס איז זיכער א מצוה, ס׳איז נישטא קיין מעשה דערוועגן, אבער ווידער, ס׳קען פארבונדן ווערן מיט דער שאלה פון פריער. א רגע צוריק האבן מיר געהאט די מעשה, דעם באגריף אז מ׳קען פארגעסן, מ׳קען בשוגג טאן א מצוה, ס׳קענען זיין פארשידענע אופנים ווי מ׳טוט א מצוה שלא בכוונה, נו איצט האבן מיר טאן א עבירה, נישט מקיים זיין א מצוה.

די מצוה פון ציצית: א לייזונג פאר עבירות בשוגג

גוט. נו, נאך איין מצוה אין דער סעריע, און צוריק צו עפעס וואס איז זיכער א מצוה, ס׳איז נישטא קיין מעשה דערוועגן, ס׳איז נישט לגמרי קלאר וואס עס טוט דא, אבער ס׳קען, ווידער, פארבונדן ווערן מיט דער שאלה פון פריער.

א רגע צוריק האבן מיר געהאט די מעשה, דעם באגריף אז עטלעכע פון אייך קענען פארגעסן, מ׳קען בשוגג טאן א מצוה, ס׳קענען זיין פארשידענע אופנים ווי מ׳טוט א מצוה שלא בכוונה. און איצט האבן מיר טאן א עבירה, יא, נישט מקיים זיין א מצוה שלא בכוונה. נו איצט האבן מיר א מין לייזונג פאר דעם פראבלעם — א באזונדערע מצוה וואס לייזט דעם פראבלעם פון טאן מצוות שלא בכוונה.

דער צוואי צו מאכן ציצית

און דער אויבערשטער זאגט צו משה׳ן, זאג די אידן ס׳איז דא א נייער דין, א נייע מצוה, קיינמאל נישט געהערט פון דער מצוה, מ׳זאל מאכן ציצית אויף די כנפות, אויף די עקן. מיר טייטשן כנפות ווי די ווינקלען, איך מיין נישט אז דאס איז דער פשט׳דיגער טייטש. כנפות, כנפות איז א בילד וואס מ׳זאגט אויף בגדים פונקט ווי אויף דעם זעלבן אופן ווי א פויגל האט פליגלען, אדער מ׳זאגט אמאל א הויז האט פליגלען, יא, דער מערב-פליגל פון א בנין. ס׳איז ווי די עקן דערפון, ס׳קען זיין די ווינקלען אבער נישט דוקא די ווינקלען, און די עקן פון זייערע בגדים, פאר די דורות תמיד, זיי זאלן מאכן ציצית און אויף די ציצית זאלן זיי ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת.

תכלת: פארשפרייטן קדושה פון די כהנים צו כלל ישראל

פתיל תכלת, פארשטייט זיך, געדענקט פון די בגדי כהן גדול, פון פרשת תצוה, און דא, יעדער מענטש — דאס איז ווידער עפעס וואס פארבינדט זיך זייער שטארק מיט דעם נושא פון ספר במדבר ווי מיר האבן גערעדט, וואס איז דאס פארשפרייטן פון דער קדושה, פון דער כהונה, פון דעם בית המקדש פאר אלעמען. ס׳איז דא תכלת, תכלת וארגמן און אזוי ווייטער, וואס אלע כהנים האבן, אבער איצט איז דא א פתיל תכלת, איין פתיל תכלת כאטש אויף דעם עק פון די בגדים וואס יעדער מענטש האט, יעדער איד האט.

זכרון פארקערט: דערמאנען אונז וועגן דעם אויבערשטנ׳ס מצוות

און דער תכלית דערפון וועט זיין זייער אינטערעסאנט, פונקט ווי דער תכלית פון די בגדי כהונה איז געווען צו מאכן דעם אויבערשטן געדענקען אונז, והיו לזכרון לפני, פארשידענע אופנים פון זכרון, אזוי ביי די ציצית, ביי דעם חושן, ביי דעם אפוד און אזוי ווייטער. דא אויך, די ציצית האט א תפקיד פון זכרון, אבער ס׳איז כמעט דער פארקערטער זכרון. אנשטאט דערמאנען דעם אויבערשטן וועגן אונז, דערמאנט עס אונז וועגן דעם אויבערשטנ׳ס מצוות. נישט זאגן איר וועט האבן ציצית, דעמאלט וועט איר זיי זען, און דורך דעם זען וועט איר געדענקען אלע מצוות און איר וועט זיי מקיים זיין.

ולא תתורו: דער יצר הרע און אוועקבלאנדזשען נאך אויגן און הארץ

און איר וועט נישט גיין, אדער נישט, ולא תתורו, ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ס׳איז דער זעלבער לשון, און ס׳איז נאר צוויי מאל וואס ס׳ווערט געניצט אין דער תורה, איר וועט נישט זיין, איך ווייס נישט ווי מיר טייטשן עס, א שפיון, אדער נמשך ווערן, גיין נאך אייערע אויגן און אייער הארץ, וואס איר זענט זונים, ווי א מין זנות, אזוי אפשר א מין אוועקבלאנדזשען פון דעם וועג אדער אפגעלענקט ווערן פון דעם ריכטיגן וועג, נאך זיי.

דאס נעמט אן אז, דא איז איינע פון די מקורות אין דער תורה פאר דעם באגריף פון עפעס ווי א יצר הרע, עפעס ווי, ס׳איז דא סיבות, ווי מיר האבן געזאגט, ס׳איז עפעס וואס שטופט און ציט, אמאל פארגעסן מיר פשוט, אדער מיר ווערן אפגעלענקט דורך אייערע אויגן און אייערע הערצער, אדער מענטשלעכע תאוות, און דער ציצית איז געמיינט צו זיין א זכרון קעגן דעם, ס׳איז געמיינט צו העלפן אז דאס זאל נישט פאסירן, און דעריבער וועלן מיר מקיים זיין אלע מצוות.

והייתם קדושים: דער חתימה פון דעם אויבערשטן

והייתם קדושים, דאס רופט אונז צוריק ביז פרשת קדושים, וואו דער ראם פון פילע מצוות איז געווען, איר וועט זיין קדושים צום אויבערשטן, איר וועט זיין באזונדער, איר וועט זיין הייליג, וואס גענוי מיר טייטשן דאס וואָרט קדושים.

און דא האבן מיר דעם חתימה, דער חתימה וואס איז דער אופן ווי דער אויבערשטער חתמ׳עט אויף יעדער מצוה, אני ה׳, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, צו זיין אייער ג-ט, איך בין ה׳ אייער ג-ט. און דאס איז פארשטייט זיך א חתימה אויף דעם גאנצן — פארשטייט זיך חז״ל האבן עס מפרש געווען ספעציפיש אויף פרשת קדושים, אבער דער אופן ווי איך האב עס מסביר געווען איז, ס׳איז דא א געוויסע צוזאמענשטעלונג דא, אפילו די מעשה פון דעם מקושש, קענען מיר פארשטיין, אבער פארשטייט זיך אלעס אנדערש, ס׳איז דא א געוויסע צוזאמענשטעלונג דא, און דאס איז דער אויבערשטער וואס חתמ׳עט און פארענדיגט אלע דאזיגע פרשת קדושים דורך מכריז זיין ווער ער איז, און דעריבער זאלט איר מקיים זיין זיינע מצוות, יא, אדער פון דא קומט עס.

דאס איז דער סוף פון קאפיטל ט״ו.