Bamidbar Chapter 14
מל תמלול לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
סיכום: במדבר פרק י״ד — מרד העם, תפילת משה, והעפלה הכושלת
הקשר ומבנה
פרקים י״ג וי״ד מהווים יחידה סיפורית רצופה אחת — סיפור המרגלים. חלוקת הפרקים היא שרירותית במידה מסוימת. פרק י״ג עסק בשליחות המרגלים ובדיווח הדו-שלבי שלהם; פרק י״ד עוסק בתגובת העם ובהשלכותיה.
—
תגובת העם (י״ד, א–ד)
העם נשאו את קולם ובכו בכי גדול כל הלילה. בכי זה אינו עצב גרידא — זו תלונה קולנית ורועשת. הכתוב מדגיש כל העדה (החשובים, המנויים בקהל) וכל בני ישראל (כולם ללא יוצא מן הכלל) מאוחדים בתלונה. זה מבדיל את האירוע הזה מאירועים קודמים: בעבר התלוננו ה*אספסוף*, או שלמשה, אהרן ומרים היו בעיות — כאן כולם שותפים לאותה טענה. אפילו שבעים הזקנים מהסיפור הקודם — יש להניח שגם הם מתלוננים.
התלונה מהווה אתגר יסודי לכל תוכנית היציאה ממצרים: עזיבת מצרים, המסע במדבר, והכניסה לארץ. הם אומרים שמוטב היה להם למות במצרים או אפילו במדבר. נשיהם וטפם יהיו לבז. והרדיקלי מכל — הם מציעים: “נתנה ראש” — נמנה מנהיג חדש ונשוב מצרימה.
—
אי-התגובה של משה ואהרן (י״ד, ה)
משה ואהרן נופלים על פניהם — בין מתוך ייאוש ובין מתוך תפילה. כאן מתגלה דפוס מפתח: כשהאתגר חלש, למשה ואהרן יש תשובות; כשהאתגר חזק, אין להם מענה והם ממתינים לה׳. זהו אחד מאותם אתגרים חזקים. אם העם באמת מאמין שהמצב הצבאי חסר תקווה, משה ואהרן לא יכולים פשוט לטעון אחרת — הם לא אלה שתרו את הארץ.
—
דיווח הנגד של יהושע וכלב (י״ד, ו–ט)
האנשים היחידים שיש להם מעמד לערער על דיווח המרגלים הם יהושע וכלב, כיוון שהם היו חלק ממשלחת הריגול. תגובתם כוללת שני מרכיבים:
1. הם קורעים את בגדיהם — משתתפים בצער של משה ואהרן, ומסמנים שמה שקורה הוא מעין חילול השם (בדומה להלכה של קריעת בגד על שמיעת קללת השם).
2. הם מציעים נרטיב חלופי: הארץ טובה מאוד מאוד (*טובה הארץ מאד מאד*). זה לא שנוי במחלוקת — גם שאר המרגלים הודו בטובת הארץ. אבל הטיעון המכריע הוא תיאולוגי: “אם חפץ בנו ה׳” — אם ה׳ חפץ בנו, הוא יביא אותנו לשם. הכוח שיכבוש את הארץ הוא ה׳, לא העוצמה הצבאית של ישראל. לכן: אל תמרדו בה׳, ואל תיראו את תושבי הארץ.
הביטוי “סר צלם מעליהם” — “צלם סר מעליהם” — הוא דימוי מרשים. צל (*צל*) מייצג באופן עקבי הגנה בתורה. יהושע וכלב אומרים שהכנענים חשופים לחלוטין, חסרי הגנה. יש כאן קשר מדרשי מעניין לדיון הקודם על *עץ* במשימת המרגלים. הנקודה אינה רק שה׳ יעקוף את המציאות — אלא אם מסתכלים בעיני אמונה ולא בעיני מרד, אפשר באמת לראות שלעמים האלה אין הגנה אמיתית. זוהי דרך אחרת לקרוא את אותן עדויות.
—
דחיית העם והופעת ה׳ (י״ד, י)
העם רוצים לסקול את יהושע וכלב. בנקודה זו כבוד ה׳ נראה באוהל מועד לעיני כל ישראל — בדומה לאירוע הקודם עם מרים. ה׳ מסמן: אני כאן, שמעתי הכל.
—
כעסו של ה׳ (י״ד, י״א–י״ב)
ה׳ מדבר אל משה (לא אל העם) ומביע תסכול: “עד אנה ינאצוני העם הזה?” — עד מתי ינאצוני העם הזה? עד מתי לא יאמינו בי למרות כל האותות שעשיתי? הטיעון הוא: הוצאתי אתכם ממצרים, הובלתי אתכם במדבר — כמה עוד עליי לעשות לפני שתאמינו שגם השלב הבא יצליח?
ה׳ מציע להשמיד את העם במגפה ולעשות ממשה גוי גדול יותר — אותה הצעה כמו בחטא העגל.
—
תפילת משה (י״ד, י״ג–י״ט)
משה טוען כנגד ה׳ באמצעות אסטרטגיה רטורית עוצמתית שמשקפת והופכת את ההיגיון שפועל בסיפור עצמו:
– מצרים ישמעו שה׳ הרג את עמו.
– מצרים יספרו לכנענים (*יושבי הארץ הזאת* — מעניין שמשה מדבר כאילו כבר נמצא בארץ).
– כולם כבר יודעים שה׳ עם ישראל — הענן ביום, האש בלילה, ההגנה האלוקית הגלויה.
– אם ה׳ ישמיד אותם עכשיו, העמים יסיקו: “מבלתי יכולת ה׳” — ה׳ לא היה מסוגל להביא אותם לארץ, ולכן שחט אותם במדבר כתירוץ.
טיעון זה הופך את המצב בצורה מבריקה: יהושע וכלב אמרו לעם לא לומר שהכנענים חזקים מה׳; עכשיו משה אומר לה׳ שהשמדת ישראל תאשר בדיוק את הטענה הזו בעיני האומות. המרגלים אמרו שהכנענים חזקים מאלוהים; אם אלוהים יהרוג את העם במדבר, האומות יאמרו *בדיוק את זה*. העם אמרו “לו מתנו במדבר” — אם ה׳ יהרוג אותם, זה הופך ל״וישחטם במדבר”, מגשים את משאלתם הנוראה ומאשש את נרטיב המרגלים. משה אומר: אם תעשה מה שהמרגלים הציעו — לתת להם למות במדבר — אז הוצאת הדיבה שלהם הופכת למציאות.
משה מסיים בהזכרת שלוש עשרה המידות שנגלו בסיני אחרי חטא העגל: “ועתה יגדל נא כח ה׳ כאשר דברת” — יגדל נא כוחך כפי שדיברת. הראה שכוח אלוקי אמיתי מתבטא בסבלנות וברחמים, לא בהשמדה. ה׳ הוא ארך אפים ורב חסד, נושא עון ופשע. וכן, ונקה לא ינקה — ה׳ אינו פשוט שוכח, פוקד עוון אבות על בנים עד שלשים ורבעים — אבל גם זה חלק מ*ארך אפים*. לה׳ יש זמן; הוא יכול לחכות ארבעה דורות, ואולי בתוך פרק הזמן הזה יימצא פתרון. ייתכן שצריך עונש כלשהו על חוסר האמון, אבל כרגע: סלח נא לעון העם הזה כגדל חסדך — סלח בחסדך הגדול. נשאת את העם הזה ממצרים ועד הנה (וכאשר נשאתה לעם הזה ממצרים ועד הנה); ידעת שאנחנו חוטאים וקשי עורף. המשך לשאת אותנו.
—
תגובת ה׳ הראשונה: סליחה עם השלכות (י״ד, כ–כ״ה)
ה׳ מסכים: סלחתי כדברך — “סלחתי כדבריך.” משה העלה טיעון טוב. אבל ואולם — “אולם” — זה מגשים את החלק השני של המידות האלוקיות: ונקה לא ינקה. לא כולם יוצאים נקיים.
ה׳ נשבע: חי אני וימלא כבוד ה׳ את כל הארץ — חי אני ובכבודי שימלא את הארץ. האנשים שראו את כבוד ה׳ ואת ניסיו במצרים ובמדבר, שניסו אותו כעשר פעמים ועדיין אינם שומעים — לא יראו את הארץ המובטחת. הלשון “אם יראו” (אם יראו) היא נוסח שבועה קטועה (התוצאה נותרת בלתי מפורשת).
היוצא מן הכלל היחיד: כלב, שהייתה בו “רוח אחרת” (רוח אחרת) ומילא אחר ה׳ במלואו. הוא וזרעו יירשו את הארץ. יהושע אינו מוזכר כאן, אולי מפני שתפקידו העתידי כמנהיג ברור מאליו ואינו מצריך חריגה מיוחדת. נחלת כלב מסופרת בהמשך בספר יהושע.
ה׳ מוסיף הוראה מעשית: העמלקי והכנעני יושבים בעמק — וזה ממש מה שהמרגלים דיווחו. ה׳ למעשה מקבל את ההערכה הטקטית של המרגלים: אי אפשר ללכת בדרך הזו. מחר, פנו לאחוריכם לכיוון ים סוף ומצאו מסלול אחר. יש כאן אירוניה עמוקה — העונש הוא לקבל את מה שרצו. המרגלים אמרו “אי אפשר ללכת לשם,” וה׳ אומר, “אתם צודקים — יכולנו להכניס אתכם לו בטחתם, אבל אינכם בוטחים, אז חזרו.”
—
נאום ה׳ השני והמורחב (י״ד, כ״ו–ל״ה)
ה׳ מדבר שוב אל משה ואהרן, חוזר על נושאים דומים אך ממלא פרטים מכריעים שנותרו עמומים קודם לכן. קודם אמר ה׳ שהדור חסר האמונה לא יראה את הארץ; עכשיו הוא מפרט מה יקרה להם.
עד מתי לעדה הרעה הזאת — “עד מתי לעדה הרעה הזאת?” ה׳ מדגיש: שמעתי את התלונות, הן באוזניי. ואז השבועה נעשית מפורשת: חי אני, כאשר דיברתם באוזניי כן אעשה לכם. פגריכם יפלו במדבר הזה — כל הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה שהתלוננו. הארץ שה׳ נשבע להושיב אותם בה — לעולם לא ייכנסו אליה, מלבד כלב ויהושע (עכשיו שניהם נקובים בשם).
הטף שטענו שיהיה לבז — ה׳ יביא *אותם* פנימה, והם יידעו את הארץ שהוריהם מאסו בה (מאסתם). פגרי ההורים יישארו במדבר. הילדים ינדדו ארבעים שנה, נושאים את תוצאות חוסר האמונה של הוריהם, עד שימות האחרון מאותו דור.
למה ארבעים שנה? שני הסברים: (1) מבחינה מעשית, ארבעים שנה הם הזמן הנדרש לחילוף דורות; (2) מבחינה סמלית, המרגלים תרו את הארץ ארבעים יום, ולכן שנה אחת של נדודים מקבילה לכל יום. ה׳ חותם: אני ה׳ דברתי — זוהי הבטחתו הסופית.
—
מות המרגלים (י״ד, ל״ו–ל״ח)
הסיפור מדווח על ההגשמה החלקית המיידית: האנשים שמשה שלח כמרגלים מתו במגפה לפני ה׳. תפילת משה הצילה את העם בכללותו, אבל המרגלים עצמם — המסיתים — מתו מיד. יהושע וכלב לבדם שרדו.
—
ההעפלה הכושלת — המעפילים (י״ד, ל״ט–מ״ה)
נקודת נגד מבנית מרתקת חותמת את הפרק. העם מתאבלים מאוד (ויתאבלו העם מאד). מתוך צערם, הם הופכים כיוון לחלוטין: הם משכימים בבוקר, עולים אל ראש ההר (ראש ההר), ומכריזים: “הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה׳ — כי חטאנו!”
משה מזהיר אותם: זה לא מה שנדרש. ייתכן שמאוחר מדי, או שה׳ כבר קיבל את תלונתם ועבר לתוכנית חדשה. למה זה אתם עוברים את פי ה׳ — “למה אתם עוברים את פי ה׳?” ה׳ זה עתה אמר לכם לחזור. אל תעלו, כי אין ה׳ בקרבכם (ואין ה׳ בקרבכם); העמלקי והכנעני שם, ותיפלו בחרב. כי על כן שבתם מאחרי ה׳ — כיוון שפניתם עורף לה׳, הוא אינו עמכם.
זוהי נקודה תיאולוגית עמוקה שסותרת תפיסות פשטניות של תשובה. לא תמיד אפשר לחזור לתוכנית א׳. לפעמים הזדמנות אבדה; ה׳ רצה להוביל אותם בדרך אחת, הם בחרו אחרת, ועכשיו עליהם ללכת עם המציאות החדשה. תוכנית ב׳ היא עכשיו התוכנית.
הפועל ויעפלו מתאר את עקשנותם לעלות למרות האזהרה — משהו כמו התעקשות עיוורת להתקדם. באופן מכריע, משה וארון הברית לא הלכו עמהם — ההתגלמות הפיזית של “אין ה׳ בקרבכם.” העמלקי והכנעני היושבים בהר ההוא ירדו והכו אותם עד החרמה — בין אם זה שם מקום (חרמה) ובין אם פירושו “עד כלה” (*לשון חרם*). האנשים האלה — לא כל העם, אלא אלה שעלו — הפסידו בקרב, בדיוק כפי שמשה הזהיר.
תמלול מלא 📝
במדבר פרק י״ד: מרד העם ותפילת משה
הקדמה: מבנה והקשר
אז הנה אנחנו לומדים במדבר פרק י״ד, החלק השני, המחצית השנייה של סיפור המרגלים. זה פרק די ארוך. ננסה לסכם מה מתרחש בו.
כפי שאמרנו בפרק הקודם, שהוא המחצית הראשונה של הסיפור, שני הפרקים האלה במובן מסוים יכלו ליצור פרק באמצע כאן לפני סיפור המעפילים. בכל מקרה, שני הפרקים האלה הם לחלוטין חלק מסיפור אחד. אין סיבה אמיתית לחלק את זה ככה. אפשר לחשוב על דרכים אחרות לחלק את הסיפור.
מה שהיה לפני כן היה חזרת המרגלים, נכון? אחרי כל הסיפור של הציווי לתור, הפעולה של המרגלים ללכת לארץ ישראל לבדוק אותה, חזרת המרגלים, ושני שלבים בדיווח שלהם. קודם הם נתנו דיווח פשוט, ואז הם התחילו שיחה האם יצליחו לכבוש את הארץ. ואז הם נתנו את מעין הנרטיב שלהם, את הרושם האישי שלהם, איך הם חלשים ביחס לאנשים שם.
תגובת העם: תלונה כללית
ושם אנחנו מגיעים לתגובת העם לדיווח הזה, לנרטיב ה״יפה” הזה שקיבלו. והתגובה הייתה עצובה מאוד. הם נשאו את קולם ובכו. בכו ובכו — זה לא אומר סתם שהיו להם דמעות, שהם היו עצובים. זה משהו כמו שהם התלוננו בקול רם, צעקו.
והם התלוננו על משה ואהרן, וכולם, כל בני ישראל, כל העם, כל העדה. אמרתי שהעדה לדעתי מתייחסת לאנשים החשובים, האנשים שנחשבים בקהילה. כל בני ישראל זה כולם. לכולם יש אותה תלונה.
אז בניגוד לסיפורים הקודמים שבהם היו תלונות של האספסוף ואז למשה ואהרן ומרים היו תלונות, כאן לכולם יש אותה תלונה. זה כמובן לא מדבר על אהרן ומרים, אבל לכולם היו תלונות. צריך להניח שכל שבעים הזקנים מהסיפור הקודם, כולם מתלוננים.
תוכן התלונה
ועל מה הם מתלוננים? שכל התוכנית הזאת, זה באמת אתגר לכל התוכנית של משה שהוציא אותם ממצרים, הביא אותם למדבר, מביא אותם לארץ ישראל. הם אמרו שכל התוכנית הזאת הייתה תוכנית גרועה, היינו צריכים למות במצרים, היינו צריכים אפילו למות במדבר בדרך. אנחנו פשוט הולכים למות עכשיו, ליפול בחרב. אנחנו הולכים למות במלחמה. הילדים שלנו, הנשים שלנו יהפכו לשלל מלחמה שייילקח על ידי האויב. זה אפילו יותר גרוע, טוב היה לנו להיות במצרים.
והם ממש מתחילים לדבר אחד לשני, בואו — מה אם נעשה מנהיגות חדשה, ניצור מנהיג חדש ונחזור למצרים.
חוסר התגובה של משה ואהרן
וזה אתגר מאוד רציני ולמשה ואהרן אין תשובה. כפי שראינו עכשיו, זו הפעם הראשונה ואז מאוחר יותר באופן דומה, למשה ואהרן אין באמת תשובות לאתגרים הטובים. לאתגרים החלשים יש להם תשובות. כשיש אתגר טוב, הם לא עונים, הם מחכים שה׳ יענה בשבילם.
אז מה שמשה ואהרן עושים זה נופלים על פניהם לפני ה׳. זה מה שזה אומר — אם הם נופלים על פניהם, כאילו הם מוותרים מולם, או שזה אולי סוג של תפילה. הם אומרים, אין לנו באמת תשובה. כאילו אם אתם באמת חושבים שאין סיכוי, שהיינו צריכים אולי אפילו למות בדרך, אתם יודעים, מצמא או משהו, הכל עדיף מלמות במלחמה ושהילדים שלנו ייילקחו בשבי ולעבדות וכן הלאה. אין לנו באמת תשובה.
תגובת הנגד של יהושע וכלב
אבל האנשים היחידים שיש להם תשובה, שמתערבים בדיון כאן, הם שניים מהמרגלים, יהושע בן נון וכלב בן יפונה, שהם מהמרגלים, הם מרגישים שיש להם את הזכות לאתגר, נכון? כי עכשיו כל משה ואהרן, הם מקבלים את הדיווח הזה, כולם שומעים את הדיווח שלהם, אף אחד לא מניח שהם משקרים, נכון? אפילו הנביא לא אומר שהם משקרים. הם סיפרו את הסיפור בצורה רעה, הם אמרו את הדברים הרעים, אבל אף אחד לא אמר שהם שיקרו. אז האנשים היחידים שהייתה להם הזדמנות אמיתית לאתגר אותם הם יהושע וכלב, שהם מקבוצת המרגלים, הם היו שם.
קריעת בגדיהם
ומה הם עושים? קודם כל, הם קורעים את בגדיהם. במילים אחרות, הם משתתפים עם משה ואהרן בחוסר האונים הזה. הם אומרים, זה נורא מה שקורה, זה לא בסדר. ואז, אז זה שלב ראשון.
הטיעון התיאולוגי שלהם
ואז שלב שני הוא שהם מדברים אל העם והם חולקים, הם מאתגרים את הדיווח הזה. הם אומרים, זה לא נכון. קודם כל, הארץ שהלכנו לתור אותה היא ארץ נהדרת. וכמובן, זכרו, זה לא משהו שהם אי פעם חלקו עליו. כולם הסכימו שהארץ, מבחינת הארץ, היא ארץ טובה. כמובן, הם אמרו בשלב השני של הדיווח שלהם, הם אמרו שזו ארץ קשה שאוכלת את יושביה, אבל זה לא בהכרח חולק, זה פשוט דגש שונה, נכון? הם אומרים, בואו נחזור להתחלה, זו ארץ טובה.
אבל אתם מפחדים, אז כאן, הם עונים, התשובה של יהושע וכלב היא ה׳. זה בשם ה׳. אם ה׳ יחפוץ בנו, הוא יביא אותנו למקום הזה, הוא ייתן לנו אותו, זו ארץ נהדרת, זו ארץ זבת חלב ודבש. רק אל תמרדו בה׳, כי ה׳ הוא הכוח שהולך לעזור לנו. אם תמרדו בה׳, אז אולי אתם צודקים. אבל אם תלכו עם ה׳, אם ה׳ יחפוץ בנו, אם ה׳ הוא זה שמביא אותנו, אז בוודאי נוכל ללכת.
“סר צילם מעליהם”
ולכן, רק אל תמרדו בה׳, שזה נראה כאילו הם מפרשים, ולכן הם קורעים את בגדיהם. דומה לדין, אם מישהו שומע מישהו מגדף את ה׳ או משהו כזה, קורעים את הבגדים, כי שומעים גידוף, זה נגד ה׳. אבל אם לא תגדפו נגד ה׳, לא תמרדו נגד ה׳, אז אל תפחדו מאנשי הארץ. הם אוכל שלנו, סר צילם מעליהם, זה מאוד מעניין.
והתורה תמיד אומרת שצל הוא הגנה, זה קבוע של הגנה. כמו הדבר שמגן עליהם מהשמש או מאויבים — אבד. במילים אחרות, כמובן, זו תמונה יפה, כאילו יש מדבר והם הלכו בקיץ, היה מאוד חם, והם אמרו, תראו, לאנשים האלה אין צל, אין עצים, דומה למה שדיברנו עליו, כמובן, המדרש שם לב לקשר הזה בין העץ לצל. אבל כמובן, פשוטו של מקרא, עץ שם זה עצים, וכאן מדובר על משהו יותר מטאפורי.
אבל יש כאן רעיון שמשהו כמו שהם חשופים לחלוטין בפנינו, אין מי שמגן עליהם. בסדר, יש להם, אולי יש להם את הענק, אבל ה׳ חזק יותר מהענקים האלה. זה לא משהו שצריך לדאוג ממנו. וזה גם דיווח, נכון? זו גם דרך שלהם לפרש את הדיווח שלהם. הם אמרו, ראינו שאין להם, הם לא מוגנים. ראינו שאין להם הגנה. איך הם ראו את זה? הם ראו את זה בעיניים של ההבטחה הזאת שהם מאמינים שה׳ יביא אותם. אבל זה לא רק, צריך להדגיש את זה, זה לא רק כאילו, נו, ה׳ יעזור לנו נגד המציאות, נגד הטבע, נגד מה שיש. לא, הם אומרים שאם מסתכלים בעיניים האלה, אם לא מורדים בה׳, תראו שאין להם על מי לסמוך, באמת, לאנשים האלה.
דחיית העם והתגלות ה׳
אבל עכשיו, כמובן, האתגר והתגובה של יהושע וכלב כאן לא מתקבלים. העם, הם רוצים לרגום אותם באבנים. ככה כועסים הם על זה. הם חושבים שהם פשוט מנסים לרמות אותם או שמשהו מוזר קורה. הם לא מעוניינים לשמוע את זה.
וכאן ה׳ מתערב. כבוד ה׳, שכנראה מתכוון לענן או משהו כזה, נראה באוהל מועד, כמו שראינו מאוד דומה לסיפור שהיה לנו קודם אצל מרים. ה׳ מתגלה ומראה כאילו, אני כאן. שמתי לב למה שקורה. זה לא, אני לא, זה מולי. שמעתי את התלונות.
כעסו של ה׳ והצעתו
ועכשיו ה׳, מה הוא אומר? הוא מדבר אל משה, דומה ל, שוב, שם, שהוא דיבר אל אהרן ומרים. עכשיו הוא מדבר אל משה, לא מדבר אל העם. הוא מדבר אל משה והוא מביע את כעסו, את תסכולו למשה. וזה מה שהוא אומר. הוא אומר, עד אנה ינאצוני העם הזה? עד מתי לא יאמינו בי, לא יבטחו בי? עשיתי כל כך הרבה בשבילם. זה לא כאילו, הם אמרו, היינו צריכים למות במדבר, היינו צריכים למות במצרים. זכרו, מישהו הוציא אתכם ממצרים. הגענו לכאן. כמה עוד אני צריך לעשות בשבילכם, שתבטחו בתוכנית, שתבטחו שהשלב הבא גם יעבוד?
לכן, ה׳ כל כך כועס, הוא אומר, אני פשוט אהרוג אותם. אשמיד אותם בדבר. אעשה אותך משה לגוי גדול יותר. אעשה אותך גדול מהם. במילים אחרות, משה, או אולי אפילו כלב ויהושע, מי שלא יהיה, האנשים היחידים שבוטחים בי, אני אדאג לכם. תשכחו מכל האנשים האלה.
תפילת משה
עכשיו משה, דומה למה שהוא עשה בעגל, נכון? ה׳ אמר לו דבר דומה לגבי העגל. משה מתערב מול ה׳. משה לא מסכים עם ה׳. משה מתפלל לה׳ להסיר את כעסו ולומר שזה לא הולך לעבוד.
הטיעון מנקודת המבט של מצרים
והוא משתמש באותו טיעון שהוא תמיד משתמש בו. הוא אומר, אה, אז מצרים ישמעו שהפסדת, נכון? מצרים, שהם, נכון? זה, טוב, זה מאוד מעניין, אבל זה בדיוק הטיעון של יהושע וכלב, נכון? ה׳ הוא זה שהוציא אתכם ממצרים. הטיעון של ה׳ — הוצאתי אתכם ממצרים, אתם צריכים לבטוח שזה ימשיך הלאה. ואז משה אומר, בסדר, מאותה סיבה, ה׳, גם אתה לא יכול לוותר. אתה לא מצפה מהעם לוותר, נכון? אל תוותר. הוצאתי אתכם ממצרים, הוצאתי אתכם דרך המדבר, תבטחו שהשלב הבא גם יעבוד. ובכן, האם גם אתה יכול לוותר?
מה יגידו מצרים? מצרים יספרו לעמים. מצרים אולי באופן מטאפורי או ממש ידברו עם אנשי כנען. מעניין, הוא אומר, אני די בטוח שהכוונה כאן לאנשי כנען, למרות שמשה לא שם. זה כאילו, הוא מדבר כאילו אנחנו כבר שם. הוא אומר, הם יגידו, תראו, שמענו שה׳ עם האנשים האלה. כולם יכולים לראות את הענן שלך הולך איתם, את האש שלך בלילה. ומסתבר שהרגת את כולם כאיש אחד, כאילו הם איש אחד ביום אחד, בלילה אחד, וכל העמים שמעו עליך. זה לא כאילו אתה יכול להסתתר, אתה יכול להעמיד פנים, אה, אף פעם לא התכוונתי לכלום. לא, כולם רואים שאתה מאוד ברור בלהראות שזה אתה, צילם, נכון? הענן. זה תחת הצל שלך שהם הולכים, נכון? אתה מגן עליהם.
העמים יגידו שה׳ לא יכול
והם ישמעו, מצרים יגידו, אה, ברור, בסדר, אולי ה׳ היה חזק יותר מאיתנו, אבל הוא לא חזק יותר מהכנענים. ה׳ לא יכול להביא אותם לארץ. אז הוא שחט אותם במדבר כדי לצאת מההבטחה שלו להוציא אותם מהארץ. אז כאילו, הוא שחט אותם במובן של, היה דבר, אולי כאילו, אה, משהו קרה, אני לא יודע. הוא לא יכול היה לקיים את הבטחתו, ולכן, זה היה התירוץ שלו, זו הייתה התשובה שלו.
ההיפוך הגאוני
וזה הטיעון המאוד חזק של משה נגד ה׳. ותשימו לב לאותו דבר, בדיוק כמו המרגלים — שימו לב למבנה המקביל. המרגלים אמרו שהכנענים חזקים יותר מה׳. משה אומר, זה בדיוק מה שהאמת תהיה, מה שהעמים יגידו. כשמישהו אומר “אנשים יגידו”, זו תהיה המציאות. אם באמת תלך אחריהם, אם באמת תעשה מה שהמרגלים מציעים ותהרוג אותם במדבר, שזה בדיוק מה שהם אמרו — “לו מתנו במדבר” — אז זה יהיה אמיתי. זה ייראה כאילו ה׳ לא יכול היה לעשות את זה.
הזכרת שלוש עשרה המידות
ולכן משה מסיים את תפילתו. הוא אומר, ועתה יגדל נא כח ה׳. במילים אחרות, הראה שכוחך חזק.
ואז הוא חוזר על מה שה׳ אמר לו בסיפור העגל, כשה׳ התגלה אליו. הוא אמר, ה׳, אתה א-ל של דין ואתה א-ל של כעס צודק, אבל אתה גם א-ל של איטיות לכעוס, של אריכות אף — ארך אפים — של עשיית חסד, של נשיאת חטאי אנשים. אתה יכול לקבל את חטאי האנשים, אתה יכול לשאת את נטל החטאים שלנו.
וכן, ונקה לא ינקה, אתה לא שוכח, אבל זכור — זה גם חלק מהארך אפים. לה׳ יש זמן. ה׳ יכול לחכות ארבעה דורות. אולי בעוד ארבעה דורות יימצא פתרון, שאיכשהו ה׳ יכול לנצח. ואולי צריך להיות עונש מסוים על כך שהעם לא בטח בו — גם את זה אפשר לקבל.
אבל עכשיו — עכשיו אתה צריך לסלוח לעם בחסדך הגדול, כגודל חסדך. וכאשר נשאתה לעם הזה ממצרים ועד הנה. נשאת אותם עד כאן, אתה לא יכול לוותר עכשיו. נשאת אותם, וכמובן ידעת שאנחנו חוטאים, ידעת שאנחנו עם קשה, ידעת שאנחנו לא בוטחים. נשאת אותנו עד עכשיו — המשך לשאת אותנו.
תגובתו הראשונה של ה׳: סליחה עם השלכות
וה׳ מסכים איתו. ה׳ אומר, סלחתי כדברך. טענת טענה טובה, אתה צודק. אסלח להם כמו שאמרת, כדבריך, בדרכך.
וזה ה׳ מקיים את החלק השני. כמו שאמרתי, זה לא אומר שכולם יוצאים נקיים. והוא מבטיח, חי אני, אני נשבע בחיי, חי אני. ואני חושב שזה גם אומר משהו כמו, ביקשת ממני להראות את כוחי, כן. עכשיו, וימלא כבוד ה׳ את כל הארץ. אז זה כאילו, אני נשבע בחיי, בכבודי, שימלא את כל הארץ עכשיו.
השבועה: הדור הזה לא יראה את הארץ
האנשים האלה שראו אותי, שראו את כבודי, שראו את הניסים שלי שעשיתי במצרים ובמדבר, וניסו אותי כעשר פעמים, ועדיין לא שומעים לי — אני נשבע שאם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם…
המגדפים, האנשים שמגדפים אותי, לא יראו אותה. אם — כלומר, אני נשבע שמשהו יקרה — זו לשון שבועה. אין כאן את הצד השני, “אם יקרה.”
אבל היוצא מן הכלל היחיד יהיה עבדי כלב, שהייתה בו רוח אחרת — הוא לא הלך עם המרגלים. הוא הלך אחריי. אני אביא אותו לארץ, וילדיו, צאצאיו, יירשו אותה.
בסדר? אז זו תשובת הקב״ה למשה: שבסדר, הוא לא יהרוג את כולם, אבל הוא נשבע שהאנשים שלא בטחו בו לא יראו את הארץ שהם לא בוטחים בו שיביא אותם אליה. בעצם, הם הולכים לקבל את מה שרצו, במובן מסוים.
וגם, הוא עושה חריגה עבור כלב. כמובן, יהושע לא מוזכר כאן, אבל אולי זה מובן מאליו — יהושע הולך להיות המנהיג אחר כך. אז הוא לא באמת מישהו שצריך חריגה. ברור שהוא בצד של משה. אבל כלב יקבל חריגה, והוא אכן יקבל אותה. וכמובן, יש סיפור בספר יהושע שמתאר בדיוק את מה שקורה.
ההוראה המעשית: לפנות אחורה
ועכשיו הקב״ה אומר, אז מה תעשו? תראו, העמלקי והכנעני יושבים בעמק. זה בעצם, שוב, ממש מה שהמרגלים אמרו, נכון? בחלק הנמוך, בנגב, שם העמלקי והכנעני הולכים להיות. כלומר, אתם לא יכולים ללכת לשם. אז אתם תצטרכו למצוא דרך אחרת לשם.
מחר, פנו, חזרו למדבר, דרך ים סוף. אתם הולכים לפנות, אתם תצטרכו למצוא דרך אחרת ללכת.
כלומר, במובן מסוים, זה מקבל את טענת המרגלים, נכון? זה מאוד מעניין. וזה עצמו חלק מהעונש שלהם, נכון? העונש של אדם הוא שהוא מקבל את מה שרצה. המרגלים אמרו, אי אפשר ללכת לכאן, יש עמלקי וכנעני. הקב״ה אמר, אתם צודקים. יכולנו לקחת אתכם אם הייתם בוטחים, אבל אתם לא בוטחים. חזרו בדרך האחרת. נמצא דרך אחרת. זה יקרה.
הנאום השני והמורחב של הקב״ה: פרטי העונש
ועכשיו יש עוד אחד, עוד רגע, עוד דיבור שהקב״ה אומר למשה ולאהרן. וזה קצת כפול. נראה שהוא אומר דברים דומים למה שאמר קודם, אבל יש כאן שאלה: למה יש את הכפילויות האלה? זו לא הכפילות הראשונה בתורה, כמובן. אבל אנחנו יכולים לראות שהוא מוסיף הרבה הרבה הרבה לזה, להבטחה הזו, לשבועה הזו שהוא נשבע. הוא נותן פרט מאוד חשוב, והוא באמת ממלא את מה שלא הבהיר קודם. הוא אמר שהאנשים שלא בטחו בו לא יראו אותם, אבל זה לא באמת מסביר מה יקרה. אז כאן הוא כן מסביר במידה מסוימת מה יקרה.
עד מתי לעדה הרעה הזאת?
הוא אומר כך. קודם כל, הוא אומר את אותו דבר שאמרנו קודם. עד מתי לעדה הרעה הזאת אשר המה מלינים עלי — נכון? כלומר, זה הקב״ה אומר בדיוק מה שאמר קודם. עשר פעמים ניסו אותי. כמה? כמה עוד זה יכול להימשך?
שמעתי אותם. ואז כתוב, שמעתי, נכון? זה שוב מה שאנחנו אומרים כל הזמן. הקב״ה אומר, לא שכחתי. זה לא שאתם יכולים להתלונן ואני לא שם לב. אני שומע, אני מבחין שהתלונות באוזניי, בעיניי, כביכול.
השבועה מפורשת
לכן, אמור להם. והוא אומר להם את אותה שבועה. חי אני, אעשה לכם בדיוק כמו שדיברתם באוזניי. וזה ממלא את מה שאמרתי. כבר אמרתי לכם קודם באמירה, פגריכם ייפלו במדבר הזה. כולכם, כולכם שנפקדתם במפקד מבן עשרים שנה ומעלה, כולכם שהתלוננתם עליי, כל פגריכם ייפלו יחד.
ואני נשבע, אם תבואו אל הארץ אשר נשבעתי להשכין אתכם בה, לגור בה, חוץ מ — וכאן כן יש לנו את כלב ויהושע.
הילדים יירשו
וטפכם אשר אמרתם שיהיו שבויים, שיהיו לבז, שיהפכו לשלל מלחמה — אותם אני אביא, והם יידעו את הארץ אשר לא רציתם, אשר מאסתם בה.
ואתם, פגריכם ימותו במדבר הזה. ילדיכם יהיו במדבר ארבעים שנה. כלומר, כל הדור הזה עד שתמותו, בעצם. זה אומר, בעצם, אתם הולכים למות מוות טבעי, במובן מסוים. אבל תצטרכו לחכות לדור הבא שיבוא. הם ישאו את זנותכם, בעצם, עד שפגריכם ייתמו, עד שכולכם תסיימו למות.
למה ארבעים שנה?
וזה ייקח, שוב, למה ארבעים שנה? נתתי לכם הסבר פשוט: כי ארבעים שנה זה בעצם הזמן שלוקח לדור להתחלף. אבל גם, יש כאן סמליות. מספר הימים — אמרנו שהם חזרו אחרי ארבעים יום. אז בדיוק מספר הימים שהלכתם ובדקתם את הארץ, על מספר הימים האלה, יום לשנה, תצטרכו לשאת את חטאכם וזה ייקח כל כך הרבה זמן להגיע לארץ ישראל.
והוא חותם בחתימתו: אני ה׳ דברתי. זה אני, ה׳, מדבר. אני מבטיח, אם לא, אם לא אעשה זאת לאנשים האלה שמתלוננים, כולכם תמותו במדבר.
בסדר. רצתי קצת מהר כאן כי אני צריך להמשיך הלאה.
מות המרגלים
ועכשיו, יש לנו — זו הצהרת הקב״ה. ועכשיו יש לנו את הפסוק שמדווח, המספר, כביכול, מדווח שמשהו, מה שאמרו, חלק ממה שהקב״ה אמר שיעשו, קרה.
כמובן, הקב״ה — משה הצליח בתפילתו, בהתערבותו, שלא כל העם מת, אבל חלק מהאנשים, האנשים הספציפיים, כן מתו. וכתוב, האנשים שמשה שלח, הם מתו במגפה, בדיוק במגפה, לפני ה׳, לפני הקב״ה. אבל יהושע בן נון וכלב, הם שרדו.
אז כנראה, המרגלים עצמם מתו, או אולי — כן, המרגלים עצמם מתו, בין אם במקום, בין אם באופן כללי במדבר, וכדומה. אבל הם מתו, אבל יהושע וכלב שרדו.
העלייה הכושלת: המעפילים
עכשיו, יש לנו סיפור מאוד מעניין. אז מאוד מעניין לראות את המבנה. כאילו, מצד אחד, הם לא היו אמיצים מספיק, הם לא בטחו מספיק, ולכן הם הפסידו, הם לא — הם קיבלו את מה שרצו, ולא הלכו. עכשיו, מצד שני, זה לא אומר שזה אומר שאתה צריך פשוט להיות פזיז ולקפוץ ולעשות מה שאתה רוצה וללכת גם בסכנה.
המהפך של העם: “נעלה”
אז מה שאנחנו רואים הוא, משה מדבר בבירור לעם, והם מאוד עצובים. הם באבל — ויתאבלו העם מאד. עכשיו, בתוך האבל, הם אומרים, אתם יודעים מה? צדקתם. הקב״ה צדק. אנחנו פשוט נלך, אנחנו פשוט — ובכן, הם קמו בבוקר, הם עולים לראש ההר. שוב, ההר — יש את העמק, שקרוב אליהם, ואז ההר, שזה איפה שהארץ נמצאת. והם אומרים, אנחנו הולכים לעלות להר. הננו, אנחנו הולכים לעלות למקום שהקב״ה הבטיח לנו ללכת. חטאנו, עשינו טעות, אמרנו שאי אפשר ללכת, אנחנו הולכים ללכת.
אזהרת משה: מאוחר מדי
ועכשיו, משה אומר, לא לא לא, זה לא מה שהתכוונו. זה — אולי הכוונה לומר שמאוחר מדי, או אולי זה אומר שהקב״ה כבר אמר, הוא כבר קיבל את התלונה שלכם. ככה זה לא עובד.
משה אומר להם, למה זה אתם עוברים את פי ה׳? הקב״ה הרגע אמר לכם לחזור. זה מאוד מעניין. זה הראשון — זה כמו ההזדמנות השנייה. כאילו, אתם לא יכולים לחזור. ברגע שהפסדתם, הפסדתם, והקב״ה כאילו הסכים אתכם, אז עכשיו אתם תצטרכו ללכת עם התוכנית החדשה שלכם. אנחנו לא הולכים ללכת עם התוכנית הישנה.
אז משה אומר להם, אל תעלו, כי הקב״ה לא אתכם — ואין ה׳ בקרבכם — תינגפו לפני אויביכם. העמלקי והכנעני שם, תיפלו בחרב. כי כלומר, כי על כן שבתם מאחרי ה׳, הקב״ה לא אתכם.
הנקודה התיאולוגית: לא תמיד אפשר לחזור לתוכנית א׳
זה מאוד מעניין, כי זה כאילו נגד תשובה. אנחנו תמיד מניחים שתשובה אומרת שתמיד אפשר לחזור. לא תמיד אפשר לחזור. לפעמים אדם מפסיד הזדמנות מסוימת. הקב״ה רצה לקחת אותם בדרך מסוימת, אבל עכשיו הם החליטו ללכת בדרך אחרת, עכשיו אתם תצטרכו ללכת עם התוכנית הזו גם. אתם לא יכולים לחזור לתוכנית א׳. תוכנית ב׳ היא התוכנית עכשיו.
התבוסה
אבל הם כן הולכים, וזה פועל מעניין — ויעפלו — אנחנו לא בטוחים מה זה אומר, אבל זה אומר משהו כמו שהם התגברו על האתגר הזה והלכו בכל זאת. אבל משה וארון ברית ה׳ לא הלכו איתם. זה בדיוק מה שזה אומר, אם אין ה׳ קרוב אליכם.
והם בעצם הפסידו את הקרב. העמלקי והכנעני, שהיו בהר ההוא, ירדו והכו אותם, ויכתום עד החרמה. הם הפסידו את הקרב, שזה אולי אומר או מקום, או לשון חרם, השמידו אותם לגמרי.
אז האנשים האלה — ברור שלא כל העם — האנשים האלה שעלו, הפסידו את הקרב שלהם, כמו שמשה אמר.
מל תמלול לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
סיכום: במדבר פרק י״ד — דער מרידה פון כלל ישראל, משה רבינו׳ס תפילה, און דער נפילה פון די מעפילים
דער צוזאמענהאנג און דער סטרוקטור
פרקים י״ג און י״ד זענען אייגנטלעך איין צוזאמענהענגענדע מעשה — די מעשה פון די מרגלים. דער חילוק צווישן די פרקים איז א ביסל ווילקירלעך. פרק י״ג האט געהאנדלט וועגן דער שליחות פון די מרגלים און זייער באריכט אין צוויי שטאפלען; פרק י״ד האנדלט וועגן דער תגובה פון דעם פאלק און וואס איז דערפון ארויסגעקומען.
—
דער תגובה פון דעם פאלק (י״ד:א–ד)
דאס פאלק האט אויפגעהויבן זייער קול און געוויינט די גאנצע נאכט. דאס וויינען איז נישט סתם א טרויעריגקייט — דאס איז א הויכע, לויטע תלונה. דער פסוק באטאנט כל העדה (די חשוב׳ע, געציילטע מענטשן פון דער עדה) און כל בני ישראל (יעדער איינער אן אויסנאם) — אלע זענען פאראייניגט אין דער תלונה. דאס איז אנדערש פון פריערדיגע מעשיות: פריער האט דער *אספסוף* זיך באקלאגט, אדער משה, אהרן, און מרים האבן געהאט זייערע ענינים — אבער דא אלע האבן דעם זעלבן טענה. אפילו די זיבעציג זקנים פון דער פריערדיגער מעשה — מ׳דארף אננעמען אז זיי האבן אויך מיטגעטענה׳ט.
די תלונה איז א פונדאמענטאלע קשיא אויפ׳ן גאנצן פלאן פון יציאת מצרים: ארויסגיין פון מצרים, גיין דורכ׳ן מדבר, און אריינגיין אין ארץ ישראל. זיי זאגן אז ס׳וואלט בעסער געווען זיי וואלטן געשטארבן אין מצרים, אדער אפילו אין מדבר. זייערע ווייבער און קינדער וועלן ווערן שלל פאר דעם שונא. און דאס רדיקאלסטע פון אלעם — זיי שלאגן פאר: “נתנה ראש” — לאמיר שטעלן א נייעם פירער און זיך אומקערן קיין מצרים.
—
משה׳ס און אהרן׳ס שווייגן (י״ד:ה)
משה און אהרן פאלן אויף זייערע פנימ׳ער — סיי פון צער, סיי אין תפילה. דא זעט מען א מוסטער: ווען דער טענה איז א שוואכער, האבן משה און אהרן א תשובה; ווען דער טענה איז א שטארקער, האבן זיי קיין ענטפער נישט, און זיי ווארטן אויף הקב״ה. דאס איז איינער פון די שטארקע טענות. אויב דאס פאלק גלויבט באמת אז דער מלחמה׳דיגער מצב איז א פארלוירענער, קענען משה און אהרן נישט סתם טענה׳ן פארקערט — זיי זענען דאך נישט געווען די וואס האבן אויסגעקוקט דאס לאנד.
—
דער געגנבאריכט פון יהושע און כלב (י״ד:ו–ט)
די איינציגע מענטשן וואס האבן א רעכט צו ענטפערן אויף דעם באריכט פון די מרגלים זענען יהושע און כלב, ווייל זיי זענען געווען א חלק פון דער שליחות. זייער תשובה האט צוויי חלקים:
1. זיי קרעה׳ן זייערע בגדים — זיי זענען שותף אין דעם צער פון משה׳ן און אהרן׳ען, און זיי ווייזן אן אז דאס וואס עס טוט זיך דא איז א מין גידוף (ענלעך צו דער הלכה אז מ׳קרעה׳ט ווען מ׳הערט ווי מ׳שענדט דעם נאמען פון הקב״ה).
2. זיי געבן א געגנבאריכט: דאס לאנד איז זייער זייער גוט — *טובה הארץ מאד מאד*. דאס איז נישט קיין מחלוקת — אפילו די אנדערע מרגלים האבן מודה געווען אז דאס לאנד איז גוט. אבער דער עיקר טענה איז א אמונה׳דיגער טענה: “אם חפץ בנו ה׳” — אויב הקב״ה וויל אונז, וועט ער אונז אהין ברענגען. דער כח וואס וועט כובש זיין דאס לאנד איז הקב״ה, נישט דער מלחמה׳דיגער כח פון כלל ישראל. דעריבער: זאלט נישט מורד זיין אין הקב״ה, און זאלט נישט מורא האבן פאר די יושבי הארץ.
דער לשון “סר צלם מעליהם” — “זייער שאטן/באשיצונג איז אוועק פון זיי” — איז א שטארקער בילד. שאטן (*צל*) מיינט כסדר אין תורה באשיצונג. יהושע און כלב זאגן אז די כנענים זענען גאר אפן, אן שום באשיצונג. ס׳איז דא אן אינטערעסאנטער מדרש׳דיגער שייכות צו דער פריערדיגער רעדע וועגן *עץ* אין דער שליחות פון די מרגלים. דער נקודה איז נישט סתם אז הקב״ה וועט איבערשטייגן דעם מציאות — נאר אויב מ׳קוקט מיט אויגן פון אמונה אנשטאט מיט מרידה, קען מען טאקע זען אז די פעלקער האבן קיין אמת׳ע באשיצונג נישט. דאס איז א אנדער אופן צו לייענען דעם זעלבן מציאות.
—
דער פאלק׳ס אפווייזונג און דער באווייזונג פון הקב״ה (י״ד:י)
דאס פאלק וויל סקילה׳ן יהושע׳ן און כלב׳ן. אין דעם מאמענט באווייזט זיך כבוד ה׳ ביים אהל מועד פאר גאנץ כלל ישראל — ענלעך ווי ביי דער מעשה מיט מרים. הקב״ה גיט צו פארשטיין: איך בין דא, איך האב אלעס געהערט.
—
דער כעס פון הקב״ה (י״ד:י״א–י״ב)
הקב״ה רעדט צו משה׳ן (נישט צום פאלק) און דריקט אויס זיין צער: “עד אנה ינאצוני העם הזה” — ביז ווען וועט דאס פאלק מיך מנאץ זיין? ביז ווען וועלן זיי נישט גלויבן אין מיר נאך אלע אותות וואס איך האב געטון? דער טענה איז: איך האב אייך ארויסגענומען פון מצרים, איך האב אייך דורכגעפירט דורכ׳ן מדבר — וויפיל מער דארף איך טון ביז איר וועט גלויבן אז דער נעקסטער שריט וועט אויך גיין?
הקב״ה שלאגט פאר צו פארטיליגן דאס פאלק מיט א מגפה און מאכן פון משה׳ן א גרעסערע אומה — דער זעלבער הצעה ווי ביים עגל הזהב.
—
משה רבינו׳ס תפילה (י״ד:י״ג–י״ט)
משה טענה׳ט קעגן הקב״ה מיט א גוואלדיגע סברא וואס שפיגלט אפ און פארקערט דעם זעלבן לאגיק וואס שפילט זיך אפ אין דער מעשה:
– די מצריים וועלן הערן אז הקב״ה האט אומגעברענגט זיין אייגן פאלק.
– די מצריים וועלן דערציילן די כנענים (*יושבי הארץ הזאת* — אינטערעסאנט, משה רעדט ווי ער איז שוין אין ארץ ישראל).
– אלע ווייסן שוין אז הקב״ה איז מיט כלל ישראל — דער וואלקן ביי טאג, דער פייער ביי נאכט, דער זיכטבארער באשיצונג פון אויבן.
– אויב הקב״ה וועט זיי איצט פארטיליגן, וועלן די אומות מסיק זיין: “מבלתי יכולת ה׳” — הקב״ה האט נישט געקענט ברענגען דאס פאלק אין ארץ ישראל, האט ער זיי געשאכטן אין מדבר אלס א תירוץ.
דער טענה איז ממש גאוני: יהושע און כלב האבן געזאגט צום פאלק, זאגט נישט אז די כנענים זענען שטארקער פון הקב״ה; איצט זאגט משה צו הקב״ה אז פארטיליגן כלל ישראל וועט מקיים זיין גענוי דעם זעלבן טענה אין די אויגן פון די אומות. די מרגלים האבן געזאגט אז די כנענים זענען שטארקער פון הקב״ה; אויב הקב״ה הרג׳עט דאס פאלק אין מדבר, וועלן די אומות זאגן *גענוי דאס*. דאס פאלק האט געזאגט “לו מתנו במדבר” (הלוואי וואלטן מיר געשטארבן אין מדבר) — אויב הקב״ה הרג׳עט זיי, ווערט עס “וישחטם במדבר,” מקיים זייער אייגענע שרעקלעכע בקשה און מאכט דעם לשון הרע פון די מרגלים צו א מציאות. משה זאגט: אויב דו טוסט וואס די מרגלים האבן פארגעשלאגן — לאזן זיי שטארבן אין מדבר — דאן ווערט זייער הוצאת שם רע אן אמת.
משה ענדיגט מיט אנרופן די י״ג מדות הרחמים וואס זענען נתגלה געווארן ביי הר סיני נאכ׳ן עגל הזהב: “ועתה יגדל נא כח ה׳ כאשר דברת” — זאל דיין כח גרויס ווערן ווי דו האסט גערעדט. ווייז אז דער אמת׳ער כח פון הקב״ה ווערט אויסגעדריקט דורך געדולד און רחמנות, נישט דורך חורבן. הקב״ה איז ארך אפים ורב חסד — לאנג צום צארן און רייך אין חסד, נושא עון ופשע — ער קען טראגן דעם משא פון זינד. און יא, ונקה לא ינקה — הקב״ה פארגעסט נישט סתם, ער פוקד דעם עון פון די עלטערן אויף קינדער ביז דריטן און פערטן דור — אבער דאס איז אויך א חלק פון דעם *ארך אפים*. הקב״ה האט צייט; ער קען ווארטן פיר דורות, און אפשר אינערהאלב דעם צייט וועט זיך געפינען א לעזונג. ס׳דארף אפשר זיין עפעס א שטראף פאר דעם מאנגל אין בטחון, אבער איצט: סלח נא לעון העם הזה כגדל חסדך — פארגיב מיט דיין גרויסן חסד. דו האסט געטראגן דאס פאלק פון מצרים ביז איצט (וכאשר נשאתה לעם הזה ממצרים ועד הנה); דו האסט געוואוסט אז מיר זענען זינדיג און הארטנעקיג. טראג אונז ווייטער.
—
דער ערשטער ענטפער פון הקב״ה: מחילה מיט תוצאות (י״ד:כ–כ״ה)
הקב״ה שטימט צו: סלחתי כדברך — “איך האב מוחל געווען ווי דו האסט געזאגט.” משה האט געמאכט א גוטן טענה. אבער ואולם — “אבער” — דאס איז מקיים דעם צווייטן חלק פון די מדות: ונקה לא ינקה. נישט יעדער קומט אזוי גלאט אראפ.
הקב״ה שווערט: חי אני וימלא כבוד ה׳ את כל הארץ — ביי מיין לעבן און ביי מיין כבוד וואס וועט אנפילן די גאנצע ערד. די מענטשן וואס האבן געזען דעם כבוד פון הקב״ה און זיינע נסים אין מצרים און אין מדבר, וואס האבן אים מנסה געווען בערך צען מאל און הערן נאך אלץ נישט — זיי וועלן נישט זען דאס ארץ המובטחת. דער לשון “אם יראו” איז דער פארקירצטער לשון פון א שבועה (דער תוצאה ווערט נישט אויסגעזאגט).
דער איינציגער אויסנאם: כלב, וואס האט געהאט א “אנדער רוח” (רוח אחרת) און איז נאכגעגאנגען הקב״ה מיט׳ן גאנצן הארצן. ער און זיינע קינדער וועלן ירש׳ענען דאס לאנד. יהושע ווערט דא נישט דערמאנט, אפשר ווייל זיין צוקונפטיגע ראלע אלס פירער איז פשוט באוואוסט און ס׳דארף נישט קיין באזונדערע אויסנאם. כלב׳ס נחלה ווערט דערציילט שפעטער אין ספר יהושע.
הקב״ה גיט דערנאך א פראקטישע אנווייזונג: דער עמלקי און דער כנעני זיצן אין טאל (בעמק) — וואס איז ממש וואס די מרגלים האבן באריכטעט. הקב״ה נעמט כביכול אן דעם טאקטישן אפשאצונג פון די מרגלים: איר קענט נישט גיין דעם וועג. מארגן, קערט אייך אום צום ים סוף און זוכט א אנדער וועג. דאס איז טיף איראניש — דער עונש איז אז מ׳באקומט וואס מ׳האט געוואלט. די מרגלים האבן געזאגט “מ׳קען דא נישט גיין,” און הקב״ה זאגט, “איר האט רעכט — איך וואלט אייך געקענט אריינפירן ווען איר וואלט געגלויבט, אבער איר גלויבט נישט, אלזא גייט צוריק.”
—
דער צווייטער, ברייטערער רעדע פון הקב״ה (י״ד:כ״ו–ל״ה)
הקב״ה רעדט נאכאמאל צו משה׳ן און אהרן׳ען, חוזר זיין אויף ענלעכע ענינים אבער פילט אויס וויכטיגע פרטים וואס זענען פריער געבליבן אומקלאר. פריער האט הקב״ה געזאגט אז דער דור וואס גלויבט נישט וועט נישט זען דאס לאנד; איצט ספעציפיצירט ער וואס וועט מיט זיי פאסירן.
עד מתי לעדה הרעה הזאת — “ביז ווען מיט דער שלעכטער עדה?” הקב״ה באטאנט: איך הער די תלונות, זיי זענען אין מיינע אויערן. דערנאך ווערט דער שבועה מפורש: ביי מיין לעבן, איך וועל טון מיט אייך גענוי וואס איר האט גערעדט אין מיינע אויערן. אייערע פגרים וועלן פאלן אין דעם מדבר — יעדער וואס איז געציילט געווארן אין דעם מפקד פון צוואנציג יאר און העכער וואס האט זיך באקלאגט. דאס לאנד וואס הקב״ה האט געשוואוירן צו באזעצן זיי — זיי וועלן קיינמאל נישט אריינקומען, אויסער כלב און יהושע (איצט ווערן ביידע דערמאנט).
די קינדער וואס זיי האבן געזאגט וועלן ווערן שלל (לבז) — הקב״ה וועט *זיי* אריינברענגען, און זיי וועלן קענען דאס לאנד וואס זייערע עלטערן האבן פאראכטעט (מאסתם). די פגרים פון די עלטערן וועלן בלייבן אין מדבר. די קינדער וועלן וואנדערן פערציג יאר, טראגנדיג די תוצאות פון זייערע עלטערן׳ס מאנגל אין אמונה, ביז דער לעצטער פון דעם דור שטארבט.
פארוואס פערציג יאר? צוויי ביאורים: (1) פראקטיש, פערציג יאר איז דער צייט וואס מ׳דארף פאר א דור׳דיגן איבערוועקסל; (2) סימבאליש, די מרגלים האבן מתור געווען פערציג טעג, אלזא יעדער טאג ענטשפרעכט א יאר וואנדערונג. הקב״ה חתמ׳עט: אני ה׳ דברתי — דאס איז זיין לעצטער ווארט.
—
דער טויט פון די מרגלים (י״ד:ל״ו–ל״ח)
דער פסוק דערציילט דעם תיכף׳דיגן חלק׳דיגן קיום: די מענטשן וואס משה האט געשיקט אלס מרגלים זענען געשטארבן אין א מגפה פאר הקב״ה. משה׳ס תפילה האט מציל געווען דאס פאלק בכלל, אבער די מרגלים אליין — די וואס האבן אנגעהויבן — זענען תיכף געשטארבן. יהושע און כלב אליין זענען געבליבן לעבן.
—
דער נפילה פון די מעפילים (י״ד:ל״ט–מ״ה)
א פאסינירנדער געגנשטיק שליסט אפ דעם פרק. דאס פאלק טרויערט זייער שטארק (ויתאבלו העם מאד). אין זייער צער קערן זיי זיך איבער אינגאנצן: זיי שטייען אויף פרי, גייען ארויף אויפ׳ן שפיץ בארג (ראש ההר), און זאגן, “אט זענען מיר, מיר וועלן ארויפגיין צום ארט וואס הקב״ה האט צוגעזאגט — מיר האבן געזינדיגט!”
משה ווארנט זיי: דאס איז נישט וואס מ׳האט געמיינט. ס׳איז אפשר שוין צו שפעט, אדער אפשר האט הקב״ה שוין אנגענומען זייער תלונה און איז אריבער צו א נייעם פלאן. למה זה אתם עוברים את פי ה׳ — “פארוואס גייט איר עובר זיין אויפ׳ן ווארט פון הקב״ה?” הקב״ה האט אייך ערשט געזאגט קערט אייך אום. גייט נישט ארויף, ווייל הקב״ה איז נישט מיט אייך (ואין ה׳ בקרבכם); דער עמלקי און דער כנעני זענען דארט, און איר וועט פאלן דורכ׳ן שווערד. כי על כן שבתם מאחרי ה׳ — ווייל איר האט זיך אפגעקערט פון הקב״ה, איז ער נישט מיט אייך.
דאס איז א טיפער אמונה׳דיגער נקודה וואס גייט קעגן פשוט׳ע פארשטעלונגען פון תשובה. מ׳קען נישט אלעמאל צוריקקומען צו פלאן א. אמאל איז א געלעגנהייט פארלוירן; הקב״ה האט געוואלט פירן זיי איין וועג, זיי האבן אנדערש אויסגעקליבן, און איצט מוזן זיי גיין מיט דעם נייעם מציאות. פלאן ב איז איצט דער פלאן.
דער ווארט ויעפלו באשרייבט ווי זיי האבן אינזיסטירט ארויפצוגיין טראץ דער ווארענונג — עפעס ווי עקשנות׳דיג ווייטער דרינגען. דער עיקר, משה און דער ארון הברית זענען נישט מיטגעגאנגען — דער גשמיות׳דיגער סימן פון “הקב״ה איז נישט צווישן אייך.” דער עמלקי און דער כנעני וואס האבן געוואוינט אין דעם בארג זענען אראפגעקומען און האבן זיי געשלאגן עד החרמה — סיי א נאמען פון א פלאץ (חרמה), סיי א לשון פון חרם, גענצלעכע פארטיליגונג. די מענטשן — נישט דאס גאנצע פאלק, נאר די וואס זענען ארויפגעגאנגען — האבן פארלוירן דעם קאמף, גענוי ווי משה האט געווארנט.
תמלול מלא 📝
במדבר פרק י״ד: דער מרידה פון דעם פאלק און משה רבינו׳ס תפלה
הקדמה: דער סטרוקטור און דער צוזאמענהאנג
אזוי, מיר לערנען דא במדבר פרק י״ד, דער צווייטער חלק, דער צווייטער העלפט פון דער מעשה פון די מרגלים. ס׳איז א לאנגער פרק. מיר וועלן פרובירן צוזאמענצופאסן וואס עס טוט זיך דא.
ווי מיר האבן געזאגט אין דעם פריערדיגן פרק, וואס איז דער ערשטער העלפט פון דער מעשה, די צוויי פרקים האבן אין א געוויסן זין געקענט האבן א פרק אין מיטן דא, פאר דער מעשה פון די מעפילים. סיי ווי סיי, די צוויי פרקים זענען לגמרי א חלק פון איין מעשה. ס׳איז נישטא קיין אמת׳ער סיבה צו חלק׳ענען עס אזוי. מ׳קען טראכטן פון אנדערע וועגן ווי צו חלק׳ענען די מעשה.
וואס מיר האבן געהאט פריער איז דער צוריקקומען פון די מרגלים, יא? נאך דער גאנצער מעשה פון דעם באפעל פון דער שליחות, דער מעשה ווי די מרגלים זענען געגאנגען קיין ארץ ישראל עס אויסצוקוקן, דער צוריקקומען פון די מרגלים, און צוויי מדריגות, צוויי שטאפלען פון זייער באריכט. ערשטנס, האבן זיי געגעבן א פשוט׳ן באריכט, און דערנאך האבן זיי אנגעהויבן א שמועס צי זיי וועלן מצליח זיין צו כובש זיין דאס לאנד. און דערנאך האבן זיי געגעבן זייער מין סיפור, זייער מין פערזענלעכן איינדרוק ווי זיי זענען שוואך קעגן די מענטשן דארט.
דער תגובה פון דעם פאלק: אלע האבן געקלאגט
און דא קומען מיר צו דער תגובה פון דעם פאלק אויף דעם באריכט, אויף דעם שיינעם סיפור וואס זיי האבן באקומען. און דער תגובה איז געווען זייער טרויעריג. זיי האבן אויפגעהויבן זייער קול און זיי האבן געוויינט. זיי האבן געוויינט און געוויינט מיינט נישט סתם אז זיי האבן געהאט טרערן, זיי זענען געווען טרויעריג. ס׳איז עפעס ווי זיי האבן זיך באקלאגט זייער הויך, זיי האבן געשריגן.
און זיי האבן זיך באקלאגט אויף משה און אהרן, און אלע פון זיי, כל בני ישראל, אלע מענטשן, כל העדה. איך האב געזאגט אז “העדה” מיינט איך די חשוב׳ע מענטשן, די מענטשן וואס ציילן אין דער עדה. “כל בני ישראל” מיינט יעדער איינער. זיי האבן אלע געהאט דעם זעלבן טענה.
אזוי, אנדערש ווי די פריערדיגע מעשיות וואו ס׳איז געווען אספסוף-טענות און דערנאך האבן משה און אהרן און מרים געהאט טענות, דא האבן אלע דעם זעלבן טענה. ס׳רעדט זיך פארשטייט נישט וועגן אהרן און מרים, אבער אלע האבן געהאט טענות. מ׳דארף אננעמען אז אלע זיבעציג זקנים פון דער פריערדיגער מעשה, זיי האבן אלע געקלאגט.
דער אינהאלט פון דעם טענה
און וואס קלאגן זיי? אז דער גאנצער פלאן, דאס איז טאקע א קשיא אויפ׳ן גאנצן פלאן פון משה׳ן וואס האט זיי ארויסגענומען פון מצרים, זיי געבראכט אין מדבר, זיי געבראכט קיין ארץ ישראל. זיי האבן געזאגט דער גאנצער פלאן איז געווען א שלעכטער פלאן, מיר וואלטן בעסער געשטארבן אין מצרים, מיר וואלטן אפילו בעסער געשטארבן אין מדבר אויפ׳ן וועג. מיר וועלן יעצט סתם שטארבן, פאלן דורכ׳ן שווערד. מיר וועלן שטארבן אין מלחמה. אונזערע קינדער, אונזערע ווייבער וועלן ווערן שלל וואס דער שונא וועט זיי נעמען. ס׳איז נאך ערגער, ס׳וואלט בעסער געווען פאר אונז צו זיין אין מצרים.
און זיי הויבן ממש אן צו רעדן איינער צום אנדערן, לאמיר — ווי וואלט עס געווען אז מיר מאכן א נייע הנהגה, מיר שטעלן אויף א נייעם פירער און מיר גייען צוריק קיין מצרים.
משה און אהרן׳ס נישט-ענטפער
און דאס איז א זייער ערנסטער טענה, און משה און אהרן האבן נישט קיין תשובה. ווי מיר זעען דא, דאס איז דער ערשטער מאל, און דערנאך שפעטער אין דער זעלבער ענלעכער מעשה, משה און אהרן האבן טאקע נישט קיין תשובות אויף די גוטע טענות. אויף די שוואכע טענות האבן זיי תשובות. ווען ס׳איז דא א גוטער טענה, ענטפערן זיי נישט, זיי ווארטן אז הקב״ה זאל ענטפערן פאר זיי.
אזוי וואס טוען משה און אהרן? זיי פאלן אויף זייער פנים פאר הקב״ה. דאס איז וואס עס מיינט — אויב זיי פאלן אויף זייער פנים, ווי זיי גיבן אויף פאר זיי, אדער עס מיינט אפשר א מין תפלה. זיי זאגן, מיר האבן טאקע נישט קיין תשובה. ווי, אויב איר טראכט טאקע אז ס׳איז נישטא קיין וועג, מיר וואלטן אפשר אפילו בעסער געשטארבן אויפ׳ן וועג, איר ווייסט, פון דארשט אדער עפעס, ס׳איז אלעס בעסער ווי צו שטארבן אין מלחמה און אונזערע קינדער זאלן גענומען ווערן אין שבי׳ה און קנעכט און אזוי ווייטער. מיר האבן טאקע נישט קיין תשובה.
יהושע און כלב׳ס קעגן-באריכט
אבער די איינציגע מענטשן וואס האבן א תשובה, וואס מישן זיך אריין אין דער שמועס דא, זענען די צוויי פון די מרגלים, יהושע בן נון און כלב בן יפונה, וואס זענען איינער פון די מרגלים, זיי פילן ווי זיי האבן דאס רעכט צו טענה׳ן, יא? ווייל יעצט, אפילו משה און אהרן, זיי באקומען דעם באריכט, יעדער איינער הערט זייער באריכט, קיינער נעמט נישט אן אז זיי ליגן, יא? אפילו דער נביא זאגט נישט אז זיי ליגן. זיי האבן דערציילט דעם סיפור שלעכט, זיי האבן געזאגט די שלעכטע זאכן דערפון, אבער קיינער האט נישט געזאגט אז זיי האבן געלויגן. אזוי די איינציגע מענטשן וואס האבן געהאט א ריכטיגע מעגלעכקייט זיי צו טענה׳ן זענען יהושע און כלב, וואס זענען פון דער גרופע פון מרגלים, זיי זענען דארט געווען.
קריעת בגדים
און וואס טוען זיי? ערשטנס, זיי קרעה׳ן זייערע בגדים. מיט אנדערע ווערטער, זיי זענען שותף אין משה און אהרן׳ס מצב פון נישט וויסן וואס צו טון דא. זיי זאגן, דאס איז שרעקלעך וואס עס טוט זיך דא, דאס איז נישט בסדר. און דערנאך, אזוי דאס איז שטאפל איינס.
זייער סברא אויף אמונה
דערנאך שטאפל צוויי איז אז זיי רעדן צום פאלק און זיי זענען חולק, זיי טענה׳ן קעגן דעם באריכט. זיי זאגן, דאס איז נישט אמת. ערשטנס, דאס לאנד וואס מיר זענען געגאנגען אויסצוקוקן איז א גוואלדיג לאנד. און פארשטייט זיך, געדענקט, דאס איז נישט עפעס וואס זיי האבן קיינמאל געטענה׳ט. אלע האבן מסכים געווען אז דאס לאנד, ווי ווייט ווי דאס לאנד, איז א גוט לאנד. פארשטייט זיך, זיי האבן געזאגט אין זייער צווייטן שטאפל פון זייער באריכט, אז ס׳איז א שווער לאנד וואס עסט אויף אירע באוואוינער, אבער דאס איז נישט דוקא א סתירה, דאס איז בלויז אן אנדער שטעלונג, יא? זיי זאגן, לאמיר צוריקגיין צום אנהויב, ס׳איז א גוט לאנד.
אבער איר האט מורא, אזוי דא, זיי ענטפערן, יהושע און כלב׳ס תשובה איז הקב״ה. ס׳איז אין דעם נאמען פון הקב״ה. אויב הקב״ה וועט אונז וועלן, וועט ער אונז ברענגען צו דעם ארט, ער וועט עס אונז געבן, ס׳איז א גוואלדיג לאנד, ס׳איז חלב ודבש. נאר רעבעלירט נישט קעגן הקב״ה, ווייל הקב״ה איז דער כח וואס וועט אונז העלפן. אויב איר רעבעלירט קעגן הקב״ה, דערנאך אפשר האט איר רעכט. אבער אויב איר גייט מיט הקב״ה, אויב הקב״ה וועט אונז וועלן, אויב הקב״ה איז דער וואס ברענגט אונז, דערנאך וועלן מיר זיכער קענען גיין.
“סר צלם מעליהם”
און דעריבער, נאר רעבעלירט נישט קעגן הקב״ה, וואס עס זעט אויס ווי זיי טייטשן, און דערפאר קרעה׳ן זיי זייערע בגדים. ענלעך צו דער הלכה, אויב עמיצער הערט עמיצן מגדף זיין כלפי הקב״ה אדער עפעס אזוינס, קרעה׳ט מען זיינע בגדים, ווייל מ׳הערט עפעס וואס איז גידוף, דאס איז קעגן הקב״ה. אבער אויב איר וועט נישט מגדף זיין קעגן הקב״ה, איר וועט נישט רעבעלירן קעגן הקב״ה, דערנאך זאלט איר נישט מורא האבן פאר די מענטשן אין דעם לאנד. זיי זענען שפייז, סר צלם מעליהם, דאס איז זייער אינטערעסאנט.
און די תורה זאגט תמיד אז צל איז שמירה, ס׳איז א שטענדיגער מושג פון שמירה. ווי דער זאך וואס באשיצט זיי פון דער זון אדער פון שונאים איז אוועק. מיט אנדערע ווערטער, פארשטייט זיך, דאס איז א שיינער משל, ווי ס׳איז א מדבר און ווי זיי זענען געגאנגען אין זומער, ס׳איז געווען זייער הייס, און זיי האבן געזאגט, קוקט, די מענטשן האבן נישט קיין צל, ס׳איז נישטא קיין ביימער, ענלעך צו ווי מיר האבן גערעדט, פארשטייט זיך, דער מדרש האט באמערקט דעם שייכות צווישן דעם עץ און דעם צל. אבער פארשטייט זיך, כפשוטו מיינט עץ דארט ביימער, און דא רעדט מען וועגן עפעס מער במשל׳דיג.
אבער ס׳איז דא א רעיון דא ווי עפעס ווי זיי זענען לגמרי אנטפלעקט פאר אונז, ס׳איז נישטא קיינער וואס באשיצט זיי. יא, זיי האבן אפשר געהאט די ענקים, אבער הקב״ה איז שטארקער ווי די ענקים. דאס איז נישט עפעס וואס מ׳דארף זיך זארגן וועגן דעם. און ס׳איז אויך א באריכט, יא? דאס איז אויך א וועג ווי זיי טייטשן זייער באריכט. זיי האבן געזאגט, מיר האבן געזען אז זיי האבן נישט, זיי זענען נישט באשיצט. מיר האבן געזען אז זיי האבן נישט קיין שמירה. ווי האבן זיי עס געזען? זיי האבן עס געזען מיט די אויגן פון דער הבטחה וואס זיי גלויבן אז הקב״ה וועט זיי ברענגען. אבער ס׳איז נישט נאר, מיר דארפן דאס אונטערשטרייכן, ס׳איז נישט נאר ווי, נו, הקב״ה וועט אונז העלפן קעגן דער מציאות, קעגן דער טבע, קעגן וואס ס׳איז דא. ניין, זיי זאגן אז אויב מ׳קוקט מיט די אויגן, אויב מ׳רעבעלירט נישט קעגן הקב״ה, וועט מען זען אז זיי האבן טאקע נישט אויף וועמען צו זיך פארלאזן, די מענטשן דארט.
דער פאלק׳ס אפווארפונג און הקב״ה׳ס באווייזונג
אבער יעצט, פארשטייט זיך, יהושע און כלב׳ס טענה און תשובה דא ווערט נישט אנגענומען. דאס פאלק, זיי ווילן זיי שטייניגן. אזוי ברוגז זענען זיי אויף דעם. זיי טראכטן אז זיי פרובירן זיי סתם נאר צו נארן אדער עפעס משונה׳דיגס טוט זיך. זיי זענען נישט אינטערעסירט צו הערן דעם.
און דא גרייפט הקב״ה אריין. דער כבוד פון הקב״ה, וואס מיינט מסתמא א וואלקן אדער עפעס אזוינס, ווערט געזען אין דעם אהל מועד, ענלעך ווי מיר האבן געזען ביי דער מעשה וואס מיר האבן געהאט פריער ביי מרים. הקב״ה באווייזט זיך און ווייזט ווי, איך בין דא. איך האב באמערקט וואס עס טוט זיך. ס׳איז נישט, איך בין נישט, ס׳איז פאר מיר. איך האב געהערט די טענות.
דער כעס פון הקב״ה און זיין פארשלאג
און יעצט הקב״ה, וואס זאגט ער? ער רעדט צו משה׳ן, ענלעך צו, ווידער, דארט, וואו ער האט גערעדט צו אהרן און מרים. יעצט רעדט ער צו משה׳ן, נישט צום פאלק. ער רעדט צו משה׳ן און ער דריקט אויס זיין כעס, זיין פרוסטראציע צו משה׳ן. און דאס איז וואס ער זאגט. ער זאגט, עד אנה ינאצוני העם הזה, ביז ווען וועט דאס פאלק מיך מנאץ זיין? ביז ווען וועלן זיי מיר נישט גלויבן, וועלן זיי מיר נישט פארטרויען? איך האב אזוי פיל געטון פאר זיי. דאס איז נישט ווי, זיי האבן געזאגט מיר וואלטן בעסער געשטארבן אין מדבר, מיר וואלטן בעסער געשטארבן אין מצרים. געדענקט, עמיצער האט אייך ארויסגענומען פון מצרים. מיר זענען אהער אריינגעקומען. וויפיל מער דארף איך טון פאר אייך, אז איר זאלט פארטרויען דעם פלאן, פארטרויען אז דער נעקסטער שטאפל וועט אויך ארויסקומען?
דעריבער, הקב״ה איז אזוי אויפגעבראכט, ער זאגט, איך וועל זיי סתם אומברענגען. איך וועל זיי פארניכטן מיט א מגפה. איך וועל דיך משה מאכן צו א גרעסערן פאלק. איך וועל דיך מאכן גרעסער ווי זיי. מיט אנדערע ווערטער, משה, אדער אפשר אפילו כלב און יהושע, ווער עס איז, די איינציגע מענטשן וואס פארטרויען מיר, איך וועל זיך אפגעבן מיט אייך. פארגעסט וועגן אלע די מענטשן.
משה׳ס תפלה
יעצט משה, ענלעך צו וואס ער האט געטון ביי דעם עגל, יא? הקב״ה האט אים געזאגט א ענלעכע זאך וועגן דעם עגל. משה גרייפט אריין ביי הקב״ה. משה איז נישט מסכים מיט הקב״ה. משה דאוונט צו הקב״ה און צו אוועקנעמען דעם כעס פון הקב״ה און צו זאגן אז דאס וועט נישט ארויסקומען.
דער טענה פון מצרים׳ס זייט
און ער ניצט דעם זעלבן טענה וואס ער ניצט תמיד. ער זאגט, אוי, אזוי וועלן די מצרים הערן אז דו האסט פארלוירן, יא? די מצרים, וואס, יא? דאס איז, נו, דאס איז זייער אינטערעסאנט, אבער דאס איז פונקט דער טענה פון יהושע און כלב, יא? הקב״ה איז דער וואס האט אייך ארויסגענומען פון מצרים. דער טענה פון הקב״ה, איך האב אייך ארויסגענומען פון מצרים, איר זאלט פארטרויען אז עס וועט ווייטער גיין. און דערנאך זאגט משה, גוט, פון דעם זעלבן טעם, רבונו של עולם, קענסט דו אויך נישט אויפגעבן. דו ערווארטסט פון דעם פאלק זיי זאלן נישט אויפגעבן, יא? גיב נישט אויף. איך האב אייך ארויסגענומען פון מצרים, איך האב אייך דורכגעפירט דורכ׳ן מדבר, פארטרוי אז דער נעקסטער שטאפל וועט אויך ארויסקומען. נו, קענסט דו אויך אויפגעבן?
וואס וועלן די מצרים זאגן? די מצרים וועלן דערציילן די מענטשן. די מצרים וועלן אפשר במשל׳דיג אדער ממש רעדן צו די מענטשן פון כנען. ס׳איז אינטערעסאנט, ער זאגט, איך בין זיכער אז דאס מיינט די מענטשן פון כנען, כאטש משה איז נישט דארט. ס׳איז ווי, ער רעדט ווי מ׳איז שוין דארט. ער זאגט, זיי וועלן זאגן, קוקט, מיר האבן געהערט אז הקב״ה איז מיט די מענטשן. יעדער קען זען דיין וואלקן גייט מיט זיי, דיין פייער ביי נאכט. און עס שטעלט זיך ארויס דו האסט זיי אלע אומגעבראכט ווי איין מענטש, ווי זיי זענען איין מענטש אין איין טאג, אין איין נאכט, און אלע מענטשן האבן וועגן דיר געהערט. ס׳איז נישט ווי דו קענסט באהאלטן, דו קענסט זיך מאכן ווי, אוי, איך האב קיינמאל גארנישט געמיינט. ניין, יעדער זעט אז דו ביסט זייער קלאר אין ווייזן אז דו ביסט עס, צלם, יא? דער ענן. ס׳איז אונטער דיין צל וואס זיי גייען, יא? דו באשיצט זיי.
די אומות וועלן זאגן הקב״ה האט נישט געהאט דעם כח
און זיי וועלן הערן, די מצרים וועלן זאגן, אוי, מסתמא, גוט, אפשר איז הקב״ה שטארקער ווי אונז, אבער ער איז נישט שטארקער ווי די כנענים. הקב״ה קען זיי נישט ברענגען צום לאנד. אזוי האט ער זיי געשאכטן אין מדבר כדי ארויסצוקומען פון זיין הבטחה זיי ארויסצונעמען פון דעם לאנד. אזוי ווי, ער האט זיי געשאכטן אין דעם זין פון, ס׳איז געווען א מגפה, אפשר ווי, אוי, עפעס איז פאסירט, איך ווייס נישט. ער האט נישט געקענט מקיים זיין זיין הבטחה, דעריבער איז דאס געווען זיין תירוץ, דאס איז געווען זיין תשובה.
דער גאון׳ישער איבערקערעניש
און דאס איז משה׳ס זייער שטארקער טענה קעגן הקב״ה. און איר וועט באמערקן דעם זעלבן זאך, פונקט ווי די מרגלים — באמערקט דעם פאראלעל. די מרגלים האבן געזאגט אז די כנענים זענען שטארקער ווי הקב״ה. משה זאגט, דאס איז פונקט וואס דער אמת וועט זיין, וואס די מענטשן וועלן זאגן. ווען עמיצער זאגט “מענטשן וועלן זאגן”, דאס וועט זיין דער מציאות. אויב דו גייסט טאקע נאך זיי, אויב דו טוסט טאקע וואס די מרגלים שלאגן פאר און הרג׳ענסט זיי אין מדבר, וואס איז פונקט וואס זיי האבן געזאגט — “הלוואי וואלטן מיר געשטארבן אין מדבר” — דערנאך וועט עס אמת זיין. עס וועט אויסזען ווי הקב״ה האט עס נישט געקענט טון.
דער אנרופן פון די י״ג מדות
און דעריבער ענדיגט משה זיין תפלה. ער זאגט, ועתה יגדל נא כח ה׳, מיט אנדערע ווערטער, ווייז אז דיין כח איז שטארק.
און דערנאך חזר׳ט ער איבער וואס הקב״ה האט אים געזאגט אין דער מעשה פון דעם עגל, ווען הקב״ה האט זיך באוויזן צו אים. ער האט געזאגט, רבונו של עולם, דו ביסט א ג-ט פון דין און א ג-ט פון גערעכטן כעס, אבער דו ביסט אויך א ג-ט פון ארך אפים, פון לאנגזאם צום כעס, פון טון חסד, פון טראגן מענטשן׳ס זינד. דו קענסט אננעמען מענטשן׳ס זינד, דו קענסט טראגן דעם משא פון אונזערע זינד.
און יא, ונקה לא ינקה, דו פארגעסט נישט, אבער געדענקט — דאס איז אויך א חלק פון דעם ארך אפים. הקב״ה האט צייט. הקב״ה קען ווארטן פיר דורות. אפשר אין פיר דורות קען מען געפינען א תיקון, וואו אויף א וועג קען הקב״ה מנצח זיין. און אפשר דארף זיין עפעס א שטראף פאר דעם פאלק וואס פארטרויט אים נישט — דאס קען מען אויך באקומען.
אבער יעצט — יעצט דארפסט דו מוחל זיין דעם פאלק מיט דיין גרויסן חסד, אזוי גרויס ווי דיין חסד איז. וכאשר נשאתה לעם הזה ממצרים ועד הנה. דו האסט זיי געטראגן ביז אהער, דו קענסט נישט אויפגעבן יעצט. דו האסט זיי געטראגן, און פארשטייט זיך האסט דו געוואוסט אז מיר זענען זינדיג, דו האסט געוואוסט אז מיר זענען שווערע מענטשן, דו האסט געוואוסט אז מיר פארטרויען נישט. דו האסט אונז געטראגן ביז יעצט — טראג אונז ווייטער.
הקב״ה׳ס ערשטער תשובה: מחילה מיט תוצאות
און הקב״ה איז מסכים מיט אים. הקב״ה זאגט, סלחתי כדברך. דו האסט געמאכט א גוטן טענה, דו האסט רעכט. איך וועל זיי מוחל זיין ווי דו האסט געזאגט, לויט דיינע ווערטער, אויף דיין אופן.
און דאס איז הקב״ה וואס איז מקיים דעם צווייטן חלק. ווי איך האב געזאגט, דאס מיינט נישט אז יעדער קומט אראפ גלאט אזוי. און ער איז מבטיח, חי אני, איך שווער ביי מיין לעבן, אזוי ווי איך לעב. און איך מיין אז דאס מיינט אויך עפעס ווי, דו האסט מיך געבעטן צו ווייזן מיין כח, יא. יעצט, וימלא כבוד ה׳ את כל הארץ, און מיין כבוד וועט אנפילן דער גאנצער ערד. אזוי ס׳איז ווי, איך שווער ביי מיין לעבן, ביי מיין כבוד, וואס וועט אנפילן דער גאנצער ערד יעצט.
דער שבועה: דער דור וועט נישט זען דאס לאנד
דאס די מענטשן וואס האבן מיך געזען, וואס האבן געזען מיין כבוד, וואס האבן געזען מיינע נסים וואס איך האב געטון אין מצרים און אין דער מדבר, און זיי האבן מיך מנסה געווען ארום צען מאל, און זיי הערן נאכאלץ נישט צו מיר — איך שווער אז אם יראו את הארץ וואס איך האב געשוואוירן זייערע עלטערן…
די מגדפים, די מענטשן וואס מגדף זענען מיך, וועלן זי נישט זען. אם — מיט אנדערע ווערטער, איך שווער אז עפעס וועט פאסירן — דאס איז דער לשון פון א שבועה. ס׳איז נישטא דער צווייטער זייט דא, “אויב זיי וועלן פאסירן.”
אבער דער איינציגער אויסנאם וועט זיין מיין קנעכט כלב, וואס האט געהאט א רוח אחרת מיט זיך — ער איז נישט מיטגעגאנגען מיט די מרגלים. ער איז מיר נאכגעגאנגען. איך וועל אים ברענגען צום לאנד, און זיינע קינדער, זיינע נאכקומער וועלן עס ירש׳ענען.
אקעי? דאס איז הקב״ה׳ס תשובה צו משה רבינו׳ן: אז יא, ער וועט נישט אומברענגען אלעמען, אבער ער שווערט אז די מענטשן וואס האבן אים נישט פארטרויט, וועלן נישט זען דאס לאנד וואס זיי פארטרויען אים נישט אז ער וועט זיי אהין ברענגען. אין גרונט גענומען, זיי וועלן קריגן זייער וואונטש אין א געוויסן זין.
און אויך, ער מאכט אן אויסנאם פאר כלב׳ן. פארשטייט זיך, יהושע ווערט דא נישט דערמאנט, אבער אפשר איז עס פשוט — יהושע וועט זיין דער מנהיג שפעטער. ער איז נישט ממש עמיצער וואס דארף אן אויסנאם. פארשטייט זיך, ער איז אויף משה׳ס זייט. אבער כלב וועט האבן אן אויסנאם, און ער וועט עס באקומען. און פארשטייט זיך, ס׳איז דא א מעשה אין ספר יהושע וואס באשרייבט גענוי ווי דאס איז פארגעקומען.
דער פראקטישער אנווייזונג: קער זיך אום צוריק
און איצט זאגט הקב״ה, נו וואס וועט איר טון? קוקט, דער עמלקי און דער כנעני זענען אין בעמק. דאס איז אין גרונט גענומען, ווידער אמאל, ממש וואס די מרגלים האבן געזאגט, ריכטיג? אין דעם נידעריגן טייל, אין דעם נגב, דארט זענען דער עמלקי און דער כנעני. מיט אנדערע ווערטער, איר קענט נישט גיין אהין. איר וועט דארפן געפינען אן אנדער וועג אהין.
מארגן, קערט זיך אום, גייט צוריק צום מדבר, צום וועג פון ים סוף. איר וועט זיך אומקערן, איר וועט דארפן געפינען אן אנדער וועג צו גיין.
מיט אנדערע ווערטער, אין א געוויסן זין, נעמט ער אן דעם טענה פון די מרגלים, ריכטיג? דאס איז זייער אינטערעסאנט. און דאס אליין איז א טייל פון זייער שטראף, ריכטיג? א מענטש׳ס שטראף איז אז ער קריגט וואס ער האט געוואלט. די מרגלים האבן געזאגט, מ׳קען נישט גיין דא, ס׳איז דא עמלקי און כנענים. הקב״ה האט געזאגט, איר האט רעכט. מיר האבן אייך געקענט אריינפירן אויב איר וואלט פארטרויט, אבער איר פארטרויט נישט. גייט צוריק דעם אנדערן וועג. מיר וועלן געפינען אן אנדער וועג. עס וועט פאסירן.
הקב״ה׳ס צווייטע, ברייטערע רעדע: די פרטים פון דער שטראף
און איצט איז דא נאך איינע, נאך א מאמענט, נאך א רעדע וואס הקב״ה זאגט צו משה׳ן און אהרן׳ען. און דאס איז א ביסל פארדאפלט. עס זעט אויס ווי ער זאגט ענלעכע זאכן וואס ער האט שוין פריער געזאגט, אבער ס׳איז דא א קשיא: פארוואס זענען דא די פארדאפלונגען? ס׳איז נישט דער ערשטער מאל אז ס׳איז פארדאפלט אין דער תורה, פארשטייט זיך. אבער מ׳זעט אז ער לייגט צו א סך, א סך, א סך צו דעם הבטחה, צו דער שבועה וואס ער שווערט. ער גיט א זייער וויכטיגן פרט, און ער פילט אויס וואס ער האט פריער נישט קלאר געמאכט. ער האט געזאגט אז די מענטשן וואס האבן אים נישט פארטרויט וועלן זיי נישט זען, אבער ער האט נישט ממש מסביר געווען וואס וועט פאסירן. דא איז ער א ביסל מסביר וואס וועט פאסירן.
ביז ווען מיט דער שלעכטער עדה?
ער זאגט אזוי. ערשטנס, זאגט ער דאס זעלבע וואס מיר האבן פריער געזאגט. עד מתי לעדה הרעה הזאת אשר המה מלינים עלי — ביז ווען מיט דער שלעכטער עדה, די שלעכטע מענטשן וואס באקלאגן זיך אויף מיר? ריכטיג? מיט אנדערע ווערטער, דאס איז הקב״ה וואס זאגט גענוי וואס ער האט פריער געזאגט. צען מאל האבן זיי מיך מנסה געווען. ביז וויפיל? וויפיל מער קען דאס אנגיין?
איך האב זיי געהערט. און דערנאך שטייט, איך האב געהערט, ריכטיג? דאס איז ווידער וואס מיר זאגן די גאנצע צייט. הקב״ה זאגט, איך האב נישט פארגעסן. ס׳איז נישט אזוי אז מ׳קען זיך באקלאגן און איך באמערק נישט. איך הער, איך באמערק אז תלונות זענען אין מיינע אויערן, אין מיינע אויגן, כביכול.
די שבועה ווערט מפורש
דעריבער, זאג זיי. און ער זאגט זיי דאס זעלבע שבועה. חי אני, איך וועל אייך טון גענוי וואס איר האט גערעדט אין מיינע אויערן. און דאס פילט אויס וואס איך האב געזאגט. איך האב אייך שוין פריער געזאגט, אייערע פגרים וועלן פאלן אין דעם מדבר. אלע פון אייך, אלע וואס זענען געציילט געווארן אין דעם ציילונג פון צוואנציג יאר און עלטער, אלע פון אייך וואס האבן זיך באקלאגט אויף מיר, אלע אייערע פגרים וועלן צוזאמען פאלן.
און איך שווער, אם תבאו אל הארץ וואס איך האב געשוואוירן אייך דארט צו באזעצן, אייך דארט צו לאזן וואוינען, אויסער — און דא האבן מיר יא כלב און יהושע.
די קינדער וועלן ירש׳ענען
און אייערע קינדער וואס איר האט געזאגט אז זיי וועלן געפאנגענע זיין, אז זיי וועלן ווערן לבז, אז זיי וועלן ווערן שלל — זיי וועל איך אריינברענגען, און זיי וועלן קענען דאס לאנד וואס איר האט נישט געוואלט, וואס איר האט מאסתם.
אבער איר, אייערע פגרים וועלן שטארבן אין דעם מדבר. אייערע קינדער וועלן זיין אין דער מדבר פערציג יאר. מיט אנדערע ווערטער, דער גאנצער דור ביז איר שטארבט אויס, אין גרונט גענומען. עס זאגט, אין גרונט גענומען, איר וועט שטארבן א נאטירלעכן טויט, אין א געוויסן זין. אבער מ׳וועט דארפן ווארטן אויפן קומענדיגן דור. זיי וועלן טראגן זנותכם, אייער אומטרייהייט, אייער מרידה, אין גרונט גענומען, ביז אייערע פגרים ווערן פארענדיגט, ביז איר ענדיגט אלע אויסצושטארבן.
פארוואס פערציג יאר?
און דאס וועט נעמען, ווידער אמאל, פארוואס פערציג יאר? איך האב אייך געגעבן א פשוט׳ן ביאור: ווייל פערציג יאר איז אין גרונט גענומען די צייט וואס עס נעמט פאר א דור זיך צו בייטן. אבער אויך, ס׳איז דא א סימבאליק דא. די צאל טעג — מיר האבן געזאגט זיי זענען צוריקגעקומען נאך פערציג טעג. די גענויע צאל טעג וואס איר זענט געגאנגען און האט אויסגעקוקט דאס לאנד, פאר יענע צאל טעג, איין טאג פאר א יאר, וועט איר דארפן טראגן אייער חטא, און אזוי לאנג וועט עס נעמען צו קומען קיין ארץ ישראל.
און ער פארענדיגט מיט זיין חתימה: אני ה׳ דברתי. דאס בין איך, הקב״ה, וואס רעדט. איך צוזאג, אויב נישט, אויב איך וועל דאס נישט טון צו די מענטשן וואס באקלאגן זיך, וועט איר אלע שטארבן אין דער מדבר.
גוט. איך בין א ביסל שנעל געגאנגען דא ווייל איך דארף ווייטער גיין.
דער טויט פון די מרגלים
און איצט, האבן מיר — דאס איז הקב״ה׳ס אויסזאג. און איצט האבן מיר דעם פסוק וואס דערציילט, דער מספר, כביכול, דערציילט אז עפעס, וואס זיי האבן געזאגט, א טייל פון וואס הקב״ה האט געזאגט אז זיי וועלן טון, איז פארגעקומען.
פארשטייט זיך, הקב״ה — משה רבינו האט מצליח געווען מיט זיין תפילה, מיט זיין השתדלות, אז נישט אלע מענטשן זענען געשטארבן, אבער עטלעכע פון די מענטשן, די ספעציפישע מענטשן, זענען יא געשטארבן. און עס שטייט, די מענטשן וואס משה האט געשיקט, זיי זענען געשטארבן במגפה, מיט א מגפה, לפני ה׳, פאר הקב״ה. אבער יהושע בן נון און כלב, זיי האבן איבערגעלעבט.
עס זעט אויס אז די מרגלים אליין זענען געשטארבן, אדער אפשר — יא, די מרגלים אליין זענען געשטארבן, צי אויפן ארט, צי בכלל אין דער מדבר, און אזוי ווייטער. אבער זיי זענען געשטארבן, אבער יהושע און כלב האבן איבערגעלעבט.
דער דורכגעפאלענער עליה: די מעפילים
איצט, האבן מיר א זייער אינטערעסאנטע מעשה. ס׳איז זייער אינטערעסאנט צו זען דעם סטרוקטור. ווי, פון איין זייט, זענען זיי נישט מוטיג גענוג געווען, זיי האבן נישט גענוג בטחון געהאט, און דעריבער האבן זיי פארלוירן, זיי האבן נישט — זיי האבן באקומען וואס זיי האבן געוואלט, און זענען נישט געגאנגען. איצט, פון דער אנדערער זייט, מיינט דאס נישט אז מ׳דארף סתם זיין פארמעסטן און שפרינגען און טון וואס מ׳וויל און גיין אפילו אין דער סכנה.
דאס פאלק קערט זיך אום: “מיר וועלן ארויפגיין”
וואס מיר זעען איז, משה רבינו רעדט בפירוש צום פאלק, און זיי זענען זייער טרויעריג. זיי זענען אין אבילות — ויתאבלו העם מאד. איצט, אין דער אבילות, זאגן זיי, ווייסט איר וואס? איר האט רעכט געהאט. הקב״ה האט רעכט געהאט. מיר וועלן סתם גיין, מיר וועלן סתם — נו, זיי האבן זיך אויפגעכאפט אין דער פרי, זיי גייען צו ראש ההר, דער שפיץ פון דעם בארג. ווידער אמאל, דער בארג — ס׳איז דא דער עמק, וואס איז נאענט צו זיי, און דערנאך דער הר, וואס דארט איז דאס לאנד. און זיי זאגן, מיר וועלן ארויפגיין אויפן בארג. הננו, מיר וועלן ארויפגיין צום ארט וואס הקב״ה האט אונז צוגעזאגט צו גיין. חטאנו, מיר האבן א טעות געמאכט, מיר האבן געזאגט מיר קענען נישט גיין, מיר וועלן גיין.
משה׳ס ווארענונג: ס׳איז צו שפעט
און איצט, זאגט משה רבינו, ניין, ניין, ניין, דאס איז נישט וואס מיר האבן געמיינט. דאס — אפשר מיינט עס צו זאגן ס׳איז צו שפעט, אדער אפשר זאגט עס הקב״ה האט שוין געזאגט, ער האט שוין מקבל געווען אייער טענה. אזוי ארבעט עס נישט.
משה רבינו זאגט זיי, למה זה אתם עוברים את פי ה׳ — פארוואס גייט איר עובר אויף דעם וואָרט פון הקב״ה? הקב״ה האט אייך ערשט געזאגט צוריקצוגיין. דאס איז זייער אינטערעסאנט. דאס איז ווי דער צווייטער געלעגנהייט. ווי, מ׳קען נישט צוריקגיין. ווען מ׳האט עס פארלוירן, האט מ׳עס פארלוירן, און הקב״ה האט כביכול מסכים געווען מיט אייך, איצט וועט איר דארפן גיין מיט אייער נייעם פלאן. מיר גייען נישט מיטן אלטן פלאן.
משה רבינו זאגט זיי, גייט נישט ארויף, ווייל הקב״ה איז נישט מיט אייך — ואין ה׳ בקרבכם — איר וועט צעשמעטערט ווערן פאר אייערע שונאים. דער עמלקי און דער כנעני זענען דארט, איר וועט פאלן אויפן שווערד. ווייל מיט אנדערע ווערטער, כי על כן שבתם מאחרי ה׳ — ווייל איר האט זיך אפגעקערט פון הקב״ה, איז הקב״ה נישט מיט אייך.
דער תורה׳דיגער נקודה: מ׳קען נישט אלעמאל צוריק צו פלאן א
דאס איז זייער אינטערעסאנט, ווייל עס איז ווי קעגן תשובה. מיר נעמען אלעמאל אן אז תשובה מיינט מ׳קען אלעמאל צוריקקומען. מ׳קען נישט אלעמאל צוריקקומען. אמאל פארלירט א מענטש א געוויסע געלעגנהייט. הקב״ה האט זיי געוואלט אריינפירן אויף א געוויסן אופן, אבער איצט האבן זיי באשלאסן צו גיין אן אנדער וועג, איצט וועט איר דארפן דורכגיין דעם פלאן אויך. מ׳קען נישט צוריק צו פלאן א. פלאן ב איז דער פלאן איצט.
דער מפלה
אבער זיי גייען יא, און דאס איז אן אינטערעסאנט לשון — ויעפלו — מיר זענען נישט קלאר וואס עס מיינט, אבער עס מיינט עפעס ווי זיי האבן איבערגעוועלטיגט דעם שוועריגקייט און זענען סיי ווי געגאנגען. אבער משה רבינו און ארון ברית ה׳ זענען נישט מיטגעגאנגען מיט זיי. דאס איז גענוי וואס עס מיינט, אויב הקב״ה איז נישט לעבן אייך.
און זיי האבן טאקע פארלוירן דעם קאמף. דער עמלקי און דער כנעני, וואס זענען געווען אין יענעם בארג, זיי זענען אראפגעקומען און האבן זיי געשלאגן, ויכתום עד החרמה. זיי האבן פארלוירן דעם קאמף, וואס קען מיינען צי א פלאץ, אדער ווי לשון חרם, זיי האבן זיי אינגאנצן צעשטערט.
די מענטשן — פארשטייט זיך נישט אלע מענטשן — די מענטשן וואס זענען ארויפגעגאנגען, האבן פארלוירן זייער קאמף, ווי משה רבינו האט געזאגט.
Bamidbar Chapter 14 - Transcript
📋 Shiur Overview
Summary: Bamidbar Chapter 14 — The People’s Rebellion, Moshe’s Intercession, and the Failed Ascent
Context and Structure
Chapters 13 and 14 form a single continuous narrative — the story of the Meraglim. The chapter division is somewhat arbitrary. Chapter 13 covered the spies’ mission and their two-stage report; chapter 14 deals with the people’s response and its aftermath.
—
The People’s Response (14:1–4)
The people raised their voices and wept loudly through the night. This crying is not mere sadness — it is loud, vocal complaint. The text emphasizes kol ha’eida (the important, counted members of the congregation) and kol Bnei Yisrael (everyone without exception) are united in complaint. This distinguishes this episode from earlier ones: previously the *asafsuf* complained, or Moshe, Aharon, and Miriam had issues — here everyone shares the same grievance. Even the 70 elders from the previous narrative should be assumed to be complaining.
The complaint constitutes a fundamental challenge to the entire plan of the Exodus: leaving Egypt, traveling through the wilderness, and entering the Land. They say they would have been better off dying in Egypt or even in the wilderness. Their wives and children will become spoils of war. Most radically, they propose: “Nitna rosh” — let us appoint a new leader and return to Egypt.
—
Moshe and Aharon’s Non-Response (14:5)
Moshe and Aharon fall on their faces — either in despair or in prayer. A key pattern emerges: when the challenge is weak, Moshe and Aharon have answers; when the challenge is strong, they have no response and wait for Hashem. This is one of those strong challenges. If the people genuinely believe the military situation is hopeless, Moshe and Aharon cannot simply argue otherwise — they weren’t the ones who scouted the land.
—
Yehoshua and Calev’s Counter-Report (14:6–9)
The only people with standing to challenge the spies’ report are Yehoshua and Calev, because they were part of the scouting mission. Their response has two components:
1. They tear their clothing — participating in the grief of Moshe and Aharon, signaling that what is happening is a form of blasphemy (paralleling the halakha of tearing one’s garment upon hearing God’s name cursed).
2. They offer a counter-narrative: The land is exceedingly good (*tova ha’aretz me’od me’od*). This isn’t disputed — even the other spies acknowledged the land’s goodness. But the crucial argument is theological: “Im chafetz banu Hashem” — if Hashem desires us, He will bring us there. The power that will conquer the land is Hashem, not Israel’s military strength. Therefore: do not rebel against Hashem, and do not fear the inhabitants.
The phrase “sar tzilam mei’aleihem” — “their shade/protection has departed from them” — is a striking image. Shade (*tzel*) consistently represents protection in the Torah. Yehoshua and Calev are saying the Canaanites are fully exposed, unprotected. There is an interesting midrashic connection to the earlier discussion of *etz* (trees) in the spies’ mission. The point is not merely that Hashem will override reality — rather, if you look with eyes of faith rather than rebellion, you can actually see that these peoples have no real protection. It is a different way of reading the same evidence.
—
The People’s Rejection and Hashem’s Appearance (14:10)
The people want to stone Yehoshua and Calev. At this point, Kevod Hashem appears at the Ohel Moed before all of Israel — similar to the earlier episode with Miriam. Hashem is signaling: I am here, I have heard everything.
—
Hashem’s Anger (14:11–12)
Hashem speaks to Moshe (not to the people) expressing frustration: “Ad ana yena’atzuni ha’am hazeh?” — How long will this people blaspheme Me? How long will they not trust Me despite all the signs I have performed? The argument is: I took you out of Egypt, I brought you through the wilderness — how much more must I do before you trust that the next step will also work?
Hashem proposes destroying the people with a plague and making Moshe into a greater nation — the same offer as at the Golden Calf.
—
Moshe’s Intercession (14:13–19)
Moshe argues against Hashem using a powerful rhetorical strategy that mirrors and inverts the very logic at play in the story:
– The Egyptians will hear that Hashem killed His own people.
– The Egyptians will tell the Canaanites (*yoshvei ha’aretz hazot* — interestingly, Moshe speaks as if already in the Land).
– Everyone already knows Hashem is with Israel — the cloud by day, the fire by night, the visible divine protection.
– If Hashem now destroys them, the nations will conclude: “Mibelti yecholet Hashem” — Hashem lacked the ability to bring them to the Land, so He slaughtered them in the wilderness as an excuse.
This argument brilliantly turns the situation around: Yehoshua and Calev told the people not to say the Canaanites are stronger than Hashem; now Moshe tells Hashem that destroying Israel would confirm exactly that claim in the eyes of the nations. The Meraglim said the Canaanites are stronger than God; if God kills the people in the desert, the nations will say *exactly that*. The people said “lu matnu bamidbar” (would that we had died in the wilderness) — if Hashem kills them, it becomes “vayishchateim bamidbar,” fulfilling their own terrible wish and validating the spies’ narrative. Moshe is saying: if You do what the Meraglim proposed — letting them die in the desert — then their slander becomes reality.
Moshe concludes by invoking the Thirteen Attributes revealed at Sinai after the Golden Calf: “Ve’ata yigdal na koach Hashem ka’asher dibarta” — let Your power be magnified as You have spoken. Show that true divine power is expressed through patience and mercy, not destruction. God is ארך אפים ורב חסד — slow to anger and abundant in kindness, נושא עון ופשע — able to bear the burden of sin. And yes, ונקה לא ינקה — God does not simply forget, visiting sin upon children to the third and fourth generation — but this too is part of the *erech apayim*. God has time; He can wait four generations, and perhaps within that span a solution emerges. There may need to be some punishment for the lack of trust, but right now: סלח נא לעון העם הזה כגדל חסדך — forgive with Your great kindness. You’ve carried this people from Egypt until now (וכאשר נשאתה לעם הזה ממצרים ועד הנה); You knew we were sinful and hard-hearted. Continue to carry us.
—
God’s First Response: Forgiveness with Consequences (14:20–25)
God agrees: סלחתי כדברך — “I have forgiven as you said.” Moshe made a good argument. But ואולם — “however” — this fulfills the second part of the divine attributes: ונקה לא ינקה. Not everyone gets off the hook.
God swears: חי אני וימלא כבוד ה׳ את כל הארץ — by My life and by My glory that will fill the earth. The people who saw God’s glory and miracles in Egypt and the desert, who tested Him approximately ten times and still don’t listen — they will not see the Promised Land. The language “if they will see” (אם יראו) is the truncated oath formula (the consequence left unstated).
The sole exception: Calev, who had a “different spirit” (רוח אחרת) and followed God fully. He and his descendants will inherit the land. Yehoshua is not mentioned here, perhaps because his future role as leader is obvious and doesn’t require a special exception. Calev’s inheritance is later narrated in Sefer Yehoshua.
God then adds a practical instruction: the Amalekites and Canaanites are in the valley (בעמק) — which is literally what the Meraglim reported. God effectively accepts the spies’ tactical assessment: you can’t go that way. Tomorrow, turn around toward the Yam Suf and find a different route. This is deeply ironic — the punishment is getting what they wanted. The Meraglim said “you can’t go here,” and God says, “You’re right — we could have taken you had you trusted, but you don’t, so go back.”
—
God’s Second, Expanded Speech (14:26–35)
God speaks again to Moshe and Aharon, restating similar themes but filling in crucial details left vague before. Previously God said the untrusting generation won’t see the land; now He specifies what will happen to them.
עד מתי לעדה הרעה הזאת — “How long with this evil congregation?” God emphasizes: I hear the complaints, they are in My ears. Then the oath is made explicit: as I live, I will do to you exactly what you spoke in My ears. Your corpses will fall in this desert — everyone counted in the census from age twenty and up who complained. The land God swore to settle them in — they will never enter, except Calev and Yehoshua (now both named).
The children they claimed would become captives (לבז) — God will bring *them* in, and they will know the land their parents rejected (מאסתם). The parents’ corpses will remain in the desert. The children will wander for forty years, bearing the consequences of their parents’ faithlessness, until the last of that generation dies.
Why forty years? Two explanations: (1) practically, forty years is the time needed for a generational turnover; (2) symbolically, the spies scouted for forty days, so one year of wandering corresponds to each day. God signs off: אני ה׳ דברתי — this is His definitive promise.
—
Death of the Spies (14:36–38)
The narrative reports the immediate partial fulfillment: the men Moshe sent as spies died in a plague (מגפה) before God. Moshe’s intercession saved the people as a whole, but the spies themselves — the instigators — died immediately. Yehoshua and Calev alone survived.
—
The Failed Ascent — The Ma’apilim (14:39–45)
A structurally fascinating counterpoint closes the chapter. The people mourn deeply (ויתאבלו העם מאד). In their grief, they reverse course entirely: they rise early, go to the mountaintop (ראש ההר), and declare, “Here we are, we’ll go up to the place God promised — we sinned!”
Moshe warns them: this is not what was meant. It may be too late, or it may be that God has already accepted their complaint and shifted to a new plan. למה זה אתם עוברים את פי ה׳ — “Why are you transgressing God’s word?” God just told you to turn back. Don’t go up, because God is not with you (ואין ה׳ בקרבכם); the Amalekites and Canaanites are there, and you will fall by the sword. כי על כן שבתם מאחרי ה׳ — because you turned away from God, He is not with you.
This is a profound theological point that cuts against simplistic notions of teshuvah. One cannot always return to Plan A. Sometimes an opportunity is lost; God wanted to take them one way, they chose differently, and now they must follow through on the new reality. Plan B is now the plan.
The verb ויעפלו describes their insistence on going up despite the warning — something like stubbornly pressing forward. Critically, Moshe and the Ark of the Covenant did not go with them — the physical embodiment of “God is not in your midst.” The Amalekites and Canaanites who dwelt in that mountain came down and struck them עד החרמה — either a place name (Hormah) or meaning “to utter destruction” (*leshon cherem*). These people — not the entire nation, but those who went up — lost the battle, exactly as Moshe warned.
📝 Full Transcript
Bamidbar Chapter 14: The People’s Rebellion and Moshe’s Intercession
Introduction: Structure and Context
So here we are learning Bamidbar chapter 14, the second part, second half of the story of the Meraglim [the spies]. It’s quite a long chapter. We’ll try to summarize what is going on in it.
As we’ve said in the previous chapter, which is the first half of the story, these two chapters in some sense could have made a chapter in the middle here before the story of the Ma’apilim [those who went up presumptuously]. In any case, these two chapters are totally part of one story. There’s no real reason to divide it this way. You might think of other ways to divide the story.
What we’ve had before was the Meraglim’s return, right? After the whole story of the command of Temush [the scouting mission], the action of the Meraglim to go to Eretz Israel to check it out, the Meraglim’s return, and two levels, two steps of their report. First, they gave a simple report, and then they started a conversation whether they will manage to conquer the land. And then they gave their sort of narrative, their sort of personal impression of how they’re weak relative to the people there.
The People’s Response: Universal Complaint
And there we’re getting the response of the people to this report, to this really nice narrative that they got. And the response was very sad. They raised their voices and they cried. They cried and cried doesn’t mean just like they had tears, they were sad. It’s something like they complained very loudly, they cried out.
And they complained on Moshe and Aharon and all of them, Kol Bnei Yisrael [all the children of Israel], all the people, Kol HaEidah [all the congregation]. I’ve said that HaEidah I think means the important people, the people who count in the congregation. Kol Bnei Yisrael means everyone. They’re all having the same complaint.
So although different than the previous stories where there are Asafsaf [rabble] complaints and then Moshe and Aharon and Miriam had complaints, here everyone has the same complaint. It doesn’t of course talk about Aharon and Miriam, but everyone had complaints. We should assume that all the 70 leaders from the previous story, they’re all complaining.
The Content of the Complaint
And what are they complaining? That this whole plan, this is really a challenge to the whole plan of Moshe taking them out of Mitzrayim [Egypt], bringing them to the Midbar [wilderness], bringing them to [Eretz] Yisrael. They said this whole plan was a bad plan, we should have died in Mitzrayim, we should have even died in the Midbar on the way. We’re just going to die now, to fall by the sword. We’re going to die in war. Our children, our wives will become prizes of war that will be taken by the enemy. It’s even worse, it would have been better for us to be in Mitzrayim.
And they literally start speaking one to another, let’s — how about we make a new leadership, we create a new leader and we go back to Mitzrayim.
Moshe and Aharon’s Non-Response
And this is a very serious challenge and Moshe and Aharon don’t have a response. As we’ve seen now, this is the first time and then later in the same similar later, Moshe and Aharon don’t really have responses to the good challenges. The weak challenges, they have responses. When there’s a good challenge, they don’t answer, they wait for Hashem to answer for them.
So what Moshe and Aharon do is they fall on their face before Hashem. This is what it means, if they fall to their face, like they’re giving up in front of them, or it might mean a kind of prayer. They’re saying, we don’t really have a response. Like if you really think that there’s no way, we should have maybe even died on the way, you know, on thirst or something, it’s all better than dying in war and having our children being taken captive and slaves and so on. We don’t really have an answer.
Yehoshua and Calev’s Counter-Report
But the only people that have an answer, that get involved in the discussion here, are the two of the Meraglim, Yehoshua ben Nun and Calev ben Yefuneh, who are one of the Meraglim, they seem to have, they feel the right to challenge, right? Because now every Moshe and Aharon, they’re getting this report, everyone is hearing their report, nobody’s assuming they’re lying, right? Even the prophet doesn’t say they’re lying. They narrated the story badly, they said the bad things about it, but nobody said that they lied. So the only people that had a real chance of challenging them are Yehoshua and Calev, who are from the group of Meraglim, they were there.
Tearing Their Clothing
And what do they do? Firstly, they rip their clothing. In other words, they’re participating in Moshe and Aharon and being at a loss here. They’re saying, this is horrible what’s going on, this is not okay. And then, so that’s step one.
Their Theological Argument
Then step two is that they speak to the people and they disagree, they challenge that report. They say, this is not true. Firstly, the land that we went to check out is great land. And of course, remember, this is not something they ever challenged. Everyone agreed that the land, as far as the land, is a good person, is a good land. Of course, they said in their second step of their report, they said, it’s a hard land that eats its people that live in it, its inhabitants, but it doesn’t necessarily differently disagree, this is just a different emphasis, right? They’re saying, let’s go back to the beginning, it’s a good land.
But you’re afraid, so then here, they’re answering, Yehoshua and Calev’s answer is Hashem. It’s in the name of Hashem. If Hashem will want us, He will bring us this place, He will give it to us, it’s a great land, it’s chalav u’dvash [milk and honey]. Just do not rebel against Hashem, because Hashem is the power that’s going to help us. If you rebel against Hashem, then maybe you’re right. But if you go with Hashem, if Hashem will want us, if Hashem is the one bringing us, then we’ll definitely be able to go.
“Their Shade Has Departed”
And therefore, just don’t rebel against Hashem, which it seems like they’re interpreting, and that’s why they rip their clothing. Like similar to like the law, if someone hears someone cursing God or something like that, you rip your clothing, because you’re hearing something blasphemy, this is against God. But if you will not blasphemize against God, you will not rebel against God, then don’t be afraid of the people in the land. There are food, sar tzilam mei’aleihem [their shade has departed from them], it’s very interesting.
And the Torah always says shade is protection, it’s a constant of protection. Like the thing protecting them from the sun or from enemies has been lost. In other words, of course, this is a beautiful image, like there’s a desert and like they went in the summer, it was very hot, and they said, look, these people have no shade, there’s no trees, similar to like we talked about, of course, the Midrash noticed this connection between the etz [trees] and the tzeil [shade]. But of course, literally, the etz means trees there, and here it is talking about something more metaphorical.
But there’s idea here where something like they’re fully exposed to us, there’s nobody protecting them. Okay, they have, they might have been the Anak [giants], but Hashem is stronger than these Anak. There’s, this is not something you should be worried about. And it’s also a report, right? This is also a way of them interpret their report. They said, we saw that they don’t, they’re not protected. We saw that they don’t have protection. How did they see it? They saw it with the eyes of this promise that they believe that Hashem will bring them. But it’s not only, we have to emphasize this, it’s not only like, well, Hashem will help us against the reality, against nature, against what there is. No, they’re saying that if you look with these eyes, if you’re not rebelling against Hashem, you will see that they don’t have anyone to rely on, really, these people.
The People’s Rejection and Hashem’s Appearance
But now, of course, Yehoshua and Calev’s challenge and response here doesn’t get accepted. The people, they want to stone them. That’s how mad they are at this. They’re thinking that they’re just trying to fool them or something or something as weird is going on. They’re not interested in listening to this.
And here Hashem intervenes. Hashem’s glory, which probably means a cloud or something like that, is seen in the Ohel Moed [Tent of Meeting], like we saw very similar to the story that we had earlier by Miriam. Hashem gets revealed and is showing like, I’m here. I’ve noticed what’s going on. It’s not, I’m not, it’s in front of me. I’ve heard the complaints.
Hashem’s Anger and Proposal
And now Hashem, what does He say? He speaks to Moshe, similar to, again, over there, where He spoke to Aharon and Miriam. Now He’s speaking to Moshe, not speaking to people. He’s speaking to Moshe and He expresses His anger, His frustration to Moshe. And this is what He says. He says, Ad ana yena’atzuni ha’am hazeh? [Until when will this people blaspheme Me?] Until when will they not believe me, will they not trust in me? I’ve done so much for them. This is not like, they said, we should have died in the Midbar, we should have died in Mitzrayim. Remember, someone took you out of Mitzrayim. We got in here. How much more do I have to do for you, for you to trust the plan, to trust that the next step will also work?
Therefore, Hashem is so upset, He says, I will just kill them. I will destroy them in a plague. I’ll make you Moshe to a greater nation. I’ll make you bigger than them. In other words, Moshe, or maybe even Calev and Yehoshua, whoever, the only people that are trusting in me, I’ll take care of you. Forget about all these people.
Moshe’s Intercession
Now Moshe, similar to what He did in the Egel [Golden Calf], right? Hashem told him a similar thing about the Egel. Moshe intervenes with Hashem. Moshe is not agreeing with Hashem. Moshe prays to Hashem and to destroy, to take away Hashem’s anger and to say that this is not going to work.
The Argument from Egypt’s Perspective
And he uses the same argument that he always uses. He says, oh, so the Mitzrayim will hear that you lost, right? The Mitzrayim, who, right? This is, well, this is like very interesting, but this is exactly Yehoshua and Calev’s argument, right? Hashem is the one that took you out of Mitzrayim. Hashem’s argument, you took out of Mitzrayim, you should trust that it will do further. And then Moshe says, okay, for the same reason, Hashem, you can’t give up either. You don’t expect the people to give up, right? Don’t give up. I’ve taken you out of Mitzrayim, I’ve taken you through the Midbar, trust that the next step will work too. Well, could you give up also?
What will the Mitzrayim say? The Mitzrayim will tell the people. The Mitzrayim will maybe metaphorically or literally be talking to the people of Canaan. It’s interesting, he says, I’m pretty sure that this means people of Canaan, although Moshe is not there. It’s like, he’s speaking as if we’re already there. He’s saying, they will say, look, we’ve heard that Hashem is with these people. Everyone can see your cloud go with them, your fire at night. And turns out you’ve killed them all as one person, like as if they’re one person in one day, in one night, and all the people have heard of you. It’s not like you can hide, you can pretend, oh, I never meant anything. No, everyone sees that you’re very clear about showing that it’s you, tzilam [their shade], right? The anan [cloud]. It’s under your shade that they’re going, right? You’re protecting them.
The Nations Will Say Hashem Lacked Power
And they will hear, the Mitzrayim will say, oh, obviously, okay, maybe Hashem was stronger than us, but He’s not stronger than Canaanim [Canaanites]. Hashem cannot bring them to the land. So He slaughtered them in the Midbar to get out of His promise to take them out of the land. So like, He slaughtered them in the sense of, there was a plague, maybe like, oh, something happened, I don’t know. He couldn’t fulfill His promise, therefore, this was His excuse, this was His answer.
The Brilliant Reversal
And this is Moshe’s very strong argument against Hashem. And you’ll notice the same thing, just like the Meraglim, like, notice, the Shearikot [?] of notice, wait, your people are saying that the Canaanim are stronger than Hashem. Moshe is saying, that is exactly what the truth would be, what the people will say, whenever someone says, people will say, this will be the reality, if you don’t, you actually follow them. If you actually do what the Meraglim are proposing and kill them in the Midbar, which is exactly what they said, then it will be true.
Invoking the Thirteen Attributes
And therefore, Moshe finishes his prayer, he says, ve’ata yigdal na koach Hashem [and now let the power of Hashem be magnified], in other words, make your power strong, show that your power is stronger. And then he repeats, in the story of the Egel, when Hashem revealed Himself to them, He said, it’s true, that you’re a God of justice and a God of righteous anger, but you’re also
So he slaughtered them in the sense of there was a plague, maybe something happened, I don’t know. He couldn’t fulfill His promise, therefore this was His excuse, this was His answer.
And this is Moshe’s very strong argument against God. And you’ll notice the same thing, just like the Meraglim — notice the parallel structure. The Meraglim said that the Canaanites are stronger than God. Moshe is saying, that is exactly what the truth would be, what the people will say. Whenever someone says “people will say,” this will be the reality. If you actually follow them, if you actually do what the Meraglim are proposing and kill them in the Midbar [wilderness], which is exactly what they said — “if only we had died in the Midbar” — then it will be true. It will look like God couldn’t do it.
And therefore Moshe finishes his prayer. He says, ועתה יגדל נא כח ה׳ [Ve’atah yigdal na koach Hashem — And now, make Your power strong]. In other words, show that Your power is strong.
And then he repeats what God told him in the story of the Egel [Golden Calf], when God revealed Himself to him. He said, God, You are a God of justice and a God of righteous anger, but You are also a God of being slow to anger, of being long to anger — ארך אפים [erech apayim] — of doing chesed [kindness], of carrying people’s sins. You can accept people’s sins, You could bear the burden of our sins.
And yes, ונקה לא ינקה [venakeh lo yenakeh — He does not completely absolve], You do not forget, but remember — that is also part of the ארך אפים [erech apayim]. God has time. God can wait for four generations. Maybe in four generations there is a solution that can be found, where somehow God can win. And maybe there has to be some punishment for the people not trusting Him — you can get that also.
But right now — right now You have to forgive the people with Your great kindness, as great as Your kindness is. וכאשר נשאתה לעם הזה ממצרים ועד הנה [Ve’asher nasata la’am hazeh miMitzrayim ve’ad heinah — And as You have carried this people from Egypt until here]. You’ve carried them until here, You can’t give up now. You’ve carried them, and of course You knew that we’re sinful, You knew that we’re hard people, You knew that we’re not trustful. You’ve carried us until now — continue to carry us.
God’s First Response: Forgiveness with Consequences
And God agrees with him. God says, סלחתי כדברך [Salachti kidvarecha — I have forgiven as you said]. You’ve made a good argument, you’re right. I will forgive them as you’ve said, according to your words, in your way.
And this is God fulfilling the second part. Like I said, this doesn’t mean that everyone is getting off scot-free. And He promises, חי אני [Chai ani — As I live], I swear by My life, as I live. And I think this also means something like, you asked Me to show My power, yes. Now, וימלא כבוד ה׳ את כל הארץ [veyimalei chevod Hashem et kol ha’aretz — and My glory will fill the whole earth]. So it’s like, I’m swearing by My life, by My glory, which will fill the whole earth now.
The Oath: This Generation Will Not See the Land
That these people who’ve seen Me, who’ve seen My glory, who’ve seen My miracles that I did in Mitzrayim [Egypt] and the Midbar, and they’ve tried Me about ten times, they still don’t listen to Me — I swear that אם יראו [im yir’u — if they will see] the land that I swore their parents…
The blasphemers, the people that blaspheme Me, will not see her. אם [im — if], in other words, I swear that something will happen — that’s the language of a swear. It doesn’t have the other side here, “if they will happen.”
But the only exception will be My servant, Kalev, who has had a different spirit with him — רוח אחרת [ruach acheret] — he didn’t go along with the Meraglim. He followed Me. I will bring him to the land, and his children, his descendants will inherit it.
Okay? So that’s Hashem’s response to Moshe: that okay, He will not kill everyone, but He swears that the people that have not trusted Him will not see the land that they don’t trust Him to bring them to. Basically, they’re going to get their wish in some sense.
And also, He makes an exception for Kalev. Of course, Yehoshua is not mentioned here, but maybe it’s obvious — Yehoshua is going to be the leader later. So it’s not really someone that needs an exception. Of course, he’s on Moshe’s side. But Kalev will have an exception, and he will get it. And of course, there’s a story in Sefer Yehoshua which describes exactly this happening.
The Practical Instruction: Turn Back
And now Hashem says, so what will you do? Look, the Amaleki and the Canaanites are in the valley — בעמק [ba’emek]. This is basically, again, literally what the Meraglim said, right? In the low part, in the Negev, that’s where the Amaleki and the Canaanites are going to be. In other words, you can’t go there. So you’re going to have to find a different way there.
For tomorrow, turn around, go back to the Midbar, to the way of the Yam Suf [Reed Sea]. You’re going to turn around, you’re going to have to find a different way to go.
So in other words, in a certain sense, it’s accepting the Meraglim’s complaint, right? This is very interesting. And that’s itself part of their punishment, right? A person’s punishment is that he gets what he wanted. The Meraglim said, you can’t go here, there’s Amaleki and Canaanites. Hashem said, you’re right. We could have taken you if you would have trusted, but you don’t trust. Go back the other way. We’ll find a different way. It will happen.
God’s Second, Expanded Speech: The Details of the Punishment
And now there’s another one, another moment, another speech that Hashem gives to Moshe and Aharon. And this is somewhat doubled. It seems to say similar things that He said before, but there’s a question here: why are there these doublings? It’s not the first doubling in the Torah, of course. But we can see that He adds a lot, a lot, a lot to this, to this promise, to this oath that He’s swearing. He gives a very important detail, and He really fills out what He didn’t really make clear before. He said the people that have not trusted Him won’t see them, but it doesn’t really explain what will happen. So here He does somewhat explain what will happen.
How Long with This Evil Congregation?
He says like this. First, He says the same thing that we said before. עד מתי לעדה הרעה הזאת אשר המה מלינים עלי [Ad matai la’eidah hara’ah hazot asher heimah malinim alai — Until when are these bad congregations, these bad people who are complaining against Me?] Right? In other words, this is Hashem saying exactly what He said before. Ten times they’ve tried Me. How much? How much more can this go on for?
I’ve heard them. And then it says, I’ve heard, right? This is again what we say the whole time. Hashem is saying, I didn’t forget. It’s not that you can complain and I don’t notice. I hear, I notice that complaints are in My ears, in My eyes, so to speak.
The Oath Made Explicit
Therefore, tell them. And He tells them the same oath. חי אני [Chai ani — As I live], I will do to you exactly what you spoke in My ears. And that’s filling out what I said. I told you already before by saying, your corpses will fall in this desert. All of you, all of you who’ve been counted in the census from the twenty years and older, all of you who have complained against Me, all of your corpses will fall together.
And I swear, אם תבאו [im tavo’u — if you will come] to the land that I’ve sworn to make you rest in, to make you live in, besides — and here we do have Kalev and Yehoshua.
The Children Will Inherit
And your children that you said that will be captive, that will be לבז [lavaz — prizes of war], that will become prizes of war — I will bring them, and they will know the land which you have not wanted, which you have been מאסתם [me’astem — rejected].
But you, your corpses will die in this Midbar. Your children will be in the desert for forty years. In other words, this whole generation until you die, basically. It’s saying, basically, you’re going to die a natural death, in some sense. But you will have to wait for the next generation to come. They will carry זנותכם [zenutechem — your faithlessness, your treason], basically, until your corpse is finished, until you all finish dying.
Why Forty Years?
And this will take, again, why forty years? I gave you a simple explanation: because forty years is basically the time that it takes for a generation to change. But also, there’s a symbolism here. The amount of days — we said they came back after forty days. So the exact amount of days that you went and checked out the land, for that amount of days, one day per year, you will have to carry your sin and it will take that long to get to Eretz Yisrael.
And He finalizes with His signature: אני ה׳ דברתי [Ani Hashem dibarti — I, Hashem, have spoken]. This is Me, Hashem, speaking. I promise, if not, if I will not do this to these people who are complaining, you will all die in the desert.
Okay. I went a little fast here because I have to move on.
The Death of the Spies
And now, we have — this is Hashem’s statement. And now we have the pasuk reporting, the narrator, so to speak, reporting that something, what they said, part of what Hashem said they will do, happened.
Of course, Hashem — Moshe succeeded with his prayer, with his intervention, that not all the people died, but some of the people, the specific people, did die. And it said, the people that Moshe sent, they died במגפה [bamaggefah — in the plague], in exactly in a plague, לפני ה׳ [lifnei Hashem — before Hashem], in front of Hashem. But Yehoshua ben Nun and Kalev, they survived.
So apparently, the Meraglim themselves died, or maybe — yeah, the Meraglim themselves died, whether on the spot, or whether in general in the desert, and so on. But they died, but Yehoshua and Kalev survived.
The Failed Ascent: The Ma’apilim
Now, we have a very interesting story. So it’s very interesting to see the structure. Like, on the one hand, they were not courageous enough, they did not trust enough, and therefore they lost, they didn’t — they got what they wanted, and didn’t go. Now, on the other hand, that doesn’t mean that that means you should just be rash and jump and do whatever you want and go even in the danger.
The People’s Reversal: “We Will Go Up”
So what we see is, Moshe speaks distinctly to the people, and they’re very sad. They’re in mourning — ויתאבלו העם מאד [vayit’ablu ha’am me’od — and the people mourned greatly]. Now, in the mourning, they say, you know what? You were right. Hashem was right. We will just go, we’ll just — well, they woke up in the morning, they go to ראש ההר [rosh hahar — the top of the mountain]. Again, the mountain — there’s the עמק [emek — valley], which is close to them, and then the הר [har — mountain], which is where the land is. And they say, we’re going to go up to the mountain. הננו [hinenu — here we are], we’re going to go up to the place that Hashem has promised us to go. חטאנו [chatanu — we’ve sinned], we made a mistake, we said we can’t go, we’re going to go.
Moshe’s Warning: It’s Too Late
And now, Moshe says, no, no, no, this is not what we meant. This is — maybe it means to say it’s too late, or maybe it says Hashem already said, He already accepted your complaint. This is not how it works.
Moshe tells them, למה זה אתם עוברים את פי ה׳ [lamah zeh atem ovrim et pi Hashem — why are you transgressing the word of Hashem?] Hashem just told you to go back. That’s very interesting. This is the first — this is like the second chance. Like, you can’t go back. Once you’ve lost it, you’ve lost it, and Hashem sort of agreed with you, so now you’re going to have to go with your new plan. We’re not going to go with the old plan.
So Moshe tells them, don’t go up, because Hashem is not with you — ואין ה׳ בקרבכם [ve’ein Hashem bekirbechem] — you will be destroyed in front of your enemies. The Amaleki and the Canaanite are there, you will fall on the sword. Because in other words, כי על כן שבתם מאחרי ה׳ [ki al ken shavtem me’acharei Hashem — because you turned away from following Hashem], Hashem is not with you.
The Theological Point: You Can’t Always Return to Plan A
This is very interesting, because it’s like against teshuvah [repentance]. We always assume that teshuvah means you can always get back. You can’t always get back. Sometimes someone loses a certain opportunity. Hashem wanted to take them in a certain way, but now they decided to go a different way, now you’re going to have to follow through this plan too. You can’t go back to Plan A. Plan B is the plan now.
The Defeat
But they do go, and this is an interesting verb — ויעפלו [vaya’apilu] — we’re not clear what it means, but it means something like they overcame this challenge and went anyways. But Moshe and ארון ברית ה׳ [aron brit Hashem — the Ark of the Covenant of Hashem] did not go with them. That’s exactly what it means, if there is no Hashem near you.
And they actually lost the battle. The Amaleki and the Canaanite, who were in that mountain, they came back and they hit them, ויכתום עד החרמה [vayaktum ad haChormah — and they struck them down to Chormah]. They lost the battle, which might mean either a place, or like lashon [the language of] חרם [cherem — destruction], they destroyed them entirely.
So these people — obviously not all the people — these people who went up, lost their battle, as Moshe said.