מצוות זכור איז די מידה פנימית פאר מצוות מחיית עמלק | שמונה פרקים פרק ד' שיעור י"ז
📖 מקורות לשיעור לחץ לפתיחה
YI אידיש לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
The Rambam’s Framework for Mitzvos Amalek: War, Memory, and Moral Action
The Rambam’s Revolutionary Codification and Methodology
Before the Rambam, when asked “What is the Jewish legal code?”, there was no single organized answer — only the vast sea of Talmud Bavli, Yerushalmi, Sifra, and Sifri. The Rambam saw this gap (“ראיתי עמי בלא ספר חוקה”) and undertook to write the Mishneh Torah, the first and last comprehensive halachic code. His foundational rules (shorashim) in Sefer HaMitzvos establish key criteria: a mitzvah must be נוהג לדורות (applicable for all generations), not merely a one-time prophetic command, and must represent a distinct general law even if rarely occurring practically. The Rambam took the Chumash text seriously, sometimes deriving mitzvos almost entirely from pesukim and Midrashei Halacha rather than Gemara sugyos — as with לא תחמוד / לא תתאוה, where virtually no Gemara discusses the parameters.
The Mitzvos of Amalek: Sources and Textual Challenges
The mitzvos related to Amalek — zechirat ma’aseh Amalek (remembering), lo tishkach (not forgetting), and mechiyas Amalek (obliterating) — have virtually no Gemara discussion anywhere in Shas regarding their halachic parameters. The Rambam relies primarily on a beraisa stating “שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ” (appointing a king, building the Beis HaMikdash, destroying Amalek’s seed), and the Sifri on Devarim which darshens “זכור בפה, לא תשכח בלב.” A major difficulty the Rambam raises is that these nations no longer exist — “בא סנחריב ובלבל את האומות.” In Moreh Nevuchim (II:32), the Rambam explains that “mechiyas zecher Amalek” refers to obliterating the name and identity (שם) of the nation as a collective, not biological descendants (זרע).
Parshas Zachor: A Surprising Disconnect
The Rambam never connects the mitzvah of zechirat Amalek to the kriyat haTorah of Shabbos Zachor. He lists Parshas Zachor in hilchos kriyat haTorah alongside all other readings with no special distinction. The Gemara in Megillah derives from “נזכרים ונעשים” that one should first speak about Amalek before performing Purim mitzvos, but this does not establish a Torah-level obligation specifically through Torah reading. The popular notion that Parshas Zachor is a de’oraisa obligation through kriyat haTorah originates with Tosafos, who sought to identify a biblical kriyat haTorah to resolve whether Torah reading can be fulfilled “בכל לשון.” This connection is a chiddush peleh — innovative pilpul rather than straightforward reading.
The Construction of Hilchos Melachim and Placement of Amalek
The Rambam placed hilchos mechiyas Amalek within Hilchos Melachim u’Milchamos because any proper legal code for a nation must include laws governing warfare and kingship. This was revolutionary — there is virtually no masechta in Shas dedicated to these topics. The Rambam essentially created a new “masechta” from scratch, gathering scattered mitzvos relating to how a Jewish king conducts himself and how wars are fought. He was the first and last Jewish authority to codify Hilchos Melachim — the Shulchan Aruch and Aruch HaShulchan never formulated laws of warfare.
In areas like korbanos, the Rambam had too many mitzvos and needed to consolidate. But in Hilchos Melachim, he faced the opposite problem — a shortage of mitzvos. He therefore actively sought mitzvos to include: the prohibition against fearing the enemy (“lo sa’arotz mipneihem”), settling Eretz Yisrael, the prohibition of returning to Mitzrayim, and the mitzvos of Amalek.
The connection between Parshas Zachor and Purim is al pi drash, not al pi pshat. Haman being called “Agagi” is itself a midrashic identification. The Jews in Shushan fighting Haman’s forces were understood to fulfill mitzvas mechiyas Amalek through the principle that one who does “ma’aseh Amalek” is considered Amalek — parallel to the Targum’s interpretation of “pokeid avon avos al banim” as “b’oso ma’aseh avoseihem.”
Categories of War and the Nature of Milchemes Onesh
Drawing primarily from Moreh Nevuchim (Part 3, Chapter 45), several categories of war emerge: (1) milchemet haganah — defensive war; (2) milchemet kibbush — war of conquest; (3) milchemet reshut — optional war for expansion; and crucially (4) milchemes onesh — punitive war functioning as divine punishment for war crimes. This last category is key to understanding mechiyas Amalek.
Amalek was the first “war criminal” — they attacked a peaceful people in the desert in a manner violating basic norms of warfare (“not like a gentleman”). The punishment for repeated, extreme war crimes is total destruction — including family and possessions — following yishme’u v’yira’u (that others should hear and fear). This parallels ir ha-nidachas, which similarly requires an army and functions as war-like punishment. The sheva amim (seven Canaanite nations) were treated differently — their displacement was about conquest and removing idolatry, not punishment for sin, since one cannot punish a tinok she-nishba.
Zechirat Amalek: The Moral Case for War
Based on the Rambam in Sefer Ha-Mitzvos, the remembrance focuses on the war crime itself, not the punishment. Every war requires a moral component and propaganda — soldiers must understand why they are fighting. No nation has ever gone to war without first persuading its people of the cause’s justice. Modern examples include George W. Bush briefing about Saddam Hussein’s evil before the Iraq War, and the U.S. Army’s official division funding movies during WWII to promote the war effort.
Zechirat Amalek is the Torah’s mandated “moral case” for the punitive war — the ongoing obligation to articulate and remember what Amalek did so the nation understands the justice behind mechiyas Amalek. This is why it constitutes a separate mitzvah from the actual obliteration — it serves the essential function of moral persuasion that every legitimate war requires.
The Necessity of Perpetual Memory
No leader can force a nation to war through coercion alone — there must be persuasion (shiknua). Even Putin, invading Ukraine, had to deliver a public lecture justifying the war. The natural human tendency is to forget — even personal wrongs, and certainly wrongs done to previous generations. When wrong was done to a tzibbur (collective), the problem intensifies because “ein tzibbur meisim” — a collective doesn’t die like an individual, so grievance persists across generations even as memory fades.
The Holocaust illustrates this powerfully. Immediately after the war, virtually every Jew understood that justice demanded severe retribution against the Germans — groups even planned to carry this out. Yet within years, most Jews accepted German reparations as mechilah, using flimsy justifications like “lo yumsu avos al banim.” The Morgenthau Plan — the original Allied plan to permanently reduce Germany to an agrarian society — was being implemented before the Marshall Plan replaced it. This forgetting happened with shocking speed, proving that without a mitzvah of remembrance, even the most obvious demands of justice (middah k’neged middah) will be abandoned.
Amalek’s essential achievement — historically and in modern parallels — is demonstrating that destruction of Jews “ken zein” (is possible). The purpose of a punishment war and the mitzvah of zechirah is to restore the reality that attacking Jews “ken nisht zein” — to make the cost so absolute and memorable that it becomes inconceivable. This requires responses beyond proportionality — “shiv’asayim yukam Kayin, u’Lemech shiv’im v’shiv’ah.” The Torah mandates perpetual zechirah because without it, human tendency to forget guarantees the deterrent effect erodes.
The Moral Necessity of Punishment and the Role of Ka’as
Rashi’s comment on “lo sachos eincha al ha’rotze’ach” anticipates the “wisdom of Gandhi” — that killing a murderer only doubles the death. Rashi reframes the issue: the question is whether retzicha (murder) is mutar or assur in the world. When a murderer goes unpunished, murder effectively becomes permitted. The only way to restore the prohibition is through execution (or permanent imprisonment). People forget, and once a crime’s horror fades, the crime becomes tolerated.
Regarding Shaul HaMelech’s failure with Amalek: his war was not revenge for what Amalek did at Yetzias Mitzrayim centuries earlier. Amalek fought against the Jews seventeen times throughout Tanach. Shmuel HaNavi’s message was that Amalek had a continuous, unbroken pattern of aggression — “it’s their culture” — and Shaul lacked the courage to punish them for recent actions. His “chemlah” (pity) on Agag reflected aristocratic reluctance of kings to execute kings.
A major chiddush emerges regarding ka’as (anger). Drawing on the Rambam in Hilchos Melachim and Hilchos De’os, every midda has its proper domain: ta’avah belongs to eating, nedivus to money — and ka’as belongs to asiyas tzedek (pursuit of justice). When the Torah describes Hashem as “Keil kana v’nokem,” this reflects the inner movement driving a person to stand up for righteousness. Beyond the mitzva of the ma’aseh of mechias Amalek, there is a mitzva on the midda — one must cultivate righteous anger before going to war. This is the specific function of the Kohen Mashuach Milchama: to arouse the people, remind them of Amalek’s wickedness, and generate sufficient ka’as for punishment. Without this emotional arousal, human nature tends toward insufficient action.
This ka’as does not mean being “farloiren” (losing oneself) — a person can be intensely angry while maintaining full rational control. Peace overtures (shalom) always come first — the ka’as is only me’orer after peace talks fail.
Penimiyus vs. Chitzoniyus: The True Meaning of Authenticity
The ka’as required for milchemes Amalek is not about being “farloren” (out of control). One can be genuinely angry while remaining composed. The mitzvas zechirah is directed at the one responsible for the ruach hamilchama — the navi or kohen maintaining spiritual morale — not the general managing practical strategy.
The central chiddush: the olam is entirely confused about Parshas Zachor. All the chassidishe ba’alei darshanim think there is a mitzva to stand in shul and be angry at Amalek. This is a waste of time. Nobody needs to be angry at Amalek today. Zechirah only has meaning as preparation for action (mechiyas Amalek). Without the prospect of action, the anger is meaningless.
Drawing on the Gemara about Do’eg and Achitofel who were “nispeh lachutz” (absorbed only externally): this does not mean they learned Torah coldly without feeling. Rather, they didn’t act on what they learned. Do’eg sat in the Beis HaMikdash, surely gave shiurim about lashon hara, yet when it came to action — informing on Nov ir haKohanim — he didn’t hesitate. Being “nispeh lachutz” means knowledge and feelings don’t translate into ma’aseh. The opposite — penimiyus — doesn’t mean feeling deeply inside; it means being echt (genuine), proven by action. Someone who comes to the beis midrash every day without great excitement is acting b’penimiyus because he actually does it. Someone who “kocht zich” passionately but doesn’t come is chitzoniyus.
This connects to the Rambam in Hilchos Gerushin — when a person says “rotzeh ani,” it reflects genuine will demonstrated through action. Every midda exists for the sake of a ma’aseh. Anger without action is pointless; love without deeds is empty. The distinction is between shelo lishmah (doing the right thing for wrong reasons, which is still genuine action) and sof hakavod lavo (pure fakeness — talking about goodness without doing it). Zechiras Amalek as mere emotional arousal in shul, disconnected from actual mechiyas Amalek, is the very definition of chitzoniyus.
The Galus Reality of Zechiras Amalek
People convince themselves they are “good people with a yetzer hara problem,” but this is a bluff. A ganav is not merely someone who steals — he loves to steal; that is his metzius. Feeling guilty afterward proves nothing — if the guilt were real, one would return the money. True internalization comes only through action — through “shelo lishma ba lishma.”
The Rambam understood that mechias Amalek requires hating Amalek, but this hatred means something practical — remembering before going to war that war must be waged, not sitting at home cultivating abstract enmity. Since Amalek as a nation no longer exists (David HaMelech killed the last Amalekites), the mitzva of zechira has become a takanah d’rabbanan connected to Purim observance. Parshas Zachor before Purim, klapping by Haman’s name — these are symbolic mechias Amalek, a galus adaptation. Jews who read Parshas Zachor every year were not better prepared for Hitler. The mitzva in galus has become about learning the Torah of Amalek and preparing for Purim rather than actual warfare — a dochak gadol but the honest reality of the mitzva’s current application.
תמלול מלא 📝
דער רמב״ם׳ס צוגאנג צו מנין המצוות און די הקדמה צו מחיית עמלק
אינסטרוקטאר:
שוין, אז ס׳גייט שוין. איך גיי נישט רעדן וועגן עמלק… אדער אפשר יא? אדער עכ״פ רמז. יא, עקזעקטלי [בדיוק]. ס׳איז עפעס אומגלויבליך, ס׳איז זייער אינטערעסאנט. אה, איך קען יא רעדן וועגן עמלק. ווייסטו וואס? איך קען יא. איך קען יא.
דער עולם ווייסט פשוט פשט, יא? אמת, מ׳קען דאך אנקומען פון דעם ווייטער. איך וויל היינט געבן פשוט פשט. ס׳איז א זייער וויכטיגע זאך. ס׳איז אן אבן יסוד פאר כל התורה כולה. ס׳איז מיר געקומען א גרויסע השתלשלות, איך האב געכאפט אז אלעס איז קאנעקטעד [פארבינדן]. אלע מיינע שיעורים פאר די לעצטע פאר יאר, אלעס האט איין שורש. איך ווייס, איך געדענק נישט אלע שיעורים אויסנווייניג, איך גיי דאס נישט אלעס פארשטיין. איך וועל פרובירן צו גיין סלאו [שטייט].
אבער קודם לאמיר אנהייבן מיט עמלק. סדר, מחיית עמלק. דער עולם ווייסט, יא? יעדער איינער ווייסט אז ס׳איז אן אינטערעסאנטע זאך.
די נויטווענדיגקייט פאר א “ספר החוקים”
ס׳איז געווען א איד, דער רמב״ם, ר׳ משה בן מיימון. ער האט מחליט געווען אז ער גייט טון א זאך וואס קיינער פאר אים האט נישט געטון. דאס גייט נישט זיין א שיעור אויף יענע נקודה, איך פאר נאר אריבער. אבער דאס איז: ער וועט אראפשרייבן וואס דער געזעץ פון די אידישע רעליגיע איז בכלל.
ער האט געזען אז יעדע רעליגיע האט א געזעץ-בוך. דער זאגט אז די ליסט פון געזעצן איז אזוי און אזוי, יענער זאגט אז די געזעצן זענען אזוי און אזוי. אבער קיינער [ביי די אידן] ווייסט נישט דעם ענטפער. מ׳קומט צו א איד און מ׳זאגט אים: “קענסטו מיר ווייזן אין דיין געזעץ-בוך?” זאגט ער: “ס׳איז דא א גמרא, ש״ס בבלי, ירושלמי, ספרא, ספרי, דרייסיג, זעקס סדרים, צוויי…” א קיצור, מ׳קען נישט אזוי לעבן.
אזוי שרייבט ער אין א בריוו: “ראיתי עמי בלא ספר חוקה” – האב איך געזען אז ס׳איז נישט דא. הייליגער נאמען, “משנה תורה”, “ספר המצוות”. יא, איך האב שוין גערעדט וועגן ספר המצוות דארט אמאל. משנה תורה איז בעצם דאס. ער איז מחליט געווען, ער “במקום שאין איש”, וועט עס מאכן. ער גייט שרייבן דעם ערשטן און דעם לעצטן. קיינער נאך אים האט עס נישט געטון און קיינער פאר אים האט עס נישט געטון. אויפגעשריבן וואס איז דאס דער אידישער געזעץ? וואס וויל מען פון אונזער לעבן?
דער מקור פאר תרי״ג מצוות: דרשת ר׳ ישמעאל
יעצט, כדי דאס צו טון, דארף מען דאך טרעפן דעם מקור. ער קען דאך נישט סתם קומען זאגן… דער רמב״ם איז ער געווען א גאר גרויסער חכם, ער וואלט דאך געקענט אליינס מאכן וואס ער האלט אז דער געזעץ זאל זיין. מען קען דאך אבער נישט, מען האט שוין געגעבן די תורה פאר די ערשטע מאל. ער האט נישט געקענט מאכן זיין אייגענע. סאו [דעריבער], האט ער געדארפט זיך אנהייבן פון ערגעץ, פון עפעס א פלאץ, וואו מען קען טרעפן די תירוץ פאר די שאלה.
לאמיר פארשטיין, א זייער וויכטיגע זאך. אין די גמרא שטייט דאך טויזנט זאכן, אזוי ווי מען זאגט אים. מען קומט צו א איד, מען זאגט אים: “וואס איז די אידישע תורה?” – “אה, איך ווייס נישט, תלמוד בבלי.” דאס איז נישט קיין תירוץ פאר די שאלה. וואס איז דער געזעץ? תלמוד בבלי האט דא מעשיות, דא הדרכות, דא קבלות, דא אלע מיני זאכן.
האט מען געדארפט טרעפן עפעס א וועג, א עיקר, וואו מען קען זאגן אז דא שטייט, דאס איז דער מקובל, דאס איז די מסורה, דאס איז אנגענומען ביי אלע אידישע חכמים, אז דאס איז דער אידישער געזעץ.
האט מען געטראפן ברוך השם א דרשה פון א איד, ר׳ ישמעאל, אין מסכת מכות. מען האט עס נישט געזאגט די דרשה אין מסכת מכות, אבער דארט שטייט עס געשריבן אין די גמרא. עס זעט אויס אז ר׳ ישמעאל האט געענטפערט די קשיא. ר׳ ישמעאל איז געווען א גרויסער דרשן, ער האט געהאט צו טון מיט פארשידענע נישט-אידן, מען זעט פילע מאל ער האט זיך געשלאגן מיט גויים, נוצרים, אפשר מינים. סאו עס קען טאקע זיין אז דאס איז פשט, אז ער האט געדרשנ׳ט: וואס איז דאס די אידישע תורה?
ער האט געזאגט א לאנגע דרשה, עס איז געגאנגען לענגער. ער האט געזאגט אז משה רבינו האט געגעבן שש מאות ושלש עשרה [613] מצוות. איז געקומען דוד און האט געמאכט דערפון אחת עשרה [11] מצוות, און אזוי ווייטער, ביז חבקוק האט געזאגט נאר איין מצווה, און וואס איז דאס? צו זיין א מענטש. אמונה, צו זיין א מענטש.
“אמונה” איז טייטש… אמונה איז טייטש… אמונה איז נישט טייטש “גלייבן”. אמונה טייטש “ארנטליכקייט”. “וצדיק באמונתו יחיה”, אזוי ווי “משא ומתן באמונה”. יעצט האב איך געזאגט, יעצט קום איך נישט זאגן, איך דארף אנהייבן פון עפעס א וועג. פליז [ביטע], דארף איך נישט אויספירן? איך וויל אנקומען דארט, איך זאל דיר זאגן וויאזוי מען זאל זיך פירן? איך זאג דיר נאר פשוט טייטש. “משא ומתן באמונה”, אקעי. “וצדיק באמונתו יחיה” מיינט, א מענטש זאל זיין א מענטש. שוין.
אבער… אבער… איך בין גערעכט, פליז… ס׳מאל איך וועל זיין… איך קען זיך דינגען מיט דיר וועגן דעם, אבער ס׳איז נישט יעצט די נושא. ס׳איז נישט יעצט די שיעור! ס׳איז אן אנדערע שיעור! דאס איז נאר א דיטור [א זייטיגע וועג]! עס גייט נישט קענען אראפפארן אויף די דיטור.
סאו, האט מען געטראפן דעם מימרא. איר זעט אזוי ווי איך זאג, ס׳קען גראד זיין אז אויף דעם מימרא האט ער אמת… ווען דאס געמיינט אין א געוויסע זין, צו פארענטפערן די שאלה: וואס איז דאס די אידישע תורה? אלעמאל די גוים ווילן עפעס א סטרוקטור, יא? גיב מיר אלעס אויף א רגל אחת, עפעס א קלארקייט.
האט ער געזאגט אז דאס איז די אידישע תורה: ס׳איז דא תרי״ג מצוות. ס׳איז דא אפילו א דרוש: עס איז רמ״ח [248] מצוות וואס מען טוט יא, אדער וואס שטייט בלשון עשה; שס״ה [365] מצוות וואס מען טוט נישט – אדער עס איז גערוקט מיין אנדער שטיקל, הנקרא מצוות לא תעשה – ס׳איז גוט, ס׳איז פערפעקט. און דאס איז כנגד האיברים של אדם וואס ער טוט, שס״ה כנגד ימות החמה וואס מען טוט נישט, יעדן טאג טוט מען נישט. איז דאס איז די אידישע געזעץ.
אה, ער איז געווען זייער העפי [צופרידן] דער רמב״ם, ושמח שמחה גדולה, אז ער האט געטראפן א מקור צו ענטפערן די שאלה: וואס איז די אידישע געזעץ?
פונעם פיוט צום פסק: די חידוש פונעם רמב״ם
עס איז פארשטייט זיך נישט געווען די ערשטע וואס האט געטון דאס, אבער כמעט די ערשטע וואס האט געטון צו ענטפערן דעי קשיא. זאל מען מערקן, פאר דעם האט מען עס געטון בעיקר טאקע צו זאגן פיוטים אויף שבועות. דער רמב״ם, דער רמב״ם… פאר דעם, די עיקר ריזן [סיבה] פארוואס מענטשן האבן געטון דאס איז געווען צו קענען שרייבן א שיינע פיוט אויף חג השבועות, הנקרא “אזהרות”.
עס איז געווען רב סעדיה גאון פאר דעם, אנדערע מענטשן האבן עס געטון, עס איז נישט ממש דער רמב״ם אינגאנצן דאס אויסגעטראפן, אבער דער רמב״ם איז די מערסטע מצליח, ער האט געזאגט וואס זענען די מצוות.
יעצט אקעי, עד כאן א סתם הקדמה זאגט ער, כדי מען זאל קענען ווייטער גיין. יעצט ווען ער האט געטון דעיס, האט ער געדארפט מחליט זיין – פאר דעם וואס ער האט געשריבן י״ד שרשים אין ספר המצוות – ער האט געדארפט מחליט זיין וואס דער טייטש א מצוה? וועלכע זאכן?
אין די תורה שטייט זייער אסאך זאכן. זאכן וואס זענען געווען, זאכן וואס זענען הוראות, וויאזוי מען זאל פארן אינעם מדבר, און אז משה רבינו זאל מאכן צוויי חצוצרות און מיט דעם רופן דעם עולם. זייער אסאך זאכן וואס שטייט אין די תורה, אפילו זאכן וואס שטייט אז מען זאל טון אדער מען זאל נישט טון. אסאך זאכן וואס זענען מוסר, אסאך זאכן מען דארף זיך מחליט זיין וואס איז א געזעץ?
א געזעץ איז דאך נישט אז א נביא זאגט א לאנגע דרשה אז מען זאל נישט פרעסן און טרינקען קיין וויין און מען זאל נישט פארברענגען די צייט. מען דארף דאך קענען שיידן פון די געזעצן נישט צו טרינקען וויין, נישט פארברענגען די צייט. עס רעדט זיך פון א געוויסע מוסר, ער זאגט מוסר אז מען זאל זיך פירן אזוי, קומט אפ אלע שלעכטע השגות וכדומה. סאו מען דארף האבן עפעס א כלל, עפעס א מהלך צו מחליט זיין וואס איז א מצוה, וואס איז א געזעץ. אקעי?
איך גיי אן פאראויס, ס׳איז דא די ספר המצוות, וואס איז די עשרה דלא תעשה? ווער?
תלמיד: ספר המצוות, סמ״ק.
אינסטרוקטאר: הא, סמ״ק איז געווען נאך דעם, אבער דו מיינסט די הלכות גדולות. אמת אמת, ס׳איז דא… ווי איך האב געזאגט, ס׳איז אמת געווען פאר דעם, איז געווען די הלכות גדולות. דער עיקר, די הלכות גדולות איז דער רמב״ם צופריקט. ס׳איז געווען אזהרות, ס׳איז דא אזהרות פון רבי אליהו הזקן, איך מיין שוין פארן רמב״ם. רב שלמה אבן גבירול האט געשריבן אזהרות שוין פארן רמב״ם, אנדערע… ס׳איז נישט קיין חילוק.
איך וויל דיך נישט מאכן קיין קאפ-דרייעניש, פאר, פאר, פאר [ווייטער], איך האב געוואלט צופירן אויף דעם זאך, איך וויל דא אנקומען. יעצט, די וויכטיגע שאלה איז געווען, ווען מען מאכט עס אזוי ווי דער הלכות גדולות – און דער אנדערע איז נישט אזוי וויכטיג דאס אנצוקומען, ווייל זיי האבן נישט געמאכט [קיין דגש] אז דאס זאל זיין די געזעץ-בוך, ס׳איז א ביסל אנדערש.
יעצט, וואס איך האב געמיינט אז דו זאגסט, און דאס שטייט שוין אין די גמרא, אויף וואס זענען די מצוות. אבער פארשטיין די גמרא דארף מען אויך קלוגשאפט, צו וויסן וואס ווען די גמרא מיינט ערנסט, און ווען די גמרא זאגט עפעס א מצווה, צי ס׳מיינט טאקע אז ס׳איז א מצווה פון די תרי״ג מצוות אדער נישט. דער רמב״ם האט אויף דעם אויך געהאט עפעס א כוונה וואס ער זאגט עס נישט ארויס אינגאנצן.
די כללים פון מנין המצוות
אייגנטליך, א וויכטיגע זאך איז אזוי – איך וויל אבער ארויסגעבן די פראבלעם וואס איך האב און וואו איך קום דא אן, נאר דאס איז אלץ נאר א הקדמה כדי מען זאל וויסן בעיסיק וואס איך זאג דא. יעצט האט ער, מען דארף מחליט זיין וועלכע מצוות זענען מצוות וואס זענען טאקע א חלק פון די געזעץ.
ווי איינער פון זיינע כללים איז געווען – איך געדענק נישט וועלכע שורש – א פשוט׳ע כלל, אז ס׳איז דא א גרויסע חילוק פון א מצווה, דאס טייטש א געזעץ, אזוי ווי ס׳שטייט אין תורה “חוקת עולם”, וואס איז נוהג לדורות, א מצווה וואס אלעמאל דארף מען עס טון.
דאקעגן זענען דא זאכן וואס דער אייבערשטער האט געזאגט פאר שמואל הנביא, און שמואל הנביא האט געזאגט פאר שאול ער זאל ווארטן ביז ער קומט כדי צו מאכן א קרבן. דאס איז א מצווה, מען האט געדארפט פאלגן, אבער ס׳איז נישט קיין געזעץ, ס׳איז נישט קיין חלק פון א געזעץ, דו דארפסט עס נישט טון, ס׳האט גארנישט מיט דיר. אויב ס׳וועט אמאל זיין שאול המלך נאכאמאל א גלגול אפשר וועט ער דאס דארפן טון, אבער ס׳איז נישט נוגע, ס׳איז נישט קיין געזעץ פאר קיינעם. שטימט?
און דער רמב״ם זאגט אן אנדערע זאך: א מצווה איז א פרט, זאגט דער רמב״ם, א געוויסע פרט, ס׳קען זיין א געוויסע זאך, ס׳איז א מצווה, ס׳דארף זיין א כללות׳דיגע געזעץ. יעצט דער רמב״ם אליין זאגט א למדנות, אז דאס מיינט נישט אז ס׳איז נוגע יעדע מאל. אפילו א מצווה וואס מאכט זיך נאר איינמאל א טויזנט יאר – עגלה ערופה, איך ווייס וואס, עפעס א זאך וואס איז נישט בנמצא אלעמאל – ס׳הייסט א מצווה, ווייל יעדע מאל ווען ס׳וועט געשען די זאך… ער איז יוצא די מצוה. אויב עס מאכט זיך נישט, דאס איז א פראבלעם פון די רעאליטי [מציאות], נישט קיין פראבלעם פון די געזעץ-בוך. אהין, פאר וואס דער געזעץ-בוך דארף עס זיין עוסק אין פארשידענע זעלטענע זאכן. אקעי, זעט אז ס׳איז אמאל געווען א גאי, פאר דעם איז דא א געזעץ. קען זיין אז היסטאריש, דאס איז דער תשובה פארוואס דא איז אזא געזעץ, אבער עס ווערט נישט אויסגעזעצט לדורות, ווייל ס׳איז מער נישט דא. אמת.
זייער גוט. דאס זאגט ער יעצט. יעצט, דא אינטערסאנטע מער עטס. לאמיר געדענקען, אז דעיס איז אזוי ווי דא כללים, איז אויך דא די אלע הלכות און מנהגים וואס שטייען אין די גמרא, וואס מ׳דארף זיי אויפהייבן און זיי דארפן פרובירן אריינצולייגן אין איינע פון די תרי״ג מצוות. ווייל אין די גמרא שטייט זייער אסאך זאכן. די גמרא איז נישט עוסק וועלכע מצוה איז דאס און ווי קומט עס, אזעלכע סארט זאכן. ס׳איז זייער אסאך זאכן וואס מ׳טוט, אדער וואס מ׳דארף טון.
און דער רמב״ם האט געדרייט זייער שטארק צו נעמען די צוויי זאכן: מצד אחד דארט זענען זיינע כללים, וויאזוי עס דארף ארבעטן, וויאזוי עס זענען מצוות, און ווי יעדע זאך שטימט אריין אין א מצוה. מצד שני דארף ער מאכן די אנדערע ארבעט, פון אריינשטעלן יעדע שטיקל גמרא – אדער נישט יעדע שטיקל, אלע שטיקלעך וואס ער האט געהאלטן זענען להלכה – אריינשטעלן אונטער א מצוה, און מסביר זיין דאס איז א הסבר פון א מצוה, און אזוי ווייטער.
צווישן חומש און גמרא: די ביישפיל פון “לא תחמוד”
און פארשטייט זיך אז ער דארף אויך שטימען מיט די חומש. ס׳איז אן אינטערעסאנטע זאך, דער רמב״ם האט זייער גענומען ערנסט די חומש, און ס׳דא אפילו קאמע קאמע מצוות וואס שטייט אינעם רמב״ם וואס ס׳שטייט נישט קיין איין שטיקל גמרא וועגן זיי. אזוי ווי “לא תחמוד”. דא נאר איין א האלב שטיקלעך גמרא אין גאנץ ש״ס וועגן די מצוה פון לא תחמוד. יא.
תלמיד: וואס? אנהייב בבא מציעא.
אינסטרוקטאר: יא יא, איך ווייס, דא א גמרא אנהייב בבא מציעא, דא א גמרא אין בבא קמא אדער אין סנהדרין, דאס איז אלעס, דאס זענען אלע גמראס.
יא, נישט איך זאג דאס אלס א גרויסע בקי, נאר ברוך השם ס׳איז דא מראה מקומות אויף די זייט, מ׳קען עס זען. און דער רמב״ם האט בעיסיקלי מחדש געווען א מצוה, צוויי מצוות: לא תחמוד און לא תתאוה, בעיסד [באזירט] אויף חומש. חומש פלאס מכילתא. דער רמב״ם האט גענומען זייער ערנסט די מדרשי הלכה, און זייער אסאך מצוות האט ער געבויט לויט וויאזוי עס קומט אויס אין די מדרשי הלכה, אזוי ווי מכילתא, ספרא, ספרי, די מקורות.
אבער עס איז נישטא קיין שום דיון, עס איז נישטא קיין שום סוגיא אין די גמרא, עניוועיר [אין ערגעץ]. ס׳איז דא איין גמרא דרך אגב, און נאך א גמרא וועגן חמסן [רויבער/חמדן], וועגן פסול עדות, אויב איך געדענק גוט. אבער עס איז נישטא קיין שום גמרא וואס איז עוסק: וואס איז די גדר פון לא תחמוד? וואס איז די חילוק פארוואס שטייט דא לא תחמוד דא לא תתאוה? צי עס איז איין מצוה, צוויי מצוות… דאס האט דער רמב״ם אליין דירעקט פונעם חומש – נישט פונעם חומש, פונעם חומש און פירוש המכילתא. ער האט געפסק׳נט הלכה למעשה, ס׳איז די גאנצע תרי״ג מצוות, צוויי פון די גאנצע תרי״ג מצוות איז דאס סטרייט פון א פסוק.
אנדערע זאכן זענען יא דא גמרות, און דער רמב״ם האט גענומען די פסוק האט עס געמאכט פאר אים אז דאס איז א מצווה, און וויבאלד דאס וואס שטייט אין די גמרות איז נישט געכאפט אז עס איז א מצווה, דאס איז פארט [א חלק] פון די פסוק, אקעי.
יעצט זאג איך דיר א וויכטיגע זאך, א אינטערעסאנטע זאך: ס׳איז דא צוויי מצוות אין די תורה וועגן די מענטשן, די חברה וואס מ׳גייט עסן עמלק, צוויי מצוות אין די חומש, עט ליעסט [לכל הפחות] צוויי.
The Rambam’s Sources and the Mitzvah of Amalek
Chapter 1: The Rambam’s Reliance on Midrash Halacha
און דער רמב״ם האט basically מחדש געווען א מצוה — צוויי מצוות: “לא תחמוד” און “לא תתאוה” — based אויף חומש. חומש פלוס מכילתא. דער רמב״ם האט גענומען זייער ערנסט די מדרשי הלכה, און זייער סאך מצוות האט ער געבויט לויט וואס עס איז אויסגעקומען אין די מדרשי הלכה, אזוי ווי מכילתא, ספרא, ספרי — די מקורות.
אבער עס איז נישט דא קיין שום דיון. עס איז נישט דא קיין שום סוגיא אין די גמרא, anywhere. ס׳איז דא איין גמרא דרך אגב, און נאך א גמרא וועגן חמסן, וועגן פסול עדות, אויב איך געדענק גוט. אבער עס איז נישטא קיין שום גמרא וואס איז עוסק: וואס איז דער גדר פון “לא תחמוד”? וואס איז דער חילוק? וואס שטייט דא “לא תחמוד”, דא “לא תתאוה”? צי ס׳איז איין מצוה, צוויי מצוות?
דאס זאל דער רמב״ם אליינס דירעקט פון חומש — נישט פון חומש, פון חומש מיט׳ן פירוש המכילתא — פסק׳נט הלכה למעשה, ס׳איז א גאנצע תרי״ג מצוות [613 commandments], פארט פון די גאנצע תרי״ג מצוות, דאס קומט פון א פסוק.
אנדערע זאכן, זענען יא דא גמרות, און דער רמב״ם האט אלעמאל גענומען די פסוק, האט עס געמאכט פאר אים אז דאס איז א מצוה, און ממילא דאס וואס שטייט אין די גמרות, דאס איז נישט געכאפט אז ס׳איז א מצוה, דאס איז פארט פון די פסוק. אוקעי?
Chapter 2: The Anomalous Mitzvos of Amalek
יעצט זאג איך דיר א וויכטיגע זאך, אינטערעסאנטע זאך. עס איז דא צוויי מצוות אין די תורה וועגן די מענטשן, די חברה וואס מען גייט נאך — עמלק. צוויי מצוות אין חומש, at least צוויי. נישט אין די גמרא. איך וויל ענק זאגן, אז עס איז נישטא קיין איין גמרא — ס׳איז דא איין גמרא, ס׳איז דא איין ברייתא וואס דער רמב״ם האט גענומען אבער — ס׳איז נישטא קיין איין גמרא וועגן הלכות מחיית עמלק? קיין איינס נישט.
איך האב געמיינט פאר א מינוט, איך האב געמאכט א search אין אוצר החכמה און געזאגט: וואו איז עס דא? איך ווייס נישט פון קיין איין סוגיא אין ש״ס וואס רעדט הלכות מחיית עמלק אדער הלכות זכירת עמלק. דאס זענען צוויי מצוות. שטייט “זכור את אשר עשה לך עמלק”, “לא תשכח”. אוקעי, אפשר קען מען מאכן דריי מצוות: זכור, לא תשכח — אפשר דער רמב״ם האט געמיינט דריי. און ס׳איז דא “תמחה את זכר עמלק”, “תמחה את זכר” נאך א מצוה. At least דריי מצוות אדער צוויי. ס׳איז דא דריי? איין לאו און צוויי עשה׳ס? אוקעי.
איז דאס נישטא קיין איין גמרא וואס רעדט וועגן דעם. אויב מען טרעפט א משנה ערגעץ אין מסכת מגילה, מסכת פאה, מסכת ביכורים וואס שטייט הלכות וויאזוי מען געדענקט מעשה עמלק און וויאזוי מען מעקט אויס עמלק, זאל מען מיר שיקן און מען וועט געבן א “לחיים” תורה. חוץ פון דעם, לפי דעתי, ס׳שטייט נישט!
The Source in the Beraisa
ס׳איז דא א ברייתא וואס שטייט: “שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: למנות להם מלך, לבנות בית הבחירה ולהכרית זרעו של עמלק” [Sanhedrin 20b]. ס׳איז דא א מחלוקת תנאים אויף אמווייניגסטנס צוויי פון די זאכן צי ס׳איז א מצוה, ס׳איז בכלל נישט קיין מוסכמ׳דיגע ברייתא. “למנות מלך” איז דא א מחלוקת ר׳ מאיר ור׳ יהודה צי ס׳איז א מצוה אדער א רשות; ס׳איז נישט געפאסט [decided] אז ס׳איז א מצוה, אויך נישט די ברייתא.
אבער ס׳איז דא א זייער א שוואכע מקור, ס׳איז בכלל היסטאריש. ס׳שטייט אז דעמאלטס איז געווען… די גמרא לערנט לויט די פשט, אויב דאס וואס די מלך האט געטון איז ריכטיג אדער נישט ריכטיג. אלע מיני תורות. ס׳איז זייער א שוואכע מקור באמת צו מאכן פון דעם א מצוה, אין דעם זין פון א מצוה לדורות, איינע פון די אידישע געזעצן.
אבער דער הייליגער רמב״ם — און זיכער זכירת עמלק, קען שוין זיין איין מקור אין דער גאנצער ש״ס — ער זאגט אז דאס איז א מצוה. אוקעי? איך ווייס אז ס׳איז דא, איך מיין אז ס׳איז דא, אבער ס׳איז נישט דא. וואס? א מצוה אין די תורה דאורייתא. וואס באדערט דיך? ס׳איז נישט קיין משנה? נאכאמאל. די אידישע געזעץ בוך — אמת אז די גמרא האט נישט ארגאניזירט א געזעץ בוך. אוי, איך גיי פרובירן נישט איבערצוזאגן זאכן ווייל איך מוז זיך אנקומען ערגעץ, ס׳איז אלץ נאר הקדמה להקדמה להקדמה. יוי, ס׳וועט ענק פארשטיין וואס איך זאג, אוקעי?
יעצט, דער רמב״ם אבער האט מחליט געווען אז דאס איז א מצוה. פארוואס? וואס שטייט אין פסוק? שטייט אויך אין די מכילתא: “‘זכור׳ בפה ‘לא תשכח׳ בלב”. ס׳איז דא אזא ספרי, נישט א מכילתא, ס׳איז ספרי. דברים זאגט אזא דרש, און דער רמב״ם האט געפאסט אז דאס איז א מצוה. ס׳איז איינע פון די מצוות.
Chapter 3: The Problem of Applicability (Mitzvah L’Doros vs. Reality)
ס׳איז דא א גרויסע בעיה, בעיה גדולה מאד, אז דער הייליגער רמב״ם האט אליינס געזאגט די זאך ביי די אנדערע מצוה, וואס הייסט מחיה זיין עמלק, וואס דער רמב״ם האט אויך געפאסט אז ס׳איז א מצוה. און ער האט אליינס געפרעגט אויף זיך: וואס הייסט? איך מיין דו האסט אמאל געטראפן א כנעני? אדער א חתי? אדער א אמורי? אדער א פריזי? אדער א חיווי? נישט נאר דו האסט נישט געטראפן, דו קענסט נישט טרעפן, ס׳איז נישטא! נישטא קיין אזא בלאך, מער נישטא. שטייט “בא סנחריב ובלבל את האומות”, אפשר נאך פריער, נישטא. מען קען נישט מקיים זיין די מצוה. מען גייט קיינמאל נישט קענען מקיים זיין די מצוה.
דער אריז״ל זאגט אז מען איז נישט משלים די נפש ביז מ׳טוט די תרי״ג מצוות. זאגט דאך דער רמב״ם: איך האב געמאכט די ליסט פון תרי״ג מצוות, איך זאג דיך אז די מצוה גייט קיין איין איד… מען האט עס אמאל מקיים געווען א ביסל, מען האט עס נישט אינגאנצן מקיים געווען, ס׳שטייט אין ספר יהושע. מער-ווייניגער האט מען עס מקיים געווען, וויפיל מ׳האט עס מקיים געווען, דוד המלך האט געענדיגט, whatever. וויפיל מ׳האט עס מקיים געווען האט מען מקיים געווען, אבער קיינער גייט עס מער נישט קענען מקיים זיין.
Discussion: Defining the Nation of Amalek
תלמיד 1: פארוואס שרייבט ער עס אלס א מצוה לדורות? יעדער מאל ווען ס׳וואלט געווען כנענים וואלט מען עס מקיים געווען.
מגיד שיעור: אזוי זאגט דער הייליגער רמב״ם בפירוש אין ספר המצוות. און מען קען מדייק זיין אין די לשון, איך וויל עס נישט פארדרייען, אבער אזוי געדענק איך. אבער מחיית עמלק זאגט ער דאס נישט.
תלמיד 2: ס׳איז א ציווי פארן כלל.
תלמיד 1: ניין, ס׳איז א ציווי פארן כלל, דאס איז אן אנדערע נוסח.
מגיד שיעור: ס׳איז דא א ציווי וואס איז נישט פערזענליך פאר א מענטש, דער מלך דארף עס טון אדער ווער. “נחרם” מיינט נישט נאר הרג׳ענען יעדער לעצטער מענטש.
תלמיד 1: אבער אויב מען קען מקיים זיין די מצוה, קען מען עס מקיים זיין נאכאמאל.
מגיד שיעור: Exactly. ס׳איז א מצוה וואס איז א one time מצוה, אבער ס׳איז א מצוה לדורות ווייל עס איז אנגעגאנגען פאר אפאר הונדערט יאר, איך ווייס וואס. ס׳איז נישט קיין מצוה לשעה. א מצוה לשעה איז אזוי ווי אז די מחנות אין מדבר זאל זיין א געוויסע וועג. דער רגע וואס ס׳איז אויס מדבר ס׳איז נישט שייך, ס׳איז נישט קיין מצוה.
איך זאג דיר, ס׳איז א problem. און דער לאמדות דער רמב״ם אליין זאגט: איך בין מסכים אז עס פעלט דא עפעס א זייער basic זאך, איך האב נישט פאראיניגט א תהליך, איך זאג דיר נאר א פאקט. און דער רמב״ם האט געזאגט אז ס׳איז דא א מצוה פון געדענקען און אויסמעקן עמלק. און ער האט נישט געזאגט אז ס׳איז מער נישטא קיין עמלק, וואס דאס איז obviously true.
תלמיד: אפשר האט ער פארשטאנען אז מען קען נישט טרעפן קיין עמלק? בלא יודע לו, וואס איז קלאר?
מגיד שיעור: אבער ס׳איז פשוט אז דער רמב״ם אליין זאגט דאס אין מורה נבוכים, ער רעדט פון די נוסח פונעם פאלק, ס׳הייסט ס׳איז דא א זכר און א שם. און דער רמב״ם זאגט אז “זכר” מיינט אז מען רופט זיך אויפן נאמען פון דעם פאלק. דאס אז דא א מענטש איז אן אייניקל פון עמלק, דאס איז נישט קיין חיוב מחיית עמלק אויף אים. מען רעדט פון דעם פאלק, די גרופע מענטשן. ס׳קען זיין אפילו נישט ממש אייניקלעך, נאר ס׳האט זיך אויסגעמישט.
תלמיד 2: א race?
תלמיד 1: יא, race is a social construct.
מגיד שיעור: Ideology איז אביסל צו טיף. א גרופע מענטשן. אזוי ווי די אידן. פארוואס זענען מיר אידן? ווייל מיר זענען אייגנטליך genetically פון אברהם אבינו? אויך אפשר, אבער נישט וועגן דעם, ווייל אונז געהערן נאך צו די גרופע אידן. אזוי זאגט דער רמב״ם אין מורה חלק ב׳ פרק ל״ב עפעס, אז די גרופע אידן עקזיסטירט נאך.
דער רמב״ם זאגט, שטייט “זרעכם ושמכם”. “זרעכם” האט צו טון מיט די זרע, literally די biology, און “שמכם” איז דער נאמען. ער זאגט ס׳איז דא פעלקער וואס מען האלט נאך זייער זרע, אבער זייער שם איז נישטא. מחיית עמלק מיינט מען זאל אויסמעקן “מחיית שמו”, ס׳איז נישט זיין זרע.
תלמיד: ס׳האט דאך די לשון “זרע” אין געוויסע פלעצער.
תלמיד 2: וואס?
תלמיד 1: ער נעמט עס נישט פון קיין שום עמלק.
תלמיד 2: ס׳איז א חידוש אזא זאך.
תלמיד 1: ער נעמט עס נישט פון קיין שום עמלק.
תלמיד 2: ס׳איז דא א מצוה פון מחיית עמלק?
תלמיד 1: ניין, ניין, ניין, ער זאגט נישט דאס. דאס איז א מצוה לדורות פון א מין מענטש וואס רופט זיך עמלק.
מגיד שיעור: ניין, ער זאגט נישט דאס. ער זאגט נישט דאס, ער זאגט אזוי אויף כנעני, אז אויב עס וואלט געווען כנעני וואלט מען דארפן מוחה זיין. ער זאגט נישט. ניין עס שטייט נישט. נישט דא! פונקט פארקערט. איך זאג נאר אז אויב איינער זאגט אז אפשר געבליבן א אייניקל פון עמלק האט מען אים געדארפט הרגענען – ס׳איז נישט ריכטיג, ווייל דער מצוה איז אויף דער גרופע עמלק, נישט אויף א מענטש וואס איז געראדע א אייניקל פון מיסטער עמלק.
ס׳איז אמת׳ן אויב עס איז נישט קיין מצוות שמחיות שמו. ס׳איז א דרשה פון די אחרונים ווען רבי חיים בריסקער האט אזוי געזאגט, ס׳איז כדי צו פארענטפערן דעם קשיא. ס׳איז נישט פשוט. ס׳קען נאכאמאל, אויב ס׳איז ריכטיג אזוי צו טון, און ס׳איז ריכטיג אזוי צו טון אן דער דרשה. ס׳איז גוט. ניין, איך פארשטייט ס׳איז א געזאגן. ס׳איז א תירוץ. איך האב גערעדט אז ר׳ חיים בריסקער, אזוי זאגן נאך זיינע קינדער אייניקלעך אז ער האט געזאגט א תירוץ, אפשר גאר א שוואכע תירוץ, ווייל דער רמב״ם מיינט נישט דאס.
אקעי, איך ווייס נישט איין זאך וואס מ׳קען, איך זאג נישט יעצט פשט אין רמב״ם, דאס איז נישט קיין שיעור אויף דאס, ס׳איז נאר א שיעור הכנה אנצוקומען צו א נקודה חשובה מאד, וואס איך וויל אנקומען צו, ווייל דאס זאגט דעיס נאר, ווייל דאס איז דער נושא וואס איך לייג עס ארויף אויף.
Chapter 4: Parshas Zachor and the Rambam
און דא, ס׳איז דא יעדער איינער ווייסט אז עס איז דא א זאך וואס הייסט די ד׳ פרשיות. דאס איז דא א זאך, ס׳איז דא אזא זאך וואס מ׳ליינט אז עס איז דא א מנהג פון דער משנה, און דער משנה אין מסכת מגילה איז דא, שרייבט זיך צוריק רעכטס נעבן ל׳ אדר, איז דא א סדר קריאת התורה. א בית המדרש, די סדר בית הכנסת פון דער משנה שטייט אין מסכת מגילה. א גאנצע סדר בית הכנסת שטייט אין מסכת מגילה, און נישט אין מסכת ברכות. מסכת ברכות רעדט פון ברכות היחיד, און תפילת הציבור ווערט נישט דערמאנט אין מסכת ברכות בכלל, נאר אין די גמרא, נישט אין דער משנה. אבער סדר תפילת הציבור ווערט דערמאנט אין מסכת מגילה.
עס איז דא זאכן וואס זענען געדאפלט, ממש די זעלבע משניות צוויי מאל, ווייל עס איז נוגע ביי ביידע, אבער אין מסכת מגילה שטייט סדר תפילת הציבור. אין א חלק פון די סדר תפילת הציבור, עס איז דא א סדר קריאת התורה. עס דארף אלע וואס זאגן אז אריגינעל די עיקר בית הכנסת איז געקומען פאר קריאת התורה, דאס דאווענען איז דארט ארום די קריאת התורה. און דארט שטייט א סדר וואס אונז רופן ד׳ פרשיות, אז וואס? אז פון ראש חודש אדר, אדער פון מברכים אדר ביז ראש חודש ניסן, עס איז דא פיר פרשיות וואס מען פירט זיך צו ליינען, אזוי ווי עס שטייט אין דער משנה.
אין דער גמרא האט פארשידענע דרשות וואס עס sound פון זיי, אז דאס ליינען מצות פרשת זכור און אנדערע פרשיות, די גמרא האט מקורות פאר די אלע פון זיי. די גמרא זאגט אז עס האט צו טון מיט די נושא פון זכירת עמלק, עס שטייט אין די גמרא. די גמרא שטייט אז מען קען עס לערנען פון א פסוק אין די מגילה: “נזכרים ונעשים” — “נזכרים” מיינט די מצוה פון צו געדענקען צו רעדן, זאל קודם רעדן וועגן עמלק און נאכדעם טון די מצוה פון פורים. אקעי, דאס שטייט אין די גמרא.
עס שטייט נישט אין די גמרא אז עס איז דא א מצוה אין די תורה צו זאגן פרשת זכור. און עס שטייט אויך נישט אין דעם רמב״ם. א סאך מענטשן זאגן אז עס שטייט אין דעם רמב״ם — עס שטייט נישט! עס שטייט אין דעם רמב״ם אז עס איז דא א מצוה פון זכירת מעשה עמלק, אבער דער רמב״ם האט עס קיינמאל נישט connected מיט די קריאת התורה פון שבת זכור.
און דער רמב״ם… וואס? איז אייך גוט, איך זאג דיך וואס עס שטייט. איך זאג דיך וואס עס שטייט. און דער רמב״ם אין סדר קריאת התורה ברענגט דעם סדר אזוי ווי אלע אנדערע תורות אין קריאת התורה פון דעם יאר. עס איז גארנישט אנדערש, גארנישט special.
קריאת התורה איז עלטער ווי אלע אנדערע קריאת התורה? קריאת התורה איז א זייער אלטער מנהג. קען זיין! א זייער אלטער מנהג, א זייער פיינער אלטער מנהג, אבער עס איז נישט קיין special מצוה פון געדענקען מעשה עמלק, דאס שטייט נישט אין דעם רמב״ם.
The Role of Tosafos
וואו שטייט עס יא? אפשר, אפשר אין תוספות, ווייל תוספות האט געהאט א funny קשיא אויף די חזרה. עס איז שוין funny, אבער איך מיין צו זאגן אז איך בין נישט מסכים, ווייל אין די גמרא שטייט אז עס איז דא א שאלה צי קריאת התורה בכל לשון. א תוספות האט נישט פארשטאנען ווען איז דא בכלל דין קריאת התורה אז עס זאל זיין א שאלה בכל לשון, די קשיא הייבט זיך נישט אן מיט די גאנצע זאך, ווייל דאס מיינט צו זאגן אז דער אייבערשטער האט געגעבן די תורה פאר משה רבינו אין וועלכע שפראך, ווען עס איז דארט א דין תורה. עס מיינט נישט אום קיין דין קריאת התורה, תוספות קשיא איז נישט אן אמת׳דיגע קשיא.
וואס? יא, exactly, דאס איז טאקע די גאנצע שאלה, וואס מען זאגט א שיעור חנוכה וועגן דעם, אז לויט די דעת משנתינו האט משה רבינו נישט געגעבן די תורה אויף לשון הקודש, נאר אויף אלע שפראכן. אינצווישן זענען אידן, אונז האבן די תורה אויף לשון הקודש, אבער די איבריגע האבן די איבריגע שפראכן. עס איז א גאנצע גוטע ווערסיע נאך דעם.
יא, אבער דאס איז געווען א שיעור פרשת חנוכה, נישט דא אין לייקוואוד. אלענפאלס, דאס איז פשוט די נושא פון יענע משנה. תוספות האט געזוכט צו פארשטיין אזוי ווי זיי זענען געגאנגען לערנען, אז יעדע זאך דארף זיין א דין. זיי האבן פארשטאנען אז ס׳איז א דין קריאת התורה, האבן זיי זיך געזוכט וואו דא איז דא א קריאת התורה וואס איז א מצוה.
האבן זיי געטראכט אז אפשר שבת זכור איז א מצוה, און וועלכע מצוה דאס איז? האבן מענטשן געטראכט אז עס מיינט די מצוה פון זכירת עמלק. דאס איז א funny חידוש, א חידוש פלא פון תוספות, וואס איז בדרך כלל ביי בעלי התוספות צו מאכן אזעלכע פלפולים, נישט פשוט פשט. אוקעי?
Title: The Structural Innovation of the Rambam’s Hilchos Melachim and the Mitzvah of Zachor
Speaker: Instructor
The Connection Between Purim and Parshas Zachor
יא, אבער דאס איז ווען א שיעור פרשת חנוכה [איז] נישט דא אין לעיקוואוד.
על כל פנים, דאס איז פשוט די נושא פון יעדע משנה. תוספות האט פארשטאנען אז זיי זענען געווען זיך נוקם, ווי יעדער זאך דארף זיין א דין. נאר פארשטאנען אז מיר זענען א “דענקערס תורה” האבן זיי געזוכט, ווי דא האט תורה א מצוה? האבן זיי געטראכט אז אפשר שבת זכור איז א מצוה. און וועלכע מצוה איז עס? האבן מענטשן געטראכט אז ס׳מיינט מצוה פון זכירת עמלק. דאס איז א “פאני” [funny/unusual] חידוש, א חידוש פלא פון תוספות, אז בדרך בעלי התוספות צו מאכן אזא סארט פילפולים, נישט פשוט פשט. אקעי?
אדער דער אנשי כנסת הגדולה, אדער רבי אברהם [אבן עזרא?] האט געזאגט אז מען קען נישט טון זאכן סתם. מען דארף טון זאכן וואס האבן א מקור, א שורש אין די תורה. האבן זיי געטראכט דער שורש דא איז, אזוי ווי דא איז דער מקור פון וואס ר׳ יואל זאגט, אז עס איז די זעלבע “איידיע” [idea], אדער די זעלבע אידעאלאגיע — א “פאני” ווארט, איך מיין דער זעלבע סארט מעשים. עס איז געווען אז עמלק האט געוואלט זיך אנהייבן מיט די אידן פאר no good reason [קיין שום גוטע סיבה], און עס איז פאר א רשעות געווען.
יא, קען זיין, ווייל באלד איך וואלט אנגעהויבן מיט די דאזיגע. א כוונה וואלט געטוהן אזא סארט מעשה, ער האט געוואלט מוחה זיין דעם זרע זכר ישראל, זעט אויס. א גאנץ אנדערס איז מער קלוגער איבער דעס, אבער אזוי האבן די אידן אפגעזעהן אלעס די מעשה פון עמלק, האבן זיי געטראכט אז דאס די זעלבע “איידיע” איז; המן האט נישט געטון קיין זאך אנדערש.
איז די מקור אין די תורה פון דער מלחמה, פון וועלכע מצוה האבן די אידן מקיים געווען אין שושן ווען זיי האבן געהרגעט די אלע חברה דארט? מצוות מחיית עמלק! על פי דרש! נישט על פי פשט! זיי זאלן עס איז קיינעם על פי דרש! קיינער האט נישט געטראכט אז אין פסוק שטייט טאקע “אגגי”, און די גמרא לערנט על פי דרש אז עס מיינט אגג מלך עמלק — אויכעט על פי דרש! וואס לאו דוקא ווייסט וויפיל “אגג׳ס” זענען געווען אויף די וועלט! קען איך נישט, ס׳קען זיין!
אבער על כל פנים, אפילו אויב יא, זאג איך, אפילו אויב יא מיינט זיך נאך אלץ שוין מוחה זיין, נאר ווייל ער האט געטון קיין מעשה עמלק! יא? דרך אגב, אזוי ווי עס איז דא א דין אין יעדע זאך “עושה מעשה”, און די תרגום זאגט “פוקד עוון אבות על בנים” — “באותו מעשה אבותיהם”. די זעלבע זאך איז ביי מחיה זיין עמלק. מחיית עמלק רעדט זיך דאך “באותו מעשה אבותיהם”, נישט אז עס איז ממש א “פוקד עוון אבות על בנים”, קען נישט זיין די תורה קעגן די תורה.
סאו [so], אויב ער טוט מעשה עמלק, איז ער עמלק. און דער מקור פון פורים איז דאס.
Reading the Torah Portion for the Holiday
ממילא אין די תורה, קריאת התורה שבת ליינט מען דאך נישט פון כתבי קבלה, מען קען נישט ליינען די מגילת אסתר שבת. עס איז געווען אזא מנהג אין מסכת סופרים, אבער אונזער מנהג איז אז מען ליינט נאר פון די תורה. סאו יעדע זאך דארף מען טרעפן א מקור אין די תורה.
* חנוכה ליינט מען פון חנוכת המשכן. פארוואס? חנוכה איז געווען די זעלבע “איידיע” חנוכה פון דעם משכן.
* פורים ליינט מען די מחיית עמלק. די סארט מלחמה, אזא ענליכע מלחמה אזוי ווי עס איז געווען פורים, ליינט מען עס שבת פאר פורים.
דאס איז די פשוט׳ע פשט. און א גאנצע וואך קומט מען נישט אין בית המדרש, דאך שבת. ס׳איז דעמאלט די צייט וואס מען ליינט.
Student: פארוואס ליינט מען נישט א גאנצע וואך?
Instructor: ווייל ס׳איז א מעשה, מען וויל ליינען דעם אפארט גוט.
Student: מען ליינט יא א גאנצע וואך.
Instructor: פארוואס ליינט מען נישט א משל?
Student: מען ליינט עס יא, פורים.
Instructor: די ביידע, איז מער קערצער. דאס קען זיין פארוואס מען האט געזוכט א קורצערע פרשה. די איינציגע, די לענגסטע פון די ד׳ פרשיות איז פרשת פרה האב איך געדענקט. וואס איז צו לאנג.
Student: פארוואס ליינט מען שבת?
Instructor: שבת איז די איינציגע וואס מען ליינט די תורה.
Student: ניין, נאך שוין קריאת המגילה. איך מיין מען ליינט דאך די מגילה אינמיטן וואך.
Instructor: אבער דעמאלטס קומט דאך נישט יעדער. אז איך ליין זעכצן מגילה, קוים וואס די בני הכפרים דארפן זיך מיטשענען. ס׳איז נישט אזוי סימפל [simple].
שבת איז דא א סדר. מען קומט אין בית המדרש, מען ליינט א שטיקל תורה. מען רעדט, דער רב זאגט א דרשה דערוועגן, מען איז מרחיב הלכות פורים. מסתמא יעדער קוקט אין די דרשות, די דרשות זענען געבויט אויף די קשר פון די פרשה.
וואס זאגט די הלכה וואס גייט צוזאמען? מען זאגט הלכות פורים אויף יענעם שבת אויף די קריאה פון זכור. אבער די דרשות פון פורים וכו׳. דאס איז פשוט פשט.
The Rambam’s Innovation: Hilchos Melachim
יעצט, דער רמב״ם אבער, דארף מען געדענקען אזוי: דער רמב״ם האט פארשטאנען — ער האט נישט געזאגט דאס אפן, אבער איך מיין אז עס איז אזוי — דער רמב״ם האט פארשטאנען אז עס איז דא אין די תורה מלוכה׳דיגע געזעצן [laws of kingship/governance]. וואס איז דער רמב״ם? וואו שטייט הלכות מחיית עמלק אין רמב״ם? וועלכע חלק? וועלכע הלכה? הלכות מלכים ומלחמות, רייט [right]? הלכות א דין אין די מלחמות ישראל.
דער רמב״ם — דאס איז געווען נאך איינער פון די ריזיגע חידושים פון דעם רמב״ם. איך מיין עס איז דא א ביסל אין מסכת סנהדרין, באט [but] נישט עכט. עס איז נישט דא אין גאנץ ש״ס “מסכת מלכים”. און זיכער נישט “מסכת מלחמות”. דער רמב״ם האט אבער געוואלט מאכן א געזעץ בוך פאר די אידן. יעדער פארשטייט אז א געזעץ בוך, איינע פון די וויכטיגע זאכן וואס א געזעץ בוך דארף האבן איז: וויאזוי מ׳פירט זיך ביי א מלחמה. ס׳קען נישט זיין! אונז זענען נישט… אונז האבן נישט מקיים געווען דעם פסק פון דעם רמב״ם.
איך וויל ארויסברענגען, יא, חוץ פון די מזרחי, ר׳ יונתן׳ס פרענדס [friends], אבער אונז, די יידישע טראדיציע, דער וואס האט געשריבן דעם שולחן ערוך — און די מזרחי ווילן זיין קעגן אידן, ס׳איז א זאך וואס… יא — די יידישע טראדיציע זייט די צייט פון תלמוד בבלי ביז די צייט פון משנה ברורה, איז נישט געווען צו זאגן הלכות וויאזוי מ׳פירט זיך ביי א מלחמה.
ס׳איז נישטא קיין סוגיא וועגן דעם. אלע גמרות רעדן וועגן דעם, ס׳איז א ביסל פאנטאסטיש. מ׳גייט פרעגן די סנהדרין צי מ׳זאל מאכן א מלחמה? ס׳קען נישט געשען אין דעם מאס אמת. ס׳איז נאר ווי די גמרא… הער אויס. יא, ס׳שטייט אין דעם געזעץ בוך וויאזוי מ׳דארף עס טון.
אקעי, איך קען נישט יעצט דעפענדן [defend] אלעס. מ׳דארף נישט אלעס, נישט אלעס וואס מ׳זאגט דארף מען דעפענדן אלעמאל. קענסט עס אפפרעגן אויך. דער רמב״ם האט געמאכט, דער ערשטער איד וואס האט געמאכט הלכות מלכים. דער ערשטער און אויך דער לעצטער. אקעי, מ׳וועט לאכן פון דעם… ס׳איז גוט, ס׳איז גוט. מ׳זיצט אזוי דארט, דארף מען מאכן א פאסיגערע סדר.
דער ערשטער און דער לעצטער איד. אקעי, שולחן ערוך איז נישטא. אפילו דער ערוך השולחן האט נישט געמאכט הלכות מלכים. אקעי, אפילו דער איינציגסטער אנדערער איד וואס האט געמאכט א הלכה ספר אפילו אויף הלכתא למשיחא… וואס? יא, אבער ס׳איז נישטא הלכות מלכים דארט, ער האט איבערגעדענקט. ער רעדט פון אנדערע זאכן. איך הער, אז דאס איז די שיטה פונעם רמב״ם קעגן שמואל, אז ער גייט נישט לויט הלכות מלכים.
Constructing a “Masechta” from Scratch
עניוועי [anyway], דער רמב״ם איז געווען דער איינציגסטער. ס׳איז וועגן דעם, ווייל דער רמב״ם האט פארשטאנען: יעדער געזעץ, יעדער מדינה, יעדער נארמאלע גרופע מענטשן האט א געזעץ וועגן וויאזוי מ׳פירט זיך מיט א מלך, מיט א מלחמה. אונז אויך. האט ער געמאכט א ספר וואס הייסט הלכות מלכים, א טייל פון זיין ספר.
און וואס האט ער געטון? צוזאמענגענומען. ער האט יעצט געדארפט עפעס א “פרעימווארק” [framework], וויאזוי מאכט מען דאס? ער האט גענומען תשובה אויף הלכות מלכים. דאס איז איינער פון די רמב״ם׳ס גרויסע חידושים, אזוי ווי הלכות תשובה וואס מ׳האט גערעדט, נאכגעזאגט פון די רמב״ן, אזוי וועלכע… דער רמב״ם האט אליינס געמאכט דעי סוגיא, געמאכט דעי area of law [געביט פון געזעץ], האט ער אליינס אויסגעבויט. ער האט פארשטייט זיך געבויט אויף מקורות, אבער ער האט צוזאמענגענומען אלע גמרות, אלע מצוות וואס מ׳קען אריינשטעלן somehow [עפעס] אין די נושא פון מלכים ומלחמות.
מ׳זאגט עס צו די הלכות מלכים? ניין, אויף הלכות תשובה. אבער ס׳איז די זעלבע “איידיע”. ס׳איז זיכער איינער זאגט צו הלכות מלכים מ׳לענקט נישט. עס איז נאך הלכות אזוי, אבער דאס איז זיכער הלכות דעות, איך מיין נישט נאר הלכות תשובה, הלכות יסודי התורה. איך מיין, ס׳איז דא א סאך הלכות, הלכות תלמוד תורה, כמעט גאנץ הלכות עבודה זרה און די ספר המדע — אלע פון זיי דער רמב״ם מחדש געווען אליינס, ס׳איז נישט דא קיין מסכת.
סאו דער רמב״ם האט געמאכט “מסכת מלכים”, הלכות מלכים. מלכים ביי דער רמב״ם קארעספאנד [corresponds] צו מסכתא אין די משנה, יא? מ׳גענומען. סאו ער האט געמאכט א נייע מסכת וואס הייסט “מסכת מלכים ומלחמות”. יעצט, וויאזוי מאכט מען אזא מסכת? מען נעמט צוזאם אלע מצוות וואס קענען זיין אין די תורה וואס האט צו טוהן מיט וויאזוי א מלך פירט זיך. א חלק פון זיי איז מפורש, יא, ס׳איז דא אין שופטים, כי תצא: “כי תצא למלחמה על אויביך”, “ונשמרת מכל דבר רע”, “מחנה יסוד”. אוקעי, דאס איז דברים פשוטים. אויך אויף דעם איז כמעט נישט דא קיין סוגיות אין די גמרא און אזוי ווייטער. אוקעי, ער האט געמאכט.
The “Backwards” Logic: Hunting for Mitzvos
אבער מ׳דארף פארשטיין אז דער רמב״ם האט נישט געהאט גענוג מצוות אריינצולייגן דארט. ס׳איז געווען א גרויסע מחסור. ס׳איז דא מצוות דא און דארט, ס׳איז דא הלכות וואס האבן צופיל מצוות. דער רמב״ם אליינס רעדט א ביסל וועגן דעם אין זיין הקדמה, רייט? ס׳איז דא נושאים וואס ס׳איז דא זייער א סאך מצוות וועגן דעם. אמת, למשל, שבת איז דא א סאך הלכות, נישט א סאך מצוות. עבודה זרה, דער רמב״ם אליינס זאגט א סאך מצוות. ס׳איז דא subjects [נושאים] וואס ס׳איז דא זייער א סאך מצוות וואס רעדן וועגן דעם.
אפילו אין הלכות לולב ס׳איז דא פיר מצוות וואס אלעס זענען בעיסיקלי [basically] דאס זעלבע, רייט? דער רמב״ם מוטשעט זיך: “לא תעשה”, “לא תעשה [גזול] בלולב”, “אוכל [פסול?]”, “לוקח [לולב]”. ס׳איז א פראבלעם. דא זענען דא נושאים וואס האבן זייער א סאך מצוות. מאכלות אסורות איז א סאך מצוות. און אזוי זאגט ער אויף א סאך פון זיי האבן זייערע הלכות אין די גמרא. אבער מלכים, דער רמב״ם וואס ער האט בעצם געבויט אויף מצוות, ס׳איז דא זייער ווייניג מצוות. דער רמב״ם מ׳זעהט אז ער האט דא פלעצער וואס ער פרובירט צו ווייניגער צו זיין ביי די מצוות, פלעצער וואס ער פרובירט מער צו זיין ביי די מצוות, און א חלק פון די reasons [סיבות] איז ווייל ער דארף אויסבויען א נייע סארט סוגיא אויף די וועלט וואס רעדט זיך וועגן דעם. סאו הלכות מלכים, דער רמב״ם האט געזוכט, ער איז דורכגעגאנגען כל התורה כולה, ער האט געזוכט ווי מען קען טרעפן הלכות מלחמות.
יעצט עס איז פשוט אז יעדע מצוה, א מצוה איז דאך אלעמאל א כלל. אויב איז דא א מצוה וואס שטייט, איך ווייס, מען זאל לערנען תורה מיט די קינדער, איז דא אין דעם טויזנט פרטים. ס׳איז נישט דווקא די מצוה, דווקא דווקא דווקא קינדער, און דווקא תורה, און דווקא דווקא… אבער יעדע מצוה וואס איז דא, ברענגט דיך ארויס א געוויסע צד. וואס שטייט “החכם כחכמתו”, די “ישראל דארף חיות”, קען מען אויף דעם בויען א גאנצע שלחן ערוך ווי מען וויל נאר, אויף די צוויי זייטן, וכהנה וכהנה וכו׳.
סאו זעלבע זאך, די הלכות מלחמה, האט ער זייער שטארק געזוכט א source [מקור] אין די תורה פאר אלע סארטן מלחמות וואס קענען זיין, אלע סארטן חוקים און וויאזוי ס׳גייט צו די מלחמה. זייער א סאך זאכן וואס דער רמב״ם האט מחדש געווען — דער רמב״ם זאגט אז עס איז דא אן איסור צו מורא האבן פאר א מלחמה. זייער א סאך בעיסיק [basic] זאכן וואס עס פעלט אויס. יעדער איינער ווייסט עס, די לומדים זענען זייער “קיוט” [cute], זיי מוטשענען זיך אויף דעם רמב״ם: ווי איז די פשט? האבן גערעדט וועגן דעם, יא, ווי קען זיין אן איסור צו מורא האבן, “לא תערוץ מפניהם”, אפשר איז עס א הבטחה?
But if you think from the backwards [אבער אויב טראכט מען פון צוריק צווועגס], you see that it’s [זעט מען אז ס׳איז] פשוט. איינער וואס וויל אויפשטעלן א יידישע ארמיי, יא, און אונז ווילן ברענגען פסוקים אויף יעדע זאך, יא, אונז זאלן מיט מצוות, אונז זאלן נישט זאגן סתם. יעדער army [ארמיי], די בעיסיק זאך איז מען זאל נישט מורא האבן. מען קען נישט פירן אן army אויב די חברה האבן מורא. ס׳איז דאך די ערשטע זאך וואס מען דארף נעמען קעיר [take care].
און אוודאי דער רמב״ם האט געמאכט אזא מצוה. אונז דארפן לערנען רמב״ם backwards [פון צוריק]. מען מוטשעט זיך ווי קען זיין א מצוה פאר א מינוט? דער רמב״ם האט געדארפט אויפשטעלן א געהעריגע יידישע מלחמה, מוז מען מאכן ווי מער מצוות. עס איז צוויי קשיות וואס ארבעט אהער און אהין, נישט אזוי וויכטיג. די עיקר קוק פון די אנדערע פערספעקטיוו: אז מען דארף ארויסבאצאלן די יידישע מאסן, וויאזוי עס ארבעט א יידישע מלחמה, מוז מען מאכן ווי מער מצוות.
סאו דא איז א פלאץ וואס מען זוכט מצוות, נישט מען זוכט ארויסצונעמען מצוות. אנדערע פלעצער, צו פיל דארף מען זוכען מצמצם צו זיין, נישט זאגן אז יעדער זיבן טעג סוכות איז נאך א מצוה מיט די קרבנות מוסף. עס איז שוין צו פיל, עס זאלן נישט זיין פינף הונדערט מצוות נאר אויף יענץ. אבער דא… קרבנות איז דער פלאץ ווי עס איז דא די מערסטע מצוות by the way [אגב]. האב איך פארגעסן. אה, there’s the actual, the better answer to that question [דאס איז דער בעסערער תירוץ]. אבער דא, דער רמב״ם איז זייער שטארק מצמצם ביי קרבנות. ער זאגט יעדער, ער לייגט אריין גאנצע גרופעס אין איין קאטעגאריע, אלע קרבנות מוסף פון יעדער יום טוב, עס קען זיין… יא.
אבער דא, וואס? דארפסטו אריינשטויסן אין נאך א מצוה, יא.
שטימט עס נישט. יא, יא. ס׳איז גערעכט אז ס׳איז נישט ענליך צו אברהם, יא, ס׳איז פלייש.
אגב דאורייתא, ער דארף דאך עפעס אנהענגען די גאנצע סיסטעם, וואס גייט ער זאגן? ס׳איז אים געבליבן א באנטש [bunch] מצוות אויף הלכות מלכים, און ממילא, דאס איז א באנטש פון די מצוות. איינע פון זיי: מצוות ישוב ארץ ישראל. דאס איז נישט ממש א מצוה, אבער ס׳שטייט אין רמב״ם ביי וואוינען ארץ ישראל, און אזוי ווייטער אסאך נישט וואוינען אין מצרים. אסאך מצוות האט ער אריינגעלייגט אין הלכות מלכים ומלחמות.
סוגי המלחמות במשנת הרמב״ם: כיבוש, הגנה, ועונש
דער רמב״ם און די אידישע מלוכה
יא יא, ביסט גערעכט, דארפסט נישט ענטפערן מיט קיין פראבלעם, ווייל יא, ווייל יא נישט. א געוויסע… דארף איך דארף עפעס אנהענגען אין די גאנצע סיסטעם. וואס גייט דאס זאגן? דאס איז א מצוה. ס׳מוזן בלייבן א באנטש מצוות אויף הלכות מלכים. און ממילא, דאס איז איינס פון די מצוות.
איינער פון די, “ישוב ארץ ישראל”, איז נישט ממש א מצוה [אין מנין המצוות], וואס ס׳שטייט אין די רמב״ם, וואס מ׳דארף ישוב ארץ ישראל. און אזוי ווייטער א סך… נישט וואוינען אין מצרים… א סך מצוות האט ער אריינגעלייגט אין הלכות מלכים ומלחמות. און איר וועט באמערקן אז וואס ער טרייט טון זייער שטארק, איז צו בויען פון די מקורות, פון די מצוות, א “פיקטשער” [picture] פון ווי דאס זעט אויס א אידישע “סטעיט” [state]. דאס איז געווען דער רמב״ם; דער רמב״ם איז געווען דער ערשטער “מזרחיסט”.
יעצט… אבער זאגט זיך אז עס זעט רעכט א מסוימ׳דיגע מצוה? ניין. אבער עס שטייט דארט אז מען דארף אייננעמען ארץ ישראל, אדער מען דארף עס באוואוינען דארט; עס שטייט אין הלכות מלכים. נישט יעדער זאך מוז זיין א מצוה [אין די מנין]. דער רמב״ן איז געקומען זאגן אז עס איז א מצוה, אבער… דער רמב״ם האלט אויך אז מען דארף עס טון, נישט פונקט א מצוה, ווייל… דא “ריזאנס” [reasons], נישט פאר יעצט. ניין, נישט א מצוה, אבער ס׳שטייט דארט אין הלכות מלכים.
וואס מיינט דאס? אקעי, נאך א פראבלעם נישט פארשטאנען. עד כאן הקדמה. יעצט! פארשטייען אזוי… לאמיר יעצט ארויסגעבן א פשוט׳ע זאך.
קלאסיפיקאציע פון מלחמות (ע״פ מורה נבוכים)
אין א מלחמה, איז דא… צוויי זאכן וואס מ׳דארף ארויסגעבן. צוויי זאכן, איך קען רעדן דעם עיקר פון די צווייטע זאך.
איינע זאך איז, אז עס איז א סך סארט מלחמות. נישט אלע מלחמות זענען אייניג. עס איז א סך סארט מלחמות. די אלעס, דאס וואס איך זאג יעצט, שטייט בערך אין די רמב״ם, אין מורה נבוכים, אין חלק ג׳ פרק מ״ה אדער בערך דארט, וואו ער רעדט פון עונשים.
עס איז דא א סך סארט מלחמות:
1. מלחמת הגנה: סתם מלחמות, סתם “עזרת ישראל”, ס׳איז א הגנה פלעין, “להציל ישראל מיד צר”. דאס איז די “בעיסיק” [basic] סארט מלחמה. מ׳טוט וואס מ׳קען זיך צו “פראטעקטן” [protect]. סתם מלחמה. וואס? סתם מלחמה להציל ישראל מיד צר, מלחמת מצוה. דאס איז נאך קאטעגאריעס. איך גיי נישט אריין אין יענע זאך. איך וויל דיר רעדן, א מער פשוט׳ע אזוי ווי… לעצטנס. איך בין נישט פון מלחמת מצוה. ס׳קען זיין אז ס׳איז מלחמת מצוה, איינע פון די סארט מלחמת מצוה.
2. מלחמת כיבוש: ס׳דא א מלחמה, וואס מ׳דארף דארט וואוינען. סתם מ׳דארף דארט וואוינען דארט. און מ׳דארף אייננעמען א לאנד ס׳זאל זיין וואוינען. דאס איז מלחמת כיבוש, אויך א מצוה. קיין שום פלאץ קען מען נישט וואוינען, קיין שום גרופע מענטשן קען נישט האבן א לאנד אן דעם וואס מ׳זאל עס אייננעמען. פשוט כפשוטו, עס איז געלייגט אז ער איז “אינדידזשענעס” [indigenous], מיינט עס צו זאגן אז ער האט שוין פארגעסן אז ער ווערט יעצט איינגענומען, דאס איז אלעס.
3. מלחמת רשות: און נאכדעם איז דא א נייעס, יעצט איז דא א דריי… עס איז דא אלע סארט מלחמות, דו ווייסט, דו ווייסט, דו ווייסט, די אלע מלחמות האבן זייערע “סיידס” [sides]. נאכדעם איז דא א מלחמת רשות, סתם איך וויל מאכן געלט, “ביזנעס” מלחמה, נייע סארט מלחמה.
יעדע מלחמה לויט די “סייד” דארף זיין אנדערע דינים, רייט [right]?
* א מלחמת כיבוש דארף מען אנהארגען, דארף מען נישט לאזן קיינער וואס זאל נישט לאזן אונזער ספעציפישע “פייפל” [people] זאל זיין מתקיים; דאס איז דער סוד פון “מחיה זיין עלמין”.
* א מלחמה פון הגנה דארף מען מאכן וואס עס נעמט אז עס זאל נישט זיין קיין “טרעט” [threat].
* און אזוי ווייטער, א מלחמה וואס איז סתם להרחיב דארף מען בכלל קודם זיין לשלום, עס איז קיין שטאמפל.
יעצט דער רמב״ם דרך אגב זאגט אז עמלק איז אויך דא קריאה לשלום, און אויך ביי שבע עממין, דאס איז דער חידוש פונעם רמב״ם. אבער האט עס אינוואלווד [involved] מיט אים קריאה לשלום, האט עס נישט פיינט.
אבער יעצט איז דא א נייע סארט מלחמה. פלעגט מען זאגן ס׳איז דא א נייע, דאס איז אלעס, יעדע איינע פון די מלחמות האט א חיוב און מצוה אין די תורה. ס׳שטייט מלחמת מצוה, ס׳שטייט מלחמות שבע עממין – אגב ס׳איז נישטא היינט שבע עממין, יעצט כאפסטו. די “איידיע” [idea] פון א סארט מלחמה וואס כדאי אונז זאלן האבן א פלאץ אויסצולייגן א פלאץ, דאס איז אלעמאל דא. אדער דו טוסט עס אין לעיקוואד [Lakewood] – דאס איז אויך די זעלבע ענין, מ׳מאכט עס בדרכי שלום, זיי ווייסן, דאס טארסטו נישט טון, ס׳איז פשוט. אין ברוקלין אויך, ס׳איז נישט גערעכנט די וואס זאגן.
מלחמת עונש: דער פאל פון עמלק
אבער יעצט איז דא א נייע סארט מלחמה. פלעגט מען זאגן א סארט, ס׳איז דא א נייע סארט מלחמה. ס׳איז דא א מלחמה וואס הייסט אויף ענגליש א “פיוניטיוו וואר” [punitive war] – א מלחמה וואס די מלחמה איז נישט בדין כיבוש און נישט בדין הגנה, נאר בדין שכר ועונש. נייע סארט מלחמה.
פשטות, אמאל זינדיגט א מענטש. א מענטש זינדיגט, איז דא הלכות: ד׳ מיתות בית דין – סקילה, שריפה, הרג, חנק. דא אמאל א גרופע מענטשן זינדיגט. נישט אז זיי זענען אונזערע “ענעמיס” [enemies]; “ענעמיס” איז נישט קיין פראבלעם. “ענעמיס” בארעכטיגט אז ער וויל מיך הארגענען, ס׳האט נישט קיין עבירה, נישט קיין עבירה, ס׳איז אן אנדערע זאך. דא א מענטש וואס ער איז אן עבריין. א “וואר קרימינאל” [war criminal] רופט מען דאס היינט, רייט? ער טוט עפעס וואס איז נישט בתור א מענטש, א מענטשן נישט קיין מחלוקת. א גרופע מענטשן וואס טוט עפעס וואס איז א “קריימער” [crime], ער טאר נישט דעיס טון. אויב זענען דא מענטשן וואס זיצן רואיג אין די מדבר, טאר מען נישט זיי גייען זיך אנהייבן מיט זיי אן קיין גוטע “ריזן” [reason].
זיי [עמלק] האבן ניכר געווען דער ערשטער “וואר קרימינאל”. ער האט געמאכט ערשטע… שטייט נישט דארט… ער האט געמאכט א מלחמה, נישט נישט נישט ווי א “דזשענטלמן” [gentleman]. דאס טייטש “כָּל־הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ” (דברים כה:יח). א מלחמה, מאכ עס ווי דוד מיט גלית, אזוי אונזער צווייטע צוויי גיבורים זיך שלאגן, פער [fair]. עס האט נישט קיין טענות, ער האט נישט קיין טענות אויף גלית אז עס האט געטון דאס, א גרויסע שגגה איז געווען, אונז זענען נישט אויף זיין זייט, אבער נישט קיין רשע. מען דארף אים נישט מעניש זיין; מען דארף אים הארגענען בתור מלחמה, נישט בתור עונש. יא?
שטייט אבער איינער וואס ער איז א רשע, ער האט געטון א שלעכטע זאך – אים דארף מען מעניש זיין. ער האט געוויזן מעניש. נישט קיין בית דין – אין “אינטערנעשאנעל ספיר” [international sphere] איז נישט קיין בית דין – נאר די מלחמות.
אזוי ווי עיר הנידחת איז אויך אזא מלחמה, עס הייסט כלי עונש. עיר הנידחת איז זייער ענליך צום [מלחמת עמלק], די לעיל בהלכות. אויך עס איז אזוי ווי שבע עממין, אבער עס איז געמאכט א מלחמה. ווי צארטא דער וואס שטייט, יא, מענטשן מיינען אז די עיר הנידחת גייט זיך לאזן שטעכטן? זיי לאזן זיך נישט! טעמעס פאר דעם וואס איז קיינמאל נישט געווען, ווייל זיי גייען דיך נישט שלאגן. דא איז נישט זיין “סימפל” [simple] צו מאכן א עיר הנידחת, דארפן אן “ארמי” [army] דערפאר.
דא אין תנ״ך, איין מעשה וואס איז כמעט געשען [פילגש בגבעה?], אבער מען דארף מאכן אן “ארמי” דערפאר. אבער עס איז בעצם די מלחמה נישט בדין מלחמה, די מלחמה איז אזוי ווי מיתת בית דין. און אין דעם איז אויך דא “לעוועלס” [levels]: דא איינער וואס איז חייב מיתה אזויפיל, דא איינער וואס איז חייב אזויפיל, וכדומה. איינער וואס ער מאכט א פעם אחר פעם א סאך א סאך “וואר קריימס” [war crimes], זיין עונש איז אז מען הארגעט אים מיט זיין קינדער מיט זיין אייניקלעך מיט זיין ווייב מיט יעדן איינעם מיט זיין בהמות. דאס איז די עונש. פארוואס? כדי “ישמעו וייראו”, אזוי ווי יעדן עונש, האט עס זיין “ריזן”.
דאס איז זייער שווער… איך דארף עס פארשטיין, דאס איז א סארט זאך וואס איז זייער שווער. א נארמאלע עונש… דאס דארף מענטשן ווילן נישט זיין קיין רשעים. מען מאכט א קליין עונש אויף יענער, זעט עס שוין אז מען טאר נישט דאס טון. אבער א מלחמה… איך בין נישט קיין “פאסיפיסט” [pacifist]. איך פארשטיי אז דא איינער מוז זיך מאכן א מלחמה. און עס מוז זיין גאר א ראדיקאלע, גאר א שארפע מלחמה, אז מען זאל בכלל כאפן אז דאס איז נישט סתם אלס צוויי מענטשן סתם א מלחמה. סתם א מלחמה, מאכט מען א “דיעל” [deal]. אבער ווען מען דארף אים מעניש זיין, ווייל עס איז זיין עקסטרעם. ווייל ער דארף זיך אויסנעמען פאר די וועלט, אז דאס טוט מען נישט.
דאס איז דער טייטש מחיית עמלק. דאס איז די מצוה וואס דער רמב״ם פארשטייט. דער גאנצע שטיקל תורה שטייט אין מורה נבוכים. א מצוה מחיית עמלק. אפילו דעמאלטס איז דא א “ספעשל” [special] דין. פארשטייט זיך שאול האט געזאגט פאר די קיני זאל זיך ארויסדעמפן פון עמלק. און מען דארף זייער גוט אכטונג געבן, עס איז נישט פשוט אז מען קען הרג׳ענען וועמען מען וויל. דער וואס איז נישט קיין עמלק ער איז נישט חייב מיתה. און מען הרג׳עט אים נישט נאר ווייל עס איז טאקע א “פאנישמענט” [punishment] פאר זיין זיידע. וואס איז דער חילוק? מיתה ומעשה ידיים. אבער דאס איז דער דין פון נקמת עמלק. שטימט? דאס איז די מצוה פון מחיית עמלק.
און דער אמת עס איז נישט געווען, אבער דו פארשטייסט אז דער רמב״ם מוז האבן א הלכה וואס שטייט אזא סארט מלחמה. א מלחמה וואס איז א “פאנישמענט” פאר א “וואר קריים”, א נייע סארט מלחמה.
הבדל בין עמלק לשבע עממין
שבע אומות איז א “פאנישמענט”? ניין. שבע אומות איז נישט ווייל זיי זענען שולדיג.
ער וויל זיי אויסליידיגן אויך ווייל זיי זענען עובדי עבודה זרה? דער רמב״ם האט א גאנצע הסבר אויף עבודה זרה. ניין, נישט ווייל זיי זענען חלק שבע מצוות בני נח. מען קען נישט קיין טענה האבן אויף זיי. און ער האט נישט קיין טענה אויף די כנענים אז זיי זענען עובדי עבודה זרה. זיי זאלן מיר אפרעטן, איך וויל דא מאכן א לאנד וואס איז נישט עובדי עבודה זרה. ער וויל דא טון מיט די אנדערע עמים. זיי זענען נישט אזוי ווי בהמות, נישט פשוט מענטשן.
הונדערט פראצענט! אויב ער איז א איד אין שיעור, דעמאלטס איז ער קריאה לשלום. אויב ער גיט תשובה, יא, אוודאי. אויב ער הערט אויף זיין עובד עבודה זרה, אזוי ווי ער האט טאקע אויפגעהערט, איז ער א גר. עס קען אפילו זיין אז אונז זענען א סאך אייניקלעך פון זיי, און עס זענען אפשר אייניקלעך פון חלק כנענים וואס האבן אויפגעהערט די עבודה זרה. נישט קיין פראבלעם. דאס איז אוודאי.
יעצט, דער רמב״ם אלעמאל ווען ער רעדט פון שבע אומות, רעדט ער מצד עובדי עבודה זרה. אבער עס איז נישט עונש אויף עבודה זרה, ער זאגט נישט עונש אויף עבודה זרה. ווייל עונש וואלט מען געדארפט דאן זיין צו יעצט, שולדיג דער תינוק שנשבה וכדומה. עס איז בהכרח, מען דארף זיך לערנען פון זיי. נישט קיין דין עונש, נישט ווייל ער איז חייב מיתה, אן אנדערע סארט זאך.
יעצט, אוקעי, שטימט. דאס איז מחיית עמלק. מען קען טאקע זאגן אז אומות האבן באקומען די זעלבע סארט עונש. “נאו פראבלעם” [no problem].
מצוות זכירת עמלק: די מאראלישע הצדקה
יעצט וואס איז די זכירת עמלק? יא? וואס איז די זכירת מעשה עמלק? וואס פעלט עס אויס? פארוואס איז דא נאך א מצוה פון געדענקען?
אלע חסידישע ספרים מוטשען זיך. האסט געוויסט? באמערקט? וואס איז די מצוה פון זכירת עמלק? עס איז דא מענטשן וואס מיינען אז מ׳איז יוצא מיט זאגן פרשת זכור. שטייט אין די תורה מ׳זאל ליינען יעדע וואך פרשת זכור? אבער וואס, “וואט אר יו טרייאינג טו סעי” [what are you trying to say]? סתם מ׳גייט לכתחילה מ׳זאל רעדן וועגן עמלק. וואס ווילסטו פון מיין לעבן? אויב ס׳האט געזאגט… איך מיין… די זכירה איז אויף די “וואר קריים”, נישט אויף די עונש. נישט אויף די מחיה. יא? די זכירה איז מ׳זאל געדענקען וואס עמלק האט געטון.
“סאו” [So], איך זאג דיר וואס דער הייליגער רמב״ם זאגט אין ספר המצוות. ער זאגט עס נישט נאכאמאל אין… ס׳איז זייער אינטערעסאנט, א סאך זאכן “בעיסיק” [basic] פשט פון מצוה שטייט אינעם רמב״ם אינעם ספר המצוות, ער זאגט עס נישט נאכאמאל אין ספר היד. ס׳איז דא אזעלכע וואס ווען ער האט נאכאמאל פארגעשטעלט דעם ענין וועט מען אליינס פארשטיין. דארט לויט די וועג איז ער מסביר די מצוה אין ספר היד. אבער ער זאגט עס נישט נאכאמאל אין ספר המצוות.
דער רמב״ם איז מסביר א פשוט׳ע זאך, אזוי ווי אונז האבן געלערנט פריער לגבי דעם נושא פון ‘לא תסורו ממנו׳. א מלחמה מוז האבן פראקטישע זאכן, הלכות: ווער ס׳גייט אין מלחמה, ווער ס׳איז חוזר מעורכי המלחמה, וויאזוי מ׳מאכט די מלחמה, ווער ס׳איז דער כהן משוח מלחמה, וכו׳. יעדע מלחמה מוז אויכעט האבן א “מאראל אספעקט” [moral aspect], יא? מורא, מורא, נישט מורא. מ׳דארף מעורר זיין דעם עולם צו טון דעם ענין. מ׳קען נישט “פארסן” [force] קיינעם צו גיין אין מלחמה, אזוי גייט עס.
מלחמה קומט מיט פראפאגאנדע. ס׳איז נישטא קיין מלחמה וואו מ׳האט נישט פארקויפט קיין פראפאגאנדע פאר די סאלדאטן פארוואס מ׳טוט דאס, יא? אז אמעריקע גייט אין מלחמה, קודם רופט מען די “ניו יארק טיימס” [New York Times] און זיי זאגן פאראויס ווי א רשע יענער איז און פארוואס מ׳דארף אים אויסראטן. ממש אזוי איז געווען, ווייסט? דזשארדזש בוש [George W. Bush] האט געהאט א “מיטינג” [meeting] מיט די ניו יארק טיימס, ער האט מסביר געווען פארוואס סאדאם כוסעין איז אזא רשע, און דעמאלטס איז יעדע וואך ארויסגעקומען אן ארטיקל וואס א רשע ער איז, ביז דער עולם האט פארשטאנען אז מ׳דארף אים אויסראטן. ממש אזוי יעדע מלחמה.
אין “ווארלד וואר 2” [World War II] איז געווען אן “אפישעל דיוויזשען” [official division] דארט, די “יו-עס ארמי” [US Army] האט אן “אפישעל דיוויזשען” וואס מאכט “געימס” [games], “ווידעא געימס” און “מוביס” [movies], און ווען ס׳איז דא א “מובי” וואס ברענגט ארויס די מלחמה, געבן זיי געלט. די “ארמי” גיט געלט, זיי “לענדן” [lend] זייערע עראפלאנען “פאר פרי” [for free], כדי מ׳זאל ארויסגעבן די מעלה פון מלחמה קעגן די שונאי אמעריקע. און אזוי יעדע לאנד טוט אזוי, נישט נאר אמעריקע. אפילו אמעריקע, אונז מיינען אז אמעריקע איז א פרייע “קאנטרי” [country], אמעריקע האט אויך געהאט דעבאטעס וועגן זיך מצטרף זיין פאר דיך, און מיר גייען אין מלחמה.
אקעי, יעצט, דאס איז דער כלל. דאס ווייסט יעדער איינער וואס האט אמאל געפירט א לאנד ווייסט, מען קען נישט פירן בכרח, עס איז נישט אזא זאך. אפילו ווען מען מאכט יא א “דראפט” [draft], א “דראפט” מוז מען מאכן, אבער עס מוז אויך זיין מיט א געוויסע שכנוע. דער עולם וועט זיך נישט לוחם זיין, מען וועט זיך ארויסדרייען. איך קען נישט “פארסן” א מענטש, איך מיין זיין געוויסן.
The Psychology of War, the Nature of Forgetting, and the Necessity of “Zechirah”
Chapter 1: The Necessity of Persuasion in Warfare
און אזוי יעדער לאנד טוט אזוי. נישט נאר אמעריקע. אפילו אמעריקע… אונז מיינען אז אמעריקע איז א “פרי קאנטרי” [Free Country]. אמעריקע האט אויך א וועג וויאזוי צו משכנע זיין פאר דיך אז מען זאל גיין אין מלחמה. אקעי?
יעצט, דאס איז דער כלל. יעדער ווייסט, יעדער איינער וואס האט אמאל געפירט א לאנד ווייסט: מען קען נישט פירן בהכרח. עס איז נישט אזא זאך. אפילו ווען מען מאכט, יא, א “דרעפט” [Draft: conscription]. א דרעפט מוז מען מאכן. אבער עס מוז אויך זיין מיט א געוויסע שכנוע [persuasion]. דער עולם… מען קען זיך נישט שלאָגן, מען קען זיך ארויסדרייען. מען קען נישט “פארסן” [force] אמת׳דיג א מענטש זיך מוסר נפש זיין. מען דארף משכנע זיין זיך מוסר נפש צו זיין.
עס איז א חוואטסקע [clever/bold] זאך, אז די רוסישע מיליטער פלעגט אויסציילן “בוקלעטס” [booklets] פון די גאנצע יחוס פון די צארישע מלכים. יא. דו ווייסט שוין דער שטארבט זיך, וואס זאל זיך שטארבן? אפילו דער מלך פוטין ווען ער האט אנגעהויבן זיין מלחמה, האט ער א שיעור כללי געגעבן פארוואס מען דארף מאכן א מלחמה מיט אוקריינא. פארוואס דארף מען מאכן? ער קען זיך סתם זאגן, “איך בין א מלך ומטעם זה”? ער קען נישט! ער דארף מסביר זיין פאר דער עולם, אמת׳דיג זענען זיי סתם רוסן וואס זענען בוגד געווען, און אמת׳דיג באלאנגען זיי פאר אים. ער דארף דאס מסביר זיין! אן דעם גייט דער עולם נישט קויפן.
אפילו אזוי, מוטשעט ער זיך. ער מוז גוטע בילבארדס פארקויפן. אין די רייבן, איבעראל וועט ער פארקויפן ווען ער לייגט די גוטע בילבארדס, און זאגט פאר אלע טעלעוויזשאן צייטונגען זאלן שרייבן וכו׳, “ביחד ננצח” [together we will win], וכו׳.
האט דער עולם זייער גוט פארשטאנען אז דאס איז אזא “בעיסיק” [basic] זאך. עס קען נישט זיין נישט דא קיין מצוה וועגן דעם. מען זאגט עס איז דא א מצוה “לא תחיה כל נשמה” [you shall not leave alive any soul], אבער יעצט איז די גאנצע זאך ווען מען גייט קעגן שונאי השם, פאר עבודה זרה בעיקר, אדער א מלחמת הגנה [defensive war], איז פשוט אז מען זאל דארפן זיך מוסר נפש זיין. אבער דאס וואס איז “פאנישמענט” [punishment] מלחמה, האט א פראבלעם.
Chapter 2: The Human Nature to Forget and the Holocaust Example
דער טבע פון א מענטש איז ער פארגעסט. דער טבע פון א מענטש, אפילו מען האט אים באעוולט, אפילו מען האט אים אליין באעוולט. כל שכן ווען מען האט באעוולט זיין זיידן — אמאל דארף ער עס געדענקען. ווען עס איז א “פאנישמענט” פאר א גרופ, א גרופע איז א זאך וואס “אין ציבור מתים” [a community does not die]; עס איז נישט קיין זאך וואס נאר דער דור, עס קען אפילו זיין א פאר דורות. יא? טבע האדם איז ער פארגעסט, ער ווייסט וואס דער רייד איז צו אים, אמת?
וויאזוי ווייסן מיר אז מענטשן האבן פארגעסן? איר קענט נאך מיין דרשה וועגן די האלאקאסט? יעדער ווייסט, יא? בערך א האלב יאר נאכדעם וואס די דייטשן האבן געהרגעט זעקס מיליאן אידן, האבן רוב אידן פארשטאנען אז בעצם האט מען געדארפט גיין הרג׳ענען זעקס מיליאן דייטשן. עס איז געווען אפילו א גרופע אידן וואס האבן געארבעט אויף דאס צו טון. קיינער האט זיך נישט מסתייג געווען צו זיין.
איינער האט זיך מסתייג געווען ווען ער האט געהאלטן זיין פאליטיק, עס איז נישט אויסגעקומען. אבער יעדער נארמאלער מענטש האט פארשטאנען אזוי קומט עס. “אטליסט” [at least], אמת? פשוט. מידה כנגד מידה [measure for measure], איך מיין “basic justice” [basic justice], אנדערש איז דאך נישט קיין יושר אויף דער וועלט.
נאך א פאר יאר האבן רוב אידן געטראכט, אדער א גרויס חלק פון אידן, אז אויב ער צאלט א פאר דאלאר מעג מען אים מוחל זיין אויכעט. מעשיות שטותים… בקיצור מעג מען אים מוחל זיין, דאס געלט איז נישט געווען פאר פרי, עס איז געווען פאר דער מחילה.
אז עס שטייט “לא תקחו כופר לנפש רוצח” [you shall not take ransom for the life of a murderer], אזוי האט ר׳ אייזיק, דער בעגין [Menachem Begin] געזאגט. אבער די אנדערע אידן האבן געזאגט, עס שטייט “לא יומתו אבות על בנים” [fathers shall not be put to death because of sons], אלע מינע תורת לאקשן, למעשה. מען האט מוחל געווען דעם מענטש, מען האט מוחל געווען דעם דייטשן פאלק. יא, יא, פארקערט, דאס פאלק איז… א ביסל, א ביסל, א ביסל.
Chapter 3: The Morgenthau Plan vs. The Marshall Plan
זיי וואלטן געווען נאך בעסער ווען מען וואלט געטון מיין ערשטע פלאן. אוקעי, איך כאפ נישט. נישט נאר זיי וואלטן געווען בעסער, נאר די גאנצע וועלט וואלט געווען בעסער. עס זאגט א “basic reality” [basic reality], “this is realism” [this is realism], מען האט יעצט נישט מיין שיעור. מען האט מיך זיכער ארויסגעטריבן די אידן, פארדאמען דעם.
דו דארפסט לעבן וועגן דעם? אוודאי דארפסטו דאס פארשטיין, נישט נאר דעם. איך וויל דיר זאגן א פשוט׳ע סברא, נישט חס ושלום הלכה למעשה. דארפסט דאך פארשטיין עפעס? יושר איז א “basic” זאך. מידה כנגד מידה איז א “basic” זאך, יא?
מידה כנגד מידה מיינט, אז ווען דו טוסט מיר עפעס אומריכטיג, דארף איך דיר טון עפעס אומריכטיג. אויב איך טון דיר עפעס וואס איז ריכטיג, איז עס נישט מידה כנגד מידה, כאפסטו? א סך מער, סא איך דארף דיר דאך אזוי צוריק טון, אנדערש איז שוין נישט יושר אויך נישט. ווייל דאס איז נישט קיין מידה כנגד מידה.
אוקעי, דאס דארף אים דאך אויך א ביסל א טיפערע עומק דא. סא ממילא איז פשוט אז די וועלט… עס איז פשוט אז די עמלק וואס האט מחריב געווען דעם בית המקדש, דארפסטו כאפן? יא, די עמלק, די בית המקדש איז איין זאך, דרך אגב, “whatever” [whatever], איך זאג נישט פאליטיק דא. רבונו של עולם, איך וויל נאר אז מען זאל פארשטיין די תורה.
פאר א סך, פאר א סך יארן האט מען נישט פארשטאנען די תורה, ביז מען האט געזען די “reality” [reality], און נאכדעם פארגעסט מען אויך. עס איז דאך די “funny” [funny] זאך, די טבע פון א מענטש איז ער פארגעסט גלייך, אזוי שנעל פארגעסט מען. נישט נארמאל. רוב מענטשן היינט קוקן מיך אן א גאנצע משוגענער, ס׳איז געווען א פלאן וואס מען האט געדארפט טון דא מיט די דייטשן. דאס איז די ערשטע, נאר איין לעוועל וואס מען האט געדארפט טון. מען האט געדארפט טון נאך זאכן. מען האט געדארפט זיין נישט “זכור… תמחה”, “לא תחיה כל נשמה”, “החתי והאמורי”, “את הצפוני”, “ושכחו השם”… נישט פאר איין דור, נאר אפילו דורות, “פאר עווער” [forever]. אזוי ווי יריחו. דאס וואלט געדארפט זיין.
דאס איז נישט מיין פלאן. ווער האט געהאט דעם פלאן? דער דזשענעראל פון די יונייטעד סטעיטס ארמי האט געהאט דעם פלאן. “רייט” [right]? מארגאנטאו [Henry Morgenthau Jr.]. ניין, דער מארשעל פלאן [Marshall Plan] איז שוין געווען, מען האט שוין פארגעסן. דער מארגאנטאו פלאן וואס דאס? דייטשלאנד גייט זיין “לנצח נצחים” א פאר “פארמערס” [farmers], “דעטס אלל” [that’s all]. מען זאל זיי לאזן א פאר פארמערס. קיין איין מאשין גייט נישט ארבעטן אין דייטשלאנד. מען האט אנגעהויבן מקיים צו זיין דעם פלאן, ביז דער מארשעל פלאן איז געקומען און מען האט פארגעסן. “עקזעקטלי” [exactly]. דאס איז שוין פארגעסן. עס האט גענומען צוויי יאר נישט אויסהארגענען, “באט” [but] בדרכי שלום אויסהארגענען. דאס זאל זיין די פלאן, אפיציעלע פלאן, מען האט אנגעהויבן מקיים צו זיין. דאס הייסט די מארגאנטאו פלאן.
Chapter 4: The Concept of “It Can Be” (S’ken Zein)
יעצט, ס׳איז “בעיסיק”, “בעיסיק” זאכן. “נאוו יו העוו טו אנדערסטענד” [now you have to understand], די “מטיר אסורים” [releaser of captives] איז נאכדעם וואס מען פלאנט, נישט אזוי, נישט דא קיין שום “רעספאנס” [response], יא? דער גמרא זאגט, אדער דער מדרש, אז אמאל איז דא א “מטיר אסורים”. דער וואס ער גייט אריין היינט צום “מטיר אסורים”, אלעמאל ווען מיינע משגיחים האבן געפרעגט די קשיא, “רייט”? ער גייט אריין היינט צום “מטיר אסורים” און ער האט זיך אפגעבריט אמת, ער איז ארויסגעקומען אינגאנצן פארברענט דעם נאר. “קירורתא בשביל החיים”. וואס הייסט “קירורתא בשביל החיים”? ער הערט זיך “שלא תמות כדרך שמת פלוני”.
וואס איז די סטארי דא? ער איז נישט געשטארבן, ער לעבט נאך. עמלק איז גאנץ גוט געליטן ביי די מלחמה, ער איז אינגאנצן געשטארבן? ער לעבט נאך. ער איז גאנץ גוט געליטן און ער האט געוואונען די מלחמה. זייער גוט, ער האט פארלוירן א סאך מער ווי א סאך אנדערע. דאס פארשטייסטו? ער האט אויפגעטון אז מענטשן זענען “יומען ביאינגס” [human beings]. נישט פאני, ס׳איז א ראציאנאלע פיל. מענטשן זענען אזא סארט זאך וואס האבן זאכן וואס קען זיין און זאכן וואס קען נישט זיין.
ער האט געוויזן אז ס׳קען זיין. ס׳קען זיין אז מ׳זאל אויסהרגענען די אידן. ס׳קען זיין, אקעי? פארוואס האט מען נישט געהרגעט? פארוואס די רשע פון די דייטשן איז נישט געווען די ערשטע וואס האט געהאט מען דארף אויסצייגן אלע אידן. ער איז געווען די ערשטע וואס האט געכאפט אז ס׳קען, מען קען עס טון. ס׳קען זיין אז ס׳זאל געשען. ס׳איז אים גראדע נישט אינגאנצן געלונגען. ס׳איז נישט גאנץ געלונגען. אבער ער האט געוויזן אז ס׳קען זיין.
פאר טויזנט יאר, דער צענט, איך ווייס נישט, ווען מ׳האט געפייניגט אידן מער פון אים. פארוואס האט ער נישט געהרגעט אלע אידן? ער האט זיך אה, קוים געטשעפעט דא א בית מדרש, דארט א בית מדרש. ער האט זיך פארגעשטעלט אז ס׳קען נישט זיין! איך האב דא אזויפיל אידן וואס ער גייט געהרגענען אלע אידן. ער לעבט מער נישט, נישט ער נישט זיין קינדער, נישט זיין ברודער, נישט זיין פעטער, קיינער פון זיי איז מער נישט דא. מען קען דעם פסוק גאנץ פיין, אונז האט נישט געהאלפן.
זאל די גאנצע וועלט וויסן ס׳קען זיין. ס׳קען זיין אזא פאר חשוב׳ן מיט רעקלעך, וועלן אייננעמען א אידישע שטאט אין ארץ ישראל, ס׳קען זיין. מ׳האט געמיינט אז ס׳קען נישט זיין. ס׳איז געווען זייט מלחמת ששת הימים, מ׳ווייסט אז עס איז שוין מלחמה, מ׳האט שוין געכאפט אז ס׳קען זיין. אבער מ׳האט געפארן אים זייט “פארעווער”, בערך זייט 73, איז געווען די הנחה ביי יעדן איינעם, אפילו די גרעסטע שונאי ישראל: ס׳קען נישט זיין! מ׳קען נישט שלאגן דא, מ׳האט מאכן שלום, מ׳האט אוועקנעמען א שטאט דארט, א שטאט דא, ס׳קען נישט זיין אז מ׳זאל פלעין קומען אויסצושעכטן די אידן. עד שבא רשע זה, ער האט געוויזן אז ס׳קען זיין.
Chapter 5: Restoring “It Cannot Be” Through Disproportionate Punishment
יעצט כדי מ׳ווארט צו זיין, כדי אויסצורייסן דעם “קען זיין”, איז נישטא קיין ראציאנאלע זאך וואס מ׳קען טון. מ׳דארף זיין די גאנצע משוגע, אזוי ווי אדל יהודה, ס׳איז נישטא קיין וועג. דו דארפסט ווייזן, דו דארפסט אויסלערנען צוריק פאר די וועלט, אז ס׳קען נישט זיין. ס׳איז “ס׳קען נישט זיין”.
“שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה” [Cain shall be avenged sevenfold, and Lamech seventy-sevenfold – Genesis 4:24]. זיבן מאל דארף מען אים צוריקגעבן וואס ער האט דיר געטון. איך האב געזאגט אמאל די מקור פאר וואס דער יום שבעה פסוק מיינט. ס׳קען קוקן אין דזשעימס קאנוויל׳ס “בוק אף די תורה” [James Carville’s book of the Torah], צו זען פארוואס.
ס׳קען, מ׳מוז ווייזן אז ס׳קען נישט זיין. דאס איז א משוגע׳נע שווערע זאך, ווייל אפילו דו געסט צוריק צוויי מאל, זיבן מאל, חצי חצי, לבוא בחמישה, נאכאלץ ס׳קען זיין. מ׳מוז ליידן דערפאר, נעקסטע מאל מ׳ליידט א ביסל ווייניגער. ס׳קען זיין. ס׳מוז זיין עפעס א זאך וואס ס׳קען נישט זיין.
אויב מ׳וואלט געטון מיין פלאן פאר דייטשלאנד, וואלט דער עולם פארשטאנען אז ס׳קען נישט זיין. ביז דערווייל מיינט מען דאך אז ס׳קען זיין, און ס׳מוז נאך סטאק, אודאי נישט איינמאל, נאך מער. וואס איז פופציג טויזנט גוים קעגן איין איד? דאס אלעמען פארשטייט דאס. ער פארשטייט די גוים יא.
קענסט דאך די מעשה, ס׳איז געווען איינער געפרעגט וויאזוי קען זיין דער ענג זענען אזוי ראסיסט? ענק טוישן 150 פון זייערע קעגן איינס פון ענק? ענק האלטן טאקע, ביידע זייטן האלטן אזוי. ס׳איז גוט. נאר איך ווייס, אוקעי, איך מאך ליצנות דא א ביסל.
אבער די “פוינט” [point] איז יא, ס׳קען זיין. און דאס איז דא איינער אפרים פאראדאקסיק [Efraim Paradoxik/Paldi?] אויף טוויטער, עפעס אן אינטערעסאנטע איד, ער האט מסביר געווען די נקודה. און ממילא האלט ער אז ביז מ׳טוט אויסצוברעכן די לעצטע הויז אין עזה, דא וואלט געקענט זיין. נישט וועגן עונש, ס׳איז א סארט עונש, ס׳ווייסט אז ס׳האלטן מיר נישט ווי ראוי. ס׳מוז זיין אידן, ס׳איז נישט קיין קשיא פארוואס ס׳שטימט נישט, מ׳קען נישט “קאנסיוון” [conceive], ס׳קען נישט צו טון. מ׳רעדט דאך פון אזא “בעיסיק קאנצעפט” [basic concept] פון וואס ס׳קען זיין. דאס איז דאך די נקודה.
יא, וואס איז משיח? משיח אויסטון פאר אידן אז ס׳קען יא זיין א מזל אין א אידישע מדינה. מ׳דארף משיח זאל קומען, דאס משיח זאל קומען מיינט ס׳קען נישט זיין. ניין, משיח איז דער וואס זאגט אז ס׳קען יא זיין. יא? שוין ס׳איז שוין דא א שיעור.
יעצט, לאמיר צוריקגיין צו די נושא פון פארגעסן, יא? יעצט, דער טבע אין א שיעור איז, אז ס׳העלפט נישט, אפילו ווען ס׳איז א זאך פשוט׳ע זאך, יעדער איינער קען קוקן די נייעס, אז איין טאג פארשטייט יעדער איינער מ׳דארף אזוי טון.
איך געדענק נאך, דאס איז יארן פאראיבער, טאריש [Tariq?] רעדט דא אין די נייעס. איך רעד נישט פון איראן, איך ווייס נישט. איך געדענק נאך, ווי דער גרעסטער ראדיקאלער לינקער האט געהאלטן, אז אפשר זאלן איבערלאזן דריי חברה אין עזה, דריי מענטשן, אפשר אזוי. איך געדענק. און צוויי חדשים שפעטער האבן זיך אלעס אזוי געהאלטן, און יעדע פאר וואכן האט עס געקומען נאך א פאר מענטשן און אים אנגעהויבן צו זאגן: “דו קענסט נאך באזוכען מענטשן אזוי ווי מיך?”
“ביי דע וועי” [by the way], קיינמאל נישט געטראכט אז עס זענען נישט דא מענטשן אזוי ווי מיך, ער איז נישט די פראבלעם.
“באט עניוועיס” [but anyways], דאס נאכדעם איז, דער פאקט איז אז מענטשן האבן פארגעסן. און ממילא, די זעלבע זאך איז ווען מ׳האט ארויסגעשטעלט א פסוק “לא תרצח” כביכול פונעם אייבערשטן אליין, א מענטש מוז אים געהאלטן…
די מאראלישע נויטווענדיגקייט פון עונש מוות און די ראלע פון “כעס” אין מלחמה
אינהאלט: דער שיעור באהאנדלט די טיפע פסיכאלאגישע און מאראלישע סיבות פארוואס די תורה פארלאנגט עונש מוות פאר א רוצח, און וויאזוי דאס פארמיידט די נארמאליזאציע פון רציחה. דער רעדנער גייט איבער צו אן אפהאנדלונג איבער שאול המלך׳ס מלחמה מיט עמלק, און ערקלערט א חידוש אין די שיטת הרמב״ם אז די מידה פון “כעס” (צארן) איז א נויטווענדיגע געצייג פאר עשיית צדק און מלחמה.
—
די סכנה פון “פארגעסן” און די נארמאליזאציע פון רציחה
מיר געדענקען, צוויי חדשים שפעטער [נאך א טראגעדיע] האבן זיך אלעס אויסגעהיילט, און יעדע פאר וואכן, אזוי ווי נאך א פאר מענטשן, האט מען אנגעהויבן צו זאגן: “מיר קענען נאך… וואס זענען די מענטשן? אזוי ווי מיך?” ביי דע וועי, איך האב נישט געטראכט אז עס זענען נישט מענטשן אזוי ווי מיך? עס איז נישט די פראבלעם.
באט עניוועיס (But anyways), דאס איז נאך אלעס דער פאקט: מענטשן האבן פארגעסן. און ממילא, די זעלבע זאך איז ווען עס איז דא א פסוק, “לֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ” [במדבר לה:לא] – א מענטש, מ׳האט אים געהארגעט זיין טאטע, זיין ברודער, זיין זון, איך ווייס נישט – נאך א פאר וואכן פארגעסט ער דאס. און מיר מאכן א דיעל [deal] מיט איינעם. ער כאפט נישט. ביסט גערעכט, דו ביסט א צדיק׳ל, דו מאכסט א דיעל, אבער יעצט איז געווארן מותר רציחה! יא? “לָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר… כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ” [במדבר לה:לג]. דאס מיינט נישט מער, נישט וואס עס פרעגט א קשיא “דער מעג, יעדער איינער ווייסט…”
אקעי, דאס ווערט שוין איינע פון מיינע “רענט׳ס” [rants] פרא-נקמה, אבער יעדער איינער ווייסט א דזשאוק [joke], וואס א גאנדי [Mahatma Gandhi], א גרויסער חכם – וואס האט געזאגט אז אידן דארפן זיך אלע אליינס הארגענען כדי זאלן נישט לאזן היטלער׳ס לייט הארגענען – האט געזאגט אז “אויב מען מאכט עין תחת עין, ס׳פארט די גאנצע וועלט בלינד” [An eye for an eye makes the whole world blind].
אמת, יעצט טראכט איך, איך וויל דיר עפעס זאגן: ס׳איז דא א מדרש וואס זאגט דאס. רש״י אין דער תורה איז שוין איינגעפאלן דער חכמה, נישט ווי דער ערשטער. דער רש״י זאגט, אז עס שטייט “לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עַל הָרֹצֵחַ” [דברים יט:יג], זאגט רש״י: “שלא תאמר: איין איד איז געשטארבן, יעצט זאל דער צווייטער איד שטארבן?” קומט שוין די תורה און זאגט דעם פסוק, זאלסט נישט אזוי טראכטן.
רש״י האט שוין געטראכט פון דעם חכמה פון גאנדי. און וואס זאגט רש״י, וואס איז זיין תירוץ? איך מיין נאך דאס ארויסברענגען, מענטשן מיינען אז אונז האבן דיסקאווערט [discovered] בעיסיק מאראלישע זאכן; מען האט שוין אלעמאל געוואוסט דער חכמה. וואס זאגט רש״י? ניין, דו כאפסט נישט. דאס איז נישט דער נושא וואס דער מענטש האט פערזענליך באקומען א נקמה.
ווען רציחה ווערט “מותר” אין דער וועלט
דער פראבלעם איז עפעס אנדערש. ס׳איז דא א שאלה: אין דער וועלט, איז רציחה מותר אדער אסור? “מותר” מיין איך נישט אז עס שטייט אין די געזעצן-ביך אז עס איז מותר; דאס איז נישט אינטערעסאנט. “מותר” מיינט אז יעדער איינער ווייסט: לא רציחה, ס׳איז נישט קיין רשות. מען קען נישט, ס׳איז נישט קיין זאך וואס מיר טוען. And why don’t you murder? Just because it’s… אין בארא פארק איז עס נישט קיין זאך וואס מיר טוען.
דער רגע וואס עס איז א זאך וואס מיר טוען – איך קען א סאך מענטשן וואס גייען גלייך וועלן, עס שטימט צו יעדן איינעם צו הארגענען. איך זעה נישט קיין שום ריזן [reason] פארוואס נישט? נאר, פארוואס טוט מען עס נישט? ווייל עס איז אומאנגענומען. עס האבן גערעדט מיט דעם א פאר וואכן צוריק וועגן דער חינוך: מיר טוט עס נישט. רציחה איז אסור.
וואס הייסט אסור? ביי אונז איז אמת׳דיג אסור רציחה. ביי רוב אידן, ברוך השם. אין אנדערע פלעצער, אין געגנטער פון ניו יארק סיטי, איז נישט אזוי אסור. דא איז אסור. פארוואס איז אסור?
יעצט, עס קומט איינער און ער הרג׳עט א צווייטן איד. איז געווארן רציחה מותר! אויב ער לייגט א היתר – נישט נאר פאר זיך אליינס; רציחה איז נישט קיין זאך וואס א מענטש טוט פאר זיך אליינס, ער טוט פאר די וועלט – יעצט איז געווארן א היתר. אקעי, איינס צוויי אפשר. דער צווייטער, נאך שלעכטער. יעצט איז רציחה מותר.
וויאזוי מאכט מען רציחה צוריק אסור? נאר דא איין וועג: אז מען הרג׳עט דעם רוצח. עס איז נישט דא קיין אנדערע וועג. מען האט נאך נישט אויסגעפונען קיין אנדערע וועג. עס איז דא אן אנדערע וועג: מען קען אים אריינלייגן אין תפיסה פאר זיין גאנץ לעבן. עס איז נישט קיין גרויסע חילוק; עס איז ערגער ווי הרג׳ענען, דרך אגב. א פארט פון די גרויסע, מאדערנע חכמה… אונז שלאגן נישט קיין קינדער, נאר מען ווארפט זיי ארויס פון ישיבה. אסאך ממש אונז זענען מורא׳דיג מורא׳דיג, האלטן זיך גרויס: מ׳שלאגט נישט, מ׳שרייט נאר. וואס זאל זיין א נפקא מינא? שלאגן איז גרינגער ווי שרייען.
עניוועי, סאו, פארשטייסט? דעיס איז דער איינציגסטער וועג צו מאכן די זאך צוריק אסור. דאס איז דער טייטש.
די פסיכאלאגיע פונעם קרבן: ראציאנאליזירן דאס שלעכטס
פארהאלט מיר יעצט צוריק צו מיין ערשטן פונקט. דער פראבלעם איז: מען פארגעסט. דער פראבלעם איז אז מענטשן זענען אזא פאני [funny] סארט זאך. אין די ערשטע מינוט געדענקט ער נאך, ער פארשטייט דעיס, ס׳איז בעיסיק, דעיס איז אן אינסטינקט אפילו – ער פארשטייט, מען קען נישט לאזן די רציחה זאל זיין מותר. צוויי וואכן שפעטער איז עס טאקע געווארן מותר ביי אים. דאס איז דער פראבלעם. עס איז טאקע געווארן מותר.
ביי דעם נרצח קען אויך ווערן מותר וואס מען הרג׳עט אים, דו ווייסט. פאר א מענטש, מ׳טוט אים אן עוולה, מ׳בגנב׳עט אים, מ׳הרג׳עט אים – נישט אים, זיין פאמיליע, איך ווייס – די ערשטע סעקונדע געדענקט ער נאך אז מ׳טאר נישט הרג׳ענען. זאגט ער: “משוגע, מ׳הרג׳עט?! איך הרג׳ע דיך מיט דיינע קינדער, מיט דיינע אייניקלעך, מיט דיינע אור-אייניקלעך! און אפילו די וואס זענען נאך נישט געבוירן, איך האב נישט מורא פון משה רבינו׳ס נביאות אז אפשר וועט ארויסקומען איינער… ס׳וועט נישט ארויסקומען ווייל איך וועל זיי אלע הרג׳ענען!” אקעי?
די צווייטע טאג טראכט ער: “וועיט [wait], פארוואס האט יענער מיך גע׳הרג׳עט? אפשר איז ער גערעכט גאר? אפשר מעג מען הרג׳ענען מענטשן? אפשר איז עס מיר געקומען?”
עס זעהן, ביי יעדע עוולה וואס פאסירט פאר א מענטש, דער מענטש אליינס ווערט צוגעוואוינט אז עס איז נארמאל צו טון אן עוולה, בפרט אים! ס׳איז זייער פאני, אבער מענטשן זענען אזוי. און דעמאלטס, דו ביסט א צדיק, דו וואס מען האט אים באעוול׳ט, ס׳איז נישט קיין פראבלעם.
אויב ס׳איז דא א גזירה וואס מען דארף דא אויספירן, מען דארף זיך דא פשוט זיין עושה. האט די תורה געזאגט: קודם כל מען מאכט א ציווי. אויב מען קען נישט יעצט, מען גייט אויס, מען גייט מאכן דעם פאנישמענט [punishment] פון מחיית עמלק. ווער ס׳קוקט אין די מעשה מיט שאול זעט קלאר: It’s a punitive expedition (עס איז א שטראף-אקציע). There was no reason, ס׳איז נישט געווען קיין שום גורם דעמאלטס; מען איז געגאנגען זוכן זיי פאנישן.
שאול המלך און די מלחמה מיט עמלק
יעצט, א פראבלעם איז אז דער עולם האלט נישט דערביי. שאול המלך האט נישט געהאלטן דערביי. דאך די גרעסטע מקור, דער רמב״ם ברענגט דאך דעם פסוק פון שמואל צו דעמאנט. שאול המלך האט נישט געהאלטן. דער נביא איז דאך געקומען און געזאגט “קום אהער”.
און דרך אגב, ווען שאול איז געגאנגען צו די מלחמה זיין עמלק, איז עס נישט געגאנגען א נקמה אויף וואס זיי האבן געטון ביי יציאת מצרים. עס איז געווען – יא, ס׳איז א גרויסער טעות פאר ווער ס׳לערנט נישט קיין תנ״ך, אזוי ווי א סך מענטשן וואס זאגן דרשות פרשת זכור, זענען עמי הארצים גמורים. זיי מיינען אז שאול איז געקומען נוקם זיין אויף וואס עמלק האט געטון ביי יציאת מצרים. ער פארשטייט טאקע נישט קיין פסוק: “אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם” [שמואל א טו:ב]. א נקמה האט מען נישט געליינט א פרק פריער? מיט צוויי פרקים פריער? מיט דריי פרקים פריער?
איך האב געמאכט א ליסטע אמאל, זיבעצן מאל מיינעך אין תנ״ך האט עמלק זיך געשלאגן מיט די אידן. פינף וואכן צוריק דוד האט זיך געשלאגן מיט עמלק, א ביסל שפעטער שוין נאך. א פריער, ביי מדין, סיסרא – עמלק איז געווען א גאנצע צייט. ער האט זיך נוקם געווען אויף עמלק פאר די גאנצע מעשה וואס זיי האבן געטון דא און דארט. און ער האט נישט געהאט די מסירות נפש פאר די גאנצע זאך וואס מאכט נישט קיין סענס ווי מענטשן זאגן די דרשות.
ער האט נישט געהאט די קוראזש צו פאנישן עמלק פאר וואס זיי האבן געטון לעצטע וואך, צוויי וואכן צוריק, א יאר צוריק, איך ווייס נישט ווי לאנג. די זעלבע מענטשן – נישט זייערע זיידעס, נישט זייערע זיידעס! דער נביא איז געקומען און געזאגט: “שמואל לעבן, דו מיינסט סתם אז די מענטשן גייען טון תשובה? איך האב שוין טויזנט יאר וואס זיי טוען נישט תשובה, ס׳איז שוין פון מצרים, זיי זענען די חברה, ס׳איז זייער קולטור, איך ווייס נישט, אפשר האבן זיי תשובה געטון אין אן אנדערע גלגול? איך ווייס נישט. ביז דערווייל איז עס זייער שרעקליך.”
און ס׳האט נישט געהאלפן. שאול המלך האט געזאגט “חמל” [ויחמול שאול], אה, “מיטב הצאן”. וואס איז מיט אגג? מען דארף הרג׳ענען דעם מלך אויך? אה, אריסטאקראט, ווייסטו? איך ווייס פארוואס די מלכים הרג׳ענען נישט די מלכים, right? ווייל זיי האלטן אז זיי זענען above [העכער] די גאנצע זאך. זייער אינטערעסאנטע זאך. איך הרג׳ע נישט. “חמל”.
יא? שמואל זאגט “דבר השם”. יא, זייער פשוט. דבר השם מיינט פסק? יא, אודאי, אודאי. אזוי ווי איך האב דיר געזאגט, איך בין נישט צוריק. ער האט געווען מיינע אומשולדיגע ווייב און קינדער, אבער זייער איבערשטעלדיגע ווייב און קינדער זענען פראטעקטיוו, ווייל איך בין א צדיק? וואס איז גארן דיין? וואס איז יושב? אקעי, איך קען נישט איבערזאגן קינדער, ס׳פשוט.
יא, נאך א גרעסערע עובדה. ווייל דער ערשטע איז נישט קיין עובדה. דער ערשטע איז נאך ריכטיג. כ׳האב דיר דאך געזאגט פריער. מ׳מוז. יא, מ׳מוז. ווייל נישט פאר עובדה. ס׳איז נישט קיין עובדה. דער אמת איז נישט קיין עובדה. עובדה זענען א מצוה. עס איז יא, עס איז וויכטיגע… זיי גוט, עס איז דער מצליבער וואס זלבנים איז ביי איינעם מושבות מעשה ובסיימודאי [אומקלאר]. ווען עס איז געווארן נאכטעם וואס רציחה איז געווארן צוריק, אויסער טאר מען עס נישט טון. און בעפאר דעם דארט, מוז מען עס טון? פיקוח נפש. עס קען נישט נעמען קיין טשענסעס. נישט מען האט גענומען די טשענסעס און האלטן איינעם די טשענסעס. יא עלמות, עלכא למעשה, פרעגן דיין לאקאל אויסנאקס רבי.
די מידה פון כעס אלס א געצייג פאר צדק
אקעי, איך זאג דיך די… איך וויל דיך מעשה זיין די תורה. זאגט די הייליגער רמב״ם, לערנסט דיך פון דעם. זעהסט דיך, דער רמב״ם האט געלערנט פון דער פרשה פון שמואל, די מצוה, די טייטש פון די מצוה פון זכירת עמלק. זאגט ער ממש, ער ברענגט דיך דאס, זאגט דיך שוין ליין, די עס איז אלס דיך בפרשת דריין. זאגט די הייליגער רמב״ם: זעהסטו פון דעם אז מ׳קען נישט, מ׳קען נישט גיין אין מלחמה, נאר מ׳איז ברוגז.
זייער חגא, וואס געהערסט פון די מידות הכעס? וואס געהערסט פון די מידות הכעס אמאל? וואס איז כעס? איך האב שוין גערעדט וועגן דעם גענוג? אמאל דא. און כאמיר האבן געהערט אז אויפן מידות איז א כעס? דער רמב״ם איז דער געגענט אין פרק פרק. אמאל, פרק א׳ איז דער פראו [Introduction/Mavo?]. און אויך געט, אין הלכות מלכים איז דער פראו.
כעס, יעדער מידה האט דאך א פעולה וואס עס איז געהערט, יא? די תאוה האט געהערט ווען מ׳זיצט פאר׳ן טיש און מ׳קויפט איין צו עסן, אדער ווי וכו׳. וועלכע נאך מידה האבן עס גערעדט וועגן? די מידה פון נדיבות און געבן געהערט אז מ׳מאכט געלט און מ׳טיילט געלט, וכו׳ יא? פאר וועלכע נושא געהערט די מידה פון כעס? צו וועלכע סוגיא האט געהערט? עס איז די וועלכע פארט פון human life [מענטשליך לעבן] וואס עס באלאנגט, mostly.
איך שטראף דארף איינעם. וואס? איך שטראף דארף איינעם. זייער גוט. כעס געהערט צו עשיית צדק. עס שטייט אסאך מאל די תורה, השם איז “אֵל קַנָּא וְנֹקֵם” [נחום א:ב]. קנא ונוקם, מ׳טייטשט כעס, יא? אזוי זאגט רש״י. קנא – אינפערמינענט בלאז. ברוגז, אויף אידיש. יא? דער אייבערשטער איז גאט, ס׳איז דאך דער פנימיות. מען זאגט דער אייבערשטער האט נישט קיין מדות, וואס איז דא צו זאגן? דער פנימיות, די מדה וואס איז גורם, דער תנועה בנפש וואס איז גורם פאר א מענטש זיך אננעמען פאר די ריכטיגע גערעכטיגקייט, דאס הייסט כעס. ס׳איז כעס.
דער שאלה איז, אויב ס׳איז טאקע כעס, ווייסט מען נישט צו ס׳איז טאקע אזוי גוט אדער נישט. דארף מען האבן א רבי וואס ער איז מכריע דעם עולם. דאס איז די דזשאב פון דעם “משוח מלחמה” [כהן משוח מלחמה]. משיח מלחמה׳ס דזשאב איז צו אנרייצן דעם עולם, לעורר השנאה. דאס איז זיין דזשאב. ער דארף מכריע זיין אז ס׳איז ריכטיג. אמת. אדער א מענטש דארף מכריע זיין, אבער נאכדעם וואס ער האט מכריע געווען דארף ער זיך רעגן.
דארף ער, איינמאל דו ביסט אין כעס ווייסטו נישט צו דו טוסט מער ווי סאך דער… ניין, מען טוט קיינמאל נישט גענוג. דאונט ווארי [Don’t worry]. איך זאג דיר, כל שכן וכל שכן ווען מען איז אין די גרעסטע כעס, האט מען נישט געטון גענוג צו אנהייבן פלענער עולות. איך רעד זיך פון די אלטע ארחות, ווען מען זאגט מלחמה וכדומה, פארשטאנען? מען טוט נישט גענוג. מען טוט נישט גענוג. ס׳איז נישט אמת. מען דארף האבן כעס. א מענטש איז דאך אזא סארט זאך וואס ער טוט מיט זיינע פילינגס [feelings]. ער דארף האבן א ריזיגן מאס פון כעס כדי צו טון די בעיסיק זאך וואס הייסט מחיית עמלק.
און ממילא, אחוץ וואס ס׳דא א מצוה אויף דער מעשה פון מחיית עמלק, ווי אלע מצוות וואס האבן דאס, אבער דאס איז ספעשיל. ס׳איז דא א מצוה אויף דער מדה פון מחיית עמלק. דער מדה פון מחיית עמלק איז זיך אנרייצן פאר מען גייט אין מלחמה, אזוי ווי דער כהן משוח מלחמה האט אזוי ווי שמואל הנביא געטון פאר שאול, אדער אזוי ווייטער, זאל זיך אנרייצן דער עולם, זיי דערמאנען ווי עמלק איז געווען א שגץ ער, זיין טאטע, זיין זיידע, זיין פעטער, ס׳איז נישט קיין איין גוטער מענטש געווען.
שלום און מלחמה: צוויי באזונדערע צייטן
יא אמת, אוודאי נאכאמאל, אויב ס׳איז פיס טאלק [peace talk], הייבט זיך אן דאס וואס מען זאגט “עושה שלום”, נאר עושה שלום וואס הייבט זיך אן. אין אדם בעולם, אוודאי. אויב ער וויל זיך מכניע זיין… ניין, דאס איז נאכדעם. דער כעס איז מעורר נאכדעם, נאכדעם וואס ס׳איז נישט געלונגען די פיס טאלקס, אלעס. קודם מאכן פיס טאלקס, אלעמאל. מען דארף ביידע. ביידע. איבער שעת מעשה זענען מיר אין א פערמאנענטן קריג. ניין, רימעמבער, “זכור”. דאס מיינט מען זאל געדענקען און זיין… יא, יא.
איך מיין נישט אז כעס, דאס האט צו טון מיט אנדערע שמועסן. כעס מיינט נישט צו זיין פארלוירן. א מענטש קען זיין בכעס אן זיין פארלוירן. איך בין נישט מסכים מיט דעם, דאס איז א טעות. און דאס קען זיין מיט א גאנצן נישט מיט קיין כעס. ווייל דאס וואס מען זאגט אז כעס איז טייטש זיין פארלוירן – איך בין נישט מסכים. כעס איז טייטש זיין אויפגערעגט. דו ווייסט וואס הייסט ניימען זיין פארלוירן?
ס׳קען זיין מיט א גרויסן קאפ. אהבת השם איז טייטש זיין פארלוירן? אזוי זאגט טאקע דער מהר״ל, אבער עס איז נישט ריכטיג. ער איז מורא׳דיג אנגעצינדן וועגן דעם נושא. אבער אין יענער זעלבער מינוט האבן די רעפ׳ס איבערגענומען פאר אנדערע זאכן, זיי זענען גאנץ רואיג.
מיינסטו קען זיין מענטשן? עס וואלט נישט געטויגט! בשעת די מלחמה קומט אן ביי אים, איז ער טאקע פארלוירן.
שיעור: כעס, מלחמה, און די אמת׳ע טייטש פון פנימיות
אינהאלט: דער שיעור באהאנדלט די חילוק בין “פארלוירן זיין” און “כעס” ביי מלחמת עמלק, די תפקיד פון מצוות זכירה אלס הכנה למעשה, און א טיפע דעפיניציע פון “פנימיות” און “חיצוניות” באזירט אויף די מעשה פון דואג ואחיתופל – אז אמת׳ע פנימיות מעסט זיך אין מעשים, נישט אין געפילן.
—
קאנטראלירטע כעס: די חילוק צווישן “כעס” און “פארלוירן זיין”
כעס מיינט נישט זיין פארלוירן. א מענטש קען זיין בכעס און נישט זיין פארלוירן. איך בין נישט מסכים מיט דעם [אז כעס מיינט פארלוירן די קאפ]. דאס איז טולערירן די אליינס… מחלוקת וואס מען דארף גארנישט האבן קיין כעס. אבער דאס וואס מען דארף גארנישט האבן קיין כעס, זאגט מען: “כעס טאר נישט זיין פארלוירן”.
איך בין נישט מסכים! כעס טאר נישט זיין אויפגערעגט! וואס האט דאס מיט זיין פארלוירן? ס׳קען זיין מיט א גרויסן קאפ! “אהבת השם טאר נישט זיין פארלוירן” – אזוי זאגט טאקע דער מלבי״ם, אבער ס׳איז נישט ריכטיג!
און ער איז מורא׳דיג אנגעצינדן וועגן דעם נושא! אבער יענע זעלבע מינוט, דו רעדסט מיט אים וועגן אנדערע זאכן, איז ער גאנץ רואיג. מען קען דאס זען ביי מענטשן. ס׳וואלט נישט געווען… בשעת די מלחמה קומט זיין בעיבי און דארף א פעסיפייער [pacifier], איז ער נישט… “איך בין ברוגז! מען פירט א מלחמה מיט רחמנות!” ס׳איז נישט קיין סתירה! מען דארף זיין א מענטש, מען דארף זיין אין קאנטראל. אבער כעס איז טאקע כעס.
ווער איז מחויב אין זכירת עמלק?
דער מצות זכירה איז א מצוה אויף דער וואס פירט די מלחמה, אדער אויף דער נביא, ווער עס איז דער אחראי אויף דער “רוח המלחמה” – נישט דער גענעראל וואס ער איז אחראי אויף דער פראקטישער מלחמה – נאר א נביא אדער א כהן, ווער עס איז אחראי אויף דער רוח המלחמה. דעם איז ער אחראי, ער טוט פרשת זכור. דאס איז די מצוה.
דאס איז נישט ביי מלחמת רשות. ביי מלחמת רשות דארף מען נישט זיין אזוי ברוגז. מלחמת רשות איז א מיטל… מלחמת רשות פעלט נישט אויס [אלס אן ענין פאר זיך]. מלחמת רשות איז א מצוה, א מלחמה וואס מען וויל, פאר whatever reason [וואספארא סיבה], פאר א גוטע זאך אדער א שלעכטע זאך, וואס מען וויל. מלחמת עמלק איז א מלחמה וואס ס׳איז אלעמאל מיט א חובה, ס׳איז די סארט מלחמה וואס ס׳איז א punishment [שטראף].
אמת, אמת, מען מאכט שיור [exemption/limit] לידיים. אבער פארוואס מאכט מען? דאס שטייט אין פרשת שופטים אז מען מאכט שיור לידיים. און ווער עס וויל נישט נאכדעם וואס מען זאגט “מי האיש הירא ורך הלבב”, ווער עס וויל חוזר זיין, ער איז נישט משועבד לכבישת שוק. אבער וואס טוט מען? מען מאכט א סדר, מען נעמט קעיר פון דעם.
אבער מלחמת עמלק פעלט דאס אויס. ווייל דאס איז נישט קיין מלחמה וואס מען טוט בשעת מען איז ברוגז, אדער בשעת סתם מען וויל מאכן א מלחמה ווי מלחמת רשות. דאס טוט מען ווייל דאס איז דער צדק.
די נויטווענדיגקייט פון זכירה פאר צדק
מענטשן קענען נישט טון צדק נאר אויב מען רייצט זיי אן, מען מעורר זיי אז מען זאל געדענקען אז ס׳קומט זיך יענעם דעם עונש. פארוואס טאקע פארגעסן מענטשן? פארוואס טאקע איז מלחמה… פארוואס טאקע ווערט עס מוחל און פארגעסן? איך מיין אז ס׳זאל זיין א מורא. “מורא גדולה וזרוע נטויה”.
עס שטייט “אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִילֵהוּ לָחֶם” (משלי כה:כא), איך ווייס נישט, ס׳איז דא א פסוק אין חומש, “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ” – דאס דארף זיין דווקא אידן. אמת, דער מדרש זאגט מוחל לעוונותיהם של ישראל, דאס איז צווישן אידן “לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר בְּנֵי עַמֶּךָ”.
אמאל דארף מען מוחל זיין, אבער דא איז דא א מדרש מצד… עס שטייט “לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר בְּנֵי עַמֶּךָ… וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ”, ס׳מיינט עקזעקטלי דעיס, דעי נקמה וואס פעלט יא אויס, יא ווען מ׳דארף נישט [מוחל זיין], דאס שטייט אין די תורה “ווען איר נישט קענסט טוהן, האט עס נישט קיין נתיקה”. עס קומט דיך יא א נקמה, זאגט די תורה “זאלסט נישט נוקם זיין”. דער רמב״ם זאגט דארט אז פארוואס? ווייל די וועלט קען נישט אנגיין מיט צופיל נקמה. ער זאגט דארט גנדי׳ס [Gandhi’s] ווארט.
מען קען נישט אלעמאל מוחל זיין, אבער דאס איז “בני עמך”, ווייל ער איז סך הכל דיין פריינד, ער האט דיך נישט געבארגט זיין האמער, אקעי, מופט [move] ווייטער, זאל מען מוחל זיין. אבער עס איז דא אמאל וואס מען דארף נישט, מען דארף מוחל זיין, דאס דארף מען אליינס טוהן, פאר דעם איז דא א מצוה. די מצוה טייטש אז מען דארף עפעס א תורה, עפעס א אחריות, עפעס א דעת וואס זאגט אז דא דארף מען… איז וואס? ווען ס׳איז דא א פאליס, מען רעדט ווייטער ביז דארט ווייטער זענען דא די מלחמות.
זכירה אלס הקדמה למעשה
היינט, סאו דעיס איז די טייטש פון מחיית עמלק. איך וויל דא ארויסברענגען די עיקר פון די חידוש וואס איך האב געוואלט זאגן איז… דער עולם איז אינגאנצן צומישט. פארוואס זענען זיי אינגאנצן צומישט? זיי כאפן נישט אז זכירת עמלק איז א הקדמה פארן מחיית עמלק.
אלע חסידישע בעלי דרשנים מיינען, אפילו מענטשן וואס זאגן נאך דעם רמב״ם, מיינען אז עס איז דא א מצוה צו שטיין אין שול און זיין ברוגז אויף עמלק. ס׳איז א וועיסט אוו טיים [waste of time] צו שטיין אין שול און זיין ברוגז אויף עמלק. קיינער דארף נישט זיין ברוגז אויף עמלק, נישט היינט, נישט מארגן, נישט נעכטן, ווער עס איז עמלק. ס׳איז נישטא קיין שום ענין.
פארוואס? ווייל ברוגז, יעדער זאל וויסן, מ׳האט גערעדט דא א ביסל לעצטע וואך, יעדע מדה איז וועגן א מעשה. ס׳איז נישטא קיין מדות וואס ענדערן פון די פנימיות. מדות איז פנימיות איז אוודאי דער עיקר. א מענטש טוט נישט אן א פילינג [feeling], אן א מדה, אן ער זאל זיין אנגערעגט אדער אנדערע. ס׳איז זייער וויכטיג א דיין, איינער וואס זיין תפקיד איז דאס צו מאכן צדיק, דארף ער זיין ברוגז, אדער דארף ער זיך מאכן ברוגז אויף זאכן ווען עס פעלט אויס. א מענטש טוט נישט אן דעם.
אבער די ברוגזקייט איז כדי… [עס] מיינט אז איך האלט דאך טאקע מען דארף עפעס טון, דאס איז דער טייטש דערפון. אזוי ווי א אהבה איז דער טייטש: איך האלט דאך טאקע אז איך וויל די זאך, אז איך וויל דעם מענטש, און איך וויל אים גוטס טון, אז איך האלט דאך פון אים, און אזוי ווייטער.
אויב איינער האט ברוגז בלב, ער זאגט בלב, אן אז עס זאל מאכן קיין מעשה, האט עס נישט מיט גארנישט מיט גארנישט! דאס איז נישט פנימיות, דאס איז חיצוניות.
דואג ואחיתופל: די אמת׳ע דעפיניציע פון פנימיות און חיצוניות
דאס איז וואס איך האב געוואלט זאגן, עס שטייט יעדער איינער ווייסט, אז מען דארף זיין פנימיות נישט נאר חיצוניות. א סאך מענטשן וואס זיי רופן פנימיות איז חיצוניות, און וואס זיי רופן חיצוניות איז פנימיות.
וואס איך וואלט געוואלט זאגן, שטייט אין די גמרא (סנהדרין קו:) אז דואג ואחיתופל האבן געלערנט א סאך תורה, עס האט גענומען א “מן השפה ולחוץ” [במקור: תורתם מן השפה ולחוץ], ממש חיצוניות.
מיינט א איד אז דאס מיינט אזוי: ווען ער האט געלערנט, ער האט געלערנט קאלטערהייט, אזוי עפעס א יאקע, בלא בלא בלא בלא בלא בלא בלא. א “שפה פנימי” מיינט אז ווען ער האט געלערנט האט ער געגאנגען א פייער, א סופה פנימי, ער האט געפילט די פילינג וואס מען דארף פילן ווען מען דאווענט. אזוי מיינען רוב מענטשן.
איך וואלט געזאגט א פונקט פארקערטע טייטש. איך וואלט געזאגט פארוואס? וואס איז די פראבלעם פון דואג ואחיתופל? וואס איז דואג? דואג איז געווען א גרויסער צדיק, ער איז “נֶעְצָר לִפְנֵי ה׳” (שמואל א כא:ח), ער האט געזעצט אין בית המקדש א גאנצן טאג.
קענסט זיין זיכער אז ווען דואג איז געקומען איינער און ער האט געבעטן א פעיווער [favor] פון אים, ער זאל זאגן אינפארמעישן [information] פאר א שידוך, האט ער געזאגט: “מממ… לשון הרע”. ער האט זיכער געזאגט א סאך שיעורים פיל מיט לשון הרע, ער האט געהאט יעדן טאג צוויי דפים חפץ חיים, ער האט זיכער א סאך גערעדט וועגן דעם ווי א גרויסער עבירה עס איז צו רעדן לשון הרע און אזוי ווייטער.
דאס איז געווען דואג, א וודאי, ער האט דאך געלערנט, ער איז “נֶעְצָר לִפְנֵי ה׳”. אבער עס האט זיך געמאכט פאר וואטעווער [whatever] היז אינטערעסע איז אויסגעקומען אז מען דארף זאגן לשון הרע, האט דואג געמאכט א מהלך און ער האט געהארגעט א גאנצע שטאט [נוב עיר הכהנים]. ער האט נישט געטראכט צוויי מאל דערפון, ער האט אפילו נישט חרטה געהאט.
ער זיצט אין די בית המקדש גראד, אה דער מלך האט אים געפרעגט, דו האסט דארט דורכגעגאנגען, דו קענסט מעיד זיין אויף מיר, וואס איך דארף טון? דער שאול המלך, וואס איך דארף טון? וואס האט ער אים געזאגט? ער האט זיך נישט געכאפט, סארי טאקע, יא טאקע שרעקליך געווען, מען האט געהארגעט די הייליגקייט, יא.
און אויף דעם זאגט די גמרא: ער איז א “מן השפה ולחוץ”. ער מיינט נישט צו זאגן אז ער האט נישט געפילט דעם איסור לשון הרע ווען ער האט גערעדט וועגן לשון הרע. ער מיינט צו זאגן אז ער האט עס נישט געטון! ווען עס איז געקומען לידי מעשה האט ער עס נישט געטון. סאו וואס מ׳רופט א “מן השפה ולחוץ” איז ער גערעדט ביז צום סוף דורות, אזוי ווי דער סוף זמן קריאת שמע. ער האט גערעדט מיט א גרויסן קול וועגן לשון הרע, אבער געטון האט ער נישט.
“עכט” מיינט טון למעשה
און דאס הייסט מ׳איז א “מן השפה ולחוץ”. אין אנדערע ווערטער, ווען מ׳זאגט אז איינער איז נישט בפנימיות, ער איז נישט “עכט”. דו ביסט נישט עכט א מאמין אין דעם איסור לשון הרע. דו ביסט עכט א לשון הרע׳ניק, דו רעדסט נאר דערוועגן. דאס איז דער טייטש.
וואס מיינט דו ביסט עכט? אז דו טוסט! נישט אז דו פילסט אין דיין הארץ. עס קומט נישט אריין וואס דו פילסט אין דיין הארץ. אוודאי דאס מיינט פילן אין דיין הארץ, אבער איך זאג אויב דו האסט עס באמת געפילט אין דיין הארץ – וואס דו האסט געטון, דאס איז דער טייטש פילן אין דיין הארץ, און איך האלט טאקע אזוי.
אז איך רעד דערוועגן און איך קען זאגן שיינע שיעורים און איך קען זאגן הסברים און אזוי ווייטער, איך קען זיך אפילו קאכן – עס איז זייער איזי [easy] צו קענען קאכן – דאס מיינט נישט מ׳איז א “מן השפה ולפנים”. דאס איז מ׳איז א “מן השפה ולחוץ”. מ׳איז א “מן השפה ולחוץ” איז נאר אנדערש פון איינער וואס טוט למעשה. אין אנדערע ווערטער, ווי מער ער טוט בחיצוניות דאס הייסט אז ער גלייבט אמת׳דיג דערין. דאס איז א סימן. דאס איז וואס עס מיינט.
אין אנדערע ווערטער, דאס ווארט פנימיות מיינט נישט אינערווייניג, עס מיינט “עכט”. דער היפוך פון א “מן השפה ולחוץ” איז אז ער איז עכט. אנדערש איז פעיק [fake]. אין אנדערע ווערטער עס איז נאר פון די אוטסייד [outside], אזוי ווי מ׳זאגט א זילבערנע לייכטער וואס איז זילבער פון אינערווייניג אויך, ער איז נישט קיין גאלד פלעיטעד [plated], רייט? ער איז נאר פון דרויסן זילבער, נישט עכט זילבער. זיין פראבלעם איז אז די פנימיות פנימיות איז נישט בעסער פון די חיצוניות. עס איז נישט עכט, עס איז א שקר. ער איז נישט עכט זילבער, ער איז זילבער פון דרויסן אבער נישט פון אינערווייניג. וויאזוי זעט מען דעם חילוק? עס איז נישט ווי מ׳זעט, עס איז עכט. עכט איז דער טייטש ער איז אינגאנצן עכט, ער זאגט נישט נאר אז ער איז.
דאס וואס אונז רופן פנימיות מיינט אז ער טוט, נישט אז ער פילט אינערווייניג. נישט אז דאס פילן אינערווייניג איז א סימן אויף וואס ער טוט אינדרויסן. ער איז טאקע אזוי, ער איז עכט. וואס מיינט עכט? עכט מיינט איינער וואס טוט טאקע. דאס איז דער טייטש עכט. ער טוט טאקע.
משה רבינו, שלא לשמה, און סוף הכבוד לבוא
דרך אגב, ער קען אפילו פון דעם רעדן. דא זענען דא צוויי סארט מענטשן: א צדיק גמור, א צדיק שאינו גמור, אדער דער בינוני פון תניא אדער א משה רבינו פון רמב״ם. משה רבינו איז נאך אלץ עכט. משה רבינו איז נישט קיין “מן השפה ולחוץ”. ער טוט עכט גוטע זאכן. ער פארשטייט נאר נישט פארוואס ער טוט עס. ער וויל עס נישט אליינס, ער וויל עס פאר אנדערע, ס׳איז שלא לשמה. אבער “סוף הכבוד לבוא” – סוף הכבוד לבוא איז נישט דא ביי שלא לשמה. סוף הכבוד איז סאך ערגער פון שלא לשמה, אדער מען קען זאגן שלא לשמה אויב מען וויל, אבער דאך זאגט תוספות ס׳איז דא פארשידענע זאכן וואס מען רופט שלא לשמה, נישט אלעס איז דאס זעלבע.
“סוף הכבוד” מיינט אז דו ביסט נישט עכט. דו טוסט עס נישט. דו האלטסט אפילו נישט ביים טון, דו האלטסט ביים רעדן דערפון, דו האלטסט נישט ביים טון. דיין האלטן איז פעיק. ס׳איז נישט עכט. דאס איז דער טייטש פון א סוף הכבוד, דאס איז דער טייטש אז איינער איז עפעס נאר פעיק, נאר פאר דרויסן.
ער פארשטייט נאר נישט פארוואס ס׳איז גוט. ער וויל עס נישט אליינס. ער וויל עס פאר אנדערע, אזוי ווי א סוף הכבוד. אבער יעדער מען דארף זיין גערעגט און דאס מיינט עכט זיין? מען דארף זיין אזוי גערעגט אז מען טוט עס עכט. אויב ער איז זייער גערעגט אבער ער טוט נישט גארנישט, איז נישט אינטערעסאנט. דארף מען נישט זיין גערעגט, ס׳איז קיין שום מצוה.
יא. ס׳איז דא א… א ניין, דער מבחן… יא, ס׳איז דא א מידה פון לשון הרע, און ס׳איז דא א פעולה פון לשון הרע. אזוי ווי יעדע זאך, נישט רעדן לשון הרע איז ווייל ער רעדט נישט. ער רעדט וועגן נישט רעדן לשון הרע, און ער רעדט אליין לשון הרע. ער קאכט זיך דערין, ער זאגט א שארפע דרשה, ער שרייט, קולות וברקים, ער פילט זייער שטארק אז מען טאר נישט רעדן לשון הרע, ער מיינט זייער שטארק אז ער וויל נישט רעדן לשון הרע.
סיכום: רצון מעסט זיך אין מעשה
די נפקא מינה פון דעם איז, אז “וועלן” איז גארנישט. און סאך מענטשן זאגן נאך פונעם חידוש: “יעדער וויל זיין גוט, ער איז נאר למעשה נישט גוט”. דאס איז א טייטש פון א סוף הכבוד, עקזעקטלי יענץ. יעדער איינער פרעגט אים, זאגט ער ער וויל זיין גוט. יא, ער זאגט. אבער ער וויל נישט זיין גוט. פארוואס? ווייל ער איז נישט גוט. נישט נאר פארוואס? דאס מיינט אז ער וויל נישט זיין גוט. ווייל ער איז נישט גוט.
איך רעד נישט פון איינער וואס האט א גאנצע מלחמה וואס ס׳גייט, אדער ער האט עפעס מניעות חיצוניות. איך רעד דאך נארמאל. ער וויל נישט זיין גוט. ווען דער רמב״ם זאגט אין הלכות גירושין (פ״ב ה״כ), יא, אז א מענטש זאגט “רוצה אני” איז עס גוט ווייל ער וויל דאך זיין… מיינט ער נישט צו זאגן אז אמת׳דיג אין הארץ וויל ער. ער מיינט למעשה ווילסטו! נישט צוויי למעשה ביי דעם מעשה. הייסט עס צו פרעגן, באופן כללי וויל איך נישט. ניין, באופן כללי ווילסטו אויך! דו ווילסט זיך באופן כללי, דו ווילסט זיין א איד, דו ווילסט נישט אז דו ווילסט, דו ווייסט נישט אז דו ווילסט, ווייל דו ביסט.
איינער וואס ער קומט אין בית המדרש יעדן טאג, יא, ער קומט יעדן טאג, און ער קומט נישט מיט קיין גרויסע חיות, ער קומט סתם. יא? פרעגט מען אויף אים: דו קוקסט ווער עס קומט צום בית המדרש בפנימיות אדער בחיצוניות?
ער קומט בפנימיות! וויאזוי ווייס איך? ווייל ער טוט עס! אפילו ער קען זיך נישט קיין שיינע הסבר פארוואס ער טוט עס, אדער ער טאנצט נישט ארויף און אראפ, ער זאגט נישט קיין… ער קאכט זיך נישט.
דא א צווייטער וואס ער קאכט זיך זייער שטארק, אבער ער קומט נישט! ער איז מן הסתם פיל מיט חיצוניות.
פנימיות, שקר, און די מצווה פון מחיית עמלק בזמן הזה
(Penimiyus, Falsehood, and the Mitzvah of Obliterating Amalek in Our Times)
אינהאלט: דער שיעור ענדיגט זיך מיט א טיפן בליק אויף דעם חילוק צווישן אמת׳ע פנימיות און דמיונות. דער רעדנער איז מסביר אז פנימיות מעסט זיך אין מעשים, נישט אין געפילן (“קאכן זיך”). ער ברענגט אראפ דעם יסוד אז א מענטש טאר זיך נישט פאפען אז ער איז א “גוטער מענטש” ווען זיינע מעשים ווייזן אנדערש. צום סוף ווערט דאס פארבינדן מיט דער מצווה פון מחיית עמלק: דער רמב״ם פאדערט שנאה (פיינטשאפט) אלס הכנה למלחמה, אבער בזמן הזה איז די מצווה געווארן א סימבאלישע “זכירה” און א לימוד התורה, וויבאלד עמלק עקזיסטירט שוין נישט בפועל.
—
פנימיות קעגן חיצוניות: די “פורים תורה” פון אמת
(Penimiyus vs. Chitzoniyus: The “Purim Torah” of Truth)
איינער וואס קומט אין בית המדרש יעדן טאג — יא, ער קומט יעדן טאג, און ער קומט נישט מיט א גרויסע יחידות [fanfare/uniqueness], ער קומט סתם. יא, פרעגט מען אויף אים: דו קוקסט וואס קומט אין בית המדרש, איז דאס פנימיות אדער חיצוניות?
ער קומט בפנימיות! ווייל ער ווייסט, ווייל ער טוט עס. אפילו אז ער קען זיך נישט קיין שיינע הסבר פארוואס ער טוט עס, אדער ער טאנצט נישט ארויף און אראפ, ער זאגט נישט קיין… ער קאכט זיך נישט.
און א צווייטער, וואס ער קאכט זיך זייער שטארק, אבער ער קומט נישט! ער איז מן השפה ולחוץ! ער וויל זייער שטארק, ער וויל אזוי שטארק אלץ געגועים [yearnings] און רצונות [desires] און כיסופים [longings], אבער ער טוט עס נישט! ער איז מן השפה ולחוץ!
דער וואס ער קומט, ער האט נישט קיין מושג פארוואס ער קומט. פרעגסט אים, ווייסט ער נישט… ער קען נישט קיין שיינע תורות, ער קען נישט קיין הסברים — נישט חסידישע תורה, נישט קיין ליטווישע תורה, נישט קיין רמב״ם, ער קען נישט גארנישט זאגן. למעשה קומט ער… פשט איז: ער איז עכט. דאס איז וואס ער איז עכט. פארדעם קומט ער. ווייל ער וויל קומען.
פארשטייסט? דאס איז א “פורים תורה”, איך וויל מאכן אן היפוך [a reversal]. אלעס וואס דו האסט געמיינט ביז יעצט איז פנימיות — איז חיצוניות; און אלעס וואס דו האסט געמיינט איז חיצוניות — איז פנימיות.
וויאזוי וואלט עס אנגעקומען? דאס איז די גרויסע זאך, זייער א וויכטיגע זאך. נישט א סימן, נישט בתור סימן, ניין — בתור וואס מען מיינט. איך דארף מסביר זיין דאס עקסטער אפשר שוין צען-צוואנציג מינוט. דאס איז דער טייטש, ווען מען זאגט אז א מענטש זאל זיין עכט, וואס דאס איז דער טייטש פון זאגן אז עס דארף זיין פנימיות. דאס איז וואס מען מיינט.
די פסיכאלאגיע פון זיך פאפן: “איך בין נישט קיין גנב”
(The Psychology of Self-Deception: “I Am Not a Thief”)
מ׳קען קלערן אז זיין כוונה איז א פראבלעם, זיין טייטש… ניין. מיר קענען נישט. ניין. זיי האבן עס גערעדט, די איינציגע זאך וואס ער קען געשען איז אזוי ווי מיר האבן גערעדט לעצטע וואך: ער קען נישט כאפן אז דאס איז א גניבה.
אליינס האט ער געהאט קיין breakthrough [פריצת דרך]. ניין, נישט מסכים. ניין, נישט דאס הייסט א נסיון. א נסיון איז נאר א טייטש. איך האב געזאגט לעצטע וואך דעם טייטש פון א נסיון, איך קען עס אויסגעבן דעם שיעור, איך קען יא אויסגעבן. איך האב לעצטנס דא געזאגט דעם טייטש, דאס איז א פשט וואס איז דער טייטש פון א נסיון. א נסיון טייטש אז דו האסט נישט קיין מענטשליך… איך קען מענטשן, איך זאג דאס א בעסערע פשט דא.
ער האט נישט געכאפט אז דאס איז א גניבה. ס׳איז נישטא קיינער וואס… דער וואס ער זאגט, דער וואס ער זאגט, דער וואס וויל זאגן, דער וואס זאגט: “איך כאפ יא אז ס׳איז א גניבה, איך טו עס עניוועי [anyway] ווייל איך וויל עס…” — פשט איז: דו ביסט א גנב! No problem! זאג נישט: “איך בין נישט קיין גנב!” דו ביסט יא א גנב!
דאס איז דער טייטש פון א גנב! א גנב איז א מענטש וואס האט ליב צו גנב׳ענען! נישט ער גנב׳עט טאקע — ער האט ליב צו גנב׳ענען. נישט “ער איז א גנב” [במקרה], נאר ער האט ליב צו גנב׳ענען! דאס טייטש א גנב!
וואס מיינט אז דו קענסט זיך נישט איינהאלטן? ס׳איז א מציאות פון א מענטש, ס׳איז נישט נאר א זאך. דאס איז נישט בלויז א “זאך”. וואס מיינט אז דאס איז א שקר? ס׳איז א בלאף, אבער דו כאפסט נישט. איך קען דאס מסביר זיין אויף יענע וועג: ס׳איז א בלאף וואס מענטשן פארקויפן זיך אליינס, כדי צו זיין אין הספד ס׳זאל אויסזעהן שענער ווי זיי זענען עכט. דאס איז וואס איך זאג, נישט נאר איך, ראשונים און אחרונים זאגן דאס אויך. חוץ מענטשן וואס האבן נישט געכאפט דאס זיך אליין, לעבן זייער גאנצע לעבן אין דעם דמיון אז זיי זענען בעצם גוטע מענטשן וואס האבן “יצר הרע שטיקער” — אבער דו ביסט א שלעכטער מענטש! הייב אן צו ווערן א גוטער מענטש.
תירוצים פון יצר הרע קעגן קלינישע עדיקשן
(Yetzer Hara Excuses vs. Clinical Addiction)
אזוי האלט איך. איך האלט אז דאס אליין איז א טעות איינס, און דער גאנצע שטיקל תורה וואס מען רעדט יעצט ארום דעם יצר הרע, דאס איז פונקטליך וואס איך זאג.
ס׳איז דא איינער וואס וויל עסן פאפקארן. וואס מיינט ער וויל נישט עסן פאפקארן? ער האט גארנישט קעגן עסן פאפקארן. ער האט קעגן ווערן גראב אדער עסן סתם דזשאנק [junk], יא? אבער, אין דער מעשה, ער כאפט נישט אז דאס האט מען געמיינט. ער מיינט אז איין פאפקארן זאגט טאקע נישט… ניין, ער מיינט אז מען כאפט נישט. דאס גיט מען פאר דעם מוח. דער מוח וועט פילן comfortable [באקוועם] מיט דעם, מיר רעדן מיר זיך איין עפעס. ניין, מ׳גיט נישט. דאס איז נישט קיין תירוץ, דאס איז עכט פארקערט, דער תירוץ איז דאך סתם תירוצים. “איך וויל דיך טון, איך האב א יצר הרע” — ניין, וואס עס עכט גייט פאר איז א clinical addiction [קלינישע עדיקשן/צוגעבינדנקייט].
איך ווייס נישט, איך ווייס נישט. איך רעד פון נארמאלע מענטשן. איך רעד נישט פון קראנקע מענטשן בבחינת בריאות הנפש. Addiction ווייס איך נישט. אויב עס איז דא אזא זאך, דארף מען לערנען הלכות… whatever. עס איז דא different problems [פארשידענע פראבלעמען]. עס איז דא אלע מיני problems פון מענטשן. איך רעד יעצט פון נארמאלע מענטשן. ס׳איז נישט דא אזא זאך. דאס הייסט זיך אליין אויסנארן. דאס איז א בלאף.
איך האלט אז מענטשן זאגן זיך א גאנצע שקר אז זיי זענען גוטע מענטשן. זיי זענען נישט קיין גוטע מענטשן. זיי האבן זיך איינגערעדט. פארוואס יעדער האט זיך איינגערעדט אז ער איז א גוטער מענטש? קענסטו זאגן based on what [אויף וואס איז דאס געבויט]? נישט based on וואס דו טוסט — based on וואס דו דמיינסט! וואס גייט מיך אן דיין דמיון? דאס הייסט מיר א “סופר אגא” [Super-Ego], דו קענסט רעדן שיין — who cares? וואס מיינט דאס, פארוואס איז דאס גוט בכלל? ווער האט ענק פארציילט אז דאס איז גוט?
שולד-געפילן (Guilt) און חרטה
(Guilt Feelings and Regret)
ער פילט guilty [שולדיג] נאכדעם. פילן guilty איז די ערגסטע זאך אין דער וועלט, עס מאכט מענטשן ערגער. אקעי, “איך האב נאך דעם guilty אזוי שנעל ווי מעגליך פילן” — וואס ווייזט עס? ער באשטייט ער האט חרטה. דו ווייסט גארנישט. פארוואס פילט ער guilty? ער פילט נישט guilty, עס איז נאך חרטה.
וואס מיינט פילן guilty? די זעלבע זאך: וואלטסטו דיך געפילט guilty וואלטסטו צוריקגעגעבן די געלט. יא? וואס פילט ער נישט guilty? איך קען דעם מענטש, ער זאגט מיר: “איך האב דיך באגנב׳עט מיט א מיליאן דאלאר. איך פיל זיך אזוי שלעכט, דו ביסט א צדיק, דו ביסט א גנב…”
וואלסטו דיך געפילט — צוריקצוגעבן די געלט! וואלסט אפילו צוריקגעגעבן צוויי מאל ווייל דו פילסט זיך אזוי שלעכט. ניין, דו פילסט דיך נישט שלעכט, דו זאגסט נאר אז דו פילסט זיך. דאס ווארט “פילן” איז אזא פאני [funny/מאדנע] ווארט אלעס. דו פילסט דיך נישט שלעכט, דו זאגסט אז דו פילסט זיך. ער קען זאגן, ער זאגט עס פאר זיך אליין, ער זאגט עס נאר אויפן קול, ער זאגט עס פאר זיך אליין, ער זאגט עס נאר.
ער האט זיך דערמאנט צוריק אז ער דארף אזוי טון. ער דארף עס טון, דורך דעם internalize’ן [אינערליכע מאכן]. עקזעקטלי [פונקטליך], דורך עס טון, דורך דעם internalize’ן. דורך “שלא לשם בא לשם”. איך הייל נישט דארט. ס׳איז א זאך. פארגעס דערפון.
דער רמב״ם און מלחמת עמלק: שנאה אלס הכנה
(The Rambam and the War Against Amalek: Hatred as Preparation)
אוקעי, דאס איז אן אנדערע שיעור, איך קען נישט אלעס אויף איין מאל. איך זאג נאר די עיקר דא איז: איך פארשטיי זייער גוט די רמב״ם וואס ער האט געמאכט לגבי מלחמת עמלק.
איינער וואס איז זייער… איך זאג דיר אז דער מענטש וואס ער איז געגאנגען צו יענע שמועס, יעדער יאר איז זיין ברוגז אויף עמלק, עס זאל קומען למעשה — ער האט עס בכלל נישט, ער האט נישט גארנישט צו טון. ס׳קען זיין אז ער טוט, ס׳קען זיין אז ער טוט נישט, ס׳האט גארנישט צו טון מיט דעם. איך קען דאך דעם מענטש, רבונו של עולם, איך רעד נישט פון אים. ער זאגט יעדן טאג דרשות וועגן וויאזוי מען דארף אהבת ישראל, יעדן טאג דרשות נישט צו רעדן לשון הרע. ווען עס קומט למעשה — איך זאג נישט אז ער רעדט יא אדער ער רעדט נישט — אבער קיין שייכות האט עס צו די דרשות גארנישט.
ווייל ס׳מיינט א certain [געוויסע] מענטש. איך קען נאך א סך מענטשן, נאר איין מענטש איז א ברוגז אויף עמלק. א סך מענטשן, א סך מענטשן actually. איך רעד פון די גוטע מענטשן וואס אונז רופן גוט, nice people, most of them are just this — מן השפה ולחוץ. די מענטשן וואס זענען עכטע גוטע מענטשן, געווענליך זאגן זיי נישט אזעלכע שיינע דרשות דערוועגן. זיי פלעין [פשוט] טוען עס.
ניין, נישט דוקא. איך האב נישט געזאגט אז שטילע מענטשן זענען בעסער. שטילע מענטשן זענען גארנישט בעסער ווי loud [הויכע/רועשיגע] מענטשן, ס׳האט גארנישט צו טון מיט דעם.
וואס איז געווען די connection [פארבינדונג] מיט דעם רמב״ם?
די connection איז נאר אז דאס איז א דראמא. דער רמב״ם האט זייער גוט פארשטאנען אז כדי אויסצומעקן עמלק, מוז זיין א מצוה פון פיינט האבן עמלק. אבער די מצוה איז פיינט האבן. וואס מיינט פיינט האבן? פיינט האבן מיינט נישט זיצן און פיינט האבן ביי מיר אין דער היים. אין לעיקוואד, וואס מיינט “פיינטום” [hatred/enmity]? “פיינטום” מיינט אז בעפאר מ׳גייט אין א מלחמה, דערמאנט מען זיך אז מ׳דארף מאכן א מלחמה. ס׳קומט זיך אים א מלחמה, דאס הייסט “פיינטום”.
ס׳הייסט, ס׳הייסט, ס׳הייסט: דיך קומט זיך מחיית עמלק. נישט דיך — עמלק, יא? פאר אים קומט זיך דעיס דער טייטש: מחיית עמלק. און ווען מ׳גייט טון מחיית עמלק, עס איז נישט קיין שום ספק אז מ׳דארף זאגן קיינער איז נישט מצווה צו ליינען די מצווה מחיית עמלק, וואס ער מאכט פורים פאר די רבונו של עולם. ס׳איז נישטא קיין שום אזא מצווה.
זכירת עמלק בזמן הזה: א מנהג און א לימוד
(Remembering Amalek Today: A Custom and a Study)
ס׳איז א שיינע מנהג אז פאר פורים ליינט מען א פרשה אין די תורה וואס האט צו טון מיט פורים. אויב איינער וויל קען ער זאגן אז דאס איז א מצווה, נישט אזוי, איך ווייס נישט, חוץ פון דעם איז נישטא אזא מצווה.
די גאנצע זאך פון די גאנצע זאך אין גלות האט מען געמאכט מיט מחיית עמלק א שטיקל זאך. ניין, די גלות האט געמאכט א דראש, אז ווען אונז מ׳פייערן פורים און אונז פארברענען המן און דעם שווארצן פערד, דעמאלטס איז דאס א סימבאלישע מחיית עמלק. און כדי דעיס, גרייט מען זיך צו שבת פארדעם, מ׳רעדט דערוועגן, און וואס קען מען טון? דאס איז דער “זכור ונעשה”. דאס איז דער גלות פשט, אדער דער פורים פשט. עקזעקטלי. דער גרייט זיך אן און זיך שטארק קלאפן ביי המן.
איך האב א פשוט׳ע פשט. דו מוזט געדענקען אז יעדער יאר כדי דאס זאל קומען למעשה… אויב עס וועט זיך פארגרייכן דאכט זיך. איך הער, איך ווייס, אז ס׳איז דא לערנען מענטשן, אבער עס איז נאך אלס א דוחק גדול. ווייל ווער איז דער עמלק? נאכאמאל, דער עמלק פון דער תורה עקזיסטירט שוין נישט… ס׳איז א דעה, עס איז פאר דוד המלך מיין איך. שטייט כמעט בפירוש אין פסוק, אז דוד המלך האט געהרגעט די לעצטע עמלקים. אבער וואס איז יעצט? די מצווה פון די זכירה איז אייך פארזאגט געווארן ווען ס׳איז שוין נישט געווען קיין עמלק, הא?
איך ווייס נישט, איך ווייס נישט ווען ס׳איז געווארן די תקנות, ס׳איז א תקנה דרבנן לויט וואס איך זאג, איז מיט די רבנן. עס איז נתקן געווארן. ניין? אגען [again], ווייטער גייסטו חומש. העלפט מיך נישט דער פסוק. דו זעסט דאס די אידן… ווייסט דו זעסט די אידן וואס האבן געליינט יעדן יאר פרשת זכור? זענען זיי זיך מער געקומען אין היטלער טאקע? עס העלפט נישט! עפעס שוין מיין?
איך זאג דיך אז אונזער פורים וואס מען גייט קלאפן המן, אדער מען גייט טון וואס מען טוט פורים, זאל מען זיך צוגרייטן דערפאר שבת זכור.
וויאזוי גרייט מען זיך צו? מען לערנט די תורה. עס איז געווארן א זאך, מען לערנט די תורה וואס זאל מען טון דערמיט. פארדעם די אידן וואס שיקן זיך שבת זכור, זיי ווילן טאקע, זייער טבע וויל טאקע. ס׳איז דא וואס זיי ווילן. ווילסטו זען אז עס וועלן? דאס איז די ראיה אז עס זיי ווילן, ווייל עס וועלן עס ווען שוין ווילן זאגן.
אקעי, לאמיר זאגן איין שבת זכור. דאס איז די פינפטע מאל למעשה דא אין ברוקלין אין קראון הייטס, דאס איז דער נחמן און דחיסי מלך [?]. אין דרויסן וואס מען הערט שרייען. איך האב אמאל געטראכט, האבן דאס איז געווען דאס די חלוצים [?], ארץ ישראל׳דיגן מיליטער. דאס איז דער ראשון איבער מען האט קידוש, דערשיפט זיך און וויאנג דער פאלק ווערט גערופן, ווי גייט מען פארשטיין אז איינער איז א אייניקל? א לכאורה דארף דאך א שיעור אז זיין פון משפחת בית דוד, און דארף עס נישט דאך איז דיינער אייניקל? אדער איינער וואס איז נישט מסתבר אז ער רופט זיך אלס א ממש דאך פון משפחת בית דוד. עס איז טאקע א פראבלעם. נישט נוגע.
אקעי איך דארף מאכן דעם ווידעא. דאס דאך פעלט נישט פארקערט, דאס דאך איז נישט גענוג.
HE עברית לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
מסגרת הרמב״ם למצוות עמלק: מלחמה, זיכרון ופעולה מוסרית
הקודיפיקציה המהפכנית של הרמב״ם ושיטתו
לפני הרמב״ם, כשנשאלה השאלה “מהו ספר החוקים היהודי?”, לא היתה תשובה מאורגנת אחת — רק הים הגדול של תלמוד בבלי, ירושלמי, ספרא וספרי. הרמב״ם ראה את הפער הזה (“ראיתי עמי בלא ספר חוקה”) ונטל על עצמו לכתוב את המשנה תורה, ספר ההלכה המקיף הראשון והאחרון. כללי היסוד שלו (שורשים) בספר המצוות קובעים קריטריונים מרכזיים: מצוה צריכה להיות נוהג לדורות, ולא רק ציווי נבואי חד-פעמי, וצריכה לייצג דין כללי נפרד גם אם לעיתים רחוקות מתקיימת בפועל. הרמב״ם התייחס לטקסט של החומש ברצינות, ולעיתים גזר מצוות כמעט כולן מפסוקים ומדרשי הלכה ולא מסוגיות הגמרא — כמו במצוות לא תחמוד / לא תתאוה, שכמעט אין גמרא שדנה בפרטיהן.
מצוות עמלק: מקורות ואתגרים טקסטואליים
למצוות הקשורות לעמלק — זכירת מעשה עמלק, לא תשכח ומחיית עמלק — כמעט אין דיון בגמרא בשום מקום בש״ס לגבי פרטי ההלכה שלהן. הרמב״ם נסמך בעיקר על ברייתא הקובעת “שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ” (למנות מלך, לבנות בית המקדש, להכרית זרעו של עמלק), ועל הספרי בדברים שדורש “זכור בפה, לא תשכח בלב.” קושי מרכזי שהרמב״ם מעלה הוא שאומות אלו כבר אינן קיימות — “בא סנחריב ובלבל את האומות.” במורה נבוכים (ב:לב) הרמב״ם מסביר ש״מחיית זכר עמלק” מתייחסת למחיקת השם והזהות של האומה כקולקטיב, ולא לצאצאים ביולוגיים (זרע).
פרשת זכור: ניתוק מפתיע
הרמב״ם מעולם אינו מקשר את מצוות זכירת עמלק לקריאת התורה של שבת זכור. הוא מונה את פרשת זכור בהלכות קריאת התורה לצד כל שאר הקריאות ללא הבחנה מיוחדת. הגמרא במגילה דורשת מ״נזכרים ונעשים” שצריך קודם לדבר על עמלק לפני קיום מצוות פורים, אך אין בכך כדי לקבוע חיוב מדאורייתא דווקא דרך קריאת התורה. התפיסה הרווחת שפרשת זכור היא חיוב דאורייתא דרך קריאת התורה מקורה בתוספות, שביקשו לזהות קריאת תורה מדאורייתא כדי לפתור את השאלה האם קריאת התורה יוצאים בה “בכל לשון.” הקשר הזה הוא חידוש פלא — פלפול חדשני ולא קריאה פשוטה.
בניית הלכות מלכים ומיקום עמלק
הרמב״ם מיקם את הלכות מחיית עמלק בתוך הלכות מלכים ומלחמות, משום שכל ספר חוקים ראוי לאומה חייב לכלול דיני מלחמה ומלכות. זה היה מהפכני — כמעט אין מסכת בש״ס המוקדשת לנושאים אלו. הרמב״ם למעשה יצר “מסכת” חדשה מאפס, וליקט מצוות מפוזרות הנוגעות לאופן שבו מלך ישראל מתנהג ואיך מנהלים מלחמות. הוא היה הראשון והאחרון מפוסקי ישראל שקודיפיקד הלכות מלכים — השולחן ערוך וערוך השולחן מעולם לא גיבשו דיני מלחמה.
בתחומים כמו קרבנות, לרמב״ם היו יותר מדי מצוות והוא נזקק לאחד. אבל בהלכות מלכים הוא עמד בפני הבעיה ההפוכה — מחסור במצוות. לכן הוא חיפש באופן פעיל מצוות לכלול: האיסור לפחד מהאויב (“לא תערוץ מפניהם”), יישוב ארץ ישראל, האיסור לחזור למצרים, ומצוות עמלק.
הקשר בין פרשת זכור לפורים הוא על פי דרש, לא על פי פשט. העובדה שהמן נקרא “אגגי” היא עצמה זיהוי מדרשי. היהודים בשושן שנלחמו בכוחות המן הובנו כמקיימי מצוות מחיית עמלק דרך העיקרון שמי שעושה “מעשה עמלק” נחשב עמלק — בדומה לפירוש התרגום על “פוקד עוון אבות על בנים” כ״באותו מעשה אבותיהם.”
קטגוריות מלחמה וטיבה של מלחמת עונש
בהסתמך בעיקר על מורה נבוכים (חלק ג, פרק מה), עולות מספר קטגוריות מלחמה: (1) מלחמת הגנה; (2) מלחמת כיבוש; (3) מלחמת רשות — מלחמה אופציונלית להרחבה; ובאופן מכריע (4) מלחמת עונש — מלחמה עונשית המתפקדת כעונש אלוקי על פשעי מלחמה. הקטגוריה האחרונה היא המפתח להבנת מחיית עמלק.
עמלק היה “פושע המלחמה” הראשון — הם תקפו עם שלו במדבר באופן שהפר נורמות בסיסיות של לחימה (לא כדרך ג׳נטלמן). העונש על פשעי מלחמה חוזרים וקיצוניים הוא חורבן מוחלט — כולל משפחה ורכוש — על פי “ישמעו ויראו” (שאחרים ישמעו וייראו). זה מקביל לעיר הנידחת, שגם היא דורשת צבא ומתפקדת כעונש דמוי מלחמה. שבע האומות (שבעת עמי כנען) טופלו אחרת — עקירתם נגעה לכיבוש ולהסרת עבודה זרה, לא לעונש על חטא, שהרי אי אפשר להעניש תינוק שנשבה.
זכירת עמלק: הטיעון המוסרי למלחמה
על פי הרמב״ם בספר המצוות, הזכירה מתמקדת בפשע המלחמה עצמו, לא בעונש. כל מלחמה דורשת מרכיב מוסרי ותעמולה — החיילים חייבים להבין למה הם נלחמים. שום אומה מעולם לא יצאה למלחמה בלי לשכנע קודם את עמה בצדקת המטרה. דוגמאות מודרניות כוללות את ג׳ורג׳ בוש שתיאר את רשעותו של סדאם חוסיין לפני מלחמת עיראק, ואת צבא ארה״ב שמימן רשמית סרטים במלחמת העולם השנייה כדי לקדם את מאמץ המלחמה.
זכירת עמלק היא “הטיעון המוסרי” שהתורה מחייבת למלחמת העונש — החובה המתמשכת לנסח ולזכור מה עמלק עשה, כדי שהאומה תבין את הצדק שמאחורי מחיית עמלק. לכן היא מהווה מצוה נפרדת מהמחייה עצמה — היא משרתת את התפקיד החיוני של שכנוע מוסרי שכל מלחמה לגיטימית דורשת.
ההכרח בזיכרון תמידי
שום מנהיג אינו יכול לכפות מלחמה על אומה בכפייה בלבד — חייב להיות שכנוע. אפילו פוטין, כשפלש לאוקראינה, נאלץ לשאת הרצאה פומבית המצדיקה את המלחמה. הנטייה הטבעית של האדם היא לשכוח — אפילו עוולות אישיות, וקל וחומר עוולות שנעשו לדורות קודמים. כשעוולה נעשתה לציבור, הבעיה מחריפה כי “אין ציבור מתים” — ציבור אינו מת כיחיד, כך שהתרעומת נמשכת לאורך דורות גם כשהזיכרון דוהה.
השואה ממחישה זאת בעוצמה. מיד אחרי המלחמה, כמעט כל יהודי הבין שהצדק דורש נקמה חמורה בגרמנים — קבוצות אף תכננו לבצע זאת. ובכל זאת, תוך שנים, רוב היהודים קיבלו פיצויים גרמניים כמחילה, תוך שימוש בהצדקות רעועות כמו “לא יומתו אבות על בנים.” תוכנית מורגנטאו — התוכנית המקורית של בעלות הברית להפוך את גרמניה לצמיתות לחברה חקלאית — היתה בשלבי יישום לפני שתוכנית מרשל החליפה אותה. השכחה הזו קרתה במהירות מזעזעת, מה שמוכיח שבלי מצוות זכירה, אפילו הדרישות המובנות ביותר של צדק (מידה כנגד מידה) ייזנחו.
ההישג המהותי של עמלק — היסטורית ובמקבילות מודרניות — הוא ההדגמה שהשמדת יהודים “קען זיין” (אפשרית). מטרת מלחמת העונש ומצוות הזכירה היא לשקם את המציאות שתקיפת יהודים “קען נישט זיין” — להפוך את המחיר למוחלט ובלתי נשכח עד שהדבר יהפוך לבלתי נתפס. זה דורש תגובות מעבר למידתיות — “שבעתיים יוקם קין, ולמך שבעים ושבעה.” התורה מחייבת זכירה תמידית כי בלעדיה, הנטייה האנושית לשכוח מבטיחה שאפקט ההרתעה יישחק.
ההכרח המוסרי של עונש ותפקיד הכעס
פירוש רש״י על “לא תחוס עינך על הרוצח” מקדים את “חכמת גנדי” — שהריגת רוצח רק מכפילה את המוות. רש״י ממסגר מחדש את הסוגיה: השאלה היא האם רציחה מותרת או אסורה בעולם. כשרוצח אינו נענש, רצח הופך למעשה למותר. הדרך היחידה לשקם את האיסור היא דרך הוצאה להורג (או מאסר עולם). אנשים שוכחים, וברגע שאימת הפשע דוהה, הפשע הופך לנסבל.
לגבי כישלונו של שאול המלך עם עמלק: מלחמתו לא היתה נקמה על מה שעמלק עשה ביציאת מצרים מאות שנים קודם. עמלק נלחם נגד ישראל שבע עשרה פעמים לאורך התנ״ך. המסר של שמואל הנביא היה שלעמלק היה דפוס תוקפנות רציף ובלתי פוסק — “זו התרבות שלהם” — ולשאול חסרה האומץ להענישם על מעשים אחרונים. ה״חמלה” שלו על אגג שיקפה סלידה אריסטוקרטית של מלכים מלהוציא להורג מלכים.
חידוש מרכזי עולה בנוגע לכעס. בהסתמך על הרמב״ם בהלכות מלכים והלכות דעות, לכל מידה יש את התחום הראוי לה: תאוה שייכת לאכילה, נדיבות לממון — וכעס שייך לעשיית צדק. כשהתורה מתארת את הקב״ה כ״אל קנא ונוקם,” זה משקף את התנועה הפנימית המניעה אדם לעמוד על הצדק. מעבר למצוה של המעשה של מחיית עמלק, יש מצוה על המידה — צריך לטפח כעס צודק לפני היציאה למלחמה. זהו התפקיד הספציפי של הכהן משוח מלחמה: לעורר את העם, להזכיר להם את רשעות עמלק, ולייצר מספיק כעס לצורך הענישה. בלי עוררות רגשית זו, הטבע האנושי נוטה לפעולה בלתי מספקת.
כעס זה אינו אומר להיות “פארלוירן” (לאבד שליטה) — אדם יכול להיות כועס עמוקות תוך שמירה על שליטה רציונלית מלאה. הצעות שלום תמיד באות ראשונות — הכעס מתעורר רק אחרי שמשא ומתן לשלום נכשל.
פנימיות מול חיצוניות: המשמעות האמיתית של אותנטיות
הכעס הנדרש למלחמת עמלק אינו עניין של להיות “פארלוירן” (חסר שליטה). אדם יכול להיות כועס באמת ובתמים ולהישאר מרוסן. מצוות הזכירה מכוונת למי שאחראי על רוח המלחמה — הנביא או הכהן המשמר את המורל הרוחני — ולא לגנרל המנהל את האסטרטגיה המעשית.
החידוש המרכזי: העולם מבולבל לחלוטין לגבי פרשת זכור. כל בעלי הדרשנות החסידיים חושבים שיש מצוה לעמוד בבית הכנסת ולכעוס על עמלק. זה בזבוז זמן. אף אחד לא צריך לכעוס על עמלק היום. לזכירה יש משמעות רק כהכנה לפעולה (מחיית עמלק). בלי סיכוי לפעולה, הכעס חסר משמעות.
בהסתמך על הגמרא על דואג ואחיתופל שהיו “נספה לחוץ” (נבלעו רק בחיצוניות): אין הכוונה שלמדו תורה בקרירות בלי רגש. אלא שלא פעלו על פי מה שלמדו. דואג ישב בבית המקדש, בוודאי מסר שיעורים על לשון הרע, ובכל זאת כשהגיע לפעולה — למסור על נוב עיר הכהנים — לא היסס. להיות “נספה לחוץ” פירושו שידע ורגשות אינם מתורגמים למעשה. ההפך — פנימיות — אינו אומר להרגיש עמוק בפנים; אלא להיות אכטי (אמיתי), מוכח על ידי מעשה. מי שבא לבית המדרש כל יום בלי התלהבות גדולה פועל בפנימיות כי הוא באמת עושה את זה. מי ש״קאכט זיך” בלהט אבל לא בא — זו חיצוניות.
זה מתקשר לרמב״ם בהלכות גירושין — כשאדם אומר “רוצה אני,” זה משקף רצון אמיתי המתבטא במעשה. כל מידה קיימת לשם מעשה. כעס בלי פעולה הוא חסר תכלית; אהבה בלי מעשים היא ריקה. ההבחנה היא בין שלא לשמה (עשיית הדבר הנכון מסיבות לא נכונות, שעדיין היא פעולה אמיתית) לבין סוף הכבוד לבוא (זיוף מוחלט — לדבר על טוב בלי לעשות אותו). זכירת עמלק כעוררות רגשית גרידא בבית הכנסת, מנותקת ממחיית עמלק בפועל, היא ההגדרה עצמה של חיצוניות.
מציאות הגלות של זכירת עמלק
אנשים משכנעים את עצמם שהם “אנשים טובים עם בעיית יצר הרע,” אבל זה בלוף. גנב אינו סתם מישהו שגונב — הוא אוהב לגנוב; זו המציאות שלו. להרגיש אשמה אחר כך לא מוכיח כלום — אם האשמה היתה אמיתית, היה מחזיר את הכסף. הפנמה אמיתית באה רק דרך מעשה — דרך “שלא לשמה בא לשמה.”
הרמב״ם הבין שמחיית עמלק דורשת שנאת עמלק, אבל שנאה זו משמעותה מעשית — לזכור לפני היציאה למלחמה שצריך לצאת למלחמה, לא לשבת בבית ולטפח איבה מופשטת. מכיוון שעמלק כאומה כבר אינו קיים (דוד המלך הרג את העמלקים האחרונים), מצוות הזכירה הפכה לתקנה דרבנן הקשורה לקיום פורים. פרשת זכור לפני פורים, הכאה בשם המן — אלו מחיית עמלק סמלית, התאמה של גלות. יהודים שקראו פרשת זכור כל שנה לא היו מוכנים יותר להיטלר. המצוה בגלות הפכה לעניין של לימוד תורת עמלק והכנה לפורים ולא למלחמה ממשית — דוחק גדול אבל המציאות הכנה של יישום המצוה בזמן הזה.
תמלול מלא 📝
הגישה של הרמב״ם למניין המצוות וההקדמה למחיית עמלק
המרצה:
טוב, אז בואו נתחיל. אני לא הולך לדבר על עמלק… או אולי כן? או לפחות ברמז. כן, בדיוק. זה משהו מדהים, זה מאוד מעניין. אה, אני כן יכול לדבר על עמלק. אתה יודע מה? אני כן יכול. אני כן יכול.
הציבור יודע את הפשט הפשוט, נכון? נכון, אפשר הרי להגיע לזה מכיוון אחר. אני רוצה היום לתת פשט פשוט. זה דבר מאוד חשוב. זו אבן יסוד לכל התורה כולה. הגעתי להשתלשלות גדולה, תפסתי שהכל מחובר. כל השיעורים שלי בשנים האחרונות, לכולם יש שורש אחד. אני יודע, אני לא זוכר את כל השיעורים בעל פה, אני לא הולך להבין את הכל. אנסה ללכת לאט.
אבל קודם בואו נתחיל עם עמלק. סדר, מחיית עמלק. הציבור יודע, נכון? כל אחד יודע שזה דבר מעניין.
הצורך ב״ספר החוקים”
היה יהודי, הרמב״ם, ר׳ משה בן מיימון. הוא החליט שהוא הולך לעשות דבר שאף אחד לפניו לא עשה. זה לא יהיה שיעור על אותה נקודה, אני רק עובר על זה. אבל הכוונה היא: הוא יכתוב מהו החוק של הדת היהודית בכלל.
הוא ראה שלכל דת יש ספר חוקים. זה אומר שרשימת החוקים היא כך וכך, וזה אומר שהחוקים הם כך וכך. אבל אף אחד [אצל היהודים] לא יודע את התשובה. באים ליהודי ואומרים לו: “אתה יכול להראות לי בספר החוקים שלך?” הוא אומר: “יש גמרא, ש״ס בבלי, ירושלמי, ספרא, ספרי, שלושים, שישה סדרים, שניים…” בקיצור, אי אפשר לחיות ככה.
כך הוא כותב במכתב: “ראיתי עמי בלא ספר חוקה” – ראיתי שזה לא קיים. השם הקדוש, “משנה תורה”, “ספר המצוות”. כן, כבר דיברתי על ספר המצוות שם פעם. משנה תורה זה בעצם זה. הוא החליט, הוא “במקום שאין איש”, יעשה את זה. הוא הולך לכתוב את הראשון ואת האחרון. אף אחד אחריו לא עשה את זה ואף אחד לפניו לא עשה את זה. כתב מהו החוק היהודי? מה רוצים מחיינו?
המקור לתרי״ג מצוות: דרשת ר׳ ישמעאל
עכשיו, כדי לעשות את זה, צריך הרי למצוא את המקור. הוא הרי לא יכול סתם לבוא ולומר… הרמב״ם היה חכם גדול מאוד, הוא היה יכול לבד לקבוע מה לדעתו החוק צריך להיות. אבל אי אפשר הרי, כבר נתנו את התורה בפעם הראשונה. הוא לא יכול היה לעשות תורה משלו. לכן, הוא היה צריך להתחיל ממקום כלשהו, מאיזשהו מקום שבו אפשר למצוא תשובה לשאלה.
בואו נבין, דבר מאוד חשוב. בגמרא כתובים הרי אלף דברים, כמו שאומרים לו. באים ליהודי, אומרים לו: “מהי התורה היהודית?” – “אה, אני לא יודע, תלמוד בבלי.” זו לא תשובה לשאלה. מהו החוק? תלמוד בבלי יש בו סיפורים, הדרכות, קבלות, כל מיני דברים.
היה צריך למצוא איזשהו דרך, עיקר, שבו אפשר לומר שכאן כתוב, זה המקובל, זו המסורה, זה מקובל אצל כל חכמי ישראל, שזהו החוק היהודי.
ומצאו ברוך השם דרשה של יהודי, ר׳ ישמעאל, במסכת מכות. לא אמרו את הדרשה במסכת מכות, אבל שם היא כתובה בגמרא. נראה שר׳ ישמעאל ענה על הקושיה. ר׳ ישמעאל היה דרשן גדול, היה לו עסק עם שונים שאינם יהודים, רואים הרבה פעמים שהוא התווכח עם גויים, נוצרים, אולי מינים. אז יכול באמת להיות שזה הפשט, שהוא דרש: מהי התורה היהודית?
הוא אמר דרשה ארוכה, זה הלך יותר. הוא אמר שמשה רבינו נתן שש מאות ושלש עשרה מצוות. בא דוד ועשה מהן אחת עשרה מצוות, וכן הלאה, עד שחבקוק אמר רק מצווה אחת, ומהי? להיות אדם. אמונה, להיות אדם.
“אמונה” פירושה… אמונה פירושה… אמונה לא פירושה “להאמין”. אמונה פירושה “יושר”. “וצדיק באמונתו יחיה”, כמו “משא ומתן באמונה”. עכשיו אמרתי, עכשיו אני לא בא לומר, אני צריך להתחיל מאיזשהו דרך. בבקשה, אני לא צריך להרחיב? אני רוצה להגיע לשם, שאגיד לך איך להתנהג? אני אומר לך רק פשט פשוט. “משא ומתן באמונה”, בסדר. “וצדיק באמונתו יחיה” פירושו, אדם יהיה אדם. נו.
אבל… אבל… אני צודק, בבקשה… לפעמים אהיה… אני יכול להתווכח איתך על זה, אבל זה לא הנושא עכשיו. זה לא השיעור עכשיו! זה שיעור אחר! זה רק סטייה! לא נוכל לרדת לסטייה הזו.
אז, מצאו את המימרא הזו. אתם רואים כמו שאני אומר, יכול להיות שעל המימרא הזו הוא באמת… כשזה התכוון במובן מסוים, לענות על השאלה: מהי התורה היהודית? תמיד הגויים רוצים איזשהו מבנה, נכון? תן לי הכל על רגל אחת, איזושהי בהירות.
הוא אמר שזו התורה היהודית: יש תרי״ג מצוות. יש אפילו דרוש: יש רמ״ח מצוות שעושים כן, או שכתובות בלשון עשה; שס״ה מצוות שלא עושים – או שזה מנוסח אחרת, הנקרא מצוות לא תעשה – טוב, מושלם. וזה כנגד האיברים של אדם שהוא עושה, שס״ה כנגד ימות החמה שלא עושים, כל יום לא עושים. אז זהו החוק היהודי.
אה, הרמב״ם היה מאוד שמח, ושמח שמחה גדולה, שמצא מקור לענות על השאלה: מהו החוק היהודי?
מהפיוט לפסק: החידוש של הרמב״ם
מובן מאליו שהוא לא היה הראשון שעשה את זה, אבל כמעט הראשון שעשה כדי לענות על הקושיה הזו. יש לציין, לפני כן עשו את זה בעיקר כדי לומר פיוטים בשבועות. הרמב״ם, הרמב״ם… לפני כן, הסיבה העיקרית שאנשים עשו את זה הייתה כדי לכתוב פיוט יפה לחג השבועות, הנקרא “אזהרות”.
היה רב סעדיה גאון לפני כן, אנשים אחרים עשו את זה, הרמב״ם לא לגמרי המציא את זה, אבל הרמב״ם הוא המצליח ביותר, הוא אמר מהן המצוות.
עכשיו בסדר, עד כאן הקדמה סתם הוא אומר, כדי שנוכל להמשיך. עכשיו כשהוא עשה את זה, הוא היה צריך להחליט – לפני שכתב ארבעה עשר שורשים בספר המצוות – הוא היה צריך להחליט מה פירוש מצווה? אילו דברים?
בתורה כתובים הרבה מאוד דברים. דברים שהיו, דברים שהם הוראות, איך ללכת במדבר, ושמשה רבינו יעשה שתי חצוצרות ובזה יקרא לציבור. הרבה מאוד דברים שכתובים בתורה, אפילו דברים שכתוב שיעשו או שלא יעשו. הרבה דברים שהם מוסר, הרבה דברים שצריך להחליט מהו חוק?
חוק הרי אינו שנביא אומר דרשה ארוכה שלא יאכלו וישתו יין ולא יבזבזו את הזמן. צריך הרי להבחין בין החוקים לא לשתות יין, לא לבזבז את הזמן. מדובר על מוסר מסוים, הוא אומר מוסר שיתנהגו כך, מסיר כל ההשגות הרעות וכדומה. אז צריך איזשהו כלל, איזשהו מהלך להחליט מהי מצווה, מהו חוק. בסדר?
אני ממשיך הלאה, יש את ספר המצוות, מהן העשרה דלא תעשה? מי?
תלמיד: ספר המצוות, סמ״ק.
המרצה: הא, סמ״ק היה אחרי כן, אבל אתה מתכוון להלכות גדולות. נכון נכון, יש… כמו שאמרתי, נכון שהיה לפני כן, היו הלכות גדולות. העיקר, הלכות גדולות הוא מה שהרמב״ם מבקר. היו אזהרות, יש אזהרות מרבי אליהו הזקן, כלומר כבר לפני הרמב״ם. רב שלמה אבן גבירול כתב אזהרות כבר לפני הרמב״ם, אחרים… אין הבדל.
אני לא רוצה לבלבל אותך, הלאה, הלאה, הלאה, רציתי להגיע לעניין הזה, אני רוצה להגיע לכאן. עכשיו, השאלה החשובה הייתה, כשעושים את זה כמו ההלכות גדולות – והאחרים לא כל כך חשוב להגיע אליהם, כי הם לא עשו [דגש] שזה יהיה ספר החוקים, זה קצת אחרת.
עכשיו, מה שהתכוונתי שאתה אומר, וזה כבר כתוב בגמרא, על מה הן המצוות. אבל להבין את הגמרא צריך גם חכמה, לדעת מתי הגמרא מתכוונת ברצינות, ומתי הגמרא אומרת משהו מצווה, האם הכוונה באמת שזו מצווה מתרי״ג מצוות או לא. לרמב״ם הייתה על זה גם כוונה מסוימת שהוא לא אומר אותה לגמרי.
הכללים של מניין המצוות
למעשה, דבר חשוב הוא כך – אני רוצה אבל להוציא את הבעיה שיש לי ולאן אני מגיע כאן, רק שכל זה הוא רק הקדמה כדי שנדע בסיסית מה אני אומר כאן. עכשיו הוא, צריך להחליט אילו מצוות הן מצוות שהן באמת חלק מהחוק.
כמו אחד מהכללים שלו היה – אני לא זוכר איזה שורש – כלל פשוט, שיש הבדל גדול בין מצווה, כלומר חוק, כמו שכתוב בתורה “חוקת עולם”, שנוהג לדורות, מצווה שתמיד צריך לעשות אותה.
לעומת זאת יש דברים שהקב״ה אמר לשמואל הנביא, ושמואל הנביא אמר לשאול שיחכה עד שיבוא כדי להקריב קרבן. זו מצווה, היה צריך לשמוע, אבל זה לא חוק, זה לא חלק מחוק, אתה לא צריך לעשות את זה, אין לזה שום קשר אליך. אם פעם יהיה שאול המלך שוב בגלגול אולי הוא יצטרך לעשות את זה, אבל זה לא נוגע, זה לא חוק לאף אחד. נכון?
והרמב״ם אומר דבר נוסף: מצווה היא פרט, אומר הרמב״ם, פרט מסוים, יכול להיות דבר מסוים, זו מצווה, צריך להיות חוק כללי. עכשיו הרמב״ם עצמו אומר למדנות, שזה לא אומר שזה נוגע בכל פעם. אפילו מצווה שמתרחשת רק פעם באלף שנה – עגלה ערופה, אני יודע מה, משהו שלא נמצא תמיד – זה נקרא מצווה, כי בכל פעם שיקרה הדבר… הוא יוצא ידי המצווה. אם זה לא מתרחש, זו בעיה של המציאות, לא בעיה של ספר החוקים. לכן, למה ספר החוקים צריך לעסוק בדברים נדירים שונים. בסדר, רואים שפעם היה מקרה, בשביל זה יש חוק. יכול להיות שהיסטורית, זו התשובה למה יש חוק כזה, אבל הוא לא מתבטל לדורות, כי כבר אין את זה. נכון.
טוב מאוד. זה מה שהוא אומר עכשיו. עכשיו, כאן מעניין יותר. בואו נזכור, שכך יש כללים, יש גם את כל ההלכות והמנהגים שכתובים בגמרא, שצריך להרים אותם ולנסות להכניס אותם לאחת מתרי״ג המצוות. כי בגמרא כתובים הרבה מאוד דברים. הגמרא לא עוסקת באיזו מצווה זו ואיך זה בא, דברים מהסוג הזה. יש הרבה מאוד דברים שעושים, או שצריך לעשות.
והרמב״ם התאמץ מאוד לקחת את שני הדברים: מצד אחד שם הם הכללים שלו, איך זה צריך לעבוד, איך הן מצוות, ואיך כל דבר מתאים למצווה. מצד שני הוא צריך לעשות את העבודה האחרת, להכניס כל קטע גמרא – או לא כל קטע, כל הקטעים שהוא סבר שהם להלכה – להכניס תחת מצווה, ולהסביר שזה הסבר של מצווה, וכן הלאה.
בין חומש לגמרא: הדוגמה של “לא תחמוד”
ומובן מאליו שהוא צריך גם להתאים עם החומש. זה דבר מעניין, הרמב״ם לקח מאוד ברצינות את החומש, ויש אפילו כמה וכמה מצוות שכתובות ברמב״ם שאין עליהן אף קטע גמרא אחד. כמו “לא תחמוד”. יש רק חצי קטע גמרא בכל הש״ס על המצווה של לא תחמוד. כן.
תלמיד: מה? תחילת בבא מציעא.
המרצה: כן כן, אני יודע, יש גמרא בתחילת בבא מציעא, יש גמרא בבבא קמא או בסנהדרין, זה הכל, אלה כל הגמרות.
כן, אני לא אומר את זה בתור בקי גדול, אלא ברוך השם יש מראה מקומות בצד, אפשר לראות. והרמב״ם בעצם חידש מצווה, שתי מצוות: לא תחמוד ולא תתאוה, מבוסס על חומש. חומש ועוד מכילתא. הרמב״ם לקח מאוד ברצינות את מדרשי ההלכה, והרבה מאוד מצוות הוא בנה לפי מה שיוצא במדרשי ההלכה, כמו מכילתא, ספרא, ספרי, המקורות.
אבל אין שום דיון, אין שום סוגיה בגמרא, בשום מקום. יש גמרא אחת דרך אגב, ועוד גמרא על חמסן, על פסול עדות, אם אני זוכר נכון. אבל אין שום גמרא שעוסקת: מהו הגדר של לא תחמוד? מה ההבדל למה כתוב כאן לא תחמוד וכאן לא תתאוה? האם זו מצווה אחת, שתי מצוות… את זה הרמב״ם עצמו ישירות מהחומש – לא מהחומש, מהחומש ופירוש המכילתא. הוא פסק הלכה למעשה, מכל תרי״ג המצוות, שתיים מכל תרי״ג המצוות באות ישירות מפסוק.
דברים אחרים כן יש גמרות, והרמב״ם לקח את הפסוק ועשה לו שזו מצווה, וכיוון שמה שכתוב בגמרות לא נתפס כמצווה, זה בכל זאת [חלק] מהפסוק, בסדר.
עכשיו אני אומר לך דבר חשוב, דבר מעניין: יש שתי מצוות בתורה על האנשים האלה, החבורה שהולכים אחריה – עמלק, שתי מצוות בחומש, לפחות שתיים.
מקורות הרמב״ם ומצוות עמלק
פרק א: הסתמכות הרמב״ם על מדרשי הלכה
והרמב״ם בעצם חידש מצווה – שתי מצוות: “לא תחמוד” ו״לא תתאוה” – מבוסס על חומש. חומש ועוד מכילתא. הרמב״ם לקח מאוד ברצינות את מדרשי ההלכה, והרבה מצוות הוא בנה לפי מה שיצא במדרשי ההלכה, כמו מכילתא, ספרא, ספרי – המקורות.
אבל אין שום דיון. אין שום סוגיה בגמרא, בשום מקום. יש גמרא אחת דרך אגב, ועוד גמרא על חמסן, על פסול עדות, אם אני זוכר נכון. אבל אין שום גמרא שעוסקת: מהו הגדר של “לא תחמוד”? מה ההבדל? מה כתוב כאן “לא תחמוד”, כאן “לא תתאוה”? האם זו מצווה אחת, שתי מצוות?
את זה הרמב״ם עצמו ישירות מהחומש – לא מהחומש, מהחומש עם פירוש המכילתא – פסק הלכה למעשה, מכל תרי״ג המצוות, בכל זאת מכל תרי״ג המצוות, זה בא מפסוק.
דברים אחרים, כן יש גמרות, והרמב״ם תמיד לקח את הפסוק, עשה לו שזו מצווה, וממילא מה שכתוב בגמרות, זה לא נתפס כמצווה, זה בכל זאת מהפסוק. בסדר?
פרק ב: המצוות החריגות של עמלק
עכשיו אני אומר לך דבר חשוב, דבר מעניין. יש שתי מצוות בתורה על האנשים האלה, החבורה שהולכים אחריה – עמלק. שתי מצוות בחומש, לפחות שתיים. לא בגמרא. אני רוצה לומר לכם, שאין אף גמרא אחת – יש גמרא אחת, יש ברייתא אחת שהרמב״ם לקח אבל – אין אף גמרא אחת על הלכות מחיית עמלק? אף אחת לא.
חשבתי לרגע, עשיתי חיפוש באוצר החכמה ואמרתי: איפה זה? אני לא יודע על אף סוגיה אחת בש״ס שמדברת הלכות מחיית עמלק או הלכות זכירת עמלק. אלה שתי מצוות. כתוב “זכור את אשר עשה לך עמלק”, “לא תשכח”. בסדר, אולי אפשר לעשות שלוש מצוות: זכור, לא תשכח – אולי הרמב״ם התכוון לשלוש. ויש “תמחה את זכר עמלק”, “תמחה את זכר” עוד מצווה. לפחות שלוש מצוות או שתיים. יש שלוש? לאו אחד ושתי עשה? בסדר.
אז אין אף גמרא אחת שמדברת על זה. אם מישהו מוצא משנה איפשהו במסכת מגילה, מסכת פאה, מסכת ביכורים שכתוב הלכות איך זוכרים מעשה עמלק ואיך מוחים את עמלק, שישלח לי ונעשה “לחיים” על תורה. חוץ מזה, לדעתי, לא כתוב!
המקור בברייתא
יש ברייתא שכתוב בה: “שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: למנות להם מלך, לבנות בית הבחירה ולהכרית זרעו של עמלק” [סנהדרין כ ע״ב]. יש מחלוקת תנאים לפחות על שניים מהדברים האם זו מצווה, זו בכלל לא ברייתא מוסכמת. “למנות מלך” — יש מחלוקת ר׳ מאיר ור׳ יהודה האם זו מצווה או רשות; לא הוכרע שזו מצווה, גם לא הברייתא.
אבל יש מקור חלש מאוד, זה בכלל היסטורי. כתוב שאז היה… הגמרא לומדת לפי הפשט, האם מה שהמלך עשה היה נכון או לא נכון. כל מיני תורות. זה מקור חלש מאוד באמת כדי לעשות מזה מצווה, במובן של מצווה לדורות, אחד מהחוקים היהודיים.
אבל הרמב״ם הקדוש — ובוודאי זכירת עמלק, יכול להיות מקור אחד בכל הש״ס — הוא אומר שזו מצווה. בסדר? אני יודע שיש, אני חושב שיש, אבל אין. מה? מצווה בתורה דאורייתא. מה מפריע לך? זו לא משנה? שוב. ספר החוקים היהודי — נכון שהגמרא לא ארגנה ספר חוקים. אוי, אני אנסה לא לחזור על דברים כי אני צריך להגיע לאנשהו, הכל רק הקדמה להקדמה להקדמה. נו, תבינו מה שאני אומר, בסדר?
עכשיו, הרמב״ם אבל החליט שזו מצווה. למה? מה כתוב בפסוק? כתוב גם במכילתא: “‘זכור׳ בפה ‘לא תשכח׳ בלב”. יש ספרי כזה, לא מכילתא, זה ספרי. דברים אומר דרשה כזו, והרמב״ם פסק שזו מצווה. זו אחת מהמצוות.
פרק ג: בעיית היישום (מצווה לדורות מול המציאות)
יש בעיה גדולה, בעיה גדולה מאוד, שהרמב״ם הקדוש בעצמו אמר את הדבר הזה אצל המצווה האחרת, כלומר למחות את עמלק, שהרמב״ם גם פסק שזו מצווה. והוא בעצמו שאל על עצמו: מה הכוונה? כלומר, פגשת פעם כנעני? או חתי? או אמורי? או פריזי? או חיווי? לא רק שלא פגשת, אתה לא יכול לפגוש, אין! אין בלוק כזה, כבר אין. כתוב “בא סנחריב ובלבל את האומות”, אולי עוד קודם, אין. אי אפשר לקיים את המצווה. לעולם לא יהיה אפשר לקיים את המצווה.
האריז״ל אומר שאין משלימים את הנפש עד שעושים את תרי״ג המצוות. אז הרמב״ם אומר: אני עשיתי את הרשימה של תרי״ג מצוות, אני אומר לך שהמצווה הזו שום יהודי… קיימו אותה פעם קצת, לא קיימו אותה לגמרי, כתוב בספר יהושע. פחות או יותר קיימו אותה, כמה שקיימו אותה, דוד המלך סיים, לא משנה. כמה שקיימו אותה קיימו אותה, אבל אף אחד לא יוכל יותר לקיים אותה.
דיון: הגדרת אומת עמלק
תלמיד א: למה הוא כותב את זה כמצווה לדורות? כל פעם שהיו כנענים היו מקיימים אותה.
מגיד שיעור: כך אומר הרמב״ם הקדוש בפירוש בספר המצוות. ואפשר לדייק בלשון, אני לא רוצה לסלף, אבל כך אני זוכר. אבל על מחיית עמלק הוא לא אומר את זה.
תלמיד ב: זה ציווי לכלל.
תלמיד א: לא, זה ציווי לכלל, זו נוסח אחרת.
מגיד שיעור: יש ציווי שאינו אישי לאדם, המלך צריך לעשות את זה או מי שהוא. “נחרם” לא מתכוון רק להרוג כל אדם אחרון.
תלמיד א: אבל אם אפשר לקיים את המצווה, אפשר לקיים אותה שוב.
מגיד שיעור: בדיוק. זו מצווה שהיא מצווה חד-פעמית, אבל זו מצווה לדורות כי היא נמשכה כמה מאות שנים, אני יודע מה. זו לא מצווה לשעה. מצווה לשעה היא כמו שהמחנות במדבר יהיו בצורה מסוימת. הרגע שנגמר המדבר זה לא שייך, זו לא מצווה.
אני אומר לך, זו בעיה. והלמדנות — הרמב״ם עצמו אומר: אני מסכים שחסר כאן משהו בסיסי מאוד, לא איחדתי תהליך, אני אומר לך רק עובדה. והרמב״ם אמר שיש מצווה של זכירה ומחיית עמלק. והוא לא אמר שכבר אין עמלק, מה שזה ברור מאליו.
תלמיד: אולי הוא הבין שאי אפשר לפגוש עמלק? בלא יודע לו, מה ברור?
מגיד שיעור: אבל פשוט שהרמב״ם עצמו אומר את זה במורה נבוכים, הוא מדבר על הנוסח של העם, כלומר יש זכר ושם. והרמב״ם אומר ש״זכר” פירושו שקוראים לעצמם על שם אותו עם. זה שאדם הוא נכד של עמלק, אין חיוב מחיית עמלק עליו. מדברים על העם, הקבוצה של אנשים. יכול להיות אפילו לא ממש נכדים, אלא שהתערבבו.
תלמיד ב: גזע?
תלמיד א: כן, גזע הוא מבנה חברתי.
מגיד שיעור: אידיאולוגיה זה קצת עמוק מדי. קבוצת אנשים. כמו היהודים. למה אנחנו יהודים? כי אנחנו בעצם גנטית מאברהם אבינו? גם אולי, אבל לא בגלל זה, אלא כי אנחנו עדיין שייכים לקבוצה של יהודים. כך אומר הרמב״ם במורה חלק ב׳ פרק ל״ב משהו, שקבוצת היהודים עדיין קיימת.
הרמב״ם אומר, כתוב “זרעכם ושמכם”. “זרעכם” קשור לזרע, ממש הביולוגיה, ו״שמכם” הוא השם. הוא אומר שיש עמים שעדיין שומרים על זרעם, אבל שמם אינו קיים. מחיית עמלק פירושה שצריך למחוק “מחיית שמו”, זה לא הזרע שלו.
תלמיד: הרי יש את הלשון “זרע” במקומות מסוימים.
תלמיד ב: מה?
תלמיד א: הוא לא לוקח את זה משום עמלק.
תלמיד ב: זה חידוש דבר כזה.
תלמיד א: הוא לא לוקח את זה משום עמלק.
תלמיד ב: יש מצווה של מחיית עמלק?
תלמיד א: לא, לא, לא, הוא לא אומר את זה. זו מצווה לדורות של סוג אדם שנקרא עמלק.
מגיד שיעור: לא, הוא לא אומר את זה. הוא לא אומר את זה, הוא אומר כך על כנעני, שאם היו כנענים היה צריך למחות אותם. הוא לא אומר. לא, זה לא כתוב. לא כאן! בדיוק להפך. אני אומר רק שאם מישהו אומר שאולי נשאר נכד של עמלק והיה צריך להרוג אותו — זה לא נכון, כי המצווה היא על הקבוצה עמלק, לא על אדם שבמקרה הוא נכד של מר עמלק.
זה נכון אם זו לא מצוות שמחיות שמו. זו דרשה מהאחרונים כשרבי חיים בריסקער אמר כך, זה כדי לתרץ את הקושיה. זה לא פשוט. יכול להיות שוב, אם נכון לעשות כך, ונכון לעשות כך בלי הדרשה. טוב. לא, אני מבין שזה אמירה. זה תירוץ. דיברתי שר׳ חיים בריסקער, כך אומרים עוד ילדיו ונכדיו שהוא אמר תירוץ, אולי תירוץ חלש, כי הרמב״ם לא מתכוון לזה.
בסדר, אני לא יודע דבר אחד שאפשר, אני לא אומר עכשיו פשט ברמב״ם, זה לא שיעור על זה, זה רק שיעור הכנה להגיע לנקודה חשובה מאוד, שאני רוצה להגיע אליה, כי זה אומר רק, כי זה הנושא שאני מעלה אותו.
פרק ד: פרשת זכור והרמב״ם
וכאן, כולם יודעים שיש דבר שנקרא ד׳ פרשיות. זה דבר קיים, יש דבר כזה שקוראים שיש מנהג מהמשנה, והמשנה במסכת מגילה קיימת, כותבים חזרה מימין ליד ל׳ אדר, יש סדר קריאת התורה. בית מדרש, סדר בית הכנסת של המשנה כתוב במסכת מגילה. סדר בית כנסת שלם כתוב במסכת מגילה, ולא במסכת ברכות. מסכת ברכות מדברת על ברכות היחיד, ותפילת הציבור לא מוזכרת במסכת ברכות כלל, רק בגמרא, לא במשנה. אבל סדר תפילת הציבור מוזכר במסכת מגילה.
יש דברים שמוכפלים, ממש אותן משניות פעמיים, כי זה נוגע לשניהם, אבל במסכת מגילה כתוב סדר תפילת הציבור. בחלק מסדר תפילת הציבור, יש סדר קריאת התורה. כל מי שאומר שמקורית עיקר בית הכנסת בא בשביל קריאת התורה, התפילה היא סביב קריאת התורה. ושם כתוב סדר שאנחנו קוראים לו ד׳ פרשיות, שמה? שמראש חודש אדר, או ממברכים אדר עד ראש חודש ניסן, יש ארבע פרשיות שנוהגים לקרוא, כמו שכתוב במשנה.
בגמרא יש דרשות שונות שנשמע מהן, שהקריאה של מצוות פרשת זכור ופרשיות אחרות, לגמרא יש מקורות לכולן. הגמרא אומרת שזה קשור לנושא של זכירת עמלק, זה כתוב בגמרא. הגמרא כותבת שאפשר ללמוד את זה מפסוק במגילה: “נזכרים ונעשים” — “נזכרים” פירושו המצווה לזכור לדבר, שקודם ידברו על עמלק ואחר כך יעשו את מצוות פורים. בסדר, זה כתוב בגמרא.
לא כתוב בגמרא שיש מצווה בתורה לומר פרשת זכור. וגם לא כתוב ברמב״ם. הרבה אנשים אומרים שכתוב ברמב״ם — לא כתוב! כתוב ברמב״ם שיש מצווה של זכירת מעשה עמלק, אבל הרמב״ם מעולם לא חיבר את זה עם קריאת התורה של שבת זכור.
והרמב״ם… מה? בסדר לכם, אני אומר לכם מה כתוב. אני אומר לכם מה כתוב. והרמב״ם בסדר קריאת התורה מביא את הסדר כמו כל שאר התורות בקריאת התורה של השנה. אין שום דבר אחר, שום דבר מיוחד.
קריאת התורה היא עתיקה יותר מכל קריאת תורה אחרת? קריאת התורה היא מנהג עתיק מאוד. יכול להיות! מנהג עתיק מאוד, מנהג ישן ויפה מאוד, אבל זו לא מצווה מיוחדת של זכירת מעשה עמלק, זה לא כתוב ברמב״ם.
תפקיד התוספות
איפה כן כתוב? אולי, אולי בתוספות, כי לתוספות הייתה קושיה מוזרה על החזרה. זה כבר מוזר, אבל אני מתכוון לומר שאני לא מסכים, כי בגמרא כתוב שיש שאלה האם קריאת התורה בכל לשון. תוספות לא הבינו מתי יש בכלל דין קריאת התורה שתהיה שאלה בכל לשון, הקושיה לא מתחילה עם כל העניין, כי הכוונה לומר שהקב״ה נתן את התורה למשה רבינו באיזו שפה, כשיש שם דין תורה. הכוונה היא לא לדין קריאת התורה, קושיית התוספות אינה קושיה אמיתית.
מה? כן, בדיוק, זו באמת כל השאלה, שאומרים שיעור חנוכה על זה, שלפי דעת משנתנו משה רבינו לא נתן את התורה בלשון הקודש, אלא בכל השפות. בינתיים יהודים, לנו יש את התורה בלשון הקודש, אבל השאר יש להם את שאר השפות. יש גרסה שלמה טובה אחרי זה.
כן, אבל זה היה שיעור פרשת חנוכה, לא כאן בלייקווד. בכל אופן, זה פשוט הנושא של אותה משנה. תוספות חיפשו להבין כמו שהם הלכו ללמוד, שכל דבר צריך להיות דין. הם הבינו שיש דין קריאת התורה, חיפשו היכן יש קריאת תורה שהיא מצווה.
חשבו שאולי שבת זכור היא מצווה, ואיזו מצווה זו? חשבו אנשים שהכוונה למצוות זכירת עמלק. זה חידוש מוזר, חידוש פלא מתוספות, שבדרך כלל אצל בעלי התוספות לעשות פלפולים כאלה, לא פשט פשוט. בסדר?
כותרת: החידוש המבני של הלכות מלכים לרמב״ם ומצוות זכור
דובר: מגיד שיעור
הקשר בין פורים לפרשת זכור
כן, אבל זה כששיעור פרשת חנוכה לא כאן בלייקווד.
על כל פנים, זה פשוט הנושא של כל משנה. תוספות הבינו שהם היו נוקמים, כמו שכל דבר צריך להיות דין. רק הבינו שאנחנו “חושבי תורה” חיפשו, היכן יש לתורה מצווה? חשבו שאולי שבת זכור היא מצווה. ואיזו מצווה זו? חשבו אנשים שהכוונה למצוות זכירת עמלק. זה חידוש מוזר, חידוש פלא מתוספות, שבדרך בעלי התוספות לעשות סוג כזה של פלפולים, לא פשט פשוט. בסדר?
או אנשי כנסת הגדולה, או רבי אברהם [אבן עזרא?] אמר שאי אפשר לעשות דברים סתם. צריך לעשות דברים שיש להם מקור, שורש בתורה. חשבו שהשורש כאן הוא, כמו שזה המקור ממה שר׳ יואל אומר, שזו אותה אידיאה, או אותה אידיאולוגיה — מילה מוזרה, אני מתכוון אותו סוג מעשים. היה שעמלק רצה להתחיל עם היהודים בלי שום סיבה טובה, וזה היה רשעות.
כן, יכול להיות, כי מיד הייתי מתחיל עם אלה. כוונה הייתה עושה מעשה כזה, הוא רצה למחות את זרע זכר ישראל, כך נראה. לגמרי אחרת יותר חכם על זה, אבל כך ראו היהודים את כל מעשה עמלק, חשבו שזו אותה אידיאה; המן לא עשה שום דבר אחר.
אז המקור בתורה למלחמה, איזו מצווה קיימו היהודים בשושן כשהרגו את כל אותה חבורה שם? מצוות מחיית עמלק! על פי דרש! לא על פי פשט! שיהיה להם על פי דרש! אף אחד לא חשב שבפסוק כתוב באמת “אגגי”, והגמרא לומדת על פי דרש שהכוונה אגג מלך עמלק — גם כן על פי דרש! שלאו דווקא יודעים כמה “אגגים” היו בעולם! אני לא יכול, יכול להיות!
אבל על כל פנים, אפילו אם כן, אני אומר, אפילו אם כן הכוונה עדיין למחות, רק כי הוא עשה מעשה עמלק! כן? דרך אגב, כמו שיש דין בכל דבר “עושה מעשה”, והתרגום אומר “פוקד עוון אבות על בנים” — “באותו מעשה אבותיהם”. אותו דבר הוא אצל מחיית עמלק. מחיית עמלק מדברת הרי “באותו מעשה אבותיהם”, לא שזה ממש “פוקד עוון אבות על בנים”, לא יכול להיות שהתורה נגד התורה.
אז, אם הוא עושה מעשה עמלק, הוא עמלק. וזה המקור של פורים.
קריאת התורה לחג
ממילא בתורה, קריאת התורה בשבת קוראים הרי לא מכתבי קבלה, אי אפשר לקרוא את מגילת אסתר בשבת. היה מנהג כזה במסכת סופרים, אבל המנהג שלנו הוא שקוראים רק מהתורה. אז כל דבר צריך למצוא מקור בתורה.
* בחנוכה קוראים מחנוכת המשכן. למה? חנוכה הייתה אותה אידיאה של חנוכת המשכן.
* בפורים קוראים את מחיית עמלק. סוג המלחמה, מלחמה דומה כמו שהייתה בפורים, קוראים אותה בשבת לפני פורים.
זה הפשט הפשוט. וכל השבוע לא באים לבית המדרש, הרי בשבת. אז זה הזמן שקוראים.
תלמיד: למה לא קוראים כל השבוע?
מגיד שיעור: כי זה מעשה, רוצים לקרוא את זה חלק אחד טוב.
תלמיד: קוראים כן כל השבוע.
מגיד שיעור: למה לא קוראים משל?
תלמיד: קוראים כן, בפורים.
מגיד שיעור: שניהם, זה יותר קצר. זה יכול להיות למה חיפשו פרשה קצרה יותר. היחידה, הארוכה ביותר מד׳ הפרשיות היא פרשת פרה כמדומני. שזה ארוך מדי.
תלמיד: למה קוראים בשבת?
מגיד שיעור: שבת היא היחידה שקוראים בה את התורה.
תלמיד: לא, גם אחרי קריאת המגילה. אני מתכוון שהרי קוראים את המגילה באמצע השבוע.
מגיד שיעור: אבל אז הרי לא כולם באים. כשאני קורא שש עשרה מגילות, בקושי בני הכפרים צריכים להצטער. זה לא כל כך פשוט.
בשבת יש סדר. באים לבית המדרש, קוראים קטע תורה. מדברים, הרב אומר דרשה על זה, מרחיבים הלכות פורים. מסתמא כולם מסתכלים בדרשות, הדרשות בנויות על הקשר של הפרשה.
מה אומרת ההלכה שהולכת ביחד? אומרים הלכות פורים באותה שבת על הקריאה של זכור. אבל הדרשות של פורים וכו׳. זה פשט פשוט.
החידוש של הרמב״ם: הלכות מלכים
עכשיו, הרמב״ם אבל, צריך לזכור כך: הרמב״ם הבין — הוא לא אמר את זה בגלוי, אבל אני חושב שזה כך — הרמב״ם הבין שיש בתורה חוקי מלוכה. מה הרמב״ם? איפה כתובות הלכות מחיית עמלק ברמב״ם? באיזה חלק? באיזו הלכה? הלכות מלכים ומלחמות, נכון? הלכות דין במלחמות ישראל.
הרמב״ם — זה היה עוד אחד מהחידושים העצומים של הרמב״ם. כלומר, יש קצת במסכת סנהדרין, אבל לא ממש. אין בכל הש״ס “מסכת מלכים”. ובוודאי לא “מסכת מלחמות”. אבל הרמב״ם רצה לעשות ספר חוקים עבור היהודים. כל אחד מבין שספר חוקים, אחד הדברים החשובים שספר חוקים צריך לכלול הוא: כיצד מתנהגים במלחמה. זה לא ייתכן! אנחנו לא… אנחנו לא קיימנו את הפסק של הרמב״ם.
אני רוצה להעלות, כן, חוץ מהמזרחי, החברים של ר׳ יונתן, אבל אנחנו, המסורת היהודית, מי שכתב את השולחן ערוך — והמזרחי רוצים להיות נגד יהודים, זה דבר ש… כן — המסורת היהודית מזמן התלמוד הבבלי עד זמן המשנה ברורה, לא היה לומר הלכות כיצד מתנהגים במלחמה.
אין סוגיא בנושא הזה. כל הגמרות שמדברות על זה, זה קצת פנטסטי. הולכים לשאול את הסנהדרין אם לעשות מלחמה? זה לא יכול לקרות במציאות. זה רק כמו שהגמרא… תשמעו. כן, כתוב בספר החוקים איך צריך לעשות את זה.
אוקיי, אני לא יכול עכשיו להגן על הכל. לא צריך הכל, לא כל מה שאומרים צריך להגן עליו תמיד. אפשר גם לשאול על זה. הרמב״ם עשה, היהודי הראשון שעשה הלכות מלכים. הראשון וגם האחרון. אוקיי, יצחקו מזה… זה בסדר, זה בסדר. יושבים שם ככה, צריך לעשות סדר מתאים יותר.
היהודי הראשון והאחרון. אוקיי, בשולחן ערוך אין. אפילו הערוך השולחן לא עשה הלכות מלכים. אוקיי, אפילו היהודי היחיד האחר שעשה ספר הלכה אפילו על הלכתא למשיחא… מה? כן, אבל אין שם הלכות מלכים, הוא דילג על זה. הוא מדבר על דברים אחרים. אני שומע, שזו השיטה של הרמב״ם כנגד שמואל, שהוא לא הולך לפי הלכות מלכים.
בניית “מסכת” מאפס
בכל אופן, הרמב״ם היה היחיד. זה בגלל שהרמב״ם הבין: כל חוק, כל מדינה, כל קבוצת אנשים נורמלית יש לה חוק על איך מתנהגים עם מלך, עם מלחמה. גם אנחנו. אז הוא עשה ספר שנקרא הלכות מלכים, חלק מספרו.
ומה הוא עשה? אסף הכל יחד. הוא היה צריך עכשיו איזשהו מסגרת, איך עושים את זה? הוא לקח תשובה על הלכות מלכים. זה אחד מהחידושים הגדולים של הרמב״ם, כמו הלכות תשובה שדיברנו עליהן, שצוטט מהרמב״ן, כך גם… הרמב״ם בעצמו יצר את הסוגיא, יצר את תחום ההלכה הזה, הוא בעצמו בנה אותו. הוא כמובן בנה על מקורות, אבל הוא אסף את כל הגמרות, כל המצוות שאפשר להכניס איכשהו לנושא של מלכים ומלחמות.
אומרים את זה על הלכות מלכים? לא, על הלכות תשובה. אבל זה אותו רעיון. בוודאי מישהו אומר על הלכות מלכים שלא חולקים. יש עוד הלכות כאלה, אבל זה בוודאי הלכות דעות, אני מתכוון לא רק הלכות תשובה, הלכות יסודי התורה. כלומר, יש הרבה הלכות, הלכות תלמוד תורה, כמעט כל הלכות עבודה זרה וספר המדע — כולם הרמב״ם חידש בעצמו, אין מסכת עליהם.
אז הרמב״ם עשה “מסכת מלכים”, הלכות מלכים. מלכים אצל הרמב״ם מקביל למסכתא במשנה, כן? לקח. אז הוא עשה מסכת חדשה שנקראת “מסכת מלכים ומלחמות”. עכשיו, איך עושים מסכת כזו? לוקחים יחד את כל המצוות שיכולות להיות בתורה שקשורות לאיך מלך מתנהג. חלק מהן מפורש, כן, יש בשופטים, כי תצא: “כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ”, “וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע”, “מַחֲנֶה יִסּוֹד”. אוקיי, אלה דברים פשוטים. גם על זה כמעט אין סוגיות בגמרא וכן הלאה. אוקיי, הוא עשה.
ההיגיון “ההפוך”: חיפוש מצוות
אבל צריך להבין שלרמב״ם לא היו מספיק מצוות להכניס לשם. היה מחסור גדול. יש מצוות פה ושם, יש הלכות שיש בהן יותר מדי מצוות. הרמב״ם עצמו מדבר קצת על זה בהקדמתו, נכון? יש נושאים שיש בהם הרבה מאוד מצוות. נכון, למשל, שבת יש הרבה הלכות, לא הרבה מצוות. עבודה זרה, הרמב״ם עצמו אומר הרבה מצוות. יש נושאים שיש בהם הרבה מאוד מצוות שמדברות עליהם.
אפילו בהלכות לולב יש ארבע מצוות שכולן בעצם אותו דבר, נכון? הרמב״ם מתלבט: “לא תעשה”, “לא תעשה גזול בלולב”, “פסול”, “לוקח לולב”. זו בעיה. יש נושאים שיש בהם הרבה מאוד מצוות. מאכלות אסורות זה הרבה מצוות. וכך הוא אומר על הרבה מהם שיש להם הלכות בגמרא. אבל מלכים, הרמב״ם שבעצם בנה על מצוות, יש מעט מאוד מצוות. רואים ברמב״ם שיש לו מקומות שהוא מנסה לצמצם במצוות, מקומות שהוא מנסה להרבות במצוות, וחלק מהסיבות הוא כי הוא צריך לבנות סוגיא חדשה בעולם שמדברת על הנושא. אז הלכות מלכים, הרמב״ם חיפש, הוא עבר על כל התורה כולה, הוא חיפש איפה אפשר למצוא הלכות מלחמות.
עכשיו, פשוט שכל מצוה, מצוה היא תמיד כלל. אם יש מצוה שכתוב, אני יודע, שצריך ללמד תורה לילדים, יש בזה אלף פרטים. זה לא דווקא המצוה, דווקא דווקא דווקא ילדים, ודווקא תורה, ודווקא דווקא… אבל כל מצוה שיש, מוציאה ממך צד מסוים. מה שכתוב “הֶחָכָם כְּחָכְמָתוֹ”, ש״ישראל צריך לחיות”, אפשר על זה לבנות שולחן ערוך שלם כרצונך, לשני הצדדים, וכהנה וכהנה וכו׳.
אז אותו דבר, הלכות מלחמה, הוא חיפש מאוד מקור בתורה לכל סוגי המלחמות שיכולות להיות, כל סוגי החוקים ואיך מתנהלת המלחמה. הרבה מאוד דברים שהרמב״ם חידש — הרמב״ם אומר שיש איסור לפחד ממלחמה. הרבה מאוד דברים בסיסיים שחסרים. כל אחד יודע את זה, הלומדים מאוד “חמודים”, הם מתלבטים על הרמב״ם: מה הפשט? דיברו על זה, כן, איך יכול להיות איסור לפחד, “לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם”, אולי זו הבטחה?
אבל אם חושבים מהכיוון ההפוך, רואים שזה פשוט. מי שרוצה להקים צבא יהודי, כן, ואנחנו רוצים להביא פסוקים על כל דבר, כן, שנעשה עם מצוות, שלא נגיד סתם. כל צבא, הדבר הבסיסי הוא שלא יפחדו. אי אפשר לנהל צבא אם החבר׳ה מפחדים. הרי זה הדבר הראשון שצריך לטפל בו.
ובוודאי הרמב״ם עשה מצוה כזו. אנחנו צריכים ללמוד רמב״ם מהכיוון ההפוך. מתלבטים איך יכולה להיות מצוה לרגע? הרמב״ם היה צריך להקים מלחמה יהודית כראוי, חייבים לעשות כמה שיותר מצוות. יש שתי קושיות שעובדות לכאן ולכאן, לא כל כך חשוב. העיקר תסתכל מהפרספקטיבה האחרת: שצריך להוציא לפועל עבור ההמונים היהודיים, איך עובדת מלחמה יהודית, חייבים לעשות כמה שיותר מצוות.
אז כאן זה מקום שמחפשים מצוות, לא מחפשים להוציא מצוות. במקומות אחרים, יותר מדי וצריך לחפש לצמצם, לא לומר שכל שבעה ימי סוכות זו עוד מצוה עם קרבנות מוסף. זה כבר יותר מדי, שלא יהיו חמש מאות מצוות רק על זה. אבל כאן… קרבנות זה המקום שיש בו הכי הרבה מצוות אגב. שכחתי. אה, זה בעצם התירוץ הטוב יותר לשאלה ההיא. אבל כאן, הרמב״ם מצמצם מאוד בקרבנות. הוא אומר כל, הוא מכניס קבוצות שלמות לקטגוריה אחת, כל קרבנות מוסף של כל יום טוב, זה יכול להיות… כן.
אבל כאן, מה? צריך לדחוף עוד מצוה, כן.
זה לא מתאים. כן, כן. נכון שזה לא דומה לאברהם, כן, זה בשר.
אגב מדאורייתא, הוא צריך הרי לתלות את כל המערכת על משהו, מה הוא יגיד? נשאר לו חבילת מצוות על הלכות מלכים, וממילא, זו חבילה מהמצוות. אחת מהן: מצוות ישוב ארץ ישראל. זו לא ממש מצוה, אבל כתוב ברמב״ם על מגורים בארץ ישראל, וכן הלאה הרבה, לא לגור במצרים. הרבה מצוות הוא הכניס בהלכות מלכים ומלחמות.
סוגי המלחמות במשנת הרמב״ם: כיבוש, הגנה, ועונש
הרמב״ם והמלוכה היהודית
כן כן, אתה צודק, לא צריך לענות עם שום בעיה, כי כן, כי כן לא. משהו מסוים… צריך אני צריך לתלות משהו בכל המערכת. מה זה יגיד? זו מצוה. חייבות להישאר חבילת מצוות על הלכות מלכים. וממילא, זו אחת מהמצוות.
אחת מהן, “ישוב ארץ ישראל”, היא לא ממש מצוה [במניין המצוות], מה שכתוב ברמב״ם, שצריך ישוב ארץ ישראל. וכן הלאה הרבה… לא לגור במצרים… הרבה מצוות הוא הכניס בהלכות מלכים ומלחמות. ותשימו לב שמה שהוא מנסה לעשות מאוד, הוא לבנות מהמקורות, מהמצוות, תמונה של איך נראית מדינה יהודית. זה היה הרמב״ם; הרמב״ם היה ה״מזרחיסט” הראשון.
עכשיו… אבל אומרים שזה נראה כמצוה מסוימת? לא. אבל כתוב שם שצריך לכבוש את ארץ ישראל, או שצריך ליישב אותה שם; כתוב בהלכות מלכים. לא כל דבר חייב להיות מצוה [במניין]. הרמב״ן בא לומר שזו מצוה, אבל… הרמב״ם גם סובר שצריך לעשות את זה, לא בדיוק מצוה, כי… יש סיבות, לא לעכשיו. לא, לא מצוה, אבל כתוב שם בהלכות מלכים.
מה זה אומר? אוקיי, עוד בעיה לא מובנת. עד כאן הקדמה. עכשיו! נבין כך… בואו עכשיו נוציא דבר פשוט.
סיווג מלחמות (על פי מורה נבוכים)
במלחמה, יש… שני דברים שצריך להוציא. שני דברים, אני יכול לדבר על עיקר הדבר השני.
דבר אחד הוא, שיש הרבה סוגי מלחמות. לא כל המלחמות שוות. יש הרבה סוגי מלחמות. כל מה שאני אומר עכשיו, כתוב בערך ברמב״ם, במורה נבוכים, בחלק ג׳ פרק מ״ה או בערך שם, שם הוא מדבר על עונשים.
יש הרבה סוגי מלחמות:
1. מלחמת הגנה: סתם מלחמות, סתם “עזרת ישראל”, זו הגנה פשוטה, “להציל ישראל מיד צר”. זה הסוג הבסיסי של מלחמה. עושים מה שאפשר כדי להגן. סתם מלחמה. מה? סתם מלחמה להציל ישראל מיד צר, מלחמת מצוה. יש עוד קטגוריות. אני לא נכנס לעניין ההוא. אני רוצה לדבר איתך, יותר פשוט כמו… לאחרונה. אני לא מדבר על מלחמת מצוה. יכול להיות שזו מלחמת מצוה, אחד מסוגי מלחמת מצוה.
2. מלחמת כיבוש: יש מלחמה, שצריך לגור שם. סתם צריך לגור שם. וצריך לכבוש ארץ שיהיה מקום מגורים. זו מלחמת כיבוש, גם מצוה. שום מקום אי אפשר לגור, שום קבוצת אנשים לא יכולה להיות לה ארץ בלי שיכבשו אותה. פשוט כפשוטו, מה שנאמר שהוא “ילידי המקום”, הכוונה שהוא כבר שכח שהוא עצמו כבש פעם, זה הכל.
3. מלחמת רשות: ואחר כך יש חדש, עכשיו יש שלישי… יש כל סוגי מלחמות, אתה יודע, אתה יודע, אתה יודע, לכל המלחמות יש את הצדדים שלהן. אחר כך יש מלחמת רשות, סתם אני רוצה להרוויח כסף, מלחמת “עסקים”, סוג חדש של מלחמה.
כל מלחמה לפי הסוג שלה צריכה דינים אחרים, נכון?
* מלחמת כיבוש צריך להרוג, צריך לא להשאיר אף אחד שלא יתן לעם הספציפי שלנו להתקיים; זה הסוד של “מחיה זיין עלמין”.
* מלחמת הגנה צריך לעשות מה שנדרש שלא יהיה שום איום.
* וכן הלאה, מלחמה שהיא סתם להרחיב צריך קודם כל לקרוא לשלום, אין חותמת.
עכשיו הרמב״ם דרך אגב אומר שעמלק גם יש קריאה לשלום, וגם בשבעה עממין, זה החידוש של הרמב״ם. אבל מה שכרוך אצלו בקריאה לשלום, זה לא שנאה.
אבל עכשיו יש סוג חדש של מלחמה. היו אומרים שיש חדש, זה הכל, כל אחת מהמלחמות יש לה חיוב ומצוה בתורה. כתוב מלחמת מצוה, כתוב מלחמות שבעה עממין — אגב אין היום שבעה עממין, עכשיו אתה תופס. הרעיון של סוג מלחמה שכדאי שיהיה לנו מקום לפרוש מקום, זה תמיד קיים. או שאתה עושה את זה בלייקווד — זה גם אותו עניין, עושים את זה בדרכי שלום, הם יודעים, את זה אסור לעשות, זה פשוט. גם בברוקלין, לא מדובר על אלה שאומרים.
מלחמת עונש: המקרה של עמלק
אבל עכשיו יש סוג חדש של מלחמה. היו אומרים סוג, יש סוג חדש של מלחמה. יש מלחמה שנקראת באנגלית “מלחמה עונשית” — מלחמה שהמלחמה היא לא בדין כיבוש ולא בדין הגנה, אלא בדין שכר ועונש. סוג חדש של מלחמה.
פשוט, לפעמים אדם חוטא. אדם חוטא, יש הלכות: ארבע מיתות בית דין — סקילה, שריפה, הרג, חנק. כאן לפעמים קבוצת אנשים חוטאת. לא שהם אויבים שלנו; אויבים זו לא בעיה. אויב מוצדק בכך שהוא רוצה להרוג אותי, אין בזה עבירה, אין עבירה, זה עניין אחר. כאן אדם שהוא עבריין. “פושע מלחמה” קוראים לזה היום, נכון? הוא עושה משהו שלא כבן אדם, בן אדם אין מחלוקת. קבוצת אנשים שעושה משהו שהוא פשע, אסור לו לעשות את זה. אם יש אנשים שיושבים בשקט במדבר, אסור ללכת להתחיל איתם בלי סיבה טובה.
הם [עמלק] היו ידועים כפושע המלחמה הראשון. הוא עשה ראשון… לא כתוב שם… הוא עשה מלחמה, לא לא לא כג׳נטלמן. זה הפירוש “כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ” (דברים כה:יח). מלחמה, תעשה אותה כמו דוד מול גלית, כך שני גיבורים שלנו נלחמים, הוגן. אין טענות, אין לו טענות על גלית שעשה את זה, שגגה גדולה הייתה, אנחנו לא בצד שלו, אבל לא רשע. לא צריך להעניש אותו; צריך להרוג אותו בתור מלחמה, לא בתור עונש. כן?
אבל מי שהוא רשע, הוא עשה דבר רע — אותו צריך להעניש. הוא הראה שצריך עונש. לא בית דין — בזירה הבינלאומית אין בית דין — אלא המלחמות.
כמו עיר הנידחת שהיא גם מלחמה כזו, כלומר כלי עונש. עיר הנידחת דומה מאוד ל[מלחמת עמלק], הנ״ל בהלכות. גם היא כמו שבעה עממין, אבל נעשתה מלחמה. כמו מי שכתוב, כן, אנשים חושבים שעיר הנידחת הולכת לתת לשחוט אותה? הם לא נותנים! טעמים למה שמעולם לא היה, כי הם לא הולכים להיכנע. זה לא פשוט לעשות עיר הנידחת, צריך צבא בשביל זה.
כאן בתנ״ך, מעשה אחד שכמעט קרה [פילגש בגבעה?], אבל צריך צבא בשביל זה. אבל בעצם המלחמה היא לא בדין מלחמה, המלחמה היא כמו מיתת בית דין. ובזה גם יש דרגות: יש מי שחייב מיתה כך וכך, יש מי שחייב כך וכך, וכדומה. מי שעושה פעם אחר פעם הרבה הרבה פשעי מלחמה, עונשו הוא שהורגים אותו עם ילדיו עם נכדיו עם אשתו עם כל אחד עם בהמותיו. זה העונש. למה? כדי “יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ”, כמו כל עונש, יש לו סיבה.
זה מאוד קשה… אני צריך להבין את זה, זה סוג דבר שמאוד קשה. עונש רגיל… זה צריך שאנשים לא ירצו להיות רשעים. עושים עונש קטן על זה, כבר רואים שאסור לעשות את זה. אבל מלחמה… אני לא פציפיסט. אני מבין שלפעמים חייבים לעשות מלחמה. וזה חייב להיות מלחמה ממש רדיקלית, ממש חריפה, שבכלל יתפסו שזה לא סתם שני אנשים סתם מלחמה. סתם מלחמה, עושים עסקה. אבל כשצריך להעניש אותו, כי זה קיצוני. כי הוא צריך להיראות לעולם, שדבר כזה לא עושים.
זהו הפירוש של מחיית עמלק. זוהי המצווה כפי שהרמב״ם מבין אותה. כל הקטע הזה בתורה מופיע במורה נבוכים. מצוות מחיית עמלק. אפילו אז יש דין מיוחד. מובן מאליו ששאול אמר לקיני שיסתלקו מעמלק. וצריך לשים לב היטב, זה לא פשוט שאפשר להרוג את מי שרוצים. מי שאינו עמלק אינו חייב מיתה. ואין הורגים אותו רק בגלל שזה עונש לסבו. מה ההבדל? מיתה ומעשה ידיים. אבל זהו הדין של נקמת עמלק. נכון? זוהי המצווה של מחיית עמלק.
והאמת שזה לא היה, אבל אתה מבין שלרמב״ם חייבת להיות הלכה שעומדת מאחורי סוג כזה של מלחמה. מלחמה שהיא עונש על פשע מלחמה, סוג חדש של מלחמה.
ההבדל בין עמלק לשבע עממין
שבע אומות זה עונש? לא. שבע אומות זה לא בגלל שהם אשמים.
הוא רוצה לפנות אותם גם בגלל שהם עובדי עבודה זרה? לרמב״ם יש הסבר שלם על עבודה זרה. לא, לא בגלל שהם חלק משבע מצוות בני נח. אי אפשר לטעון כלפיהם. ואין לו טענה על הכנענים שהם עובדי עבודה זרה. שיפנו לי, אני רוצה כאן לעשות ארץ שאינה עובדת עבודה זרה. הוא רוצה לעשות כאן עם העמים האחרים. הם לא כמו בהמות, לא סתם בני אדם.
מאה אחוז! אם הוא יהודי בשיעור, אז זו קריאה לשלום. אם הוא חוזר בתשובה, כן, בוודאי. אם הוא מפסיק להיות עובד עבודה זרה, כפי שאכן הפסיק, הוא גר. יכול אפילו להיות שאנחנו הרבה נכדים שלהם, ואולי יש נכדים מחלק מהכנענים שהפסיקו את העבודה זרה. אין שום בעיה. זה בוודאי כך.
עכשיו, הרמב״ם תמיד כשהוא מדבר על שבע אומות, הוא מדבר מצד עובדי עבודה זרה. אבל זה לא עונש על עבודה זרה, הוא לא אומר עונש על עבודה זרה. כי עונש היה צריך אז להיות עכשיו, אשם התינוק שנשבה וכדומה. זה בהכרח, צריך ללמוד מהם. לא דין עונש, לא בגלל שהוא חייב מיתה, סוג אחר של דבר.
עכשיו, אוקיי, נכון. זוהי מחיית עמלק. אפשר באמת לומר שאומות קיבלו אותו סוג של עונש. אין בעיה.
מצוות זכירת עמלק: ההצדקה המוסרית
עכשיו מהי זכירת עמלק? כן? מהי זכירת מעשה עמלק? מה חסר? למה יש עוד מצווה של זכירה?
כל הספרים החסידיים מתחבטים בזה. ידעתם? שמתם לב? מהי המצווה של זכירת עמלק? יש אנשים שסוברים שיוצאים ידי חובה באמירת פרשת זכור. כתוב בתורה שצריך לקרוא כל שבוע פרשת זכור? אבל מה, מה אתה מנסה לומר? סתם הולכים לכתחילה לדבר על עמלק. מה אתה רוצה מחיי? אם נאמר… כלומר… הזכירה היא על פשע המלחמה, לא על העונש. לא על המחייה. כן? הזכירה היא שצריך לזכור מה עמלק עשה.
אז אני אומר לך מה הרמב״ם הקדוש אומר בספר המצוות. הוא לא אומר את זה שוב ב… זה מאוד מעניין, הרבה דברים, הפשט הבסיסי של המצווה כתוב ברמב״ם בספר המצוות, והוא לא אומר את זה שוב בספר היד. יש כאלה שכאשר הוא הציג שוב את העניין, יבינו מעצמם. שם לפי הדרך הוא מסביר את המצווה בספר היד. אבל הוא לא אומר את זה שוב בספר המצוות.
הרמב״ם מסביר דבר פשוט, כמו שלמדנו קודם לגבי הנושא של ‘לא תסורו ממנו׳. מלחמה חייבת שיהיו לה דברים מעשיים, הלכות: מי הולך למלחמה, מי חוזר מעורכי המלחמה, איך עושים את המלחמה, מי הוא הכהן משוח מלחמה, וכו׳. כל מלחמה חייבת גם שיהיה לה היבט מוסרי, כן? מורא, מורא, לא מורא. צריך לעורר את הציבור לעשות את העניין. אי אפשר לכפות על אף אחד ללכת למלחמה, כך זה הולך.
מלחמה באה עם תעמולה. אין מלחמה שלא מכרו בה תעמולה לחיילים למה עושים את זה, כן? כשאמריקה הולכת למלחמה, קודם קוראים לניו יורק טיימס והם אומרים מראש כמה רשע הלה ולמה צריך לחסל אותו. ממש כך היה, יודעים? ג׳ורג׳ בוש קיים פגישה עם הניו יורק טיימס, הוא הסביר למה סדאם חוסיין הוא רשע כזה, ואז כל שבוע יצא מאמר כמה רשע הוא, עד שהציבור הבין שצריך לחסל אותו. ממש כך בכל מלחמה.
במלחמת העולם השנייה היה שם חטיבה רשמית, לצבא ארצות הברית יש חטיבה רשמית שמייצרת משחקים, משחקי וידאו וסרטים, וכשיש סרט שמציג את המלחמה, הם נותנים כסף. הצבא נותן כסף, הם משאילים את המטוסים שלהם בחינם, כדי שיוציאו את המעלה של מלחמה נגד אויבי אמריקה. וכך כל מדינה עושה, לא רק אמריקה. אפילו אמריקה, אנחנו חושבים שאמריקה היא מדינה חופשית, גם לאמריקה היו דיונים על הצטרפות בשבילך, ואנחנו הולכים למלחמה.
אוקיי, עכשיו, זהו הכלל. זה יודע כל אחד שאי פעם הנהיג מדינה, אי אפשר להנהיג בכפייה, אין דבר כזה. אפילו כשעושים גיוס חובה, גיוס חובה צריך לעשות, אבל זה חייב להיות גם עם שכנוע מסוים. הציבור לא יילחם, ימצאו דרך להתחמק. אי אפשר לכפות על אדם, כלומר את מצפונו.
הפסיכולוגיה של מלחמה, טבע השכחה, וההכרח של “זכירה”
פרק א: ההכרח של שכנוע במלחמה
וכך כל מדינה עושה. לא רק אמריקה. אפילו אמריקה… אנחנו חושבים שאמריקה היא מדינה חופשית. גם לאמריקה יש דרך איך לשכנע אותך שצריך ללכת למלחמה. אוקיי?
עכשיו, זהו הכלל. כולם יודעים, כל מי שאי פעם הנהיג מדינה יודע: אי אפשר להנהיג בכפייה. אין דבר כזה. אפילו כשעושים, כן, גיוס חובה. גיוס חובה צריך לעשות. אבל זה חייב להיות גם עם שכנוע מסוים. הציבור… אי אפשר להילחם, אפשר להתחמק. אי אפשר באמת לכפות על אדם למסור את נפשו. צריך לשכנע אותו למסור את נפשו.
זה דבר חכם, שהצבא הרוסי נהג לחלק חוברות על כל הייחוס של המלכים הצאריים. כן. אתה כבר יודע שהוא גוסס, למה שימות? אפילו המלך פוטין כשהתחיל את המלחמה שלו, נתן שיעור כללי למה צריך לעשות מלחמה עם אוקראינה. למה צריך לעשות? הוא יכול סתם לומר, “אני מלך ומטעם זה”? הוא לא יכול! הוא צריך להסביר לציבור, שבאמת הם סתם רוסים שבגדו, ובאמת הם שייכים לו. הוא צריך להסביר את זה! בלי זה הציבור לא קונה.
אפילו כך, הוא מתקשה. הוא חייב למכור שלטי חוצות טובים. ברחובות, בכל מקום הוא מוכר כשהוא שם את שלטי החוצות הטובים, ואומר לכל עיתוני הטלוויזיה שיכתבו וכו׳, “ביחד ננצח”, וכו׳.
הציבור הבין היטב שזה דבר בסיסי כל כך. אי אפשר שלא תהיה מצווה בעניין זה. אומרים שיש מצווה “לא תחיה כל נשמה”, אבל עכשיו כל העניין כשהולכים נגד שונאי ה׳, בעיקר בשביל עבודה זרה, או מלחמת הגנה, פשוט שצריך למסור את הנפש. אבל מה שזו מלחמת עונש, יש בעיה.
פרק ב: טבע האדם לשכוח ודוגמת השואה
טבע האדם הוא שהוא שוכח. טבע האדם, אפילו עשו לו עוול, אפילו עשו לו עצמו עוול. קל וחומר כשעשו עוול לסבו — לפעמים הוא צריך לזכור את זה. כשזה עונש לקבוצה, קבוצה היא דבר ש״אין ציבור מתים”; זה לא דבר שרק הדור, זה יכול להיות אפילו כמה דורות. כן? טבע האאדם הוא שהוא שוכח, הוא יודע מה הדיבור אליו, נכון?
איך אנחנו יודעים שבני אדם שכחו? אתם זוכרים את הדרשה שלי על השואה? כולם יודעים, כן? בערך חצי שנה אחרי שהגרמנים הרגו שישה מיליון יהודים, רוב היהודים הבינו שבעצם היה צריך ללכת להרוג שישה מיליון גרמנים. אפילו הייתה קבוצת יהודים שעבדו על לעשות את זה. אף אחד לא הסתייג מזה.
אחד הסתייג כשהחזיק בפוליטיקה שלו, זה לא יצא לפועל. אבל כל אדם נורמלי הבין שכך מגיע. לפחות, נכון? פשוט. מידה כנגד מידה, כלומר צדק בסיסי, אחרת אין שום יושר בעולם.
אחרי כמה שנים רוב היהודים חשבו, או חלק גדול מהיהודים, שאם הוא משלם כמה דולרים אפשר למחול לו גם כן. מעשיות שטויות… בקיצור אפשר למחול לו, הכסף לא היה בחינם, הוא היה בשביל המחילה.
שכתוב “לא תקחו כופר לנפש רוצח”, כך אמר ר׳ אייזיק, מנחם בגין. אבל היהודים האחרים אמרו, כתוב “לא יומתו אבות על בנים”, כל מיני תורת לקשן, למעשה. מחלו לאדם, מחלו לעם הגרמני. כן, כן, להיפך, העם הוא… קצת, קצת, קצת.
פרק ג: תוכנית מורגנטאו מול תוכנית מרשל
הם היו עוד יותר טובים אילו היו עושים את התוכנית הראשונה שלי. אוקיי, אני לא תופס. לא רק שהם היו יותר טובים, אלא כל העולם היה יותר טוב. זה אומר מציאות בסיסית, זה ריאליזם, לא שמעו עכשיו את השיעור שלי. בטוח גירשו אותי היהודים, לגנות את זה.
אתה צריך לחיות עם זה? בוודאי שאתה צריך להבין את זה, לא רק את זה. אני רוצה לומר לך סברא פשוטה, לא חס ושלום הלכה למעשה. אתה צריך להבין משהו? יושר הוא דבר בסיסי. מידה כנגד מידה הוא דבר בסיסי, כן?
מידה כנגד מידה פירושו, שכשאתה עושה לי משהו לא נכון, אני צריך לעשות לך משהו לא נכון. אם אני עושה לך משהו שהוא נכון, זה לא מידה כנגד מידה, מבין? הרבה יותר, אז אני צריך להחזיר לך כך, אחרת זה כבר לא יושר גם כן. כי זה לא מידה כנגד מידה.
אוקיי, זה צריך גם קצת עומק יותר עמוק כאן. אז ממילא פשוט שהעולם… פשוט שהעמלק שהחריב את בית המקדש, אתה צריך לתפוס? כן, העמלק, בית המקדש זה דבר אחד, אגב, לא משנה, אני לא אומר פוליטיקה כאן. ריבונו של עולם, אני רוצה רק שיבינו את התורה.
במשך הרבה, הרבה שנים לא הבינו את התורה, עד שראו את המציאות, ואחר כך שוכחים גם כן. זה הרי הדבר המצחיק, טבע האדם הוא שהוא שוכח מיד, כל כך מהר שוכחים. לא נורמלי. רוב האנשים היום מסתכלים עליי כמשוגע גמור, הייתה תוכנית שהיה צריך לעשות כאן עם הגרמנים. זו הרמה הראשונה, רק רמה אחת שהיה צריך לעשות. היה צריך לעשות עוד דברים. היה צריך להיות לא “זכור… תמחה”, “לא תחיה כל נשמה”, “החתי והאמורי”, “את הצפוני”, “ושכחו השם”… לא לדור אחד, אלא אפילו דורות, לנצח. כמו יריחו. כך היה צריך להיות.
זו לא התוכנית שלי. למי הייתה התוכנית הזו? לגנרל של צבא ארצות הברית הייתה התוכנית הזו. נכון? מורגנטאו. לא, תוכנית מרשל זה כבר היה, כבר שכחו. תוכנית מורגנטאו מה זה? גרמניה תהיה לנצח נצחים כמה חקלאים, זה הכל. שישאירו להם כמה חקלאים. אף מכונה אחת לא תעבוד בגרמניה. התחילו לקיים את התוכנית, עד שתוכנית מרשל באה ושכחו. בדיוק. זה כבר נשכח. לקח שנתיים לא להרוג, אבל בדרכי שלום להרוג. זו תהיה התוכנית, תוכנית רשמית, התחילו לקיים אותה. זאת אומרת תוכנית מורגנטאו.
פרק ד: המושג של “יכול להיות”
עכשיו, אלה דברים בסיסיים, בסיסיים. עכשיו אתה צריך להבין, ה״מתיר אסורים” הוא אחרי שמתכננים, לא כך, אין שום תגובה, כן? הגמרא אומרת, או המדרש, שלפעמים יש “מתיר אסורים”. מי שנכנס היום ל״מתיר אסורים”, תמיד כשהמשגיחים שלי שאלו את הקושיה, נכון? הוא נכנס היום ל״מתיר אסורים” והוא נכווה באמת, הוא יצא לגמרי שרוף למחרת. “קירורתא בשביל החיים”. מה פירוש “קירורתא בשביל החיים”? הוא שומע “שלא תמות כדרך שמת פלוני”.
מה הסיפור כאן? הוא לא מת, הוא עדיין חי. עמלק סבל מאוד במלחמה, הוא מת לגמרי? הוא עדיין חי. הוא סבל מאוד והוא ניצח את המלחמה. יפה מאוד, הוא הפסיד הרבה יותר מהרבה אחרים. את זה אתה מבין? הוא הוכיח שבני אדם הם בני אדם. לא מצחיק, זו תחושה רציונלית. בני אדם הם סוג כזה של דבר שיש להם דברים שיכולים להיות ודברים שלא יכולים להיות.
הוא הראה שזה יכול להיות. יכול להיות שיהרגו את היהודים. יכול להיות, אוקיי? למה לא הרגו? למה הרשע של הגרמנים לא היה הראשון שהיה לו שצריך להשמיד את כל היהודים. הוא היה הראשון שתפס שאפשר, שאפשר לעשות את זה. יכול להיות שזה יקרה. זה לא הצליח לו לגמרי. זה לא הצליח לגמרי. אבל הוא הראה שזה יכול להיות.
במשך אלף שנה, המאה ה-, אני לא יודע, כשעינו יהודים יותר ממנו. למה הוא לא הרג את כל היהודים? הוא, אה, בקושי נגע כאן בבית מדרש, שם בבית מדרש. הוא דמיין לעצמו שזה לא יכול להיות! יש לי כאן כל כך הרבה יהודים שהוא הולך להרוג את כל היהודים. הוא כבר לא חי, לא הוא לא ילדיו, לא אחיו, לא דודו, אף אחד מהם כבר לא כאן. אפשר להבין את הפסוק יפה מאוד, לנו זה לא עזר.
שכל העולם ידע שזה יכול להיות. יכול להיות שכמה חשובים עם חליפות, ירצו לכבוש עיר יהודית בארץ ישראל, יכול להיות. חשבו שזה לא יכול להיות. זה היה מאז מלחמת ששת הימים, יודעים שזו כבר מלחמה, כבר תפסו שזה יכול להיות. אבל נסעו עם זה מאז תמיד, בערך מאז 73, הייתה ההנחה אצל כל אחד, אפילו שונאי ישראל הגדולים ביותר: זה לא יכול להיות! אי אפשר להכות כאן, צריך לעשות שלום, צריך לקחת עיר שם, עיר כאן, לא יכול להיות שיבואו סתם לשחוט את היהודים. עד שבא רשע זה, הוא הראה שזה יכול להיות.
פרק ה: השבת ה״לא יכול להיות” באמצעות עונש לא פרופורציונלי
עכשיו כדי לשמור, כדי לעקור את ה״יכול להיות”, אין שום דבר רציונלי שאפשר לעשות. צריך להיות משוגע לגמרי, כמו עדל יהודה, אין דרך. אתה צריך להראות, אתה צריך ללמד בחזרה את העולם, שזה לא יכול להיות. זה “לא יכול להיות”.
“שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה”. שבע פעמים צריך להחזיר לו מה שהוא עשה לך. אמרתי פעם את המקור למה פסוק יום שבעה מתכוון. אפשר לעיין בספרו של ג׳יימס קרוויל על התורה, לראות למה.
אפשר, חייבים להראות שזה לא יכול להיות. זה דבר קשה בטירוף, כי אפילו אם אתה מחזיר פעמיים, שבע פעמים, חצי חצי, לבוא בחמישה, עדיין זה יכול להיות. חייבים לסבול בשביל זה, בפעם הבאה סובלים קצת פחות. יכול להיות. חייב להיות משהו שזה לא יכול להיות.
אילו היו עושים את התוכנית שלי לגרמניה, העולם היה מבין שזה לא יכול להיות. בינתיים חושבים שזה יכול להיות, וזה חייב עוד מלאי, בוודאי לא פעם אחת, עוד יותר. מה זה חמישים אלף גויים כנגד יהודי אחד? את זה כולם מבינים. הוא מבין את הגויים כן.
אתם מכירים את הסיפור, היה מישהו ששאל איך יכול להיות שאתם כל כך גזעניים? אתם מחליפים 150 מהם כנגד אחד מכם? אתם באמת מחזיקים כך, שני הצדדים מחזיקים כך. זה טוב. רק אני יודע, אוקיי, אני עושה קצת ליצנות כאן.
אבל ה״נקודה” היא כן, זה יכול להיות. ויש כאן אחד, אפרים פרדוקסיק בטוויטר, יהודי מעניין, והוא הסביר את הנקודה. וממילא הוא סובר שעד שלא שוברים את הבית האחרון בעזה, זה היה יכול להיות. לא מדובר על עונש, זה סוג של עונש, יודעים שאנחנו לא מחזיקים כראוי. חייבים להיות יהודים, זו לא קושיא למה זה לא מסתדר, אי אפשר לתפוס, אי אפשר לעשות כן. הרי מדברים על מושג בסיסי כזה של מה שיכול להיות. זו הרי הנקודה.
כן, מה זה משיח? משיח מראה ליהודים שכן יכול להיות מזל במדינה יהודית. צריך שמשיח יבוא, זה שמשיח יבוא פירושו שזה לא יכול להיות. לא, משיח הוא זה שאומר שכן יכול להיות. כן? טוב, זה כבר שיעור.
עכשיו, בואו נחזור לנושא של שכחה, כן? עכשיו, הטבע בשיעור הוא שזה לא עוזר, אפילו כשזה דבר פשוט, כל אחד יכול להסתכל בחדשות, שיום אחד כולם מבינים שצריך לעשות כך.
אני עוד זוכר, זה שנים שעברו, טאריק מדבר כאן בחדשות. אני לא מדבר על איראן, אני לא יודע. אני עוד זוכר, איך הרדיקל השמאלני הגדול ביותר סבר שאולי צריך להשאיר שלושה חבר׳ה בעזה, שלושה אנשים, אולי כך. אני זוכר. ושני חודשים אחר כך הכל התנהל כך, וכל כמה שבועות הגיעו עוד כמה אנשים והתחילו לומר לו: “אתה יכול עוד לבקר אנשים כמוני?”
אגב, מעולם לא חשב שאין אנשים כמוני, הוא לא הבעיה.
אבל בכל מקרה, זה אחרי הכל, העובדה היא שאנשים שכחו. וממילא, אותו דבר הוא כשהוצג פסוק “לא תרצח” כביכול מהקב״ה בעצמו, אדם חייב היה להחזיק בו…
הצורך המוסרי בעונש מוות ותפקיד ה״כעס” במלחמה
תוכן: השיעור עוסק בסיבות הפסיכולוגיות והמוסריות העמוקות מדוע התורה דורשת עונש מוות לרוצח, וכיצד הדבר מונע את הנורמליזציה של רציחה. הדובר עובר לדיון על מלחמת שאול המלך בעמלק, ומסביר חידוש בשיטת הרמב״ם שמידת ה״כעס” (צעקה) היא כלי הכרחי לעשיית צדק ומלחמה.
—
הסכנה של “שכחה” והנורמליזציה של רציחה
אנחנו זוכרים, שני חודשים אחר כך [אחרי טרגדיה] הכל התרפא, וכל כמה שבועות, כמו עוד כמה אנשים, התחילו לומר: “אנחנו יכולים עוד… מה הם האנשים? כמוני?” אגב, לא חשבתי שאין אנשים כמוני? זו לא הבעיה.
אבל בכל מקרה, זו אחרי הכל העובדה: אנשים שכחו. וממילא, אותו דבר הוא כשיש פסוק, “לֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ” [במדבר לה:לא] – אדם, הרגו לו את אביו, את אחיו, את בנו, אני לא יודע – אחרי כמה שבועות הוא שוכח את זה. ואנחנו עושים עסקה עם מישהו. הוא לא תופס. אתה צודק, אתה צדיק קטן, אתה עושה עסקה, אבל עכשיו נעשתה רציחה מותרת! כן? “לָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר… כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ” [במדבר לה:לג]. זה לא אומר יותר, לא מה ששואלים קושיא “זה מותר, כולם יודעים…”
אוקיי, זה כבר נהיה אחד מה״מונולוגים” שלי בעד נקמה, אבל כולם יודעים בדיחה, מה גנדי, חכם גדול – שאמר שיהודים צריכים כולם להרוג את עצמם כדי שלא יתנו לאנשי היטלר להרוג – אמר ש״אם עושים עין תחת עין, כל העולם נעשה עיוור”.
נכון, עכשיו אני חושב, אני רוצה לומר לך משהו: יש מדרש שאומר את זה. רש״י בתורה כבר נפל על החכמה הזו, לא כמו הראשון. רש״י אומר, שכתוב “לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עַל הָרֹצֵחַ” [דברים יט:יג], אומר רש״י: “שלא תאמר: יהודי אחד מת, עכשיו היהודי השני ימות?” באה התורה ואומרת את הפסוק, שלא תחשוב כך.
רש״י כבר חשב על החכמה של גנדי. ומה אומר רש״י, מה התירוץ שלו? אני מתכוון עוד להביא את זה, אנשים חושבים שאנחנו גילינו דברים מוסריים בסיסיים; תמיד ידעו את החכמה הזו. מה אומר רש״י? לא, אתה לא תופס. זה לא הנושא שהאדם קיבל באופן אישי נקמה.
כשרציחה נעשית “מותרת” בעולם
הבעיה היא משהו אחר. יש שאלה: בעולם, רציחה מותרת או אסורה? “מותרת” אני לא מתכוון שכתוב בספר החוקים שזה מותר; זה לא מעניין. “מותרת” פירושו שכולם יודעים: לא רציחה, זו לא רשות. אי אפשר, זה לא דבר שאנחנו עושים. ולמה אתה לא רוצח? סתם כי זה… בבורו פארק זה לא דבר שאנחנו עושים.
הרגע שזה דבר שאנחנו עושים – אני מכיר הרבה אנשים שילכו ישר לרצות, זה מתאים לכל אחד להרוג. אני לא רואה שום סיבה למה לא? רק, למה לא עושים את זה? כי זה לא מקובל. דיברנו על זה לפני כמה שבועות על החינוך: אנחנו לא עושים את זה. רציחה אסורה.
מה פירוש אסורה? אצלנו באמת אסורה רציחה. אצל רוב היהודים, ברוך השם. במקומות אחרים, באזורים של ניו יורק סיטי, לא כל כך אסור. כאן אסור. למה אסור?
עכשיו, בא אחד והוא הורג יהודי שני. נעשתה רציחה מותרת! אם הוא מניח היתר – לא רק לעצמו; רציחה היא לא דבר שאדם עושה לעצמו, הוא עושה לעולם – עכשיו נעשה היתר. אוקיי, אחד שניים אולי. השני, עוד יותר גרוע. עכשיו רציחה מותרת.
איך עושים רציחה חזרה אסורה? רק דרך אחת: שהורגים את הרוצח. אין דרך אחרת. עדיין לא מצאו דרך אחרת. יש דרך אחרת: אפשר לשים אותו בכלא לכל חייו. זה לא הבדל גדול; זה גרוע יותר מהריגה, אגב. חלק מהחכמה המודרנית הגדולה… אנחנו לא מכים ילדים, אבל זורקים אותם מהישיבה. הרבה ממש אנחנו נוראים נוראים, מחזיקים את עצמנו גדולים: לא מכים, רק צועקים. מה הנפקא מינה? להכות זה קל יותר מלצעוק.
בכל מקרה, אז, מבין? זו הדרך היחידה לעשות את הדבר חזרה אסור. זה הפירוש.
הפסיכולוגיה של הקרבן: רציונליזציה של הרע
תחזיקו לי עכשיו חזרה לנקודה הראשונה שלי. הבעיה היא: שוכחים. הבעיה היא שאנשים הם סוג מוזר של דבר. ברגע הראשון הוא עוד זוכר, הוא מבין את זה, זה בסיסי, זה אינסטינקט אפילו – הוא מבין, אי אפשר לתת לרציחה להיות מותרת. שבועיים אחר כך זה באמת נעשה מותר אצלו. זו הבעיה. זה באמת נעשה מותר.
אצל הנרצח גם יכול להיעשות מותר מה שהרגו אותו, אתה יודע. לאדם, עושים לו עוולה, גונבים ממנו, הורגים אותו – לא אותו, את משפחתו, אני יודע – בשנייה הראשונה הוא עוד זוכר שאסור להרוג. הוא אומר: “משוגע, הורגים?! אני אהרוג אותך עם ילדיך, עם נכדיך, עם נינייך! ואפילו אלה שעוד לא נולדו, אני לא מפחד מנבואת משה רבינו שאולי יצא אחד… לא יצא כי אני אהרוג את כולם!” אוקיי?
ביום השני הוא חושב: “רגע, למה הלה הרג אותי? אולי הוא צודק בכלל? אולי מותר להרוג אנשים? אולי מגיע לי?”
רואים, בכל עוולה שקורית לאדם, האדם עצמו מתרגל שזה נורמלי לעשות עוולה, במיוחד לו! זה מאוד מוזר, אבל אנשים הם כך. ואז, אתה צדיק, אתה שנעשתה לו עוולה, זו לא בעיה.
אם יש גזירה שצריך כאן לקיים, צריך כאן פשוט לעשות. אמרה התורה: קודם כל עושים ציווי. אם אי אפשר עכשיו, יוצאים, הולכים לעשות את העונש של מחיית עמלק. מי שמסתכל במעשה עם שאול רואה בבירור: זו מסע עונשין. לא היתה שום סיבה אז; הלכו לחפש אותם להעניש.
שאול המלך והמלחמה בעמלק
עכשיו, בעיה היא שהציבור לא מחזיק בזה. שאול המלך לא החזיק בזה. הרי המקור הגדול ביותר, הרמב״ם הרי מביא את הפסוק משמואל להוכיח. שאול המלך לא החזיק. הנביא הרי בא ואמר “בוא הנה”.
ואגב, כששאול הלך למלחמה בעמלק, זה לא היה נקמה על מה שעשו ביציאת מצרים. זה היה – כן, זו טעות גדולה למי שלא לומד תנ״ך, כמו הרבה אנשים שאומרים דרשות בפרשת זכור, שהם עמי הארצות גמורים. הם חושבים ששאול בא לנקום על מה שעמלק עשה ביציאת מצרים. הוא באמת לא מבין שום פסוק: “אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם” [שמואל א טו:ב]. נקמה – לא קראת פרק קודם? שני פרקים קודם? שלושה פרקים קודם?
עשיתי פעם רשימה, שבע עשרה פעמים לפחות בתנ״ך נלחם עמלק עם היהודים. חמישה שבועות קודם דוד נלחם בעמלק, קצת אחר כך עוד. קודם לכן, במדין, סיסרא – עמלק היה כל הזמן. הוא נקם בעמלק על כל המעשה שעשו כאן ושם. והוא לא היתה לו מסירות נפש לכל העניין שלא הגיוני כמו שאנשים אומרים בדרשות.
לא היתה לו האומץ להעניש את עמלק על מה שעשו שבוע שעבר, שבועיים קודם, שנה קודם, אני לא יודע כמה זמן. אותם אנשים – לא סביהם, לא סביהם! הנביא בא ואמר: “שמואל חי, אתה חושב סתם שהאנשים האלה יעשו תשובה? כבר אלף שנה שהם לא עושים תשובה, זה כבר ממצרים, הם החבר׳ה, זו התרבות שלהם, אני לא יודע, אולי עשו תשובה בגלגול אחר? אני לא יודע. בינתיים זה נורא.”
וזה לא עזר. שאול המלך אמר “ויחמול”, אה, “מיטב הצאן”. מה עם אגג? צריך להרוג גם את המלך? אה, אריסטוקרט, אתה יודע? אני יודע למה מלכים לא הורגים מלכים, נכון? כי הם חושבים שהם מעל כל העניין. דבר מאוד מעניין. אני לא הורג. “ויחמול”.
כן? שמואל אומר “דבר ה׳”. כן, מאוד פשוט. דבר ה׳ פירושו פסק? כן, ודאי, ודאי. כמו שאמרתי לך, אני לא חוזר. הוא היה לו אשתו וילדיו התמימים, אבל אשתו וילדיו המאוד מוגנים, כי אני צדיק? מה שלך? מה יושב? אוקיי, אני לא יכול לחזור על ילדים, זה פשוט.
כן, עוד עובדה גדולה יותר. כי הראשון אינו עובדה. הראשון עוד נכון. הרי אמרתי לך קודם. חייבים. כן, חייבים. כי לא בשביל עובדה. זו לא עובדה. האמת אינה עובדה. עובדות הן מצווה. זה כן, זה חשוב… תהיה טוב, זה הדבר שמצליח שזלבנים הוא אצל אחד מושבות מעשה [לא ברור]. כשנעשה אחרי שרציחה חזרה, חוץ מזה שאסור לעשות את זה. ולפני כן שם, חייבים לעשות את זה? פיקוח נפש. אי אפשר לקחת סיכונים. לא שלקחו את הסיכונים ומחזיקים סיכונים. כן, למעשה, שאל את הרב המקומי שלך.
מידת הכעס ככלי לצדק
אוקיי, אני אומר לך את… אני רוצה לספר לך את התורה. אומר הרמב״ם הקדוש, לומדים מזה. רואים, הרמב״ם למד מהפרשה של שמואל, המצווה, הפירוש של המצווה של זכירת עמלק. הוא אומר ממש, הוא מביא לך את זה, אומר לך כבר תקרא, זה הכל לך בפרשת שלו. אומר הרמב״ם הקדוש: רואים מזה שאי אפשר, אי אפשר ללכת למלחמה, אלא אם כן כועסים.
מאוד מעניין, מה שמעת על מידת הכעס? מה שמעת על מידת הכעס פעם? מה זה כעס? כבר דיברתי על זה מספיק? פעם כאן. ושמענו שבמידות יש כעס? הרמב״ם הוא המקום בפרק פרק. פעם, פרק א׳ הוא המבוא. וגם, בהלכות מלכים הוא המבוא.
כעס, לכל מידה יש הרי פעולה ששייכת, כן? התאווה שייכת כשיושבים ליד השולחן וקונים לאכול, או וכו׳. איזו עוד מידה דיברנו עליה? מידת הנדיבות והנתינה שייכת כשמרוויחים כסף ומחלקים כסף, וכו׳ כן? לאיזה נושא שייכת מידת הכעס? לאיזו סוגיה שייכת? זה אותו חלק מהחיים האנושיים שזה שייך אליו, בעיקר.
אני צריך להעניש מישהו. מה? אני צריך להעניש מישהו. מאוד טוב. כעס שייך לעשיית צדק. כתוב הרבה פעמים בתורה, ה׳ הוא “אֵל קַנָּא וְנֹקֵם” [נחום א:ב]. קנא ונוקם, מפרשים כעס, כן? כך אומר רש״י. קנא – להט פנימי. כועס, בעברית פשוטה. כן? הקב״ה הוא אלוקים, הרי זו הפנימיות. אומרים שלקב״ה אין מידות, מה יש לומר? הפנימיות, המידה שגורמת, התנועה בנפש שגורמת לאדם לקחת על עצמו את הצדק הנכון, זה נקרא כעס. זה כעס.
השאלה היא, אם זה באמת כעס, לא יודעים אם זה באמת כל כך טוב או לא. צריך שיהיה רב שהוא מכריע את הציבור. זה התפקיד של ה״כהן משוח מלחמה”. תפקידו של משוח מלחמה הוא לעורר את הציבור, לעורר השנאה. זה תפקידו. הוא צריך להכריע שזה נכון. אמת. או שאדם צריך להכריע, אבל אחרי שהכריע הוא צריך להתרגש.
צריך, ברגע שאתה בכעס אתה לא יודע אם אתה עושה יותר מדי… לא, לעולם לא עושים מספיק. אל תדאג. אני אומר לך, קל וחומר כשנמצאים בכעס הגדול ביותר, לא עשו מספיק להתחיל תוכניות עולות. אני מדבר על הדרכים הישנות, כשאומרים מלחמה וכדומה, מובן? לא עושים מספיק. לא עושים מספיק. זה לא נכון. צריך שיהיה כעס. אדם הוא הרי סוג כזה של דבר שהוא עושה עם הרגשות שלו. הוא צריך שיהיה לו מידה עצומה של כעס כדי לעשות את הדבר הבסיסי שנקרא מחיית עמלק.
וממילא, חוץ ממה שיש מצווה על המעשה של מחיית עמלק, כמו כל המצוות שיש להן את זה, אבל זה מיוחד. יש מצווה על המידה של מחיית עמלק. המידה של מחיית עמלק היא להתעורר לפני שהולכים למלחמה, כמו שהכהן משוח מלחמה עשה כמו ששמואל הנביא עשה לשאול, או וכן הלאה, שיתעורר הציבור, להזכיר להם איך עמלק היה שקץ הוא, אביו, סבו, דודו, לא היה אף אדם טוב אחד.
שלום ומלחמה: שני זמנים נפרדים
כן נכון, ודאי שוב, אם יש שיחות שלום, מתחיל מה שאומרים “עושה שלום”, אבל עושה שלום מה שמתחיל. אין אדם בעולם, ודאי. אם הוא רוצה להיכנע… לא, זה אחר כך. הכעס מעורר אחר כך, אחרי שלא הצליחו שיחות השלום, הכל. קודם עושים שיחות שלום, תמיד. צריך את שניהם. שניהם. בשעת מעשה אנחנו במלחמה קבועה. לא, תזכור, “זכור”. זה אומר שצריך לזכור ולהיות… כן, כן.
אני לא מתכוון שכעס, לזה יש קשר לשיחות אחרות. כעס לא אומר להיות אבוד. אדם יכול להיות בכעס בלי להיות אבוד. אני לא מסכים עם זה, זו טעות. וזה יכול להיות בלי שום כעס כלל. כי מה שאומרים שכעס פירושו להיות אבוד – אני לא מסכים. כעס פירושו להיות נסער. אתה יודע מה פירוש להיות אבוד?
זה יכול להיות עם ראש גדול. אהבת ה׳ פירושה להיות אבוד? כך אומר באמת המהר״ל, אבל זה לא נכון. הוא נורא מלוהט בנושא הזה. אבל באותה דקה עצמה הרפ׳ס השתלטו על דברים אחרים, הם לגמרי רגועים.
אתה חושב שיכולים להיות אנשים? זה לא היה מועיל! בשעה שהמלחמה מגיעה אליו, הוא באמת אבוד.
שיעור: כעס, מלחמה, והפירוש האמיתי של פנימיות
תוכן: השיעור עוסק בהבדל בין “להיות אבוד” ו״כעס” במלחמת עמלק, תפקיד מצוות הזכירה כהכנה למעשה, והגדרה עמוקה של “פנימיות” ו״חיצוניות” המבוססת על מעשה דואג ואחיתופל – שפנימיות אמיתית נמדדת במעשים, לא ברגשות.
—
כעס מבוקר: ההבדל בין “כעס” ל״להיות אבוד”
כעס לא אומר להיות אבוד. אדם יכול להיות בכעס ולא להיות אבוד. אני לא מסכים עם זה [שכעס פירושו לאבד את הראש]. זה לסבול את עצמם… מחלוקת שלא צריך כלל כעס. אבל מה שלא צריך כלל כעס, אומרים: “כעס אסור שיהיה אבוד”.
אני לא מסכים! כעס לא צריך להיות מתוך התרגשות! מה הקשר לאיבוד שליטה? זה יכול להיות עם ראש גדול! “אהבת ה׳ לא צריכה להיות מתוך איבוד שליטה” – כך אומר אכן המלבי״ם, אבל זה לא נכון!
והוא מלהיב מאוד בנושא הזה! אבל באותה דקה עצמה, כשמדברים איתו על דברים אחרים, הוא לגמרי רגוע. אפשר לראות את זה אצל אנשים. זה לא היה… בזמן שהמלחמה מתנהלת והתינוק שלו בא וצריך מוצץ, הוא לא… “אני כועס! מנהלים מלחמה עם רחמנות!” אין כאן סתירה! צריך להיות בן אדם, צריך להיות בשליטה. אבל כעס הוא באמת כעס.
מי חייב בזכירת עמלק?
מצוות הזכירה היא מצווה על מי שמנהל את המלחמה, או על הנביא, מי שהוא האחראי על “רוח המלחמה” – לא הגנרל שהוא אחראי על המלחמה המעשית – אלא נביא או כהן, מי שאחראי על רוח המלחמה. הוא האחראי על כך, הוא עושה פרשת זכור. זו המצווה.
זה לא במלחמת רשות. במלחמת רשות לא צריך להיות כל כך כועס. מלחמת רשות היא אמצעי… מלחמת רשות לא נדרשת כעניין לעצמה. מלחמת רשות היא מצווה, מלחמה שרוצים, מכל סיבה שהיא, לדבר טוב או לדבר רע, שרוצים. מלחמת עמלק היא מלחמה שתמיד יש בה חובה, זה סוג המלחמה שהיא עונש.
נכון, נכון, עושים שיור לידיים. אבל למה עושים? זה כתוב בפרשת שופטים שעושים שיור לידיים. ומי שלא רוצה אחרי שאומרים “מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב”, מי שרוצה לחזור, הוא לא משועבד לכבישת שוק. אבל מה עושים? עושים סדר, דואגים לזה.
אבל במלחמת עמלק זה נדרש. כי זו לא מלחמה שעושים בזמן שכועסים, או בזמן שסתם רוצים לעשות מלחמה כמו מלחמת רשות. עושים את זה כי זהו הצדק.
הצורך בזכירה למען הצדק
בני אדם לא יכולים לעשות צדק אלא אם מעוררים אותם, מעוררים אותם שיזכרו שמגיע לאותו אחד העונש. למה באמת אנשים שוכחים? למה באמת מלחמה… למה באמת מוחלים ושוכחים? אני חושב שצריכה להיות יראה. “מוֹרָא גְדוֹלָה וּזְרוֹעַ נְטוּיָה”.
כתוב “אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִילֵהוּ לָחֶם” (משלי כה:כא), אני לא יודע, יש פסוק בחומש, “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ” – זה צריך להיות דווקא ביהודים. נכון, המדרש אומר מוחל לעוונותיהם של ישראל, זה בין יהודים “לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר בְּנֵי עַמֶּךָ”.
לפעמים צריך למחול, אבל כאן יש מדרש מצד… כתוב “לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר בְּנֵי עַמֶּךָ… וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ”, הכוונה בדיוק לזה, הנקמה שכן נדרשת, כן כשלא צריך למחול, זה כתוב בתורה “כשאתה לא יכול לעשות, אין לזה ניתוק”. מגיעה לך כן נקמה, אומרת התורה “לא תהיה נוקם”. הרמב״ם אומר שם למה? כי העולם לא יכול להתנהל עם יותר מדי נקמה. הוא אומר שם את המילים של גנדי.
אי אפשר תמיד למחול, אבל זה “בני עמך”, כי הוא בסך הכל חבר שלך, הוא לא השאיל לך את הפטיש שלו, בסדר, תמשיך הלאה, שימחלו. אבל יש פעמים שלא צריך, צריך למחול, את זה צריך לעשות לבד, בשביל זה יש מצווה. המצווה פירושה שצריך איזו תורה, איזו אחריות, איזו דעת שאומרת שכאן צריך… אז מה? כשיש משטרה, מדברים הלאה עד שם הלאה יש את המלחמות.
זכירה כהקדמה למעשה
היום, אז זהו הפירוש של מחיית עמלק. אני רוצה להביא כאן את עיקר החידוש שרציתי לומר… העולם לגמרי מבולבל. למה הם לגמרי מבולבלים? הם לא תופסים שזכירת עמלק היא הקדמה למחיית עמלק.
כל בעלי הדרשנים החסידיים חושבים, אפילו אנשים שאומרים על פי הרמב״ם, חושבים שיש מצווה לעמוד בבית הכנסת ולכעוס על עמלק. זה בזבוז זמן לעמוד בבית הכנסת ולכעוס על עמלק. אף אחד לא צריך לכעוס על עמלק, לא היום, לא מחר, לא אתמול, מי שהוא עמלק. אין שום עניין בזה.
למה? כי כעס, שכולם ידעו, דיברנו כאן קצת בשבוע שעבר, כל מידה היא בשביל מעשה. אין מידות שמשנות מהפנימיות. מידות זה פנימיות זה ודאי העיקר. אדם לא עושה בלי הרגשה, בלי מידה, בלי שיהיה מתרגש או משהו אחר. זה מאוד חשוב לדיין, מי שתפקידו לעשות צדק, צריך הוא לכעוס, או צריך הוא להעמיד פנים של כעס על דברים כשזה נדרש. אדם לא עושה בלי זה.
אבל הכעס הוא כדי… הכוונה שאני סובר שבאמת צריך לעשות משהו, זהו הפירוש של זה. כמו שאהבה פירושה: אני סובר שבאמת אני רוצה את הדבר, שאני רוצה את האדם, ואני רוצה להיטיב לו, שאני מחשיב אותו, וכן הלאה.
אם מישהו כועס בלב, הוא אומר בלב, בלי שזה יוביל לשום מעשה, אין לזה שום קשר לכלום! זו לא פנימיות, זו חיצוניות.
דואג ואחיתופל: ההגדרה האמיתית של פנימיות וחיצוניות
זה מה שרציתי לומר, כתוב וכולם יודעים, שצריך להיות פנימיות ולא רק חיצוניות. הרבה אנשים מה שהם קוראים פנימיות זו חיצוניות, ומה שהם קוראים חיצוניות זו פנימיות.
מה שהייתי רוצה לומר, כתוב בגמרא (סנהדרין קו:) שדואג ואחיתופל למדו הרבה תורה, זה היה “מן השפה ולחוץ”, ממש חיצוניות.
יהודי חושב שהכוונה כך: כשהוא למד, הוא למד בקרירות, משהו כזה סתמי, בלה בלה בלה בלה בלה. “שפה פנימי” פירושו שכשהוא למד הוא הלך באש, סערה פנימית, הוא הרגיש את ההרגשה שצריך להרגיש כשמתפללים. כך חושבים רוב האנשים.
אני הייתי אומר פירוש הפוך בדיוק. הייתי אומר למה? מה הבעיה של דואג ואחיתופל? מה זה דואג? דואג היה צדיק גדול, הוא “נֶעְצָר לִפְנֵי ה׳” (שמואל א כא:ח), הוא ישב בבית המקדש יום שלם.
אתה יכול להיות בטוח שכשמישהו בא לדואג וביקש ממנו טובה, שיגיד מידע לשידוך, הוא אמר: “מממ… לשון הרע”. הוא בוודאי אמר הרבה שיעורים מלאים בלשון הרע, היה לו כל יום שני דפים חפץ חיים, הוא בוודאי הרבה דיבר על כמה עבירה גדולה זה לדבר לשון הרע וכן הלאה.
זה היה דואג, בוודאי, הרי הוא למד, הוא “נֶעְצָר לִפְנֵי ה׳”. אבל כשיצא שלפי האינטרסים שלו צריך לומר לשון הרע, דואג עשה מהלך והרג עיר שלמה [נוב עיר הכהנים]. הוא לא חשב פעמיים על זה, הוא אפילו לא התחרט.
הוא יושב בבית המקדש בדיוק, אה המלך שאל אותו, עברת שם, אתה יכול להעיד עליי, מה אני צריך לעשות? שאול המלך, מה אני צריך לעשות? מה הוא אמר לו? הוא לא נתפס, סליחה באמת, כן באמת נורא היה, הרגו את הקדושה, כן.
ועל זה אומרת הגמרא: הוא “מן השפה ולחוץ”. הכוונה לא לומר שהוא לא הרגיש את איסור לשון הרע כשדיבר על לשון הרע. הכוונה לומר שהוא לא עשה את זה! כשהגיע לידי מעשה הוא לא עשה. אז מה שקוראים “מן השפה ולחוץ” זה שהוא דיבר עד סוף הדורות, כמו סוף זמן קריאת שמע. הוא דיבר בקול גדול על לשון הרע, אבל לעשות הוא לא עשה.
“אמיתי” פירושו לעשות למעשה
וזה נקרא “מן השפה ולחוץ”. במילים אחרות, כשאומרים שמישהו הוא לא בפנימיות, הוא לא “אמיתי”. אתה לא באמת מאמין באיסור לשון הרע. אתה באמת מדבר לשון הרע, אתה רק מדבר על זה. זהו הפירוש.
מה פירוש שאתה אמיתי? שאתה עושה! לא שאתה מרגיש בלב שלך. לא משנה מה אתה מרגיש בלב שלך. ודאי שזה אומר להרגיש בלב, אבל אני אומר אם באמת הרגשת בלב שלך – מה שעשית, זהו הפירוש של להרגיש בלב, ואני אכן סובר כך.
שאני מדבר על זה ואני יכול לומר שיעורים יפים ואני יכול לומר הסברים וכן הלאה, אני יכול אפילו להתלהב – זה מאוד קל להתלהב – זה לא אומר שאני “מן השפה ולפנים”. זה שאני “מן השפה ולחוץ”. “מן השפה ולחוץ” זה רק שונה ממי שעושה למעשה. במילים אחרות, ככל שהוא עושה יותר בחיצוניות זה אומר שהוא מאמין באמת בזה. זהו סימן. זה מה שזה אומר.
במילים אחרות, המילה פנימיות לא אומרת בפנים, היא אומרת “אמיתי”. ההיפך מ״מן השפה ולחוץ” הוא שהוא אמיתי. אחרת זה מזויף. במילים אחרות זה רק מבחוץ, כמו שאומרים מנורת כסף שהיא כסף מבפנים גם, היא לא מצופה זהב, נכון? היא רק כסף מבחוץ, לא כסף אמיתי. הבעיה שלו היא שהפנימיות פנימיות לא טובה יותר מהחיצוניות. זה לא אמיתי, זה שקר. הוא לא כסף אמיתי, הוא כסף מבחוץ אבל לא מבפנים. איך רואים את ההבדל? זה לא מה שרואים, זה אמיתי. אמיתי פירושו שהוא לגמרי אמיתי, הוא לא רק אומר שהוא כזה.
מה שאנחנו קוראים פנימיות פירושו שהוא עושה, לא שהוא מרגיש בפנים. לא שההרגשה בפנים היא סימן למה שהוא עושה בחוץ. הוא באמת כזה, הוא אמיתי. מה פירוש אמיתי? אמיתי פירושו מישהו שבאמת עושה. זהו הפירוש של אמיתי. הוא באמת עושה.
משה רבינו, שלא לשמה, וסוף הכבוד לבוא
דרך אגב, הוא יכול אפילו לדבר על זה. כאן יש שני סוגי אנשים: צדיק גמור, צדיק שאינו גמור, או הבינוני של התניא או משה רבינו של הרמב״ם. משה רבינו הוא עדיין אמיתי. משה רבינו הוא לא “מן השפה ולחוץ”. הוא עושה באמת דברים טובים. הוא רק לא מבין למה הוא עושה את זה. הוא לא רוצה את זה לעצמו, הוא רוצה את זה בשביל אחרים, זה שלא לשמה. אבל “סוף הכבוד לבוא” – סוף הכבוד לבוא זה לא כאן אצל שלא לשמה. סוף הכבוד זה הרבה יותר גרוע משלא לשמה, או שאפשר לקרוא לזה שלא לשמה אם רוצים, אבל בכל זאת אומרים תוספות שיש דברים שונים שקוראים להם שלא לשמה, לא הכל אותו דבר.
“סוף הכבוד” פירושו שאתה לא אמיתי. אתה לא עושה את זה. אתה אפילו לא מחזיק בשלב של לעשות, אתה מחזיק בשלב של לדבר על זה, אתה לא מחזיק בשלב של לעשות. ההחזקה שלך מזויפת. זה לא אמיתי. זהו הפירוש של סוף הכבוד, זהו הפירוש שמישהו הוא משהו רק מזויף, רק לחוץ.
הוא רק לא מבין למה זה טוב. הוא לא רוצה את זה לעצמו. הוא רוצה את זה בשביל אחרים, כמו סוף הכבוד. אבל כל אחד צריך להיות מתרגש וזה אומר להיות אמיתי? צריך להיות מתרגש כל כך שעושים את זה באמת. אם הוא מאוד מתרגש אבל לא עושה כלום, זה לא מעניין. לא צריך להתרגש, אין שום מצווה בזה.
כן. יש… לא, המבחן… כן, יש מידה של לשון הרע, ויש פעולה של לשון הרע. כמו כל דבר, לא לדבר לשון הרע זה כי הוא לא מדבר. הוא מדבר על לא לדבר לשון הרע, והוא עצמו מדבר לשון הרע. הוא מתלהב מזה, הוא אומר דרשה חריפה, הוא צועק, קולות וברקים, הוא מרגיש מאוד חזק שאסור לדבר לשון הרע, הוא מתכוון מאוד חזק שהוא לא רוצה לדבר לשון הרע.
סיכום: רצון נמדד במעשה
הנפקא מינה מזה היא, ש״לרצות” זה כלום. והרבה אנשים אומרים עוד מהחידוש: “כולם רוצים להיות טובים, הם רק למעשה לא טובים”. זהו הפירוש של סוף הכבוד, בדיוק אותו דבר. כל אחד שואל אותו, הוא אומר שהוא רוצה להיות טוב. כן, הוא אומר. אבל הוא לא רוצה להיות טוב. למה? כי הוא לא טוב. לא רק למה? זה אומר שהוא לא רוצה להיות טוב. כי הוא לא טוב.
אני לא מדבר על מישהו שיש לו מלחמה שלמה שמתנהלת, או שיש לו מניעות חיצוניות. אני מדבר בצורה רגילה. הוא לא רוצה להיות טוב. כשהרמב״ם אומר בהלכות גירושין (פ״ב ה״כ), כן, שאדם אומר “רוצה אני” זה טוב כי הוא רוצה הרי להיות… הוא לא מתכוון לומר שבאמת בלב הוא רוצה. הוא מתכוון למעשה אתה רוצה! לא שתיים למעשה באותו מעשה. פירוש הדבר לשאול, באופן כללי אני לא רוצה. לא, באופן כללי אתה גם רוצה! אתה רוצה את עצמך באופן כללי, אתה רוצה להיות יהודי, אתה לא רוצה שאתה רוצה, אתה לא יודע שאתה רוצה, כי אתה כזה.
מישהו שבא לבית המדרש כל יום, כן, הוא בא כל יום, והוא לא בא עם חיות גדולה, הוא בא סתם. כן? שואלים עליו: אתה מסתכל מי בא לבית המדרש בפנימיות או בחיצוניות?
הוא בא בפנימיות! איך אני יודע? כי הוא עושה את זה! אפילו שהוא לא יכול לתת הסבר יפה למה הוא עושה את זה, או שהוא לא רוקד למעלה ולמטה, הוא לא אומר שום… הוא לא מתלהב.
והנה שני שמתלהב מאוד חזק, אבל הוא לא בא! הוא כנראה מלא חיצוניות.
פנימיות, שקר, והמצווה של מחיית עמלק בזמן הזה
תוכן: השיעור מסתיים עם מבט עמוק על ההבדל בין פנימיות אמיתית לדמיונות. הדובר מסביר שפנימיות נמדדת במעשים, לא בהרגשות (“להתלהב”). הוא מביא את היסוד שאדם אסור לו לרמות את עצמו שהוא “אדם טוב” כשמעשיו מראים אחרת. לבסוף זה מתחבר למצוות מחיית עמלק: הרמב״ם דורש שנאה כהכנה למלחמה, אבל בזמן הזה המצווה הפכה ל״זכירה” סמלית וללימוד תורה, מכיוון שעמלק כבר לא קיים בפועל.
—
פנימיות מול חיצוניות: “תורת פורים” של אמת
מישהו שבא לבית המדרש כל יום — כן, הוא בא כל יום, והוא לא בא עם רעש גדול, הוא בא סתם. כן, שואלים עליו: אתה מסתכל מי בא לבית המדרש, זה פנימיות או חיצוניות?
הוא בא בפנימיות! כי הוא יודע, כי הוא עושה את זה. אפילו שהוא לא יכול לתת הסבר יפה למה הוא עושה את זה, או שהוא לא רוקד למעלה ולמטה, הוא לא אומר שום… הוא לא מתלהב.
ושני, שהוא מתלהב מאוד חזק, אבל הוא לא בא! הוא מן השפה ולחוץ! הוא רוצה מאוד חזק, הוא רוצה כל כך חזק עם געגועים ורצונות וכיסופים, אבל הוא לא עושה את זה! הוא מן השפה ולחוץ!
זה שבא, אין לו מושג למה הוא בא. שואלים אותו, הוא לא יודע… הוא לא יכול לומר תורות יפות, הוא לא יכול לומר הסברים — לא תורה חסידית, לא תורה ליטאית, לא רמב״ם, הוא לא יכול לומר כלום. למעשה הוא בא… הפשט הוא: הוא אמיתי. זה מה שהוא אמיתי. בגלל זה הוא בא. כי הוא רוצה לבוא.
מבינים? זו “תורת פורים”, אני רוצה לעשות היפוך. כל מה שחשבת עד עכשיו שזו פנימיות — זו חיצוניות; וכל מה שחשבת שזו חיצוניות — זו פנימיות.
איך זה מתאים? זה הדבר הגדול, דבר מאוד חשוב. לא סימן, לא בתור סימן, לא — בתור מה שמתכוונים. אני צריך להסביר את זה עוד אולי כבר עשר-עשרים דקות. זהו הפירוש, כשאומרים שאדם צריך להיות אמיתי, זהו הפירוש של לומר שצריך להיות פנימיות. זו הכוונה.
הפסיכולוגיה של הונאה עצמית: “אני לא גנב”
אפשר לחשוב שכוונתו היא בעיה, פירושו… לא. אנחנו לא יכולים. לא. הם דיברו על זה, הדבר היחיד שיכול לקרות הוא כמו שדיברנו בשבוע שעבר: הוא לא יכול לתפוס שזו גניבה.
לבד לא הייתה לו פריצת דרך. לא, לא מסכים. לא, לא זה הפירוש של ניסיון. ניסיון הוא רק פירוש. אמרתי בשבוע שעבר את הפירוש של ניסיון, אני יכול לתת את השיעור, אני כן יכול לתת. אמרתי לאחרונה כאן את הפירוש, זהו פשט מהו הפירוש של ניסיון. ניסיון פירושו שאין לך אנושי… אני מכיר אנשים, אני אומר פשט טוב יותר כאן.
הוא לא תפס שזו גניבה. אין אף אחד ש… מי שאומר, מי שאומר, מי שרוצה לומר, מי שאומר: “אני כן תופס שזו גניבה, אני עושה את זה בכל זאת כי אני רוצה את זה…” — הפשט הוא: אתה גנב! אין בעיה! אל תגיד: “אני לא גנב!” אתה כן גנב!
זהו המשמעות של גנב! גנב הוא אדם שאוהב לגנוב! לא שהוא גונב בפועל — הוא אוהב לגנוב. לא “הוא גנב” במקרה, אלא הוא אוהב לגנוב! זה המשמעות של גנב!
מה הכוונה שאתה לא יכול להתאפק? זו מציאות של אדם, זה לא רק דבר. זה לא סתם “דבר”. מה הכוונה שזה שקר? זה בלוף, אבל אתה לא תופס. אני יכול להסביר את זה בדרך אחרת: זה בלוף שאנשים מוכרים לעצמם, כדי שבהספד זה ייראה יפה יותר ממה שהם באמת. זה מה שאני אומר, לא רק אני, ראשונים ואחרונים אומרים את זה גם. חוץ מאנשים שלא תפסו את זה בעצמם, חיים את כל חייהם בדמיון שהם בעצם אנשים טובים שיש להם “חתיכות יצר הרע” — אבל אתה אדם רע! תתחיל להיות אדם טוב.
תירוצים של יצר הרע מול התמכרות קלינית
כך אני סובר. אני סובר שזה לבד הוא טעות ראשונה, וכל חתיכת התורה שמדברים עכשיו סביב היצר הרע, זה בדיוק מה שאני אומר.
יש מישהו שרוצה לאכול פופקורן. מה הכוונה שהוא לא רוצה לאכול פופקורן? אין לו שום דבר נגד לאכול פופקורן. יש לו נגד להשמין או לאכול סתם ג׳אנק, כן? אבל, למעשה, הוא לא תופס שלזה התכוונו. הוא חושב שפופקורן אחד באמת לא אומר… לא, הוא חושב שלא תופסים. את זה מגישים למוח. המוח ירגיש בנוח עם זה, אנחנו מדברים לעצמנו משהו. לא, לא מגישים. זה לא תירוץ, זה ממש הפוך, התירוץ הוא הרי סתם תירוצים. “אני רוצה לעשות את זה, יש לי יצר הרע” — לא, מה שבאמת קורה זו התמכרות קלינית.
אני לא יודע, אני לא יודע. אני מדבר על אנשים נורמליים. אני לא מדבר על אנשים חולים מבחינת בריאות הנפש. התמכרות אני לא יודע. אם יש דבר כזה, צריך ללמוד הלכות… מה שיהיה. יש בעיות שונות. יש כל מיני בעיות של אנשים. אני מדבר עכשיו על אנשים נורמליים. אין דבר כזה. זה נקרא לרמות את עצמך. זה בלוף.
אני סובר שאנשים אומרים לעצמם שקר גמור שהם אנשים טובים. הם לא אנשים טובים. הם שכנעו את עצמם. למה כל אחד שכנע את עצמו שהוא אדם טוב? אתה יכול לומר על סמך מה? לא על סמך מה שאתה עושה — על סמך מה שאתה מדמיין! מה אכפת לי מהדמיון שלך? זה נקרא “סופר-אגו”, אתה יכול לדבר יפה — למי אכפת? מה זה אומר, למה זה טוב בכלל? מי סיפר לכם שזה טוב?
רגשות אשמה וחרטה
הוא מרגיש אשם אחר כך. להרגיש אשם זה הדבר הכי גרוע בעולם, זה עושה אנשים גרועים יותר. אוקיי, “אני הרגשתי אשם אחרי זה כמה שיותר מהר” — מה זה מראה? הוא טוען שיש לו חרטה. אתה לא יודע כלום. למה הוא מרגיש אשם? הוא לא מרגיש אשם, זה עוד חרטה.
מה הכוונה להרגיש אשם? אותו דבר: אם היית מרגיש אשם היית מחזיר את הכסף. כן? למה הוא לא מרגיש אשם? אני מכיר את האדם הזה, הוא אומר לי: “גנבתי ממך מיליון דולר. אני מרגיש כל כך רע, אתה צדיק, אתה גנב…”
אם היית מרגיש — תחזיר את הכסף! היית אפילו מחזיר פעמיים כי אתה מרגיש כל כך רע. לא, אתה לא מרגיש רע, אתה רק אומר שאתה מרגיש. המילה “להרגיש” היא מילה כל כך מוזרה. אתה לא מרגיש רע, אתה אומר שאתה מרגיש. הוא יכול לומר, הוא אומר את זה לעצמו, הוא אומר את זה רק בקול, הוא אומר את זה לעצמו, הוא רק אומר את זה.
הוא נזכר חזרה שהוא צריך לעשות כך. הוא צריך לעשות את זה, דרך ההפנמה. בדיוק, דרך לעשות את זה, דרך ההפנמה. דרך “שלא לשמה בא לשמה”. אני לא מרפא שם. זה דבר. תשכח מזה.
הרמב״ם ומלחמת עמלק: שנאה כהכנה
אוקיי, זה שיעור אחר, אני לא יכול הכל בבת אחת. אני רק אומר שהעיקר כאן הוא: אני מבין מאוד טוב את הרמב״ם במה שהוא עשה לגבי מלחמת עמלק.
מישהו שהוא מאוד… אני אומר לך שהאדם שהלך לאותה שמועס, כל שנה הכעס שלו על עמלק, שזה יבוא למעשה — אין לו את זה בכלל, אין לו שום קשר לזה. יכול להיות שהוא עושה, יכול להיות שהוא לא עושה, אין לזה שום קשר לעניין. הרי אני מכיר את האדם הזה, רבונו של עולם, אני לא מדבר עליו. הוא אומר כל יום דרשות על איך שצריך אהבת ישראל, כל יום דרשות לא לדבר לשון הרע. כשזה מגיע למעשה — אני לא אומר שהוא מדבר או לא מדבר — אבל שום קשר אין לזה לדרשות כלל.
כי הכוונה לאדם מסוים. אני מכיר עוד הרבה אנשים, רק אדם אחד כועס על עמלק. הרבה אנשים, הרבה אנשים בעצם. אני מדבר על האנשים הטובים שאנחנו קוראים להם טובים, אנשים נחמדים, רובם הם בדיוק זה — מן השפה ולחוץ. האנשים שהם באמת אנשים טובים, בדרך כלל הם לא אומרים דרשות כל כך יפות על זה. הם פשוט עושים את זה.
לא, לא דווקא. לא אמרתי ששקטנים הם יותר טובים. אנשים שקטים הם בכלל לא יותר טובים מאנשים רועשים, אין לזה שום קשר לעניין.
מה היה הקשר עם הרמב״ם?
הקשר הוא רק שזו דרמה. הרמב״ם הבין מאוד טוב שכדי למחות את עמלק, חייבת להיות מצווה של לשנוא את עמלק. אבל המצווה היא לשנוא. מה הכוונה לשנוא? לשנוא לא אומר לשבת ולשנוא אצלי בבית. בלייקווד, מה הכוונה “שנאה”? “שנאה” אומרת שלפני שהולכים למלחמה, נזכרים שצריך לעשות מלחמה. מגיע לו מלחמה, זה נקרא “שנאה”.
כלומר, כלומר, כלומר: מגיע לך מחיית עמלק. לא לך — לעמלק, כן? לו מגיע, זה המשמעות: מחיית עמלק. וכשהולכים לעשות מחיית עמלק, אין שום ספק שצריך לומר שאף אחד לא מצווה לקרוא את מצוות מחיית עמלק, שהוא עושה פורים לרבונו של עולם. אין שום מצווה כזו.
זכירת עמלק בזמן הזה: מנהג ולימוד
זה מנהג יפה שלפני פורים קוראים פרשה בתורה שקשורה לפורים. אם מישהו רוצה הוא יכול לומר שזו מצווה, לא כך, אני לא יודע, חוץ מזה אין מצווה כזו.
כל העניין של כל העניין בגלות עשו ממחיית עמלק חתיכת דבר. לא, הגלות עשתה דרש, שכשאנחנו חוגגים פורים ואנחנו שורפים את המן ואת הסוס השחור, אז זו מחיית עמלק סמלית. ובשביל זה, מתכוננים בשבת שלפני כן, מדברים על זה, ומה אפשר לעשות? זה ה״זכור ונעשה”. זה הפשט של הגלות, או הפשט של פורים. בדיוק. מתכוננים ומכים חזק בהמן.
יש לי פשט פשוט. אתה חייב לזכור שכל שנה כדי שזה יבוא למעשה… אם זה יזדמן כנראה. אני שומע, אני יודע, שיש אנשים שלומדים, אבל זה עדיין דוחק גדול. כי מי הוא העמלק? שוב, העמלק של התורה כבר לא קיים… זו דעה, זה לפני דוד המלך כוונתי. כתוב כמעט בפירוש בפסוק, שדוד המלך הרג את העמלקים האחרונים. אבל מה עכשיו? המצווה של הזכירה הרי נאמרה לכם כשכבר לא היה עמלק, הא?
אני לא יודע, אני לא יודע מתי נעשו התקנות, זו תקנה דרבנן לפי מה שאני אומר, זה עם חכמים. זה נתקן. לא? שוב, חוזרים לחומש. לא עוזר לי הפסוק. אתה רואה שהיהודים… אתה יודע, אתה רואה את היהודים שקראו כל שנה פרשת זכור? האם הם יותר הצליחו נגד היטלר באמת? זה לא עוזר! משהו כבר, לא?
אני אומר לך שהפורים שלנו שהולכים לדפוק בהמן, או הולכים לעשות מה שעושים בפורים, שיתכוננו לזה בשבת זכור.
איך מתכוננים? לומדים את התורה. זה הפך לדבר, לומדים את התורה ומה לעשות עם זה. לפני כן היהודים ששולחים בשבת זכור, הם באמת רוצים, הטבע שלהם באמת רוצה. יש מה שהם רוצים. רוצה לראות שהם רוצים? זו הראיה שהם רוצים, כי הם רוצים את זה כשכבר רוצים לומר.
אוקיי, בואו נגיד שבת זכור אחת. זו הפעם החמישית למעשה כאן בברוקלין בקראון הייטס, זה הנחמן ודחיסי מלך [?]. בחוץ מה ששומעים צועקים. פעם חשבתי, האם זה היו החלוצים, הצבא הארץ-ישראלי. זה הראשון שאחרי עושים קידוש, מתנדנד ואיך העם נקרא, איך מבינים שמישהו הוא נכד? לכאורה צריך הרי שיעור שלהיות ממשפחת בית דוד, וצריך את זה הרי הוא נכד שלך? או מישהו שלא מסתבר שהוא קורא לעצמו ממש ממשפחת בית דוד. זו באמת בעיה. לא נוגע.
אוקיי אני צריך לעשות את הווידאו. זה הרי לא חסר הפוך, זה הרי לא מספיק.