Why everyone started to think internal intention is the only good thing
📖 מקורות לשיעור לחץ לפתיחה
EN English לחץ לפתיחה
📋 Shiur Overview
Argument Flow Summary: The Problem of Inner vs. Outer (Pnimiyus and Chitzoniyus) — From the Destruction of Teleology to Purim
—
1. Opening Meta-Remark: The Nature of These Shiurim
Each shiur is essentially an entire book compressed to its core insight (*nekuda hachiddush*). The analogy: a scholar has an insight (in the shower), finds sources, builds an argument, publishes after years, gets reviewed, and eventually the core insight is reduced to five lines in an encyclopedia. These shiurim start with the summary. Anyone could expand any single shiur into a full book, but since nobody reads full books anyway, the compressed version comes first.
Today’s shiur is a “new book” that continues the previous two weeks’ discussions. The realization (arrived at on Sunday, “in the shower”) is that everything discussed so far is connected.
—
2. Restatement of the Core Problem: Inside vs. Outside (Pnimiyus vs. Chitzoniyus)
The central problem is the relationship between pnimiyus (interiority) and chitzoniyus (exteriority) — a topic everyone invokes (especially around Purim) but few define clearly.
The Tension in the Rambam’s Position
– On one hand: The Rambam’s approach seems very *external* — focused on actions. The Chasidic reading of the Rambam is a misreading; the Rambam is genuinely about externals/actions.
– On the other hand: The Rambam was not a “modern Litvak” who reduces Judaism to mechanical performance. The framework here emphasizes *being a person*, not being a machine that produces outputs — which sounds like an *inner* thing.
The core question: What is the *nekuda* (essential point) of a Jew / a good person? Is it inside or outside? Is this a chicken-or-egg problem (where do you start?) or a definitional problem (what *is* goodness)?
—
3. What Does “Good on the Inside” Even Mean?
Last week’s main point was that there is a genuine question about what it means to be “good on the inside.” There are two different things that “being good on the inside” could mean. (This is flagged as a *droshe* — a more homiletical framing — before returning to “reality.”)
[Side Digression: Critique of a Shabbos Drasha]
A *shmuess* (talk) on Shabbos about the Mishkan claimed it needed to be *liphnai v’lifnim* (inward), citing a Torah from an *Acharon* that this means *lishmah* (for its own sake / with good intentions), requiring *nidvas halev* (generosity of heart). This is a total misreading of Rashi — “no *shaychus*” (no connection). The conclusion that the *Hashraas HaShechina* (Divine Presence) rests not in the physical structure but in the *lev* (heart) doesn’t answer the question but makes it worse: Why is your heart better than a building? Nobody explains this. Yet there is “something Jewish” behind the intuition — it’s just unclear what it actually means.
—
4. Attempting to Define “Inner Goodness”: A Socratic Dialogue
What does it mean in plain English when people say the *pnimiyus* of a Yid, the *nidvas halev*, the inner self?
The Student’s Proposal: Inner = What Matches Your True Predispositions
“Internal” means that nothing *outside* of “you” makes you good or bad — it’s the “you” that makes you good. Analogy: a talented person forced into a police uniform who is bad at being a cop isn’t a bad *person* — they have 150 other talents (comedian, writer, musician). The “external” is the uniform/role that doesn’t match who they really are.
Systematic Critique: This Isn’t Really “Inner” at All
1. A uniform is not chitzoniyus in the relevant sense — it’s just a mismatch, not an inside/outside distinction. Saying you’re “really” a musician rather than a policeman is just saying your talents lie elsewhere.
2. Talents are not “you” in some deep inner sense — they are things *about* you, possibly Aristotelian “accidents.” (The student pushes back, suggesting talents *constitute* the person like ingredients make a cake, which is why every person is unique. This is flagged as “somewhat wrong” but not pursued.)
3. Both roles involve external action — Being a musician is something you *do* with your body; people hear it. If no one hears your music, you’re “like a tree falling in the forest.” The supposed “inner” musical self is just an *ability* — and an ability to do *what*? To play music, which is an action. “Being good *be’etzem*” (essentially/inherently) collapses into nothing without the doing.
4. The table analogy: A table used to block a door is being *misused*: it’s ill-suited for that purpose, its shape and structure don’t match the function. Similarly, a person whose talents don’t fit their role will struggle and suffer. This is real and true, but it’s just the concept of proper function vs. misuse — not pnimiyus vs. chitzoniyus.
The Resulting Impasse
When people say “internally every Yid is good” or “every human is good inside,” what do they actually mean? Do they mean people have good dispositions? Some do, some don’t. Do they mean humans *as such* have good dispositions? What would that even mean? The common intuition about inner goodness has not yet been given coherent content. A false answer (inner = matching your predispositions/talents) has been cleared away.
—
5. Rejecting the “Suitedness” Explanation
The proposal that pnimiyus/chitzoniyus maps onto what a thing truly is (its nature/purpose) versus what it can be used for but isn’t suited for is a “true vort” (valid point) but not an explanation of the pnimiyus/chitzoniyus distinction people invoke. “Humans are good at humaning” is either trivially true or meaningless — it doesn’t make someone a *good* human. The concepts of lishmah, good intention, good ratzon (will) — these are not the same as the suitedness point. They’re something else entirely. The drasha about inner goodness remains practically unintelligible — “give me a mashal, what should I *do* because of your drasha?”
[Side Digression: Mitzvas Tochacha (The Obligation to Rebuke)]
A student raises the point about seeing someone “limping” and being able to fix it — why not correct the person giving the drasha? This connects to mitzvas tochacha but is deferred as a separate, complicated discussion. A shiur was given on this topic in Monsey on Rosh Chodesh, dealing with a different brayta. [Flagged to be revisited later.]
—
6. Methodological Principle: “Everything Has to Make Sense, Including All the Nonsense”
A foundational *yesod* (principle): It can’t be that everyone before a certain date was crazy, nor that everyone after that date is crazy. Something puzzling happened — whether in 1772 or 1992 or whenever “modernity” struck — that caused people to start thinking in new ways. The pnimiyus/chitzoniyus discourse is an example: people have been saying these drashos for ~400 years, but going back further, nobody says them. The earlier sources (when read carefully, “simply”) don’t actually support this reading, even though people retroject it into them. The task is to understand both what these drashos mean to the people saying them and what historical/conceptual shift made them start seeming meaningful.
—
7. A Student’s More Promising Attempt: The Problem of Thought vs. Things
A student offers a more sophisticated attempt: the world of thoughts is fundamentally different from the world of things (raw material, external objects). If your basic ontological model is built around “things in the world,” then thoughts don’t fit that model. You need to find a model for thoughts that can’t be reduced to things. This forces you to posit a thinker — someone the thoughts “belong to.” This thinker must be radically distant from the world of things. The easiest move: whoever the thoughts belong to — that’s “you,” the inner self. This creates the inner/outer distinction: the thinker (inner, pnimiyus) vs. the world of things (outer, chitzoniyus).
This is promising — “we’re going somewhere” — but the student has jumped one step ahead in the planned progression. The *state of the question* must first be fully established before moving to explanations.
—
8. The Principle: “Nobody Is Meshuga” — Understanding Requires Explaining Others’ Errors
The Chabad Saying and the Limits of Correction
“A kop ken men nisht ibershteln” — you can’t give someone a new head. You can give someone tools, objects, help — but not a new way of seeing the world. A rebbe can do that, but not in a day, month, or year. To make the question about pnimiyus even *intelligible* to the drasha-giver would require breaking enormous amounts of conceptual ice.
The Elephant and the Blind Men (Perspectivism)
The classic Indian parable: blind men each touch one part of an elephant and describe it differently (tail = fuzzy rope, trunk = pipe, leg = pillar). Each speaks truth *from their perspective*. The sighted person sees the whole elephant. Perspectivism means people’s partial views are *partially right*, not simply wrong. Philosophy’s purpose is to open your eyes — to see what truly is. And if you see what truly is, you must *by definition* be able to explain everyone else’s mistakes.
The Reb Akiva Eiger Analogy
Reb Akiva Eiger’s kashas (questions in Talmudic law) are always *good* kashas — unanswerable if you accept all his (often unstated) assumptions. You can’t “answer” them with a fuzzy teretz (forced resolution). The real resolution is to dissolve the question — to show that the underlying assumptions create a world where the question arises, but reality is “something entirely different,” so the kasha either doesn’t start or doesn’t end. Reb Nachman’s principle: there’s no world in which both the kasha is a good kasha *and* the teretz is a good teretz. One of them has to give.
The Criterion for a Good Philosophy
If your philosophy doesn’t explain why everyone else is “crazy” — and in precisely *what way* they’re crazy — then your understanding is deficient. A true understanding of the world must account for others’ errors, not just assert its own correctness. Seeing the full picture necessarily includes explaining the partial pictures and why they mislead.
—
9. The Teleological Foundation: Meaning = What Something Is For
The Correct Logical Order: Meaning Implies God
[Side Digression: Critique of a Popular Kiruv Book]
A book aimed at teenagers to defend Yiddishkeit argues: If there is a God → He created the world for a reason → everything has meaning. If not → nothing has meaning → no reason to go to yeshiva. This is 100% right in content but inverted in logical order.
[Side Digression: The “Ministry of Meaning” Dream]
A humorous dream about a government “Ministry of Meaning” (Misrad HaMashmaut) that dispatches trucks of meaning to places lacking it. Communists want equal distribution of meaning; capitalists want meaning allocated by merit. This connects to the real contemporary phenomenon of the “meaning crisis” — a widespread sense that life lacks meaning.
The Correction
It’s not “if God exists, then meaning exists.” It’s “if meaning exists, then God exists.” Meaning is not something God *adds* to a meaningless world. Rather, meaning (what-for-ness / tachlis) is intrinsic to the nature of things, and from that, one arrives at God.
This traces to Socrates and Avraham Avinu: the insight that you cannot explain what something *is* without explaining what it is *for*. A table cannot be understood without reference to what tables are for. This is teleology — but the preferred term is “meaning,” defined as identical: meaning = what something is for.
—
10. The Classical Teleological Framework (Aristotle / Torah View)
– The tachlis (end/goal/completion) of a thing is more definitional of what it is than its material composition, its efficient cause, or its current state.
– For living things especially, form, end, and essence converge — what a living thing *is*, what it’s *for*, and what it’s *becoming* are the same.
– Theology (what God is / the ultimate for-ness), physics (what things are), and ethics (bringing things to their completion) are the same kind of inquiry.
– David Hume’s “is/ought” distinction (the so-called naturalistic fallacy) is nonsense in this framework, because “ought” is simply the completion of “is.”
– Sefer Mishlei (Proverbs) equates knowledge with goodness — not because knowing facts makes you moral, but because truly knowing what something is includes knowing its proper completion/functioning. “Being good” and “acting well” are the same thing.
[Side Digression: Bacon’s Fallacy and Shlomo HaMelech’s Botany]
The existence of ends in nature does not automatically tell you what those ends are. Francis Bacon committed the fallacy of conflating the *existence* of teleology with *knowing* what the ends are. Real science, properly understood, is the investigation of what each thing is *for*. The Rambam’s introduction to Perush HaMishnah about Shlomo HaMelech: when Scripture says Solomon “knew every tree,” it means he knew what every tree was *for* — its telos. This is the same kind of knowledge as knowing Torah, which is “knowing the good for everything.” If the good is causally prior to the partial existence of things that tend toward it, that’s what “Torah is the entirety of the world” means.
—
11. The Historical Destruction of Teleology
An important caveat: this is not merely a historical event. The anti-teleological impulse has always existed — it is what Avraham Avinu fought against (Avodah Zarah / idolatry). The *yetzer hara* (evil inclination) is precisely this tendency to see things otherwise. Reducing this to mere *hishtalshelus* (historical development), as if it were only a contingent cultural shift, must be avoided.
Nevertheless, the historical version:
– Francis Bacon (*Novum Organum* — “new science”) and later David Hume and others declared that there are no “fors” in the world (*ein ba’olam tachlis*).
– The world has causes but not meanings. They redefined “cause” to exclude teleological/final causation.
– The practical difference: instead of explaining a tree as something tending toward being a full tree (its nature is its trajectory toward completion), they say a tree is merely what happens when various forces push matter into a certain configuration. There is no “being a tree” as a real category — just the accidental result of mechanical forces.
– This is not a natural way of understanding things — most ordinary people naturally think in terms of ends in nature and only get “hacked” out of it by science education.
History as the Consequence of Losing Teleology
The modern obsession with history as explanation is a direct consequence of denying final and formal causes. If the only real cause is efficient/material cause (“where something came from”), then explaining anything just means tracing its history. The correct view: what something *is* is explained by where it’s *going to* (its end), not where it came from.
[Self-Aware Rhetorical Caveat]
The thinkers being criticized are smarter than this presentation makes them sound. There are real reasons they arrived at their positions, which must be studied seriously. But this is “just the review of the book, not the book.”
—
12. Theological Consequences: The Three (and Only Three) Modern Theologies
If there are no final causes in nature, theology is radically constrained to only a few possible positions:
A. The Intelligent Designer Is a *Shed* (Demon), Not God
The “intelligent designer” of the Intelligent Design movement is not the God of Judaism. It is, at best, a *nous*, a *malach*, a *sefirah* — an intelligence, but not “the One.” If nature has no inherent ends, then the only way to get purpose into the world is to posit an external mind that *imposes* purposes on things from outside — the way a carpenter imposes table-ness on wood (wood has wood-ness inherently; tables do not). This makes God into a being with plans “the way we have plans,” which is *hagshama* (corporealization of God). Such a God also *needs* things (the world serves Him), which means He is not truly God. Yeshiva students who worship an intelligent designer are worshiping a false God with a body.
B. The Three Options
Given the denial of immanent ends in nature, there are exactly three possible theological positions in modernity:
1. Deism — God is the great watchmaker (Newton’s position). God made the world but the world runs by itself through mechanical/efficient causes alone. A variant is Deism plus miracles — God is the watchmaker who occasionally *breaks* the watch to intervene. This is what “most modern Orthodox people believe” — a “very weird *shita*.”
2. Atheism — No God at all (and “many religious people are also” effectively atheists).
3. Pantheism — God *is* the world itself (*Chassidus*, in a reductive characterization acknowledged as oversimplified). Everything is God. But if understood materially, this raises the question of whether this God is material.
Every modern religious person (besides the speaker, half-jokingly) falls into one of these three categories. All three are consequences of denying teleology in nature.
—
13. The Ethical Crisis: What Happens to the Good?
A. The Problem Stated
If things and actions in the world don’t have inherent ends, then no action has meaning by itself. You cannot look at an action or a thing and derive from *what it is* what it is *for*. This is “the basic opinion of all modern people” (also equated with “what the *yetzer hara* holds” and “what the *satan* held from the first day”).
B. The Anomaly of Human Intentionality
There is a glaring anomaly: human beings have intentions. This is the Cartesian exception — everything is “extension” (matter in motion) except for the human mind, which has the strange property called *intentionality*: the capacity to be *about* something else, to *mean* something, to be *directed toward* something.
Analysis of intentionality:
– Intention = being about something else / being toward something else. When I want something, my mental state is *about* that thing. When I plan, I am directed *toward* a future state.
– This is unintelligible in the modern physical picture. You cannot see “aboutness.” It cannot be explained by pushing causes (efficient) or pulling causes (material). It can only be explained by formal or final causation — which is precisely what was denied.
– Final causation just IS this: being toward something else, aiming at something else in a real way.
– The future state I aim at doesn’t yet exist, so it can’t be *pushing* me. It exists “only in my head.”
C. The Mind-Body Problem as a Consequence
The famous mind-body problem in Cartesian philosophy is not some independent puzzle — it is a direct consequence of denying intentionality/teleology in external things. Once nature is stripped of all “aboutness” and “directedness,” the only place intentionality survives is in the human mind, and then the relationship between mind (essentially teleological) and body (defined as non-teleological) becomes inexplicable.
D. The Human Good Without Teleology
In the Aristotelian framework, the human good was simply the best way for a human to be — the fullness or completeness of humanity, called *eudaimonia*. The human good was not categorically different from any other good — just as the good of a tree is to be a fully realized tree, the good of a human is to be a fully realized human.
Once teleology is denied, this concept of the human good is lost. “The best” is not a real category in nature anymore. What remains are two possibilities:
1. Remnants (*shirayim*) of the old concept — fragments of the idea of happiness/flourishing, but without the metaphysical grounding.
2. Something that in some sense exceeds what existed before — teased but not yet fully explained.
—
14. The Two (and Only Two) Modern Ethical Systems
There are only two ethical systems in classic modernity: utilitarianism and deontology. The third option — virtue ethics — is the correct one, but it is not a modern invention; it is the original Aristotelian framework that modernity abandoned.
A. Utilitarianism as the “Remnant” (*Shrayim*) Position
The Core Move: Even after denying an objective human telos, people still *feel* happy or unhappy, still experience pleasure and pain. So utilitarianism (Bentham’s position, which Nietzsche loved to mock) says: the good is pleasure/feeling happy. This is what survives after the destruction of objective happiness — a subjective, internal sensation.
The Degradation of “Happiness”: In the Aristotelian framework, happiness (*eudaimonia*) meant being the best kind of human being — an objective state. In the utilitarian framework, happiness is reduced to having certain feelings. The word is the same, but the meaning has been hollowed out.
The Altruistic Twist and Its Weakness: Pure hedonism sounds obviously inadequate, so utilitarianism adds: you should care about *everyone’s* happiness. But why should I care about other people’s feelings? There’s no principled reason within the system. The altruistic element is borrowed from an older moral tradition (*mesorah*) but has no grounding in the utilitarian framework itself.
The Nozick Experience Machine Problem: If happiness is just feeling good, then a machine that injects drugs to produce constant pleasure should be the ultimate good. Utilitarians have “tied themselves in knots” trying to explain why this wouldn’t be good.
Modern Hedonism Is Stranger Than Ancient Hedonism: Ancient hedonists (like Epicureans) still believed in something called “the good” — they just identified it with pleasure. Modern hedonists deny that there is such a thing as “the good” at all; they only know that certain things make them *feel* good. This language (“it makes me feel good”) is pervasive — even heard in *yeshivas*, where people say “if Torah makes you feel good, you should learn Torah.” This is pure subjectivism.
B. The Problem of Moral Sentiment and Emotivism
Moral Sentiment as “Just One More Feeling”: The attempt to ground ethics in moral sentiment — a special feeling, a moral sense or conscience, that tells us what is right (Hume and the British tradition) — reduces all moral claims to expressions of feeling. Ethics becomes: “I feel good when you feel good.” This is emotivism.
Anscombe’s Critique of Conscience: Elizabeth Anscombe’s article “Modern Moral Philosophy” critiques the concept of conscience (associated with Joseph Butler and others). The idea that everyone has an inner moral compass that automatically tells them what’s good is simply false — she knows people who internally want to kill everyone. This “conscience” talk was widespread in a certain period, including among Jewish thinkers like Rav Hirsch.
The Feeling vs. Thought Distinction: In this framework, there is no real distinction between a moral “feeling” and a moral “thought”: a thought is *about* something, but if there is no such thing as objective goodness, then a moral “thought” is not about anything real, and therefore collapses into a mere feeling. Feelings, by definition, are not about anything — they are just internal states. So moral sentiment, no matter how dressed up, is just one more feeling among others, with no reason to privilege it over any other feeling.
[Side Digression: Classroom Exchange on Feelings vs. Thoughts]
A student challenges the claim that moral intuitions are “just feelings,” suggesting a meaningful distinction between a sensation and a moral intuition. This is firmly rejected within the modern framework: if there is no objective goodness for a thought to be *about*, then what seems like a moral thought is really just a feeling. The student’s point has some force but extended discussion is deferred.
[Side Digression: Ted Bundy and the Universality of Moral Intuition]
A student raises the point that even murderers like Ted Bundy seem to “know” that what they’re doing is wrong — suggesting a universal moral compass. Skepticism is expressed (“I don’t think that’s true”), but the main argument is more important: even if such a feeling exists universally, it’s still just one more feeling with no privileged epistemic status.
C. Deontology as the Second Modern Option
The Core Structure: Deontology — obedience to the moral law — is Kant’s position. Unlike utilitarianism, it does not ground ethics in feelings or pleasure but in recognition of and obedience to a moral law independent of what you want or feel.
Mapping onto Jewish Communities:
– Utilitarianism: No serious *frum* person really holds this.
– Deontology: This is essentially what every Litvak says — ethics as obedience to law/commandment.
– Chasidim: Sometimes sound hedonistic (“your real feeling is Hashem”), but this may actually be closer to objective happiness (the Aristotelian view) rather than modern hedonism — an interesting but unresolved question.
The Kantian System: Moral rules are absolute, universal, and derived from pure reason. The test is universalizability — “what would happen if everybody did it?” You can’t rationally will a world where everyone lies, because you yourself want to live in a world of truth-telling. Therefore lying is wrong. This is not relative to culture, geography, or circumstance — reason is reason everywhere.
The Relationship Between Action and Goodness Becomes Distant: In the old teleological framework, the connection between action and goodness was direct and simple — good actions lead a thing toward its natural end, bad actions destroy it. The *din* (legal/moral status) is in the action itself, not in the intention. In the Kantian framework, with no natural ends, the goodness of an action becomes about the intention behind it — acting for the sake of the moral law, not for happiness or desire. This makes the relationship between action and goodness much more distant and abstract.
Deontology Ultimately Points to God: A moral law that imposes itself from outside, not reducible to feelings or desires, with absolute authority — this ends up being God. Kant himself was a Christian and believed in God partly because of the felt reality of the moral law. There are atheistic versions, but they end up positing something functionally equivalent to God.
Criticism: Deontology Is Also a Kind of Emotivism: Despite claiming to be about reason and law rather than feeling, it also ends up being a kind of emotivism — because the “recognition” of the moral law, the sense of obligation, is itself experienced as a kind of feeling (something imposing on you from outside). A different *kind* of feeling than the warm fuzzy feeling of utilitarianism, but still ultimately a feeling.
[Side Digression: The Source of Moral Obligation]
A question about whether the source of moral obligation in the Kantian framework is society is dismissed — society is just more people. The obligation must come from something transcendent. A question about cultural relativism (“if you live in Africa…”) is deferred as a separate problem afflicting all systems.
—
15. The Core Thesis: Goodness Becomes Entirely Internal
Drawing out the central implication of the post-teleological ethical framework for religious life:
– If goodness is defined as obedience to the moral law (or God’s will), then the connection between action and goodness is entirely internal — it resides in human subjectivity, intentionality, desire, “aboutness.”
– In the post-teleological world, humans are the *only* things that have intentionality or “aboutness.” The universe has no feelings, no purposes, no directedness. Only humans have this “weird, inexplicable, magic thing.”
– Therefore, the only thing that can be morally good is the human intention to be good. The act itself, divorced from intention, has no moral weight.
– This is what certain Chassidic systems took as *pashut* (obvious): the only place where God is, or the only good thing, is the intention to be good. It’s a “kind of empty intention” — obedience to the moral law — but the link between the law and the person exists only in the mind.
Key formulation: “The only thing that’s really good is entirely in the human heart, and the human mind, and the human intention, human soul.”
—
16. The Collapse of *Mitoch Shelo Lishma Ba Lishma*
A. The Rambam’s (Maimonidean/Aristotelian) View of Shelo Lishma
– *Mitoch shelo lishma ba lishma* (“from doing it not for its own sake, one comes to do it for its own sake”) is, for the Rambam, the normal process of moral training/habituation.
– Someone who learns Torah for money is still doing something really good, because goodness is a property of the action itself (learning Torah is objectively good). The person is incomplete — his mind doesn’t grasp why it’s good, so he doesn’t do it *lishma* — but the action retains real goodness.
– It’s a *din* (legal/ontological property) in the action, not only in the person.
– The transition from shelo lishma to lishma is natural and expected through habituation.
B. The Chassidic/Post-Teleological View of Shelo Lishma
– Once actions have no inherent goodness and goodness resides only in intention, then doing a good thing for the wrong reason is totally worthless — as the Kotzker Rebbe said.
– The Chassidic literature consistently opens with a puzzling claim: “We’ve heard that *mitoch shelo lishma ba lishma*, but it doesn’t work. Our experience shows the Litvaks never got to lishma.” Therefore Chassidus must be added.
– This claim arises precisely because the underlying theory that made it work (teleological ethics, habituation) was destroyed. Once goodness is only internal, there’s no mechanism by which external practice naturally leads to internal transformation.
– The Besht’s approach — that when you eventually reach lishma, you retroactively elevate (*ma’aleh*) the shelo lishma — is a different framework entirely from the Rambam’s, where the shelo lishma was already genuinely good in itself.
C. The Chassidic Redefinition of *Shelo Lishma* as Entirely Mental
– In the ancient/medieval understanding: Someone learning shelo lishma is *actually learning differently*. He learns only as long as he gets paid; when the money stops, he stops. The difference is visible in the action, not just in the head.
– In the Chassidic interpretation: Shelo lishma is *entirely in your head*. Even learning for your own pleasure, or because you personally recognize it as good, counts as shelo lishma — because the only true lishma is doing it purely because God wills it, with no personal stake.
– This leads to a world where purpose is entirely externally imposed by God onto an inherently purposeless world. The world is “entirely empty of purpose; only God gives it purpose, but He doesn’t really give it even” — it’s purposeful only in the sense that God likes it.
Theological consequence flagged: This framework is either pantheism, *hagshama* (anthropomorphism/corporealization of God), or a “human-like God” — because it requires God to have preferences in a way that mirrors human subjectivity.
—
17. Kavana: Ancient vs. Modern Meaning — A Major Reinterpretation
A bold, sweeping claim open to challenge:
A. The Ancient/Medieval Meaning of Kavana
– Kavana is a *din* in the action — a description of *what you are doing*, not a description of your internal mental state.
– This resolves most difficulties in the sugya of *mitzvos tzrichos kavana* (whether commandments require intention) and in *melacha machsheves asra Torah* (purposeful labor in Shabbos law).
– Kavana answers the question: “Why are you doing it?” — not “What is in your head while you’re doing it?”
– It’s about the overall direction and purpose of your life and actions (“what’s in your head the whole day”), not about what you’re consciously thinking at each microsecond.
B. The Modern/Chassidic Meaning of Kavana
– In most Chassidic sefarim, kavana, lishma, and related terms mean: what is in your head while you’re doing it — your conscious mental state at the moment of action.
– This leads to practices like the announcement before Megilla reading that “everyone should have in mind to be *yotzei*” (fulfill the obligation) — which is somewhat absurd. If you came to shul to hear the Megilla, what else would you be doing it for? The question “what should I have in my mind?” only arises if kavana is about momentary mental content rather than the purpose of the action.
C. Application: The Rambam on *Kol Ma’asecha Yihiyu L’Shem Shamayim*
– The Rambam’s teaching that all your deeds should be for the sake of Heaven (e.g., eating in order to have strength to learn) is not about thinking certain thoughts while eating.
– It’s about the *reason* you eat — the answer to “why are you doing this?” — which is a fact about the structure of your life, not about your mental state at the dinner table.
D. Broader Implications
– This distinction resolves “Reb Chaim’s *stira* (contradiction) in the Rambam” and many other difficulties.
– The Chazon Ish tried to articulate something similar but lacked the conceptual framework.
E. Qualification: The Mind Still Matters, But for a Different Reason
What is in your mind is very important — but not because of the *din* of kavana. Rather, because your mind is an action in itself. Thinking is itself a form of doing. The importance of mental focus is real, but it derives from a different source than the halakhic category of kavana. These are two separate reasons, and conflating them distorts both.
—
18. Lishma as a Din in the Maaseh: Three Categories
The three categories restated:
– Stam maaseh — a plain, unreflective action
– Lishma — an action done for its proper purpose (a quality of the act)
– Shelo lishma — an action done for an improper purpose (also a quality of the act)
Since humans act with their minds, kavana is naturally involved — but it is not an independent *din* in what’s in your head.
—
19. The Modern Error: Goodness Trapped in Intention
Modern people cannot imagine goodness residing anywhere other than in intention. Having lost the belief that the external world has real goodness (teleological goodness), they are forced to locate all goodness internally. This leads to absurdities:
– “Everyone wants to be good” — but wanting to be good is meaningless if goodness is only in wanting. Wanting means wanting to do.
– If goodness is entirely internal, then someone who *wants* to do good but never actually does anything good is still considered a “good person” — which is strange.
This is not mere confusion but a forced conclusion: once you deny goodness in the external/real world, you *must* locate it in the internal state.
—
20. The Machlokes of Nefesh HaChaim and Tanya as a Product of Lost Teleology
The dispute between the Nefesh HaChaim and the Tanya (or their respective traditions) about what *lishma* means is a direct consequence of the loss of teleological thinking — the loss of the belief that the world itself is *lishma* (purposeful).
Once that belief is gone, you are pigeonholed into one of two options:
1. All lishma is in your head (the Tanya-type position) — goodness is in the internal/spiritual state.
2. Everything is because God said so (the Nefesh HaChaim-type position) — goodness is in obedience to divine command, basically a deontological framework.
If you go with option 1 (all in your head), you face further problems and end up having to say “your head is also God” and similar mystical moves. But the root cause of the entire machlokes is the same: the disappearance of real-world teleological goodness.
—
21. Machshavah Tovah HaKadosh Baruch Hu Metzarfah L’Maaseh — Reinterpreted
The famous dictum that “God joins a good thought to a deed” does not mean that sitting in your room having good thoughts counts as action. Rather:
– It refers to a person who has an actual disposition to doing good — a habitual doer — who is externally prevented from acting (the Gemara’s case of *ne’enas v’lo asah* — forced/prevented and didn’t do it).
– Such a person is still considered good because they really are a doer; something external just blocked them.
– But this has limits: if you were never a doer, you can’t claim credit for good thoughts. And even a former doer will eventually lose the status if they remain inactive long enough.
[Side Reference: Aristotle vs. Plato]
There is a *machlokes* between Aristotle and Plato on this point. Aristotle would say: if you never had money, you were never a *baal tzedakah* — you can’t be generous if you never had the means. Only if you once had money and now don’t can the principle apply.
This is why the Rambam says the Torah must promise material prosperity — because without resources (including a body), you can’t actually perform mitzvos. The Vilna Gaon said the same: you need a body to do mitzvos; merely wanting to do them without a body is “not interesting.”
—
22. The Activity of the Soul Without a Body
Even a disembodied soul does things — thinking, knowing, perhaps wanting — and these are genuine activities (*maaseh*) for the soul. The goodness of a *neshamah* without a *guf* is not that it dreams or passively exists; it acts through thought.
This is why machshavah k’maaseh (“thought is like action”) applies: for the soul *as soul*, thought is its action. It’s not an “internal” thing in the modern sense — it’s the soul’s external doing, its proper activity.
The Rambam and others who emphasize the importance of what’s “in your mind” are not endorsing the modern internalist view. They are saying that for the mind qua mind, thinking is doing — it is the activity proper to that kind of being.
—
23. Two Kinds of Thinking: “Thinking To” vs. “Thinking Of”
A crucial distinction:
1. Thinking to (planning) — Instrumental; directed toward future action. This kind of thinking doesn’t make sense without a maaseh that follows. It’s just preparation.
2. Thinking of (contemplation) — Thought that ends with the thinking itself. It is its own completion. This is the kind of thinking that has intrinsic value.
Important corollary from ancient thought: Thinking about temporary/practical things doesn’t count as the elevated form of thinking. Thinking about *maaseh* (practical matters) doesn’t have the *maalah* (virtue) of true contemplation.
—
24. Torah Lishma — The Real High Level Is Only in Kabbalah/Nistar
A bold claim: Torah lishma in the highest sense — learning Torah for its own sake — only applies to Kabbalah (nistar/esoteric Torah), not to *nigleh* (revealed/halakhic Torah).
Reasoning:
– Nigleh (halakhic learning — e.g., the Taz, the Bach) is always subservient to practice. It’s practical wisdom: what to do when a certain case arises. It’s “thinking to” — instrumental.
– Even the greatest halakhic analysis is only valuable *l’halacha* — for the sake of knowing what to do.
– Nistar/Kabbalah, by contrast, consists of things whose point is to know them. The knowledge is the end. This is “thinking of” — contemplation that completes itself. That is genuine *lishma*.
This is what “every book” says and what the Rambam implies — Torah lishma in the fullest sense means learning things that are theory, whose value is in the knowing itself.
—
25. Shelo Lishma in Learning — Doeg HaEdomi and the Mechanisms of Return
A. Lomed Shelo Al M’nas La’asos (Learning Without Intending to Practice)
From the perspective of practical Torah, if you learn halakha and don’t plan to do what you’re learning, that is a form of shelo lishma — “learning externally,” a bluff. The paradigm case is Doeg HaEdomi, of whom it’s said *darsha, mosif al hachet* — he expounded Torah but it added to his sin. Learning the “tricks of the world” (halakhic knowledge) without planning to follow them makes you worse, not better — a *da’as l’umos* type, sophisticated in knowledge but corrupt in practice.
B. Ha’me’or Shebah Machziro L’Mutuv
There is a separate principle that the “light” within Torah naturally draws a person back to good, even without explicit intention. This is an interesting fact about human nature — immersion in halakhic learning tends to make you more careful about halakha, even if you didn’t start with that plan. But this is a different mechanism from lishma; it’s a natural psychological effect. And it doesn’t work in the Doeg case — when someone actively learns without any orientation toward practice, the *mitoch shelo lishma* principle doesn’t apply, and learning makes them worse.
—
26. The Natural Process of Coming to Lishma — Illustrated with Kabbalah
A vivid illustration of how *lishma* develops naturally:
– Someone starts learning Kabbalah because they think it will be “cool” or make them a professional *mekubal* (a good career move).
– Through the process of learning, they begin to see the actual goodness of what they’re studying.
– They realize that learning Kabbalah is better than being a mekubal — the learning itself is *taki geshmak* (genuinely delightful/good).
– This is *lishma* — and it happens naturally, not through forced *avodas Hashem*, because you genuinely start seeing the good.
Clarification on “Geshmak”
A student asks whether *geshmak* is just a feeling. Emphatically no (*chas v’shalom*) — it means seeing the real good, not having a pleasant emotional experience.
Ironic Observation
Someone who wants to learn Torah purely instrumentally (for business, for *revach*) and not become genuinely engaged has to actively resist the natural pull toward lishma — because otherwise they’ll start actually liking it and doing it for its own sake. Many people who started learning as a business proposition ended up genuinely drawn in.
[Side Digression: The Danger of Learning for Parnasa]
Someone who begins learning Torah or Kabbalah with the *shelo lishma* motivation of making money often finds that the learning itself becomes compelling — they start to genuinely love it (*lishma*) and then ironically stop making money because they abandon the commercially viable activities. A perfectly natural, non-magical illustration of how *shelo lishma* leads to *lishma*.
—
27. The Grand Conclusion: Purim as the Embodiment of the Thesis
The tachlis (ultimate point) of the entire series of arguments: Purim.
The Chassidic Teaching Reinterpreted
The well-known Chassidic teaching that Purim represents the idea that chitzoniyus is also pnimiyus — the body (*guf*) is also holy (*heilig*), not just the soul (*neshomo*). Chanukah was about the *kiyum hamitzvos* (fulfillment of commandments) — a spiritual fight, an inner battle. Purim was about mere existence (*just about existing*).
The Inversion: What People Call Pnimiyus Is Really Machshove Lachutz
– What people conventionally call pnimiyus — intense inner feeling, spiritual desire, being *farkocht* (deeply immersed emotionally) — is actually what Torah calls machshove lachutz (external thought/intention).
– Having passionate feelings about Torah, wanting it desperately, feeling spiritual ecstasy — but not actually planning to do anything — is the epitome of externality, not internality.
– Planning to actually do something is an entirely different mental state than being emotionally immersed. The two have *no shaychis* (no connection) to each other.
– This emotional-spiritual intensity without action is what Chanukah represents: “*mitzvah l’horos ha’lecht*” — a fight, a struggle in the realm of spiritual illumination. And this is what the Yevonim (Greeks) represent — the valorization of inner experience detached from concrete action.
Purim Is the Opposite: Descent into the Concrete
– Purim is *tretten l’matah* — stepping downward into the physical, the concrete.
– The mitzvos of Purim are: dancing (*tantzen*), giving *mishloach manos*, having a feast (*essen*), being *l’matah* (below, in the physical world).
– Nobody has dveikus on Purim — and if someone claims they do, either it’s nothing real, or they don’t have Purim.
– At least in the dimension of *bein adam l’chaveiro* (interpersonal), this is the entire point. (There is also a *bein adam lamakom* dimension.)
—
28. The Rambam on Simcha: Happiness Is a Fact, Not a Feeling
The Rambam says the ikker simcha (essential joy) is *l’sameach lev aniyim v’yesomim* — to gladden the hearts of the poor and orphans. This is the Torah’s definition of happiness: being a good human being.
Key formulation: “Happiness is not a feeling, happiness is a fact.” Whether you *feel* happy is a *kleine problem* (small issue). If you are a *mensch*, you will likely feel it too — but that’s secondary. The ontological reality of happiness consists in actually doing good for others, not in experiencing a subjective emotional state.
This is the final crystallization of the entire argument: true pnimiyus is the maaseh itself, the concrete act of goodness — not the inner feeling, not the kavana as mental state, not the spiritual ecstasy.
—
29. Practical Conclusion
Everyone should give *matanos l’evyonim* (gifts to the poor), give to their local fund, and — invoking an old Chassidic teaching — everyone should give personally (*aleine*), not just through intermediaries. A happy Yom Tov to all.
📝 Full Transcript
The Problem of Inner vs. Outer Goodness: What Does “Good on the Inside” Actually Mean?
Opening: The Nature of These Shiurim as Compressed Books
Instructor: Noor Aboy Sa’ib, good evening. I want to tell you a shiur [Torah lecture] today. You know how it goes. How do people write a book? Like a big scientist, big academic writes a book. It goes like this. He has some plates one day in the bathroom, in the shower. And then he finds some Arma Qaymas, some sources tied to it. And then he makes a parish based on that and three other books. And then he has a whole book. It takes him two years to write. Another year to get approved to the approval and then it goes to the approval that approves it and then the publisher publishes it and then the book gets published and then it gets reviewed if it’s Zohar [worthy] and gets reviewed by two people and then the guy that writes the encyclopedia reads the book or asks his child to read the book for him and makes a little summary of the book and says they can show the book in five lines and that’s what everyone knows and then the book stays on the shelf, right? That’s how it works.
So I realized that every shiur of mine is really a whole book. It’s just that it’s already to slap over the review, the chiddush [novel insight]. If you want, you can go and work it out into a whole book, but it’s a shiur that’s out, because nobody’s going to read the whole book anyways, so I might as well just start by the summary. And the chiddush, the chiddush. But it’s true. Every shiur is, almost every shiur you can make a whole book about.
So today I have a new book to write. New is Godless. Of course, it’s a continuation of the last week and the last two weeks that we were talking about the chiddush. And I realized today, yesterday, someday in the shower or somewhere, and realize that’s all connected.
Restatement of the Core Problem: Pnimiyus and Chitzoniyus
Remember that we’re talking about some problem like this. Where’s Luzzy that doesn’t understand the problem? Can we solve this problem a little? We’re talking about a problem about, that I call the problem of the inside-outside, right? The pnimiyus [interiority] and the chitzoniyus [exteriority]. Everyone knows that Purim is about someone, something, even the pnimiyus or the chitzoniyus, I don’t remember. Anyway, those are the words that everyone likes to talk about all the time.
[Brief interruption about heating]
It’s cold? Turn this on, it makes it warm faster. And everyone knows this is, plug it in over here under or somewhere and it’s going to make it a little warm faster. No, right here there’s a plug under me.
Student: Yeah, but that’s going to bother you.
Instructor: Okay, so you, no, don’t do it there, don’t do it there, it’s going to scratch the system. Over there.
Student: How far is it?
Instructor: Actually, it’s not going to crash. Same anyway. That piece is going to crash, it’s not, it’s not, okay, yeah, that’s anyways, we’re warm, it’s very warm.
The Tension in Understanding the Rambam
So what am I saying? We’re discussing this nasegyeh [topic] that’s called pnimiyus v’chitzoniyus [inner and outer]. And the ulam [question] is very tzemesht [pressing], especially Rabbal Luzer, that was here last week and didn’t come show up today. What are we tzemesht? That, tzad echad [on one hand], we’re going with chit tzerambam [according to the Rambam], we’re trying to teach the Rambam to chit [according to his approach].
On the one hand, it seems like the Rambam’s shiit [position] is very external. It’s all about actions, like, and you already told me, there’s a Peser Rambam [interpretation of Rambam] that the Chassidim misread and so on. But Lama Yisrael [nevertheless], that’s how I understand it.
Tzad She’eri [on the other hand], the Rambam was Chas Shalom [God forbid], not a matter of Litvak [modern Lithuanian-style rationalist]. Of course, this is the problem, that we’re stuck a little bit, okay? In Tzad She’eri, we’re about inner being a person. We’re not about being a machine that produces things, we’re about a person that produces being a person, a kind of person, which sounds like an inner thing.
So what is the ikr [essence]? What’s the nekudah [point] of the id [Jew]? What’s the nekudah of the good person? Is it inside or is it outside? The ulim [question] is very tawisht [confusing] about this. Not only about the chicken or the egg, it’s about what is the definition? What does it mean to be a good person?
Last Week’s Question: What Does “Good on the Inside” Mean?
Now, last week we got into this nekudah, that there seems to be also a sha’ala [question], this was my ikr thing last week, but I want to give you more context for it. Maybe we’ll understand better what’s going on. We got into this nekudah that there’s a shaila. What does it mean to be good on the inside? What does it even mean?
And I will tell you right now, there’s two things that means. I’m saying too much of a derusha [homiletical discourse]. We’ll get back to reality soon. There’s two different things that it means.
Critique of a Common Misreading: The Mishkan and the Heart
What does it mean? Everyone in all the battles should have come and seen him and say, you should know, even if you’re wearing a mask, you’re good on the inside. What does this mean that you’re good on the inside? What does it mean? What does that mean? But I’m serious now. I hear all these ruches [talks].
I went to shul on Shabbos. Someone gave a whole shmuel [talk] about the mishka [Mishkan/Tabernacle], not to believe the shmi. And that’s a… That means it has to be the shmah [lishmah: for its own sake], which means it has to have good intentions. Total misreading of the Rashi. Don’t tell them. I didn’t tell them. I should have seen this. I’m not telling you who said it. It’s total, total. The Rashi doesn’t mean the shmah. No. And in any case, and therefore, it has to be and this whole about the heart that makes the mishkan, because Hashem [God] is not in the na’isim [physical things], it’s in the leiv [heart].
They already heard Mashiach Friday that doesn’t answer the kasha [question], it makes the kasha worse. Why is your leiv better than a building? Nobody knows. That’s what this guy is thinking. There’s some intuition behind this, I just don’t know what it means.
The Core Question Sharpened
What are we talking about when we say this midbas al-leiv [matter of the heart], the rots in al-leiv, the pnimiyus [interiority] of the idwaan [Jew]? What do you mean? Could you tell me in English what does this mean? Does anyone know what it means? Do you know what it means?
Student: Yeah, what does it mean?
Instructor: It means that we don’t use the external. That’s a microphone. The external. What is external versus internal? What do they think words mean?
Student: It means nothing outside of the you is what makes the you good or bad. It’s the you that makes you good.
Instructor: Okay. That’s what it means. Could you elaborate? Spell it out. Tell me what this means. Of a different language and words that make sense to me. What is this you?
Attempting to Define “Inner Goodness”: A Socratic Dialogue
The Student’s Proposal: The Police Uniform Analogy
Student: Yeah, so let’s say I’m a very talented person, right? And I wear a police uniform, right? So a person can say, you’re a bad cop, right? So now you’re a bad person. Let’s say, right? Let’s say. In other words, the uniform is now telling me what I’m supposed to be, right? And let’s say I’m bad at being a cop, right? So now I’m bad me. Not bad me. I have 150 good talents. I can be the best comedian. I can be the best writer. I can be whatever, whatever, you have a police officer, you can’t get a police officer, right? So what people are saying, so this doesn’t fit in with the English me. And the way that people see the me is because the Hitzonis [externality] of the uniform.
Instructor: That’s not Hitzonis, that’s more like…
Student: Yeah, the uniform is telling you what I am, I’m not that.
The Instructor’s Critique: This Isn’t Really “Inner” at All
Instructor: So in other words, wait, but being a musician or whatever you think you really are, it’s also a uniform. All you’re saying is that you’re acting in the wrong way for what you are, not in, I don’t know what this mysterious you is, in a very simple sense, my talents lie in playing music, not in being a policeman, now talents are a thing, it’s not you, it’s something about you, right, it’s an accident of the you, we could say, something about you.
Student: No, I don’t know if it’s an accident, I think all the talents actually make you up.
Instructor: When I say accident, I mean, it was still an accident, right, not a car accident.
Student: No, I know, I’m talking directly to Aristotle, actually, from all you cheat him, in the past, I actually thought about this recently, I think the thing that makes up a human is all his talents.
Instructor: Okay, let’s say, and therefore…
Student: The ingredients that make up a cake versus lemonade, right? This is what makes up the movement, and that’s why there’s no same human, the same, because everyone has different ingredients, different talents.
Instructor: But that’s somewhat wrong, but we’re not going to get into this. We’re just saying, I’m just trying to understand what you mean when you say, so the inner, when you say the inner, you mean the thing that matches with your predispositions better. That’s what you mean. That’s not inner. There’s nothing more internal about this. It’s not inside you. Both of these are actions.
The Problem with Calling Abilities “Inner”
Actually, being a musician is something you do with your body, with your people hear it. If you’re a musician and nobody hears it, you’re almost like a tree that falls in the forest and nobody saw it falling or heard it falling. You’re Beizim [essentially] good at it. What does that mean? Good at what? You mean like a gun? Good at what? You’re Beizim good at what? Exactly. You’re Beizim good at what?
Student: At playing music.
Instructor: That’s something that you’re doing. The being good, which you’re calling Beizim, is nothing. I don’t understand. It’s just an ability. Be musical. So when you’re sleeping, you’re also a musician? If not.
Student: Okay, and what’s the point of that?
Instructor: To have musical dreams.
Instructor: Okay, then you’re doing something in your dream. Let’s say a dream is something, or not. That’s a different question.
The Table Analogy: Proper Function vs. Misuse
What I’m trying to get at is, what you’re talking about is just a person who is doing the wrong thing. Like, I’ll give you an emotion, because people are confusing. Tables are simpler to talk about. I like talking about tables. All philosophers like talking about tables. You know why? Because they get their class by a table, usually, actually. That’s why. Or a chair. You’ll notice the philosophers love talking about tables and chairs. It’s because the most obvious physical object in their vicinity. They’re never outside. They never see anything besides a table and chair, like classroom people.
So anyways, if I would be like on a wall, I would say a tree. Or if I would be a normal person, I would say a human. But humans are too complicated to talk about because a lot of things. But anyways, so if let’s, for example, I’m explaining what you mean when you say it’s a premise. When you’re saying it’s not a premise, just say it’s not internal. It’s…
This is a very nice table, and it’s the correct table for giving my class at, let’s just say. If I’ll use it just to block the door, that is mostly not using it as a table. It’s using it as a piece of wood, which is kind of a strong piece of wood. It blocks the door. It might even do that well. It might not do that well, because it’s not strong enough to block the door. But it might even do that well, but it’s still not what you’re calling the premise, because it’s sort of misused. It’s mismatched. It’s meant, you see, for blocking the door, I wouldn’t have this square shape, and I wouldn’t have the feet that it has. It wouldn’t be organized, so there’s something mismatched or not symmetrical, like it doesn’t fit when you try to, right?
Student: Yeah, it’s ill-suited for blocking the door, although it can be used for that, but yeah.
Instructor: And the same way a person whose talents don’t lie and being a policeman will be not doing it well, or will struggle, will suffer because the kind of person he is doesn’t fit very well into the policeman uniform. That’s very nice and true thing, but I don’t see what this has got to do with that just saying what a thing is versus what it’s for, what a thing is for, which is what it is or one important part of what it is versus what it’s not for but in some sense it’s possible to be used for, but it’s not for that.
The Unresolved Question: What Does “Every Human Is Good Inside” Mean?
But when people say you should know that internally every human is good, or if human is good, what do they mean? Do they mean that? What does that even mean? You have good dispositions? Well, I don’t know. Some people have good ones, some people have bad ones. Humans as such have good dispositions. What does that even mean?
The Problem of Inner vs. Outer Goodness: Examining the Historical Emergence of Pnimiyus/Chitzoniyus Discourse
Rejecting the “Suitedness” Explanation
Instructor: When we speak of good and bad, obviously we’re speaking after there’s good and bad humans, right? It doesn’t even make sense to say everyone is bad and good when you mean to say, well, humans are good at humaning. Well, yeah, I guess they should be good at humaning, or at least should be possible to be good at humaning, but that doesn’t make them good humans. What are you even saying? It doesn’t seem to mean that.
I agree that that vort [insight/interpretation], what you’re saying is a true vort. I don’t think it matches very well to this prioritization of the interior. I don’t see that that’s what someone’s saying when he says you have to have a good meaning well or have a good intention or have a good will—those are not the same thing as what you’re saying, right? That’s something else.
So what does it mean? Do you know what it means? I really wanted to go out there at the end and ask him, “Can you tell me what should I do because of your drasha [sermon]?” Like, what do you mean? But I realized that it would not be nice, so I didn’t. And I’m thinking about this all week—what does this mean? And then I discovered what it means.
Student: Maybe you’d be very nice. Might have been very nice.
Instructor: It’s true, it’s hard to know. It’s a new year, I don’t know it very well yet, so I don’t know. I have to learn it more.
Brief Digression: The Question of Tochacha [Rebuke]
Student: No, it’s like you see a person that’s limping and you can fix it.
Instructor: That’s true, but that’s a different shmuess [discussion]. So we’ll talk about that, because you’re not eternally good or you are eternally good—why I don’t do that?
Student: No, no, it’s true. It has to do with the mitzvah [commandment].
Instructor: It’s a very complicated discussion. I had a sheet about this in Monsey. I don’t know, I didn’t send you the sheet, but we’ll talk about that—different brayta [Talmudic teaching]. Not the one that I’m talking about right now. That’s champagne. We’ll talk about it again, because it’s very important. Remind me if I don’t. Write down your notes that I should and should.
Methodological Principle: Everything Must Make Sense, Including the Nonsense
Now, I want to say something else. So I’m wondering—now, you remember that one of the [principles] is that everything has to make sense, including all the nonsense. I don’t know if you already know this. We say that it can’t be that all the people until 1992 were crazy. It also can’t be that people since 1992 are crazy.
We’re always trying to understand what is the—there’s some puzzle here. Something very weird happened to close all the people since 1772 or 1992, whenever that happened, whenever what we call modernity happened to them. Whenever that is, we have to understand what is this—there’s some puzzle, something very weird.
Student: You must come to my problem. The first time I hear that, I’m hearing about the internality, externality.
Instructor: Yeah, so for some reason, to most people, this Yid [Jew] that said that drush [sermon] bar shasid [in the Chassidic style]—it’s not his fault. It’s a few hundred years that people are saying this drush. He repeated someone’s drush. And if you go back even a few hundred years more than that, nobody says this drush. Of course, people read that into it. But when you actually read it, you see that it’s always somehow that that [refers to something else], right? It’s a [different concept].
So now, it doesn’t really work. It doesn’t really read very simply. If you learn how to read things simply, you’ll see that it doesn’t read simply in any of the earlier sources. Why? He’s taught us about the inner will and things like that.
Student: Oh, like in the Dalai Lama game?
A Student’s Explanation: The Problem of Thought vs. Things
Student: I think there’s a problem that the world of thoughts is very different than the world of things, which may prompt you to assume that, or try to, I guess, figure out a little bit more about the thinker, right? But the thinker, if it can’t be characterized in terms of, I guess, the external world or the world of things, you sort of have to make it into something else.
Instructor: Okay, so how—I kind of maybe—so explain what you mean.
Student: When I hear someone thinks that it doesn’t make sense to me, I should do what?
Instructor: Yeah.
Student: So this is something that I tried to think about for a little bit and I don’t [have] it so clear myself, but I think that when you have—if you have a certain concept of what things in the world are, right, let’s call it just raw material, right, and then you have this world of thoughts that you have to…
Instructor: It doesn’t match to that.
Student: Yeah, that you have to find—people are saying all kinds of things that you don’t know what they’re trying to do. You have to find a model for, right? Thoughts doesn’t fit into the model of the world of things. You have to, besides reconciling thoughts, you also have to, or maybe you have to collapse that into some kind of thinker, right? I would say, this thinker has to be something like very distant from the world of things. And almost entirely non-participating, which makes you make it into a full type of thing. So then you end up with like, the easiest way to do this is, okay, so whoever is the thinker of all these thoughts is the you, right? That would be you, whoever this thought belongs to, the thought of the chair, whatever that thought of the chair belongs to.
Instructor: But how did you get to the thought? Wait, so you’re explaining why people say this. You’re answering my question. So wait, let me finish my reason why we have to answer this question. I don’t know if that’s a good reason, but that’s what I thought.
Student: No, no, we’re getting somewhere. We’re getting somewhere. I agree. I think you jumped one step ahead in my ma’aloch [progression] of my shiur [lecture].
Establishing the State of the Question
Do you understand my question? We’re still up to this level of state of the question. So I hear all these torahs [teachings]. People have been saying these torahs for some time now. They have not been saying them forever. And it seems to mean something to them. I don’t know exactly what. I think it’s hard to spell out exactly what. Inherently, we’ll try to explain that, and I also have to explain what happened that this started to seem to make sense to people, right?
In other words, like you said—I never said it like this, it’s true. It’s still true that nobody is meshugah [crazy]. Nobody is meshugah in the sense that—that’s why there are people who are meshugah. Only make a reason why I can’t go to that person, because I have to—in Chabad they say I can’t give a guy another head. You can give a guy a hand, a shovel, a lot of things. You can’t give a guy another head, which would mean the way in which he sees the world.
You could do that—that’s what a rabbi does—but not in a day, not in a month, not in a year. So in order for him to make—to my question to even make sense to that person, I would need to break a lot of ice, to open a lot of things for him to be able to see the world from the way where I’m coming from.
The Parable of the Blind Men and the Elephant: Understanding Perspectivism
Now my thing where I’m coming from is that you have to be able to see the world—first, we’re going to get into what you’re saying, but first, before that, I thought you were saying this—the world the way it is, and then why, from different people’s perspectives, they get stuck in different ways.
Like, for example, if I—you know, you remember the story of the blind people and the elephant, right? Very famous story that explains perspectivism, right? Very Indian mashal [parable] of elephant. Remember the story?
Student: You don’t remember the ma’aseh [story]? The stomping?
Instructor: But I know why it’s about an elephant, but the same reason they philosophize it about a table.
Student: Exactly.
Instructor: There’s an ultimate Indian mashal about an elephant. There are a bunch of blind men that they’re surrounding an elephant. Now they don’t know what an elephant is, they’ve never seen an elephant, they were blind from birth. So one guy says, standing by its tail, and says, “This is a thing with a long and fuzzy tail.” The other guy standing by its nose says, “This is some kind of long pipe.” The other guy standing by his photo is like, “This is a big fat pillar,” and so on. And the other guy is—some guy can see it, but they can only see one end of it. They say, “This is a big gray mass.”
So, everyone is saying the truth. Then comes one guy who can see and says, “This is an elephant. You just saw the tail, and you saw the head, and you saw the nose, and you saw the foot,” right?
This is a good explanation of why perspective is a meaning. When people speak things from their perspective, it’s partial because they’re blind to what they’re really seeing. They don’t even know that they’re seeing an elephant. But if you—what we’re looking for always is to open your eyes, right? That’s what philosophy is for. That’s what thought is for. To really see what is, right?
And then if you see what is, you will have to, by definition, be able to explain everyone’s mistakes.
The Aristotelian Principle: Nobody Makes Real Mistakes
This is also something that we learn from Aristotle. Aristotle always says, nobody makes mistakes. People only are partially right. Especially smart people. There are some crazy people that can somehow make real mistakes. That would be a big question. But usually people, the reason they say something is because they’re looking at something from a perspective.
And now when we’re talking—this is a physical mashal—but we’re talking conceptual things. Because their way their concepts are constructed, forcing them to see things from a certain perspective that leads them to certain problems, right? Certain aporia [philosophical puzzles], certain puzzles which cannot be resolved from their perspectives.
The Example of Reb Akiva Eiger’s Kashas [Questions]
Like Reb Akiva Eiger’s kashas [questions], right? All the Reb Akiva Eiger’s kashas are right. Everyone knows Reb Akiva Eiger has a good kasha [question]—not all of his kashas, by the way, but a big large percentage of them—they’re good kashas. But what they show is that Reb Akiva Eiger didn’t understand anything. Chas v’shalom [God forbid], Reb Akiva Eiger. You understand what I’m saying, right? Numbers.
But Reb Akiva Eiger’s kashas are always a good kashas. It’s like a very big kashas. It’s always, if you accept all of his assumptions, of which there are always a lot that he doesn’t even sometimes realize or doesn’t spell out, his question, you can’t budge it. You can’t move it. You can make up a funny teretz [answer] like some acharonim [later authorities] do, but that’s—everyone understands it’s not a good [answer].
The real answer, you have to dissolve it. In other words, you have to show why, where we got to this, and why none of this means any of it. The reality is something entirely different. Then the kasha doesn’t start. It’s like the kasha either doesn’t start or doesn’t end. There’s no world, right? There’s no world in which the kasha is a good kasha and the teretz is a good teretz. That’s not what I’m trying to get at.
The Criterion for Adequate Philosophy: Explaining Others’ Errors
What I’m trying to get at is that when we see the full picture, we’re also explaining the mistakes. Very important to decide. If your philosophy doesn’t explain why everyone else is crazy, and precisely in what way they’re crazy, that’s a bad understanding, because then you’re not understanding the world.
The Teleological Foundation: Why Meaning Precedes God and How Modernity Destroyed Natural Purpose
The Methodological Foundation and the Classical Teleological Framework
The Principle: A True Philosophy Must Explain Others’ Errors
And you also understand why he doesn’t see more, because there’s someone blocking it, for some reason there’s a piece of meat on the other side that makes you only see the foot, and so on. Right? *Stimmt* [Yiddish: correct]?
Now, in the same way, we have to explain what is it that causes everyone to see only—to see this—some internal kind of you or will. I think usually it boils down to will, some kind of wanting, some kind of internal state of mind, feeling, something in the person. And then they identify this as all the good, or the main good thing, and they think that the *Shechinah* [Divine Presence] can be showered on it even, it’s such a good thing.
And for me, none of this makes any sense, because firstly, I don’t even know what that is. Also, if it is, I think it’s incoherent, because wanting to do something, me, to do something. You got what I’m saying?
The Promise: A New Explanation
So I have the story, I’ll tell you the secret. And at least I don’t know anyone else that explained this so well as me before. Doesn’t mean anything, but people did explain it, not in the Jewish context, but people did explain it. And what’s his name? Charles Taylor probably explained more or less this, and other people. So people did explain it, but not enough for us to make sense.
So we’re going to do it right now, and this is a new book that we’re going to write, a new movement in *Yiddishkeit* [Judaism/Jewish practice] that’s going to resolve all the problems because of this basic thing.
Student: You remember, from a long time ago, all the way before…
Instructor: Yeah, but then you need a specific model, right? For how this…
Student: What I was trying to explain was not this set the stage for that model.
Instructor: Yeah, you were explaining why this…
Student: Why this specific model exists.
Instructor: Yeah, yeah, we’re going to get to it, we’re going to get to it. We’re not entirely in your way, but I’ll get to it, yeah.
Student: That’s Kant, what you were trying to explain. Why we get this, yeah. The shift.
Instructor: Mm-hmm. The Copernican Revolution.
Digression: The Kiruv Book and Its Backwards Argument
So let’s start somewhere simpler for my purposes. I hope what you’re trying to say. You’ll remember the old story, very old story, which is hard to even tell the people nowadays because they’re never always going to misinterpret the first part of it. But I hope that everyone that listened to enough of our classes and knows enough of what we’re teaching knows already this.
You already know, today I saw, today I saw a book, one of these books that’s written for teenagers that are not very smart, but a little smart, to defend *Yiddishkeit* to them. If you’re a little bit smart, then you right away see that it’s fallacious arguments mostly. But for people that are a little smart, maybe it helps. If you’re very dumb, then you don’t need the book. So I’m not sure who the book is for.
But anyways, with this book, it’s explained, and what he explains is true, but also because of Nebuchadnezzar’s blindness, he can’t explain it correctly. Explain that everything in the world depends on one thing. If there is a God. And if there is a God, then things have a purpose.
The Meaning Crisis
Also something that you have to help me. I had a dream this morning about that there’s going to be a—you heard? You heard that there’s a meaning crisis? You’re not on YouTube enough. There’s a meaning crisis. Did you hear of it? There’s many crises, like a *Shidduch* [matchmaking] crisis, the leaders crisis, whatever crisis, there’s a meaning crisis, there’s a lack of meaning in the world, meaning.
Student: Meaning, oh, oh, oh. Meaning, because everyone’s always having meetings.
Instructor: No, they’re always having meetings, that’s because of the meaning crisis.
There’s a meaning crisis, did you hear of it? So I had a dream that the government set up an office of meaning, and they’re going to give out meaning to everyone. Everyone, the communists said everyone should have the equal amount of meaning, and the capitalists said, no, everyone should have as much meaning as they deserve, and so on. That’s going to be the new ministry, ministry of meaning. *Misrad HaMashmaut* [Hebrew: Ministry of Meaning].
Student: *Misrad HaMashmaut*, exactly.
Instructor: And they’re giving out, and wherever they find some place with not enough meaning, they send a big truck with meaning.
So, this is what I dreamt in the morning. Who gets all the good dreams, like, in the morning? The good dreams are always like that before you wake up, when you’re halfway asleep and halfway awake. And I couldn’t figure out, like, how are they’re going to give out the meaning? That was, I woke up with the question, like, is it going to be a supernatural? Does this mean, like, they’re going to somehow give meaning to things? Or is this, like, some physical way? I couldn’t figure out how the story continues. That’s a meaning. A meaning. *Misrad HaMeaning* [Ministry of Meaning]. Giving out meaning. *Misrad HaMashmaut*.
Okay. Of course, you’ve got to allow a lot of forms.
The Correct Order: Meaning Implies God
Okay. Now, *b’kitzur* [in short], there’s a meaning crisis. And this *Yid* [Jew] said that… Why do all the *Yidden* [Jews] that shouldn’t speak in this tone? Can you explain it to me? I don’t know. Go on YouTube. All the *Yidden* that shouldn’t speak, they all speak like this.
And this *Yid* said that everything depends on one question. If there’s a God, and if there’s a God, then He created the world for a reason, and therefore everything has a meaning. And if not, then nothing has a meaning, and then therefore you don’t have to go to yeshiva tomorrow morning. That’s basically this guy’s delusion and he wrote 900 pages about it somehow.
Now this is right, 100 percent, that it’s backwards, right? Not if there’s a God, then meaning. If there’s a meaning, there’s a God. Or one way of saying it, right?
The Classical Discovery: You Cannot Explain What Something Is Without Explaining What It’s For
What do I mean by that? In the olden days everyone understood—I mean not everyone, this was discovered by Socrates and maybe Avraham [Avinu]—that’s what. That it doesn’t make sense to talk about the world without explaining what it’s for. Any natural thing. Not because it’s a God that gives it meaning. Because to explain what something is, you need to explain what it’s for. Remember?
This is called by the fancy Latin—fake Latin, fake Greek word—teleology. But we’re not going to say that word because it doesn’t help us. We’re going to say the word meaning. Meaning is the same exact thing, right? What is the meaning of something? What it’s for.
You cannot explain a table without explaining what tables are for. That’s just what it is. And therefore, the what-for-ness of things, which we call the *tachlis* [purpose/end/goal], or the end, or the completion, or all kinds of words that we call this thing, the goal, is more what they are than what they’re made out of and what made them into what they are, and what they are right now, and so on. *Nachon* [correct]?
Remember this? Right? Everyone knows about this very basic stuff. This is the fourth cause of Aristotle, and also something, what?
Student: And the first one.
Instructor: The first and the second and the first. Yeah, one of the four causes, famous four causes. But the important thing is that this is what defines most definitive of what a thing is, for sure for a living thing. A living thing is the kind of thing for which their form and their end and their—and their—what they are, are the same thing.
Okay, now in short, remember everyone remembers this, okay?
The Unity of Theology, Physics, and Ethics
And now according to that is the important thing. Rather going to that, for example, the important thing that this does is that theology, or what God is, or the for-ness that everything is for—that’s one definition of God—and what is physics, what things are, just science, and ethics, which is making things into what they are, having everything complete, achieve its completion, are the same kind of thing, right?
What everyone know or heard, you probably heard of David Hume who said that there’s something later called the naturalistic fallacy, is does not imply ought, that’s nonsense. Because ought is just the completion of the is.
There is a science, that’s why in *Sefer Mishlei* [Book of Proverbs], knowledge equals goodness. Remember? And nobody understands that nowadays, because they think that knowledge is knowing what things are, and goodness is being good. What’s that got to do anything with that? No. Goodness is just things being completely what they are, working well, right? Or we say in different languages, the good and the well are the same thing. The being good and acting well are the same thing for everything. *Nachon* [correct], everyone knows this. *Hakdama, hakdama chashiva, k’tzara keleh* [Introduction, important introduction, short and complete].
The Historical (But Not Only Historical) Destruction of Teleology
Then, and this is a historical story, but it’s not really a historical story, that’s why we should stop saying it as a historical story. Although it’s true that this history happened, but it’s also not true that this is only a historical thing. There were always people that didn’t understand this. That’s the *Avodah Zarah* [idolatry], that *Avodah Zarah*, when you had to burn their books, you have to understand that’s also what they thought.
It’s not a new, like, some *goyim* [non-Jews] came. It’s very, it’s a very, there’s another kind of, he called it the *yetzer* [inclination], the things otherwise. Then take out the whole historicism out of our story, because otherwise we get into historicism, that’s for sure.
So, but there’s, one way of saying the story is historically, I don’t like it, but we’re going to say it like this right now.
The New Science: Removing Teleology from Nature
Later came other people, *iver oysham* [may their name be blotted out], Francis Bacon, with his *Novum Organum* [New Organon], new science, and later other people, David Hume, very famously, and other, other, other people, and they said there isn’t any “for”s in the world. *Ein ba’olam tachlis* [There is no purpose in the world]. The world doesn’t have a meaning. The world has a cause but not a meaning.
Or they redefined the word cause to not include the word meaning, which is a very weird thing to do, but that’s what they did. Remember?
And what would be the difference? And, wait, the difference is that we don’t explain things by what they’re for, we explain things by what pushed them into where they are. Instead of saying that a tree is something that’s trying to be a tree—trying not in a human sense, right? When we said we’re trying, right away you assume that there’s a thinker in there, a separate soul or something that thinks. No, a tree is the kind of thing that tends towards being a full tree. That’s what it means to be a tree. You cannot understand the tree.
Now they say, no, a tree is just what happens to be when there’s all these forces pushing the tree into being a tree, into something, into nothing, because there’s no being, no such thing as being a tree.
Okay, that was, that’s the other *shita* [approach/system]. And it’s actually not a natural way.
The Theological and Ethical Consequences of Denying Natural Teleology
The Persistence of Teleological Thinking in Ordinary Life
Most people do think that there are ends in nature, just get hacked into their head by their science teacher that’s the most you think. But normal people still speak of ends in nature. Of course, it’s complicated. What kind of ends? What are the ends?
Bacon’s Fallacy: Confusing the Existence of Ends with Knowledge of Specific Ends
Every time this is what one of the big fallacies that that book, for example, makes. The fact that there are ends doesn’t mean that the end is to learn the Mori Toys for us. No, Jarek, it’s only two things. Then we have to do real science, find out what the end of everything is. That is the true science, as the Rambam [Maimonides] explains in he knew every tree, no, he knew what every tree was for, which is what knowing every tree was, which is why it’s the same kind of knowledge as knowing the Torah [the Jewish Bible/Law], which is knowing the good for everything.
Okay, now, but in any case, and if the good is causally prior to the partial existence of things, which tends toward the good, that’s what Torah means. But anyways, way. That would be like a more platonic way of saying things. The point is now we’re going way too fast. I have to go back to my mode of saying it.
The Modern View: Causes Without Purpose
Instructor: So basically it has causes without purpose. Exactly. There are pushes without purpose. Purpose is not a real thing. Now…
Student: And cause just means where it comes from.
Instructor: Exactly. Or it’s history.
History as the Consequence of Losing Final Causation
That’s the *oimek* [depth/essence] of why everything turns into history. Because cause explaining just means where it’s from. Don’t explain what it is and where it’s going to, that’s why I’m against history, because I’m for where things are going to, or what they are, which is, what they are is explained by where they’re going to, and not where they come from, because where they come from is true, it’s not like I deny that reality, just that I deny that being the most important thing, fact about things, the most explanatory fact about things. And I think that is obvious to everyone that thought for five seconds and stopped being brainwashed.
Now, but this is just me doing rhetoric, of course, there’s real, these people are smarter than I am, than I’m pretending now, and there are reasons this is why they thought all these things and you gotta learn this very seriously I’m just doing a short overview for my book this is just a review of the book remember this is not the book now.
The Theological Crisis: Three Possible Gods in a World Without Natural Ends
Now if there are no causes in nature then then God becomes a different kind of God very important theology looks very different right then we get into the question something called intelligent designer which is really a *Shein Dalet* [Shin-Dalet: demon/false deity] intelligent designer is *Metat* [possibly referring to Metatron, an angelic figure] it’s not God not our God you know.
The Intelligent Designer as Idolatry
Have you ever heard that the Jews are pro-intelligence design, that’s not true. There is an intelligent designer for the world, but he’s a *sheen dalit* [demon]. Okay, not a *sheen dalit*. You could call it a *noose* [nous: Greek philosophical term for intellect/mind], a *malach* [angel], a *sefirah* [divine emanation in Kabbalistic thought], intelligence. Not God. Not the one. Very important. Yeah, it’s the same idea. Relative to God, everything is *sheen dalit*. So, you understand? If you worship that, you’re worshiping a false god.
Rabbi, all the people who worship an intelligent designer are worshiping a false god who has a body. Because they imagine him as having plans the way that we have plans and they imagine the world having meaning in a fake way. Not inherently there are no imminent ends world by itself isn’t for anything. That’s what they say.
We need a God to make it for something like an artificial thing like a table isn’t doesn’t have in itself the tableness that it has. What wood has woodness in it tables only have tables by imposition by people that make them into tables then those who think of nature the world is has only external causes and God is some kind of mind outside the world that gives it purposes you understand what I’m saying? It doesn’t really give it purposes even it’s only serving him in some way which means that God means things which means that their God is a fake God. Okay, very simple. I’m not going this is only a summary so if you don’t understand it come to a different sheet there’s not a sheet on theology but you should just know that this is what makes the God this, therefore, says all of it.
The Three (and Only Three) Modern Theological Options
This is also the reason why there’s only two options in modernity. Either you can be a deist or a pantheist, or a *Magashen* [one who corporealizes God]. These are only three options. That’s the reality. There’s either deists, people that think that basically there’s no God in the world.
Option 1: Deism (The Watchmaker God)
There’s only God that, like the watchmaker, emotionally made the watch, but then the watch, so to speak, works by itself, because they don’t understand any kind or other kind of cause, a formal cause or a final cause. The watchmaker’s only an efficient cause, right? He only put the piece of the watch together. He didn’t invent idea of watches, and he doesn’t do one of the four watches, okay? But, God is a great matchmaker, that’s Newton’s *shitta* [position/approach], or one deist *shitta*, not Isaac Newton.
Or if you say that deism plus miracles, which means God sometimes breaks the watch. That’s what most modern Orthodox people believe. Deism plus God is a watchmaker that sometimes intervenes to break the watch. Very weird *shitta*, but that’s one option. I’m giving a very short of *Yeshiklali* [general overview].
Option 2: Atheism
Second *shita* is atheism, no god, or something like that.
Option 3: Pantheism (Chassidus)
Third *shita* is pantheism, *chassidus* [Hasidic thought]. God is the new watch itself. Okay, those are the three *shitas* that are possible according to, yeah, sort of. Those are the three *shitas* possible according to, more complicated, more complicated. But also *chassidus* is more complicated. I’m doing a great reduction over here.
But those are the three *shitas* possible according to the theory that there are no ends in nature. Those are the three kinds of theology, and you can know that every modern religious person, besides for me, is one of these three things. Either a deist, or a deist plus miracles, which is a weird kind of deist, or an atheist, which are many religious people are also, or a pantheist. No, that’s the options. A pantheist just collapses everything. There’s everything. There’s only God, and that’s fine. That’s fine. But he understands it in a material way, which means it’s also a big question material and what’s going on. But okay, let’s not get into this.
The Ethical Crisis: What Happens to the Good?
Now, what do I, now, a third thing, this is *Dilchis* [perhaps: *Darchei*—ways of] theology that happens. What happens to ethics? This is where we ought to get to today. Of course, everything is connected. But what happens to ethics? What happens to the good? To the human good?
The Strangeness of the Problem
Here, there’s something very weird. Why there’s something very weird? Like, Shmuel, you noticed. Here, there’s something very weird. Because, Because, and give me one of these seltzer things, yeah. Here, there’s something very weird. Why? Explain to me why.
Because if things, or activities, things in the world, things in the world don’t have ends, they don’t have meaning. No actions have meaning by themselves. In other words, if you look at an action or you look at a thing, you cannot explain from what it is what it’s for. This is the basic opinion of all modern people. Or if the *etzadot* [perhaps: *yetzer hara*—evil inclination], let’s forget saying *etzadot*, I’m going to stop, we’re going to flip the word. This is what the *etzadot* holds. The *sultan* [Satan], from the first day he holds like this.
The Anomaly of Human Intentionality
And therefore, but, we have this weird thing called human beings. Very weird thing, like the card said, humans are an exception. Everything is extension besides for mind. The mind, or the human mind, there’s only human mind according to him, maybe God’s mind. There’s no human mind besides for that. And he, that mind, has this weird thing called intentions.
Now, an intention is something that does not follow the laws of physics. I’m not even talking about free will and all these things. Intentions don’t make sense in the physical picture that we just discussed. Right? Intention means a thing being about another, something that is about another thing. Make sense? When I want something or mean means I mean something, am I about something else?
Now, that doesn’t exist. Only in the old *Shiddur* [system/approach] that all things are about something else, or about their own final state or something like that. But nothing is about something else, everything is just what it is. Being about something else is not a physical thing, you can’t see it. You can’t explain it by a pushing cause or a pulling cause. It can only be explained by a kind of formal cause or by a kind of final cause. Make sense?
Because literally what a final cause is, being towards something else, being about something else. Aiming at something else in a real way. Obviously humans do this. This is a weird straight. Obviously human minds do this. We form intentions, and we act, we make plans, we act towards other things, or at least we think we act towards other things. Whether we act towards other things, that’s going to be the *Mechlerikas* [point of dispute]. But we think that we act towards other things. We have dreams, we have plans, we have goals, we have aims, we have what we call wants and wills and desires and wishes. All of these things, they all break down, boil down, at least they all have the attribute of being about other things, or not even about, they’re towards other things, right? Towards things in the future, towards even myself in the future, right? And myself in the future doesn’t exist, so it can’t be that myself in the future is pushing me towards that, because it doesn’t exist. It only exists in my head.
The Mind-Body Problem as a Consequence
So we end up with this very weird situation, right? Very famously called the mind-body problem in Cartesianism. But, and Descartes knew that this is what caused the problem, he didn’t invent it. This is very clear, there’s not some conspiracy theory on inventing. The mind-body problem came to be because of the denial of intention in real things, in external things, right? Now, *Stimmt* [correct/does it make sense]? Makes sense? The story is correct.
The Loss of the Human Good
So, therefore, something very interesting happened. Something very interesting happened. So, there’s basically only two solutions to this problem. Or, again, there’s two or three solutions. I don’t have very clearly what the three solutions would be. But something like this.
So, what is the human good? In the olden days, the human good was not different than any other good, right? The human good is the best way for a human to be. The complete way, the fullness of humanity, what we call you, the *harmonia* [harmony], happiness, which is just the best way for a human to be.
Since there’s no such thing as the best in the reality, so it can’t be about, can’t be that. That, we lose that ability. Now, we are left with all kinds of other things that are, some of them are like *shiraim* [remnants] of that, and some of them, that’s one way of being left, like with what’s left over from happiness, without happiness meaning this. Or, we end up with something even more than we had before in some sense. Let me explain.
The Two Kinds of Modern Ethics
So one thing, this is basically the two kinds of ethics that exist in modernity. Now you understand something very interesting. You’ve probably heard that there’s only two kinds of ethics.
The Two Modern Ethical Systems: Utilitarianism and Deontology as Remnants of Lost Teleology
The Three Ethical Frameworks: Identifying the Correct One
Okay? The third one is virtuosic ethics [virtue ethics], which is the correct one. But in classic modernity, there’s only two kinds of ethics, right? If you don’t know this, you should take a crash course somewhere. In any case, there’s two kinds of ethics.
Utilitarianism: The “Remnant” Ethics
Bentham’s System and Nietzsche’s Critique
Utilitarianism is Bentham’s *shitta* [approach/system], the thing that Nietzsche really liked to make fun of always. And which is that, of course, we don’t have happiness in the real way, in the Aristotelian way, which is the definition of the human being, the best kind of human that he could be, because there’s no such thing as the best of anything.
The Survival of Subjective Happiness
But this thing that people were talking about seems to still exist, right? This is what I call the remnant *shitta*, or the *shiraim shitta* [the remnants/leftovers approach]. In other words, people still feel happy sometimes, and sometimes don’t feel happy, or they feel pleasure sometimes, or sometimes don’t feel pleasure. So therefore, we say, what is good? Pleasure. That still exists. Feeling happy. An internal sensation.
Something in analogy to a sensation, not a sensation, a physical, like a perceptive sensation, which is another problem, but something, an internal sensation, an emotion. What did they call it? A feeling. There’s another word that they used to use, people. A passion, a feeling, all this kind. That’s what David Hume said, reasons are the slave of the passions. Remember, this is how we got to this.
The Mystery of Subjective Wants
There’s still passions, I still want things in the sense of like some want arises in me somehow—it’s mysterious what this even means because it can’t be explained—but it’s a feeling, it exists. You’d say it’s subjective but it’s something that exists and therefore that is what you end up saying.
The Altruistic Twist and Its Problems
So what is good? Even if you want to make this into somehow sound good, so just being about your own feelings of happiness and pleasure sounds really evil, although some people just bite the bullet and say that. If you want to be nicer you say everyone’s happiness—for some reason I should care about everyone else, I don’t know why—but we still have this *mesorah* [tradition] that happiness has, ethics has something to do with other people also.
So we’ve got to pretend that it’s also about everyone being happy, but in the end, everyone being a hedonist, right? Everyone, hedonist—I don’t mean claiming that happiness is the good, because most things are the good. A really even weirder kind of hedonist than ancient hedonist, right?
Ancient vs. Modern Hedonism
Ancient hedonist still believes in something called the good, it’s just that human good is the final pleasure. A modern hedonist says, there’s no such thing as good. I know that this makes me feel good. People literally say this all day. If you go in any yeshiva, you hear people saying this, I hear even people pretending to say this in a good way, right? So therefore, if Torah makes you feel good, you should learn Torah.
So, subjectivity. Sometimes it’s called subjectivity. This is one solution. Of course, this is a remnant solution, is what I’m saying. It only has any moral forms because people still, the old people also spoke about feeling good and being happy. But they meant being happy in an objective way. And now being happy changes its meaning from being the best kind of human being to being someone that has certain feelings.
The Experience Machine Problem
And then we get the question of, how’s it called, in this little experiment about, what if I just have a machine that injects drugs to you all day that makes you feel pleasure? Is that what you mean? And the utilitarians…
Student: The dopamine problem.
Instructor: Yeah. The utilitarians have tied themselves up enough to figure out why that would not be good. Some of them have answers to this, but this is what you end up with.
The Inadequacy of Utilitarian Ethics
Okay. Now, the other *shitta*, that’s one *shitta*, that’s a gorgeous *shitta*, no one really holds of it. Everyone understands that that’s not really ethics. I think that everyone does. It’s not just for a few weirdos.
Student: Not a scam. Just pursuing what feels good.
Instructor: It comes with an altruist twist that tries to…
Student: Altruism is this weird thing which says, you should keep other people feeling good. But why is that better than me feeling good? It’s not really…
Instructor: That’s where altruism comes in, of course. Ancient ethics is not altruistic enough.
Student: Well, you stack it with… It has to be modular. You stack it with something, ultimately.
Moral Sentiment and Emotivism
The Sentiment Theory
Instructor: Okay, so you end up saying that there’s some… What you end up saying is that there’s a sentiment—that was the word I was looking for—moral sentiment, right? There’s a sentiment that says that I feel good when you feel good. That turns out to be ethics. Ethics is just one more feeling. That’s really what, that’s what’s called emotivism, right?
Student: Emotivism, yeah.
The English Theory and Nietzsche’s Mockery
Instructor: Okay, but that’s basically the modern theory. Or one English theory, okay? Like Nietzsche used to say, nobody wants to be happy, only Englishmen want to be happy. Okay, but he means this kind of habit, you were imposed like this very specific idea of what feels good to you, what’s called sometimes conscience, right?
Anscombe’s Critique of Conscience
And our teacher Elizabeth Anscombe wrote in her very important article in Modern Moral Philosophy that, again, someone called Joseph Bishop, Butler, I don’t remember, that was all about conscience. If you meet certain modern people, like Rav Hirsch, some Jews, in a certain period, everyone’s very talk about this inner conscience, which is also one interpretation of this inner thing. Like, everyone knows internally what’s good.
And then Freud said, yeah, that’s your mother’s voice. But anyways, and she says, well, seriously? I know people that internally really want to kill everyone. That’s not a very good, like, they just all imagine that everyone just automatically has this sense of ethics. That’s not what, not real, not true.
Conscience as Just Another Feeling
But that’s, but really, that’s just one more feeling. There’s no reason to think that that’s true. And you’re really not sure this is like, this is games. Like, you could say it nicely in a book that you know people that want to murder.
Student: No, there are people who are murdering. Right, even the murderers, like, when Ted Bundy was interviewed, like, he knew that it’s not good, right? Even the guy that wants to, he knows, he has an internal compass about what it is.
Instructor: I don’t think that’s true, but I’m not going to get into that right now. My point is more important. The more important point is, that’s just one more feeling. There’s no reason to think that that feeling is more important than any other feelings. Only, again, there’s a feeling that doesn’t tell you what good is.
The Distinction Between Feeling and Thought
Student: No, but one second, hold on. I think we’re also confusing the word feelings here. There’s two feelings that are going on. Feeling here means a sensation. That’s all it could mean. That’s what it means in this *shitta*. Right, and there’s like a feeling like, you know…
Instructor: It’s the same thing. That’s what it is. There isn’t, there isn’t another kind of feeling. That’s what I’m trying to say. There’s a thought, right? Thoughts are about things. But if there’s no such a thing as goodness then your thought is not about anything. So it turns out to be a feeling, right? The difference between a thought and a feeling is that a thought is about something and a feeling is not about anything.
Student: Why is the thought of me not hurting you…
Instructor: Let’s not argue now because I’m trying to understand what you’re saying. You understand what I’m saying, but now let’s move on.
Student: No.
Instructor: Okay, if you don’t, then come after the *shiur* [lecture] and ask. Okay. First adaptation. Okay. Now, because I’m just going to end up explaining to you at length, but I don’t have time for that. It’s very simple. What I have to say is like this.
Deontology: The Second Modern System
Introduction to the Kantian Approach
The other *shitta* is what we call… What’s the other *shitta*? Maybe this is something like what you’re saying, I’m not sure. But the other *shitta* is what we call the deontology, okay? Okay, the deontology is obedience of the moral law. Okay, that’s what counts, and that’s what Litvaks [Lithuanian-style Orthodox Jews] say.
Mapping to Jewish Communities
The first *shitta* is no *yid* [Jew] really says. Maybe there’s some weird Jew that says that. Like, from Jew, I mean, like, religious person. But the other *shitta* is basically what every Litvak says.
Student: Well, chassidim [Hasidic Jews] sometimes say hedonism. They just say your real feeling is Hashem [God]. But I don’t know if that counts anymore. Because that sounds very much closer to the objective happiness in the end.
Instructor: But it might be, in some sense. Some chassidim, I know some people that interpret chassidim that way. But I don’t think it’s a classic interpretation, so I don’t know. It’s an interesting question. And I wonder if… Yeah, it’s very complicated. Okay.
The Structure of Deontological Ethics
But the other *shitta* is to say that there’s some… This also doesn’t have a source, and also ends up relying on something like what you’re describing, that they’re closer to whether you’re describing it. Not a feeling that makes me feel… I feel fuzzy inside, but something like I feel outside something. I feel something imposing on me.
It still ends up being this kind of a feeling, but—that’s a criticism of Kantianism, that it’s also a kind of emotivism—but it has to be something, in some sense, from the outside, or something like Kant says, you give your own law. But a law is by definition something stronger than you. And you have some kind of idea or obedience to a law, which doesn’t say anything.
The Transformation of Law’s Meaning
The law is not saying anything. The law is not the fact. In the old way, the law is only the fact that this is good. You might not know it, so I’m letting you know that this is the good way to be a human being. And in this way, that’s not such a thing as good people or good anything, but there’s such a thing as acting in a good way.
The Distance Between Action and Goodness
Now, what this does, and the second way is really mostly where I’m heading. What this does is, where is the medicine at? What this does mostly is that it makes the relation between the action and the goodness of it very far, right?
Because remember, if there’s just things that have ends, then there’s good things and good actions and bad actions. Good actions are the ones that lead the thing to the end, and bad actions are the ones that destroy it. It’s very simple. It’s the *din* [law/judgment] in the action, it’s not a *din* in the intention.
The Kantian Framework Explained
But if there’s no such a thing, but we have some kind of idea, like a very general idea, something like following the moral law, or going against your base feelings is the good, right? Doing things for the purpose of following the law, and not for the purpose of being happy, right?
If that’s the Kantian kind of *shitta*, that says that the goodness of moral action is in following some kind of recognition of a moral law, of a moral truth, or a moral goodness, which is not connected with what you want, it’s not connected with what you think, and so on. It’s connected with some kind of obedience to a moral law. It ends up being a kind of obedience.
Deontology’s Implicit Theism
Student: As to society?
Instructor: Society? No, not society. Society is just one more person. A lot of people. It’s a God. It ends up being God. It ends up being God. I can’t say explicitly that this is God. God is this… One of the reasons that he [Kant] believes in God is because he feels that there’s a moral law. And God, there’s no way to explain that it’s not a God. There’s ways of doing this atheistically also, but it ends up being something like a God.
The Challenge of Cultural Relativism
Now…
Student: But is there a way to, like, challenge this if, like, you live, let’s say, in Africa, there’s one type of way…
Instructor: Not where… Not where…
The Internalization of Goodness: How Modern Philosophy Transformed Kavana and Shelo Lishma
The Source of Moral Law: Society or God?
Instructor: As to society? No, not society. Society is just one more person, a lot of people. It’s a God. It ends up being God. It ends up being God. You can’t say that this is God. God is this, so one of the reasons that he believes in God is because he feels that there’s a moral law. And God, there’s no way to explain that it’s not a God. There’s ways of doing this atheistically also, but it ends up being something like a God.
But is there a way to challenge this? If you live in Africa, there’s one type of way to do that? I’m not worried about this right now. There’s different problems. Those are different problems. Those are problems. All these *shittas* [philosophical positions/systems] are going to have these kind of problems. I’m trying to get at the form of the *shittas*.
The Core Thesis: Goodness Resides Entirely in Human Intention
What I’m trying to get at here is that now, if you have this idea of what good is, and this is what every *Litvak* [Lithuanian-style Orthodox Jew], like in many *sifrei mussar* [ethical/moral instruction texts], I think, what good is, then your connection with it, the way in which your action is good, becomes something very internal.
What “Internal” Means: Human Subjectivity and Aboutness
What do I mean internal? When I mean internal, I mean precisely this thing that humans have and doesn’t really exist in the world. Remember, according to this *shitta*, there is something humans have, which is subjectivity, or being about, the ability to be about something, the ability to be towards something, the ability to want, we could say. Now we call this word wanting. The ability to want or to desire.
Desire was always a specifically human way of being towards something. But now humans are the only things that are towards something. So now desire or intention is this very specific and weird and inexplicable in some sense, human kind of thing, maybe this is a human separate soul that can do it, that can be about something else, that can be wanting some other thing that doesn’t really exist. Now, the wanting doesn’t either exist, it’s only like a mental fact, it’s only something internal.
Intention as the Sole Source of Goodness
And now this turns out to be the only thing that can make you good. Because just doing something, if you do a good thing for the wrong reasons, it’s not even *shelo lishma* [not for its own sake]. Remember, the whole thing of *mitoch shelo lishma ba lishma* [from doing it not for its own sake, one comes to do it for its own sake] doesn’t really work in this *shitta*. It’s become very hard to explain. And you’ll notice that a lot of people have a big problem explaining it. While the Rabbah thought that this is simple and the most obvious moral factor is. Right?
Why? Because according to this *nusach shitta* [version of the philosophical position], the only thing that makes things good is the way in which you intend being good by it. That’s what the goodness consists of. The intending being good, the intending of being this universal moral law, or intending to be a universal rule, all kind of formulations of this same thing.
But the only way in which what you’re doing is connected to that, which your act is connected, is in this internal state, almost a feeling, might be more than a feeling if you want to say it that way, but it’s just a feeling, a feeling that I’m doing a good thing. Because besides your feelings, and we don’t have explanation for feelings, because feelings is this weird human thing nothing else has. There’s no feelings in the universe, right? The universe doesn’t care about you, you know this statement? The universe doesn’t have feelings, only humans have feelings, right? Only humans have aboutness, only humans have intentionality. Now, according to this *shitta*.
Therefore, the only way something can be good, only humans can be morally good, right? There’s nothing, there’s no way of saying that something is good or bad in a real way, only humans. And now specifically human intention, which is this weird, inexplicable magic thing that humans obviously still have, even after the theory doesn’t make sense, they still have it, right?
The Chassidic Formulation: Goodness Exists Only in the Heart
So now we end up with something very weird. We end up with this theory that, what is here said by *Sefer HaTanya* [foundational Chabad Chassidic text], that the only place where God is, the only good thing, is the intention to be good. It’s a kind of empty intention because, or we can say it’s not empty because it’s obedience to the moral law. But that’s the intention, the intender. Right, but there’s no, the link between the law and you doesn’t exist, right? Because that’s in your mind. The link is also in your mind, for sure, according to God, right?
So the only thing that’s really good is entirely in the human heart, and the human mind, and the human intention, human soul, however you want to call it.
The Collapse of Mitoch Shelo Lishma Ba Lishma
And now, firstly, this makes everything much worse. Like I said, the *mitoch shelo lishma* stops making sense. Or it becomes much bigger, but the effort than it used to be, right?
The Rambam’s Understanding: Habituation and Real Goodness in Actions
Because the Rambam did explain as the normal way of human training. *Mitoch shelo lishma* means you do the thing as a training level where you do the thing but you don’t entirely know why. You’re doing it for the wrong why but you’re still doing a good thing. You’re still a good person. Your actions are still good. They’re really good. They’re really good because they’re doing the good thing. They’re doing the kind of things a good person would have done.
Are they fully good? No, because you’re in what we call your internality and not good because in other words you don’t know why it’s good. So you don’t do it for the sake of itself. You learn for the sake of money, but learning is still really good, because goodness is still a property of real things. So learning is still really good. It’s you, you that are missing some part of the goodness. Your mind doesn’t understand it. So you don’t mean the learning, you mean something else, but that doesn’t make it entirely not good.
The New Shitta: Shelo Lishma Becomes Worthless
Versus according to the new *shitta*, that when you learn for the sake of something else, that’s totally worthless, like the Kotzker [the Kotzker Rebbe, Rabbi Menachem Mendel Morgenstern of Kotzk] could have said. It’s entirely worthless. It might be worth in some weird way, all the *chassidish seforim* [Chassidic texts] start with this assumption, if you read any *chassidish* text, you see, they all say, well, I’ve heard that but it doesn’t happen. They all say this very weird statement. They say, well, our experience shows that it doesn’t work. We need to add something to this. Because all the *Litvaks* never got to *lishma* [doing it for its own sake]. That’s what they say. And therefore, we have to ask, see this, and all kinds of things. But it doesn’t work.
This statement arises because of the destruction of the understanding that it always works. According to the theory of habituation, being basic moral training, it always works, because once you, I mean, I can’t say always, there might still be this problem where sometimes people stay by that stage always, but it works.
The Besht’s Approach: Retroactive Elevation
Firstly, it’s still really good. It’s not that the goodness of the Besht [the Baal Shem Tov, founder of Chassidism] is only like Besht says, it’ll become Besht, it’ll be *ma lishma lishma* [elevating the shelo lishma to lishma], you know these stories of Besht? I mean, you can interpret that in the correct way, I’m not saying, but I’m explaining that there’s really goodness in being, in being pretend a good person, because goodness is a property of things.
That good person is not a fully good person, he’s still a halfway good person, because you could say his heart is not good, only his actions are good. But actions are really good. They’re really the ones that make a good person into a good person. That’s what’s in the action, not in the person.
But if you understand that there’s no such thing as goodness in actions, there’s only goodness in the human heart because actions by themselves don’t have an end. They can’t have a *kavana* [intention].
The Transformation of Kavana: From Action to Mental State
Now *kavana* becomes, now the word *kavana* is very weird. It has a new interpretation of modernity than it had ever before.
The Ancient Understanding: Kavana as a Din in the Action
*Kavana*, if you read any ancient text, any medieval text about *kavana*, you’ll see that *kavana* is a *din* [law/legal category] and an action. *Kavana* is a description of what you’re doing. It’s not a description of your internal state.
How do I know this? You’ll read every *sugya* [Talmudic topic/discussion] of *mitzvos tzrichos kavana* [whether commandments require intention] and you’ll see that there’s no *shitta* that the whole is different than this. I’m making a real statement so you can argue with me. But this is how most of the *kashas* [questions/difficulties] about the *sugya* of *mitzvos tzrichos kavana* and the same thing about *melacha machsheves asra Torah* [the Torah forbade purposeful labor—a principle in Shabbos law], there’s no, none of these are about your internal state. They’re all about what the action is.
Because what explains an action of course your internal state is part of it when there’s human actions. Humans act by internal states. I’m not saying internal states don’t exist. I think that the goodness is not totally, is not contingent only on that, like it is in eternity.
The goodness is that this is a good thing, because it’s for a good purpose.
Student: And it’s also incomplete independently, right, on the flip side, you have good intentions with no action.
Instructor: Exactly. Good intentions are the opposite. Exactly. According to the… Of course. Of course, good intentions which are only in an eternal state, and are not directed toward action, which is not a thing that even makes sense in the old system, which somehow makes sense in the new ones, because it’s always in some way like this. Because then goodness is an eternal thing, it’s just a feeling, or just kind of a disposition, or like an overcoming of your own egoism, or things like that, those are entirely eternal things.
Overcoming your egoism, which is what people in modernity think is what makes good actions good, is entirely an eternal thing. Nobody cares if you get to look at the overcoming egoism or for egoistic purposes, right? It’s the action that cares.
The Practical Difference: Visible in the Action Itself
Therefore, when you read ancient descriptions of *shelo lishma*, it always has a different, there’s always a description of the action that is different, and I think always, also almost always, it’s actually different. Someone who learns *shelo lishma* is learning in a different way than someone who’s learning *lishma*. It’s not just he has a different thing in his mind.
It’s true that the reason he acts in a different way is because he doesn’t understand the goodness of learning. So the difference is very simple. For example, someone who learned *shelo lishma* is not for the purpose of learning or maybe if learning itself is a purpose towards another purpose, doesn’t matter, towards that, he’s going to only learn as long as he gets money and the other one is going to stop learning, right? The moment he doesn’t get money, you’re honored for it. So there’s a real difference in the action, you can see the difference in what he’s doing. It’s not only a difference in his head.
The Chassidic Interpretation: Entirely in Your Head
The *chassidish* interpretation of *shelo lishma* is entirely in your head. Because according to them, if you’re learning for your own pleasure, for example, in other words, because you recognize yourself that it’s good, that’s also *shelo lishma*. Because they end up with this entirely outside giving of purposes to the world, where the world is empty of purpose not only God gives it purpose, but He doesn’t really give it even, right? It’s only purposeful in the sense that it’s what God likes, which is why that’s either a pantheism or a *hagshama* [corporealization/anthropomorphism of God], or a physical God, a human-like God, understand what I’m saying?
Very simple, very simple *shtikl toeles* [bit of practical application/purpose].
Application: The Rambam on Eating for the Sake of Learning
And therefore, for example, we learned last week, the Rambam of that. That talks about how you could be *oved Hashem* [serving God] with everything you do if you eat in order to learn, basically.
Now, people think that this means that when you eat, you have to think certain thoughts. It’s nothing to do with that. It’s not about your state of mind while you’re eating. In other words, the intention, *kavana*, in the ancient world, is the answer to the question why you’re doing it. It’s not the answer to the question what is in your head while you’re doing it. You understand the difference? That’s a very one-line difference.
Modern Kavana: What Is in Your Head While Doing It
In modern days, *kavana* and *mussar seforim*, *lashma*, *kavana*, all these nice words mean, what is in your head while you’re doing it? And in the Rambam it means, why are you doing it? What’s the answer to the question why you’re doing it?
What is in your head the whole day? Sometimes last week I called it, what is in your head the whole day? But it does not mean your head ever. It’s the answer to the question.
Resolving Reb Chaim’s Stira on the Rambam
This was the answer to Reb Chaim’s *stira* [contradiction] on the Rambam. It’s the answer to a lot of things.
Student: So the answer to why now we’ve been clapping before *Megillah* [the Book of Esther, read on Purim], everyone should have a mind to be *yotzei* [fulfill the obligation].
Instructor: Exactly. That’s nonsense. The *stira* of Reb Chaim. Of course, the Chazon Ish is trying to say this but he doesn’t have a way to say it. I don’t know if it’s a true answer. I think there’s a simpler answer to that, I’m just saying, it sounds a lot of things.
Like you’re saying, there’s no such thing as you go to *shul* [synagogue] while you’re reading the *Megillah*, because the *mitzvah* [commandment] is *laining* [reading] the *Megillah*. What do you mean I should have it in my mind? What should I have in my mind? Intention is not about having it in your mind. Of course you could go and have it in your mind, but that’s just the word. It actually makes it quite small in a way. It makes it weird.
No, it takes time.
Qualification: The Mind Still Matters, But for a Different Reason
Just to be clear, what is in your mind is very important. Your mind is an important organ. And what you’re thinking at every moment is an important thing to focus on, but not because of the *din* of *kavana*, because of a whole different reason, because your mind is in action in itself. You could have the good *kavana* *shalom* [intention, peace/completeness—transcript cuts off here]
Lishma as a Din in the Maaseh: The Activity of the Soul and the Proper Understanding of Torah Lishma
The Fundamental Error: Locating Lishma in the Mind Rather Than the Action
Instructor: Like you’re saying, there’s lots of things. As you go to shul [synagogue], why are you reading the Megillah [the scroll of Esther]? Because the message is lying in the Megillah. What do you mean I should have it in my mind? What should I have in my mind? The intention is not about having it in your mind. Of course you could go and have it in your mind. But that’s just the word. It makes it weird.
No, it takes time. Just to be clear. What is in your mind is very important. Your mind is an important organ. What you’re thinking at every moment is an important thing to focus on. But not because of the din [law/category] of kavana [intention]. Because of a whole different reason. Because your mind is an action in itself.
You could have the good kavana shelo lishma [intention not for its own sake]. You could have kavana as Rashash [acronym for Rabbi Shalom Sharabi] al di Shema [on the Shema prayer]. Because what you have in your—because the reason you’re doing it is not because it’s good, but because of some other reason. It’s like the Baal Shem Tov with the shofar [ram’s horn blown on Rosh Hashanah]. Maybe, I don’t know. You shouldn’t have any kavana. Right? The kavana is just—yeah, I don’t know, it’s complicated. What’s going on in those stories, I don’t know what you understand. We’ll have to go through the whole thing.
This is very simple. So this is very simple. So now we understand both why in the olden days, lishma [for its own sake] is a din [category] in the maaseh [action]. Lishma is a din in the maaseh. Lishma is a din in the maaseh. There’s stam maaseh [plain action], and there’s lishma, and there’s shelo lishma [not for its own sake].
Of course, since humans act with their heads, have something with your head, but it’s not a din in what’s in your head.
The Modern Predicament: Goodness Trapped in Intention
And this is why, of course, modern people, not only can’t imagine God resting anywhere besides their head, they can’t imagine any goodness, which is really what they mean, besides for in their intention, which is a very weird thing, because it’s kind of useless, and it leads to this weird thing.
Everyone wants to be good. No, you don’t want to be good. Wanting means wanting to do. What does that even mean? But if all goodness is in something, that somehow makes sense. It still doesn’t entirely make sense. But that’s why they end up thinking like that, because they must think like that.
Now, I’m showing you why they’re forced to think like that, because of their thought that there’s no goodness in the real world, in the external world. So therefore, goodness has to be—so it can’t be totally what you do, because that’s an external thing, and that’s not really good. So it has to be what you do, and therefore it has to be that even if you do it, if you want to do something good and you never do anything good, you’re still a good guy.
Student: So how would you know much of it? That’s what I’ve discussed many times. In my theory, it means—even if you can conceptually divide them, you still have a correlation problem, right? One second. That’s what you’re saying, right? Meaning, even if I can somehow separate the intention from the action, I still need some sort of correlation.
Instructor: Obviously, you have to at least say you don’t want it enough or something. That’s what I would say, or that’s what other people say. I mean, even other people would say this, right?
Student: Other people, yeah, they say something, but I’m saying that their theory forces them to say that the goodness is entirely in the internal state and not in the actual state, which is why they end up saying these funny things, exactly, and then they end up with this, because this is a question for them also, they agree that this is a question, and they make up their question, and I’m using that question to show that the whole thing is absurd, but they would say, I have to say this, and they have to find an answer, exactly, that they’re not crazy, they’re crazy.
The Machlokes of Nefesh HaChaim and Tanya: A Product of Lost Teleology
Instructor: The main puzzle piece missing and the reason causing all this weirdness and the whole machlokes [dispute] of Nefesh HaChaim and Tanya or whatever it is—well, lishma is all caused by the loss of lishma in the real world. Since people stop believing that the world is lishma, they start, they end up pigeonholed into one of these two options: either all lishma is in your head, or everything is because God said so, which is basically Nefesh HaChaim’s shitta [approach/position]. Understand?
Now when you say it’s on your head, then you end up with different problems. So therefore you have to say that your head is also God, all kinds of things. But that’s the basic story.
Machshavah Tovah Metzarfah L’Maaseh: Reinterpreted Through Disposition and Action
Just means—very simple—according to my theory, if a person has an actual disposition to doing things—doesn’t mean that I’m sitting in my room and thinking of good thoughts. That’s not what it means. It’s like the Gemara [Talmud] says, in other words, if I’m a kind of person that does tzedakah [charity] every year, but this year I have no money in my pocket, so for this year I’m still a good person. But at some point I’m not being a good person. By the way, because I’m really a doer of good, right? You really are a doer.
Student: Or just there’s something external stopping you, blocking you. So you’re still considered a good person. If I was never a doer, I wouldn’t be a doer.
Instructor: Exactly. You can’t say, even Aristotle, there’s a machlokes [dispute] on this. Aristotle goes so far to say, if you never had money, you’re never a baal tzedakah [charitable person]. If you once had money, and today you don’t have money, then we can say—that’s what the Torah has to promise you to have money. Because otherwise you can’t do mitzvos [commandments]. You can’t be a baal tzedakah. You need a body. That’s what Zalman [the Vilna Gaon] said, you need a body to do mitzvos. Otherwise you could want to do mitzvah, that wanting is not interesting.
That’s the big chalek [difference/distinction] and this is, I think, the reasoning why all this, why this machlokes, all the things that we discussed. And that’s Moshe Rabbeinu’s [Moses our teacher’s] answer to the malachim [angels], yesh bichem [do you have among you] this, yesh bichem that, in other words, you have to be able to do it.
The Activity of the Soul Without a Body
That goes to a different discussion, because there is goods for a soul without a body, just different activities. It’s very interesting, when we say, these two things don’t necessarily connect. That’s why there is an ancient, like I said, father [dispute]. Father wasn’t, I mean, and there isn’t anything like I’m saying that’s how many people think. Because what happens is, the question of what is good for a soul without a body is also to do something.
We’re very confused. We think that souls without bodies can’t do anything. They do things. It’s like thinking, or knowing, or maybe even wanting, or kind of things like that, which is a doing. The goodness of the soul without a guf [body] is not that he is choleim [dreaming], as if he’s a man with a hand, but he’s choleim in the flesh. In the flesh. He’s in the flesh. That’s also a maaseh [action]. For a soul, it’s a maaseh. Maybe for a body, it’s like a maaseh. For a soul, it’s like a maaseh. That’s its activity.
The goodness of everything is a kind of activity. It’s just that it’s not your kind of activity. So it’s not, we don’t, if you want to look for the kind of thing, that’s why this is weird. This is weird. Everyone will also tell you that what’s in your head is very important. What’s in your head is very important. Not in your head, in your mind. It’s very important because those are the kind of things the soul as a soul or the thinker as a thinker, the human as a human in the real sense is doing. Not because that’s an internal thing. It’s an external thing. It’s a maaseh. Machshavah k’maaseh [thought is like action]. Machshavah k’maaseh because that’s what it does. It doesn’t want anything else.
Two Kinds of Thinking: Planning vs. Contemplation
For a body, just thinking, thinking has two meanings. Thinking here has two different meanings, right? Thinking means thinking to and thinking that, right? Or thinking a, right? Thinking to just means planning. That’s just thinking roots and therefore, that kind of thing doesn’t make sense without a maaseh. But thinking of things that thought that ends with the thinking, that’s why, for example, according to the ancient thought, thinking thought about things that are temporary it doesn’t count as thinking, right?
Thinking about maaseh, it doesn’t have a maalah [virtue/elevated status] of thinking. The whole maalah of machshavah [thought], like the Tanya says, the maalah of machshavah, that’s the big advice, which is just a rip-off of Aristotle, is only true for thought about true things. It doesn’t work for halacha [Jewish law], that’s the Tanya’s big mistake, from the perspective of Aristotle. It doesn’t work from the perspective of halacha. There’s an answer to this mistake, I’m not saying it’s a mistake, I’m just saying from this perspective it’s a mistake.
Torah Lishma: Only in Kabbalah, Not in Nigleh
You can’t say, I’m thinking about what to do with tzedakah al pi [according to] Tur [the Arba’ah Turim, a major code of Jewish law], then you’re thinking about shechting [ritual slaughter] chickens properly, then it’s only good, like Mashiach [Messiah] have said. How can it be that the thinking about shechting chickens properly is better than the shechting chickens properly itself? It can’t be better. It’s worse. I mean, maybe it’s better in some sense because it’s organizing it. It’s giving it a form. It’s giving it the correct answer to that question. But it’s not better.
The only thing that is better is thinking that can actually end by thinking. That’s called the Shema [the central Jewish prayer affirming God’s unity]. That’s why Torah al pi Shema [Torah for its own sake] is the only way to learn Kabbalah [Jewish mysticism/esoteric Torah]. If you learn nigleh [revealed/exoteric Torah], you’re never learning Torah al pi Shema. Because it never has the maalah of machshavah. It’s always subservient or anything since forever, Torah lishma only means learning nistar [hidden/esoteric Torah]. Because those are the only things that they end with knowing. Their point is to know them. Because as much as whatever every Taz [acronym for Turei Zahav, a major halakhic commentary] and every Bach [acronym for Bayit Chadash, another major halakhic commentary], it’s only a little maaseh of what’s in the loch [hole/case].
Student: That’s what you mean?
Instructor: Yeah. Like I said, there’s complications in this. But yeah, the Taz is only about, at least from the perspective of it being practical wisdom, it’s only about what to do when this case happens. And therefore, it’s about things that are happening.
Shelo Lishma in Learning: The Case of Doeg HaEdomi
If you learn it and you’re not planning, for example, what’s atar [place] lishma, what’s the biggest lishma, lam lishma amalat [not for its own sake] l’masat [for the sake of]? If you learn and you’re not planning to do what you’re learning, that one, from that perspective, will be lishma. It’s a little counterintuitive to what you think.
Student: No, no, from this, in the level of maaseh and the level of how we level the maaseh it’s true, because that’s a bluff, that’s what I said last week, that’s called, that’s called he’s not learning internally, he’s learning externally, that’s called—
Instructor: The meaning of that kind of learning, the meaning, the why. Why do we learn not to speak lashon hara [evil speech/gossip]? Not to speak lashon hara. If you learn about it, and you speak lashon hara, you’re mosif al hachet [adding to the sin]. You’re just saying the words, but you’re not really learning. That’s what it means. But that’s not the maalah of learning for itself. That’s not shelo lishma on the real high level. There’s two different meanings.
Student: So if you’re learning about lashon hara, is that shelo lishma?
Instructor: What?
Student: Is that shelo lishma?
Instructor: Mosif al hachet it’s called. It’s not the same thing as shelo lishma. That’s what I’m asking. In this state we could call it—it is—it’s a different meaning of—for that—no, because that’s the exact problem. That’s what, that’s what, that’s the discussion. There’s no—someone who learns without planning to do it, there’s the—which is a different thing—learning about the good leads people to do good. That’s an interesting fact about human nature. If you learn a lot of halacha, you stop being—if you don’t plan to—that just has to do with—
Student: Mashir [influences] on Friday?
Instructor: Because we are influenced a lot by what we think. But, okay, but that’s a different thing. But if you learn like a Doeg [Doeg HaEdomi, a biblical villain who used Torah knowledge for evil], like a Doeg, like a toif [error], like that’s when I mosif al hachet, then no, then there’s no mitoch shelo lishma [from not for its own sake to for its own sake], then it’s making you worse. You’re becoming a daat [knowledge], mathless, I’m a novice kind of person, because you’re finding out all the tricks of the world without planning to not do them. You’re actually becoming a worse person.
The Natural Development of Lishma: The Kabbalah Example
The Rosh Hashanah [Jewish New Year] is when you learn things that are just theory, or even in this sense, you don’t yet plan to do it like we say the Murshid al-Maghzir al-Mutafsans [unclear reference], and slowly, for example, I tell you you should learn Kabbalah. You say, why should I learn Kabbalah? I tell you, you’ll become a mekubal [kabbalist/practitioner of Kabbalah]. Okay, I make sense. A mekubal is a good point of reference. I’ll learn Kabbalah. Then, slowly you learn Kabbalah, and you realize that learning Kabbalah is better than being a mekubal. Perhaps, because it’s taki geshmak [really delightful/genuinely good]. That’s lishma, and that happens all the time. I see that.
By the way, that happens. It’s not avodas Hashem [service of God], it happens naturally, because you start to think that it’s good. People that started learning Kabbalah because they thought it was going to be cool, and then they started actually liking it. That happens to everything. Because you start seeing the goodness, that’s why we keep on explaining. You think that it’s a bad thing, then you have to do it for yourself, and then you do it for your own money. That’s the problem. That’s why it’s not a very good plan to learn Kabbalah in order to become a mekubal.
Student: But a bad thing is about the feelings.
Instructor: No, not in that sense. Of course not. In the sense of seeing the good, seeing how it’s really good. That’s why it’s a bad plan. Someone who wants to learn how to become a—he has to actively work that way because otherwise he might start liking it even when he doesn’t make money. Many people, you know, I know so many people that started to get into learning, they thought it’s going to be a good business.
Purim as the Culmination: Chitzoniyus IS Pnimiyus, and Happiness as Fact
The Danger of Learning for Parnasa: A Practical Illustration
Instructor:
That’s the problem. That’s why it’s not a very good plan to learn Kabbalah [Qabula: Jewish mystical tradition] in order to become a Mekabel [professional Kabbalist/spiritual practitioner]. Bokishmak [Yiddish: nonsense] is about the feelings. No, not in that sense. Of course not. In the sense of seeing the good. Seeing how it’s really good. That’s why it’s a bad plan.
If someone wants to learn how to become a Mekabel, he has to actively work that way because otherwise he might start liking it even when he doesn’t make money. Many people, you know so many, I know so many people that started getting into learning. They thought it was going to be a good business. It’s going to be a good business. It turns out he just likes it. And then he stopped making money out of it because he doesn’t do the parts which make you money, right?
Something that really happens. It’s a very normal thing, this. It’s not a magic. But anyway, that’s not related to Rashi. That’s just to answer these questions.
Purim: The Embodiment of “Chitzoniyus IS Pnimiyus”
The Chassidic Teaching on Purim vs. Chanukah
Instructor:
The mind. I’m from Galazan [unclear reference]. Every oldest one would say this Torah [teaching], that that Pirim [Purim: Jewish holiday commemorating the events of the Book of Esther] means that the Gezonis [chitzoniyus: externality, the physical/outer dimension] is also the Primaeus [pnimiyus: internality, the spiritual/inner dimension]. Right? Remember?
It’s an old hand, I guess it’s just for him. Because Peter [Purim] was going to say it off the gift. I don’t think it’s true, but like Hanukkah [Chanukah: Jewish holiday commemorating the rededication of the Temple], it was about the Kema Mitzvahs [kiyum hamitzvos: fulfillment of the commandments]. That Peter [Purim] was just about existing. Stimmt [Yiddish: correct]? That’s what they talk about.
And we learn that the gift [guf: body] from the Yid [Jew] is also Heilig [Yiddish: holy]. Now you understand what this means, according to my new chat [shitta: approach/system].
The Inversion: What People Call Pnimiyus Is Really Machshove Lachutz
Instructor:
It means the Primaeus [pnimiyus] is the Gezonis [chitzoniyus]. There’s no faith [unclear]. This whole wanting is that’s what people call [pnimiyus] is really what [machshove lachutz: external thought/intention].
You have a very [strong feeling] when you learn [Torah], it’s that’s [intense], you’re so [farkocht: Yiddish: deeply immersed/emotionally absorbed] and you love it so much and you want it so much, but you’re not planning to do it. Like most people, they’re so [emotionally involved] but they’re not really planning to do it. They’re planning to do something with a whole different state of mind than being [in that emotional state]. Two things [with no shaychis: no connection to each other]. So that’s, that’s, that’s [the distinction].
But that’s what Yavonim [Yevonim: the Greeks] said. What’s the witz [Yiddish: point/essence] of Pirim [Purim]? I want to tell you, nobody has Dwaikus [dveikus: spiritual attachment/cleaving to God] on Pirim [Purim]. Everybody has Dwaikus [dveikus] at Bluffing [unclear], or doesn’t have Pirim [Purim].
Purim’s Descent into the Concrete
Instructor:
Pirim [Purim] has Antarim [tantzen: Yiddish: dancing], and we have Meshlichmuris [mishloach manos: sending gifts of food to friends], and we have Tzachogs [unclear: possibly referring to the feast/seudah], and that’s Lamas [l’matah: below, in the physical realm]. That’s the whole point, at least from the beginning [at least in the bein adam l’chaveiro dimension: interpersonal relationships]. That’s the whole point.
The Rambam on Simcha: Happiness Is a Fact, Not a Feeling
Instructor:
Like the Rambam [Maimonides] says, the ik simcha [ikkar simcha: the essential joy], the Rambam says, means literally [l’sameach lev aniyim v’yesomim: to gladden the hearts of the poor and orphans]. That’s what makes, that’s what happiness is. Happiness means being a good human being.
Whether you feel it or not, this is [a kleine problem: Yiddish: a small issue], but that’s not the point. Happiness is not a feeling, happiness is a fact. And if you smite [be a mensch to] other people, that’s what happiness is.
Practical Conclusion: Matanos L’Evyonim
Instructor:
So in a while, everyone should give money to their local Matan al-Aviyaynim [matanos l’evyonim: gifts to the poor—a Purim mitzvah], and that’s a new Hasidic Shad [unclear: possibly referring to an old Chassidic teaching about giving personally/aleine], and Shain [everyone] should have a happy Yom Tov [Jewish holiday].
HE עברית לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
תקציר מהלך הטיעון: בעיית הפנים והחוץ (פנימיות וחיצוניות) — מחורבן התכליתיות ועד פורים
—
1. הערת פתיחה מתודולוגית: טיבם של שיעורים אלו
כל שיעור הוא בעצם ספר שלם שנדחס לנקודת החידוש שלו. המשל: תלמיד חכם מגיע לחידוש (במקלחת), מוצא מקורות, בונה טיעון, מפרסם אחרי שנים, עובר ביקורת עמיתים, ובסופו של דבר נקודת החידוש מצטמצמת לחמש שורות באנציקלופדיה. השיעורים האלו מתחילים מהתקציר. כל אחד יכול להרחיב כל שיעור בודד לספר שלם, אבל מכיוון שממילא אף אחד לא קורא ספרים שלמים, הגרסה המרוכזת באה קודם.
השיעור של היום הוא “ספר חדש” שממשיך את הדיונים של השבועיים הקודמים. ההבנה (שהגיעה ביום ראשון, “במקלחת”) היא שכל מה שנדון עד כה מחובר זה לזה.
—
2. ניסוח מחדש של הבעיה המרכזית: פנים מול חוץ (פנימיות מול חיצוניות)
הבעיה המרכזית היא היחס בין פנימיות לחיצוניות — נושא שכולם מזכירים (במיוחד סביב פורים) אבל מעטים מגדירים בבהירות.
המתח בעמדת הרמב״ם
– מצד אחד: גישת הרמב״ם נראית מאוד *חיצונית* — ממוקדת במעשים. הקריאה החסידית ברמב״ם היא קריאה שגויה; הרמב״ם עוסק באמת בחיצוניות/מעשים.
– מצד שני: הרמב״ם לא היה “ליטוואק מודרני” שמצמצם את היהדות לביצוע מכני. המסגרת כאן מדגישה *להיות אדם*, לא להיות מכונה שמייצרת תוצרים — וזה נשמע כמו דבר *פנימי*.
השאלה המרכזית: מהי ה*נקודה* (הנקודה המהותית) של יהודי / של אדם טוב? האם היא בפנים או בחוץ? האם זו בעיית ביצה-ותרנגולת (מאיפה מתחילים?) או בעיה הגדרתית (מהי *טובה*)?
—
3. מה בכלל אומר “טוב מבפנים”?
הנקודה המרכזית של השבוע שעבר הייתה שיש שאלה אמיתית מה זה אומר להיות “טוב מבפנים”. יש שני דברים שונים ש״להיות טוב מבפנים” יכול לפירושם. (זה מסומן כ*דרשה* — מסגרת יותר דרשנית — לפני שחוזרים ל״מציאות”.)
[סטייה צדדית: ביקורת על דרשת שבת]
שמועס בשבת על המשכן טען שהמשכן צריך להיות *לפני ולפנים* (פנימי), בציטוט תורה מאחרון שזה אומר *לשמה* (לשם הדבר עצמו / בכוונה טובה), שדורש *נדבת הלב*. זו קריאה שגויה לחלוטין ברש״י — “אין שייכות”. המסקנה שהשראת השכינה שורה לא במבנה הפיזי אלא ב*לב* לא עונה על השאלה אלא מחמירה אותה: למה הלב שלך עדיף על בניין? אף אחד לא מסביר את זה. ובכל זאת יש “משהו יהודי” מאחורי האינטואיציה — רק לא ברור מה זה באמת אומר.
—
4. ניסיון להגדיר “טובה פנימית”: דיאלוג סוקרטי
מה זה אומר בשפה פשוטה כשאנשים אומרים הפנימיות של יהודי, נדבת הלב, העצמי הפנימי?
הצעת התלמיד: פנימי = מה שתואם את הנטיות האמיתיות שלך
“פנימי” אומר ששום דבר *מחוץ* ל״אתה” לא הופך אותך לטוב או רע — ה״אתה” הוא מה שהופך אותך לטוב. משל: אדם מוכשר שנכפה עליו מדי שוטר והוא גרוע בתפקיד שוטר — הוא לא אדם *רע* — יש לו 150 כישרונות אחרים (קומיקאי, סופר, מוזיקאי). ה״חיצוני” הוא המדים/התפקיד שלא תואמים מי שהוא באמת.
ביקורת שיטתית: זה לא באמת “פנימי” כלל
1. מדים זה לא חיצוניות במובן הרלוונטי — זה סתם חוסר התאמה, לא הבחנה בין פנים לחוץ. לומר שאתה “באמת” מוזיקאי ולא שוטר זה רק לומר שהכישרונות שלך נמצאים במקום אחר.
2. כישרונות הם לא “אתה” במובן פנימי עמוק — הם דברים *לגבי*ך, אולי “מקרים” אריסטוטליים. (התלמיד מתנגד ומציע שכישרונות *מרכיבים* את האדם כמו מרכיבים שעושים עוגה, ולכן כל אדם ייחודי. זה מסומן כ״קצת לא נכון” אבל לא נרדף.)
3. שני התפקידים כוללים פעולה חיצונית — להיות מוזיקאי זה משהו שאתה *עושה* עם הגוף; אנשים שומעים את זה. אם אף אחד לא שומע את המוזיקה שלך, אתה “כמו עץ שנופל ביער”. ה״עצמי” המוזיקלי הפנימי הוא רק *יכולת* — ויכולת לעשות *מה*? לנגן מוזיקה, שזו פעולה. “להיות טוב *בעצם*” (מהותית/מטבעו) מתמוטט לכלום בלי העשייה.
4. משל השולחן: שולחן שמשתמשים בו לחסום דלת הוא *שימוש לא נכון*: הוא לא מתאים למטרה הזו, הצורה והמבנה שלו לא תואמים את הפונקציה. באופן דומה, אדם שהכישרונות שלו לא מתאימים לתפקידו יתקשה ויסבול. זה אמיתי ונכון, אבל זה פשוט המושג של תפקוד נכון מול שימוש לא נכון — לא פנימיות מול חיצוניות.
המבוי הסתום שנוצר
כשאנשים אומרים “מבפנים כל יהודי הוא טוב” או “כל אדם טוב מבפנים”, למה הם באמת מתכוונים? האם הם מתכוונים שלאנשים יש נטיות טובות? לחלקם יש, לחלקם לא. האם הם מתכוונים שלבני אדם *ככאלה* יש נטיות טובות? מה זה בכלל אומר? האינטואיציה הנפוצה לגבי טובה פנימית עדיין לא קיבלה תוכן קוהרנטי. תשובה שגויה (פנימי = התאמה לנטיות/כישרונות שלך) סולקה מהדרך.
—
5. דחיית הסבר ה״התאמה”
ההצעה שפנימיות/חיצוניות ממופה על מה שדבר באמת הוא (טבעו/תכליתו) מול מה שאפשר להשתמש בו אבל הוא לא מתאים לכך היא “וורט אמיתי” (נקודה תקפה) אבל לא הסבר להבחנה בין פנימיות לחיצוניות שאנשים מפעילים. “בני אדם טובים בלהיות בני אדם” זה או טריוויאלי או חסר משמעות — זה לא הופך מישהו לאדם *טוב*. המושגים של לשמה, כוונה טובה, רצון טוב — אלה לא אותו דבר כמו נקודת ההתאמה. הם משהו אחר לגמרי. הדרשה על טובה פנימית נשארת כמעט בלתי מובנת — “תן לי משל, מה אני אמור *לעשות* בגלל הדרשה שלך?”
[סטייה צדדית: מצוות תוכחה]
תלמיד מעלה את הנקודה לגבי לראות מישהו “צולע” ולהיות מסוגל לתקן — למה לא לתקן את מי שנותן את הדרשה? זה מתחבר למצוות תוכחה אבל נדחה כדיון נפרד ומורכב. שיעור ניתן בנושא זה במונסי בראש חודש, שעסק בברייתא אחרת. [מסומן לחזור אליו מאוחר יותר.]
—
6. עיקרון מתודולוגי: “הכל צריך להיות הגיוני, כולל כל השטויות”
*יסוד* מרכזי: לא ייתכן שכולם לפני תאריך מסוים היו משוגעים, וגם לא שכולם אחרי התאריך הזה משוגעים. משהו מתמיה קרה — בין אם ב-1772 או ב-1992 או מתי ש״המודרניות” הגיעה — שגרם לאנשים להתחיל לחשוב בדרכים חדשות. השיח על פנימיות/חיצוניות הוא דוגמה: אנשים אומרים את הדרשות האלה כבר כ-400 שנה, אבל אם חוזרים אחורה יותר, אף אחד לא אומר אותן. המקורות הקדומים יותר (כשקוראים אותם בעיון, “בפשטות”) לא באמת תומכים בקריאה הזו, למרות שאנשים מקרינים אותה אחורה לתוכם. המשימה היא להבין גם מה הדרשות האלה אומרות לאנשים שאומרים אותן וגם איזה שינוי היסטורי/מושגי גרם להן להתחיל להיראות משמעותיות.
—
7. ניסיון מבטיח יותר של תלמיד: בעיית המחשבה מול הדברים
תלמיד מציע ניסיון מתוחכם יותר: עולם המחשבות שונה מהותית מעולם הדברים (חומר גלם, אובייקטים חיצוניים). אם המודל האונטולוגי הבסיסי שלך בנוי סביב “דברים בעולם”, אז מחשבות לא מתאימות למודל הזה. צריך למצוא מודל למחשבות שלא ניתן לצמצם לדברים. זה מכריח אותך להניח חושב — מישהו שהמחשבות “שייכות” לו. החושב הזה חייב להיות שונה באופן קיצוני מעולם הדברים. המהלך הקל ביותר: למי שהמחשבות שייכות — זה “אתה”, העצמי הפנימי. זה יוצר את ההבחנה בין פנים לחוץ: החושב (פנימי, פנימיות) מול עולם הדברים (חיצוני, חיצוניות).
זה מבטיח — “אנחנו הולכים לאיזשהו מקום” — אבל התלמיד קפץ צעד אחד קדימה בהתקדמות המתוכננת. *מצב השאלה* צריך קודם להיות מבוסס במלואו לפני שעוברים להסברים.
—
8. העיקרון: “אף אחד לא משוגע” — הבנה דורשת הסבר לטעויות של אחרים
הפתגם החב״די וגבולות התיקון
“א קאפ קען מען נישט איבערשטעלן” — אי אפשר לתת למישהו ראש חדש. אפשר לתת למישהו כלים, חפצים, עזרה — אבל לא דרך חדשה לראות את העולם. רבי יכול לעשות את זה, אבל לא ביום, בחודש או בשנה. להפוך את השאלה על פנימיות ל*מובנת* בכלל עבור נותן הדרשה ידרוש לשבור כמויות עצומות של קרח מושגי.
הפיל והעיוורים (פרספקטיביזם)
המשל ההודי הקלאסי: עיוורים נוגעים כל אחד בחלק אחר של פיל ומתארים אותו אחרת (זנב = חבל מפוזפז, חדק = צינור, רגל = עמוד). כל אחד אומר אמת *מנקודת המבט שלו*. מי שרואה רואה את הפיל כולו. פרספקטיביזם אומר שהמבטים החלקיים של אנשים הם *חלקית נכונים*, לא פשוט שגויים. מטרת הפילוסופיה היא לפקוח את העיניים — לראות מה שבאמת קיים. ואם אתה רואה מה שבאמת קיים, אתה חייב *בהכרח* להיות מסוגל להסביר את הטעויות של כולם.
משל רבי עקיבא איגר
הקושיות של רבי עקיבא איגר (שאלות בהלכה) הן תמיד קושיות *טובות* — בלתי ניתנות למענה אם מקבלים את כל ההנחות שלו (שלעתים לא נאמרות במפורש). אי אפשר “לענות” עליהן בתירוץ מעורפל (תירוץ דחוק). הפתרון האמיתי הוא לפרק את השאלה — להראות שההנחות הבסיסיות יוצרות עולם שבו השאלה עולה, אבל המציאות היא “משהו אחר לגמרי”, כך שהקושיא או לא מתחילה או לא מסתיימת. העיקרון של רבי נחמן: אין עולם שבו גם הקושיא היא קושיא טובה *וגם* התירוץ הוא תירוץ טוב. אחד מהם חייב לוותר.
הקריטריון לפילוסופיה טובה
אם הפילוסופיה שלך לא מסבירה למה כולם “משוגעים” — ובדיוק *באיזה אופן* הם משוגעים — אז ההבנה שלך חסרה. הבנה אמיתית של העולם חייבת להסביר את הטעויות של אחרים, לא רק לטעון את נכונות עצמה. לראות את התמונה המלאה כולל בהכרח הסבר לתמונות החלקיות ולמה הן מטעות.
—
9. היסוד התכליתי: משמעות = למה דבר מיועד
הסדר הלוגי הנכון: משמעות מובילה לאלוקים
[סטייה צדדית: ביקורת על ספר קירוב פופולרי]
ספר המיועד לנוער להגן על יהדות טוען: אם יש אלוקים ← הוא ברא את העולם מסיבה ← לכל דבר יש משמעות. אם לא ← לשום דבר אין משמעות ← אין סיבה ללכת לישיבה. זה 100% נכון בתוכן אבל הפוך בסדר הלוגי.
[סטייה צדדית: חלום “משרד המשמעות”]
חלום הומוריסטי על “משרד המשמעות” (משרד המשמעות) ממשלתי ששולח משאיות של משמעות למקומות שחסרה בהם. קומוניסטים רוצים חלוקה שוויונית של משמעות; קפיטליסטים רוצים שמשמעות תחולק לפי זכות. זה מתחבר לתופעה העכשווית האמיתית של “משבר המשמעות” — תחושה נרחבת שלחיים חסרה משמעות.
התיקון
זה לא “אם אלוקים קיים, אז משמעות קיימת.” זה “אם משמעות קיימת, אז אלוקים קיים.” משמעות היא לא משהו שאלוקים *מוסיף* לעולם חסר משמעות. אלא, משמעות (ה״בשביל-מה” / תכלית) היא מטבעם של הדברים, ומתוך כך מגיעים לאלוקים.
זה חוזר לסוקרטס ולאברהם אבינו: התובנה שאי אפשר להסביר מה דבר *הוא* בלי להסביר למה הוא *מיועד*. שולחן לא ניתן להבנה בלי התייחסות למה שולחנות מיועדים. זו תכליתיות (טלאולוגיה) — אבל המונח המועדף הוא “משמעות”, שמוגדרת כזהה: משמעות = למה דבר מיועד.
—
10. המסגרת התכליתית הקלאסית (אריסטו / השקפת התורה)
– התכלית (מטרה/שלמות) של דבר היא יותר מגדירה את מה שהוא מאשר הרכבו החומרי, סיבתו הפועלת, או מצבו הנוכחי.
– לדברים חיים במיוחד, צורה, תכלית ומהות מתכנסים — מה שדבר חי *הוא*, למה הוא *מיועד*, ומה הוא *הולך להיות* הם אותו דבר.
– תאולוגיה (מה אלוקים הוא / התכליתיות האולטימטיבית), פיזיקה (מה דברים הם), ואתיקה (הבאת דברים לשלמותם) הם אותו סוג של חקירה.
– ההבחנה של דייוויד יום בין “יש” ל״צריך” (מה שנקרא הכשל הנטורליסטי) היא שטות במסגרת הזו, כי “צריך” הוא פשוט השלמת ה״יש”.
– ספר משלי משווה ידיעה לטובה — לא בגלל שידיעת עובדות הופכת אותך למוסרי, אלא בגלל שלדעת באמת מה דבר הוא כולל לדעת את השלמתו/תפקודו הנכון. “להיות טוב” ו״לפעול נכון” הם אותו דבר.
[סטייה צדדית: הכשל של בייקון והבוטניקה של שלמה המלך]
קיומן של תכליות בטבע לא אומר לך אוטומטית מה התכליות האלה. פרנסיס בייקון ביצע את הכשל של ערבוב *קיומה* של תכליתיות עם *ידיעת* מה התכליות הן. מדע אמיתי, כשמבינים אותו נכון, הוא חקירת מה כל דבר *מיועד*. הקדמת הרמב״ם לפירוש המשנה על שלמה המלך: כשהכתוב אומר ששלמה “ידע כל עץ”, הכוונה שהוא ידע למה כל עץ *מיועד* — התכלית שלו. זו אותו סוג ידיעה כמו ידיעת תורה, שהיא “ידיעת הטוב לכל דבר”. אם הטוב קודם סיבתית לקיום החלקי של דברים שנוטים אליו, זה מה ש״תורה היא כלל העולם” אומר.
—
11. ההרס ההיסטורי של התכליתיות
הסתייגות חשובה: זה לא רק אירוע היסטורי. הדחף האנטי-תכליתי תמיד היה קיים — זה מה שאברהם אבינו נלחם נגדו (עבודה זרה). ה*יצר הרע* הוא בדיוק הנטייה הזו לראות דברים אחרת. צמצום זה להשתלשלות היסטורית גרידא, כאילו זה היה רק שינוי תרבותי מקרי, חייב להימנע.
ובכל זאת, הגרסה ההיסטורית:
– פרנסיס בייקון (*נובום אורגנום* — “מדע חדש”) ומאוחר יותר דייוויד יום ואחרים הכריזו שאין “בשביל-מה” בעולם (*אין בעולם תכלית*).
– לעולם יש סיבות אבל לא משמעויות. הם הגדירו מחדש “סיבה” כך שתוציא סיבתיות תכליתית/סופית.
– ההבדל המעשי: במקום להסביר עץ כמשהו שנוטה להיות עץ מלא (טבעו הוא המסלול שלו לקראת שלמות), הם אומרים שעץ הוא רק מה שקורה כשכוחות שונים דוחפים חומר לתצורה מסוימת. אין “להיות עץ” כקטגוריה אמיתית — רק תוצאה מקרית של כוחות מכניים.
– זו לא דרך טבעית להבין דברים — רוב האנשים הרגילים חושבים באופן טבעי במונחים של תכליות בטבע ורק “נפרצים” מזה על ידי חינוך מדעי.
היסטוריה כתוצאה של אובדן התכליתיות
האובססיה המודרנית להיסטוריה כהסבר היא תוצאה ישירה של הכחשת סיבות סופיות וצוריות. אם הסיבה האמיתית היחידה היא סיבה פועלת/חומרית (“מאיפה משהו בא”), אז להסביר כל דבר זה פשוט לעקוב אחרי ההיסטוריה שלו. ההשקפה הנכונה: מה שדבר *הוא* מוסבר על ידי לאן הוא *הולך* (תכליתו), לא מאיפה הוא בא.
[הסתייגות רטורית מודעת-עצמית]
ההוגים שנמתחת עליהם ביקורת חכמים יותר ממה שההצגה הזו גורמת להם להישמע. יש סיבות אמיתיות שהגיעו לעמדותיהם, שצריך ללמוד ברצינות. אבל זה “רק הביקורת על הספר, לא הספר”.
—
12. השלכות תאולוגיות: שלוש (ורק שלוש) תאולוגיות מודרניות
אם אין סיבות סופיות בטבע, התאולוגיה מוגבלת באופן קיצוני לכמה עמדות אפשריות בלבד:
א. המתכנן האינטליגנטי ה
וא *שד*, לא אלוקים
ה״מתכנן האינטליגנטי” של תנועת התכנון האינטליגנטי הוא לא אלוקי ישראל. הוא, לכל היותר, *נוּס*, *מלאך*, *ספירה* — אינטליגנציה, אבל לא “האחד”. אם לטבע אין תכליות מטבעו, אז הדרך היחידה להכניס תכלית לעולם היא להניח תודעה חיצונית ש*כופה* תכליות על דברים מבחוץ — כמו שנגר כופה שולחניות על עץ (לעץ יש עציות מטבעו; לשולחנות לא). זה הופך את אלוקים ליש עם תוכניות “כמו שיש לנו תוכניות”, וזה *הגשמה*. אלוקים כזה גם *צריך* דברים (העולם משרת אותו), מה שאומר שהוא לא באמת אלוקים. בחורי ישיבה שעובדים מתכנן אינטליגנטי עובדים אלוה שקר בעל גוף.
ב. שלוש האפשרויות
בהינתן הכחשת תכליות אימננטיות בטבע, יש בדיוק שלוש עמדות תאולוגיות אפשריות במודרניות:
1. דאיזם — אלוקים הוא השען הגדול (עמדת ניוטון). אלוקים עשה את העולם אבל העולם פועל בעצמו דרך סיבות מכניות/פועלות בלבד. גרסה נוספת היא דאיזם עם ניסים — אלוקים הוא השען שמדי פעם *שובר* את השעון כדי להתערב. זה מה ש״רוב האנשים האורתודוקסים המודרניים מאמינים” — “שיטה מאוד מוזרה”.
2. אתאיזם — אין אלוקים כלל (ו״הרבה אנשים דתיים הם גם” למעשה אתאיסטים).
3. פנתאיזם — אלוקים *הוא* העולם עצמו (*חסידות*, באפיון מצמצם שמוכר כפשטני מדי). הכל הוא אלוקים. אבל אם מבינים את זה חומרית, עולה השאלה האם אלוקים הזה הוא חומרי.
כל אדם דתי מודרני (חוץ מהדובר, בחצי צחוק) נופל לאחת משלוש הקטגוריות האלה. כל השלוש הן תוצאות של הכחשת תכליתיות בטבע.
—
13. המשבר האתי: מה קורה לטוב?
א. הצגת הבעיה
אם לדברים ולמעשים בעולם אין תכליות מטבעם, אז לשום מעשה אין משמעות כשלעצמו. אי אפשר להסתכל על מעשה או על דבר ולהסיק ממה *שהוא* למה הוא *מיועד*. זו “הדעה הבסיסית של כל האנשים המודרניים” (שמושוות גם ל״מה שהיצר הרע סובר” ו״מה שהשטן טען מהיום הראשון”).
ב. האנומליה של הכוונתיות האנושית
יש אנומליה בולטת: לבני אדם יש כוונות. זה החריג הקרטזיאני — הכל הוא “התפשטות” (חומר בתנועה) חוץ מהתודעה האנושית, שיש לה את התכונה המוזרה הנקראת *כוונתיות* (אינטנציונליות): היכולת להיות *על אודות* משהו אחר, *להתכוון* למשהו, להיות *מכוון לקראת* משהו.
ניתוח הכוונתיות:
– כוונה = להיות על אודות משהו אחר / להיות מכוון לקראת משהו אחר. כשאני רוצה משהו, המצב המנטלי שלי הוא *על אודות* הדבר ההוא. כשאני מתכנן, אני מכוון *לקראת* מצב עתידי.
– זה בלתי מובן בתמונה הפיזית המודרנית. אי אפשר לראות “אודותיות”. אי אפשר להסביר אותה על ידי סיבות דוחפות (פועלות) או סיבות מושכות (חומריות). אפשר להסביר אותה רק על ידי סיבתיות צורית או סופית — שהיא בדיוק מה שהוכחש.
– סיבתיות סופית היא בדיוק זה: להיות מכוון לקראת משהו אחר, לכוון למשהו אחר באופן אמיתי.
– המצב העתידי שאני מכוון אליו עדיין לא קיים, אז הוא לא יכול *לדחוף* אותי. הוא קיים “רק בראש שלי”.
ג. בעיית הגוף-נפש כתוצאה
בעיית הגוף-נפש המפורסמת בפילוסופיה הקרטזיאנית היא לא חידה עצמאית כלשהי — היא תוצאה ישירה של הכחשת כוונתיות/תכליתיות בדברים חיצוניים. ברגע שהטבע מופשט מכל “אודותיות” ו״מכוונות”, המקום היחיד שכוונתיות שורדת בו הוא בתודעה האנושית, ואז היחס בין התודעה (תכליתית במהותה) לגוף (מוגדר כלא-תכליתי) הופך לבלתי ניתן להסבר.
ד. הטוב האנושי ללא תכליתיות
במסגרת האריסטוטלית, הטוב האנושי היה פשוט הדרך הטובה ביותר לאדם להיות — המלאות או השלמות של האנושיות, הנקראת *אאודאימוניה*. הטוב האנושי לא היה שונה קטגורית מכל טוב אחר — כשם שהטוב של עץ הוא להיות עץ ממומש במלואו, הטוב של אדם הוא להיות אדם ממומש במלואו.
ברגע שהתכליתיות מוכחשת, המושג הזה של הטוב האנושי אובד. “הטוב ביותר” כבר לא קטגוריה אמיתית בטבע. מה שנשאר הוא שתי אפשרויות:
1. שיריים של המושג הישן — שברים של הרעיון של אושר/פריחה, אבל בלי הבסיס המטאפיזי.
2. משהו שבמובן מסוים עולה על מה שהיה קודם — מרומז אבל עדיין לא מוסבר במלואו.
—
14. שתי (ורק שתי) מערכות אתיות מודרניות
יש רק שתי מערכות אתיות במודרניות הקלאסית: תועלתנות ודאונטולוגיה. האפשרות השלישית — אתיקת מידות — היא הנכונה, אבל היא לא המצאה מודרנית; היא המסגרת האריסטוטלית המקורית שהמודרניות נטשה.
א. תועלתנות כעמדת ה״שיריים”
המהלך המרכזי: גם אחרי הכחשת תכלית אנושית אובייקטיבית, אנשים עדיין *מרגישים* שמחים או עצובים, עדיין חווים הנאה וכאב. אז התועלתנות (עמדת בנתם, שניטשה אהב ללעוג לה) אומרת: הטוב הוא הנאה/הרגשת אושר. זה מה ששורד אחרי הרס האושר האובייקטיבי — תחושה סובייקטיבית, פנימית.
השפלת ה״אושר”: במסגרת האריסטוטלית, אושר (*אאודאימוניה*) פירושו להיות סוג האדם הטוב ביותר — מצב אובייקטיבי. במסגרת התועלתנית, אושר מצומצם לתחושות מסוימות. המילה זהה, אבל המשמעות רוקנה.
הפיתול האלטרואיסטי וחולשתו: הדוניזם טהור נשמע ברור שלא מספיק, אז התועלתנות מוסיפה: צריך לדאוג לאושר של *כולם*. אבל למה שיהיה לי אכפת מהרגשות של אנשים אחרים? אין סיבה עקרונית בתוך המערכת. האלמנט האלטרואיסטי שאול ממסורת מוסרית ישנה יותר (*מסורה*) אבל אין לו בסיס במסגרת התועלתנית עצמה.
בעיית מכונת החוויה של נוזיק: אם אושר הוא רק להרגיש טוב, אז מכונה שמזריקה סמים ליצור הנאה מתמדת צריכה להיות הטוב האולטימטיבי. תועלתנים “סיבכו את עצמם בקשרים” בניסיון להסביר למה זה לא יהיה טוב.
הדוניזם מודרני מוזר יותר מהדוניזם העתיק: הדוניסטים העתיקים (כמו האפיקוראים) עדיין האמינו במשהו שנקרא “הטוב” — הם רק זיהו אותו עם הנאה. הדוניסטים המודרניים מכחישים שיש דבר כזה “הטוב” בכלל; הם רק יודעים שדברים מסוימים גורמים להם *להרגיש* טוב. השפה הזו (“זה גורם לי להרגיש טוב”) נפוצה מאוד — שומעים אותה אפילו ב*ישיבות*, שם אנשים אומרים “אם תורה גורמת לך להרגיש טוב, כדאי שתלמד תורה”. זה סובייקטיביזם טהור.
ב. בעיית הרגש המוסרי והאמוטיביזם
רגש מוסרי כ״עוד רגש”: הניסיון לבסס אתיקה על רגש מוסרי — תחושה מיוחדת, חוש מוסרי או מצפון, שאומר לנו מה נכון (יום והמסורת הבריטית) — מצמצם את כל הטענות המוסריות לביטויי רגש. אתיקה הופכת ל: “אני מרגיש טוב כשאתה מרגיש טוב”. זה אמוטיביזם.
הביקורת של אנסקום על המצפון: המאמר של אליזבת אנסקום “פילוסופיה מוסרית מודרנית” מבקר את מושג המצפון (המזוהה עם ג׳וזף באטלר ואחרים). הרעיון שלכל אחד יש מצפן מוסרי פנימי שאומר לו אוטומטית מה טוב הוא פשוט לא נכון — היא מכירה אנשים שמבפנים רוצים להרוג את כולם. השיח הזה על “מצפון” היה נפוץ בתקופה מסוימת, כולל בקרב הוגים יהודיים כמו הרב הירש.
ההבחנה בין רגש למחשבה: במסגרת הזו, אין הבחנה אמיתית בין “רגש” מוסרי ל״מחשבה” מוסרית: מחשבה היא *על אודות* משהו, אבל אם אין דבר כזה טובה אובייקטיבית, אז “מחשבה” מוסרית היא לא על אודות שום דבר אמיתי, ולכן מתמוטטת לרגש גרידא. רגשות, מעצם הגדרתם, הם לא על אודות שום דבר — הם רק מצבים פנימיים. אז רגש מוסרי, לא משנה כמה מלובש, הוא רק עוד רגש בין רגשות, בלי סיבה להעדיף אותו על כל רגש אחר.
[סטייה צדדית: חילופי דברים בכיתה על רגשות מול מחשבות]
תלמיד מאתגר את הטענה שאינטואיציות מוסריות הן “רק רגשות”, ומציע הבחנה משמעותית בין תחושה לאינטואיציה מוסרית. זה נדחה בתוקף בתוך המסגרת המודרנית: אם אין טובה אובייקטיבית שמחשבה יכולה להיות *על אודותיה*, אז מה שנראה כמחשבה מוסרית הוא באמת רק רגש. לנקודת התלמיד יש משקל מסוים אבל דיון מורחב נדחה.
[סטייה צדדית: טד באנדי ואוניברסליות האינטואיציה המוסרית]
תלמיד מעלה את הנקודה שאפילו רוצחים כמו טד באנדי נראים “יודעים” שמה שהם עושים הוא לא בסדר — מה שמרמז על מצפן מוסרי אוניברסלי. מובעת ספקנות (“אני לא חושב שזה נכון”), אבל הטיעון העיקרי חשוב יותר: גם אם תחושה כזו קיימת באופן אוניברסלי, היא עדיין רק עוד רגש בלי מעמד אפיסטמי מיוחד.
ג. דאונטולוגיה כאפשרות המודרנית השנייה
המבנה המרכזי: דאונטולוגיה — ציות לחוק המוסרי — היא עמדת קאנט. בניגוד לתועלתנות, היא לא מבססת אתיקה על רגשות או הנאה אלא על הכרה בחוק מוסרי וציות לו באופן בלתי תלוי במה שאתה רוצה או מרגיש.
מיפוי על קהילות יהודיות:
– תועלתנות: אף אדם *פרום* רציני לא באמת מחזיק בזה.
– דאונטולוגיה: זה בעצם מה שכל ליטוואק אומר — אתיקה כציות לחוק/מצווה.
– חסידים: לפעמים נשמעים הדוניסטיים (“הרגש האמיתי שלך הוא ה'”), אבל זה אולי באמת קרוב יותר לאושר אובייקטיבי (ההשקפה האריסטוטלית) מאשר להדוניזם מודרני — שאלה מעניינת אבל לא פתורה.
המערכת הקאנטיאנית: כללים מוסריים הם מוחלטים, אוניברסליים, ונגזרים מתבונה טהורה. המבחן הוא אוניברסליזביליות — “מה היה קורה אם כולם היו עושים את זה?” אי אפשר לרצות באופן רציונלי עולם שבו כולם משקרים, כי אתה בעצמך רוצה לחיות בעולם של אמירת אמת. לכן שקר הוא לא בסדר. זה לא יחסי לתרבות, גאוגרפיה או נסיבות — תבונה היא תבונה בכל מקום.
היחס בין מעשה לטובה הופך לרחוק: במסגרת התכליתית הישנה, הקשר בין מעשה לטובה היה ישיר ופשוט — מעשים טובים מובילים דבר לקראת תכליתו הטבעית, מעשים רעים הורסים אותו. ה*דין* (המעמד ההלכתי/אונטולוגי) הוא במעשה עצמו, לא בכוונה. במסגרת הקאנטיאנית, ללא תכליות טבעיות, הטובה של מעשה הופכת להיות על הכוונה שמאחוריו — לפעול לשם החוק המוסרי, לא לשם אושר או רצון. זה הופך את היחס בין מעשה לטובה להרבה יותר רחוק ומופשט.
דאונטולוגיה בסופו של דבר מצביעה על אלוקים: חוק מוסרי שכופה את עצמו מבחוץ, שלא ניתן לצמצום לרגשות או רצונות, בעל סמכות מוחלטת — זה בסוף אלוקים. קאנט עצמו היה נוצרי והאמין באלוקים בחלקו בגלל המציאות המורגשת של החוק המוסרי. יש גרסאות אתאיסטיות, אבל הן מגיעות להנחת משהו שפונקציונלית שקול לאלוקים.
ביקורת: דאונטולוגיה היא גם סוג של אמוטיביזם: למרות שהיא טוענת שהיא על תבונה וחוק ולא על רגש, היא גם מגיעה בסוף לסוג של אמוטיביזם — כי ה״הכרה” בחוק המוסרי, תחושת החובה, היא עצמה נחווית כסוג של רגש (משהו שנכפה עליך מבחוץ). *סוג* אחר של רגש מהרגש החם והנעים של התועלתנות, אבל בסופו של דבר עדיין רגש.
[סטייה צדדית: מקור החובה המוסרית]
שאלה האם מקור החובה המוסרית במסגרת הקאנטיאנית הוא החברה נדחית — חברה זה רק עוד אנשים. החובה חייבת לבוא ממשהו טרנסצנדנטי. שאלה על רלטיביזם תרבותי (“אם אתה חי באפריקה…”) נדחית כבעיה נפרדת שפוגעת בכל המערכות.
—
15. התזה המרכזית: הטובה הופכת לפנימית לחלוטין
הוצאת המשמעות המרכזית של המסגרת האתית הפוסט-תכליתית לחיים דתיים:
– אם טובה מוגדרת כציות לחוק המוסרי (או לרצון ה׳), אז הקשר בין מעשה לטובה הוא פנימי לחלוטין — הוא שוכן בסובייקטיביות האנושית, בכוונתיות, ברצון, ב״אודותיות”.
– בעולם הפוסט-תכליתי, בני אדם הם ה*דברים היחידים* שיש להם כוונתיות או “אודותיות”. ליקום אין רגשות, אין תכליות, אין מכוונות. רק לבני אדם יש את ה״דבר המוזר, הבלתי מוסבר, הקסום הזה”.
– לכן, הדבר היחיד שיכול להיות טוב מוסרית הוא הכוונה האנושית להיות טוב. המעשה עצמו, מנותק מכוונה, אין לו משקל מוסרי.
– זה מה שמערכות חסידיות מסוימות לקחו כ*פשוט* (מובן מאליו): המקום היחיד שאלוקים נמצא בו, או הדבר הטוב היחיד, הוא הכוונה להיות טוב. זו “סוג של כוונה ריקה” — ציות לחוק המוסרי — אבל הקשר בין החוק לאדם קיים רק בתודעה.
ניסוח מפתח: “הדבר היחיד שבאמת טוב הוא כולו בלב האנושי, ובתודעה האנושית, ובכוונה האנושית, בנשמה האנושית.”
—
16. קריסת *מתוך שלא לשמה בא לשמה*
א. השקפת הרמב״ם (רמב״מית/אריסטוטלית) על שלא לשמה
– *מתוך שלא לשמה בא לשמה* (“מתוך שעושה שלא לשמה, בא לעשות לשמה”) הוא, עבור הרמב״ם, התהליך הרגיל של אימון/הרגל מוסרי.
– מי שלומד תורה בשביל כסף עדיין עושה משהו באמת טוב, כי טובה היא תכונה של המעשה עצמו (לימוד תורה הוא טוב אובייקטיבית). האדם אינו שלם — דעתו לא תופסת למה זה טוב, אז הוא לא עושה את זה *לשמה* — אבל למעשה נשארת טובה אמיתית.
– זה *דין* (תכונה הלכתית/אונטולוגית) במעשה, לא רק באדם.
– המעבר משלא לשמה ללשמה הוא טבעי וצפוי דרך הרגל.
ב. ההשקפה החסידית/פוסט-תכליתית על שלא לשמה
– ברגע שלמעשים אין טובה מטבעם והטובה שוכנת רק בכוונה, אז לעשות דבר טוב מסיבה לא נכונה הוא חסר ערך לחלוטין — כפי שאמר הקוצקער רבי.
– הספרות החסידית פותחת באופן עקבי בטענה מתמיהה: “שמענו ש*מתוך שלא לשמה בא לשמה*, אבל זה לא עובד. הניסיון שלנו מראה שהליטוואקים מעולם לא הגיעו ללשמה.” לכן צריך להוסיף חסידות.
– טענה זו עולה בדיוק בגלל שהתאוריה הבסיסית שגרמה לזה לעבוד (אתיקה תכליתית, הרגל) נהרסה. ברגע שטובה היא רק פנימית, אין מנגנון שבו תרגול חיצוני מוביל באופן טבעי לשינוי פנימי.
– הגישה של הבעש״ט — שכשסוף סוף מגיעים ללשמה, מעלים למפרע (*מעלה*) את השלא לשמה — היא מסגרת שונה לחלוטין מזו של הרמב״ם, שאצלו השלא לשמה כבר היה טוב באמת כשלעצמו.
ג. ההגדרה מחדש החסידית של *שלא לשמה* כמנטלי לחלוטין
– בהבנה העתיקה/ימי-ביניימית: מי שלומד שלא לשמה *באמת לומד אחרת*. הוא לומד רק כל עוד משלמים לו; כשהכסף נגמר, הוא מפסיק. ההבדל נראה במעשה, לא רק בראש.
– בפרשנות החסידית: שלא לשמה הוא *כולו בראש*. אפילו ללמוד להנאתך, או בגלל שאתה אישית מכיר שזה טוב, נחשב שלא לשמה — כי הלשמה האמיתי היחיד הוא לעשות את זה אך ורק בגלל שה׳ רוצה בכך, בלי שום אינטרס אישי.
– זה מוביל לעולם שבו תכלית נכפית כולה מבחוץ על ידי אלוקים על עולם חסר תכלית מטבעו. העולם “ריק לחלוטין מתכלית
; רק אלוקים נותן לו תכלית, אבל הוא לא באמת נותן אפילו” — יש לו תכלית רק במובן שאלוקים אוהב את זה.
השלכה תאולוגית מסומנת: המסגרת הזו היא או פנתאיזם, *הגשמה* (האנשה/הגשמת אלוקים), או “אלוקים דמוי-אדם” — כי היא דורשת מאלוקים שיהיו לו העדפות באופן שמשקף סובייקטיביות אנושית.
—
17. כוונה: משמעות עתיקה מול מודרנית — פרשנות מחדש מרכזית
טענה נועזת וגורפת הפתוחה לאתגר:
א. המשמעות העתיקה/ימי-ביניימית של כוונה
– כוונה היא *דין* במעשה — תיאור של *מה שאתה עושה*, לא תיאור של המצב המנטלי הפנימי שלך.
– זה פותר את רוב הקשיים בסוגיית *מצוות צריכות כוונה* (האם מצוות דורשות כוונה) וב*מלאכת מחשבת אסרה תורה* (מלאכה מכוונת בהלכות שבת).
– כוונה עונה על השאלה: “למה אתה עושה את זה?” — לא “מה יש בראש שלך בזמן שאתה עושה את זה?”
– זה על הכיוון הכללי והתכלית של חייך ומעשיך (“מה יש בראש שלך כל היום”), לא על מה שאתה חושב במודע בכל מיקרו-שנייה.
ב. המשמעות המודרנית/חסידית של כוונה
– ברוב הספרים החסידיים, כוונה, לשמה, ומונחים קשורים פירושם: מה יש בראש שלך בזמן שאתה עושה את זה — המצב המנטלי המודע שלך ברגע המעשה.
– זה מוביל לנוהגים כמו ההכרזה לפני קריאת המגילה ש״כולם יכוונו לצאת ידי חובה” — מה שהוא קצת אבסורדי. אם באת לבית הכנסת לשמוע את המגילה, בשביל מה אחר אתה עושה את זה? השאלה “מה אני צריך לכוון בראש?” עולה רק אם כוונה היא על תוכן מנטלי רגעי ולא על תכלית המעשה.
ג. יישום: הרמב״ם על *כל מעשיך יהיו לשם שמים*
– הוראת הרמב״ם שכל מעשיך יהיו לשם שמים (למשל, לאכול כדי שיהיה לך כוח ללמוד) אינה על לחשוב מחשבות מסוימות בזמן האכילה.
– זה על ה*סיבה* שאתה אוכל — התשובה ל״למה אתה עושה את זה?” — שהיא עובדה על מבנה חייך, לא על המצב המנטלי שלך ליד שולחן האוכל.
ד. השלכות רחבות יותר
– ההבחנה הזו פותרת את “הסתירה של רב חיים ברמב״ם” וקשיים רבים אחרים.
– החזון איש ניסה לנסח משהו דומה אבל חסרה לו המסגרת המושגית.
ה. הסתייגות: התודעה עדיין חשובה, אבל מסיבה אחרת
מה שיש בתודעה שלך חשוב מאוד — אבל לא בגלל ה*דין* של כוונה. אלא, בגלל שהתודעה שלך היא מעשה בפני עצמה. לחשוב הוא עצמו צורה של עשייה. החשיבות של ריכוז מנטלי היא אמיתית, אבל היא נובעת ממקור אחר מהקטגוריה ההלכתית של כוונה. אלה שתי סיבות נפרדות, וערבובן מעוות את שתיהן.
—
18. לשמה כדין במעשה: שלוש קטגוריות
שלוש הקטגוריות מנוסחות מחדש:
– סתם מעשה — מעשה פשוט, לא רפלקטיבי
– לשמה — מעשה שנעשה לתכליתו הנכונה (איכות של המעשה)
– שלא לשמה — מעשה שנעשה לתכלית לא נכונה (גם איכות של המעשה)
מכיוון שבני אדם פועלים עם התודעה שלהם, כוונה מעורבת באופן טבעי — אבל היא לא *דין* עצמאי במה שיש בראש שלך.
—
19. הטעות המודרנית: טובה כלואה בכוונה
אנשים מודרניים לא יכולים לדמיין טובה ששוכנת במקום אחר מאשר בכוונה. לאחר שאיבדו את האמונה שלעולם החיצוני יש טובה אמיתית (טובה תכליתית), הם נאלצים למקם את כל הטובה בפנים. זה מוביל לאבסורדים:
– “כולם רוצים להיות טובים” — אבל לרצות להיות טוב הוא חסר משמעות אם טובה היא רק ברצייה. לרצות פירושו לרצות לעשות.
– אם טובה היא פנימית לחלוטין, אז מישהו ש*רוצה* לעשות טוב אבל מעולם לא באמת עושה שום דבר טוב עדיין נחשב “אדם טוב” — מה שמוזר.
זה לא בלבול גרידא אלא מסקנה מאולצת: ברגע שמכחישים טובה בעולם החיצוני/האמיתי, *חייבים* למקם אותה במצב הפנימי.
—
20. המחלוקת של נפש החיים והתניא כתוצר של אובדן התכליתיות
המחלוקת בין נפש החיים לתניא (או המסורות שלהם) על מה *לשמה* אומר היא תוצאה ישירה של אובדן החשיבה התכליתית — אובדן האמונה שהעולם עצמו הוא *לשמה* (תכליתי).
ברגע שהאמונה הזו נעלמת, אתה נדחק לאחת משתי אפשרויות:
1. כל הלשמה הוא בראש שלך (עמדה מסוג התניא) — טובה היא במצב הפנימי/רוחני.
2. הכל בגלל שה׳ אמר כך (עמדה מסוג נפש החיים) — טובה היא בציות לצו האלוקי, בעצם מסגרת דאונטולוגית.
אם הולכים עם אפשרות 1 (הכל בראש), מתמודדים עם בעיות נוספות ומגיעים לומר “הראש שלך הוא גם אלוקים” ומהלכים מיסטיים דומים. אבל הסיבה השורשית של כל המחלוקת היא אותו דבר: היעלמות הטובה התכליתית בעולם האמיתי.
—
21. מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה — פרשנות מחדש
המאמר המפורסם שהקב״ה מצרף מחשבה טובה למעשה לא אומר שלשבת בחדר ולחשוב מחשבות טובות נחשב כמעשה. אלא:
– הכוונה היא לאדם שיש לו נטייה ממשית לעשיית טוב — עושה קבוע — שנמנע ממנו מבחוץ לפעול (המקרה של הגמרא של *נאנס ולא עשה* — נאלץ/נמנע ולא עשה).
– אדם כזה עדיין נחשב טוב כי הוא באמת עושה; משהו חיצוני רק חסם אותו.
– אבל לזה יש גבולות: אם מעולם לא היית עושה, אי אפשר לטעון זכות על מחשבות טובות. ואפילו עושה לשעבר יאבד בסופו של דבר את המעמד אם יישאר לא פעיל מספיק זמן.
[הפניה צדדית: אריסטו מול אפלטון]
יש *מחלוקת* בין אריסטו לאפלטון בנקודה הזו. אריסטו היה אומר: אם מעולם לא היה לך כסף, מעולם לא היית *בעל צדקה* — אי אפשר להיות נדיב אם מעולם לא היו לך האמצעים. רק אם פעם היה לך כסף ועכשיו אין לך, העיקרון יכול לחול.
זו הסיבה שהרמב״ם אומר שהתורה חייבת להבטיח שפע חומרי — כי בלי משאבים (כולל גוף), אי אפשר באמת לקיים מצוות. הגאון מווילנא אמר את אותו דבר: צריך גוף כדי לקיים מצוות; רק לרצות לקיים אותן בלי גוף זה “לא מעניין”.
—
22. פעילות הנשמה ללא גוף
אפילו נשמה ללא גוף עושה דברים — חושבת, יודעת, אולי רוצה — ואלה פעולות (*מעשה*) אמיתיות של הנשמה. הטובה של *נשמה* ללא *גוף* היא לא שהיא חולמת או קיימת באופן פסיבי; היא פועלת דרך מחשבה.
זו הסיבה שמחשבה כמעשה (“מחשבה כמעשה”) חלה: עבור הנשמה *כנשמה*, מחשבה היא הפעולה שלה. זה לא דבר “פנימי” במובן המודרני — זו העשייה החיצונית של הנשמה, הפעילות הראויה לה.
הרמב״ם ואחרים שמדגישים את החשיבות של מה ש״בתודעה שלך” לא מאשרים את ההשקפה הפנימיסטית המודרנית. הם אומרים שעבור התודעה כתודעה, לחשוב זה לעשות — זו הפעילות הראויה לסוג הזה של ישות.
—
23. שני סוגי חשיבה: “לחשוב כדי” מול “לחשוב על”
הבחנה מכרעת:
1. לחשוב כדי (תכנון) — אינסטרומנטלי; מכוון לפעולה עתידית. סוג חשיבה זה לא הגיוני בלי מעשה שבא אחריו. זו רק הכנה.
2. לחשוב על (התבוננות) — מחשבה שמסתיימת בחשיבה עצמה. היא השלמתה של עצמה. זה סוג החשיבה שיש לו ערך מהותי.
מסקנה חשובה מהמחשבה העתיקה: לחשוב על דברים זמניים/מעשיים לא נחשב כצורה הנעלה של חשיבה. לחשוב על *מעשה* (עניינים מעשיים) אין לו את ה*מעלה* של התבוננות אמיתית.
—
24. תורה לשמה — הרמה הגבוהה באמת היא רק בקבלה/נסתר
טענה נועזה: תורה לשמה במובן הגבוה ביותר — ללמוד תורה לשמה — חלה רק על קבלה (נסתר/תורת הסוד), לא על *נגלה* (תורה הלכתית/גלויה).
הנימוק:
– נגלה (לימוד הלכתי — למשל, הט״ז, הב״ח) הוא תמיד משועבד למעשה. זו חכמה מעשית: מה לעשות כשמקרה מסוים מתעורר. זה “לחשוב כדי” — אינסטרומנטלי.
– אפילו הניתוח ההלכתי הגדול ביותר הוא בעל ערך רק *להלכה* — לשם ידיעת מה לעשות.
– נסתר/קבלה, לעומת זאת, מורכב מדברים שהנקודה שלהם היא לדעת אותם. הידיעה היא התכלית. זה “לחשוב על” — התבוננות שמשלימה את עצמה. זה לשמה אמיתי.
זה מה ש״כל ספר” אומר ומה שהרמב״ם מרמז — תורה לשמה במובנה המלא ביותר פירושה ללמוד דברים שהם תאוריה, שערכם הוא בידיעה עצמה.
—
25. שלא לשמה בלימוד — דואג האדומי ומנגנוני החזרה
א. לומד שלא על מנת לעשות
מנקודת המבט של תורה מעשית, אם אתה לומד הלכה ולא מתכנן לעשות מה שאתה לומד, זו צורה של שלא לשמה — “לימוד חיצוני”, בלוף. המקרה הפרדיגמטי הוא דואג האדומי, שעליו נאמר *דרש, מוסיף על החטא* — הוא דרש תורה אבל זה הוסיף על חטאו. ללמוד את “הטריקים של העולם” (ידע הלכתי) בלי לתכנן לקיים אותם הופך אותך לגרוע יותר, לא טוב יותר — סוג של *דעת לאומות*, מתוחכם בידע אבל מושחת במעשה.
ב. המאור שבה מחזירו למוטב
יש עיקרון נפרד שה״אור” שבתורה מושך באופן טבעי את האדם חזרה לטוב, אפילו בלי כוונה מפורשת. זו עובדה מעניינת על הטבע האנושי — שקיעה בלימוד הלכתי נוטה להפוך אותך ליותר זהיר בהלכה, אפילו אם לא התחלת עם התוכנית הזו. אבל זה מנגנון אחר מלשמה; זו השפעה פסיכולוגית טבעית. וזה לא עובד במקרה של דואג — כשמישהו לומד באופן פעיל בלי שום כיוון למעשה, העיקרון של *מתוך שלא לשמה* לא חל, והלימוד הופך אותו לגרוע יותר.
—
26. התהליך הטבעי של הגעה ללשמה — ממחש דרך קבלה
המחשה חיה של איך *לשמה* מתפתח באופן טבעי:
– מישהו מתחיל ללמוד קבלה כי הוא חושב שזה יהיה “מגניב” או יהפוך אותו למקובל מקצועי (מהלך קריירה טוב).
– דרך תהליך הלימוד, הוא מתחיל לראות את הטובה הממשית של מה שהוא לומד.
– הוא מבין שללמוד קבלה עדיף על להיות מקובל — הלימוד עצמו הוא *תכי געשמאק* (באמת מענג/טוב).
– זה *לשמה* — וזה קורה באופן טבעי, לא דרך *עבודת ה׳* מאולצת, כי אתה באמת מתחיל לראות את הטוב.
הבהרה על “געשמאק”
תלמיד שואל האם *געשמאק* הוא רק רגש. בהחלט לא (*חס ושלום*) — הכוונה היא לראות את הטוב האמיתי, לא לחוות חוויה רגשית נעימה.
תצפית אירונית
מישהו שרוצה ללמוד תורה באופן אינסטרומנטלי בלבד (לעסקים, ל*רווח*) ולא להיות מעורב באמת צריך להתנגד באופן פעיל למשיכה הטבעית לקראת לשמה — כי אחרת הוא יתחיל באמת לאהוב את זה ולעשות את זה לשמה. הרבה אנשים שהתחילו ללמוד כהצעה עסקית נמשכו בסוף באמת.
[סטייה צדדית: הסכנה בלימוד לפרנסה]
מישהו שמתחיל ללמוד תורה או קבלה עם המוטיבציה של *שלא לשמה* של עשיית כסף מגלה לעתים קרובות שהלימוד עצמו הופך למרתק — הוא מתחיל באמת לאהוב את זה (*לשמה*) ואז באירוניה מפסיק להרוויח כסף כי הוא נוטש את הפעילויות הרווחיות מסחרית. המחשה טבעית לחלוטין, לא קסומה, של איך *שלא לשמה* מוביל ל*לשמה*.
—
27. המסקנה הגדולה: פורים כגילום התזה
התכלית (הנקודה האולטימטיבית) של כל סדרת הטיעונים: פורים.
התורה החסידית מפורשת מחדש
התורה החסידית הידועה שפורים מייצג את הרעיון שחיצוניות היא גם פנימיות — הגוף (*גוף*) הוא גם קדוש (*הייליק*), לא רק הנשמה (*נשמה*). חנוכה היה על *קיום המצוות* (קיום מצוות) — מלחמה רוחנית, קרב פנימי. פורים היה על עצם הקיום (*סתם להתקיים*).
ההיפוך: מה שאנשים קוראים פנימיות הוא באמת מחשבה לחוץ
– מה שאנשים באופן מקובל קוראים פנימיות — רגש פנימי עז, תשוקה רוחנית, להיות *פארקאכט* (שקוע רגשית עמוקות) — הוא בעצם מה שהתורה קוראת מחשבה לחוץ (מחשבה/כוונה חיצונית).
– לחוש רגשות סוערים כלפי תורה, לרצות אותה בנואש, לחוש אקסטזה רוחנית — אבל לא באמת לתכנן לעשות שום דבר — זה שיא החיצוניות, לא הפנימיות.
– לתכנן באמת לעשות משהו הוא מצב מנטלי שונה לחלוטין מלהיות שקוע רגשית. לשניים אין *שייכות* (אין קשר) זה לזה.
– העוצמה הרגשית-רוחנית הזו ללא מעשה היא מה שחנוכה מייצג: “*מצוה להורות הלכת*” — מלחמה, מאבק בתחום ההארה הרוחנית. וזה מה שהיוונים מייצגים — הערצת החוויה הפנימית המנותקת מפעולה קונקרטית.
פורים הוא ההיפך: ירידה אל הקונקרטי
– פורים הוא *טרעטן למטה* — לצעוד למטה אל הפיזי, הקונקרטי.
– מצוות פורים הן: לרקוד (*טאנצן*), לתת *משלוח מנות*, לעשות סעודה (*עסן*), להיות *למטה* (למטה, בעולם הפיזי).
– לאף אחד אין דביקות בפורים — ואם מישהו טוען שיש לו, או שזה לא אמיתי, או שאין לו פורים.
– לפחות בממד של *בין אדם לחברו* (בין-אישי), זו כל הנקודה. (יש גם ממד של *בין אדם למקום*.)
—
28. הרמב״ם על שמחה: אושר הוא עובדה, לא רגש
הרמב״ם אומר שעיקר השמחה הוא *לשמח לב עניים ויתומים* — לשמח את ליבם של עניים ויתומים. זו הגדרת התורה לאושר: להיות אדם טוב.
ניסוח מפתח: “אושר הוא לא רגש, אושר הוא עובדה.” האם אתה *מרגיש* שמח זו *קליינע פראבלעם* (בעיה קטנה). אם אתה *מענטש*, כנראה שתרגיש את זה גם — אבל זה משני. המציאות האונטולוגית של אושר מורכבת מעשיית טוב ממשית לאחרים, לא מחוויית מצב רגשי סובייקטיבי.
זה הגיבוש הסופי של כל הטיעון: פנימיות אמיתית היא המעשה עצמו, המעשה הקונקרטי של טובה — לא הרגש הפנימי, לא הכוונה כמצב מנטלי, לא האקסטזה הרוחנית.
—
29. מסקנה מעשית
כולם צריכים לתת *מתנות לאביונים*, לתת לקרן המקומית שלהם, ו — בהפעלת תורה חסידית ישנה — כולם צריכים לתת באופן אישי (*אליין*), לא רק דרך מתווכים. חג שמח לכולם.
תמלול מלא 📝
בעיית הטוב הפנימי מול הטוב החיצוני: מה באמת המשמעות של “טוב מבפנים”?
פתיחה: אופיים של השיעורים הללו כספרים מרוכזים
המרצה: נור אבוי סעיב, ערב טוב. אני רוצה לומר לכם שיעור היום. אתם יודעים איך זה עובד. איך אנשים כותבים ספר? נגיד מדען גדול, אקדמאי גדול כותב ספר. זה הולך ככה: יום אחד יש לו איזה רעיון בשירותים, במקלחת. ואז הוא מוצא כמה מקורות שקשורים לזה. ואז הוא עושה פירוש על סמך זה ועוד שלושה ספרים. ואז יש לו ספר שלם. לוקח לו שנתיים לכתוב. עוד שנה לקבל אישור, ואז זה הולך לוועדת האישור שמאשרת את זה, ואז המוציא לאור מפרסם את זה, ואז הספר יוצא לאור, ואז הוא נבדק אם הוא ראוי ונסקר על ידי שני אנשים, ואז מי שכותב את האנציקלופדיה קורא את הספר או מבקש מהילד שלו לקרוא את הספר בשבילו ועושה סיכום קטן של הספר ואומר שאפשר להציג את הספר בחמש שורות וזה מה שכולם יודעים ואז הספר נשאר על המדף, נכון? ככה זה עובד.
אז הבנתי שכל שיעור שלי הוא באמת ספר שלם. רק שהוא כבר מגיע ישר לסקירה, לחידוש. אם אתם רוצים, אתם יכולים ללכת ולעבד את זה לספר שלם, אבל זה שיעור שיוצא, כי ממילא אף אחד לא הולך לקרוא את כל הספר, אז אני יכול באותה מידה להתחיל מהסיכום. והחידוש, החידוש. אבל זה נכון. כל שיעור, כמעט כל שיעור אפשר לעשות ממנו ספר שלם.
אז היום יש לי ספר חדש לכתוב. חדש זה חסר גבולות. כמובן, זה המשך של השבוע שעבר ושל השבועיים האחרונים שדיברנו על החידוש. והבנתי היום, אתמול, יום אחד במקלחת או איפשהו, והבנתי שהכל מחובר.
חזרה על הבעיה המרכזית: פנימיות וחיצוניות
זוכרים שאנחנו מדברים על בעיה כזו. איפה לוזי שלא מבין את הבעיה? אפשר לפתור את הבעיה הזו קצת? אנחנו מדברים על בעיה שאני קורא לה בעיית הפנים-חוץ, נכון? הפנימיות והחיצוניות. כולם יודעים שפורים עוסק במשהו, בפנימיות או בחיצוניות, אני לא זוכר. בכל מקרה, אלה המילים שכולם אוהבים לדבר עליהן כל הזמן.
[הפסקה קצרה בנוגע לחימום]
קר? תדליקו את זה, זה מחמם יותר מהר. וכולם יודעים שזה, תחברו את זה פה למטה או איפשהו וזה יחמם קצת יותר מהר. לא, פה יש שקע מתחתיי.
תלמיד: כן, אבל זה יפריע לך.
המרצה: בסדר, אז אתה, לא, אל תעשה את זה שם, אל תעשה את זה שם, זה ישרוט את המערכת. שם.
תלמיד: כמה רחוק זה?
המרצה: בעצם, זה לא ייפול. אותו דבר בכל מקרה. החלק הזה ייפול, זה לא, זה לא, בסדר, כן, זה בכל מקרה, חם לנו, חם מאוד.
המתח בהבנת הרמב״ם
אז מה אני אומר? אנחנו דנים בנושא הזה שנקרא פנימיות וחיצוניות. והשאלה מאוד לוחצת, במיוחד לרבי אליעזר, שהיה כאן שבוע שעבר ולא הגיע היום. מה לוחץ אותנו? שמצד אחד, אנחנו הולכים לפי הרמב״ם, אנחנו מנסים ללמד את הרמב״ם לפי שיטתו.
מצד אחד, נראה ששיטת הרמב״ם היא מאוד חיצונית. הכל עניין של מעשים, כמו, וכבר אמרתם לי, יש פירוש ברמב״ם שהחסידים קראו לא נכון וכן הלאה. אבל למרות הכל, ככה אני מבין את זה.
מצד שני, הרמב״ם היה חס ושלום, לא ליטוואק מודרני. כמובן, זו הבעיה, שאנחנו קצת תקועים, בסדר? מצד שני, אנחנו עוסקים בלהיות אדם מבפנים. אנחנו לא עוסקים בלהיות מכונה שמייצרת דברים, אנחנו עוסקים באדם שמייצר את עצם ההוויה שלו כאדם, סוג של אדם, מה שנשמע כדבר פנימי.
אז מה העיקר? מה הנקודה של היהודי? מה הנקודה של האדם הטוב? האם היא בפנים או בחוץ? השאלה מאוד מבלבלת בעניין הזה. לא רק לגבי התרנגולת או הביצה, אלא לגבי מה ההגדרה? מה המשמעות של להיות אדם טוב?
שאלת השבוע שעבר: מה המשמעות של “טוב מבפנים”?
עכשיו, שבוע שעבר נכנסנו לנקודה הזו, שנראה שיש גם שאלה, זה היה העיקר שלי שבוע שעבר, אבל אני רוצה לתת לכם יותר הקשר. אולי נבין יותר טוב מה קורה. נכנסנו לנקודה הזו שיש שאלה. מה המשמעות של להיות טוב מבפנים? מה זה בכלל אומר?
ואני אגיד לכם עכשיו, יש שני דברים שזה אומר. אני אומר יותר מדי דרוש. נחזור למציאות בקרוב. יש שני דברים שונים שזה אומר.
ביקורת על קריאה שגויה נפוצה: המשכן והלב
מה זה אומר? כולם בכל הדרשות היו צריכים לבוא ולראות אותו ולומר, תדע, גם אם אתה לובש מסכה, אתה טוב מבפנים. מה זה אומר שאתה טוב מבפנים? מה זה אומר? מה המשמעות של זה? אבל אני רציני עכשיו. אני שומע את כל הדרשות האלה.
הלכתי לבית הכנסת בשבת. מישהו נתן שמועס שלם על המשכן, לא להאמין לשמועס. וזה… זה אומר שזה צריך להיות לשמה, מה שאומר שצריך להיות כוונות טובות. קריאה שגויה לחלוטין של רש״י. אל תגידו להם. לא אמרתי להם. הייתי צריך לראות את זה. אני לא אומר לכם מי אמר את זה. זה לגמרי, לגמרי. רש״י לא מתכוון ללשמה. לא. ובכל מקרה, ולכן, זה צריך להיות וכל העניין הזה של הלב שעושה את המשכן, כי הקב״ה לא נמצא בדברים הגשמיים, הוא בלב.
כבר שמעו משיח ערב שבת שזה לא עונה על הקושיה, זה מחמיר את הקושיה. למה הלב שלך עדיף על בניין? אף אחד לא יודע. זה מה שהבחור הזה חושב. יש איזו אינטואיציה מאחורי זה, אני פשוט לא יודע מה זה אומר.
חידוד השאלה המרכזית
על מה אנחנו מדברים כשאנחנו אומרים את העניין הזה של הלב, הרצון שבלב, הפנימיות של היהודי? למה אתם מתכוונים? אתם יכולים לומר לי במילים פשוטות מה זה אומר? מישהו יודע מה זה אומר? אתה יודע מה זה אומר?
תלמיד: כן, מה זה אומר?
המרצה: זה אומר שאנחנו לא משתמשים בחיצוני. זה מיקרופון. החיצוני. מה זה חיצוני לעומת פנימי? מה הם חושבים שהמילים אומרות?
תלמיד: זה אומר ששום דבר מחוץ ל״אתה” הוא לא מה שעושה את ה״אתה” טוב או רע. זה ה״אתה” שעושה אותך טוב.
המרצה: בסדר. זה מה שזה אומר. אתה יכול לפרט? תפרוש את זה. תגיד לי מה זה אומר. בשפה אחרת ובמילים שמובנות לי. מה זה ה״אתה” הזה?
ניסיון להגדיר “טוב פנימי”: דיאלוג סוקרטי
הצעת התלמיד: משל מדי השוטר
תלמיד: כן, אז נגיד שאני אדם מוכשר מאוד, נכון? ואני לובש מדי שוטר, נכון? אז אדם יכול לומר, אתה שוטר גרוע, נכון? אז עכשיו אתה אדם רע. נגיד, נכון? נגיד. במילים אחרות, המדים עכשיו אומרים לי מה אני אמור להיות, נכון? ונגיד שאני גרוע בלהיות שוטר, נכון? אז עכשיו אני “אני” רע. לא “אני” רע. יש לי 150 כישרונות טובים. אני יכול להיות הקומיקאי הכי טוב. אני יכול להיות הסופר הכי טוב. אני יכול להיות מה שאני רוצה, יש לך שוטר, אתה לא יכול להשיג שוטר, נכון? אז מה שאנשים אומרים, אז זה לא מתאים ל״אני” האמיתי. והדרך שאנשים רואים את ה״אני” היא בגלל החיצוניות של המדים.
המרצה: זה לא חיצוניות, זה יותר כמו…
תלמיד: כן, המדים אומרים לך מה אני, אני לא זה.
ביקורת המרצה: זה לא באמת “פנימי” כלל
המרצה: אז במילים אחרות, רגע, אבל להיות מוזיקאי או מה שאתה חושב שאתה באמת, זה גם מדים. כל מה שאתה אומר הוא שאתה פועל בדרך הלא נכונה למה שאתה, לא ב… אני לא יודע מה זה ה״אתה” המסתורי הזה, במובן מאוד פשוט, הכישרונות שלי הם בנגינה, לא בלהיות שוטר, עכשיו כישרונות הם דבר, זה לא אתה, זה משהו לגביך, נכון, זה מקרה של ה״אתה”, אפשר לומר, משהו לגביך.
תלמיד: לא, אני לא יודע אם זה מקרה, אני חושב שכל הכישרונות באמת מרכיבים אותך.
המרצה: כשאני אומר מקרה, אני מתכוון, זה עדיין מקרה, נכון, לא תאונת דרכים.
תלמיד: לא, אני יודע, אני מדבר ישירות לאריסטו, בעצם, מכל מה שלימדת אותו, בעבר, בעצם חשבתי על זה לאחרונה, אני חושב שמה שמרכיב את האדם הוא כל הכישרונות שלו.
המרצה: בסדר, נגיד, ולכן…
תלמיד: המרכיבים שמרכיבים עוגה לעומת לימונדה, נכון? זה מה שמרכיב את האדם, ולכן אין שני בני אדם זהים, אותו דבר, כי לכל אחד יש מרכיבים שונים, כישרונות שונים.
המרצה: אבל זה קצת לא נכון, אבל לא ניכנס לזה. אנחנו רק אומרים, אני רק מנסה להבין מה אתה מתכוון כשאתה אומר, אז הפנימי, כשאתה אומר הפנימי, אתה מתכוון לדבר שמתאים יותר לנטיות הטבעיות שלך. זה מה שאתה מתכוון. זה לא פנימי. אין שום דבר יותר פנימי בזה. זה לא בתוכך. שניהם מעשים.
הבעיה בלקרוא ליכולות “פנימיות”
בעצם, להיות מוזיקאי זה משהו שאתה עושה עם הגוף שלך, עם אנשים ששומעים את זה. אם אתה מוזיקאי ואף אחד לא שומע את זה, אתה כמעט כמו עץ שנופל ביער ואף אחד לא ראה אותו נופל ולא שמע אותו נופל. אתה בעצם טוב בזה. מה זה אומר? טוב במה? אתה מתכוון כמו אקדח? טוב במה? אתה בעצם טוב במה? בדיוק. אתה בעצם טוב במה?
תלמיד: בנגינה.
המרצה: זה משהו שאתה עושה. ה״להיות טוב”, שאתה קורא לזה בעצם, זה כלום. אני לא מבין. זו רק יכולת. להיות מוזיקלי. אז כשאתה ישן, אתה גם מוזיקאי? אם לא.
תלמיד: בסדר, ומה הנקודה בזה?
המרצה: לחלום חלומות מוזיקליים.
המרצה: בסדר, אז אתה עושה משהו בחלום. נגיד שחלום הוא משהו, או לא. זו שאלה אחרת.
משל השולחן: תפקוד נכון מול שימוש לא נכון
מה שאני מנסה להגיע אליו הוא, מה שאתה מדבר עליו זה פשוט אדם שעושה את הדבר הלא נכון. כמו, אני אתן לכם דוגמה, כי אנשים מבלבלים. שולחנות יותר פשוט לדבר עליהם. אני אוהב לדבר על שולחנות. כל הפילוסופים אוהבים לדבר על שולחנות. אתם יודעים למה? כי הם נותנים את השיעור ליד שולחן, בדרך כלל, בעצם. לכן. או כיסא. תשימו לב שפילוסופים אוהבים לדבר על שולחנות וכיסאות. זה בגלל שהחפץ הפיזי הכי ברור בסביבתם. הם אף פעם לא בחוץ. הם אף פעם לא רואים שום דבר חוץ משולחן וכיסא, כמו אנשי כיתות לימוד.
אז בכל מקרה, אם הייתי ליד קיר, הייתי אומר עץ. או אם הייתי אדם רגיל, הייתי אומר בן אדם. אבל בני אדם מסובכים מדי לדבר עליהם בגלל הרבה דברים. אבל בכל מקרה, אז אם נגיד, לדוגמה, אני מסביר מה אתה מתכוון כשאתה אומר שזה פנימי. כשאתה אומר שזה לא פנימי, פשוט תגיד שזה לא פנימי. זה…
זה שולחן מאוד יפה, והוא השולחן הנכון לתת עליו את השיעור שלי, נגיד. אם אשתמש בו רק כדי לחסום את הדלת, זה בעיקר לא שימוש בו כשולחן. זה שימוש בו כחתיכת עץ, שהיא סוג של חתיכת עץ חזקה. היא חוסמת את הדלת. היא אולי אפילו עושה את זה טוב. היא אולי לא עושה את זה טוב, כי היא לא חזקה מספיק לחסום את הדלת. אבל היא אולי אפילו עושה את זה טוב, אבל זה עדיין לא מה שאתה קורא לזה פנימי, כי זה סוג של שימוש לא נכון. זה לא מתאים. זה מיועד, אתה מבין, לחסימת הדלת, לא הייתי צריך את הצורה המרובעת הזו, ולא הייתי צריך את הרגליים שיש לו. זה לא היה מאורגן, אז יש משהו לא מתאים או לא סימטרי, כמו שזה לא מסתדר כשאתה מנסה, נכון?
תלמיד: כן, הוא לא מתאים לחסימת הדלת, למרות שאפשר להשתמש בו לזה, אבל כן.
המרצה: ובאותו אופן אדם שהכישרונות שלו לא מתאימים להיות שוטר לא יעשה את זה טוב, או יתקשה, יסבול כי סוג האדם שהוא לא מתאים טוב למדי השוטר. זה דבר מאוד יפה ונכון, אבל אני לא רואה מה הקשר בין זה לבין פשוט לומר מה דבר הוא לעומת מה הוא מיועד, מה דבר מיועד לו, שזה מה שהוא או חלק חשוב ממה שהוא, לעומת מה שהוא לא מיועד לו אבל במובן מסוים אפשר להשתמש בו לזה, אבל הוא לא מיועד לזה.
השאלה שלא נפתרה: מה המשמעות של “כל אדם טוב מבפנים”?
אבל כשאנשים אומרים תדע שמבפנים כל אדם טוב, או אם אדם טוב, למה הם מתכוונים? הם מתכוונים לזה? מה זה בכלל אומר? יש לך נטיות טובות? ובכן, אני לא יודע. לחלק מהאנשים יש טובות, לחלק יש רעות. לבני אדם ככאלה יש נטיות טובות. מה זה בכלל אומר?
בעיית הטוב הפנימי מול הטוב החיצוני: בחינת ההופעה ההיסטורית של שיח הפנימיות/חיצוניות
דחיית ההסבר של “התאמה”
המרצה: כשאנחנו מדברים על טוב ורע, ברור שאנחנו מדברים אחרי שיש בני אדם טובים ורעים, נכון? זה אפילו לא הגיוני לומר שכולם רעים וטובים כשאתה מתכוון לומר, ובכן, בני אדם טובים בלהיות בני אדם. ובכן, כן, כנראה שהם צריכים להיות טובים בלהיות בני אדם, או לפחות צריך להיות אפשרי להיות טובים בלהיות בני אדם, אבל זה לא עושה אותם בני אדם טובים. מה אתה בכלל אומר? לא נראה שזו הכוונה.
אני מסכים שהווארט הזה, מה שאתה אומר הוא ווארט אמיתי. אני לא חושב שהוא מתאים טוב לתעדוף הזה של הפנימי. אני לא רואה שזה מה שמישהו אומר כשהוא אומר שצריך להתכוון לטוב או שצריך כוונה טובה או שצריך רצון טוב — אלה לא אותו דבר כמו מה שאתה אומר, נכון? זה משהו אחר.
אז מה זה אומר? אתה יודע מה זה אומר? באמת רציתי לצאת בסוף ולשאול אותו, “אתה יכול לומר לי מה אני צריך לעשות בגלל הדרשה שלך?” כמו, למה אתה מתכוון? אבל הבנתי שזה לא יהיה יפה, אז לא עשיתי את זה. ואני חושב על זה כל השבוע — מה זה אומר? ואז גיליתי מה זה אומר.
תלמיד: אולי זה היה מאוד יפה. יכול להיות שזה היה מאוד יפה.
המרצה: זה נכון, קשה לדעת. זו שנה חדשה, אני עדיין לא מכיר אותה טוב, אז אני לא יודע. אני צריך ללמוד אותה יותר.
סטייה קצרה: שאלת התוכחה
תלמיד: לא, זה כמו שאתה רואה אדם שצולע ואתה יכול לתקן את זה.
המרצה: זה נכון, אבל זה שמועס אחר. אז נדבר על זה, כי אתה לא טוב לנצח או שאתה כן טוב לנצח — למה אני לא עושה את זה?
תלמיד: לא, לא, זה נכון. זה קשור למצווה.
המרצה: זה דיון מאוד מסובך. היה לי דף על זה במונסי. אני לא יודע, לא שלחתי לכם את הדף, אבל נדבר על זה — ברייתא אחרת. לא זו שאני מדבר עליה עכשיו. זה שמפניה. נדבר על זה שוב, כי זה מאוד חשוב. תזכירו לי אם לא. תרשמו בהערות שלכם שאני צריך.
עיקרון מתודולוגי: הכל צריך להיות הגיוני, כולל השטויות
עכשיו, אני רוצה לומר משהו נוסף. אז אני תוהה — עכשיו, אתם זוכרים שאחד העקרונות הוא שהכל צריך להיות הגיוני, כולל כל השטויות. אני לא יודע אם אתם כבר יודעים את זה. אנחנו אומרים שלא יכול להיות שכל האנשים עד 1992 היו משוגעים. גם לא יכול להיות שאנשים מאז 1992 משוגעים.
אנחנו תמיד מנסים להבין מה זה — יש כאן איזו חידה. משהו מאוד מוזר קרה שסגר את כל האנשים מאז 1772 או 1992, מתי שזה קרה, מתי שמה שאנחנו קוראים לו מודרניות קרה להם. מתי שזה, אנחנו צריכים להבין מה זה — יש איזו חידה, משהו מאוד מוזר.
תלמיד: אתה חייב לבוא לבעיה שלי. זו הפעם הראשונה שאני שומע על זה, אני שומע על הפנימיות, החיצוניות.
מרצה: כן, אז מסיבה כלשהי, לרוב האנשים, היהודי הזה שאמר את הדרוש הזה בסגנון חסידי — זה לא אשמתו. כבר כמה מאות שנים שאנשים אומרים את הדרוש הזה. הוא חזר על דרוש של מישהו. ואם חוזרים אחורה עוד כמה מאות שנים לפני כן, אף אחד לא אומר את הדרוש הזה. כמובן, אנשים קוראים את זה לתוך הדברים. אבל כשבאמת קוראים את זה, רואים שזה תמיד איכשהו מתייחס למשהו אחר, נכון? זה מושג אחר.
אז עכשיו, זה לא באמת עובד. זה לא באמת נקרא בפשטות. אם לומדים לקרוא דברים בפשטות, רואים שזה לא נקרא בפשטות באף אחד מהמקורות הקדומים. למה? הוא לימד אותנו על הרצון הפנימי ודברים כאלה.
תלמיד: אה, כמו במשחק הדלאי לאמה?
הסבר של תלמיד: הבעיה של מחשבה מול דברים
תלמיד: אני חושב שיש בעיה שעולם המחשבות שונה מאוד מעולם הדברים, מה שעלול לגרום לך להניח, או לנסות, נניח, להבין קצת יותר על החושב, נכון? אבל החושב, אם אי אפשר לאפיין אותו במונחים של, נניח, העולם החיצוני או עולם הדברים, אתה בעצם צריך להפוך אותו למשהו אחר.
מרצה: בסדר, אז איך — אני קצת אולי — אז תסביר מה אתה מתכוון.
תלמיד: כשאני שומע שמישהו חושב שזה לא הגיוני לי, מה אני אמור לעשות?
מרצה: כן.
תלמיד: אז זה משהו שניסיתי לחשוב עליו קצת ואין לי את זה כל כך ברור בעצמי, אבל אני חושב שכשיש לך — אם יש לך תפיסה מסוימת של מה הם דברים בעולם, נכון, בוא נקרא לזה סתם חומר גלמי, נכון, ואז יש לך את עולם המחשבות הזה שאתה צריך…
מרצה: זה לא מתאים לזה.
תלמיד: כן, שאתה צריך למצוא — אנשים אומרים כל מיני דברים שאתה לא יודע מה הם מנסים לעשות. אתה צריך למצוא מודל בשבילם, נכון? מחשבות לא מתאימות למודל של עולם הדברים. אתה צריך, מלבד ליישב את המחשבות, אתה גם צריך, או אולי אתה צריך לכווץ את זה לאיזה סוג של חושב, נכון? הייתי אומר, החושב הזה צריך להיות משהו כמו מאוד רחוק מעולם הדברים. וכמעט לגמרי לא משתתף, מה שגורם לך להפוך אותו לסוג של דבר שלם. אז בסוף אתה מגיע לכך שהדרך הכי קלה לעשות את זה היא, בסדר, אז מי שהוא החושב של כל המחשבות האלה הוא ה״אתה”, נכון? זה יהיה אתה, מי שהמחשבה הזו שייכת לו, המחשבה על הכיסא, למי שהמחשבה על הכיסא שייכת לו.
מרצה: אבל איך הגעת למחשבה? רגע, אז אתה מסביר למה אנשים אומרים את זה. אתה עונה על השאלה שלי. אז רגע, תן לי לסיים את הסיבה שלי למה אנחנו צריכים לענות על השאלה הזו. אני לא יודע אם זו סיבה טובה, אבל זה מה שחשבתי.
תלמיד: לא, לא, אנחנו מגיעים למשהו. אנחנו מגיעים למשהו. אני מסכים. אני חושב שדילגת צעד אחד קדימה במהלך של השיעור שלי.
הצבת מצב השאלה
אתם מבינים את השאלה שלי? אנחנו עדיין ברמה הזו של מצב השאלה. אז אני שומע את כל התורות האלה. אנשים אומרים את התורות האלה כבר זמן מה. הם לא אומרים אותן מאז ומעולם. ונראה שזה אומר להם משהו. אני לא יודע בדיוק מה. אני חושב שקשה לפרט בדיוק מה. מטבע הדברים, ננסה להסביר את זה, ואני גם צריך להסביר מה קרה שזה התחיל להיראות הגיוני לאנשים, נכון?
במילים אחרות, כמו שאמרת — מעולם לא אמרתי את זה ככה, זה נכון. עדיין נכון שאף אחד לא משוגע. אף אחד לא משוגע במובן הזה ש — לכן יש אנשים שכן משוגעים. רק תעשה סיבה למה אני לא יכול ללכת לאדם הזה, כי אני צריך — בחב״ד אומרים שאי אפשר לתת לבן אדם ראש אחר. אפשר לתת לבן אדם יד, את, הרבה דברים. אי אפשר לתת לבן אדם ראש אחר, שזה אומר את הדרך שבה הוא רואה את העולם.
אפשר לעשות את זה — זה מה שרב עושה — אבל לא ביום, לא בחודש, לא בשנה. אז כדי שהשאלה שלי בכלל תהיה הגיונית לאותו אדם, הייתי צריך לשבור הרבה קרח, לפתוח הרבה דברים כדי שהוא יוכל לראות את העולם מהמקום שממנו אני בא.
משל העיוורים והפיל: הבנת הפרספקטיביזם
עכשיו המקום שממנו אני בא הוא שצריך להיות מסוגלים לראות את העולם — קודם, אנחנו ניכנס למה שאתה אומר, אבל קודם, לפני זה, חשבתי שאתה אומר את זה — את העולם כפי שהוא, ואז למה, מנקודות המבט השונות של אנשים שונים, הם נתקעים בדרכים שונות.
למשל, אם אני — אתם זוכרים את הסיפור של העיוורים והפיל, נכון? סיפור מאוד מפורסם שמסביר פרספקטיביזם, נכון? משל הודי מאוד של פיל. זוכרים את הסיפור?
תלמיד: אתה לא זוכר את המעשה? הדריכה?
מרצה: אבל אני יודע למה זה על פיל, אבל מאותה סיבה הם מפלספים את זה על שולחן.
תלמיד: בדיוק.
מרצה: יש משל הודי אולטימטיבי על פיל. יש חבורה של עיוורים שהם מקיפים פיל. עכשיו הם לא יודעים מה זה פיל, הם מעולם לא ראו פיל, הם היו עיוורים מלידה. אז בחור אחד עומד ליד הזנב ואומר, “זה דבר עם זנב ארוך ומפוזר.” הבחור השני שעומד ליד החדק אומר, “זה איזה צינור ארוך.” הבחור השני שעומד ליד הרגל אומר, “זה עמוד שמן וגדול,” וכן הלאה. והבחור האחר — מישהו יכול לראות את זה, אבל הם יכולים לראות רק צד אחד שלו. הם אומרים, “זו מסה אפורה גדולה.”
אז, כולם אומרים את האמת. אז בא בחור אחד שיכול לראות ואומר, “זה פיל. אתה פשוט ראית את הזנב, ואתה ראית את הראש, ואתה ראית את החדק, ואתה ראית את הרגל,” נכון?
זה הסבר טוב למה פרספקטיבה היא בעלת משמעות. כשאנשים מדברים דברים מנקודת המבט שלהם, זה חלקי כי הם עיוורים למה שהם באמת רואים. הם אפילו לא יודעים שהם רואים פיל. אבל אם אתה — מה שאנחנו תמיד מחפשים זה לפקוח את העיניים, נכון? לזה מיועדת הפילוסופיה. לזה מיועדת המחשבה. לראות באמת מה שיש, נכון?
ואז אם אתה רואה מה שיש, אתה תצטרך, בהכרח, להיות מסוגל להסביר את הטעויות של כולם.
העיקרון האריסטוטלי: אף אחד לא עושה טעויות אמיתיות
זה גם משהו שאנחנו לומדים מאריסטו. אריסטו תמיד אומר, אף אחד לא טועה. אנשים רק צודקים באופן חלקי. במיוחד אנשים חכמים. יש כמה אנשים משוגעים שאיכשהו יכולים לעשות טעויות אמיתיות. זו תהיה שאלה גדולה. אבל בדרך כלל אנשים, הסיבה שהם אומרים משהו היא כי הם מסתכלים על משהו מנקודת מבט מסוימת.
ועכשיו כשאנחנו מדברים — זה משל פיזי — אבל אנחנו מדברים על דברים מושגיים. בגלל שהדרך שבה המושגים שלהם בנויים, מכריחה אותם לראות דברים מנקודת מבט מסוימת שמובילה אותם לבעיות מסוימות, נכון? אפוריות מסוימות, חידות מסוימות שלא ניתן לפתור מנקודות המבט שלהם.
הדוגמה של קושיות רבי עקיבא איגר
כמו קושיות רבי עקיבא איגר, נכון? כל הקושיות של רבי עקיבא איגר צודקות. כולם יודעים שלרבי עקיבא איגר יש קושיא טובה — לא כל הקושיות שלו, אגב, אבל אחוז גדול מהן — הן קושיות טובות. אבל מה שהן מראות זה שרבי עקיבא איגר לא הבין כלום. חס ושלום, רבי עקיבא איגר. אתם מבינים מה אני אומר, נכון? מספרים.
אבל הקושיות של רבי עקיבא איגר הן תמיד קושיות טובות. זה כמו קושיות מאוד גדולות. זה תמיד, אם אתה מקבל את כל ההנחות שלו, שתמיד יש הרבה כאלה שהוא אפילו לפעמים לא מבין או לא מפרט, את הקושיא שלו, אי אפשר לזוז ממנה. אי אפשר להזיז אותה. אפשר להמציא תירוץ מצחיק כמו שכמה אחרונים עושים, אבל זה — כולם מבינים שזה לא תירוץ טוב.
התשובה האמיתית, צריך לפרק אותה. במילים אחרות, צריך להראות למה, איך הגענו לכאן, ולמה שום דבר מזה לא אומר כלום מזה. המציאות היא משהו אחר לגמרי. אז הקושיא לא מתחילה. זה כאילו הקושיא או לא מתחילה או לא נגמרת. אין עולם, נכון? אין עולם שבו הקושיא היא קושיא טובה והתירוץ הוא תירוץ טוב. זה לא מה שאני מנסה להגיע אליו.
הקריטריון לפילוסופיה נאותה: הסבר הטעויות של אחרים
מה שאני מנסה להגיע אליו הוא שכשאנחנו רואים את התמונה המלאה, אנחנו גם מסבירים את הטעויות. חשוב מאוד להחליט. אם הפילוסופיה שלך לא מסבירה למה כל אחד אחר משוגע, ובדיוק באיזה אופן הוא משוגע, זו הבנה גרועה, כי אז אתה לא מבין את העולם.
היסוד התכליתי: למה משמעות קודמת לאלוהים ואיך המודרניות הרסה את התכלית הטבעית
היסוד המתודולוגי והמסגרת התכליתית הקלאסית
העיקרון: פילוסופיה אמיתית חייבת להסביר את הטעויות של אחרים
ואתה גם מבין למה הוא לא רואה יותר, כי יש מישהו שחוסם את זה, מסיבה כלשהי יש חתיכת בשר בצד השני שגורמת לך לראות רק את הרגל, וכן הלאה. נכון? שטימט?
עכשיו, באותו אופן, אנחנו צריכים להסביר מה זה שגורם לכולם לראות רק — לראות את זה — איזה סוג פנימי של “אתה” או רצון. אני חושב שבדרך כלל זה מסתכם ברצון, איזה סוג של רצייה, איזה מצב פנימי של תודעה, הרגשה, משהו באדם. ואז הם מזהים את זה ככל הטוב, או הדבר הטוב העיקרי, והם חושבים שהשכינה יכולה אפילו לשרות עליו, כל כך זה דבר טוב.
ובשבילי, שום דבר מזה לא הגיוני, כי קודם כל, אני אפילו לא יודע מה זה. גם, אם כן, אני חושב שזה לא קוהרנטי, כי לרצות לעשות משהו, אני, לעשות משהו. הבנתם מה אני אומר?
ההבטחה: הסבר חדש
אז יש לי את הסיפור, אני אגלה לכם את הסוד. ולפחות אני לא מכיר מישהו אחר שהסביר את זה כל כך טוב כמוני לפני כן. זה לא אומר כלום, אבל אנשים כן הסבירו את זה, לא בהקשר היהודי, אבל אנשים כן הסבירו את זה. ומה שמו? צ׳ארלס טיילור כנראה הסביר פחות או יותר את זה, ואנשים אחרים. אז אנשים כן הסבירו את זה, אבל לא מספיק כדי שזה יהיה הגיוני לנו.
אז אנחנו הולכים לעשות את זה עכשיו, וזה ספר חדש שאנחנו הולכים לכתוב, תנועה חדשה ביהדות שהולכת לפתור את כל הבעיות בגלל הדבר הבסיסי הזה.
תלמיד: אתה זוכר, מלפני הרבה זמן, עוד לפני…
מרצה: כן, אבל אז אתה צריך מודל ספציפי, נכון? לאיך ש…
תלמיד: מה שניסיתי להסביר לא היה זה, אלא להכין את הקרקע למודל הזה.
מרצה: כן, אתה הסברת למה ה…
תלמיד: למה המודל הספציפי הזה קיים.
מרצה: כן, כן, אנחנו נגיע לזה, אנחנו נגיע לזה. אנחנו לא בדיוק בדרך שלך, אבל אני אגיע לזה, כן.
תלמיד: זה קאנט, מה שניסית להסביר. למה אנחנו מגיעים לזה, כן. המעבר.
מרצה: ממ-המ. המהפכה הקופרניקנית.
סטייה: ספר הקירוב והטיעון ההפוך שלו
אז בואו נתחיל ממקום פשוט יותר למטרות שלי. אני מקווה מה שאתה מנסה לומר. אתם תזכרו את הסיפור הישן, סיפור מאוד ישן, שקשה אפילו לספר לאנשים בימינו כי הם תמיד הולכים לפרש לא נכון את החלק הראשון שלו. אבל אני מקווה שכל מי שהקשיב למספיק מהשיעורים שלנו ויודע מספיק ממה שאנחנו מלמדים כבר יודע את זה.
אתם כבר יודעים, היום ראיתי, היום ראיתי ספר, אחד מהספרים האלה שנכתבים בשביל מתבגרים שהם לא מאוד חכמים, אבל קצת חכמים, כדי להגן על היהדות בפניהם. אם אתה קצת חכם, אז אתה מיד רואה שאלה טיעונים כושלים ברובם. אבל בשביל אנשים שהם קצת חכמים, אולי זה עוזר. אם אתה מאוד טיפש, אז אתה לא צריך את הספר. אז אני לא בטוח בשביל מי הספר.
אבל בכל מקרה, בספר הזה, זה מוסבר, ומה שהוא מסביר זה נכון, אבל גם בגלל העיוורון של נבוכדנצר, הוא לא יכול להסביר את זה נכון. מסביר שהכל בעולם תלוי בדבר אחד. אם יש אלוהים. ואם יש אלוהים, אז לדברים יש תכלית.
משבר המשמעות
גם משהו שאתם צריכים לעזור לי. חלמתי הבוקר חלום שהולך להיות — שמעתם? שמעתם שיש משבר משמעות? אתם לא מספיק ביוטיוב. יש משבר משמעות. שמעתם על זה? יש הרבה משברים, כמו משבר שידוכים, משבר מנהיגות, כל מיני משברים, יש משבר משמעות, יש חוסר משמעות בעולם, משמעות.
תלמיד: משמעות, אה, אה, אה. משמעות, כי כולם תמיד עושים ישיבות.
מרצה: לא, הם תמיד עושים ישיבות, זה בגלל משבר המשמעות.
יש משבר משמעות, שמעתם על זה? אז חלמתי שהממשלה הקימה משרד משמעות, והם הולכים לחלק משמעות לכולם. כולם, הקומוניסטים אמרו שלכולם צריך להיות כמות שווה של משמעות, והקפיטליסטים אמרו, לא, לכל אחד צריך להיות כמה שהוא ראוי של משמעות, וכן הלאה. זו הולכת להיות המשרד החדש, משרד המשמעות. משרד המשמעות.
תלמיד: משרד המשמעות, בדיוק.
מרצה: והם מחלקים, ובכל מקום שהם מוצאים מקום עם לא מספיק משמעות, הם שולחים משאית גדולה עם משמעות.
אז, זה מה שחלמתי בבוקר. מי מקבל את כל החלומות הטובים, ככה, בבוקר? החלומות הטובים הם תמיד ככה לפני שמתעוררים, כשאתה חצי ישן וחצי ער. ולא הצלחתי להבין, כאילו, איך הם הולכים לחלק את המשמעות? זה היה, התעוררתי עם השאלה, כאילו, זה הולך להיות על-טבעי? זה אומר, כאילו, הם הולכים איכשהו לתת משמעות לדברים? או שזה, כאילו, איזו דרך פיזית? לא הצלחתי להבין איך הסיפור ממשיך. זו משמעות. משמעות. משרד המשמעות. לחלק משמעות. משרד המשמעות.
בסדר. כמובן, צריך לאפשר הרבה טפסים.
הסדר הנכון: משמעות מרמזת על אלוהים
בסדר. עכשיו, בקיצור, יש משבר משמעות. והיהודי הזה אמר ש… למה כל היהודים שלא צריכים לדבר בטון הזה? אתם יכולים להסביר לי? אני לא יודע. תלכו ליוטיוב. כל היהודים שלא צריכים לדבר, כולם מדברים ככה.
והיהודי הזה אמר שהכל תלוי בשאלה אחת. אם יש אלוהים, ואם יש אלוהים, אז הוא ברא את העולם מסיבה, ולכן לכל דבר יש משמעות. ואם לא, אז לשום דבר אין משמעות, ולכן אתה לא צריך ללכת לישיבה מחר בבוקר. זו בעצם האשליה של הבחור הזה והוא כתב 900 עמודים על זה איכשהו.
עכשיו זה נכון, מאה אחוז, שזה הפוך, נכון? לא אם יש אלוהים, אז משמעות. אם יש משמעות, יש אלוהים. או דרך אחת לומר את זה, נכון?
הגילוי הקלאסי: אי אפשר להסביר מה משהו הוא בלי להסביר למה הוא מיועד
למה אני מתכוון בזה? בימים הקדמונים כולם הבינו — כלומר לא כולם, זה התגלה על ידי סוקרטס ואולי אברהם אבינו — זה מה. שאין הגיון לדבר על העולם בלי להסביר למה הוא מיועד. כל דבר טבעי. לא בגלל שיש אלוהים שנותן לו משמעות. כי כדי להסביר מה משהו הוא, צריך להסביר למה הוא מיועד. זוכרים?
זה נקרא במילה הלטינית המפוארת — לטינית מזויפת, יוונית מזויפת — טלאולוגיה. אבל אנחנו לא הולכים להגיד את המילה הזו כי היא לא עוזרת לנו. אנחנו הולכים להגיד את המילה משמעות. משמעות זה בדיוק אותו דבר, נכון? מה המשמעות של משהו? למה הוא מיועד.
אי אפשר להסביר שולחן בלי להסביר למה שולחנות מיועדים. זה פשוט מה שזה. ולכן, ה״למה-מיועדות” של דברים, שאנחנו קוראים לה תכלית, או הסוף, או ההשלמה, או כל מיני מילים שאנחנו קוראים לדבר הזה, המטרה, היא יותר מה שהם מאשר ממה שהם עשויים וממה שעשה אותם למה שהם, וממה שהם עכשיו, וכן הלאה. נכון?
זוכרים את זה? נכון? כולם יודעים על הדברים הבסיסיים מאוד האלה. זו הסיבה הרביעית של אריסטו, וגם משהו, מה?
תלמיד: וגם הראשונה.
מרצה: הראשונה והשנייה והראשונה. כן, אחת מארבע הסיבות, ארבע הסיבות המפורסמות. אבל הדבר החשוב הוא שזה מה שמגדיר הכי הרבה מה דבר הוא, בוודאי לגבי דבר חי. דבר חי הוא מהסוג שבו הצורה שלו והתכלית שלו ו — ומה שהוא, הם אותו דבר.
בסדר, עכשיו בקיצור, כולם זוכרים את זה, בסדר?
האחדות של תאולוגיה, פיזיקה ואתיקה
ועכשיו לפי זה הדבר החשוב. כלומר, בהגעה לנקודה הזו, למשל, הדבר החשוב שזה עושה הוא שתיאולוגיה, או מה שהקב״ה הוא, או ה״בשביל מה” שהכל קיים בשבילו – זו הגדרה אחת של הקב״ה – ומה היא פיזיקה, מה הדברים הם, סתם מדע, ואתיקה, שהיא הפיכת הדברים למה שהם, שכל דבר ישיג את שלמותו – כל אלה הם אותו סוג של דבר, נכון?
מה שכולם יודעים או שמעו, כנראה שמעתם על דייוויד יום שאמר שיש משהו שנקרא מאוחר יותר הכשל הנטורליסטי, ש״מה שקיים” לא מחייב “מה שצריך להיות”, וזה שטויות. כי “מה שצריך להיות” הוא פשוט ההשלמה של “מה שקיים”.
יש מדע, ולכן בספר משלי, דעת שווה לטוב. זוכרים? ואף אחד לא מבין את זה היום, כי הם חושבים שדעת היא לדעת מה הדברים הם, וטוב זה להיות טוב. מה הקשר בין זה לזה? לא. טוב הוא פשוט שדברים יהיו לגמרי מה שהם, שיפעלו היטב, נכון? או שאנחנו אומרים בשפות שונות, הטוב וההיטב הם אותו דבר. להיות טוב ולפעול היטב הם אותו דבר לגבי הכל. נכון, כולם יודעים את זה. הקדמה, הקדמה חשובה, קצרה כלה.
ההרס ההיסטורי (אבל לא רק היסטורי) של התכליתיות
ואז, וזה סיפור היסטורי, אבל זה לא באמת סיפור היסטורי, ולכן צריך להפסיק לספר אותו כסיפור היסטורי. למרות שנכון שההיסטוריה הזו קרתה, אבל גם לא נכון שזה רק דבר היסטורי. תמיד היו אנשים שלא הבינו את זה. זו העבודה זרה, עבודה זרה, כשהיה צריך לשרוף את הספרים שלהם, צריך להבין שגם זה מה שהם חשבו.
זה לא חדש, כאילו, באו כמה גויים. זה מאוד, זה מאוד, יש סוג אחר של, הוא קרא לזה היצר, הדברים אחרת. אז תוציאו את כל ההיסטוריציזם מהסיפור שלנו, כי אחרת אנחנו נכנסים להיסטוריציזם, זה בטוח.
אז, אבל יש, דרך אחת לספר את הסיפור היא היסטורית, אני לא אוהב את זה, אבל אנחנו הולכים לומר את זה ככה עכשיו.
המדע החדש: הסרת התכליתיות מהטבע
מאוחר יותר באו אנשים אחרים, ימח שמם, פרנסיס בייקון, עם ה-Novum Organum שלו, מדע חדש, ומאוחר יותר אנשים אחרים, דייוויד יום, באופן מפורסם מאוד, ואחרים, אחרים, אחרים, והם אמרו שאין שום “בשביל” בעולם. אין בעולם תכלית. לעולם אין משמעות. לעולם יש סיבה אבל לא משמעות.
או שהם הגדירו מחדש את המילה סיבה כך שלא תכלול את המילה משמעות, שזה דבר מאוד מוזר לעשות, אבל זה מה שהם עשו. זוכרים?
ומה יהיה ההבדל? ורגע, ההבדל הוא שאנחנו לא מסבירים דברים לפי מה שהם בשביל, אנחנו מסבירים דברים לפי מה שדחף אותם למקום שהם נמצאים בו. במקום לומר שעץ הוא משהו שמנסה להיות עץ – מנסה לא במובן האנושי, נכון? כשאמרנו מנסה, מיד אתם מניחים שיש שם חושב, נשמה נפרדת או משהו שחושב. לא, עץ הוא סוג הדבר שנוטה לקראת להיות עץ מלא. זה מה שזה אומר להיות עץ. אי אפשר להבין את העץ.
עכשיו הם אומרים, לא, עץ הוא פשוט מה שקורה כשיש את כל הכוחות האלה שדוחפים את העץ להיות עץ, להיות משהו, להיות כלום, כי אין ישות, אין דבר כזה להיות עץ.
בסדר, זו הייתה, זו השיטה האחרת. וזו בעצם לא דרך טבעית.
ההשלכות התיאולוגיות והאתיות של הכחשת התכליתיות הטבעית
ההתמדה של חשיבה תכליתית בחיי היומיום
רוב האנשים כן חושבים שיש תכליות בטבע, רק נדפק להם בראש על ידי מורה המדעים שלהם, זה המקסימום שאתה חושב. אבל אנשים רגילים עדיין מדברים על תכליות בטבע. כמובן, זה מסובך. איזה סוג של תכליות? מה הן התכליות?
הכשל של בייקון: בלבול בין קיום תכליות לבין ידיעת תכליות ספציפיות
כל פעם, זה אחד מהכשלים הגדולים שהספר הזה, למשל, עושה. העובדה שיש תכליות לא אומרת שהתכלית היא ללמוד את המורי טויס בשבילנו. לא, יארק, יש רק שני דברים. אז אנחנו צריכים לעשות מדע אמיתי, לגלות מה התכלית של כל דבר. זהו המדע האמיתי, כפי שהרמב״ם מסביר, הוא ידע כל עץ, לא, הוא ידע למה כל עץ נועד, שזה מה שלדעת כל עץ היה, ולכן זה אותו סוג של ידיעה כמו לדעת את התורה, שהיא לדעת את הטוב לכל דבר.
בסדר, עכשיו, אבל בכל מקרה, ואם הטוב קודם סיבתית לקיום החלקי של הדברים, שנוטה לקראת הטוב, זה מה שתורה אומרת. אבל בכל אופן, דרך. זו תהיה כמו דרך יותר אפלטונית לומר דברים. הנקודה היא שעכשיו אנחנו הולכים מהר מדי. אני צריך לחזור לאופן שלי לומר את זה.
ההשקפה המודרנית: סיבות ללא תכלית
מרצה: אז בעצם יש סיבות ללא תכלית. בדיוק. יש דחיפות ללא תכלית. תכלית היא לא דבר אמיתי. עכשיו…
תלמיד: וסיבה פירושה רק מאיפה זה בא.
מרצה: בדיוק. או שזו היסטוריה.
היסטוריה כתוצאה של אובדן הסיבה התכליתית
זה העומק של למה הכל הופך להיסטוריה. כי הסבר סיבתי פירושו רק מאיפה זה בא. אל תסביר מה זה ולאן זה הולך, ולכן אני נגד היסטוריה, כי אני בעד לאן דברים הולכים, או מה הם, שזה, מה שהם מוסבר על ידי לאן הם הולכים, ולא מאיפה הם באים, כי מאיפה הם באים זה נכון, זה לא שאני מכחיש את המציאות הזו, רק שאני מכחיש שזו העובדה הכי חשובה על דברים, העובדה הכי מסבירה על דברים. ואני חושב שזה ברור לכל מי שחשב חמש שניות והפסיק לעבור שטיפת מוח.
עכשיו, אבל זה רק אני עושה רטוריקה, כמובן, יש אמיתי, האנשים האלה חכמים ממני, ממה שאני מעמיד פנים עכשיו, ויש סיבות למה הם חשבו את כל הדברים האלה וצריך ללמוד את זה ברצינות רבה, אני רק עושה סקירה קצרה לספר שלי, זו רק חזרה על הספר, זכרו, זה לא הספר עכשיו.
המשבר התיאולוגי: שלושה אלוהים אפשריים בעולם ללא תכליות טבעיות
עכשיו אם אין סיבות תכליתיות בטבע אז אז הקב״ה הופך לסוג אחר של אלוה, חשוב מאוד, התיאולוגיה נראית מאוד שונה, נכון? אז אנחנו נכנסים לשאלה של משהו שנקרא מתכנן תבוני, שהוא באמת שד, מתכנן תבוני זה מט״ט, זה לא הקב״ה, לא האלוה שלנו, אתם יודעים.
המתכנן התבוני כעבודה זרה
שמעתם פעם שהיהודים בעד תכנון תבוני? זה לא נכון. יש מתכנן תבוני לעולם, אבל הוא שד. בסדר, לא שד. אפשר לקרוא לזה נוּס, מלאך, ספירה, שכל. לא הקב״ה. לא האחד. חשוב מאוד. כן, זה אותו רעיון. ביחס להקב״ה, הכל הוא שד. אז, מבינים? אם אתם עובדים את זה, אתם עובדים אל שקר.
רבי, כל האנשים שעובדים מתכנן תבוני עובדים אל שקר שיש לו גוף. כי הם מדמיינים אותו כמי שיש לו תוכניות כמו שלנו יש תוכניות והם מדמיינים שלעולם יש משמעות באופן מזויף. לא מטבעו, אין תכליות אימננטיות, העולם בפני עצמו לא נועד לשום דבר. זה מה שהם אומרים.
אנחנו צריכים אלוה שיעשה את זה בשביל משהו כמו דבר מלאכותי, כמו שולחן שאין בו בעצמו את השולחניות שיש לו. לעץ יש עציות בתוכו, לשולחנות יש שולחניות רק על ידי כפייה מבחוץ, על ידי אנשים שעושים אותם לשולחנות. אז אלה שחושבים על הטבע, העולם, שיש לו רק סיבות חיצוניות, והקב״ה הוא סוג של שכל מחוץ לעולם שנותן לו תכליות, מבינים מה אני אומר? הוא לא באמת נותן לו תכליות אפילו, הוא רק משרת אותו באיזשהו אופן, שפירושו שהאלוה שלהם מתכוון לדברים, שפירושו שהאלוה שלהם הוא אל מזויף. בסדר, מאוד פשוט. אני לא הולך, זו רק סיכום, אז אם אתם לא מבינים בואו לשיעור אחר, אין שיעור על תיאולוגיה אבל צריך רק לדעת שזה מה שעושה את האלוה הזה, ולכן, אומר את כל זה.
שלוש (ורק שלוש) האפשרויות התיאולוגיות המודרניות
זו גם הסיבה שיש רק שתי אפשרויות במודרניות. או שאפשר להיות דאיסט או פנתאיסט, או מגשם. אלה רק שלוש אפשרויות. זו המציאות. יש או דאיסטים, אנשים שחושבים שבעצם אין אלוה בעולם.
אפשרות 1: דאיזם (אלוהי השען)
יש רק אלוה ש, כמו השען, עשה את השעון ברגש, אבל אז השעון, כביכול, עובד בעצמו, כי הם לא מבינים שום סוג אחר של סיבה, סיבה צורנית או סיבה תכליתית. השען הוא רק סיבה פועלת, נכון? הוא רק הרכיב את חלקי השעון ביחד. הוא לא המציא את הרעיון של שעונים, והוא לא עושה אחד מארבעת השעונים, בסדר? אבל, הקב״ה הוא שען גדול, זו השיטה של ניוטון, או שיטה דאיסטית אחת, לא יצחק ניוטון.
או אם אתם אומרים דאיזם פלוס ניסים, שפירושו שהקב״ה לפעמים שובר את השעון. זה מה שרוב האנשים האורתודוקסים המודרניים מאמינים. דאיזם פלוס הקב״ה הוא שען שלפעמים מתערב כדי לשבור את השעון. שיטה מאוד מוזרה, אבל זו אפשרות אחת. אני נותן סקירה קצרה מאוד, ישיכללי.
אפשרות 2: אתאיזם
שיטה שנייה היא אתאיזם, אין אלוה, או משהו כזה.
אפשרות 3: פנתאיזם (חסידות)
שיטה שלישית היא פנתאיזם, חסידות. הקב״ה הוא השעון החדש עצמו. בסדר, אלה שלוש השיטות שאפשריות לפי, כן, בערך. אלה שלוש השיטות האפשריות לפי, יותר מסובך, יותר מסובך. אבל גם חסידות היא יותר מסובכת. אני עושה פה רדוקציה גדולה.
אבל אלה שלוש השיטות האפשריות לפי התיאוריה שאין תכליות בטבע. אלה שלושת סוגי התיאולוגיה, ואתם יכולים לדעת שכל אדם דתי מודרני, חוץ ממני, הוא אחד משלושת הדברים האלה. או דאיסט, או דאיסט פלוס ניסים, שזה סוג מוזר של דאיסט, או אתאיסט, שהרבה אנשים דתיים הם גם, או פנתאיסט. לא, אלה האפשרויות. פנתאיסט פשוט ממוטט הכל. יש הכל. יש רק הקב״ה, וזה בסדר. זה בסדר. אבל הוא מבין את זה באופן חומרי, שפירושו שזו גם שאלה גדולה חומרי ומה קורה. אבל בסדר, בואו לא ניכנס לזה.
המשבר האתי: מה קורה לטוב?
עכשיו, מה אני, עכשיו, דבר שלישי, זה דילכיס תיאולוגיה שקורה. מה קורה לאתיקה? לכאן אנחנו צריכים להגיע היום. כמובן, הכל מחובר. אבל מה קורה לאתיקה? מה קורה לטוב? לטוב האנושי?
המוזרות של הבעיה
כאן, יש משהו מאוד מוזר. למה יש משהו מאוד מוזר? כמו, שמואל, שמת לב. כאן, יש משהו מאוד מוזר. כי, כי, ותן לי אחד מהסלצרים האלה, כן. כאן, יש משהו מאוד מוזר. למה? תסבירו לי למה.
כי אם דברים, או פעולות, דברים בעולם, דברים בעולם אין להם תכליות, אין להם משמעות. לשום פעולה אין משמעות בפני עצמה. במילים אחרות, אם אתה מסתכל על פעולה או מסתכל על דבר, אתה לא יכול להסביר ממה שהוא מה הוא בשביל. זו הדעה הבסיסית של כל האנשים המודרניים. או אם היצר, בואו נשכח לומר יצר, אני הולך להפסיק, אנחנו הולכים להפוך את המילה. זה מה שהיצר סובר. השטן, מהיום הראשון הוא סובר ככה.
האנומליה של הכוונתיות האנושית
ולכן, אבל, יש לנו את הדבר המוזר הזה שנקרא בני אדם. דבר מאוד מוזר, כמו שהקלף אמר, בני אדם הם חריגה. הכל הוא התפשטות חוץ מהשכל. השכל, או השכל האנושי, יש רק שכל אנושי לפיו, אולי שכל ה׳. אין שכל אנושי חוץ מזה. והוא, השכל הזה, יש לו את הדבר המוזר הזה שנקרא כוונות.
עכשיו, כוונה היא משהו שלא עוקב אחרי חוקי הפיזיקה. אני אפילו לא מדבר על בחירה חופשית וכל הדברים האלה. כוונות לא הגיוניות בתמונה הפיזיקלית שדיברנו עליה. נכון? כוונה פירושה דבר שהוא אודות דבר אחר, משהו שהוא אודות דבר אחר. מובן? כשאני רוצה משהו או מתכוון, פירושו שאני מתכוון למשהו, אני אודות משהו אחר?
עכשיו, זה לא קיים. רק בשיטה הישנה שכל הדברים הם אודות משהו אחר, או אודות המצב הסופי שלהם או משהו כזה. אבל שום דבר לא אודות משהו אחר, כל דבר הוא פשוט מה שהוא. להיות אודות משהו אחר זה לא דבר פיזי, אי אפשר לראות את זה. אי אפשר להסביר את זה על ידי סיבה דוחפת או סיבה מושכת. אפשר להסביר את זה רק על ידי סוג של סיבה צורנית או על ידי סוג של סיבה תכליתית. מובן?
כי פשוטו כמשמעו מה שסיבה תכליתית היא, להיות לקראת משהו אחר, להיות אודות משהו אחר. לכוון למשהו אחר באופן אמיתי. ברור שבני אדם עושים את זה. זו תכונה מוזרה. ברור ששכל אנושי עושה את זה. אנחנו יוצרים כוונות, ואנחנו פועלים, אנחנו עושים תוכניות, אנחנו פועלים לקראת דברים אחרים, או לפחות אנחנו חושבים שאנחנו פועלים לקראת דברים אחרים. האם אנחנו פועלים לקראת דברים אחרים, זו תהיה המחלוקת. אבל אנחנו חושבים שאנחנו פועלים לקראת דברים אחרים. יש לנו חלומות, יש לנו תוכניות, יש לנו מטרות, יש לנו כיוונים, יש לנו מה שאנחנו קוראים רצונות ורצונות ותשוקות ומשאלות. כל הדברים האלה, כולם מתפרקים, מצטמצמים, לפחות לכולם יש את התכונה של להיות אודות דברים אחרים, או אפילו לא אודות, הם לקראת דברים אחרים, נכון? לקראת דברים בעתיד, לקראת אפילו עצמי בעתיד, נכון? ועצמי בעתיד לא קיים, אז זה לא יכול להיות שעצמי בעתיד דוחף אותי לקראת זה, כי הוא לא קיים. הוא קיים רק בראש שלי.
בעיית הגוף-נפש כתוצאה
אז אנחנו מגיעים למצב מאוד מוזר הזה, נכון? שנקרא באופן מפורסם בעיית הגוף-נפש בקרטזיאניזם. אבל, ודקארט ידע שזה מה שגרם לבעיה, הוא לא המציא אותה. זה מאוד ברור, אין פה איזו תיאוריית קונספירציה על המצאה. בעיית הגוף-נפש נוצרה בגלל ההכחשה של כוונה בדברים אמיתיים, בדברים חיצוניים, נכון? עכשיו, שטימט? מובן? הסיפור נכון.
אובדן הטוב האנושי
אז, לכן, משהו מאוד מעניין קרה. משהו מאוד מעניין קרה. אז, יש בעצם רק שני פתרונות לבעיה הזו. או, שוב, יש שניים או שלושה פתרונות. אין לי ברור מאוד מה שלושת הפתרונות יהיו. אבל משהו כזה.
אז, מהו הטוב האנושי? בימים הישנים, הטוב האנושי לא היה שונה מכל טוב אחר, נכון? הטוב האנושי הוא הדרך הטובה ביותר לאדם להיות. הדרך השלמה, מלאות האנושיות, מה שאנחנו קוראים, ההרמוניה, האושר, שהוא פשוט הדרך הטובה ביותר לאדם להיות.
מכיוון שאין דבר כזה הטוב ביותר במציאות, אז זה לא יכול להיות על, לא יכול להיות זה. את זה, אנחנו מאבדים את היכולת הזו. עכשיו, אנחנו נשארים עם כל מיני דברים אחרים שהם, חלקם הם כמו שיריים מזה, וחלקם, זו דרך אחת להישאר, כמו עם מה שנשאר מאושר, בלי שאושר יהיה פירושו זה. או, אנחנו מגיעים למשהו אפילו יותר ממה שהיה לנו קודם במובן מסוים. תנו לי להסביר.
שני סוגי האתיקה המודרנית
אז דבר אחד, אלה בעצם שני סוגי האתיקה שקיימים במודרניות. עכשיו אתם מבינים משהו מאוד מעניין. כנראה שמעתם שיש רק שני סוגי אתיקה.
שתי המערכות האתיות המודרניות: תועלתנות ודאונטולוגיה כשיריים של תכליתיות אבודה
שלוש המסגרות האתיות: זיהוי הנכונה
בסדר? השלישית היא אתיקת מידות, שהיא הנכונה. אבל במודרניות הקלאסית, יש רק שני סוגי אתיקה, נכון? אם אתם לא יודעים את זה, כדאי שתעשו קורס מזורז איפשהו. בכל מקרה, יש שני סוגי אתיקה.
תועלתנות: אתיקת ה״שיריים”
השיטה של בנתם והביקורת של ניטשה
תועלתנות היא השיטה של בנתם, הדבר שניטשה מאוד אהב ללעוג לו תמיד. והיא שכמובן, אין לנו אושר באופן האמיתי, באופן האריסטוטלי, שהוא ההגדרה של בן האדם, הסוג הטוב ביותר של אדם שהוא יכול להיות, כי אין דבר כזה הטוב ביותר של שום דבר.
הישרדות האושר הסובייקטיבי
אבל הדבר הזה שאנשים דיברו עליו נראה שעדיין קיים, נכון? זה מה שאני קורא לו השיטה של השיריים, או שיטת השיריים. במילים אחרות, אנשים עדיין מרגישים שמחים לפעמים, ולפעמים לא מרגישים שמחים, או שהם מרגישים הנאה לפעמים, ולפעמים לא מרגישים הנאה. אז לכן, אנחנו אומרים, מה זה טוב? הנאה. זה עדיין קיים. להרגיש שמח. תחושה פנימית.
משהו באנלוגיה לתחושה, לא תחושה, פיזית, כמו תחושה תפיסתית, שזו בעיה נוספת, אבל משהו, תחושה פנימית, רגש. איך הם קראו לזה? הרגשה. יש עוד מילה שאנשים נהגו להשתמש בה. תשוקה, הרגשה, כל הדברים האלה. זה מה שדיוויד יום אמר, השכל הוא עבד של התשוקות. זכרו, ככה הגענו לכאן.
המסתורין של רצונות סובייקטיביים
עדיין יש תשוקות, אני עדיין רוצה דברים במובן שאיזשהו רצון עולה בי איכשהו — זה מסתורי מה זה בכלל אומר כי אי אפשר להסביר את זה — אבל זו הרגשה, היא קיימת. הייתם אומרים שזה סובייקטיבי אבל זה משהו שקיים ולכן זה מה שבסופו של דבר אומרים.
הפיתול האלטרואיסטי והבעיות שלו
אז מה זה טוב? גם אם רוצים להפוך את זה למשהו שנשמע טוב, אז סתם לעסוק בהרגשות האישיות שלך של אושר והנאה נשמע ממש רע, למרות שיש אנשים שפשוט מקבלים את זה ואומרים את זה. אם רוצים להיות יותר נחמדים אומרים האושר של כולם — מסיבה כלשהי אני צריך לדאוג לכל האחרים, אני לא יודע למה — אבל עדיין יש לנו את המסורה הזו שלאושר, לאתיקה, יש קשר גם לאנשים אחרים.
אז אנחנו צריכים להעמיד פנים שזה גם על כך שכולם יהיו שמחים, אבל בסופו של דבר, כולם הדוניסטים, נכון? כולם, הדוניסטים — אני לא מתכוון לטעון שאושר הוא הטוב, כי רוב הדברים הם הטוב. סוג של הדוניסט אפילו יותר מוזר מהדוניסט עתיק, נכון?
הדוניזם עתיק מול הדוניזם מודרני
הדוניסט העתיק עדיין מאמין במשהו שנקרא הטוב, רק שהטוב האנושי הוא ההנאה הסופית. הדוניסט המודרני אומר, אין דבר כזה טוב. אני יודע שזה גורם לי להרגיש טוב. אנשים ממש אומרים את זה כל היום. אם תלכו לכל ישיבה, תשמעו אנשים אומרים את זה, אני שומע אפילו אנשים שמעמידים פנים שאומרים את זה בצורה טובה, נכון? אז לכן, אם תורה גורמת לך להרגיש טוב, אתה צריך ללמוד תורה.
אז, סובייקטיביות. לפעמים קוראים לזה סובייקטיביות. זה פתרון אחד. כמובן, זה פתרון של שיריים, זה מה שאני אומר. יש לו צורות מוסריות כלשהן רק בגלל שאנשים עדיין, גם הקדמונים דיברו על להרגיש טוב ולהיות שמח. אבל הם התכוונו להיות שמח בצורה אובייקטיבית. ועכשיו להיות שמח משנה את המשמעות שלו מלהיות סוג האדם הטוב ביותר להיות מישהו שיש לו הרגשות מסוימות.
בעיית מכונת החוויות
ואז מגיעה השאלה של, איך קוראים לזה, בניסוי הקטן הזה על, מה אם פשוט יש לי מכונה שמזריקה לך סמים כל היום שגורמים לך להרגיש הנאה? לזה אתם מתכוונים? והתועלתנים…
תלמיד: בעיית הדופמין.
מרצה: כן. התועלתנים הסתבכו מספיק כדי להבין למה זה לא יהיה טוב. לחלקם יש תשובות לזה, אבל לזה מגיעים בסופו של דבר.
חוסר ההתאמה של האתיקה התועלתנית
בסדר. עכשיו, השיטה השנייה, זו שיטה אחת, זו שיטה מהודרת, אף אחד לא באמת מחזיק ממנה. כולם מבינים שזו לא באמת אתיקה. אני חושב שכולם מבינים את זה. זה לא רק בשביל כמה אנשים מוזרים.
תלמיד: לא הונאה. פשוט לרדוף אחרי מה שמרגיש טוב.
מרצה: זה בא עם פיתול אלטרואיסטי שמנסה…
תלמיד: אלטרואיזם הוא הדבר המוזר הזה שאומר, אתה צריך לשמור על אנשים אחרים שירגישו טוב. אבל למה זה יותר טוב מזה שאני ארגיש טוב? זה לא באמת…
מרצה: שם נכנס האלטרואיזם, כמובן. האתיקה העתיקה לא מספיק אלטרואיסטית.
תלמיד: ובכן, מערמים את זה עם… זה חייב להיות מודולרי. מערמים את זה עם משהו, בסופו של דבר.
סנטימנט מוסרי ואמוטיביזם
תיאוריית הסנטימנט
מרצה: בסדר, אז בסופו של דבר אומרים שיש איזה… מה שבסופו של דבר אומרים הוא שיש סנטימנט — זו המילה שחיפשתי — סנטימנט מוסרי, נכון? יש סנטימנט שאומר שאני מרגיש טוב כשאתה מרגיש טוב. מסתבר שזו האתיקה. אתיקה היא רק עוד הרגשה. זה באמת מה ש, זה מה שנקרא אמוטיביזם, נכון?
תלמיד: אמוטיביזם, כן.
התיאוריה האנגלית והלעג של ניטשה
מרצה: בסדר, אבל זו בעצם התיאוריה המודרנית. או תיאוריה אנגלית אחת, בסדר? כמו שניטשה נהג לומר, אף אחד לא רוצה להיות מאושר, רק אנגלים רוצים להיות מאושרים. בסדר, אבל הוא מתכוון לסוג הזה של הרגל, כפו עליך את הרעיון הספציפי מאוד הזה של מה מרגיש לך טוב, מה שנקרא לפעמים מצפון, נכון?
הביקורת של אנסקום על המצפון
והמורה שלנו אליזבת אנסקום כתבה במאמר החשוב מאוד שלה בפילוסופיה מוסרית מודרנית שוב, מישהו בשם ג׳וזף בישוף, באטלר, אני לא זוכר, שהכל היה על מצפון. אם פוגשים אנשים מודרניים מסוימים, כמו הרב הירש, כמה יהודים, בתקופה מסוימת, כולם מאוד מדברים על המצפון הפנימי הזה, שזו גם פרשנות אחת של הדבר הפנימי הזה. כאילו, כולם יודעים פנימית מה טוב.
ואז פרויד אמר, כן, זה הקול של אמא שלך. אבל בכל מקרה, והיא אומרת, ובכן, ברצינות? אני מכירה אנשים שפנימית באמת רוצים להרוג את כולם. זה לא ממש טוב, כאילו, הם פשוט מדמיינים שלכולם יש אוטומטית את התחושה הזו של אתיקה. זה לא מה ש, לא אמיתי, לא נכון.
המצפון כעוד הרגשה
אבל זה, אבל באמת, זו רק עוד הרגשה. אין סיבה לחשוב שזה נכון. ואתם באמת לא בטוחים שזה כאילו, אלה משחקים. כאילו, אפשר לומר את זה יפה בספר שאתה מכיר אנשים שרוצים לרצוח.
תלמיד: לא, יש אנשים שרוצחים. נכון, אפילו הרוצחים, כמו, כשטד באנדי רואיין, כאילו, הוא ידע שזה לא טוב, נכון? אפילו הבחור שרוצה ל, הוא יודע, יש לו מצפן פנימי לגבי מה זה.
מרצה: אני לא חושב שזה נכון, אבל אני לא הולך להיכנס לזה עכשיו. הנקודה שלי יותר חשובה. הנקודה היותר חשובה היא, שזו רק עוד הרגשה. אין סיבה לחשוב שההרגשה הזו חשובה יותר מכל הרגשה אחרת. רק, שוב, יש הרגשה שלא אומרת לך מה זה טוב.
ההבחנה בין הרגשה למחשבה
תלמיד: לא, אבל רגע, חכה. אני חושב שאנחנו גם מבלבלים את המילה הרגשות כאן. יש שתי הרגשות שמתרחשות. הרגשה כאן פירושה תחושה. זה כל מה שזה יכול להיות. זה מה שזה אומר בשיטה הזו. נכון, ויש כמו הרגשה כמו, אתה יודע…
מרצה: זה אותו דבר. זה מה שזה. אין, אין סוג אחר של הרגשה. זה מה שאני מנסה לומר. יש מחשבה, נכון? מחשבות הן על דברים. אבל אם אין דבר כזה טוב אז המחשבה שלך לא על שום דבר. אז מסתבר שזו הרגשה, נכון? ההבדל בין מחשבה להרגשה הוא שמחשבה היא על משהו והרגשה היא לא על שום דבר.
תלמיד: למה המחשבה שלי לא לפגוע בך…
מרצה: בואו לא נתווכח עכשיו כי אני מנסה להבין מה אתה אומר. אתה מבין מה אני אומר, אבל עכשיו בואו נמשיך הלאה.
תלמיד: לא.
מרצה: בסדר, אם לא, אז תבוא אחרי השיעור ותשאל. בסדר. התאמה ראשונה. בסדר. עכשיו, כי אני פשוט אסיים בלהסביר לך באריכות, אבל אין לי זמן לזה. זה מאוד פשוט. מה שיש לי לומר הוא ככה.
דאונטולוגיה: המערכת המודרנית השנייה
מבוא לגישה הקאנטיאנית
השיטה השנייה היא מה שאנחנו קוראים… מה השיטה השנייה? אולי זה משהו כמו מה שאתה אומר, אני לא בטוח. אבל השיטה השנייה היא מה שאנחנו קוראים דאונטולוגיה, בסדר? בסדר, הדאונטולוגיה היא ציות לחוק המוסרי. בסדר, זה מה שנחשב, וזה מה שליטאים אומרים.
מיפוי לקהילות יהודיות
השיטה הראשונה — אף יהודי לא באמת אומר את זה. אולי יש איזה יהודי מוזר שאומר את זה. כאילו, מיהודי, אני מתכוון, כאילו, אדם דתי. אבל השיטה השנייה היא בעצם מה שכל ליטאי אומר.
תלמיד: ובכן, חסידים לפעמים אומרים הדוניזם. הם פשוט אומרים שההרגשה האמיתית שלך היא הקב״ה. אבל אני לא יודע אם זה עדיין נחשב. כי זה נשמע הרבה יותר קרוב לאושר האובייקטיבי בסופו של דבר.
מרצה: אבל זה יכול להיות, במובן מסוים. חלק מהחסידים, אני מכיר אנשים שמפרשים חסידים ככה. אבל אני לא חושב שזו פרשנות קלאסית, אז אני לא יודע. זו שאלה מעניינת. ואני תוהה אם… כן, זה מאוד מסובך. בסדר.
המבנה של האתיקה הדאונטולוגית
אבל השיטה השנייה היא לומר שיש איזה… גם לזה אין מקור, וגם זה בסופו של דבר נשען על משהו כמו מה שאתה מתאר, שהם קרובים יותר למה שאתה מתאר. לא הרגשה שגורמת לי להרגיש… אני מרגיש חמים בפנים, אלא משהו כמו אני מרגיש מבחוץ משהו. אני מרגיש משהו שמוטל עלי.
זה עדיין מסתיים בסוג כזה של הרגשה, אבל — זו ביקורת על הקאנטיאניזם, שזה גם סוג של אמוטיביזם — אבל זה חייב להיות משהו, במובן מסוים, מבחוץ, או משהו כמו שקאנט אומר, אתה נותן לעצמך את החוק שלך. אבל חוק הוא בהגדרה משהו חזק ממך. ויש לך איזשהו רעיון או ציות לחוק, שלא אומר כלום.
השינוי במשמעות החוק
החוק לא אומר כלום. החוק הוא לא העובדה. בדרך הישנה, החוק הוא רק העובדה שזה טוב. אולי אתה לא יודע את זה, אז אני מודיע לך שזו הדרך הטובה להיות בן אדם. ובדרך הזו, אין דבר כזה אנשים טובים או שום דבר טוב, אבל יש דבר כזה לפעול בצורה טובה.
המרחק בין הפעולה לטוב שבה
עכשיו, מה שזה עושה, והדרך השנייה היא באמת בעיקר לאן אני מכוון. מה שזה עושה בעיקר הוא שזה הופך את הקשר בין הפעולה לטוב שבה לרחוק מאוד, נכון?
כי זכרו, אם יש סתם דברים שיש להם תכליות, אז יש דברים טובים ופעולות טובות ופעולות רעות. פעולות טובות הן אלה שמובילות את הדבר לתכליתו, ופעולות רעות הן אלה שמשמידות אותו. זה מאוד פשוט. זה דין בפעולה, זה לא דין בכוונה.
המסגרת הקאנטיאנית מוסברת
אבל אם אין דבר כזה, אבל יש לנו איזשהו רעיון, כמו רעיון מאוד כללי, משהו כמו לעקוב אחרי החוק המוסרי, או ללכת נגד ההרגשות הנמוכות שלך זה הטוב, נכון? לעשות דברים לשם ציות לחוק, ולא לשם להיות מאושר, נכון?
אם זו השיטה הקאנטיאנית, שאומרת שהטוב של פעולה מוסרית הוא בציות לאיזשהו זיהוי של חוק מוסרי, של אמת מוסרית, או טוב מוסרי, שלא קשור למה שאתה רוצה, לא קשור למה שאתה חושב, וכן הלאה. זה קשור לאיזשהו ציות לחוק מוסרי. זה מסתיים בסוג של ציות.
התיאיזם הגלום בדאונטולוגיה
תלמיד: כלפי החברה?
מרצה: החברה? לא, לא החברה. החברה היא רק עוד אדם אחד. הרבה אנשים. זה אלוקים. זה מסתיים באלוקים. זה מסתיים באלוקים. אני לא יכול לומר במפורש שזה אלוקים. אלוקים זה… אחת הסיבות שהוא מאמין באלוקים היא כי הוא מרגיש שיש חוק מוסרי. ואלוקים, אין דרך להסביר שזה לא אלוקים. יש דרכים לעשות את זה אתאיסטית גם, אבל זה מסתיים במשהו כמו אלוקים.
האתגר של יחסיות תרבותית
עכשיו…
תלמיד: אבל האם יש דרך לאתגר את זה אם, כאילו, אתה חי, נגיד, באפריקה, יש סוג אחד של דרך…
מרצה: לא איפה… לא איפה…
הפנמת הטוב: כיצד הפילוסופיה המודרנית שינתה את הכוונה ואת שלא לשמה
מקור החוק המוסרי: החברה או אלוקים?
מרצה: כלפי החברה? לא, לא החברה. החברה היא רק עוד אדם אחד, הרבה אנשים. זה אלוקים. זה מסתיים באלוקים. זה מסתיים באלוקים. אי אפשר לומר שזה אלוקים. אלוקים זה, אז אחת הסיבות שהוא מאמין באלוקים היא כי הוא מרגיש שיש חוק מוסרי. ואלוקים, אין דרך להסביר שזה לא אלוקים. יש דרכים לעשות את זה אתאיסטית גם, אבל זה מסתיים במשהו כמו אלוקים.
אבל האם יש דרך לאתגר את זה? אם אתה חי באפריקה, יש סוג אחד של דרך לעשות את זה? אני לא מודאג מזה עכשיו. יש בעיות שונות. אלה בעיות שונות. אלה בעיות. לכל השיטות האלה יהיו בעיות מהסוג הזה. אני מנסה להגיע לצורה של השיטות.
התזה המרכזית: הטוב שוכן כולו בכוונה האנושית
מה שאני מנסה להגיע אליו כאן הוא שעכשיו, אם יש לך את הרעיון הזה של מה זה טוב, וזה מה שכל ליטאי, כמו בהרבה ספרי מוסר, אני חושב, מה זה טוב, אז הקשר שלך עם זה, הדרך שבה הפעולה שלך היא טובה, הופכת למשהו מאוד פנימי.
מה פירוש “פנימי”: סובייקטיביות אנושית וכוונתיות
למה אני מתכוון פנימי? כשאני מתכוון פנימי, אני מתכוון בדיוק לדבר הזה שיש לבני אדם ולא באמת קיים בעולם. זכרו, לפי השיטה הזו, יש משהו שיש לבני אדם, שהוא סובייקטיביות, או להיות על, היכולת להיות על משהו, היכולת להיות כלפי משהו, היכולת לרצות, אפשר לומר. עכשיו אנחנו קוראים למילה הזו רצון. היכולת לרצות או לחשוק.
חשק תמיד היה דרך אנושית ספציפית להיות כלפי משהו. אבל עכשיו בני אדם הם הדברים היחידים שהם כלפי משהו. אז עכשיו חשק או כוונה הוא הדבר הזה מאוד ספציפי ומוזר ובלתי ניתן להסבר במובן מסוים, סוג אנושי של דבר, אולי זו נשמה אנושית נפרדת שיכולה לעשות את זה, שיכולה להיות על משהו אחר, שיכולה לרצות דבר אחר שלא באמת קיים. עכשיו, גם הרצון לא קיים, זה רק כמו עובדה מנטלית, זה רק משהו פנימי.
הכוונה כמקור היחיד של הטוב
ועכשיו מסתבר שזה הדבר היחיד שיכול לעשות אותך טוב. כי סתם לעשות משהו, אם אתה עושה דבר טוב מסיבות לא נכונות, זה אפילו לא שלא לשמה. זכרו, כל העניין של מתוך שלא לשמה בא לשמה לא באמת עובד בשיטה הזו. זה הפך למאוד קשה להסביר. ותשימו לב שהרבה אנשים יש להם בעיה גדולה להסביר את זה. בעוד שרבה חשב שזה פשוט והגורם המוסרי הכי ברור שיש. נכון?
למה? כי לפי הנוסח של השיטה הזו, הדבר היחיד שהופך דברים לטובים הוא הדרך שבה אתה מתכוון להיות טוב על ידי זה. בזה מורכב הטוב. הכוונה להיות טוב, הכוונה להיות החוק המוסרי האוניברסלי הזה, או הכוונה להיות כלל אוניברסלי, כל מיני ניסוחים של אותו דבר.
אבל הדרך היחידה שבה מה שאתה עושה מחובר לזה, שהמעשה שלך מחובר, היא במצב הפנימי הזה, כמעט הרגשה, אולי יותר מהרגשה אם רוצים לומר את זה ככה, אבל זו רק הרגשה, הרגשה שאני עושה דבר טוב. כי מלבד ההרגשות שלך, ואין לנו הסבר להרגשות, כי הרגשות זה הדבר האנושי המוזר הזה שלשום דבר אחר אין. אין הרגשות ביקום, נכון? ליקום לא אכפת ממך, אתם מכירים את האמירה הזו? ליקום אין הרגשות, רק לבני אדם יש הרגשות, נכון? רק לבני אדם יש כוונתיות, רק לבני אדם יש אינטנציונליות. עכשיו, לפי השיטה הזו.
לכן, הדרך היחידה שמשהו יכול להיות טוב, רק בני אדם יכולים להיות טובים מוסרית, נכון? אין, אין דרך לומר שמשהו טוב או רע בצורה אמיתית, רק בני אדם. ועכשיו ספציפית כוונה אנושית, שהיא הדבר הקסום המוזר והבלתי ניתן להסבר הזה שלבני אדם ברור שעדיין יש, גם אחרי שהתיאוריה לא הגיונית, עדיין יש להם את זה, נכון?
הניסוח החסידי: הטוב קיים רק בלב
אז עכשיו אנחנו מגיעים למשהו מאוד מוזר. אנחנו מגיעים לתיאוריה הזו ש, מה שנאמר כאן על ידי ספר התניא, שהמקום היחיד שבו הקב״ה נמצא, הדבר הטוב היחיד, הוא הכוונה להיות טוב. זו סוג של כוונה ריקה כי, או שאפשר לומר שהיא לא ריקה כי היא ציות לחוק המוסרי. אבל זו הכוונה, המתכוון. נכון, אבל אין, הקשר בין החוק לבינך לא קיים, נכון? כי זה בתוך הראש שלך. הקשר הוא גם בתוך הראש שלך, בוודאי, לפי הקב״ה, נכון?
אז הדבר היחיד שבאמת טוב הוא כולו בלב האנושי, ובשכל האנושי, ובכוונה האנושית, בנשמה האנושית, איך שרוצים לקרוא לזה.
קריסת מתוך שלא לשמה בא לשמה
ועכשיו, ראשית, זה מחמיר את הכל הרבה יותר. כמו שאמרתי, ה״מתוך שלא לשמה” מפסיק להיות הגיוני. או שהוא הופך להרבה יותר גדול, אבל המאמץ ממה שהיה פעם, נכון?
הבנת הרמב״ם: הרגל וטוב אמיתי במעשים
כי הרמב״ם אכן הסביר כדרך הרגילה של חינוך אנושי. “מתוך שלא לשמה” פירושו שאתה עושה את הדבר כרמת אימון שבה אתה עושה את הדבר אבל אתה לא לגמרי יודע למה. אתה עושה את זה בשביל ה״למה” הלא נכון, אבל אתה עדיין עושה דבר טוב. אתה עדיין אדם טוב. המעשים שלך עדיין טובים. הם באמת טובים. הם באמת טובים כי הם עושים את הדבר הטוב. הם עושים את סוג הדברים שאדם טוב היה עושה.
האם הם טובים לגמרי? לא, כי אתה במה שאנחנו קוראים הפנימיות שלך ולא טוב, כי במילים אחרות אתה לא יודע למה זה טוב. אז אתה לא עושה את זה לשם הדבר עצמו. אתה לומד לשם כסף, אבל הלימוד עדיין באמת טוב, כי טוב הוא עדיין תכונה של דברים אמיתיים. אז הלימוד עדיין באמת טוב. זה אתה, אתה שחסר לך חלק מהטוב. השכל שלך לא מבין את זה. אז אתה לא מתכוון ללימוד, אתה מתכוון למשהו אחר, אבל זה לא הופך את זה ללא טוב לחלוטין.
השיטה החדשה: שלא לשמה הופך לחסר ערך
לעומת זאת, לפי השיטה החדשה, כשאתה לומד לשם משהו אחר, זה חסר ערך לחלוטין, כמו שהקוצקער [הרבי מקוצק, רבי מנחם מנדל מורגנשטרן מקוצק] היה יכול לומר. זה חסר ערך לגמרי. אולי יש לזה ערך באיזה אופן מוזר, כל הספרים החסידיים מתחילים מהנחה הזו, אם אתה קורא כל טקסט חסידי, אתה רואה, כולם אומרים, ובכן, שמעתי את זה אבל זה לא קורה. כולם אומרים את האמירה המאוד מוזרה הזו. הם אומרים, ובכן, הניסיון שלנו מראה שזה לא עובד. אנחנו צריכים להוסיף משהו לזה. כי כל הליטוואקים מעולם לא הגיעו ללשמה. זה מה שהם אומרים. ולכן, אנחנו צריכים לשאול, לראות את זה, וכל מיני דברים. אבל זה לא עובד.
האמירה הזו נובעת מהחורבן של ההבנה שזה תמיד עובד. לפי תורת ההרגל, שהיא אימון מוסרי בסיסי, זה תמיד עובד, כי ברגע שאתה, כלומר, אני לא יכול לומר תמיד, עדיין יכולה להיות הבעיה הזו שלפעמים אנשים נשארים בשלב הזה תמיד, אבל זה עובד.
גישת הבעש״ט: העלאה למפרע
ראשית, זה עדיין באמת טוב. זה לא שהטוב של הבעש״ט [הבעל שם טוב, מייסד החסידות] הוא רק כמו שהבעש״ט אומר, זה יהפוך, זה יהיה “מה לשמה לשמה”, אתם מכירים את הסיפורים האלה של הבעש״ט? כלומר, אפשר לפרש את זה בדרך הנכונה, אני לא אומר, אבל אני מסביר שיש באמת טוב בלהיות, בלהעמיד פנים שאתה אדם טוב, כי טוב הוא תכונה של דברים.
האדם הטוב הזה הוא לא אדם טוב לגמרי, הוא עדיין אדם טוב למחצה, כי אפשר לומר שהלב שלו לא טוב, רק המעשים שלו טובים. אבל מעשים הם באמת טובים. הם באמת אלה שהופכים אדם טוב לאדם טוב. זה מה שנמצא במעשה, לא באדם.
אבל אם אתה מבין שאין דבר כזה טוב במעשים, יש רק טוב בלב האדם כי מעשים כשלעצמם אין להם תכלית. לא יכולה להיות להם כוונה.
השינוי במושג הכוונה: ממעשה למצב נפשי
עכשיו “כוונה” הופכת, עכשיו המילה “כוונה” היא מאוד מוזרה. יש לה פירוש חדש של המודרניות שלא היה לה מעולם קודם.
ההבנה העתיקה: כוונה כדין במעשה
“כוונה”, אם אתה קורא כל טקסט עתיק, כל טקסט מימי הביניים על כוונה, תראה שכוונה היא דין במעשה. כוונה היא תיאור של מה שאתה עושה. זה לא תיאור של המצב הפנימי שלך.
איך אני יודע את זה? תקרא כל סוגיא של “מצוות צריכות כוונה” ותראה שאין שיטה שהכלל שונה מזה. אני עושה טענה אמיתית אז אתם יכולים להתווכח איתי. אבל ככה רוב הקושיות על הסוגיא של “מצוות צריכות כוונה” ואותו דבר לגבי “מלאכת מחשבת אסרה תורה”, אין, אף אחת מאלה לא עוסקת במצב הפנימי שלך. כולן עוסקות במה שהמעשה הוא.
כי מה שמסביר מעשה, כמובן שהמצב הפנימי שלך הוא חלק מזה כשמדובר במעשים אנושיים. בני אדם פועלים באמצעות מצבים פנימיים. אני לא אומר שמצבים פנימיים לא קיימים. אני חושב שהטוב לא לגמרי, לא תלוי רק בזה, כמו שזה בנצחיות.
הטוב הוא שזה דבר טוב, כי זה לתכלית טובה.
תלמיד: וזה גם לא שלם באופן עצמאי, נכון, מהצד השני, יש לך כוונות טובות בלי מעשה.
מרצה: בדיוק. כוונות טובות הן ההיפך. בדיוק. לפי ה… כמובן. כמובן, כוונות טובות שהן רק במצב נצחי, ולא מכוונות למעשה, שזה לא דבר שבכלל הגיוני במערכת הישנה, שאיכשהו הגיוני בחדשות, כי אז זה תמיד באיזשהו אופן כזה. כי אז טוב הוא דבר נצחי, זה רק רגש, או רק סוג של נטייה, או כמו התגברות על האגואיזם שלך, או דברים כאלה, אלה דברים נצחיים לחלוטין.
התגברות על האגואיזם שלך, שזה מה שאנשים במודרניות חושבים שזה מה שהופך מעשים טובים לטובים, היא דבר נצחי לחלוטין. לאף אחד לא אכפת אם אתה מגיע להתגברות על האגואיזם או למטרות אגואיסטיות, נכון? זה המעשה שאכפת לו.
ההבדל המעשי: נראה במעשה עצמו
לכן, כשאתה קורא תיאורים עתיקים של “שלא לשמה”, תמיד יש תיאור שונה, תמיד יש תיאור של המעשה שהוא שונה, ואני חושב תמיד, גם כמעט תמיד, זה באמת שונה. מישהו שלומד שלא לשמה לומד בצורה שונה ממישהו שלומד לשמה. זה לא רק שיש לו דבר שונה בראש שלו.
נכון שהסיבה שהוא פועל בצורה שונה היא כי הוא לא מבין את הטוב שבלימוד. אז ההבדל הוא מאוד פשוט. למשל, מישהו שלמד שלא לשמה, לא לתכלית הלימוד או אולי אם הלימוד עצמו הוא תכלית לתכלית אחרת, לא משנה, לקראת זה, הוא הולך ללמוד רק כל עוד הוא מקבל כסף והשני הולך להפסיק ללמוד, נכון? ברגע שהוא לא מקבל כסף, מכבדים אותך בשביל זה. אז יש הבדל אמיתי במעשה, אתה יכול לראות את ההבדל במה שהוא עושה. זה לא רק הבדל בראש שלו.
הפירוש החסידי: הכל בראש שלך
הפירוש החסידי של “שלא לשמה” הוא כולו בראש שלך. כי לפיהם, אם אתה לומד להנאתך, למשל, במילים אחרות, כי אתה מכיר בעצמך שזה טוב, זה גם שלא לשמה. כי הם מגיעים לנתינת תכליות לעולם שהיא לחלוטין מבחוץ, שבה העולם ריק מתכלית, לא רק שהקב״ה נותן לו תכלית, אלא שהוא לא באמת נותן אפילו, נכון? זה תכליתי רק במובן שזה מה שהקב״ה רוצה, ולכן זה או פנתאיזם או הגשמה, או אלוה פיזי, אלוה דמוי-אדם, מבינים מה אני אומר?
מאוד פשוט, מאוד פשוט שטיקל תועלת.
יישום: הרמב״ם על אכילה לשם לימוד
ולכן, למשל, למדנו שבוע שעבר, את הרמב״ם הזה. שמדבר על איך אתה יכול להיות עובד ה׳ בכל מה שאתה עושה אם אתה אוכל כדי ללמוד, בעצם.
עכשיו, אנשים חושבים שזה אומר שכשאתה אוכל, אתה צריך לחשוב מחשבות מסוימות. אין לזה שום קשר לזה. זה לא על מצב הנפש שלך בזמן שאתה אוכל. במילים אחרות, הכוונה, “כוונה”, בעולם העתיק, היא התשובה לשאלה למה אתה עושה את זה. זה לא התשובה לשאלה מה יש בראש שלך בזמן שאתה עושה את זה. אתם מבינים את ההבדל? זה הבדל של שורה אחת מאוד.
כוונה מודרנית: מה יש בראש שלך בזמן שאתה עושה את זה
בימינו, “כוונה” ו״ספרי מוסר”, “לשמה”, “כוונה”, כל המילים היפות האלה אומרות, מה יש בראש שלך בזמן שאתה עושה את זה? וברמב״ם זה אומר, למה אתה עושה את זה? מה התשובה לשאלה למה אתה עושה את זה?
מה יש בראש שלך כל היום? לפעמים שבוע שעבר קראתי לזה, מה יש בראש שלך כל היום? אבל זה לא אומר הראש שלך אף פעם. זה התשובה לשאלה.
פתרון הסתירה של רב חיים ברמב״ם
זו הייתה התשובה לסתירה של רב חיים ברמב״ם. זו התשובה להרבה דברים.
תלמיד: אז התשובה למה שעכשיו אנחנו מוחאים כפיים לפני מגילה, שכולם צריכים לכוון לצאת ידי חובה.
מרצה: בדיוק. זה שטויות. הסתירה של רב חיים. כמובן, החזון איש מנסה לומר את זה אבל אין לו דרך לומר את זה. אני לא יודע אם זו תשובה נכונה. אני חושב שיש תשובה פשוטה יותר לזה, אני רק אומר, זה נשמע הרבה דברים.
כמו שאתה אומר, אין דבר כזה שאתה הולך לבית הכנסת בזמן שקוראים את המגילה, כי המצווה היא לקרוא את המגילה. מה זה אומר שאני צריך לכוון בראש שלי? מה אני צריך לכוון בראש שלי? כוונה היא לא על לכוון בראש שלך. כמובן שאתה יכול ללכת ולכוון בראש שלך, אבל זו רק המילה. זה בעצם הופך את זה לדי קטן באיזשהו אופן. זה הופך את זה למוזר.
לא, זה לוקח זמן.
הבהרה: הראש עדיין חשוב, אבל מסיבה אחרת
רק להבהיר, מה שיש בראש שלך זה מאוד חשוב. הראש שלך הוא איבר חשוב. ומה שאתה חושב בכל רגע זה דבר חשוב להתמקד בו, אבל לא בגלל הדין של כוונה, בגלל סיבה אחרת לגמרי, כי הראש שלך הוא מעשה בפני עצמו. יכולה להיות לך כוונה טובה שלום [הטקסט נקטע כאן]
לשמה כדין במעשה: פעולת הנפש וההבנה הנכונה של תורה לשמה
הטעות היסודית: מיקום הלשמה בראש ולא במעשה
מרצה: כמו שאתה אומר, יש הרבה דברים. כשאתה הולך לבית הכנסת, למה אתה קורא את המגילה? כי המסר נמצא במגילה. מה זה אומר שאני צריך לכוון בראש שלי? מה אני צריך לכוון בראש שלי? הכוונה היא לא על לכוון בראש שלך. כמובן שאתה יכול ללכת ולכוון בראש שלך. אבל זו רק המילה. זה הופך את זה למוזר.
לא, זה לוקח זמן. רק להבהיר. מה שיש בראש שלך זה מאוד חשוב. הראש שלך הוא איבר חשוב. מה שאתה חושב בכל רגע זה דבר חשוב להתמקד בו. אבל לא בגלל הדין של כוונה. בגלל סיבה אחרת לגמרי. כי הראש שלך הוא מעשה בפני עצמו.
יכולה להיות לך כוונה טובה שלא לשמה. יכולה להיות לך כוונה כמו הרש״ש על קריאת שמע. כי מה שיש ב… כי הסיבה שאתה עושה את זה היא לא כי זה טוב, אלא בגלל סיבה אחרת. זה כמו הבעל שם טוב עם השופר. אולי, אני לא יודע. לא צריך להיות לך שום כוונה. נכון? הכוונה היא רק – כן, אני לא יודע, זה מסובך. מה שקורה בסיפורים האלה, אני לא יודע מה אתם מבינים. נצטרך לעבור על כל העניין.
זה מאוד פשוט. אז זה מאוד פשוט. אז עכשיו אנחנו מבינים גם למה בימים הישנים, לשמה הוא דין במעשה. לשמה הוא דין במעשה. לשמה הוא דין במעשה. יש סתם מעשה, ויש לשמה, ויש שלא לשמה.
כמובן, מכיוון שבני אדם פועלים עם הראש שלהם, יש משהו עם הראש שלך, אבל זה לא דין במה שיש בראש שלך.
המצב המודרני: הטוב כלוא בכוונה
וזו הסיבה שכמובן, אנשים מודרניים, לא רק שלא יכולים לדמיין שהקב״ה שורה במקום אחר חוץ מהראש שלהם, הם לא יכולים לדמיין שום טוב, שזה באמת מה שהם מתכוונים, חוץ מבכוונה שלהם, שזה דבר מאוד מוזר, כי זה סוג של חסר תועלת, וזה מוביל לדבר המוזר הזה.
כולם רוצים להיות טובים. לא, אתה לא רוצה להיות טוב. רצון פירושו רצון לעשות. מה זה בכלל אומר? אבל אם כל הטוב הוא במשהו, זה איכשהו הגיוני. זה עדיין לא לגמרי הגיוני. אבל זו הסיבה שהם מגיעים לחשוב ככה, כי הם חייבים לחשוב ככה.
עכשיו, אני מראה לכם למה הם מוכרחים לחשוב ככה, בגלל המחשבה שלהם שאין טוב בעולם האמיתי, בעולם החיצוני. אז לכן, הטוב חייב להיות – אז זה לא יכול להיות לגמרי מה שאתה עושה, כי זה דבר חיצוני, וזה לא באמת טוב. אז זה חייב להיות מה שאתה עושה, ולכן זה חייב להיות שגם אם אתה עושה את זה, אם אתה רוצה לעשות משהו טוב ואתה אף פעם לא עושה שום דבר טוב, אתה עדיין בחור טוב.
תלמיד: אז איך היית יודע הרבה מזה? זה מה שדנתי הרבה פעמים. בתיאוריה שלי, זה אומר – גם אם אתה יכול מושגית לחלק אותם, עדיין יש לך בעיית מתאם, נכון? רגע אחד. זה מה שאתה אומר, נכון? כלומר, גם אם אני יכול איכשהו להפריד את הכוונה מהמעשה, אני עדיין צריך איזשהו מתאם.
מרצה: ברור, אתה חייב לפחות לומר שאתה לא רוצה את זה מספיק או משהו. זה מה שאני הייתי אומר, או מה שאנשים אחרים אומרים. כלומר, גם אנשים אחרים היו אומרים את זה, נכון?
תלמיד: אנשים אחרים, כן, הם אומרים משהו, אבל אני אומר שהתיאוריה שלהם מכריחה אותם לומר שהטוב הוא כולו במצב הפנימי ולא במצב הממשי, ולכן הם מגיעים לומר את הדברים המצחיקים האלה, בדיוק, ואז הם מגיעים לזה, כי זו שאלה גם בשבילם, הם מסכימים שזו שאלה, והם ממציאים את התשובה שלהם, ואני משתמש בשאלה הזו כדי להראות שכל העניין אבסורדי, אבל הם היו אומרים, אני חייב לומר את זה, והם חייבים למצוא תשובה, בדיוק, שהם לא משוגעים, הם משוגעים.
המחלוקת של נפש החיים והתניא: תוצר של אובדן התכליתיות
מרצה: חתיכת הפאזל העיקרית שחסרה והסיבה שגורמת לכל המוזרות הזו ולכל המחלוקת של נפש החיים והתניא או מה שזה לא יהיה – ובכן, לשמה, הכל נגרם מאובדן הלשמה בעולם האמיתי. מכיוון שאנשים מפסיקים להאמין שהעולם הוא לשמה, הם מתחילים, הם נדחקים לאחת משתי האפשרויות האלה: או שכל הלשמה הוא בראש שלך, או שהכל הוא כי הקב״ה אמר כך, שזו בעצם השיטה של נפש החיים. מבינים?
עכשיו כשאתה אומר שזה בראש שלך, אז אתה מגיע לבעיות שונות. אז לכן אתה חייב לומר שהראש שלך הוא גם אלוקות, כל מיני דברים. אבל זה הסיפור הבסיסי.
מחשבה טובה מצרפה למעשה: מפורש מחדש דרך נטייה ומעשה
פשוט אומר – מאוד פשוט – לפי התיאוריה שלי, אם לאדם יש נטייה ממשית לעשות דברים – לא אומר שאני יושב בחדר שלי וחושב מחשבות טובות. זה לא מה שזה אומר. זה כמו שהגמרא אומרת, במילים אחרות, אם אני סוג של אדם שעושה צדקה כל שנה, אבל השנה אין לי כסף בכיס, אז לשנה הזו אני עדיין אדם טוב. אבל בשלב מסוים אני לא אדם טוב. אגב, כי אני באמת עושה טוב, נכון? אתה באמת עושה.
תלמיד: או סתם יש משהו חיצוני שמונע ממך, חוסם אותך. אז אתה עדיין נחשב אדם טוב. אם מעולם לא הייתי עושה, לא הייתי עושה.
מרצה: בדיוק. אתה לא יכול לומר, אפילו אריסטו, יש מחלוקת על זה. אריסטו הולך עד כדי כך לומר, אם מעולם לא היה לך כסף, אתה אף פעם לא בעל צדקה. אם פעם היה לך כסף, והיום אין לך כסף, אז אפשר לומר – זה מה שהתורה צריכה להבטיח לך שיהיה לך כסף. כי אחרת אתה לא יכול לעשות מצוות. אתה לא יכול להיות בעל צדקה. אתה צריך גוף. זה מה שזלמן [הגר״א] אמר, אתה צריך גוף כדי לעשות מצוות. אחרת אתה יכול לרצות לעשות מצווה, הרצון הזה לא מעניין.
זה החילוק הגדול וזה, אני חושב, הנימוק למה כל זה, למה המחלוקת הזו, כל הדברים שדנו בהם. וזו תשובתו של משה רבינו למלאכים, “יש בכם” זה, “יש בכם” זה, במילים אחרות, אתה חייב להיות מסוגל לעשות את זה.
פעולת הנפש בלי גוף
זה מוביל לדיון אחר, כי יש טוב לנשמה בלי גוף, רק פעילויות שונות. זה מאוד מעניין, כשאנחנו אומרים, שני הדברים האלה לא בהכרח מתחברים. לכן יש מחלוקת עתיקה, כמו שאמרתי. המחלוקת לא הייתה, כלומר, ואין כאן משהו שאני אומר שכך הרבה אנשים חושבים. כי מה שקורה הוא שהשאלה מהו טוב לנשמה בלי גוף היא גם לעשות משהו.
אנחנו מאוד מבולבלים. אנחנו חושבים שנשמות בלי גופות לא יכולות לעשות כלום. הן עושות דברים. זה כמו לחשוב, או לדעת, או אולי אפילו לרצות, או דברים מסוג כזה, שזה עשייה. הטוב של הנשמה בלי גוף הוא לא שהוא חולם, כאילו הוא אדם עם יד, אלא שהוא חולם בבשר. בבשר. הוא בבשר. זה גם מעשה. לנשמה, זה מעשה. אולי לגוף, זה כמו מעשה. לנשמה, זה כמו מעשה. זו הפעילות שלה.
הטוב של כל דבר הוא סוג של פעילות. רק שזה לא הסוג שלך של פעילות. אז זה לא, אנחנו לא, אם אתה רוצה לחפש את הסוג הזה של דבר, לכן זה מוזר. זה מוזר. כולם גם יגידו לך שמה שבראש שלך זה מאוד חשוב. מה שבראש שלך זה מאוד חשוב. לא בראש שלך, בשכל שלך. זה מאוד חשוב כי אלה הם סוגי הדברים שהנשמה כנשמה או החושב כחושב, האדם כאדם במובן האמיתי עושה. לא בגלל שזה דבר פנימי. זה דבר חיצוני. זה מעשה. מחשבה כמעשה. מחשבה כמעשה כי זה מה שהיא עושה. היא לא רוצה שום דבר אחר.
שני סוגי חשיבה: תכנון מול התבוננות
לגוף, סתם לחשוב, לחשיבה יש שתי משמעויות. לחשיבה כאן יש שתי משמעויות שונות, נכון? חשיבה פירושה חשיבה לקראת וחשיבה ש, נכון? או חשיבה על, נכון? חשיבה לקראת פירושה פשוט תכנון. זה סתם חשיבה על אמצעים ולכן, סוג כזה של דבר לא הגיוני בלי מעשה. אבל חשיבה על דברים שהמחשבה מסתיימת בחשיבה עצמה, לכן, למשל, לפי המחשבה העתיקה, חשיבה על דברים שהם זמניים לא נחשבת כחשיבה, נכון?
חשיבה על מעשה, אין לה מעלה של חשיבה. כל המעלה של מחשבה, כמו שהתניא אומר, המעלה של מחשבה, זו העצה הגדולה, שהיא בעצם לקוחה מאריסטו, נכונה רק למחשבה על דברים אמיתיים. זה לא עובד להלכה, זו הטעות הגדולה של התניא, מנקודת המבט של אריסטו. זה לא עובד מנקודת המבט של הלכה. יש תשובה לטעות הזו, אני לא אומר שזו טעות, אני רק אומר שמנקודת המבט הזו זו טעות.
תורה לשמה: רק בקבלה, לא בנגלה
אתה לא יכול לומר, אני חושב על מה לעשות עם צדקה על פי טור, אז אתה חושב על שחיטת תרנגולות כהלכה, אז זה טוב רק, כמו שהמשיח אמר. איך יכול להיות שהחשיבה על שחיטת תרנגולות כהלכה היא טובה יותר מהשחיטה עצמה של תרנגולות כהלכה? זה לא יכול להיות טוב יותר. זה גרוע יותר. כלומר, אולי זה טוב יותר במובן מסוים כי זה מארגן את זה. זה נותן לזה צורה. זה נותן את התשובה הנכונה לשאלה הזו. אבל זה לא טוב יותר.
הדבר היחיד שהוא טוב יותר הוא חשיבה שיכולה באמת להסתיים בחשיבה. זה נקרא קריאת שמע. לכן תורה לשמה היא הדרך היחידה ללמוד קבלה. אם אתה לומד נגלה, אתה אף פעם לא לומד תורה לשמה. כי לזה אף פעם אין את המעלה של מחשבה. זה תמיד משועבד לדבר אחר, מאז ומעולם, תורה לשמה פירושה רק לימוד נסתר. כי אלה הם הדברים היחידים שמסתיימים בידיעה. המטרה שלהם היא לדעת אותם. כי כמה שכל ט״ז וכל ב״ח, זה רק מעשה קטן של מה שבתוך המקרה.
תלמיד: לזה אתה מתכוון?
מרצה: כן. כמו שאמרתי, יש סיבוכים בזה. אבל כן, הט״ז הוא רק על, לפחות מנקודת המבט של חכמה מעשית, הוא רק על מה לעשות כשהמקרה הזה קורה. ולכן, הוא על דברים שקורים.
שלא לשמה בלימוד: המקרה של דואג האדומי
אם אתה לומד את זה ואתה לא מתכנן, למשל, מהו עיקר לשמה, מהו הלשמה הגדול ביותר, שלא לשמה שמביא לידי לשמה? אם אתה לומד ואתה לא מתכנן לעשות את מה שאתה לומד, דווקא זה, מנקודת המבט הזו, יהיה לשמה. זה קצת נוגד את האינטואיציה של מה שאתה חושב.
תלמיד: לא, לא, מזה, ברמת המעשה וברמת איך שאנחנו מדרגים את המעשה זה נכון, כי זה בלוף, זה מה שאמרתי בשבוע שעבר, זה נקרא, זה נקרא שהוא לא לומד פנימית, הוא לומד חיצונית, זה נקרא—
מרצה: המשמעות של סוג כזה של לימוד, המשמעות, ה״למה”. למה אנחנו לומדים לא לדבר לשון הרע? כדי לא לדבר לשון הרע. אם אתה לומד על זה, ואתה מדבר לשון הרע, אתה מוסיף על החטא. אתה רק אומר את המילים, אבל אתה לא באמת לומד. זו המשמעות. אבל זו לא המעלה של לימוד לשמו. זה לא שלא לשמה ברמה הגבוהה באמת. יש שתי משמעויות שונות.
תלמיד: אז אם אתה לומד על לשון הרע, זה שלא לשמה?
מרצה: מה?
תלמיד: זה שלא לשמה?
מרצה: מוסיף על החטא זה נקרא. זה לא אותו דבר כמו שלא לשמה. זה מה שאני שואל. במצב הזה אנחנו יכולים לקרוא לזה—זה—זו משמעות שונה של—בשביל זה—לא, כי זו בדיוק הבעיה. זה מה ש, זה מה ש, זה הדיון. אין—מישהו שלומד בלי לתכנן לעשות את זה, יש את ה—שזה דבר אחר—לימוד על הטוב מוביל אנשים לעשות טוב. זו עובדה מעניינת על הטבע האנושי. אם אתה לומד הרבה הלכה, אתה מפסיק להיות—אם אתה לא מתכנן ל—זה פשוט קשור ל—
תלמיד: משפיע ביום שישי?
מרצה: כי אנחנו מושפעים מאוד ממה שאנחנו חושבים. אבל, בסדר, אבל זה דבר אחר. אבל אם אתה לומד כמו דואג, כמו דואג, כמו טועה, כמו שאז אני מוסיף על החטא, אז לא, אז אין מתוך שלא לשמה בא לשמה, אז זה עושה אותך גרוע יותר. אתה הופך לבעל דעת, חסר מוסר, סוג כזה של אדם, כי אתה מגלה את כל התחבולות של העולם בלי לתכנן לא לעשות אותן. אתה בעצם הופך לאדם גרוע יותר.
ההתפתחות הטבעית של לשמה: הדוגמה מהקבלה
ראש השנה הוא כשאתה לומד דברים שהם רק תיאוריה, או אפילו במובן הזה, אתה עדיין לא מתכנן לעשות את זה כמו שאנחנו אומרים מתוך שלא לשמה בא לשמה, ולאט לאט, למשל, אני אומר לך שאתה צריך ללמוד קבלה. אתה אומר, למה אני צריך ללמוד קבלה? אני אומר לך, אתה תהפוך למקובל. בסדר, הגיוני. מקובל זו נקודת התייחסות טובה. אני אלמד קבלה. אז, לאט לאט אתה לומד קבלה, ואתה מבין שלימוד קבלה טוב יותר מלהיות מקובל. אולי, כי זה באמת טעים. זה לשמה, וזה קורה כל הזמן. אני רואה את זה.
אגב, זה קורה. זה לא עבודת ה׳, זה קורה באופן טבעי, כי אתה מתחיל לחשוב שזה טוב. אנשים שהתחילו ללמוד קבלה כי הם חשבו שזה הולך להיות מגניב, ואז הם התחילו באמת לאהוב את זה. זה קורה עם הכל. כי אתה מתחיל לראות את הטוב, לכן אנחנו ממשיכים להסביר. אתה חושב שזה דבר רע, אז אתה צריך לעשות את זה בשביל עצמך, ואז אתה עושה את זה בשביל הכסף שלך. זו הבעיה. לכן זו לא תוכנית טובה מאוד ללמוד קבלה כדי להפוך למקובל.
תלמיד: אבל דבר רע זה על הרגשות.
מרצה: לא, לא במובן הזה. כמובן שלא. במובן של לראות את הטוב, לראות איך זה באמת טוב. לכן זו תוכנית גרועה. מישהו שרוצה ללמוד איך להפוך ל—הוא צריך לעבוד באופן פעיל בכיוון הזה כי אחרת הוא עלול להתחיל לאהוב את זה גם כשהוא לא מרוויח כסף. הרבה אנשים, אתה יודע, אני מכיר כל כך הרבה אנשים שהתחילו להיכנס ללימוד, הם חשבו שזה הולך להיות עסק טוב.
פורים כשיא: חיצוניות היא פנימיות, ושמחה כעובדה
הסכנה של לימוד לשם פרנסה: המחשה מעשית
מרצה:
זו הבעיה. לכן זו לא תוכנית טובה מאוד ללמוד קבלה כדי להפוך למקובל. שטויות זה על הרגשות. לא, לא במובן הזה. כמובן שלא. במובן של לראות את הטוב. לראות איך זה באמת טוב. לכן זו תוכנית גרועה.
אם מישהו רוצה ללמוד איך להפוך למקובל, הוא צריך לעבוד באופן פעיל בכיוון הזה כי אחרת הוא עלול להתחיל לאהוב את זה גם כשהוא לא מרוויח כסף. הרבה אנשים, אתם יודעים כמה, אני מכיר כל כך הרבה אנשים שהתחילו להיכנס ללימוד. הם חשבו שזה הולך להיות עסק טוב. זה הולך להיות עסק טוב. מסתבר שהוא פשוט אוהב את זה. ואז הוא הפסיק להרוויח כסף מזה כי הוא לא עושה את החלקים שמכניסים כסף, נכון?
משהו שבאמת קורה. זה דבר מאוד רגיל, זה. זה לא קסם. אבל בכל מקרה, זה לא קשור לרש״י. זה רק כדי לענות על השאלות האלה.
פורים: הגילום של “חיצוניות היא פנימיות”
התורה החסידית על פורים מול חנוכה
מרצה:
השכל. אני מגלזן. כל זקן היה אומר את התורה הזו, שפורים פירושו שהחיצוניות היא גם הפנימיות. נכון? זוכרים?
זה דבר ישן, אני מניח שזה רק בשבילו. כי פורים היה הולך לומר את זה מהגוף. אני לא חושב שזה נכון, אבל כמו חנוכה, זה היה על קיום המצוות. שפורים היה רק על עצם הקיום. נכון? על זה הם מדברים.
ואנחנו לומדים שהגוף של היהודי הוא גם קדוש. עכשיו אתם מבינים מה זה אומר, לפי השיטה החדשה שלי.
ההיפוך: מה שאנשים קוראים פנימיות הוא באמת מחשבה לחוץ
מרצה:
זה אומר שהפנימיות היא החיצוניות. אין אמונה בזה. כל הרצון הזה, זה מה שאנשים קוראים פנימיות, הוא באמת מחשבה לחוץ.
יש לך הרגשה מאוד חזקה כשאתה לומד תורה, זה כל כך עוצמתי, אתה כל כך פארקאכט ואתה אוהב את זה כל כך ואתה רוצה את זה כל כך, אבל אתה לא מתכנן לעשות את זה. כמו רוב האנשים, הם כל כך מעורבים רגשית אבל הם לא באמת מתכננים לעשות את זה. הם מתכננים לעשות משהו עם מצב נפשי שונה לגמרי מאשר להיות במצב הרגשי הזה. שני דברים שאין להם שייכות זה לזה. אז זה, זה, זה ההבחנה.
אבל זה מה שהיוונים אמרו. מה העיקר של פורים? אני רוצה לומר לכם, לאף אחד אין דביקות בפורים. לכולם יש דביקות בבלוף, או שאין להם פורים.
הירידה של פורים אל הממשי
מרצה:
בפורים יש ריקודים, ויש לנו משלוח מנות, ויש לנו סעודה, וזה למטה. זה בעולם הגשמי. זו כל הנקודה, לפחות מההתחלה, לפחות בממד של בין אדם לחברו. זו כל הנקודה.
הרמב״ם על שמחה: שמחה היא עובדה, לא הרגשה
מרצה:
כמו שהרמב״ם אומר, עיקר שמחה, הרמב״ם אומר, פירושו ממש לשמח לב עניים ויתומים. זה מה שעושה, זה מה ששמחה היא. שמחה פירושה להיות בן אדם טוב.
בין אם אתה מרגיש את זה ובין אם לא, זו בעיה קטנה, אבל זו לא הנקודה. שמחה היא לא הרגשה, שמחה היא עובדה. ואם אתה מתנהג כבן אדם כלפי אנשים אחרים, זו השמחה.
מסקנה מעשית: מתנות לאביונים
מרצה:
אז בקרוב, כולם צריכים לתת כסף למתנות לאביונים המקומיות שלהם, וזו תורה חסידית ישנה שצריך לתת בעצמך, וכולם שיהיה להם יום טוב שמח.