מען דארף מאכן טעותים צו קענען האבען בחירה | שמונה פרקים פרק ד' שיעור י"ד
📖 מקורות לשיעור לחץ לפתיחה
YI אידיש לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור: מיהו איש טוב? – על בחירה אמיתית, צדקות עצמית ואחריות אישית
מהלך הטיעון הכללי
השיעור בוחן את השאלה “מיהו האדם הטוב באמת?” ומגיע למסקנה שבחירה אמיתית – לא רצון, לא דעה, ולא החלטה רגעית – היא מה שהופך אדם לטוב. התהליך עובר דרך שלילת תפיסות מוטעות (צדקות עצמית, תירוצים, הימנעות מאחריות), דרך הגדרת מה בחירה איננה, ועד להגדרה חיובית של בחירה כתהליך התגבשות לאורך זמן.
—
חלק א׳: הבעיה היסודית – צדקות עצמית וחוסר אחריות
הטענה המרכזית: כולנו משוכנעים שאנחנו טובים
– כל אדם מאמין באמונה עמוקה שהוא אדם טוב – תופעה אוניברסלית
– התוצאה: אין תשובה אמיתית, כי אדם שמחזיק עצמו לטוב אינו רואה צורך לשנות
“היצר הרע” כתירוץ
– כשאדם רואה שהוא לא כל כך טוב, הוא ממציא את ה״יצר הרע” כתירוץ
– הדוגמה: ילד ששבר משהו אומר מיד “היצר הרע שלי עשה”
– הביקורת: המרצה מטיל ספק אם כדאי בכלל ללמד ילדים על מושג היצר הרע כי זה הופך לתירוץ מיידי
– האמת: “אתה עשית את זה, לא היצר הרע”
הגישה החלופית: לקיחת אחריות
דברי הרבי של המרצה:
> “צריך להפסיק להאשים את היצר הרע. You take responsibility for your S-H-I-T”
– עשית דבר רע – זה היית אתה, לא “טעות”, לא “יצר הרע”
– חלק מלהיות מבוגר זה לומר “זה הייתי אני”
ביקורת על תורות חסידיות מסוימות
– התורות על “נפש הבהמית”, “שני נפשות” – “not very helpful” לפחות בשלבים מסוימים
– המרצה רואה אנשים “תקועים” בגלל גישות אלו
—
חלק ב׳: פירוש “אל תהי רשע בעיני עצמך”
ההבדל בין רשע לצדיק (בעיני עצמו)
– רשע יש לו גבול – אפשר לשחד אותו, יש לו מחיר
– צדיק (בעיני עצמו) אין לו גבול – אי אפשר לדבר איתו, אי אפשר להגיע אליו
הדוגמה מראשי ישיבות
אנשים שמתנהגים כ״צדיקים” אבל בפועל:
– לא עונים לאנשים בצורה ישירה
– מתעלמים במקום לומר “לא”
– הביקורת: “תהיה ברור! תגיד מה אתה באמת רוצה!”
הפיכת היוצרות
במקום “כל העולם צדיקים ואתה רשע” – אנשים חיים הפוך: כולם סביבי טועים, רק אני צודק
—
חלק ג׳: הימנעות מעימות כ״מידה טובה” מזויפת
הטענה המרכזית
רוב הבעיות בעולם נגרמות מ״יצר טוב” מזויף – אנשים עושים דברים רעים כי הם באמת מאמינים שזה הדבר הנכון לעשות.
דוגמה: רכילות לעומת דיבור ישיר
– אנשים מרגישים שלדבר ישירות עם מישהו על בעיה זו “עבירה”
– לעומת זאת, לדבר על אותו אדם עם צד שלישי (“רכילות לתועלת”) מרגיש מותר
– הפרדוקס: האדם רוצה שהמסר יגיע ליעד, אז מעביר דרך אחרים – “עד שכל העיר תדע”
– הביקורת: זו הימנעות מאחריות אישית, לא “רכילות לתועלת”
דוגמה מעשית: הזמנה לחתונה
שלוש דרכי תגובה:
1. “נראה, נראה” – הימנעות (הכי נוח)
2. “אהיה איתך במחשבה” – שקר מנומס
3. תשובה ישירה – “אני לא בא” (הכי קשה, אבל הכי ישר)
הנזק: בעל השמחה צריך לדעת מי יגיע. אף אחד לא נפגע יותר ממי שאמר שיבוא ולא הופיע.
התובנה העמוקה
> “אני חושב שהמצב הרבה יותר גרוע. אנשים לא עושים דברים עקומים כי נוח להם – אלא כי הם באמת מאמינים שצריך לעשות כך”
—
חלק ד׳: מי באמת מחליט? – הביורוקרטיה הפנימית
חוסר יכולת לומר “אני לא רוצה”
– במקום “אני לא בא כי אני לא רוצה” – אומרים “אשתי לא נותנת”
– הדבר הכי מפחיד לומר: “למה לא באת? כי לא רציתי”
סיפור הרבי על רצון אמיתי
הרבי שהיה מצונן ובנו אמר לו לא ללכת לשיעור, ענה:
> “אתה חושב שאני עושה למישהו טובה? היחיד שאכפת לו שאני אגיד שיעור זה אני. אני רוצה לומר שיעור.”
התופעה בעולם החיצוני והפנימי
דוגמה: ניהול משא ומתן עם מוסד – “צריך לדבר עם הוועד” אבל אין באמת ועד. המערכת בנויה כך שלעולם לא תדבר עם מי שבאמת מחליט.
הנמשל לנפש האדם:
> “אותו דבר קורה אצל האדם עם עצמו. לעולם לא מדברים עם מי שבאמת מחליט.”
כל הזמן: “היצר הרע, היצר הטוב, הצרכים…” – אבל איך מגיעים ל״מנהל”? למי שבאמת מחליט?
סיפור החשמלאי הצדיק
חשמלאי שהפועל שלו לא הגיע – בא בעצמו ועבד כל היום.
– לרוב אנשים יש תירוץ מושלם – “הגוי לא הגיע”
– הוא הבין: “אני הבטחתי, אני אחראי”
> “הגוי הוא משל ליצר הרע. כששכרתי אותך – לא אכפת לי איזה גוי אתה שולח. יש לי עסק איתך.”
העיקרון המרכזי
– אתה מה שנשאר אחרי כל התירוצים
– גם אם יש סיבות טובות – ההחלטה הסופית היא עדיין שלך
– היצר הרע הוא “part of the reason” – אבל כשמדברים עליך, מדברים עליך אחרי הכל
—
חלק ה׳: תופעת “אומר הרבה ועושה מעט”
הפרדוקס
– הצדיק: “אומר מעט ועושה הרבה”
– הבעיה: דווקא אצל אנשים “פרומים” – התכונה ההפוכה שולטת
מדוע זה קורה?
– אדם שמחזיק עצמו טוב לא יכול לומר “לא” – כי זה נתפס כ״כפירה”
– הדוגמה: שלוש בלילה, שואלים “תבוא לשחרית?” – לומר “לא” בלתי אפשרי
– התוצאה: “כל החיים זה כך – אומרים שנבוא ובפועל מפספסים”
הביטוי “אני רוצה” – סימן שלא עשית
– “I really wanna do this” – הדבר היחיד שברור הוא שאם אתה רוצה לעשות – בטוח לא עשית
– “אני צריך רק לדעת שמשהו נעשה”
—
חלק ו׳: ההיתר הגדול – מותר לא לדעת
הבעיה של “קפיצת מדריגות”
– “לא לקפוץ מדריגות” הוא יסוד חשוב, אבל אנשים לא מבינים מה זה באמת
– הקפיצה הגדולה ביותר: כשאדם אומר “אני מאמין בה'” – האם הוא באמת יודע על מה מדבר?
הבעיה: “אסור להישאר עם ספק”
– העולם הזה הוא “עולם מלא ספיקות”
– אבל אצל “אנשים טובים” מקובל שאסור להישאר עם שאלה
– התוצאה: אנשים חיים בבלבול כי לא מרשים לעצמם לא לדעת
ההיתר
– מותר לומר “אני לא יודע, אני מברר”
– מותר לעשות טעויות, מותר לא לדעת את התשובה
– הבעיה היא רק לשקר – לא לומר “לא יודע”
מעשה חסידי: “אתה בכלל נורמלי”
המספר בגיל 21, מבולבל, פגש יהודי שאמר:
> “בעולם הגדול, רוב האנשים בגיל 21 אין להם מושג מה הם רוצים. אתה בכלל נורמלי. איך תדע? עוד לא ניסית!”
—
חלק ז׳: ביקורת על דיסציפלינה עיוורת
הביקורת על “אנשים ממושמעים”
– הישיבות הקדישו את ה״משגיחים” – אנשים שמקיימים כל קבלה
– הווידוי האישי: “אני מאוד שמח שלא הייתי ממושמע”
– הסיבה: אילו הייתי ממושמע מגיל צעיר, הייתי נשאר “נער טוב” – בלי להתפתח
הסכנה של עקביות עיוורת
– מי שהחליט בגיל 6 להיות צדיק ונשאר עם אותה הבנה עד גיל 70
– “הוא מעולם לא גילה שיש עוד דברים”
המשל מיום כיפור
– קבלות של יום כיפור – אפילו לא צריך התרת נדרים
– למה? כי ביום כיפור כולם במצב של פנטזיה – “זה כמו נדר של שיכור”
—
חלק ח׳: מהי בחירה? – שלילת תפיסות מוטעות
ארבעה דברים שבחירה איננה (מאריסטו):
1. תאווה – שתי תאוות יכולות לסתור זו את זו
2. כעס
3. דעה/אופיניון – “אני מחזיק שצריך להיות טוב”
4. רצון (wish) – “אני רוצה להיות טוב”
הבעיה של “אני מחזיק”
– “אני בפנימיות אדם טוב כי אני מחזיק שצריך להיות טוב”
– הבעיה: כאילו יש מישהו שמחזיק שצריך להיות רע?!
– להחזיק דעה אפשר גם על מישהו אחר – זה לא הופך אותך לטוב
הטעות הנפוצה: “רצון = בחירה”
– “אדם טוב הוא מי שרוצה לעשות מעשים טובים”
– אבל: “רוצה” לא מספיק
– כתוב בספרי חסידות “כל אחד רוצה להיות טוב” – זה עדיין לא הופך אותך לטוב
חידוש: בחירה לא דורשת “יכולת לעשות אחרת”
– “לא יכולתי להיות גוי” – זה לא אומר שאני לא בוחר להיות יהודי
– מה שאני = הרבה יותר מאשר מה שיכולתי להיות
עמדה אנטי-קוצקית
– קוצק: לעשות משהו כי האבא עשה = דבר רע
– המרצה: להיפך, זה דבר טוב!
– ראיה: “והרגילנו בתורתך” – מבקשים להיות מורגלים
—
חלק ט׳: הגדרה חיובית – מהי בחירה?
בחירה = Preference (העדפה)
– להעדיף לעשות משהו על פני משהו אחר
– אם אין שום אלטרנטיבה – זה לא בחירה, זה רצון
בחירה היא על “איך להיות טוב”, לא “האם להיות טוב”
– אי אפשר לבחור להיות רע – אף אחד לא רוצה רע לעצמו
– הבחירה האמיתית: איזה סוג טוב? איך להגיע לטוב?
בחירה כתהליך (Process) – לא רגע
– החלטה = לא לוקחת זמן, שנייה או פחות
– בחירה = דבר שלוקח זמן, קורה בזמן
– “תפסיק לעשות החלטות, תתחיל לעבוד, תתחיל לחשוב!”
מה בחירה דורשת:
– הסתכלות / Deliberation – לעבור על המצב
– לדעת איך להתנהג במצב
– ניסיון (experience) לצדדים השונים
– להתייעץ עם מי שיש לו ניסיון
משל האמן
– אמן בוחר כל הזמן בין אפשרויות
– אבל אם אין אפשרויות, אם זה “color by number” – הוא לא בוחר
– מי שסבלני יכול לבחור טוב יותר – כי בחירה דורשת זמן
—
חלק י׳: בחירה כתהליך התגבשות – הסיכום
המשל של הילד והאוכל החדש
– “איך אתה יודע שאתה לא רוצה אם לא טעמת?”
– בחירה אמיתית דורשת תהליך של ניסיון וגילוי
– “Finding out what you want” – לא מטרות, אלא מידות
מי הוא “מחויב אמיתי”?
– לא מי שאומר “אני מחזיק שצריך לבוא לשיעור”
– כן מי שכבר בא הרבה פעמים, ניסה גם שיעורים אחרים, והגיע להחלטה מושכלת
הבלבול הנפוץ
> “אנחנו מאוד עסוקים לבלבל את הדעות שלנו עם הרצונות שלנו, עם הבחירות שלנו”
– דעות נכונות חשובות, אבל לא הופכות אותך לאדם טוב במובן של מידות
– מידות = בחירה – “יש לי בחירה בסוג הזה של מידה”
תהליך ההתבגרות
– “בחור” = בוחר (מהפסוק “בחור בטוב ומאס ברע”)
– לוקח הרבה זמן לבחור איזה אדם אתה רוצה להיות – שלושים שנה
– בחור בן 17 אין לו עדיין מידות – יש לו תנועות, פרסונליות מתהווה
– טוב או רע אפשר לומר רק אחרי שיש לו מידה
מלחמת היצר – מתי מתחילה באמת?
– רק אחרי שיש בחירה מתחילה מלחמת היצר האמיתית
– “אני יודע מה אני רוצה לעשות, אבל לפעמים אני נכשל”
– לפני שיש בחירה – אין על מה לדבר על מלחמת היצר
החידושי הרי״ם: עצבות עדיפה על התלהבות מזויפת
– “להתבשל” בתפילה (התלהבות רגשית) – לא שווה כלום
– “שזה בא מדמיונות ורתיחת הדמים”
– עדיף: להתברר לעצמך שהטוב הוא טוב
—
המסקנה הסופית
> “דע לבדך לעצמך שהטוב הוא טוב” – זו בחירה
– לחשוב אולי זה לא טוב, לבדוק, ולהגיע למסקנה: כן, זה טוב
– לא הכרזה, לא רגש, לא דעה – אלא בירור פנימי אמיתי
– “All I’m doing here is describing the thing we call בחירה” – מה שנדמה כמשהו מחוץ לחיים הנורמליים הוא בעצם just part of normal human growth
—
נקודות צדדיות שעלו בשיעור
על אמונה
– רוב אנשים אין להם אמונה אמיתית כי הם מחזיקים ש״צריך להאמין”
– לכן הם אף פעם לא בודקים באמת – לא שואלים קושיות, לא חושבים
על פחד מקונפרונטציות
– תכונה נפוצה מאוד – אנשים בורחים מכל עימות
– אפילו ויכוח על פשט בפסוק גורם אי-נוחות לרוב האנשים
“מ׳דארף” – הקוד לחוסר מחויבות
– כשאדם אומר “צריך לעשות” – זה בדרך כלל אומר שהוא לא יעשה
ביקורת על מערכת החינוך
– שולחים ילדים בני 14-16, הם לא יודעים כלום
– תפקיד הרבי: לעזור לברר מה הבחור יודע, מה הוא אוהב
– הישיבה אומרת “כולם צריכים לאהוב את זה” – אף אחד לא יודע באמת
תמלול מלא 📝
שיעור: ווער איז דער גוטער מענטש? – חלק א
(די אילוזיע פון צדקות און די אחריות פון יחיד)
אינהאלט:
1. די אילוזיע אז “איך בין א גוטער”
2. אחריות: עס איז נישט דער יצר הרע, עס איז דו
3. דער קאוד “מ׳דארף”
4. “אל תהי רשע בפני עצמך” – דער אמת׳ער פשט
5. דער חילוק צווישן א רשע און א “צדיק”
6. דער ראש ישיבה און די פחד פון קאנפראנטאציע
7. “דן לכף חובה”: די אמת׳ע כוונה
—
1. די אילוזיע אז “איך בין א גוטער”
יא, זייער גוט. סאו ר׳ שאול [?] וויל וויסן: ווער איז א גוטער מענטש? “מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים”? ווער איז דער גוטער איד?
אונז אלע – איך וויל נישט חס ושלום אנטוישן [disappoint] – אונז אלע זענען איינגערעדט אז אונז זענען גוטע מענטשן. נאר וואס? ס׳מאכט זיך נישט, אמת? דאס איז אן אמונה, א בעיסיק אמונה [basic belief] וואס אלע אידן האבן, אלע גוים, אלע מענטשן אפשר. קיינער האלט זיך נישט פאר קיין שלעכטער, אמת? פון דעם טוט מען נישט תשובה, ווייל מען האלט זיך פאר א גוטער.
נאר וואס, דו זעסט דאך אז דו ביסט נישט אזוי גוט? מוז מען זאגן אז ס׳איז דא א “יצר הרע”. יא, אונז קענען דאס, אלע קליינע קינדער. איך בין זייער מסופק צי ס׳איז בכלל א גוטע זאך אויסצולערנען פאר מענטשן אז ס׳איז דא א זאך א יצר הרע. איך ווייס נישט וואס שטייט אין חז״ל, מ׳דארף פארשטיין וואס ס׳מיינט. אבער איך זע גלייך, מ׳לערנט אויס פאר קליינע אינגלעך, קליינע מיידלעך, די טיטשער זאגט: “ס׳איז דא א יצר טוב און א יצר הרע”.
די ערשטע זאך: ווער האט צעבראכן די טוי [toy]?
– “מיין יצר הרע.”
העלאו, דו האסט… דיין יצר הרע האט גארנישט געטון, דו האסט עס געטון!
אה, דו האסט געפאלגט דיין יצר הרע? קען זיין. אבער דו האסט… ס׳ווערט גלייך אן עקסקיוז [excuse], ס׳איז גלייך א וועג וויאזוי זיך ארויסצודרייען. “נישט מיר, די יצר הרע.”
אמת׳דיג בין איך גוט, און ווי ס׳שטייט אין אלע חסידישע ספרים, אמת׳דיג זענען אלע אידן גוט. נאר וואס? פארוואס זענען זיי נישט גוט? ס׳איז דא א יצר הרע. אמת׳דיג וואלט איך געוואלט, נאר איך וויל נישט, בקיצור. דו ווילסט יא און דו ווילסט נישט, אמת?
2. אחריות: עס איז נישט דער יצר הרע, עס איז דו
דאס איז פארט [part] פון מיין גאנצע מהלך, און דאס זאג איך אלעמאל, ס׳איז נישט קיין חידוש פון היינט. איך בין נישט העפי [happy] מיט דעם. איך בין אסאך מער… איך האב געהאט א רבי, איינער פון מיינע רבי׳ס, ער זאגט אז ס׳איז נישט קיין וועג, מ׳דארף אויפהערן זיך גלייבן מיט די יצר הרע.
You take responsibility for your S-H-I-T.
ס׳איז נישט קיין תירוצים. דו האסט געטון א שלעכטע זאך – ס׳איז געווען דו. ס׳איז נישט קיין יצר הרע, ס׳איז נישט קיין מיסטעיק [mistake], ס׳איז נישט געווען גארנישט. דו ביסט נישט אזא גוטער מענטש ווי דו מיינסט. פארט פון זיין אן אדאלט [adult] איז צו זאגן: “ס׳איז געווען מיר.”
ווילסטו וויסן וואס ס׳האט אריינגעקראכן? בין איך א נפש? איז דא צוויי נפשות אדער איינס אדער פיר? איך זאג נישט אז ס׳איז יא דו אדער נישט דו. אבער פראקטיקלי [practically], איך רעד מבחינת מידות, רייט [right]? מבחינת וויאזוי צו רעלעיטן [relate], ס׳קען זיין אז די אלע תורות פון “צו-נישט-מאכן” [ביטול] און “ס׳איז דא א יצר הרע” און “ס׳איז דא א נפש הבהמית” – דאס איז אלץ not very helpful, at least אין סאם סטעידזש [some stage].
דאס איז דעתי. איך זע, איך זע ווי סטאק [stuck] אזוי אסאך מענטשן זענען, אזוי סטאק.
3. דער קאוד “מ׳דארף”
איך האב דיר געזאגט, יא, ווען איינער זאגט “מ׳דארף”, מיינט עס אז ער גייט עס נישט טון, יא?
וואס זאגסטו וועגן “חק און רש״י” [חוק לישראל] יעדע וואך?
– “יא, מ׳דארף.”
גוט, דו גייסט עס נישט טון, רייט?
סאו “מ׳דארף” איז א קאוד [code] פאר “איך האלט נישט דערביי”.
– “ניין, ס׳מיינט אז איך האלט אז מ׳דארף, איך האלט יא דערביי.”
אבער בקיצור, דו ווייסט ווער… איך האב זיך אויסגעלערנט דעם.
4. “אל תהי רשע בפני עצמך” – דער אמת׳ער פשט
מענטשן, איך האב זיך געפרעגט, דו ווייסט אז מ׳זאגט מענטשן זענען רשעים אסאך מאל? זיי זאגן ניין, זיי זאגן… ס׳איז אזוי פיל שקר, אזוי פיל רשעות קומט ארויס פון דעם וואס מענטשן זענען זיך “צדיקים בעיני עצמם”.
יא, ס׳שטייט “אל תהי רשע”, וויאזוי שטייט? “אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע” – אל תהי רשע בעיניך [?].
איך האב געטראכט וואס איז די פשט? איך מיין אז ס׳איז זייער פשוט. וואס מיינט א צדיק? איך וועל דיר זאגן.
איך וועל דיר זאגן א משל – שיינע האנט… ניין, ס׳איז נישט אזא שיינע האנט, איך וועל עס אפשר ארויסנעמען פון די ווידעא אויך. אבער למשל, דו האסט אלע אונזערע שיינע אידן וואס זיי זענען “ממונה” [?] אויף אנדערע מענטשן somehow, ער איז איבער אלע שיינע אידן. ער זאגט קיינמאל נישט אז “איך האלט אז דו זאלסט…”
– “יא, איך ווייס אז דו דארפסט א ישיבה… איך האלט אז דו זאלסט גיין צו אלע רוחות… איך האב מיט דיר גארנישט אריינגעלייגט.”
– “איך דארף א… איך האב עפעס א געוויסע ביזנעס צו פירן, איך וויל עפעס א געוויסע זאך, איך ווייס נישט, יא.”
ניין, ס׳איז גראדע די… נישט די מציאות איז נאר איין טייערע זאך, נאר איין זאך. די “נישט מציאות” איז – ווייסט איינער וועלכע נישט מציאות ער דארף? ער דארף עס נישט טון. און… ער גייט זיך זיין דרך, און מ׳קאלט אים אן, ער זאגט: “קוקסטו דא איז א דרך, דארט איז אן ענין, ס׳איז א…”
בקיצור, דו ביסט נישט ביי מיר, דו ביסט ביי מיר בקצה דקצה. יעדער איינער ווייסט אז ס׳איז שקר.
5. דער חילוק צווישן א רשע און א “צדיק”
אבער ווען דו האסט געזאגט קלאר… ווייל מ׳קען דילן [deal] מיט דיר, מ׳קען דיך דילן מיט א מענטש וואס איז גראד. דו רופסט דיך א שלעכטער? יעדער שלעכטער, ווי דו האסט געזאגט, יעדער שלעכטער האט א גבול, יא? קיינער איז נישט שלעכט אן א גבול. א שלעכטער אן א גבול האט איינס – ער איז געשטארבן, ער האט נישט געקענט לעבן, רייט? א שלעכטער האט א גבול.
דאס הייסט, דער רשע – איך ווייס, דער רוסישער גוי דארטן וואס איז געקומען צו ר׳ נחמן, און נאך פיר מאל גייט ער אוועק. מ׳געט אים גענוג שוחד. פאר גענוג שוחד קען מען יעדן איינעם קויפן. מ׳האט אים נישט געפירט. אקעי, ס׳איז דא א גבול.
אבער א “צדיק” האט נישט קיין גבול. מיט איינער וואס האלט זיך א צדיק, קען מען נישט מיט אים רעדן. ס׳איז נישטא קיין גוטע מושג. ס׳איז נישטא קיין גוטע מושג.
איך האב סתם געוואלט זאגן פאר פרויען צו פארשטיין. דו גייסט צו אן ארעסט [?]. איך האב נישט קיין שום פראבלעם מיט איינער וואס זאגט: “איך בין א נארמאלער מענטש, איך דארף מיין ישיבה זאל געלונגען, און איך האב א געוויסע פלאן.”
זאג, ווייסט וואס, זאג עס קלאר. איך האב די ישיבה פלאן אויך נישט. דו מאכסט זיך נאריש. ס׳זאל זיך פארשטיין. ס׳פעלט נישט אויס די גאנצע פורים.
דו ווייסט, האסט שוין געוואוסט פון לכתחילה אז מיין זיידע האט זיך נישט פארטראגן מיט דיין זיידע. א גוטן טאג. זיי קלאר. שרייב ארויף: “אונז זענען די ישיבה וואס נעמען די מענטשן וואס זייערע זיידעס האבן זיך פארטראגן מיט מיין זיידע.” א גוטן טאג. איך ווייס פונקטליך.
אה, אין אונזער ישיבה דארף מען גיין א געוויסע סארט היט. נאר פארוואס מאכסטו זיך אנטון די היט? ס׳מאכט דיך נאריש. ניין, ער גייט דיך כאפן. דו פארשטייסט? דו מיינסט ס׳איז אזוי שווער צו טוישן א היט פאר די פארהער? מארגן די ישיבה וועט מען זיך געקומען. ניין. דו פארשטייסט?
קיצור, דו נערסט אויס די גאנצע וועלט בשם “דעם צדיק אתה”, בשם “היום אני הוא הצדיק”. יעדער איינער איז פארקערט: “כל העולם כולו אינם אלא רשעים [חרושעתא], ועתה אני הוא הצדיק”. דו פארשטייסט? סאו ס׳איז זייער א פאני [funny] זאך.
6. דער ראש ישיבה און די פחד פון קאנפראנטאציע
וואס איז די גראדע ווארטשפיל? יא, אבער איך פיל אז… ניין, איך מיין איך וויל ארויסברענגען עפעס ערנסט. איך וויל נישט סתם חוזק מאכן פון אנדערע מענטשן׳ס נסיונות, ס׳איז נישט קיין חכמה. רייט. איך וויל ארויסברענגען עפעס ערנסט. דאס קומט פון א גוטע זאך.
דאס הייסט, איך מיין אז אמת׳דיג, רוב מענטשן… איך רעד יעצט פון מיר, און באלד וועלן מיר אריינגיין אינעווייניג וויאזוי צו שטייט [straight] צו מאכן די זאכן. מיר וועלן היינט רעדן אביסל מיט דרך למעשה.
רוב מענטשן, לפי דעתי, ס׳קומט פון א גוטע זאך. ס׳איז דא אזוי ווי א איסור. למשל, דו ווייסט וואס דער רב האט געזאגט אסאך מאל: פארוואס רוב מענטשן האבן נישט קיין אמונה? ווייל זיי האלטן אז מ׳דארף האבן אמונה. יא? ממילא טאר מען קיינמאל נישט טראכטן צי ס׳איז יא אזוי, צי ס׳איז נישט אזוי, צי איך פארשטיי אזוי, צי איך האלט אזוי, יא, צי איך פארשטיי אזוי, צי איך פארשטיי נישט. איך קען טרעפן א קשיא. סאו א גאנץ לעבן אנטלויפט מען.
און נישט נאר אנטלויפן פון די קשיא, דאס איז א פשוט׳ע וועג אפילו. איך וועל זאגן אפילו מער קאמפליצירט פון דעם. דאס איז נישט די בעסטע עקזעמפל, ווייל עס האט נישט קיין פראבלעם. אבער די זעלבע זאך איז ברוגז על חברו.
יא, איך וואלט געדארפט מאכן מער הכנסת אורחים טאקע. איך קען נישט ליידן אז ס׳זאל קומען עפעס איינער וואס איז נישט מיין בעסט פרענד צו מיין טיש. סאו למעשה רוף איך נישט קיינעם נישט. און ווען איינער קאלט מיר: “אפשר קענסטו ארייננעמען יענעם, אזוי דיך צו זיין?” גראדע איך האב א פראבלעם, ווייל איך האב מיידלעך, און איך האב א שאלה פון צניעות, ס׳דרייט שוין א קאפ, אקעי? איך וועל זיך אן עצה געבן. דאס איז נישט די פראבלעם.
די… “נאו פראבלעם” [no problem], קען זיין דו ביסט אפילו גערעכט, קען זיין דו דארפסט נישט יענעם, דו דארפסט נישט יעדן איינעם ארייננעמען, יעדער… עווערטינג [everything] מ׳קען דזשאדזשן [judge] וואס וואלט געדארפט זיין. אבער א מענטש ווייסט קיינמאל נישט ווער ער איז, און ער ווערט נישט בעסער, און ער ווערט נישט ערגער, ער טוישט זיך נישט – ווייל ער האט א גוטע ריזן [reason], ער מיינט אמת׳דיג אז ער…
לאמיר טראכטן, לאמיר פרעגן דעם ראש ישיבה: פארוואס ענטפערסטו נישט מענטשן נארמאל? פארוואס זאגסטו נישט זיין… לאמיר זיין צווישן… ער זאגט דאך, כאפסטו דאך, יא? ער גייט דאך, ער וויל נישט מען זאל ווייזן קיינמאל נישט, חס ושלום, יום תוכחה. ער וויל נישט אז מ׳זאל ארומגיין די בחורים׳לעך, די אינגעלייט, און זאגן: “ער איז פון די נישט אנגענומענע”, רייט? חס ושלום, מ׳זאגט נישט קיינמאל אז ער איז נישט אנגענומען. מ׳איגנארירט זיי, זיי זענען פאראן, כל זמן ס׳איז… איז ער א גרעסערע אדער א קלענערע ראש ישיבה, וועלכע איז ער?
און קענסט… אמת, דו קענסט זאגן… דו זאגסט א שלעכטע דוגמא, א דוגמא אויף חובה, איך וויל דאס ארויסברענגען. דו זאגסט א דוגמא אויף חובה. ס׳איז אים שווער צו קאלן דעם אינגערמאן און זאגן: “קום מער, איך האלט אז ס׳איז נישט קיין גוטע שידוך, איך וועל זוכן א צווייטע שידוך.” ער דארף אפילו נישט געבן קיין ריזן, רייט? ער איז דאך דער בעל הבית. ער דארף נישט פילן אז ער דארף געבן אן הצדקה, רייט? ער קען זאגן: “לאו בא לי [איך וויל נישט], איך בין נישט אינטערעסירט, איך האב שוין אנגעפילט מיין קלאס, טו דיר עפעס.”
יא, אבער יעצט, קענסט זאגן איין וועג קענסטו זאגן: ער דינט זיך אליינס, יא? איך דארף נישט… דו זאגסט נישט קיין חילוקים צו רעדן פאר אנדערע מענטשן אין די נסיונות, אבער איין זאך וואס ער קען זאגן: “איך בין נישט קאמפארטעבל [comfortable], מיר איז שווער צו זיין אין אן אנקאמפארטעבל סיטואציע, צו קאלן א מענטש און זאגן ניין, איך וויל נישט… איך וויל נישט גיין אויף די נעקסטע דעיט מיט דיר.”
האט אים דער אייבערשטער געשיקט א שדכן, א שדכנ׳טע, זיי זאלן טון די דזשאב פאר מענטשן, יא? אקעי, אזוי איז איינגעפירט אז ס׳גייט א שבח, זאל זיין אזוי.
7. “דן לכף חובה”: די אמת׳ע כוונה
אבער דאס איז איין חולשה. דעמאלטס זאגסטו אז ער מאכט זיך כאילו, מ׳זאגט כאילו ער איז א צדיק, ער איז נייס [nice], ער איז נישט קיין רשע, נישט קיין שלעכטער.
א שלעכטער וואלט דיר געקאלט און געזאגט: “איך האלט אז דו דארפסט טרעפן… איך מיין אז דו באלאנגסט אין ‘חוץ׳ [?] דארט, וואס מיינסטו?”
ער איז נאך א שלעכטער אז ער קאלט דיך נישט, ער לאזט דיך אליינס פאנטאזירן אז דו באלאנגסט אין חוש. דעמאלטס ווען ער איז נאך א צדיק, קען מען אים זאגן: “ניין, ער איז נישט קיין צדיק, ער האט פשוט מורא פון קאנפראנטעישנס [confrontations].”
איינע פון די מידות וואס זענען זייער נפוץ ביי רוב מענטשן איז זיי זענען afraid of confrontations. האסטו באמערקט דאס? מענטשן וועלן לויפן משוגענערהייט אוועק פון א וויכוח אפילו, יא? איך האב נישט געוואוסט דאס, איך בין געווען א בחור וואס האט געמיינט אז מענטשן האבן ליב זיך צו דינגען. די צוויי קלוגע בחורים אין די קלאס האבן ליב זיך צו דינגען. רוב מענטשן האבן זייער פיינט, דו פילסט very bad אפילו ווען מ׳דינגט זיך אויף א פשט אין פסוק. רעדסטו נישט אז מ׳דינגט זיך אויף אזא דעסיזשען [decision] אין וועלכע שידוך צו מאכן. “ניין, פארוואס זאגסטו דאס? איך האב דיר געזאגט א ווארט, זאג איך שטיי פאר ווייטער.” יא? מענטשן האבן זייער נישט ליב.
סאו, דאס איז איין פשט. סאו, דאס איז “דן לכף חובה” פשט וואס איך וויל ארויסברענגען. דאס איז דן לכף חובה. דו זאגסט אז ער מאכט זיך ווי א צדיק. איך זאג, דו דינגסט זיך אליין, דו טוסט וואס איז גרינגער פאר דיר, און פארקערט, ס׳איז ערגער פאר יענעם, ווייל יענער פאנטאזירט תורות לאקשן. וואס דו האסט מיר געזאגט, גלייך, מ׳האט דיר געקענט גלייבן דיינע עוולות, וואלט געווען אסאך גרינגער פאר יעדן. דאס איז דן לכף חובה. דאס איז נאך גרינג זיך עצה צו געבן. מיט דן לכף חובה איז גרינג זיך עצה צו געבן. מ׳קען מעשים בכל יום זען, מ׳קען יעדער איינער וויסן ווען איך עוואויד [avoid] א זאך וואס איז מיר נישט קאמפארטעבל, און ס׳קען זיין איך זאג פאר אנדערע די תירוץ אז ס׳פאסט נישט, איך וויל זיין נייס.
I’m not nice, I’m nice to myself, I’m not nice to him.
נו, דאס איז פשוט. אמת.
איך מיין אבער, unfortunately, איך זאג דיר ווייל איך מיין, ווייל איך טראכט פון זיך, אפשר בין איך מדמה, אבער איך מיין אז ס׳איז אסאך ערגער די מצב. איך מיין אז מענטשן טוען מער צוקריגט נישט ווייל ער האט זיך צו זיין קאמפארטעבל ביי זיך אליין, דאס וואלט געווען גרינג, נאר ווייל ער האלט טאקע אז מ׳דארף אזוי טון. ס׳איז אמת׳דיג די יצר טוב וואס מאכט רוב פראבלעמען אין די וועלט, נישט די יצר הרע. די סארט פראבלעמען. דאס איז וואס איך מיין ארויסצוברענגען. אז ס׳איז דאך אמת׳דיג אן עבירה צו טשעפען יענעם, טאר מען דאך נישט זאגן יענעם וואס מ׳האלט אמת׳דיג וועגן אים. אמת, דו דארפסט רעדן צו א דריטער מענטש, מעג מען. א שאלה פון רכילות, אבער ס׳איז דער מנהג, און מ׳איז מקיל, יא?
דאָס איז דער צווייטער טייל פונעם שיעור, פראפעסיאנעל פאָרמאַטירט און רעדאַגירט. דער טעקסט איז געבליבן געטריי צום אָריגינעלן אינהאַלט, מיט תיקונים פאר אויסלייג, גראַמאַטיק און קלאָרקייט.
—
חלק ב׳: דער “יצר טוב” וואס איז באמת א יצר הרע
די פאלשע “נייסנעס” (Niceness)
מיט דעם מהלך וועט דאָך גרינג זיין זיך אַן עצה צו געבן. מען קען זיך מיישב זיין, מען קען מודה זיין בנפשו ווען איך avoid [פארמייד] סתם די זאַך ווייל ס׳איז מיר נישט comfortable [באקוועם], און ס׳קען זיין איך זאָג פאַר אַנדערע די תורה אַז “ס׳פּאַסט נישט”, אַז “איך וויל זיין nice”.
I’m not nice, I’m nice to myself, I’m not nice to him. יאָ, דאָס איז פּשוט.
איך מיין אָבער, איך זאָג דאָס ווייל איך טראַכט פון זיך, אפשר בין איך מיט דמיונות, ווייל איך מיין אַז ס׳איז אַסאַך ערגער די מצב. איך מיין אַז מענטשן טוען מאַכן די ערגערע זאַכן, ווען מען ווערט מער צוקריגט, נישט ווייל ער האט זיך צו זיין comfortable ביי זיך אַליין – ס׳איז נישט געווען גרינג – נאָר ווייל ער האַלט טאַקע אַז מען דאַרף אַזוי טון.
ס׳איז אַן אמת׳דיגער “יצר טוב” וואָס מאַכט רוב פּראָבלעמען אין די וועלט, נישט דער יצר הרע. די סאָרט פּראָבלעמען.
דער פּאַראַדאָקס פון רכילות און תוכחה
וואָס מיין איך אַרויסצוברענגען? אַז ס׳איז דאָך אַן אמת׳דיגע עבירה צו טשעפּען יענעם. דו זאָלסט דאָך נישט זאָגן יענעם וואָס דו האַלטסט אמת׳דיג וועגן אים. אמת? דו דאַרפסט רעדן צו אַ דריטער מענטש – מעג מען. ס׳איז אַ שאלה פון רכילות, אָבער ס׳איז דאָ אַ היתר, מ׳איז מקיל, יאָ?
אָבער צו רעדן דירעקט צו אַ מענטש און זאָגן די פּראָבלעם וואָס איך האָב מיט אים – דאָס איז דאָך אַן עבירה. ס׳איז דאָך עפּעס וואָס bad, bad people do that. איך פיל אַז איך בין אַ רשע ווען איך טו עס.
ווען איך רעד צו אַ צווייטן, פיל איך נישט קיין רשע. יאָ, ס׳איז אמת, רכילות, “רכילות לתועלת”, יאָ. איך וויל דאָך אָנקומען צו יענעם. דו כאַפּסט די “רכילות לתועלת”? איך וויל אַז יענער זאָל זאָגן פאַר יענעם, זאָל זאָגן פאַר אַ דריטן, ביז ס׳וועט אָנקומען צו דעם. ביז דערווייל וועט די גאַנצע שטאָט וויסן, אָבער וואָס איז די געווענליכע רכילות לתועלת, פאַרשטייסט? ס׳איז נישט קיין רכילות לתועלת.
און איך וויל נישט זאָגן אַז איך האַלט אַז איך טו עס for a good reason. ווייל אַזוי טראַכטן אמת׳דיג מענטשן, everyday, די שיינע אידן. און ער טראַכט אמת׳דיג, אָבער אַז ס׳איז עפּעס שלעכט פון אים צו זאָגן דירעקט – ס׳איז עפּעס שלעכט. ס׳איז די “מידה טובה” וואָס איז געבויט אויף די idea אַז “איך בין אַ גוטער מענטש און איך טו גוטע זאַכן”.
דאָס איז לפי דעתי אַ מידה טובה? איך מיין אַז ס׳איז נישט קיין מידה טובה בכלל. אָבער מענטשן, for some reason, מענטשן טראַכטן אמת׳דיג אַז דאָס איז אַ מידה טובה. אַזוי זעט מיר אויס. און נישט נאָר ווייל ער איז איינגערעדט און זיין נגיעות מאַכט אים מאַכן אַז ס׳איז אַ מידה טובה; ס׳זעט מיר אויס אמת׳דיג אַזאַ שיטה אַז ס׳איז אַ מידה טובה זיך אַזוי צו פירן.
—
די נסיון פון “שיינע” ליגנטס: חתונות און שמחות
איך רעד יעצט פון די נושא פון די וואונד [wound/pain], אָבער ס׳איז נאָך אַסאַך נסיונות וואָס ס׳איז דאָך נישט די מידה טובה. למשל, איך וועל דיר זאָגן אַן אַנדערע משל, right?
אַ איד לאַדענט דיך צו זיין חתונה, יאָ? ער מאַכט אַ חתונה, אַ איד לאַדענט דיך צו זיין חתונה מאָרגן. וואָס איז די ריכטיגע וועג צו ענטפערן? אָקעי, יעצט, ס׳איז דאָ חתונות וואָס מ׳דאַרף גיין, no problem. איינער וואָס מ׳האָט אַ בחירה, יאָ? ס׳איז דאָ געוויסע חתונות וואָס מ׳האָט אַ בחירה צו גיין צו זיין שמחה אָדער נישט, אמת?
און יעצט, וואָס איז די שיינע וועג? וואָס איז די ריכטיגע וועג צו ענטפערן?
איך וועל דיר זאָגן, איך ווייס… אפשר זאָל איך גאָרנישט זאָגן? איך ווייס אַלעמאל די… איך ווייס אַלעמאל די ריכטיגע וועג. קוק, ס׳איז נישט אַלעמאל אַ שאלה, אָבער איך מיין… איך מיין… לאָמיר טראַכטן. ס׳איז דאָ דריי וועגן, ס׳איז דאָ דריי זאַכן וואָס מ׳קען טון, אָקעי?
דריי וועגן ווי אַזוי צו רעאַגירן
קודם כל, איך וועל זאָגן וואָס איך טו, אָקעי?
איך זאָג: “מזל טוב, ס׳זאָל זיין אַ גרויסע שמחה”. איך זאָג קיינמאל נישט אַז איך גיי קומען. אויב ער פרעגט מיר צו איך גיי קומען, זאָג איך “ניין”. דאָס איז מיר.
מיין מאַמע רופט מיר יעדע וואָך, איך האָב אַ קאַזין פאַר אַ חתונה. איך גיי נישט צו קאַזין חתונות. טו מיר אַ טובה. דער קאַזין וויל איך זאָל קומען? זאָל ער מיר רופן, וועל איך אים זאָגן אַז איך קום נישט. אויב איך קען אים, איך בין גרייט צו טון חסד, איך בין גרייט צו זיין אַ חתן [משמח זיין], וועל איך גיין. אָבער סתם ווייל ער איז מיין קאַזין? איך האָב נישט די שכל.
אָבער דאָס איז שוין מיין רשעות. שייע פירט זיך נישט אַזוי, ער גייט צו אַלע חתונות. ער האַלט אַז מ׳דאַרף. אַנדערע דרך.
איך וועל אָבער אַרויסברענגען עפּעס. וואָס איז די ריכטיגע זאַך? לאָמיר טראַכטן, וואָס איז די ריכטיגע זאַך? איך ווייס אַז רוב מענטשן האַלטן [וואָס] איז די ריכטיגע זאַך. נישט וואָס זיי האַלטן – ס׳איז מער קאָמפאָרטעבל. ס׳איז זיכער אַז ס׳איז מער קאָמפאָרטעבל צו זאָגן: “מ׳וועט שוין זען, מ׳וועט נישט זען.” האַק נישט קיין קאָפּ אַריין.
דער ליגנט פון “איך בין מיט דיר במחשבה”
דערנאָך איז דאָ נאָך אַ שקר וואָס מענטשן האָבן ליב צו זאָגן: “איך קען נישט קומען, און איך וועל זיין ביי דיר במחשבה.”
האַק נישט קיין קאָפּ. דו גייסט טראַכטן פון מיר קיין פערטל סעקונדע ביז דו לייגסט דיר שלאָפן? אויף אַ דאָל? ניין.
ס׳איז דאָ אַמאָל וואָס גייט זיין. אויב מיין ברודער… איך וועל דיר זאָגן, ניין, ס׳איז נישט אמת. אויב מיין ברודער מאַכט אַ שלום זכר און ער וואוינט אין אַן אַנדערע שטאָט, איך קען נישט פאָרן צו זיין שלום זכר – איך גיי טראַכטן יאָ וועגן זיין שלום זכר. איך וועל זיך משתתף זיין. איך וועל זיך אפילו דערמאַנען ביים סעודה, עסן עפּעס אַן אַרבעס. אויב ס׳מאַכט אַן עפעקט מינוט, נאָך אַן עפעקט מינוט.
איך וואָלט דיר געקענט, אָבער איך האַלט נישט… אַזוי ווייט האַלט איך נישט… וואָלט דאָס געווען זיין ערשטע זון, נאָך 20 יאָר האָט ער געפאָרן אויף שבת, יעצט האָסטו דעם פינפטן זון נאָך פינף יאָר – ער קען עס מאַכן אַליינס, ער מוז זיך נישט אַרויפשלעפּן. ער מוז זיך נישט מודיע זיין פאַר יענעם אַז ס׳איז שוין דאָס פינפטע קינד… No problem.
ניין, איך וויל נאָר אַרויסברענגען די צוויי שקרים וואָס מענטשן זאָגן און זיי האַלטן אַז ס׳איז אַ מצוה צו זאָגן דעם שקר, somehow אַ מצוה.
די פּראַקטישע טובה פון זאָגן דעם אמת
איך רעד נישט נאָר פון דעם וואָס ס׳איז אבידות [געלט שאדן] און ס׳איז שוין… איך ווייס נישט, איך ווייס שוין מען דאַרף עניוועי זאָגן איך האַלט נישט ביים קומען. ס׳איז דאָ מענטשן וואָס פרעגן. עס וואָלט בדרך אגב רוב בעלי שמחה ווילן וויסן ווער ס׳גייט קומען, ער גרייט זיך פּאָרציעס, ס׳איז אַמאָל נוגע אפילו פּראַקטיש, וויפיל בענקלעך עס זאָל זיין. אַנשטאָט ער זאָל צוגרייטן בענקלעך, זאָל ער [דער גאסט] צוגרייטן צו זאָגן “איך קען נישט קומען” – ס׳איז אַ סאַך אַ גרעסערע טובה פאַר אים.
קיינער איז נאָך נישט נפגע געוואָרן… ס׳איז זיכער… לאָמיר פאַרשטיין אַזוי.
איך וויל נישט… ניין, ניין, זיי איידל. דאָס לאָמיר זיין קלוג. ס׳איז נאָך קיינער נישט נפגע געוואָרן מער פון איינער וואָס האָט געזאָגט ליגנס ווי ער גייט קומען און נישט show-up [באוויזן], ווי איינער וואָס זאָגט ליגנס ווי ער גייט קומען. יאָ? איך… לאָמיר נישט…
—
זיין אַן “איש אמת” אָדער זיין אַ מענטש?
איך האָב דעם גאַנצן געהערט די שיעור נישט מער ווי אַן הקדמה צו זאָגן אַז מענטשן מיינען גוט, אָבער… איך האָב געהאַט דעם וואָך… exactly נעכטן… מאָנטאָג נאַכט… ניין, דינסטאָג נאַכט איז געזעסן ביי מיר אַ איד שפּעט ביינאַכט, למעשה איך אַרבעט מיט… ממש אַ איד, אַ בעל-הבית׳ישער איד, און ער האָט געוויינט צו מיר.
איך האָב מיך מסכים געווען, פאַרוואָס בין איך אַזוי קראַנק? פאַרוואָס זאָג איך אים אייביג אין פּנים וואָס איז אמת?
איך זאָג אים: “וואָס ווילסטו? די אַלע אַנדערע מענטשן… איך בין דיין שותף, איך האָב געזאָגט איך האָב נישט קיין ברירה, איך זאָג דיר דעם אמת. וואָס זאָל איך זאָגן? ליגנט?”
איך האָב געטראַכט פון די פופצן… ממש אַ צרה געמאַכט. ס׳איז ממש מאַכן שלעכט.
די מעשה מיט די צוויי חתונות
נעכטן נאַכט האָט אַ גוטער חבר אַ חתונה געמאַכט. אמת, איך האָב אויך בטעות געמאַכט אַ שיעור, ס׳איז אַ שיעור וואָס איך האָב שוין לאַנג געשטעלט, און ס׳איז אויך אַ קאַזינס חתונה נעכטן נאַכט. איך האָב נישט געוואוסט וואָס צו טון.
ווייסן וואָס איך האָב געזאָגט פאַר מיין חבר? “אַ קאַזינס חתונה קען איך פאַרזוימען, אָבער איך ווייס אַזוי ווי איך מאַך שוין ביי אַ צווייטן אין מיין הויז, ביטע…” איך האָב נישט געפילט… מיין חבר האָט נישט געקוקט אין מיין קאַלענדער און ער האָט געמאַכט אַ חתונה. וואָס?! ס׳איז מיר נישט געוואוסט וואָס צו טון.
so איך האָב אים געזאָגט אַז איך האָב אַ קאַזינס חתונה. איך האָב אַהין געגאַנגען פרי, איך בין נאָכדעם געזאָגט איך מאַך אַ שיעור, מיין מעשה די שיעור איז אַלס אים הינעם שפּעט. איך בין צוריקגעקומען צו זיין חתונה צוועלף דרייסיג ביינאַכט. און איך בין געזעסן דאָרט אַזוי ביז נאָך די חתונה אָדער וואָס, און איך בין געזעסן מיט אים.
איך האָב אים דעמאָלטס פאַרציילט, איך האָב געמאַכט אַן escape [אַנטלויף/שינוי] דעמאָלטס. איך האָב נישט געוואוסט, איך האָב געדאַרפט זאָגן אים, “יעצט גיי איך נישט זיין דאָ”, אָדער איך בין געגאַנגען נאָך אַ האַלבער שעה געווען ביי אַ חופה. איך האָב נישט געוואוסט וואָס צו טון אפילו, און איך האָב דעם מענטש געזען אַזוי אַ גאַנצע נאַכט פריער, און איך האָב אים געזאָגט אַז איך זוך פאַר יענעם, איך גיי צו יענעם.
נאָכדעם זע איך, איך בין געקומען שפּעטער, איך בין שוין געווען דאָרטן, איך ווייס נישט, איך בין געזעסן ביז ביינאַכט. אָקעי, maybe… איך ווייס נישט, איך גיי נישט מאַכן כללים אויף יעדע סיטואַציע. איך זאָג אַז דאָ איז אַ גרויסע avoidance, עבודה וואָס מען קען נישט זאָגן פאַר מענטשן. יכול להיות, יכול להיות. איך קוק אַלע דרשות וואָס איך זאָג, אַלע דרשות וואָס איך זאָג איז נאָר צו שטופּן די רעדל אַן אַנדערע וועג. איך קען נישט זאָגן הלכה למעשה וואָס יעדער איינער זאָל טון מיט זיין חבר פּונקטליך מיט זיין סיטואַציע.
אמת מוז מען נישט זאָגן, ליגנט טאָר מען נישט זאָגן
אויב ס׳איז דאָ ליגן – ליגן טאָר מען נישט זאָגן, און אמת מוז מען נישט זאָגן. אמת מוז מען נישט זאָגן. יאָ, דאָס איז די שאלה. דאָס איז די ענטפער: אמת מוז מען נישט זאָגן.
ניין, איך בין נישט געקומען יעצט צו רעדן בשם די אמת, איך בין נישט קיין “איש אמת”. איש אמת, ווי מען פלעגט זאָגן, איש אמת איז צוזאַמען מיט אַ חטא. אָקעי, איך בין נישט געקומען דאָ זיין… מלך בידערמאַן פלעגט דאָס זאָגן, פלעגט גיין צו מלך בידערמאַן׳ס חבורה, ס׳איז געווען אַלעמאל אַזעלכע בחורים וואָס זאָגן די אמת, שטייט “אַך חטא” לעזאזל חוצה… ער זאָגט איש אמת איז צוזאַמען מיט אַ חטא, אָקעי. יעצט זיין אַ מענטש.
ניין, איך מיין נישט די נקודה פון זיין אַ איש אמת, דאָס איז נישט די וואָרט. איך מיין נישט קיין איש אמת געווענליך אַלס אַן excuse פאַר זיין אַ רשע, איך מיין נישט דאָס. איך מיין עפּעס אַנדערש, איך מיין די נקודה פון being able to be an adult און צו זיין responsible פאַר…
יאָ, ווי דו זאָגסט, מענטשן זענען זייער צוגעוואוינט, אפילו ווען ער זאָגט “לאָמיר זאָגן איך האַלט נישט ביים קומען”, זאָגט ער “מיין ווייב לאָזט נישט”.
ניין, דיין ווייב לאָזט… דו ווילסט נישט קומען! איך קום נישט! פאַרוואָס נישט? ווייל איך וויל נישט, ווייל איך האָב מחליט געווען נישט צו קומען.
מענטשן ווייסן אַז ער האָט אַ כלל, אָבער איך האָב נישט קיין כלל. איך האָב גראַדע אַ כלל צו מאַכן changes [ענדערונגען] אין מיין לעבן, איך מאַך דעם decision יעדע מאָל עקסטער. איך האָב נישט קיין כלל.
“איך האַלט נישט דערביי”
איך האַלט נאָר נישט דערביי. איך וויל נישט. און דאָס איז די מערסטע שרעקעדיגסטע זאַך.
“פאַרוואָס ביסטו נישט געווען?”
“איך האָב נישט געוואָלט.”
“ניין, איך האָב געהאַט עפּעס אַ…”
דו האָסט נישט געהאַט גאָרנישט. דו האָסט געהאַט – יעדער האָט אַלעמאל עפּעס אַנדערש וואָס צו טון מיט די צייט. דאָס איז נישט די נושא, די נושא איז נאָר אַז דו ביסט נישט געקומען, right?
ניין, אַוודאי איז נישט די זעלבע זאַך, איך האָב אַ שיעור, יאָ? און זיי האָבן געזאָגט, דאָס איז נאָך אביסל אַן אַנדערע נקודה, דעי וואָס איז מיט די תירוצים, right?
איך בין דאָך אַלעמאל צוגעפאָרן, איך געדענק איך בין געווען ביי מיין רבי אַמאָל מוצאי שבת, ער האָט געזאָגט אַ שיעור מוצאי שבת, ער האָט פאָרגעלערנט עפּעס, און ער איז געווען אביסל פאַרקילט, ער האָט זיך נישט געפילט גוט. ס׳איז נישט קיין חילוק, און ס׳איז נישט קיין חילוק, און ס׳איז נישט קיין חילוק.
און זיין זון, דער גבאי, האָט אים געזאָגט: “דו קענסט נישט גיין, דער רבי איז פאַרקילט, דער רבי דאַרף נישט גיין צום שיעור.”
האָט ער געזאָגט: “דו מיינסט אַז איך טו איינעם אַ טובה ווען איך גיי צום שיעור? דער איינציגסטער וואָס קערט [cares] אַז איך זאָל זאָגן אַ שיעור איז מיר. איך וויל זאָגן אַ שיעור. ס׳קומען דריי מענטשן צום שיעור, ס׳איז נישט קיין גרויסע זאַך, ס׳איז נישט פאַרפּאַסט גאָרנישט צו נישט קומען.”
ס׳איז נישט “איך האָב אַ תירוץ, איך בין קראַנק”. ס׳איז אַ גוטע תירוץ. אויף וועמען גיי איך זאָגן די תירוץ? און דאָס איז די זעלבע זאַך פאַר דעם friend. אַזוי ווי איך האָב געזאָגט, איינער זאָגט מ׳דאַרף קומען, ער האַלט נישט דערביי. און איך פיל, איך זאָג די דרשה פאַר זיך, איך האָף ס׳העלפט. איך האָב עס געזאָגט פאַר אַ פּאָר מענטשן, זיי האָבן אָנגעהויבן צו וויינען אביסל מער מענטשן.
ניין, די גאַנצע דרשה, אַזוי ווי דו זאָגסט יענער זאָגט: “ווען איך וואָלט געווען לעצטע וואָך, איך וואָלט געדאַרפט קומען צו מיין שיעור,” ס׳איז נישט אמת.
אָבער ער לעבט זיין גאַנצע לעבן ווייל ער פילט, ער פילט אַז ריכטיג איז – איך גיי אָנקומען באַלד מיט אינעווייניג צו אריסטו וואָס ער זאָגט דאָרט – ריכטיג איז צו וועלן גיין צו יצחק׳ס שיעור. ס׳איז דאָך אַ גוטע שיעור, ער האַלט זיך אַ חכם, און ער האָט אַ שיעור פון חכמה, און ס׳פּאַסט פאַר אים צו גיין, ס׳איז ריכטיג, ס׳איז אַ מצוה אפילו, ס׳איז גוט.
so ער איז זיך קיינמאל נישט מודה אַז ער האַלט נישט ביים גיין צו די שיעור. ער איז זיך קיינמאל נישט מודה ווען ער איז פאַר זיך אַליינס. נישט ווייל ער איז אַ רשע, ווייל ער וויל מיר אַריינרעדן, ער האָט נישט קיין סאַך פון מיר חן פון מיר, אפשר אביסל, אָבער ער האָט נישט קיין סאַך חן פון מיר אַז ער זאָל מיינען אַז ער איז מיין friend, און ער וואָלט געקומען ווען נישט אַז ער האָט עפּעס אַ כולל ביינאַכט.
ער טראַכט אמת׳דיג אַזוי. אַ גאַנצע טאָג, ווען ער טראַכט, ווען ס׳קומט אַרויף אין מחשבה פון דעם זאַך, זאָגט ער: “יאָ, מ׳דאַרף גיין.” מ׳דאַרף מיינט, אָבער ס׳פאַלט אים נישט קיין מאָל איין.
so, אַ מענטש׳ס החלטה איז דאָך געבויט פון די אַלע וואָס איך פאַרשטיי. ווען דו זאָגסט “איך בין מחליט צו קומען”, ס׳איז שוין נאָך די אַלע חשבונות, right? החלטה איז נישט פאַר דו האָסט discovered אַז דו האָסט אַ ווייב אינדערהיים, און דו האָסט אַ כולל דאָ, און דו האָסט אַ חבורה לששי דאָרטן. דאָס איז אַלץ part פון די החלטה. נאָכדעם האָסטו געריבן די אַלע זאַכן מיט טראַכטן, זאָגסטו: “זיי גוט, ווען איך וואָלט נישט… גראַדע האָסטו איינער דאָ אַן חבר וואָס איך האָב, וואָלט איך געוואָלט קומען פון אַ שיעור, אָבער גראַדע איך האָב אַן אַנדערע שיעור, און איך האַלט אַז ס׳איז וויכטיגער.” ער איז נישט קיין נאָכגעלאָפענער.
דאָס איז דער דריטער טייל פון דעם שמועס, איבערגעארבעט און פאָרמאַטירט לויט די אָריגינעלע רעקאָרדירונג.
—
חלק ג׳: די אמת׳ע החלטה און די פסיכאלאגיע פון אחריות
די החלטה קומט נאָך די חשבונות
סאָ (So), א מענטש׳ס החלטה, ס׳איז דאָך געבויט פון די… לאמיר דיך פאַרשטיין. ווען דו זאָגסט “איך בין מחליט צו קומען”, ס׳איז שוין נאָך די אַלע חשבונות, רייט (Right)? “החלטה” איז נישט פאַר דעם. פאַר דעם האָסטו דיסקאַווערד (discovered) אַז דו האָסט אַ ווייב אינדערהיים, און דו האָסט אַ כולל דאָ, און דו האָסט אַ חברה׳לע, אַ שיעור דאָרט. דאָס איז אַלץ פּאַרט (part) פון די החלטה.
נאָכדעם וואָס דו האָסט געריבן די אַלע זאַכן, באַטראַכט, זאָגסטו: “זייער גוט”. ווען איך וואָלט נישט… גראַדע איז דאָ איינער דאָ, אַ חבר וואָס איך האָב, וואָס ער וואָלט געקומען צו די שיעור, אָבער גראַדע האָט ער אַן אַנדערע שיעור, און ער האַלט דאָס וויכטיגער. ער איז נישט קיין בעל דמיון, ער איז אַ נאָרמאַלער מענטש. ער האָט זיין שיעור. סאָ וואָס האָט ער געמאַכט אַ חשבון? קיינער. ס׳וואָלט נישט געווען קיין שום אַנדערע זאַך צו טון, וועלכע נאַכט וואָלט ער געקומען? ביזווייל איז ער יאָ דאָ. און טאַקע, אַמאָל מאַכט זיך אַז ער האָט ווייניגער גוט… ניין, ניין, איך פאַרדריי מיך קיינמול נישט. אָבער איך זאָג אַז דער צווייטער מענטש, ער איז גערעכט. ער איז אַ נאָרמאַלער מענטש. גראַדע ווען ס׳מאַכט זיך אַמאָל אַזוי טאַקע נישט וואָס צו טון, קומט ער יאָ. נישט קיין געלעגט.
און איך זאָג נישט אַז ער דאַרף קומען, איך זאָג נישט גאָרנישט. איך זאָג נאָר אַז דער מענטש, איך זאָג אַזוי אמת, ער איז נישט איינגערעדט אַז ער דאַרף זיין אַ “גוטער” און זאָגן “מען דאַרף קומען”… אָקעי, ס׳איז אמת, ס׳איז טאַקע אַ גוטע עקסקיוז (excuse), ווייל ס׳איז טאַקע האָסט אַן אַנדערע זאַך וואָס איז אים וויכטיג. אָבער ס׳איז אַסאַך מער, די רעספּאָנסיביליטי (responsibility). And it’s not more understood that you – וואָס באַלאַנגט צו דיר – איז נאָך די אַלע עקסקיוזעס. נאָך די אַלע עקסקיוזעס, וואָס זענען פאַקטן. ס׳איז דאָ דאָס, ס׳איז דאָ יענץ, אָבער דו ביסט מחליט מיט די אַלע חשבונות. So, איך האָב מחליט געווען אַז אין דיין סיטואַציע (situation) גיי איך נישט צו די חתונה.
אחריות (Ownership) קעגן דעם “יצר הרע”
סאָ נאָך אַ נקודה, מענטשן ווילן עס ליב האָנעסטי (honesty), מיין מעשה. So, די מענטשן פאַר וועמען דו פאַרענטפערסט דיך, דו ווייסט זייער גוט. סאָ וואָרט, דאָס זענען אַמפּערן, דאָס זענען פּינאַטס (peanuts), נישט קיין… און פאַר דיר אַליינס, יאָ? וואָס מען זאָגט, פיל ביי האָבן איבער סמאַרט (smart), אַזוי מען כאַפּט זיך, כאַפּט זיך, כאַפּט זיך.
אויב, איך רעד נישט אַזוי שטאַרק פון די האָנעסטי אמת. דאָס איז אַן אַנדערע שמועס. איך מיין, קען זיין אַז דאָס מיינט ער, דער “מדבר שקר תרחק”, קען מען לערנען אַן אַנדערע שמועס. דאָס איז דאָ אַ ספק דאָ ווען מען רעדט פון אמת. איך מיין נאָר די נקודה פון רעספּאָנסיביליטי (responsibility), how do you want to call it? פון רעספּאָנסיביליטי, עידזשענסי (agency), אָדער ווי יעניגער זאָגט… יאָ, איך האָב געזאָגט, דו האָסט געזען די לשון, די אַנדערע רבי, וואָס איך זאָג דאָרט: “יאָ, תקבלה אחריות, אל תתלה בהרע”. נעמען אחריות, זאָג נישט אַז דו האָסט אַ יצר הרע.
יאָ גוט, דו האָסט… לאמיר… ס׳מיינט נישט צו זאָגן אַז ס׳איז נישטאָ קיין יצר הרע, יאָ? מ׳קען עס קענען זאָגן אַזוי ווי זיי זאָגן יעצט. ס׳איז דאָ יצר הרע, אָבער נאָכדעם וואָס דו האָסט אַ יצר הרע, וואָס טוסטו? דו גייסט פאַרגינען דעם יצר הרע מער וויניגער, יאָ? ס׳איז נישט דער יצר הרע איז שולדיג; די אמת איז דער יצר הרע איז part of the reason (טייל פון די סיבה) פאַרוואָס דו טוסט עס, ווייל אויב דו וואָלסט געווען אַ מענטש אָן אַ יצר הרע, וואָלסטו נישט געטון די אַלע זאַכן, וואָלסט געזאָגט מאָרגן. אָבער ווען מ׳רעדט פון דיר, רעדט מען פון דיר נאָך די גאַנצע זאַך. ער האָט מיר געזאָגט פאַרוואָס, “בנוגע לך…”, קענסט באַלד מיך קענען רעדן ווי אַן “ועצמותיו יחליץ” (ישעיהו נח, יא)? “בנוגע לך…” איז שטענדיג אַ מענטש וואָס איז אַזוי…
די מגיפה פון “אומר הרבה ועושה מעט”
קודם כל, איך זאָג דיר אַ כלל, יאָ? ס׳איז דאָ אַן אינטערעסאַנטע זאַך. אַה, וואָס איז די מידה פון אַ צדיק? יאָ, “אומר מעט ועושה הרבה” (בבא מציעא פז.), right? ס׳איז זייער אינטערעסאַנט. איך האָב אַמאָל געפרעגט אַ פרומער, דו כאַפּסט? איך האָב באַמערקט אַז די “אומר הרבה ועושה מעט” איז אַ תכונה פון די פרומע אידן, נישט פון די שקצים, right?
ווייל אַ גוטער מענטש – איך מיין אַ פרומער, איך מיין אַ גוטער מענטש, אַ מענטש וואָס האַלט זיך גוט – ער זאָגט אַ גאַנצע צייט צו. פאַר׳ן אייבערשטן זאָגט ער צו, פאַר זיינע חברים זאָגט ער צו: “איך גיי קומען, איך גיי לערנען”. פאַר זיך אַליין זאָגט ער צו. ער האַלט אין איין צוזאָגן און נישט טון. פאַרוואָס? ווייל צו זאָגן “ניין” איז כמעט ווי כפירה.
איך וועל דיר זאָגן, אַה, דאָס איז נישט קיין פורים קאָל (call). דו גייסט קומען צו שחרית מאָרגן? יעצט, ס׳איז דריי אַזייגער, מיר זיצן ביידע פאַרברענגען. דו גייסט קומען צו שחרית מאָרגן? “איך גיי נישט קומען. איך וועל נישט קומען. איך קען זיך נישט אויפשטעלן, איך גיי נישט קומען. איך וועל נישט קומען.” ניין! דאָס איז אַ כפירה, דאָס איז פריקת עול! מ׳דאַרף זאָגן: “איך גיי קומען”, און למעשה פאַרשלאָפט מען. די גאַנצע לעבן איז אַזאַ זאַך: מ׳גייט קומען און מ׳פאַרשלאָפט למעשה.
וואָס קענסטו זאָגן, “איך גיי נישט קומען”? אַה, דו ווילסט יאָ קומען? דו דאַרפסט קומען עלף אַזייגער? דו גייסט אַהיים גיין פאַרברענגען? ס׳איז נישטאָ קיין… איך זאָג נישט אַז מ׳קען מאַכן אַ יוצא מדרך הטבע און גיין נאָכדעם, אָבער דאָס איז די ריאַליטי (reality), right?
מעשה פונעם עלעקטרישן: וואָס הייסט אַ “צדיק”
איך קוק אָן אַסאַך מער די נושא מיט די נקודה פון “who are you?” (ווער ביסטו?), מיט וועם רעד איך, right? ווען איך רעד מיט אַ מענטש, ווען איך רעד מיט אַ מענטש, איך זאָג דיר, ס׳איז זייער רעפרעשינג (refreshing) צו טרעפן אַזעלכע מענטשן. ס׳איז דאָ אַזעלכע מענטשן. מיט וועם רעד איך?
איך וועל דיר פאַרציילן אַ מעשה. ס׳איז דאָ אַן אינגערמאַן וואָס איך האָב אים געהייערט (hired) צו מאַכן עלעקטריק, איך האָב אים געהייערט צו פיקסן די פּענעל (panel) אין מיין הויז. איך וועל דיר פאַרציילן די מעשה שיין. איך וועל דיר נישט אינטערברעכן. איך האַלט דאָס איז אַ סיפורי צדיקים, מ׳דאַרף פאַרציילן די אמת׳ע מעשיות פון אַ צדיק. ס׳איז דאָ אַ צדיק, פלוני, “הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו” (תהלים טו, ב). אַזוי ווי ס׳שטייט אין תהלים.
איך האָב אים געדינגען צו טון, איך האָב אים געקאָלט, איך ווייס נישט, ער האָט געהאַט… ער האָט נישט קיין נאָרמאַלע ביזנעס, זיין ווייב מאַכט די סקעדזשועל (schedule), און וואָטעווער (whatever), און ער קומט מיטוואָך, ער גייט טוישן די פּענעל, פיקסן. און ס׳קומט מיטוואָך אינדערפרי, און ער קאָלט מיר: ס׳איז אַ פּראָבלעם, ער ווייסט נישט, ער האָט אַ גוי וואָס טוט די עקטשועל (actual) אַרבעט פאַרשטייט זיך, און דער גוי איז פאַרשיכור׳ט, ער איז נישט אָנגעקומען היינט, איך ווייס נישט, וואָטעווער. ער קאָלט מיר צוריק אפשר שפּעטער.
ער קומט. ער זאָגט, ער האָט מיר צוגעזאָגט “איך קום מיטוואָך”, דער גוי קען נישט קומען – קומט ער אַליינס. ער האָט געשטאַנען אַ גאַנצן טאָג, ער האָט אַליינס געלייגט מיט מיר די גאַנצע זאַך. איך קען אים אויך, ער איז נישט נאָר… דער גוי קען טון פּשוט׳ע וואָרק (work), און ער האָט עס געמאַכט.
דאָס איז אַ צדיק, אמת? ווייל רוב מענטשן זאָגן: “ער האָט אַ תירוץ, ער האָט אַ תירוץ”. איך רעד נישט פון ביזנעס, ס׳איז גראַדע אויך גוט ביזנעס, ווייל איך ווייס אַז ער איז אַ רילייעבל (reliable) עלעקטרישן, איך וועל אים דאַרפן, וועל איך אים קאָלן. אָבער חוץ פון ביזנעס, עטיש גערעדט, ס׳איז נישט אַזאַ גרויסע ביזנעס פאַר מיר אַז ער זאָל כאַפּן אַז ס׳איז גוט פאַר ביזנעס. ס׳איז נאָר אַ נאָרמאַלער מענטש, ער האָט צוגעזאָגט אַז ער גייט קומען, ער האָט אַ גוטן תירוץ, אַ הונדערט פּראָצענט גוטן תירוץ: דער גוי, דער אַרבעטער וואָס ער דאַרף האָבן איז נישטאָ היינט. וואָס ווילסטו ער זאָל טון? מאָרגן וועט ער קומען, וועט ער דאַרפן הייערן (hire) אַ נייעם גוי, וואָטעווער. ניין! ער האָט צוגעזאָגט. ווער איז רעספּאָנסיבל (responsible) פאַר עס טון? ער!
דער גוי אלס משל צום יצר הרע
ווייל דו דאַרפסט פאַרשטיין, דער גוי איז דאָך נאָר אַ משל פאַר די יצר הרע, יאָ? ווען איך האָב אים געדינגען, איך קער (care) וועלכע גוי ער שיקט? איך קער נישט אויב ס׳איז אַ כינעזער, אַ מעקסיקאַנער, אַ גוי, אַן אַפריקאַנער, איך קער נישט וועלכע גוי ער שיקט. איך האָב אים געהייערט, נישט דעם גוי, רייט? און ווען ער קומט אין זיין האַלבע מינוט קאָל (call), זאָגט ער: “דער גוי איז נישט געקומען”. איך קער נישט אַז דו האָסט אַ גוי בכלל! ס׳איז נישט מיין נושא, איך האָב נישט קיין דיעל (deal) מיט דעם גוי, איך האָב אַ דיעל מיט דיר, יאָ?
אָבער רוב מענטשן זענען אַזוי, ער גיבט דיר וואָס ער טראַכט, רייט? “איך האָב אַ פּראָבלעם מיט דעם גוי, ממילא דו קענסט מיר מוחל זיין”. ס׳איז אַ גוטער תירוץ, אָבער ס׳איז נישט שייך ביי מיר. איך רעד מיט דיר, דו ביסט רעספּאָנסיבל נאָך די גאַנצע גוי. איך זאָג נישט אַזאַ אונס, אַזאַ אונס, אַזאַ אונס… דו ביסט נאָך די גאַנצע גוי, דיין דזשאַב (job) איז אַז ס׳זאָל געשען דער דזשאַב. דאָס הייסט אַ צדיק, אמת? דאָס איז אַ מענטש וואָס מ׳קען דיעלן מיט.
און דער זעלבער מענטש, ווען דער טאָג וואָס ער דאַרף פאַרשטיין, דער זעלבער מענטש, ווען דער טאָג וואָס ער קען נישט קומען, ער האָט טאַקע נישט געקענט גאָרנישט, ער האָט נישט געקענט אַליינס קומען, וואָטעווער, ער זאָגט דיר: “איך קום נישט”. ער זאָגט דיר: “קאָל אַ צווייטן, איך קען נישט קומען”. דער אַנדערער מענטש איז אויך טאַקע געווען… ס׳איז אַ שאלה וועלכע איז בעסער פאַר ביזנעס. מ׳זאָגט צו אַסאַך זאַכן וואָס מ׳קומט אָן צו דריי פערטל פון זיי, אָדער מ׳זאָגט נאָר צו וואָס מ׳קען? אַ מחלוקת. באמת איך ווייס נישט. וואָס האַלטן די ביזנעס לייט? איך ווייס נישט. איך זע אַזוי, אַזעלכע מענטשן, אַלעמאָל זאָגט ער: “יאָ, איך גיי עס טון. ס׳איז שוין היינט צו געבן.” די מעשה איז, אַ פערטל פון די זאַכן געשעען היינט, די אַנדערע דריי פערטל געשעען נישט. אָבער ס׳איז דאָ אַן אַנדערער וואָס ער זאָגט: “איי, איך האָב אַזויפיל, איך קען דיך אַריינשטופן, איך קען דיך נישט אַריינשטופן.”
וואָס איז די חילוק פון די גאַנצע מעשה? איך בין זייער אינטערעסירט אין די נקודה. איז עס ווייל ער איז נישט אמת׳דיג? איז עס ווייל ער איז נישט אמת׳דיג? פון זיין? איך האָב דיר געזאָגט פאַרוואָס. איך וויל אַלעמאָל… איך האָב שוין גערעדט אַמאָל דאָ וועגן ביוראָקראַטיע. ביוראָקראַטיע איז אויך אינטערנעל (internal). איך וויל אַלעמאָל רעדן מיט דעם מענטש וואָס איז מחליט. דו ווייסט דאָך ווי ס׳גייט, יאָ? זאָל איך צוריקגיין צו מיין ישיבה משל אָדער עני (any) משל? יאָ, יאָ, איך האַלט אַ משל אויף די נפש, אָבער אַלעמאָל גייט עס דיך אַזוי אַריין.
די ביוראָקראַטיע פון “דער ועד”
איך געדענק, איך האָב געהאַט צו טון מיט איינעם פאַר געלט, וואו מ׳דאַרף צאָלן די טואישן (tuition), וואָטעווער, און ס׳איז ממש אַזוי געווען די מעשה. איך גיי נישט זאָגן ווער, דאָנט וואָרי (don’t worry). ממש אַזוי געווען די מעשה. איך האָב זיך געדונגען מיט אים וויפיל געלט איך דאַרף אים צאָלן, און איך קאָל אָן דעם מנהל, און ער זאָגט מיר: “מיר וועלן זען.” ס׳שטייט מיר נישט “זען”. אָקעי, ווער דאַרף זען? “מ׳דאַרף רעדן מיט די ועד.” אַ גרויסע ליגנט, ס׳איז נישטאָ קיין ועד. דער ועד איז ער, וואָס ער רעדט מיט זיין ווייב און מיט זיין חבר. עניוועיס (anyways).
בקיצור, צוויי וואָכן שפּעטער, וואָס איז געשען? איך קאָל די סעקרעטערי. איך זאָג אים: “מ׳דאַרף אַזוי.”
“דו ביסט מחליט דאָ?”
“ניין.”
“איך וויל נישט רעדן מיט דיר. די סעקרעטערי קען מיר שיקן דעם טשעק אָדער נישט דעם טשעק. איך וויל רעדן מיט דעם וואָס איז מחליט.”
“אַה, ס׳איז דאָ אַ ועד.”
“האָסטו שוין גערעדט?”
“אַה, דער ועד קען מען נישט צוקומען.”
“סאָ איך דאַרף רעדן מיט דיר.”
ס׳איז אויסגעשטעלט די סיסטעם אַז מ׳זאָל קיינמאָל נישט רעדן מיט דעם עקטשועל (actual) מענטש וואָס איז רעספּאָנסיבל.
ווען מ׳קאָלט דעם ועד – איך האָב גערודפ׳ט פאַר דריי וואָכן – איך וויל זאָגן אַז דער נומער פון דעם ועד איז נישט געווען קיין ועד. ער האָט פּונקט געטראָפן אַ חבר זיינעם וואָס האָט מסכים געווען צו זיין דער וואָלונטיר צו זיין דער ועד, און יענער האָט זיך געפילט סטאָק (stuck), האָט ער געדאַרפט ענטפערן. אָקעי. אָבער דו פאַרשטייסט די געים (game)? ס׳איז דאָ אַ ועד. וואָס איז די ועד? וואָס איז דאָ אַ ועד? אַז דו זאָלסט וויסן אַז ס׳איז נישטאָ קיין שום ועד אין די וועלט. איך ווייס נישט, איך מיין אַז כמעט אַלעמאָל איז אַלעמאָל דאָ איין מענטש וואָס איז טאַקע די ועד, רייט?
וואָס איז די טאַקטיק פון די ועד? איך האָב געהאַט אַ קרוב מיינער איז געווען אויף די ועד פון עפעס אַ סקול (school), און איין טאָג האָט ער געהאַט אַ הרהור תשובה, ער האָט זיך געשלאָגן מיט זיך, אַז ער איז נישט פוגע אין מענטשן, ס׳איז אַ גרויסע שאלה, ווייסטו. איז ער געגאַנגען צו זיין רבי׳ן און פרעגן צי ער זאָל אַרויסגיין פון די ועד. האָט דער רבי אים געגעבן אַן ענטפער און געזאָגט: “הער זיך איין, דיין דזשאַב איז נישט צו מאַכן החלטות. דו מיינסט טאַקע אַז דו זאָגסט פאַר די מנהל המוסדות וועמען אַריינצונעמען? דיין דזשאַב איז איין דזשאַב: אַז מ׳זאָל האָבן טענות אויף דיר אָנשטאָט אויף אים. אויב ס׳פעלט דיר אויס, ער צאָלט דיר נישט גענוג פאַר דעם, לאָז דיך אָפּ פון די גאַנצע מעשה. ס׳איז נישט קיין שום מצוה. דו מיינסט אַז ס׳איז אַ מצוה, מ׳דאַרף איינער זאָל מסנן זיין, איינער זאָל פילטערן. דאָס טוסטו נישט, דאָס טוט ער. דיין דזשאַב איז נאָר צו מאַכן זיכער אַז קיינער זאָל נישט רעדן מיט דער וואָס איז עכט מחליט, און ס׳איז אַלץ אַ געים, אַ שפּיל, וועלכע שפּיל.”
די אינערליכע ביוראָקראַטיע
דאָס זעלבע זאַך געשעט זיך ביי די מענטש אינדרינען, ביי מענטשן האָבן מיט זיך אַליינס, רייט? מ׳רעדט קיינמאָל נישט מיט דער וואָס איז עכט מחליט. אַ גאַנצע צייט: אַה, די יצר הרע, די יצר הטוב, די עוונות, די צורך, די ניד (need). ווי קומט מען אָן צו די מענעדזשער (manager)? די מענעדזשער׳ס מענעדזשער? וויאַזוי קען מען זיך טרענספערן (transfer) צו די מענעדזשער איינמול? אפשר איז נאָר צייטליך, אפשר גייט עס איבערגיין.
מענטשן זענען אַזוי צוגעוואוינט אַזוי צו טראַכטן, אַז מענטשן… ס׳ווערט אַזוי, מ׳פאַרשטייט אַזוי צו טראַכטן, מ׳כאַפּט אפילו נישט, מ׳לעבט אין אַזאַ פעיק (fake) וועלט פאַר זיך. איך ווייס נישט, אַ מענטש האָט מיר געשריבן אַ מעסעדזש היינט, איך האָב געקוקט די ווערטער: “I really wanna do this” (איך וויל דאָס טאַקע טון). איך האָב נישט געענטפערט. יענער שרייבט מיר נאָכאַמול: “Why aren’t you responding? I really wanna do this” (פאַרוואָס ענטפערסטו נישט? איך וויל דאָס טאַקע טון). האָב איך אים צוריקגעשריבן: “The only thing I know is that if you wanna do this, you definitely didn’t do it” (די איינציגסטע זאַך וואָס איך ווייס איז, אַז אויב דו “ווילסט” דאָס טון, האָסטו עס זיכער נישט געטון). דאָס האָב איך געשריבן. דער מענטש האָט מיר געשריבן אַ “sad face” (טרויעריג פּנים) אַזוי.
איך ווייס, איך כאַפּ אַסאַך מאָל וואָס מענטשן רעדן אַזעלכע זאַכן: “איך וויל”, “ווען איך קען”, “איך וואָלט געוואָלט”. ס׳איז דאָך גענוג אַז ס׳איז געטון, נישט? איך וויל נאָר וויסן פּלעין אַז ס׳איז געטון געוואָרן. איך דאַרף נאָר וויסן אַז עפעס איז געטון געוואָרן. איך פיל אַסאַך מאָל פאַר זיך אַליינס, מ׳וויל וויסן, איינער זאָגט: “ביסטו שוין גרייט פאַר שבת?” “איך דאַרף נאָך גיין צו די מקוה”. איך ווייס, אַסאַך זאַכן מען וויל און מען טראַכט און מען כאַפּט אַ טרער צום… און מען כאַפּט נישט איינזען. איך האָב נישט קיין טענות און נישט. איך וויל טראַכטן פאַר אים, וויסן: איז מען גרייט פאַר שבת? איז מען נישט? מיר דאַרפן נאָך דריי זאַכן, צוויי זאַכן. ס׳מאַכט אַ ביסל משוגע, אַ ביסל ווייטער. מ׳קען כאַפּן אפילו נישט וואו מ׳איז.
יאָ, יאָ, true (אמת).
יאָ, ownership (בעלות/אחריות).
דאס איז דער פערטער טייל פון דעם שיעור. אין דעם טייל רעדט דער רעדנער איבער דעם פראבלעם פון “מענעדזשמענט” אין לעבן וואו קיינער נעמט נישט קיין אחריות, די סכנה פון “שפרינגען מדריגות” אין אמונה, און די וויכטיגקייט פון ערלויבן זיך צו האבן ספיקות און “נישט וויסן” כדי צו קענען מאכן אן אמת׳ע בחירה.
—
טייל 4: די “מענעדזשער” קולטור און די היתר פון “איך ווייס נישט”
די פעלער פון עכטע אחריות (“The Buck Stops Here”)
איך פיל אסאך מאל פאר זיך אליינס, מען וויל וויסן איין זאך: ביסטו שוין גרייט פאר שבת? דו דארפסט נישט גיין צו די מקוה, דו דארפסט נישט דעיס טון… איך ווייס אסאך זאכן וואס מען וויל און מען טראכט, און מען כאפט א “טעראר” [שרעק/פאניק]… און מען כאפט נישט קיין זאכן.
איך האב נישט קיין טענות צו “נישט”. איך וויל נאר וויסן: איז מען גרייט פאר שבת? איז מען נישט? מען דארף נאר דריי זאכן, צוויי זאכן. ס׳קען זיין אז ס׳מאכט א ביסל משוגע א ביסל ווייטער, און מען כאפט אפילו נישט וואו מען איז.
יא, יא. True [אמת]. Take ownership [נעם אחריות/בעלות], און מען זאגט “יא, ownership”. יא. עס איז נאך זאכן.
איך וויל דא זאגן איין זאך. ס׳איז אויך גאר א וויכטיגע זאך צו זאגן, ווייל… וואס איז איין ריזן [סיבה] פאר די סארט דמיונות אז מען קען נישט קאנטראלירן? ס׳איז אלעמאל א מענעדזשער [מנהל] וואס נעמט קעיר פון די צווייטע מענעדזשער; מען קען קיינמאל נישט רעדן מיט די עקטשועל [ממשות׳דיגע] מחליט. דער עיקר, ווען אן עקטשועל קאמפעני איז דא, איז Literally nobody to decide [ממש קיינער נישטא צו מחליט זיין].
ס׳איז נישט פשט אז ס׳איז דעיס – מען האט עס אויסגעשטעלט אזוי. ס׳איז עקטשועלי נישט דא קיינער וואס איז responsible [אחראי] פאר anything [עפעס].
דו ווייסט, רעדער, דו געדענקסט אז טרומאן [Harry Truman] האט געהאט א טעטל וואס שטייט: “The buck stops here”. דא איז דא עקטשועלי… Nothing stops here. ער שיקט עס צוריק צום “ווייד”, און דער “ווייד” צוריק צום רעדן, און ס׳דרייט זיך א רעדל.
שפרינגען מדריגות און די פראבלעם מיט “אמונה”
ס׳איז דא א ריזן [סיבה] פאר דאס, מיין איך, אדער איינע פון די זאכן – Which is [וואס איז], דו וועסט מיר זאגן אז ס׳קומט פון א גוטע פלאץ, פון א געוויסע טוב, און איך מיין אז ס׳קומט פון…
אין אלע חסידישע ספרים רעדט מען פון “נישט דזשאמפן [שפרינגען] מדריגות”. איך האלט אז די ענין פון נישט דזשאמפן מדריגות איז א משוגע׳דיג וויכטיגער יסוד. מען ווייסט נישט וואס ס׳מיינט. יא, לתלות מעלות המזבח, ווי ס׳שטייט אין די וואכיגע סדרה, שטייט אין די עגל, “תולעת שני”, ספרים, אן ענין פון מדריגות, משה רבינו, און אזוי ווייטער. אבער וואס מיינט דעיס?
וואס איז די גרעסטע דזשאמפ פון מדריגות וואס מענטשן טוען? איך גיי צוריקגיין צו רעדן וועגן אמונה, ווייל איך האלט איך דארף צו רעדן דערוועגן. וואס איז די גרעסטע דזשאמפ? דו זאגסט: “איך גלייב אין דער אייבערשטער”. דו ווייסט וואס דו רעדסט? אויב ווילסטו וויסן, יענער ווייסט, ווייל ער האט געלערנט פשט אין פרשת נח זייער גוט. אבער פארדעם האט ער נישט געוואוסט, אמת? און ס׳איז בעיסיקלי די זעלבע דזשאמפ.
דער חילוק צווישן א שיעור עיון און א שיעור חסידות
אזויווי מ׳טאר נישט… האסט אמאל געטראכט, דאס איז דער חילוק פון דעם שיעור אדער אן עכטע… דאס איז דער חילוק פון א שיעור חסידות/תורה און א שיעור עיון.
* ביי א שיעור חסידות/תורה לערנט מען נישט גארנישט, סתם אזוי.
* ביי א שיעור עיון מאכט זיך אמאל אז מען לערנט יא.
אבער דאס איז דער חילוק. ס׳איז דא איין עכטע חילוק: ביי א שיעור עיון קען זיך ענדיגן די שיעור מיט א קשיא. ס׳קען זיך אויך ענדיגן ביי די שקלא וטריא פון א שיעור חסידות/תורה. אבער אפילו ביי די שיעור יומי, ס׳איז מער קען זיין אז מ׳האט עפעס געוואויר געווארן, מ׳האט געמאכט אביסל פראגרעס – אבער ס׳איז געבליבן עפעס שווער. ס׳איז געבליבן עפעס שווער.
די פחד פון ספיקות און די מעשה מיטן אפיקורס
און דאס איז דאס באמערקן, דאס איז ביים לערנען נגלה. רוב מענטשן – נישט אלע מענטשן – רוב מענטשן האלטן אז מ׳מעג בלייבן מיט א קשיא. ס׳איז אויך נישט קלאר, ווייל די תורה האט דאך… די נגלה האט אויך דריי פשטים, און פארוואס אויף נגלה מעג מען בלייבן מיט א קשיא און נישט אויף נסתר ווייס איך נישט.
אבער על כל פנים, אויב מ׳רעדט פון אן ענין פון אן עכטע ענין, אויב דו רעדסט פון אן ענין פון אמונה אדער אן ענין פון אידישקייט, פון something real [עפעס עכט], רוב מענטשן האלטן אז ס׳איז אן עבירה צו בלייבן מיט א קשיא. דאס איז “ליבעראל תורה” איז דאך דאס.
איר קענט דאך די מעשה פון די איד וואס איז געווארן אן אפיקורס, וואס האט געלערנט אברבנאל און געלערנט מורה נבוכים, און ער האט געלערנט די קשיות און ער איז נישט אנגעקומען צו די תירוצים. יא, וואס?
יא, ס׳איז דאך אן אידישע מיתוס [Myth] וואס געבט זייער גוט ארויס די… איך מיין אז די מיתוס איז ממש… וואס טאנצטו מיט די רייד? אפשר דו פארשטייסט, ס׳איז אמת׳דיג, ס׳איז א פראבלעם טאקע אז די קשיא איז אסאך מאל אסאך גרינגער צו פארשטיין ווי די תירוץ. אקעי, וואלט מען געקענט זאגן אז די תירוץ איז אן די קשיא? וואלט מען געקענט זאגן אז די תירוץ איז אן די קשיא?
ס׳איז דאך אן עבירה חמורה צו בלייבן מיט די קשיא. א חומרא צו ווערן א גוי איז אויך אזא דזשאמפ. האסט דאך נישט קיין תירוץ! די תירוץ איז דאך געווען אז נישט. ממילא, אויב דו האסט נישט קיין תירוץ אז נישט, האסטו א ספק. א ספק צו מאכן עפעס שווער.
יעצט, דאס איז די זאך מיט׳ן לערנען אמונה אדער אזעלכע סארט זאכן. ס׳איז די זעלבע זאך, אדער דו ווילסט וויסן וועגן צו חבר׳ן ביים גיין צו די חתונה. רוב מענטשן, איך מיין אז א גרויסע ריזען [סיבה] פארוואס מ׳לעבט אין אזא צעמישעניש איז ווייל מ׳טאר נישט האבן קיין ספיקות.
איך ווייס אז די עולם הזה איז אן עולם מלא ספיקות, אבער ביי גוטע מענטשן איז אנגענומען אז מ׳טאר נישט האבן קיין ספק. מ׳טאר נישט בלייבן מיט א שאלה. דאס הייסט, אויב איך בין גרייט פאר שבת – איך האב נישט קיין אהנונג. איך גיי טרייען אלע מיני זאכן צו זען אויב איך בין גרייט. איך ווייס נישט.
דיסציפלין קעגן אמת׳ע וואוקס
אדער אן עקזעמפל וואס איך ווייס, וועלכע שיעור גייט מען מאכן? מ׳גייט לערנען… יא, מענטשן מאכן אזעלכע קבלות. איך גיי… מען גייט לערנען דף היומי. רוב מענטשן הייבן אן און זיי ענדיגן אינמיטן מסכת שבת עמוד א׳. וואס… איך וויל דא זאגן אז ס׳איז א שלעכטע זאך, רייט? ווייל ער האט זיך איינגערעדט, ער האט נישט עכט געוואלט. איך וויל אויך זאגן אז ס׳איז א נארמאלע זאך. ס׳איז א נארמאלע זאך.
ווייל מיר דארפן פארשטיין, איך פלעג אלעמאל טראכטן אז ס׳איז דא צוויי סארט מענטשן. ס׳איז דא אזעלכע מענטשן וואס זיי פאלגן אלעס וואס זיי זענען מקבל. אלעס איז זייער… וויאזוי רופט מען עס? און די ישיבות האבן זיי געהייליגט ווי יענע סארט מענטשן, יא? די משגיחים. וואס? פון זיך אליין אויך. ער איז א בחור, ער האט צוגעזאגט אז דעם זמן גייט ער לערנען די גאנצע מסכת פסחים, און ער האט געלערנט. וואס? נישט “מימות׳דיג”, אזוי ווי ערליך, סיריעס [ערנסט]. נישט נאר ערליך – ערליך איז נישט גענוג. Discipline [דיסציפלין]. יא, דיסציפלין איז א גוטע ווארט. ער איז א disciplined מענטש. ער האט געמאכט דעם ביזנעס, ער האט עס אויסגעפירט. ער האט געמאכט דעם פלאן, ער האט עס אויסגעפירט, יא?
איך בין זייער העפי [צופרידן] אז איך בין רוב פון מיין לעבן – איך בין שוין אביסל גרויס – אבער איך בין ברוך השם, איך בין נישט געווען disciplined. איך בין זייער צופרידן מיט דעם. פארוואס? ווייל איך טראכט אסאך מאל: שטעל דיך פאר איך וואלט געווען disciplined פון די פערטע [קלאס/יאר]. איך וואלט געווען א וואוילער נער, אמת? וואס וואלט געווען דעמאלטס?
איך האב געמאכט גרויסע קבלות. איך האב געהאט פלענער, יא, איך בין אויך געווען א קליינער בחור. איך האב געהאט פלענער: “איך גיי לערנען גאנץ משניות”. שטעל דיך פאר איך וואלט געבליבן ביי דעם, און איך האב געלערנט אונטער איין מאל משניות. וואלט איך געבליבן עפעס איינער… איך קען דאך אזעלכע, ס׳איז דאך דא אזעלכע מענטשן אין לעבן, רייט? ער איז נעבעך מקיים יעדע קבלה וואס ער האט געמאכט אלס בחור. ער האט נישט קיין מאל אויסגעפונען אז ס׳איז דא נאך זאכן.
איך בין מסכים. א פארט [חלק] פון לערנען וואס איז really [באמת] גוט, וואס דו really needest [באמת דארפסט] צו טון, וואס דו really ווילסט טון, וואס איז ריכטיג צו טון, איז צו זען אז אויב איינער האט אמאל געמאכט דעם פלאן פאר זיין גאנץ לעבן, רייט? “What are you going to be when you are bigger?” [וואס גייסטו זיין ווען דו ביסט גרעסער?] – “איך גיי זיין א תלמיד חכם.” אקעי, סאו, וואספארא סארט תלמיד חכם גייסטו זיין?
איך האלט אז אסאך גרויסע צדיקים, ווען זיי זענען געווען קליינע בעיביס, האבן זיי אלע געוואלט זיין צדיקים. און ער איז געבליבן, ער האט געמאכט א קבלה ווען ער איז געווען זעקס יאר אלט אז ער גייט זיין א צדיק. וואס פארשטייט א זעקס יעריג אינגל וועגן זיין א צדיק? בעיסיקלי דאס וואס דו זעסט יענער ביי די זיבעציג. זאגן אז ער איז א נאר, ווייל ער האלט אויך אז ס׳איז א מצוה צו זיין א נאר. ווייל ער דארף זיך מקריב זיין, “איך בין א Consistent [קאנסיסטענט/עקביות׳דיגער] מענטש, איך האב Consistency”, רייט? ער איז קאנסיסטענט! ער קומט יעדן טאג צו פסק׳ענען [לערנען הלכה/פסיקתא], ס׳איז נישט קיין שטותים, ער דארף לערנען פסק׳ענען. ער קומט יעדן טאג. אפשר דארף מען נישט קומען פסק׳ענען? אפשר דארף מען קומען שפעטער? אפשר דארף מען פארקערט?
די היתר פון “נישט וויסן” אלס תנאי פאר בחירה
וואס איך וויל אנקומען איז, איך מיין אז איינע פון די זאכן, אויב מ׳וויל זיין אזא אמת, אויב מ׳וויל אויפהערן זיך צו נארן, אויב מ׳וויל זאגן אז איך קען זאגן “איך האב מחליט געווען” – דארף מען קענען אויך מתיר זיין. אויב איך בין מחליט דאס, איינע פון די זאכן דארף מען מתיר זיין – יעדע זאך וואס איז מחייב קומט מיט א היתר, יא? – דארף מען מתיר זיין צו זייער אסאך זאכן טון אן actually [טאקע] וויסן צו מ׳וויל זיי טון. דאס איז די גרויסע היתר.
די גרויסע היתר איז צו פראקטיש. איך האב נישט קיין מקור, אויף די ערשטע שטיקל האב איך א מקור, אבער איך מיין אז אין חסידישע ספרים קען מען טרעפן מקורות, אפשר נישט אין פריערדיגע ספרים. עקשעלי, איך האב יא. אבער דו פארשטייסט וואס איך וויל זאגן? ווייל ווען איך וויל זאגן… דו האסט פארשטאנען וואס איך האב געזאגט פריער? דאס איז א זייער וויכטיגע יסוד.
אז ווען איך זאג אז דו ביסט דער וואס מאכט מיר צו גיין צו די חתונה, זאג איך נישט דו מאכסט מיר פאר דו האסט געוואוסט אלע צדדים, פאר דו האסט געוואוסט אז ס׳איז שווער און ס׳איז ווייט און ס׳איז נאנט, און ס׳איז דאון-קארן [?], און יענע צייט איז שיינער, יענע איז שפעטער גראדע… בקיצור, יא? נישט פארדעם, איך האב גערעדט נאכדעם, רייט?
די פשט איז, כדי צו זאגן אז דו נעמסט Responsibility [אחריות], דאס איז די זאך וואס מ׳רופט בחירה, רייט? Just so you should know what I’m talking about [נאר כדי איר זאלט וויסן פון וואס איך רעד]. די responsibility הייסט בחירה. דאס איז א זאך וואס מוז זיין, כדי צו זיין נארמאל, כדי צו זיין מענטשלעך.
א מענטש קען מאכן א בחירה, ער קען זיין אזא עקשן: “איך האב מחליט געווען ביי די 17, און איך האב מיין גאנצע לעבן געקיינמאל נישט געטראכט פון דעם, און ס׳האט נישט געמאכט קיין סענס, קאפ אין וואנט.” דאס איז נישט קיין בחירה. דאס איז, איך מיין, ס׳איז א בחירה, אבער ס׳איז א בחירה טיפשית. מיר רופן דאס מער נישט קיין בחירה, דאס איז א החלטה, אבער ס׳איז נישט קיין בחירה. א בחירה איז: איך נעם אין באטראכט אז איך האב א יצר הרע און איך האב א יצר הטוב.
דער משל פון יום כיפור קבלות
איך וועל דיר געבן א משל, איך מיין, דורך הגהה: אויב איינער מאכט א קבלה יום כיפור, דארף מען אפילו נישט קיין התרת נדרים. ווייל יום כיפור איז יעדער איינער אין אזא מצב וואו ער פאנטאזירט, ס׳איז נישט חל. ס׳איז אזויווי איינער מאכט א נדר ווען ער איז שיכור. ס׳איז חל די נדר? מ׳דארף פרעגן א הלכה.
איך זע נישט פארוואס דער רבונו של עולם… אויב דו וואלסט געלערנט א גאנץ יאר מיט די רעגולער חגאות, איז אויך נישט סתם. אויב דו וואלסט געלערנט א גאנץ יאר יום כיפור, וואלסטו זיך אויך עפעס געשטיגן אביסל כאטש פון איין יום כיפור צום צווייטן, און דו וואלסט פארשטאנען אביסל בעסער ווי דו פארשטייסט דעמאלטס. ס׳קען דאך נישט זיין, קל וחומר אז ס׳איז אפילו קלענער, אז ס׳איז אן אנדערע מציאות פאר א גאנץ יאר.
ס׳קען דאך נישט זיין אז אויב איך וויל זאגן אז שלימות איז א געוויסע בעיסיק חשיבות פון שלימות, א בעיסיק condition [תנאי] פון זייענדיג א real human being [עכטער מענטש], איז צו וויסן אלע סיטואציעס, וויסן סיי די internals [אינערליכע כוחות], ווי וואס איז מיין פריינט, וויפיל זיץ-פלייש האב איך, און כדומה, און כדומה. איז אויך כמעט א פאקט, ס׳איז א געוויסע מידה, דו קענסט עס רופן, דו קענסט עס נישט זען, אבער זיץ-פלייש איז א real [עכטע] זאך.
ער איז זיך מקבל געווען א שטארקע החלטה אז ער גייט לערנען זיבן שעה א טאג. אה, דו האסט נישט, דו האסט נישט די gift [מתנה], דו האסט נישט… אפשר קענסטו, מ׳האט גערעדט פון בחירה, דו קענסט, ביז דערווייל האסטו עס נישט, ס׳וועט זיין א ברכה לבטלה. אבער וויאזוי גייסטו עס אויסגעפינען? וויאזוי גייסטו עפעס וויסן וואס צו נעמען אין באטראכט, וואס איז אמת די גוט, וואס דו קענסט, נאך די אלע… דאס דארף איך אויסלערנען דאס.
די פראקטישע הדרכה: זאג “איך ווייס נישט”
סאו, איך מיין, אז כדי צו קענען דאס געשען, מוז זיין מוותר פאר א סאך צייט צו נישט וויסן וואס מ׳וויל. אויב ער פרעגט דיך, אין דיין משל פון גיין צו די חתונה, אויב ער פרעגט דיך צו דו ווילסט גיין צו די חתונה, זאג: “איך ווייס נישט”.
און דאס איז די אנדערע זאך וואס מענטשן זענען זייער קעגן: ס׳איז אויך אן עבירה צו זאגן “איך ווייס נישט”. דו דארפסט זאגן “איך וויל”. אפשר וויל איך יא, אפשר וויל איך נישט. איך וויל, ווען איך זאג איך וויל, מיין איך, איך זאג דיר נאר די חלק אז איך וויל – אין אן אידעאלע וועלט וואלט נישט געווען עפעס אנדערש בכלל אויף די וועלט, וואלט איך געוואלט. זייער גוט, דאס איז איין נתון, איין data point [פונקט פון אינפארמאציע] וואס מ׳דארף אריינלייגן ווען מ׳גייט זיך רעכענען.
יעצט, איך ווייס נישט, ס׳איז אן ענין פון גיין, ס׳איז אן ענין פון נישט גיין, ס׳איז אן ענין פון שלישיות, ס׳איז נישט נאר מציאות, מ׳דארף דאך… חלק פון די מציאות איז דאך מ׳דארף לעבן. איך בין שוין געגאנגען צו אסאך חתונות, איך האב שוין געזען, איך האב געטראכט, איך בין געגאנגען צו אסאך חתונות, איך האב געזען אז מ׳דארף מיך נישט דארט, און ממילא האב איך אויפגעהערט צו גיין.
שטעל דיר פאר איך וואלט געמאכט א החלטה פארדעם, און איך האלט ביי די החלטה: “איך גיי יא”, “איך גיי נישט”. ס׳וואלט נישט געווען א שכל׳דיגע החלטה. א פארט פון די החלטה מיינט: עי, ס׳פעלט טאקע אויס, דא האסטו א משפחה וואס ס׳פעלט אויס, at least [לכל הפחות] די באבע. אקעי, איך ווייס, ס׳איז דא איין באבע וואס איר טוט מען א טובה ווען מ׳קומט. זייער גוט, ס׳איז א מצוה צו גיין לכבוד די… זייער גוט, מ׳דארף נאר גיין צו די באבע וואס זאגט מזל טוב און גיין אהיים גיין. מ׳דארף שוין זאגן פאר די חתן, ער גייט נישט געדענקען אזוי איז עס געקומען.
וכדומה. איך זאג, איך געב דיר נאר די זאכן וואס מען דארף וויסן. די זעלבע זאך, דו ביסט גרייט פאר שבת? איך האלט ביים קומען צו די שיעור. איך ווייס, איך האב עס אויסגעטרייט, ס׳מוז זיין א זאך פון אויסטרייען. כדי די סארט responsibility וואס איך רעד וועגן זאל מאכן סענס, מוז זיין א…
בס״ד
שיעור: ווער איז דער “גוטער מענטש”? – חלק ה׳
נושא: די היתר פון “אויסטרייען” און די הגדרה פון בחירה
—
די היתר פון “אויסטרייען” (Trying)
ס׳איז דאך דיין משפחה. וואס פעלט אויס? At least די באבע? אקעי, איך ווייס. ס׳איז דא איין באבע וואס איר טוט מען א טובה ווען מען קומט. זייער גוט. ס׳איז א מצווה צו גיין לכבודה. זייער גוט. מען דארף נאר גיין צו די באבע און זאגן “מזל טוב” און קענען אהיימגיין. מען דארף נישט פארזארגן פאר די חתן, ווייל ער גייט נישט געדענקען אז דו ביסט געקומען.
וכדומה. איך זאג, איך געב דאך נאר [א דוגמא]… די זאך מוז וואס מ׳דארף וויסן, די זעלבע זאך: ביסט גרייט פאר שבת? איך זאג איך בין גרייט פאר שבת, איך האלט ביים קומען צו די שיעור. איך ווייס, איך גיי עס אויסטרייען. ס׳מוז זיין א זאך פון “אויסטרייען”. כדי אז די סארט responsibility [אחריות] וואס איך רעד וועגן זאל מאכן סענס, מוז זיין א גרויסע היתר פון “אויסטרייען”.
און נישט… ס׳איז זייער פאני. “טרייען” מיינט בלשון “try”, אז ס׳קען זיין אז ס׳גייט ארבעטן און ס׳קען זיין נישט. און די אנדערע זייט, אין די יענץ טו איך אן א strong commitment [שטארקע מחייבות]. ס׳הייסט, איך בין committed צו טרייען, און איך גיי נישט פארלירן דאס.
סאו, איך דארף שטענדיג זאגן, אן וויסן די תירוץ פון די שאלה וואס איך האלט ביים טון. ס׳איז א גוטע זאך פאר די אנדערע צו זאגן: “איך ווייס נישט, מיר פרובירן, מיר וועלן זען.” דו קענסט נישט זיין קליער [קלאר], ס׳איז זייער שווער. ווען איך זאג א “היתר”, מיינט עס אז ס׳איז קלאר אז בשעת מעשה מיין איך אז איך גיי עס טון. איך טריי אויס דעם לימוד, איך טריי אויס דעם, איך טריי אויס די מאשין, איך טריי אויס די חברה. איך טריי אויס די זאך.
איך טראכט נישט, “אקעי, דאס איז א טעסט”. איך מיין, אמאל טראכטן מענטשן דאס. באמת, tests קענען זיין fake. “איך ווייס נישט, איך בין ביי די פערטע [דייט], איך ווייס נישט צו איך קען לערנען.” מ׳געפינט נישט אויס וואס דער מענטש האלט ביים דעיט. מ׳געפינט אויס, אקעי, ס׳איז א פראבלעם. איך ווייס נישט, מ׳קען אויסטרייען חתונה צו האבן… אבער מ׳געפינט אויס אין די reality. ס׳מוז זיין real. אבער ס׳מוז אויך זיין… איך מיין אז דאס איז… אפשר דארף מען דאס מיט תשובה, איך ווייס נישט. ס׳מוז זיין אז ס׳זאל זיין מותר צו מאכן mistakes. ס׳מוז זיין מותר צו נישט וויסן די תירוץ.
“איך וויל נישט” vs “איך טו נישט גענוג”
איך מיין אז אפשר איינע פון די ווייטאגן וואס מענטשן האבן איז, זיי מיינען אז זיי טוען נישט גענוג. זיי האבן א מחייב.
ניין, איך האב נישט.
פארוואס נישט?
איך וויל נישט. איך האלט נישט דערביי.
איך זאג גראדע א reason [א סיבה], נישט סתם א “חה”. איך וויל נישט. דו ווילסט קומען? דו ווילסט מאכן? דו ווילסט קויפן? דו ווילסט קומען צו דעם שיעור? ס׳איז נישט אזוי פאני. יא?
דו ווילסט לערנען רמב״ם? יא.
דו ווילסט לערנען זוהר? יא.
דו ווילסט לערנען משניות? יא.
דו ווילסט לערנען חומש רש״י? יא.
דו ווילסט לערנען זוהר? דו ווילסט לערנען תנ״ך? יא.
אקעי, וויאזוי האסטו צייט פאר אלע זאכן? ניין, עס האט מיר גערעדט, right? פארוואס? ווייל איך האב געטראכט איך וויל נישט לערנען, אבער איך וויל יא. זייער גוט. איך האב געוואלט. אבער דאס איז נישט [גענוג].
זייער גוט. יעצט, וויאזוי ווייס איך, וויאזוי קען איך decide’ן וואס איך וויל טאקע? Because דאס איז א condition [תנאי] פאר being able to say “איך וויל טון דאס”. There needs to be… דאס איז וואס הייסט deliberation [יישוב הדעת/איבערטראכטן].
There’s nothing wrong, exactly. There’s something wrong with lying, but there’s nothing wrong with saying “I don’t know. I’m figuring it out.” יא, אפילו איך זאג איך וויל נישט, אבער איך בין נאך נישט מחליט אז איך וויל נישט. לאז עס אפן די question.
מעשה: “דו ביסט דאך א נארמאלער מענטש”
איך געדענק, איך געדענק, איך בין געווען… איך וועל דיר דערציילן אן אינטערעסאנטע חסידישע מעשה. איך געדענק איך בין געווען… How old? How old was I? איך בין געווען like 21, איך ווייס נישט, and 22, and איך בין געווען עפעס מורא׳דיג צעמישט מיט אלע מיני פלענער. And איך האב בתוך די סארט פרומקייט, איך האב געמיינט אז איך ווייס זיכער זייער גוט וואס איך וויל, אבער איך ווייס נישט.
And there was… I’m not saying the story well, אפשר וועסטו וויסן וויאזוי צו דערציילן א מעשה וואס מאכט סענס. But איך האב געזען איין… איך האב געטראפן עפעס א איד, און איך האב געזאגט, איך האב געהאט א שמועס מיט יענעם, פאר געלט, אזוי ווי דער מנהג איז. און יענער האט מיר געזאגט איין זאך, ס׳איז מורא׳דיג געווען.
ער האט געזאגט: “ווי אלט ביסטו?”
איך בין ממש געווען אפשר אפילו 21, איך געדענק נישט.
ער זאגט: “אה, דו ווייסט אז…” איך בין געווען אזא זייער תמימות׳דיג, “דו ווייסט אז אין די גרויסע וועלט, אין די גרויסע וועלט ווי איך קום פון, רוב מענטשן ביי 21 האבן נישט קיין מושג וואס זיי ווילן פון זייער לעבן? דו ווייסט? דו ביסט דאך בכלל א נארמאלער מענטש. דו ווייסט נישט? וויאזוי זאלסטו וויסן? דו האסט שוין געטרייט? דו דארפסט טרייען. גיי, דריי דיך דא.”
אקעי, מ׳קען קריטיקירן יענע וועלט וואס איז, ביז 45 ווייסט איינער נישט אויב ער וויל חתונה האבן, no problem. אבער ס׳איז זייער א נארמאלע זאך. אקעי, דו האסט יא שוין חתונה געהאט. דו ווייסט נאך אלץ נישט וואס דו ווילסט פון דיין לעבן. ס׳איז דא אזא expectation, נישט אן expectation פון די סיסטעם, פון די מענטשן אליין: “איך בין שוין א אינגערמאן, איך האב שוין חתונה געהאט, איך האב שוין צוויי קינדער, יעצט ווייס איך שוין וואס איך וויל טון.”
דו ווייסט נישט! ווי זאלסטו וויסן? האסט געטרייט איינס און א האלב זאך אין דיין לעבן. האסט געלערנט משניות און גמרא, געוואלדיג. יעצט ווייסטו וואס דו ווילסט? האסט געטרייט אפילו א צוויי און א האלב ביזנעס איידיעס? האסט שוין גערעדט מיט דאך א פרישע אז מען קען מאכן אזא ביזנעס? דו ווייסט נישט וואס דו ווילסט.
פראטאטייפן (Prototyping) און די ישיבה סיסטעם
עס איז דא אזא זאך וואס הייסט “פראטאטייפן”. יא, [איך] האב ליב פראטאטייפן, און דאס דארף מען טעסטן. איך האב די פראטאטייפן געשוין, ווייל דו ווייסט שוין אז דאס איז נאר א טעסט. איך רעד, דו ווייסט נישט וועלכע דזשאב האב איך ליב, וועלכע דזשאב קען איך טון. לאמיר שטיין מיט די גמרא. דו לערנסט פינף יאר צו זען צו עס גייט, צו זען און אויסגעפינען צו דו האלטסט ביי די ענינים, צו עס איז פאר דיר. דאס איז א very normal thing.
איך קוק אן אז א פארט פון דעם “נישט וויסן” – עס איז א גאנצע תורה צו זאגן די ריכטיגע תורה, אבער וואס מען ווייסט נישט איז האט צו טון מיט דעם נישט לאזן “נישט וויסן”. עס איז אויף קליינע זאכן, אויף גרויסע זאכן. עס איז אויף די אלע דוגמאות וואס איך האב געגעבן.
און if you think about it, like I explained to you, this is necessary. ווייל פארט פון זיין א בעל בחירה, צו האבן בחירה – בחירה מיינט נישט החלטה. אז דו וועסט אים זאגן א גאנצע תורה פון החלטה, “איך האב מחליט געווען, איך האב מחליט געווען”… וויאזוי האט די story געגאנגען? איך האב נישט געזאגט אז די דרייסטע קענען מחליט זיין צו לערנען תורה לשמה זייער גאנצע לעבן? איך האף אז עס איז נישט אמת די מעשה. איך מיין אז ר׳ בנימין זאגט אז עס איז נישט אמת, עס איז א טעות. איך מיין אז עס איז נישט אמת. עס קען זיין אמת, אבער נאכדעם האט ער… עס זענען דא אסאך steps אינצווישן. עס קען דאך נישט זיין! וויאזוי קען עס זיין? דו ווייסט ווען אדרבה, יעדע יונגל ווייסט אז ער וויל לערנען תורה. וויאזוי קען עס זיין?
איך האב אזוי פאני, אונזער וועג פון שיקן קינדער. איך זאג דאס א גאנצע צייט פאר די בחורים, פאר די רבי, פאר די מנהל קען איך נישט רעדן, ווייל ער איז… זיין דזשאב איז צו נאר understand דאס. אבער דו כאפסט אז דו ביסט דרייסיג יאר אלט, און דו רעדסט מיט קליינע בעיביס, פערצן, זעכצן. ער ווייסט נישט, ער ווייסט נישט. ער איז אן עם הארץ גמור. ער לערנט פאר צען יאר, ער האט אן השערה צו זיין א תלמיד חכם. אפילו די גוטע בחור, איך רעד נישט פון די שלעכטע בחור. “איך האב געמיינט איך גיי זיין א תלמיד חכם, איך בין געווען א גוטע בחור, איך האב געלערנט דרייסיג גאנצע בלאט מיט מפרשים.” אבער דו ווייסט נישט, דו האסט נישט אפילו אן השערה.
די דזשאב פון דער רבי איז זיך אביסל צעפויבן זיין, יענץ, עס אויסצופינען וואס דו ווייסט, וואס דו האסט ליב. ער האט ליב מער הלכה, מער בקיאות, מער עיון. ער ווייסט נישט. די ישיבה זאגט: “איך ווייס נישט, יעדער איינער האט ליב דאס, דאס דארף מען ליב האבן.” קיינער ווייסט נישט.
ווי אלט איז ער געווען ווען ער איז געווארן א רבי? דרייסיג? איך ווייס נישט, ער איז זיכער נישט געווען ביי די פופציג, יא? איך ווייס נישט, ער האט געלערנט, אבער ס׳איז זיכער אז ער האט זיך נישט געהאלטן ביי די פופציג. איך ווייס נישט, איך ווייס נישט. ער האט געלערנט, אבער ס׳איז זיכער אז מ׳האט זיך נישט געהאלטן ביי דרייסיג אין אמורות. מ׳קען דאס זען אויף זיין נאטור, אויף זיין תורת הרמב״ם, איך ווייס נישט. די חתם סופר האט נישט געשטימט צו יונג, און דאס שטימט ערנסט, דו פארשטייסט? ס׳איז נישט שלעכט, ס׳איז פשוט נישט ערנסט, ס׳איז נישט אויסגעבאקן, ס׳איז פסיכאלאגישע רמאות וואס ער האט געטון, דו פארשטייסט? איך ווייס נישט וואס איז געווען, קען זיין א חלק פון זיי האט ער שפעטער אויסגעארבעט איז געווארן עפעס, אבער דו קענסט נישט נעמען ערנסט, יא? ס׳איז פשוט, דער רבי איז געווען דרייסיג, איז ער שוין געווען רבי. כמעט קיינער איז נישט מצליח ווען ער איז דרייסיג, פערציג, פופציג, צוואנציג, וכו׳.
פארוואס זאג איך דאס? דאס איז נאך אן אנדערע פוינט פון זאגן אז וויבאלד בחירה מיינט פארשטיין, מיינט פארשטיין אלע צדדים. איך האב נישט געזאגט אז מ׳דארף מאכן די ארומיגע שפרינגען צו אויסגעפינען וויאזוי צו זיין, ס׳וואלט גראדע געהאלפן, אבער איך זאג נישט דאס. איך זאג נאר אז ס׳דארף קומען מיט עפעס א צדדים, א בחירה.
חזרה: וואס איז בחירה? (טעכניש vs. חסידיש)
און מיר האבן גערעדט יעצט, ס׳איז א זייער אינטערעסאנטע זאך וואס איך זאג יעצט. אלעס וואס איך זאג יעצט איז געווען אלעס פריער פאר א שיעור וואס איך האב געפלאנט צו זאגן מער technically, איך האב עס נאר געזאגט מער חסידיש, צו זיין happy. אבער צו פארשטיין, מיר האבן גערעדט, דער ערשטער חלק פון די שיעור איז הונדערט פראצענט וואס איך האב געוואלט רעדן, נאר איך האב געפלאנט צו רעדן technically, איך האב געזוכט א וועג וויאזוי צו מאכן מער געשמאק. דאס האט צו טון מיט דעם, איך וועל דיר זאגן די language וואס איך האב געוואלט זאגן.
מיר האבן גערעדט אז… וויפיל צייט האב איך? מיר האבן גערעדט אז… ווען דארף איך ענדיגן די שיעור? 9:30? אקעי, איך וועל אייך זאגן בקיצור.
מיר האבן גערעדט אז מיר זוכן עפעס א זאך וואס הייסט “בחירה”, ווייל אן דעם איז די מעלות, די מדות וואס מ׳האט, איז נישט “מסייע חסדיך”, ס׳זאגט נישט גארנישט פון גדלות בתור מענטש. דאס איז די נקודה וואס מיר זוכן ווען מיר זאגן די ווארט בחירה, right? מיר זוכן נישט דאס, מיר זוכן נישט דאס. ולהיפך, כוונות איז זיכער נישט בחירה אין די סענס אז דו ביסט נישט געצוואונגען, נישט determined מיט שרודות שבו בער שטות, עס איז נישט אין דעם זין. עס איז די זאך וואס מאכט עס דיינע מעשים, דיינע מידות.
און מ׳האט געזאגט וועלכע זאך מאכט עס דיינע מעשים? נישט דאס וואס עס איז פלוצלינג, אזוי ווי מיין משל לעצטע וואך פון די זאלץ-מעסערל [?], צוויי וואכן צוריק, נאר די זאך וואס זאגט מיר וועלכע מענטש דו ביסט. שטימט? אזוי איז געזאגט געווארן.
יעצט, וואס עס האט אונז געפעלט, און עס פעלט אונז נאך אלץ אביסל, אבער היינט האב איך אויסגעזאגט אביסל בדרך משל, וואס האט אונז געפעלט איז: אקעי, so וואס איז די זאך וואס אונז רופן בחירה? דו ווייסט שוין וואס עס איז נישט, און דו ווייסט וואס עס דארף זיין, און דו קענסט זען אז דא זענען פארהאן א סך טעותים וואס קענען זיין.
אריסטו׳ס ליסטע: וואס איז נישט קיין בחירה?
למשל, איין טעות וואס מ׳האט גערעדט פריער איז אז עס איז א “רצון”. זייער א וויכטיגע זאך, עס גייט צוריק all the way צו אנהייב פונעם שיעור. מענטשן זאלן האבן געזאגט, יא א גוטער מענטש… די זאך וואס מ׳רופט בחירה איז וואס מאכט א גוטע מענטש, פארשטייט זיך מ׳קען אויך טון גוטע מעשים ביי מקרה, בטעות, באונס, באכרח וכו׳. א גוטער מענטש איז איינער וואס… מ׳זאגט אסאך מאל ער וויל טון גוטע מעשים.
וואס איז נישט גענוג נאר צו זאגן אז ער וויל… ער האט ליב, עס איז א ביסל בעסער צו זאגן ווי ער וויל. אבער ווען ער זאגט ער וויל, אסאך מאל דער מענטש טועה, אזוי ווי “איך וויל לערנען שאך”, אדער אזוי ווי איך וויל… שטייט אין חסידות ספרים יעדער איינער וויל זיין גוט. דאס מאכט דיך נאך נישט גוט. דאס איז נאך נישט קיין פראבלעם.
נישט נאר עס איז נישט קיין פראבלעם, עס איז אפילו נישט קיין conflict מיט דיין יצר הרע. דיין יצר הרע שלעפט זיך מיט דעם רצון, ער שלעפט זיך מיט עפעס אנדערש. זאלסטו מערקן, וועסטו אריינקוקן וועסטו זען. דאס איז נישט אפילו… עס איז אן אנדערע זאך. פארוואס? מ׳קען אריינגיין דא מער אינעם technical, איך האב נישט קיין כח, איך האב נישט קיין צייט, איך וויל קיינעם נישט איינשלעפן נאך מער.
אבער איינע פון די וויכטיגע זאכן דא וואס מ׳האט געזאגט למשל, איז דא א ליסטע. אריסטו האט א ליסטע פון זאכן וואס זענען נישט בחירה. זיין ליסטע איז:
1. תאוה
2. כעס
3. דעה (Opinion)
4. רצון (Wish)
די אלע פיר זאכן זענען נישט בחירה. עס זענען אלע שיינע זאכן, אבער קיין איינע פון זיי זענען נישט בחירה.
די נושא פון תאוה, איך דענק שוין מ׳זאל האבן גערעדט דא צו מסביר זיין פארוואס צו וועלן, צו בוחר זיין עפעס, איז נישט די זעלבע זאך ווי האבן א תאוה פאר עס. איך דענק שוין מ׳זאל האבן גערעדט דא וועגן אז עס איז א סתירה, וועגן וואס תאוה טוט נאכדעם. אבער ניין, איך האב נישט גערעדט וועגן אז עס איז א סתירה, אז צוויי תאוות קענען זיך נישט אויסהאלטן צוזאמען.
בחירת היסודות. האט ער דאס מסביר געווען? ערגעץ? איך געדענק נישט. דאס איז איין זאך. איך וועל עס מסביר זיין א צווייטע מאל.
נאך א זאך איז די וויכטיגע זאך וואס ער האט דא גערעדט, איז די נושא פון… פון וואס ער רופט “wish”, אדער וואס מיר האבן דא גערופן “רצון”. און נאך א זאך וואס האט צוטון דא, וואס איז ענליך, וואס איז מער connected אפשר, איז די נושא פון אן “opinion”, פון א דעה.
שיעור: מהות הבחירה – חלק ו׳
נושאים: בחירה מול דעה (“האלטן”), בחירה כהעדפה (Preference), תהליך הבחירה מול החלטה רגעית, ותפקיד ההתייעצות.
—
הקדמה: סתירה מול בחירה
ניין, יא… וואס “ניין”? איך האב נישט גערעדט וועגן אז ס׳איז א סתירה; אז ס׳איז צוויי טיילן וואס קענען זיך נישט סותר זיין, און דאס איז זיך יא סותר. האט דאס נישט געווען? ניין, ערגעץ… מ׳געדענקט נישט. דאס איז איין זאך. נאך, עס מוז מיין זיין א צווייטע מאל.
נאך א זאך איז די וויכטיגע זאך וואס ער האט דא גערעדט, איז די נושא פון וואס ער רופט “וויש” [wish], אדער וואס סטודענטן האבן עס דא גערופן “רצון”.
“האלטן” איז נישט “זיין” (Opinion vs. Being)
און נאך א זאך וואס האט צו טון דא, וואס איז ענליך, וואס איז מער קאנעקטעד [connected] אפשר, איז די נושא פון אן “אפיניען” [opinion], פון א דעה, פון וואס איך “האלט”.
דער מענטש זאגט: “דו פרעגסט דיך, דו ביסט א גוטער מענטש? ווייל פנימיות ביסטו א גוטער מענטש.” למעשה, קומט עס נישט ארויס. וואס מיינט פנימיות ביסטו א גוטער מענטש? אין די ריעליטי [reality], אסאך מענטשן… פארוואס? מ׳זאגט דיר: “ווייל איך האלט אז מ׳דארף זיין א גוטער מענטש.”
כאילו ס׳איז דא איינער וואס האלט אז מ׳דארף זיין א שלעכטער מענטש?! דו פארשטייסט מיר? אבער “איך האלט אז מ׳דארף זיין א גוטער”, “איך האלט אז מ׳דארף לערנען”, “איך האלט אז מ׳דארף זיין א תלמיד חכם”. למעשה ביסטו נישט. סאו, אבער די וואס איך האלט – “האלטן” איז דאך פנימיות׳דיגע זאך, פנימיות איז די עיקר. ס׳איז דאך נישט וואס דו ביסט, וואס איך בין.
סאו זאגט ער דיר: “האלטן איז וואס דו ביסט.” סאו, דו האסט געקענט א וועג צו מעלדן אז פארוואס דאס וואס דו “האלטסט” מאכט נישט אויס. דאס וואס דו האלטסט איז א שיינע זאך, מ׳קען האלטן ריכטיג און מ׳קען האלטן נישט ריכטיג, אבער דאס איז נישט דארט בחירה.
בחירה מיינט אז איך האב בוחן געווען דאס צו טון, אז דאס איז גוט. דו האסט נאך נישט בוחן געווען. ווייל למשל, קען זיין זייער א גרינגע זאך, ווייל “האלטן” קען מען האלטן אז יענער זאל עפעס טון. ס׳האט גארנישט מיט דיר איינגעלייגט. איך האלט – אפילו ווען איך האלט עס וועגן מיר, איז עס כאילו איך האלט עס וועגן יענעם. איך האלט אז יענער וואלט געדארפט אזוי טון. איך האלט אז ער דארף זיין דער פרעזידענט. אקעי, ס׳מאכט דיך נישט א בעסערער אדער ערגערער מענטש. צו וועלן עפעס טון, צו טשוזן [choose] עפעס צו טון, און צו טשוזן פאר מיר עפעס צו טון – דאס איז אן אנדערע סארט זאך.
בחירה איז נישט “די מעגליכקייט צו טון אנדערש”
דאס איז די – איך זאג דיר נאר בקצרה – דאס איז וואס מיר האבן גערעדט די ערשטע האלב שיעור. די “פאר” [before] די האלב שיעור האבן מיר גערעדט, און דאס איז נאר וואס בחירה איז *נישט*. מ׳קען אריינגיין מער אין איינע פון די פיר זאכן און יעדער איינער פון זיי, אבער איך האב מער ליב צו רעדן אזוי ווי דאס וואס מיר טוען היינט: נאכדעם וואס בחירה איז *יא*.
אבער לאמיר פארשטיין אז בחירה – און מיר האבן געזאגט פריער אין די לעצטע שיעור – אז בחירה איז נישט אז איך האב געקענט טון אנדערש, רייט [right]? דאס איז פארקערט. ס׳איז לאו דוקא אז מיר דארפן האבן געקענט טון אנדערש. רייט, איך האב נישט געקענט זיין א גוי – דאס מיינט נאך נישט אז איך בין נישט בוחר צו זיין א איד. צוויי אנדערע זאכן.
ווייל מיר זאגן אז בחירה מיינט אז ס׳זאגט מיר וועגן וואס איך בין. וואס איך בין איז אסאך מער אז איך בין א איד, ווי דאס וואלט געקענט זיין אפשר א גוי וואלט איך נישט געקענט זיין. סאו דאס איז בכלל נישט קיין פראבלעם פאר בחירה; ס׳איז א פראבלעם פאר רצון, ס׳איז א פראבלעם פאר דעטערמיניזם און פאר אנדערע זאכן, אבער וואס איז נוגע פאר מיין זאל האבן בחירה, איז עס בכלל נישט קיין פראבלעם. נישט נאר ס׳איז נישט קיין פראבלעם, ס׳איז נאך א סיעתא אויך.
אנטי-קאצק: הרגל איז א גוטע זאך
פארדעם בין איך אנטי-קאצק. ווייל די קאצקער זאגן אז מ׳טוט עפעס ווייל דער טאטע האט עס געטון איז א שלעכטע זאך; איך האלט אז פארקערט, ס׳איז א בעסערע זאך. ווייל ס׳שטייט אויך אין חומש [אדער] אין סידור “והרגילנו בתורתך”. די קאצקער רבי אליין האט געפרעגט די קשיא: וואס שטייט “והרגילנו בתורתך”, וואס איז א שלעכטע זאך? האט ער געזאגט אזוי א תירוץ: ס׳איז קלאר אז מיר בעטן אונז, ס׳איז א גוטע זאך צו זיין מורגל.
יעצט, אבער אויב אזוי – איך וויל נאר ווייזן, איך גיי סטאפן נאך דעם, איך וויל נאך זאגן נאך א מעשה׳לע וועגן דעם – אויב אזוי איז דאך שווער, וואס איז בחירה?
הגדרת הבחירה: Preference (העדפה)
בחירה איז טייטש – איך קען זאגן אויף ענגליש א ווארט, ער זאגט “טשויס” [choice] א גאנצע צייט – נאך א ווארט וואס מ׳קען זאגן איז “פרעפערענס” [preference]. איך פרעפער דאס צו טון. “פרעפערן” צו טון עפעס מיינט אז איך פרעפער דאס צו טון איבער א צווייטע זאך. אויב ס׳איז סתם נישטא אינדערהיים קיין שום סתירה, הייסט עס נישט בחירה, הייסט עס רצון. ס׳קען זיין אפשר א גוטע רצון, א רצון וואס איז ריכטיג, אבער בחירה איז עס נישט.
סאו יעצט, דאס האב איך דיר מסביר געווען, אז כדי אז א מענטש זאל וויסן וואס ער וויל טון – אויב מ׳וויל טעקניקלי [technically] קענסטו זאגן אז בחירה איז נישט עכט אויף זיין גוט, נאר אויף וועלכע סארט גוט צו זיין, אדער אויף ווי אזוי צו זיין גוט. ווייל ס׳איז דאך פשוט אז קיינער וויל נישט זיין שלעכט, אדער קיינער וויל נישט טון וואס איז שלעכט פאר אים.
אבער אויב איך זאג אז א מענטש ער איז בוחר געווען – ער איז בוחר געווען צו זיין א חסיד׳ישער איד, ער איז בוחר געווען צו זיין א ליטוואק, איך ווייס – ס׳מיינט נישט אז ער איז נישט געבוירן אזוי. ס׳מיינט אז ער האט זיך אויסגעטרייט אביסל, אדער אויסגעטראכט אביסל, אדער זיך מסיח דעת געווען… ער קען זיך מסיח דעת זיין פון די סיעתות [helps/advantages], ס׳פעלט יא אויס א געוויסע סיעתות. לאו דוקא אין די סענס [sense] אז איך האב געקענט טון אנדערש, איך האב געקענט וועלן זיין עפעס אנדערש; מער אין די סענס אז ס׳הייסט נישט אז איך זאג נישט אז דו האסט עפעס געטון, איך זאג נישט אז דו ביסט עפעס, אויב דו האסט נישט אדורך געטראכט די זאך.
אין דעי סענס איז אמת, און דאס איז וואס מענטשן וואלטן געטראכט אינטואיטיוולי [intuitively], אז איינער וואס סתם פאלגט אלעס וואס ער האט געטון זייט אלס אינגל איז נישט קיין בעל בחירה. דער סתם א “קאפי קאט” [copycat]. אבער נישט ווייל בחירה מיינט אז איך האב געקענט טון אנדערש, נאר ווייל בחירה מיינט אז איך האב גע-choose’ט די זאך.
וויאזוי ווייס איך וואס איך וויל?
און part פון choose’ן די זאך איז צו וויסן אז דאס איז וואס איך וויל. וויאזוי ווייס איך אז דאס איז וואס איך וויל? איך קען דאך נאר וויסן אז דאס איז וואס איך וויל נאר אויב איך נעם אין באטראכט אלע צדדים, אלע חלקים דערפון.
אויב איך האב מחליט געווען פאר׳ן געבוירן ווערן אז איך וויל זיין גוט, דאס איז נאכנישט קיין בחירה. ס׳איז א שיינע החלטה, איך ווייס שוין פונקטליך וואס ער מאכט אין הימל פאר ער קומט אן, אבער ער ווערט משביע אז ער זאל זיין א צדיק. אבער די בחירה איז די עצם ווען נאכדעם וואס ער איז געבוירן געווארן, ער זעט די יצר טוב, ער זעט די יצר הרע, ער זעט אלע סיטואציעס, און ער באטראכט וועלכע פון זיי וועט זיין גוט.
אדער קענסט אפילו זאגן ער וויל שוין זיין גערעכט, ער איז שוין יא מחליט געווען צו זיין גוט, לאמיר זאגן די רצון איז טאקע פון פאר איינער איז געבוירן געווארן, ווייל דאס איז מיין nature [טבע], ווייל קיינער וויל נישט שלעכט. אבער ער האט געזען אז ס׳איז דא אנדערע וועגן פון זיין גוט, ער האט אויסגעפיגערט וועלכע איז די בעסטע וועג פאר אים, ער האט יא שואל געווען געוויסע זאכן, און יא אויסגעטרייט געוויסע זאכן, און יא זיך מתייעץ געווען מיט אנדערע…
תפקיד היועץ (Consultation)
קענסט זאגן איין נוסח פון בחירה, ווען מען externalize’ט עס, זענען ממש – ער האט דאך גערעדט מיט א צווייטן:
“היינט, איך ווייס נישט אין וועלכע שול איך וויל גיין, אבער איך מוז זאגן א תירוץ.”
“יא, וואס, ס׳גייט אויך אזוי. דו מוזסט זאגן, זאג מיר שוין היינט, דו ווילסט…”
“איך ווייס נישט, איך וויל דאך רעדן מיט מיין רבי, איך וויל דאך רעדן מיט מיין ראש ישיבה, איך וויל דאך רעדן מיט איינער וואס ווייסט…”
יא, דאס איז א גרויסע חכמה, ס׳איז אויך א זאך וואס רוב מענטשן ווייסן נישט, אז ס׳איז דא א סטעידזש [stage] פון זיך דורכרעדן. מיר מיינען אז מען רעדט זיך דורך מיינט אז דער רבי זאל דיר געבן א פסק, ער זאל דיר זאגן. דער רבי קומט נישט זאגן. ס׳איז דא אפשר אזא זאך, אבער די התייעצות… יא, א יועץ. ס׳מיינט א יועץ, א גרויסע זאך. א יועץ, שטייט “ישועה ברוב יועץ”. דאס מיינט דארט.
עניוועי, ס׳האט עפעס צו טון מיט יענץ. א יועץ איז איינער וואס ער קען דיר גוט העלפן זען וועלכע וועג צו טון א זאך וואס דו ווילסט שוין טון. אמת? איך קען דיר נישט מאכן וועלן טון א זאך וואס דו האסט נישט געוואלט. אבער ס׳איז דא אסאך וועגן. יעדער איינער וויל זיין גוט. איך וויל א גוטע ישיבה. דאס איז מוסכם. איך וויל וויסן וועלכע איז גוט פאר מיך. איך דארף האבן עקספיריענס [experience] פאר דעם. איך דארף אריינטראכטן אין פארשידענע צדדים. איך דארף עקספיריענס פאר די צדדים. נאכדעם קען איך… איך קען פרעגן איינער וואס האט עקספיריענס.
בחירה איז נאר ווען עס זענען דא צדדים
יא, אקעי, דאס איז א דיפערענט [different] נקודה. איך רעד יעצט פון נאך א מער ראציאנאלע זאך. יא, איך ווייס דאס. די גאנצע נקודה פון מתייעץ זיין מיט אנדערע. אקעי, דאס איז אויך דעמאלטס, איך קען נישט זאגן וואס איך האב געוואלט. אבער איך רעד פון די מער ערנסטע זאך. איך ווייס וואס דער רמב״ם זאגט לעצטע מאל, איך ווייס וואס מיין גאול [goal] איז, איך ווייס נאר נישט וויאזוי אנצוקומען דערצו.
צו טשוזן צו זיין גוט איז א פשוט׳ע זאך, איך קען נישט טשוזן צו זיין שלעכט. אבער צו טשוזן וויאזוי צו זיין גוט, דאס איז א נארמאלע זאך. אין די טשויס, אין די סטעידזש, נישט אין די סענס אז איך קען זיין שלעכט, אין די סענס אז איך באטראכט פארשידענע צדדים, און עס קען זיין אזוי.
אויב איז נישטא קיין שום צדדים, איז נישטא קיין בחירה. אויב איז עס אן אמת׳דיגע, איך האב נישט קיין שום טעות אין די זאך, און עס איז נאר אמת׳דיג, א ליבער אמת, נאר דא איין ריכטיגע וועג – אויב איז נישטא קיין שום צד, איז נישטא קיין שום חקירה, איז נישטא קיין שום דרישה, איז נישטא קיין שום זאך צו שמועסן – דעמאלטס איז דער גר״א גערעכט אז עס איז נישט שייך צו זאגן בחירה. אפשר איז שייך צו זאגן שלילת טעות, אבער בחירה איז נישט שייך. בחירה איז אמת׳דיג נאר שייך ווען אין די וועלט איז כמעט אלעמאל דא מער ווי איין וועג צו זיין גוט, און די וועלט איז די עולם הבחירה. דאס איז א טיפערע זאך.
ספק און ארבעטן אויף די ספק
עניוועי, איך קען פרעגן? דו פארשטייסט וואס איך זאג? דערפאר האב איך געקנעקט און איך האב געוואלט מער פארשטיין. איך וויל וויסן צו איך האב פארשטאנען די גר״א, איך בין נישט זיכער אז איך האב עס פארשטאנען.
נישט זאגן אז איך וויל דאס טון, איך האב א קאנקריט [concrete] גאול, דאס איז סתם געווען א משל דעמאלטס. צו זאגן אז איך גיי נישט טרייען [try] צו טון, זיין נישט זיכער…
1. איינס קען מען זאגן טריי צו טון עפעס, אבער אפשר גייסטו נישט אנקומען, ביסט נישט זיכער וועגן א זאך, ביסט אפען [open] אז דו ביסט נישט זיכער.
2. צווייטנס, דו דארפסט ארבעטן ווי דו מוזט אנקומען, דו דארפסט ארבעטן צו זיין זיכער.
דאס מיינט צו זאגן אז די ספק איז די מטרה דא, אז די ספק איז די בחירה, און די ספק האט אין זיך קיום. דו דארפסט ארבעטן אויף די ספק, און נאכדעם טו געוויסע זאכן צו העלפן ארויסגיין פון די ספק. איז דאס וואס דו זאגסט, אז פשט איז אז די “זיכער זיין” האסטו בעיסיקלי [basically] סתם געהאקט אין קאפ?
בחירה איז א פראצעס (Process) vs. החלטה
אויב דו ביסט צו פרי זיכער, דעמאלטס… איך זאג אז בחירה אימפלייז [implies] סאמטינג [something] וואס העפענס [happens] אין טיים [time], עס נעמט צייט. עס נעמט צייט צו דיסיידן [decide] וואס צו טשוזן. נישט החלטה; החלטה איז א זאך וואס נעמט נישט קיין צייט. בעיסיקלי, די בחירה איז א סתירה מיט בחירה.
הער אויף צו מאכן החלטות, הייב אן צו ארבעטן, הייב אן צו טראכטן. החלטה איז א זאך וואס נעמט נישט קיין צייט. החלטה איז א סעקונדע, אדער אפילו נישט קיין סעקונדע. דאס איז נישט בחירה. די בחירה געשעט… און אויך נישט פון דיר זאגן ליגנט אז איך וויל. דאס איז נישט וועלן, דאס איז וועלן אדער חלומ׳ען, און דאס איז נישט בחירה.
בחירה איז נאכדעם וואס איך וויל שוין עפעס, just to be clear. אויב איך וויל נישט גארנישט, הייבט זיך גארנישט אן. אבער בחירה איז א זאך וואס נעמט צייט. בחירה איז די זאך וואס געשעט אין די צייט נאכדעם וואס דו האסט שוין א בחירה. ווען דו זאגסט אז א מענטש האט א מידה, מיינט עס אז ער האט שוין געהאט די state [מצב], און יעצט איז עס שוין קבוע.
משל האמן (Art)
מיר האבן נישט גערעדט דא, און איך מיין אז אין לעיקווד האבן מיר גערעדט מער, אז איך האב דא גערעדט וועגן די משל פון די ארט [art], right? אז ער איז כסדר בוחר. ער וועט נישט ווייניגער בוחר די צווייטע מאל ווי די ערשטע מאל. אבער כדי עס זאל הייסן א זאך וואס איז בוחר געווען, מוז האבן געווען – אדער מוז יעדע מאל דא זיין, אין די משל פון ארט – יעדע מאל choose’ט ער צווישן אפשענס [options]. אויב ס׳איז נישט דא קיין אפשענס, נאר דא איין וועג צו פעינטן [paint], ס׳איז color by number, דארף ער נישט זיין קיין ארטיסט, right? דעמאלט איז ער נישט קיינמאל בוחר.
דער וואס איז… דער וואס איז… דער וואס איז patient [געדולדיג] קען בעסער בוחר זיין, אוודאי, אוודאי. איך בין דיר מסביר וואס בחירה איז. איך האב עס נישט געזאגט ביז יעצט. אז וואס די בחירה איז… איך האב ביז יעצט אויך קיינמאל נישט געזאגט וואס בחירה איז. איך האב אלעמאל געזאגט וואס ס׳דארף זיין, וואס ס׳טוט, וואס ס׳איז נישט, אסאך זאכן. אבער וואס ס׳איז, איז א זאך וואס required א הסתכלות, אדער deliberation, א דורכזען די מצב, און נאכדעם וויסן וויאזוי זיך צו פירן אין די מצב, וויאזוי איך וויל זיך פירן, פירן actually למעשה.
בחירה כחלק מהגדילה (Growth)
די step [שריט] פון trying איז א חלק פון די process פון בחירה. בחירה איז א process. ס׳איז נישט קיין זאך וואס געשעט אין איין מינוט. פארקערט, ס׳איז א process. This is called growth. This is normal.
Just to be clear, וואס איך טו דא, all I’m doing here איז describing די זאך וואס מיר רופן בחירה, וואס מיר imagine’ען געווענליך אלס עפעס זייער outside די normal human life, אלס just part of normal human growth. ווייל דאס איז דאך די נארמאלע זאך. וואס איך האב דיר געזאגט איז די נארמאלע זאך. מענטשן try’ען צו טון זאכן, זיי געפינען אויס וואס זיי ווילן.
וואס? It’s a process of finding out what you want. But not what you want in the sense of goals, but in the sense of what you want in terms of me.
און וואס מיינען קינדער? אז די עלטערן האבן אייביג גענוג משוגעתן. וואס הייסט, פאר קינדער ווייזט מען, מען מאכט א נייע עסן, און די קינדער ווילן עס נישט. און די מאמע זאגט: “טעיסט [taste] עס!” און די קינדער זאגן: “איך וויל עס נישט!”
“וואס הייסט טעיסט עס?”
און די מאמע קוקט אן די קינדער ווי משוגעים. וואס הייסט, “יא, איך וויל דו זאלסט טעיסטן א שטיקל עשב וואס עס ליגט ביים זיידע׳ס בעט.”
חלק 7: בחירה – דער פראצעס פון געפינען זיך אליין
דער פראצעס פון “געפינען וואס מען וויל”
וואס איך האב דערוויילט [selected/chose] איז די נארמאלע זאך! מענטשן טרייען א שיעור זאכן [a lot of things], זיי געפינען אויס וואס זיי ווילן. וואס? It’s a process of finding out what you want. אבער not what you want in the sense of goals, נאר in the sense of what you want אין טערמינען פון מידות.
וויאזוי “איך וויל”? א קינד… זאגט אז מ׳זאגט פאר א קינד: “ווייסט, מ׳מאכט א נייע עסן?” און דער קינד זאגט: “ער וויל עס נישט.”
און די מאמע זאגט: “טעיסט [taste] עס!”
און דער קינד זאגט: “איך וויל עס נישט!”
זאגט זי: “טעיסט עס!”
און די מאמע קוקט אויף די קינד ווי א משוגענער. וואס הייסט דו ווילסט עס נישט? אפשר איז עס ליבליך? אפשר איז עס מער…
ווען דער קינד זאגט “איך וויל עס נישט”, זאגט זי, ס׳איז דאך א חלק פון… כדי צו קענען טעיסטן עפעס, כדי צו וויסן, צו דערוויילן עפעס [מוז מען עס פרובירן].
יא, ווייל אונז איז ער אינטערעסאנט. די יארקע קליינע קינדער זענען ווי אזוי אסאך מענטשן וואס איך רעד מיט רעדן אסאך מאל. איך האב שוין געזאגט וועגן דעם וואס איז געווען דער סאב-סטאק [Substack] אבאלד: איך וויל, ווייסט וואס דו ווילסט. כדי יעדן איינער ווייסט וואס זיי ווילן. איך ווייס וואס מען וויל, איך רעדט פון “ווילן” יעצט, פון די בחירה האלטן, און נישט פון גע-choose-ט, רייט? איך האב גע-choose-ט, chosen, included… דאך זעען די אלעס וועגן, אבער דאס טוט דעם.
און צוביסלעך געפינט מען אויס וואס מען וויל. איינער וואס האט שוין אויסגעפינען וואס ער וויל, דאס הייסט, ער האט דער מדה, ער ווייסט דער צו מאכן די choice לגבי דאס איז נושא ריכטיג.
וואס איז א “Turning Point” אין בחירה?
דאס איז די טארגעט [target] פאר די וואו איז “Turning Point” [טערנינג פוינט]. דאס איז די טארגעט. “Turning Point” איז נישט איינער וואס זאגט אז “איך דארף קומען צום שיעור”, דאס הייסט אז “איך האלט אז מ׳דארף קומען צום שיעור”, אז איך האב נישט גע-choose-ט צו קומען צום שיעור.
די “Turning Point” איז איינער וואס ער איז שוין אסאך אמאל געקומען צום שיעור, און אסאך אמאל געגאנגען צו אנדערע שיעורים, ער איז געקומען צו די החלטה, צו די בחירה, אז דאס איז די בחירה. די אינטערנעל [internal] זאך איז דאס וואס ער רעדט “בחור”, און ער פארשטייט אז דאס איז די שיעור וואס איז גוט פאר אים. דאס איז וואס ער וויל טון.
נאכדעם וואס דאס טאקע טון… אן actual [עכטע] בחירה האט נישט דאס זאך געווארן צו טאקע טון. אמאל קלונגט אים נישט, אמאל עס איז טאקע אונס, דאס איז שוין טראומאס פון עולם המעשה. אבער די built internally good [די גוטסקייט וואס איז געבויט אינעווייניג] איז נישט צו חלומ׳ן, נישט די opinion [מיינונג] אדער די רצון. און איז אויך internally good included, ס׳איז נאר די זאך וואס מ׳רופט בחירה. דאס איז א תכונת המידה, דאס איז א זאך וואס איז אינעווייניגסט.
איך האב עס ארויסגעפירט אויף יענע פריימינג [framing], אבער ס׳איז נישט קיין זאך וואס מ׳קען זען, דזשאסט אביסל, מ׳קען עס זען לויט וויאזוי ער שווערט זיך, אבער ס׳איז נישט קיין זאך וואס איז תלוי אין זיינע מעשים, און ס׳איז אויך נישט תלוי אין זיינע דמיונות אדער אין זיינע חלומות און אין זיינע דעות.
בלבול צווישן דעות, רצונות און בחירות
איך מיין אז אונז זענען זייער ביזי צו קאנפיוזן [confuse] אונזערע דעות מיט אונזערע רצונות, מיט אונזערע בחירות. פארשטייסט וואס איך זאג? רייט?
“איך בין א גוטער מענטש ווייל איך האלט אז מ׳דארף אזוי זיין.”
גוט, איך האלט אז א גוטער מענטש דארף האבן די ריכטיגע דעות, אבער דאס מאכט דיך נישט פאר א גוטן מענטש אין די סענס פון מידות. ס׳האט גארנישט איינגעלייגט מיט מידות.
אבער מידות מיינט אויך נישט מעשה, וואס דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז נאר דא מעשה, ס׳איז נישטא קיין מידות. פארוואס מיינט מידות? מידות מיינט די בחירה. אז איך האב א בחירה אין די סארט מידה. איך האב גענוג פארשטאנען וויאזוי די וועלט ארבעט, ווען מ׳פרעגט זיך “יא, מ׳רעגט זיך נישט, מ׳רעגט זיך צו פיל און צו ווייניג” – איך בין יעצט אזא סארט מענטש וואס האלט ביים זיך רעגן די ריכטיגע אמאונט [amount]. איך וויל זיך רעגן די ריכטיגע אמאונט.
רוב מענטשן אנטלויפן פון בחירה
רוב מענטשן זענען נישט בוחר בכלל. אדער זיי מאכן זייער אומאינפארמירטע… אלע מענטשן האבן בחירות, נאר ס׳איז שלעכטע. יא, די נארישע.
איך מיין צו זאגן, רוב מענטשן, לגבי אסאך זאכן – דער מענטש וואס איך האב דיסקרייבט [described] אנפאנג שיעור – ער איז נישט בוחר. איך מיין אז ער איז כמעט נישט בוחר געהעריג, ווייל ער אנטלויפט פון בוחר זיין. ער האט זייער פיינט בחירה. ער בלייבט זיך מיט זיינע דעות, און ווען ס׳קומט למעשה, געשעט וואס ס׳געשעט.
אבער א מענטש, יעדער איינער האט געוויסע בחירות. דאס איז וואס איך האב גערעדט ניצן די קליינע דוגמאות. ס׳איז נישט, דאס איז וואס איך זאג, ס׳איז נישט בחירה וואס מ׳זאגט “כל דבר מושכל”. בחירה מיינט אז ס׳איז שכל׳דיג. אויב ס׳איז געווארן א הרגל, איז עס א מידה, אבער ס׳איז נישט קיין בחירה, ס׳האט נישט קיין אמת׳דיגע מענטשליכקייט דערין. מ׳קען זאגן אין א געוויסן זין, איך האב גערעדט אביסל פון די מודה על האמת, אבער ס׳קען זיין אז דער מענטש וואס איז נישט מודה על האמת האט בכלל נישט געהאט קיין בחירה. אבער אין א געוויסע זין, ס׳מוז זיין עפעס נאכדעם.
ער זאגט, ס׳איז דאך א גרויסע חילוק. רוב מאל מענטשן, וואס איך זאג, מענטשן וואס וואקסן אויף, at some age [ביי א געוויסע עלטער] מענטשן ווייסן שוין וואס זיי ווילן. געווענדליך ביי די זעכצן, חוץ פון גאר פרומע אידן וואס האבן נישט קיין תקנה. אבער א נארמאלער מענטש, די קענסט פרעגן אן עלטערע איד פון די זעקס און פופציג, רוב פון זיי, דער נאר רעדט זיך נישט איין “איך וויל קומען צו ערליכקייט”, איך האס עס. אבער ער וויל יא, אכט אזא “איך וויל” אין דעתק, יא, ער זאגט “איך וויל יא”. אפילו רוב, at some age, האסטו שוין בוחר געווען וואס דיין לעבן זאל זיין.
“בחור” מלשון בוחר
אבער עס נעמט צייט. א בחור הייסט א… וואס הייסט א בחור? ווייל ער איז א בוחר. יא, א בחור, עס שטייט אין די פסוק. יא, “בחר”, ווילסט דיין? יא, דא, נאר. “ובחרת בחיים” [דברים ל:יט], “בחור”, “בכור”, טוב ורע. ער טשויזט [chooses].
איך זאג אזא טשויז. איך ווייס אויב דער איז גרייט נישט פאר וואס א בחור הייסט א בחור. אבער עס איז א טייטש. ער טשויזט.
אבער עס נעמט אסאך צייט צו טשויזן וועלכע מענטש דו ווילסט זיין. עס איז דרייסיג יאר. געוויינלעך, איך זאג רוב מענטשן, אין סאם עדזש [some age] האבן שוין געטשויזט. און ער האט עס געריכט אז ער האט נישט געטשויזט אין די סענס פון אפשר ער האט נישט געמאכט די ריכטיגע טשויס. אבער ער האט א געוויסע טשויס. און אפילו נאכדעם, אמאל, טוט ער קעגן זיין טשויס.
ס׳זייער וויכטיג. א מענטש קען נישט גיין קעגן זיין בחירה, אין דער סענס. א מענטש קען נישט גיין קעגן זיין הרצון, חוץ ער איז אן אונס, חוץ ער איז איינער שטופט אים אדער ער האט ממש אן אונס, אבער ער קען גיין קעגן זיין בחירה.
ווען הייבט זיך אן די מלחמת היצר?
יעצט דא, דער מחלוקת פון יצר טוב און יצר הרע וואס ער רעדט וועגן, איז נאר הייבט זיך נאר אן נאכדעם וואס מען האט א בחירה.
איך בין איך, לאמיר זיך האבן דאס געוויסטע זאכן וואס איך ווייס שוין, און איך ווייס אז דאס איז וואס איך וויל טון. אבער איך טו דאס שטאנד אמאל, אמאל האב איך זיך יא פארשמועסט אדער פארדריסט. דעמאלט הייבט זיך אן א קלעים [claim] מיט וועלכע לויבט דער מלחמת היצר. דאס איז א וויכטיגע זאך, ענעדער עס וואס מען האט נישט קיין דער מלחמת היצר.
איך בין איך, וויל עס איז געווען דער חמדות [desires], דארפט איר זאגן פאר דער מחלוקת? צייל דאך פאר, ער האט א סופר איבער דאס וועלכע דאס וועלכע דער שפעטער און פרי?
אקעי, ווער דיר אנגעניסט, פארוואס ביזט אזוי זיכער אז דו ווייסט אז דער עס איז בעסער אויפצושטיין פרי? וועסטו אויף וואס דער מחנך זאגט? איך ווייס אז א מחנך וויל, גראדע ער זאגט דאס ווייל עס גייט אים בעסער דעסייערדער אין ישיבה, ער ווייסט אויך נישט.
אבער דו ווייסט, דו האסט נישט קיין מלחמות אויף יצר, דו ווייסט נישט וואס דו ווילסט פון דיין לעבן. די רעיזן [reason] פארוואס רוב בחורים שטייען אויף שפעטער, נישט ווייל עס זאלן א מלחמות ווייל עס וועט ווען די יצר ארגומענט [argument]. ניין, ווייל ער ווייסט נישט. ער האט אמת א צייט וואס ס׳איז בעסער אויפצושטיין שפעט, און גראדע איז ער גערעכט. פאר א בחור איז עס סתם, מ׳טוט נישט גארנישט אויף מיט אויפשטיין פרי, חוץ אויב דער השגחה זאל זיין העפי [happy], חוץ אויב ס׳איז דא איינער וואס ס׳איז א דזשוי [joy] טאקע די לערנען, צו קומען צייט צום דאווענען. מ׳קען משלים זיין די גאנצע לערנען ביינאכט, איך וועל דיר טרייען, ווען קיינער איז נישט דארט, און מ׳פארפאסט נישט גארנישט אין די פריע ישיבה.
ניין, איך זאג סתם. איך מיין צו זאגן, we’re very afraid of acknowledging [מיר האבן זייער מורא מודה צו זיין] אז אפשר איז דער יצר הרע גערעכט אין א געוויסע זאך וואס ער רופט אן יצר הרע. אקעי, זאגסטו, מ׳דארף האבן דיסציפלין. אפשר דארף מען אליין האבן א מידה טובה צו האבן דיסציפלין, no problem. אבער דאס איז נאך נישט קיין choice, דאס איז נאך נישט קיין מלחמת היצר, דאס איז אן אנדערע סטעידזש. דאס איז א צומישטער מענטש, ער האט נאך נישט קיין גדרים, ער האט נאך נישט קיין יצר. יא, ס׳שטייט “יצר מחשבות לב האדם רע מנעוריו” [בראשית ח:כא], איך ווייס. איך מיין אז די ווארט יצר דארף מען אפשר מיינען איז דאס.
מידה קומט נאר נאך די בחירה
אבער וואס איך רוף אן א מידה, א מידה איז נאר נאכדעם וואס ס׳איז שוין דא. א בחור, אן אינגערמאן, האט נאך נישט קיין מידות. דו ביסט א טייפ [type], דו האסט א פערסאנאליטי [personality]. דו ווייסט ווי לאנג ס׳נעמט צו קורירן א פערסאנאליטי? דו האסט א פערסאנאליטי ביי די זיבעצן, דו האסט נישט קיין פערסאנאליטי. דו האסט געוויסע תנועות, אבער די תנועות, און מ׳זעט אין אים, דענקט מען אז ער האט שוין לאנג א מידה. די תנועות זענען נאך נישט די מידה, די תנועות זענען נאר אן אפשרות צו באקומען די מידה.
דאס איז נאך נישט קיין מענטש, דו קענסט אים נאך נישט דזשאדזשן [judge], דו קענסט אים נאך נישט זאגן אז ער איז גוט אדער שלעכט. גוט אדער שלעכט קענסטו זאגן נאכדעם וואס ער האט א מידה. און נאכדעם וואס דו האסט א געוויסע מידה, אמאל האסטו אסאך מענטשן וואס האבן א גוטע מידה, ער האט שוין א גוטע בחירה, און אפילו הכי פארגעסט ער זיך אמאל, און אפילו הכי האט ער א מלחמת היצר. דעמאלטס האט מען נאר צו רעדן וועגן מלחמת היצר. פארדעם איז נישט דא וואס צו רעדן וועגן מלחמת היצר, ס׳איז סתם.
ווי האט יענער געזאגט: “בזמן שהמחשבות אינן שלך, הן מחשבותיך.” פארשטייסט? דאס איז די גאטס קרעדיט, יא, ער האט גערעכט געהאט. ס׳איז נישט דא אזא זאך ווי מחשבות זרות.
חידושי הרי״ם: בירור אנשטאט “זיך קאכן”
And by the way, if you allow yourself… איך זאג דאס ווייל ס׳מאכט אסאך מאל… If you allow yourself to think אז אפשר טאקע, and you’ll find אז ס׳איז טאקע אזוי אדער נישט.
דאס איז וואס דער חידושי הרי״ם האט געמיינט ווען ער האט געזאגט אז די ווארט “עצבות” איז שוין א טובה וטובה, ס׳איז בעסער ווי זיך קאכן. דו געדענקסט? איך האב געזען אז מיין רבי האט נישט פארשטאנען די חידושי הרי״ם. די אייניקל, איך האב געדענקט, איך האב אמאל פארגעלערנט דעם בריוו פון חידושי הרי״ם אין ישיבה מיט א חברותא, און איך קען עס נאכקוקן, איך האב דארט פארגעלערנט א בריוו פון דער ישמח משה, א זייער פאפולערע בריוו, פארן הייליגן דרך. דער ישמח משה זאגט פאר זיין זון, פאר זיין אייניקל, איך ווייס נישט ווער עס איז געווען די letters. דער שפת אמת, נאר דער לעצטער שפת אמת האט אים געשריבן, דער שפת אמת צדיק, איינער פון זיינע אייניקלעך. און ער שרייבט אים אז… און ער פרעגט אים חיים יוסף מאן, ווי אזוי ער שרייבט.
אז דו זאלסט וויסן אז זיך קאכן ביים דאווענען איז גארנישט ווערד, שזה בא מדמיונות ורתיחת הדמים, און דאס וואס א מענטש איז זיך אביסל מברר שהטוב הוא טוב, דאס איז אסאך בעסער. עפעס אזוי.
וואס מיינט זיך מברר? אז דאס וואס איז גוט איז גוט. ער מאכט זיך קלאר. וויאזוי מאכט ער זיך קלאר? ער טראכט, אפשר גייט איינער יעצט, אפשר נישט. לאמיר זען וועלכע איז בעסער. אה, דאס איז בעסער. דארף מען זיך שוין נישט שלאגן. דאס זיך קאכן איז א געזאגעכץ, איך וויל אזוי שטארק, ס׳איז אזוי ווי מען קען זיך אנצינדן. אקעי, אפשר איז עס א גוטע זאך פאר בחורים, but it’s not telling you what you really are. It’s not making you into anything. It’s just covering up.
Anyway, דאס איז די נקודה וואס אונז רעדן. ס׳שטייט “דע לבדך לעצמך שהטוב הוא טוב”. דאס איז בחירה. דאס הייסט, אז די זאך וואס איז גוט איז טאקע גוט. מען האט געטראכט אפשר איז עס נישט, אפשר איז עס… יא, ס׳איז גוט.
שוין, דאס איז מיין שיעור. א גוטע שיעור. קען ברוך זיין דערין.
HE עברית לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור: מיהו איש טוב? – על בחירה אמיתית, צדקות עצמית ואחריות אישית
מהלך הטיעון הכללי
השיעור בוחן את השאלה “מיהו האדם הטוב באמת?” ומגיע למסקנה שבחירה אמיתית – לא רצון, לא דעה, ולא החלטה רגעית – היא מה שהופך אדם לטוב. התהליך עובר דרך שלילת תפיסות מוטעות (צדקות עצמית, תירוצים, הימנעות מאחריות), דרך הגדרת מה בחירה איננה, ועד להגדרה חיובית של בחירה כתהליך התגבשות לאורך זמן.
—
חלק א׳: הבעיה היסודית – צדקות עצמית וחוסר אחריות
הטענה המרכזית: כולנו משוכנעים שאנחנו טובים
– כל אדם מאמין באמונה עמוקה שהוא אדם טוב – תופעה אוניברסלית
– התוצאה: אין תשובה אמיתית, כי אדם שמחזיק עצמו לטוב אינו רואה צורך לשנות
“היצר הרע” כתירוץ
– כשאדם רואה שהוא לא כל כך טוב, הוא ממציא את ה״יצר הרע” כתירוץ
– הדוגמה: ילד ששבר משהו אומר מיד “היצר הרע שלי עשה”
– הביקורת: המרצה מטיל ספק אם כדאי בכלל ללמד ילדים על מושג היצר הרע כי זה הופך לתירוץ מיידי
– האמת: “אתה עשית את זה, לא היצר הרע”
הגישה החלופית: לקיחת אחריות
דברי הרבי של המרצה:
> “צריך להפסיק להאשים את היצר הרע. אתה לוקח אחריות על הלכלוך שלך”
– עשית דבר רע – זה היית אתה, לא “טעות”, לא “יצר הרע”
– חלק מלהיות מבוגר זה לומר “זה הייתי אני”
ביקורת על תורות חסידיות מסוימות
– התורות על “נפש הבהמית”, “שני נפשות” – “לא כל כך מועיל” לפחות בשלבים מסוימים
– המרצה רואה אנשים “תקועים” בגלל גישות אלו
—
חלק ב׳: פירוש “אל תהי רשע בעיני עצמך”
ההבדל בין רשע לצדיק (בעיני עצמו)
– רשע יש לו גבול – אפשר לשחד אותו, יש לו מחיר
– צדיק (בעיני עצמו) אין לו גבול – אי אפשר לדבר איתו, אי אפשר להגיע אליו
הדוגמה מראשי ישיבות
אנשים שמתנהגים כ״צדיקים” אבל בפועל:
– לא עונים לאנשים בצורה ישירה
– מתעלמים במקום לומר “לא”
– הביקורת: “תהיה ברור! תגיד מה אתה באמת רוצה!”
הפיכת היוצרות
במקום “כל העולם צדיקים ואתה רשע” – אנשים חיים הפוך: כולם סביבי טועים, רק אני צודק
—
חלק ג׳: הימנעות מעימות כ״מידה טובה” מזויפת
הטענה המרכזית
רוב הבעיות בעולם נגרמות מ״יצר טוב” מזויף – אנשים עושים דברים רעים כי הם באמת מאמינים שזה הדבר הנכון לעשות.
דוגמה: רכילות לעומת דיבור ישיר
– אנשים מרגישים שלדבר ישירות עם מישהו על בעיה זו “עבירה”
– לעומת זאת, לדבר על אותו אדם עם צד שלישי (“רכילות לתועלת”) מרגיש מותר
– הפרדוקס: האדם רוצה שהמסר יגיע ליעד, אז מעביר דרך אחרים – “עד שכל העיר תדע”
– הביקורת: זו הימנעות מאחריות אישית, לא “רכילות לתועלת”
דוגמה מעשית: הזמנה לחתונה
שלוש דרכי תגובה:
1. “נראה, נראה” – הימנעות (הכי נוח)
2. “אהיה איתך במחשבה” – שקר מנומס
3. תשובה ישירה – “אני לא בא” (הכי קשה, אבל הכי ישר)
הנזק: בעל השמחה צריך לדעת מי יגיע. אף אחד לא נפגע יותר ממי שאמר שיבוא ולא הופיע.
התובנה העמוקה
> “אני חושב שהמצב הרבה יותר גרוע. אנשים לא עושים דברים עקומים כי נוח להם – אלא כי הם באמת מאמינים שצריך לעשות כך”
—
חלק ד׳: מי באמת מחליט? – הביורוקרטיה הפנימית
חוסר יכולת לומר “אני לא רוצה”
– במקום “אני לא בא כי אני לא רוצה” – אומרים “אשתי לא נותנת”
– הדבר הכי מפחיד לומר: “למה לא באת? כי לא רציתי”
סיפור הרבי על רצון אמיתי
הרבי שהיה מצונן ובנו אמר לו לא ללכת לשיעור, ענה:
> “אתה חושב שאני עושה למישהו טובה? היחיד שאכפת לו שאני אגיד שיעור זה אני. אני רוצה לומר שיעור.”
התופעה בעולם החיצוני והפנימי
דוגמה: ניהול משא ומתן עם מוסד – “צריך לדבר עם הוועד” אבל אין באמת ועד. המערכת בנויה כך שלעולם לא תדבר עם מי שבאמת מחליט.
הנמשל לנפש האדם:
> “אותו דבר קורה אצל האדם עם עצמו. לעולם לא מדברים עם מי שבאמת מחליט.”
כל הזמן: “היצר הרע, היצר הטוב, הצרכים…” – אבל איך מגיעים ל״מנהל”? למי שבאמת מחליט?
סיפור החשמלאי הצדיק
חשמלאי שהפועל שלו לא הגיע – בא בעצמו ועבד כל היום.
– לרוב אנשים יש תירוץ מושלם – “הגוי לא הגיע”
– הוא הבין: “אני הבטחתי, אני אחראי”
> “הגוי הוא משל ליצר הרע. כששכרתי אותך – לא אכפת לי איזה גוי אתה שולח. יש לי עסק איתך.”
העיקרון המרכזי
– אתה מה שנשאר אחרי כל התירוצים
– גם אם יש סיבות טובות – ההחלטה הסופית היא עדיין שלך
– היצר הרע הוא “חלק מהסיבה” – אבל כשמדברים עליך, מדברים עליך אחרי הכל
—
חלק ה׳: תופעת “אומר הרבה ועושה מעט”
הפרדוקס
– הצדיק: “אומר מעט ועושה הרבה”
– הבעיה: דווקא אצל אנשים “פרומים” – התכונה ההפוכה שולטת
מדוע זה קורה?
– אדם שמחזיק עצמו טוב לא יכול לומר “לא” – כי זה נתפס כ״כפירה”
– הדוגמה: שלוש בלילה, שואלים “תבוא לשחרית?” – לומר “לא” בלתי אפשרי
– התוצאה: “כל החיים זה כך – אומרים שנבוא ובפועל מפספסים”
הביטוי “אני רוצה” – סימן שלא עשית
– “אני באמת רוצה לעשות את זה” – הדבר היחיד שברור הוא שאם אתה רוצה לעשות – בטוח לא עשית
– “אני צריך רק לדעת שמשהו נעשה”
—
חלק ו׳: ההיתר הגדול – מותר לא לדעת
הבעיה של “קפיצת מדריגות”
– “לא לקפוץ מדריגות” הוא יסוד חשוב, אבל אנשים לא מבינים מה זה באמת
– הקפיצה הגדולה ביותר: כשאדם אומר “אני מאמין בה'” – האם הוא באמת יודע על מה מדבר?
הבעיה: “אסור להישאר עם ספק”
– העולם הזה הוא “עולם מלא ספיקות”
– אבל אצל “אנשים טובים” מקובל שאסור להישאר עם שאלה
– התוצאה: אנשים חיים בבלבול כי לא מרשים לעצמם לא לדעת
ההיתר
– מותר לומר “אני לא יודע, אני מברר”
– מותר לעשות טעויות, מותר לא לדעת את התשובה
– הבעיה היא רק לשקר – לא לומר “לא יודע”
מעשה חסידי: “אתה בכלל נורמלי”
המספר בגיל 21, מבולבל, פגש יהודי שאמר:
> “בעולם הגדול, רוב האנשים בגיל 21 אין להם מושג מה הם רוצים. אתה בכלל נורמלי. איך תדע? עוד לא ניסית!”
—
חלק ז׳: ביקורת על דיסציפלינה עיוורת
הביקורת על “אנשים ממושמעים”
– הישיבות הקדישו את ה״משגיחים” – אנשים שמקיימים כל קבלה
– הווידוי האישי: “אני מאוד שמח שלא הייתי ממושמע”
– הסיבה: אילו הייתי ממושמע מגיל צעיר, הייתי נשאר “נער טוב” – בלי להתפתח
הסכנה של עקביות עיוורת
– מי שהחליט בגיל 6 להיות צדיק ונשאר עם אותה הבנה עד גיל 70
– “הוא מעולם לא גילה שיש עוד דברים”
המשל מיום כיפור
– קבלות של יום כיפור – אפילו לא צריך התרת נדרים
– למה? כי ביום כיפור כולם במצב של פנטזיה – “זה כמו נדר של שיכור”
—
חלק ח׳: מהי בחירה? – שלילת תפיסות מוטעות
ארבעה דברים שבחירה איננה (מאריסטו):
1. תאווה – שתי תאוות יכולות לסתור זו את זו
2. כעס
3. דעה/אופיניון – “אני מחזיק שצריך להיות טוב”
4. רצון (משאלה) – “אני רוצה להיות טוב”
הבעיה של “אני מחזיק”
– “אני בפנימיות אדם טוב כי אני מחזיק שצריך להיות טוב”
– הבעיה: כאילו יש מישהו שמחזיק שצריך להיות רע?!
– להחזיק דעה אפשר גם על מישהו אחר – זה לא הופך אותך לטוב
הטעות הנפוצה: “רצון = בחירה”
– “אדם טוב הוא מי שרוצה לעשות מעשים טובים”
– אבל: “רוצה” לא מספיק
– כתוב בספרי חסידות “כל אחד רוצה להיות טוב” – זה עדיין לא הופך אותך לטוב
חידוש: בחירה לא דורשת “יכולת לעשות אחרת”
– “לא יכולתי להיות גוי” – זה לא אומר שאני לא בוחר להיות יהודי
– מה שאני = הרבה יותר מאשר מה שיכולתי להיות
עמדה אנטי-קוצקית
– קוצק: לעשות משהו כי האבא עשה = דבר רע
– המרצה: להיפך, זה דבר טוב!
– ראיה: “והרגילנו בתורתך” – מבקשים להיות מורגלים
—
חלק ט׳: הגדרה חיובית – מהי בחירה?
בחירה = העדפה
– להעדיף לעשות משהו על פני משהו אחר
– אם אין שום אלטרנטיבה – זה לא בחירה, זה רצון
בחירה היא על “איך להיות טוב”, לא “האם להיות טוב”
– אי אפשר לבחור להיות רע – אף אחד לא רוצה רע לעצמו
– הבחירה האמיתית: איזה סוג טוב? איך להגיע לטוב?
בחירה כתהליך – לא רגע
– החלטה = לא לוקחת זמן, שנייה או פחות
– בחירה = דבר שלוקח זמן, קורה בזמן
– “תפסיק לעשות החלטות, תתחיל לעבוד, תתחיל לחשוב!”
מה בחירה דורשת:
– הסתכלות / התבוננות – לעבור על המצב
– לדעת איך להתנהג במצב
– ניסיון לצדדים השונים
– להתייעץ עם מי שיש לו ניסיון
משל האמן
– אמן בוחר כל הזמן בין אפשרויות
– אבל אם אין אפשרויות, אם זה “צביעה לפי מספרים” – הוא לא בוחר
– מי שסבלני יכול לבחור טוב יותר – כי בחירה דורשת זמן
—
חלק י׳: בחירה כתהליך התגבשות – הסיכום
המשל של הילד והאוכל החדש
– “איך אתה יודע שאתה לא רוצה אם לא טעמת?”
– בחירה אמיתית דורשת תהליך של ניסיון וגילוי
– “לגלות מה אתה רוצה” – לא מטרות, אלא מידות
מי הוא “מחויב אמיתי”?
– לא מי שאומר “אני מחזיק שצריך לבוא לשיעור”
– כן מי שכבר בא הרבה פעמים, ניסה גם שיעורים אחרים, והגיע להחלטה מושכלת
הבלבול הנפוץ
> “אנחנו מאוד עסוקים לבלבל את הדעות שלנו עם הרצונות שלנו, עם הבחירות שלנו”
– דעות נכונות חשובות, אבל לא הופכות אותך לאדם טוב במובן של מידות
– מידות = בחירה – “יש לי בחירה בסוג הזה של מידה”
תהליך ההתבגרות
– “בחור” = בוחר (מהפסוק “בחור בטוב ומאס ברע”)
– לוקח הרבה זמן לבחור איזה אדם אתה רוצה להיות – שלושים שנה
– בחור בן 17 אין לו עדיין מידות – יש לו תנועות, אישיות מתהווה
– טוב או רע אפשר לומר רק אחרי שיש לו מידה
מלחמת היצר – מתי מתחילה באמת?
– רק אחרי שיש בחירה מתחילה מלחמת היצר האמיתית
– “אני יודע מה אני רוצה לעשות, אבל לפעמים אני נכשל”
– לפני שיש בחירה – אין על מה לדבר על מלחמת היצר
החידושי הרי״ם: עצבות עדיפה על התלהבות מזויפת
– “להתבשל” בתפילה (התלהבות רגשית) – לא שווה כלום
– “שזה בא מדמיונות ורתיחת הדמים”
– עדיף: להתברר לעצמך שהטוב הוא טוב
—
המסקנה הסופית
> “דע לבדך לעצמך שהטוב הוא טוב” – זו בחירה
– לחשוב אולי זה לא טוב, לבדוק, ולהגיע למסקנה: כן, זה טוב
– לא הכרזה, לא רגש, לא דעה – אלא בירור פנימי אמיתי
– “כל מה שאני עושה כאן זה לתאר את הדבר שאנחנו קוראים לו בחירה” – מה שנדמה כמשהו מחוץ לחיים הנורמליים הוא בעצם רק חלק מהתפתחות אנושית רגילה
—
נקודות צדדיות שעלו בשיעור
על אמונה
– לרוב אנשים אין להם אמונה אמיתית כי הם מחזיקים ש״צריך להאמין”
– לכן הם אף פעם לא בודקים באמת – לא שואלים קושיות, לא חושבים
על פחד מקונפרונטציות
– תכונה נפוצה מאוד – אנשים בורחים מכל עימות
– אפילו ויכוח על פשט בפסוק גורם אי-נוחות לרוב האנשים
“מ׳דארף” – הקוד לחוסר מחויבות
– כשאדם אומר “צריך לעשות” – זה בדרך כלל אומר שהוא לא יעשה
ביקורת על מערכת החינוך
– שולחים ילדים בני 14-16, הם לא יודעים כלום
– תפקיד הרבי: לעזור לברר מה הבחור יודע, מה הוא אוהב
– הישיבה אומרת “כולם צריכים לאהוב את זה” – אף אחד לא יודע באמת
תמלול מלא 📝
שיעור: מיהו האדם הטוב? – חלק א
(האשליה של צדקות והאחריות של היחיד)
תוכן העניינים:
1. האשליה ש״אני טוב”
2. אחריות: זה לא היצר הרע, זה אתה
3. הקוד “צריך”
4. “אל תהי רשע בפני עצמך” – הפשט האמיתי
5. ההבדל בין רשע ל״צדיק”
6. ראש הישיבה והפחד מעימות
7. “דן לכף חובה”: הכוונה האמיתית
—
1. האשליה ש״אני טוב”
כן, טוב מאוד. אז ר׳ שאול רוצה לדעת: מיהו אדם טוב? “מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים”? מיהו היהודי הטוב?
כולנו – אני לא רוצה חס ושלום לאכזב – כולנו משוכנעים שאנחנו אנשים טובים. רק מה? זה לא מסתדר, נכון? זו אמונה, אמונה בסיסית שיש לכל היהודים, לכל הגויים, אולי לכל בני האדם. אף אחד לא מחזיק את עצמו לרע, נכון? מזה לא עושים תשובה, כי מחזיקים את עצמנו לטובים.
רק מה, אתה הרי רואה שאתה לא כל כך טוב? אז חייבים לומר שיש “יצר הרע”. כן, אנחנו מכירים את זה, כל הילדים הקטנים. אני מאוד מסופק אם זה בכלל דבר טוב ללמד אנשים שיש דבר כזה יצר הרע. אני לא יודע מה כתוב בחז״ל, צריך להבין מה הכוונה. אבל אני רואה מיד, מלמדים ילדים קטנים, בנות קטנות, המורה אומרת: “יש יצר טוב ויצר הרע”.
הדבר הראשון: מי שבר את הצעצוע?
– “היצר הרע שלי.”
הלו, אתה… היצר הרע שלך לא עשה כלום, אתה עשית את זה!
אה, אתה שמעת ליצר הרע שלך? יכול להיות. אבל אתה עשית… זה מיד הופך לתירוץ, זה מיד דרך להתחמק. “לא אני, היצר הרע.”
באמת אני טוב, וכמו שכתוב בכל הספרים החסידיים, באמת כל היהודים טובים. רק מה? למה הם לא טובים? יש יצר הרע. באמת הייתי רוצה, רק אני לא רוצה, בקיצור. אתה רוצה כן ואתה רוצה לא, נכון?
2. אחריות: זה לא היצר הרע, זה אתה
זה חלק מכל המהלך שלי, ואת זה אני אומר תמיד, זה לא חידוש מהיום. אני לא מרוצה מזה. אני הרבה יותר… היה לי רבי, אחד מהרבנים שלי, הוא אומר שאין דרך אחרת, צריך להפסיק להאשים את היצר הרע.
אתה לוקח אחריות על הדברים שלך.
אין תירוצים. עשית דבר רע – זה היית אתה. זה לא יצר הרע, זו לא טעות, זה לא היה כלום. אתה לא אדם כל כך טוב כמו שאתה חושב. חלק מלהיות מבוגר זה לומר: “זה הייתי אני.”
אתה רוצה לדעת מה נכנס לתמונה? האם אני נפש אחת? יש שתי נפשות או אחת או ארבע? אני לא אומר שזה כן אתה או לא אתה. אבל מבחינה מעשית, אני מדבר מבחינת מידות, נכון? מבחינת איך להתייחס, יכול להיות שכל התורות האלה של “ביטול” ו״יש יצר הרע” ו״יש נפש הבהמית” – כל זה לא מאוד מועיל, לפחות בשלב מסוים.
זו דעתי. אני רואה, אני רואה כמה תקועים כל כך הרבה אנשים, כל כך תקועים.
3. הקוד “צריך”
אמרתי לך, כן, כשמישהו אומר “צריך”, זה אומר שהוא לא הולך לעשות את זה, כן?
מה אתה אומר על “חק לישראל” כל שבוע?
– “כן, צריך.”
טוב, אתה לא הולך לעשות את זה, נכון?
אז “צריך” זה קוד ל״אני לא שם”.
– “לא, זה אומר שאני מחזיק שצריך, אני כן שם.”
אבל בקיצור, אתה יודע מי… למדתי את זה.
4. “אל תהי רשע בפני עצמך” – הפשט האמיתי
אנשים, שאלתי את עצמי, אתה יודע שאומרים לאנשים שהם רשעים הרבה פעמים? הם אומרים לא, הם אומרים… יש כל כך הרבה שקר, כל כך הרבה רשעות יוצאת מזה שאנשים הם “צדיקים בעיני עצמם”.
כן, כתוב “אל תהי רשע”, איך כתוב? “אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע” – אל תהי רשע בעיניך.
חשבתי מה הפשט? אני חושב שזה מאוד פשוט. מה זה צדיק? אני אגיד לך.
אני אגיד לך משל – ידיים יפות… לא, זו לא יד כל כך יפה, אולי אוציא את זה מהווידאו גם. אבל למשל, יש לך את כל היהודים היפים שלנו שהם “ממונים” על אנשים אחרים איכשהו, הוא מעל כל היהודים היפים. הוא אף פעם לא אומר ש״אני מחזיק שאתה צריך…”
– “כן, אני יודע שאתה צריך ישיבה… אני מחזיק שאתה צריך ללכת לכל הרוחות… לא השקעתי בך כלום.”
– “אני צריך… יש לי עסק מסוים לנהל, אני רוצה משהו מסוים, אני לא יודע, כן.”
לא, זה דווקא ה… לא המציאות היא רק דבר יקר אחד, רק דבר אחד. ה״לא מציאות” היא – יודע מישהו איזו לא-מציאות הוא צריך? הוא לא צריך לעשות את זה. והוא… הוא הולך בדרכו, ומתקשרים אליו, הוא אומר: “תראה יש פה דרך, שם יש עניין, יש…”
בקיצור, אתה לא אצלי, אתה אצלי בקצה הקצה. כל אחד יודע שזה שקר.
5. ההבדל בין רשע ל״צדיק”
אבל כשאמרת בבירור… כי אפשר להתמודד איתך, אפשר להתמודד עם אדם שהוא ישר. אתה קורא לעצמך רע? כל רע, כמו שאמרת, לכל רע יש גבול, כן? אף אחד לא רע בלי גבול. רע בלי גבול יש לו דבר אחד – הוא מת, הוא לא יכול היה לחיות, נכון? לרע יש גבול.
זאת אומרת, הרשע – אני יודע, הגוי הרוסי שם שבא לר׳ נחמן, ואחרי ארבע פעמים הוא הולך. נותנים לו מספיק שוחד. בשביל מספיק שוחד אפשר לקנות כל אחד. לא הובילו אותו. אוקיי, יש גבול.
אבל ל״צדיק” אין גבול. עם מישהו שמחזיק את עצמו לצדיק, אי אפשר לדבר איתו. אין מושג טוב. אין מושג טוב.
סתם רציתי לומר לנשים להבין. את הולכת למעצר. אין לי שום בעיה עם מישהו שאומר: “אני אדם נורמלי, אני צריך שהישיבה שלי תצליח, ויש לי תוכנית מסוימת.”
תגיד, אתה יודע מה, תגיד את זה בבירור. גם לי אין את תוכנית הישיבה הזו. אתה משטה. שיהיה ברור. לא חסר כל הפורים.
אתה יודע, כבר ידעת מלכתחילה שהסבא שלי לא הסתדר עם הסבא שלך. יום טוב. תהיה ברור. תכתוב: “אנחנו הישיבה שמקבלת את האנשים שהסבות שלהם הסתדרו עם הסבא שלי.” יום טוב. אני יודע בדיוק.
אה, בישיבה שלנו צריך ללכת עם סוג מסוים של כובע. רק למה אתה מתחפש עם הכובע? זה משטה אותך. לא, הוא יתפוס אותך. אתה מבין? אתה חושב שזה כל כך קשה להחליף כובע בשביל המבחן? מחר הישיבה תבוא. לא. אתה מבין?
קיצור, אתה משטה את כל העולם בשם “הצדיק אתה”, בשם “היום אני הוא הצדיק”. כל אחד הפוך: “כל העולם כולו אינם אלא רשעים, ועתה אני הוא הצדיק”. אתה מבין? אז זה דבר מאוד מצחיק.
6. ראש הישיבה והפחד מעימות
מה משחק המילים הזה? כן, אבל אני מרגיש ש… לא, אני מתכוון שאני רוצה להעלות משהו רציני. אני לא רוצה סתם ללעוג לניסיונות של אנשים אחרים, זו לא חכמה. נכון. אני רוצה להעלות משהו רציני. זה בא מדבר טוב.
זאת אומרת, אני חושב שבאמת, רוב האנשים… אני מדבר עכשיו על עצמי, ובקרוב ניכנס פנימה איך ליישר את הדברים. נדבר היום קצת עם דרך למעשה.
רוב האנשים, לדעתי, זה בא מדבר טוב. יש כמו איסור. למשל, אתה יודע מה הרב אמר הרבה פעמים: למה לרוב האנשים אין אמונה? כי הם מחזיקים שצריך להיות להם אמונה. כן? ממילא אסור אף פעם לחשוב האם זה כן כך, האם זה לא כך, האם אני מבין כך, האם אני מחזיק כך, כן, האם אני מבין כך, האם אני לא מבין. אני יכול למצוא קושיה. אז כל החיים בורחים.
ולא רק לברוח מהקושיה, זו דרך פשוטה אפילו. אני אגיד אפילו יותר מסובך מזה. זו לא הדוגמה הטובה ביותר, כי אין בה בעיה. אבל אותו דבר זה כעס על חבר.
כן, הייתי צריך לעשות יותר הכנסת אורחים באמת. אני לא יכול לסבול שיבוא מישהו שהוא לא החבר הכי טוב שלי לשולחן שלי. אז למעשה אני לא מזמין אף אחד. וכשמישהו מתקשר אליי: “אולי אתה יכול לקחת את פלוני, להיות כזה?” דווקא יש לי בעיה, כי יש לי בנות, ויש לי שאלה של צניעות, זה כבר מסובך, אוקיי? אני אמצא פתרון. זו לא הבעיה.
ה… “אין בעיה”, יכול להיות שאתה אפילו צודק, יכול להיות שאתה לא צריך את פלוני, אתה לא צריך לקבל כל אחד, כל… הכל אפשר לשפוט מה היה צריך להיות. אבל אדם אף פעם לא יודע מי הוא, והוא לא נהיה יותר טוב, והוא לא נהיה יותר גרוע, הוא לא משתנה – כי יש לו סיבה טובה, הוא חושב באמת שהוא…
בוא נחשוב, בוא נשאל את ראש הישיבה: למה אתה לא עונה לאנשים בצורה נורמלית? למה אתה לא אומר את ה… בוא נהיה בינינו… הוא הרי אומר, אתה תופס, כן? הוא הרי הולך, הוא לא רוצה שיראו אף פעם, חס ושלום, יום תוכחה. הוא לא רוצה שיסתובבו אצל הבחורים, האברכים, ויגידו: “הוא מהלא-מתקבלים”, נכון? חס ושלום, אף פעם לא אומרים שהוא לא התקבל. מתעלמים מהם, הם קיימים, כל עוד ש… הוא ראש ישיבה גדול יותר או קטן יותר, מה הוא?
ואתה יכול… נכון, אתה יכול לומר… אתה אומר דוגמה שלילית, דוגמה לחובה, אני רוצה להעלות את זה. אתה אומר דוגמה לחובה. קשה לו להתקשר לאברך ולומר: “בוא עוד, אני מחזיק שזה לא שידוך טוב, אני אחפש שידוך אחר.” הוא אפילו לא צריך לתת סיבה, נכון? הוא הרי בעל הבית. הוא לא צריך להרגיש שהוא צריך לתת הצדקה, נכון? הוא יכול לומר: “לא בא לי, אני לא מעוניין, כבר מילאתי את הכיתה שלי, תעשה משהו.”
כן, אבל עכשיו, אפשר לומר דרך אחת אפשר לומר: הוא משרת את עצמו, כן? אני לא צריך… אתה לא אומר חילוקים לדבר על ניסיונות של אנשים אחרים, אבל דבר אחד שהוא יכול לומר: “אני לא נוח לי, קשה לי להיות במצב לא נוח, להתקשר לאדם ולומר לא, אני לא רוצה… אני לא רוצה ללכת לדייט הבא איתך.”
הקב״ה שלח לו שדכן, שדכנית, שהם יעשו את העבודה בשביל אנשים, כן? אוקיי, ככה נהוג שהולך שבח, שיהיה כך.
7. “דן לכף חובה”: הכוונה האמיתית
אבל זו חולשה אחת. אז אתה אומר שהוא מעמיד פנים כאילו, אומרים כאילו הוא צדיק, הוא נחמד, הוא לא רשע, לא רע.
רע היה מתקשר אליך ואומר: “אני מחזיק שאתה צריך למצוא… אני חושב שאתה שייך ל׳חוץ׳ שם, מה אתה אומר?”
הוא עוד יותר רע שהוא לא מתקשר אליך, הוא משאיר אותך לבד לפנטז שאתה שייך לחוש. אז כשהוא עוד צדיק, אפשר לומר לו: “לא, הוא לא צדיק, הוא פשוט מפחד מעימותים.”
אחת המידות שמאוד נפוצות אצל רוב האנשים היא שהם מפחדים מעימותים. שמת לב לזה? אנשים ירוצו בטירוף מוויכוח אפילו, כן? לא ידעתי את זה, הייתי בחור שחשב שאנשים אוהבים להתווכח. שני הבחורים החכמים בכיתה אוהבים להתווכח. רוב האנשים מאוד שונאים, אתה מרגיש רע מאוד אפילו כשמתווכחים על פשט בפסוק. לא מדובר שמתווכחים על החלטה כזו באיזה שידוך לעשות. “לא, למה אתה אומר את זה? אמרתי לך מילה, אני אומר תעמוד הלאה.” כן? אנשים מאוד לא אוהבים.
אז, זה פשט אחד. אז, זה “דן לכף חובה” פשט שאני רוצה להעלות. זה דן לכף חובה. אתה אומר שהוא מעמיד פנים כמו צדיק. אני אומר, אתה משרת את עצמך, אתה עושה מה שיותר קל לך, ולהפך, זה יותר גרוע לשני, כי השני מפנטז תורות לוקשים. מה שאמרת לי, מיד, היו יכולים להאמין לעוולות שלך, היה הרבה יותר קל לכולם. זה דן לכף חובה. זה עוד קל למצוא פתרון. עם דן לכף חובה קל למצוא פתרון. אפשר לראות מעשים בכל יום, כל אחד יכול לדעת מתי אני נמנע מדבר שלא נוח לי, ויכול להיות שאני אומר לאחרים את התירוץ שזה לא מתאים, אני רוצה להיות נחמד.
אני לא נחמד, אני נחמד לעצמי, אני לא נחמד לו.
נו, זה פשוט. נכון.
אני מתכוון אבל, לצערי, אני אומר לך כי אני מתכוון, כי אני חושב על עצמי, אולי אני מדמיין, אבל אני חושב שהמצב הרבה יותר גרוע. אני חושב שאנשים עושים יותר מריבות לא כי הוא רוצה להיות נוח לעצמו, זה היה קל, אלא כי הוא מחזיק באמת שצריך לעשות כך. זה באמת היצר טוב שעושה את רוב הבעיות בעולם, לא היצר הרע. הסוג הזה של בעיות. זה מה שאני מתכוון להעלות. שהרי זו באמת עבירה לטרוד את השני, הרי אסור לומר לשני מה שאני מחזיק באמת עליו. נכון, אתה צריך לדבר עם אדם שלישי, מותר. שאלה של רכילות, אבל זה המנהג, ומקילים, כן?
—
חלק ב׳: ה״יצר טוב” שהוא באמת יצר הרע
ה״נחמדות” המזויפת
עם המהלך הזה יהיה קל למצוא פתרון. אפשר להתיישב, אפשר להודות בנפשו מתי אני נמנע סתם מהדבר כי לא נוח לי, ויכול להיות שאני אומר לאחרים את התירוץ ש״זה לא מתאים”, ש״אני רוצה להיות נחמד”.
אני לא נחמד, אני נחמד לעצמי, אני לא נחמד לו. כן, זה פשוט.
אני מתכוון אבל, אני אומר את זה כי אני חושב על עצמי, אולי אני עם דמיונות, כי אני חושב שהמצב הרבה יותר גרוע. אני חושב שאנשים עושים את הדברים הגרועים יותר, כשנהיים יותר מסוכסכים, לא כי הוא רוצה להיות נוח לעצמו – זה לא היה קל – אלא כי הוא מחזיק באמת שצריך לעשות כך.
זה יצר טוב אמיתי שעושה את רוב הבעיות בעולם, לא היצר הרע. הסוג הזה של בעיות.
הפרדוקס של רכילות ותוכחה
מה אני מתכוון להעלות? שהרי זו באמת עבירה לטרוד את השני. הרי אתה לא צריך לומר לשני מה שאתה מחזיק באמת עליו. נכון? אתה צריך לדבר עם אדם שלישי – מותר. יש שאלה של רכילות, אבל יש היתר, מקילים, כן?
אבל לדבר ישירות לאדם ולומר את הבעיה שיש לי איתו – זו הרי עבירה. זה הרי משהו שאנשים רעים עושים את זה. אני מרגיש שאני רשע כשאני עושה את זה.
כשאני מדבר עם אחר, אני לא מרגיש רשע. כן, זה נכון, רכילות, “רכילות לתועלת”, כן. אני הרי רוצה להגיע לשני. אתה תופס את ה״רכילות לתועלת”? אני רוצה שפלוני יגיד לפלוני, יגיד לשלישי, עד שזה יגיע אליו. בינתיים כל העיר תדע, אבל מה זו הרכילות לתועלת הרגילה, מבין? זו לא רכילות לתועלת.
ואני לא רוצה לומר שאני מחזיק שאני עושה את זה מסיבה טובה. כי כך חושבים באמת אנשים, כל יום, היהודים היפים. והוא חושב באמת, אבל שזה משהו רע ממנו לומר ישירות – זה משהו רע. זו ה״מידה טובה” שבנויה על הרעיון ש״אני אדם טוב ואני עושה דברים טובים”.
זו לדעתי מידה טובה? אני חושב שזו לא מידה טובה בכלל. אבל אנשים, מסיבה כלשהי, אנשים חושבים באמת שזו מידה טובה. כך זה נראה לי. ולא רק כי הוא משוכנע והנגיעות שלו גורמות לו לחשוב שזו מידה טובה; נראה לי באמת שיטה כזו שזו מידה טובה להתנהג כך.
—
הניסיון של שקרים “יפים”: חתונות ושמחות
עזבתי עכשיו את הנושא של הכאב, אבל יש עוד הרבה ניסיונות שזה לא המידה הטובה. למשל, אני אתן לך משל אחר, נכון?
יהודי מזמין אותך לחתונה שלו, כן? הוא עושה חתונה, יהודי מזמין אותך לחתונה שלו מחר. מה הדרך הנכונה לענות? אוקיי, עכשיו, יש חתונות שצריך ללכת, אין בעיה. מישהו שיש לו בחירה, כן? יש חתונות מסוימות שיש בחירה ללכת לשמחה שלו או לא, נכון?
ועכשיו, מה הדרך היפה? מה הדרך הנכונה לענות?
אני אגיד לך, אני יודע… אולי לא אגיד כלום? אני יודע תמיד את… אני יודע תמיד את הדרך הנכונה. תראה, זה לא תמיד שאלה, אבל אני מתכוון… אני מתכוון… בוא נחשוב. יש שלוש דרכים, יש שלושה דברים שאפשר לעשות, אוקיי?
שלוש דרכים איך להגיב
קודם כל, אני אגיד מה אני עושה, אוקיי?
אני אומר: “מזל טוב, שתהיה שמחה גדולה”. אני אף פעם לא אומר שאני הולך לבוא. אם הוא שואל אותי אם אני הולך לבוא, אני אומר “לא”. זה אני.
אמא שלי מתקשרת אליי כל שבוע, יש לי בן דוד עם חתונה. אני לא הולך לחתונות של בני דודים. תעשה לי טובה. בן הדוד רוצה שאבוא? שהוא יתקשר אליי, אגיד לו שאני לא בא. אם אני מכיר אותו, אני מוכן לעשות חסד, אני מוכן לשמח חתן, אני אלך. אבל סתם כי הוא בן דוד שלי? אין לי את השכל הזה.
אבל זו כבר הרשעות שלי. שייע לא מתנהג ככה, הוא הולך לכל החתונות. הוא סובר שצריך. דרך אחרת.
אבל אני רוצה להעלות משהו. מה הדבר הנכון? בוא נחשוב, מה הדבר הנכון? אני יודע שרוב האנשים סוברים מה הדבר הנכון. לא מה שהם סוברים – זה יותר נוח. זה בטוח שיותר נוח לומר: “נראה, לא נראה.” אל תדפוק את הראש.
השקר של “אני איתך במחשבה”
אחר כך יש עוד שקר שאנשים אוהבים לומר: “אני לא יכול לבוא, ואני אהיה איתך במחשבה.”
אל תדפוק את הראש. אתה הולך לחשוב עליי רבע שנייה עד שתלך לישון? על דולר? לא.
יש פעמים שזה יקרה. אם אח שלי… אני אגיד לך, לא, זה לא נכון. אם אח שלי עושה שלום זכר והוא גר בעיר אחרת, אני לא יכול לנסוע לשלום זכר שלו – אני כן אחשוב על השלום זכר שלו. אני אשתתף. אני אפילו אזכור בסעודה, אוכל משהו, אפונה. אם זה עושה אפקט דקה, עוד אפקט דקה.
הייתי יכול לומר לך, אבל אני לא סובר… עד כדי כך אני לא סובר… אם זה היה הבן הראשון שלו, אחרי 20 שנה הוא נסע בשבת, עכשיו יש לך את הבן החמישי אחרי חמש שנים – הוא יכול לעשות את זה לבד, הוא לא צריך להיגרר. הוא לא צריך להודיע לאחר שזה כבר הילד החמישי… אין בעיה.
לא, אני רק רוצה להעלות את שני השקרים שאנשים אומרים והם סוברים שזו מצווה לומר את השקר הזה, איכשהו מצווה.
התועלת המעשית של לומר את האמת
אני לא מדבר רק מזה שיש הפסד כספי וזה כבר… אני לא יודע, אני יודע שבכל מקרה צריך לומר שאני לא מתכוון לבוא. יש אנשים ששואלים. דרך אגב, רוב בעלי השמחה רוצים לדעת מי הולך לבוא, הוא מכין מנות, זה לפעמים נוגע אפילו מעשית, כמה ספסלים שיהיו. במקום שהוא יכין ספסלים, שהוא [האורח] יכין לומר “אני לא יכול לבוא” – זו טובה הרבה יותר גדולה בשבילו.
אף אחד עוד לא נפגע… זה בטוח… בוא נבין ככה.
אני לא רוצה… לא, לא, תהיה עדין. בוא נהיה חכמים. עוד אף אחד לא נפגע יותר מאחד שאמר שקרים שהוא הולך לבוא ולא הופיע, מאשר אחד שאומר שקרים שהוא הולך לבוא. כן? אני… בוא לא…
—
להיות “איש אמת” או להיות בן אדם?
שמעתי את כל השיעור הזה לא יותר מהקדמה לומר שאנשים מתכוונים לטוב, אבל… היה לי השבוע… בדיוק אתמול… ליל שני… לא, ליל שלישי ישב אצלי יהודי מאוחר בלילה, למעשה אני עובד עם… ממש יהודי, בעל בית, והוא בכה לי.
הסכמתי עם עצמי, למה אני כל כך חולה? למה אני תמיד אומר לו בפנים מה אמת?
אני אומר לו: “מה אתה רוצה? כל האנשים האחרים… אני השותף שלך, אמרתי שאין לי ברירה, אני אומר לך את האמת. מה אני צריך לומר? שקר?”
חשבתי על החמש עשרה… ממש עשיתי צרה. זה ממש לעשות רע.
המעשה עם שתי החתונות
אתמול בלילה חבר טוב עשה חתונה. נכון, גם בטעות עשיתי שיעור, זה שיעור שכבר מזמן קבעתי, וגם הייתה חתונה של בן דוד אתמול בלילה. לא ידעתי מה לעשות.
יודעים מה אמרתי לחבר שלי? “חתונה של בן דוד אני יכול לפספס, אבל אני יודע שכמו שאני כבר עושה אצל מישהו שני בבית שלי, בבקשה…” לא הרגשתי… החבר שלי לא הסתכל בלוח השנה שלי והוא עשה חתונה. מה?! לא ידעתי מה לעשות.
אז אמרתי לו שיש לי חתונה של בן דוד. הלכתי לשם מוקדם, אחר כך אמרתי שאני עושה שיעור, המעשה שלי השיעור תמיד מאוחר. חזרתי לחתונה שלו בשתים עשרה ושלושים בלילה. וישבתי שם ככה עד אחרי החתונה או משהו, וישבתי איתו.
אז סיפרתי לו, עשיתי בריחה אז. לא ידעתי, הייתי צריך לומר לו, “עכשיו אני לא אהיה פה”, או שהלכתי אחרי חצי שעה להיות בחופה. לא ידעתי מה לעשות אפילו, וראיתי את האדם הזה ככה כל הלילה לפני כן, ואמרתי לו שאני מחפש בשביל מישהו אחר, אני הולך למישהו אחר.
אחר כך אני רואה, באתי מאוחר יותר, כבר הייתי שם, אני לא יודע, ישבתי עד הלילה. אוקיי, אולי… אני לא יודע, אני לא הולך לעשות כללים על כל מצב. אני אומר שכאן יש הימנעות גדולה, עבודה שאי אפשר לומר לאנשים. יכול להיות, יכול להיות. אני מסתכל על כל הדרשות שאני אומר, כל הדרשות שאני אומר זה רק לדחוף את הגלגל לכיוון אחר. אני לא יכול לומר הלכה למעשה מה כל אחד צריך לעשות עם החבר שלו בדיוק עם המצב שלו.
אמת לא חייבים לומר, שקר אסור לומר
אם יש שקר – שקר אסור לומר, ואמת לא חייבים לומר. אמת לא חייבים לומר. כן, זו השאלה. זו התשובה: אמת לא חייבים לומר.
לא, אני לא באתי עכשיו לדבר בשם האמת, אני לא “איש אמת”. איש אמת, כמו שנהגו לומר, איש אמת זה ביחד עם חטא. אוקיי, אני לא באתי להיות… מלך בידרמן נהג לומר את זה, נהגו ללכת לחבורה של מלך בידרמן, תמיד היו בחורים כאלה שאומרים את האמת, כתוב “אך חטא” לעזאזל החוצה… הוא אומר איש אמת זה ביחד עם חטא, אוקיי. עכשיו להיות בן אדם.
לא, אני לא מתכוון לנקודה של להיות איש אמת, זו לא המילה. אני לא מתכוון לאיש אמת בדרך כלל כתירוץ להיות רשע, אני לא מתכוון לזה. אני מתכוון למשהו אחר, אני מתכוון לנקודה של להיות מסוגל להיות מבוגר ולהיות אחראי על…
כן, כמו שאתה אומר, אנשים מאוד רגילים, אפילו כשהוא אומר “בוא נגיד שאני לא מתכוון לבוא”, הוא אומר “אשתי לא נותנת”.
לא, אשתך נותנת… אתה לא רוצה לבוא! אני לא בא! למה לא? כי אני לא רוצה, כי החלטתי לא לבוא.
אנשים יודעים שיש לו כלל, אבל אין לי כלל. יש לי דווקא כלל לעשות שינויים בחיים שלי, אני עושה את ההחלטה כל פעם מחדש. אין לי כלל.
“אני לא מחזיק בזה”
אני פשוט לא מחזיק בזה. אני לא רוצה. וזה הדבר הכי מפחיד.
“למה לא היית?”
“לא רציתי.”
“לא, היה לי משהו…”
לא היה לך כלום. היה לך – לכל אחד תמיד יש משהו אחר לעשות עם הזמן. זה לא הנושא, הנושא הוא רק שלא באת, נכון?
לא, כמובן שזה לא אותו דבר, יש לי שיעור, כן? והם אמרו, זו עוד קצת נקודה אחרת, זו עם התירוצים, נכון?
אני הרי תמיד נסעתי, אני זוכר שהייתי אצל הרבי שלי פעם במוצאי שבת, הוא אמר שיעור במוצאי שבת, הוא לימד משהו, והוא היה קצת מצונן, הוא לא הרגיש טוב. זה לא משנה, וזה לא משנה, וזה לא משנה.
והבן שלו, הגבאי, אמר לו: “אתה לא יכול ללכת, הרבי מצונן, הרבי לא צריך ללכת לשיעור.”
אמר: “אתה חושב שאני עושה למישהו טובה כשאני הולך לשיעור? היחיד שאכפת לו שאגיד שיעור זה אני. אני רוצה לומר שיעור. באים שלושה אנשים לשיעור, זה לא דבר גדול, לא מפספסים כלום לא לבוא.”
זה לא “יש לי תירוץ, אני חולה”. זה תירוץ טוב. על מי אני הולך לומר את התירוץ? וזה אותו דבר בשביל החבר הזה. כמו שאמרתי, אחד אומר שצריך לבוא, הוא לא מחזיק בזה. ואני מרגיש, אני אומר את הדרשה לעצמי, אני מקווה שזה עוזר. אמרתי את זה לכמה אנשים, הם התחילו לבכות קצת יותר אנשים.
לא, כל הדרשה, כמו שאתה אומר שהוא אומר: “אם הייתי שבוע שעבר, הייתי צריך לבוא לשיעור שלי,” זה לא אמת.
אבל הוא חי את כל החיים שלו כי הוא מרגיש, הוא מרגיש שנכון הוא – אני אגיע עוד מעט לאריסטו מה שהוא אומר שם מבפנים – נכון הוא לרצות ללכת לשיעור של יצחק. זה הרי שיעור טוב, הוא מחזיק את עצמו חכם, ויש לו שיעור של חכמה, וזה מתאים לו ללכת, זה נכון, זו אפילו מצווה, זה טוב.
אז הוא אף פעם לא מודה לעצמו שהוא לא מחזיק בללכת לשיעור. הוא אף פעם לא מודה לעצמו כשהוא לבד. לא כי הוא רשע, כי הוא רוצה לשכנע אותי, אין לו הרבה חן ממני, אולי קצת, אבל אין לו הרבה חן ממני שהוא יחשוב שהוא החבר שלי, והוא היה בא אם לא שיש לו איזה כולל בלילה.
הוא חושב באמת ככה. כל היום, כשהוא חושב, כשעולה במחשבה הדבר הזה, הוא אומר: “כן, צריך ללכת.” צריך פירושו, אבל זה אף פעם לא עולה לו בדעת.
אז, ההחלטה של אדם הרי בנויה מכל מה שאני מבין. כשאתה אומר “אני מחליט לבוא”, זה כבר אחרי כל החשבונות, נכון? החלטה זה לא לפני שגילית שיש לך אישה בבית, ויש לך כולל פה, ויש לך חבורה לשישי שם. זה הכל חלק מההחלטה. אחרי שטחנת את כל הדברים האלה במחשבה, אתה אומר: “טוב מאוד, אם לא הייתי… דווקא יש פה אחד, חבר שיש לי, הייתי רוצה לבוא לשיעור, אבל דווקא יש לי שיעור אחר, ואני סובר שזה יותר חשוב.” הוא לא רודף דמיונות.
זה החלק השלישי של השיחה, מעובד ומעוצב לפי ההקלטה המקורית.
—
חלק ג׳: ההחלטה האמיתית והפסיכולוגיה של אחריות
ההחלטה באה אחרי החשבונות
אז, ההחלטה של אדם, היא הרי בנויה מה… בוא אבין אותך. כשאתה אומר “אני מחליט לבוא”, זה כבר אחרי כל החשבונות, נכון? “החלטה” זה לא בשביל זה. לפני זה גילית שיש לך אישה בבית, ויש לך כולל פה, ויש לך חברה, שיעור שם. זה הכל חלק מההחלטה.
אחרי שטחנת את כל הדברים, חשבת, אתה אומר: “טוב מאוד”. אם לא הייתי… דווקא יש פה אחד, חבר שיש לי, שהוא היה בא לשיעור, אבל דווקא יש לו שיעור אחר, והוא סובר שזה יותר חשוב. הוא לא בעל דמיון, הוא אדם נורמלי. יש לו את השיעור שלו. אז מה הוא עשה חשבון? אף אחד. אם לא היה שום דבר אחר לעשות, באיזה לילה הוא היה בא? לפעמים הוא כן פה. ובאמת, לפעמים יוצא שיש לו פחות טוב… לא, לא, אני אף פעם לא מסתובב. אבל אני אומר שהאדם השני, הוא צודק. הוא אדם נורמלי. דווקא כשיוצא לפעמים ככה באמת אין מה לעשות, הוא כן בא. לא מתוכנן.
ואני לא אומר שהוא צריך לבוא, אני לא אומר כלום. אני רק אומר שהאדם הזה, אני אומר ככה אמת, הוא לא משוכנע שהוא צריך להיות “טוב” ולומר “צריך לבוא”… אוקיי, זה אמת, זה באמת תירוץ טוב, כי באמת יש לך דבר אחר שחשוב לו. אבל זה הרבה יותר, האחריות. וזה לא יותר מובן שאתה – מה ששייך אליך – זה אחרי כל התירוצים. אחרי כל התירוצים, שהן עובדות. יש את זה, יש את זה, אבל אתה מחליט עם כל החשבונות. אז, החלטתי שבמצב שלך אני לא הולך לחתונה.
אחריות (Ownership) מול “יצר הרע”
אז עוד נקודה, אנשים אוהבים כנות, המעשה שלי. אז, האנשים שאתה מתנצל בפניהם, אתה יודע מאוד טוב. אז רגע, אלה בוטנים, אלה שטויות, לא… ולעצמך, כן? מה שאומרים, הרגשה שיש יותר מדי חכם, ככה תופסים את עצמם, תופסים את עצמם, תופסים את עצמם.
אם, אני לא מדבר כל כך חזק מהכנות אמת. זו שיחה אחרת. אני מתכוון, יכול להיות שזה מה שהוא מתכוון, ה״מדבר שקר תרחק”, אפשר ללמוד שיחה אחרת. יש פה ספק כשמדברים על אמת. אני מתכוון רק לנקודה של אחריות, איך אתה רוצה לקרוא לזה? של אחריות, סוכנות, או כמו שמישהו אומר… כן, אמרתי, ראית את הלשון, הרבי האחר, מה שאני אומר שם: “כן, תקבל אחריות, אל תתלה ברע”. לקחת אחריות, אל תגיד שיש לך יצר הרע.
כן טוב, יש לך… בוא… זה לא אומר שאין יצר הרע, כן? אפשר לומר את זה כמו שהם אומרים עכשיו. יש יצר הרע, אבל אחרי שיש לך יצר הרע, מה אתה עושה? אתה הולך לתת ליצר הרע יותר פחות, כן? זה לא היצר הרע אשם; האמת היא שהיצר הרע הוא חלק מהסיבה למה אתה עושה את זה, כי אם היית אדם בלי יצר הרע, לא היית עושה את כל הדברים האלה, היית אומר מחר. אבל כשמדברים עליך, מדברים עליך אחרי כל העניין. הוא אמר לי למה, “בנוגע לך…”, אתה יכול עוד מעט לדבר איתי כמו “ועצמותיו יחליץ” (ישעיהו נח, יא)? “בנוגע לך…” זה תמיד אדם שהוא ככה…
המגפה של “אומר הרבה ועושה מעט”
קודם כל, אני אומר לך כלל, כן? יש דבר מעניין. אה, מה המידה של צדיק? כן, “אומר מעט ועושה הרבה” (בבא מציעא פז.), נכון? זה מאוד מעניין. פעם שאלתי אדם דתי, אתה מבין? שמתי לב ש״אומר הרבה ועושה מעט” זו תכונה של היהודים הדתיים, לא של הגויים, נכון?
כי אדם טוב – אני מתכוון לדתי, אני מתכוון לאדם טוב, אדם שמחזיק את עצמו טוב – הוא מבטיח כל הזמן. לקב״ה הוא מבטיח, לחברים שלו הוא מבטיח: “אני הולך לבוא, אני הולך ללמוד”. לעצמו הוא מבטיח. הוא כל הזמן מבטיח ולא עושה. למה? כי לומר “לא” זה כמעט ככפירה.
אני אגיד לך, אה, זו לא שיחת פורים. אתה הולך לבוא לשחרית מחר? עכשיו, זה שלוש בלילה, שנינו יושבים מתוועדים. אתה הולך לבוא לשחרית מחר? “אני לא הולך לבוא. אני לא אבוא. אני לא יכול לקום, אני לא הולך לבוא. אני לא אבוא.” לא! זו כפירה, זו פריקת עול! צריך לומר: “אני הולך לבוא”, ולמעשה מפספסים. כל החיים זה דבר כזה: הולכים לבוא ולמעשה מפספסים.
מה אתה יכול לומר, “אני לא הולך לבוא”? אה, אתה כן רוצה לבוא? אתה צריך לבוא באחת עשרה? אתה הולך הביתה להתוועד? אין… אני לא אומר שאפשר לעשות יוצא מדרך הטבע וללכת אחר כך, אבל זו המציאות, נכון?
מעשה עם החשמלאי: מהו “צדיק”
אני מסתכל הרבה יותר על הנושא הזה מנקודת המבט של “מי אתה?”, עם מי אני מדבר, נכון? כשאני מדבר עם אדם, כשאני מדבר עם אדם, אני אומר לך, זה מאוד מרענן לפגוש אנשים כאלה. יש אנשים כאלה. עם מי אני מדבר?
אני אספר לך מעשה. יש בחור צעיר שהעסקתי אותו לעשות עבודות חשמל, העסקתי אותו לתקן את הלוח בבית שלי. אני אספר לך את המעשה יפה. לא אפסיק. אני חושב שזה סיפורי צדיקים, צריך לספר את הסיפורים האמיתיים של צדיק. יש צדיק, פלוני, “הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו” (תהלים טו, ב). כמו שכתוב בתהלים.
העסקתי אותו לעשות, התקשרתי אליו, אני לא יודע, היה לו… לא היה לו עסק רגיל, אשתו עושה את לוח הזמנים, ומה שיהיה, והוא בא ביום רביעי, הוא הולך להחליף את הלוח, לתקן. ומגיע יום רביעי בבוקר, והוא מתקשר אלי: יש בעיה, הוא לא יודע, יש לו גוי שעושה את העבודה בפועל כמובן, והגוי השתכר, הוא לא הגיע היום, אני לא יודע, מה שיהיה. הוא יתקשר אלי בחזרה אולי מאוחר יותר.
הוא בא. הוא אומר, הוא הבטיח לי “אני בא ביום רביעי”, הגוי לא יכול לבוא – אז הוא בא בעצמו. הוא עמד יום שלם, הוא התקין בעצמו איתי את כל העניין. אני גם מכיר אותו, הוא לא רק… הגוי יכול לעשות עבודה פשוטה, והוא עשה את זה.
זה צדיק, נכון? כי רוב האנשים אומרים: “יש לו תירוץ, יש לו תירוץ”. אני לא מדבר מבחינה עסקית, זה גם במקרה טוב לעסקים, כי אני יודע שהוא חשמלאי אמין, אצטרך אותו, אתקשר אליו. אבל חוץ מעסקים, מבחינה אתית, זה לא עסק כל כך גדול בשבילי שהוא יתפוס שזה טוב לעסקים. זה רק אדם נורמלי, הוא הבטיח שהוא יבוא, יש לו תירוץ טוב, תירוץ טוב במאה אחוז: הגוי, העובד שהוא צריך אין אותו היום. מה אתה רוצה שהוא יעשה? מחר הוא יבוא, יצטרך להעסיק גוי חדש, מה שיהיה. לא! הוא הבטיח. מי אחראי לעשות את זה? הוא!
הגוי כמשל ליצר הרע
כי אתה צריך להבין, הגוי הוא הרי רק משל ליצר הרע, כן? כשהעסקתי אותו, אכפת לי איזה גוי הוא שולח? לא אכפת לי אם זה סיני, מקסיקני, גוי, אפריקאי, לא אכפת לי איזה גוי הוא שולח. אני העסקתי אותו, לא את הגוי, נכון? וכשהוא בא בשיחת חצי דקה שלו, הוא אומר: “הגוי לא הגיע”. לא אכפת לי שיש לך גוי בכלל! זה לא הנושא שלי, אין לי עסק עם הגוי, יש לי עסק איתך, כן?
אבל רוב האנשים הם ככה, הוא נותן לך מה שהוא חושב, נכון? “יש לי בעיה עם הגוי, ממילא אתה יכול למחול לי”. זה תירוץ טוב, אבל זה לא שייך אצלי. אני מדבר איתך, אתה אחראי על כל הגוי. אני לא אומר ככה וככה וככה… אתה אחראי על כל הגוי, התפקיד שלך הוא שהעבודה תיעשה. זה נקרא צדיק, נכון? זה אדם שאפשר לעשות איתו עסקים.
ואותו אדם, כשהיום שהוא צריך להבין, אותו אדם, כשהיום שהוא לא יכול לבוא, הוא באמת לא יכול כלום, הוא לא יכול לבוא בעצמו, מה שיהיה, הוא אומר לך: “אני לא בא”. הוא אומר לך: “תתקשר למישהו אחר, אני לא יכול לבוא”. האדם האחר גם באמת היה… זו שאלה מה יותר טוב לעסקים. מבטיחים הרבה דברים ומגיעים לשלושה רבעים מהם, או מבטיחים רק מה שאפשר? מחלוקת. באמת אני לא יודע. מה חושבים אנשי העסקים? אני לא יודע. אני רואה ככה, אנשים כאלה, תמיד הוא אומר: “כן, אני הולך לעשות את זה. זה כבר היום לתת.” המעשה היא, רבע מהדברים קורים היום, שלושת הרבעים האחרים לא קורים. אבל יש אחר שהוא אומר: “אה, יש לי כל כך הרבה, אני יכול לדחוף אותך פנימה, אני לא יכול לדחוף אותך פנימה.”
מה ההבדל בכל המעשה הזו? אני מאוד מעוניין בנקודה הזו. האם זה בגלל שהוא לא אמיתי? האם זה בגלל שהוא לא אמיתי? מלהיות? אמרתי לך למה. אני רוצה תמיד… כבר דיברתי פעם כאן על ביורוקרטיה. ביורוקרטיה היא גם פנימית. אני רוצה תמיד לדבר עם האדם שמחליט. אתה יודע איך זה הולך, כן? אחזור למשל של הישיבה שלי או כל משל? כן, כן, יש לי משל על הנפש, אבל תמיד זה נכנס לך ככה.
הביורוקרטיה של “הוועד”
אני זוכר, היה לי עסק עם מישהו בנוגע לכסף, איפה שצריך לשלם שכר לימוד, מה שיהיה, וזה ממש היה ככה המעשה. אני לא הולך לומר מי, אל תדאג. ממש ככה היה המעשה. התמקחתי איתו כמה כסף אני צריך לשלם לו, והתקשרתי למנהל, והוא אומר לי: “נראה.” לא מתאים לי “נראה”. אוקיי, מי צריך לראות? “צריך לדבר עם הוועד.” שקר גדול, אין שום ועד. הוועד זה הוא, מה שהוא מדבר עם אשתו ועם החבר שלו. בכל אופן.
בקיצור, שבועיים אחר כך, מה קרה? אני מתקשר למזכירה. אני אומר לו: “צריך ככה.”
“אתה מחליט כאן?”
“לא.”
“אני לא רוצה לדבר איתך. המזכירה יכולה לשלוח לי את הצ׳ק או לא את הצ׳ק. אני רוצה לדבר עם מי שמחליט.”
“אה, יש ועד.”
“כבר דיברת?”
“אה, לוועד אי אפשר להגיע.”
“אז אני צריך לדבר איתך.”
המערכת מסודרת כך שלעולם לא ידברו עם האדם האמיתי שאחראי.
כשמתקשרים לוועד – רדפתי שלושה שבועות – אני רוצה לומר שהמספר של הוועד לא היה שום ועד. הוא במקרה פגש חבר שלו שהסכים להתנדב להיות הוועד, והלה הרגיש תקוע, אז הוא היה צריך לענות. אוקיי. אבל אתה מבין את המשחק? יש ועד. מה זה הוועד? מה יש כאן ועד? שתדע שאין שום ועד בעולם. אני לא יודע, אני מתכוון שכמעט תמיד תמיד יש אדם אחד שהוא באמת הוועד, נכון?
מה הטקטיקה של הוועד? היה לי קרוב שלי שהיה בוועד של איזה בית ספר, ויום אחד היה לו הרהור תשובה, הוא התחבט עם עצמו, שהוא לא פוגע באנשים, זו שאלה גדולה, אתה יודע. אז הוא הלך לרבי שלו ושאל אם הוא צריך לצאת מהוועד. הרבי נתן לו תשובה ואמר: “תשמע, התפקיד שלך הוא לא לקבל החלטות. אתה באמת חושב שאתה אומר למנהל המוסדות את מי לקבל? התפקיד שלך הוא תפקיד אחד: שיהיו טענות עליך במקום עליו. אם חסר לך, הוא לא משלם לך מספיק בשביל זה, תעזוב את כל העניין. זו לא שום מצווה. אתה חושב שזו מצווה, צריך מישהו שיסנן, מישהו שיפלטר. את זה אתה לא עושה, את זה הוא עושה. התפקיד שלך הוא רק לוודא שאף אחד לא ידבר עם מי שבאמת מחליט, והכל משחק, איזה משחק.”
הביורוקרטיה הפנימית
אותו דבר קורה אצל האדם בפנים, אצל אנשים עם עצמם, נכון? לעולם לא מדברים עם מי שבאמת מחליט. כל הזמן: אה, היצר הרע, היצר הטוב, העוונות, הצורך, הצורך. איך מגיעים למנהל? למנהל של המנהל? איך אפשר להעביר את עצמך למנהל פעם אחת? אולי זה רק זמני, אולי זה יעבור.
אנשים כל כך רגילים לחשוב ככה, שאנשים… זה נהיה ככה, מבינים לחשוב ככה, אפילו לא תופסים, חיים בעולם כל כך מזויף לעצמם. אני לא יודע, מישהו כתב לי הודעה היום, הסתכלתי על המילים: “אני באמת רוצה לעשות את זה”. לא עניתי. הלה כותב לי שוב: “למה אתה לא עונה? אני באמת רוצה לעשות את זה”. כתבתי לו בחזרה: “הדבר היחיד שאני יודע הוא, שאם אתה ‘רוצה׳ לעשות את זה, בהחלט לא עשית את זה”. זה מה שכתבתי. האדם כתב לי “פרצוף עצוב” ככה.
אני יודע, אני תופס הרבה פעמים מה אנשים מדברים דברים כאלה: “אני רוצה”, “כשאני יכול”, “הייתי רוצה”. הרי מספיק שזה נעשה, לא? אני רוצה רק לדעת פשוט שזה נעשה. אני צריך רק לדעת שמשהו נעשה. אני מרגיש הרבה פעמים לעצמי, רוצים לדעת, מישהו אומר: “אתה כבר מוכן לשבת?” “אני צריך עוד ללכת למקווה”. אני יודע, הרבה דברים רוצים וחושבים ותופסים דמעה ל… ולא תופסים להבין. אין לי טענות ולא. אני רוצה לחשוב בשבילו, לדעת: מוכנים לשבת? לא מוכנים? אנחנו צריכים עוד שלושה דברים, שני דברים. זה קצת מטריף, קצת יותר. אפילו לא תופסים איפה נמצאים.
כן, כן, אמת.
כן, בעלות/אחריות.
זה החלק הרביעי של השיעור. בחלק הזה מדבר הדובר על הבעיה של “ניהול” בחיים שבו אף אחד לא לוקח אחריות, הסכנה של “לדלג על מדרגות” באמונה, והחשיבות של להרשות לעצמך להיות עם ספקות ו״לא לדעת” כדי לוכל לעשות בחירה אמיתית.
—
חלק 4: תרבות ה״מנהל” וההיתר של “אני לא יודע”
היעדר אחריות אמיתית (“The Buck Stops Here”)
אני מרגיש הרבה פעמים לעצמי, רוצים לדעת דבר אחד: אתה כבר מוכן לשבת? אתה לא צריך ללכת למקווה, אתה לא צריך לעשות את זה… אני יודע הרבה דברים שרוצים וחושבים, ותופסים “טרור” [פחד/פאניקה]… ולא תופסים דברים.
אין לי טענות ל״לא”. אני רוצה רק לדעת: מוכנים לשבת? לא מוכנים? צריכים רק שלושה דברים, שני דברים. יכול להיות שזה קצת מטריף קצת יותר, ואפילו לא תופסים איפה נמצאים.
כן, כן. אמת. לקחת בעלות/אחריות, ואומרים “כן, בעלות”. כן. יש עוד דברים.
אני רוצה כאן לומר דבר אחד. זה גם דבר מאוד חשוב לומר, כי… מה סיבה אחת לסוג הזה של דמיונות שאי אפשר לשלוט? תמיד יש מנהל שדואג למנהל השני; לעולם אי אפשר לדבר עם המחליט בפועל. העיקר, כשיש חברה בפועל, ממש אין אף אחד שיחליט.
זה לא הפשט שזה כך – סידרו את זה ככה. בפועל אין אף אחד שאחראי על שום דבר.
אתה יודע, דובר, אתה זוכר שטרומן [Harry Truman] היה לו שלט שכתוב: “The Buck Stops Here” [האחריות נעצרת כאן]. כאן בפועל… שום דבר לא נעצר כאן. הוא שולח את זה בחזרה ל״ועד”, והוועד בחזרה לדיבורים, וזה מסתובב בגלגל.
דילוג על מדרגות והבעיה עם “אמונה”
יש סיבה לזה, אני חושב, או אחד מהדברים – שהוא, אתה תגיד לי שזה בא ממקום טוב, מטוב מסוים, ואני חושב שזה בא מ…
בכל הספרים החסידיים מדברים על “לא לדלג על מדרגות”. אני חושב שהעניין של לא לדלג על מדרגות הוא יסוד חשוב בטירוף. לא יודעים מה זה אומר. כן, לתלות מעלות המזבח, כמו שכתוב בפרשת השבוע, כתוב בעגל, “תולעת שני”, ספרים, עניין של מדרגות, משה רבינו, וכן הלאה. אבל מה זה אומר?
מה הדילוג הכי גדול על מדרגות שאנשים עושים? אני חוזר לדבר על אמונה, כי אני חושב שאני צריך לדבר על זה. מה הדילוג הכי גדול? אתה אומר: “אני מאמין בקב״ה”. אתה יודע על מה אתה מדבר? אם אתה רוצה לדעת, הלה יודע, כי הוא למד פשט בפרשת נח מאוד טוב. אבל לפני זה הוא לא ידע, נכון? וזה בעצם אותו דילוג.
ההבדל בין שיעור עיון לשיעור חסידות
כמו שאסור… חשבת פעם, זה ההבדל של השיעור הזה או אמיתי… זה ההבדל בין שיעור חסידות/תורה לשיעור עיון.
* בשיעור חסידות/תורה לא לומדים כלום, סתם ככה.
* בשיעור עיון קורה לפעמים שכן לומדים.
אבל זה ההבדל. יש הבדל אמיתי אחד: בשיעור עיון יכול השיעור להסתיים עם קושיה. יכול גם להסתיים בשקלא וטריא של שיעור חסידות/תורה. אבל אפילו בשיעור היומי, יותר יכול להיות שנודע משהו, עשינו קצת התקדמות – אבל נשאר משהו קשה. נשאר משהו קשה.
הפחד מספקות והמעשה עם האפיקורס
וזה ההבחנה, זה בלימוד נגלה. רוב האנשים – לא כל האנשים – רוב האנשים סוברים שמותר להישאר עם קושיה. זה גם לא ברור, כי התורה הרי… הנגלה יש גם שלושה פשטים, ולמה על נגלה מותר להישאר עם קושיה ולא על נסתר אני לא יודע.
אבל על כל פנים, אם מדברים על עניין של עניין אמיתי, אם אתה מדבר על עניין של אמונה או עניין של יהדות, על משהו אמיתי, רוב האנשים סוברים שזו עבירה להישאר עם קושיה. זו “תורה ליברלית” הרי זה.
אתם מכירים הרי את המעשה על היהודי שנהיה אפיקורס, שלמד אברבנאל ולמד מורה נבוכים, והוא למד את הקושיות והוא לא הגיע לתירוצים. כן, מה?
כן, זה הרי מיתוס יהודי שמבטא מאוד טוב את ה… אני חושב שהמיתוס הוא ממש… מה אתה רוקד עם הדיבורים? אולי אתה מבין, זה אמיתי, זו באמת בעיה שהקושיה הרבה פעמים הרבה יותר קלה להבנה מהתירוץ. אוקיי, היה אפשר לומר את התירוץ בלי הקושיה? היה אפשר לומר את התירוץ בלי הקושיה?
זו הרי עבירה חמורה להישאר עם הקושיה. חומרה להיות גוי זה גם דילוג כזה. אין לך הרי תירוץ! התירוץ הרי היה שלא. ממילא, אם אין לך תירוץ שלא, יש לך ספק. ספק לעשות משהו קשה.
עכשיו, זה העניין עם לימוד אמונה או דברים כאלה. זה אותו דבר, או שאתה רוצה לדעת על להתחבר כשהולכים לחתונה. רוב האנשים, אני חושב שסיבה גדולה למה חיים בבלבול כזה היא כי אסור להיות עם ספקות.
אני יודע שהעולם הזה הוא עולם מלא ספקות, אבל אצל אנשים טובים מקובל שאסור להיות עם ספק. אסור להישאר עם שאלה. זאת אומרת, אם אני מוכן לשבת – אין לי מושג. אני הולך לנסות כל מיני דברים לראות אם אני מוכן. אני לא יודע.
משמעת מול צמיחה אמיתית
או דוגמה שאני יודע, איזה שיעור הולכים לעשות? הולכים ללמוד… כן, אנשים עושים קבלות כאלה. אני הולך… הולכים ללמוד דף יומי. רוב האנשים מתחילים והם מסיימים באמצע מסכת שבת עמוד א׳. מה… אני רוצה כאן לומר שזה דבר רע, נכון? כי הוא שכנע את עצמו, הוא לא באמת רצה. אני רוצה גם לומר שזה דבר נורמלי. זה דבר נורמלי.
כי אנחנו צריכים להבין, תמיד חשבתי שיש שני סוגי אנשים. יש אנשים כאלה שהם מקיימים כל מה שהם מקבלים על עצמם. הכל מאוד… איך קוראים לזה? והישיבות קידשו אותם כאותם סוגי אנשים, כן? המשגיחים. מה? מעצמם גם. הוא בחור, הוא הבטיח שהזמן הזה הוא הולך ללמוד את כל מסכת פסחים, והוא למד. מה? לא “מימותי”, ככה כמו ישר, רציני. לא רק ישר – ישר זה לא מספיק. משמעת. כן, משמעת זו מילה טובה. הוא אדם ממושמע. הוא עשה את העסק, הוא ביצע אותו. הוא עשה את התוכנית, הוא ביצע אותה, כן?
אני מאוד שמח שאני רוב החיים שלי – אני כבר קצת גדול – אבל אני ברוך השם, לא הייתי ממושמע. אני מאוד מרוצה מזה. למה? כי אני חושב הרבה פעמים: תדמיין שהייתי ממושמע מכיתה ד׳. הייתי טיפש טוב, נכון? מה היה אז?
עשיתי קבלות גדולות. היו לי תוכניות, כן, גם אני הייתי בחור צעיר. היו לי תוכניות: “אני הולך ללמוד את כל המשניות”. תאר לעצמך שהייתי נשאר עם זה, ולמדתי משניות בבת אחת. הייתי נשאר משהו אחד… הרי אני מכיר כאלה, יש הרי אנשים כאלה בחיים, נכון? הוא נעבעך מקיים כל קבלה שעשה כבחור. הוא מעולם לא גילה שיש עוד דברים.
אני מסכים. חלק מלימוד שהוא באמת טוב, שאתה באמת צריך לעשות, שאתה באמת רוצה לעשות, שנכון לעשות, זה לראות שאם מישהו פעם עשה את התוכנית לכל חייו, נכון? “מה אתה הולך להיות כשתהיה גדול?” – “אני הולך להיות תלמיד חכם.” אוקיי, אז איזה סוג תלמיד חכם אתה הולך להיות?
אני חושב שהרבה צדיקים גדולים, כשהיו תינוקות קטנים, כולם רצו להיות צדיקים. והוא נשאר, הוא עשה קבלה כשהיה בן שש שהוא הולך להיות צדיק. מה מבין ילד בן שש על להיות צדיק? בעצם מה שאתה רואה אצלו בגיל שבעים. אומרים שהוא שוטה, כי הוא גם חושב שזו מצווה להיות שוטה. כי הוא צריך להקריב את עצמו, “אני אדם עקבי, יש לי עקביות”, נכון? הוא עקבי! הוא בא כל יום ללמוד הלכה/פסיקה, זה לא שטויות, הוא צריך ללמוד פסיקה. הוא בא כל יום. אולי לא צריך לבוא ללמוד פסיקה? אולי צריך לבוא מאוחר יותר? אולי צריך להיפך?
ההיתר של “לא לדעת” כתנאי לבחירה
מה שאני רוצה להגיע אליו זה, אני חושב שאחד הדברים, אם רוצים להיות כזה אמיתי, אם רוצים להפסיק לרמות את עצמנו, אם רוצים לומר שאני יכול לומר “אני החלטתי” – צריך להיות מסוגל גם להתיר. אם אני מחליט את זה, אחד הדברים שצריך להתיר – כל דבר שמחייב בא עם היתר, כן? – צריך להתיר לעשות הרבה מאוד דברים בלי באמת לדעת אם רוצים לעשות אותם. זה ההיתר הגדול.
ההיתר הגדול הוא מעשי. אין לי מקור, על החלק הראשון יש לי מקור, אבל אני חושב שבספרי חסידות אפשר למצוא מקורות, אולי לא בספרים קודמים. למעשה, יש לי כן. אבל אתה מבין מה אני רוצה לומר? כי כשאני רוצה לומר… הבנת מה שאמרתי קודם? זה יסוד מאוד חשוב.
שכשאני אומר שאתה הוא זה שגורם לי ללכת לחתונה, אני לא אומר שאתה גורם לי כי ידעת את כל הצדדים, כי ידעת שזה קשה וזה רחוק וזה קרוב, וזה כזה, ואותו זמן יותר יפה, אותו יותר מאוחר דווקא… בקיצור, כן? לא בגלל זה, דיברתי אחר כך, נכון?
הפשט הוא, כדי לומר שאתה לוקח אחריות, זה הדבר שנקרא בחירה, נכון? רק כדי שתדעו על מה אני מדבר. האחריות נקראת בחירה. זה דבר שחייב להיות, כדי להיות נורמלי, כדי להיות אנושי.
אדם יכול לעשות בחירה, הוא יכול להיות עקשן כזה: “החלטתי בגיל 17, ובכל חיי מעולם לא חשבתי על זה, וזה לא עשה שום הגיון, ראש בקיר.” זו לא בחירה. זה, אני מתכוון, זו בחירה, אבל זו בחירה טיפשית. אנחנו לא קוראים לזה יותר בחירה, זו החלטה, אבל זו לא בחירה. בחירה זה: אני לוקח בחשבון שיש לי יצר הרע ויש לי יצר הטוב.
המשל של קבלות יום כיפור
אתן לך משל, אני מתכוון, דרך הגהה: אם מישהו עושה קבלה ביום כיפור, אפילו לא צריך התרת נדרים. כי ביום כיפור כל אחד במצב שבו הוא מפנטז, זה לא חל. זה כמו מישהו שעושה נדר כשהוא שיכור. הנדר חל? צריך לשאול הלכה.
אני לא רואה למה הקב״ה… אם היית לומד שנה שלמה עם החגים הרגילים, גם זה לא סתם. אם היית לומד שנה שלמה יום כיפור, היית גם מתעלה קצת לפחות מיום כיפור אחד לשני, והיית מבין קצת יותר טוב ממה שאתה מבין אז. הרי לא יכול להיות, קל וחומר שזה אפילו קטן יותר, שזו מציאות אחרת לשנה שלמה.
הרי לא יכול להיות שאם אני רוצה לומר ששלמות היא חשיבות בסיסית מסוימת של שלמות, תנאי בסיסי של להיות בן אדם אמיתי, זה לדעת את כל המצבים, לדעת גם את הפנימיים, מה זה החבר שלי, כמה סבלנות יש לי, וכדומה, וכדומה. זה גם כמעט עובדה, זו מידה מסוימת, אתה יכול לקרוא לזה, אתה לא יכול לראות את זה, אבל סבלנות זה דבר אמיתי.
הוא קיבל על עצמו החלטה חזקה שהוא הולך ללמוד שבע שעות ביום. אה, אין לך, אין לך את המתנה הזו, אין לך… אולי אתה יכול, דיברנו על בחירה, אתה יכול, בינתיים אין לך את זה, זו תהיה ברכה לבטלה. אבל איך אתה הולך לגלות? איך אתה הולך לדעת משהו מה לקחת בחשבון, מה באמת טוב, מה אתה יכול, אחרי כל ה… את זה אני צריך ללמוד.
ההדרכה המעשית: אמור “אני לא יודע”
אז, אני מתכוון, שכדי שזה יוכל לקרות, חייבים לוותר להרבה זמן על לא לדעת מה רוצים. אם הוא שואל אותך, במשל שלך של ללכת לחתונה, אם הוא שואל אותך אם אתה רוצה ללכת לחתונה, אמור: “אני לא יודע”.
וזה הדבר השני שאנשים מאוד נגד: זו גם עבירה לומר “אני לא יודע”. אתה צריך לומר “אני רוצה”. אולי אני כן רוצה, אולי אני לא רוצה. אני רוצה, כשאני אומר אני רוצה, אני מתכוון, אני אומר לך רק את החלק שאני רוצה – בעולם אידיאלי לא היה משהו אחר בכלל בעולם, הייתי רוצה. מצוין, זה נתון אחד, נקודת מידע אחת שצריך להכניס כשהולכים לחשב.
עכשיו, אני לא יודע, יש עניין של ללכת, יש עניין של לא ללכת, יש עניין של שלישיות, זה לא רק מציאות, צריך הרי… חלק מהמציאות הוא הרי שצריך לחיות. כבר הלכתי להרבה חתונות, כבר ראיתי, חשבתי, הלכתי להרבה חתונות, ראיתי שלא צריכים אותי שם, וממילא הפסקתי ללכת.
תאר לעצמך שהייתי עושה החלטה לפני כן, ואני נשאר עם ההחלטה: “אני כן הולך”, “אני לא הולך”. זו לא הייתה החלטה שכלית. חלק מההחלטה אומר: הנה, באמת חסר פה, הנה יש לך משפחה שחסר, לפחות הסבתא. אוקיי, אני יודע, יש סבתא אחת שעושים לה טובה כשבאים. מצוין, זו מצווה ללכת לכבוד ה… מצוין, צריך רק ללכת לסבתא ולומר מזל טוב וללכת הביתה. לא צריך כבר לומר לחתן, הוא לא יזכור שבאת.
וכדומה. אני אומר, אני נותן לך רק את הדברים שצריך לדעת. אותו דבר, אתה מוכן לשבת? אני בדרך לשיעור. אני יודע, ניסיתי את זה, חייב להיות דבר של לנסות. כדי שסוג האחריות שאני מדבר עליו יעשה הגיון, חייב להיות…
בס״ד
שיעור: מיהו ה״אדם הטוב”? – חלק ה׳
נושא: ההיתר של “לנסות” וההגדרה של בחירה
—
ההיתר של “לנסות” (Trying)
זו הרי המשפחה שלך. מה חסר? לפחות הסבתא? אוקיי, אני יודע. יש סבתא אחת שעושים לה טובה כשבאים. מצוין. זו מצווה ללכת לכבודה. מצוין. צריך רק ללכת לסבתא ולומר “מזל טוב” ואפשר ללכת הביתה. לא צריך לדאוג לחתן, כי הוא לא יזכור שבאת.
וכדומה. אני אומר, אני נותן הרי רק [דוגמה]… הדבר שצריך לדעת, אותו דבר: אתה מוכן לשבת? אני אומר שאני מוכן לשבת, אני בדרך לשיעור. אני יודע, אני הולך לנסות את זה. חייב להיות דבר של “לנסות”. כדי שסוג האחריות שאני מדבר עליו יעשה הגיון, חייב להיות היתר גדול של “לנסות”.
ולא… זה מאוד מצחיק. “לנסות” פירושו בלשון try, שיכול להיות שזה יעבוד ויכול להיות שלא. ומצד שני, בזה אני שם מחויבות חזקה. כלומר, אני מחויב לנסות, ואני לא הולך לאבד את זה.
אז, אני צריך תמיד לומר, בלי לדעת את התירוץ לשאלה שאני עומד לעשות. זה דבר טוב לומר לאחר: “אני לא יודע, אנחנו מנסים, נראה.” אתה לא יכול להיות ברור, זה מאוד קשה. כשאני אומר “היתר”, הכוונה שברור שבשעת מעשה אני מתכוון שאני הולך לעשות את זה. אני מנסה את הלימוד הזה, אני מנסה את זה, אני מנסה את המכונית הזו, אני מנסה את החברה הזו. אני מנסה את הדבר.
אני לא חושב, “אוקיי, זה מבחן”. אני מתכוון, לפעמים אנשים חושבים את זה. באמת, מבחנים יכולים להיות מזויפים. “אני לא יודע, אני בפגישה הרביעית, אני לא יודע אם אני יכול ללמוד.” לא מגלים מה האדם חושב בדייט. מגלים, אוקיי, יש בעיה. אני לא יודע, אפשר לנסות להתחתן… אבל מגלים במציאות. זה חייב להיות אמיתי. אבל גם חייב להיות… אני חושב שזה… אולי צריך את זה עם תשובה, אני לא יודע. חייב להיות שיהיה מותר לעשות טעויות. חייב להיות מותר לא לדעת את התירוץ.
“אני לא רוצה” לעומת “אני לא עושה מספיק”
אני חושב שאולי אחד הכאבים שיש לאנשים הוא, הם חושבים שהם לא עושים מספיק. יש להם מחייב.
לא, אין לי.
למה לא?
אני לא רוצה. אני לא מחזיק בזה.
אני אומר דווקא סיבה, לא סתם “חה”. אני לא רוצה. אתה רוצה לבוא? אתה רוצה לעשות? אתה רוצה לקנות? אתה רוצה לבוא לשיעור הזה? זה לא כל כך מצחיק. כן?
אתה רוצה ללמוד רמב״ם? כן.
אתה רוצה ללמוד זוהר? כן.
אתה רוצה ללמוד משניות? כן.
אתה רוצה ללמוד חומש רש״י? כן.
אתה רוצה ללמוד זוהר? אתה רוצה ללמוד תנ״ך? כן.
אוקיי, איך יש לך זמן לכל הדברים? לא, זה דיבר אליי, נכון? למה? כי חשבתי שאני לא רוצה ללמוד, אבל אני כן רוצה. מצוין. רציתי. אבל זה לא [מספיק].
מצוין. עכשיו, איך אני יודע, איך אני יכול להחליט מה אני באמת רוצה? כי זה תנאי לאפשרות לומר “אני רוצה לעשות את זה”. צריך להיות… זה מה שנקרא יישוב הדעת/התבוננות.
אין שום דבר רע, בדיוק. יש משהו רע בלשקר, אבל אין שום דבר רע בלומר “אני לא יודע. אני מברר את זה.” כן, אפילו אני אומר שאני לא רוצה, אבל אני עדיין לא החלטתי שאני לא רוצה. תשאיר את השאלה פתוחה.
מעשה: “אתה הרי אדם נורמלי”
אני זוכר, אני זוכר, הייתי… אספר לכם מעשה חסידית מעניינת. אני זוכר שהייתי… בן כמה? בן כמה הייתי? הייתי בערך 21, אני לא יודע, ו-22, והייתי משהו מבולבל נורא עם כל מיני תוכניות. ובתוך סוג הפרומקייט הזו, חשבתי שאני יודע בוודאות מאוד טוב מה אני רוצה, אבל אני לא יודע.
והיה… אני לא מספר את הסיפור טוב, אולי תדע איך לספר סיפור שעושה הגיון. אבל ראיתי אחד… פגשתי איזה יהודי, ואמרתי, היה לי שיחה עם אותו אחד, בשביל כסף, כמו שהמנהג הוא. ואותו אחד אמר לי דבר אחד, זה היה נורא.
הוא אמר: “בן כמה אתה?”
הייתי ממש אולי אפילו 21, אני לא זוכר.
הוא אומר: “אה, אתה יודע ש…” הייתי כזה מאוד תמים, “אתה יודע שבעולם הגדול, בעולם הגדול שאני בא ממנו, רוב האנשים בגיל 21 אין להם מושג מה הם רוצים מהחיים שלהם? אתה יודע? אתה הרי בכלל אדם נורמלי. אתה לא יודע? איך אתה אמור לדעת? כבר ניסית? אתה צריך לנסות. לך, תסתובב פה.”
אוקיי, אפשר לבקר את העולם ההוא שהוא, עד גיל 45 אחד לא יודע אם הוא רוצה להתחתן, אין בעיה. אבל זה דבר מאוד נורמלי. אוקיי, כבר התחתנת. אתה עדיין לא יודע מה אתה רוצה מהחיים שלך. יש ציפייה כזו, לא ציפייה מהמערכת, מהאנשים עצמם: “אני כבר אברך, כבר התחתנתי, כבר יש לי שני ילדים, עכשיו אני כבר יודע מה אני רוצה לעשות.”
אתה לא יודע! איך אתה אמור לדעת? ניסית דבר וחצי בחיים שלך. למדת משניות וגמרא, נפלא. עכשיו אתה יודע מה אתה רוצה? ניסית אפילו שתיים וחצי רעיונות עסקיים? כבר דיברת עם מישהו חדש שאפשר לעשות עסק כזה? אתה לא יודע מה אתה רוצה.
פרוטוטייפים (Prototyping) ומערכת הישיבה
יש דבר כזה שנקרא “פרוטוטייפים”. כן, אני אוהב פרוטוטייפים, ואת זה צריך לבדוק. יש לי את הפרוטוטייפים כבר, כי אתה כבר יודע שזה רק מבחן. אני מדבר, אתה לא יודע איזו עבודה אני אוהב, איזו עבודה אני יכול לעשות. בוא נעמוד עם הגמרא. אתה לומד חמש שנים לראות אם זה הולך, לראות ולגלות אם אתה מחזיק בעניינים, אם זה בשבילך. זה דבר מאוד נורמלי.
אני מסתכל שחלק מה״לא לדעת” – יש תורה שלמה לומר את התורה הנכונה, אבל מה שלא יודעים קשור לאי-נתינת מקום ל״לא לדעת”. זה על דברים קטנים, על דברים גדולים. זה על כל הדוגמאות שנתתי.
ואם תחשוב על זה, כמו שהסברתי לך, זה הכרחי. כי חלק מלהיות בעל בחירה, שתהיה בחירה – בחירה לא אומרת החלטה. שתגיד לו תורה שלמה של החלטה, “החלטתי, החלטתי”… איך הלך הסיפור? לא אמרתי שהנועזים יכולים להחליט ללמוד תורה לשמה כל חייהם? אני מקווה שזה לא אמת הסיפור. אני חושב שר׳ בנימין אומר שזה לא אמת, זו טעות. אני חושב שזה לא אמת. יכול להיות אמת, אבל אחר כך הוא… יש הרבה שלבים בינתיים. הרי לא יכול להיות! איך יכול להיות? אתה יודע שאדרבה, כל בחור יודע שהוא רוצה ללמוד תורה. איך יכול להיות?
יש לי כזה מצחיק, הדרך שלנו לשלוח ילדים. אני אומר את זה כל הזמן לבחורים, לרבי, למנהל אני לא יכול לדבר, כי הוא… התפקיד שלו הוא רק להבין את זה. אבל אתה תופס שאתה בן שלושים, ואתה מדבר עם תינוקות קטנים, ארבע עשרה, שש עשרה. הוא לא יודע, הוא לא יודע. הוא עם הארץ גמור. הוא לומד עשר שנים, אין לו השערה להיות תלמיד חכם. אפילו הבחור הטוב, אני לא מדבר על הבחור הרע. “חשבתי שאני הולך להיות תלמיד חכם, הייתי בחור טוב, למדתי שלושים דפים שלמים עם מפרשים.” אבל אתה לא יודע, אין לך אפילו השערה.
התפקיד של הרבי הוא להתפזר קצת, לזה, לגלות מה אתה יודע, מה אתה אוהב. הוא אוהב יותר הלכה, יותר בקיאות, יותר עיון. הוא לא יודע. הישיבה אומרת: “אני לא יודע, כל אחד אוהב את זה, את זה צריך לאהוב.” אף אחד לא יודע.
בן כמה הוא היה כשהפך לרבי? שלושים? אני לא יודע, הוא בטוח לא היה בגיל חמישים, כן? אני לא יודע, הוא למד, אבל בטוח שהוא לא החזיק בגיל חמישים. אני לא יודע, אני לא יודע. הוא למד, אבל בטוח שלא החזיקו בגיל שלושים באמוראים. אפשר לראות את זה על הטבע שלו, על תורת הרמב״ם שלו, אני לא יודע. החתם סופר לא התאים צעיר מדי, וזה מתאים ברצינות, אתה מבין? זה לא רע, זה פשוט לא רציני, זה לא אפוי, זו רמאות פסיכולוגית שהוא עשה, אתה מבין? אני לא יודע מה היה, יכול להיות שחלק מהם הוא אחר כך עיבד והפך למשהו, אבל אתה לא יכול לקחת ברצינות, כן? זה פשוט, הרבי היה בן שלושים, הוא כבר היה רבי. כמעט אף אחד לא מצליח כשהוא בן שלושים, ארבעים, חמישים, עשרים, וכו׳.
למה אני אומר את זה? זו עוד נקודה נוספת של לומר שמכיוון שבחירה אומרת להבין, אומרת להבין את כל הצדדים. לא אמרתי שצריך לעשות את הקפיצות מסביב לגלות איך להיות, זה דווקא היה עוזר, אבל אני לא אומר את זה. אני אומר רק שזה צריך לבוא עם איזשהם צדדים, בחירה.
חזרה: מהי בחירה? (טכני לעומת חסידי)
ודיברנו עכשיו, זה דבר מאוד מעניין מה שאני אומר עכשיו. כל מה שאני אומר עכשיו היה הכל קודם לשיעור שתכננתי לומר יותר טכנית, רק אמרתי את זה יותר בדרך חסידית, כדי להיות שמח. אבל כדי להבין, דיברנו, החלק הראשון של השיעור הוא מאה אחוז מה שרציתי לדבר, רק תכננתי לדבר טכנית, חיפשתי דרך איך לעשות את זה יותר טעים. זה קשור לזה, אגיד לך את הלשון שרציתי לומר.
דיברנו ש… כמה זמן יש לי? דיברנו ש… מתי אני צריך לסיים את השיעור? 9:30? אוקיי, אגיד לכם בקיצור.
דיברנו שאנחנו מחפשים משהו שנקרא “בחירה”, כי בלי זה המעלות, המידות שיש לאדם, זה לא “מסייע חסדיך”, זה לא אומר כלום על גדלות בתור אדם. זו הנקודה שאנחנו מחפשים כשאנחנו אומרים את המילה בחירה, נכון? אנחנו לא מחפשים את זה, אנחנו לא מחפשים את זה. ולהיפך, כוונות זה בוודאי לא בחירה במובן שאתה לא מוכרח, לא determined עם שרירותיות או שטות, זה לא במובן הזה. זה הדבר שעושה את זה שלך – המעשים שלך, המידות שלך.
ואמרנו איזה דבר עושה את זה מעשים שלך? לא זה שזה פתאומי, כמו המשל שלי בשבוע שעבר על מלחיית המלח [?], לפני שבועיים, אלא הדבר שאומר לי איזה אדם אתה. נכון? כך נאמר.
עכשיו, מה שחסר לנו, וזה עדיין חסר לנו קצת, אבל היום אמרתי קצת בדרך משל, מה שחסר לנו זה: אוקיי, אז מה הדבר שאנחנו קוראים לו בחירה? אתה כבר יודע מה זה לא, ואתה יודע מה זה צריך להיות, ואתה יכול לראות שיש כאן הרבה טעויות שיכולות להיות.
הרשימה של אריסטו: מה זה לא בחירה?
למשל, טעות אחת שדיברנו עליה קודם היא שזה “רצון”. דבר מאוד חשוב, זה חוזר עד לתחילת השיעור. אנשים היו אומרים, כן אדם טוב… הדבר שקוראים לו בחירה הוא מה שעושה אדם טוב, מובן מאליו שאפשר גם לעשות מעשים טובים במקרה, בטעות, באונס, בהכרח וכו׳. אדם טוב הוא מי ש… אומרים הרבה פעמים שהוא רוצה לעשות מעשים טובים.
מה שלא מספיק רק לומר שהוא רוצה… הוא אוהב, זה קצת יותר טוב לומר מאשר הוא רוצה. אבל כשאומרים הוא רוצה, הרבה פעמים האדם טועה, כמו “אני רוצה ללמוד שחמט”, או כמו אני רוצה… כתוב בספרי חסידות שכל אחד רוצה להיות טוב. זה עדיין לא עושה אותך טוב. זו עדיין לא בעיה.
לא רק שזו לא בעיה, זה אפילו לא קונפליקט עם היצר הרע שלך. היצר הרע שלך נגרר עם הרצון הזה, הוא נגרר עם משהו אחר. שים לב, תסתכל ותראה. זה אפילו לא… זה דבר אחר. למה? אפשר להיכנס כאן יותר לטכני, אין לי כוח, אין לי זמן, אני לא רוצה לגרור אף אחד עוד יותר.
אבל אחד מהדברים החשובים כאן שנאמרו למשל, יש כאן רשימה. לאריסטו יש רשימה של דברים שהם לא בחירה. הרשימה שלו היא:
1. תאווה
2. כעס
3. דעה (Opinion)
4. רצון (Wish)
כל ארבעת הדברים האלה הם לא בחירה. אלה כולם דברים יפים, אבל אף אחד מהם הוא לא בחירה.
הנושא של תאווה, אני חושב שכבר היינו צריכים לדבר כאן להסביר למה לרצות, לבחור משהו, זה לא אותו דבר כמו להיות לך תאווה לזה. אני חושב שכבר היינו צריכים לדבר כאן על שזו סתירה, על מה שתאווה עושה אחר כך. אבל לא, לא דיברתי על שזו סתירה, ששתי תאוות לא יכולות להתקיים יחד.
בחירת היסודות. הוא הסביר את זה? איפשהו? אני לא זוכר. זה דבר אחד. אסביר את זה פעם שנייה.
עוד דבר הוא הדבר החשוב שהוא דיבר כאן, זה הנושא של… של מה שהוא קורא “wish”, או מה שקראנו כאן “רצון”. ועוד דבר שקשור לכאן, שדומה, שאולי יותר מחובר, זה הנושא של “opinion”, של דעה.
שיעור: מהות הבחירה – חלק ו׳
נושאים: בחירה מול דעה (“להחזיק בדעה”), בחירה כהעדפה (Preference), תהליך הבחירה מול החלטה רגעית, ותפקיד ההתייעצות.
—
הקדמה: סתירה מול בחירה
לא, כן… מה “לא”? לא דיברתי על שזו סתירה; שיש שני חלקים שלא יכולים לסתור זה את זה, וזה כן סותר. זה לא היה? לא, איפשהו… לא זוכרים. זה דבר אחד. עוד, זה חייב להיות פעם שנייה.
עוד דבר הוא הדבר החשוב שהוא דיבר כאן, זה הנושא של מה שהוא קורא “wish”, או מה שהתלמידים קראו לו כאן “רצון”.
“להחזיק בדעה” זה לא “להיות” (Opinion vs. Being)
ועוד דבר שקשור לכאן, שדומה, שאולי יותר מחובר, זה הנושא של “opinion”, של דעה, של מה אני “מחזיק”.
האדם אומר: “אתה שואל את עצמך, אתה אדם טוב? כי בפנימיות אתה אדם טוב.” למעשה, זה לא יוצא. מה הכוונה בפנימיות אתה אדם טוב? במציאות, הרבה אנשים… למה? אומרים לך: “כי אני מחזיק שצריך להיות אדם טוב.”
כאילו יש מישהו שמחזיק שצריך להיות אדם רע?! אתה מבין אותי? אבל “אני מחזיק שצריך להיות טוב”, “אני מחזיק שצריך ללמוד”, “אני מחזיק שצריך להיות תלמיד חכם”. למעשה אתה לא. אז, אבל מה שאני מחזיק – “להחזיק” זה הרי דבר פנימי, הפנימיות היא העיקר. זה הרי לא מה שאתה, מה שאני.
אז הוא אומר לך: “להחזיק זה מה שאתה.” אז, היתה לך דרך להודיע למה מה שאתה “מחזיק” לא משנה. מה שאתה מחזיק זה דבר יפה, אפשר להחזיק נכון ואפשר להחזיק לא נכון, אבל זה לא שם בחירה.
בחירה פירושה שבחנתי את זה לעשות, שזה טוב. עדיין לא בחנת. כי למשל, יכול להיות דבר מאוד פשוט, כי “להחזיק” אפשר להחזיק שמישהו אחר יעשה משהו. זה לא קשור אליך בכלל. אני מחזיק – אפילו כשאני מחזיק את זה לגבי עצמי, זה כאילו אני מחזיק את זה לגבי מישהו אחר. אני מחזיק שהוא היה צריך לעשות ככה. אני מחזיק שהוא צריך להיות הנשיא. אוקיי, זה לא עושה אותך אדם יותר טוב או יותר גרוע. לרצות לעשות משהו, לבחור משהו לעשות, ולבחור בשבילי משהו לעשות – זה סוג אחר של דבר.
בחירה זה לא “היכולת לעשות אחרת”
זה ה – אני אומר לך רק בקצרה – זה מה שדיברנו בחצי השיעור הראשון. ה״לפני” חצי השיעור דיברנו, וזה רק מה שבחירה *לא*. אפשר להיכנס יותר לאחד מארבעת הדברים וכל אחד מהם, אבל אני מעדיף לדבר כמו מה שאנחנו עושים היום: אחרי מה שבחירה *כן*.
אבל בואו נבין שבחירה – ואמרנו קודם בשיעור האחרון – שבחירה זה לא שיכולתי לעשות אחרת, נכון? זה הפוך. לאו דווקא שאנחנו צריכים שיכולנו לעשות אחרת. נכון, לא יכולתי להיות גוי – זה עדיין לא אומר שאני לא בוחר להיות יהודי. שני דברים שונים.
כי אנחנו אומרים שבחירה פירושה שזה אומר לי על מה שאני. מה שאני זה הרבה יותר מזה שאני יהודי, מאשר שאולי גוי לא יכולתי להיות. אז זו בכלל לא בעיה לבחירה; זו בעיה לרצון, זו בעיה לדטרמיניזם ולדברים אחרים, אבל מה שנוגע לכך שתהיה לי בחירה, זו בכלל לא בעיה. לא רק שזו לא בעיה, זו עוד סיעתא גם.
אנטי-קוצק: הרגל זה דבר טוב
לכן אני אנטי-קוצק. כי הקוצקאים אומרים שלעשות משהו כי האבא עשה את זה זה דבר רע; אני מחזיק שלהיפך, זה דבר יותר טוב. כי כתוב גם בחומש [או] בסידור “והרגילנו בתורתך”. הרבי מקוצק בעצמו שאל את הקושיה: מה כתוב “והרגילנו בתורתך”, מה זה דבר רע? אז הוא אמר כך תירוץ: ברור שאנחנו מבקשים, זה דבר טוב להיות מורגל.
עכשיו, אבל אם כך – אני רק רוצה להראות, אני הולך לעצור אחרי זה, אני רוצה עוד לספר עוד מעשה על זה – אם כך הרי קשה, מה זו בחירה?
הגדרת הבחירה: העדפה (Preference)
בחירה פירושה – אני יכול לומר באנגלית מילה, הוא אומר “choice” כל הזמן – עוד מילה שאפשר לומר היא “preference” (העדפה). אני מעדיף לעשות את זה. “להעדיף” לעשות משהו פירושו שאני מעדיף לעשות את זה על פני דבר שני. אם סתם אין בבית שום סתירה, זה לא נקרא בחירה, זה נקרא רצון. יכול להיות אולי רצון טוב, רצון שהוא נכון, אבל בחירה זה לא.
אז עכשיו, את זה הסברתי לך, שכדי שאדם ידע מה הוא רוצה לעשות – אם רוצים טכנית אפשר לומר שבחירה היא לא באמת על להיות טוב, אלא על איזה סוג טוב להיות, או על איך להיות טוב. כי הרי פשוט שאף אחד לא רוצה להיות רע, או אף אחד לא רוצה לעשות מה שרע לו.
אבל אם אני אומר שאדם הוא בחר – הוא בחר להיות יהודי חסידי, הוא בחר להיות ליטאי, אני יודע – זה לא אומר שהוא לא נולד ככה. זה אומר שהוא התאמץ קצת, או חשב קצת, או הסיח דעתו… הוא יכול להסיח דעתו מהסיעתות [עזרות/יתרונות], כן חסרות סיעתות מסוימות. לאו דווקא במובן שיכולתי לעשות אחרת, יכולתי לרצות להיות משהו אחר; יותר במובן שזה לא אומר שאני לא אומר שעשית משהו, אני לא אומר שאתה משהו, אם לא חשבת על הדבר.
במובן הזה זה נכון, וזה מה שאנשים היו חושבים אינטואיטיבית, שמי שסתם עוקב אחרי כל מה שהוא עשה מאז שהיה ילד הוא לא בעל בחירה. הוא סתם “חקיין”. אבל לא כי בחירה פירושה שיכולתי לעשות אחרת, אלא כי בחירה פירושה שבחרתי בדבר הזה.
איך אני יודע מה אני רוצה?
וחלק מלבחור בדבר הזה זה לדעת שזה מה שאני רוצה. איך אני יודע שזה מה שאני רוצה? אני הרי יכול לדעת שזה מה שאני רוצה רק אם אני לוקח בחשבון את כל הצדדים, כל החלקים של זה.
אם החלטתי לפני שנולדתי שאני רוצה להיות טוב, זו עדיין לא בחירה. זו החלטה יפה, אני כבר יודע בדיוק מה הוא עושה בשמיים לפני שהוא מגיע, אבל הוא מושבע שיהיה צדיק. אבל הבחירה היא העצם כשאחרי שהוא נולד, הוא רואה את היצר טוב, הוא רואה את היצר הרע, הוא רואה את כל המצבים, והוא שוקל איזה מהם יהיה טוב.
או אפשר אפילו לומר שהוא כבר רוצה להיות צודק, הוא כבר כן החליט להיות טוב, נגיד הרצון הוא באמת מלפני שנולד, כי זה הטבע שלי, כי אף אחד לא רוצה רע. אבל הוא ראה שיש דרכים אחרות להיות טוב, הוא הבין איזו היא הדרך הטובה ביותר בשבילו, הוא כן שאל דברים מסוימים, וכן התאמץ בדברים מסוימים, וכן התייעץ עם אחרים…
תפקיד היועץ (התייעצות)
אפשר לומר נוסח אחד של בחירה, כשמחיצוניים את זה, הם ממש – הוא הרי דיבר עם מישהו שני:
“היום, אני לא יודע לאיזה בית כנסת אני רוצה ללכת, אבל אני חייב לומר תירוץ.”
“כן, מה, זה גם הולך ככה. אתה חייב לומר, תגיד לי כבר היום, אתה רוצה…”
“אני לא יודע, אני הרי רוצה לדבר עם הרבי שלי, אני הרי רוצה לדבר עם ראש הישיבה שלי, אני הרי רוצה לדבר עם מישהו שיודע…”
כן, זו חכמה גדולה, זה גם דבר שרוב האנשים לא יודעים, שיש שלב של להתדבר. אנחנו חושבים שלהתדבר פירושו שהרבי ייתן לך פסק, הוא יגיד לך. הרבי לא בא לומר. יש אולי דבר כזה, אבל ההתייעצות… כן, יועץ. זה אומר יועץ, דבר גדול. יועץ, כתוב “ישועה ברוב יועץ”. זה הכוונה שם.
בכל אופן, יש לזה קשר לזה. יועץ הוא מי שהוא יכול לעזור לך היטב לראות איזו דרך לעשות דבר שאתה כבר רוצה לעשות. נכון? אני לא יכול לגרום לך לרצות לעשות דבר שלא רצית. אבל יש הרבה דרכים. כל אחד רוצה להיות טוב. אני רוצה ישיבה טובה. זה מוסכם. אני רוצה לדעת איזו טובה בשבילי. אני צריך ניסיון לזה. אני צריך לחשוב על צדדים שונים. אני צריך ניסיון לצדדים. אחר כך אני יכול… אני יכול לשאול מישהו שיש לו ניסיון.
בחירה היא רק כשיש צדדים
כן, אוקיי, זו נקודה שונה. אני מדבר עכשיו על דבר יותר רציונלי. כן, אני יודע את זה. כל הנקודה של להתייעץ עם אחרים. אוקיי, זה גם אז, אני לא יכול לומר מה שרציתי. אבל אני מדבר על הדבר היותר רציני. אני יודע מה הרמב״ם אומר בפעם האחרונה, אני יודע מה המטרה שלי, אני רק לא יודע איך להגיע לשם.
לבחור להיות טוב זה דבר פשוט, אני לא יכול לבחור להיות רע. אבל לבחור איך להיות טוב, זה דבר נורמלי. בבחירה הזו, בשלב הזה, לא במובן שאני יכול להיות רע, במובן שאני שוקל צדדים שונים, ויכול להיות כך.
אם אין שום צדדים, אין בחירה. אם זה אמיתי, אין לי שום טעות בדבר, וזה רק אמיתי, אמת ברורה, רק דרך אחת נכונה – אם אין שום צד, אין שום חקירה, אין שום דרישה, אין שום דבר לדון בו – אז הגר״א צודק שלא שייך לומר בחירה. אולי שייך לומר שלילת טעות, אבל בחירה לא שייך. בחירה באמת שייכת רק כשבעולם כמעט תמיד יש יותר מדרך אחת להיות טוב, והעולם הוא עולם הבחירה. זה דבר עמוק יותר.
ספק ולעבוד על הספק
בכל אופן, אני יכול לשאול? אתה מבין מה אני אומר? לכן קשקשתי ורציתי להבין יותר. אני רוצה לדעת אם הבנתי את הגר״א, אני לא בטוח שהבנתי את זה.
לא לומר שאני רוצה לעשות את זה, יש לי מטרה קונקרטית, זה היה סתם משל אז. לומר שאני לא הולך לנסות לעשות, להיות לא בטוח…
1. אחד אפשר לומר לנסות לעשות משהו, אבל אולי לא תגיע, אתה לא בטוח לגבי דבר, אתה פתוח שאתה לא בטוח.
2. שנית, אתה צריך לעבוד כאילו אתה חייב להגיע, אתה צריך לעבוד להיות בטוח.
זה אומר לומר שהספק הוא המטרה כאן, שהספק הוא הבחירה, ולספק יש קיום בפני עצמו. אתה צריך לעבוד על הספק, ואחר כך לעשות דברים מסוימים כדי לעזור לצאת מהספק. זה מה שאתה אומר, שהפשט הוא שה״להיות בטוח” בעצם סתם דפקת בראש?
בחירה היא תהליך (Process) לעומת החלטה
אם אתה בטוח מוקדם מדי, אז… אני אומר שבחירה מרמזת על משהו שקורה בזמן, זה לוקח זמן. זה לוקח זמן להחליט מה לבחור. לא החלטה; החלטה היא דבר שלא לוקח זמן. בעצם, ההחלטה היא סתירה לבחירה.
תפסיק לעשות החלטות, תתחיל לעבוד, תתחיל לחשוב. החלטה היא דבר שלא לוקח זמן. החלטה היא שנייה, או אפילו לא שנייה. זו לא בחירה. הבחירה קורה… וגם לא מזה שאתה אומר שקר שאני רוצה. זה לא לרצות, זה לרצות או לחלום, וזו לא בחירה.
בחירה היא אחרי שאני כבר רוצה משהו, רק שיהיה ברור. אם אני לא רוצה כלום, לא מתחיל כלום. אבל בחירה היא דבר שלוקח זמן. בחירה היא הדבר שקורה בזמן אחרי שכבר יש לך בחירה. כשאתה אומר שלאדם יש מידה, זה אומר שכבר היה לו המצב הזה, ועכשיו זה כבר קבוע.
משל האמן (Art)
לא דיברנו על זה כאן, ואני חושב שבלייקווד דיברנו יותר, שדיברתי כאן על המשל של האמנות, נכון? שהוא כל הזמן בוחר. הוא לא בוחר פחות בפעם השנייה מאשר בפעם הראשונה. אבל כדי שזה ייקרא דבר שנבחר, צריך שיהיה – או צריך בכל פעם שיהיה, במשל של האמנות – בכל פעם הוא בוחר בין אפשרויות. אם אין אפשרויות, רק דרך אחת לצייר, זה צביעה לפי מספרים, הוא לא צריך להיות אמן, נכון? אז הוא אף פעם לא בוחר.
מי שהוא… מי שהוא… מי שהוא סבלני יכול לבחור יותר טוב, בוודאי, בוודאי. אני מסביר לך מה זה בחירה. לא אמרתי את זה עד עכשיו. שמה שבחירה היא… לא אמרתי עד עכשיו אף פעם מה זו בחירה. תמיד אמרתי מה צריך להיות, מה היא עושה, מה היא לא, הרבה דברים. אבל מה היא, זה דבר שדורש הסתכלות, או deliberation, לעבור על המצב, ואחר כך לדעת איך להתנהג במצב, איך אני רוצה להתנהג, להתנהג בפועל למעשה.
בחירה כחלק מהגדילה (Growth)
השלב של הניסיון הוא חלק מהתהליך של בחירה. בחירה היא תהליך. זה לא דבר שקורה בדקה אחת. להיפך, זה תהליך. זה נקרא צמיחה. זה נורמלי.
רק להבהיר, מה שאני עושה כאן, כל מה שאני עושה כאן זה מתאר את הדבר שאנחנו קוראים לו בחירה, שאנחנו בדרך כלל מדמיינים אותו כמשהו מאוד מחוץ לחיים האנושיים הרגילים, כסתם חלק מהצמיחה האנושית הרגילה. כי זה הרי הדבר הנורמלי. מה שאמרתי לך זה הדבר הנורמלי. אנשים מנסים לעשות דברים, הם מגלים מה הם רוצים.
מה? זה תהליך של לגלות מה אתה רוצה. אבל לא מה אתה רוצה במובן של מטרות, אלא במובן של מה אתה רוצה מבחינת “אני”.
ומה עם ילדים? שלהורים תמיד יש מספיק משוגעות. כלומר, לילדים מראים, מכינים אוכל חדש, והילדים לא רוצים את זה. והאמא אומרת: “תטעם את זה!” והילדים אומרים: “אני לא רוצה את זה!”
“מה זאת אומרת תטעם את זה?”
והאמא מסתכלת על הילדים כאילו הם משוגעים. כלומר, “כן, אני רוצה שתטעם חתיכת עשב שמונחת ליד המיטה של סבא.”
חלק 7: בחירה – התהליך של למצוא את עצמך
התהליך של “לגלות מה רוצים”
מה שבחרתי זה הדבר הנורמלי! אנשים מנסים הרבה דברים, הם מגלים מה הם רוצים. מה? זה תהליך של לגלות מה אתה רוצה. אבל לא מה אתה רוצה במובן של מטרות, אלא במובן של מה אתה רוצה במונחים של מידות.
איך “אני רוצה”? ילד… נגיד שאומרים לילד: “אתה יודע, מכינים אוכל חדש?” והילד אומר: “הוא לא רוצה את זה.”
והאמא אומרת: “תטעם את זה!”
והילד אומר: “אני לא רוצה את זה!”
היא אומרת: “תטעם את זה!”
והאמא מסתכלת על הילד כאילו הוא משוגע. מה זאת אומרת אתה לא רוצה את זה? אולי זה טעים? אולי זה יותר…
כשהילד אומר “אני לא רוצה את זה”, היא אומרת, זה הרי חלק מ… כדי לטעום משהו, כדי לדעת, לבחור משהו [צריך לנסות את זה].
כן, כי לנו הוא מעניין. הילדים הקטנים האלה הם כמו הרבה אנשים שאני מדבר איתם מדברים הרבה פעמים. כבר אמרתי על זה מה שהיה בסאב-סטאק בקרוב: אני רוצה, אתה יודע מה אתה רוצה. כדי שכל אחד ידע מה הוא רוצה. אני יודע מה רוצים, אני מדבר על “רצון” עכשיו, מההיבט של בחירה, ולא מנבחר, נכון? בחרתי, נבחר, כלול… הרי רואים את הכל על זה, אבל זה עושה את זה.
ולאט לאט מגלים מה רוצים. מי שכבר גילה מה הוא רוצה, כלומר, יש לו את המידה, הוא יודע לעשות את הבחירה לגבי זה בצורה נכונה.
מה זה “Turning Point” בבחירה?
זו המטרה לאן זה “נקודת מפנה”. זו המטרה. “נקודת מפנה” זה לא מישהו שאומר “אני צריך לבוא לשיעור”, כלומר “אני סבור שצריך לבוא לשיעור”, שאני לא בחרתי לבוא לשיעור.
“נקודת המפנה” היא מישהו שכבר בא הרבה פעמים לשיעור, והרבה פעמים הלך לשיעורים אחרים, הוא הגיע להחלטה, לבחירה, שזו הבחירה. הדבר הפנימי הוא מה שהוא מדבר “בוחר”, והוא מבין שזה השיעור שטוב לו. זה מה שהוא רוצה לעשות.
אחרי שזה באמת לעשות… בחירה אמיתית לא הפכה לדבר שבאמת לעשות. לפעמים זה לא מצלצל לו, לפעמים זה באמת אונס, אלה כבר טראומות של עולם המעשה. אבל הטוב שנבנה פנימית זה לא לחלום, לא הדעה או הרצון. וזה גם כלול פנימית, זה רק הדבר שנקרא בחירה. זו תכונת המידה, זה דבר שהוא פנימי.
הוצאתי את זה על אותו מסגור, אבל זה לא דבר שאפשר לראות, רק קצת, אפשר לראות את זה לפי איך שהוא נשבע, אבל זה לא דבר שתלוי במעשיו, וזה גם לא תלוי בדמיונותיו או בחלומותיו ובדעותיו.
בלבול בין דעות, רצונות ובחירות
אני חושב שאנחנו מאוד עסוקים לבלבל את הדעות שלנו עם הרצונות שלנו, עם הבחירות שלנו. מבין מה אני אומר? נכון?
“אני אדם טוב כי אני סבור שצריך להיות כך.”
טוב, אני סבור שאדם טוב צריך שיהיו לו הדעות הנכונות, אבל זה לא עושה אותך לאדם טוב במובן של מידות. אין לזה שום קשר למידות.
אבל מידות גם לא אומר מעשה, מה שהרמב״ם אומר שיש רק מעשה, אין מידות. למה הכוונה במידות? מידות הכוונה לבחירה. שיש לי בחירה בסוג הזה של מידה. הבנתי מספיק איך העולם עובד, כששואלים “כן, לא מתרגזים, מתרגזים יותר מדי ופחות מדי” – אני עכשיו סוג כזה של אדם שמחזיק בלהתרגז בכמות הנכונה. אני רוצה להתרגז בכמות הנכונה.
רוב האנשים בורחים מבחירה
רוב האנשים לא בוחרים בכלל. או שהם עושים מאוד לא מיודעות… לכל האנשים יש בחירות, רק שהן גרועות. כן, הטיפשיות.
אני מתכוון לומר, רוב האנשים, לגבי הרבה דברים – האדם שתיארתי בתחילת השיעור – הוא לא בוחר. אני חושב שהוא כמעט לא בוחר כראוי, כי הוא בורח מלבחור. הוא מאוד שונא בחירה. הוא נשאר עם הדעות שלו, וכשזה מגיע למעשה, קורה מה שקורה.
אבל אדם, לכל אחד יש בחירות מסוימות. זה מה שדיברתי בשימוש בדוגמאות הקטנות. זה לא, זה מה שאני אומר, זה לא בחירה שאומרים “כל דבר מושכל”. בחירה פירושה שזה שכלי. אם זה הפך להרגל, זו מידה, אבל זו לא בחירה, אין בה אנושיות אמיתית. אפשר לומר במובן מסוים, דיברתי קצת על המודה על האמת, אבל יכול להיות שהאדם שלא מודה על האמת בכלל לא היתה לו בחירה. אבל במובן מסוים, חייב להיות משהו אחרי זה.
הוא אומר, הרי יש הבדל גדול. רוב הזמן אנשים, מה שאני אומר, אנשים שגדלים, בגיל מסוים אנשים כבר יודעים מה הם רוצים. בדרך כלל בגיל שש עשרה, חוץ מיהודים מאוד חרדים שאין להם תקנה. אבל אדם נורמלי, אתה יכול לשאול יהודי מבוגר בן חמישים ושש, רובם, הטיפש לא משכנע את עצמו “אני רוצה להגיע ליושר”, אני שונא את זה. אבל הוא כן רוצה, יש לו כזה “אני רוצה” בדעתו, כן, הוא אומר “אני כן רוצה”. אפילו רוב, בגיל מסוים, כבר בחרת מה החיים שלך יהיו.
“בחור” מלשון בוחר
אבל זה לוקח זמן. בחור נקרא… מה זה בחור? כי הוא בוחר. כן, בחור, זה כתוב בפסוק. כן, “בחר”, רוצה שלך? כן, כאן, רק. “ובחרת בחיים” [דברים ל:יט], “בחור”, “בכור”, טוב ורע. הוא בוחר.
אני אומר כזו בחירה. אני יודע אם הוא מוכן לא למה בחור נקרא בחור. אבל יש פירוש. הוא בוחר.
אבל זה לוקח הרבה זמן לבחור איזה אדם אתה רוצה להיות. זה שלושים שנה. בדרך כלל, אני אומר רוב האנשים, בגיל מסוים כבר בחרו. והוא צדק שהוא לא בחר במובן של אולי הוא לא עשה את הבחירה הנכונה. אבל יש לו בחירה מסוימת. ואפילו אחרי זה, לפעמים, הוא עושה נגד הבחירה שלו.
זה מאוד חשוב. אדם לא יכול ללכת נגד הבחירה שלו, במובן הזה. אדם לא יכול ללכת נגד הרצון שלו, חוץ אם הוא אנוס, חוץ אם מישהו דוחף אותו או שיש לו ממש אונס, אבל הוא יכול ללכת נגד הבחירה שלו.
מתי מתחילה מלחמת היצר?
עכשיו כאן, המחלוקת של יצר טוב ויצר הרע שהוא מדבר עליה, רק מתחילה אחרי שיש בחירה.
אני זה אני, בואו נגיד שיש לי את הדברים המסוימים שאני כבר יודע, ואני יודע שזה מה שאני רוצה לעשות. אבל אני עושה את זה לפעמים, לפעמים שכנעתי את עצמי או התעצבנתי. אז מתחילה טענה עם איזה משבחים את מלחמת היצר. זה דבר חשוב, אחרת מה שאין מלחמת היצר.
אני זה אני, רוצה שזה היה החמדות, צריכים לומר לפני המחלוקת? ספור הרי, יש לו ספר על זה איזה זה איזה המאוחר והמוקדם?
אוקיי, תיהנה, למה אתה כל כך בטוח שאתה יודע שזה יותר טוב לקום מוקדם? תסמוך על מה שהמחנך אומר? אני יודע שמחנך רוצה, דווקא הוא אומר את זה כי זה הולך לו יותר טוב בישיבה, הוא גם לא יודע.
אבל אתה יודע, אין לך מלחמות על יצר, אתה לא יודע מה אתה רוצה מהחיים שלך. הסיבה למה רוב הבחורים קמים מאוחר, לא בגלל שיהיו מלחמות כי זה יהיה כשהיצר מתווכח. לא, כי הוא לא יודע. יש לו באמת זמן שיותר טוב לקום מאוחר, ודווקא הוא צודק. לבחור זה סתם, לא עושים כלום עם לקום מוקדם, חוץ אם ההשגחה תהיה שמחה, חוץ אם יש מישהו שזו שמחה באמת הלימוד, לבוא בזמן לתפילה. אפשר להשלים את כל הלימוד בלילה, אני אנסה לך, כשאף אחד לא שם, ולא מפספסים כלום בישיבה המוקדמת.
לא, אני אומר סתם. אני מתכוון לומר, אנחנו מאוד מפחדים להודות שאולי היצר הרע צודק בדבר מסוים שהוא קורא לו יצר הרע. אוקיי, אתה אומר, צריך משמעת. אולי צריך לעצמך שתהיה מידה טובה של משמעת, אין בעיה. אבל זו עדיין לא בחירה, זה עדיין לא מלחמת היצר, זה שלב אחר. זה אדם מבולבל, עדיין אין לו גדרים, עדיין אין לו יצר. כן, כתוב “יצר מחשבות לב האדם רע מנעוריו” [בראשית ח:כא], אני יודע. אני חושב שהמילה יצר צריך אולי להתכוון לזה.
מידה באה רק אחרי הבחירה
אבל מה שאני קורא מידה, מידה היא רק אחרי שכבר יש. בחור, אברך צעיר, עדיין אין לו מידות. אתה טיפוס, יש לך אישיות. אתה יודע כמה זמן לוקח לרפא אישיות? יש לך אישיות בגיל שבע עשרה, אין לך אישיות. יש לך תנועות מסוימות, אבל התנועות, ורואים בו, חושבים שכבר יש לו מזמן מידה. התנועות עדיין לא המידה, התנועות הן רק אפשרות לקבל את המידה.
זה עדיין לא אדם, אתה עדיין לא יכול לשפוט אותו, אתה עדיין לא יכול לומר שהוא טוב או רע. טוב או רע אתה יכול לומר אחרי שיש לו מידה. ואחרי שיש לך מידה מסוימת, לפעמים יש לך הרבה אנשים שיש להם מידה טובה, כבר יש לו בחירה טובה, ואפילו הכי הוא שוכח את עצמו לפעמים, ואפילו הכי יש לו מלחמת היצר. אז יש לדבר על מלחמת היצר. לפני זה אין על מה לדבר על מלחמת היצר, זה סתם.
כמו שאמר אחד: “בזמן שהמחשבות אינן שלך, הן מחשבותיך.” מבין? זה הקרדיט של הקב״ה, כן, הוא צדק. אין דבר כזה מחשבות זרות.
חידושי הרי״ם: בירור במקום “להתלהב”
ואגב, אם אתה מרשה לעצמך… אני אומר את זה כי זה עושה הרבה פעמים… אם אתה מרשה לעצמך לחשוב שאולי באמת, ותמצא שזה באמת כך או לא.
זה מה שהחידושי הרי״ם התכוון כשאמר שהמילה “עצבות” היא כבר טובה וטובה, זה יותר טוב מלהתלהב. אתה זוכר? ראיתי שהרבי שלי לא הבין את החידושי הרי״ם. הנכד, זכרתי, פעם למדתי את המכתב של החידושי הרי״ם בישיבה עם חברותא, ואני יכול לבדוק את זה, למדתי שם מכתב מהישמח משה, מכתב מאוד פופולרי, לדרך הקדוש. הישמח משה אומר לבנו, לנכדו, אני לא יודע מי זה היה המכתבים. השפת אמת, רק השפת אמת האחרון כתב לו, השפת אמת הצדיק, אחד מנכדיו. והוא כותב לו ש… והוא שואל אותו חיים יוסף מאן, איך הוא כותב.
שתדע שלהתלהב בתפילה לא שווה כלום, שזה בא מדמיונות ורתיחת הדמים, וזה שאדם קצת מתברר שהטוב הוא טוב, זה הרבה יותר טוב. משהו כזה.
מה זאת אומרת מתברר? שמה שטוב הוא טוב. הוא מבהיר לעצמו. איך הוא מבהיר לעצמו? הוא חושב, אולי הולך עכשיו, אולי לא. בוא נראה מה יותר טוב. אה, זה יותר טוב. לא צריך כבר להילחם. ההתלהבות הזו היא אמירה, אני רוצה כל כך חזק, זה כמו שאפשר להתלהב. אוקיי, אולי זה דבר טוב לבחורים, אבל זה לא אומר לך מה אתה באמת. זה לא עושה אותך למשהו. זה רק מכסה.
בכל אופן, זו הנקודה שאנחנו מדברים. כתוב “דע לבדך לעצמך שהטוב הוא טוב”. זו בחירה. כלומר, שהדבר שהוא טוב הוא באמת טוב. חשבו אולי זה לא, אולי זה… כן, זה טוב.
נו, זה השיעור שלי. שיעור טוב. יכול להיות ברוך בו.