הלכות שביתת יום טוב פרק ח'
📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria) לחץ לפתיחה
The Kessef Mishneh explains that this applies even when the pool has enough water in it so that one would not have to draw water by hand throughout Chol HaMo'ed. This stringency was instituted to allow for a uniform ruling.
Similarly, if a pool [was created from water] dripping from parched land, one may irrigate another portion of parched land from it, provided the stream that irrigated the first portion of parched land has not ceased flowing.
It is permitted to draw water to irrigate vegetables so that they will be fit to be eaten3Or sold to be eaten by others (Ritba; Mishnah Berurah 537:14). during [Chol Ha]Mo'ed.4Since the preparation of food for the celebration of the festival is involved, this is permitted even though it involves strenuous effort (Maggid Mishneh). If, however, [one does not desire to use them until after Chol HaMo'ed, irrigating them] to improve their quality is forbidden.5As mentioned in Chapter 7, Halachah 2, it is permitted to irrigate parched land during Chol HaMo'ed, because excessive effort is not involved. In this instance, however, excessive effort is involved. Therefore, it is forbidden to draw water for vegetables. If, however, the vegetables are necessary for use during the holiday, this activity is permitted (Maggid Mishneh).
What is implied? If the ditch was only one handbreadth deep, one may dig until it is six handbreadths deep.7The Hebrew word for irrigation ditch אמה also means "cubit." A cubit is six handbreadths high. The fact that the ditch is a handbreadth deep is significant enough to enable the person to be allowed to dig it to its full depth. If it was two handbreadths deep, one may dig until it is seven.8This question is left unresolved by Mo'ed Katan (loc. cit.). Although the Nimukei Yosef and others differ with the Rambam, the Shulchan Aruch (Orach Chayim 537:6) follows the Rambam's ruling.
One may cause water to flow from one tree to another,9For trees, like parched land, require irrigation. provided one does not irrigate the entire field.10The Ra'avad objects to the Rambam's ruling, maintaining that it reflects a minority opinion among the Sages. The Shulchan Aruch (loc. cit.:7), however, follows the Rambam's decision. If the field has already been watered, it is permitted to irrigate the entire field.11Since it has been watered already, irrigating it further does not require very strenuous activity. One may sprinkle a field during [Chol Ha]Mo'ed. For all these activities do not involve very strenuous effort.
It is permitted to change [the direction of] a river from one place to another and to open a river that has been dammed. [The following rules apply to] cisterns, trenches, and grottos that belong to a private individual:13Compare to the laws pertaining to cisterns and the like constructed on behalf of the public, as described in Chapter 7, Halachah 10. If he needs them,14For drinking water. they may be cleaned and their breaches sealed. One may not, however, dig new ones.15Even when the person needs to dig a well because he lacks drinking water and would prefer to take water from a private well rather than carry water from a distant place. Needless to say, if the person has no water whatsoever to drink, he may dig a well during Chol HaMo'ed. One may cause water to flow into them, even when one has no [immediate] need for them. One may make a small pool [for soaking flax]16Our translation is based on the Rambam's Commentary on the Mishnah (Mo'ed Katan 1:6). The Ra'avad and Rabbenu Asher interpret the Hebrew term as referring to a pit similar to a grave, and hence forbid digging it unless a person has already died. during [Chol Ha]Mo'ed.17I.e., the individuals who were given permission to do laundry. (See Chapter 7, Halachah 17.)
If an unplowed field18Our translation is based on the Rambam's Commentary on the Mishnah (Mo'ed Katan 1:4). is located close to an orchard, one may snare the mice in the unplowed field using a technique that departs from one's ordinary practice,19Rabbenu Yitzchak Alfasi, Rabbenu Asher, and others allow one to snare mice in the ordinary manner in this instance as well. In his Kessef Mishneh and Beit Yosef (Orach Chayim 537), Rav Yosef Karo explains that the difference between these two rulings depends on a difference of opinion regarding the correct version of the text of Mo'ed Katan 6b. Although he quotes both views in his Shulchan Aruch (Orach Chayim 537:13), it appears that Rav Karo favors the more lenient ruling. so that they do not enter the orchard and ruin it. What is meant by snaring them using a different technique? [Instead of digging a hole,] one should implant a shaft in the ground and strike it with a hatchet. Afterwards, one should remove it, leaving a hole in its place.
When, by contrast, the wall to a courtyard falls, one may rebuild it in an ordinary manner.22A wall to one's courtyard protects one's house against thieves. Therefore, building it is considered necessary to prevent a loss and is permitted during Chol HaMo'ed. If it is deteriorating [and likely to fall], one should tear it down because of the danger and rebuild it in an ordinary manner.
We may dig flax, for it is fit to use as a cover [for produce]34Our translation follows the interpretation of Rashi (Mo'ed Katan 12b), who explains that it was common to cover figs and dates with flax while they were being dried. during [Chol Ha]Mo'ed. We may harvest hops, because they are fit for use in making beer during [Chol Ha]Mo'ed.35See Chapter 7, Halachah 8. The same laws apply to other similar situations.
We may not help them [enter the field], nor may we entrust them to a shepherd37The intent is that it is forbidden to hire even a gentile shepherd. who will cause [the herd of] sheep to proceed [from place to place within the field].38In this way, manure will be deposited throughout the entire field and not only in one portion. If [a shepherd] is hired on a weekly basis, on a monthly basis, on a yearly basis, or on a seven-year basis [to fertilize one's fields by pasturing sheep within them], one may help them enter the field.39Since the shepherd is not hired with the specific intent of working during Chol HaMo'ed, but rather Chol HaMo'ed is included within a responsibility of a greater scope (הבלעה), this is permitted. One may also hire40Based on the wording of the Shulchan Aruch (loc. cit.), the Mishnah Berurah 537:49 states that it is forbidden to hire a shepherd for this purpose during Chol HaMo'ed. (See also the Kessef Mishneh, where Rav Yosef Karo explains that the Rambam's interpretation of Mo'ed Katan 12a differs from that of Rashi and the other Ashkenazic authorities.) a shepherd [on such a basis during Chol HaMo'ed] to cause [the herd of] sheep to proceed from place to place.
One may move manure in a courtyard to the side.41But one may not remove it unless a large amount accumulates (Shulchan Aruch, Orach Chayim 535:3). If [the manure accumulates to the extent that] the courtyard becomes like a barn, one may take the manure out to the waste heap.
Similarly, if a person gathers wood from his field because he needs the wood, it is permitted. If his purpose is to improve the land, it is forbidden. Similarly, when a person opens [a dam, letting] water into his garden, if his intent is that fish will enter,43And then he will catch them for use during the festival. it is permitted. If [his intent is] to irrigate the land, it is forbidden.
By the same token, when one trims branches from a date palm, if one's intent is to feed them to an animal, it is permitted. If one's intent is to cultivate the tree, it is forbidden. From the person's deeds, the nature of his intent becomes obvious.44See Hilchot Zechiyah UMatanah 2:5-8, where the Rambam illustrates how the person's deeds reveal his intent. For example, when a person removes both thin twigs and larger logs, it is obvious that he desires to clean his field. If he removes only larger logs, we may assume that his intent is to gather firewood. If he opens a dam, but does not leave a place for water to flow out, he intends to water his field. If he also opens an outlet for the water, we may assume that his intent is to catch fish.
One may place an upper layer of mortar on an oven or a range whether or not [it will dry].47This upper layer serves as insulation and maintains the oven's heat. It will serve this purpose even if it does not dry during the festival (Mishnah Berurah 540:20). Similarly, one may tie the cords of a bed.48In the Talmudic era, the beds resembled hammocks. This is permitted only when one's intent is to use the bed during the festival (Mishnah Berurah 541:4). One may clean a mill, open the hole made in its center, set it up, and build a water conduit for a mill.49For the mill can produce flour that is necessary for the festival.
We may cover figs [that have been left to dry] with straw so that they will not deteriorate.51Because of rain or dew. One may soften a garment by hand [after laundering it],52For a garment often becomes stiff after it is laundered. (See Hilchot Shabbat 22:17.) because this does not involve professional expertise. One may not tie the cuffs [of a garment], because this involves a professional activity. The same principles apply in all similar situations.
We may not mate animals during [Chol Ha]Mo'ed,55The Mishnah Berurah 536:6 states that although we may not take an active role in the mating process, we may put a male and a female animal in the same corral and allow them to mate. but we may let their blood. We do not prevent them from receiving any medical treatment.
Any food or drink that is not usually eaten by healthy people and is taken only for therapeutic purposes may be eaten or drunk during [Chol Ha]Mo'ed.56Although these activities are forbidden on the Sabbath (Hilchot Shabbat, Chapter 21). Moreover, one may perform any labors necessary to prepare drugs or medicines during Chol HaMo'ed (Mishnah Berurah 532:5).
The Shulchan Aruch (Orach Chayim 535:2) mentions the Ra'avad's opinion with the preface "There are those who say...." The Ramah (loc. cit.:1) mentions that if one lives in a dangerous neighborhood, one may move during Chol HaMo'ed. The Mishnah Berurah 535:7 states that leniency may also be granted to allow a person to move from a non-Jewish neighborhood to a Jewish one. We may, however, move from house to house within the same courtyard.
We may bring articles that will be used during [Chol Ha]Mo'ed from the premises of the craftsman [who made them] - e.g., pillows, blankets, and cups. But articles that are not necessary for the sake of the festival may not be brought [during Chol HaMo'ed]58This prohibition applies even when the articles were finished before the commencement of the festival. The Mishnah Berurah 534:16 mentions two reasons for this prohibition: a) because bringing these articles involves strenuous effort, b) because an observer might think that the person intended that they be repaired during Chol HaMo'ed. - e.g., [we may not bring] a plow from an ironmonger or wool from a dyer.
If the craftsman has nothing to eat, we may pay him and leave the articles in his care.59The Mishnah Berurah 534:17 explains that we may pay the craftsman whether or not he has food to eat. He interprets the wording as meaning that even when he has nothing to eat, and it is therefore necessary to pay him, we may not take the article from him. If one does not trust him, we may deposit them in the house next to his. If we fear that they might be stolen, we may move them to another courtyard, but we should not bring them home unless [this can be done] in a discreet manner.60The Mishnah Berurah 534:18 explains that although he is permitted to work during Chol HaMo'ed, it is forbidden to carry the articles in public view because of the impression that it might create.
If a person ever performs work during this time, he will never see a sign of blessing from it. We should rebuke him, and force him to stop against his will. He should not, however, be punished with stripes for rebelliousness,64This punishment is administered for violating a Rabbinic commandment, while the prohibition against doing work on these days is considered merely a custom. nor should he placed under a ban of ostracism.
There is an exception: after midday on Pesach afternoon. A person who works at that time should be placed under a ban of ostracism. Needless to say, if he was not placed under a ban of ostracism, he should be given stripes for rebelliousness.65As reflected in Chapter 1, Halachah 22, being placed under a ban of ostracism is a more severe punishment that receiving stripes for rebelliousness. For the fourteenth of Nisan differs from the day preceding other holidays, because at that time the festive offering is brought and [the Paschal offering] is slaughtered.66"It is not appropriate that a person should be involved in his everyday tasks while his sacrifice is being offered" (Jerusalem Talmud, Pesachim 4:1).
Although at present the Temple is destroyed and it is impossible to bring the Paschal sacrifice, the original decree is still in force and it is forbidden to perform labor at this time (Maggid Mishneh).
Moreover, it is forbidden to perform labor on [the fourteenth of Nisan] only from midday onward, for this is the time when the sacrifice is offered. From sunrise69During the night [until sunrise], however, there are no restrictions against performing labor (Pesachim 2b, 55a). until noon, [the practice] is dependent on [local] custom. In places where it is customary to perform labor, one may. In places where it is not customary to perform labor, one may not.70The Ramah (Orach Chayim 468:3) states that the Ashkenazic custom is not to perform labor before noon on this day. Nevertheless, subsequent authorities have not accepted this as a universal ruling, and maintain that everything is dependent on local custom.
There are, however, three exceptions to this principle: tailors, barbers, and launderers. With regard to other craftsmen, if they began before the fourteenth, they may finish before noon.71The Rambam's ruling is based on his interpretation of the Mishnah (Pesachim 4:7) as applying in a place where it is customary to perform labor on the fourteenth. Others (the Ra'avad and Rabbenu Asher) interpret the Mishnah as applying in a place where it is customary not to perform labor on the fourteenth.
This interpretation leads to a more lenient ruling: In a place where it is customary to perform labor, all labor may be performed on the fourteenth of Nisan. In a place where it is not customary to perform labor, any labor that was begun before the fourteenth and is intended for the sake of the holiday may be completed before dawn. The three labors mentioned may be begun on the fourteenth of Nisan if they are performed for the sake of the holiday, provided they can be completed before noon. The Shulchan Aruch (Orach Chayim 468:5) quotes the Rambam's ruling, while the Ramah follows the more lenient approach. [The rationale for this distinction is that] the people at large do not have a great need for other labors [for the sake of the holiday].
When a person journeys from a place where it is not customary to perform [labor on the fourteenth] to a place where it is customary to perform [labor], he should not perform [labor at all].75In this instance as well, the ruling applies to a person who intends to return to his original locale. If he does not intend to return, he is not bound by the stringencies observed there (Shulchan Aruch HaRav 468:9). To a person [who journeys], we apply the stringencies observed in the place that he left and those observed in the place where he arrives.76This is a general principle applying not only on the fourteenth of Nisan, but to the entire year, provided the person intends to settle permanently in the city.
This principle does not, however, apply in most contemporary Jewish communities, because they were settled by people with different customs, and a fixed practice was never adopted for the city at large. Accordingly, in such an instance, a person should follow the customs of his ancestral home (Orach Mishpat, Responsum 17).
Even though [he is prohibited to perform work], he should not make it appear to [the local people] that he is idle because of a prohibition.77There are many idle people in the public thoroughfare who do not perform labor. He should conduct himself like one of these individuals and not like a person who refrains from performing labor because of a prohibition (Pesachim 51b). For a person should never deviate [from local custom], lest strife arise.
Similarly, a person who intends to return to his place should follow the customs of the inhabitants of his place, whether stringent or lenient. He should not, however, be seen [conducting himself contrary to the local custom] by the inhabitants of the place where he is located, lest strife arise.78These are also principles whose scope extends beyond the particular laws of the fourteenth of Nisan (Shulchan Aruch HaRav 468:14; Mishnah Berurah 468:22). Shulchan Aruch HaRav goes further and explains that if it is impossible for the person not to perform work without calling attention to his actions, he should perform the work, because maintaining peaceful social relations overrides the importance of preserving the customs of one's native land.
We may make a nest for chickens. When a chicken that sat on eggs for three days or more dies,81Before three days have passed, the eggs would still be eaten by a person who is not fastidious about his food. Therefore, leniency is not granted (Shulchan Aruch HaRav 468:19; Mishnah Berurah 468:34). we may place another chicken on the eggs on the fourteenth [of Nisan], so that they will not spoil.82Shulchan Aruch HaRav (loc. cit.) interprets the Rambam's decision as forbidding the placing a chicken on eggs at the outset on the fourteenth of Nisan. The Mishnah Berurah 468:36, however, mentions opinions that advise leniency in a case of need. During [Chol Ha]Mo'ed, by contrast, we may not place [a chicken on the eggs]. If [a chicken] leaves the eggs on which it is sitting during [Chol Ha]Mo'ed, one may return it to its place.
YI אידיש לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
סיכום פון פרק ח׳ – הלכות שביתת יום טוב (דער לעצטער פרק)
הקדמה צום פרק
פרק ח׳ איז דער לעצטער פרק פון הלכות שביתת יום טוב, און אויך דער סוף פון דער ערשטער העלפט פון ספר זמנים. ספר זמנים איז צוויי מאל אזוי גרויס ווי די פריערדיגע ספרים — אין שבתי פרענקל איז עס צעטיילט אויף צוויי בענדער: דער ערשטער באנד כולל די כלל׳דיגע הלכות (שבת, שביתת עשור, שביתת יום טוב, עירובין), און דער צווייטער באנד כולל די פרטיות׳דיגע הלכות פון יעדן יום טוב (חמץ ומצה, אאז״וו).
פרק ז׳ און פרק ח׳ באהאנדלען הלכות חול המועד. דער עיקר כללים פון מלאכות חול המועד זענען שוין געלערנט געווארן אין פרק ז׳. פרק ח׳ ברענגט נאך פרטים, בעיקר ספעציפישע ציורים פון משנה און גמרא.
מהות חול המועד
ביי שבת און יום טוב ווייסט מען קלאר וואס מ׳טאר און וואס מ׳טאר נישט. ביי חול המועד — וואס דער נאמען אליין זאגט “חול” און “מועד” צוזאמען — איז עס קאמפליצירט: ס׳איז נישט א פשוט׳ער איסור מלאכה, נאר ס׳איז אסור ביי געוויסע מלאכות, מיט שיקולים פון הפסד, צורך יום טוב, צרכי רבים, נישט צופיל טרחא, נישט קיין מעשה אומן.
[דיגרעסיע: צו מען איז מקיל אדער מחמיר צופיל אין חול המועד] פראקטיש זענען אסאך מענטשן מחמיר מער ווי דער עיקר הדין. למשל, שרייבן — דער רמב״ם האלט אז שרייבן מעשה הדיוט איז מותר (לצורך לימוד), און אפילו אין שולחן ערוך שטייט נאר אז מ׳פירט זיך מיט א שינוי, אבער שרייבן איז בעצם מותר לויט דעם רמב״ם.
[דיגרעסיע: מעשה מיטן סקווערער רבי] דער סקווערער רבי האט געזען א איד זיצן אין בית המדרש חול המועד און געפרעגט צי ער גייט נישט ארבעטן — ווייל אויב ער האט נישט באצאלט אלע חובות, זאל ער גיין ארבעטן אויף חול המועד.
[דיגרעסיע: דער ירושלמי — ר׳ אבא בר ממל] דער מגן משנה ברענגט דעם ירושלמי אלס ראיה אז מלאכת חול המועד איז מדרבנן (שיטת הרמב״ם), קעגן דעם רמב״ן וואס האלט ס׳איז מדאורייתא. דער ירושלמי זאגט: “אמר ר׳ אבא בר ממל: אילו היה מי שימנה עמי, הייתי מתיר מלאכה בחולו של מועד. כלום אסרו אלא כדי שיאכלו וישתו וישמחו ויעסקו בתורה, ועכשיו אוכלים ושותים ופוחזים.” דער גאנצער ענין פון חול המועד איז געווען כדי מ׳זאל נישט זיין ביזי מיט ארבעט און מ׳זאל קענען האבן חצי לכם וחצי להשם. אבער בפועל, ווען מענטשן שיכור׳ן זיך אן און לערנען נישט תורה, וואלט ער מתיר געווען ארבעט. דאס ווייזט אז די איסורי מלאכות זענען כדי צו מחזק זיין א געוויסע מצב, נישט א עצם-איסור.
—
הלכה א — השקאת בית השלחין: נהרות ובריכות
דער רמב״ם: מ׳האט געלערנט אין פרק ז׳ אז מ׳מעג משקה זיין א בית השלחין (א דורשטיגע פעלד וואס דארף באוואסערונג) במועד, ווייל ס׳איז א הפסד. פרק ח׳ גייט מרחיב זיין: נהרות המושכים מן האגמים — משקין מהן בית השלחין במועד, ובלבד שלא פסקו.
פשט: “נהרות” דא מיינט נישט גרויסע טייכן, נאר קליינע קאנאלן וואס מענטשן האבן געבויט צו שלעפן וואסער פון גרעסערע אגמים (לעיקס/רעזערוואר) צו זייערע פעלדער. מ׳מעג משקה זיין פון די נהרות כל זמן ס׳רינט נאך וואסער.
חידושים:
– תנאי “ובלבד שלא פסקו”: אויב דער סטרים האט אויפגעהערט צו פליסן, טאר מען נישט, אפילו ס׳איז נאך דא עפעס וואסער אין דעם נהר. דער טעם: גזירה — מ׳איז חושש אז ער וועט זען אז ס׳איז נישט גענוג וואסער, און ער וועט גיין שלעפן פון ערגעץ ווייט אוועק, וואס איז א גרעסערע טרחא. דאס איז נישט ווייל דאס גראבן אליין איז אסור, נאר ווייל מ׳גזר׳ט אז עס וועט ברענגען צו מער ארבעט.
– דאס שטימט מיט וואס מ׳האט פריער געלערנט: “לא ידלה וישקה מן הבריכה” — מ׳זאל נישט שלעפן וואסער פון ווייט אוועק, נאר פון די נאנטע נהר. און דא ווערט צוגעלייגט אז אפילו פון דער נאנטער נהר איז נאר מותר ווען זי פליסט נאך.
– בריכות: א בריכה וואס ווערט פול פון זיך אליין (ווייל א סטרים לויפט אריין) — מותר להשקות ממנה. אבער א בריכה וואס מ׳דארף אנפילן אדער וואס איז נישט קאנעקטעד צו א סטרים — אסור.
—
הלכה א (המשך) — בריכה שנתמלאה מבית השלחין
דער רמב״ם: אויב א בריכה האט זיך אנגעפילט מיט איבריגע וואסער פון א בית השלחין, און ס׳איז נאך נוטפת, מעג מען פון דער בריכה באוואסערן אן אנדערע בית השלחין — אבער נאר אויב דער מעיין וואס באוואסערט דעם ערשטן בית השלחין האט נישט אויפגעהערט צו פליסן.
פשט: ביידע תנאים מוזן זיין מקויים: (1) די בריכה איז נאך נוטפת, און (2) דער מקור איז נאך פארבונדן מיט דעם ערשטן בית השלחין. ווען דער אויבערשטער איז טרוקן, טאר מען אויך נישט פאר דעם צווייטן — אפילו ס׳איז נאך וואסער אין דער בריכה.
חידושים:
– דאס זענען אלץ פרטים פון דעם כלל אז מען מעג משקה זיין בית השלחין ווייל ס׳איז א צורך (דבר האבד), אבער נאר אן א גרויסע טרחה. די פארשידענע אופנים באשטימען וואס איז טרחה און וואס נישט.
—
הלכה א (המשך) — ערוגה שחציה נמוך וחציה גבוה
דער רמב״ם: א פעלד וואס איז האלב נידעריג און האלב הויך — לא ידלה ממקום נמוך להשקות מקום גבוה אשר יטרח יתר — מען טאר נישט שעפּן וואסער פון אונטן צו באוואסערן אויבן, ווייל דאס איז א גרויסע טרחה. אבער: מותר לדלות מים ולהשקות הירקות כדי לאכלן במועד. אבל אם בשביל ליפותן — אסור.
פשט: ירקות וואס מען דארף עסן אויף יום טוב מעג מען יא דולה זיין וואסער צו באוואסערן, אפילו מיט דער גרעסערער טרחה פון שעפּן פון אונטן נאך אויבן. אבער אם בשביל ליפותן — אסור, ווייל ס׳איז נישט קיין צורך המועד.
חידושים:
– חילוק צווישן דבר האבד און צורך המועד בנוגע צו טרחה: דבר האבד (די ירקות וועלן פארדארבן ווערן) — האט מען נישט מתיר געווען אזא גרויסע טרחה ווי דלייה פון נידעריג צו הויך. אבער צורך המועד (מען דארף עסן די ירקות יום טוב) — האט מען יא מתיר געווען אפילו א גרעסערע טרחה. דאס איז א באדייטנדער חידוש: צורך אכילת יום טוב איז א שטערקערע היתר ווי דבר האבד אליין, און קען מתיר זיין אפילו מער טרחה.
– “ליפותן” — צוויי מהלכים: (1) די ירקות זענען שוין גוט צו עסן, מען וויל נאר מאכן שענער; (2) מען וויל נישט עסן זיי יום טוב, נאר ליפותן סתם. דער שיעור נייגט צום ערשטן פשט — ס׳איז שוין עסבאר, מען וויל נאר פארבעסערן.
– חקירה וועגן הפסד מיט גרויסע טרחה: וואס איז דער דין ביי דעם מיטלסטיגן פאל: ס׳איז טאקע א הפסד (די ירקות וועלן פארדארבן ווערן), אבער ס׳איז א גרויסע טרחה? דער מסקנא איז אז דאס איז קיינמאל נישט קלאר אויסגעלערנט געווארן. דער פארשלאג: ווי ביי אלע דרבנות, ווען ס׳איז נישט דא קיין אנדערע וועג — מעג מען; ווען ס׳איז דא א גרינגערע וועג — זאל מען נוצן דעם גרינגערן וועג.
—
הלכה א (המשך) — זרעים שלא הושקו מלפני המועד
דער רמב״ם: זרעים שלא הושקו מלפני המועד — לא ישקם במועד, ווייל הואיל וזו היא השקאה ראשונה צריכין מים הרבה, ויש בזה טורח יתר. און הואיל ואם ישקה אותם ישקה אותם הרבה — מען לאזט אים אפילו נישט אנהייבן.
פשט: זרעים וואס מ׳האט נאך נישט באוואסערט פאר׳ן מועד טאר מען נישט באוואסערן אויף חול המועד, ווייל ערשטע באוואסערונג דארף אסאך וואסער.
חידושים:
– דער רמב״ם׳ס סברא איז מחודש: מען פארבאט אפילו אנהייבן אביסל, ווייל דער נאטור פון ערשטע באוואסערונג איז אז מען מוז טון אסאך — אזוי אז “אביסל” איז נישט א רעאליסטישע אפציע. דאס איז אן אנדערע סברא ווי סתם “טרחה” — ס׳איז א גזירה אז ער וועט קומען צו טון צופיל.
– דער ראב״ד איז מחולק אויף דעם רמב״ם אין דער הלכה.
– חקירה: צי דער איסור פון זרעים שלא הושקו איז אפילו במקום דבר האבד — דאס הייסט, צי די גרויסע טרחה קען מבטל זיין אפילו דעם היתר פון דבר האבד.
—
הלכה ד — עוגיות (איגרעס) און אמת המים
דער רמב״ם: אין עושין עוגיות בעיקרי הגפנים — מען טאר נישט גראבן נייע לעכער ארום די שרשים פון ווייַנשטאקן כדי שיתמלאו מים. אבער אויב מען האט שוין געגראבן די עוגיות און זיי דארפן תיקון — מעג מען זיי מתקן זיין. וכן אמת המים שנתקלקלה — א נייע אמת המים טאר מען נישט, אבער מתקן זיין מעג מען. כיצד? — אויב ס׳איז שוין טיף איין טפח, מעג מען גראבן ביז זעקס טפחים; אויב צוויי טפחים, מעג מען גראבן ביז זיבן טפחים. דער כלל: מען מעג צולייגן פינף טפחים צו וואס שוין עקזיסטירט.
פשט: מאכן א נייע זאך איז אסור, אבער פיקסן/פארגרעסערן א שוין-עקזיסטירנדע זאך איז מותר.
חידושים — וואס איז דער יסוד פון דעם חילוק צווישן נייע און תיקון? דריי מהלכים:
1. טרחה-באזירט: א נייע גראבן איז מער טרחה ווי פיקסן. אבער דאגעגן: צולייגן פינף טפחים צו אן עקזיסטירנדע לאך קען זיין מער פיזישע ארבעט ווי אנהייבן א נייע פלאכע לאך!
2. “נייע מעשה” פרינציפ: אנהייבן א נייע זאך איז א “וואכעדיגע” מלאכה — ס׳זעט אויס ווי א פראיעקט, ווי פלאנירן ארבעט פאר נאך יום טוב. אבער פיקסן איז נאר ממשיך זיין וואס שוין עקזיסטירט. דאס האט צו טון מיט דעם אנדערן איסור אז מען זאל נישט אוועקלייגן ארבעט פאר חול המועד.
3. א נייע זאך האסטו שוין געקענט מאכן פאר יום טוב — דערפאר איז עס אסור. אבער עפּעס וואס האט זיך צעבראכן אין יום טוב, דאס קען מען נישט פאראויסזען, דערפאר מעג מען מתקן זיין.
—
הלכה ה — משקין מאילן לאילן, שדה לחה, מרביצין
דער רמב״ם: מושכין את המים מאילן לאילן, ובלבד שלא ישקה כל השדה. אם היתה שדה לחה — מותר להשקותה כולה. מרבצין את השדה במועד. שכל אלו אין בהן טורח יתר.
פשט: מען מעג ציען וואסער פון איין בוים צום אנדערן, אבער נישט פלאדן דאס גאנצע פעלד. אויב דאס פעלד האט שוין וואסער, מעג מען באוואסערן דאס גאנצע. א פעלד וואס מען האט שוין חורש געווען אבער נאך נישט איינגעזייט, מעג מען באוואסערן.
חידושים:
– דער רמב״ם׳ס כלל: “שכל אלו אין בהן טורח יתר” — אלע דאזיגע זענען מותר ווייל זיי זענען נישט אזא גרויסע טרחה. שדה לחה איז ממשיך אן ארבעט וואס איז שוין געטון. מרביצין איז א קלענערע ארבעט.
—
הלכה ב — בורות שיחין ומערות
דער רמב״ם: אם היה צריך להם, חופרן ומסיידן… וסותמין סדקיהם… אבל לא יחפור אותן לכתחילה. וכונסין לתוכן מים אף על פי שאינו צריך להן.
פשט: פאר א יחיד מעג מען נישט גראבן נייע בורות אין חול המועד (נאר פאר רבים). אבער אויב מען דארף וואסער, מעג מען רייניגן, אויסרייבן שמוץ, פארמאכן שפאלטן וואו וואסער אנטלויפט. מען מעג אויך אריינגיסן וואסער אין בורות אפילו מען דארף עס נישט יעצט.
חידושים:
– דער כלל: פיקסן יא, נייע זאכן מאכן ניין. רייניגן, סיידן, סותם סדקים — דאס איז אלעס תיקון פון עפעס וואס שוין עקזיסטירט. אבער חפירה לכתחילה איז אסור פאר א יחיד.
– אריינגיסן וואסער אין בורות איז מותר אפילו אן צורך, ווייל עס איז נישט קיין גרויסע ארבעט — ער האט שוין וואסער און כלים, ער דארף עס נאר אויסגיסן. דאס איז מינימאלע מלאכה, אנדערש ווי וואסערן א פעלד וואס איז א גרויסע טרחה.
—
הלכה ב (המשך) — נברכת
דער רמב״ם: ועושין נברכת במועד.
פשט: מען מעג מאכן א נברכת אין חול המועד.
חידושים:
– וואס איז א נברכת? דער רמב״ם זאגט נישט בפירוש. די מפרשים טייטשן לויט דעם רמב״ם אז עס איז א קליינע פול (בריכה קטנה), צום ביישפיל פאר וועש וואשן — אנדערש ווי א בריכה וואס איז א גרעסערע פול. (נברכת = קליין, בריכה = גרויס).
– עס איז אינטערעסאנט, ווייל מען האט דאך פריער געלערנט אז מען טאר נישט וואשן בגדים אין מועד — אבער מסתמא קען מען עס נוצן פאר אנדערע צוועקן.
– דער ראב״ד קריגט זיך און זאגט אז נברכת איז אינגאנצן עפעס אנדערש — עס האט צו טון מיט גראבן א קבר.
– [דיגרעסיע: היסטאריע פון קבורה] דער ראב״ד ברענגט אן אינטערעסאנטע היסטארישע נקודה: אמאל האט מען דעם מת נישט געלאזט אין דעם ערשטן קבר פערמאנענט — דאס איז געווען א צייטווייליגע זאך, ביז מען האט אים געבויט א כוך אדער א בנין עולם, א שענערע פלאץ.
—
הלכה ג — צד עכברים אין שדה אילן און שדה לבן
דער רמב״ם: שדה האילן… צדין אותן כדרכן, חופר ותולה המצודות. אם היתה שדה לבן סמוכה לשדה אילן… צד בשינוי. כיצד צד בשינוי? נועץ יתד בארץ ומכה בקרדום ואחר כך נוטלה ונמצא מקומה גומא.
פשט: אויב מייז מאכן קאליע ביימער אין א שדה אילן, מעג מען זיי פאנגען כדרכו — גראבן גריבער און שטעלן מצודות. אבער אין א שדה לבן (תבואה-פעלד) וואס איז נעבן א שדה אילן, כדי צו פארמיידן אז זיי זאלן אריבערקומען — דארף מען עס טון בשינוי.
חידושים:
– דער יסוד פון כדרכו vs. שינוי: אין שדה אילן אליין, ווען איינער זעט אים בויען מצודות, פארשטייט ער אז ער טוט עס ווייל ס׳איז א חורבן — עס איז קלאר אז ס׳איז הפסד. דעריבער מעג מען כדרכו. אבער אין שדה לבן — ווייל מייז עסן נישט תבואה (זיי האבן ליב עפלעך, נישט רייס), פארשטייט א צוקוקער נישט פארוואס ער שטעלט מצודות דארט. דעריבער דארף מען שינוי.
– דער חילוק איז אויך אין מדרגת ההפסד: אין שדה לבן איז ווייניגער הפסד — ער האט נאר מורא אז זיי וועלן אנקומען, אבער זיי זענען נאך נישט דארט. ממילא, ווייניגער הפסד = דארף שינוי. שינוי איז נאר מותר במקום הפסד, און אין שדה לבן איז עס א ריסק פון הפסד, א הפסד מועט, נישט א ודאי׳דיגער הפסד.
– דער שינוי אליין איז אינטערעסאנט: מען מאכט א גרוב, נאר נישט דירעקט מיט א שאוול — מען שטעקט אריין א יתד, און “סאדנלי ווערט א גרוב.” עס איז אין עצם די זעלבע רעזולטאט, נאר אויף אן אינדירעקטן אופן — אזוי ווי יעדע שינוי בעיסיקלי.
—
הלכה ד — כותל גינה, מעקה לגג, כותל חצר
דער רמב״ם: כותל גינה שנפל — בונה מעשה הדיוט… גודר אותו בקנים וגומה וכיוצא בו. וכן אם עשה מעקה לגג — בונה מעשה הדיוט. אבל כותל חצר שנפלה — בונה כדרכו. והמוטה ליפול — [סותרו] ובונה כדרכו.
פשט: א וואנט פון א גינה וואס איז אראפגעפאלן — נאר מעשה הדיוט (נישט פראפעסיאנעל). א מעקה פאר א דאך — אויך מעשה הדיוט. אבער א וואנט פון א חצר וואו מען וואוינט — כדרכו. א וואנט וואס שטייט שיף און איז א סכנה — מעג מען אראפווארפן און בויען כדרכו.
חידושים:
– וואס הייסט מעשה הדיוט ביי א כותל? מען לייגט נישט קיין טיט (מאלטער), אדער מען גודר מיט קנים (קליינע מיימער) און גומה — אנשטאט א געהעריגע וואנט.
– טעקסטואלע הערה: “ג׳” אין טעקסט מוז מיינען גומה (נישט “גרוב” אדער עפעס אנדערש), אזוי ווי “קרח עליו גמי.”
– דער עיקר חילוק: גינה און גג זענען נישט אזוי וויכטיג — דעריבער נאר מעשה הדיוט. אבער א חצר וואו מען וואוינט, אויב די וואנט פאלט קענען אריינקומען גנבים — דאס איז דבר ההפסד, ממילא מעג מען בויען כדרכו.
– דער כלל: מעשה הדיוט / שינוי דארף מען נאר אויף דבר שאינו הפסד אדער א קלענערע הפסד. ביי א גרויסע הפסד (ווי חצר) מעג מען כדרכו.
– דער ריטב״א׳ס חידוש וועגן מעקה: דער ריטב״א זאגט אז מען רעדט דא באופן אז ס׳איז נישט קיין מצות מעקה (נישט “לא יפול הנופל ממנו”). ווייל אויב ס׳איז א חיוב מצוה, וואלט מען געמעגט מאכן א געהעריגע מעקה — אזוי ווי צורך מצוה / צורך הרבים גיט א ברייטערע היתר. דער חילוק: אויב ס׳איז א צורך מצוה, דארף מען נישט מאכן מיט שינוי, די היתר איז מער ברייט.
– המוטה ליפול — סכנה: א וואנט וואס שטייט שיף און איז א סכנה — מעג מען אראפווארפן און בויען כדרכו. דאס איז א מקום סכנה, וואס איז מער ווי סתם הפסד. פון דעם קען מען ברענגען א ראיה צום ריטב״א׳ס שיטה — אז ווען ס׳איז א מקום סכנה (ווי מצות מעקה ווען ס׳איז ממש א סכנת נפשות), מעג מען טון כדרכו אן שינוי.
—
הלכה ב (המשך) — בונה אדם מטה
דער רמב״ם: בונה אדם מטה בלילה לישב עליה ולישן עליה.
פשט: א מענטש מעג בויען א באנק/בעט צו זיצן אדער שלאפן אויף דעם.
חידושים:
– דער היתר איז א צורך — ער דארף דאך זיצן און שלאפן, ווי דער רמב״ם זאגט בפירוש “לישב עליה.”
– ביי חול המועד איז א זאך וואס מ׳קען טון פאר יום טוב נאר אסור ווען עס איז מכוון מלאכתו (ער האט בכוון אפגעלייגט).
—
הלכה ג — תיקון הציר, הצינור, הקורה, המנעול, והמפתח שנשברו
דער רמב״ם: הציר והצינור והקורה והמנעול והמפתח שנשברו — מתקנן במועד כדרכו. מפני שהוא הפסד גדול. וכבר ביארנו שכל שיש בו הפסד אין צריך שינוי.
פשט: א שארניר, א פייפ, א באלקן, א שלאס, א שליסל וואס זענען צובראכן געווארן — מעג מען פיקסן אין מועד כדרכו (אפילו מעשה אומן).
חידושים:
– כדרכו מיינט אפילו מעשה אומן — דאס איז א חידוש, ווייל נארמאל דארף מען א שינוי. דער טעם: אז מ׳לאזט די טיר אפן מיט א צובראכענע טיר, וועט מען באגנב׳עט ווערן און פארלירן אלעס וואס איז אין הויז.
– מ׳קען דאך ראטעווען די הויז אויך מיט א שינוי (צ.ב. א צייטווייליגע פארמאכונג), אבער דער רמב״ם מתיר כדרכו ווייל ביי דבר האבד/הפסד גדול דארף מען נישט קיין שינוי בכלל.
– די לעוועלס פון שינוי: (1) דבר האבד/הפסד — קיין שינוי נישט נויטיג; (2) צורך המועד — אויך נישט קיין שינוי (אבער נישט מעשה אומן); (3) א זאך וואס איז נישט הפסד און נישט צורך — נאר מיט שינוי.
– וואס מיינט שינוי? שינוי מיינט נישט סתם “ווייניגער מלאכה” — שינוי מיינט אז מ׳טוט עס אויף אן אנדער אופן, אביסל שווערער, ווייניגער גוט געטון, פארקערט פון דעם נארמאלן וועג. שינוי איז נישט דאס זעלבע ווי ממעט זיין אין מלאכה.
—
הלכה — אין חופרין קבר / מפנין עצמות מקבר לקבר
א) אין חופרין קבר להיות מוכן למת
דער רמב״ם: אין חופרין קבר להיות מוכן למת שלימות, ואין בונים אותו. כיצד? נוסף במדתו או מקצר במדתו — מ׳מעג אבער מאכן גרעסער אדער קלענער אן עקזיסטירנדע קבר, כדי שיהא נכון למת.
פשט: מ׳טאר נישט גראבן א קבר אויף חול המועד צו האבן גרייט פאר א מת, און מ׳טאר נישט בויען (א מצבה אדער אן אוהל). אבער ווען א מענטש איז שוין נפטר געווארן (אדער גוסס), מעג מען אנפאסן א שוין-עקזיסטירנדע קבר.
חידושים:
– “בונים” קען מיינען: (א) בויען א מצבה, (ב) בויען אן אוהל/בנין אויף דעם קבר, (ג) בויען א קבר וואס איז אין א בנין (א “כוך”).
– דער ראב״ד טענה׳ט אז עס קען נישט זיין אז מ׳רעדט ווען דער מענטש לעבט נאך — ווען ער לעבט נאך, טאר מען זיכער נישט מתקן זיין קבר. דער ראב״ד זאגט אז די הלכה איז נאר ווען ער איז שוין געשטארבן. אבער דעמאלטס ווערט געפרעגט: ווען ער איז שוין געשטארבן, מעג מען דאך גראבן לכתחילה — סאו וואס איז דער חידוש אז מ׳מעג נאר אנפאסן?
– א תירוץ: אפשר ביי יום טוב וואלט מען נישט מתיר געווען בויען אן אוהל אדער א שיינע מצבה — דער מינימום איז וואס מ׳מעג. אפשר קאנעקט דאס מיט דעם פריערדיגן ראב״ד וועגן נברכות — אז מ׳מעג נאר בויען א צייטווייליגע קבר אויף יום טוב, און די פענסי קבר מאכט מען נאכדעם.
ב) אין מפנין עצמות מקבר לקבר
דער רמב״ם: אין מפנין עצמות מקבר לקבר.
פשט: מ׳טאר נישט רוקן עצמות פון איין קבר צום צווייטן אויף חול המועד.
חידושים:
– אפילו מבזיון לכבוד (פון א נידריגע קבר צו א שענערע) — וואס מ׳וואלט געטראכט אז ס׳איז כבוד המת — טאר מען אויך נישט אויף חול המועד.
– דער רמב״ם׳ס יסוד: רוקן א מת איז נישט הפקר וועלט — אפילו בשאר הימים (נישט חול המועד) טאר מען נישט סתם רוקן א מת, משום זלזול המת.
– “בתוך שלו” — מ׳מעג נאר רוקן ווען עס איז זיין אייגענע קבר/שטח. א קבר וואס באלאנגט פאר דעם מת (משפחה׳ס קבר), מעג מען אים רוקן אהין. אדער ווען מ׳האט אים בטעות אדער צייטווייליג געלייגט נישט אין זיין קבר.
– חתם סופר ווערט געברענגט: דער מנהג אז מ׳צאלט פאר א קבר איז בדוקא ווייל עס איז דא דער ענין אז ער ליגט אין זיין קבר — עס איז א כבוד, אזוי ווי א מענטש וואוינט אין זיין הויז, זאל ער אויך ליגן אין זיין קבר.
[דיגרעסיע: עצמות-רוקונג אין היינטיגע צייטן] היינט אויך טוט מען עצמות-רוקונג, און עס איז דא הלכות וועגן דעם. ווען ציונים טוען עס איז איין זאך, אבער ווען חסידישע אידן טוען עס ווערט א מחלוקת צווישן דעם ראב״ד און גאב״ד פון דער עדה החרדית. אויך ווערט דערמאנט אז אמאל האט מען געדארפט שאפן געלט ביי דער לוויה צו קענען באגראבן.
—
הלכה — אין מטלין את האילנות / שכין / פשתה / כשות
דער רמב״ם: אין מטלין את האילנות, ולא מזעמא את הנטיות, אבל שכין את האילנות בשמן. ואוכלים את הפשתה… וכן כשות שירו להטילה לשכר במועד.
פשט:
– אין מטלין — מ׳טאר נישט ארויסנעמען ווערעם/טלאים פון ביימער (ספרעיען/פעסטיסייד).
– ולא מזעמא את הנטיות — מ׳טאר נישט שמירן שארפע כעמיקאלס אויף נטיעות (כדי חיות זאלן נישט עסן דערפון).
– לא מגזמין — מ׳טאר נישט אפשניידן צווייגן פון ביימער.
– אבער שכין את האילנות בשמן — מ׳מעג יא שמירן שמן אויף ביימער.
חידושים:
– חילוק צווישן שכין (שמן) און מטלין/מזעמא: שמן איז א דבר האבד — אויב מ׳לייגט נישט דעם שמן, וועט עס ממש חרוב ווערן. די אנדערע זאכן (ספרעיען, שניידן) זענען נישט דבר האבד — מ׳קען עס טון נאך יום טוב. אויך איז שמן שמירן ווייניגער טורח.
פשתה (פלאקס/לינען):
– ואוכלים את הפשתה — מ׳מעג אויסלייזן/נוצן פלאקס. נארמאל דארף מען עס אויסארבעטן אין א לאנגן פראצעס צו מאכן לינען, אבער מ׳קען עס אויך גלייך נוצן — צ.ב. ווי א ספאנדזש (לחפובה), אדער מ׳פלעגט לייגן דעם אתרוג אין פלאקס. ווייל מ׳קען עס גלייך נוצן אן קיין צוגרייטונג, איז עס א צורך המועד.
כשות (האפס/תבלין):
– כשות שירו להטילה לשכר במועד — א סארט געוואקס וואס מ׳קען נוצן אין עסן/טרינקען (שכר = ביר). הגם עס איז מלאכה, איז עס א צורך. ווייל מ׳קען עס גלייך נוצן אריינצואווארפן אין שכר, מעג מען עס.
טלישה:
– דער רמב״ם זאגט אז טלישה (אפרייסן) איז אסור בכל אופן אויף יום טוב.
—
הלכה — אריינברענגען צאן אין א פעלד (זיבול שדות)
דער רמב״ם: אין מכניסין את הצאן לדיר… שהרי מדעת עושה במועד את המלאכה. ואם באו מאליהן מותר. ואין מסייעין אותו, ואין מוסרין להן שומר לנער את צאנם.
פשט: מ׳טאר נישט אריינברענגען צאן אין א פעלד כדי זיי זאלן באמיסטיגן (מזבל זיין) די פעלד, ווייל דאס איז א מלאכה בכוונה. אויב די צאן קומען אליין, איז מותר, אבער מ׳טאר זיי נישט העלפן, נישט שיקן א שומר, נישט ארומפירן זיי.
חידושים:
– הגם עס איז א “שוואכע מלאכה” — בסך הכל עפנט ער א טיר פאר די צאן — איז עס אסור ווייל ער טוט עס מדעת, מיט כוונה צו באמיסטיגן.
– דין שכיר שבת/חודש: אויב מ׳האט שוין א רועה וואס איז געדונגען פאר א וואך/חודש/יאר/שמיטה, מעג ער יא מסייע זיין. דער טעם: די פראבלעם מיט א שומר איז דאס גיין דינגען אויף חול המועד — דאס אליין איז אן ענין פון מלאכה. אבער אויב ער איז שוין געדונגען, איז עס ענליך צום דין פון שכיר שבת אין הלכות שבת, וואו עס האט א בחינת קבלנות — ער מוז נישט דוקא היינט טון, ער טוט אויף זיין אייגענעם חשבון.
—
הלכה — כלל גדול פון כוונה: ובמעשה יוכר
דער רמב״ם: המשוה פני הקרקע – אם נתכוון לתקן מקום שיעמוד בו קרונו… מותר. אם נתכוון לעבודת הארץ – אסור. המלקט עצים מתוך שדהו – אם לעצים מותר, אם לתקן הקרקע אסור. הפוסק מים לשדהו – אם נתכוון שיכנסו בה דגים מותר, אם להשקות הארץ אסור. הקוצץ חרובים מן הדקל – אם לאכל בהמה מותר, אם לעבודת האילן אסור. ובמעשה יוכר לאיזה דבר הוא מתכוון.
פשט: ביי אלע דאזיגע פעלער איז דער חילוק צווישן מותר און אסור תלוי אין כוונה — צי מ׳טוט עס פאר א פערזענליכע צורך (מותר) אדער פאר עבודת קרקע/אילן (אסור). דער רמב״ם זאגט אז מ׳קען דערקענען די כוונה פון דעם מעשה אליין.
חידושים:
– כלל גדול בתורה וועגן כוונה: ווען מ׳רעדט פון כוונה, מיינט מען נישט וואס מ׳האט אינזין אין כוונת הלב (נישט “אני ה׳ המכיר”), נאר וויאזוי מ׳טוט עס — דער אופן פון דעם מעשה ווייזט וואס מ׳מיינט. דער רמב״ם מאכט דעם פרינציפ שטארק: “ובמעשה יוכר לאיזה דבר הוא מתכוון.”
– ווען מ׳איז א גארדענער, איז דא א קלארער חילוק אין וויאזוי מ׳טוט עפעס ווען מ׳וויל די פלאנץ זאל וואקסן, לעומת ווען מ׳וויל נאר אויפרוימען א פלאץ. דער מעשה אליין ווייזט דעם צוועק.
– דאס “אסור” ביי עבודת הארץ/אילן מיינט: קוק צוריק אויף די פריערדיגע הלכות — ס׳איז אסור באופן ווען ס׳איז נישט קיין דבר האבוד, א.א.וו.
—
הלכה — תנור וכירים
דער רמב״ם: בונין תנור וכירים… בין כך ובין כך בונין על חרס של תנור ועל הכירה.
פשט: מ׳מעג בויען א תנור/כירה אויב מ׳וועט עס קענען נוצן אויף חול המועד (צורך המועד). אויב נישט — נישט. אבער בויען אויף א תנור/כירה (צ.ב. א שעלף) מעג מען אלעמאל.
חידושים:
– דער חילוק צווישן בויען א נייעם תנור (תלוי אויב ס׳וועט אויסטריקענען אין צייט צו נוצן אויף יום טוב) און צובויען אויף אן עקזיסטירנדן תנור (מותר בכל אופן ווייל ס׳איז א קלענערע ארבעט).
—
הלכה — פארשידענע מלאכות: מטות, רחים, אמת המים
דער רמב״ם: ומסרגין את המטות, ונוקרין את הרחים, ופוצחין להן עין, ומעמידין אותן, ובונין אמת המים של רחים.
פשט: מ׳מעג פלעכטן חבלים פאר א בעט, רייניגן א מיל (ארויסנעמען וואס איז פארשטאפט), עפענען א לאך פאר אריינגיין ווייץ, אויפשטעלן א מיל, בויען א וואסער-קאנאל פאר א וואסער-מיל — אלץ ווייל עס איז צורך המועד (טוחן מעג מען דאך).
—
הלכה — זפת אויף חביות, צודעקן קציעות
דער רמב״ם: זופתין את החביות כדי שלא יפסד היין. וזופתין את הבקבוק מה שאין בו טורח. וסותמין פי החבית של שכר כדי שלא תפוג. ומכפין את הקציעות בכלי כדי שלא יאבדו.
פשט: מ׳מעג שמירן זפת אויף חביות (כדי וויין זאל נישט ארויסרינען), צושטאפן שכר-פעסער, צודעקן געטריקנטע פייגן.
חידושים:
– ביי א חבית (גרויס) איז דער היתר נאר ווייל ס׳איז דבר האבוד (שלא יפסד היין). אבער ביי א בקבוק (קליין) מעג מען אפילו אן דבר האבוד, ווייל “מה שאין בו טורח” — ס׳איז נישט קיין טרחה.
—
הלכה — מרככין בגדים
דער רמב״ם: ומרככין את הבגדים בידים לפי שהוא מעשה הדיוט. אבל אין עושין קשרי בית הידים לפי שהוא מעשה אומן.
פשט: מ׳מעג אויפקנייטשן/צוקנייטשן בגדים מיט די הענט (מעשה הדיוט), אבער נישט מאכן פראפעסיאנעלע קשרים/העמען (מעשה אומן).
—
הלכה — צפרני חמור, אבוס, סוס
דער רמב״ם: קוצצין צפרני חמור של רחים. ובונים אבוס לבהמה. וסוס שרוכב עליו מותר ליטול צפרניו ולתורכו.
פשט: מ׳מעג שניידן נעגל פון א אייזל וואס דרייט א מיל, בויען אן אבוס (עסן-טראג) פאר א בהמה, שניידן נעגל פון א פערד וואס מ׳רייט, און שיין מאכן זיין האר.
חידושים:
– ביי א סוס שרוכב עליו איז נישטא דער איסור פון “שהוא מנוול” (וואס ביי א מענטש וואלט געווען א ענין) — ביי א בהמה איז דער טעם פשוט אז ער זאל האבן א שיינע סוס צו רייטן.
—
הלכה — הרבעה, הקזה, רפואה
דער רמב״ם: ואין מרביעין בהמה במועד. אבל מקיזין על הדם. ואין מונעין ממנו רפואה.
פשט: מ׳טאר נישט מרביע זיין בהמות אויף חול המועד. אבער הקזת דם און רפואה מעג מען — ווייל אויך ביי א בהמה איז דא דבר האבוד אז זי זאל נישט קראנק ווערן.
חידושים:
– דער לשון “ואין מונעין ממנו רפואה” — ער זאגט עס אין לשון נישט מונע זיין, וואס משמע אז מ׳דארף זיך נישט צוריקהאלטן, ווייל עס איז א דבר האבוד.
—
הלכה — רפואה אויף חול המועד: שחיקת סממנים
דער רמב״ם: וכל מאכלות ומשקין שאינו מאכל בריאים אלא לרפואה… מותר לאדם לאכלן ולשתותן במועד.
פשט: מאכלים/משקאות וואס זענען נאר פאר רפואה (וואס אויף שבת איז אסור מצד גזירת שחיקת סממנים) — אויף חול המועד מעג מען.
חידושים:
– קשיא וועגן יום טוב: דער רמב״ם זאגט “במועד” — וואס מיינט חול המועד. אבער וואס איז דער דין אויף יום טוב אליין? יום טוב איז דאך ווי שבת לגבי גזירות דרבנן. דער רמב״ם ברענגט נישט דעם דין פון יום טוב.
– אפשר ביי יום טוב איז דער דין אנדערש, ווייל די סממנים האט מען געקענט מאכן מערב יום טוב (ענליך צו פלפל). אבער ס׳בלייבט אן אפענע פראגע — דער רמב״ם האט עס נישט מפורש געזאגט, און אין הלכות יום טוב איז עס אויך נישט קלאר געל
ערנט געווארן. בפרט, גזירות וואס זענען “מפני המלאכה” (נאר אסור ווייל אפשר לעשותה מערב יום טוב) — דארף מען פארשטיין וואס איז דער דין ספעציפיש אויף יום טוב, און דאס בלייבט אומגעלייזט.
—
הלכה — אין מפנין מחצר לחצר במועדות
דער רמב״ם: “אין מפנין מחצר לחצר במועדות, לא מדירה לנאה… אבל מבית לבית באותה חצר [מותר]. ומביאין כלים שאינן צורך המועד מבית האומן, כגון כרים וכסתות… אבל כלים שאינן צריכין כגון מחרישה או צמר מבית הצבע אין מביאין. ואם היה מתיירא מהם שיגנבו — נותן לו שכרו ומניחן אצלו… אבל לא הביאו לביתו כלל.”
פשט: מ׳טאר נישט אריבעררוקן זאכן פון איין חצר צו דער אנדערער אויף חול המועד (ענליך צו שבת/יו״ט), אבער פון איין הויז צום אנדערן אין דער זעלבער חצר מעג מען (קלענערע טרחא). מ׳מעג ברענגען כלים פון אן אומן (בעל-מלאכה) וואס מ׳דארף פאר׳ן מועד, אבער נישט כלים וואס מ׳דארף נישט (ווי א מחרישה אדער צמר פון פארבער). אויב ער האט מורא אז דער אומן וועט גנב׳ענען, באצאלט ער און לאזט עס דארט — אדער ברענגט עס צו א סטארעדזש, אבער נישט אהיים.
חידושים:
– דער היתר צו קויפן/פארקויפן אויף יו״ט (וואס מ׳האט פריער געלערנט) גיט נישט אויטאמאטיש א היתר צו ברענגען די סחורה אהיים. דער היתר פון קויפן איז נאר כדי ער זאל האבן וואס צו עסן, אבער דאס מיינט נישט אז מ׳מעג היימנעמען אלע כלים.
– דאס איז א זייער אינטערעסאנטע הלכה — דער קאסטומער באצאלט, אבער לאזט עס ביים אומן, אדער ברענגט עס צו אן אנדער פלאץ (סטארעדזש), אבער נישט צו זיך אהיים.
—
הלכה — איסור מלאכה בערב יום טוב
דער רמב״ם: “אסור לעשות מלאכה בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה כמו ערבי שבתות. וכל העושה מלאכה בהם אינו רואה סימן ברכה. וגוערים בו ומבטלין אותו על כרחו. אבל אין מכין אותו מכת מרדות ואין שום אדם מנדהו.”
פשט: פון צייט מנחה טאר מען נישט ארבעטן ערב יו״ט, ווי ערב שבת. ווער עס ארבעט זעט נישט קיין סימן ברכה. מ׳שרייט אויף אים און מ׳מאכט אים אויפהערן, אבער מ׳שלאגט אים נישט מכת מרדות און מ׳לייגט נישט קיין נידוי.
חידושים:
– דער רמב״ם זאגט “מן המנחה ולמעלה” אבער ספעציפיצירט נישט אויב דאס מיינט מנחה גדולה אדער מנחה קטנה.
– אין מאנכע דרוקן שטייט דאס ווארט “לעולם” (אינו רואה סימן ברכה לעולם), אבער אין אנדערע דרוקן פעלט עס. אן “לעולם” איז דער פשט גרינגער — עס מיינט נאר אז פון יענער ארבעט וועט ער נישט האבן קיין נחת.
– אן אינטערעסאנטער חידוש וועגן נידוי vs. מכת מרדות: דער רמב״ם זאגט אז מ׳גיט נישט מכת מרדות (ווייל ס׳איז נישט א פולע איסור דרבנן), און קל וחומר נישט קיין נידוי. דאס איז מורה אז נידוי איז חמור׳ער ווי מכת מרדות. דאס ווערט פארגליכן מיט דער הלכה אז א תלמיד חכם באקומט נישט נידוי נאר מלקות — וואס ווייזט אויך אז נידוי איז חמור׳ער. דער חילוק: נידוי איז נישט בלויז א בושה, ס׳איז א “סאושעל סענקשאן” — מ׳רעדט נישט מיט אים, וואס איז ערגער ווי א פיזישע שטראף.
—
הלכה — ערב פסח: חמור׳ער ווי אנדערע ערבי ימים טובים
דער רמב״ם: “שהעושה בה מלאכה אחר חצות” — מ׳טוט אלע עונשים, אפילו נידוי. “ואין צריך לומר שמכין אותו מכת מרדות אם לא נדהו.” “לפי שיום ארבעה עשר בניסן אינו כשאר ערבי ימים טובים, אשר יש בו חגיגה ושחיטת קרבן… ואינו נאכל אלא בלילה. ולפיכך יום ארבעה עשר אסור בעשיית מלאכה מדברי סופרים כמו חולו של מועד. וקל מחולו של מועד, ואין איסורו אלא מחציו ומעלה שהוא זמן השחיטה.”
פשט: ערב פסח נאך חצות איז חמור׳ער ווי אנדערע ערבי יו״ט — מ׳גיט מכת מרדות און אפילו נידוי. דער טעם: י״ד ניסן איז אליין א מין יו״ט — מ׳ברענגט חגיגה און שוחט׳ט קרבן פסח. דעריבער איז ערב פסח אסור במלאכה מדברי סופרים ווי חול המועד, אבער קל׳ער — נאר פון חצות (זמן שחיטה), נישט דעם גאנצן טאג.
חידושים:
– דער רמב״ם׳ס סברא פארוואס ערב פסח איז חמור׳ער: י״ד ניסן האט אן אייגענע קדושה — מ׳ברענגט קרבנות (חגיגת י״ד און קרבן פסח). קרבן פסח איז אן אינטערעסאנטע קרבן — מ׳שחט׳ט עס ביי טאג אבער מ׳עסט עס נאר ביינאכט.
– ווען ס׳וואלט געווען ממש ווי חול המועד, וואלט דער גאנצער טאג אסור געווען. דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז “קל מחולו של מועד” — נאר פון חצות, ווייל דאס איז זמן השחיטה.
– פאר חצות אויף ערב פסח — דער איסור איז תלוי אין מנהג: “מקום שנהגו לעשות עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין.” דער איסור דרבנן פון נאך חצות איז קאטעגאריש אויף אלע, אבער פאר חצות ווענדט זיך אין מנהג המקום.
—
הלכה — דריי אומניות וואס מ׳מעג אנהייבן ערב פסח
דער רמב״ם: “לא יתחיל כתחילה לעשות מלאכה בארבעה עשר אפילו אם יכול לגמור קודם חצות, אלא שלש אומניות בלבד הן שמתחילין… החייטין, ספרים, וכובסין. שאר אומניות אם התחיל בהם קודם ארבעה עשר [גומר עד חצות]. שאין אנו צריכין לשאר אומניות לצורך הרגל.”
פשט: אפילו אין א מקום שנהגו לעשות, זאל מען נישט אנהייבן א נייע ארבעט ערב פסח. אויסנאם: שניידערס, שערערס, און וועשערס — ווייל דאס דארף מען לכבוד יו״ט. אנדערע מלאכות וואס מ׳האט שוין אנגעהויבן פאר י״ד מעג מען ענדיגן ביז חצות.
חידושים:
– דער היתר פון די דריי אומניות איז ספעציפיש ווייל זיי זענען לצורך הרגל — מ׳דארף זיין אנגעטון, געשארן, און מיט ריינע קליידער לכבוד יו״ט.
—
הלכה — הולך ממקום למקום: מנהגי ערב פסח
דער רמב״ם: “הולך ממקום שעושין למקום שאין עושין — לא יעשה בישוב מפני המחלוקת, אבל עושה במדבר. והולך ממקום שאין עושין למקום שעושין — לא יעשה, נתן עליו חומרא מקום שיצא משם וחומרא מקום שהלך לשם. ואף על פי כן לא יראה בפניהם שהוא בטל…”
פשט: איינער וואס גייט פון א מקום שעושין צו א מקום שאין עושין — טאר נישט ארבעטן צווישן מענטשן (מפני המחלוקת), אבער מעג אין מדבר. פון מקום שאין עושין צו מקום שעושין — טאר אויך נישט (חומרא פון ביידע פלעצער), אבער זאל נישט דעמאנסטרירן אז ער זיצט באטל.
חידושים:
– וואס מיינט “מלאכה” אין דעם קאנטעקסט: “מלאכה” דא מיינט נישט די 39 מלאכות פון שבת. מ׳רעדט פון ארבעט/אומנות — אז מ׳גייט נישט צו דער ארבעט, אז אומנעס/געשעפטן זאלן נישט אפן זיין. קאכן, ליכט צינדן, און אנדערע הויז-מלאכות זענען בכלל נישט אין דעם. דעריבער איז דער גדר פון “לא יעשה בישוב” לאגיש — ארבעט איז אלעמאל א פובליקע זאך, נישט עפעס וואס מ׳טוט אינדערהיים.
– דער עיקר כלל: “לעולם לא ישנה אדם מפני המחלוקת” — א מענטש זאל נישט טון אנדערש ווי דער עולם ארום אים, כדי נישט צו מאכן מחלוקת. ביידע ריכטונגען (מקיל צו מחמיר, מחמיר צו מקיל) ווערן באהאנדלט מיט דעם זעלבן כלל.
– פראקטישע הלכה ווען איינער גייט פון איין פלאץ צום אנדערן: ווען איינער מופט אין א נייע שטאט, איז דאס זיין מקום, און ער דארף אננעמען לכל הפחות ברבים די מנהגים פון דער נייער שטאט. אבער ווען ער פלאנט צוריקצוגיין, איז ער נאר א באזוכער, און דער דין איז אנדערש — ער האלט חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם.
[דיגרעסיע: מנהג המקום אין היינטיגע צייטן]
דער ענין פון מנהג המקום איז כמעט נישט שייך אין אונזערע צייטן. אמאל האט א שטאט געהאט איין מנהג, און יעדער איינער האט זיך געפירט גלייך — דאס האט געמאכט אז דער עולם זאל זיין מער מאוחד, ווייניגער מחלוקת. היינט אבער, אנשטאט וואס מנהגים זאלן פאראייניגן, מאכן זיי מער פירוד — יעדער גרופע האט איר אייגענע מנהגים, איר אייגענע שול, איר אייגענע לבוש, און מען קען נישט אפילו דאוונען צוזאמען.
דער אריגינעלער דין פון מנהג האט געמאכט אלע גלייך — אלע אין איין שטאט פירן זיך איינס. היינט מאכט דער מנהג פונקט פארקערט: יעדער איינער גייט מיט אן אנדערע היטל, אן אנדערע לבוש, מען האלט זיך עקסטער, ביז עד כדי כך אז מען האט נישט חתונה מיט יענעמס קינדער — “ווייסע זאקן אידן” מיט “שוואַרצע זאקן אידן” וכו׳.
דאס איז א גרויסער איסור פון מחלוקת. דער כלל “לא ישנה מפני המחלוקת” — ווען מען קומט אין א שטאט וואו יעדער טוט אזוי, דארף מען זיך צושטעלן. חז״ל האבן גע׳אסר׳ט שמן גוים, יין עכו״ם וכו׳ כדי זיי זאלן נישט חתונה האבן מיט גוים — און דאס זעלבע פירוד עקזיסטירט היינט צווישן אידישע גרופעס. דאס איז אן איסור דאורייתא פון מאכן מחלוקת, און קעגן דעם גאנצן יסוד פון מנהג המקום.
—
הלכה — מלאכות וואס מ׳טאר טון ערב פסח
דער רמב״ם: מוליכין ומביאין כלים מבית האומן… וגוזין מתחת רגלי בהמה, מצינוות לאשפה… ומשיבין שובכין לתרנגולים.
פשט: געוויסע מלאכות וואס מען טאר טון חול המועד (ווייל זיי זענען לצורך, אדער וועגן הפסד), טאר מען אויך טון ערב פסח נאך חצות.
—
הלכה — תרנגולת שישבה על הביצה
דער רמב״ם: “תרנגולת שישבה שלשה ימים על הביצה ומתה, משיבין אחרת תחתיה בארבעה עשר. אבל במועד אין משיבין. אבל אם ברחה במועד מחזירין אותה.”
פשט: א הון וואס האט געזעסן דריי טעג אויף אייער און איז געשטארבן — מען מעג ערב פסח (י״ד ניסן) אוועקשטעלן אן אנדערע הון אויף די אייער, כדי שלא יפסדו הביצים. אבער אויף יום טוב אליין טאר מען נישט אוועקשטעלן א נייע הון. אויב אבער די זעלבע הון איז אנטלאפן במועד, מעג מען זי צוריקשטעלן.
חידושים:
– פארוואס טאר מען נישט במועד — ס׳איז דאך דבר האבד? חול המועד טאר מען דאך טון מלאכה פאר דבר האבד, און אויב די אייער וועלן קאליע ווערן, איז דאס דאך א הפסד? עס בלייבט אן א קלארע תירוץ — אבער עס זעט אויס אז עס איז דא א לעוועל-חילוק: ערב פסח מעג מען, אבער יום טוב גופא נישט. מעגליך אז ס׳איז נישט אזא גרויסער הפסד, אדער אז די ביצים זענען שוין ענעוועי קאליע.
– חילוק צווישן אוועקשטעלן א נייע הון און צוריקשטעלן די זעלבע: אוועקשטעלן א נייע תרנגולת איז “א גאנצע פראדזשעקט” — א מער אינוואלווירטע מלאכה. אבער צוריקשטעלן די זעלבע הון וואס איז אנטלאפן איז גרינגער, דערפאר מעג מען דאס יא טון אפילו במועד.
—
סיום
מיט דעם האט מען געענדיגט הלכות שביתת יום טוב — בריך רחמנא דסייען.
תמלול מלא 📝
פרק ח׳ פון הלכות שביתת יום טוב: הלכות חול המועד
הקדמה: סיום ספר זמנים חלק א׳
Speaker 1: א גוטן, טייערע אידן. מיר לערנען היינט פרק ח׳ פון הלכות שביתת יום טוב, דער לעצטער פרק אין הלכות שביתת יום טוב. מ׳קען זאגן אז דא ענדיגט זיך די ערשטע האלב פון ספר זמנים. ספר זמנים איז א גרויסער ספר, ס׳איז צוויי מאל אזוי גרויס ווי די פריערדיגע ספרים וואס מיר האבן געלערנט, און אין שבתי פרענקל איז עס צעטיילט אויף צוויי בענדער, סאו דא ענדיגט זיך דער ערשטער באנד. איך האב געזען נאך אן אנדערע דרוק אויך מיט צוויי בענדער אויף דעם. אבער ס׳מאכט א סענס, ווייל דאס איז די כלל׳דיגע הלכות – הלכות שבת, שביתת עשור, שביתת יום טוב, עירובין, יא, ס׳איז אלעס אזוי ווי שבת און ענינים כלליים פון שביתה. און נאכדעם קומען די פרטיות׳דיגע הלכות פון יעדן יום טוב, חמץ ומצה, וואס איז אנדערש יעדן יום טוב.
מהות חול המועד
און וואס מיר האלטן אין דעם לעצטן פרק לערנט מען די הלכות פון חול המועד. אויב מ׳וויל זיין אביסל קלארער און זאגן, אין יום טוב איז דא דער עיקר יום טוב, וואס מיר האבן געלערנט אלע גדרים פון מלאכה המותרת והאסורה ביום טוב. סוף הלכות יום טוב, סוף פרק ו׳, האבן מיר געלערנט נאך די אנדערע זאך פון יום טוב, וואס דאס איז די שמחה פון יום טוב מיט די כבוד ועונג פון יום טוב, וואס דאס איז די פאזיטיווע אזוי ווי וואס מ׳טוט אין יום טוב. נאכדעם, די לעצטע צוויי פרקים רעדט זיך פון הלכות חול המועד. סאו די עיקר הלכות פון חול המועד האבן מיר שוין געלערנט אין פרק ז׳, אלע כללים מער ווייניגער פון מלאכות חול המועד. אין דעם פרק קומט צו נאך אפאר פרטים, בעצם אין די הלכות וואס מיר האבן געלערנט פריער, לכאורה ממש אלס קעיסעס, אזוי ווי ציורים וואס מ׳האט געלערנט אין די משנה און אין די גמרא וואס דער רמב״ם דארף ברענגען, ווייל ער ברענגט דאך יעדע פרט אין די גמרא. איך מיין אז קיין איינע פון די זאכן איז נישט נוגע, איך האב נישט קיין פעלד און אזוי ווייטער.
איך מיין אז די הלכות יום טוב איז לפי ערך גאנץ גרינג, ווייל מ׳זאגט אז ס׳איז אזויווי שבת, מ׳טאר נישט טון קיין מלאכות. סאו, ווען ס׳איז מועד ווייסט מען וואס מ׳האט צו טון, ווען ס׳איז חול ווייסט מען אויך וואס מ׳האט צו טון. ווען ס׳איז אזא קווי, ווען ס׳איז אזא חול און מועד, די נאמען אליין איז “חולו של מועד”, ס׳איז מועד אבער ס׳איז חול, דארף מען אונז אסאך זאגן. מ׳זאגט נישט אז ס׳איז אסור ביי מלאכות, ס׳איז נישט נישט מיט מלאכות, אבער ס׳איז אסור ביי געוויסע מלאכות. קומט מען מיט אסאך הפסד, צורך יום טוב, צרכי רבים, נישט צופיל טרחא, נישט קיין מעשה אומן. ס׳גייט זיין פשוט׳ע נאך הלכות פון דעם. ס׳איז נישט אבער דא מער דיטיילס ווי אין הלכות יום טוב. נאר וואס ס׳שטערט אונז, יעדע הלכה אויך נאך שבת, נאך הלכות יום טוב, אלעס איז פול פון ספעציפישע ציורים, ספעציפישע מציאות׳ן וואס די חכמים האבן געמאכט אויף דעם א הלכה, אדער געזאגט וואס די הלכה איז. אויב היינט איז אביסל אנדערש, איז זייער שווער אפילו צו לערנען פון דעם. ס׳איז אלץ אזוי ווי אביסל היסטאריש, וויאזוי מ׳פלעגט זיך פירן צו שעפן די וואסער פאר די פעלד, און אין וועלכע אופן די חכמים האלטן צו ווייניגער טרחא אדער מער נצרך וכדומה.
דיגרעסיע: צו מען איז מקיל אדער מחמיר אין חול המועד
Speaker 2: וואס זאגט אסאך מענטשן זאלן זיך מקיל מער וויפיל אין טרוקענע הלכה איז משמע?
Speaker 1: אבער מ׳קען הערן, ווייל דער ענין איז דאך כדי ס׳זאל נישט אויסקוקן ווי א וואכעדיגע טאג. ס׳איז דאך נישט בעצם אסור מלאכה. ס׳איז דאך א טאג וואס מ׳רעספעקטלט, מ׳געבט עס א געוויסע חדר הבנים. זאגט דער רמב״ם, אז ס׳זאל נישט אויסקוקן ווי א רגע׳לע וואך. איך ווייס נישט אז מ׳איז מקיל מער, איך מיין אז מ׳איז מחמיר מער ווי מ׳דארף. שרייבן איז גראדע נישט אסור לויט די רמב״ם. דער רמב״ם האט געזאגט אז שרייבן מעשה הדיוט איז מותר אין גירוש לימוד. דער רמב״ם, ס׳שטייט אין שולחן ערוך אז מ׳פירט זיך צו שרייבן מיט א שינוי, אבער שרייבן איז גראדע איין זאך וואס מ׳מעג יא, לויט דער רמב״ם. און דאס זאג איך, מ׳איז מער מחמיר ווי דער עיקר הדין.
נו, וואס איז שלעכט? מ׳מעג. די אלע זאכן מעג מען. יא, לכאורה, ווייל ס׳איז די צורך המועד לכבוד המועד. מען מעג גיין אין פאבריק אויך אויב מען האט נישט קיין געלט. ניין, מיר שוין אין דעם יאכל. עס האט מיר פארציילט א איד, ער איז געווען אין סקווירא. ער האלט אין סקווערער רבי, און דער סקווערער רבי איז ארויסגעקומען אין בית המדרש חול המועד. ער האט געזען אז ער איז א תלבבות זיצן אין בית המדרש חול המועד און ער האט געפרעגט, וואס הייסט? דו גייסט שוין דער ארבעט? זאגט ער, וואס הייסט חול המועד? זאגט ער, דו האסט שוין געצאלט אלע דיינע חובות, און דו האסט נישט געצאלט, וועסטו גיין ארבעטן אויף חול המועד. זאגט ער, האט ער אנגעקוקט.
דער ירושלמי וועגן מלאכה בחול המועד
וואס האב איך דיר געוואלט זאגן? אה, דאס וואס דו זאגסט אז דאס, דאס איז למעשה הירושלמי, וואס מ׳האט געברענגט אין אנהייב פון די פריערדיגע פרק, דער מגן משנה, איינע פון זיינע ראיות אז ס׳איז דרבנן, וואס מ׳האט געלערנט אז ס׳איז מחלוקת רמב״ם מיט רמב״ן. דער רמב״ן האט געזאגט אז ס׳איז מדאורייתא, און דער רמב״ן זאגט אז ס׳איז מדרבנן, און ער ברענגט א ירושלמי. וואו איז עס? ס׳איז געווען איינער האט געזאגט אין די ירושלמי. אמר רבי אבא בר ממל, אילו היה מי שימנה עמי, הייתי מתיר מלאכה בחולו של מועד. ס׳איז געווען א צדיק, ער האט געזאגט, ווען ער האט מסכים עמי מי הרבנים, וואלט ער בכלל מתיר געווען ארבעט בחול המועד. ער האט געזאגט, פארוואס? כלום אסרו אלא כדי שיאכלו וישתו וישמחו ויעסקו בתורה, ועכשיו אוכלים ושותים ופוחזים. זאגט ער, יא? דער ענין פארוואס מ׳האט געמאכט חול המועד איז כדי מ׳זאל נישט זיין ביזי מיט ארבעט, מ׳זאל קענען האבן אזא חצי לכם וחצי להשם. אבער למעשה, זאגט ער, מען שיכור׳ט זיך אן, מען טוט נישט א האלבע טאג תורה. ס׳זאל זיין ענדערש א געהעריגע טאג וואס מען ארבעט. זאל מען שוין גיין ארבעטן, נישט פארברענגען די צייט. דאס איז א ראיה, איך זאג, דאס איז אזויווי דו זאגסט, אז תלוי אין די מצב וכדומה. דאס איז די ראיה, אז די חכמים האבן געוואלט א געוויסע מצב, און די איסורי מלאכות זענען כדי צו מחזק זיין די סארט מצב.
סיכום תוכן הפרק
אקעי, עניוועיס, צוריק צו די נושא פון די פרק איז נאר פרטים פון ווי ס׳טוט מלאכות, און די סוף פרק רעדט זיך וועגן נאך איין זאך, ס׳האט נישט בעצם אינטלעך תלתות חול המועד, ס׳איז נאך א זאך פון מלאכות יום טוב, פון מלאכה בערב יום טוב, צו ווי מ׳מעג טון וועלכע ערב יום טוב, ערב פסח איז אנדערש וכו׳.
הלכה א: השקאת בית השלחין במועד
אקעי, זיי האבן געדענט אין פאריגע פרק אז א בית השלחין, א בית השלחין איז, דער רמב״ם זאגט, בית השלחין מיט א ה״א, איז א פעלד וואס מ׳דארף אנטרינקען, א דורש׳דיגע פעלד. און מ׳האט געלערנט דארטן אז מ׳מעג, ווייל ס׳איז א הפסד, אז נישט נישט קיין די פעלט. דא גייט ער אריין מרחיב זיין אויף דעם, און היות אז ס׳זעט אויס אז ס׳איז אפאר הלכות, האט ער עס נישט דארטן אריינגעלייגט ווי אזא שטיקל תנאי ענין אין הלכה, נאר ער מאכט דערפון א נייע הלכה.
נהרות המושכין מן האגמים
זאגט ער אזוי, דאס וואס מ׳האט געלערנט אז מ׳מעג משכים זיין א בית השלחין, זאגט ער אזוי, פון וואו מעג מען? זאגט ער, נהרות המושכים מן האגמים דער וועג וויאזוי מ׳פלעגט אנטרינקען פעלדער איז געווען אז מ׳האט געבויעט פון א נאנטע נאר האט מען ממשיך געווען וואסער, מ׳האט געמאכט אז די סטרים זאל לויפן, סתם האט מען געמאכט די ערד אביסל שיף, ממשיך געווען וואסער פון דארטן. איז נהרות המושכים מן האגמים, אזעלכע נהרות וואס ציט וואסער פון אגמים, פון טייכן. נהרות מיינט קלענערע געבויעטע… געווענליך, אגם מיינט א לעיק, אזוי ווי מיר זאגן א רעזערוואר, און נהרות מיינט אזוי ווי א ריווער, אזוי ווי דא מיינט עס א שטאטקע. ס׳איז נישט פארקערט. די ווארט איז… נהרות, עקזעקטלי, נהרות דא זענען די קאנאלן, קענסטו זאגן. קליינע קאנאלן וואס מענטשן בויען צו שלעפן וואסער פון די גרעסערע לעיק צו זייער פעלד. איז מותר להשקות מבית השלחין במועד, מעג מען טון די ארבעט אז די נהרות זאלן ברענגען וואסער פון דארט.
Speaker 2: נישט טון די ארבעט. לכאורה דארף מען שעפן פון די נהר אריין אין די פעלד.
Speaker 1: ס׳גייט יא ביז די פעלד, אבער ס׳איז נישט גענוג, ס׳גייט נישט אריין אין די פעלד. ס׳איז דא די נהר אויף די זייט פון די פעלד.
Speaker 2: די נהר איז נישט משקה גארנישט, ס׳פארפלייצט נישט.
Speaker 1: סאו, ענד, ס׳גייט יא ביז די פעלד?
Speaker 2: ניין, ס׳גייט נישט אריין אין די פעלד. וואס דו האסט דא, פשוט אזוי האט מען א זאמלונג פון וואסער, פון וואו צו נעמען נאכדעם כלים און אריינגיסן אין די פעלד.
תנאי: ובלבד שלא פסקו
Speaker 1: איז די הלכה אז מותר להשקות מבית השלחין במועד, ווייל ס׳איז נישט אזא גרויסע עבודה. די וואסער איז נאנט, מ׳דארף טאקע שטיין און אנשעפן, אבער ס׳איז נישט אזא גרויסע טרחה. ובלבד שלא פסקו, דאס איז נאר אויב ס׳רינט טאקע די וואסער, די וואסער קומט אן ביז די נאנטע נהרות. אבער אויב איז עס פסקו, און מ׳דארף גראבן, מ׳דארף טון גרעסערע ארבעט, דאס טאר מען שוין נישט טון. דאס איז טאקע די היתר אז וועגן דבר האבד מעג מען ארבעטן, איז אויך נאר ווי לאנג ס׳איז נישט זייער א גרויסע טרחה. אבער אויב איז עס פסקו, און דעמאלטס דארף מען טון מער, א גרעסערע עבודה, מ׳דארף גראבן, מ׳דארף טון ערנסטע זאכן, איז דארף מען נישט טון.
דיון: וואס מיינט “פסקו”?
Speaker 2: די ווארט איז נישט די גראבן. די ווארט איז אז מיט אזא סארט נהר וואס איז פוסק געווען, אדער אפילו וואס קען זיך פוסק זיין, טאר מען נישט משקה זיין דערפון, אפילו ס׳איז נאך דא אין דעם אביסל וואסער, ווייל די חכמים זענען חושש אז ער גייט מוזן טון מער ארבעט, אזוי ווי א גזירה. יא, דאס איז די טייטש.
Speaker 1: פסקו מיינט אז ער האט אויפגעהערט די סטריעם, אבער ס׳איז נאך דא עפעס וואסער אין די נהר.
Speaker 2: יא, ווייל ער זאגט נישט אסור ללחך וואטעווער דו האסט צוגעלייגט זאכן. ער זאגט, וואס איז אסור איז צו משקה זיין פון די נהר וואס האט שוין פוסק געווען, וואס שלעפט שוין נישט פון די גרויסע וואסער. סתם, ווייל פריער האבן מיר געלערנט לא ידלה וישקה מן הבריכה, נשי תורה הגדול, איך משכים מן הבריכה.
Speaker 1: אהא. ס׳זאל נישט שלעפן וואסער פון ווייט אוועק. פריער האבן מיר געלערנט אז מ׳זאל נישט ברענגען וואסער פון ווייט אוועק, נאר פון די נאנטע נהר. און דא זאגט ער, דאס איז אויך נאר ווען די נהרות ווערן פול א גאנצע צייט, ס׳איז נאך נישט פוסק. אבער אויב איז עס פוסק, זאגסטו, דאס איז די ווארט? נישט אז דאס איז אליין, נאר אז ס׳וועט ברענגען צו טון מיטן.
Speaker 2: ניין, ער זאגט אז מ׳איז משקה פון די נהר. ער זאגט נישט אז מ׳טאר נישט ברענגען פון ערגעץ אנדערש. יענץ האט מען שוין געלערנט אז מ׳טאר נישט.
Speaker 1: צו ברענגען צו טון מער ארבעט. יא, יא, בכוונה. אקעי.
און אויך די טירחא, נישט אז ער גייט גראבן, ער גייט מוזן שלעפן מיט זיין עמער פון ערגעץ זייער ווייט. ער וועט פשוט שלעפן. נאכאמאל, נישט א גרעסערע טירחא, ס׳איז די זעלבע טירחא יעצט. אבער אויב ער גייט גיין נעמען פון דעם פלאץ וואס ס׳איז דא זייער ווייניג וואסער, ווייל ס׳איז שוין אויפגעהערט צו קומען, גייט ער שטיין מיט זיין שעפל, ער וועט זען אז ס׳איז נישט דא, וועט ער גיין שלעפן פון ערגעץ אנדערש, וואס דאס איז די גזירה וואס מ׳מעג נישט.
בריכות שאמת המים עוברת ביניהן
און נאך אן אופן וויאזוי מ׳פלעגט משקה זיין אזא בית השלחין, אונז האבן מיר געהאט בריכות, pools פון וואסער. איז אזוי, בריכות וואס ווערט פול פון זיך אליין ווייל ס׳לויפט דארטן א stream פון וואסער, איז מותר להשקות מהם. אבער א בריכה וואס מ׳דארף שטיין און אנפילן אדער טון א גרעסערע ארבעט, דאס טאר מען נישט. ס׳איז די זעלבע זאך, די זעלבע זעלבע הלכה. אפילו א בריכה וואס איז נישט קאנעקטעד צו די stream טאר מען נישט. אויב ס׳איז קאנעקטעד, טאר מען.
Speaker 2: וואס איז צוויי פארנטס? דא ווען ס׳איז הנאה פון א גארנא איז דא א בריכה?
בריכה שנתמלאה מבית השלחין
ס׳איז דא א מין אופנים וואס מ׳באוואסערט א… נישט זענען באוואסערט, וויאזוי ס׳קומט אן די וואסער, זענען נאנט. וכן, נאך א דריטע אופן וואס איז אקעי.
וכן, בריכה שנתמלאה מבית השלחין, ועדיין היא נוטפת. אויב נאך די בית השלחין איז דא נאך א בריכל צו ארייננעמען די איבריגע וואסער, וואס רינט ארויס ווען מ׳האט שוין געגאסן צופיל אין די בית השלחין, און ס׳רינט ארויס ווייטער, יא? ס׳איז די נעקסטע, ס׳איז די נעקסטע. מותר להשקות הימנה בית שלחין אחרת, מעג מען נעמען פון די בריכל צו די נעקסטע בית השלחין.
והוא, אבער והוא שלא פסק המעין המשקה בית שלחין העליון, אז ס׳איז נאך אלץ דא די stream וואס פילט אן די ערשטע… סאו ביידע מוזן זיין נאך אלץ צוויי די נעקסטע. סטעפ דארף זיין נאך אלץ מנטף, און סיי דער מקור דארף נאך זיין קאנעקעטן מיט זיין מקור. ווען דער אויבערשטער איז טרוקן, דעמאלטס טאר מען אויך נישט פאר די צווייטע, אפילו ס׳איז דא וואסער אין די צווייטע… אפילו ס׳איז נאך מנטף, עקזעקטלי.
סאו דאס איז אלעס פרטים, אזוי ווי מיר האבן געלערנט פריער, מ׳טאר משקה זיין ווייל ס׳איז א צורך, אבער מיט א גרויסע טרחה טאר מען נישט. איז ממילא דא שטייט פרטים, וועלכע אופן קען עס זיין א טרחה, און וועלכע אופן קען עס נישט זיין קיין טרחה. און אזוי ווייטער.
ערוגה שחציה נמוך וחציה גבוה
א ערוגה, א פעלדעלע, שחציו נמוך וחציו גבוה, וואס איז אזוי ווי, לאמיר זאגן, אויף א בארג, און א חלק איז אונטן און א חלק איז אויבן. איז, נעטשורלי, די וואסער רינט אראפ. איז ווען מ׳וויל באוואסערן די אויבערשטע, דארף מען נעמען טעפעלעך וואסער פון די אונטערשטע און ארויפגיסן אויבן אויף די בארג, אויף די בערגל, אז דארטן זאל אויך אנקומען די וואסער. אבער דאס איז אבער זייער שווער.
“לא ידלה ממקום נמוך להשקות מקום גבוה אשר יטרח יסור”, דאס איז א גרויסע טרחה. דערפאר וועגן דעם טוט מען פארקערט.
היתר דלייה לצורך אכילת יום טוב
וואס מעג מען אבער יא? דאס וואס מיר האבן פריער געלערנט אז מ׳טאר נישט לעבן מיט א דלי טאר מען נישט. אבער ווען טאר מען יא? “ומותר לדלות מים ולהשקות הירקות כדי לאכלן במועד”. די ירקות וואס מ׳דארף עסן אויף יום טוב מעג מען יא דולה זיין וואסער זיי צו באוואסערן.
סאו ס׳איז מסתמא א המשך אויף די זעלבע ערוגה רעדט מען יעצט, יא? אויף די ערוגה מעג מען יא גיין פון אונטן אויף ארויף אויף א מער לימיטעד פארנעם, פאר די ביסל ירקות וואס מ׳גייט דארפן עסן יום טוב.
חידוש: דאס הייסט אז דבר האבד האט מען נישט מתיר געווען אזא גרויסע טרחה, אבער ווען ס׳איז אויך צורך יום טוב האט מען יא מתיר געווען אפילו א גרעסערע טרחה.
דיסקוסיע: וואס איז “ליפותן”?
זאגט דער רמב״ם, אבער דאס איז נאר אויב די ירקות וועלן בכלל נישט זיין גוט צו עסן יום טוב. אבער “אם בשביל ליפותן”, אבער אויב… איך זע אז ס׳איז דא צוויי טייטשן דא. אדער אויב… איך האב אויך געמיינט אזוי ווי דו, אז ס׳מיינט אז ס׳איז שוין גוט און דו ווילסט נאר מאכן שענער. אדער ער זאגט אז ער מיינט סתם, נישט כדי לאכלה, נאר סתם ליפותן.
Speaker 2: ס׳מאכט נישט קיין סענס. ס׳וואלט געדארפט זיין… ניין, ס׳וואלט געמאכט מער סענס וואס דו טראכסט. ער זעט אויס אזוי שטייט אין די גמרא, אבער… דו ביסט גערעכט. פארוואס שטייט ער? אפשר אלעמאל… ניין, ירקות… און וואס איז די ליפותן? איך וויל וויסן… ס׳קען יא זיין אזא זאך. איך וויל נישט אויף צו עסן יום טוב. דאס איז די טייטש פון ליפותן. איך פלעג נישט וועגן דעם מאנג וואס די מפרשים ברענגען.
ליפותן אסור ווייל ס׳איז נישט קיין צורך המועד, אזוי זאגט ער. זעט אויס אז אין אנדערע ווערטער, ס׳וועט נישט ווערן נפסד. דאס איז די ווארט, דו דארפסט געדענקען. אויב ס׳ווערט נפסד, מעג מען אפילו שלא לצורך המועד.
סאו דען, ווען איז עס אסור? יא? דאס איז דאך דער כלל.
Speaker 2: איי, מיט א גרויסע טרחה, נישט קלאר צו אונז קיינמאל. ניין, ניין, קען נישט זיין. אבער ס׳איז דא א וועג יא, מ׳דארף טרעפן א וועג יא. דא רעדט מען דאך… ס׳קען דאך נישט זיין אז מ׳וועט מאכן א הפסד. די זאך וואס איז א הפסד, איז דאך מותר. און אויב די ירקות גייען ווערן רוינד, דער אופן וואס ס׳איז אסור זיכער איז ווען ס׳איז נישט קיין הפסד, ס׳איז נאר ליפותן. און… איך בין מסכים.
דאס זאג איך, די מיטלסטיגע קעיס, ווען ס׳איז א הפסד, אבער א גרויסע טירחא, האט מען עס נישט געלערנט קלאר קיינמאל וואס די הלכה איז. איך וואלט געטראכט, אזוי ווי מיין כלל פון אלע דרבנות, אז ווען ס׳איז נישט דא קיין וועג, מעגן די ווארט איז יא דא א וועג. געווענליך איז דא א וועג משקה צו זיין אן א דלוי אדער אויף א גרינגערע אופן. אזוי וואלט איך פארשטאנען די הלכות. אבער אויב איינער איז צו זיין נוגע למעשה, פרעגט דער רב, ווייל נאך זאכן וואס מ׳טוט נישט, ווייל ס׳פעלט נישט אויס אזוי שטארק און ס׳איז טורח.
הלכה ג: עוגיות ואמת המים
עוגיות איז מתם א לשון עג עגלות, א רינדיגע קליינע פול פון וואסער. מ׳פלעגט מאכן אזעלכע לעכעלעך. ארום די צמחים האט מען געמאכט אזא קליינע… מ׳מאכט נאך אלעס.
זאגט דער רמב״ם, אין עושין איגרעס, מ׳טאר נישט מאכן די לעכער, גראבן די לעכער בעיקרי הגפנים ביי די שרשים פון די ביימער פון טרויבן, כדי שיתמלאו מים אז ס׳זאל זיין דארטן ווייטער, אז ס׳איז א טרחא אויף יום טוב.
אבער ומועה עשיות, אויב מ׳האט שוין געגראבן די איגרעס, נאר ונתכלתלי, מ׳דארף עס טון ארבעט צו אפקיפן און עס פארבעסערן, איז אריינגערמאנט עס יא מתקן זיין אויף יום טוב, ווייל דאס איז נישט אזא טרחא. וכן. אדער ווייל ס׳איז א צורך. ער זאגט אז ס׳איז נישט אזא צורך, מ׳איז שוין דא, מ׳דארף עס נאר אביסל פאררעכטן.
תיקון אמת המים
ובכן, אמת המים שנתקלקלה. די זעלבע זאך אמת המים פאר אנדערע צמחים, יא? אנדערע סארט אמת המים. אויך די אמת המים וואס ברענגט צו דעם פעלד, סאמהאו. די פריערדיגע וואס ברענגט צו די בריכה, וואטעווער. יא, איז מתקן. דאס הייסט, מאכן א נייע טאר מען נישט גראבן אמת המים, אבער מתקן אמת המים מעג מען יא פיקסן אויף חול המועד.
כיצד? און ער מסביר׳ט וואס די פיקסן איז. וואס איז עמוקה טפח? אויב איז עס שוין טיף א טפח, חופר בה עד ששה טפחים, מעג מען גראבן ביז עס ווערט זעקס טפחים. אויב איז עס שוין צוויי טפחים, חופר בה עד שבעה טפחים. דאס הייסט, מען מעג צולייגן פינף טפחים. דאס איז בעסיקלי די הלכה וואס שטייט דא. נאכאמאל, מען מעג צולייגן פינף.
Speaker 2: ניין, נישט דאבל. מען מעג צולייגן פינף טפחים. פון איין טפח מעגסטו צולייגן נאך פינף, ווערט עס זעקס, און צוויי לייגסטו צו פינף, ווערט עס זיבן. אזוי זעט אויס.
דיסקוסיע: וואס איז דער יסוד פון דעם חילוק?
מיר זעט אויס אז די ווארט איז נישט טרחה, ווייל אויב טרחה, מאכן א נייע פון איין טפח איז א קלענערע טרחה ווי מאכן פון איין טפח פינף טפחים.
Speaker 2: וויאזוי ווייסטו? האסטו אמאל געגראבן א לאך? אפשר נישט. איך האב נישט קיין אנונג. איך מיין אז די ווארט איז דא, אנהייבן א נייע זאך איז א וואכעדיגע זאך, איז א וואכעדיגע זאך וואס מען טוט יעצט אין פראדזשעקטס. אבער פיקסן… ס׳איז זיכער אז מאכן פון איין טפח פינף טפחים… איך בין נישט זיכער. דו ביסט זייער זיכער. איך בין נישט זיכער. איך האב שוין געגראבן אין מיין לעבן, ס׳ווענדט זיך. אמאל די אנהייב איז די שווערע. איך בין נישט זיכער.
בקיצור, דו ביסט גערעכט אז די ווארט טרחה, בכללות די ווארט טרחה איז אביסל סובדזשעקטיוו, ס׳איז נישט וויפיל… יא, ס׳האט צו טון מיט וויאזוי ס׳מאכט א גאנצע נייע מעשה. דו ביסט גערעכט אז דאס קען הייסן מער טרחה. אבער איך ווייס נישט אין די פאל, איך ווייס נישט פונקט. ער טוט מלאכות אין חול המועד, ער טוט נישט מלאכות, ער פיקסט נאר זיין פעלד.
איי, ער פיקסט מער ווי די… אבער ס׳איז דאך אויך אנדערש, ס׳איז דאך אויך געווען די איסור אז ער וועט אוועקלייגן, ער וועט פלאנירן פאר טרחה. אבער דאס איז אן אנדערע זאך דא לכאורה. מען קען טאקע לערנען אזוי. פארוואס זאל מען נישט מאכן נייעס? ווייל א נייעס האסטו שוין געקענט מאכן פאר יום טוב. ס׳האט זיך צעבראכן, איז עס האט זיך צעבראכן אין יום טוב, אפשר מוז מען יענץ… איך וואלט געקענט אזוי פארשטיין, אמת.
הלכה ה: משקין מאילן לאילן ושדה לחה
אזוי ווייטער, ומושכין את המים מאילן לאילן. אויסער דעם וואס מ׳מאכט עוגיות, צווישן יעדע שטיקל שטח פון ביימער מאכט מען עוגיות, אבער נאכדעם דארף מען נאך ברענגען וואסער פון די עוגיות פון איין בוים צו די אנדערע. דאס מעג מען, ובלבד שלא ישקה כל השדה. ביי יעדער בוים זאל מען גיסן? נישט. ס׳זעט אויס אז ס׳איז דא אן אופן פון עס טון, פון גיסן אז די גאנצע שדה ווערט וואסערדיג, אדער איז דא ביי יעדער בוים גיסן אביסל. זאל ער עס טון אויף א קלענערע פארנעם. נישט קלאר.
ס׳איז ענליך צו דעם אזויווי טראגן אויף איין מאל זייער אסאך פעקלעך, אדער טראגן איין מאל איין פעקל? ניין, איך מיין אז דאס איז א ווייניגער מלאכה. מ׳דארף קענען דרייען דאס מחולק דא. איך מיין אז ס׳איז נישט פשט אז ער טוט עס איינס אויף א מאל. איך פיל אז ס׳איז אזא סארט מלאכה וואס אזוי ארבעט עס. ס׳איז שוין דא וואסער, און מ׳שלעפט עס נאר. ס׳איז נישט א… באט איי דאונט נאו.
ואם היתה שדה לחה, אויב איז שוין א פעלד וואס האט שוין וואסער און מ׳וויל נאר מער וואסער, דעמאלט מותר להשקותה כולה, מעג מען יא. דאס איז ווייניגער ארבעט, און דאס איז שוין ממשיך אן ארבעט וואס מ׳האט שוין געטון.
ווייטער, ומרבצין את השדה במועד. מ׳מיינט רייניגן, יא. ניין, מרבצין מיינט אויך לייגן וואסער, עפעס אן אופן פון לייגן וואסער. וואס מ׳האט חורש געווען, מ׳האט נאכנישט איינגעזייט, און מ׳דארף עס באוואסערן, מעג מען טון. פארוואס? שכל אלו אין בהן טורח יתר. די ריזן פון די אלע זאכן, דאס הייסט תיקון, אדער די משקין מאילן לאילן, אדער די שדה לחה, איז אלץ נישט אזא גרויסע טורח, ס׳איז קלייניקייטן רעלאטיוולי.
הלכה ד: זרעים שלא הושקו מלפני המועד
וואס טאר מען נישט טון וואס איז יא א גרויסע טורח? זאגט דער רמב״ם, זרעים שלא הושקו מלפני המועד, זרעים וואס מ׳האט איינגעפלאנצט און מ׳האט נאכנישט געוואסערט בכלל, און יעצט דארף מען טון די ערשטע באוואסערן, איז לא ישקם במועד, זאל מען נישט טון די באוואסערן אין מועד. פארוואס? ווייל הואיל וזו היא השקאה ראשונה צריכין מים הרבה, ויש בזה טורח יתר.
איי, זאל ער נאר טון אביסל? זאגט דער רמב״ם, אז הואיל ואם ישקה אותם ישקה אותם הרבה, לאזט מען אים אפילו נישט אנהייבן, ווייל אז ער וועט טון, וועט ער שוין טון מיט די גאנצע, און דאס איז שוין א גרויסע טורח.
ער זאגט, אזוי זע איך א מחלוקת ממש אויף מיין חקירה. קודם כל, דער ראב״ד איז מחולק אויף די הלכה, אבער איך זע אז דא איז דא א חקירה צו דאס רעדט זיך אפילו במקום…
הלכה ב (המשך) — בורות שיחין ומערות
דער רמב״ם׳ס ווערטער: אם היה צריך להם, חופרן ומסיידן… וסותמין סדקיהם… אבל לא יחפור אותן לכתחילה. וכונסין לתוכן מים אף על פי שאינו צריך להן.
מ׳קען זאגן אז דאס הייסט דאך נאה אילן, ס׳פעלט אויס וואסער, זעסטו אז אפילו במקום הפסד איז אסור א גרויסע טרחא. אבער אנדערע זאגן ניין, אז פארקערט, אויב ס׳איז ניי, מ׳קען עס אפשטופן ביז נאך יום טוב. יא, די איינמאל מאכט מען מוצאי יום טוב, מוזט נישט מער מאכן היינט.
ווייטער, ומותר להסיר את הנהר ממקום למקום. מ׳מעג טשעינדזשן די דיירעקשאן וואו די נהר זאל לויפן, לייגן שטיינער, וואטעווער, טוישן די דיירעקשאן. דאס מעג מען טון, דאס איז נישט א גרויסע טירחא. און די זעלבע זאך, ולפתוח נהר שנסתם, א נהר וואס איז געווארן פארשטאפט און די וואסער רינט נישט ווייטער, ווייל ס׳קומט נישט אריין וואסער, עפענען א פלאגעדזש, וואטעווער, דאס מעג מען יא.
מ׳כאפט זיך, אז מ׳מעג פיקסן זאכן, מ׳טאר נישט מאכן א נייע זאך. ס׳איז א גרויסע ענין. ס׳איז א חול המועד. יא.
בורות פון יחיד
יא, בורות. מ׳האט פריער געלערנט אז מ׳מעג טון צרכי רבים. איז געשטאנען דארטן אז מ׳מעג גראבן בורות שיחין ומערות פאר די רבים. עולי רגל דארף מען האבן קוועלער, מעג מען. אבער פון יחיד טאר מען נישט גראבן.
וואס מעג מען יא טון? אם היה צריך להם, מ׳דארף עס האבן פאר וואסער פאר יום טוב, חופרן ומסיידן, מ׳מעג עס רייניגן, אויסרייבן פון די שמוץ, און אויפרישן. און די זעלבע זאך מעג מען סותמין סדקיהם, אויב ס׳מאכט זיך שפאלטנס אז די וואסער אנטלויפט, מעג מען דארטן שמירן וואס מ׳דארף. אבל לא יחפור אותן לכתחילה.
ווייטער, וכונסין לתוכן מים, מ׳מעג אריינגיסן וואסער אין די בורות, אף על פי שאינו צריך להן, אפילו מ׳גייט נישט דארפן די וואסער אויף יום טוב, דאס מעג מען יא טון, ווייל אריינגיסן וואסער אין א בור איז נישט קיין גרויסע ארבעט. אנדערש ווי וואסערן א פעלד, זעט אויס אז ס׳איז א גרויסע ארבעט, אבער דאס איז פשוט, ער האט וואסער און כלים, ער דארף עס אויסגיסן אין די בור, דאס מעג מען טון אפילו מ׳דארף עס נישט.
נברכת
און די נעקסטע זאך, ועושין נברכת במועד, מ׳מעג מאכן א נברכת. דער רמב״ם זאגט אונז נישט דא וואס טייטשט נברכת, אבער די מפרשים זאגן אז ווי דער רמב״ם האט געלערנט איז אז א קליינע פול, אנדערש ווי א בריכה וואס איז א גרעסערע פול, איז א קליינע פול. צו נוצן פאר א שטיקל וואש מאשין, איך ווייס דארטן, וואשן וועש. די בריכה איז די גרויסע, און די ברֵיכָה איז די קליינע.
איז די קליינע, פריער האבן זיי געמיינט אז מ׳טאר אפילו נישט מאכן א טפח, אבער די גאנצע איז געווען ווען מ׳ארבעט אויף א פעלד, זעט אויס אז ס׳איז אלעס מער ארבעט. מען מעג מאכן פאר די בגדים וועגן, זעט אויס אז… ס׳איז דאך אביסל אינטערעסאנט, ווייל מ׳טאר דאך נישט וואשן די בגדים אין מועד, דאס האבן מיר אונז געלערנט פאריגע… אקעי, ניין, דאס איז אפשר נוצן עס פאר אנדערע זאכן. אקעי.
דער ראב״ד׳ס מחלוקת
אבער אויפ׳ן פלאץ, דער ראב״ד קריגט זיך אויפ׳ן בלאט, און ער זאגט אז נברכת איז אינגאנצן עפעס אנדערש, עפעס האט צו טון מיט א קבר. דער ראב״ד האט פארשטאנען פון די קאנטעקסט אז דער רמב״ם לייגט אריין די נברכת נעבן די אלע זאכן וואס מען נוצט אויף צו וואסערן, האט ער פארשטאנען אז ס׳איז עפעס א זאך פון די משפחה. זאגט דער ראב״ד, ניין, נברכת איז בעצם צו גראבן א קבר. דאס איז בעיסיקלי דער ראב״ד׳ס פשט. רייט.
אבער דער ראב״ד זאגט אן אינטערעסאנטע שטיקל היסטאריע, אז אמאל אין די צייטן פלעגט מען נישט לאזן דעם מת אין דעם קבר וואס אונז רופן היינט א קבר, דאס איז געווען א צייטווייליגע זאך. מ׳האט אים אריינגעלייגט אין דעם אביסל, ביז מ׳האט אים געבויט א שיינע… ניין, ניין, ער רעדט נישט פון דארט. קען זיין, אבער ער רעדט פארדעם. א כוך אדער א בנין עולם, עפעס א שטיין, מ׳האט אים אריינגעלייגט אין עפעס א שענערע פלאץ. על כל פנים, דאס איז די מחלוקת.
הלכה ג — צד עכברים אין שדה אילן און שדה לבן
און ווייטער איז אזוי, אונז גייען לערנען וועגן די… אויב איז דא מייזלעך וואס זיי מאכן קאלע די ביימער, מ׳האט דאך נאכנישט דעמאלטס געהאט די ר׳ ישעי׳לע קערעסטירער פיקטשער האט נאכנישט געזעסט, וואס דארף מען טון? דארף מען גיין כאפן די מייז, און ס׳איז שווערע ארבעט. מעג מען עס טון במועד? ווייל ס׳איז נישט אזא גרויסע טרחה, אויך ס׳איז נישט קיין גרויסע טרחה. ס׳איז א הפסד, נישט קיין חילוק. ניין ניין, ס׳איז זיכער אז מ׳טאר נישט לאזן קאלע מאכן.
זאגט ער, אויב די עכברים דרייען זיך אונז אין די שדה האילן, דעמאלטס צדין אותן, מעג מען עס געהעריג צד זיין, וואטעווער די סדר וואס מ׳טוט דאס, נישט טון מיט א שינוי. איז ער מסביר כיצד, חופר, מען מאכט גריבער, ותולה המצודות, אויף די גריבער מאכט מען א מצודות אז זיי זאלן נישט קענען ארויסקריכן, מען בויעט טרעפס. דאס מעג מען טון, ווייל וואס איז ער אין די שדה האילן, אויב איינער זעט איינער בויען מצודות, פארשטייט ער אז ער טוט עס ווייל ער שטעלט צוזאם 1+1, אז אין א שדה אילן איז א חורבן.
שדה לבן סמוכה לשדה אילן
אבער אם היתה שדה לבן סמוכה לשדה אילן, אויב די שדה לבן מיינט א פעלד פון תבואה, אויב דארטן איז דא אן אינפעסטעישאן פון מייזלעך, דארטן קומען מייזלעך, אבער מייזלעך עסן נישט, זעט אויס, מייזלעך זענען בעסערע מענטשן, און זיי האבן ליב עפלעך, זיי האבן נישט ליב קיין רייס. זיי זענען נישט מפסיד אין די שדה לבן, זיי זענען נאר מפסיד לשדה אילן, און דער מענטש וויל זיי שוין סטאפן אין די שדה לבן נאך איידער זיי קומען נאנט צו די שדה אילן.
דא, הואיל ואם יראהו אדם לא יבין שהוא מציל שדהו, ווייל ער טוט עס אין די שדה לבן, דעמאלטס קען מען עס נישט טון כדרכו, דעמאלטס איז די הלכה אם היתה שדה לבן סמוכה לשדה אילן, מעג מען עס צוד זיין בשדה לבן, אבער ס׳דארף עס טון בשינוי. פארוואס? ווייל ער טוט דאך עס כדי שלא יכנסו לשדהו האילן ויחריבוהו, ער וויל אויסהארגענען די כאפ-פאנגען די עכברים זאלן נישט אריינקומען אין די שדה אילן. אבער הואיל והוא עושה חוץ לשדהו, דארטן דארף ער עס טון מיט א שינוי.
בעצם זאגט ער אז ס׳האט צו טון מיט ווי ס׳זעט אויס. אפשר איז למעשה ווייניגער הפסד, ווייל ס׳איז נאך איין סטעפ, ער האט נאר מורא אז ס׳וועט אנקומען, ס׳קומט נישט אן, סאו ממילא אז ס׳איז ווייניגער הפסד דארף ער דארט טון מיט א שינוי. וואס איז די חילוק ווי ער טוט די טרחה? שינוי איז נאר מותר במקום הפסד, דאס איז דער כלל. ס׳איז א ריסק. בסתם איז ער גערעכט דער מענטש, אבער ס׳איז א ריסק. א הפסד מועט כאילו, ס׳איז א ריסק. אקעי.
כיצד צד בשינוי
זאגט דער רמב״ם, וואס איז דער שינוי? ער גיבט דאך אן עצה, כיצד צד בשינוי, נועץ יתד בארץ, נישט, מען מאכט נישט א גרוב, נאר מען שטארקט אריין אין א שפיץ, ומכה בקרדום, מען האקט מיט די קרדום אויף די שפיץ אויסצוברייטערן א שטיקל א גרובלע, ואחר כך נוטלה, נאכדעם נעמט ער ארויס די שפיץ, ונמצא מקומה גומא. ס׳איז א טריק, ער זעט דאס שינוי בעיסיקלי, אזוי ווי יעדע שינוי בעיסיקלי. ער מאכט א גרוב, נאר נישט דירעקט מיט גראבן מיט א שאוול, נאר ער לייגט אריין א זאך, און סאדנלי ווערט א גרוב.
הלכה ד — כותל גינה, מעקה לגג, כותל חצר
ווייטער, כותל גינה שנפל. ער האט א גינה, און ס׳איז ארומגענומען מיט א כותל. די כותל איז אראפגעפאלן, מ׳טאר דאך נישט בויען יום טוב, אבער ער טוט דאך עס צו פראטעקטן זיין גינה. בונה מעשה הדיוט, מעג ער עס בויען ווי א הדיוט. ער טאר נישט טון א פראפעשענעל שיינע וואנט, אבער ער מעג בויען א וואנטעלע מעשה הדיוט. אזויווי זיי האבן געלערנט בעצם די פריערדיגע פראפ, וואס הייסט מעשה הדיוט ביי א כותל? אז מ׳לייגט נישט קיין טיט, אדער עפעס אזוי.
אוי, אדער נאך ווייניגער, גודר אותו בקנים וגומה וכיוצא בו, ער גראבט ארום, אדער ער לייגט ארום קנים, קליינע מיימער, אנשטאט בויען א געהעריגע וואנט. בקיצור, ער האט די אפשענע, נישט בויען א פראפעשענעל וואנט.
מעקה לגג
וכן, אם עשה מעקה לגג, אויב ער האט געבויעט א מעקה פאר א דאך, דא רעדט מען אויך פון א פעל, אדער דא רעדט מען פון א חלק? ניין. דער חילוק איז א דאך, וועט עס זען א גינה. דער עיקר ווארט אין די הלכה איז אז ס׳איז דא א כותל גינה, אדער א גג, אדער א כותל חצר. א גינה און א גג זענען נישט אזוי וויכטיג, מ׳דארף א מעקה האבן, מ׳דארף נישט קיין פראפעשיעל מעקה. סאו מ׳מאכט מעשה הדיוט מעקה.
אבער… איך האב אויך געבויעט אויפשטעלן אויף די גדול עושה בגדול וג׳, האב איך געמיינט ג׳ מיינט א גרוב. אבער ס׳שטימט נישט. ג׳ מוזט אזוי ווי קרח עליו גמי. ער טייטשט קנים אדער ג׳ מוזט צו מאכן א קליינע וואנט ארום. מאכן ווער סענס, ווייל ער וויל מאכן א וואנט, נישט קיין ביגרי געלפט אויך. אקעי, נישט קיין חילוק. יא, שלעכט. אה, ער זאגט אז מ׳דארף צריך לומר גומה, נישט ג׳ מוזט. גומה. גומה איז די תיבות גומה, יא?
וכן, עשה מעקה לגג, אויב מ׳האט געמאכט א מעקה לגג און ס׳איז צופאלן, בונה מעשה הדיוט, מעג מען עס טון מעשה הדיוט.
דער ריטב״א׳ס הערה וועגן מעקה
איך זע אז אויף די מעקה ברענגט ער א הערה פון די ריטב״א. די ריטב״א זאגט אז מ׳רעדט באופן אז ס׳איז נישט קיין מצות מעקה, ווייל אויב ס׳איז א מצות מעקה, איז דאך אזוי ווי מ׳האט גערעדט, ס׳איז צורך הרבים, אדער וואלט מען יא געבעטן מאכן א געהעריגע מעקה, נעמען א פראפעשענעל זאל מאכן א מעקה. מ׳רעדט דא א מעקה באופן אז ס׳איז נישט דא קיין חיוב מעקה.
איך זע נישט די חילוק, מסתמא די מעשה הדיוט געיט איז אויך געווען נויטיג. מסתמא וואס ער מיינט צו זאגן, אז אויב איז עס א צורך מצוה, דעמאלטס דארף מען נישט מאכן מיט קיין שינוי, דעמאלטס איז די היתר מער ברייט, אזוי ווי צורך הרבים. לכאורה, א מעקה ווייל “שמא יפול הנופל ממנו” איז סתם בערך די זעלבע זאך געווען. ס׳איז נישט קיין רבים, ס׳איז אין זיין הויז, קיינער וויל נישט גיין דארט. אין די גאס, אין רשות הרבים. אחיונים איז א גרויסע מצוה. איך ווייס נישט.
כותל חצר
אקעי, זאגט ער ווייטער, אבל, כותל חצר שנפלה, און ער דארף דארטן וואוינען, ס׳איז יעצט געקומען גנבים, ווייל ס׳וועט זיין א הפקר וועלט, דעמאלטס איז יא בונה כדרכו, ווייל דאס איז שוין א גרעסערע צורך. ס׳איז א דבר ההפסד. און די כלל איז אז דבר של הפסד דארף… יא, באלד וועט מען זען קלאר. אבער א חצר, איז א זאך וואס מ׳וואוינט דארט, און מ׳דארף א געיט, און נישט הייסט א הפסד. ממילא דארף מען נישט קיין שינוי. דער שינוי אדער מעשה הדיוט דארף מען נאר אויף דבר שאינו הפסד, אדער נישט אזא גרויסע הפסד, א שטיקל הפסד אבער…
והמוטה ליפול — סכנה
והמוטה ליפול, איז צופאלט. ס׳איז נאכנישט אראפגעפאלן, אבער די וואנט שטייט שיף, און ס׳איז א סכנה. אזוי ווי די גמרא, א מענטש טאר נישט שטיין לעבן א כותל וואס גייט פאלן. מעג ער עס אפילו צו ווארפן, א סכנה, כדי ס׳זאל נישט ארויפפאלן אויף איינעם. ובונה כדרכו. דעמאלטס דארף ער נישט בויען מעשה הדיוט, ווייל דאס איז מער וויכטיג לכאורה, ס׳איז א דענדזשער סיטואציע.
סאו פון דא האסטו אפשר א שטיקל ראיה פון די ריטב״א, אז ווען ס׳איז א מקום סכנה, מעג מען טון כדרכו. ס׳איז פשוט, אויב ס׳פעלט אויס, דאס זאג איך. אוודאי, אויב כדי אז “לא יפול הנופל” דארף מען מאכן א מעשה, און מ׳מאכט. די גאנצע חילוק איז נאר אז ס׳פעלט נישט עכט אויס. איך מיין אז דעמאלטס ווענדט זיך דער כלל ווי א גרויסע הפסד ס׳איז.
הלכה ב (המשך) — בונה אדם מטה בלילה לישב עליה ולישן עליה
Speaker 1: לאמיר זאגן ס׳איז א מצוה, אבער ס׳וועט זיך האלטן די מעשה הדיוט גייט, פארשטייסט? וואלט איך געטראכט. דו ביסט גערעכט אז דער רבי יום טוב אשבילי, איך ווייס ווי ער האט געהייסן, האט נישט געהאלטן אזוי ווי מיר. סאו, מ׳ברענגט אבער דער מאור״י האלט יא אזוי ווי מיר. סאו, ס׳איז א מחלוקת.
Speaker 1: שוין, ווייטער, נאך א זאך וואס מ׳מעג. בונה אדם מטה בלילה לישב עליה ולישן עליה. א מענטש מעג בויען א באנק צו זיצן אדער שלאפן אויף דעם. פארוואס מעג מען יא? ס׳איז א צורך המועד, אדער אפשר איז עס א קליינע ארבעט?
Speaker 2: דו זאגסט מיר נישט קלאר.
Speaker 1: איך מיין אז ס׳איז א צורך. פארוואס קען נישט זיין? ער גייט דאך זיצן, ער זאגט דאך קלאר, לישב עליה. אונז האבן ביי דעם געלערנט אויף חול המועד אז ס׳איז א זאך וואס מ׳קען טון פאר יום טוב. די איינציגסטע זאך וואס מ׳האט געלערנט איז מכוון מלאכתו.
Speaker 2: אקעי, ווייטער.
הלכה ג — תיקון הציר, הצינור, הקורה, המנעול, והמפתח שנשברו
Speaker 1: מיר גייען לערנען נאך זאכן וואס מען מעג פיקסן: הציר, די ציר וואס אויף דעם מאכט מען די טיר, א הינדזשעס וואס אויף דעם בויט מען א טיר, והצינור, א פייפ, והקורה, א פאל, והמנעול, די זאך וואו די ציר גייט אריין, והמפתח שנשברו, וואס איז געווארן צובראכן, מתקנן במועד כדרכו. מעג מען פיקסן אין מועד נארמאל, כדרכו מיינט מעשה אומן. בין בשל ברזל, בין בשל עץ, פארוואס? מפני שהוא הפסד גדול הוא. פארוואס? אם יניח הפתח פתוח ודלתה שבורה, אז ער וועט לאזן די טיר אפן, נמצא מאבד כל מה שיש לו בבית, וועט מען אים אלעס באגנב׳ענען, ער וועט אלעס פארלירן. וכבר ביארנו שכל שיש בו הפסד אין צריך שינוי.
דיסקוסיע: קען מען לערנען הלכות פון א מת?
Speaker 2: קען מען לערנען הלכות פון א מת, וואסערע זאכן מיר וועלן גלייבן?
Speaker 1: דא זעסטו זייער קלאר אז זיי קענען ראטעווען די הויז אויך מיט א שינוי. ס׳איז דא א טיר. רייט אבער דעמאלטס געדענט, די הלכה פון צריך שינוי, ס׳איז דא לעוועלס. א דבר של הפסד אדער א דבר של צורך, א מועד, איך ווייס נישט וואס מ׳לערנט פריער, דארף נישט קיין שינוי. דאס איז די הלכה. שינוי איז נישט…
Speaker 2: ניין, ניין, זיי האבן נישט געהאט. כל דבר שלא אפשר איז איין צריך שינוי.
Speaker 1: ווייל ס׳איז ווייניגער תורה, נישט קיין הפסד. אזוי, פארדעם האב איך דאס געזאגט, ווייל איך…
Speaker 2: ניין, די וואסערן איז אלעס במקום שאין הפסד. אויך דארט איז דא א נושא פון תורה, נישט קיין נושא פון שינוי.
Speaker 1: שינוי מיינט אז ס׳איז פארקערט, אביסל שווערער, ס׳איז ווייניגער גוט געטון. אבער שינוי איז נישט פשט אז מ׳טוט ווי ווייניגער. איך ווייס נישט אויב שינוי איז ווייניגער מלאכה. שינוי איז א זאך וואס איז נישט קיין הפסד אדער א צורך, עס מאכט מען נישט יום טוב נאר מיט א שינוי. ס׳איז א חבר פאר יום טוב, ס׳איז נישט געווען רגלי טאג.
הלכה ח — אין חופרין קבר להיותו מוכן למת
Speaker 1: שוין ווייטער, זאגט דער רמב״ם, אין חופרין קבר להיות מוכן למת שלימות. מ׳טאר נישט גראבן א קבר, אויב איינער וועט שטארבן זאל מען האבן א קבר. ואין בונים אותו, אדער מ׳טאר נישט בויען די מצבה, אדער ואהרן אויף די בנין… די קבר. ס׳הייסט, ס׳איז דא קברים וואס מ׳גראבט, ס׳איז דא א קבר וואס איז אין א בנין, אזוי האבן געלערנט, אין א כוך. אקעי, אדער מיינט עס די בנין אויף די קבר, אדער איז די מצבה.
טייטש, אויב איינער איז געשטארבן, האבן מיר דאך שוין געלערנט אז מ׳מעג… אפילו אין יום טוב, אפילו די צווייטע טאג יום טוב מיט א יוד. די זעלבע זאך, כיצד? ווען איינער האט מורא גייט שטארבן, סתם איינער האט געבויעט א מצילה, און נאך אחר מייב עסן זאל האבן די שענסטע חלקה, פארוואס זאל ער עס פיקסן חול המועד?
Speaker 2: איך ווייס נישט, מ׳דארף שטיין…
Speaker 1: אה, דא רעדט מען פון די חברה קדושה, דער וואס ארבעט אין די בית החיים, ער גרייט זיך צו. אויב איינער גייט שטארבן…
Speaker 2: יא.
Speaker 1: כיצד? נוסף במדתו, או מקצר במדתו, מ׳מעג מאכן גרעסער אדער קלענער, כדי שיהא נכון לאש שיקו יקבו. אה, דער מענטש פארלירט וואגס. ס׳איז אן אינטערעסאנט, ער געבויט א קיין, און יעדע שטיק צייט וועגט ער זיך אפ, און ער מאכט עס גרעסער, ער מאכט עס קלענער, און ער גיבט די יזכיר לו יום המיתה.
אבער דער ראב״ד האט דא קריצער, דער ראב״ד טענט אז ס׳קען נישט זיין ווען א מענטש לעבט נאך, טאר מען זיכער נישט מאכן אפילו נישט מתקן זיין, ווייל אפשר גייט ער שטארבן. וואס איז איבער אזא גוסס? דער ראב״ד זאגט אז די הלכה איז נאר ווען ער איז שוין געשטארבן, אבער ווען ער איז שוין געשטארבן מעג מען דאך גראבן לכתחילה, סאו וואס איז די נקודה? איך האב נישט קלאר.
Speaker 2: אקעי, אפשר יום טוב וואלט מען נישט מתיר געווען בויען א… לאמיר זאגן בויען אן אוהל, בויען א שיינע מצבה. אפשר יום טוב איז די מינימום, מ׳מעג בויען…
Speaker 1: אה, אפשר וועט דאס קאנעקטן מיט די פריערדיגע ראב״ד וואס ער האט געלערנט פון די נברכות, אז מ׳מעג נאר טאקע אין יום טוב בויען א צייטווייליגע קבר. די פענסי קבר וועסטו שוין מאכן נאכדעם. אקעי.
הלכה ט — אין מפנין עצמות מקבר לקבר
Speaker 1: נאך א זאך וואס מ׳טוט נישט אין יום טוב וועגן א מת. אינע פון די נס המת וואס איז די עצמות מקבר לקבר. אמאליגע צייטן פלעגט מען רוקן מתים פון איין קבר צום צווייטן. היינט ווארפט מען זיך אראפ אין פראנט פון די אויטאבוסן, ווען דאס זאל נישט געשען.
ניין, היינט, דרך אגב, היינט… יא, באלד וועלן מיר זען. היינט טוט מען אויך, עס איז דא הלכות וועגן דעם, היינט אויך טוט מען עצמות, אבער ווען די ציונים טוען עס דעמאלטס, אבער ווען די חסידישע אידן טוען עס, דעמאלטס ווערט א מחלוקת צווישן די ראב״ד און די גאב״ד, וואטעווער, ס׳איז דא א סדר וועגן דעם. נישט די ראב״ד דא פון הגהות ראב״ד. די ראב״ד פון די סאו-קאלד עדה החרדית.
מפנין אותו מותר. מפנין זיי טאר מען נישט. דאס איז דאס וואס מ׳האט געווען אפילו אויף יום טוב. דו האסט דא א מת מוטל לפניו, און ס׳איז א בושה, מעג מען באגראבן, אבער טוישן מיט א קבר, נישט ווען מ׳איז מכובד לבזי פון א שיינע קבר, און מ׳האט מחליט געווען די קבר דארף מען פאר א חשוב׳ער איד, מ׳גייט אים לייגן אין א נידריגערע. אפילו נישט מבזיון לכבוד, וואס דו וואלסט געטראכט אז ס׳איז א כבוד המת, טאר מען אויך נישט.
זאגט דער רמב״ם, די זאך אז רוקן א מענטש, דו ווילסט אים טוישן, איז נישט קיין הפקר וועלט. וואס הייסט לאזן גיין איבער שאר הימים? מ׳טאר נישט סתם אזוי אויך נישט סתם רוקן א מת משום זלזול המת.
אלא מאי בתוך שלו, נאר אויב ס׳איז געווען א מענטש׳ס שטח און ער וויל דארטן בויען אדער וואס…
Speaker 2: ניין, בתוך שלו זאגט ער, עס טייטש אז ס׳איז א קבר וואס באלאנגט פאר אים, אזוי ברענגט ער.
Speaker 1: ס׳איז געווען א קבר פון די משפחה, מען מעג אים רוקן צו זיין קבר. ס׳איז דא אנדערע… אז מ׳האט אים בטעות געלייגט נישט אין זיין קבר, מעג מען אים לייגן צו זיין קבר. אדער נישט בטעות, צייטווייליג… אבער איך זאג אז דאס איז אן אנדערע זאך.
אבער תוך שלו טייטש של המת. די כבוד פון א מת איז אז ער ליגט אין א שטח וואס באלאנגט פאר אים. וואס איז זייער דיין כבוד? ס׳איז ריעל עסטעיט, ס׳איז זייער וויכטיג. ער ברענגט אז דער חתם סופר זאגט אז די מנהג איז אז מ׳צאלט פאר די קבר, בדוקא ווייל ס׳איז דא אז ער ליגט אין זיין קבר. ס׳איז א כבוד, אזוי ווי א מענטש זאל וואוינען אין זיין הויז, זאל ער אויך ליגן אין זיין קבר. ברוך השם, איך האב א קבר. עפעס א וויכטיגע זאך.
יא, ס׳איז דא אנדערע פאנעמען, מנחה נמי, וואס מ׳מעג מפנה זיין. קוק אין שולחן ערוך, און יעדער שיעור סמ״ג, וועסטו זען די בראטן דערפון, און מ׳וועט אויך זען ערגעץ אנדערש אין די מרים מקומות ווען מ׳דארף מאכן א הפגנה. דאס שטייט שוין נישט אין די רמ״א.
דער מנהג ישראל האט טאקע… ס׳איז געווען אז ס׳איז דא זיך מעשיות פון אזוי ווי מ׳האט געדארפט שאפן געלט ביי די לויה צו קענען באגראבן. ס׳איז דאך דא דער כלל, אפשר לפתיחת הקבר בלא תם. ס׳קאסטו צייט געלט.
הלכה י — אין מטלין את האילנות
Speaker 1: שוין, אסור לעשות קיין, זאגט דער רמב״ם, אסור לעשות… אה, ווייטער, די נעקסטע הלכה, הלכה י״א. אין מטאלין את האילנות. ס׳איז דא א פראצעס פון ארויסנעמען די טלאים פון די אילנות אז זאל נישט… די פרוכט זאל נישט זיין ווערעמיר. טאר מען דאס נישט טון יום טוב. ספרעיען, היינט הייסט עס ספרעיען, פעסטיסייז, וואס דאס איז. יא, וכדומה.
ולא מזעמא את הנטיות, מ׳טאר נישט שמידן. שארפע כעמיקאלס אויף די נטיות. דאס איז כדי אז מ׳זאל נישט עסן, מ׳לייגט עפעס וואס טעיסט נישט גוט, אדער שמעקט נישט גוט, אזוי די קעץ עסן נישט דערפון.
יא, אבער לא מגזמין, מ׳טאר נישט אפשניידן שטיקלעך פון די אילן אז ס׳זאל קענען בעסער וואקסן.
זעט אויס אז די אלע זאכן איז נישט קיין… ס׳איז נישט אזא שטארקע דבר האבד, אדער מ׳קען עס נישט נאך יום טוב.
אבל וואס מען מעג יא טון, שכן את האילנות. אנשטאט שפריצן, זעט אויס אז עס איז א גרעסערע טורח, מעג מען יא שמידן אויף די אילנות. וואס איז בהם בשמן? בשמן. מיט שמן מעג מען יא טון. פארוואס? וואס איז די חילוק? מ׳זעט אויס אז דאס איז ווייניגער טורח, אדער ס׳מער פעלט אויס פאר איינע פון די צוויי זאכן. דאס איז א דבר הבא. ס׳איז טייטש אויב מ׳וועט נישט לייגן די שמן, וועט עס ממש חליל מאכן. די אנדערע זאך איז נישט קיין דבר הבא.
פשתה וכשות
Speaker 1: ווייטער, ואוכלים את הפשתה, מ׳מעג אויסלייזן זאכן וואס מ׳מעג טון ווייל ס׳איז צורך המועד, אדער וואס קען זיין א צורך המועד. פשתה איז טייטש פשתן, יא, א פלאקס. און ס׳הייסט, מסתמא די נארמאלע וועג איז צו נוצן דעם צייט, דארף עס אויסארבעטן, מאכן פון דעם לינען, דאס נעמט מער א פראצעס. אבער אפילו גלייך קען מען שוין, ביי דעם, מ׳קען מאכן די אתרוג. אמאל פלעגט מען לייגן די אתרוג אין די פלאקס, די געלע זאך. איך הייס דא, לחפובה מיינט, מ׳נוצט אזוי ווי א ספאנדזש, מ׳לייגט עפעס אויף די ספאנדזש, ס׳קען איינס זיין אסאך נאסקייט, און מ׳געבט אן וואשן. סאו דאס איז א צורך וואס מ׳קען שוין נוצן גלייך, מ׳דארף נישט גארנישט צולייגן. יא.
די כשות, ס׳איז א כשית, מ׳מעג אפרייסן א סארט… ס׳איז א סארט… א מאכל בהמה אדער וואס? איך מיין אז ס׳איז… איך מיין אז ס׳איז… האפס… איש, עפעס א… יא. אקעי, א סארט תבלין. געוואקס. שירו להטילה לשכר במועד. ס׳איז עפעס וואס מ׳קען נוצן אין עסן. ס׳הייסט יא מלאכה, אבער ס׳איז א צורך. דאס איז לכאורה ענליך צו די פשתה. איך טראכט אז הגם ס׳איז נישט קיין זאך וואס מ׳עסט נארמאל, אדער ס׳איז א צייט צו אויסצוהארבעטן אויף די מעלה, אבער מ׳קען עס גלייך נוצן אריינצואווארפן אין די שכר, דאס מעג מען שוין יא. ממילא הייסט עס אז מ׳מעג שוין יא.
יום טוב טאר מען נישט שריידן, האבן מיר געלערנט. דער רמב״ם זאגט אז טלישא איז אסור בכל אופן. יא, אזוי האט דער רמב״ם געזאגט. וכן כל כיוצא בזה.
שוין. זאגט דער רמב״ם ווייטער, נאך הלכות.
דין אריינברענגען צאן אין א פעלד (זיבול שדות)
דאס איז לכאורה ענליך צו די פשט וואס איך טראכט, אז הגם ס׳איז נישט קיין זאך וואס מ׳עסט נארמאל, אדער ס׳איז אום צייט אויסצוהארגענען די מעלה, אבער מ׳קען עס גלייך נוצן אריינצוווארפן די שור, ממילא הייסט עס אז מ׳מעג שוין יא.
יום טוב טאר מען נישט שניידן, האבן מיר געלערנט. דער רמב״ם זאגט אז תלישה איז אסור בכל אופן, יא, אזוי האט דער רמב״ם געזאגט. וחלק כל כיוצא בזה.
הלכה יא: אין מכניסין את הצאן לדיר
אין מכניסין את הצאן לדיר. איינער וויל אריינברענגען צאן אין א פעלד כדי דער צאן זאל דארטן טון זייערע צרכים, און דאס וועט מזבל זיין די פעלד, באמיסטיגן די פעלד. דאס טאר מען נישט טון, שהרי מדעת עושה במועד את המלאכה. באמיסטיגן די פעלד אויף יום טוב איז א מלאכה. ס׳איז אן אמת, הגם ס׳איז טאקע א זייער א שוואכע מלאכה, בסך הכל עפענט ער די טיר פאר די צאן. אבער אקעי, ס׳זעט אויס אז ס׳פעלט נישט אויס, און ער קען טון אזויווי די כלים פון אלעס. ואם באו מאליהן, איז מותר.
ואין מסייעין אותו. דאס הייסט, ווען ער קומט אליין, די צאן וועלן אליין אריינקומען, דארף ער זיי נישט פארשיקן. אבער ואין מסייעין אותו, מ׳טאר נישט זיין ביזי מיט דעם, זיי העלפן. ואין מוסרין להן שומר לנער את צאנם. וואס איז לנער? אראפצורוקן פון דא צו דארט. בקיצור, מ׳טאר נישט ציהעלפן. ס׳קומט אליינס, קומט עס אליינס. מ׳טאר נישט ברענגען, העלפן, נישט שיקן א פאסטוך אדער איינער זאל העלפן ארומשפאצירן, וואטעווער מ׳דארף טון.
היה שכיר שבת או שכיר חודש, מ׳האט א רועה וואס איז איינער וואס איז געדינגען פאר א וואך, אדער פאר א חודש, אדער פאר א יאר, אדער פאר א שמיטה, מסייעין אותו. דעמאלטס העלפט מען יא. פארוואס? ווייל דאס איז די פראבלעם מיט די שומר, לאמיר זאגן מ׳נעמט א שומר א גוי. אקעי, אונז האבן געהאט אז פאר חול המועד איז נישט דא קיין עכטע חילוק צו ווי א גוי טוט עפעס. אבער גיין דינגען, דאס איז די פראבלעם, גיין דינגען איז עפעס אן ענין פון מלאכה, יעצט גיין דינגען א שומר. אבער אויב מ׳האט שוין געדינגען א שומר, מעג ער טון די… ער איז שוין געדינגען, און ס׳איז אזויווי מיר האבן געלערנט אין הלכות שבת, אזויווי ס׳איז שכיר שבת הייסט עס מער מותר, ס׳איז אזויווי בחינת קבלנות אדער עפעס אזא סארט זאך. ס׳הייסט ער מוז נישט טון היינט, סאו ער טוט על דעת… עפעס אזא סארט זאך.
די זעלבע זאך, אויב האט מען שוין א שכיר שבת, און מ׳דארף אבער צודונגען איינער וואס זאל העלפן דעם העלפער, אזוי ווי יוצא משבתון. שוכרין שומר לנער הצאן ממקום למקום כדי שיזבלו כל השדות. דאס איז דער טייטש, אינטערעסאנט. פאר די בהמה מעג מען שוין יא. א זבל שבחצר, דאס מעג מען, יא. ואם נעשה חצר כרפת בקר, אויב ס׳איז דא אזוי סאך זבל אז ס׳זעט שוין אויס ווי א שטאל, מוציאין את הראשון, מען מעג עס אפילו ריקן צו די אשפה.
ניין. מיר קענען נעמען נאך אפאר זאכן וואס אמאל מעג מען יא און אמאל מעג מען נישט. איך האב געמאכט א קעפל, דאס איז אלע זאכן וואס איז תלוי, אז ער האט געמאכט א זאך א קעפל, מיט די כוונה. ס׳איז די זעלבע פלא וואס איז תלוי וואס מ׳מיינט. און דער רמב״ם גייט זאגן סוף הלכה אז וואס מ׳מיינט מיינט נישט וואס מ׳האט אינזין אין כוונת ארי, נאר וואס מ׳מיינט מיינט אז מ׳זעט וויאזוי ער טוט עס, ווייסט מען וואס ער מיינט. ס׳איז כלל גדול וויאזוי מ׳ווייסט וואס איינער מיינט.
הלכה יב: כלל גדול פון כוונה – ובמעשה יוכר
המשוה פני הקרקע
המשוה פני הקרקע, מ׳האט פריער געלערנט אז מ׳מעג משוה זיין די קרקע פאר צרכי רבים, אבער דא רעדט מען סתם א יחיד, ער וויל מאכן גראד זיין א פעלד. איז אזוי, אם נתכוון לתקן מקום שיעמוד בו קרונו של עצמו או שיושב בו, אויב טוט ער עס ווייל ער וויל נוצן די פלאץ, ער וויל ס׳זאל זיין גראד, מותר, ווייל דאס הייסט נישט קיין ארבעטן אויף א פעלד, דאס איז פשוט אויסגראדן א פלאץ, דאס מעג ווייל ס׳איז נישט קיין גרויסע עבודה. אויב אם נתכוון לעבודת הארץ, דאס איז א חלק פון אנגרייטן די פעלד פאר צו זייען, דאס איז אסור, דאס איז שוין א גרעסערע… אז ס׳איז א זאך חרישה.
המלקט עצים
וכן, המלקט עצים מתוך שדהו, אויב ער טוט עס ווייל ער דארף די עצים, איז מותר. אבער אם נתכוון לתקן הקרקע, ער טוט עס ווייל ער וויל דאס א פארט פון זיין קלינען די פעלד, אוועקנעמען די שטיקלעך העלץ, ס׳איז אסור.
הפוסק מים לשדהו
וכן, הפוסק מים לשדהו, עפנט אויף די פייט, עפנט אויף אז ס׳זאל אריינקומען וואסער אין זיין פעלד. איז אם נתכוון שיכנסו בה דגים, אויב ער טוט עס ווייל אזוי האט אריינגעקומען פיש, איז דאס דער וועג פון כאפן פיש, איז אויך מותר, ווייל דאס איז אויך נישט קיין מעשה, ס׳איז נישט א חלק פון עבודת קרקע. אבער ווען מ׳איז להשקות הארץ, דעמאלטס איז אסור, אסור מיינט דא, אסור מיינט זאגן קוק אויף די אלע פריערדיגע הלכות, באופן ווען ס׳איז נישט קיין חסד, און דערווייטער.
הקוצץ חרובים מן הדקל
וכן, הקוצץ חרובים מן הדקל, אויב איינער שניידט אראפ שטיקלעך האלץ. אם נתכוון לאכל בהמה, איז מותר. אם נתכוון לעבודת האילן, ווי מיר האבן געלערנט פריער אז מ׳טאר נישט מאכן גיזום, מ׳טאר נישט שניידן שטיקלעך פון די בוים, דעמאלטס איז אסור.
ובמעשה יוכר לאיזה דבר הוא מתכוון
זאגט דער רמב״ם, פון וואו ווייסט מען וואס ער מיינט? ובמעשה יוכר לאיזה דבר הוא מתכוון. אינטערעסאנט אז ס׳שטייט נישט דא קלאר דעם, אבער מ׳קען פארשטיין, און ער מאכט עס אסאך, ער מאכט עס שטארק, וואטעווער, ס׳איז דא חילוקים וויאזוי מ׳טוט עס. דאס איז א כלל גדול בתורה, ווען מ׳רעדט פון כוונה, כוונה כמעט אלעמאל מאכט א חילוק אין וויאזוי מ׳טוט עס. וויאזוי ווייס איך אז דו האסט דאס געמיינט? ווייל דו האסט עס געטון אויף אזא אופן וואס מ׳זעט אז דאס איז וואס מ׳טוט פאר די צורך. ער מיינט אזוי ווי אזא מין “אני ה׳ המכיר בין תכלת לקלף”? ניין, פארקערט, מ׳מאכט נישט אני ה׳, מ׳דארף נישט קיין אייבערשטן. ס׳איז דא אן אופן, ס׳איז דא א וועג וויאזוי מ׳טוט עס. ווען מ׳איז א גארדענער, איז נאר דא א וועג וויאזוי מ׳טוט עס ווען מ׳וויל די פלאנץ.
הלכה יג: תנור וכירים, מסרגין את המטות, ריחיים
תנור וכירים
ווייטער, תנור וכירים. מ׳בויעט יעצט א תנור וכירים. איז אזוי, אויב גייט עס… ס׳נעמט צייט, ס׳וועט זיך אויסטריקענען, און מ׳גייט נאך קענען אויף חול המועד דאס נוצן, אפשר וועט עס ווערן אויסגעטריקנט אין יום טוב, וועט מען נאך קענען באקן מיט דעם אויף יום טוב, אויסערן אויסערן, ווייל דאס איז א חילוק פון אנגרייטן אמול אנגרייטן פאר צורך המועד. און אויב נישט, גייט עס ווערן גענוצט נאך יום טוב, איינס אויסערן אויסערן. בין כך ובין כך, בונין על חרס של תנור ועל הכירה. אז מ׳זאל בויען, לאמיר זאגן א שעלף, איך ווייס, אויף די תנור אדער אויף די כירה, דאס מעג מען יא. פארוואס? ס׳איז אזוי ווי צו בויען, אזא ערליכע זאך, מ׳בויעט צו.
מסרגין את המטות, ריחיים
ומסרגין את המטות. מ׳מעג פלעכטן חבלים צו קענען מאכן א בעט. ונוקרין את הרחים. קלינט, מיין איך, מ׳קלינט די… יא, נוקר מיינט אזוי ווי… יא, די רחים איז אזא באמפי זאך, מ׳דארף ארויסנעמען די וואס איז סטאק אינצווישן אז ס׳זאל ארבעטן. מ׳מעג רייניגן די רחים. ופוצחין להן עין. מ׳מעג עפענען א לאך פאר די רחים, וואו ס׳זאל אריינגיין די ווייץ אדער וואטעווער אין די רחים. ומעמידין אותן. מ׳מעג אויפשטעלן די רחים. ובונין אמת המים של רחים. מ׳מעג בויען אן אמת המים, א וואסער… א רחים וואס איז א רחים של מים, און מ׳בויעט אן אמת המים וואס זאל דרייען די רחים. דאס מעג מען טון. ווייל דאס איז אלץ צורך המועד. טוחן מעג מען דאך טון אויב ס׳פעלט אויס צורך המועד.
הלכה יד: זפת אויף חביות, מרככין בגדים
זופתין את החביות
ווייטער, זופתין את החביות. מ׳מעג ארומשמירן זפת אין די חביות האלץ, ס׳וואלט דאך ארויסגערינען די וויין. קען זיין, יא. מ׳שמירט ארום עפעס א מאטעריאל צו מאכן אז ס׳זאל נישט ארויסרינען. דאס מעג מען טון כדי שלא יפסד היין. וזופתין את הבקבוק. אויך א באטל מעג מען טון די זעלבע זאך, מה שאין בו טורח. שטייט אז ביי א חבית זאגט ער וועגן ס׳איז א טרחה, און ביי א קליינע באטל מעג מען אפילו ווען ס׳איז נישט דוקא וועגן הפסד, פשוט ווייל ס׳איז נישט קיין טרחה. וסותמין פי החבית של שכר, מ׳מעג צושטאפן די מגופה של חבית, די טאפ, כדי שלא תפוג, די זעלבע זאך אז די שכר זאל נישט ווערן קאליע. ומכפין את הקציעות, מ׳מעג צודעקן, קציעות מיינט גרוגרות, די געטרוקנטע פייגן, מעג מען צודעקן בכלי אויך כדי שלא יאבדו, ס׳זאל נישט ווערן קאליע פון רעגן, וואטעווער, מעג מען דאס צודעקן.
מרככין בגדים – מעשה הדיוט vs. מעשה אומן
ומרככין את הבגדים בידים, מ׳מעג, מיר האבן שוין געהאט די ענליכע הלכות, מ׳מעג למשל אויפקנייטשן, צוקנייטשן די בגדים מיט די הענט, לפי שהוא מעשה הדיוט. אבל אין עושין קשרי בית הידים, מ׳טאר אבער נישט טון די העם אדער די קאפס, איך ווייס, וואטעווער די אומנים טוען, לפי שהוא מעשה אומן. דאס איז שוין, מרכך זיין בידים איז א מעשה הדיוט, אבער מאכן קשרי בית הידים איז א מעשה אומן, טאר מען נישט טון. וכן כל כיוצא בזה, מ׳מעג טון קליינע עבודות וואס איז נישט קיין מעשה אומן, אבער נישט קיין מעשה אומן.
הלכה טו: צפרני חמור, אבוס, סוס, הרבעה, רפואה
צפרני חמור, אבוס, סוס
ווייטער, קוצצין צפרני חמור של רחים. א רחים קען ארבעטן אדער דורך א וואסער וואס פושט עס, אדער מ׳האט א חמור וואס שטייט און פושט די רחים. און מ׳דארף שניידן זיין ציפורניים אז ער זאל טון בעסער די ארבעט, מעג מען טון. ובונים אבוס לבהמה, מ׳מעג בויען א טעלער, “יד השור כנגדו וחמור אבוס לו”, מ׳מעג בויען די פלאץ אויף וואס ער עסט. ס׳איז נישט א טעלער, ס׳איז אן אבוס. אן אבוס, יא, ס׳איז א קליינע פול, איך ווייס, דארטן לייגט מען אריין די עסן פאר די בהמה, דאס מעג מען טון. וסוס שרוכב עליו, אויך איז מותר ליטול צפרניו, מעג מען שניידן זיין נעגל, ס׳איז נישט דא די איסור “אשר לא יכנס לחג שהוא מנוול”, איז נישט דא אויף אים. ולתורכו, מ׳מעג אים שיין מאכן זיין האר, כדי, אדער ווי ס׳שטייט “יאה יאה”, ניין, ס׳שטייט פארקערט, אז ער זאל האבן א שיינע סוס לרכוב עליו.
הרבעה, הקזה, רפואה
וואס טאר מען נישט טון? ואין מרביעין בהמה במועד. מ׳טאר נישט מרביע זיין א בהמה אז די בהמה זאל האבן קינדער. אבל מקיזין על הדם, א כזית דם מעג מען יא טון פאר א בהמה. ואין מונעין ממנו רפואה, מען מעג אויך טון רפואה. שוין, ער זאגט עס בלשון נישט מונע זיין. דאס הייסט, לכאורה מען מעג געבן רפואה פאר א בהמה, מען דארף זיך נישט צוריקהאלטן. ווייל אויך איז דא א דבר האבוד, אז די בהמה זאל נישט קראכן.
רפואה אויף חול המועד – קשיא וועגן יום טוב
וכל מאכלות ומשקין שאינו מאכל בריאים אלא לרפואה, וואס שבת איז עס אסור אלס שחיקת סממנים, איז דאך מותר לאדם לאכלן ולשתותן במועד. חול המועד מעג מען יא, ס׳איז נישטא קיין איסור שחיקת סממנים. איך וואלט געטראכט אז אויף יום טוב, יום טוב איז דאך אזוי ווי שבת, אזוי ווי אלע אנדערע גזירות דרבנן, נישט אנדערש. ס׳איז נישט קיין חילוק. אה, צורך… לכאורה איז עס אזוי ווי א צורך הגוף, און איינער נוצט זיין… במועד דא מיינט אבער לחולו של מועד. יא, ס׳איז דאך חולו של מועד. אסאך פלעצער שטייט דאך במועד.
רייט. די תירוץ איז אז די שחיקת סממנים האט מען געקענט מאכן מערב יום טוב לכאורה, נאר אויב ס׳איז אזא זאך וואס איז נישט גוט, אזויווי פלפל. אבער מסתמא די סממנים וואס מ׳נוצט פאר רפואה האט מען געקענט מאכן נעכטן, און ס׳איז נאר דרבנן אסור אמת, אבער יא, מ׳ווייסט נישט. איך זע אז ער זאגט נישט אבער וועגן יום טוב אליינס, ער רעדט וועגן מועד. מועד בין איך מסכים, אבער יום טוב ברענגט ער נישט וואס די הלכה איז. דער רמב״ם האט נישט געזאגט. דער רמב״ם זאגט אז אלע גזירות, אבער דו ביסט גערעכט אז דאס דארף זיין אן אינטערעסאנטע זאך. בפרט, קלאר, די גזירות וואס זענען מפני המלאכה, וואס איז נאר אסור ווייל ס׳איז אפשר לעשותה אדער אזא זאך, דאס דארף מען פארשטיין וואס איז דער דין פון יום טוב. איך געדענק נישט וואס איז די הלכה. אונז האבן עס נישט געלערנט, און דאס איז יום טוב. דו געדענקסט אז זיי האבן געלערנט עפעס? איך ווייס נישט אז זיי האבן געלערנט וועגן רפואה אויף יום טוב.
הלכה: אין מפנין מחצר לחצר במועדות
דער רמב״ם האט נישט געזאגט. דער רמב״ם האט געזאגט אז אלע גזירות, אבער דו ביסט גערעכט אז דאס דארף זיין אן אינטערעסאנטע זאך, אז באופן כללי די גזירות וואס זענען מפני המלאכה, וואס איז נאר אסור ווייל ס׳איז אפשר לעשותה אדער אזא זאך, דאס דארף מען פארשטיין וואס איז דער דין פון יום טוב. איך געדענק נישט וואס איז די הלכה. דו געדענקסט אז מ׳האט געלערנט עפעס?
יא, אבער איך זאג די שאלה, די כללות׳דיגע שאלה.
אה, גוט, אבער… לכאורה, רפואות… איך האב טויזנט גזירות וואס דארף זיין מותר.
ניין, ווייל ס׳פעלט נישט אויס. ס׳הייסט אזוי ווי… אקעי, דער רמב״ם האט נישט געזאגט קלאר דעם ווארט דבר השווה לכל נפש, אבער ס׳וועט נישט זיין ווייניגער ווי עסן. ס׳איז דאך פאר זיין גוף, ער זאל זיין געזונט. ס׳איז אזוי ווי עסן.
ער זאל וויסן, אקעי. נאט קליר טו מי. ווייטער.
פינוי כלים מחצר לחצר
זאגט דער רמב״ם ווייטער, “אין מפנין מחצר לחצר במועדות.” נאך א נייע איסור פון חול המועד, אז דעמאלטס איז דא די זעלבע איסור ענליך שבת און יום טוב. מ׳טאר נישט אריבעררוקן זאכן פון איין חצר צו די אנדערע. “לא מדירה לנאה”, נישט ווען ער וויל פון א שוואכערע חצר צו א שיינערע חצר, אדער פארקערט, אבער “מבית לבית באותה חצר”, איז א קלענערע טרחא, מעג מען יא.
“ומביאין כלים שאינן צורך המועד מבית האומן.” מ׳מעג, מ׳האט געלערנט אז מ׳טאר נישט שבת ברענגען, למשל, אויב מ׳האט שוין געענדיגט טון די ארבעט, טאר מען נישט טון שבת, דאס וועט אויסקוקן ווי מ׳ארבעט שבת. יום טוב מעג מען, “כגון כרים וכסתות”, בעטגעוואנט, אדער רשות, מעג מען טון אויף מועד. “אבל כלים שאינן צריכין”, אבער כלים וואס מ׳דארף נישט, “כגון מחרישה”, אן אקער-אייזן פון די לוטש פון די מענטש וואס ארבעט מיט אייזן, “או צמר מבית הצבע”, א פרישע צמר פון די פעינטער, צו מאכן קליידער, “אין מביאין”, טוט מען נישט, ווייל ס׳איז נישט דא דערין קיין צורך אין יום טוב. טאר מען אויך נישט עוסק זיין דערין און עס ברענגען.
דין אומן שמתיירא שיגנבו
“ואם היה מתיירא מהם שיגנבו”, וואס דעמאלטס איז דאך די הלכה אז מ׳מעג פארקויפן און קויפן יום טוב?
יא.
איז מ׳האט געלערנט אז אויך דער מענטש, דער קאסטומער, מעג. וואס זאל מען טון דעמאלטס? “נותן לו שכרו”, געבן די געלט, “ומניחן אצלו”, און לאזן דאס איבער דארט, ווייל דער היתר איז דאך נאר געווען אז ער זאל האבן וואס צו עסן. זאגט ער, דו מעגסט נישט היימנעמען וועגן דעם. אבער וואס אויב ער טראסט אים נישט, ער גייט עס כאפן? ער גייט עס מארגן געבן? ער ברענגט עס, ער מעג דאס נעמען ערגעץ אנדערש, “אבל לא הביאו לביתו כלל”, ער דארף עס לייגן אין עפעס א סטארעדזש, אין עפעס אן אנדערע פלאץ, ער טאר עס נישט אהיים ברענגען ביי אים אינדערהיים. זייער אן אינטערעסאנטע הלכה.
—
הלכה: מלאכה בערב יום טוב
אקעי, עד כאן הלכות מועד, הלכות חול המועד. יעצט קען מען לערנען א נייע הלכה פון מלאכה בערב יום טוב.
אסור, ס׳איז אסור, מ׳טאר נישט, ס׳איז צוגעבינדן.
יא?
יא.
איז מ׳טאר נישט טון מלאכות. זאגט דער רמב״ם אזוי: “אסור לעשות מלאכה בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה כמו ערבי שבתות”. אזוי ווי ערב שבת האבן מיר אונז געלערנט אין שבת. ווי געדענקסטו זיי האבן געלערנט?
דאס האבן מיר געלערנט?
אינטערעסאנט, ס׳איז נישט געשטאנען ביי חצות, ס׳איז געשטאנען ביי מנחה למעלה. מן המנחה, מנחה איז נישט טייטש פון חצות.
אה, דא שטייט, אנטשולדיגט, מן המנחה למעלה איז אויך ביי שבת געשטאנען, אז דעמאלטס בלאזט מען די ערשטע תקיעה, א מענטש זאל אויפהערן ארבעטן. סאו מזמן מנחה, וואס דאס איז, ווייסטו, צוויי שעה נאך חצות, ערגעץ וואו נאכמיטאג, טאר מען נישט טון קיין מלאכות. דער רמב״ם זאגט נישט מן המנחה למעלה ווען דאס איז פונקטליך. אבער ער זאגט נישט א צייט, וואס טייטש מנחה? ס׳איז דא מנחה גדולה און מנחה קטנה, געדענקסט?
“וכל העושה מלאכה בהם אינו רואה סימן ברכה”. אה, ס׳שטייט נישט דא די ווארט לעולם, ס׳איז דא דרוקן ווי ס׳שטייט לעולם. ס׳האט נישט געלונגען די ארבעט. ס׳איז גרינגער, ווען ס׳שטייט נישט לעולם, מיינט די ארבעט וועט ער נישט האבן דערפון קיין נחת. פארוואס ארבעט דאס איז אויפ׳ן חשבון פון כבוד יום טוב?
וואס טוט מען פאר דעם מענטש?
ניין, “וגוערים בו”, מ׳שרייט אויף אים. “ומבטלין אותו על כרחו”, מ׳שרייט אויף אים. “אבל אין מכין אותו מכת מרדות”, ס׳איז נישט ממש אן איסור דרבנן אז מ׳זאל אים געבן מכת מרדות. “ואין שום אדם מנדהו”, איז עס זיכער אז מ׳לייגט אים נישט א נידוי.
חידוש: נידוי איז חמור׳ער ווי מכת מרדות
דאס הייסט, וויאזוי געדענקסטו מיר האבן געלערנט אז א תלמיד חכם געבט מען נישט קיין נידוי נאר מלכות? זעט מען אז וואס? אז נידוי איז א גרעסערע… זייער אינטערעסאנט. וואס איז דא ענדערש?
יא?
נידוי איז נישט קיין בושה, ס׳איז מער אזוי ווי א “סאושעל סענקשאן”, מ׳רעדט נישט מיט אים, “וואטעווער”. אינטערעסאנט.
—
הלכה: ערב פסח — חמור׳ער ווי אנדערע ערבי ימים טובים
זאגט דער רמב״ם, די הלכה איז אויף געווענליכע ימים טובים, שבועות און סוכות, ראש השנה וכדומה. אבער ערב פסח איז אנדערע הלכות. ערב פסח איז פון חצות. ערב פסח איז נישט ווי א מנחה, נאר ס׳איז פון חצות. “שהעושה בה מלאכה אחר חצות” טוט מען יא אלע עונשים, מ׳מאכט אפילו נידוי. “ואין צריך לומר שמכין אותו מכת מרדות אם לא נדהו”, אויב מ׳געבט אים נישט נידוי, לאמיר זאגן אז ער איז א תלמיד חכם, דעמאלטס טוט מען מכת מרדות.
פארוואס טאקע? פארוואס איז ערב פסח הארבער ווי אנדערע ימים טובים? “לפי שיום ארבעה עשר בניסן אינו כשאר ערבי ימים טובים, אשר יש בו חגיגה ושחיטת קרבן”, ס׳איז אליין א יום טוב. מ׳ברענגט קרבן חגיגה, מ׳ברענגט די קרבן פסח, די שחיטת קרבן. דאס הייסט, חגיגה קען מען אפשר עסן דעמאלטס, אבער די שחיטת קרבן פסח איז מען נאר שוחט, “ואינו נאכל אלא בלילה”. רייט? קרבן פסח איז אן אינטערעסאנטע קרבן וואס מ׳טאר נישט עסן בזמן שחיטתו, מ׳עסט עס נאר ביינאכט.
“ולפיכך יום ארבעה עשר אסור בעשיית מלאכה מדברי סופרים”, ס׳איז א געהעריגע איסור מדברי סופרים. אזויווי געזאגט, מכת מרדות מיינט אז ס׳איז אן איסור מדברי סופרים, ס׳איז נישט נאר א מנהג אדער עפעס. “כמו חולו של מועד”.
ערב פסח קל מחולו של מועד
זאגט אבער דער רמב״ם, “וקל מחולו של מועד”, ס׳איז נישט אזוי הארב ווי חול המועד, “ואין איסורו אלא מחציו ומעלה שהוא זמן השחיטה”. ווען ס׳וואלט געווען אזוי ווי חול המועד, וואלט מען דעם גאנצן טאג נישט געטארט. ס׳הייבט זיך אן די… ער קען זאגן אז פון חצות הייבט זיך אן א דין ווי חול המועד. אבער, ער זאגט עס פאר א “ריזן”. “אבל” — די איסור איז נאר פון חצות ומעלה.
ערב פסח לפני חצות — תלוי במנהג
דער מנהג איז אז דער איסור איז שוין צופרי, אבער דער חמץ איז יא תלוי במנהג, ווענדט זיך אין דער מנהג. ס׳איז דא די וואס האבן א מנהג, “מקום שנהגו לעשות” אז מ׳מעג יא טון מלאכות, “עושין”, “מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין”. טייטש, דער איסור דרבנן איז קאטעגאריש, ער גייט ארויף אויף אלע שטעט, ס׳גייט נישט אן וואו דו וואוינסט. אבער דער מנהג האט שוין צוטון מיט למעשה. און דאס איז ערב פסח לפני חצות.
—
הלכה: שלש אומניות שמתחילין בערב פסח
זאגט דער רמ״א, אפילו “מקום שנהגו לעשות”, אפילו פלעצער וואו מען האט זיך יא נוהג געווען אז מען מעג טון מלאכות ערב פסח פאר חצות, אבער “לא יתחיל כתחילה לעשות מלאכה בארבעה עשר”, זאל מען נישט אנהייבן טון א נייע פראדזשעקט ערב פסח, “אפילו אם יכול לגמור קודם חצות”, אפילו אויב מען קען עס ענדיגן פאר חצות.
אלא, איז דא אין דעם א קולא, “אלא שלש אומניות בלבד הן שמתחילין”. ס׳איז יא דא דריי מיני אומניות וואס זענען וויכטיג, וואס זיי האבן די חכמים יא מתיר געווען אז “במקום שנהגו לעשות ועושין עד חצות”, פלעצער וואו מ׳פירט זיך יא צו טון מלאכות ביז חצות, מעג מען אפילו אנהייבן טון יענע טאג. ואלו הן, “החייטין”, שניידערס, “ספרים”, די מענטשן וואס טוען הערקאטס, שערערס, “וכובסין”, און וועשערס. ווייל דאס זענען זאכן וואס מ׳דארף האבן לכבוד יום טוב, האט מען מתיר געווען צו טון, צו אנהייבן מלאכה.
אבער “שאר אומניות, אם התחיל בהם קודם ארבעה עשר”, אויב ענדיגט מען צו א דזשאב וואס מ׳האט שוין אנגעהויבן פאר ערב פסח, מעג מען ענדיגן עד חצות. פארוואס? “שאין אנו צריכין לשאר אומניות לצורך הרגל”. אנדערע אומניות זענען נישט אזוי וויכטיג פאר יום טוב, האט מען נישט מתיר געווען אנצוהייבן.
—
הלכה: הולך ממקום למקום — מנהגי ערב פסח
וואס טוט זיך, מ׳האט דאך געשמועסט אז ס׳ווענדט זיך אין מנהג, וואס טוט זיך אז איינער קומט פון איין שטאט וואו דער מנהג איז אזוי צו א שטאט וואו דער מנהג איז אנדערש?
ממקום שעושין למקום שאין עושין
ס׳איז אזוי, “הולך ממקום שעושין למקום שאין עושין”, איז זיין מנהג איז ווי ער איז צוגעוואוינט אז מ׳מעג יא, איז “לא יעשה בישוב”, ער זאל נישט טון אין די שטאט, צווישן די עולם זאל ער נישט טון די ארבעט, “מפני המחלוקת”, ס׳וועט זיין נאך א מחלוקת. די מענטשן פון די שטאט זענען געווענליך זייער פראטעקטיוו אויף אונזערע מנהגים. ער קומט זיך דא, “אחד בא לגור” גייער, און ער פייפט אויף אונזערע מנהגים, וועט ווערן א מחלוקת, טאר ער נישט. “אבל עושה במדבר”, א פלאץ וואו ס׳ברענגט נישט קיין מחלוקת, און ער טוט עס אין א פלאץ וואו ס׳וואוינען נישט מענטשן, מעג מען יא טון.
חידוש: וואס מיינט “מלאכה” אין דעם קאנטעקסט
די פראגע איז, ער זאגט נישט וואס טוט זיך אינעווייניג אינדערהיים. טוט אויס אז דאס איז אויך אסור. אפשר מלאכה מיינט ארבעט, און ארבעט איז א זאך וואס איז אלעמאל פאבליק, ער גייט אין זיין דזשאב. ער רעדט נישט דא, די מלאכות וואס עס איז עשה ערב פסח, איך מיין נישט פון אלעס, לאמיר זיין קלאר, מלאכות מיינט אלע מלאכות, אפילו מקום שנהגו לו לעשות מלאכה, מיינט נישט אז מען צוט נישט אן קיין לעכט, אז מען קאכט נישט, אדער מען טוט נישט אפילו מלאכות טארן נישט שבת. ס׳מיינט אז מען גייט נישט צו די ארבעט, ס׳איז אן אנדערע סארט גדר. אבער דאס איז די טעת, דאס איז דא אזא סארט זאך וואס איז נישט מעגליך צו טון אינדערהיים. אלעס פליט אינדערהיים טוט מען עניוועיס. מ׳רעדט פון די ביידע אז ס׳זאל אפן זיין אומנעס ארבעט. וואס אונזער רופן ארבעט, נישט וואס הלכות שבת האט דער יום טוב רופט ארבעט.
ממקום שאין עושין למקום שעושין
ווייטער, והולך ממקום שאין עושה למקום שאין עושה לו, איינער קומט פון א פלאץ וואו מ׳פירט זיך נישט צו טון מלאכות, ער קומט צו א שטאט וואו מ׳פירט זיך יא צו מקיל זיין ביז חצות. לא יעשה, ער זאל אנהייבן זיין חומרא, אזוי ווי די משנה זאגט, נתן עליו חומרא מקום שיצא משם, חומרא מקום שעולך לשם. דאס מאכט מען אויף ביידע וועגן.
ואף על פי כן, לא ישראל בפניהם שהוא בטל מן היסרון, ער זאל נישט אין א דעמאנסטרעיטיווע וועג נישט טון, אזוי ווי זיצן אויפ׳ן מיטן גאס מיט זיין שטריינדל, ער ארבעט שוין נישט. אבער געווענליך, זאגט די גמרא, דאס איז נישט קיין פראבלעם, ווייל ס׳איז אסאך בטלנים. פונקט איינער ארבעט נישט… נישט טון א מלאכה איז נישט קיין סטעיטמענט, אבער אויב מאכט ער עס באופן א סטעיטמענט, א סטעיטמענט טאר מען נישט טון. די בייטע זאכן איז וועגן מחלוקת. לעולם לא ישנה אדם למחלוקת, א מענטש זאל נישט טון אנדערש ווי דער עולם ארום אים כדי נישט צו מאכן א מחלוקת.
דיגרעסיע: היינטיגע צייטן
וכן, מי שוין אמאל איז דא אמאל אין די צייטן ווען מענטשן האבן געקערט וועגן מנהגים. היינטיגע צייטן קען מען טון וואס מ׳וויל. כלל, איך האב נאך היינט נישט א חידוש.
ניין, ס׳איז נישט קיין מחלוקת.
ס׳איז נישט געקומען ביי די דרשה תשב״ו קעגן שנאת חינם. היינט איז אויך ווייניגער אפט דא א גאנצע מנהג העיר. יעדע שטאט איז צוזאמגעשטעלט פאר אלע מיני קהלות. און היינטיגע צייטן
דיגרעסיע: מנהג המקום אין היינטיגע צייטן
Speaker 1:
איין גוט. וכן, מי שדבר… זעסטו די אמאליגע צייטן ווען מענטשן האבן געקערט וועגן מנהגים. היינטיגע צייטן קען מען טון וואס מ׳וויל. כלל, איך האב נאך היינט נישט א חידוש. מען האט נישט קיין מחלוקת. נאר דו דאוונסט… נאר ווער האט געוואוסט מאכן א מחלוקת? ס׳איז נישט קומען ביי די דרשה תשעה באב קעגן שנאת חינם.
היינט איז אויך ווייניגער אפט דא א גאנצע מנהג העיר, אפשר ווייסט. און היינטיגע צייטן, דער דריטער מנהג, אנשטאט צו מאכן אז ס׳זאל נישט זיין… איך וויל דאס זאגן אן אינטערעסאנטע זאך. אמאל איז די צייטן א שטאט, פשט אז יעדער איינער וואס דו זעסט פירט זיך די זעלבע, דאס מאכט אז דער עולם זאל זיך מער זיין חבר׳ן, זיין ווייניגער מחלוקת.
היינטיגע צייטן, דער דריטער מנהג, אנשטאט צו מאכן ווייניגער מחלוקת, מאכט עס מער מחלוקת. ווייל פארוואס איז דא א באן געגן דריי שולן? פארוואס קען נישט יעדער איינער דאווענען צוזאמען אזוי ווי נארמאלע אידן? ווייל איך האב דאך א מנהג וואס מ׳דאווענט דוקא פרי, איך האב א מנהג וואס מ׳דאווענט דוקא שפעט, וואטעווער. מ׳קען זיך שטאב ווען די זעלבע שול, מ׳קען נישט אפילו נישט מאכן די זעלבע שול צוויי מנינים, ווייל דאס איז שוין… סאו מ׳מאכט מער פירוד צווישן אידן וועגן די דין ומנהג. פונקט פארקערט ווי די אריגינעלע דין פון א מנהג אז ס׳מאכט גלייך אלע, מאכט היינט די מנהג אנדערש יעדער, און צריך יגן גדול.
יא, אקעי. האסטו אן ערנסטע הערה?
Speaker 2:
שמעון הערוך, אבער ס׳גע׳האנדל׳עט פון איינעם, פארשטייט זיך.
Speaker 1:
דאס איז אן אינטערעסאנטע זאך. דאס הייסט, מ׳דארף וויסן, דו זאגסט אז היינט איז נישט דא קיין שטאט, ס׳איז אין שטאט, אין יעדע שטאט איז דא די אלע מיני ווירטועל שטעט, יעדער איינער האלט זיך, ער גייט מיט אן אנדערע היט. וואס איז א מין זאך איז דאס?
יא, איך האב געזען חסידים זענען ברוגז, מ׳קומט א לעיקוואוד, די לעיקוואוד ראש ישיבה האט נישט געלאזט קיין מיט א שטריימל. גערעכט איז ער, איך פארשטיי נישט, דו קומסט דא און דו גייסט מיט אן אנדערע לבוש ווי יעדער. ס׳איז דאך אזוי ווי, נאר אזא משנה אז דו זאלסט נישט דאס טון. אה, איך בין א פרומער, איך גיי מיט מיין מנהג. איך זאג, ס׳איז נישט קיין חומרא, ס׳איז נישט קיין איסור, ס׳איז סתם א… אבער ס׳איז דא אזא דין.
און לא ישנה מפני המחלוקת. א מענטש באלאנגט באמת, ער איז אלע זענען א מענטש וואס ער קען נישט פון זיין חסידות. סאו דאס איז לא ישנה גודי, דאס איז סתם אזא יתרות. א יתרותא זאגט די נאמען צו מאכן אזא סטשויש. ס׳איז דא אזא עקספעקטעישן.
ביי דער וועל איז ס׳איז נישט אמת, אונז לעבן נישט, אונז זענען צוגעוואוינט צו לעבן אין א דרייטע פירוד צווישן די אידן. ס׳איז נישט גענוג אז מיר זענען צו קריגט מיט אלע גוים, זיי אלע האלטן אז זיי מאכן דזשענעסייד און אזוי ווייטער. מ׳טאר זיך נישט פשט דאך צו זיין מיט א צווייטע חתן. ס׳איז נישט קיין נארמאלע זאך.
און דו זאגסט אז ס׳איז א נארמאלע זאך, אז איך גיי אנדערש. יעדער איינער קומט פון בית המדרש, יעדער איינער זעט, דו גייסט אן אנדערע לבוש, דו ביסט בעסער, דו ביסט אנדערש פון זיי, ער גייט אהער, דו גייסט א שטריימל, אדער פארקערט. דאס איז א מחלוקת. ס׳איז דא א דין, לא ישנה מפני המחלוקת. דו קומסט אין א שטאט וואס יעדער איינער טוט אזוי, שטעל דיך צו, ס׳איז דא מנהג המקום. ס׳איז אזוי די הלכה. ס׳איז נישט דא.
חניית פאר דיר, ס׳איז נישט דא. דו ווייסט וואס איך ווייס? אז בניסיון מסירות הלבים. און מיר זעען אין די גמרא, די גרעסטע זאך איז, מ׳האט געארבעט געאסר׳ט שמן גוים און יין עכו״ם און אלעס, פאר אלעמאל זיי זאלן נישט קומען חתונה האבן מיט זיין טאכטער. דאס איז די גרעסטע פירוד.
איך זאג דיר אז די ווייסע זאקן אידן האבן קיינמאל נישט חתונה מיט די שפלאטעטע אידן, מיט די קראכעטע אידן, אדער מיט די קל וחובים און מיט די קורצע רעקל אידן. זאגסטו מיר אז ס׳איז נישט קיין מחלוקת, ס׳איז טלורעליזם? ס׳איז די אפעזיט פון טלורעליזם, יעדער האלט זיך עקסטער, עד כדי כך האט מען נישט חתונה מיט יענעמ׳ס טעכטער.
אקעי, און דאס איז א גרויסיגע איסור, א איסור דאורייתא פון מאכן מחלוקת, און ס׳איז זיכער קעגן די משנה פון מנהיג, און מ׳מאכט אלעס פארקערט. יעדע זאך נעמט מען נאר די רייס. שוין, אן קיין דרשות שטותים פון פאליטיק.
דיון: די הלכה ווען איינער גייט פון איין פלאץ צום אנדערן
Speaker 1:
דא רעדט מען אזוי, וואס טוט זיך? איינער איז געגאנגען פון איין פלאץ צו די אנדערע און ער פלאנט מיר צוריקצוגיין. די אלע גאנצע הלכה לכאורה. דאס הייסט, לכאורה איז פשוט אז אויב ער קומט און מופט אין די שטאט, איז ער דער מקום, דאס איז זיין מקום. ער איז נישט קיין… די גאנצע הלכה איז נאר ווען דעתא לחמור. והוא…
Speaker 2:
ניין, פארקערט, זאגסטו אזוי, אז ווען ער קומט דא, דעמאלטס דארף ער אננעמען לכל הפחות ברבים די נייע שטאט. אבער אויב גייט ער צוריק, דעמאלטס איז ער נאר דא א ווערטער.
Speaker 1:
ניין, ניין, והוא… ניין, די זעלבע זאך, והוא… און די זעלבע זאך, דער חומרא מקום איז דאך נאך נאר געווען ווען ער איז מתראה.
אקעי, עד כאן די הלכה פון מנהג.
הלכות ערב פסח — מלאכות מותרות
Speaker 1:
יעצט קען מען נאך איין זאך, ערב פסח בעצם. דאס הייסט, הגם אז ערב פסח איז אסור מדרבנן צו טון מלאכה, איז דא געוויסע זאכן וואס מ׳טאר יא טון.
יא, מוליכין ומביאין כלים מבית האומן והבאת רחל חצות. אף ישענן חצות, מיר האבן געלערנט פריער אז ווען מ׳טאר נישט טון מלאכה טאר מען אויך נישט אויפפיקן זאכן מבית האומן אין נאר געוויסע פעלער, אבער והבאת רחל חצות מעג מען יא.
וגורפין זבל מתחת רגלי בהמה, מצינוות לאשפה, דאס האבן מיר שוין געלערנט אז מ׳מעג טון חול המועד מעג מען אויך טון והבאת רחל חצות, ומשיבין שובכין לתרנגולים. מאכן שובכים, פלאץ וואו די תרנגולים זאלן לייגן זייערע נעסט.
הלכה ו: תרנגולת שישבה על הביצה
Speaker 1:
“ו. תרנגולת שישבה שלשה ימים על הביצה ומתה, משיבין אחרת תחתיה בארבעה עשר”. ס׳טייטש, די תרנגולת דארף זיצן לאנג אויף די ביצה אז ס׳זאל געשען א נייע קינד, און די תרנגולת איז געשטארבן. מעג מען נעמען אן אנדערע תרנגולת זאל זיצן אויף די ביצה כדי שלא יפסדו הביצים. דאס מעג מען אויך טון וועגן הפסד.
“אבל במועד אין משיבין”. יום טוב אליין וואלט מען נישט געטארט. פארוואס וואלט מען נישט געטארט? יום טוב איז דאך א דבר האבד. זעט אויס אז ס׳איז נישט אזא דבר האבד, איך ווייס נישט וואס צו זאגן. ס׳איז דא א לעוועל, ערב יום טוב, ערב פסח, מעג מען, און דאס נישט, נישט וואס צו זאגן.
ער רעדט באופן ווען ס׳איז נישט קיין הפסד, איך ווייס, ווען די ביצים זענען שוין עניוועי קאליע, איך ווייס נישט.
“אבל אם ברחה במועד מחזירין אותה”. צוריקלייגן די זעלבע תרנגולת, זעט אויס אז דאס איז שוין גרינגער. לייגן א נייע תרנגולת איז שוין א גאנצע פראדזשעקט, אבער צוריקשטעלן די טראבלד תרנגולת צוריק צו ווי זי איז געווען, דאס מעג מען יא טון במועד.
סיום
Speaker 1:
און מיט דעם האבן מיר געענדיגט הלכות שבת ויום טוב, בריך רחמנא דסייען.
EN English לחץ לפתיחה
📋 Shiur Overview
Summary of Chapter 8 – Laws of Resting on Yom Tov (The Final Chapter)
Introduction to the Chapter
Chapter 8 is the final chapter of Laws of Resting on Yom Tov, and also the end of the first half of Sefer Zemanim. Sefer Zemanim is twice as large as the previous sefarim — in Shabsi Frankel it is divided into two volumes: the first volume includes the general laws (Shabbat, Shevitat Asor, Shevitat Yom Tov, Eruvin), and the second volume includes the specific laws of each holiday (Chametz U’Matzah, etc.).
Chapter 7 and Chapter 8 deal with Laws of Chol HaMoed. The main principles of melachot on Chol HaMoed were already learned in Chapter 7. Chapter 8 brings additional details, primarily specific cases from the Mishnah and Gemara.
The Nature of Chol HaMoed
With Shabbat and Yom Tov, one knows clearly what is permitted and what is forbidden. With Chol HaMoed — where the name itself says “chol” and “moed” together — it is complicated: it’s not a simple prohibition of melacha, rather it is forbidden with certain melachot, with considerations of loss, need of Yom Tov, public needs, not too much effort, not professional work.
[Digression: Whether one is too lenient or too stringent on Chol HaMoed] Practically, many people are more stringent than the essential law. For example, writing — the Rambam holds that writing maaseh hedyot is permitted (for learning purposes), and even in the Shulchan Aruch it only says that one conducts oneself with a shinui, but writing is essentially permitted according to the Rambam.
[Digression: Story with the Skverer Rebbe] The Skverer Rebbe saw a Jew sitting in the beit midrash on Chol HaMoed and asked if he wasn’t going to work — because if he hasn’t paid all his debts, he should go work on Chol HaMoed.
[Digression: The Yerushalmi — Rabbi Abba bar Mamal] The Maggid Mishneh brings the Yerushalmi as proof that melechet Chol HaMoed is derabbanan (the Rambam’s position), against the Ramban who holds it is de’oraita. The Yerushalmi says: “Rabbi Abba bar Mamal said: If there were someone who would agree with me, I would permit melacha on Chol HaMoed. Did they forbid it except so that they should eat and drink and rejoice and engage in Torah, and now they eat and drink and act frivolously.” The entire concept of Chol HaMoed was so that one shouldn’t be busy with work and should be able to have chatzi lachem v’chatzi laShem. But in practice, when people get drunk and don’t learn Torah, he would have permitted work. This shows that the prohibitions of melachot are to strengthen a certain situation, not an essential prohibition.
—
Halacha 1 — Watering a Beit HaShelachin: Rivers and Pools
The Rambam: We learned in Chapter 7 that one may water a beit hashelachin (a thirsty field that needs irrigation) on the moed, because it is a loss. Chapter 8 expands: Rivers that draw from lakes — one may water a beit hashelachin from them on the moed, provided they have not stopped.
Explanation: “Rivers” here doesn’t mean large rivers, but small canals that people built to draw water from larger lakes (reservoirs) to their fields. One may water from the rivers as long as water is still flowing.
Insights:
– The condition “provided they have not stopped”: If the stream has stopped flowing, one may not, even if there is still some water in the river. The reason: a decree — we are concerned that he will see there isn’t enough water, and he will go draw from somewhere far away, which is greater effort. This is not because the drawing itself is forbidden, but because we decree that it will lead to more work.
– This fits with what we learned earlier: “One should not draw and water from the pool” — one shouldn’t draw water from far away, but from the nearby river. And here it is added that even from the nearby river it is only permitted when it is still flowing.
– Pools: A pool that fills by itself (because a stream runs into it) — permitted to water from it. But a pool that must be filled or that is not connected to a stream — forbidden.
—
Halacha 1 (continued) — A Pool That Filled from a Beit HaShelachin
The Rambam: If a pool filled with excess water from a beit hashelachin, and it is still dripping, one may water another beit hashelachin from the pool — but only if the spring that waters the first beit hashelachin has not stopped flowing.
Explanation: Both conditions must be fulfilled: (1) the pool is still dripping, and (2) the source is still connected to the first beit hashelachin. When the upper one is dry, one may not for the second either — even if there is still water in the pool.
Insights:
– These are all details of the principle that one may water a beit hashelachin because it is a need (davar ha’avad), but only without great effort. The various methods determine what is effort and what is not.
—
Halacha 1 (continued) — A Garden Bed Half Low and Half High
The Rambam: A field that is half low and half high — one should not draw from the low place to water the high place which would require extra effort — one may not draw water from below to water above, because this is great effort. But: it is permitted to draw water and water vegetables in order to eat them on the moed. But if it is to beautify them — forbidden.
Explanation: Vegetables that one needs to eat on Yom Tov one may indeed draw water to water, even with the greater effort of drawing from below to above. But if it is to beautify them — forbidden, because it is not a need of the moed.
Insights:
– Distinction between davar ha’avad and tzorech hamoed regarding effort: Davar ha’avad (the vegetables will spoil) — we did not permit such great effort as drawing from low to high. But tzorech hamoed (one needs to eat the vegetables on Yom Tov) — we did permit even greater effort. This is a significant innovation: the need for eating on Yom Tov is a stronger permission than davar ha’avad itself, and can permit even more effort.
– “Leyaftan” — two approaches: (1) The vegetables are already good to eat, one just wants to make them nicer; (2) One doesn’t want to eat them on Yom Tov, but to beautify them in general. The shiur leans toward the first explanation — they are already edible, one just wants to improve them.
– Question about loss with great effort: What is the law in the middle case: it is indeed a loss (the vegetables will spoil), but it is great effort? The conclusion is that this was never clearly learned. The suggestion: as with all rabbinic laws, when there is no other way — one may; when there is an easier way — one should use the easier way.
—
Halacha 1 (continued) — Seeds That Were Not Watered Before the Moed
The Rambam: Seeds that were not watered before the moed — one should not water them on the moed, because since this is the first watering they need much water, and there is extra effort in this. And since if he waters them he will water them much — we don’t even let him begin.
Explanation: Seeds that have not yet been watered before the moed may not be watered on Chol HaMoed, because the first watering requires much water.
Insights:
– The Rambam’s reasoning is novel: we forbid even beginning a little, because the nature of first watering is that one must do a lot — so “a little” is not a realistic option. This is a different reasoning than simply “effort” — it is a decree that he will come to do too much.
– The Ra’avad disagrees with the Rambam on this law.
– Question: Whether the prohibition of seeds that were not watered applies even in a case of davar ha’avad — that is, whether the great effort can nullify even the permission of davar ha’avad.
—
Halacha 4 — Ugiyot (Irrigation Basins) and Water Channels
The Rambam: One does not make ugiyot at the roots of grapevines — one may not dig new holes around the roots of grapevines so they will fill with water. But if one already dug the ugiyot and they need repair — one may repair them. And similarly a water channel that broke — a new water channel one may not, but repairing one may. How? — If it is already deep one tefach, one may dig up to six tefachim; if two tefachim, one may dig up to seven tefachim. The principle: one may add five tefachim to what already exists.
Explanation: Making a new thing is forbidden, but fixing/enlarging an already-existing thing is permitted.
Insights — What is the basis of the distinction between new and repair? Three approaches:
1. Effort-based: New digging is more effort than fixing. But against this: adding five tefachim to an existing hole can be more physical work than starting a new shallow hole!
2. “New action” principle: Starting a new thing is a “weekday” melacha — it looks like a project, like planning work for after Yom Tov. But fixing is just continuing what already exists. This relates to the other prohibition that one shouldn’t put off work for Chol HaMoed.
3. A new thing you could have made before Yom Tov — therefore it is forbidden. But something that broke on Yom Tov, this cannot be foreseen, therefore one may repair.
—
Halacha 5 — Watering from Tree to Tree, Wet Field, Flooding
The Rambam: One draws water from tree to tree, provided one does not water the entire field. If it was a wet field — it is permitted to water all of it. One floods the field on the moed. For all these do not involve extra effort.
Explanation: One may draw water from one tree to another, but not flood the entire field. If the field already has water, one may water the whole thing. A field that has already been plowed but not yet seeded, one may water.
Insights:
– The Rambam’s principle: “For all these do not involve extra effort” — all these are permitted because they are not such great effort. A wet field is continuing work that is already done. Flooding is a smaller task.
—
Halacha 2 — Pits, Ditches and Caves
The Rambam: If he needed them, he digs them and plasters them… and seals their cracks… but he should not dig them initially. And one gathers water into them even though he does not need them.
Explanation: For an individual one may not dig new pits on Chol HaMoed (only for the public). But if one needs water, one may clean, scrape out dirt, seal cracks where water escapes. One may also pour water into pits even if one doesn’t need it now.
Insights:
– The principle: Fixing yes, making new things no. Cleaning, plastering, sealing cracks — this is all repair of something that already exists. But initial digging is forbidden for an individual.
– Pouring water into pits is permitted even without need, because it is not great work — he already has water and vessels, he just needs to pour it out. This is minimal melacha, unlike watering a field which is great effort.
—
Halacha 2 (continued) — Nivrechet
The Rambam: And one makes a nivrechet on the moed.
Explanation: One may make a nivrechet on Chol HaMoed.
Insights:
– What is a nivrechet? The Rambam doesn’t say explicitly. The commentators explain according to the Rambam that it is a small pool (small reservoir), for example for washing — unlike a breicha which is a larger pool. (Nivrechet = small, breicha = large).
– It is interesting, because we learned earlier that one may not wash clothes on the moed — but presumably one can use it for other purposes.
– The Ra’avad argues and says that nivrechet is something entirely different — it relates to digging a grave.
– [Digression: History of burial] The Ra’avad brings an interesting historical point: In the past, the deceased was not left in the first grave permanently — that was a temporary thing, until they built him a kuch or a permanent structure, a nicer place.
—
Halacha 3 — Trapping Mice in an Orchard and Grain Field
The Rambam: An orchard… one traps them in their usual manner, digs and hangs traps. If there was a grain field adjacent to an orchard… one traps with a shinui. How does one trap with a shinui? One sticks a stake in the ground and strikes with an axe and then removes it and its place is found to be a pit.
Explanation: If mice are destroying trees in an orchard, one may trap them in the usual way — dig pits and set traps. But in a grain field (wheat field) that is next to an orchard, to prevent them from coming over — one must do it with a shinui.
Insights:
– The basis of the usual way vs. shinui: In the orchard itself, when someone sees him building traps, he understands that he is doing it because it is destruction — it is clear that it is a loss. Therefore one may do it in the usual way. But in a grain field — because mice don’t eat grain (they like fruit, not rice), an onlooker doesn’t understand why he is setting traps there. Therefore one needs a shinui.
– The distinction is also in the degree of loss: In a grain field there is less loss — he is only afraid they will come, but they are not there yet. Consequently, less loss = requires shinui. Shinui is only permitted in a case of loss, and in a grain field it is a risk of loss, a minor loss, not a certain loss.
– The shinui itself is interesting: one makes a pit, but not directly with a shovel — one sticks in a stake, and “suddenly there is a pit.” It is essentially the same result, just in an indirect way — like every shinui basically.
—
Halacha 4 — Garden Wall, Roof Railing, Courtyard Wall
The Rambam: A garden wall that fell — one builds it as maaseh hedyot… one fences it with reeds and guma and the like. And similarly if one made a railing for a roof — one builds as maaseh hedyot. But a courtyard wall that fell — one builds in the usual way. And one that is about to fall — [one tears it down] and builds in the usual way.
Explanation: A wall of a garden that fell — only maaseh hedyot (not professional). A railing for a roof — also maaseh hedyot. But a wall of a courtyard where one lives — in the usual way. A wall that is standing precariously and is dangerous — one may tear down and build in the usual way.
Insights:
– What does maaseh hedyot mean for a wall? One doesn’t put mortar, or one fences with reeds (small branches) and guma — instead of a proper wall.
– Textual note: “Gimmel” in the text must mean guma (not “pit” or something else), like “karach alav gami.”
– The main distinction: Garden and roof are not so important — therefore only maaseh hedyot. But a courtyard where one lives, if the wall falls thieves can enter — this is davar hahefed, consequently one may build in the usual way.
– The principle: Maaseh hedyot / shinui is needed only for something that is not a loss or a minor loss. With a great loss (like a courtyard) one may do it in the usual way.
– The Ritva’s innovation regarding a railing: The Ritva says that we are speaking here in a case where it is not a mitzvat maaseh (not “lest the faller fall from it”). Because if it is a mitzvah obligation, one could make a proper railing — just as a mitzvah need / public need gives a broader permission. The distinction: if it is a mitzvah need, one doesn’t need to do it with a shinui, the permission is broader.
– One that is about to fall — danger: A wall that is standing precariously and is dangerous — one may tear down and build in the usual way. This is a case of danger, which is more than just loss. From this one can bring proof to the Ritva’s position — that when it is a case of danger (like the mitzvah of a railing when there is actual danger to life), one may do it in the usual way without a shinui.
—
Halacha 2 (continued) — A Person Builds a Bed
The Rambam: A person builds a bed at night to sit on it and sleep on it.
Explanation: A person may build a bench/bed to sit or sleep on.
Insights:
– The permission is a need — he needs to sit and sleep, as the Rambam says explicitly “to sit on it.”
– On Chol HaMoed, something that can be done before Yom Tov is only forbidden when it is mechaven melachto (he intentionally put it off).
—
Halacha 3 — Repair of Hinge, Pipe, Beam, Lock, and Key That Broke
The Rambam: The hinge and the pipe and the beam and the lock and the key that broke — one repairs them on the moed in the usual way. Because it is a great loss. And we have already explained that anything involving loss does not require a shinui.
Explanation: A hinge, a pipe, a beam, a lock, a key that broke — one may fix on the moed in the usual way (even professional work).
Insights:
– The usual way means even professional work — this is an innovation, because normally one needs a shinui. The reason: if one leaves the door open with a broken door, one will be robbed and lose everything in the house.
– One could save the house also with a shinui (e.g., a temporary closure), but the Rambam permits the usual way because with davar ha’avad/great loss one doesn’t need any shinui at all.
– The levels of shinui: (1) Davar ha’avad/loss — no shinui necessary; (2) Tzorech hamoed — also no shinui (but not professional work); (3) Something that is not a loss and not a need — only with a shinui.
– What does shinui mean? Shinui doesn’t mean simply “less melacha” — shinui means that one does it in a different way, a bit harder, less well done, opposite from the normal way. Shinui is not the same as minimizing melacha.
—
Halacha — One Does Not Dig a Grave / Move Bones from Grave to Grave
a) One Does Not Dig a Grave to Have Ready for the Dead
The Rambam: One does not dig a grave to have ready for the dead completely, and one does not build it. How? One adds to its measure or shortens its measure — one may however make larger or smaller an existing grave, so that it will be ready for the dead.
Explanation: One may not dig a grave on Chol HaMoed to have ready for a deceased, and one may not build (a monument or a structure). But when a person has already died (or is dying), one may adjust an already-existing grave.
Insights:
– “Building” can mean: (a) building a monument, (b) building a structure/building over the grave, (c) building a grave that is in a structure (a “kuch”).
– The Ra’avad argues that it cannot be that we are speaking when the person is still alive — when he is still alive, one certainly may not prepare a grave. The Ra’avad says the law is only when he has already died. But then it is asked: when he has already died, one may dig initially — so what is the innovation that one may only adjust?
– An answer: Perhaps on Yom Tov we would not have permitted building a structure or a nice monument — the minimum is what one may. Perhaps this connects with the earlier Ra’avad about nivrechet — that one may only build a temporary grave on Yom Tov, and the fancy grave one makes afterward.
b) One Does Not Move Bones from Grave to Grave
The Rambam: One does not move bones from grave to grave.
Explanation: One may not move bones from one grave to another on Chol HaMoed.
Insights:
– Even from disgrace to honor (from a lowly grave to a nicer one) — which one would think is honor of the deceased — one also may not on Chol HaMoed.
– The Rambam’s basis: moving a deceased is not a free-for-all — even on other days (not Chol HaMoed) one may not simply move a deceased, because of disrespect to the deceased.
– “Within his own” — one may only move when it is his own grave/plot. A grave that belongs to the deceased (family grave), one may move him there. Or when he was placed by mistake or temporarily not in his grave.
– Chatam Sofer is brought: The custom that one pays for a grave is specifically because there is the concept that he lies in his grave — it is an honor, just as a person lives in his house, so he should lie in his grave.
[Digression: Bone-moving in modern times] Today also bone-moving is done, and there are laws about it. When Zionists do it is one thing, but when Chassidic Jews do it there is a dispute between the Rav and Av Beit Din of the Eidah Hachareidit. It is also mentioned that in the past one had to raise money at the funeral to be able to bury.
—
Halacha — One Does Not Remove Worms from Trees / Smearing / Flax / Hops
The Rambam: One does not remove worms from trees, and does not smear the saplings, but one smears the trees with oil. And one eats the flax… and similarly hops that are fit to put in beer on the moed.
Explanation:
– One does not remove worms — one may not remove worms/insects from trees (spray/pesticide).
– And does not smear the saplings — one may not smear sharp chemicals on saplings (so animals won’t eat from them).
– One does not prune — one may not cut branches from trees.
– But one smears the trees with oil — one may indeed smear oil on trees.
Insights:
– Distinction between smearing (oil) and removing worms/smearing: Oil is a davar ha’avad — if one doesn’t put the oil, it will actually be destroyed. The other things (spraying, cutting) are not davar ha’avad — one can do it after Yom Tov. Also smearing oil is less effort.
Flax (linen):
– And one eats the flax — one may use/utilize flax. Normally one needs to process it in a long process to make linen, but one can also use it immediately — e.g., like a sponge (for washing), or one used to place the etrog in flax. Because one can use it immediately without any preparation, it is a tzorech hamoed.
Hops (seasoning):
– Hops that are fit to put in beer on the moed — a type of plant that can be used in food/drink (beer). Although it is melacha, it is a need. Because one can use it immediately to throw into beer, one may.
Removing:
– The Rambam says that removing (plucking) is forbidden in any case on Yom Tov.
—
Halacha — Bringing Sheep into a Field (Fertilizing Fields)
The Rambam: One does not bring sheep into the pen… for he knowingly does melacha on the moed. But if they came on their own it is permitted. And one does not help him, and one does not provide them a shepherd to herd their sheep.
Explanation: One may not bring sheep into a field so they will fertilize the field, because this is intentional melacha. If the sheep come on their own, it is permitted, but one may not help them, not send a shepherd, not lead them around.
Insights:
– Although it is a “weak melacha” — after all he just opens a door for the sheep — it is forbidden because he does it knowingly, with intention to fertilize.
– Law of a hired worker for Shabbat/month: If one already has a shepherd who is hired for a week/month/year/shemitah, he may indeed help. The reason: The problem with a shepherd is the hiring on Chol HaMoed — that itself is a matter of melacha. But if he is already hired, it is similar to the law of a hired worker for Shabbat in the laws of Shabbat, where it has an aspect of contract work — he doesn’t have to do it specifically today, he does it on his own account.
—
Halacha — Great Principle of Intention: And by the Action It Will Be Recognized
The Rambam: One who levels the ground – if he intended to fix a place where his wagon will stand… permitted. If he intended for working the land – forbidden. One who gathers wood from his field – if for wood permitted, if to fix the ground forbidden. One who blocks water to his field – if he intended that fish should enter it permitted, if to water the land forbidden. One who cuts carobs from the palm – if to feed animals permitted, if for working the tree forbidden. And by the action it will be recognized what he intends.
Explanation: In all these cases the distinction between permitted and forbidden depends on intention — whether one does it for a personal need (permitted) or for working the ground/tree (forbidden). The Rambam says that one can recognize the intention from the action itself.
Insights:
– Great principle in Torah regarding intention: When we speak of intention, we don’t mean what one has in mind in one’s heart (not “I am Hashem who knows”), but how one does it — the manner of the action shows what one means. The Rambam makes this principle strong: “And by the action it will be recognized what he intends.”
– When one is a gardener, there is a clear distinction in how one does something when one wants the plant to grow, versus when one just wants to clear a space. The action itself shows the purpose.
– This “forbidden” for working the land/tree means: look back at the earlier laws — it is forbidden in a case when it is not davar ha’avud, etc.
—
Halacha — Oven and Stoves
The Rambam: One builds an oven and stoves… in either case one builds on the pottery of an oven and on the stove.
Explanation: One may build an oven/stove if one will be able to use it on Chol HaMoed (tzorech hamoed). If not — not. But building on an oven/stove (e.g., a shelf) one may always.
Insights:
– The distinction between building a new oven (depends on whether it will dry in time to use on Yom Tov) and building onto an existing oven (permitted in any case because it is a smaller task).
—
Halacha — Various Melachot: Beds, Mills, Water Channel
The Rambam: And one weaves the beds, and cleans the mills, and opens an eye for them, and sets them up, and builds a water channel for mills.
Explanation: One may weave ropes for a bed, clean a mill (remove what is clogged), open a hole for wheat to enter, set up a mill, build a water channel for a water mill — all because it is tzorech hamoed (grinding one may do).
—
Halacha — Pitch on Barrels, Covering Dried Figs
The Rambam: One pitches the barrels so the wine will not spoil. And one pitches the flask what does not involve effort. And one seals the opening of the beer barrel so it will not go flat. And one covers the dried figs with a vessel so they will not be lost.
Explanation: One may smear pitch on barrels (so wine won’t leak out), seal beer barrels, cover dried figs.
Insights:
– With a barrel (large) the permission is only because it is davar ha’avud (so the wine will not spoil). But with a flask (small) one may even without davar ha’avud, because “what does not involve effort” — it is not effort.
—
Halacha — Softening Clothes
The Rambam: And one softens clothes by hand since it is maaseh hedyot. But one does not make the knots of sleeves since it is professional work.
Explanation: One may soften/crumple clothes with the hands (maaseh hedyot), but not make professional knots/hems (maaseh uman).
—
Halacha — Donkey’s Hooves, Trough, Horse
The Rambam: One cuts the hooves of a donkey of mills. And one builds a trough for an animal. And a horse that one rides on it is permitted to take its hooves and groom it.
Explanation: One may cut the hooves of a donkey that turns a mill, build a trough (feeding container) for an animal, cut the hooves of a horse that one rides, and groom its hair.
Insights:
– With a horse that one rides on there is not the prohibition of “that it is disgusting” (which for a person would be a matter) — with an animal the reason is simply that he should have a nice horse to ride.
—
Halacha — Breeding, Bloodletting, Medicine
The Rambam: And one does not breed animals on the moed. But one lets blood. And one does not withhold medicine from it.
Explanation: One may not breed animals on Chol HaMoed. But bloodletting and medicine one may — because also with an animal there is davar ha’avud that it should not become sick.
Insights:
– The language “and one does not withhold medicine from it” — he says it in the language of not withholding, which implies that one should not hold back, because it is davar ha’avud.
—
Halacha — Medicine on Chol HaMoed: Grinding Medicines
The Rambam: And all foods and drinks that are not food for healthy people but for medicine… it is permitted for a person to eat them and drink them on the moed.
Explanation: Foods/drinks that are only for medicine (which on Shabbat is forbidden because of the decree of grinding medicines) — on Chol HaMoed one may.
Insights:
– Question regarding Yom Tov: The Rambam says “on the moed” — which means Chol HaMoed. But what is the law on Yom Tov itself? Yom Tov is like Shabbat regarding rabbinic decrees. The Rambam does not bring the law of Yom Tov.
– Perhaps on Yom Tov the law is different, because the medicines could have been made before Yom Tov (similar to pepper). But it remains an open question — the Rambam did not say it explicitly, and in the laws of Yom Tov it is also not clearly learned. Particularly, decrees that are “because of melacha” (only forbidden because perhaps one could do it before Yom Tov) — one must understand what is the law specifically on Yom Tov, and this remains unresolved.
—
Halacha — One Does Not Move from Courtyard to Courtyard on Festivals
The Rambam:
The Rambam: “One does not move from courtyard to courtyard on festivals, not from a dwelling to a nicer one… but from house to house in the same courtyard [is permitted]. And one brings vessels that are not needed for the moed from the craftsman’s house, such as pillows and blankets… but vessels that are not needed such as a plow or wool from the dyer’s house one does not bring. And if he was afraid of them that they will be stolen — he gives him his payment and leaves them with him… but he does not bring them to his house at all.”
Explanation: One may not move things from one courtyard to another on Chol HaMoed (similar to Shabbat/Yom Tov), but from one house to another in the same courtyard one may (less effort). One may bring vessels from a craftsman (artisan) that one needs for the moed, but not vessels that one doesn’t need (like a plow or wool from a dyer). If he is afraid that the craftsman will steal, he pays him and leaves it there — or brings it to storage, but not home.
Insights:
– The permission to buy/sell on Yom Tov (which we learned earlier) does not automatically give permission to bring the merchandise home. The permission to buy is only so he should have what to eat, but this doesn’t mean that one may take home all vessels.
– This is a very interesting law — the customer pays, but leaves it with the craftsman, or brings it to another place (storage), but not to his home.
—
Halacha — Prohibition of Melacha on Erev Yom Tov
The Rambam: “It is forbidden to do melacha on the eves of festivals from mincha time and onward like the eves of Shabbat. And anyone who does melacha on them does not see a sign of blessing. And we rebuke him and stop him against his will. But we do not strike him with lashes of rebellion and no person excommunicates him.”
Explanation: From mincha time one may not work on erev Yom Tov, like erev Shabbat. Whoever works does not see a sign of blessing. We shout at him and make him stop, but we don’t strike him with lashes of rebellion and we don’t place excommunication.
Insights:
– The Rambam says “from mincha time and onward” but does not specify whether this means mincha gedolah or mincha ketanah.
– In some editions the word “le’olam” appears (does not see a sign of blessing forever), but in other editions it is missing. Without “le’olam” the explanation is simpler — it means only that from that work he will not have satisfaction.
– An interesting innovation regarding excommunication vs. lashes of rebellion: The Rambam says that we don’t give lashes of rebellion (because it is not a full rabbinic prohibition), and kal vachomer not excommunication. This teaches that excommunication is more severe than lashes of rebellion. This is compared with the law that a Torah scholar does not receive excommunication but only lashes — which also shows that excommunication is more severe. The distinction: excommunication is not just embarrassment, it is a “social sanction” — one doesn’t speak with him, which is worse than a physical punishment.
—
Halacha — Erev Pesach: More Severe Than Other Erev Yom Tov
The Rambam: “For one who does melacha on it after midday” — we apply all punishments, even excommunication. “And it goes without saying that we strike him with lashes of rebellion if we do not excommunicate him.” “Because the fourteenth of Nissan is not like other eves of festivals, for it has a chagigah and slaughter of a sacrifice… and it is not eaten except at night. And therefore the fourteenth day is forbidden in doing melacha by rabbinic decree like Chol HaMoed. And it is lighter than Chol HaMoed, and its prohibition is only from its midpoint and onward which is the time of slaughter.”
Explanation: Erev Pesach after midday is more severe than other erev Yom Tov — we give lashes of rebellion and even excommunication. The reason: the 14th of Nissan is itself a kind of Yom Tov — we bring chagigah and slaughter the Pesach sacrifice. Therefore erev Pesach is forbidden in melacha by rabbinic decree like Chol HaMoed, but lighter — only from midday (time of slaughter), not the whole day.
Insights:
– The Rambam’s reasoning why erev Pesach is more severe: the 14th of Nissan has its own sanctity — we bring sacrifices (chagigat the 14th and the Pesach sacrifice). The Pesach sacrifice is an interesting sacrifice — we slaughter it during the day but we eat it only at night.
– If it were exactly like Chol HaMoed, the entire day would be forbidden. The Rambam says it is “lighter than Chol HaMoed” — only from midday, because that is the time of slaughter.
– Before midday on erev Pesach — the prohibition depends on custom: “A place where they are accustomed to do, they do; a place where they are accustomed not to do, they do not do.” The rabbinic prohibition from after midday is categorical for everyone, but before midday depends on the local custom.
—
Halacha — Three Crafts That One May Begin on Erev Pesach
The Rambam: “One should not begin initially to do melacha on the fourteenth even if he can finish before midday, except three crafts only… tailors, barbers, and launderers. Other crafts if he began them before the fourteenth [he finishes until midday]. For we do not need other crafts for the need of the festival.”
Explanation: Even in a place where they are accustomed to do, one should not begin a new work on erev Pesach. Except: tailors, barbers, and launderers — because this is needed in honor of Yom Tov. Other melachot that one already began before the 14th one may finish until midday.
Insights:
– The permission for the three crafts is specifically because they are for the need of the festival — one needs to be dressed, shaved, and with clean clothes in honor of Yom Tov.
—
Halacha — One Who Goes from Place to Place: Customs of Erev Pesach
The Rambam: “One who goes from a place where they do to a place where they do not do — he should not do in the settlement because of dispute, but he does in the wilderness. And one who goes from a place where they do not do to a place where they do — he should not do, he has taken upon himself the stringency of the place he left from and the stringency of the place he went to. And even so he should not appear before them that he is idle…”
Explanation: Someone who goes from a place where they do to a place where they do not do — may not work among people (because of dispute), but may in the wilderness. From a place where they do not do to a place where they do — also may not (stringency of both places), but should not demonstrate that he sits idle.
Insights:
– What does “melacha” mean in this context: “Melacha” here doesn’t mean the 39 melachot of Shabbat. We are speaking of work/craft — that one doesn’t go to work, that crafts/businesses should not be open. Cooking, lighting candles, and other household melachot are not included in this at all. Therefore the boundary of “he should not do in the settlement” is logical — work is always a public thing, not something one does at home.
– The main principle: “A person should never change because of dispute” — a person should not do differently from the people around him, in order not to make dispute. Both directions (lenient to stringent, stringent to lenient) are treated with the same principle.
– Practical halacha when someone goes from one place to another: When someone moves to a new city, that is his place, and he must accept at least publicly the customs of the new city. But when he plans to return, he is only a visitor, and the law is different — he holds the stringencies of the place he left from and the stringencies of the place he went to.
[Digression: Local custom in modern times]
The concept of local custom is almost not applicable in our times. In the past a city had one custom, and everyone conducted themselves the same — this made the community more united, less dispute. Today however, instead of customs uniting, they make more division — each group has its own customs, its own shul, its own dress, and one cannot even pray together.
The original law of custom made everyone equal — everyone in one city conducts themselves as one. Today custom does exactly the opposite: everyone goes with a different hat, different dress, one holds oneself apart, to the extent that one doesn’t have weddings with the other’s children — “white sock Jews” with “black sock Jews” etc.
This is a great prohibition of dispute. The principle “one should not change because of dispute” — when one comes to a city where everyone does so, one must conform. The Sages forbade oil of gentiles, wine of idolaters etc. so they should not marry gentiles — and the same division exists today between Jewish groups. This is a Torah prohibition of making dispute, and against the entire basis of local custom.
—
Halacha — Melachot That One May Do on Erev Pesach
The Rambam: One brings and takes vessels from the craftsman’s house… and one shears under the feet of an animal, from the coops to the garbage… and one returns dovecotes for chickens.
Explanation: Certain melachot that one may do on Chol HaMoed (because they are for a need, or because of loss), one may also do on erev Pesach after midday.
—
Halacha — A Hen That Sat on an Egg
The Rambam: “A hen that sat three days on an egg and died, one returns another in its place on the fourteenth. But on the moed one does not return. But if it fled on the moed we return it.”
Explanation: A hen that sat three days on eggs and died — one may on erev Pesach (the 14th of Nissan) place another hen on the eggs, so the eggs should not spoil. But on Yom Tov itself one may not place a new hen. But if the same hen fled on the moed, one may return her.
Insights:
– Why may one not on the moed — it is davar ha’avad? On Chol HaMoed one may do melacha for davar ha’avad, and if the eggs will spoil, that is a loss? There remains no clear answer — but it seems there is a level-distinction: erev Pesach one may, but Yom Tov itself not. Possibly it is not such a great loss, or that the eggs are already spoiled anyway.
– Distinction between placing a new hen and returning the same one: Placing a new hen is “a whole project” — a more involved melacha. But returning the same hen that fled is easier, therefore one may do that even on the moed.
—
Conclusion
With this we have finished Laws of Resting on Yom Tov — Blessed is the Merciful One who has helped.
📝 Full Transcript
Chapter 8 of the Laws of Resting on Yom Tov: The Laws of Chol HaMoed
Introduction: Completion of Sefer Zemanim Part 1
Speaker 1: Good day, dear Jews. Today we are learning Chapter 8 of the Laws of Resting on Yom Tov, the last chapter in the Laws of Resting on Yom Tov. One can say that here ends the first half of Sefer Zemanim. Sefer Zemanim is a large sefer, it’s twice as large as the previous sefarim that we learned, and in the Shabsi Frankel edition it’s divided into two volumes, so here ends the first volume. I’ve seen another printing also with two volumes for this. But it makes sense, because these are the general laws – the laws of Shabbos, Shevitas Asor, Shevitas Yom Tov, Eruvin, yes, it’s all like Shabbos and general matters of resting. And afterwards come the detailed laws of each Yom Tov, Chametz U’Matzah, which is different for each Yom Tov.
The Nature of Chol HaMoed
And what we’re holding in this last chapter, one learns the laws of Chol HaMoed. If one wants to be a bit clearer and say, on Yom Tov there is the essential Yom Tov, which we learned all the parameters of permitted and forbidden melachah on Yom Tov. At the end of the laws of Yom Tov, end of Chapter 6, we learned another aspect of Yom Tov, which is the simchah of Yom Tov with the honor and pleasure of Yom Tov, which is the positive aspect of what one does on Yom Tov. Afterwards, the last two chapters speak about the laws of Chol HaMoed. So the essential laws of Chol HaMoed we already learned in Chapter 7, all the rules more or less of the melachos of Chol HaMoed. In this chapter come a few more details, essentially in the laws that we learned earlier, seemingly just cases, like scenarios that were learned in the Mishnah and in the Gemara that the Rambam must bring, because he brings every detail in the Gemara. I mean that none of these things are relevant, I don’t have a field and so forth.
I mean that the laws of Yom Tov are relatively quite simple, because one says it’s like Shabbos, one may not do any melachos. So when it’s moed one knows what to do, when it’s chol one also knows what to do. When it’s such a line, when it’s such chol and moed, the name itself is “chulo shel moed,” it’s moed but it’s chol, one needs to tell us a lot. One doesn’t say it’s forbidden regarding melachos, it’s not not with melachos, but it’s forbidden regarding certain melachos. One comes with a lot of loss, need of Yom Tov, public needs, not too much effort, not professional work. There will be simple laws about this. But there are more details here than in the laws of Yom Tov. Except what bothers us, every law also after Shabbos, after the laws of Yom Tov, everything is full of specific scenarios, specific realities that the Sages made a law about, or said what the law is. If today is a bit different, it’s very hard even to learn from this. It’s all like a bit historical, how one used to conduct oneself to draw water for the fields, and in which manner the Sages held it to be less effort or more necessary and the like.
Digression: Whether One is Lenient or Stringent on Chol HaMoed
Speaker 2: What do many people say, should one be more lenient than what is implied in the dry law?
Speaker 1: But one can hear, because the matter is in order that it shouldn’t look like a weekday. It’s not essentially forbidden melachah. It’s a day that one respects, one gives it a certain honor. The Rambam says, that it shouldn’t look like a regular week. I don’t know that one is more lenient, I mean that one is more stringent than necessary. Writing is actually not forbidden according to the Rambam. The Rambam said that writing maaseh hedyot is permitted in the category of study. The Rambam, it says in Shulchan Aruch that one conducts oneself to write with a change, but writing is actually one thing that one may do, according to the Rambam. And I say this, one is more stringent than the essential law.
Nu, what’s wrong? One may. All these things one may. Yes, seemingly, because it’s the need of the moed for the honor of the moed. One may go to the factory also if one doesn’t have money. No, we already discussed this. A Jew told me, he was in Skvira. He follows the Skverer Rebbe, and the Skverer Rebbe came out to the beis medrash on Chol HaMoed. He saw that he was a talmid sitting in the beis medrash on Chol HaMoed and he asked, what does this mean? Don’t you go to work? He says, what does Chol HaMoed mean? He says, have you already paid all your debts, and you haven’t paid, will you go work on Chol HaMoed. He says, he looked at him.
The Yerushalmi Regarding Melachah on Chol HaMoed
What did I want to tell you? Ah, what you’re saying, that this is actually the Yerushalmi, which was brought at the beginning of the previous chapter, the Magein Mishneh, one of his proofs that it’s deRabbanan, which we learned that it’s a dispute between Rambam and Ramban. The Ramban said it’s de’Oraisa, and the Rambam says it’s deRabbanan, and he brings a Yerushalmi. Where is it? There was someone who said in the Yerushalmi. Amar Rabbi Abba bar Mamal, ilu hayah mi sheyimneh imi, hayisi matir melachah becholo shel moed. There was a tzaddik, he said, if he had someone who agreed with him from the rabbis, he would have permitted work on Chol HaMoed entirely. He said, why? Kelum asru ela kedei sheyochlu veyishtu veyismechu veyaasku baTorah, ve’achshav ochlim veshotim ufochazim. He says, yes? The reason why Chol HaMoed was made is so that one shouldn’t be busy with work, one should be able to have such a half lachem and half laShem. But in practice, he says, one gets drunk, one doesn’t do a half day of Torah. It should be a proper day when one works. One should go work, not waste time. This is a proof, I say, this is like you’re saying, that it depends on the situation and the like. This is the proof, that the Sages wanted a certain situation, and the prohibitions of melachos are in order to strengthen that sort of situation.
Summary of the Chapter’s Content
Okay, anyways, back to the topic of the chapter is just details of how one does melachos, and the end of the chapter speaks about another thing, it doesn’t essentially have intellectual connection to Chol HaMoed, it’s another thing about melachos of Yom Tov, about melachah on erev Yom Tov, how one may do which erev Yom Tov, erev Pesach is different, etc.
Halachah 1: Watering Beis HaShelachin on the Moed
Okay, they mentioned in the previous chapter that a beis hashelachin, a beis hashelachin is, the Rambam says, beis hashelachin with a hei, is a field that needs to be watered, a thirsty field. And we learned there that one may, because it’s a loss, if not the field will be ruined. Here he goes in to expand on this, and since it appears that there are several laws, he didn’t put it there like a small conditional matter in a halachah, rather he makes from it a new halachah.
Rivers That Draw from Lakes
He says like this, what we learned that one may water a beis hashelachin, he says like this, from where may one? He says, neharos hamoshchim min ha’agamim the way how one used to water fields was that from a nearby lake one would draw water, one would make the stream flow, usually one would make the earth a bit sloped, draw water from there. So neharos hamoshchim min ha’agamim, such rivers that draw water from agamim, from lakes. Neharos means smaller built… usually, agam means a lake, like we say a reservoir, and neharos means like a river, like here it means a stream. It’s not reversed. The word is… neharos, exactly, neharos here are the canals, you can say. Small canals that people build to drag water from the larger lake to their field. So mutar lehashkos mibeis hashelachin bamoed, one may do the work that the neharos should bring water from there.
Speaker 2: Not do the work. Seemingly one needs to draw from the river into the field.
Speaker 1: It goes yes to the field, but it’s not enough, it doesn’t go into the field. There is the river on the side of the field.
Speaker 2: The river doesn’t water anything, it doesn’t spread.
Speaker 1: So, and, it goes yes to the field?
Speaker 2: No, it doesn’t go into the field. What you have here, simply so one has a collection of water, from where to take afterwards with vessels and pour into the field.
Condition: As Long As They Haven’t Stopped
Speaker 1: So the law is mutar lehashkos mibeis hashelachin bamoed, because it’s not such great work. The water is close, one must indeed stand and draw, but it’s not such great effort. Uvilvad shelo paskoo, this is only if the water is indeed flowing, the water comes to the nearby neharos. But if it’s paskoo, and one needs to dig, one needs to do greater work, that one may not do. This is indeed the permission that because of davar ha’aveid one may work, is also only as long as it’s not very great effort. But if it’s paskoo, and then one needs to do more, greater work, one needs to dig, one needs to do serious things, then one may not do it.
Discussion: What Does “Paskoo” Mean?
Speaker 2: The word is not the digging. The word is that with such a type of river that was posek, or even that can be posek, one may not water from it, even if there’s still a bit of water in it, because the Sages are concerned that he will need to do more work, like a decree. Yes, that’s the meaning.
Speaker 1: Paskoo means that the stream has stopped, but there’s still some water in the river.
Speaker 2: Yes, because he doesn’t say it’s forbidden to draw whatever you have added things. He says, what’s forbidden is to water from the river that has already been posek, that no longer draws from the large water. Simply, because earlier we learned lo yidleh veyashkeh min habreichah, from the large pool, I draw from the pool.
Speaker 1: Aha. It shouldn’t drag water from far away. Earlier we learned that one shouldn’t bring water from far away, only from the nearby river. And here he says, this is also only when the neharos get full all the time, it’s not yet posek. But if it’s posek, you say, that’s the word? Not that this is itself, but that it will lead to doing with it.
Speaker 2: No, he says that one waters from the river. He doesn’t say that one may not bring from somewhere else. That we already learned that one may not.
Speaker 1: To bring to do more work. Yes, yes, intentionally. Okay.
And also the effort, not that he’s going to dig, he’s going to have to drag with his bucket from somewhere very far. He’ll simply drag. Again, not a greater effort, it’s the same effort now. But if he’s going to go take from the place where there’s very little water, because it’s already stopped coming, he’ll stand with his shovel, he’ll see that there isn’t any, he’ll go drag from somewhere else, which is the decree that one may not.
Pools Through Which the Water Source Passes
And another way how one used to water such a beis hashelachin, we had pools of water. So like this, pools that get filled by themselves because a stream of water flows there, so mutar lehashkos mehem. But a pool that one needs to stand and fill or do greater work, that one may not. It’s the same thing, the same same halachah. Even a pool that’s not connected to the stream one may not. If it’s connected, one may.
Speaker 2: What are two parents? Here when there’s benefit from a garden there’s a pool?
A Pool That Was Filled from Beis HaShelachin
There are a few ways that one irrigates a… not are irrigated, how the water comes, are close. Vechen, another third way which is okay.
Vechen, breichah shenismal’ah mibeis hashelachin, va’adayin hi notfes. If after the beis hashelachin there’s another small pool to take in the extra water, which flows out when one has already poured too much into the beis hashelachin, and it flows out further, yes? It’s the next, it’s the next. Mutar lehashkos heimenah beis shelachin acheres, one may take from the small pool to the next beis hashelachin.
Vehu, but vehu shelo pasak hama’ayan hamashkeh beis shelachin ha’elyon, that there’s still the stream that fills the first… So both must be still two the next. The step must still be notef, and also the source must still be connected with its source. When the upper one is dry, then one also may not for the second, even if there’s water in the second… even if it’s still notef, exactly.
So this is all details, like we learned earlier, one may water because it’s a need, but with great effort one may not. So obviously here stand details, which way can it be an effort, and which way can it not be any effort. And so forth.
A Garden Bed Half Low and Half High
An arugah, a small field, shecheztyo namuch vecheztyo gavoha, which is like, let’s say, on a mountain, and one part is below and one part is above. So, naturally, the water runs down. So when one wants to water the upper part, one needs to take drops of water from the lower part and pour up on the mountain, on the small mountain, so that the water should also reach there. But this is very difficult.
“Lo yidleh mimakom namuch lehashkos makom gavoha asher yitrach yoser”, this is great effort. Therefore regarding this one does the opposite.
Permission to Draw for the Need of Eating on Yom Tov
But what may one indeed do? What we learned earlier that one may not draw with a bucket one may not. But when may one indeed? “Umutar lidlos mayim ulehashkos hayerakos kedei le’ochlam bamoed”. The vegetables that one needs to eat on Yom Tov one may indeed draw water to water them.
So it’s presumably a continuation on the same arugah we’re now speaking about, yes? On the arugah one may indeed go from below up for a more limited purpose, for the few vegetables that one will need to eat on Yom Tov.
Chiddush: This means that for davar ha’aveid one wasn’t permitted such great effort, but when it’s also a need of Yom Tov one was indeed permitted even greater effort.
Discussion: What is “Lefotam”?
The Rambam says, but this is only if the vegetables will not at all be good to eat on Yom Tov. But “im bishvil lefotam”, but if… I see that there are two interpretations here. Either if… I also thought like you, that it means it’s already good and you just want to make it nicer. Or he says that he means simply, not in order to eat it, but simply lefotam.
Speaker 2: It doesn’t make any sense. It should have been… no, it would have made more sense what you think. It looks like it says so in the Gemara, but… you’re right. Why does it say? Perhaps always… no, vegetables… and what is the lefotam? I want to know… it can indeed be such a thing. I don’t want to eat on Yom Tov. That’s the meaning of lefotam. I used to not because of the lack that the commentators bring.
Lefotam is forbidden because it’s not a need of the moed, so he says. It appears that in other words, it won’t become ruined. That’s the word, you need to remember. If it becomes ruined, one may even not for the need of the moed.
So then, when is it forbidden? Yes? That’s the rule.
Speaker 2: Eh, with great effort, not clear to us ever. No, no, can’t be. But there is a way yes, one needs to find a way yes. Here we’re speaking… it can’t be that one will make a loss. The thing that’s a loss, is permitted. And if the vegetables are going to be ruined, the way that it’s forbidden certainly is when it’s not a loss, it’s only lefotam. And… I agree.
I say this, the middle case, when it’s a loss, but great effort, one never learned clearly what the law is. I would have thought, like my rule from all the rabbis, that when there’s no way, may the word is yes there is a way. Usually there is a way to water without drawing or in an easier way. That’s how I would understand the laws. But if someone needs to be concerned practically, ask the rabbi, because other things that one doesn’t do, because it doesn’t turn out so strongly and it’s effort.
Halachah 3: Circular Trenches and Water Channels
Ugiyos is from the language of egel agalos, a round small pool of water. One used to make such small holes. Around the plants one made such a small… one still makes everything.
The Rambam says, ein osin ugiyos, one may not make the holes, dig the holes be’ikarei hagefonim by the roots of the grape vines, kedei sheyismal’u mayim so that there should be water there further, as it’s an effort on Yom Tov.
But umu’ah asiyas, if one has already dug the ugiyos, but veniskalkelu, one needs to do work to overturn and improve them, then it’s mentioned yes to fix on Yom Tov, because this is not such effort. Vechen. Or because it’s a need. He says it’s not such a need, it’s already there, one just needs to straighten it a bit.
Fixing Water Channels
Translation
So then, the water channel that became damaged. The same thing, a water channel for other plants, yes? Another type of water channel. Also the water channel that brings to the field, somehow. The previous one that brings to the pool, whatever. Yes, one may repair it. That means, making a new one, one may not dig a water channel, but repairing a water channel, yes, one may fix it on Chol HaMoed.
How? And he explains what the fixing is. What is “deep a tefach”? If it is already deep a tefach, one may dig in it up to six tefachim, one may dig until it becomes six tefachim. If it is already two tefachim, one may dig in it up to seven tefachim. That means, one may add five tefachim. That is basically the halacha that stands here. Again, one may add five.
Speaker 2: No, not double. One may add five tefachim. From one tefach you can add another five, it becomes six, and two you add five, it becomes seven. That’s how it looks.
Discussion: What is the basis of this distinction?
It seems that the issue is not tircha (effort), because if it’s tircha, making a new one from one tefach is less tircha than making from one tefach five tefachim.
Speaker 2: How do you know? Have you ever dug a hole? Maybe not. I have no idea. I think the issue here is, starting a new thing is a weekday thing, it’s a weekday thing that one does now in projects. But fixing… It’s certain that making from one tefach five tefachim… I’m not sure. You are very sure. I’m not sure. I’ve already dug in my life, it depends. Sometimes the beginning is the hard part. I’m not sure.
In short, you’re right that the issue of tircha, generally the issue of tircha is a bit subjective, it’s not how much… Yes, it has to do with how it makes a whole new action. You’re right that this can mean more tircha. But I don’t know in this case, I don’t know exactly. He does melachot on Chol HaMoed, he doesn’t do melachot, he only fixes his field.
Ah, he fixes more than the… But it’s also different, there was also the prohibition that he will put aside, he will plan for tircha. But that’s a different thing here, it seems. One can actually learn this way. Why shouldn’t one make new ones? Because new ones you could have already made before Yom Tov. It broke, so it broke on Yom Tov, maybe one must that… I could have understood it that way, truly.
Halacha 5: Drawing water from tree to tree and a moist field
So further, and one draws water from tree to tree. Besides making irrigation ditches, between each section of trees one makes ditches, but afterwards one still needs to bring water from the ditches from one tree to the other. This one may do, provided that one does not water the entire field. Should one water by each tree? No. It seems that there is a way of doing it, of watering that the entire field becomes watered, or there is watering a bit by each tree. Let him do it on a smaller scale. Not clear.
It’s similar to like carrying at once very many packages, or carrying one time one package? No, I think that this is less melacha. One must be able to turn this around here. I think it’s not the simple meaning that he does it all at once. I feel that it’s such a type of melacha that that’s how it works. There’s already water, and one just drags it. It’s not a… but I don’t know.
And if it was a moist field, if it’s already a field that already has water and one just wants more water, then it is permitted to water it entirely, one may. This is less work, and this is already continuing work that has already been done.
Further, and one floods the field on the Moed. It means to clean, yes. No, flooding also means to put water, some way of putting water. What one had plowed, one hasn’t yet sown, and one needs to water it, one may do it. Why? Because all these do not involve excessive tircha. The reason for all these things, that is, repair, or the drawing from tree to tree, or the moist field, is all not such great tircha, it’s relatively minor things.
Halacha 4: Seeds that were not watered before the Moed
What may one not do that is indeed great tircha? Says the Rambam, seeds that were not watered before the Moed, seeds that one planted and hasn’t yet watered at all, and now one needs to do the first watering, then one should not water them on the Moed, one should not do the watering on the Moed. Why? Because since this is the first watering, they require much water, and there is excessive tircha in this.
Ah, let him just do a little? Says the Rambam, that since if he waters them, he will water them abundantly, we don’t even let him begin, because if he will do it, he will already do it with the whole thing, and that is already great tircha.
He says, so I see an actual dispute on my inquiry. First of all, the Raavad disagrees with this halacha, but I see that here there is an inquiry whether this is discussed even in a place…
Halacha 2 (continued) — Cisterns, ditches and caves
The Rambam’s words: If he needed them, he digs them and plasters them… and seals their cracks… but he should not dig them initially. And one gathers water into them even though he does not need them.
One can say that this means like preventing loss, water is lacking, you see that even in a place of loss, great tircha is forbidden. But others say no, that on the contrary, if it’s new, one can postpone it until after Yom Tov. Yes, this one time one does it Motzaei Yom Tov, one doesn’t need to do it today.
Further, and it is permitted to divert the river from place to place. One may change the direction where the river should flow, put stones, whatever, change the direction. This one may do, this is not great tircha. And the same thing, and to open a river that became blocked, a river that became blocked and the water doesn’t flow further, because water doesn’t come in, opening a blockage, whatever, this one may.
One grasps, that one may fix things, one may not make a new thing. It’s a great principle. It’s Chol HaMoed. Yes.
Cisterns of an individual
Yes, cisterns. We learned earlier that one may do public needs. It stood there that one may dig cisterns, ditches and caves for the public. Pilgrims need to have wells, one may. But for an individual one may not dig.
What may one do? If he needed them, one needs it for water for Yom Tov, he digs them and plasters them, one may clean them, scrub out the dirt, and refresh them. And the same thing one may seal their cracks, if cracks form so that the water runs out, one may smear there what is needed. But one should not dig them initially.
Further, and one gathers water into them, one may pour water into the cisterns, even though he does not need them, even if one won’t need the water on Yom Tov, this one may do, because pouring water into a cistern is not great work. Different from watering a field, it seems that’s great work, but this is simple, he has water and vessels, he needs to pour it into the cistern, this one may do even if one doesn’t need it.
Bereicha
And the next thing, and one makes a bereicha on the Moed, one may make a bereicha. The Rambam doesn’t tell us here what bereicha means, but the commentators say that as the Rambam learned it is a small pool, different from a breicha which is a larger pool, it’s a small pool. To use for a bit of a washing machine, I know there, washing clothes. The breicha is the large one, and the bereicha is the small one.
So the small one, earlier they thought that one may not even make a tefach, but the whole thing was when one works on a field, it seems that everything is more work. One may make for washing clothes, it seems that… It’s actually a bit interesting, because one may not wash clothes on the Moed, we learned this in the previous… Okay, no, this is perhaps using it for other things. Okay.
The Raavad’s dispute
But on the spot, the Raavad argues on the page, and he says that bereicha is entirely something else, something has to do with a grave. The Raavad understood from the context that the Rambam puts in the bereicha next to all the things that one uses for watering, so he understood that it’s something of the family. Says the Raavad, no, bereicha is essentially to dig a grave. That’s basically the Raavad’s interpretation. Right.
But the Raavad says an interesting piece of history, that once in the times they didn’t used to leave the deceased in the grave that we call today a grave, that was a temporary thing. They put him in this a bit, until they built him a nice… No, no, he’s not talking about there. Could be, but he’s talking before that. A niche or an eternal building, some stone, they put him in some nicer place. In any case, that’s the dispute.
Halacha 3 — Trapping mice in an orchard and a grain field
And further it is so, we’re going to learn about the… If there are mice that are damaging the trees, one didn’t yet have then the Rebbe Yeshayale Kerestirer picture hadn’t yet been sitting, what must one do? One must go catch the mice, and it’s hard work. May one do it on the Moed? Because it’s not such great tircha, also it’s not any great tircha. It’s a loss, no difference. No no, it’s certain that one may not let them damage.
He says, if the mice are going around in the orchard, then one traps them, one may properly trap them, whatever the procedure that one does this, not do it with a change. And he explains how, one digs, one makes pits, and hangs the traps, on the pits one makes traps so they shouldn’t be able to crawl out, one builds traps. This one may do, because what is he in the orchard, if someone sees someone building traps, he understands that he does it because he puts together 1+1, that in an orchard it’s a destruction.
A grain field adjacent to an orchard
But if there was a grain field adjacent to an orchard, if the grain field means a field of grain, if there there is an infestation of mice, there mice come, but mice don’t eat, it seems, mice are better people, and they love apples, they don’t love any rice. They don’t cause loss in the grain field, they only cause loss in the orchard, and the person wants to stop them in the grain field before they come close to the orchard.
Here, since if a person sees him he will not understand that he is saving his field, because he does it in the grain field, then one cannot do it in the usual way, then the halacha is if there was a grain field adjacent to an orchard, one may trap it in the grain field, but one must do it with a change. Why? Because he does it so that they should not enter his orchard and destroy it, he wants to kill off the catch the mice so they shouldn’t enter the orchard. But since he does it outside his field, there he must do it with a change.
Essentially he says that it has to do with how it looks. Perhaps in practice there’s less loss, because it’s still one step, he only fears that it will come, it doesn’t come, so automatically if it’s less loss he must do it there with a change. What’s the difference how he does the tircha? A change is only permitted in a place of loss, that’s the rule. It’s a risk. Usually the person is right, but it’s a risk. A potential loss, it’s a risk. Okay.
How one traps with a change
Says the Rambam, what is the change? He does give advice, how one traps with a change, one sticks a stake in the ground, no, one doesn’t make a pit, rather one sticks in a spike, and strikes with an axe, one chops with the axe on the spike to widen a bit a little pit, and afterwards removes it, afterwards he takes out the spike, and its place is found to be a pit. It’s a trick, he sees the change basically, like every change basically. He makes a pit, but not directly by digging with a shovel, rather he puts in something, and suddenly there’s a pit.
Halacha 4 — A garden wall, a roof railing, a courtyard wall
Further, a garden wall that fell. He has a garden, and it’s surrounded by a wall. The wall fell down, one may not build on Yom Tov, but he does it to protect his garden. He builds in a layman’s manner, he may build it like a layman. He may not do a professional nice wall, but he may build a little wall in a layman’s manner. Like they actually learned in the previous chapter, what does a layman’s manner mean by a wall? That one doesn’t put any mortar, or something like that.
Oh, or even less, he fences it with reeds and a pit and the like, he digs around, or he puts around reeds, small branches, instead of building a proper wall. In short, he has the option, not building a professional wall.
A railing for a roof
And similarly, if he made a railing for a roof, if he built a railing for a roof, here we’re also talking about a fall, or here we’re talking about a part? No. The difference is a roof, will it see a garden. The main word in this halacha is that there is a garden wall, or a roof, or a courtyard wall. A garden and a roof are not so important, one needs to have a railing, one doesn’t need any professional railing. So one makes a layman’s manner railing.
But… I also built to set up on the great does in great etc., I thought etc. means a pit. But it doesn’t fit. Etc. must be like “spread over it reeds.” He translates reeds or etc. must be to make a small wall around. Making makes sense, because he wants to make a wall, not any big help either. Okay, no difference. Yes, bad. Ah, he says that one must say “pit,” not etc. must. Pit. Pit is the word pit, yes?
And similarly, he made a railing for a roof, if one made a railing for a roof and it fell, he builds in a layman’s manner, one may do it in a layman’s manner.
The Ritva’s comment about a railing
I see that on the railing he brings a comment from the Ritva. The Ritva says that we’re talking in a case where it’s not a mitzva of ma’akeh (railing), because if it’s a mitzva of ma’akeh, then it’s like we said, it’s a public need, or one would indeed ask to make a proper railing, take a professional to make a railing. We’re talking here about a railing in a case where there is no obligation of ma’akeh.
I don’t see the difference, presumably the layman’s manner also was necessary. Presumably what he means to say, that if it’s a need for a mitzva, then one doesn’t need to make it with any change, then the permission is broader, like a public need. Seemingly, a ma’akeh because “lest the faller fall from it” was basically approximately the same thing. It’s not the public, it’s in his house, no one wants to go there. In the street, in the public domain. Saving lives is a great mitzva. I don’t know.
A courtyard wall
Okay, he says further, but, a courtyard wall that fell, and he needs to live there, now thieves will come, because it will be a lawless world, then indeed he builds in his usual way, because this is already a greater need. It’s a matter of loss. And the rule is that a matter of loss needs… Yes, soon one will see clearly. But a courtyard, is a thing where one lives, and one needs a fence, and not means a loss. So one doesn’t need any change. The change or layman’s manner one only needs for something that is not a loss, or not such a great loss, a bit of a loss but…
And one leaning to fall — danger
And one leaning to fall, it’s falling. It hasn’t yet fallen, but the wall stands crooked, and it’s a danger. Like the Gemara, a person may not stand near a wall that is going to fall. May he even throw it down, a danger, so that it shouldn’t fall on someone. And he builds in his usual way. Then he doesn’t need to build in a layman’s manner, because this is more important seemingly, it’s a danger situation.
So from here you perhaps have a bit of a proof from the Ritva, that when it’s a place of danger, one may do it in the usual way. It’s simple, if it’s lacking, that’s what I say. Certainly, if in order that “the faller should not fall” one needs to make an action, and one makes it. The whole difference is only that it’s not really lacking. I think that then the rule turns on how great a loss it is.
Halacha 2 (continued) — A person builds a bed at night to sit on it and to sleep on it
Speaker 1: Let’s say it’s a mitzva, but the layman’s manner will hold, understand? I would have thought. You’re right that Rabbi Yom Tov of Seville, I know what he was called, didn’t hold like us. So, but the Mahari holds yes like us. So, it’s a dispute.
Speaker 1: Already, further, another thing that one may. A person builds a bed at night to sit on it and to sleep on it. A person may build a bench to sit or sleep on it. Why may one? It’s a need of the Moed, or perhaps it’s a small work?
Speaker 2: You’re not telling me clearly.
Speaker 1: I think it’s a need. Why can’t it be? He’s going to sit, he says clearly, to sit on it. We learned by this about Chol HaMoed that it’s a thing that one can do before Yom Tov. The only thing we learned is directing his work.
Speaker 2: Okay, further.
Halacha 3 — Repair of the hinge, the pipe, the beam, the lock, and the key that broke
English Translation
Speaker 1: We’re going to learn more things that one may fix: the hinge, the hinge upon which one makes the door, hinges upon which one builds a door, and the pipe, a pipe, and the beam, a beam, and the lock, the thing where the hinge goes in, and the key that broke, that became broken, one may fix it on the festival in its normal manner. One may fix it on the festival normally, “in its normal manner” means professional work. Whether of iron or of wood, why? Because it is a great loss. Why? If he leaves the door open and its door is broken, if he will leave the door open, he will be found to lose everything he has in the house, everything will be stolen from him, he will lose everything. And we have already explained that anything involving a loss does not require a change.
Discussion: Can one learn laws from a dead person?
Speaker 2: Can one learn laws from a dead person, which things will we believe?
Speaker 1: Here you see very clearly that they can save the house even with a change. There is a door. But remember what we learned, the law of requiring a change, there are levels. A matter of loss or a matter of need, a festival, I don’t know what we learned earlier, doesn’t require any change. That’s the law. Change is not…
Speaker 2: No, no, they didn’t have. Every matter that is impossible requires a change.
Speaker 1: Because it’s less work, not a loss. So, that’s why I said this, because I…
Speaker 2: No, the water is all in a place where there is no loss. Even there there is a topic of work, not a topic of change.
Speaker 1: Change means that it’s reversed, a bit harder, it’s less well done. But change doesn’t simply mean that one does less. I don’t know if change is less work. Change is a thing that is not a loss or a need, one doesn’t do it on the festival except with a change. It’s a weekday for the festival, it wasn’t a regular day.
Law 8 — One does not dig a grave to have it ready for a dead person
Speaker 1: Now further, says the Rambam, one does not dig a grave to have it ready for a dead person completely. One may not dig a grave, if someone will die so that one should have a grave. And one does not build it, or one may not build the monument, or whatever on the building… the grave. That is, there are graves that one digs, there is a grave that is in a building, as we learned, in a niche. Okay, or does it mean the building on the grave, or is it the monument.
Meaning, if someone died, we already learned that one may… even on the festival, even the second day of the festival with a Jew. The same thing, how so? When someone is afraid he’s going to die, just someone built a monument, and afterwards maybe he’ll have the nicest plot, why should he fix it on the intermediate days?
Speaker 2: I don’t know, one must stand…
Speaker 1: Ah, here we’re talking about the burial society, the one who works in the cemetery, he’s preparing. If someone is going to die…
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: How so? He adds to its measure, or shortens its measure, one may make it bigger or smaller, so that it will be ready for the person who will be buried. Ah, the person is losing weight. It’s interesting, he builds a grave, and every little while he weighs himself, and he makes it bigger, he makes it smaller, and he gives him the reminder of the day of death.
But the Raavad has criticism here, the Raavad argues that it cannot be when a person is still alive, one certainly may not even fix it, because perhaps he will die. What kind of guess is that? The Raavad says that the law is only when he has already died, but when he has already died one may dig from the outset, so what’s the point? I’m not clear.
Speaker 2: Okay, perhaps on the festival one would not be permitted to build a… let’s say build a tent, build a nice monument. Perhaps on the festival is the minimum, one may build…
Speaker 1: Ah, perhaps this will connect with the previous Raavad that he learned from the broken things, that one may only actually on the festival build a temporary grave. The fancy grave you’ll make afterwards. Okay.
Law 9 — One does not move bones from grave to grave
Speaker 1: Another thing that one doesn’t do on the festival regarding a dead person. One does not move the dead person which is the bones from grave to grave. In ancient times people used to move the dead from one grave to another. Today people throw themselves in front of buses, so that this shouldn’t happen.
No, today, by the way, today… yes, soon we’ll see. Today one also does, there are laws about this, today one also does bones, but when the Zionists do it then, but when the Hasidic Jews do it, then there’s a dispute between the Raavad and the Gaavad, whatever, there’s an order about this. Not the Raavad here from the glosses of Raavad. The Raavad of the so-called Edah Haredit.
Moving them is permitted. Moving them one may not. That’s what one was even on the festival. You have here a dead person lying before him, and it’s a disgrace, one may bury him, but switching with a grave, not when one is honored from disgrace with a nice grave, and one had decided the grave is needed for an important Jew, one goes to put him in a lower one. Even not from disgrace to honor, which you would have thought that it’s an honor of the dead, one also may not.
Says the Rambam, the thing of moving a person, you want to switch him, is not a matter of loss. What does it mean to let go over the rest of the days? One may not simply also not simply move a dead person because of disrespect of the dead.
Rather what? Within his own, only if it was a person’s property and he wants to build there or what…
Speaker 2: No, within his own he says, it means it’s a grave that belongs to him, so he brings.
Speaker 1: It was a grave of the family, one may move him to his grave. There are others… that if one mistakenly placed him not in his grave, one may place him in his grave. Or not mistakenly, temporarily… but I say that’s a different thing.
But “within his own” means of the dead. The honor of a dead person is that he lies in a property that belongs to him. What is your honor? It’s real estate, it’s very important. He brings that the Chatam Sofer says that the custom is that one pays for the grave, specifically because there is that he lies in his grave. It’s an honor, just as a person should live in his house, so he should also lie in his grave. Blessed be God, I have a grave. Something important.
Yes, there are other phenomena, also a gift, that one may move. Look in the Shulchan Aruch, and every lesson Semag, you’ll see the breadth of it, and one will also see somewhere else in the sources when one must make a demonstration. That’s already not in the Rema.
The custom of Israel actually… there were stories of how one had to raise money at the funeral to be able to bury. There is indeed the principle, perhaps opening the grave without a price. It costs money.
Law 10 — One does not spray the trees
Speaker 1: Now, it is forbidden to do anything, says the Rambam, it is forbidden to do… ah, further, the next law, law 11. One does not spray the trees. There is a process of removing the sprays from the trees so that it won’t… the fruit won’t be wormy. One may not do this on the festival. Spraying, today it’s called spraying, pesticides, what it is. Yes, and the like.
And one does not smear the shoots, one may not smear. Sharp chemicals on the shoots. This is so that one shouldn’t eat, one puts something that doesn’t taste good, or doesn’t smell good, so the cats won’t eat from it.
Yes, but one does not prune, one may not cut off pieces from the tree so that it can grow better.
It seems that all these things are not… it’s not such a strong matter of loss, or one can do it after the festival.
But what one may indeed do, one may oil the trees. Instead of spraying, it seems that it’s a greater effort, one may indeed smear on the trees. What is with oil? With oil. With oil one may indeed do. Why? What’s the difference? It seems that this is less effort, or it seems more like one of the two things. This is a matter of loss. It means if one won’t put the oil, it will actually cause ruin. The other thing is not a matter of loss.
Flax and hops
Speaker 1: Further, and one may soak the flax, one may soak things that one may do because it’s a need of the festival, or what can be a need of the festival. Flax means linen, yes, flax. And that is, presumably the normal way is to use this time, one must work it out, make linen from it, that takes more of a process. But even immediately one can already, with this, one can make the etrog. Once people used to put the etrog in the flax, the yellow thing. I mean here, to wrap it means, one uses it like a sponge, one puts something on the sponge, it can absorb moisture, and one gives a wash. So that’s a need that one can use immediately, one doesn’t need to add anything. Yes.
The hops, it’s hops, one may pick a type… it’s a type… animal food or what? I think it’s… I think it’s… hops… ish, something a… yes. Okay, a type of spice. Grown. So that one can put it in beer on the festival. It’s something that one can use in food. That is, yes, work, but it’s a need. This is apparently similar to the flax. I think that although it’s not a thing that one eats normally, or it’s time to work out on the meal, but one can use it immediately to throw it into the beer, that one may indeed. Therefore it means that one may indeed.
On the festival one may not cut, we learned. The Rambam says that plucking is forbidden in any case. Yes, so the Rambam said. And so all similar cases.
Now. Says the Rambam further, more laws.
The law of bringing sheep into a field (fertilizing fields)
This is apparently similar to the simple meaning that I think, that although it’s not a thing that one eats normally, or it’s time to work out the meal, but one can use it immediately to throw in the ox, therefore it means that one may indeed.
On the festival one may not cut, we learned. The Rambam says that plucking is forbidden in any case, yes, so the Rambam said. And all similar cases.
Law 11: One does not bring sheep into the pen
One does not bring sheep into the pen. Someone wants to bring sheep into a field so that the sheep will do their needs there, and this will fertilize the field, manure the field. One may not do this, for behold he knowingly does work on the festival. Fertilizing the field on the festival is work. It’s true, although it’s actually a very weak work, basically he opens the door for the sheep. But okay, it seems it doesn’t seem right, and he can do like the vessels of everything. And if they came on their own, it is permitted.
And one does not help him. That is, when he comes on his own, the sheep will come in on their own, he doesn’t need to send them. But “one does not help him,” one may not be busy with this, helping them. And one does not give them a shepherd to drive their sheep. What is to drive? To move from here to there. In short, one may not help. It comes on its own, it comes on its own. One may not bring, help, not send a shepherd or someone to help walk around, whatever one needs to do.
If he was a weekly worker or a monthly worker, one has a shepherd who is someone who is hired for a week, or for a month, or for a year, or for a sabbatical, one may help him. Then one helps indeed. Why? Because this is the problem with the shepherd, let’s say one takes a shepherd, a gentile. Okay, we had that for the intermediate days there is no real difference to when a gentile does something. But to go hire, that’s the problem, to go hire is something of a matter of work, now to go hire a shepherd. But if one has already hired a shepherd, he may do the… he’s already hired, and it’s like we learned in the laws of Sabbath, like a weekly worker means it’s more permitted, it’s like in the category of contracting or something like that. That is, he doesn’t have to do it today, so he does it on the understanding… something like that.
The same thing, if one already has a weekly worker, but one needs to hire someone to help the helper, like going out from Sabbath. One may hire a shepherd to drive the sheep from place to place so that they will fertilize all the fields. That’s the meaning, interesting. For the animal one may indeed. Manure that is in the courtyard, that one may, yes. And if the courtyard became like a cattle pen, if there is so much manure that it already looks like a stable, one may remove the first one, one may even clear it to the garbage.
No. We can take a few more things that sometimes one may and sometimes one may not. I made a chapter, these are all things that depend, if he did something a chapter, with the intention. It’s the same wonder that depends on what one means. And the Rambam will say at the end of the law that what one means doesn’t mean what one has in mind in the intention of a lion, but what one means means that when one sees how he does it, one knows what he means. It’s a great principle how one knows what someone means.
Law 12: Great principle of intention – and by the deed it will be recognized
One who levels the surface of the ground
One who levels the surface of the ground, we learned earlier that one may level the ground for public needs, but here we’re talking about just an individual, he wants to make a field level. So, if he intended to fix a place where his wagon will stand or where he will sit, if he does it because he wants to use the place, he wants it to be level, it is permitted, because that doesn’t mean working on a field, that’s simply leveling a place, that’s permitted because it’s not a great labor. If he intended for working the land, this is a part of preparing the field for sowing, this is forbidden, this is already a greater… if it’s a thing of plowing.
One who gathers wood
And so, one who gathers wood from his field, if he does it because he needs the wood, it is permitted. But if he intended to fix the ground, he does it because he wants this as part of cleaning the field, removing the pieces of wood, it is forbidden.
One who opens water to his field
And so, one who opens water to his field, opens the pipe, opens so that water should come into his field. So if he intended that fish should enter it, if he does it because so fish will come in, this is the way of catching fish, it is also permitted, because this is also not a deed, it’s not a part of working the land. But when one is to water the land, then it is forbidden, forbidden means here, forbidden means say look at all the previous laws, in a manner when there is no kindness, and so on.
One who cuts carobs from the palm
And so, one who cuts carobs from the palm, if someone cuts down pieces of wood. If he intended to feed animals, it is permitted. If he intended for working the tree, as we learned earlier that one may not do pruning, one may not cut pieces from the tree, then it is forbidden.
And by the deed it will be recognized what thing he intends
Says the Rambam, from where does one know what he means? And by the deed it will be recognized what thing he intends. Interesting that it doesn’t say here clearly, but one can understand, and he does it a lot, he does it strongly, whatever, there are differences in how one does it. This is a great principle in Torah, when one speaks of intention, intention almost always makes a difference in how one does it. How do I know that you meant this? Because you did it in such a manner that one sees that this is what one does for this need. Does he mean like a kind of “I am God who distinguishes between blue and white”? No, on the contrary, one doesn’t make “I am God,” one doesn’t need God. There is a manner, there is a way how one does it. When one is a gardener, there is only a way how one does it when one wants the plant.
Law 13: Oven and stoves, stringing beds, millstones
Oven and stoves
Further, oven and stoves. One is now building an oven and stoves. So, if it goes… it takes time, it will dry out, and one will still be able to use this on the intermediate days, perhaps it will become dried on the festival, one will still be able to bake with this on the festival, except except, because this is a difference from preparing once preparing for the need of the festival. And if not, it will be used after the festival, one except except. In either case, one may build on the clay of the oven and on the stove. That one should build, let’s say a shelf, I know, on the oven or on the stove, that one may indeed. Why? It’s like building, such an honest thing, one builds.
Stringing beds, millstones
And one may string the beds. One may braid ropes to be able to make a bed. And one may bore the millstones. Clean, I think, one cleans the… yes, boring means like… yes, the millstone is such a bumpy thing, one must remove what is stuck in between so that it will work. One may clean the millstones. And one may open an eye for them. One may open a hole for the millstones, where the wheat or whatever should go into the millstones. And one may set them up. One may set up the millstones. And one may build a water channel for millstones. One may build a water channel, a water… a millstone that is a water millstone, and one builds a water channel that will turn the millstones. That one may do. Because this is all a need of the festival. Grinding one may indeed do if it seems a need of the festival.
Law 14: Pitch on barrels, softening clothes
One may pitch the barrels
Translation
Further, zofsin es hachoviyos. One may smear pitch on the barrels, otherwise the wine would leak out. Perhaps, yes. One smears some material to make it so it won’t leak out. This one may do so that the wine won’t be lost. V’zofsin es habakbuk. Also a bottle one may do the same thing, mah she’ein bo torach. It says that by a barrel he speaks of it being a burden, and by a small bottle one may even when it’s not necessarily because of loss, simply because it’s not a burden. V’sosmin pi hachavit shel sheichar, one may plug the opening of the barrel, the top, so that it won’t go flat, the same thing so the beer won’t become spoiled. U’mechafin es haktzi’os, one may cover, ktzi’os means grogaros, the dried figs, one may cover with a vessel also so they won’t be lost, so they won’t become spoiled from rain, whatever, one may cover them.
Merachkin Begadim – Ma’aseh Hedyot vs. Ma’aseh Uman
U’merachkin es habegadim b’yadayim, one may, we’ve already had similar laws, one may for example knead, crumple the clothes with the hands, because it is ma’aseh hedyot. Aval ein osin kishrei beis hayadayim, but one may not do the hems or the cuffs, I know, whatever the craftsmen do, because it is ma’aseh uman. This is already, being merachech with hands is ma’aseh hedyot, but making kishrei beis hayadayim is ma’aseh uman, one may not do it. V’chein kol kayotze bazeh, one may do small tasks that are not ma’aseh uman, but not ma’aseh uman.
Halacha 15: Tziparnei Chamor, Avus, Sus, Harba’ah, Refuah
Tziparnei Chamor, Avus, Sus
Further, kotztzin tziparnei chamor shel rechayim. A mill can work either through water that pushes it, or one has a donkey that stands and pushes the mill. And one must cut its nails so it will do the work better, one may do this. U’vonin avus livhemah, one may build a trough, “yad hashor kenegdo v’chamor avus lo,” one may build the place on which it eats. It’s not a plate, it’s an avus. An avus, yes, it’s a small trough, I know, there one puts in the food for the animal, this one may do. V’sus sherocheiv alav, also it is permitted to take its nails, one may cut its nails, there is no prohibition here “asher lo yachnes lachag shehu menuval,” it doesn’t apply to it. V’lesarcho, one may make its hair nice, in order to, or as it says “yafeh yafeh,” no, it says the opposite, so that he should have a nice horse to ride on.
Harba’ah, Hakaza, Refuah
What may one not do? V’ein marbi’in behemah b’mo’ed. One may not breed an animal so the animal will have offspring. Aval makizin al hadam, bloodletting one may indeed do for an animal. V’ein mon’in mimenu refuah, one may also provide healing. Already, he says it in the language of not preventing. That means, apparently one may give healing to an animal, one need not hold back. Because also there is davar ha’avud, that the animal shouldn’t die.
Refuah on Chol HaMo’ed – Question About Yom Tov
V’chol ma’achalos u’mashkin she’eino ma’achal bri’im ela lirefuah, which on Shabbos is forbidden as shchikas sammanim, it is permitted for a person to eat and drink them on the mo’ed. Chol HaMo’ed one may indeed, there is no prohibition of shchikas sammanim. I would have thought that on Yom Tov, Yom Tov is just like Shabbos, like all other gezeiros d’rabbanan, no different. There is no distinction. Ah, tzorech… Apparently it’s like a tzorech haguf, and one uses his… B’mo’ed here means however for chol shel mo’ed. Yes, it is indeed chol shel mo’ed. Many places it says b’mo’ed.
Right. The answer is that the shchikas sammanim one could have done erev Yom Tov apparently, except if it’s something that isn’t good, like pepper. But presumably the spices that one uses for healing one could have done yesterday, and it’s only d’rabbanan forbidden true, but yes, one doesn’t know. I see that he doesn’t say however about Yom Tov itself, he speaks about mo’ed. Mo’ed I agree with, but Yom Tov he doesn’t bring what the law is. The Rambam didn’t say. The Rambam says that all gezeiros, but you’re right that this must be an interesting thing. Especially, clearly, the gezeiros that are mipnei hamelacha, which are only forbidden because it’s possible to do them or such a thing, this one must understand what the law is on Yom Tov. I don’t remember what the law is. We didn’t learn it, and this is Yom Tov. Do you remember if they learned something? I don’t know if they learned about healing on Yom Tov.
Halacha: Ein Mefanin Mechatzer Lechatzer B’Mo’ados
The Rambam didn’t say. The Rambam said that all gezeiros, but you’re right that this must be an interesting thing, that generally the gezeiros that are mipnei hamelacha, which are only forbidden because it’s possible to do them or such a thing, this one must understand what the law is on Yom Tov. I don’t remember what the law is. Do you remember if one learned something?
Yes, but I’m saying the question, the general question.
Ah, good, but… Apparently, medicines… I have a thousand gezeiros that must be permitted.
No, because it doesn’t work out. It means like… Okay, the Rambam didn’t say clearly the words davar hashaveh l’chol nefesh, but it won’t be less than eating. It’s for his body, that he should be healthy. It’s like eating.
He should know, okay. Not clear to me. Further.
Pinuy Keilim Mechatzer Lechatzer
The Rambam says further, “Ein mefanin mechatzer lechatzer b’mo’ados.” Another new prohibition of Chol HaMo’ed, that then there is the same prohibition similar to Shabbos and Yom Tov. One may not move things from one courtyard to another. “Lo midira lena’ah”, not when he wants from a worse courtyard to a nicer courtyard, or vice versa, but “mibayis levayis b’oso chatzer”, which is a smaller burden, one may indeed.
“U’mevi’in keilim she’einan tzorech hamo’ed mibeis ha’uman.” One may, we learned that one may not bring on Shabbos, for example, if one has already finished doing the work, one may not do it on Shabbos, this will look like one is working on Shabbos. Yom Tov one may, “kegon karim u’chassos”, bedding, or permission, one may do on mo’ed. “Aval keilim she’einan tzrichin”, but vessels that one doesn’t need, “kegon machareishah”, a plow from the shop of the person who works with iron, “o tzemer mibeis hatzeva”, fresh wool from the dyer, to make clothes, “ein mevi’in”, one doesn’t do, because there is no need for it on Yom Tov. One may also not be occupied with it and bring it.
Din Uman Shemisyarei Sheyigneivu
“V’im haya misyarei meihem sheyigneivu”, what then is the law that one may sell and buy on Yom Tov?
Yes.
So we learned that also the person, the customer, may. What should one do then? “Nosein lo scharo”, give the money, “u’mani’ach etzlo”, and leave it there, because the heter was only that he should have what to eat. He says, you may not take it home because of this. But what if he doesn’t trust him, he’ll grab it? He’ll give it tomorrow? He brings it, he may take it somewhere else, “aval lo hevi’o leviso klal”, he must put it in some storage, in some other place, he may not bring it home to his house. A very interesting law.
—
Halacha: Melacha B’Erev Yom Tov
Okay, until here hilchos mo’ed, hilchos Chol HaMo’ed. Now one can learn a new law of melacha b’erev Yom Tov.
Forbidden, it’s forbidden, one may not, it’s connected.
Yes?
Yes.
So one may not do melachos. The Rambam says thus: “Asur la’asos melacha b’arvei yamim tovim min hamincha ul’ma’alah kemo arvei Shabbosos”. Just as erev Shabbos we learned in Shabbos. How do you remember they learned?
Did we learn this?
Interesting, it didn’t say at chatzos, it said at mincha ul’ma’alah. Min hamincha, mincha doesn’t mean from chatzos.
Ah, here it says, excuse me, min hamincha ul’ma’alah was also by Shabbos, that then they blow the first tekiah, a person should stop working. So from the time of mincha, which is, you know, two hours after chatzos, somewhere in the afternoon, one may not do any melachos. The Rambam doesn’t say min hamincha ul’ma’alah when exactly that is. But he doesn’t say a time, what does mincha mean? There is mincha gedolah and mincha ketanah, remember?
“V’chol ha’oseh melacha bahem eino ro’eh siman bracha”. Ah, it doesn’t say here the word le’olam, there are prints where it says le’olam. The work didn’t succeed. It’s easier, when it doesn’t say le’olam, it means the work he won’t have any satisfaction from it. Why work that is at the expense of kavod Yom Tov?
What does one do to this person?
No, “v’go’arin bo”, one shouts at him. “U’mevatalin oso al korcho”, one shouts at him. “Aval ein makin oso makas mardus”, it’s not really a prohibition d’rabbanan that one should give him makas mardus. “V’ein shum adam menadehu”, it’s certain that one doesn’t put him in nidui.
Chidush: Nidui is More Severe Than Makas Mardus
That means, how do you remember we learned that a talmid chacham one doesn’t give nidui except by the kingdom? One sees that what? That nidui is a greater… Very interesting. What is there different?
Yes?
Nidui is not a shame, it’s more like a “social sanction,” one doesn’t speak with him, “whatever.” Interesting.
—
Halacha: Erev Pesach — More Severe Than Other Arvei Yamim Tovim
The Rambam says, the law is on regular yamim tovim, Shavuos and Sukkos, Rosh Hashanah and the like. But erev Pesach has different laws. Erev Pesach is from chatzos. Erev Pesach is not like mincha, but it’s from chatzos. “She’ha’oseh bah melacha achar chatzos” one does indeed all the punishments, one even makes nidui. “V’ein tzarich lomar shemakin oso makas mardus im lo nidehu”, if one doesn’t give him nidui, let’s say he’s a talmid chacham, then one does makas mardus.
Why indeed? Why is erev Pesach stricter than other yamim tovim? “Lefi sheyom arba’ah asar b’Nisan eino k’sha’ar arvei yamim tovim, asher yesh bo chagigah u’shchitas korban”, it is itself a Yom Tov. One brings korban chagigah, one brings the korban Pesach, the shchitas korban. That means, chagigah one can perhaps eat then, but the shchitas korban Pesach one only slaughters, “v’eino ne’echal ela balailah”. Right? Korban Pesach is an interesting korban that one may not eat at the time of its slaughter, one eats it only at night.
“U’lefikhach yom arba’ah asar asur ba’asiyas melacha midivrei sofrim”, it’s a proper prohibition midivrei sofrim. As said, makas mardus means that it’s a prohibition midivrei sofrim, it’s not just a custom or something. “Kemo chol hamo’ed.”
Erev Pesach Kal Mechol HaMo’ed
But the Rambam says, “V’kal mechol hamo’ed”, it’s not as strict as Chol HaMo’ed, “v’ein isuro ela mechetzyo ul’ma’alah shehu zman hashchitah”. If it were like Chol HaMo’ed, one wouldn’t be allowed the whole day. The… begins from chatzos he can say that from chatzos begins a law like Chol HaMo’ed. But, he says it for a “reason.” “Aval” — the prohibition is only from chatzos and above.
Erev Pesach Lifnei Chatzos — Dependent on Custom
The custom is that the prohibition is already earlier, but the chametz is indeed dependent on custom, it depends on the custom. There are those who have a custom, “makom shenohagu la’asos” that one may indeed do melachos, “osin”, “makom shenohagu shelo la’asos ein osin”. Meaning, the prohibition d’rabbanan is categorical, it applies to all cities, it doesn’t matter where you live. But the custom has to do with in practice. And this is erev Pesach lifnei chatzos.
—
Halacha: Shalosh Umniyos Shematchilim B’Erev Pesach
The Rama says, even “makom shenohagu la’asos”, even places where they were accustomed that one may do melachos erev Pesach before chatzos, but “lo yatchil lechatchilah la’asos melacha b’arba’ah asar”, one should not begin to do a new project erev Pesach, “afilu im yachol ligmor kodem chatzos”, even if one can finish it before chatzos.
Rather, there is in this a leniency, “ela shalosh umniyos bilvad hein shematchilim”. There are indeed three types of crafts that are important, that the sages were indeed matir that “b’makom shenohagu la’asos v’osin ad chatzos”, places where one does conduct to do melachos until chatzos, one may even begin to do that day. And these are, “hachayatin”, tailors, “saparim”, the people who do haircuts, barbers, “v’chovsim”, and launderers. Because these are things that one needs to have for kavod Yom Tov, they permitted to do, to begin melacha.
But “she’ar umniyos, im hitchil bahem kodem arba’ah asar”, if one finishes a job that one already began before erev Pesach, one may finish until chatzos. Why? “She’ein anu tzrichin lish’ar umniyos letzorech haregel”. Other crafts are not so important for Yom Tov, they didn’t permit to begin.
—
Halacha: Holeich Mimakom Lemakom — Minhagei Erev Pesach
What happens, we spoke that it depends on custom, what happens if someone comes from one city where the custom is one way to a city where the custom is different?
Mimakom She’osin Lemakom She’ein Osin
It’s like this, “holeich mimakom she’osin lemakom she’ein osin”, so his custom is as he is accustomed that one may indeed, so “lo ya’aseh b’yishuv”, he should not do in the city, among the people he should not do the work, “mipnei hamachlokes”, there will be a dispute. The people of the city are usually very protective of our customs. He comes here, “echad ba lagur” stranger, and he whistles at our customs, there will be a dispute, he may not. “Aval oseh bamidbar”, a place where it doesn’t bring a dispute, and he does it in a place where people don’t live, one may indeed do.
Chidush: What Does “Melacha” Mean in This Context
The question is, he doesn’t say what happens inside at home. It turns out that this is also forbidden. Perhaps melacha means work, and work is something that is always public, he goes to his job. He doesn’t speak here, the melachos that are done erev Pesach, I don’t mean everything, let’s be clear, melachos means all melachos, even makom shenohagu lo la’asos melacha, doesn’t mean that one doesn’t light any lights, that one doesn’t cook, or one doesn’t even do melachos that are forbidden on Shabbos. It means that one doesn’t go to work, it’s a different kind of boundary. But this is the understanding, this is such a kind of thing that is not possible to do at home. Everything that flows at home one does anyway. We’re speaking of both that it should be open craftsman’s work. What we call work, not what hilchos Shabbos or Yom Tov calls work.
Mimakom She’ein Osin Lemakom She’osin
Further, v’holeich mimakom she’ein oseh lemakom she’ein oseh lo, someone comes from a place where they don’t conduct to do melachos, he comes to a city where they do conduct to be lenient until chatzos. Lo ya’aseh, he should begin his stringency, as the Mishnah says, nasan alav chumra makom sheyatza misham, chumra makom she’oleich lesham. This one does on both ways.
V’af al pi chein, lo yisrael bifneihem shehu batel min haisaron, he should not in a demonstrative way not do, like sitting in the middle of the street with his shtreimel, he’s already not working. But usually, the Gemara says, this is not a problem, because there are many idlers. Just one doesn’t work… Not doing a melacha is not a statement, but if he makes it in the manner of a statement, a statement one may not do. Both things are about dispute. Le’olam lo yeshaneh adam lemachlokes, a person should not do differently than the people around him in order not to make a dispute.
Digression: Contemporary Times
V’chein, mi she… You see the former times when people cared about customs. Contemporary times one can do what one wants. Generally, I still don’t have a novelty. There is no dispute.
It’s not a dispute.
It didn’t come at the derasha Tisha B’Av against sinas chinam. Today it’s also less often that there’s a whole minhag ha’ir. Every city is composed of all kinds of communities. And contemporary times
Digression: Minhag HaMakom in Contemporary Times
Speaker 1:
One good. V’chein, mi she… You see the former times when people cared about customs. Contemporary times one can do what one wants. Generally, I still don’t have a novelty. There is no dispute. But you daven… But who knew to make a dispute? It didn’t come at the derasha Tisha B’Av against sinas chinam.
Today it’s also less often that there’s a whole minhag ha’ir, perhaps you know. And contemporary times, the third custom, instead of making it so there won’t be… I want to say an interesting thing. Once upon a time in a city, it’s simple that everyone you see conducts the same, this makes the people be more friends, be less dispute.
Contemporary times, the third custom, instead of making less dispute, makes more dispute. Because why is there a war against three shuls? Why can’t everyone daven together like normal Jews? Because I have a custom that one davens specifically early, I have a custom that one davens specifically late, whatever. One can argue in the same shul, one can’t even make the same shul two minyanim, because that’s already… So one makes more division among Jews because of this law and custom. Exactly opposite from the original law of a custom that it makes everyone equal, today the custom makes everyone different, and requires a great fence.
Yes, okay. Do you have a serious comment?
Speaker 2:
Shimon the set, but it’s handled by one, understandably.
Speaker 1:
This is an interesting thing. That means, one must know, you say that today there is no city, it’s in a city, in every city there are all kinds of virtual cities, everyone holds, he goes with a different hat. What kind of thing is this?
Yes, I’ve seen Hasidim get angry. You come to Lakewood, the Lakewood Rosh Yeshiva didn’t allow anyone with a shtreimel. He’s right, I don’t understand – you come here and you go with a different garb than everyone else. It’s like, there’s such a Mishnah that you shouldn’t do this. Ah, I’m a frum person, I go with my custom. I say, it’s not a stringency (chumra), it’s not a prohibition (issur), it’s just a… but there is such a law.
And lo yeshaneh mipnei hamachloket – one should not change because of dispute. A person truly belongs, everyone is a person who can’t separate from his Hasidism. So this is lo yeshaneh, this is just such an excess. An excess means to make such a fuss. There is such an expectation.
By the world it’s not true, we don’t live, we’re accustomed to living in a terrible separation among the Jews. It’s not enough that we’re fighting with all the non-Jews, they all think we’re committing genocide and so on. One mustn’t simply be at peace with a second group. It’s not a normal thing.
And you say it’s a normal thing, that I go differently. Everyone comes from the beit midrash, everyone sees, you go in different garb, you’re better, you’re different from them, he goes here, you go with a shtreimel, or vice versa. This is a dispute (machloket). There is a law, lo yeshaneh mipnei hamachloket. You come to a city where everyone does so, conform yourself, there is minhag hamakom – the custom of the place. That’s how the halacha is. It doesn’t exist.
Parking for you, it doesn’t exist. You know what I know? That it’s a test of self-sacrifice. And we see in the Gemara, the greatest thing is, they forbade gentile oil and gentile wine and everything, so that they would never come to marry his daughter. This is the greatest separation.
I tell you that the white-socked Jews never marry the split-socked Jews, with the cracked Jews, or with the light and heavy ones and with the short-jacket Jews. You tell me it’s not a dispute, it’s pluralism? It’s the opposite of pluralism, everyone holds themselves separate, to such an extent that one doesn’t marry the other’s daughter.
Okay, and this is a great prohibition, a Torah prohibition of making dispute, and it’s certainly against the Mishnah of custom, and everything is done backwards. Every thing one takes only the extreme. Enough, without foolish sermons about politics.
Discussion: The Halacha When One Goes From One Place to Another
Speaker 1:
Here they speak this way, what happens? Someone went from one place to another and he plans to return. All this entire halacha apparently. That is, apparently it’s simple that if he comes and settles in the city, he is of the place, that is his place. He’s not a… the entire halacha is only when he intends to return. And he…
Speaker 2:
No, on the contrary, you say that when he comes here, then he must accept at least publicly the new city. But if he goes back, then he’s only here a visitor.
Speaker 1:
No, no, and he… no, the same thing, and he… and the same thing, the stringency of the place is still only when he is visible.
Okay, until here the halacha of custom.
Laws of Erev Pesach — Permitted Labors
Speaker 1:
Now one can still do one thing, erev Pesach itself. That is, although erev Pesach it is rabbinically forbidden to do labor, there are certain things that one may indeed do.
Yes, molichim umevi’im kelim mibeit ha’uman vehavaat rechel chatzot – one may bring and take vessels from the craftsman’s house and bringing sheep at midday. Even though it’s midday, we learned earlier that when one may not do labor one also may not pick up things from the craftsman’s house in certain cases, but bringing sheep at midday one may indeed do.
Vegorfin zevel mitachat raglei beheimah, mitzinvot la’ashpah – and one sweeps manure from under the feet of animals to the garbage heap, this we already learned that one may do on Chol HaMoed one may also do on erev Pesach, umashivin shovachim letarnegolim – and one returns nests to chickens. Making nests, a place where the chickens should lay their nests.
Halacha 6: A Hen That Sat on an Egg
Speaker 1:
“6. A hen that sat three days on an egg and died, one may place another in its place on the fourteenth.” It means, the hen must sit long on the egg so that a new chick should happen, and the hen died. One may take another hen to sit on the egg so that the eggs should not be lost. This one may also do because of loss.
“But on the festival one does not replace.” On Yom Tov itself one would not be permitted. Why would one not be permitted? Yom Tov is indeed a davar ha’aveid – a potential loss. It seems it’s not such a davar ha’aveid, I don’t know what to say. There is a level, erev Yom Tov, erev Pesach, one may, and this not, I don’t know what to say.
He speaks in a manner when there’s no loss, I know, when the eggs are already spoiled anyway, I don’t know.
“But if it fled on the festival, one returns it.” Putting back the same hen, it seems that this is already easier. Placing a new hen is already a whole project, but restoring the troubled hen back to where it was, this one may indeed do on the festival.
Conclusion
Speaker 1:
And with this we have completed Hilchot Shabbat v’Yom Tov, blessed is the Merciful One who has helped us.
HE עברית לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
סיכום של פרק ח׳ – הלכות שביתת יום טוב (הפרק האחרון)
הקדמה לפרק
פרק ח׳ הוא הפרק האחרון של הלכות שביתת יום טוב, וגם סוף החצי הראשון של ספר זמנים. ספר זמנים הוא פי שניים גדול יותר מהספרים הקודמים — במהדורת שבתי פרנקל הוא מחולק לשני כרכים: הכרך הראשון כולל את ההלכות הכלליות (שבת, שביתת עשור, שביתת יום טוב, עירובין), והכרך השני כולל את ההלכות הפרטיות של כל יום טוב (חמץ ומצה, וכו׳).
פרק ז׳ ופרק ח׳ עוסקים בהלכות חול המועד. עיקר הכללים של מלאכות חול המועד כבר נלמדו בפרק ז׳. פרק ח׳ מביא פרטים נוספים, בעיקר ציורים ספציפיים מהמשנה והגמרא.
מהות חול המועד
בשבת וביום טוב ברור מה מותר ומה אסור. בחול המועד — ששמו עצמו אומר “חול” ו״מועד” ביחד — זה מסובך: אין זה איסור מלאכה פשוט, אלא יש איסור במלאכות מסוימות, עם שיקולים של הפסד, צורך יום טוב, צרכי רבים, לא יותר מדי טורח, לא מעשה אומן.
[דיגרסיה: האם מקילים או מחמירים יותר מדי בחול המועד] למעשה רבים מחמירים יותר מעיקר הדין. למשל, כתיבה — הרמב״ם סובר שכתיבת מעשה הדיוט מותרת (לצורך לימוד), ואפילו בשולחן ערוך כתוב רק שנוהגים בשינוי, אבל כתיבה עצמה מותרת לפי הרמב״ם.
[דיגרסיה: מעשה עם האדמו״ר מסקווירא] האדמו״ר מסקווירא ראה יהודי יושב בבית המדרש בחול המועד ושאל אם הוא לא הולך לעבוד — כי אם הוא לא שילם את כל חובותיו, שילך לעבוד בחול המועד.
[דיגרסיה: הירושלמי — ר׳ אבא בר ממל] המגן משנה מביא את הירושלמי כראיה שמלאכת חול המועד היא מדרבנן (שיטת הרמב״ם), נגד הרמב״ן שסובר שהיא מדאורייתא. הירושלמי אומר: “אמר ר׳ אבא בר ממל: אילו היה מי שימנה עמי, הייתי מתיר מלאכה בחולו של מועד. כלום אסרו אלא כדי שיאכלו וישתו וישמחו ויעסקו בתורה, ועכשיו אוכלים ושותים ופוחזים.” כל ענין חול המועד היה כדי שלא יהיו עסוקים בעבודה ושיוכלו להיות חצי לכם וחצי להשם. אבל בפועל, כשאנשים משתכרים ולא לומדים תורה, היה מתיר עבודה. זה מראה שאיסורי המלאכות הם כדי לחזק מצב מסוים, לא איסור עצמי.
—
הלכה א — השקאת בית השלחין: נהרות ובריכות
הרמב״ם: למדנו בפרק ז׳ שמותר להשקות בית השלחין (שדה צמא הזקוק להשקיה) במועד, כי יש בזה הפסד. פרק ח׳ מרחיב: נהרות המושכים מן האגמים — משקין מהן בית השלחין במועד, ובלבד שלא פסקו.
פירוש: “נהרות” כאן לא מתכוון לנהרות גדולים, אלא לתעלות קטנות שאנשים בנו כדי למשוך מים מאגמים גדולים יותר (אגמים/מאגרים) לשדותיהם. מותר להשקות מהנהרות כל עוד עדיין זורמים מים.
חידושים:
– תנאי “ובלבד שלא פסקו”: אם הנחל הפסיק לזרום, אסור, אפילו יש עדיין קצת מים בנהר. הטעם: גזירה — חוששים שיראה שאין מספיק מים, וילך לשאוב ממקום רחוק, שזו טרחה גדולה יותר. זה לא בגלל שהחפירה עצמה אסורה, אלא בגלל שגוזרים שזה יביא ליותר עבודה.
– זה מתאים למה שלמדנו קודם: “לא ידלה וישקה מן הבריכה” — לא ישאב מים ממרחק, אלא מהנחל הקרוב. וכאן מוסיפים שגם מהנחל הקרוב מותר רק כשהיא עדיין זורמת.
– בריכות: בריכה שמתמלאת מעצמה (כי נחל זורם לתוכה) — מותר להשקות ממנה. אבל בריכה שצריך למלא או שאינה מחוברת לנחל — אסור.
—
הלכה א (המשך) — בריכה שנתמלאה מבית השלחין
הרמב״ם: אם בריכה התמלאה ממים עודפים מבית השלחין, והיא עדיין נוטפת, מותר להשקות מהבריכה בית שלחין אחר — אבל רק אם המעיין המשקה את בית השלחין הראשון לא הפסיק לזרום.
פירוש: שני התנאים חייבים להתקיים: (1) הבריכה עדיין נוטפת, ו-(2) המקור עדיין מחובר לבית השלחין הראשון. כשהעליון יבש, אסור גם לשני — אפילו יש עדיין מים בבריכה.
חידושים:
– אלו כולם פרטים של הכלל שמותר להשקות בית השלחין כי יש צורך (דבר האבד), אבל רק ללא טרחה גדולה. האופנים השונים קובעים מה נחשב טרחה ומה לא.
—
הלכה א (המשך) — ערוגה שחציה נמוך וחציה גבוה
הרמב״ם: שדה שחציה נמוך וחציה גבוה — לא ידלה ממקום נמוך להשקות מקום גבוה אשר יטרח יתר — אסור לשאוב מים מלמטה להשקות למעלה, כי זו טרחה גדולה. אבל: מותר לדלות מים ולהשקות הירקות כדי לאכלן במועד. אבל אם בשביל ליפותן — אסור.
פירוש: ירקות שצריך לאכול ביום טוב מותר לשאוב להם מים להשקות, אפילו בטרחה הגדולה יותר של שאיבה מלמטה למעלה. אבל אם בשביל ליפותן — אסור, כי אין זה צורך המועד.
חידושים:
– חילוק בין דבר האבד וצורך המועד ביחס לטרחה: דבר האבד (הירקות יתקלקלו) — לא התירו טרחה גדולה כזו של דלייה מנמוך לגבוה. אבל צורך המועד (צריך לאכול את הירקות ביום טוב) — כן התירו אפילו טרחה גדולה יותר. זהו חידוש משמעותי: צורך אכילת יום טוב הוא היתר חזק יותר מדבר האבד עצמו, ויכול להתיר אפילו יותר טרחה.
– “ליפותן” — שני מהלכים: (1) הירקות כבר טובים לאכילה, רוצים רק לשפר; (2) לא רוצים לאכול אותם ביום טוב, אלא ליפותן סתם. השיעור נוטה לפירוש הראשון — הם כבר אכילים, רוצים רק לשפר.
– חקירה לגבי הפסד עם טרחה גדולה: מה הדין במקרה הביניים: יש הפסד (הירקות יתקלקלו), אבל יש טרחה גדולה? המסקנה היא שזה מעולם לא נלמד בבירור. ההצעה: כמו בכל דרבנן, כשאין דרך אחרת — מותר; כשיש דרך קלה יותר — ישתמשו בדרך הקלה יותר.
—
הלכה א (המשך) — זרעים שלא הושקו מלפני המועד
הרמב״ם: זרעים שלא הושקו מלפני המועד — לא ישקם במועד, כי הואיל וזו היא השקאה ראשונה צריכין מים הרבה, ויש בזה טורח יתר. והואיל ואם ישקה אותם ישקה אותם הרבה — אין מניחים לו אפילו להתחיל.
פירוש: זרעים שעדיין לא הושקו לפני המועד אסור להשקותם בחול המועד, כי השקיה ראשונה צריכה הרבה מים.
חידושים:
– סברת הרמב״ם מחודשת: אוסרים אפילו להתחיל מעט, כי טבע ההשקיה הראשונה הוא שצריך לעשות הרבה — כך ש״מעט” אינה אפשרות ריאלית. זו סברא אחרת מסתם “טרחה” — זו גזירה שיבוא לעשות יותר מדי.
– הראב״ד חולק על הרמב״ם בהלכה זו.
– חקירה: האם איסור זרעים שלא הושקו הוא אפילו במקום דבר האבד — כלומר, האם הטרחה הגדולה יכולה לבטל אפילו את ההיתר של דבר האבד.
—
הלכה ד — עוגיות (אגרות) ואמת המים
הרמב״ם: אין עושין עוגיות בעיקרי הגפנים — אסור לחפור בורות חדשים סביב שורשי הגפנים כדי שיתמלאו מים. אבל אם כבר חפרו את העוגיות והן צריכות תיקון — מותר לתקנן. וכן אמת המים שנתקלקלה — אמת מים חדשה אסור, אבל לתקן מותר. כיצד? — אם היא כבר עמוקה טפח אחד, מותר לחפור עד שישה טפחים; אם שני טפחים, מותר לחפור עד שבעה טפחים. הכלל: מותר להוסיף חמישה טפחים למה שכבר קיים.
פירוש: לעשות דבר חדש אסור, אבל לתקן/להגדיל דבר קיים מותר.
חידושים — מה יסוד החילוק בין חדש ותיקון? שלושה מהלכים:
1. מבוסס על טרחה: חפירה חדשה היא יותר טרחה מתיקון. אבל נגד זה: להוסיף חמישה טפחים לבור קיים יכול להיות יותר עבודה פיזית מלהתחיל בור רדוד חדש!
2. עקרון “מעשה חדש”: להתחיל דבר חדש הוא מלאכה “ערה” — זה נראה כמו פרויקט, כמו תכנון עבודה לאחר יום טוב. אבל תיקון הוא רק המשך של מה שכבר קיים. יש לזה קשר לאיסור האחר שלא להשאיר עבודה לחול המועד.
3. דבר חדש יכולת לעשות לפני יום טוב — לכן זה אסור. אבל משהו שנשבר ביום טוב, אי אפשר לצפות זאת, לכן מותר לתקן.
—
הלכה ה — משקין מאילן לאילן, שדה לחה, מרביצין
הרמב״ם: מושכין את המים מאילן לאילן, ובלבד שלא ישקה כל השדה. אם היתה שדה לחה — מותר להשקותה כולה. מרבצין את השדה במועד. שכל אלו אין בהן טורח יתר.
פירוש: מותר למשוך מים מעץ אחד לאחר, אבל לא להציף את כל השדה. אם השדה כבר יש בה מים, מותר להשקות את כולה. שדה שכבר נחרשה אבל עדיין לא נזרעה, מותר להשקותה.
חידושים:
– כלל הרמב״ם: “שכל אלו אין בהן טורח יתר” — כל אלו מותרים כי אינם טרחה גדולה כל כך. שדה לחה היא המשך עבודה שכבר נעשתה. מרביצין היא עבודה קטנה יותר.
—
הלכה ב — בורות שיחין ומערות
הרמב״ם: אם היה צריך להם, חופרן ומסיידן… וסותמין סדקיהם… אבל לא יחפור אותן לכתחילה. וכונסין לתוכן מים אף על פי שאינו צריך להן.
פירוש: ליחיד אסור לחפור בורות חדשים בחול המועד (רק לרבים). אבל אם צריך מים, מותר לנקות, לסייד, לסתום סדקים שבהם מים בורחים. מותר גם למלא מים בבורות אפילו אינו צריך עכשיו.
חידושים:
– הכלל: תיקון כן, דברים חדשים לא. ניקוי, סיוד, סתימת סדקים — כל אלו תיקון של משהו שכבר קיים. אבל חפירה לכתחילה אסורה ליחיד.
– מילוי מים בבורות מותר אפילו בלי צורך, כי זה לא עבודה גדולה — יש לו כבר מים וכלים, הוא רק צריך לשפוך. זו מלאכה מינימלית, שונה מהשקיית שדה שהיא טרחה גדולה.
—
הלכה ב (המשך) — נברכת
הרמב״ם: ועושין נברכת במועד.
פירוש: מותר לעשות נברכת בחול המועד.
חידושים:
– מה זו נברכת? הרמב״ם לא אומר במפורש. המפרשים מפרשים לפי הרמב״ם שזו בריכה קטנה, למשל לכביסה — שונה מבריכה שהיא בריכה גדולה יותר. (נברכת = קטנה, בריכה = גדולה).
– מעניין, כי הרי למדנו קודם שאסור לכבס בגדים במועד — אבל כנראה אפשר להשתמש בה למטרות אחרות.
– הראב״ד חולק ואומר שנברכת היא משהו אחר לגמרי — יש לזה קשר לחפירת קבר.
– [דיגרסיה: היסטוריה של קבורה] הראב״ד מביא נקודה היסטורית מעניינת: פעם לא השאירו את המת בקבר הראשון לצמיתות — זה היה דבר זמני, עד שבנו לו כוך או בניין עולם, מקום יפה יותר.
—
הלכה ג — צד עכברים בשדה אילן ושדה לבן
הרמב״ם: שדה האילן… צדין אותן כדרכן, חופר ותולה המצודות. אם היתה שדה לבן סמוכה לשדה אילן… צד בשינוי. כיצד צד בשינוי? נועץ יתד בארץ ומכה בקרדום ואחר כך נוטלה ונמצא מקומה גומא.
פירוש: אם עכברים עושים נזק לעצים בשדה אילן, מותר לצוד אותם כדרכו — לחפור בורות ולהציב מלכודות. אבל בשדה לבן (שדה תבואה) הסמוכה לשדה אילן, כדי למנוע שיעברו — צריך לעשות זאת בשינוי.
חידושים:
– יסוד כדרכו לעומת שינוי: בשדה אילן עצמה, כשמישהו רואה אותו מציב מלכודות, הוא מבין שהוא עושה זאת כי יש חורבן — ברור שיש הפסד. לכן מותר כדרכו. אבל בשדה לבן — כי עכברים לא אוכלים תבואה (הם אוהבים תפוחים, לא אורז), צופה לא מבין למה הוא מציב מלכודות שם. לכן צריך שינוי.
– החילוק הוא גם במידת ההפסד: בשדה לבן יש פחות הפסד — יש לו רק חשש שיגיעו, אבל הם עדיין לא שם. ממילא, פחות הפסד = צריך שינוי. שינוי מותר רק במקום הפסד, ובשדה לבן זה סיכון של הפסד, הפסד מועט, לא הפסד ודאי.
– השינוי עצמו מעניין: עושים בור, רק לא ישירות עם את — תוקעים יתד, ו״פתאום נוצר בור.” זו בעצם אותה תוצאה, רק בדרך עקיפה — כמו כל שינוי בעצם.
—
הלכה ד — כותל גינה, מעקה לגג, כותל חצר
הרמב״ם: כותל גינה שנפל — בונה מעשה הדיוט… גודר אותו בקנים וגומה וכיוצא בו. וכן אם עשה מעקה לגג — בונה מעשה הדיוט. אבל כותל חצר שנפלה — בונה כדרכו. והמוטה ליפול — [סותרו] ובונה כדרכו.
פירוש: קיר של גינה שנפל — רק מעשה הדיוט (לא מקצועי). מעקה לגג — גם מעשה הדיוט. אבל קיר של חצר שבה גרים — כדרכו. קיר שעומד לנפול והוא סכנה — מותר להרוס ולבנות כדרכו.
חידושים:
– מה זה מעשה הדיוט בקיר? לא שמים טיט (מלט), או גודרים בקנים (מוטות קטנים) וגומה — במקום קיר ראוי.
– הערה טקסטואלית: “ג׳” בטקסט חייב להתכוון לגומה (לא “בור” או משהו אחר), כמו “קרח עליו גמי.”
– החילוק העיקרי: גינה וגג הם לא כל כך חשובים — לכן רק מעשה הדיוט. אבל חצר שבה גרים, אם הקיר נופל יכולים להיכנס גנבים — זה דבר ההפסד, ממילא מותר לבנות כדרכו.
– הכלל: מעשה הדיוט / שינוי צריך רק על דבר שאינו הפסד או הפסד קטן יותר. בהפסד גדול (כמו חצר) מותר כדרכו.
– חידוש הריטב״א לגבי מעקה: הריטב״א אומר שמדברים כאן באופן שאין זו מצוות מעקה (לא “לא יפול הנופל ממנו”). כי אם יש חיוב מצווה, היו יכולים לעשות מעקה ראויה — כמו צורך מצווה / צורך הרבים נותן היתר רחב יותר. החילוק: אם זה צורך מצווה, לא צריך לעשות בשינוי, ההיתר רחב יותר.
– המוטה ליפול — סכנה: קיר שעומד לנפול והוא סכנה — מותר להרוס ולבנות כדרכו. זה מקום סכנה, שהוא יותר מסתם הפסד. מזה אפשר להביא ראיה לשיטת הריטב״א — שכשיש מקום סכנה (כמו מצוות מעקה כשיש ממש סכנת נפשות), מותר לעשות כדרכו בלי שינוי.
—
הלכה ב (המשך) — בונה אדם מטה
הרמב״ם: בונה אדם מטה בלילה לישב עליה ולישן עליה.
פירוש: אדם יכול לבנות ספסל/מיטה לשבת או לישון עליה.
חידושים:
– ההיתר הוא צורך — הרי הוא צריך לשבת ולישון, כמו שהרמב״ם אומר במפורש “לישב עליה.”
– בחול המועד דבר שאפשר לעשות לפני יום טוב אבל אסור כשמכוון מלאכתו (התכוון לדחות).
—
הלכה ג — תיקון הציר, הצינור, הקורה, המנעול, והמפתח שנשברו
הרמב״ם: הציר והצינור והקורה והמנעול והמפתח שנשברו — מתקנן במועד כדרכו. מפני שהוא הפסד גדול. וכבר ביארנו שכל שיש בו הפסד אין צריך שינוי.
פירוש: ציר, צינור, קורה, מנעול, מפתח שנשברו — מותר לתקן במועד כדרכו (אפילו מעשה אומן).
חידושים:
– כדרכו פירושו אפילו מעשה אומן — זה חידוש, כי בדרך כלל צריך שינוי. הטעם: אם משאירים את הדלת פתוחה עם דלת שבורה, יגנבו ויאבדו את כל מה שבבית.
– אפשר להציל את הבית גם בשינוי (למשל סגירה זמנית), אבל הרמב״ם מתיר כדרכו כי בדבר האבד/הפסד גדול לא צריך שינוי כלל.
– רמות השינוי: (1) דבר האבד/הפסד — אין צורך בשינוי; (2) צורך המועד — גם אין שינוי (אבל לא מעשה אומן); (3) דבר שאינו הפסד ואינו צורך — רק בשינוי.
– מה זה שינוי? שינוי לא אומר סתם “פחות מלאכה” — שינוי אומר שעושים זאת באופן אחר, קצת יותר קשה, פחות טוב, הפוך מהדרך הרגילה. שינוי אינו אותו דבר כמו לצמצם במלאכה.
—
הלכה — אין חופרין קבר / מפנין עצמות מקבר לקב
ר
א) אין חופרין קבר להיות מוכן למת
הרמב״ם: אין חופרין קבר להיות מוכן למת שלימות, ואין בונים אותו. כיצד? נוסף במדתו או מקצר במדתו — מותר אבל להגדיל או להקטין קבר קיים, כדי שיהא נכון למת.
פירוש: אסור לחפור קבר בחול המועד כדי שיהיה מוכן למת, ואסור לבנות (מצבה או אוהל). אבל כשאדם כבר נפטר (או גוסס), מותר להתאים קבר שכבר קיים.
חידושים:
– “בונים” יכול להתכוון: (א) לבנות מצבה, (ב) לבנות אוהל/בניין על הקבר, (ג) לבנות קבר שהוא בתוך בניין (“כוך”).
– הראב״ד טוען שאי אפשר שמדברים כשהאדם עדיין חי — כשהוא חי, בוודאי אסור לתקן קבר. הראב״ד אומר שההלכה היא רק כשהוא כבר מת. אבל אז נשאלת השאלה: כשהוא כבר מת, מותר לחפור לכתחילה — אז מה החידוש שמותר רק להתאים?
– תירוץ: אולי ביום טוב לא היו מתירים לבנות אוהל או מצבה יפה — המינימום הוא מה שמותר. אולי זה מתחבר לראב״ד הקודם לגבי נברכות — שמותר לבנות רק קבר זמני ביום טוב, והקבר המפואר עושים אחר כך.
ב) אין מפנין עצמות מקבר לקבר
הרמב״ם: אין מפנין עצמות מקבר לקבר.
פירוש: אסור להעביר עצמות מקבר אחד לאחר בחול המועד.
חידושים:
– אפילו מבזיון לכבוד (מקבר נמוך לקבר יפה יותר) — שהיינו חושבים שזה כבוד המת — גם אסור בחול המועד.
– יסוד הרמב״ם: העברת מת אינה הפקר — אפילו בשאר הימים (לא חול המועד) אסור סתם להעביר מת, משום זלזול המת.
– “בתוך שלו” — מותר להעביר רק כשזה הקבר שלו/השטח שלו. קבר השייך למת (קבר המשפחה), מותר להעבירו לשם. או כשהניחו אותו בטעות או זמנית לא בקברו.
– חתם סופר מובא: המנהג שמשלמים על קבר הוא דווקא כי יש ענין שהוא שוכב בקברו — זה כבוד, כמו שאדם גר בביתו, כך ישכב גם בקברו.
[דיגרסיה: העברת עצמות בימינו] גם היום עושים העברת עצמות, ויש הלכות על כך. כשציונים עושים זאת זה דבר אחד, אבל כשחסידים עושים זאת נעשית מחלוקת בין הראב״ד והגאב״ד של העדה החרדית. גם מוזכר שפעם היו צריכים לאסוף כסף בהלוויה כדי לקבור.
—
הלכה — אין מטלין את האילנות / שכין / פשתה / כשות
הרמב״ם: אין מטלין את האילנות, ולא מזעמא את הנטיות, אבל שכין את האילנות בשמן. ואוכלים את הפשתה… וכן כשות שירו להטילה לשכר במועד.
פירוש:
– אין מטלין — אסור להוציא תולעים/טלאים מעצים (ריסוס/הדברה).
– ולא מזעמא את הנטיות — אסור למרוח כימיקלים חריפים על נטיעות (כדי שחיות לא יאכלו מהן).
– לא מגזמין — אסור לגזום ענפים מעצים.
– אבל שכין את האילנות בשמן — מותר למרוח שמן על עצים.
חידושים:
– חילוק בין שכין (שמן) ומטלין/מזעמא: שמן הוא דבר האבד — אם לא שמים את השמן, זה ממש יחרב. הדברים האחרים (ריסוס, גיזום) הם לא דבר האבד — אפשר לעשות אחרי יום טוב. גם מריחת שמן היא פחות טורח.
פשתה (פשתן/לינן):
– ואוכלים את הפשתה — מותר לקטוף/להשתמש בפשתן. בדרך כלל צריך לעבד אותו בתהליך ארוך כדי לעשות לינן, אבל אפשר גם להשתמש בו מיד — למשל כספוג (לחפיפה), או היו שמים את האתרוג בפשתן. כיון שאפשר להשתמש בו מיד בלי הכנה, זה צורך המועד.
כשות (כשות/תבלין):
– כשות שירו להטילה לשכר במועד — סוג צמח שאפשר להשתמש בו באוכל/משקה (שכר = בירה). אף שזו מלאכה, זה צורך. כיון שאפשר להשתמש בו מיד לזרוק לתוך שכר, מותר.
טלישה:
– הרמב״ם אומר שטלישה (תלישה) אסורה בכל אופן ביום טוב.
—
הלכה — הכנסת צאן לשדה (זיבול שדות)
הרמב״ם: אין מכניסין את הצאן לדיר… שהרי מדעת עושה במועד את המלאכה. ואם באו מאליהן מותר. ואין מסייעין אותו, ואין מוסרין להן שומר לנער את צאנם.
פירוש: אסור להכניס צאן לשדה כדי שיזבלו (ידשנו) את השדה, כי זו מלאכה בכוונה. אם הצאן באות מעצמן, מותר, אבל אסור לעזור להן, לא לשלוח שומר, לא להוביל אותן.
חידושים:
– אף שזו “מלאכה חלשה” — בסך הכל הוא פותח שער לצאן — זה אסור כי הוא עושה זאת מדעת, בכוונה לזבל.
– דין שכיר שבת/חודש: אם כבר יש רועה ששכור לשבוע/חודש/שנה/שמיטה, מותר לו לסייע. הטעם: הבעיה עם שומר היא השכרה בחול המועד — זה עצמו ענין של מלאכה. אבל אם הוא כבר שכור, זה דומה לדין שכיר שבת בהלכות שבת, שיש בו בחינת קבלנות — הוא לא חייב דווקא היום לעשות, הוא עושה על חשבונו.
—
הלכה — כלל גדול של כוונה: ובמעשה יוכר
הרמב״ם: המשוה פני הקרקע – אם נתכוון לתקן מקום שיעמוד בו קרונו… מותר. אם נתכוון לעבודת הארץ – אסור. המלקט עצים מתוך שדהו – אם לעצים מותר, אם לתקן הקרקע אסור. הפוסק מים לשדהו – אם נתכוון שיכנסו בה דגים מותר, אם להשקות הארץ אסור. הקוצץ חרובים מן הדקל – אם לאכל בהמה מותר, אם לעבודת האילן אסור. ובמעשה יוכר לאיזה דבר הוא מתכוון.
פירוש: בכל המקרים הללו החילוק בין מותר ואסור תלוי בכוונה — האם עושה זאת לצורך אישי (מותר) או לעבודת קרקע/עץ (אסור). הרמב״ם אומר שאפשר להכיר את הכוונה מהמעשה עצמו.
חידושים:
– כלל גדול בתורה לגבי כוונה: כשמדברים על כוונה, לא מתכוונים למה שיש בלב (לא “אני ה׳ המכיר”), אלא איך עושים זאת — אופן המעשה מראה מה מתכוונים. הרמב״ם מחזק את העיקרון: “ובמעשה יוכר לאיזה דבר הוא מתכוון.”
– כשמישהו גנן, יש חילוק ברור באיך עושים משהו כשרוצים שהצמח יגדל, לעומת כשרוצים רק לפנות מקום. המעשה עצמו מראה את המטרה.
– ה״אסור” בעבודת הארץ/עץ פירושו: חזור להלכות הקודמות — זה אסור באופן שאין דבר האבוד, וכו׳.
—
הלכה — תנור וכירים
הרמב״ם: בונין תנור וכירים… בין כך ובין כך בונין על חרס של תנור ועל הכירה.
פירוש: מותר לבנות תנור/כירה אם אפשר להשתמש בהם בחול המועד (צורך המועד). אם לא — לא. אבל לבנות על תנור/כירה (למשל מדף) מותר תמיד.
חידושים:
– החילוק בין בניית תנור חדש (תלוי אם יתייבש בזמן להשתמש ביום טוב) ובניה על תנור קיים (מותר בכל מקרה כי זו עבודה קטנה יותר).
—
הלכה — מלאכות שונות: מטות, רחים, אמת המים
הרמב״ם: ומסרגין את המטות, ונוקרין את הרחים, ופוצחין להן עין, ומעמידין אותן, ובונין אמת המים של רחים.
פירוש: מותר לקלוע חבלים למיטה, לנקות ריחיים (להוציא מה שסתום), לפתוח חור להכנסת חיטה, להעמיד ריחיים, לבנות תעלת מים לריחיים של מים — הכל כי זה צורך המועד (טחינה מותרת).
—
הלכה — זפת על חביות, כיסוי קציעות
הרמב״ם: זופתין את החביות כדי שלא יפסד היין. וזופתין את הבקבוק מה שאין בו טורח. וסותמין פי החבית של שכר כדי שלא תפוג. ומכפין את הקציעות בכלי כדי שלא יאבדו.
פירוש: מותר למרוח זפת על חביות (כדי שיין לא יזרום החוצה), לסתום חבית שכר, לכסות תאנים מיובשות.
חידושים:
– בחבית (גדולה) ההיתר רק כי זה דבר האבוד (שלא יפסד היין). אבל בבקבוק (קטן) מותר אפילו בלי דבר האבוד, כי “מה שאין בו טורח” — אין זו טרחה.
—
הלכה — מרככין בגדים
הרמב״ם: ומרככין את הבגדים בידים לפי שהוא מעשה הדיוט. אבל אין עושין קשרי בית הידים לפי שהוא מעשה אומן.
פירוש: מותר לרכך/לגהץ בגדים בידיים (מעשה הדיוט), אבל לא לעשות קשרים/תפרים מקצועיים (מעשה אומן).
—
הלכה — צפרני חמור, אבוס, סוס
הרמב״ם: קוצצין צפרני חמור של רחים. ובונים אבוס לבהמה. וסוס שרוכב עליו מותר ליטול צפרניו ולתורכו.
פירוש: מותר לגזוז ציפורניים של חמור שמסובב ריחיים, לבנות אבוס (מתקן האכלה) לבהמה, לגזוז ציפורניים של סוס שרוכבים עליו, וליפות את שערו.
חידושים:
– בסוס שרוכב עליו אין איסור “שהוא מנוול” (שאצל אדם היה ענין) — אצל בהמה הטעם פשוט שיהיה לו סוס יפה לרכיבה.
—
הלכה — הרבעה, הקזה, רפואה
הרמב״ם: ואין מרביעין בהמה במועד. אבל מקיזין על הדם. ואין מונעין ממנו רפואה.
פירוש: אסור להרביע בהמות בחול המועד. אבל הקזת דם ורפואה מותרים — כי גם אצל בהמה יש דבר האבוד שלא תחלה.
חידושים:
– הלשון “ואין מונעין ממנו רפואה” — הוא אומר זאת בלשון לא למנוע, שמשמע שלא צריך להתאפק, כי זה דבר האבוד.
—
הלכה — רפואה בחול המועד: שחיקת סממנים
הרמב״ם: וכל מאכלות ומשקין שאינו מאכל בריאים אלא לרפואה… מותר לאדם לאכלן ולשתותן במועד.
פירוש: מאכלים/משקאות שהם רק לרפואה (שבשבת אסורים מצד גזירת שחיקת סממנים) — בחול המועד מותר.
חידושים:
– קושיה לגבי יום טוב: הרמב״ם אומר “במועד” — שפירושו חול המועד. אבל מה הדין ביום טוב עצמו? יום טוב הרי כמו שבת לגבי גזירות דרבנן. הרמב״ם לא מביא את דין יום טוב.
– אולי ביום טוב הדין שונה, כי את הסממנים יכלו לעשות מערב יום טוב (דומה לפלפל). אבל זו נשארת שאלה פתוחה — הרמב״ם לא אמר זאת במפורש, וגם בהלכות יום טוב זה לא נלמד בבירור. בפרט, גזירות שהן “מפני המלאכה” (אסורות רק כי אפשר לעשותה מערב יום טוב) — צריך להבין מה הדין ספציפית ביום טוב, וזה נשאר לא פתור.
—
הלכה — אין מפנין מחצר לחצר במועדות
הרמב״ם: “אין מפנין מחצר לחצר במועדות, לא מדירה לנאה… אבל מבית לבית באותה חצר [מותר]. ומביאין כלים שאינן צורך המועד מבית האומן, כגון כרים וכסתות… אבל כלים שאינן צריכין כגון מחרישה או צמר מבית הצבע אין מביאין. ואם היה מתיירא מהם שיגנבו — נותן לו שכרו ומניחן אצלו… אבל לא הביאו לביתו כלל.”
פירוש: אסור להעביר דברים מחצר אחת לאחרת בחול המועד (דומה לשבת/יו״ט), אבל מבית אחד לאחר באותה חצר מותר (טרחה קטנה יותר). מותר להביא כלים מבעל מלאכה שצריך למועד, אבל לא כלים שלא צריך (כמו מחרשה או צמר מצבע). אם הוא חושש שבעל המלאכה יגנוב, משלם לו ומשאיר שם — או מביא למחסן, אבל לא הביתה.
חידושים:
– ההיתר לקנות/למכור ביו״ט (שלמדנו קודם) לא נותן אוטומטית היתר להביא את הסחורה הביתה. ההיתר של קנייה הוא רק כדי שיהיה לו מה לאכול, אבל זה לא אומר שמותר להביא הביתה את כל הכלים.
– זו הלכה מעניינת מאוד — הלקוח משלם, אבל משאיר אצל בעל המלאכה, או מביא למקום אחר (מחסן), אבל לא לביתו.
—
הלכה — איסור מלאכה בערב יום טוב
הרמב״ם: “אסור לעשות מלאכה בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה כמו ערבי שבתות. וכל העושה מלאכה בהם אינו רואה סימן ברכה. וגוערים בו ומבטלין אותו על כרחו. אבל אין מכין אותו מכת מרדות ואין שום אדם מנדהו.”
פירוש: מזמן מנחה אסור לעבוד ערב יו״ט, כמו ערב שבת. מי שעובד לא רואה סימן ברכה. גוערים בו ומפסיקים אותו, אבל לא מכים אותו מכת מרדות ולא מנדים אותו.
חידושים:
– הרמב״ם אומר “מן המנחה ולמעלה” אבל לא מפרט אם זה מנחה גדולה או מנחה קטנה.
– בחלק מהדפוסים כתוב המילה “לעולם” (אינו רואה סימן ברכה לעולם), אבל בדפוסים אחרים זה חסר. בלי “לעולם” הפשט קל יותר — זה אומר רק שמאותה עבודה לא יהיה לו הנאה.
– חידוש מעניין לגבי נידוי לעומת מכת מרדות: הרמב״ם אומר שלא נותנים מכת מרדות (כי זה לא איסור דרבנן מלא), וקל וחומר לא נידוי. זה מורה שנידוי חמור יותר ממכת מרדות. זה מושווה להלכה שתלמיד חכם לא מקבל נידוי אלא מלקות — שגם מראה שנידוי חמור יותר. החילוק: נידוי הוא לא רק בושה, זו “סנקציה חברתית” — לא מדברים איתו, שזה יותר גרוע מעונש פיזי.
—
הלכה — ערב פסח: חמור יותר משאר ערבי ימים טובים
הרמב״ם: “שהעושה בה מלאכה אחר חצות” — עושים את כל העונשים, אפילו נידוי. “ואין צריך לומר שמכין אותו מכת מרדות אם לא נדהו.” “לפי שיום ארבעה עשר בניסן אינו כשאר ערבי ימים טובים, אשר יש בו חגיגה ושחיטת קרבן… ואינו נאכל אלא בלילה. ולפיכך יום ארבעה עשר אסור בעשיית מלאכה מדברי סופרים כמו חולו של מועד. וקל מחולו של מועד, ואין איסורו אלא מחציו ומעלה שהוא זמן השחיטה.”
פירוש: ערב פסח אחרי חצות חמור יותר משאר ערבי יו״ט — נותנים מכת מרדות ואפילו נידוי. הטעם: י״ד ניסן הוא עצמו מעין יו״ט — מביאים חגיגה ושוחטים קרבן פסח. לכן ערב פסח אסור במלאכה מדברי סופרים כמו חול המועד, אבל קל יותר — רק מחצות (זמן שחיטה), לא כל היום.
חידושים:
– סברת הרמב״ם למה ערב פסח חמור יותר: י״ד ניסן יש לו קדושה משלו — מביאים קרבנות (חגיגת י״ד וקרבן פסח). קרבן פסח הוא קרבן מעניין — שוחטים אותו ביום אבל אוכלים אותו רק בלילה.
– אם היה ממש כמו חול המועד, כל היום היה אסור. הרמב״ם אומר שזה “קל מחולו של מועד” — רק מחצות, כי זה זמן השחיטה.
– לפני חצות בערב פסח — האיסור תלוי במנהג: “מקום שנהגו לעשות עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין.” האיסור דרבנן של אחרי חצות הוא קטגורי על כולם, אבל לפני חצות תלוי במנהג המקום.
—
הלכה — שלוש אומניות שמותר להתחיל ערב פסח
הרמב״ם: “לא יתחיל כתחילה לעשות מלאכה בארבעה עשר אפילו אם יכול לגמור קודם חצות, אלא שלש אומניות בלבד הן שמתחילין… החייטין, ספרים, וכובסין. שאר אומניות אם התחיל בהם קודם ארבעה עשר [גומר עד חצות]. שאין אנו צריכין לשאר אומניות לצורך הרגל.”
פירוש: אפילו במקום שנהגו לעשות, לא יתחיל עבודה חדשה ערב פסח. חוץ מ: חייטים, ספרים, וכובסים — כי זה צריך לכבוד יו״ט. מלאכות אחרות שכבר התחיל לפני י״ד מותר לסיים עד חצות.
חידושים:
– ההיתר של שלוש האומניות הוא ספציפית כי הן לצורך הרגל — צריך להיות לבוש, מסופר, ועם בגדים נקיים לכבוד יו״ט.
—
הלכה — הולך ממקום למקום: מנהגי ערב פסח
הרמב״ם: “הולך ממקום שעושין למקום שאין עושין — לא יעשה בישוב מפני המחלוקת, אבל עושה במדבר. והולך ממקום שאין עושין למקום שעושין — לא יעשה, נתן עליו חומרא מקום שיצא משם וחומרא מקום שהלך לשם. ואף על פי כן לא יראה בפניהם שהוא בטל…”
פירוש: מי שהולך ממקום שעושין למקום שאין עושין — אסור לעבוד בין אנשים (מפני המחלוקת), אבל מותר במדבר. ממקום שאין עושין למקום שעושין — גם אסור (חומרא של שני המקומות), אבל לא יראה שהוא יושב בטל.
חידושים:
– מה זה “מלאכה” בהקשר הזה: “מלאכה” כאן לא מתכוונת ל-39 מלאכות של שבת. מדברים על עבודה/אומנות — שלא הולכים לעבודה, שחנויות/עסקים לא יהיו פתוחים. בישול
, הדלקת נרות, ומלאכות בית אחרות בכלל לא נכללות בזה. לכן גדר “לא יעשה בישוב” הוא לוגי — עבודה היא תמיד דבר ציבורי, לא משהו שעושים בבית.
– הכלל העיקרי: “לעולם לא ישנה אדם מפני המחלוקת” — אדם לא יעשה אחרת מהעולם סביבו, כדי לא לעשות מחלוקת. שני הכיוונים (מקיל למחמיר, מחמיר למקיל) מטופלים באותו כלל.
– הלכה למעשה כשמישהו הולך ממקום למקום: כשמישהו עובר לעיר חדשה, זה המקום שלו, והוא צריך לקבל לכל הפחות ברבים את מנהגי העיר החדשה. אבל כשהוא מתכנן לחזור, הוא רק מבקר, והדין שונה — הוא נוהג חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם.
[דיגרסיה: מנהג המקום בימינו]
ענין מנהג המקום כמעט לא שייך בזמננו. פעם לעיר היה מנהג אחד, וכולם נהגו אותו דבר — זה גרם לכך שהעולם יהיה יותר מאוחד, פחות מחלוקת. היום לעומת זאת, במקום שמנהגים יאחדו, הם יוצרים יותר פירוד — כל קבוצה יש לה מנהגים משלה, בית כנסת משלה, לבוש משלה, ואי אפשר אפילו להתפלל ביחד.
הדין המקורי של מנהג עשה את כולם שווים — כולם בעיר אחת נוהגים אחד. היום המנהג עושה בדיוק הפוך: כל אחד הולך עם כובע אחר, לבוש אחר, מחזיקים את עצמם בנפרד, עד כדי כך שאין נישואין עם ילדי האחר — “אידן עם גארטלעך ווייסע” עם “אידן עם גארטלעך שווארצע” וכו׳.
זהו איסור גדול של מחלוקת. הכלל “לא ישנה מפני המחלוקת” — כשבאים לעיר שכולם עושים כך, צריך להסתגל. חז״ל אסרו שמן גויים, יין עכו״ם וכו׳ כדי שלא יתחתנו עם גויים — ואותו פירוד קיים היום בין קבוצות יהודיות. זהו איסור דאורייתא של עשיית מחלוקת, ונגד כל יסוד מנהג המקום.
—
הלכה — מלאכות שמותר לעשות ערב פסח
הרמב״ם: מוליכין ומביאין כלים מבית האומן… וגוזין מתחת רגלי בהמה, מצינוות לאשפה… ומשיבין שובכין לתרנגולים.
פירוש: מלאכות מסוימות שמותר לעשות בחול המועד (כי הן לצורך, או בגלל הפסד), מותר גם לעשות ערב פסח אחרי חצות.
—
הלכה — תרנגולת שישבה על הביצה
הרמב״ם: “תרנגולת שישבה שלשה ימים על הביצה ומתה, משיבין אחרת תחתיה בארבעה עשר. אבל במועד אין משיבין. אבל אם ברחה במועד מחזירין אותה.”
פירוש: תרנגולת שישבה שלושה ימים על ביצים ומתה — מותר ערב פסח (י״ד ניסן) להחליף תרנגולת אחרת על הביצים, כדי שלא יפסדו הביצים. אבל ביום טוב עצמו אסור להחליף תרנגולת חדשה. אבל אם אותה תרנגולת ברחה במועד, מותר להחזירה.
חידושים:
– למה אסור במועד — הרי זה דבר האבד? בחול המועד מותר לעשות מלאכה לדבר האבד, ואם הביצים יתקלקלו, זה הפסד? נשארת תשובה ברורה — אבל נראה שיש חילוק רמות: ערב פסח מותר, אבל יום טוב עצמו לא. אפשר שזה לא הפסד כל כך גדול, או שהביצים ממילא מקולקלות.
– חילוק בין החלפת תרנגולת חדשה והחזרת אותה תרנגולת: החלפת תרנגולת חדשה היא “פרויקט שלם” — מלאכה יותר מעורבת. אבל החזרת אותה תרנגולת שברחה היא קלה יותר, לכן זה מותר אפילו במועד.
—
סיום
בזה סיימנו הלכות שביתת יום טוב — ברוך רחמנא דסייען.
תמלול מלא 📝
פרק ח׳ מהלכות שביתת יום טוב: הלכות חול המועד
הקדמה: סיום ספר זמנים חלק א׳
דובר 1: שלום, יהודים יקרים. אנחנו לומדים היום פרק ח׳ מהלכות שביתת יום טוב, הפרק האחרון בהלכות שביתת יום טוב. אפשר לומר שכאן מסתיים החצי הראשון של ספר זמנים. ספר זמנים הוא ספר גדול, הוא פי שניים גדול מהספרים הקודמים שלמדנו, ובמהדורת שבתי פרנקל הוא מחולק לשני כרכים, אז כאן מסתיים הכרך הראשון. ראיתי עוד מהדורה אחרת גם עם שני כרכים על זה. אבל זה הגיוני, כי אלו ההלכות הכלליות – הלכות שבת, שביתת עשור, שביתת יום טוב, עירובין, כן, הכל כמו שבת וענייני שביתה כלליים. ואחר כך באים ההלכות הפרטיות של כל יום טוב, חמץ ומצה, שזה שונה בכל יום טוב.
מהות חול המועד
ומה שאנחנו מחזיקים בפרק האחרון הזה לומדים את הלכות חול המועד. אם רוצים להיות קצת יותר ברורים ולומר, ביום טוב יש את עיקר יום טוב, שלמדנו את כל הגדרים של מלאכה המותרת והאסורה ביום טוב. בסוף הלכות יום טוב, סוף פרק ו׳, למדנו עוד את הדבר האחר של יום טוב, שזה השמחה של יום טוב עם הכבוד והעונג של יום טוב, שזה הצד החיובי של מה שעושים ביום טוב. אחר כך, שני הפרקים האחרונים מדברים על הלכות חול המועד. אז את עיקר הלכות חול המועד כבר למדנו בפרק ז׳, את כל הכללים פחות או יותר של מלאכות חול המועד. בפרק הזה באים עוד כמה פרטים, בעצם בהלכות שלמדנו קודם, לכאורה ממש כל המקרים, כמו תמונות שלמדו במשנה ובגמרא שהרמב״ם צריך להביא, כי הוא מביא כל פרט בגמרא. אני מתכוון שאף אחד מהדברים האלה לא נוגע, אין לי שדה וכן הלאה.
אני מתכוון שהלכות יום טוב הן יחסית די פשוטות, כי אומרים שזה כמו שבת, אסור לעשות מלאכות. אז כשזה מועד יודעים מה צריך לעשות, כשזה חול יודעים גם מה צריך לעשות. כשיש כזה קו, כשיש כזה חול ומועד, השם עצמו הוא “חולו של מועד”, זה מועד אבל זה חול, צריך לומר לנו הרבה. לא אומרים שזה אסור במלאכות, זה לא לא עם מלאכות, אבל זה אסור במלאכות מסוימות. באים עם הרבה הפסד, צורך יום טוב, צרכי רבים, לא יותר מדי טורח, לא מעשה אומן. יהיו פשוט עוד הלכות מזה. אין אבל יותר פרטים מאשר בהלכות יום טוב. רק מה שמפריע לנו, כל הלכה גם אחרי שבת, אחרי הלכות יום טוב, הכל מלא בציורים ספציפיים, מציאות ספציפיות שהחכמים עשו על זה הלכה, או אמרו מה ההלכה. אם היום זה קצת אחרת, קשה מאוד אפילו ללמוד מזה. הכל כאילו קצת היסטורי, איך נהגו לשאוב את המים לשדות, ובאיזה אופן החכמים מחשיבים פחות טורח או יותר נצרך וכדומה.
דיגרסיה: האם מקילים או מחמירים בחול המועד
דובר 2: מה אומר הרבה אנשים שצריכים להקל יותר ממה שמשמע בהלכה היבשה?
דובר 1: אבל אפשר לשמוע, כי הענין הוא כדי שלא ייראה כמו יום חול רגיל. זה לא בעצם אסור מלאכה. זה יום שמכבדים, נותנים לו מעמד מסוים. אומר הרמב״ם, שלא ייראה כמו שבוע רגיל. אני לא יודע שמקילים יותר, אני מתכוון שמחמירים יותר ממה שצריך. כתיבה דווקא לא אסורה לפי הרמב״ם. הרמב״ם אמר שכתיבת מעשה הדיוט מותרת בגירסת לימוד. הרמב״ם, כתוב בשולחן ערוך שנוהגים לכתוב בשינוי, אבל כתיבה היא דווקא דבר אחד שמותר, לפי הרמב״ם. וזה אני אומר, מחמירים יותר מעיקר הדין.
נו, מה רע? מותר. כל הדברים האלה מותרים. כן, לכאורה, כי זה צורך המועד לכבוד המועד. מותר ללכת למפעל גם אם אין כסף. לא, אנחנו כבר בזה נכנסים. סיפר לי יהודי, הוא היה בסקווירא. הוא מחזיק ברבי מסקווירא, והרבי מסקווירא יצא לבית המדרש בחול המועד. הוא ראה שהוא תלמיד חכם יושב בבית המדרש בחול המועד והוא שאל, מה זה? אתה לא הולך לעבודה? אומר, מה זה חול המועד? אומר, כבר שילמת את כל החובות שלך, ואם לא שילמת, תלך לעבוד בחול המועד. אומר, הוא הסתכל.
הירושלמי על מלאכה בחול המועד
מה רציתי לומר לך? אה, מה שאתה אומר, זה למעשה הירושלמי, שהובא בתחילת הפרק הקודם, המגן משנה, אחת מראיותיו שזה דרבנן, שלמדנו שיש מחלוקת רמב״ם עם רמב״ן. הרמב״ן אמר שזה מדאורייתא, והרמב״ם אומר שזה מדרבנן, והוא מביא ירושלמי. איפה זה? היה מישהו שאמר בירושלמי. אמר רבי אבא בר ממל, אילו היה מי שימנה עמי, הייתי מתיר מלאכה בחולו של מועד. היה צדיק, הוא אמר, אם היו מסכימים עמו מהרבנים, היה בכלל מתיר עבודה בחול המועד. הוא אמר, למה? כלום אסרו אלא כדי שיאכלו וישתו וישמחו ויעסקו בתורה, ועכשיו אוכלים ושותים ופוחזים. אומר, כן? הענין למה עשו חול המועד הוא כדי שלא יהיו עסוקים בעבודה, שיוכלו להיות חצי לכם וחצי להשם. אבל למעשה, אומר, משתכרים, לא עושים חצי יום תורה. שיהיה אחרת יום רגיל שעובדים. שילכו לעבוד, לא לבזבז את הזמן. זו ראיה, אני אומר, זה כמו שאתה אומר, שתלוי במצב וכדומה. זו הראיה, שהחכמים רצו מצב מסוים, ואיסורי המלאכות הם כדי לחזק את סוג המצב הזה.
סיכום תוכן הפרק
אוקיי, בכל מקרה, חזרה לנושא הפרק הוא רק פרטים של איך עושים מלאכות, וסוף הפרק מדבר על עוד דבר אחד, שאין לו בעצם קשר אינטלקטואלי לחול המועד, זה עוד דבר של מלאכות יום טוב, של מלאכה בערב יום טוב, איך מותר לעשות מה בערב יום טוב, ערב פסח שונה וכו׳.
הלכה א: השקאת בית השלחין במועד
אוקיי, הם הזכירו בפרק הקודם שבית השלחין, בית השלחין הוא, הרמב״ם אומר, בית השלחין עם ה״א, הוא שדה שצריך להשקות, שדה צמאה. ולמדנו שם שמותר, כי זה הפסד, אם לא לא יהיה לשדה. כאן הוא נכנס להרחיב על זה, ומאחר שנראה שיש כמה הלכות, הוא לא שם את זה שם כמו קטע תנאי בהלכה, אלא הוא עושה מזה הלכה חדשה.
נהרות המושכין מן האגמים
אומר כך, מה שלמדנו שמותר להשקות בית השלחין, אומר כך, מאיפה מותר? אומר, נהרות המושכים מן האגמים הדרך איך השקו שדות היתה שבנו מנהר קרוב משכו מים, עשו שהזרם ירוץ, עשו את האדמה קצת משופעת, משכו מים משם. אז נהרות המושכים מן האגמים, נהרות כאלה שמושכים מים מאגמים, מאגמי מים. נהרות פירושו קטנים יותר בנויים… בדרך כלל, אגם פירושו אגם, כמו שאנחנו אומרים מאגר, ונהרות פירושו כמו נהר, כמו שכאן זה אומר זרם קטן. זה לא הפוך. המילה היא… נהרות, בדיוק, נהרות כאן הם התעלות, אפשר לומר. תעלות קטנות שאנשים בונים כדי לגרור מים מהאגם הגדול יותר לשדה שלהם. אז מותר להשקות מבית השלחין במועד, מותר לעשות את העבודה שהנהרות יביאו מים משם.
דובר 2: לא לעשות את העבודה. לכאורה צריך לשאוב מהנהר לתוך השדה.
דובר 1: זה כן מגיע עד השדה, אבל זה לא מספיק, זה לא נכנס לשדה. יש את הנהר בצד של השדה.
דובר 2: הנהר לא משקה כלום, הוא לא מתפשט.
דובר 1: אז, ובכן, זה כן מגיע עד השדה?
דובר 2: לא, זה לא נכנס לשדה. מה שיש כאן, פשוט יש איסוף של מים, מאיפה לקחת אחר כך כלים ולשפוך לתוך השדה.
תנאי: ובלבד שלא פסקו
דובר 1: אז ההלכה היא מותר להשקות מבית השלחין במועד, כי זו לא עבודה כל כך גדולה. המים קרובים, צריך באמת לעמוד ולשאוב, אבל זה לא טורח כל כך גדול. ובלבד שלא פסקו, זה רק אם זורמים באמת המים, המים מגיעים עד הנהרות הקרובים. אבל אם פסקו, וצריך לחפור, צריך לעשות עבודה גדולה יותר, זה אסור לעשות. זה באמת ההיתר שבגלל דבר האבד מותר לעבוד, זה גם רק כל עוד זה לא טורח גדול מאוד. אבל אם פסקו, ואז צריך לעשות יותר, עבודה גדולה יותר, צריך לחפור, צריך לעשות דברים רציניים, אז אסור לעשות.
דיון: מה פירוש “פסקו”?
דובר 2: המילה היא לא החפירה. המילה היא שעם סוג נהר כזה שפסק, או אפילו שיכול להיפסק, אסור להשקות ממנו, אפילו יש עדיין בו קצת מים, כי החכמים חוששים שהוא יצטרך לעשות יותר עבודה, כמו גזירה. כן, זה הפירוש.
דובר 1: פסקו פירושו שהפסיק הזרם, אבל יש עדיין קצת מים בנהר.
דובר 2: כן, כי הוא לא אומר אסור ללכת מה שאתה הוספת דברים. הוא אומר, מה שאסור זה להשקות מהנהר שכבר פסק, שכבר לא גורר מהמים הגדולים. סתם, כי קודם למדנו לא ידלה וישקה מן הבריכה, נשיאת תורה הגדול, אני משכים מן הבריכה.
דובר 1: אהה. שלא יגרור מים מרחוק. קודם למדנו שלא יביא מים מרחוק, אלא מהנהר הקרוב. וכאן הוא אומר, זה גם רק כשהנהרות מתמלאים כל הזמן, עדיין לא פסקו. אבל אם פסקו, אתה אומר, זו המילה? לא שזה בעצמו, אלא שזה יביא לעשות איתו.
דובר 2: לא, הוא אומר שמשקים מהנהר. הוא לא אומר שאסור להביא ממקום אחר. את זה כבר למדנו שאסור.
דובר 1: להביא לעשות יותר עבודה. כן, כן, בכוונה. אוקיי.
וגם הטורח, לא שהוא הולך לחפור, הוא יצטרך לגרור עם הדלי שלו ממקום רחוק מאוד. הוא פשוט יגרור. שוב, לא טורח גדול יותר, זה אותו טורח עכשיו. אבל אם הוא הולך לקחת מהמקום שיש שם מעט מאוד מים, כי כבר הפסיק לבוא, הוא יעמוד עם השופל שלו, הוא יראה שאין, הוא ילך לגרור ממקום אחר, וזו הגזירה שאסור.
בריכות שאמת המים עוברת ביניהן
ועוד אופן איך השקו בית השלחין כזה, היו לנו בריכות, בריכות מים. אז כך, בריכות שמתמלאות מעצמן כי זורם שם זרם של מים, אז מותר להשקות מהם. אבל בריכה שצריך לעמוד ולמלא או לעשות עבודה גדולה יותר, זה אסור. זה אותו דבר, אותה הלכה בדיוק. אפילו בריכה שלא מחוברת לזרם אסור. אם זה מחובר, מותר.
דובר 2: מה זה שני הורים? כאן כשיש הנאה מנהר יש בריכה?
בריכה שנתמלאה מבית השלחין
יש כמה אופנים איך משקים… לא משקים, איך מגיעים המים, הם קרובים. וכן, עוד אופן שלישי שהוא אוקיי.
וכן, בריכה שנתמלאה מבית השלחין, ועדיין היא נוטפת. אם אחרי בית השלחין יש עוד בריכה קטנה לקלוט את המים העודפים, שזורמים החוצה כשכבר שפכו יותר מדי לבית השלחין, וזה זורם הלאה, כן? זה הבא, זה הבא. מותר להשקות הימנה בית שלחין אחרת, מותר לקחת מהבריכה הקטנה לבית השלחין הבא.
והוא, אבל והוא שלא פסק המעין המשקה בית שלחין העליון, שעדיין יש את הזרם שממלא את הראשון… אז גם שניהם צריכים להיות עדיין שני הבאים. גם השלב צריך להיות עדיין נוטף, וגם המקור צריך עדיין להיות מחובר למקורו. כשהעליון יבש, אז אסור גם לשני, אפילו יש מים בשני… אפילו עדיין נוטף, בדיוק.
אז זה הכל פרטים, כמו שלמדנו קודם, מותר להשקות כי זה צורך, אבל בטורח גדול אסור. אז ממילא כאן עומדים פרטים, באיזה אופן יכול להיות טורח, ובאיזה אופן לא יכול להיות טורח. וכן הלאה.
ערוגה שחציה נמוך וחציה גבוה
ערוגה, שדה קטן, שחציו נמוך וחציו גבוה, שהוא כמו, נגיד, על הר, וחלק למטה וחלק למעלה. אז, באופן טבעי, המים זורמים למטה. אז כשרוצים להשקות את העליון, צריך לקחת טיפות מים מהתחתון ולשפוך למעלה על ההר, על הגבעה, שגם שם יגיעו המים. אבל זה קשה מאוד.
“לא ידלה ממקום נמוך להשקות מקום גבוה אשר יטרח יתר”, זה טורח גדול. לכן בגלל זה עושים הפוך.
היתר דלייה לצורך אכילת יום טוב
אבל מה כן מותר? מה שלמדנו קודם שאסור לדלות בדלי אסור. אבל מתי כן מותר? “ומותר לדלות מים ולהשקות הירקות כדי לאכלן במועד”. הירקות שצריך לאכול ביום טוב מותר כן לדלות מים להשקותם.
אז זה כנראה המשך על אותה ערוגה מדברים עכשיו, כן? על הערוגה מותר כן ללכת מלמטה למעלה בצורה מוגבלת יותר, לירקות המעט שהולכים להצטרך לאכול ביום טוב.
חידוש: זה אומר שדבר האבד לא התירו טורח כל כך גדול, אבל כשזה גם צורך יום טוב כן התירו אפילו טורח גדול יותר.
דיסקוסיה: מה זה “ליפותן”?
אומר הרמב״ם, אבל זה רק אם הירקות בכלל לא יהיו טובים לאכול ביום טוב. אבל “אם בשביל ליפותן”, אבל אם… אני רואה שיש כאן שני פירושים. או אם… גם אני חשבתי כמוך, שזה אומר שזה כבר טוב ואתה רק רוצה לעשות יותר יפה. או הוא אומר שהוא מתכוון סתם, לא כדי לאכלה, אלא סתם ליפותן.
דובר 2: זה לא הגיוני. זה היה צריך להיות… לא, זה היה הגיוני יותר מה שאתה חושב. זה נראה כך כתוב בגמרא, אבל… אתה צודק. למה הוא עומד? אולי תמיד… לא, ירקות… ומה זה ליפותן? אני רוצה לדעת… זה יכול להיות דבר כזה. אני לא רוצה לאכול ביום טוב. זה הפירוש של ליפותן. לא הייתי רגיל בגלל המחסור שהמפרשים מביאים.
ליפותן אסור כי זה לא צורך המועד, כך הוא אומר. נראה שבמילים אחרות, זה לא יהיה נפסד. זו המילה, אתה צריך לזכור. אם זה נפסד, מותר אפילו שלא לצורך המועד.
אז אם כן, מתי זה אסור? כן? זה הכלל.
דובר 2: אה, בטורח גדול, לא ברור לנו אף פעם. לא, לא, לא יכול להיות. אבל יש דרך כן, צריך למצוא דרך כן. כאן מדברים… זה לא יכול להיות שיעשו הפסד. הדבר שהוא הפסד, מותר. ואם הירקות הולכים להתקלקל, האופן שאסור בוודאי הוא כשאין הפסד, זה רק ליפותן. ו… אני מסכים.
זה אני אומר, המקרה האמצעי, כשיש הפסד, אבל טורח גדול, לא למדנו ברור אף פעם מה ההלכה. הייתי חושב, כמו הכלל שלי מכל הדרבנות, שכשאין דרך, המילה היא כן יש דרך. בדרך כלל יש דרך להשקות בלי דלייה או באופן קל יותר. כך הייתי מבין את ההלכות. אבל אם מישהו צריך להיות נוגע למעשה, ישאל את הרב, כי עוד דברים שלא עושים, כי זה לא נראה כל כך חזק וזה טורח.
הלכה ג: עוגיות ואמת המים
עוגיות זה לשון עגול עיגולים, בריכה עגולה קטנה של מים. נהגו לעשות חורים כאלה. סביב הצמחים עשו חור קטן כזה… עושים עדיין הכל.
אומר הרמב״ם, אין עושין עוגיות, אסור לעשות את החורים, לחפור את החורים בעיקרי הגפנים בשורשים של עצי הענבים, כדי שיתמלאו מים שיהיה שם הלאה, כי זה טורח ביום טוב.
אבל ומותר עשייתן, אם כבר חפרו את העוגיות, רק ונתלכלכו, צריך לעשות עבודה לנקות ולתקן, אז מותר כן לתקן ביום טוב, כי זה לא טורח כזה. וכן. או כי זה צורך. הוא אומר שזה לא צורך כזה, זה כבר קיים, צריך רק לתקן קצת.
תיקון אמת המים
תרגום לעברית
ובכן, אמת המים שנתקלקלה. אותו דבר אמת המים עבור צמחים אחרים, כן? סוג אחר של אמת המים. גם אמת המים שמביאה לשדה, איכשהו. הקודמת שמביאה לבריכה, לא משנה. כן, מתקן. כלומר, לעשות חדשה אסור לחפור אמת המים, אבל לתקן אמת המים מותר כן לתקן בחול המועד.
כיצד? והוא מסביר מהו התיקון. מהו עמוקה טפח? אם היא כבר עמוקה טפח, חופר בה עד ששה טפחים, מותר לחפור עד שתהיה שישה טפחים. אם היא כבר שני טפחים, חופר בה עד שבעה טפחים. כלומר, מותר להוסיף חמישה טפחים. זו בעצם ההלכה שכתובה כאן. שוב, מותר להוסיף חמישה.
דובר 2: לא, לא כפול. מותר להוסיף חמישה טפחים. מטפח אחד אתה יכול להוסיף עוד חמישה, נהיה שישה, ומשניים אתה מוסיף חמישה, נהיה שבעה. כך זה נראה.
דיון: מהו היסוד של החילוק הזה?
נראה שהמילה אינה טורח, כי אם טורח, לעשות חדשה מטפח אחד היא טורח קטן יותר מאשר לעשות מטפח אחד חמישה טפחים.
דובר 2: איך אתה יודע? חפרת פעם בור? אולי לא. אין לי מושג. אני חושב שהמילה כאן היא, להתחיל דבר חדש זה דבר שבועתי, זה דבר שבועתי שעושים עכשיו בפרויקטים. אבל לתקן… בטוח שלעשות מטפח אחד חמישה טפחים… אני לא בטוח. אתה מאוד בטוח. אני לא בטוח. כבר חפרתי בחיי, זה תלוי. לפעמים ההתחלה היא הקשה. אני לא בטוח.
בקיצור, אתה צודק שהמילה טורח, בכלל המילה טורח היא קצת סובייקטיבית, זה לא כמה… כן, זה קשור לאיך זה עושה מעשה חדש לגמרי. אתה צודק שזה יכול להיות יותר טורח. אבל אני לא יודע במקרה הזה, אני לא יודע בדיוק. הוא עושה מלאכות בחול המועד, הוא לא עושה מלאכות, הוא רק מתקן את שדהו.
אה, הוא מתקן יותר מה… אבל זה גם אחרת, זה גם היה האיסור שהוא ישים לב, הוא יתכנן לטורח. אבל זה דבר אחר כאן לכאורה. אפשר באמת ללמוד כך. למה לא לעשות חדש? כי חדש כבר יכולת לעשות לפני יום טוב. נשבר, אם נשבר ביום טוב, אולי צריך את זה… הייתי יכול להבין כך, אמת.
הלכה ה: משקין מאילן לאילן ושדה לחה
כך הלאה, ומושכין את המים מאילן לאילן. מלבד מה שעושים עוגיות, בין כל חלקה של עצים עושים עוגיות, אבל אחר כך צריך עוד להביא מים מהעוגיות מעץ אחד לאחר. זה מותר, ובלבד שלא ישקה כל השדה. ליד כל עץ להשקות? לא. נראה שיש דרך לעשות זאת, להשקות שכל השדה נעשית מושקית, או שיש ליד כל עץ להשקות קצת. שיעשה זאת בצורה קטנה יותר. לא ברור.
זה דומה לכמו לשאת בבת אחת הרבה מאוד חבילות, או לשאת בפעם אחת חבילה אחת? לא, אני חושב שזו פחות מלאכה. צריך לדעת לסובב את המחולק כאן. אני חושב שזה לא פשט שהוא עושה את זה אחד בבת אחת. אני מרגיש שזה סוג של מלאכה שכך היא עובדת. כבר יש מים, ורק גוררים אותם. זה לא… אבל אני לא יודע.
ואם היתה שדה לחה, אם כבר יש שדה שיש בה מים ורוצים רק עוד מים, אז מותר להשקותה כולה, מותר כן. זו פחות עבודה, וזה כבר ממשיך עבודה שכבר נעשתה.
הלאה, ומרבצין את השדה במועד. מתכוונים לנקות, כן. לא, מרבצין פירושו גם לשים מים, איזו דרך של לשים מים. שחרשו, עדיין לא זרעו, וצריך להשקות את זה, מותר לעשות. למה? שכל אלו אין בהן טורח יתר. הסיבה לכל אלה, כלומר תיקון, או המשקין מאילן לאילן, או השדה לחה, הכל לא טורח כל כך גדול, זה דברים קטנים יחסית.
הלכה ד: זרעים שלא הושקו מלפני המועד
מה אסור לעשות שהוא כן טורח גדול? אומר הרמב״ם, זרעים שלא הושקו מלפני המועד, זרעים שנטעו ועדיין לא השקו כלל, ועכשיו צריך לעשות את ההשקיה הראשונה, אז לא ישקם במועד, לא יעשה את ההשקיה במועד. למה? כי הואיל וזו היא השקאה ראשונה צריכין מים הרבה, ויש בזה טורח יתר.
אה, שיעשה רק קצת? אומר הרמב״ם, שהואיל ואם ישקה אותם ישקה אותם הרבה, לא נותנים לו אפילו להתחיל, כי אם יעשה, יעשה כבר עם הכל, וזה כבר טורח גדול.
הוא אומר, כך אני רואה מחלוקת ממש על החקירה שלי. קודם כל, הראב״ד חולק על ההלכה, אבל אני רואה שכאן יש חקירה האם זה מדבר אפילו במקום…
הלכה ב (המשך) — בורות שיחין ומערות
דברי הרמב״ם: אם היה צריך להם, חופרן ומסיידן… וסותמין סדקיהם… אבל לא יחפור אותן לכתחילה. וכונסין לתוכן מים אף על פי שאינו צריך להן.
אפשר לומר שזה פירושו דבר שאינו אבוד, חסר מים, רואים שאפילו במקום הפסד אסור טורח גדול. אבל אחרים אומרים לא, שלהיפך, אם זה חדש, אפשר לדחות עד אחרי יום טוב. כן, את האחד עושים מוצאי יום טוב, לא צריך לעשות יותר היום.
הלאה, ומותר להסיר את הנהר ממקום למקום. מותר לשנות את הכיוון לאן הנהר ירוץ, לשים אבנים, לא משנה, לשנות את הכיוון. זה מותר לעשות, זו לא טירחה גדולה. ואותו דבר, ולפתוח נהר שנסתם, נהר שנסתם והמים לא זורמים הלאה, כי לא נכנסים מים, לפתוח סכר, לא משנה, זה מותר כן.
מבינים, שמותר לתקן דברים, אסור לעשות דבר חדש. זה עניין גדול. זה חול המועד. כן.
בורות של יחיד
כן, בורות. למדנו קודם שמותר לעשות צרכי רבים. היה כתוב שם שמותר לחפור בורות שיחין ומערות עבור הרבים. עולי רגל צריכים להיות להם מעיינות, מותר. אבל של יחיד אסור לחפור.
מה מותר כן לעשות? אם היה צריך להם, צריך את זה למים ליום טוב, חופרן ומסיידן, מותר לנקות אותם, לשפשף מהלכלוך, ולרענן. ואותו דבר מותר סותמין סדקיהם, אם נעשים סדקים שהמים בורחים, מותר לסתום שם מה שצריך. אבל לא יחפור אותן לכתחילה.
הלאה, וכונסין לתוכן מים, מותר למלא מים לתוך הבורות, אף על פי שאינו צריך להן, אפילו לא הולכים להזדקק למים ביום טוב, זה מותר כן לעשות, כי למלא מים לבור זו לא עבודה גדולה. אחרת מלהשקות שדה, נראה שזו עבודה גדולה, אבל זה פשוט, יש לו מים וכלים, הוא צריך לשפוך אותם לבור, זה מותר לעשות אפילו אם לא צריך את זה.
נברכת
והדבר הבא, ועושין נברכת במועד, מותר לעשות נברכת. הרמב״ם לא אומר לנו כאן מה פירוש נברכת, אבל המפרשים אומרים שכפי שהרמב״ם למד זה שבריכה קטנה, אחרת מבריכה שהיא בריכה גדולה יותר, זו בריכה קטנה. לשימוש לקצת מכונת כביסה, אני יודע שם, לכבס כביסה. הבריכה היא הגדולה, והבְּרֵכָה היא הקטנה.
אז הקטנה, קודם חשבו שאסור אפילו לעשות טפח, אבל הכל היה כשעובדים על שדה, נראה שהכל יותר עבודה. מותר לעשות בגלל הבגדים, נראה ש… זה קצת מעניין, כי אסור לכבס את הבגדים במועד, את זה למדנו בשיעור הקודם… אוקיי, לא, זה אולי לשימוש לדברים אחרים. אוקיי.
מחלוקת הראב״ד
אבל במקום, הראב״ד מתווכח על המקום, והוא אומר שנברכת היא לגמרי משהו אחר, משהו שקשור לקבר. הראב״ד הבין מההקשר שהרמב״ם מכניס את הנברכת ליד כל הדברים שמשתמשים בהם להשקות, הוא הבין שזה משהו של המשפחה. אומר הראב״ד, לא, נברכת היא בעצם לחפור קבר. זה בעיקרון הפשט של הראב״ד. נכון.
אבל הראב״ד אומר חלק מעניין של היסטוריה, שפעם בזמנים לא היו משאירים את המת בקבר שאנחנו קוראים היום קבר, זה היה דבר זמני. היו מניחים אותו בזה קצת, עד שהיו בונים לו יפה… לא, לא, הוא לא מדבר משם. יכול להיות, אבל הוא מדבר לפני כן. כוך או בניין עולם, איזה אבן, היו מניחים אותו באיזה מקום יפה יותר. על כל פנים, זו המחלוקת.
הלכה ג — צד עכברים בשדה אילן ושדה לבן
והלאה כך, אנחנו הולכים ללמוד על ה… אם יש עכברים שהם מזיקים לעצים, עדיין לא היה אז את התמונה של ר׳ ישעי׳לע קרסטירר שעדיין לא ישב, מה צריך לעשות? צריך ללכת לתפוס את העכברים, וזו עבודה קשה. מותר לעשות זאת במועד? כי זו לא טורח כל כך גדול, גם זו לא טורח גדול. זה הפסד, אין חילוק. לא לא, בטוח שאסור להניח להזיק.
אומר, אם העכברים מסתובבים לנו בשדה האילן, אז צדין אותן, מותר לצוד אותם כראוי, לא משנה מה הסדר שעושים את זה, לא לעשות בשינוי. והוא מסביר כיצד, חופר, עושים בורות, ותולה המצודות, על הבורות עושים מצודות שלא יוכלו לצאת, בונים מלכודות. זה מותר לעשות, כי מה הוא בשדה האילן, אם מישהו רואה מישהו בונה מצודות, הוא מבין שהוא עושה זאת כי הוא מחבר 1+1, שבשדה אילן יש חורבן.
שדה לבן סמוכה לשדה אילן
אבל אם היתה שדה לבן סמוכה לשדה אילן, אם שדה לבן פירושה שדה של תבואה, אם שם יש התפשטות של עכברים, שם באים עכברים, אבל עכברים לא אוכלים, נראה, עכברים הם אנשים טובים יותר, והם אוהבים תפוחים, הם לא אוהבים אורז. הם לא מזיקים בשדה לבן, הם רק מזיקים לשדה אילן, והאדם רוצה לעצור אותם בשדה לבן עוד לפני שהם מגיעים קרוב לשדה אילן.
כאן, הואיל ואם יראהו אדם לא יבין שהוא מציל שדהו, כי הוא עושה זאת בשדה לבן, אז אי אפשר לעשות זאת כדרכו, אז ההלכה אם היתה שדה לבן סמוכה לשדה אילן, מותר לצוד בשדה לבן, אבל צריך לעשות זאת בשינוי. למה? כי הוא עושה זאת כדי שלא יכנסו לשדהו האילן ויחריבוהו, הוא רוצה להרוג לתפוס את העכברים שלא ייכנסו לשדה אילן. אבל הואיל והוא עושה חוץ לשדהו, שם הוא צריך לעשות זאת בשינוי.
בעצם אומר שזה קשור לאיך זה נראה. אולי למעשה פחות הפסד, כי זה עוד שלב אחד, הוא רק חושש שזה יגיע, זה לא מגיע, אז ממילא אם זה פחות הפסד הוא צריך שם לעשות בשינוי. מה ההבדל איך הוא עושה את הטורח? שינוי מותר רק במקום הפסד, זה הכלל. זה סיכון. בסתם הוא צודק האדם, אבל זה סיכון. הפסד מועט כביכול, זה סיכון. אוקיי.
כיצד צד בשינוי
אומר הרמב״ם, מהו השינוי? הוא נותן עצה, כיצד צד בשינוי, נועץ יתד בארץ, לא, לא עושים בור, אלא תוקעים יתד, ומכה בקרדום, מכים עם הקרדום על היתד להרחיב קצת בור קטן, ואחר כך נוטלה, אחר כך מוציאים את היתד, ונמצא מקומה גומא. זה טריק, הוא רואה את השינוי בעיקרון, כמו כל שינוי בעיקרון. הוא עושה בור, רק לא ישירות בחפירה עם את, אלא הוא מכניס דבר, ופתאום נעשה בור.
הלכה ד — כותל גינה, מעקה לגג, כותל חצר
הלאה, כותל גינה שנפל. יש לו גינה, והיא מוקפת בכותל. הכותל נפל, אסור לבנות ביום טוב, אבל הוא עושה זאת כדי להגן על גינתו. בונה מעשה הדיוט, מותר לו לבנות כמו הדיוט. הוא לא יכול לעשות קיר מקצועי יפה, אבל הוא יכול לבנות קיר קטן מעשה הדיוט. כמו שלמדו בעצם בשיעור הקודם, מה פירוש מעשה הדיוט בכותל? שלא שמים טיט, או משהו כזה.
או, או אפילו פחות, גודר אותו בקנים וגומה וכיוצא בו, הוא חופר מסביב, או הוא שם מסביב קנים, מוטות קטנים, במקום לבנות קיר מסודר. בקיצור, יש לו את האפשרות, לא לבנות קיר מקצועי.
מעקה לגג
וכן, אם עשה מעקה לגג, אם הוא בנה מעקה לגג, כאן מדברים גם על נפילה, או כאן מדברים על חלק? לא. ההבדל הוא גג, האם זה יראה גינה. העיקר בהלכה הוא שיש כותל גינה, או גג, או כותל חצר. גינה וגג אינם כל כך חשובים, צריך להיות מעקה, לא צריך מעקה מקצועי. אז עושים מעקה מעשה הדיוט.
אבל… גם בניתי להעמיד על הגדול עושה בגדול וג׳, חשבתי ג׳ פירושו בור. אבל זה לא מסתדר. ג׳ חייב להיות כמו קרח עליו גמי. הוא מתרגם קנים או ג׳ חייב לעשות קיר קטן מסביב. לעשות הגיוני, כי הוא רוצה לעשות קיר, לא שום דבר גם עזר. אוקיי, אין הבדל. כן, רע. אה, הוא אומר שצריך לומר גומה, לא ג׳ חייב. גומה. גומה היא המילה גומה, כן?
וכן, עשה מעקה לגג, אם עשו מעקה לגג והיא נפלה, בונה מעשה הדיוט, מותר לעשות זאת מעשה הדיוט.
הערת הריטב״א על מעקה
אני רואה שעל המעקה הוא מביא הערה מהריטב״א. הריטב״א אומר שמדברים באופן שאין זו מצוות מעקה, כי אם זו מצוות מעקה, הרי כמו שדיברנו, זה צורך הרבים, או היו מבקשים לעשות מעקה מסודרת, לקחת מקצוען שיעשה מעקה. מדברים כאן על מעקה באופן שאין חיוב מעקה.
אני לא רואה את ההבדל, מסתמא מעשה הדיוט גם היה נחוץ. מסתמא מה שהוא מתכוון לומר, שאם זה צורך מצווה, אז לא צריך לעשות עם שינוי, אז ההיתר רחב יותר, כמו צורך הרבים. לכאורה, מעקה כי “שמא יפול הנופל ממנו” היה בערך אותו דבר. זה לא רבים, זה בביתו, אף אחד לא רוצה ללכת לשם. ברחוב, ברשות הרבים. אחיונים זו מצווה גדולה. אני לא יודע.
כותל חצר
אוקיי, אומר הלאה, אבל, כותל חצר שנפלה, והוא צריך לגור שם, עכשיו יבואו גנבים, כי זה יהיה עולם הפקר, אז כן בונה כדרכו, כי זה כבר צורך גדול יותר. זה דבר של הפסד. והכלל הוא שדבר של הפסד צריך… כן, מיד נראה בבירור. אבל חצר, זה דבר שגרים בו, וצריך גדר, ולא פירושו הפסד. ממילא לא צריך שינוי. השינוי או מעשה הדיוט צריך רק על דבר שאינו הפסד, או לא הפסד כל כך גדול, קצת הפסד אבל…
והמוטה ליפול — סכנה
והמוטה ליפול, עומד ליפול. עדיין לא נפל, אבל הקיר עומד בשיפוע, וזו סכנה. כמו בגמרא, אדם לא יכול לעמוד ליד כותל שעומד ליפול. מותר לו אפילו להפיל, סכנה, כדי שלא ייפול על מישהו. ובונה כדרכו. אז הוא לא צריך לבנות מעשה הדיוט, כי זה יותר חשוב לכאורה, זה מצב מסוכן.
אז מכאן יש לך אולי קצת ראיה מהריטב״א, שכאשר זה מקום סכנה, מותר לעשות כדרכו. זה פשוט, אם זה חסר, זה מה שאני אומר. בוודאי, אם כדי ש״לא יפול הנופל” צריך לעשות מעשה, ועושים. כל ההבדל הוא רק שזה לא חסר באמת. אני חושב שאז תלוי הכלל כמה הפסד גדול זה.
הלכה ב (המשך) — בונה אדם מטה בלילה לישב עליה ולישן עליה
דובר 1: נגיד שזו מצווה, אבל מעשה הדיוט יספיק, מבין? הייתי חושב. אתה צודק שהרבי יום טוב אשבילי, אני יודע איך קראו לו, לא סבר כמונו. אז, מביאים אבל המאור״י סובר כן כמונו. אז, זו מחלוקת.
דובר 1: טוב, הלאה, עוד דבר שמותר. בונה אדם מטה בלילה לישב עליה ולישן עליה. אדם יכול לבנות ספסל לשבת או לישון עליו. למה מותר כן? זה צורך המועד, או אולי זו עבודה קטנה?
דובר 2: אתה לא אומר לי בבירור.
דובר 1: אני חושב שזה צורך. למה לא יכול להיות? הוא הולך לשבת, הוא אומר בבירור, לישב עליה. למדנו בזה על חול המועד שזה דבר שאפשר לעשות ליום טוב. הדבר היחיד שלמדנו הוא מכוון מלאכתו.
דובר 2: אוקיי, הלאה.
הלכה ג — תיקון הציר, הצינור, הקורה, המנעול, והמפתח שנשברו
תרגום לעברית
דובר 1: נלך ללמוד עוד דברים שמותר לתקן: הציר, הציר שעליו עושים את הדלת, הצירים שעליהם בונים דלת, והצינור, צינור, והקורה, קורה, והמנעול, הדבר שהציר נכנס לתוכו, והמפתח שנשברו, שנשברו, מתקנן במועד כדרכו. מותר לתקן במועד כרגיל, כדרכו פירושו מעשה אומן. בין בשל ברזל, בין בשל עץ, למה? מפני שהוא הפסד גדול הוא. למה? אם יניח הפתח פתוח ודלתה שבורה, אם ישאיר את הדלת פתוחה, נמצא מאבד כל מה שיש לו בבית, יגנבו לו הכל, הוא יאבד הכל. וכבר ביארנו שכל שיש בו הפסד אין צריך שינוי.
דיון: האם אפשר ללמוד הלכות ממת?
דובר 2: האם אפשר ללמוד הלכות ממת, אילו דברים נאמין?
דובר 1: כאן אתה רואה מאוד ברור שהם יכולים להציל את הבית גם בשינוי. יש דלת. אבל אז זוכרים, ההלכה של צריך שינוי, יש רמות. דבר של הפסד או דבר של צורך, במועד, אני לא יודע מה לומדים קודם, לא צריך שינוי. זו ההלכה. שינוי זה לא…
דובר 2: לא, לא, הם לא היה להם. כל דבר שלא אפשר אין צריך שינוי.
דובר 1: כי זה פחות תורה, לא הפסד. אז לכן אמרתי את זה, כי אני…
דובר 2: לא, הכל הוא במקום שאין הפסד. גם שם יש עניין של תורה, לא עניין של שינוי.
דובר 1: שינוי פירושו שזה הפוך, קצת יותר קשה, זה פחות טוב עשוי. אבל שינוי זה לא פשט שעושים פחות. אני לא יודע אם שינוי זה פחות מלאכה. שינוי זה דבר שאינו הפסד או צורך, עושים אותו ביום טוב רק בשינוי. זה חבר ליום טוב, זה לא היה רגילי ביום.
הלכה ח — אין חופרין קבר להיותו מוכן למת
דובר 1: עכשיו הלאה, אומר הרמב״ם, אין חופרין קבר להיות מוכן למת שלימות. אסור לחפור קבר, אם מישהו ימות שיהיה קבר. ואין בונים אותו, או אסור לבנות את המצבה, או את הבניין על הקבר. כלומר, יש קברים שחופרים, יש קבר שהוא בבניין, כך למדנו, בכוך. או שמתכוון לבניין על הקבר, או למצבה.
כלומר, אם מישהו מת, הרי כבר למדנו שמותר… אפילו ביום טוב, אפילו ביום טוב שני של גלויות. אותו דבר, כיצד? כשמישהו חושש שימות, סתם מישהו בנה מצילה, ועוד אחר כך יהיה לו החלקה היפה ביותר, למה יתקן זאת בחול המועד?
דובר 2: אני לא יודע, צריך לעמוד…
דובר 1: אה, כאן מדברים על החברה קדישא, מי שעובד בבית החיים, הוא מתכונן. אם מישהו הולך למות…
דובר 2: כן.
דובר 1: כיצד? נוסף במדתו, או מקצר במדתו, מותר לעשות גדול יותר או קטן יותר, כדי שיהא נכון לאש שיקו יקבו. אה, האדם מאבד משקל. זה מעניין, הוא בנה קבר, ובכל פעם הוא שוקל את עצמו, והוא עושה אותו גדול יותר, הוא עושה אותו קטן יותר, והוא מזכיר לו יום המיתה.
אבל הראב״ד יש לו כאן קושיה, הראב״ד טוען שלא יכול להיות כשאדם חי עדיין, בוודאי אסור לעשות אפילו לא לתקן, כי אולי ימות. מה זה עניין כזה? הראב״ד אומר שההלכה היא רק כשהוא כבר מת, אבל כשהוא כבר מת מותר לחפור לכתחילה, אז מה הנקודה? לא ברור לי.
דובר 2: אולי ביום טוב לא היו מתירים לבנות… נניח לבנות אוהל, לבנות מצבה יפה. אולי ביום טוב זה המינימום, מותר לבנות…
דובר 1: אה, אולי זה מתחבר עם הראב״ד הקודם שהוא למד מהנברכות, שמותר רק ביום טוב לבנות קבר זמני. הקבר המפואר תעשה אחר כך. בסדר.
הלכה ט — אין מפנין עצמות מקבר לקבר
דובר 1: עוד דבר שלא עושים ביום טוב בגלל מת. אין מפנין את המת שזה עצמות מקבר לקבר. בימים קדומים היו מעבירים מתים מקבר אחד לשני. היום זורקים את עצמם מול האוטובוסים, שזה לא יקרה.
לא, היום, דרך אגב, היום… כן, מיד נראה. היום גם עושים, יש הלכות על זה, היום גם עושים עצמות, אבל כשהציונים עושים את זה אז, אבל כשהחסידים עושים את זה, אז נעשית מחלוקת בין הראב״ד והגאב״ד, מה שלא יהיה, יש סדר על זה. לא הראב״ד כאן מהגהות ראב״ד. הראב״ד מהעדה החרדית כביכול.
מפנין אותו מותר. לפנות אותם אסור. זה מה שהיה אפילו ביום טוב. יש לך כאן מת מוטל לפניו, וזה בושה, מותר לקבור, אבל להחליף עם קבר, לא כשמכבדים מבזיון לכבוד עם קבר יפה, והחליטו שהקבר צריך להיות ליהודי חשוב, הולכים לשים אותו בנמוך יותר. אפילו לא מבזיון לכבוד, שהיית חושב שזה כבוד המת, גם אסור.
אומר הרמב״ם, הדבר של להעביר אדם, אתה רוצה להחליף אותו, זה לא הפקר עולם. מה זה אומר לעזוב ללכת על שאר הימים? אסור סתם כך גם לא סתם להעביר מת משום זלזול המת.
אלא מאי בתוך שלו, אלא אם זה היה שטח של האדם והוא רוצה לבנות שם או מה…
דובר 2: לא, בתוך שלו הוא אומר, זה אומר שזה קבר ששייך לו, כך הוא מביא.
דובר 1: זה היה קבר של המשפחה, מותר להעביר אותו לקברו. יש אחרים… שבטעות שמו אותו לא בקברו, מותר לשים אותו בקברו. או לא בטעות, זמנית… אבל אני אומר שזה דבר אחר.
אבל תוך שלו פירושו של המת. הכבוד של מת הוא שהוא שוכב בשטח ששייך לו. מה זה הכבוד שלך? זה נדל״ן, זה מאוד חשוב. הוא מביא שהחתם סופר אומר שהמנהג הוא שמשלמים על הקבר, דווקא כי יש שהוא שוכב בקברו. זה כבוד, כמו שאדם גר בביתו, כך גם ישכב בקברו. ברוך השם, יש לי קבר. משהו חשוב.
כן, יש דברים אחרים, מנחה נמי, שמותר לפנות. תסתכל בשולחן ערוך, ובכל שיעור סמ״ג, תראה את הפרטים של זה, ונראה גם במקום אחר במקומות שצריך לעשות הפגנה. זה כבר לא עומד ברמ״א.
המנהג ישראל היה באמת… היה שיש מעשיות כאלה איך היו צריכים לאסוף כסף בלוויה כדי לקבור. הרי יש את הכלל, אפשר לפתיחת הקבר בלא תם. זה עולה כסף.
הלכה י — אין מטלין את האילנות
דובר 1: עכשיו, אסור לעשות קיין, אומר הרמב״ם, אסור לעשות… אה, הלאה, ההלכה הבאה, הלכה י״א. אין מטאלין את האילנות. יש תהליך של הוצאת הטלאים מהאילנות שהפרי לא יהיה תולעני. אסור לעשות זאת ביום טוב. ריסוס, היום קוראים לזה ריסוס, חומרי הדברה, מה שזה. כן, וכדומה.
ולא מזעמא את הנטיות, אסור להשמיד. כימיקלים חזקים על הנטיעות. זה כדי שלא יאכלו, שמים משהו שלא טעים טוב, או לא מריח טוב, אז החתולים לא אוכלים מזה.
כן, אבל לא מגזמין, אסור לגזום חלקים מהעץ שיוכל לצמוח טוב יותר.
נראה שכל הדברים האלה זה לא… זה לא דבר האבד כל כך חזק, או שאפשר לעשות זאת אחרי יום טוב.
אבל מה שמותר כן לעשות, שכן את האילנות. במקום להזות, נראה שזה טורח גדול יותר, מותר כן למרוח על האילנות. מה זה בהם בשמן? בשמן. בשמן מותר כן לעשות. למה? מה ההבדל? נראה שזה פחות טורח, או שזה יותר נופל לאחת משתי הקטגוריות. זה דבר האבד. כלומר אם לא ישימו את השמן, זה ממש יחליא. הדבר האחר אינו דבר האבד.
פשתה וכשות
דובר 1: הלאה, ואוכלים את הפשתה, מותר לעשות דברים שמותר לעשות כי זה צורך המועד, או מה שיכול להיות צורך המועד. פשתה פירושה פשתן, כן, פלקס. וכלומר, כנראה הדרך הרגילה היא להשתמש בזמן, צריך לעבד אותו, לעשות ממנו פשתן, זה לוקח יותר תהליך. אבל אפילו מיד אפשר כבר, בזה, אפשר לעשות את האתרוג. פעם היו שמים את האתרוג בפלקס, הדבר הצהוב. אני קורא לזה, לחפובה פירושו, משתמשים בזה כמו ספוג, שמים משהו על הספוג, זה יכול להיות הרבה לחות, ונותנים לשטוף. אז זה צורך שאפשר להשתמש בו מיד, לא צריך להוסיף כלום. כן.
את הכשות, זה כשות, מותר לקטוף סוג… זה סוג… מאכל בהמה או מה? אני חושב שזה… אני חושב שזה… הופס… איש, משהו… כן. בסדר, סוג תבלין. גדל. שירו להטילה לשכר במועד. זה משהו שאפשר להשתמש בו באוכל. כלומר כן מלאכה, אבל זה צורך. זה לכאורה דומה לפשתה. אני חושב שאף על פי שזה לא דבר שאוכלים בדרך כלל, או שזה זמן לעבד על המעלה, אבל אפשר להשתמש בו מיד לזרוק לתוך השכר, זה מותר כן. ממילא זה אומר שמותר כן.
ביום טוב אסור לקצור, למדנו. הרמב״ם אומר שתלישה אסורה בכל אופן. כן, כך אמר הרמב״ם. וכן כל כיוצא בזה.
עכשיו. אומר הרמב״ם הלאה, עוד הלכות.
דין הכנסת צאן לשדה (זיבול שדות)
זה לכאורה דומה לפשט שאני חושב, שאף על פי שזה לא דבר שאוכלים בדרך כלל, או שזה זמן לעבד את המעלה, אבל אפשר להשתמש בו מיד לזרוק את השור, ממילא זה אומר שמותר כן.
ביום טוב אסור לקצור, למדנו. הרמב״ם אומר שתלישה אסורה בכל אופן, כן, כך אמר הרמב״ם. וכן כל כיוצא בזה.
הלכה יא: אין מכניסין את הצאן לדיר
אין מכניסין את הצאן לדיר. מישהו רוצה להכניס צאן לשדה כדי שהצאן יעשו שם את צרכיהם, וזה יזבל את השדה, יאביס את השדה. זה אסור לעשות, שהרי מדעת עושה במועד את המלאכה. לזבל את השדה ביום טוב זה מלאכה. זה אמת, אף על פי שזו באמת מלאכה מאוד חלשה, בסך הכל הוא פותח את הדלת לצאן. אבל בסדר, נראה שזה לא נופל, והוא יכול לעשות כמו הכלים של הכל. ואם באו מאליהן, מותר.
ואין מסייעין אותו. כלומר, כשהוא בא מעצמו, הצאן יכנסו מעצמם, הוא לא צריך לשלוח אותם. אבל ואין מסייעין אותו, אסור להיות עסוק בזה, לעזור להם. ואין מוסרין להן שומר לנער את צאנם. מה זה לנער? להעביר מכאן לשם. בקיצור, אסור לעזור. זה בא מעצמו, בא מעצמו. אסור להביא, לעזור, לא לשלוח רועה או מישהו שיעזור להסתובב, מה שצריך לעשות.
היה שכיר שבת או שכיר חודש, יש רועה שהוא מי ששכור לשבוע, או לחודש, או לשנה, או לשמיטה, מסייעין אותו. אז עוזרים כן. למה? כי זו הבעיה עם השומר, נניח לוקחים שומר גוי. אצלנו היה שלחול המועד אין באמת הבדל לאיך גוי עושה משהו. אבל ללכת לשכור, זו הבעיה, ללכת לשכור זה משהו עניין של מלאכה, עכשיו ללכת לשכור שומר. אבל אם כבר שכרו שומר, מותר לו לעשות את… הוא כבר שכור, וזה כמו שלמדנו בהלכות שבת, כמו ששכיר שבת זה יותר מותר, זה כמו בחינת קבלנות או משהו כזה. כלומר הוא לא חייב לעשות היום, אז הוא עושה על דעת… משהו כזה.
אותו דבר, אם יש כבר שכיר שבת, וצריך אבל לשכור מישהו שיעזור למסייע, כמו יוצא משבתון. שוכרין שומר לנער הצאן ממקום למקום כדי שיזבלו כל השדות. זה הפירוש, מעניין. לבהמה מותר כן. זבל שבחצר, זה מותר, כן. ואם נעשה חצר כרפת בקר, אם יש כל כך הרבה זבל שזה כבר נראה כמו דיר, מוציאין את הראשון, מותר אפילו לפנות את זה לאשפה.
לא. אנחנו יכולים לקחת עוד כמה דברים שלפעמים מותר ולפעמים אסור. עשיתי פרק, זה כל הדברים שתלוי, שהוא עשה דבר פרק, בכוונה. זה אותו פלא שתלוי במה שמתכוונים. והרמב״ם הולך לומר בסוף ההלכה שמה שמתכוונים לא אומר מה שיש בראש בכוונת הלב, אלא מה שמתכוונים אומר שרואים איך הוא עושה את זה, יודעים מה הוא מתכוון. זה כלל גדול איך יודעים מה מישהו מתכוון.
הלכה יב: כלל גדול של כוונה – ובמעשה יוכר
המשוה פני הקרקע
המשוה פני הקרקע, למדנו קודם שמותר לישר את הקרקע לצרכי רבים, אבל כאן מדברים סתם על יחיד, הוא רוצה לעשות ישר שדה. אז כך, אם נתכוון לתקן מקום שיעמוד בו קרונו של עצמו או שיושב בו, אם הוא עושה את זה כי הוא רוצה להשתמש במקום, הוא רוצה שיהיה ישר, מותר, כי זה לא אומר לעבוד על שדה, זה פשוט לישר מקום, זה מותר כי זה לא עבודה גדולה. אם נתכוון לעבודת הארץ, זה חלק מהכנת השדה לזריעה, זה אסור, זה כבר יותר גדול… שזה דבר חרישה.
המלקט עצים
וכן, המלקט עצים מתוך שדהו, אם הוא עושה את זה כי הוא צריך את העצים, מותר. אבל אם נתכוון לתקן הקרקע, הוא עושה את זה כי הוא רוצה שזה יהיה חלק מניקוי השדה, להוציא את חתיכות העץ, אסור.
הפוסק מים לשדהו
וכן, הפוסק מים לשדהו, פותח את הצינור, פותח שיכנס מים לשדה שלו. אז אם נתכוון שיכנסו בה דגים, אם הוא עושה את זה כי כך יכנסו דגים, זו הדרך לתפוס דגים, גם מותר, כי זה גם לא מעשה, זה לא חלק מעבודת קרקע. אבל כשזה להשקות הארץ, אז אסור, אסור פירושו כאן, אסור פירושו תסתכל על כל ההלכות הקודמות, באופן שאין הפסד, וכן הלאה.
הקוצץ חרובים מן הדקל
וכן, הקוצץ חרובים מן הדקל, אם מישהו חותך חתיכות עץ. אם נתכוון לאכל בהמה, מותר. אם נתכוון לעבודת האילן, כמו שלמדנו קודם שאסור לעשות גיזום, אסור לחתוך חלקים מהעץ, אז אסור.
ובמעשה יוכר לאיזה דבר הוא מתכוון
אומר הרמב״ם, מאיפה יודעים מה הוא מתכוון? ובמעשה יוכר לאיזה דבר הוא מתכוון. מעניין שלא כתוב כאן ברור את זה, אבל אפשר להבין, והוא עושה את זה הרבה, הוא עושה את זה חזק, מה שלא יהיה, יש הבדלים איך עושים את זה. זה כלל גדול בתורה, כשמדברים על כוונה, כוונה כמעט תמיד עושה הבדל באיך עושים את זה. איך אני יודע שהתכוונת לזה? כי עשית את זה באופן כזה שרואים שזה מה שעושים לצורך. הוא מתכוון כמו סוג של “אני ה׳ המכיר בין תכלת לקלף”? לא, להיפך, לא עושים אני ה׳, לא צריך שום אלוקים. יש אופן, יש דרך איך עושים את זה. כשהוא גנן, יש רק דרך איך עושים את זה כשרוצים את הצמח.
הלכה יג: תנור וכירים, מסרגין את המטות, ריחיים
תנור וכירים
הלאה, תנור וכירים. בונים עכשיו תנור וכירים. אז כך, אם זה הולך… זה לוקח זמן, זה יתייבש, ועוד יוכלו בחול המועד להשתמש בזה, אולי זה יתייבש ביום טוב, עוד יוכלו לאפות עם זה ביום טוב, אחרת אחרת, כי זה הבדל של הכנה פעם הכנה לצורך המועד. ואם לא, זה ישמש אחרי יום טוב, אחרת אחרת. בין כך ובין כך, בונין על חרס של תנור ועל הכירה. שיבנו, נניח מדף, אני יודע, על התנור או על הכירה, זה מותר. למה? זה כמו לבנות, דבר כזה הגון, בונים לזה.
מסרגין את המטות, ריחיים
ומסרגין את המטות. מותר לקלוע חבלים כדי לעשות מיטה. ונוקרין את הרחים. מנקים, אני חושב, מנקים את… כן, נוקר פירושו כמו… כן, הריחיים זה דבר מסורבל, צריך להוציא את מה שתקוע ביניהם שיעבוד. מותר לנקות את הריחיים. ופוצחין להן עין. מותר לפתוח חור לריחיים, שם יכנס החיטה או מה שלא יהיה לריחיים. ומעמידין אותן. מותר להעמיד את הריחיים. ובונין אמת המים של רחים. מותר לבנות אמת המים, מים… ריחיים של מים, ובונים אמת המים שתסובב את הריחיים. זה מותר לעשות. כי זה הכל צורך המועד. לטחון מותר לעשות אם זה נופל לצורך המועד.
הלכה יד: זפת על חביות, מרככין בגדים
זופתין את החביות
תרגום לעברית
הלאה, זופתין את החביות. מותר למרוח זפת בחביות העץ, שלא יזוב היין. יכול להיות, כן. מורחים איזה חומר כדי שלא יזוב. זה מותר לעשות כדי שלא יפסד היין. וזופתין את הבקבוק. גם בקבוק מותר לעשות אותו דבר, מה שאין בו טורח. כתוב שבחבית הוא אומר שיש טורח, ובבקבוק קטן מותר אפילו כשזה לא דווקא בגלל הפסד, פשוט כי אין בזה טורח. וסותמין פי החבית של שכר, מותר לסתום את פתח החבית, את המכסה, כדי שלא תפוג, אותו דבר שהשכר לא יתקלקל. ומכפין את הקציעות, מותר לכסות, קציעות פירושו גרוגרות, התאנים המיובשות, מותר לכסות בכלי גם כדי שלא יאבדו, שלא יתקלקלו מגשם, מה שיהיה, מותר לכסות את זה.
מרככין בגדים – מעשה הדיוט vs. מעשה אומן
ומרככין את הבגדים בידים, מותר, כבר למדנו הלכות דומות, מותר למשל לקמט, למעוך את הבגדים בידיים, לפי שהוא מעשה הדיוט. אבל אין עושין קשרי בית הידים, אבל אסור לעשות את השרוולים או את הצווארון, אני יודע, מה שהאומנים עושים, לפי שהוא מעשה אומן. זה כבר, לרכך בידיים זה מעשה הדיוט, אבל לעשות קשרי בית הידים זה מעשה אומן, אסור לעשות. וכן כל כיוצא בזה, מותר לעשות עבודות קטנות שאינן מעשה אומן, אבל לא מעשה אומן.
הלכה טו: צפרני חמור, אבוס, סוס, הרבעה, רפואה
צפרני חמור, אבוס, סוס
הלאה, קוצצין צפרני חמור של רחים. ריחיים יכולים לעבוד או על ידי מים שדוחפים אותם, או שיש חמור שעומד ודוחף את הריחיים. וצריך לחתוך את ציפורניו כדי שיעשה טוב יותר את העבודה, מותר לעשות. ובונים אבוס לבהמה, מותר לבנות מזבח, “יד השור כנגדו וחמור אבוס לו”, מותר לבנות את המקום שבו הוא אוכל. זה לא צלחת, זה אבוס. אבוס, כן, זה שוקת קטנה, אני יודע, שם מניחים את האוכל לבהמה, זה מותר לעשות. וסוס שרוכב עליו, גם מותר ליטול צפרניו, מותר לחתוך את ציפורניו, אין כאן איסור “אשר לא יכנס לחג שהוא מנוול”, אין זה חל עליו. ולתורכו, מותר ליפות את שערו, כדי, או כמו שכתוב “יאה יאה”, לא, כתוב להיפך, שיהיה לו סוס יפה לרכוב עליו.
הרבעה, הקזה, רפואה
מה אסור לעשות? ואין מרביעין בהמה במועד. אסור להרביע בהמה שהבהמה תלד ילדים. אבל מקיזין על הדם, הקזת דם מותר כן לעשות לבהמה. ואין מונעין ממנו רפואה, גם מותר לתת רפואה. הנה, הוא אומר זאת בלשון של לא למנוע. כלומר, לכאורה מותר לתת רפואה לבהמה, אין צריך להימנע. כי גם יש כאן דבר האבוד, שהבהמה לא תמות.
רפואה בחול המועד – קושיא לגבי יום טוב
וכל מאכלות ומשקין שאינו מאכל בריאים אלא לרפואה, שבשבת זה אסור כשחיקת סממנים, הרי מותר לאדם לאכלן ולשתותן במועד. בחול המועד מותר כן, אין כאן איסור שחיקת סממנים. הייתי חושב שביום טוב, יום טוב הרי כמו שבת, כמו כל שאר גזירות דרבנן, לא אחרת. אין חילוק. אה, צורך… לכאורה זה כמו צורך הגוף, ואחד משתמש ב… במועד כאן פירושו אבל לחול המועד. כן, זה הרי חול המועד. הרבה מקומות כתוב הרי במועד.
נכון. התירוץ הוא ששחיקת סממנים היה אפשר לעשות מערב יום טוב לכאורה, אלא אם זה דבר שאינו טוב, כמו פלפל. אבל כנראה הסממנים שמשתמשים לרפואה היה אפשר לעשות אתמול, וזה רק דרבנן אסור אמת, אבל כן, לא יודעים. אני רואה שהוא לא אומר אבל לגבי יום טוב עצמו, הוא מדבר על מועד. מועד אני מסכים, אבל יום טוב הוא לא מביא מה ההלכה. הרמב״ם לא אמר. הרמב״ם אומר שכל הגזירות, אבל אתה צודק שזה צריך להיות דבר מעניין. בפרט, ברור, הגזירות שהן מפני המלאכה, שאסור רק כי אפשר לעשותה או כדומה, זה צריך להבין מה הדין ביום טוב. אני לא זוכר מה ההלכה. לא למדנו את זה, וזה יום טוב. אתה זוכר שהם למדו משהו? אני לא יודע שהם למדו על רפואה ביום טוב.
הלכה: אין מפנין מחצר לחצר במועדות
הרמב״ם לא אמר. הרמב״ם אמר שכל הגזירות, אבל אתה צודק שזה צריך להיות דבר מעניין, שבאופן כללי הגזירות שהן מפני המלאכה, שאסור רק כי אפשר לעשותה או כדומה, זה צריך להבין מה הדין ביום טוב. אני לא זוכר מה ההלכה. אתה זוכר שלמדו משהו?
כן, אבל אני אומר את השאלה, השאלה הכללית.
אה, טוב, אבל… לכאורה, רפואות… יש לי אלף גזירות שצריך להיות מותר.
לא, כי זה לא חסר. זה אומר כמו… אוקיי, הרמב״ם לא אמר בפירוש את המילים דבר השווה לכל נפש, אבל זה לא יהיה פחות מאוכל. זה הרי לגופו, שיהיה בריא. זה כמו אוכל.
הוא צריך לדעת, אוקיי. לא ברור לי. הלאה.
פינוי כלים מחצר לחצר
אומר הרמב״ם הלאה, “אין מפנין מחצר לחצר במועדות.” עוד איסור חדש של חול המועד, שאז יש את אותו איסור דומה לשבת ויום טוב. אסור להעביר דברים מחצר אחת לאחרת. “לא מדירה לנאה”, לא כשהוא רוצה מחצר גרועה לחצר יפה יותר, או להיפך, אבל “מבית לבית באותה חצר”, זה טורח קטן יותר, מותר כן.
“ומביאין כלים שאינן צורך המועד מבית האומן.” מותר, למדנו שאסור בשבת להביא, למשל, אם כבר סיים לעשות את המלאכה, אסור לעשות בשבת, זה ייראה כאילו עובד בשבת. ביום טוב מותר, “כגון כרים וכסתות”, כרים וכסתות, או רשות, מותר לעשות במועד. “אבל כלים שאינן צריכין”, אבל כלים שאינם צריכים, “כגון מחרישה”, מחרשה של האיכר של האדם שעובד בברזל, “או צמר מבית הצבע”, צמר טרי מהצבע, לעשות בגדים, “אין מביאין”, לא עושים, כי אין בזה צורך ביום טוב. גם אסור לעסוק בזה ולהביא את זה.
דין אומן שמתיירא שיגנבו
“ואם היה מתיירא מהם שיגנבו”, מה אז ההלכה שמותר למכור ולקנות ביום טוב?
כן.
אז למדנו שגם האדם, הלקוח, מותר. מה לעשות אז? “נותן לו שכרו”, לתת את הכסף, “ומניחן אצלו”, ולהשאיר את זה שם, כי ההיתר היה רק שיהיה לו מה לאכול. הוא אומר, אתה לא יכול לקחת הביתה בגלל זה. אבל מה אם הוא לא סומך עליו, הוא הולך לגנוב את זה? הוא הולך לתת את זה מחר? הוא מביא את זה, הוא יכול לקחת את זה למקום אחר, “אבל לא הביאו לביתו כלל”, הוא צריך להניח את זה באיזה מחסן, באיזה מקום אחר, אסור לו להביא את זה הביתה אצלו בבית. הלכה מעניינת מאוד.
—
הלכה: מלאכה בערב יום טוב
אוקיי, עד כאן הלכות מועד, הלכות חול המועד. עכשיו אפשר ללמוד הלכה חדשה של מלאכה בערב יום טוב.
אסור, זה אסור, אסור, זה קשור.
כן?
כן.
אז אסור לעשות מלאכות. אומר הרמב״ם כך: “אסור לעשות מלאכה בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה כמו ערבי שבתות”. כמו ערב שבת שלמדנו בשבת. איך אתה זוכר שהם למדו?
זה למדנו?
מעניין, לא היה כתוב בחצות, היה כתוב במנחה ולמעלה. מן המנחה, מנחה לא פירושו מחצות.
אה, כאן כתוב, סליחה, מן המנחה ולמעלה גם בשבת היה כתוב, שאז תוקעים את התקיעה הראשונה, שאדם יפסיק לעבוד. אז מזמן מנחה, שזה, אתה יודע, שעתיים אחרי חצות, איפשהו אחר הצהריים, אסור לעשות מלאכות. הרמב״ם לא אומר מן המנחה ולמעלה מתי זה בדיוק. אבל הוא לא אומר זמן, מה פירוש מנחה? יש מנחה גדולה ומנחה קטנה, זוכר?
“וכל העושה מלאכה בהם אינו רואה סימן ברכה”. אה, לא כתוב כאן המילה לעולם, יש דפוסים שכתוב לעולם. העבודה לא הצליחה. זה יותר קל, כשלא כתוב לעולם, פירושו שהעבודה לא תהיה לו ממנה נחת. למה העבודה היא על חשבון כבוד יום טוב?
מה עושים לאדם הזה?
לא, “וגוערים בו”, צועקים עליו. “ומבטלין אותו על כרחו”, צועקים עליו. “אבל אין מכין אותו מכת מרדות”, זה לא ממש איסור דרבנן שנותנים לו מכת מרדות. “ואין שום אדם מנדהו”, זה בטוח שלא שמים עליו נידוי.
חידוש: נידוי חמור יותר ממכת מרדות
כלומר, איך אתה זוכר שלמדנו שתלמיד חכם לא נותנים לו נידוי אלא מלקות? רואים שמה? שנידוי הוא יותר חמור… מאוד מעניין. מה יש אחרת?
כן?
נידוי זה לא בושה, זה יותר כמו “סושיאל סנקשן”, לא מדברים איתו, “מה שיהיה”. מעניין.
—
הלכה: ערב פסח — חמור יותר משאר ערבי ימים טובים
אומר הרמב״ם, ההלכה היא בימים טובים רגילים, שבועות וסוכות, ראש השנה וכדומה. אבל ערב פסח יש הלכות אחרות. ערב פסח זה מחצות. ערב פסח זה לא כמו מנחה, אלא זה מחצות. “שהעושה בה מלאכה אחר חצות” עושים כן את כל העונשים, עושים אפילו נידוי. “ואין צריך לומר שמכין אותו מכת מרדות אם לא נדהו”, אם לא נותנים לו נידוי, נניח שהוא תלמיד חכם, אז עושים מכת מרדות.
למה בעצם? למה ערב פסח חמור יותר משאר ימים טובים? “לפי שיום ארבעה עשר בניסן אינו כשאר ערבי ימים טובים, אשר יש בו חגיגה ושחיטת קרבן”, זה עצמו יום טוב. מביאים קרבן חגיגה, מביאים את קרבן פסח, שחיטת קרבן. כלומר, חגיגה אפשר אולי לאכול אז, אבל שחיטת קרבן פסח רק שוחטים, “ואינו נאכל אלא בלילה”. נכון? קרבן פסח הוא קרבן מעניין שאסור לאכול בזמן שחיטתו, אוכלים אותו רק בלילה.
“ולפיכך יום ארבעה עשר אסור בעשיית מלאכה מדברי סופרים”, זה איסור אמיתי מדברי סופרים. כמו שנאמר, מכת מרדות פירושו שזה איסור מדברי סופרים, זה לא רק מנהג או משהו. “כמו חולו של מועד”.
ערב פסח קל מחולו של מועד
אבל אומר הרמב״ם, “וקל מחולו של מועד”, זה לא חמור כמו חול המועד, “ואין איסורו אלא מחציו ומעלה שהוא זמן השחיטה”. אם היה כמו חול המועד, היה אסור כל היום. מתחיל ה… הוא יכול לומר שמחצות מתחיל דין כמו חול המועד. אבל, הוא אומר את זה בתור “רזון”. “אבל” — האיסור הוא רק מחצות ומעלה.
ערב פסח לפני חצות — תלוי במנהג
המנהג הוא שהאיסור הוא כבר מוקדם, אבל החומר הוא כן תלוי במנהג, תלוי במנהג. יש את אלה שיש להם מנהג, “מקום שנהגו לעשות” שמותר כן לעשות מלאכות, “עושין”, “מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין”. פירוש, האיסור דרבנן הוא קטגורי, הוא חל על כל הערים, זה לא תלוי איפה אתה גר. אבל המנהג כבר קשור למעשה. וזה ערב פסח לפני חצות.
—
הלכה: שלש אומניות שמתחילין בערב פסח
אומר הרמב״ם, אפילו “מקום שנהגו לעשות”, אפילו במקומות שנהגו כן שמותר לעשות מלאכות ערב פסח לפני חצות, אבל “לא יתחיל כתחילה לעשות מלאכה בארבעה עשר”, לא להתחיל לעשות פרויקט חדש ערב פסח, “אפילו אם יכול לגמור קודם חצות”, אפילו אם יכול לסיים לפני חצות.
אלא, יש בזה קולא, “אלא שלש אומניות בלבד הן שמתחילין”. יש כן שלושה סוגי אומניות שהם חשובים, שהחכמים התירו כן “במקום שנהגו לעשות ועושין עד חצות”, במקומות שנוהגים כן לעשות מלאכות עד חצות, מותר אפילו להתחיל לעשות באותו יום. ואלו הן, “החייטין”, חייטים, “ספרים”, האנשים שעושים תספורות, ספרים, “וכובסין”, וכובסים. כי אלה דברים שצריך להיות לכבוד יום טוב, התירו לעשות, להתחיל מלאכה.
אבל “שאר אומניות, אם התחיל בהם קודם ארבעה עשר”, אם מסיימים עבודה שכבר התחילו לפני ערב פסח, מותר לסיים עד חצות. למה? “שאין אנו צריכין לשאר אומניות לצורך הרגל”. אומניות אחרות אינן כל כך חשובות ליום טוב, לא התירו להתחיל.
—
הלכה: הולך ממקום למקום — מנהגי ערב פסח
מה קורה, דיברנו שזה תלוי במנהג, מה קורה כשאחד בא מעיר אחת שהמנהג כך לעיר שהמנהג אחרת?
ממקום שעושין למקום שאין עושין
זה כך, “הולך ממקום שעושין למקום שאין עושין”, והמנהג שלו הוא כמו שהוא רגיל שמותר כן, אז “לא יעשה בישוב”, הוא לא יעשה בעיר, בין האנשים הוא לא יעשה את העבודה, “מפני המחלוקת”, יהיה עוד מחלוקת. האנשים מהעיר הם בדרך כלל מאוד מגינים על המנהגים שלנו. הוא בא לכאן, “אחד בא לגור” גר, והוא לא מתחשב במנהגים שלנו, תהיה מחלוקת, אסור לו. “אבל עושה במדבר”, במקום שלא מביא מחלוקת, והוא עושה את זה במקום שלא גרים אנשים, מותר כן לעשות.
חידוש: מה פירוש “מלאכה” בהקשר הזה
השאלה היא, הוא לא אומר מה קורה בפנים בבית. נראה שגם זה אסור. אולי מלאכה פירושו עבודה, ועבודה היא דבר שהוא תמיד פומבי, הוא הולך לעבודה שלו. הוא לא מדבר כאן, המלאכות שזה עושה ערב פסח, אני לא מתכוון מהכל, נהיה ברורים, מלאכות פירושו כל המלאכות, אפילו במקום שנהגו לא לעשות מלאכה, לא פירושו שלא מדליקים אור, שלא מבשלים, או שלא עושים אפילו מלאכות שאסורות בשבת. פירושו שלא הולכים לעבודה, זה סוג אחר של גדר. אבל זו הדעה, זה סוג של דבר שאי אפשר לעשות בבית. הכל שעושים בבית עושים ממילא. מדברים על השניים שזה יהיה פתוח עבודת אומנות. מה שאנחנו קוראים עבודה, לא מה שהלכות שבת או יום טוב קוראים עבודה.
ממקום שאין עושין למקום שעושין
הלאה, והולך ממקום שאין עושה למקום שאין עושה לו, אחד בא ממקום שלא נוהגים לעשות מלאכות, הוא בא לעיר שנוהגים כן להקל עד חצות. לא יעשה, הוא יתחיל את החומרא שלו, כמו שהמשנה אומרת, נתן עליו חומרא מקום שיצא משם, חומרא מקום שהולך לשם. זה עושים בשני הכיוונים.
ואף על פי כן, לא ישראל בפניהם שהוא בטל מן העיסרון, הוא לא יעשה בצורה הדגמתית, כמו לשבת באמצע הרחוב עם השטריימל שלו, הוא כבר לא עובד. אבל בדרך כלל, אומרת הגמרא, זה לא בעיה, כי יש הרבה בטלנים. בדיוק אחד לא עובד… לא לעשות מלאכה זה לא הצהרה, אבל אם הוא עושה את זה בצורה של הצהרה, הצהרה אסור לעשות. שני הדברים הם בגלל מחלוקת. לעולם לא ישנה אדם למחלוקת, אדם לא יעשה אחרת מהאנשים סביבו כדי לא לעשות מחלוקת.
דיגרסיה: זמנים של היום
וכן, מי שכבר פעם יש פעם בזמנים כשאנשים דאגו למנהגים. בזמנים של היום אפשר לעשות מה שרוצים. בכלל, אין לי עדיין חידוש.
לא, זה לא מחלוקת.
זה לא הגיע בדרשה תשעה באב נגד שנאת חינם. היום גם פחות תכוף יש מנהג העיר שלם. כל עיר מורכבת מכל מיני קהילות. ובזמנים של היום
דיגרסיה: מנהג המקום בזמנים של היום
דובר 1:
אחד טוב. וכן, מי שדבר… רואה את הזמנים הישנים כשאנשים דאגו למנהגים. בזמנים של היום אפשר לעשות מה שרוצים. בכלל, אין לי עדיין חידוש. אין מחלוקת. אבל אתה מתפלל… אבל מי ידע לעשות מחלוקת? זה לא הגיע לדרשה תשעה באב נגד שנאת חינם.
היום גם פחות תכוף יש מנהג העיר שלם, אולי יודע. ובזמנים של היום, המנהג השלישי, במקום לעשות שלא יהיה… אני רוצה לומר דבר מעניין. פעם בזמנים עיר, פשוט שכל אחד שאתה רואה נוהג אותו דבר, זה גורם לכך שהאנשים יהיו יותר חברים, תהיה פחות מחלוקת.
בזמנים של היום, המנהג השלישי, במקום לעשות פחות מחלוקת, עושה יותר מחלוקת. כי למה יש מלחמה על שלושה בתי כנסת? למה לא יכול כל אחד להתפלל ביחד כמו יהודים רגילים? כי יש לי מנהג שמתפללים דווקא מוקדם, יש לי מנהג שמתפללים דווקא מאוחר, מה שיהיה. אי אפשר להתאים באותו בית כנסת, אי אפשר אפילו לא לעשות באותו בית כנסת שני מניינים, כי זה כבר… אז עושים יותר פירוד בין יהודים בגלל הדין והמנהג. בדיוק הפוך מהדין המקורי של מנהג שעושה את כולם שווים, עושה היום המנהג את כל אחד אחר, וצריך גדר גדול.
כן, אוקיי. יש לך הערה רצינית?
דובר 2:
שמעון הערוך, אבל זה מדובר על אחד, מובן מאליו.
דובר 1:
זה דבר מעניין. כלומר, צריך לדעת, אתה אומר שהיום אין עיר, זה בעיר, בכל עיר יש את כל מיני הערים הווירטואליות, כל אחד מחזיק בעצמו, הוא הולך עם כובע אחר. מה זה מין דבר?
כן, ראיתי חסידים כועסים, באים ללייקווד, ראש הישיבה של לייקווד לא הרשה להיכנס עם שטריימל. צודק הוא, אני לא מבין, אתה בא לכאן ואתה הולך בלבוש אחר מכולם. זה כמו, יש משנה כזאת שלא תעשה זאת. אה, אני יהודי שומר מצוות, אני הולך לפי מנהגי. אני אומר, זה לא חומרא, זה לא איסור, זה סתם… אבל יש דין כזה.
ולא ישנה מפני המחלוקת. אדם שבאמת שייך, הוא כולם אדם שהוא לא יכול מהחסידות שלו. אז זה לא ישנה גודי, זה סתם יתרות כזאת. יתרות שאומרת את השמות לעשות רעש כזה. יש ציפייה כזאת.
אצל העולם זה לא אמת, אנחנו לא חיים, אנחנו רגילים לחיות בפירוד נורא בין היהודים. לא מספיק שאנחנו במלחמה עם כל הגויים, כולם חושבים שהם עושים רצח עם וכן הלאה. אסור להיות בשלום עם חתן שני. זה לא דבר נורמלי.
ואתה אומר שזה דבר נורמלי, שאני הולך אחרת. כל אחד בא מבית המדרש, כל אחד רואה, אתה הולך בלבוש אחר, אתה יותר טוב, אתה שונה מהם, הוא הולך לכאן, אתה הולך עם שטריימל, או להיפך. זו מחלוקת. יש דין, לא ישנה מפני המחלוקת. אתה בא לעיר שכולם עושים כך, הסתגל, יש מנהג המקום. כך ההלכה. אין.
חניה בשבילך, אין. אתה יודע מה אני יודע? שבניסיון מסירות הלבבות. ואנחנו רואים בגמרא, הדבר הגדול ביותר הוא, עבדו אסרו שמן גויים ויין עכו״ם והכל, לעולם שלא יבואו להתחתן עם בתו. זה הפירוד הגדול ביותר.
אני אומר לך שהיהודים עם הזקנים הלבנים אף פעם לא מתחתנים עם היהודים עם השפיצים, עם היהודים עם הכובעים, או עם הקל וחומר ועם היהודים עם הרעקל הקצר. אתה אומר לי שזה לא מחלוקת, זה פלורליזם? זה ההיפך מפלורליזם, כל אחד מחזיק את עצמו בנפרד, עד כדי כך שאין מתחתנים עם בתו של השני.
אוקיי, וזה איסור גדול, איסור דאורייתא לעשות מחלוקת, וזה בוודאי נגד המשנה של מנהג, ועושים הכל להיפך. כל דבר לוקחים רק את הרעש. נו, בלי דרשות שטויות של פוליטיקה.
דיון: ההלכה כשאחד הולך ממקום למקום
דובר 1:
כאן מדברים כך, מה קורה? אחד הלך ממקום אחד לשני והוא מתכנן לחזור. כל ההלכה הזאת לכאורה. כלומר, לכאורה פשוט שאם הוא בא ונשאר בעיר, הוא המקום, זה מקומו. הוא לא… כל ההלכה היא רק כשדעתו לחזור. והוא…
דובר 2:
לא, להיפך, אתה אומר כך, שכשהוא בא לכאן, אז הוא צריך לקבל לכל הפחות ברבים את העיר החדשה. אבל אם הוא חוזר, אז הוא רק כאן אורח.
דובר 1:
לא, לא, והוא… לא, אותו דבר, והוא… ואותו דבר, החומרא של המקום היא רק כשהוא נראה.
אוקיי, עד כאן ההלכה של מנהג.
הלכות ערב פסח — מלאכות מותרות
דובר 1:
עכשיו אפשר עוד דבר אחד, ערב פסח בעצם. כלומר, אף על פי שערב פסח אסור מדרבנן לעשות מלאכה, יש דברים מסוימים שמותר כן לעשות.
כן, מוליכין ומביאין כלים מבית האומן וכן בערב פסח. אף על פי שכן בערב פסח, למדנו קודם שכשאסור לעשות מלאכה אסור גם לאסוף דברים מבית האומן רק במקרים מסוימים, אבל בערב פסח מותר כן.
וגורפין זבל מתחת רגלי בהמה, ומצניעין לאשפה, זה כבר למדנו שמותר לעשות בחול המועד מותר גם לעשות בערב פסח, ומשיבין שובכין לתרנגולים. לעשות שובכים, מקום שהתרנגולים יטילו את קיניהם.
הלכה ו: תרנגולת שישבה על הביצה
דובר 1:
“ו. תרנגולת שישבה שלשה ימים על הביצה ומתה, משיבין אחרת תחתיה בארבעה עשר”. הפירוש, התרנגולת צריכה לשבת זמן רב על הביצה שיהיה אפרוח חדש, והתרנגולת מתה. מותר לקחת תרנגולת אחרת שתשב על הביצה כדי שלא יפסדו הביצים. זה מותר גם לעשות בגלל הפסד.
“אבל במועד אין משיבין”. ביום טוב עצמו לא היו מתירים. למה לא היו מתירים? יום טוב הרי זה דבר האבד. נראה שזה לא כל כך דבר האבד, אני לא יודע מה לומר. יש רמה, ערב יום טוב, ערב פסח, מותר, וזה לא, לא מה לומר.
הוא מדבר באופן שאין הפסד, אני יודע, כשהביצים כבר ממילא קלקלו, אני לא יודע.
“אבל אם ברחה במועד מחזירין אותה”. להחזיר את אותה תרנגולת, נראה שזה כבר יותר קל. לשים תרנגולת חדשה זה כבר פרויקט שלם, אבל להחזיר את התרנגולת הבורחת חזרה לאיפה שהיתה, זה מותר כן לעשות במועד.
סיום
דובר 1:
ובזה סיימנו הלכות שבת ויום טוב, ברוך רחמנא דסייען.