הבן בחכמה חכם בבינה | פרדס רמונים שער א פרק ו
מל תמלול לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
סיכום פון שיעור – ספר פרדס רמונים, פרק ו׳ (המשך) און ווייטער
—
I. דער המשך פון פרק ו׳ – „הבן בחכמה וחכם בבינה”
מען האלט אינמיטן פרק ו׳. דער ערשטער טייל וועגן „עשר ולא תשע” איז שוין פארטיג. יעצט גייט מען אריין אין דעם המשך פון דער משנה אין ספר יצירה: „הבן בחכמה וחכם בבינה, והבן דבר על בוריו והשב יוצרך על מכונו”.
—
II. דריי פירושים פון די מפרשים אויף „הבן בחכמה וחכם בבינה”
דער רמ״ק ברענגט דריי פירושים וואס מפרשים האבן געזאגט (ער זאגט נישט ווער די מפרשים זענען):
1. פירוש א׳ – ייחוד: מען דארף מייחד זיין חכמה מיט בינה, און בינה מיט חכמה. דאס איז אבער אומקלאר – וואס הייסט דאס פראקטיש?
2. פירוש ב׳ – שורש: דער שורש פון חכמה איז אין בינה, און דער שורש פון בינה איז אין חכמה. דאס איז פראבלעמאטיש – מען קען נישט זאגן אז ס׳גייט אין ביידע ריכטונגען גלייכצייטיג. וואו איז דען דער אמת׳ער שורש? אפשר מיינט מען בלויז אז זיי זענען „אינטערקאנעקטעד”, אבער דאס איז נישט קיין קלארער פשט.
3. פירוש ג׳ – המשכת שפע: ווען מען ברענגט שפע צו חכמה, זאל עס זיין אויף מנת אז עס זאל דורכגיין צו בינה – דאס איז „הבן בחכמה”. און ווען מען ברענגט שפע צו בינה, זאל מען איר געבן דעם כח פון חכמה – „וחכם בבינה”. דער דריטער פירוש איז מער פארשטאנדיג, כאטש ער איז ענליך צום ערשטן (ייחוד און המשכת שפע זענען אפשר נישט גענוי דאס זעלבע, אבער זיי זענען דומה).
[הערת אגב: עס ווערט דערמאנט די משנה אין אבות (ר׳ אלעזר בן עזריה): „אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה. אם אין בינה אין דעת, אם אין דעת אין בינה” – אלס ביישפיל פון אינטערדעפענדענץ. דער רמב״ם האט א פילאסאפישן פשט דארט. אויך דער אבן עזרא אין משלי (אויפן פסוק „אני בינה לי גבורה”) זאגט אז בינה איז תולדת החכמה – „אם אין חכמה אין בינה”. דאס איז אינטערעסאנט, ווייל ער האלט אז בינה שטאמט פון חכמה, נישט פארקערט.]
—
III. דער רמ״ק׳ס קושיות אויף אלע דריי פירושים
דער רמ״ק איז נישט מתיישב מיט קיינעם פון די פירושים, און פרעגט:
– קושיא א׳: פארוואס דערמאנט די משנה נאר חכמה און בינה? אויב מען רעדט פון ייחוד אדער המשכת שפע, דארף מען דאך אויך מייחד זיין דעת מיט תפארת, חסד מיט גבורה, גבורה מיט בינה – אלע ספירות דארפן ייחוד, נישט נאר חכמה און בינה!
– קושיא ב׳: אויב מען איז מייחד די שלש ראשונות, וואו איז כתר? ס׳פעלט כתר אינגאנצן!
– קושיא ג׳: גלייכצייטיג, אויב מען רעדט פון ייחוד, איז מען אויך מחויב צו מייחד זיין די שבע תחתונות – נישט נאר די עליונות.
[הערת אגב: ספר יצירה אליין רופט נישט די ספירות „חכמה” און „בינה”. ספר יצירה רופט די ערשטע ספירה „רוח אלקים חיים”, די צווייטע „רוח מרוח”, א.א.וו. דער באגריף „חכמה” קומט פאר אין ספר יצירה אין אנדערע קאנטעקסטן – „נתיבות פליאות חכמה”, „תמורת חכמה”, „יובלת” – אבער נישט אלס נאמען פאר א ספירה. דאס הייסט, דער פשט אז „חכמה” און „בינה” אין דער משנה מיינען די ספירות חכמה און בינה, איז נישט דער פשוט׳ער פשט פון ספר יצירה.]
—
IV. די מפרשים׳ס פירוש אויף „וחכם מהם וחקר מהם”
ספר יצירה האט נישט נאר דיסקריפּציעס, נאר אויך אינסטרוקציעס. אין דעם קאנטעקסט שטייט: „וחכם מהם וחקר מהם והעמד דבר על בוריו והשב יוצר על מכונו”. די מפרשים טייטשן דאס על פי קבלה:
– „וחכם מהם” – פון חכמה און בינה וועסטו פארשטיין אז זיי זענען דער שורש פון גדולה (חסד) וגבורה.
– „וחקר מהם” – פון גדולה וגבורה וועסטו דערגיין אז פון זיי קומען ארויס נצח והוד.
– „והעמד דבר על בוריו” – „דבר” איז מלכות (ווייל מלכות הייסט דיבור).
דער פשט פון „על בוריו”
דער אויסדרוק „דבר על בוריו” איז א לשון חז״ל (שטייט אין גמרא, מדרש תנחומא, רמב״ם). בפשטות מיינט עס: וויסן א זאך קלאר.
אבער די מפרשים האבן עס געטייטשט אנדערש, באזירט אויף דעם תרגום אונקלוס אויפן פסוק (שמות כ״א): „אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו“. אונקלוס טייטשט „משענתו” אלס „על בורייה” – נישט אויף זיין שטעקן (כפשוטו), נאר אויף זיין אייגענע כח/בריאות – ער גייט אליין, אן הילף, ער איז אויסגעהיילט. דאס הייסט, „בוריו” = בריאות/אייגענע כח. דעריבער האבן די מפרשים געטייטשט „העמד דבר על בוריו” = שטעל אויף די מלכות (דבר) אויף איר אייגענע כח/פעסטקייט.
„והשב יוצר על מכונו”
„השיב” מיינט תשובה – וואס איז בינה. „יוצר” מיינט תפארת, און „על מכונו” – אויף זיינע שטיצן, דאס זענען נצח והוד (אזוי ווי „מכני לקיר” – א האלטער).
—
V. דער רמ״ק׳ס קריטיק אויף די מפרשים
דער רמ״ק זאגט: „עד כאן דברי המפרשים, אחת שבחרנו המבחר והסולת” – דאס איז דאס בעסטע וואס די מפרשים קענען אנבאטן, אבער ער איז נישט באאיינדרוקט. ער האט דריי טענות:
ערשטע טענה: „ודאי יושר הענין הזה מתיישב עלינו, אבל אין זה טבע לשון המחבר” – דער אינהאלט קען שטימען, אבער עס פאסט נישט מיט דער שפראך פון ספר יצירה. דער מחבר פון ספר יצירה רעדט נישט אזוי. מ׳דארף בוחן זיין דעם לשון גופא, נישט בלויז אריינלייגן ספירות-כוונות.
צווייטע טענה: „מה טובה להשמיענו אלו הענינים והחידושים הללו?” – וואס פאר א חידוש איז דא? דאס איז „דרך המתפללים לא דרך המחברים, ואין בזה שום לימוד וחידוש.” ווען א מתפלל דאוונט און ער וויל מכוון זיין ספירות – ער זאגט „מודה אני לפניך” און טראכט אז „אני” איז מלכות, „לפניך” קאנעקט צו בינה – דאס איז לעגיטים, ווייל דאס איז דרך התפילה על פי קבלה. אבער ספר יצירה איז דאך א לימוד, א ספר, ער דארף עפעס מלמד זיין, א חידוש זאגן.
[הערת אגב: לויט דעם רמ״ק׳ס אייגענעם שיטה איז ספר יצירה א „meditation book” – אבער אפילו אויב מ׳באהאנדלט עס ווי א תפילה, דארף עס דאך עפעס זאגן, עפעס מיטטיילן.]
דריטע טענה (צוגעגעבן אלס אייגענער ארגומענט): ספר יצירה האט בכלל נישט די סטרוקטור פון ספירות אזוי ווי מ׳קענט זיי שפעטער. די ווערטער „חכמה” און „בינה” זענען אין ספר יצירה נישט נעמען פון ספירות. דער רמ״ק אליין ווייסט דאס און לערנט עס שפעטער. דאס איז אפשר דער שטארקסטער ארגומענט קעגן דעם אריינלייגן פון ספירות-נעמען אין ספר יצירה.
—
VI. דער רמ״ק׳ס אייגענער פשט: חכמה מיינט קבלה מרבו
„לכן נראה לו נביאה” – דער רמ״ק גייט זאגן א בעסערע פשט, און נישט א ספירות-פשט, נאר א „דרך הלימוד” פשט: „חכמה היא קבלה והלימוד שאדם לומד מרבו, כענין מוסיף לו לשון פרקים.” חכמה מיינט דאס וואס א מענטש איז מקבל פון זיין רבי.
דאס איז רש״י׳ס באקאנטע פשט: „חכמה – מה שקיבל מרבו.” רש״י זאגט דאס ביי „חכמים ונבונים” (פרשת דברים), וואו ער מאכט א חילוק: חכמים – „שקיבלו מרבם”, נבונים – „מבינים דבר מתוך דבר.”
דער מדרש מיט אריוס און רבי יוסי
[הערת אגב: עס ווערט געברענגט א מדרש וואו אריוס (וואס איז מעגליך דער באקאנטער אריוס פון קריסטנטום – „על שמו” ווערט אנגערופן א ריכטונג אין קריסטנטום) האט געפרעגט ביי רבי יוסי: וואס איז דער חילוק צווישן חכמים און נבונים? האט רבי יוסי געענטפערט: „חכם דומה לשולחני עשיר” – א רייכער געלט-וועקסלער, ווען מ׳ברענגט אים א מטבע קען ער עס אידענטיפיצירן, אבער ער ארבעט נאר מיט וואס מ׳ברענגט אים. א „נבון” איז ווי א „שולחני תגר” – א ביזנעסמאן, ער האט געלט גייט ער, ער האט נישט, ברענגט ער אויך. דאס מיינט: חכמה איז receiving/קבלה, בינה איז הבנת דבר מתוך דבר – אליין ארויסברענגען.]
[הערת אגב: איינער האט געברענגט א תורה אז דער מדרש מיט אריוס שטימט נאר לויט א געוויסע שיטה, ווייל דער קריסטשענער (אריוס) האט געזאגט אז חכמה, בינה, דעת זענען דריי פערזאנען – די טריניטי – און ער האט געפרעגט ביי רבי יוסי וועגן דעם.]
—
VII. די פאראדאקס פון „חכמת הקבלה” – רמב״ם קעגן רש״י
דער ר׳ יהודה אריה לייב ממודינה׳ס קשיא
אין פשוט׳ן פשט פון תנ״ך זענען חכמה און בינה אפט נרדפים (סינאנימען). „איש חכם ונבון” – מיינט פשוט א קלוגער מענטש, מ׳מוז נישט מאכן צוויי באזונדערע גדרים.
דער ר׳ יהודה אריה לייב ממודינה (ר׳ לייבל) שרייבט אין זיין ספר קעגן די מקובלים, אז די מקובלים רופן זייער חכמה „חכמת הקבלה” – און ער פארשטייט נישט: „אם חכמה, לא קבלה; ואם קבלה, לא חכמה!” ווייל דער רמב״ם זאגט אסאך מאל אז חכמה מיינט ווען א מענטש פארשטייט אליינס דורך השכלה – ער ווייסט די סיבות (קאוזעס), די סברות, דאס „פארוואס”. קבלה (תקליד) מיינט ווען ער איז מקבל פון אנדערע. לויט דעם רמב״ם איז חכמה דוקא דאס פארקערטע פון קבלה! די מקובלים claim’ען צו זיין א „science” (חכמה) אבער רופן זיך „קבלה” – וואס איז א סתירה לויט דעם רמב״ם׳ס הגדרה.
דאס שטעלט א שאלה אויף רש״י׳ס פשט אז „חכמה = מה שקיבל מרבו” – ווייל לויט דעם רמב״ם מיינט חכמה דוקא אייגענע פארשטאנד, נישט קבלה.
די פאראדאקס אין דעם רמ״ק׳ס אייגענער דרך
דאס איז טאקע אן אמת׳ע פאראדאקס, ספעציעל אין דעם רמ״ק׳ס דרך פון לערנען קבלה. ווייל די מקובלים ווילן יא אז מ׳זאל פארשטיין, נישט בלויז גלייבן. דער רמ״ק אליין וויל נישט זיין א „תמימות׳דיגער איד” – ער וויל פארשטיין. אבער אין דער זעלבער צייט, ביי אנדערע מקובלים, איז מען קעגן די פילאסאפן דווקא ווייל זיי נוצן זייער אייגענעם שכל, און מ׳זאגט „מ׳דארף נישט קיין אייגענעם שכל, משה רבינו האט שוין מקבל געווען.” דאס בלייבט א פאראדאקס וואס מ׳קען נישט אזוי גרינג פארענטפערן.
דער באגריף „בדרך השגה”
ווען מקובלים זאגן „בדרך השגה” – וואס מיינט דאס? צוויי מעגלעכע פשטים:
1. „בדרך פארשטיין” – אזוי ווי דער רמב״ם׳ס „בדרך חכמה”, אבער נישט דווקא ראציאנאלע דיסקורסיווע חכמה, נאר עפעס וואס איז „סעלף-עווידענט” – מ׳טוט עס אליינס.
2. די מקובלים זאגן: „ס׳איז נישט שכל, ס׳איז נישט זאכן וואס דו האסט אליין געטראכט – ס׳איז פון הימל.” אבער חכמה איז דאך אויך פון הימל – אלזא וואס איז דער חילוק?
דער תירוץ פון איינעם פון די מתרצים
איינער פון די וואס האבן געענטפערט אויף ר׳ לייבל׳ס ספר האט געזאגט: דו ברענגסט דעם רמב״ם׳ס פשט אין חכמה – אבער ווער זאגט אז מ׳מוז גיין מיט דעם רמב״ם׳ס פשט? מ׳קען גיין מיט רש״י׳ס פשט. רש״י זאגט אז חכמה איז מה שמקבלין מרבו – חכמה ווערט יא מקבל! אויב אזוי, שטימט „חכמת הקבלה” זייער גוט. ס׳וואלט נאר געווען א פראבלעם אויב עס וואלט געהייסן „בינת הקבלה” – ווייל בינה איז דבר מתוך דבר, וואס מ׳פארשטייט אליינס. אבער חכמה לויט רש״י איז דווקא קבלה.
[הערת אגב: דער מתרץ כאפט נישט אז ר׳ לייבל וויל ארויסברענגען א פראבלעם – ער טרעפט נישט דעם עיקר פון דער קשיא, נאר ער לערנט עס ווי א סוגיא אין לומדות.]
—
VIII. דעם רמ״ק׳ס פשט אין „הבן בחכמה וחכם בבינה” – דרך הלימוד
דער רמ״ק גיט זיין אייגענעם פשט, וואס איז א „דרך הלימוד” פשט:
– חכמה איז וואס מ׳לערנט, וואס מ׳איז מקבל – אבער מקבל איז נאר ראשי פרקים. מ׳טאר דאך נישט אויסלערנען קבלה בפירוש, מ׳זאגט נאר ראשי פרקים.
– בינה איז עיון והתוספת שאדם מעיין ומוסיף מעצמו מתוך הכללים וראשי פרקים – דער תלמיד נעמט די ראשי פרקים וואס ער האט מקבל געווען, און ער איז מוסיף מדעתו, ער פארשטייט דבר מתוך דבר.
„הבן בחכמה”
מיינט: פארשטיי זייער גוט וואס דו האסט געלערנט פון דיין רבי אין חכמת המדות. בלויז מקבל זיין חכמה איז נישט גענוג – עס דארף אויך זיין בינה. ווייל דער רבי האט נאר איבערגעגעבן ראשי פרקים, „וצריך שהאדם יבין בעצמו דבר מתוך דבר” – ווי עס שטייט מפורש: „אין אומרים דבר זה אלא לחכם ומבין מדעתו.”
[הערת אגב: „חכם ומבין מדעתו” – דא זעט מען אלע דריי: חכמה, בינה, דעת. „חכם” = חכמה, „ומבין” = בינה, „מדעתו” = דעת.]
„חכם בבינה”
מיינט: נאכדעם וואס דו פארשטייסט אליין (בינה), דו מאכסט אלע דימויים – מילתא למילתא – זאלסטו מאכן פון די בינה צוריק חכמה. דאס הייסט: נאכדעם וואס דו האסט אליינס מחדש געווען, קוק צוריק אין דעם ספר (אדער אין דעם וואס דער רבי האט געזאגט) און זע אז דער ספר האט אלעס שוין געזאגט וואס דו האסט אליינס פארשטאנען. פארוואס האט דער ספר עס נישט קלאר געזאגט? ווייל ער זאגט נאר ראשי פרקים. אבער נאכדעם וואס דו ביסט מוליד געווען די בינה, זעסטו אז דער רבי האט דיר אמת געזאגט – „ותחכימנו בקבלת הרבנים ובקצת דבריהם, שנכלל ענין המוסיף עליך הן רב והן מעט.”
דער פסוק „ואל בינתך אל תשען” ווערט דא ארייגעברענגט: שטייט נישט „אל חכמתך אל תשען” נאר „אל בינתך אל תשען” – מ׳זאל נישט פארלאזן זיך נאר אויף דער אייגענער בינה, נאר מ׳זאל צוריקקומען צו דער קבלה פון רבי.
—
IX. דער עיקר חידוש: „שכל מוליד” vs. „שכל עקר”
דער רמ״ק׳ס הויפט נקודה: „שצריך האדם לדמות דבר לדבר, להוציא דבר מתוך דבר, כדי שיהיה השכל מוליד, לא שכל עקר.”
אפילו די מקובלים וואס האלטן אז עיקר החכמה איז מקבל מרבו – מ׳איז בכלל נישט יוצא מיט בלויז קבלה. מ׳מוז מוליד זיין – אויב מ׳געבט נישט „געבורט” צו דער חכמה אליינס, האט מען קיינמאל נישט דערגרייכט. און דווקא וועגן דעם האט מען נאר איבערגעגעבן ראשי פרקים – כדי דער תלמיד זאל מוזן מוליד זיין אליינס, ער זאל טראכטן.
—
X. א נייער פשט אין חכמה – יישוב רש״י מיטן רמב״ם
דער מחלוקת צווישן רש״י און דעם רמב״ם אין חכמה איז נישט אן אמת׳ע מחלוקת, ווען מ׳פארשטייט חכמה און בינה אויף א טיפערן אופן:
– חכמה איז ווען מ׳זעט די מסקנא – דער עצם קאנצעפט, די עצם זאך. „ס׳איז אזוי.” דאס איז נישט די שקלא וטריא.
– בינה איז דער פראצעס – פון דאס צו יענעם, איין שריט נאכן אנדערן. דאס איז „דיסקורסיוו טאוט” – בינה נעמט צייט. מ׳דארף קודם לערנען, טראכטן, אפשר אזוי אפשר נישט, קשיות און תירוצים, ביז מ׳קומט אן.
– חכמה איז אידער פאר דעם פראצעס (ווען מ׳האט עס מקבל מרבו – מ׳ווייסט אז „ס׳איז אזוי” בדרך אמונה אדער השגה), אדער נאך דעם פראצעס (ווען מ׳קומט אן צו דער מסקנא).
אויב אזוי: ווען רש״י זאגט „חכמה מה שמקבלין מרבו” – מיינט ער נישט אז חכמה איז א בלינדע קבלה. ער מיינט: דער סארט זאכן וואס א רבי קען איבערגעבן איז דער תוכן, די מסקנא – נישט דער גאנצער פראצעס. ווי למשל: מ׳האט איבערגעגעבן הלכות, דינים – דאס איז חכמה. נאכדעם מאכט מען די גמרא – דאס איז בינה, דער שקלא וטריא. די גמרא איז נישט א פיקסירטע זאך – זי האט קיינמאל נישט געענדיגט, זי גייט נאך ווייטער אן. אבער משניות – דאס איז די מסקנא וואס איז געבליבן, דאס איז חכמה.
אויף דעם אופן שטימט רש״י מיטן רמב״ם: חכמה איז טאקע דער עצם אינהאלט (וואס דער רמב״ם רופט „ידיעת הסיבות”), און עס ווערט טאקע מקבל מרבו (ווי רש״י זאגט) – ווייל דער תוכן ווערט איבערגעגעבן, אבער דער פארשטיין דערפון (בינה) מוז מען טאן אליינס.
דאס שטימט אויך מיט דעם באקאנטן מושג פון סיני ועוקר הרים: „סיני” איז דער וואס האט באקומען די מסקנא (דאס רעזולטאט פון דער מסורה), און „עוקר הרים” איז דער וואס צוברעכט און אנאליזירט. דער „סיני” רעפרעזענטירט חכמה – מה שקיבל מרבו.
[הערת אגב: דער רמ״א (ר׳ משה איסרלש) שרייבט דאס אויך אין זיין הקדמה, און ר׳ חיים מוואלאזשין זאגט עס אויך – אז מען דארף מחדש זיין, אבער מחדש זיין „לפי מה שקיבל” – לויט דעם וואס מען האט באקומען. עס ענדיגט זיך אז עס איז אייגנטלעך די זעלבע זאך – דער חידוש איז נישט עפעס נייעס, נאר א טיפער פארשטאנד פון דעם וואס איז שוין דא.]
—
XI. ספר יצירה אלס „ראשי פרקים”
דער ספר יצירה איז איינער פון די ספרים וואס איז געשריבן ווי „ראשי פרקים” – ער גיט דעם סטרוקטור, אבער ער זאגט נישט עקספליציט וואס ער מיינט. דאס איז אנדערש פון דעם זוהר, וואס רעדט פריי און זאגט וואס ער האט צו זאגן. דער ספר יצירה גיט נאר די שטרוקטור – „עשר ספירות בלימה, עשר ולא אחת עשרה, עשר ולא תשע” – און דערנאך זאגט ער: „מכאן ואילך צא וחשב” – פון דא ווייטער, טראכט אליין.
[הערת אגב: עס ווערט אויפגעברענגט א וויכטיגער נקודה וועגן דער מחלוקת צווישן מקובלים – צי מען מעג אויסזאגן סודות. פון די ערשטע מקובלים זענען געווען נאר עטלעכע ראשונים וואס האבן טאקע קלאר אויסגעשריבן. דאס מיינט נישט אז זיי פארבארגן בכוונה – דער רמב״ם אליין זאגט אז ער האט געפרובט שרייבן אלעס אבער ער קען נישט. עס איז א לימיט אויף וואס מען קען אויסדריקן. דער רמ״ק שרייבט ווי א „ספר סוגיא” – ער פרובט נישט צו פארבארגן, אבער עס איז נישט אלעמאל מעגלעך צו עקספלעינען.]
דער עצם פונקט איז: מען דארף זיין „מודד” (מעסטן) אייגענע מחשבות – מען דארף אליין טראכטן מיט חכמה. עס איז נישט גענוג נאר צו באקומען (קבלה אליין); מען דארף אויך „הבנה” – אייגענע פארשטאנד. יעדע דור דארף עס מחדש „re-derive” – אפילו ס׳איז דא חילוקים צווישן דורות, זענען זיי נישט חילוקים באיכות, נאר בכמות.
—
XII. דער לשון „הבן בחכמה וחכם בבינה” – פארוואס זענען די ווערבס פארמישט?
א אינטערעסאנטע שאלה: פארוואס שטייט „חכם בבינה” און „הבן בחכמה”? פארוואס זענען די ווערבס פארמישט מיט די נאמען – „הבן” (וואס געהערט צו בינה) שטייט ביי חכמה, און „חכם” (וואס געהערט צו חכמה) שטייט ביי בינה?
צי קען מען טאקע אין לשון הקודש זאגן „חכם בבינה” אזוי ווי מען זאגט „הבן בחכמה”? מען קען טרעפן פסוקים ווי „לדעת בינה”, „ואם לבינה תקרא” – דאס הייסט, מען קען „ידע” בינה, מען קען „הבין” חכמה. אבער צי קען מען זאגן „להחכים בינה”? דאס איז א שווערערע לשון. אסאך מענטשן האבן געשריבן ספרים מיטן נאמען „הבן בחכמה” – דאס קלינגט נאטירלעך. אבער קיינער האט נישט געשריבן א ספר „חכם בבינה” – ווייל דאס קלינגט נישט נאטירלעך אין לשון הקודש.
—
XIII. ספר יצירה׳ס „אטאמישער” בליק אויף שפראך
דער ספר יצירה האט אן „אטאמישן” בליק אויף שפראך – ער קוקט אויף אותיות ווי אטאמען וואס מען קען צוזאמענשטעלן אין אלע ריכטונגען, אן צו נעמען אין באטראכט דעם קאנטעקסט. זיין יסוד איז: „א׳ עם כולם וכולם עם א׳” – יעדער אות קען זיך פארבינדן מיט יעדן אנדערן. „שני אבנים בונות” – צוויי אותיות בויען ווערטער.
אבער אין דער פראקטיק שטימט דאס נישט אינגאנצן:
– ער איז נישט גורס דעם ענין פון vowels – אין לשון הקודש זענען דא נאר נקודות, נישט vowels אלס אותיות, און ער רעדט נישט פון נקודות.
– נישט יעדע consonant גייט צוזאמען מיט יעדע אנדערע – דער מויל קען פשוט נישט אויסזאגן געוויסע צירופים אן א vowel אינצווישן.
– אין מענטשלעכער שפראך איז דא א חילוק צווישן ריכטונגען: ער האט געטראפן אז „ענג” און „נגע” זענען ביידע ווערטער – אבער „נעג” איז גארנישט. פארוואס נישט? ווייל מיר האבן פשוט נישט אזא ווארט.
[הערת אגב: עס ווערט דערמאנט א פראיעקט מיט א קאמפיוטער וואס האט דורכגעגאנגען אלע מעגלעכע דריי-אותיות צירופים אין לשון הקודש. מען האט געטראפן שרשים וואס מען האט קיינמאל נישט געוואוסט פריער. מען האט אויך געטראפן אז געוויסע צירופים וואס מען וואלט געמיינט זענען אוממעגלעך – ווי פ״צ״מ – זענען טאקע דא, ווי „פצימי” אין דער משנה. אויך „נאג” – פארוואס נישט? אונזער ידיעה פון לשון הקודש איז נישט קאמפליט.]
[הערת אגב: א שפאסיגער פארשלאג – אנשטאט דער אקאדעמיה פאר לשון עברית וואס מאכט קינסטלעכע ווערטער ווי „רב-קול” פאר טעלעפאן, זאל מען בעסער נוצן דעם ספר יצירה׳ס שיטה און מאכן נייע ווערטער פון צירופי אותיות. אפשר האט דער זוהר אזוי געארבעט – ער האט גענומען צירופים וואס מיינען „גארנישט” און זיי באנוצט.]
ספר יצירה׳ס שיטה פון אינטערטשעינדזשעבילטי
אין תנ״ך, ווען מען האט שמות נרדפים (סינאנימען) אין פסוקים, זענען זיי כמעט קיינמאל נישט אינטערטשעינדזשעבל. למשל, אויב עס שטייט „לבי סחרחר, עזבני כחי” – קען מען נישט זאגן פארקערט „לבי עזבני, כחי סחרחר”. די ווערבס מעטשן אלעמאל מיט די נאמען, און עס איז דא א פעסטע סדר.
אבער דער ספר יצירה טראכט אנדערש – ער טראכט אז אלעס איז אינטערטשעינדזשעבל. מען קען מאכן „ישוב” פון „שרק”, מען קען גיין אלע ריכטונגען. דעריבער, ווען דער ספר יצירה שרייבט „הבן בחכמה וחכם בבינה” – מישט ער בכוונה די ווערבס – איז דאס קאנסיסטענט מיט זיין שיטה. אבער דאס מיינט נישט אז „להבין” און „לחכם” מיינען ממש די זעלבע זאך – עס מיינט אז א חלק פון די ווערבס קענען גיין איינס אויף דעם אנדערן, אבער נישט אלעמאל.
דער ספר יצירה׳ס דרך איז: פארקער אלעס און זע וואס קומט ארויס. ער פרובירט צו קומען צום „סייענטיפיק בעיסיס” פון אלעס.
[הערת אגב: אפשר האבן די פייטנים, ווי רבי אלעזר הקליר, אויך געשפילט אזעלכע שפראך-שפילן. אפשר האט ער טאקע געשריבן „חכם בבינה”. אפשר איז דאס פריער ווי ספר יצירה, אפשר שפעטער – אבער עס איז א ענלעכער דרך.]
—
XIV. „בחון בהם וחקור מהם” – דער רמ״ק׳ס פירוש
דער רמ״ק לערנט דעם ספר יצירה׳ס לשון „בחון בהם וחקור מהם” מיט א וויכטיגן חילוק:
„בהם” – בחינה אין דער עצם פון די ספירות
„בהם” מיינט: אין די ספירות אליין, אין זייער עצם, אין זייער ממשות – דארט זאל מען נאר בוחן זיין, נישט חוקר. דאס הייסט: מען זאל קוקן אריין, אבער בדרך רצוא ושוב, בדרך ענוה, מיט חששות פאר כבוד הקונה (דער אייבערשטער), דער מאציל המפואר. אין דער עצם פון וואס די ספירות זענען – דארט איז נאר בחינה, נישט חקירה.
„מהם” – חקירה אין וואס קומט ארויס פון זיי
„מהם” מיינט: נישט „אין זיי” נאר „פון זיי” – דאס הייסט, פעולת המשכתן, וואס זיי טוען, וואס קומט ארויס פון זיי. דארט קען מען שוין זיין חוקר – מיט א חקירה עצמית, א ברורע ידיעה, מיט מעשה מועט און עיון גדול. די חקירה איז נישט אין וואס די ספירות זענען (מציאות הספירות), נאר אין וואס זיי טוען (פעולת המשכתן).
דער חילוק צווישן בוחן און חוקר
– בוחן – פון דער שורש ב.ח.נ. – מיינט קוקן, טעסטן, אריינזען. ווי „בזאת תבחנו חי פרעה”, „ה׳ צדיק יבחן”, „להבחין בין אור ובין חושך”. עס איז אין דעם פעלד פון זען און טעסטן.
– חוקר – מיינט זוכן עפעס וואס מען ווייסט נישט. עס איז א שם נרדף פון חיפוש, ווי „נחפשה דרכינו ונחקורה”. „לחקור את הארץ” – מיינט אויסגעפינען. עס איז אין דעם פעלד פון זוכן און אויסגעפינען.
[הערת אגב: אין קבלה זאגט מען „בחינות” און די חוקרים (פילאסאפן) זאגן „חקירות” – אפשר איז דאס פארוואס דער רמ״ק נוצט דווקא „בחינה” פאר דעם וואס מען טאר טון מיט די ספירות אליין.]
א קשיא אויפן לשון
נארמאלערווייז זאגט מען „חקור את” אדער „חקור אותם“, נישט „חקור מ-“. אבער דאס איז דער ספר יצירה׳ס אייגנארטיגער לשון. אין דעם רוקח׳ס נוסח שטייט „בחון בהם נדע, חקור בהם נפרשם” – ביי אים איז ביידע מאל „בהם”, אן דעם חילוק צווישן „בהם” און „מהם”. דאס ווייזט אז דער חילוק צווישן „מהם” און „בהם” איז אפשר בלויז א גירסא-ענין.
—
XV. דאס פראבלעם פון גירסאות אין ספר יצירה
[הערת אגב: ספר יצירה איז „נישט נחתם” – עס איז נישט פארמאכט געווארן אויף איין פינאלע נוסח. עס עקזיסטירן מינדסטנס דריי הויפט-גירסאות: גירסת הגר״א, גירסת הרמ״ק, גירסת הראב״ד. יעדער מפרש האט פראקטיש אריינגעשריבן זיין אייגענע נוסח. דער רמ״ק האט באוואוסטזיניג אריינגעשריבן „מהם” אין זיין נוסח ווייל עס האט פאר אים געמאכט סענס – ער האט געוואוסט אז עס זענען דא טויזנט גירסאות, און ער האט אנגענומען דעם נוסח וואס פאסט צו זיין פירוש.
דאס איז בכלל נישט שלעכט – ביי אלטע ספרים ווי תוספות האט אויך יעדער איבערגעשריבן. אזוי לאנג ווי א ספר איז נישט נחתם, לעבט דער נוסח נאך אפן. אויב מען וויל פאדזשן אויפ׳ן מחבר, דארף מען טרעפן א גירסא; אויב מען וויל פאדזשן אויפ׳ן פירוש, דארף מען נישט.]
—
XVI. „והעמד דבר על בוריו” – דער רמ״ק׳ס פשט
דער רמ״ק טייטשט „בוריו” ווי „תוקפו” – קלארקייט, שטארקייט, אזוי ווי „בורקא דחמה” (די קלארקייט פון דער זון). דער מיין איז: שטעל דעם ענין אויף זיין שטארקסטן, גיי אראפ אין דער טיפקייט פון דער דרשה ביז עס וועט דיר קלאר ווערן אן שום ספק.
—
XVII. „והושב יוצר על מכונו” – צוויי פשטים
פשט א – דער פשוט׳ער פשט:
„יוצר” מיינט דער באשעפער (the Former, the Shaper). „מכונו” מיינט זיין בייס, זיין פונדאמענט – ווי „מכון כסאך מאז”, „מכון לשבתך”. „הושב” איז מלשון ישיבה – זעץ אים ארויף אויף זיין שטול.
דער מיין איז: ווען דו וועסט קלאר פארשטיין ווי אזוי דער מאציל און די נאצלים זענען פארבונדן, ווי אזוי פון איינס ווערט פילע – דאס איז דער basic question פון ספר יצירה: עס זענען דא אזוי פיל זאכן און נאר איין גאט, ווי אזוי ווערקט דאס? – ווען דו פארשטייסט דאס, איז עס אזוי ווי דו האסט דעם יוצר ארויפגעזעצט אויף זיין כסא. אין דיין קאפ איז יעצט דער „מלך יושב על כסא” – דער מאציל זיצט אויף זיינע כלים, אויף זיין וועלט. ביז יעצט איז נישט געווען א „כסא שלם” – דער עולם האט נישט פארשטאנען דעם קאנעקשאן.
דער רמ״ק ציטירט: „כי הוא יוצר, הוא בורא לבדו ואין זולתו.”
פשט ב – על פי קבלה:
„דבר” מיינט מלכות, „בריה” מיינט יסוד. „שלא להפרידם” – מען זאל נישט זאגן אז עס זענען נאר תשע ספירות (אזוי ווי מען האט פריער געזאגט אז מלכות איז „עקסטרא”, נישט פון דער צאל). „והושב יוצר על מכונו” מיינט פארקערט – מען זאל נישט רעכענען דעם מאציל אלס איינע פון די צען. דער מאציל איז ווי א מלך אויף זיין כסא – „ואדון מאציל כמלך על כסאו אינו מנין הכסאות”. דער כסא (= ספירות) איז נישט דער מלך, און דער מלך איז נישט חלק פון דער צאל פון כסאות. אבער דער רמ״ק אליין האט אנדערשוואו געזאגט אז דאס איז „נישט אזא גוטע פשט.”
—
XVIII. מסקנא פון די צוויי משניות
„עד כאן בירוש המשנה” – מען האט געלערנט צוויי משניות פון ספר יצירה. די מסקנא איז: עס זענען דא צען ספירות, נישט מער און נישט ווייניגער. „ואין בדבר הזה פקפוק חס ושלום, אלא האמונה בלב כל המקובלים” – אלע מקובלים גלייבן דאס.
—
XIX. דער אריז״ל און די צאל פון ספירות
[הערת אגב: רבי אשלג האט געטענה׳ט אז עס איז געווען התנגדות אויף דעם אריז״ל, און ער האט מחדש געווען אז די התנגדות איז געווען ווייל דער אריז״ל האט „געשפילט ארום” מיט די נומערן – ער האט גערעדט פון פינף ספירות (כתר-חכמה-בינה-תפארת-מלכות, אדער די פינף פרצופים). אבער אין אמת׳ן ברענגט דער אריז״ל אויך „עשר ולא תשע” אסאך מאל, סאו עס איז נישט אזוי פשוט.
די התנגדות אויף דעם אריז״ל איז היסטאריש אמת – עס איז געווען מתנגדים – אבער די חכמי צפת האבן אסאך ארבעט געטון עס צו פארמאכן. מיר ווייסן דערפון פון רב מדינה׳ס ספר. אין ר׳ שלמה׳לע׳ס אגרות און שבחים זענען דא מעשיות וואו מענטשן האבן זיך אפגעלייגט פון דעם אריז״ל׳ס דרך.]
—
XX. פרק ז׳ – די שיטה פון דרייצן ספירות
אין פרק ז׳ האט דער רמ״ק גערעדט אז עס איז דא א שיטה (שיטת הגאון) וואס זאגט אז עס זענען דא דרייצן ספירות – די רעגולערע צען פלוס דריי שרשים (שלושה שרשים), וואס ער האט אזוי גערופן. דער רמ״ק איז מפרש יענע שיטה, און ער נוצט עס שפעטער פאר א גרויסע חידוש אין זיין קבלה. אבער ביז אהער האט ער געברענגט דעם ספר יצירה בעיקר כדי צו באווייזן אז עס איז „עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר” – צען, נישט מער, נישט ווייניגער.
—
XXI. מחלוקת אין מנין הספירות – פארשידענע שיטות
דער רמ״ק באנוצט דעם יסוד פון „עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה” אלס א פונדאמענטאלע אמונה-פרינציפ. ער ברענגט ראיות מערסטנס פון ספר יצירה און אביסל פון זוהר.
א „ספר השרשים” (דערמאנט אין די הערות אין בעק פון דעם ספר, זייט תתס״ח) האט באריכטעט אז עס איז דא א מחלוקת אין די מנינים פון ספירות. די פארשידענע דעות זענען:
– ניין ספירות – ניין ספירות-כלים מיט דעם אין סוף (סיבה ראשונה איז נישט א ספירה)
– צען ספירות – די סטאנדארד שיטה
– דרייצן ספירות – שיטת רב האי גאון
– דרייסיג ספירות – באזירט אויף דעם אז עס שטייט אין זוהר אז עס זענען דא בריאה און יצירה (צען ספירות אין יעדע עולם)
– **
– הונדערט, דריי הונדערט, אדער דריי הונדערט און צען — נאך שיטות
דער „ספר שורשי הקבלה” פון אבן וקאר
רבי שלמה אלקבץ ברענגט דעם ספר „שורשי הקבלה” פון אבן וקאר — א פילאסאף וואס איז געווען „א שטיקל אפיקורס.” אלקבץ איז ברוגז אויף אים און רופט אים „ראה זה פוקח.” יענער האט געטענה׳ט אז עס קען נישט זיין מער אדער ווייניגער ווי צען ספירות.
דער כולל פון רבי שלמה אלקבץ
די ספרים אין דעם בעק פון דעם ספר זענען בעצם די נאטיצן פון דעם כולל פון רבי שלמה אלקבץ, וואו מ׳האט געלערנט אלע דאזיגע סוגיות פאר דער רמ״ק האט פארמולירט זיין אייגענע שיטה אין פרדס רמונים. דער רמ״ק רופט זיך בפירוש א תלמיד פון רבי שלמה אלקבץ. מ׳קען זען אז ער רעאגירט אויף דיזעלבע פראבלעמען וואס זענען דארט אויפגעברענגט געווארן, און געוויסע שטיקלעך פרדס זענען דירעקט באזירט אויף יענע דיסקוסיעס.
—
XXII. די גרויסע קשיא: פארוואס איז „עשר ולא תשע” אזא גרויסע זאך?
דער רמ״ק באהאנדלט „עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה” ווי אן עיקר-אמונה. אבער וואס איז אזוי שלעכט אויב איינער זאגט אז עס זענען דא מער אדער ווייניגער ספירות? יעדע איינצלנע סוגיא — די שאלה פון די שרשים, די שאלה פון כתר, די שאלה פון מלכות — איז פארשטענדלעך אין זיך אליין. אבער פארוואס דער רמ״ק שטעלט זיי אלע אריין אונטער דעם דאך פון „עשר ולא” — דאס בלייבט א מיסטעריע.
למשל: אויב איינער זאגט אז ספירת הוד עקזיסטירט נישט, נאר נצח — וואס איז דער רמ״ק׳ס תירוץ? מ׳קען דאך פרעגן: פארוואס דארף מען נצח אדער יסוד? חסד, גבורה, תפארת, מלכות זאל גענוג זיין! דער רמ״ק מאכט דערפון אן „איסור” — מ׳טאר נישט זאגן אנדערע נומערן — אבער דער תירוץ איז נישט קלאר.
—
XXIII. צוויי מקורות פאר דעם נומער צען
עס ווערן אידענטיפיצירט צוויי היסטארישע מקורות פאר דעם נומער צען:
1. פיטאגאריש-פילאסאפישער מקור
דער נומער-סיסטעם באזירט אויף פיטאגאראס, וואו די „דעקאדע” (צען) איז פונדאמענטאל וויכטיג.
2. די גלגלים (ספערן) פון דער אסטראנאמיע
– זיבן פלאנעטן (כוכבי לכת)
– אכטער גלגל פאר אלע פיקסירטע שטערן
– ניינטער גלגל פאר דעם טעגלעכן דרייונג (daily revolution)
דאס גיט ניין גלגלים לויט אלע דעות, „עט מאוסט.” דער רמב״ם אליין זאגט אז מ׳ווייסט נישט גענוי וויפיל גלגלים עס זענען דא, ווייל עס קענען זיין מער באוועגונגען אדער מער שטערן וואס רוקן זיך, און עס קען זיין 54.
אבן עזרא׳ס טעאריע האט צוגעלייגט א צענטן — א „שכל” (אינטעלעקט) — און דאס איז ווי מ׳קומט צום נומער צען.
דער קאנפליקט צווישן ניין און צען
אויב דער רמ״ק האט געוואלט קאנעקטן קבלה מיט פילאסאפיע (וואס ער האט טאקע געוואלט), דאן ווערט דער אונטערשיד צווישן ניין גלגלים און צען ספירות א גרויסע קשיא. אין דער פיזישער וועלט זענען דא בלויז ניין גלגלים (עט מאוסט), מאנכמאל נאר אכט. צו דעם קומט צו די פילאסאפישע קשיא צי עס איז בכלל דא אן אין סוף. אזוי ווערט „עשר ולא תשע” א פראבלעם וואס דארף א לעזונג.
[הערת אגב: אין אונזער צייט, וואס מיר גלייבן נישט מער אין גלגלים אויף דעם אופן, קען מען „קאלעפסן” אלעס אנדערש — פלאנעטן, שטערן, זון — און ענדיגן מיט נאר דריי אדער פיר זאכן, וואס מאכט דעם גאנצן נומער-פראבלעם נאך שווערער.]
—
XXIV. די פארבינדונג צווישן צען ספירות און אריסטאטל׳ס צען קאטעגאריעס
פילע האבן געמאכט א פארבינדונג צווישן די צען ספירות און אריסטאטל׳ס צען קאטעגאריעס (categories of being). דאס איז נישט סתם, ווייל די צען קאטעגאריעס זענען „the greatest kinds” — ווען מ׳מאכט קלאר די העכסטע קלאסיפיקאציעס פון אלץ וואס עקזיסטירט, קומט מען אויס מיט צען. לויט דעם אנדערן שיטה (פלאטאנישע?) קומט מען אויס מיט פינף — און דאס איז די מחלוקת.
דער ערשטער וואס האט געמאכט דעם קאנעקשן איז רב סעדיה גאון, אין זיין פירוש אויף ספר יצירה. דער בעקער רעמין (Bacher Remond?) האט א לאנגע אריכות וועגן דעם.
—
XXV. די חשיבות פון דער צאל צען אין תורה
צען איז א זייער וויכטיגע צאל אין תורה: עשרה מאמרות, עשרה נסים, עשר מכות, עשרת הדברות, א מנין איז צען אידן. אין מדרש זוכט מען כסדר „עשר לשונות” — צען אויסדרוקן פאר יעדע זאך. און ס׳טרעפט זיך אז ס׳ווערקט — זיי געפינען טאקע צען. ס׳איז אינטערעסאנט אז זיי האבן געהאט א „קפידה” צו זוכן דווקא צען, און זיי האבן טאקע געטראפן צען. אפשר איז דא עפעס אמת׳עס דערין.
אבער צען איז א „round number” — ס׳איז נאטירלעך אז מ׳זאל ענדיגן ביי צען. און אין דער תורה אליין איז זיבן פיל מער פארשפרייט ווי צען.
[הערת אגב: עס ווערט אויפגעברענגט א שמועס צי אידן האבן אן „unlucky number.” לכאורה איז עלף (11) אן אומגליקלעכע צאל: שמחת תורה איז עשרת הדברות, המן איז דער עלפטער, חלבנה (דער שלעכטער ריח אין קטורת) איז אויך פארבונדן מיט עלף. אבער ס׳ווערט שארף אפגעשטעלט: „לא תנחשו ולא תעוננו” — אידן האבן ניט קיין אומגליקלעכע צאלן. א צאל קען דיר ניט שאטן. ס׳איז דא צאלן וואס האבן א ספעציעלע חשיבות — פסח איז זיבן טעג, שבת איז דער זיבעטער טאג — אבער דאס איז ווייל ס׳דערמאנט אן אידן אין שבת און אין אייבערשטן, ניט ווייל די צאל 7 איז א מיסטישע זאך וואס קען דיר העלפן אדער שאטן.]
[הערת אגב: די פיטאגאריער האבן אויך געהאט „שלעכטע צאלן” — גלייכע צאלן (even numbers) זענען שלעכט ביי זיי. דאס האט א שייכות צום ענין פון „זוגות” אין גמרא, וואס מיינט פירוד (טרענונג). אומגלייכע צאלן (odd) זענען פארבונדן.]
—
XXVI. די פראבלעם פון צאל די גלגלים און ספירות — פראקטישע שוועריגקייטן
דער רמ״ק רעכנט די הימלישע גלגלים אויף א באשטימטע אופן — ניט די זון און לבנה אליין, נאר פלוס דער „טאג” (דער כללות׳דיגער גלגל), און אזוי קומט מען אויס צו ניין, ניין פלוס איינס. אבער ס׳בלייבט א שווערע שאלה: ווי קען דער רמ״ק זאגן אז ס׳איז דא פינף (אין א באשטימטן קאנטעקסט)? די תשובה איז ווייל מ׳האט אויפגעהערט צו גלייבן אין דעם גלגלים-סיסטעם. מ׳קען צונויפלייגן אויף אן אנדער אופן: ס׳איז דא פלאנעטן, ס׳איז דא שטערן, ס׳איז דא די זון — און מ׳קען אלע דריי צונויפנעמען אין איין קאטעגאריע.
—
XXVII. צי האבן די מקובלים געוואוסט פון קאפערניקוס?
די מסקנא איז אז דער אריז״ל האט ניט געוואוסט פון קאפערניקוס׳עס סיסטעם. דער רמ״א (ר׳ משה איסרלש) ברענגט ערגעץ דעם נייעם אסטראנאמישן סיסטעם, אבער ער איגנארירט עס. אויך ר׳ חיים ויטאל, אין איינעם פון זיינע ספרים וועגן אסטראנאמיע, ציטירט עס — אבער זיי גייען ניט אריין אין דעם.
—
XXVIII. דער הפלאה׳ס תשובה: גלגלים איז ניט קבלה
איינער האט געפרעגט ביים הפלאה (בעל ההפלאה): וואס איז דער פשט אז אלע מקובלים רעדן פון גלגלים, און די סייענטיסטן זאגן אז ס׳איז ניטא? האט דער הפלאה געענטפערט: דאס שטיקל וואס שטייט אין עץ חיים וועגן גלגלים איז ניט קבלה — דאס האבן די מקובלים גענומען פון דער וויסנשאפט פון זייער צייט, און די אייגנטלעכע קבלה הייבט זיך אן נאכדעם. דאס זעלבע ברענגט מען פון נאך א צדיק אין דער אוקריינער געגנט.
אבער — מ׳קען ניט אינגאנצן אפטיילן, ווייל ס׳איז דא א פארבינדונג צווישן דעם פיזישן בילד פון דער וועלט און דער קבלה. מ׳דארף אויסארבעטן וואס איז ביי זיי אייגנטלעכע קבלה-אידעען, און וואס איז בלויז פאקטישע דעטאלן וואס זיי האבן גענומען פון דער וויסנשאפט פון זייער צייט.
—
XXIX. עולם קטן vs. עולם גדול — וואס בלייבט גילטיק
דער מיקראקאזם-סיסטעם (אדם קטן / עולם קטן) — דער מענטשלעכער גוף מיט זיינע אברים — איז נאך אלץ גילטיק, ווייל א מענטש האט נאך אלץ בערך די זעלבע אברים ווי די מקובלים האבן געטראכט. אבער דער מאקראקאזם (עולם גדול) — ווי דער גרויסער וועלט שפיגלט אפ די ספירות — בלייבט א גרויסע קשיא, ווייל דאס איז געווען געבויט אויף דעם אלטן גלגלים-סיסטעם.
—
XXX. צי קען זיין מער ווי צען ספירות?
עס ווערט אויפגעווארפן א ראדיקאלע שאלה: אפשר איז טאקע דא מער ווי צען ספירות, און די מקובלים האבן נאר געוואוסט פון צען? אפשר איז דער ספר הצורה ריכטיגער, אז ס׳איז דא מיליאנען? און די צען איז בלויז א באזע, א יסוד, ניט דער גאנצער בילד?
—
XXXI. סיכום פון די הויפט-נקודות
דער שיעור האט דורכגעגאנגען א ברייטע סוגיא אין פרדס רמונים, מיט עטלעכע הויפט-טעמעס:
1. דער רמ״ק׳ס קריטיק אויף פריערדיגע מפרשים פון ספר יצירה, וואס האבן אריינגעלייגט ספירות-כוונות אין יעדן ווארט — ער האלט אז דאס איז „דרך המתפללים”, נישט „דרך המחברים”.
2. דער רמ״ק׳ס אייגענער פשט: „הבן בחכמה וחכם בבינה” מיינט א דרך הלימוד — חכמה איז וואס מ׳איז מקבל מרבו (ראשי פרקים), בינה איז וואס מ׳איז מוסיף מדעתו (דבר מתוך דבר), און דער שכל דארף זיין מוליד, נישט עקר.
3. דער יישוב צווישן רש״י און דעם רמב״ם אין דער הגדרה פון חכמה — ביידע מיינען דעם עצם אינהאלט/מסקנא, נאר רש״י קוקט אויף ווי מ׳באקומט עס (מרבו), און דער רמב״ם קוקט אויף וואס עס איז (ידיעת הסיבות).
4. דער חילוק צווישן בוחן און חוקר — אין דער עצם פון די ספירות טאר מען נאר בוחן זיין (בדרך ענוה), אבער אין זייערע פעולות קען מען חוקר זיין.
5. דער יסוד פון „עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה” — דער רמ״ק מאכט דערפון אן עיקר-אמונה, כאטש עס בלייבט א קשיא פארוואס דווקא צען, ספעציעל אין ליכט פון דעם אלטן גלגלים-סיסטעם וואס איז שוין נישט גילטיג.
6. ספר יצירה׳ס אייגנארטיגער בליק אויף שפראך — אן „אטאמישער” בליק וואו אלעס איז אינטערטשעינדזשעבל, וואס דערקלערט דעם אומגעוויינלעכן לשון „חכם בבינה”.
7. דאס פראבלעם פון גירסאות אין ספר יצירה — דער ספר איז „נישט נחתם”, און יעדער מפרש האט פראקטיש זיין אייגענע נוסח.
8. די שאלה פון וויסנשאפט און קבלה — דער הפלאה׳ס תשובה אז די גלגלים-דעטאלן זענען נישט קבלה, נאר וויסנשאפט פון יענער צייט, אבער מ׳קען נישט אינגאנצן אפטיילן.
תמלול מלא 📝
פרדס רמונים, פרק ו׳ – “הבן בחכמה וחכם בבינה”
מקום אין לערנונג
מגיד שיעור:
אקעי, מיר האלטן אינמיטן פרק ו׳. אונז האבן שוין געלערנט וועגן “עשר ולא תשע”, האבן מיר עס געענדיגט מער ווייניגער. יעצט גייען מיר לערנען וועגן די רעסט פון די משנה, וואס שטייט “הבן בחכמה וחכם בבינה”. וואס זאגסטו?
תלמיד:
“וחכם”. איך האב באמת נישט געזען א פלאץ וואס שטייט “וחכם”.
מגיד שיעור:
ווער?
תלמיד:
“וחכם”.
מגיד שיעור:
איין מינוט. ווער קלערט אז ס׳איז דא אזא ווארט? “חכם בבינה”. אקעי. וויאזוי איז ער איינגעפאלן צו זאגן דאס ווארט? ווייסן זיי זיך אליין אויך נישט. דאס איז אין די משנה, רייט? “עשר ולא תשע, הבן בחכמה וחכם בבינה, והבן דבר על בוריו והשב יוצרך על מכונו”. דאס זאגט ער אפאר מאל, אמת? דאס איז די… אה, דאס זאגט ער, און ער גייט נישט מאריך זיין מיט די פשט. ער איז מאריך עפעס. ער ברענגט די פשט. לאמיר זען.
די מפרשים׳ס פירושים אויף “הבן בחכמה וחכם בבינה”
מגיד שיעור:
אקעי, איז די מפרשים, זאגט ער, האבן געזאגט – ער זאגט נישט ווער די מפרשים זענען, דער מענטש דארף אים ציינען, איך ווייס נישט פארוואס – אז די ענין איז אז מ׳דארף מייחד זיין חכמה מיט בינה, און בינה מיט חכמה. וואס דאס מיינט נישט קיין זאך. איך בין מסכים, נו פראבלעם.
נאך א פירוש, אז מ׳דארף וויסן אז די שורש פון חכמה איז אין בינה, און די שורש… איך פארשטיי נישט וואס דו זאגסט. די צווייטע פירוש איז אז די שורש פון חכמה איז אין בינה, און די שורש פון בינה איז אין חכמה. דאס ווארקט נישט. דו קענסט נישט זאגן אז ס׳גייט ביידע וועגן. וואו איז די שורש? זאג מיר. אקעי.
די דריטע פירוש… די דריטע פירוש קען איך פארשטיין. אויך איז עס קאנעקטעד, אלע זענען קאנעקטעד, אבער ער האט געטרייט צו זאגן א בעסערע פשט, און אפשר איז זיין פשט בעסער. “כשתמשיך שפע לחכמה יהיה על מנת שיעבור לבינה, הבן בחכמה”. אדער… איך ווייס נישט. יא, ווען דו טראכסט פון חכמה, דו ברענגסט שפע צו חכמה, דארפסטו געדענקען אז ס׳זאל אנקומען צו בינה. “וכשתמשיכו לבינה, תתן לה כח החכמה”. אקעי, אוודאי, אויב די חכמה׳ס שפע קומט צו בינה, איז עס…
דאס איז נישט די ערשטע פשט, ניין? איך ווייס נישט, “ליחד”, אפשר “ליחד” און “להמשיך שפע” איז נישט די זעלבע זאך. איך ווייס נישט צו ס׳איז די זעלבע זאך. ס׳איז סתם געטראכט, דאס איז אפשר א רעשטער. ס׳איז סתם ענליך, יא. אבער די שורש פארשטיי איך נישט. וואס איז די פשט “שורש החכמה בבינה ושורש הבינה בחכמה”? וואס איז דאס סופאוסד צו מינען? אז ביידע זענען אינטערקאנעקטעד?
הערה: די משנה אין אבות וועגן אינטערדעפענדענץ
מגיד שיעור:
אינטערקאנעקטעד פארשטיי איך. ס׳איז דא א משנה, “אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת”. געדענקסטו די משנה? דער רמב״ם האט א פשט אין יענע משנה, עפעס א פילאסאפישע פשט. וואס שטייט אין די משנה? וואס מיינט עס? ס׳איז נישט חכמה און בינה. דו מיינסט נישט חכמה און בינה, ס׳מיינט עפעס אנדערש. וואס שטייט אין די משנה? איך ווייס וואס די משנה זאגט. יא, מ׳קען נישט… וואס קען מען נישט? פארוואס איז נישט א סיקרעט? זאגסטו נישט אויס? אה, איך קען נישט זאגן. איך קען נישט זאגן.
וואס שטייט אין די משנה? די משנה שטייט נישט אבער חכמה און בינה. ס׳איז דא א משנה? וואס שטייט דארט חכמה בינה? ניין, “אם אין יראה אין חכמה”. די משנה שטייט אזוי, רבי אלעזר בן עזריה… רבי אלעזר בן עזריה… רבי אלעזר בן עזריה… נישט רבי אלעזר בן עזריה. רבי אלעזר בן עזריה אומר, “אם אין תורה אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ אין תורה. אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה. אם אין בינה אין דעת, אם אין דעת אין בינה. אם אין תורה אין קמח, אם אין קמח אין תורה.” ס׳גיבט נישט די אריין דעמאלטס. ס׳שטייט נאר בינה, פארוואס דארף עס זיין דעת?
דער אבן עזרא אין משלי
מגיד שיעור:
דער רמב״ם האט עפעס א פשט וואס איך פארשטיי נישט געהעריג, מ׳דארף לערנען וואס ער פילט מיט פילאסאפיע. אין אבן עזרא אין משלי שטייט, “אני בינה לי גבורה”, שבינה היא תולדת החכמה, “אם אין חכמה אין בינה”. ער האט זיך ארויסגעהאלטן אז בינה איז תולדת החכמה. אינטערעסאנט.
דער רמ״ק׳ס קושיות אויף די מפרשים
מגיד שיעור:
אקעי, מ׳גייט לערנען וואס ער זאגט. “ועל פי הדברים האלה וכיוצא בהם פירשו המפרשים.” אזעלכע סארט פירושים זאגן די מפרשים. נו. “ואינו פירוש מתיישב.” ער איז נישט מתיישב, די פירוש. פארוואס? “כי למה יזכרנו אותו בעניני מעלה בבינה ובחכמה ולא בשאר הספירות?” וואס קודם כל, מייחד דארף מען אויך דעת און תפארת, וואטעווער, וואס עפעס חכמה און בינה? איז איין קושיא. “וכי ודאי כמו שאנו חייבים לייחד שלש ראשונות, כן חייבים עלינו ייחוד השבע שלמטה.” מ׳דארף דאך מייחד זיין אויך חסד מיט גבורה, און גבורה מיט חסד, און גבורה מיט בינה, בקיצור, אלע זאכן. אויב מ׳רעדט פון ייחוד און שפע, אלע זאכן וואס… קומט נישט דא אריין. “ועוד, למה נכנס בענין ייחוד הכתר הזה?” הכתר הזה? זאגט ער, תעשה עם פירושים? איך ווייס נישט וואס ער זאגט. ס׳פעלט כתר? כאילו דאס איז זיין קושיא. וואס הייסט דא נאר חכמה און בינה?
ספר יצירה׳ס נעמען פאר די ספירות
מגיד שיעור:
אף קורס, דאס איז… דא גייט דער רמ״ק שוין זאגן א גוטע פשט. וואו איז מיין ספר יצירה וואס איך האב גענוצט צו זען וואס גייט דארט פאר? ס׳איז נישטא קיין ספר יצירה דא? מ׳וועט עס צונויפנעמען. ספר יצירה. ווי אזוי זאגט מען, ס׳שטייט אין ספר יצירה די זעלבע זאך? דאס איז די צווייטע משנה? עשר ולא תשע, הבן בחכמה וחכם בבינה. ס׳שטייט נאכאמאל עפעס וועגן חכמה און בינה אין די ספר יצירה? וואו איז מיין טעקסט פון ספר יצירה?
דאס איז ער גערעכט אז ס׳קומט נישט אן א חכמה ובינה. און לאמיר זאגן, חכמה ובינה זענען די ערשטע פון צוויי ספירות. הגם די ספר יצירה זאגט נישט אזוי. ביי די וועי, דאס אז חכמה ובינה זענען די נעמען פון ספירות סתם, איז נישט די שיטה פון ספר יצירה. ווייל די ספר יצירה רופט די ערשטע ספירה רוח אלקים חיים, און די צווייטע ספירה רוח מרוח, און סאו אן. און ער האט נעמען, ער האט נעמען נאכגעגעבן נעמען, ער רופט עס טאקע פליאת נתיבות חכמה. נתיבות פליאת חכמה. דאס seems to be something. אבער למשל חכמה, ווערן שפעטער איז דא תמורת חכמה און יובלת, און די סבר כפולות. But that’s all the talks about חכמה. סאו בכלל, די פשט אז חכמה בינה אין צען ספירות איז נישט קיין גוטע פשט פון די ספר יצירה. ס׳איז נישט איינגעקומען פון די רמ״ק. די ספר יצירה האט נישט געוואוסט פון די ספירה וואס הייסט חכמה. די ספר זאגט אין טייל, איך ווייס נישט. ער האט געוואוסט פון די ספירה, ער האט עס גערופן רוח אלקים חיים, אדער ס׳שטייט כתר, וואטשעווער. סאו דאס איז דאס, און דא מיין איך איז רמ״ק. אקעי, לאמיר זען ווייטער.
די אינסטראקציעס אין ספר יצירה – “וחכם מהם וחקר מהם”
מגיד שיעור:
דאס איז seems to be פארט אוו לייק די ספר יצירה האט אינסטראקשענס, רייט? ער האט אזוי דיסקריפשענס, און ער האט אינסטראקשענס, און מיר רעדן וועגן דעם. סאו די פארט איז עפעס אינסטראקשענס. ס׳איז דא דאס, אבער זאלסטו עס פארשטיין אויף די אופן, אז דו זאלסט טון אויף די אופן, עפעס אזא סארט זאך. און נאכדעם, די ענד פון די לעצטע שטיקל דמייזשטע שטייט, “וחכם מהם וחקר מהם והעמד דבר על בוריו והשב יוצר על מכונו”. דאס איז די לשון. און די מפרשים זאגן אויך פשטים על פי דרך קבלה. “וחכם מהם” – וועסטו וויסן אז די חכמה ובינה זענען די שרשה פון גדולה וגבורה. “וחקר מהם” – און פונדערש וועסטו פארשטיין אז פון די גדולה וגבורה איז דא נאך צוויי וואס הייסט נצח והוד וואס קומט ארויס פון זיי. “והעמד דבר על בוריו” – דבר איז מלכות. “בוריו” כמו “משענתו”.
דער לשון “דבר על בוריו”
מגיד שיעור:
כמו משענתו? היינט ער איז א לשון חכמים אזוי ווי… יא, “דבר על בוריו” איז נישט קיין לשון חכמים. סתם איז עס. “דבר על בוריו”. ניין, געדענקסט אזא לשון אין עולם הזה? אין די רמב״ם שטייט, “עד שיודע דבר על בוריו”. אדער רמב״ם, ווי נאכדעם, עס איז פיר צו יעצט, עס איז דא סתם. “עד שמעמידים דבר על בוריו”. שטייט אין מדרש תנחומא. אה, עס זאלסטו לעטער אין מדרש. “על בוריו”. שטייט יא, “שולחו תייצו” אין די גמרא. אקעי, גער, איך ווייס נישט. “תייצו והעמידו הדבר על בוריו”. ס׳איז א לשון פון די גמרא, א שיין. “דבר על בוריו”. דער “על בוריו”, בפשיטות, מיינט וויסן קלאר, ניין? קלארע לשון קלאר, ניין? סאו, דאס שטייט שוין אין די גמרא די לשון, ס׳איז נישט די ספר צו ער האט אויסגעגרייט די לשון. סאו, אקעי.
דער תרגום אונקלוס אויף “על משענתו”
מגיד שיעור:
אבער זיי האבן געטייטשט אזוי, דער דבר מיינט די מלכות, מלכות הייסט דיבור, איז פשוט “על בריאו”, ס׳זאל זיך אנהייבן היילן אויף בריאו. ווייל ער האט געדארפט, ס׳שטייט… נו, לאמיר זען וואס ס׳שטייט משענתו. זיי האבן געהאט עפעס א פאני פשט. משענתו, וואו שטייט דער פסוק משענתו? שמות כ״א, “אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו”. זאגט דער הייליגער אונקלוס, משענתו מיינט א שטעקן, רייט? אבער דער תרגום זאגט, וואו איז עס גייט דא פאר? “אם יקום ויהלך על בורייה”. וואס איז טאקע פשט? וואס איז טאקע די פשט פון די תרגום? וואס מיינט ס׳”על בורייה”? וואס איז ער טייטשט? בריאות? געזונט? “על משענתו”? דאס הייסט, ער לערנט לא כפשוטו, נישט “על משענתו” אויף זיין שטעקן. ער מיינט פארקערט, בעצמו, נישט מיט א שטעקן.
תלמיד:
ער גייט אליין, ס׳איז אן אויסדרוק. מ׳דריקט זיך אויס אזוי, אז ער איז שוין אויסגעהיילט.
מגיד שיעור:
רייט. איך זע אזוי טייטשט די ענגליש אויך, “on his own power”. וואס פאר אן ענגלישע כח איז דא? אה, ער טייטשט די בריאות. ער טייטשט די דייטש פון די ענגליש. אהא.
סאו, נאו, סאו דיס פיפל אר… זיי זענען געווען קאנפיוזד, ווייל די ענגליש זאגט נישט אז בריאות מיינט משענת. די ענגליש טייטשט אז דער פסוק… ניין, איך האב געמאכט א מיסטעיק, מאך נישט אזוי. די ענגליש טייטשט אז דער פסוק… ניין, דער רמ״ק האט זיך געדינגען מיט די פריצים. און דער רמ״ק האט נישט געהאט די ענגלישע וואס זאל אים זאגן וואס דא שטייט. סאו זיי האבן געמאכט א טעות און געמיינט אז… איי לייק דיס קיינד אוו חקירות. האבן זיי געמיינט אז…
תלמיד:
דו קענסט פארענטפערן, קענסטו זאגן אזוי. אבער עצם דער פסוק זאגט אז ער גייט ארויס מיט זיין אייגענע כח, רופט ער אן משענתו.
דער רמ״ק׳ס קריטיק אויף די מפרשים פון ספר יצירה, און זיין אייגענער פשט
דער רמ״ק איז נישט איבערגעצייגט פון די מפרשים׳ס פירוש
מגיד שיעור:
אז ער איז נאכנישט אינגאנצן געזונט, אבער ער קען זיך טרעפן די כח אין זיך, זיך צו גיין אליין. דאס וועט אנרופן בוריה, די כח וואס א מענטש… איי געט איט.
פשוט, אינקלוס לערנט די פסוק שלא כפשוטו. ס׳איז דאך א אימעדזש. ניין, ניין, נישט שלא כפשוטו. ס׳איז יא כפשוטו, אבער… רייט, אזוי ווי שבט מיינט א שטעקן. ס׳מיינט נישט א שטעקן, ス’מיינט א לידער. ס׳מיינט, יא, “ליקם שבט מיושפרו”, מיינט, ס׳איז דאך די אינקלוס, מלך, וואס איז דאס איז א אימעדזש, ס׳איז א דומי די פסוק. די זעלבע זאך מיינט, ס׳איז דאך אונזער. ס׳שטייט אינקלוס, ס׳מיינט אז ער קען גיין אליין. זייער גוט. בוריה מיינט טאקע קענען גיין אליינס, אבער ס׳מיינט נישט קענען זיך אנלאנען אויף עפעס. ס׳איז פארקערט, ס׳מיינט… פארשטייסט איך זאג?
איך קען טייטשן בכלל “דבר על בוריה” מיינט אז די מלכות זאל זיין קלאר. קען עס זאגן אזוי, “דבר על בוריה” זאל ווייזן קלאר, וויאזוי ווערט די מלכות? איך קען זאגן אזעלכע תורות. אבער די מפרשים האבן געמיינט אנדערש אז ס׳האט זיך אמאל געמאכט א תענוג. איי דין נאו וואס די מפרשים האבן זיך געמאכט, אבער די מפרשים האבן זיך גענומען אויף זיי.
עניוועי, ס׳איז געווען שוין אפילו ווער דער צדיק איז. דער דבר האט בקיצור, ס׳איז נאר קארעקט, דער טייטש אין געמינקלערס, איי עם סארי. “ואשר יוצר על מכונו”, האבן זיי געטייטשט, “השיב”, אה, מ׳זאל תשובה טון. ס׳איז זייער זיס. “ואשר יוצר על מכונו”, ברענג די תשובה זאל תשובה טון. די תשובה הייסט, יעדער ווייסט אז תשובה הייסט די בינה. איז “השר יוצר על מכונו”, ברענג די תשובה זאל… זאל באגעגענען כח השפע אין תפארת, און ער הייסט יוצר. פארוואס די תפארת הייסט יוצר? I’m not sure. ער איז “על מכונו”, אויף זיין, אזויווי “מכני לקיר”, אויף די האלטער זיינע וואס זיי זענען די נצח והוד.
זאגט דער רמ״ק:
> עד כאן דברי המפרשים, אחת שבחרנו המבחר והסולת.
דאס איז די בעסטע וואס די מפרשים קענען דא, and he’s not very impressed.
דריי טענות קעגן דעם פירוש
ערשטע טענה: ס׳פאסט נישט מיט די לשון פון ספר יצירה
זאגט דער רמ״ק, און דו זעסט אז ער גייט זאגן א בעסערע פשט, מער קרוב למאן דבעי פשטא. איך האב שוין געלערנט אין רמ״ק, סאו איך בין biased.
> ודאי יושר הענין זה מתיישב עלינו, ס׳זעט נאך נישט אויס, אבל אין זה טבע לשון המחבר.
ס׳איז not the nature of the language, it doesn’t seem to say this. ער מיינט צו זאגן, וואס מיינט ער צו זאגן, “אין זה טבע לשון המחבר”? פון עני מחבר אדער פון ספר יצירה?
סאו האט ער געמוזט פריער לערנען פשוט פשט אין ספר יצירה, ער דארף נישט listen צו מיר, איך האב געזאגט אז מ׳דארף בוחן זיין, בוחן בהם, איינער זאל זען אז פון זיי איז א שיינע טייטש, איך האב עס נישט געטון.
צווייטע טענה: דאס איז דרך המתפללים, נישט דרך המחברים
> ועוד, נאך א זאך, כי מה טובה להשמיענו אלו הענינים והחידושים הללו?
ער פרעגט נאך דעם רבי ר׳ אלקבץ, וואס קומט עס דא אריין?
> כי זה דרך המתפללים לא דרך המחברים, ואין בזה שום לימוד וחידוש.
ער זאגט, מילא ווען א מענטש דאוונט און ער וויל מכוון זיין די ספירות, ער זאגט “מודה אני לפניך”, ער טראכט, “אני” מיינט די מלכות, “לפניך”, ס׳קאנעקט זיך די מלכות צו די בינה, וואטעווער. פארשטיי איך, ווייל ער וויל מתפלל זיין מיט די כוונות. אבער די זאך איז דאך נישט קיין סידור, ס׳איז דאך א לימוד, ער דארף דאך עפעס זאגן. מילא ווען מ׳דאוונט, דארף מען שוין קיין חידוש, נישט יעדע שטיקל דאווענען דארף זיין א חידוש, מ׳דארף נאר טרעפן וואו ס׳איז מרומז די ספירות, ווייל דאס איז די דרך התפילה על פי קבלה. אבער ס׳איז נישט די… פארשטייסט? ס׳איז זייער אינטערעסאנט.
סאו ער איז assuming אז ווען דו מאכסט כוונות אין תפילה, איז עס נישט חידושים, איז עס דרך המתפללים, ס׳איז צו קאנעקטן וואס זיי טראכטן אין די לשון פון תפילה. אבער לויט דעם וואס ער לערנט, איז ספר יצירה יא א meditation book. אויב ס׳איז א תפילה, דעמאלטס שטימט עס נישט.
נו, ס׳איז still, even if ס׳איז א תפילה, ער איז trying to say something. ווען מ׳דאוונט, ווען מ׳איז מתפלל, פארוואס דארף מען מאכן אזעלכע פארנעמענישן מיט דאווענען? ווייל מ׳איז מתפלל מיט די נסתרות שטענדיג. ווען מ׳מוז אריינלייגן אין א פשט. אקעי, יא. But דער ס׳איז א תפילה, ער דארף עס יעדן טאג מאכן נאכאמאל חבר זיין. אקעי, יא. But דער ס׳איז א תפילה, ער דארף עס יעדן טאג מאכן וואס ער ווי ווי ווי. ער וויל נישט מאכן אזא קאלד. און אזוי ווייסטו עס יעצט, מ׳גייט יעצט מחנן קשיא זיין, מ׳האט געלערנט געווען ספירות, און מ׳גייט מאכן אזא קיבל. קוד בי, קוד בי.
דריטע טענה: ספר יצירה האט נישט די סטרוקטור פון ספירות
אבער איך וואלט געהאט א דריטע ארגומענט, א גאנצע ארגומענט, אז ס׳איז נישט מיט די לשון פון ספר יצירה. ספר יצירה, קודם כל, האט נישט די סטראקטשער פון די ספירות. רמ״ק דאז טינקט אז ס׳קען נישט שטימען, באט ער האט נישט די ווערטער חכמה בינה ביי אים זענען נישט נעמען פון ספירות, אבער עליסט נישט אין די ספר יצירה. עגען, ס׳קען זיין אז די מחבר פון ספר יצירה האט געווען. ער שטייט נישט, ער האט נעמען.
This is like, that’s why I’m not buying all these פירושים, ווייל this איז פער צו זאגן איז נאט א הארד ספר צו פיגור אן. ס׳איז דא זאכן וואס זענען, ווי אזוי זאגט מען, אנביגעגעויס, ער ווייסט נישט וואס ער זאגט, אבער זיין סטראקטשער, וואס זענען זיינע ספירות, איז נישט קיין ספק. דער רמ״ק ווייסט וועגן דעם, ער האט געלערנט שפעטער. So, that’s a better argument.
דער רמ״ק׳ס אייגענער פשט: חכמה מיינט קבלה מרבו
> לכן נראה לו נביאה
זאגט דער רמ״ק א בעסערע פשט. און מער נישט א ספירת פשט, נאר א דרך הלימוד פשט. און דאס איז די זאך.
> חכמה היא קבלה והלימוד שאדם לומד מרבו, כענין מוסיף לו לשון פרקים.
סאו דאס איז רש״י׳ס פשט אין חכמה, right? און remember, רש״י זאגט אז חכמה, געדענקט וואו זאגט רש״י אזוי?
תלמיד:
איך ווייס נישט. חכמה מה שקיבל מרבו. וואס איז דברים?
מגיד שיעור:
דא, די וואך איז חכמה סכומה ונתקדין?
תלמיד:
ניין. וואס שטייט אין רש״י אז חכמה איז מה שקיבל מרבו?
מגיד שיעור:
חכמים ונבונים, וועגן דעם שקיבל מרבו.
תלמיד:
אה, יא?
מגיד שיעור:
איך וועל נאך סטרעצן, ביי די סטרעצן. איי מ׳עקטועל קוריוס ביי דאס, איך וועל זאגן אזוי, איך האב עפעס א חידוש וועגן דעם. חכמה משקיבל מרבו. אה, ביי חכמים ונבונים, זאגט רש״י אזוי?
תלמיד:
וועגן חכמה אנשים חכמים ונבונים, וועגן דעם שקיבל מרבו. פרשת דברים, last week.
מגיד שיעור:
איך האב נישט געלערנט קיין רש״י נאכנישט, אבער וועגן דעם ווייס איך נישט. פורים.
תלמיד:
זאגט רש״י. רש״י זאגט אזוי, מיר זענען חכם מנבונים. אויך ביי יוסף, ערשט נאכדעם ווען חכם. רש״י זאגט פלעצער.
מגיד שיעור:
אקעי, זאגט רש״י. זאגט רש״י הקדוש. חכמים ונבונים, אויף נבונים וועלן חכמים זאגט ער נישט. נבונים מבינים דבר מתוך דבר.
דער מדרש מיט אריוס און רבי יוסי
מגיד שיעור:
אה, ס׳איז דא, זושא שאול האט איבערגעזאגט א ספרדי. זושא שאול, אריוס את רבותינו. Who was אריוס, right? אריוס, apparently, was the ארי אין קריסטשענס אין על שמו.
תלמיד:
וואס? ווער? ער רעדט וועגן דעם?
מגיד שיעור:
ס׳שטימט נישט?
תלמיד:
אקעי, די מדרש האט נישט געוואוסט וואס די יארן זענען. קען נאך אלץ האבן געוויינט יענער.
מגיד שיעור:
אקעי, ס׳איז געווען א צוויי טעאריעס, אפשר געדענק איך. אה, איך געדענק אז איינער אנדערש האט א ראיה פון דעם, ער האט עפעס א ראיה. איינער אויף דעם ראש האט מיר איינער געזאגט עפעס א תורה, פארוואס דאס שטימט נאר לויט די שיטה פון… אה, ווייל דער קריסטשענשטער האט געזאגט אז חכמה ובינה זענען דריי פערסאנס אויף די טריניטי, חכמה ובינה און דעת. אבער ער האט געפרעגט פאר רבי יוסי, דער גרויסער ווייז געווען?
תלמיד:
ניין, עס איז א פשוט׳ע פשט, עפעס אזוי, עפעס אזוי די ליובאוויטשער רבי׳ס.
מגיד שיעור:
עניוועיס, ער ברענגט וועגן, ער ברענגט נאך פלעצער די אריות. סאו אריות האט געפרעגט פאר רבי יוסי, וואס איז דער חילוק פון חכמים ונבונים? האט ער געזאגט אזוי: חכם דומה לשולחני עשיר. אן עושר, דאס הייסט ער האט, אויב מען ברענגט אים דינר זעט ער, אנדערש האט ער נישט. א נבון איז אזוי שולחני תגר, בקיצור, א איד איז א נבון, ער איז א ביזנעסמאן, ער האט געלט איז גוט, ער האט נישט קיין געלט, ברענגט ער.
So, this is like the idea that חכמה איז like receiving, what do we receive? And then בינה איז הבנת דבר מתוך דבר.
קשיא אויף דעם באקאנטן חילוק חכמה/בינה
מגיד שיעור:
Why are you not happy with this? I’ll tell you why. איך האב געזען אז די… די… דא זאגט עס… רש״י זאגט עס נאך פלעצער. וועגן דעם א שמועסט עס מיינט דאקע דאס?
תלמיד:
איינער רעדט וועגן דעם? דא? וואס איז? מה יחכמה ובינה? דאס איז דא די גלוייטע פשט פון חכמה ובינה. איך מיין וואס.
מגיד שיעור:
ניין, איך מיין ס׳איז נישטא. אלע דרוש ספרים זאגן נאך די זאך אז חכמה מה שקיבל מרבו, און ס׳איז נישטא קיינער וואס… איי, דאס איז אזוי ווי די בייסיק, דאס איז חכמה ובינה. איי טינק, באראמט… פארוואס טראכסטו? פארוואס האלט איך אז ס׳איז ראנג? איך וועל דיר זאגן פארוואס.
ערשטנס: אין פשוט׳ן פשט זענען חכמה ובינה נרדפים
אממ, לאמיר נאך זען דא. ווי שטייט חכמה און בינה? אממ, קודם כל, פארשטייט זיך אז ס׳איז דא נרדפים. אין פשוט׳ן פשט מוז נישט זיין קיין חילוק, רייט? דאס איז קודם כל, רייט? “איש חכם נבון וחכם”, “איש חכם ונבון”. איך ווייס נישט. פארשטענדליך, ער איז א קלוגער. וואס מוז זיין אז ס׳איז דאך אלע גדרים? אין פשוט׳ן פשט מוז נישט זיין, רייט?
צווייטנס: דער רמב״ם׳ס חילוק צווישן חכמה און קבלה
אבער מער פון דעם, איך האב געהאט אזא זאך. איך האב געזען אז דער רבי יהודה אריה לייב ממודינה – מ׳קען אים רופן ר׳ לייבל, וועסטו אים מאכן מער היימיש – אין זיין ספר קעגן די מקובלים זאגט ער אז די מקובלים רופן זיך “חכמת הקבלה”. און ער זאגט, ער פארשטייט נישט: “אם חכמה, לא קבלה; ואם קבלה, לא חכמה”.
ווייל דער רמב״ם זאגט אסאך מאל אז ס׳איז דא א חילוק פון חכמה און תורה. דער רמב״ם מאכט אן אנדערע חילוק: אז חכמה איז ווען מ׳פארשטייט, אז א מענטש האט השכלה, ער פארשטייט אליינס. תורה איז ווען ער איז מקבל, הייסט עס “תקליד”, ווען ער איז מקבל. און ער זאגט אז די מקובלים, זיי claim’ען צו זיין א science, “חכמת הקבלה”.
דער פאראדאקס פון “חכמת הקבלה” און דער רמ״ק׳ס יישוב
די קשיא פון ר׳ לייבל פון דער מדינה אויף די מקובלים
אין זיין ספר קעגן די מקובלים זאגט ער אז די מקובלים רופן זיך “חכמת הקבלה”. ער זאגט, ער פארשטייט נישט: “אם חכמה לא קבלה, ואם קבלה לא חכמה”. ווייל דער רמב״ם זאגט אסאך מאל אז ס׳איז דא א חילוק פון חכמה און תורה. דער רמב״ם מאכט אן אנדערע חילוק, אז חכמה איז ווען מ׳פארשטייט, ווען א מענטש האט א השכלה, ער פארשטייט אליינס. תורה איז ווען ער איז מקבל, הייסט עס “תקליד”, ווען ער איז מקבל.
אויף דעם זאגט ער אז קבלה, דאס קלעימט צו זיין א סייענס. חכמה מיינט א סייענס. דער אויבערשטער האט נאר געזאגט, סייענס מיינט ווען מ׳ווייסט די פארוואס, די סברות, די ריזענס, די קאוזעס. אויף דעם האט מען געקאלט חכמה. אויב דו ווייסט נישט די קאוזעס, דעמאלטס איז עס קבלה טאקע, וואס איז נישט חכמה. און זיי ווילן זאגן אז ס׳איז דא א חכמת הקבלה — דאס מאכט נישט קיין סענס. פון איין האנט, זיי קלעימען קבלה, מ׳דארף עס גלייבן, מ׳דארף עס וויסן, מ׳קען עס וויסן מיט מסורה. אבער אויב מ׳ווייסט עס נאר מיט מסורה, איז עס נישט קיין ידיעה.
איך מיין אז דאס איז אן אמת׳ע פאראדאקס אין קבלה, זיכער אין די רמ״ק׳ס וועג פון לערנען קבלה, ווייל די מקובלים ווילן דיך יא פארשטיין. די גאנצע זאך איז ער זאגט פארשטיין, ער וויל נישט זיין קיין תמימות׳דיגער איד. ביי טשיינע, זיי זענען קעגן די פילאסאפן, ווייל די פילאסאפן פארשטייען צו נוצן זייער אייגענעם שכל, און זיי זאגן, “אה, מ׳דארף נישט קיין אייגענעם שכל, משה רבינו האט שוין מקבל געווען,” איך ווייס נישט. אבער ס׳איז אזוי ווי א פאראדאקס. מ׳קען עס נישט פארענטפערן די פאראדאקס, זאג נישט. ס׳איז א גוטע קשיא.
תלמיד: סאו, דו ביסט מסכים אז ס׳איז נישט קיין עכטע קשיא?
מגיד שיעור: אה, דאס איז יא אן עכטע קשיא.
דער באגריף “בדרך חכמה” און “בדרך השגה”
“בדרך חכמה”. נו, וואס מיינט “בדרך השגה”? “בדרך השגה” איז אויך, ווען מענטשן זאגן “בדרך השגה”, איך ווייס נאך אלץ נישט וואס דאס מיינט. דו ווייסט “בדרך”… איך האב צוויי פשטים. ס׳קען מיינען “בדרך פארשטיין”, דאס הייסט אזוי ווי עפעס וואס דער רמב״ם וויל פארשטיין “בדרך חכמה”. ס׳מוז נישט זיין ראציאנאלע חכמה אדער “דיסקורסיוו טאוט” וואס איז נישט דא אין די פרטים. אבער ס׳מוז זיין עפעס א זאך וואס מ׳טוט אליינס, ס׳איז “סעלף-מעיד”.
און די מקובלים האבן עפעס קעגן דעם אין א געוויסן זינען. מיר קענען אריינגיין טיפער אין דעם צו פארענטפערן, אבער איך האב נישט יעצט קיין נערוון. אבער בקיצור, זיי האבן עפעס קעגן דעם, און זיי זאגן “השגה”. זיי זאגן, “ניין, ס׳איז נישט שכל, ס׳איז נישט זאכן וואס דו האסט געטראכט, ס׳איז פון הימל.” אוקיי. חכמה איז אויך פון הימל, ביי די וועי, איך פארשטיי נישט. סאו איך בין נאט שור וואס דאס מיינט.
סאו, ס׳איז טרו. בקיצור, דאס איז דער… איך האלט אז מ׳קען, וואס איך בין פול. אוקיי, איך האלט אז רוב מענטשן וועלן זאגן אז מ׳קען עס מיינען, אוקיי, יא? איך מיין אז מ׳קען זאגן. ווער ס׳זאגט אז מ׳קען עס מיינען, אדער מ׳טוט נישט מיינען? ניין, איך בין נישט מסכים. ווער ס׳זאגט אז אלע פולער מענטשן.
דער תירוץ פון איינעם פון די מתרצים
יעצט, לאמיר צוריקגיין צו דעם. סאו, איך האב געזען אז רבי… וויאזוי הייסט ער האט געשריבן א תשובה פאר זיין ספר, רבי אייזיק חבר מיינעך? איינע פון די ענטפערערס. וואס איז געהייסן? די מגנוצינא? וואס איך האב געשריבן? One of these people that wrote it, אדער די עם זאג, וואס איז, one of the people that answered to the רבי לייבל, די מדינה, האט געזאגט אז ער ווייסט נישט וואס ער וויל אין דעם פרק.
ס׳איז זייער פאני ווען דער מענטשן וואס שרייבן תשובות, כאילו ס׳איז א סוגיא אין לומדות, זיי כאפן נישט אז ער וויינט ארויסברענגען א פראבלעם. דו קענסט טרייען צו סאלוון די פראבלעם, באט די נאנטע פון דעם רעדטער די פראבלעם וואס ער רעדט.
זאגט ער, זיי זאגן אזוי, נו, דו ברענגסט די רמב״ם׳ס פשט אין חכמה. נו, נו, ווער זאגט אז די קבלות וועלן גיין מיט די רמב״ם׳ס פשט? זיי קענען גיין מיט רש״י׳ס פשט. רש״י זאגט אז חכמה ווערט יא מקבלין מרבו. סאו, ס׳איז נישט קיין סתירה.
אה, ס׳הייסט נישט בינת הקבלה? אויב ס׳וואלט געהייסן בינה, וואלט געווען א פראבלעם טאקע. אבער ס׳הייסט חכמה ווערט קבלה, שטימט דאך זייער גוט, ווייל רש״י זאגט אז חכמה איז מקבלין מרבו. לויט ערב יוסי פון די ספרי סטאמט עס אזוי. א רש״י זעט דאס שטיקל טייערע. ס׳איז פעיק, רייט? ס׳איז נישט דאס געווען די פראבלעם אז ס׳איז נישט די ראנג ווארט. אבער איך האב יא.
אה, סאו איך האב א תירוץ. איך האב א מתיישב זיין, יישב שניהם. באט, לאטס צו ווי פרעסט בויט די מארק זאגס. איך האב עפעס אן איידיע וואס ווען מ׳קען עס פארענטפערן. וואס זאל איך דיר זאגן באלד? האו איי טינג אויף חכם, און ווער אייר, איר דאנט ליסט מיין זוהר שיעור אין ספירת עומר, וואס מ׳איז געווען אזוי איך פארשטיי עס.
דער רמ״ק׳ס פשט אין “הבן בחכמה וחכם בבינה”
עניוועי, דער רמ״ק זאגט אזוי, אז חכמה איז וואס מ׳לערנט, דאס הייסט מ׳איז מקבל, און מקבל איז נאר ראשי פרקים, און מ׳טאר דאך נישט אויסלערנען קבלה, אדער מ׳זאגט נאר ראשי פרקים.
> בינה הוא עיון והתוספת שאדם מעיין ומוסיף מעצמו מתוך הכללים וראשי פרקים הנמסרים לו.
דאס הייסט בינה. אוקיי, דאס איז רש״י׳ס פשט, בעסיקלי, און רבי יוסי׳ס פשט.
> ועתה על זה כיוון באומרו “הבן בחכמה”.
דאס איז די טייטש “הבן בחכמה”. “הבן בחכמה” איז טייטש:
> הבן היטב מה שלמדת מרבך בחכמת המדות.
פארשטיי זייער גוט, דארפסט אסאך, אז טאקע מקבל זיין חכמה איז נישט גענוג. עס דארף נישט זיין קיין חכמה סתמא, עס דארף אויך זיין א בינה סתמא. פארוואס? ווייל דער רבי האט דאך נישט אויסגעלערנט נאר ראשי פרקים:
> וצריך שהאדם יבין בעצמו דבר מתוך דבר
אזוי ווי עס שטייט מפורש. זייער גוט.
> אין אומרים דבר זה אלא לחכם ומבין מדעתו.
By the way, דאס איז very cute. “חכם ומבין מדעתו” זענען די אלע דריי זאכן: חכמה, בינה, דעת. חכם ומבין מדעתו. פון דעם זעט מען אז עס איז נישט די אנדערע זאך, ווייל עס איז מבין מדעתו. But anyway, על פי קבלה, זיי האבן נישט דעם פראבלעם.
די חשיבות פון “שכל מוליד”
סאו, וויבאלד אז מען דארף יא מבין זיין מדעתו, איז:
> צריך האדם לדמות דבר לדבר, להוציא דבר מתוך דבר, כדי שיהיה השכל מוליד, לא שכל עקר.
סאו, דאס איז very important. דער רמ״ק זאגט, אפילו די מקובלים האלטן אז עיקר החכמה איז מקבל מרבו, אבער מען איז בכלל נישט יוצא אזוי. מען דארף מוליד זיין. If you don’t give birth to the חכמה by yourself, you never got anywhere. און עס האט געדארפט זיין אזוי, און וועגן דעם האט מען נאר געגעבן ראשי פרקים, אז דו זאלסט דארפן מוליד זיין אליינס. That’s his… מ׳זאל טראכטן.
“הבן בחכמה” און “חכם בבינה”
סאו, דאס איז די טייטש פון “הבן בחכמה”. עס האט גארנישט מיט ספירת החכמה. איך מיין, עס קען זיין ספירת החכמה האט עפעס מיט דעם, but it basically means פארשטיי וואס דו האסט געלערנט.
און “חכם בבינה” מיינט, פירוש:
> שאתה מוליד ומדמה זה לזה.
מיינט, נאכדעם וואס דו פארשטייסט אליין, דו מאכסט די אלע דימויים מילתא למילתא, און בינה איז דבר מתוך דבר:
> תראה שתחכימנו.
זאלסטו מאכן פון די בינה חכמה. פארוואס?
> ותחכימנו בקבלת הרבנים ובקצת דבריהם, שנכלל ענין המוסיף עליך הן רב והן מעט, ואל בינתך אל תשען.
שטייט “אל בינתך אל תשען”. שטייט נישט “אל חכמתך אל תשען”. יא? וויאזוי שטייט דארט “אל בינתך אל תשען”? דאס איז די ענד פון א משנה וואס עס שטייט… יא? “שחבריך יקיימו בידך, ואל בינתך אל תשען”, עפעס אזוי?
תלמיד: It means אז you should learn with other people, מען זאל… דאס איז טאקע וואס עס מיינט אין די מקור.
מגיד שיעור: דאס הייסט, דאס איז א פסוק באמת, אבער אין די פסוק שטייט “בטח אל ה׳ בכל לבך ואל בינתך אל תשען”. און אין די משנה שטייט עס ערגעץ אנדערש, רייט? אין פרקי אבות שטייט… הבה גדולה ונוראה ואל תאמר שיטבעו אחריך, ובעל נורא אומר, יא? דו געדענקסט? דו געדענקסט נישט. ואל תאמר שיטבעו אחריך שחבריך יקיימוה בידך, ואל בינתך אל תשען. זייער גוט.
סאו, נאכדעם וואס מ׳לערנט אליין, דארף מען קוקן צוריק אין דעם ספר און זען, אה, דער ספר האט אלעס געזאגט וואס איך האב פארשטאנען. פארוואס האסטו נישט געקענט זאגן קלאר? ווייל ער זאגט די ראשי פרקים. אבער די קדושה זאגט גארנישט, דאס שטייט נישט. הגם איך האב אליינס מחדש געווען אלעס. דאס איז די רמ״ק׳ס, און איך טינק עס א נייע פשט למעשה.
א נייער פשט אין חכמה און בינה — יישוב שניהם
אבער אויב מען פארשטייט אזוי, טראכט איך אז מען קען אויך פארשטיין אז די מחלוקת פון די מדינה מיט די רמב״ם מיט די רש״י איז נישט עכטע מחלוקת. ווייל איך טינק אויף חכמה בינה און א ליטל דיפערענטלי. און איך מיין אז ס׳איז קאנעקטעד מיט דאס, אבער ס׳שטימט אויך מיט אן אנדערע פשט. ווייל איך קוק עס אן אזוי:
חכמה איז ווען מ׳זעט די מסקנא, אזוי ווי די עצם קאנצעפט, די עצם זאך וואס מ׳זעט, יו געט עס אז ס׳איז אזוי. חכמה איז אז ס׳איז אזוי. דאס איז נישט די שקלא וטריא.
בינה איז, ווען זאגט דאס איז אזוי, פון דאס, וואן סטעפ איז די נעקסטע סטעפ, דאס איז וואס מיר קאלן דיסקורסיוו טארט, ס׳נעמט בינה, איך זאג אז בינה נעמט צייט, right? בינה איז סאמטינג וואס טעקסט טיים. מ׳דארף קודם לערנען, טראכטן, אפשר אזוי, אפשר נישט אזוי, ביז מ׳קומט אן, ס׳איז דא קשיות ותירוצים, און סאו אין.
חכמה איז, אידער בעפאר, סאו די צוויי חכמות, דאס איז דא פאר דעם, סאו אויב איינער האט אמונה מקבל מרבו, ער דאזנט האט אמונה. יעדן דארט טוינג מעשה ומתן, עס איז דארט טוינג נישט נאקל ווי טראר. באט ער האט די זאך איז אזוי. יעס, ער טוט אין בדרך אמונה, אדער ער האט עפעס א השגה, ער ווייסט אז ס׳איז אזוי.
דען די בינה איז, ווער זאגט אז ס׳איז אזוי, וויאזוי ווייסט עס? און וואס פיילן? וואס פיילן איז פאר מיר שפארן? און די הול, די הול שטיקל תורה. But that point is not to stand in the שקלא וטריא. די מענטשן מיינען אז אויב מ׳לערנט פילוסאפיע אדער סאמטינג, די point איז to always be מעיין. די point איז, but דו ווילסט דאך עפעס פארשטיין, right? דו פארשטייסט עפעס. די עפעס, דאס איז די חכמה. In the end, א מסקנא איז אז ער געבט די חכמה. And then it’s what a good rabbi that told you the truth, and I guess it’s back to what you ever said.
חכמה איז מה שמקבלין מרבו — א חידוש
סאו דאס הייסט אז חכמה איז מה שקיבל מרבו, איך וויל מאכן א חידוש. ווען רש״י זאגט אז חכמה איז מה שקיבל מרבו, מיינט ער נישט אז חכמה איז קבלה, איז א מין אומפי קבלה. וואס ער מיינט איז, די קיינד אויף טינגס וואס א רבי קען דאך נישט לערנען בינה. איך מיין אז א רבי קען זיין א רבי, די תלמיד, ער קען טיטשן וויאזוי, ער קען טיטשן וויאזוי, ער קען טוט דארט אויס. אבער משקלו, די תוכן, איז אויל גאנען בין. וויאזוי ווייס איך? דאס גייט זיין, פארשטייסטו זיך אזוי?
תלמיד: ניין, דאס איז רש״י׳ס פשט, מ׳האט איבערגעגעבן הלכות, מ׳האט איבערגעגעבן דינים, און סאו דאס הייבט זיך אן חכמות.
מגיד שיעור: דו גלייבסט אזוי? נאכדעם מאכט מען די גמרא, פארוואס? מ׳שמועסט עס אויס, נאכדעם געבט מען עס נישט איבער ווייטער, די גמרא איז געבליבן בעל פה. ווייל דארט זיצט מען און מען לערנט עס, און מען האט נאכנישט געווען די ענטשעלי, אבער עווענטשועלי געבט מען איבער נאר די ענטשועל חכמה אויף. יא, מען האט נישט איבערגעבן די גאנצע שקלא וטריא, ס׳איז נעבער גיין אן ענד. אזוי ווי די ראנאמען, מען קען נישט לערנען די גמרא גאנץ לעבן. ס׳איז א ליטיגע טינג, ס׳איז נישט קיין פיקסטע טינג. די גמרא האט קיינמאל נישט געענדיגט. דאס איז, די גמרא גייט נאך ווייטער אן.
תלמיד: יא, ס׳גייט טאקע ווייטער אן.
מגיד שיעור: יא, סאו… משניות קען מען זאגן. אזוי איז געבליבן די מסקנא אזא הלכה. סאו דאס איז חכמה. Right, very good. וויאזוי טוט מען אז חכמה מיינט משניות? דאס איז ווער רש״י איז א קאנצעפט, און רש״י זאגט אזוי? חכמה איז א סדר קדוש?
תלמיד: ניין, דער ענטפערסטערפון. דער ענטפערסטער רש״י, חכמה מה שקבל מרבו?
מגיד שיעור: איך האב א סיסטעם. נו, וואס האט די סיסטעם? נו, איך וועל עס צוזאמשטעלן מיט קיצור. איך וועל עס צוזאמשטעלן. חכמה, ער ברענגט נישט. פארוואס ברענגט ער נישט? ער קען פרעגן די עי-איי אפשר ער וועט טרעפן ביי עספעט. איך האב נישט קיין רבי׳ס נעמען צו לאנג צו טרעפן חכמה. חכמה.
חכמה, בינה, ודעת – דער חילוק צווישן קבלה און הבנה
דער רש״י׳ס הגדרה פון חכמה: “מה שקיבל מרבו”
מגיד שיעור:
ניין, דאס איז נישט די פראגע. דאס איז די וואס זאגט אז שמועות… קולטות… שמועות קולטות.
דער אינטערעסאנטסטער פון רש״י: “חכמה – מה שקיבל מרבו”. איך האב א סיסטעם. נו, וואס האט די סיסטעם? נו, איך וועל עס צוזאמשטעלן מיט קיצור. איך וועל עס צוזאמשטעלן. חכמה – ער ברענגט נישט. פארוואס ברענגט ער נישט? איך קען פרעגן די עיר, אפשר טרעפן די ספר? איך האב נישט קיין רבי׳ס נעמען צו לאנג צו טרעפן זאכן.
סיני ועוקר הרים – יא, ס׳איז די זאך פון דבר משום של מי רבו. סיני ועוקר הרים איז א ווערע ניס אימעדזש. די סיני האט באקומען די מסקנא דאס, אבער די עוקר הרים צוברעכט די סיני, רייט? מה שקיבל מרבו – ווי שטייט דאס? פארוואס ברענגט ער עס? וואס טרעפט ער עס נישט? מה שקיבל מרבו.
איך דארף נישט מסכים זיין פשט, אז רש״י איז ווען דער מענטש האט – דאס הייסט דער רב חבר, ווער ער האט פארענטפערט זיין זיין זיין – אזוי ווי דער ענק אדער אנדערע האב איך געזען זאגט אז, מעבי סאמען האלטס, אז if you read a book, then it’s a really good book, דען קודם מ׳ליינט נישט, מ׳פארשטייט נישט וואס איז טייל, נאכדעם מ׳דינגט זיך, און נאכדעם קומט מען צו – אויב דו ווילסט צוריקקומען און זען, אה, ס׳איז פשוט׳ע פשט. האב איך שוין גארנישט צוגעלייגט.
און אין אבריקל וויל די גאנצע וועלט איז אזוי, וואטעווער, דאס איז שוין… דען דעס ווער ער געבט פשוט, איז ספירת החכמה און בינה. און דאס איז פשט ספירת החכמה, אויב די חכמה און בינה, און נישט דאס וואס דו האסט געזאגט פון די שירה, אז דער אייבערשטער איז פשוט, און ער האט געמאכט די גאנצע וועלט.
דאס איז אזוי ווי דער אייבערשטער האט געזעצט לערנען גמרא – דער אייבערשטער איז געווען משנה קודם, ער האט געלערנט גמרא, ער האט געזאגט, א מבול נישט א מבול, וינחם לבו, נישט ינחם לבו. נאכדעם, משיח קומט דעם שבועות, די מתן דורות, אה, למעשה איז אלעס גליבן לה׳ אחד. ס׳איז געווען געבוירן, האט ער א מבול. און נאך שטייטער טוטס. רייט?
איך האב געזאגט אז ס׳איז דא – איז דא – איז דא דער רמ״א מאכט עס דא אביסל מער פשוט, כאילו דער רמ״א מאכט בתור הדרכה פון קבלה. איך מיין אז ער שרייבט דאס אויך אין זיין אנהער אויב איך געדענק עפעס, אדער עפעס ענליך, אדער דער אנדערער רבי חיים מוואלאזשין זאגט עס נאך אזוי ווי – סתירה, מ׳דארף לערנען קבלה אדער מ׳דארף פארשטיין. דער תירוץ איז, מ׳דארף מחדש זיין. אבער מ׳דארף מחדש זיין לפי מה שקיבל עליון בחכמים בחכמים וחכמים ובקיצור. But it’s not like a מצוה, it really ends up being the same thing.
אור, סאמטעמאל דער רבי האט נישט פארשטאנען, but דער רבי איז רבי, ווען דער רבי איז רבי, ווען דער רבי׳ס רבי׳ס – דער רבי מיינט נישט וואס דער רבי האט געזאגט, מיינט דאך וואס די איידיע איז. יא, אוקיי, סאו דעטס איז אייער גוטע פשט.
דער ספר יצירה און די שיטה פון ראשי פרקים
מגיד שיעור:
סאו דער – סאו דער – סאו וואס דארף קוקן די פסוקים? מ׳האט די ביסטע פסוקים, מ׳האט די ביסטע פסוקים, מ׳האט די ביסטע פסוקים. די פשט איז א גוטע פשט. ס׳איז דא אמאל א חכמתך אל תשעון. איך דארף האבן די איזי וועי צו סוירטשן, איך דארף האבן די אנדערע קאמפיוטער וואס האט די באטי ליינט. איך ווייס נישט ווי איז געגאנגען די באטי ליינט אין די קאמפיוטער.
חכמה, בינה, ודעת. און די סידור?
תלמיד:
ניין, די סידור שטייט נישט חכמה, בינה, דעת, נאר אין נוסח ספרד. קנה חכמה, קנה בינה.
מגיד שיעור:
אסאך מאל איז עס יא אזוי ווי שם נרדפים. קען מען נישט – ס׳איז דא א חילוק. שם נרדפים מיינט נישט נישט קיין חילוק. ס׳מיינט אז ס׳איז ערליכע זאכן, קען מען עס זאגן צוזאמען, אבער ס׳איז סאם דיפערענטס. אוקיי.
תלמיד:
ניין, איך בין אין די ספר יצירה, ער איז טרייענג צו סעי, פארשטיי גוט.
מגיד שיעור:
אוקיי, באט ס׳קען נאך אלץ זיין אז ער מיינט דאס. איך האב געפלאנטשט ספר יצירה, ער זאגט “אלה תשר”, און ער האט געגעבן די קאנסטראקשן. ער זאגט, ווייל די ספר יצירה איז ווער קלער די ראשי פרקים. אויב ס׳איז דא א ספר, ס׳איז דא א ספר, די זוהר, למשל, ער האט נישט מקריב געקענט מיט אים אינמיטן צו זאגן נאך ראשי פרקים. ער זאגט, וואטעווער ער האט געהאט צו זאגן.
מקובלים און דער גילוי פון סודות
בכלל, די מקובלים – איך האב בכלל געוואלט וואס טינקען ווייסט רעסענטלי, איך האב געכאפט אז ס׳קען זיין די גאנצע מחלוקת המקובלים און נישט מקובלים, וואס צו מען מעג אויסזאגן די סודות, און אז פון די פירסט דער, די נעבער וואנט מקובל דארטן זאגן עווייטער טו זאגן. ס׳איז געווען ממש אפאר פון ראשונים הקבלים וואס דער עקשלי דאונט ספיק קלערלי. דאס איז אויב ער טריי צו – אפשר קען ער נישט, אפשר איז די לימיט אויף די סטינקעט סעלס, מעיבי איז לימיט אויס. ווי דער רמב״ם זאגט אויך, איך האב געטרייעט צו שרייבן אלעס, אה, ס׳קען איך נישט. אוקיי.
תלמיד:
תיבה ענין הזה מייביש, אזוי ווי דער רמב״ם זאגט דא.
מגיד שיעור:
But they’re not trying to hide anything. די מלעגלי פיפל איז just hiding it. That’s why we don’t know what they think. באט איך זאג, דער ספר יצירה איז נישט דא, דער רמ״ק שרייבט אזוי ווי יני אחרון שרייבט, און יני סוגיא, he’s not trying to hide anything. איז עס פאסיבל צו עקספלעינען?
תלמיד:
אוקיי, אין די גמרא איז אויך נישט פאסיבל צו עקספלעינען, ביי די וועלכע, איך גלייב מ׳פארשטייט נישט קיין עגלה ערוכה.
מגיד שיעור:
די עקספלענעישן איז אז מ׳דארף זיין דאווען בחכמה. If you’re not מודד, you’re own thoughts, אויסצוליינען נאמבערס, you’re not going to understand. ס׳איז נישט אז קבלות איז גענוג אין די סאמער. עני הבנה, that’s interesting. איך וויל נישט ליינען, that’s a telephone book. You’re going to have to be independently re-derived every generation.
ס׳איז דא חילוקים, באט נישט בכמות, נישט באיכות. פארשטייסט וואס איך זאג? ס׳איז דא חילוקים, באט נישט עכטע חילוקים. איך מיין אז… איך מיין אז דער עולם גלייבט נישט ווי א גרויסע סוף די הלכה איז, צו מיינען אז די הלכה פארשטייעט מען. עניוועי, באט… איך וויל דאס איז ווי ס׳איז געווען צו טשעינדזשן די הויל פערספעקטיוול.
תלמיד:
אה, קען זיין. אבער ס׳איז אבן מאר עדווענסט.
מגיד שיעור:
פסידער. ס׳איז אבן מאר ריעל. 10 מיליאן טיימס מאר עדווענסט. ס׳איז אבן מאר עדווענסט.
דער ספר יצירה׳ס שטרוקטור און לשון
סאו, אה, סאו, like, די אלע, ווייל ספרים, וואס איז עקשטלי ריטן, like, עזראי שפרקים. די ספר יצירה איז איינע פון די ספרים. ער זאגט, אזוי ווי איך זאג, דו קענסט וויסן זיין סטראקטשער וואס ער פארציילט, but what he means, he’s obviously not telling you. און די אלע, like, שטיקלעך, און, like, יא, יא, איך האב דיר יעצט געזאגט, ס׳איז דא צען נישט, עלף, עלף, צען נישט, ניין. יעצט, מ׳קען וויילעך. סאו, דו כאפסט אויף וואס איך זאג?
ס׳קומט אויס אז די אלע אינסטראקשענס פון ספר יצירה אין די ענד. והשיב, מכאן ואילך צא וחשב, אלע מיר אזעלכע לשונות. זאגט ער, ער זאגט אין די ענד, זיי זענען ווערן עקספליזיטלי זייענג, איך האב דיר געזאגט, רבי, איך בין ברוקים, יעצט טראכט דו אליינס.
סאו, צו די טייטש פון הבן בחכמה וחכם בבינה, איך ווייס נישט וואס מ׳זאגט עס, חכם? חכם? חכם? אפשר אויף הבן בחכמה, וחכם בבינה. איך קען נישט ווי חסידישע העברים מאכן, ארבעט עס נישט. חכם בבינה? חכם. חכם.
בקיצור, די שטיקל, צו ער מיינט דא די עלעקטריק, קען זיין אז יא קען זיין נישט, אבער ער מיינט זיכער צו זאגן, טרעכט גוט אריין וואס איך האב דיר געזאגט, ווייל איך האב דיר נישט געזאגט בעסער. יא, דאס מיינט ער, ער מיינט ער נוצט דא אזא לשון. בקיצור, ער האט נישט אנגעכאפט קיין לשון וואס שטימט נישט. He’s going back and forth, but that may be part of it, like all idea of the world.
ס׳איז דא צוויי לשונות וואס אונז טרעפן מיר, וואס מיינט אויביסלי, אזא וועג, אזוי ווי, אזוי ווי, אזוי ווי, איך האב געזאגט, חכמה חמבינה, יו האסטו מיקס אפ עוויטינג, יו האסטו, יו נאו, ס׳איז א גוט מעין. יא, מ׳וועט זיין אריין, אבער כאילו, ער מיינט צו עמפערסייזן דאס אין א סענס. יא, יא, יא, נישט אין קינגל, ווייל ס׳איז דאס פועלת.
שם נרדפים אין פסוקים – דער חילוק צווישן תנ״ך און ספר יצירה
איך וועל דיר זאגן פאר וואס… אה, לאמיר טייל יא וואטע, לאמיר סעי זאגן סאמטינג אלעס. איר פילט לאו שמות נרדפים אין די פסוקים, געווענליך, די דארט איז דארט אינטערטשעינדזשעבל, עקשלי. סאו, וואטעווער, מ׳קען אים מאכן א קירות צו זאלן מיר האבן אורידזשינעלי א דיפענט מיניעק, אדער דיפענט קאניטעישאנס, אדער מ׳זאגט עס אויף אנדערע זאכן, אבער ס׳איז נישט אמת׳דיג די זעלבע קאנצעפט. אבער כמעט נישט דא קיין… אין די פסוק, you could never do it backwards. In other words, there’s even an order of the שם נרדפים, usually, that they don’t change, or sometimes they do. אבער מ׳קען נישט… פארשטייסטו וואס איך מיין?
למשל, אויב ס׳שטייט… נו? איך וועל מאכן עפעס א שם נרדפים אין די פסוק. איך וועל עס זאגן, יעצט איך, יא? נו? איי ניד עפעס א גוטע עקזעמפל צו עקספלעינען, צו וויסן וואס איך מיין. איך האב נישט קיין גוטע עקזעמפל ווייל די סיימנסעס דארטן זענען ווירד. אבער…
אז ס׳איז דא א פסוק לייק “לבי סחרחר עזבני כחי”, איך ווייס נישט וואס. לאמיר זאגן ס׳מיינט בערך די זעלבע זאך צוויי מאל. מ׳קען נישט זאגן פארקערט, “לבי עזבני וכחי סחרחר”. יו׳ל נאטיס אז די ווערבס אלעמאל מעטשן מיט די נאונס. און ס׳איז דא א סוירטן… א חוקה שטייט לפי יסודה, אלמאוסט אלעמאל. אמאל איז דא א יוצא מן הכלל, אבער כמעט אלעמאל מ׳קען נישט זאגן ביידע וועגן. מ׳קען נישט צוריקדרייען די רעדל, ווייל דעטס טאקע וויי איטס דיפרענט, ווייל ס׳ארבעט. דעי ארבעט מיט דעי, מ׳קען עס אין איינס, מ׳קען עס אין איינס, און ס׳מיינט אמת׳דיג ביידע. איי׳ם נאט סעיאינג אז עווער טיים ס׳מיינט נאר ספעציפיש, אבער אלמאוסט אלעמאל ס׳איז נעווער אינטערטשעינדזשעבל.
דער ספר יצירה איז דואינג סאמטינג וואס מעטשט מיט זיין וועי אוו טינקינג אבאוט לענגווידזש, אבער ס׳דאזנט מעטש ווי לענגווידזש עקטשועלי ווארקס. ווייל דער ספר יצירה אלעמאל טינקט אז אלעס איז אינטערטשעינדזשעבל. מ׳קען מאכן ישוב, מ׳קען מאכן… אויב מ׳קען גיין אלע וועגן, קען מען זאגן מ׳מאכט א שרק. ניין, ס׳גייט אלעמאל אויסגעשריגן. אבער ער אלעמאל טינקט אז מ׳קען אינטערטשעינדזשן זאכן.
סאו איי וואוד טינק, למשל, אויב דו פרעגסט מיר, דעטס וויי איי׳ם קיפינג אן געטינג סטאק אין דעם “חכם בבינה”. איך מיין אז “להבין בחכמה” מאכט סענס. איך האב נישט קיין ראיה. איך קען טון די קאנקארדענציע, איך קען טרייען צו פיינדן. ס׳איז דא זאכן, “דעי חכמה לנפשך” שטייט אין א פסוק. סאו דיז אר אלע די ווערבס וואס מיינען עפעס וויזדאם, נאלידזש, אנדערסטענדינג, איך ווייס, לאמיר זאגן ענליכע זאכן. א חלק פון זיי קענען גיין איינס אויף די צווייטע.
ספר יצירה׳ס שפראך-שיטה: “פליפ עווריטינג און זע” – און דער רמ״ק׳ס חילוק צווישן “בחון בהם” און “חקור מהם”
דער ענין פון “הבן בחכמה וחכם בבינה” – א לשון-אנאליז
מגיד שיעור:
להבין בחכמה. איי, מיר טרייען צו טראכטן, אויב דאס איז אין די פסוק, אויב דאס איז דא. הקשיבו לדעת בינה, למשל שטייט א פסוק, לדעת בינה, איך ווייס. “ואם לבינה תקרא”. לדעת בינה. יע, לדעת בינה. לדעת בינה. לדעת בינה. מ׳קען יודע זיין חכמה, סאו, רייט? אבער חכמה איז א פסוק? סאו, אין מיין קאפ מאכט עס סענס צו זאגן הבן בחכמה, צו פארשטיין חכמה, אזוי ווי מ׳קען זאגן דעת חכמה, מ׳קען זאגן פארשטיין חכמה. I’m not sure that there’s such a פסוק, but maybe there is. But I don’t think that according to the way that the language works to you, you can actually say להחכים בינה. האסטו דאך געזאגט? חכם לבך, מ׳קען זאגן חכם, maybe that’s also by the way of a verb, right? חכם לבך. דיין הארץ איז קלוג.
דו כאפסט אז איך בין משוגע אז איך ווער סטאק אויף די ווארט חכם. נישט ווייל איך קען נישט קיין עברית, ס׳איז נישט קיין ווארט וואס דו זאגסט. איך טרעף מיך ערגעץ אנדערש, אזא לשון. ניין, ס׳איז סטאק. הבן בחכמה. אסאך מענטשן האבן געשריבן ספרים “הבן בחכמה”, אוקיי? קיינער האט נאך נישט געשריבן ספר “חכם בבינה”. חכם בבינה. אה, דאס איז וואס איך וואלט געזאגט.
ספר יצירה׳ס “אטאמישער” בליק אויף שפראך
דער ספר יצירה seems to have more… like an atomic view of language, doesn’t take the context into account. ווייל ער טראכט אז אלעמאל קען זיין א׳ מיט כולם, וכולם מיט א׳. יא, דאס איז זיין understanding. And he understands language as being based on language on the world, which we understand by language and so on. So, he seems to understand like his games do work like this, like reversing things. אויב מ׳קען מאכן א׳ מיט ב׳, פארוואס קען מען נישט מאכן ב׳ מיט א׳? אונז קענען נישט, אבער א מקובל קען יא, פארשטייסט? Like, all this, he has this idea of like language coming from צירופי אותיות, right? שני אבנים בונות, דאס איז וואס איך האב געוויזן אים אן.
And then, if you look, you’ll notice that you can’t actually take any צירוף and make it into a word. Firstly, he forgot a whole… ער איז יא אביסל גורס, אבער ער איז נישט גורס געהעריג די נושא פון vowels, און נישט יעדע consonant גייט צוזאמען מיט יעדע אנדערע. So, the problem, literally, your mouth can’t say them, אדער ס׳דארף זיין אלעמאל א vowel אינצווישן. ער איז נישט גורס דאס. אוקיי, ער איז נישט גורס ווייל אין לשון הקודש איז נישטא קיין vowels, ס׳איז דא נאר נקודות, און ער רעדט נישט פון די נקודות.
But also, he’s not גורס like the fact that in human language at least, there is a difference. ס׳איז דא זאכן וואס גייען דעם וועג און נישט יענעם וועג. ער האט געטראפן אז “ענג” און “נגע” זענען די זעלבע זאך. אבער, again, “ענג” is actually something, but “נעג” איז גארנישט. Why not? Like, because we don’t, סוף כל סוף, we don’t have a word for that, so I think… because some certain words that you would think are bizarre…
א קאמפיוטער-פראיעקט: אלע מעגלעכע צירופים
I’m going to take my computer to make a list of all the three-letter צירופים possible in the world, and find out if there’s a pattern, which ones are actually… There’s for sure a pattern. The computer is going to take whatever is and going to make a pattern.
תלמיד:
But מ׳האט געטראפן, די computer האט זיך אפגעמוטשעט, יא? האט מען געטראפן נאך שרשים וואס מ׳האט קיינמאל נישט געוואוסט.
מגיד שיעור:
און מ׳האט געטראפן אז certain ווערטער פון לשון הקודש וואס מ׳האט נישט געוואוסט אפילו אז ס׳איז א שורש, now we understand it’s a שורש because… like, in other words, אונזער knowledge פון לשון הקודש איז נישט complete. We don’t know every word. I guess that’s true. In certain, certain צירופים that you would think that are definitely not possible, I don’t know, פ׳ צ׳ מ׳… man, who would make such a… But actually, ס׳איז דא אין די משנה “פצימי” something, יא. There’s some weird… וואלטסטו געטראכט?
נאר ס׳איז דא זאכן וואס מ׳האט געמיינט מאכט sense. Actually, “נאג” איז א… Why not? Like, it could be, it’s a… it could be. און די התחדשות איז דאך א חידוש, ס׳איז א חידוש.
א פארשלאג: נוצן די ספר יצירה׳ס שיטה פאר נייע ווערטער
סאו די ספר יצירה איז… סאו מעיבי איך זאל טעלן מיין קאמפיוטער זאל טון סאמטינג בעטער. איך זאל טעלן מיין קאמפיוטער צו מאכן די ווארדס וואס ס׳זאל זיין, און איך גיי עס אננעמען צו נוצן. ווייל ס׳איז דאך דא א פראבלעם, אין לשון הקודש האט מען נישט קיין ווערטער אויף אסאך זאכן, רייט? סאו די אקאדעמיה, זיי מאכן עפעס אזוי, א טעלעפאן איז א “רב-קול”, איך ווייס וואס. ניין, לאמיר מאכן עפעס א צירוף. די ספר יצירה…
But maybe די זוהר, that’s how it worked. ער האט געוואוסט אז די זוהר איז אלע די ווערטער וואס מיינען גארנישט. Maybe ער האט געקוקט וויאזוי די ווערטער דארפן זיין based on… יא, איך זאג, מ׳קען מאכן ווערטער. ניין, אויב איז למשל א נ׳ ווייזט אויף דאס, און א ג׳ ווייזט אויף יענץ, סאו א נ״ג דארף זיין א… איך ווייס נישט, אן עי-איי, איך ווייס נישט. ווייל כורסו בידא אל קמצייא תלקין. פארשטייסט, ס׳קען נאר זיין עפעס אדער נגע אדער ענג. וואס איז מיט א נ״ג? אפשר דאס איז א דריטע סארט זאך, ס׳איז נישט קיין נגע, ס׳איז נישט קיין ענג, ס׳איז א דריטע סארט זאך.
דער ספר יצירה׳ס שיטה: “פליפ עווריטינג און זע”
Anyway, I’m just saying that this kind of word game… נו, you know, אוקיי, די פייטנים might have done things, games like this, right? מ׳דארף קוקן, זיי האבן… זיי פאלגן נישט די rules. But you could imagine אז רבי אלעזר הקליר האט געהאט א רעיון, “חכם בבינה”. אפשר האט ער עס טאקע געשריבן. Maybe it was the same game וואס ער האט געשריבן דאס. Maybe it was earlier than ספר יצירה. But in any case, ס׳איז similar.
איך זאג, that’s why… He seems… No, I’m saying, ער איז דוקא doing this, ווייל דאס איז זיין וועג פון טראכטן, like, let’s flip everything and see. ווייל ער פרובירט צו get to the scientific basis for everything, right? און אזוי זאגט ער, אין אונזער לענגוועדזש, מענטשן האבן פונקט פארגעסן. אבער אין די ריאליטי, פארוואס זאל נישט זיין פארקערט?
אזוי ווי מ׳קען לייגן א טיש אויף א בענקל נעבן א טיש, קען מען נאך לייגן א טיש נעבן א טיש, קען מען נאך לייגן א טיש נעבן א טיש, פארוואס א מענטש גייט א פוס אלעמאל אונטן און די קאפ אויבן? אפשר פרובירט עס צו מאכן פארקערט, זע צו ס׳ארבעט. Anyways, flip everything and see. פליפ עווריטינג, זע וואס געשעט. אוקיי, הבן בחכמה וחכם בבינה.
“בחון בהם וחקור מהם” – דער רמ״ק׳ס פירוש
שוין, מיר ווערן ווייטער. ובחון בהם. וואס מיינט ובחון בהם? סאו דער רמ״ק האט, די earlier, די previous person טייטשט, whatever, קוק אז פון דעם קומט ארויס אויך א זאך.
> ער זאגט אזוי: “בחינת ‘בהם׳ מצות לומר, בעצם הספירות עצמן”
אז ער מאכט אזא חילוק, אז ס׳איז דא בוחן און חוקר.
“בהם” – בחינה אין דער עצם פון די ספירות
“בהם”, בעצם הספירות בעצמן, אין די essence וואס זיי זענען, בממשותן, right, ער מיינט די essence:
> “יהא בחינה לבד, בדרך רצוא ושוב, בדרך ענוה, ולחוש לכבוד הקונה”
הקונה מיינט ער God, right, הקונה הכל:
> “קודם המאציל המפואר, זה ‘בהם׳”
בהם, if you want to know what they are, should, I don’t know why בחינה ער טראכט איז less for some reason. נישט קיין חקירה, נאר בחינה. אה, ווייל אין קבלה זאגן זיי בחינות, און די חוקרים זאגן חקירות. I think. בחינה איז אזוי ווי… I don’t know what בחינה means. I don’t even know what this word means.
תלמיד:
טעסטינג אויף אידיש?
מגיד שיעור:
ניין. דער אייבערשטער איז בוחן כליות וחוקר כליות. ס׳איז די זעלבע זאך. וואו וואלטסטו געזען בחינה? “בזאת תבחנו חי פרעה”. דאס איז די ערשטע מאל. “ה׳ צדיק יבחן”. ס׳שטייט… It means like looking. I would think it means looking well. להבחין, אזוי ווי “להבחין בין אור ובין חושך”, אזוינס, יא?
חוקר איז actually not a word in תנ״ך כמעט. אין תנ״ך שטייט נאר אין… אוקיי, איך גיי נישט זאגן א זאך וואס איך ווייס נישט. Let’s try to check. “ודרשת וחקרת”. יא, I’m right אז ס׳איז less.
חוקר, I would say די opposite. חוקר means like you don’t know something, you’re looking for it. איך מיין אז חוקר איז א שם נרדף פון חיפוש, אזוי ווי ס׳שטייט א פסוק “נחפשה דרכינו ונחקורה”. I think אז חוקר איז אין די field of searching. בוחן איז אין די field of like seeing, testing.
סאו, I don’t know, I don’t know what that is. פשט איז… איז matching with how I think די ווארט איז אין חומש. חוקר האט איוב געזאגט אסאך מאל די ווארט חוקר. “לחקור את הארץ”, right? “לחקור” means like… finding out. I guess “בחינה” אויך means like finding out. So I don’t know. איך בין נישט אזוי אין חקירה. בקיצור, ס׳שטייט דאך אין חקירה.
סאו מ׳קען נישט חוקר זיין, אבער מ׳קען בוחן זיין. סאו וואס בוחן זיין קען מען יא? Anyway, און דאס הייסט “בהם”.
“מהם” – חקירה אין פעולת המשכתן
און נאכדעם “מהם”:
> “אמנם פעולת המשכתן מהם”
דאס הייסט “מהם” means not “in them” but “from them”. That’s probably a good דיוק, “בחון בהם וחקור מהם”.
> “יהיה ענין מחקירה עצמית וידיעה ברורה במעשה מועט ועיון גדול”
Right? סאו די חקירה is not in what they are, but in what they do.
> “פעולת המשכתן, לא במציאות הספירות, אלא מהם”
דאס איז די פשט אויף “בחון בהם וחקור מהם”.
תלמיד:
וואס?
מגיד שיעור:
“בחון בהם וחקור מהם”. I guess that’s true. “בחון בהם” means check into them, קוק אריין אין זיי. דער רמ״ק זאגט, נישט אזוי גוט, נאר ווייל מ׳קען נישט אינגאנצן וויסן. “וחקור מהם” – און זיין חוקר פון זיי. דאס הייסט, see what follows from them, right? What they do, what comes out of them.
איך כאפ נישט די לשון סתם אזוי. וואס הייסט “וחקור מהם”? מ׳זאגט נישט “חקור מ-“, מ׳זאגט “חקור את”, “חקור אותם”.
תלמיד:
דו פרעגסט א קשיא?
מגיד שיעור:
דו זאלסט וויסן ספר יצירה׳ס language.
תלמיד:
דו פרעגסט, דו זאגסט אז ער האט נישט קיין language.
מגיד שיעור:
איך קען נישט. קען אלעמאל זיין א גירסא.
דיוק אין לשון “חקור מהם” און די פראבלעם פון גירסאות אין ספר יצירה
דער לשון-קשיא: “חקור מהם” אדער “בחון בהם”?
דאס הייסט, see what follows from them, right? וואס זיי טוען, וואס קומט ארויס פון זיי.
איך כאפ נישט די לשון סתם אזוי. וואס הייסט “חקור מהם”? מ׳זאגט נישט “חקור מהם”, מ׳זאגט “חקור את”, “חקור אותם”. דו פרעגסט א קשיא, איך האב דיר געזאגט, דו דארפסט וויסן די לענגווידזש. דו האסט פריער געזאגט אז דו דארפסט נאר די לענגווידזש. נו, איך ווייס נישט. “בחון בהם”? איך פארשטיי נישט בכלל די לשון.
ס׳קען אלעמאל זיין א גירסא. איך ווייס נישט, אפשר אין די אנדערע גירסא שטייט אויך “בהם”, “מהם”. ס׳איז אזא חילוק וואס קען גרינג ווערן געפליפט, right? דא שטייט אויך “בחון בהם וחקור מהם”. You can be “חקור מהם”? אין פסוק איז “חקור את”, “חקור אותם”. “חקור את”. אקעי, but “את” איז נישט… “מ” means “from”. Maybe it’s like missing a word, “חקור את שבהם”, דאס וואס דער רמ״ק טייטשט עס. בקיצור, as if there’s a word missing. ס׳קוקט אויס ווי דו פרעגסט זיי. אויב דו פרעגסט זיי, that would be “חקור אותם”. מאך זיי א חקירה.
אקעי, “והבן דבר על בוריו”, אקעי, האבן מיר געענדיגט. אבער בקיצור, “בחון בהם” איז נישט אזוי קלאר אין דעם, but איך זע אז ער זאגט אויך די זעלבע פשט אין רוקח. בקיצור, לאמיר עס גוט פארשטיין. “ואל תעמיק בספירות לאופן ראשית ראשיתם ואחרית אחריתם, אף על פי כן בחון בהם נדע, חקור בהם נפרשם”. “בחון בהם, חקור בהם”. ער האט אויך, ער איז ביי ביידע “בהם”, זעסטו? ער האט נישט די חילוק. מאכט טאקע נישט קיין סענס די לשון “חקור מהם”. It’s funny צו מאכן אזא דיוק ווען ס׳איז אן אות וואס קען גרינג ווערן געטוישט. ס׳איז א חילוק, לאמיר שרייבן אזוי.
די פראבלעם פון גירסאות אין ספר יצירה
אין ספר יצירה איז אזוי שטארק “חכמה והבן בחכמה”, אז דו דארפסט אליין שרייבן אויכעט. איך ווייס נישט. אלע ספרים, like everyone that wrote, they made a petition, also wrote the source, the text, ווייל ס׳איז דא אזוי פיל גירסאות אז מ׳קען מאכן אליינס וועלכע נוסח איך וויל. און ס׳איז נישטא קיין וועג צו solve-ן די problem. ער וועט טרעפן די ערשטע כתב יד, ער וועט דאווענען אליינס, וואס גייסטו טון?
סאו, דער רמ״ק האט געקענט אריינגעשריבן אין זיינס, מיין האנט, כדי צו מרמז זיין די חילוק. יא, ער פארשטייט ער האט געהאט די גירסאות. ער האט אויך געוואוסט אז ס׳איז דא טויזנט גירסאות. ער האט עס געטאן, seriously, ער assumed that it was because it made sense to him.
איך מיין אז ס׳איז גארנישט שלעכט. איך האב געטראכט אפאר אלטע ספרים וואס איך האב געלערנט אביסל. ס׳איז גארנישט שלעכט אז מ׳דארף מאכן אן אייגענע מהדורה יעדער ווען מ׳לערנט עס. פארוואס קען איך נישט שרייבן? פארוואס איז דער ערשטער סופר וואס איז געווען אין די צייטן וואס איך ווייס נישט וואס? ער קען איבערשרייבן דעם ספר basically. לאמיר עס יעצט פארשטיין און איך קען עס. ניין, ס׳איז דער ספר. דו ווילסט פאדזשן אויף דעם מחבר, דארפסטו טרעפן א גירסא. פאדזשן אויף די פירוש? נישט טרעפן. איך קען אים זאגן אז ער דארף דאס צושרייבן. אפשר דער מחבר וואס איז נישט גוט ווערן, איך קען נישט קלאר שרייבן זיין אייגענע ספר.
אקעי, נאכאמאל, די תוספות פלעגט אזוי טון, יעדער האט איבערגעשריבן תוספות. אמאל א ספר איז נחתם, ביי די ספרים דא ווערן נחתם אמאל, ביי די ספר יצירה עדיין לא נחתם. ס׳איז דא דריי גירסאות, ס׳איז דא גירסת הגר״א, ס׳איז דא גירסת הרמ״ק, ס׳איז דא גירסת הראב״ד, דאס הייסט נישט נחתם. דאס הייסט אז יעדער מסדר לעבט עס נאך אפן.
איך האב געוואלט ארויסגעבן א ספר. הלכות מיינט משניות. הלכות איז דאך טייטש משניות, right? מאכט סענס. ס׳איז א משנה, ס׳איז טאקע נישט ארום אזוי ווי א משנה. משניות איז אויך אביסל א חסידה, אבער די ביסל קען מען טוישן, ס׳איז א גירסאות.
איך האב געטראכט וועגן אן אנדערע ספר. איך האב געלערנט דעם ספר שיעור קומה. ס׳איז נישט דא אפילו צו באקומען. איך מיין, דו דארפסט עס, ס׳איז דא, באט ס׳איז דא פיר פינף אנדערע מהדורות. איך טראכט, איך וועל מאכן מיין אייגענע, איך וועל צוזאמשטעלן. פארוואס קען איך נישט? עס זאל זיין גירסת יצחק לאו אויף דעם ספר.
“והעמד דבר על בוריו” — דער פשוט׳ער פשט
עניוועיס, שוין, דאס איז דער “בחון בהם”. “והעמד דבר על בוריו”, זאגט דער רמ״ק, דער פשוט׳ער פשט, זייער געדארפט, דער פשוט׳ער פשט.
> פירוש, העמיד הענין על תוקפו, בוריה מיינט תוקפו, מער אזוי ווי בורקא דחמה, יא? די קלארקייט, שטארקייט. וירד לעומק הדרשתא שיבורר לך בלי ספק
זאל זיין קלאר, נישט האבן קיין ספיקות. דער ספר יצירה בעט זיך ביי אונז, דו ווילסט פארשטיין, קיינער איז נישט מקיים.
“והושב יוצר על מכונו” — דער פשוט׳ער פשט
“והושב יוצר על מכונו”. אה, דאס איז אויך… אקעי, איך ווייס נישט, ער זאגט טייער אזוי:
> פירוש: כל כוונתך על כל פנים יהיה ליוצר אין סוף מלך מלכי המלכים משפיע ממכונו, שהם כסאותיו, שהם עשר ספירותיו. והכוונה הכל יהיה לענין יחוד הנאצלים מסבת המאציל והמאציל בנאצלים.
סאו “הושב יוצר על מכונו” איז like אן image. It’s saying, דער יוצר מיינט דער יוצר, right? דער creator, דער former, דער shaper, טעכניקלי. און לייג אים ארויף אויף זיין שטול, אויף זיין מכון. מכון איז נישט קיין שטול, מכון מיינט מער אזוי ווי א… “מכון כסאך מאז”, “מכון לשבתך”. מכון מיינט אזוי ווי א… א base, right? Base אים, ער דארף זיין based. Base God. דער באשעפער איז נישט based גענוג, וואס מיר דארפן פון די נעקסטע ספר יצירה, דארף מען מאכן based.
נאו, וואס דאס מיינט איז אז מענטשן פארשטייען נישט די connection פון די יוצר מיט די מכונו, ווייל ס׳איז דא… like, די basic question אין ספר יצירה וואס מ׳דארף זיין worried about איז, there’s so many things and there’s only one God. So how does this work? מ׳דארף האבן א תירוץ. מ׳קען מאכן פון איינס צוויי, און פון צוויי קען ווערן שוין פיר, און פיר ווערט שוין זעקס. דאס איז וואטעווער, אדער די צען ספירות, all these kinds of הסברים. ווען דו וועסט דאס קלאר פארשטיין, “הבן דבר מתוך דבר”, וועסטו צוריקלייגן, וועסטו ארויפזעצן… ארויפזעצן, עקזעקטלי. “מלך יושב”. איך מיין “הושב” איז אפשר מלשון ישיבה. אזוי טייטשט ער, right? “הושב”, נישט צוריקקערן, אזוי ווי פריער האט ער געזאגט תשובה. “הושב”, זעץ ארויף. “הושב” דארף מען שרייבן. “יושב כסאות למשפט”, אזוי ווי. זעץ אים ארויף אויף זיין שטול.
ס׳מאכט סענס, ווייל יעצט זיצט… אין your head, אויב דו האסט אן understanding of how די מאציל און די נאצלים, how די thing works, איז עס אזוי ווי דו האסט אים ארויפגעזעצט אויף זיין שטול. “מלך יושב על כסא” וואטעווער.
“והושב יוצר על מכונו” — דער קבלה׳דיגער פשט
דאס איז זיכער די פשוט׳ע פשט. דער יוצר מיינט זיכער דער אייבערשטער, און מכונו מיינט די וועלט, אדער די כלים, whatever you want to call it. סאו… האבן מיר דא “והושב יוצר על מכונו”. ביז יעצט איז נישט געווען א כסא שלם, דער עולם האט נישט פארשטאנען וויאזוי ס׳קאנעקט זיך איינס מיט׳ן צווייטן. איך מיין אזוי, מסתמא דאס איז אויך דארט. איך וויל עס לערנען איבער די בלאזא מיגע ארמייזעס פשט. אה, ער האלט בכלל נישט די… אט יא, “והושב יוצר על מכונו”? אה, “כי הוא יוצר”, ער האט א גאנצע נוסח.
> כי הוא יוצר, הוא בורא לבדו ואין זולתו.
וואטער רבי? מיר פארשטייען אז דער אייבערשטער ווי טראכט. אוי יעצט, נאכדעם זאגט ער אן אנדערע פשט על פי קבלה. היינו דערפעלט בריה, גיי בעק צו די פריוויעסט, ער זאגט די סעים טעגעגען, אז אה, כדי לאמיר מפרשים זאגט אז דבר מיינט די מלכות און בריה מיינט די יסוד. שלא להפרידם זאל זאגן אז ס׳איז תשע, אזוי ווי מיר זאגן פריער אז די מלכות איז עקסטער, עשר פון די מלכות. והושב יוצר על מכונו איז פארקערט, אז מ׳זאל נישט רעכענען די כסא פאר די מציל. שלא להפרידם אז די מאציל איז איינע פון די צען, און די כסא איז די מאציל. ניין, יעדעס איז די יוצר איז אויף די מכון. און ספירות זענען זיי א מכון.
> ואדון מאציל כמלך על כסאו אינו מנין הכסאו.
אקעי, קודם כל, די פשט איז די זעים טינג אז עשיו ליטער, וואלטש עס… דער רבי מלכי האט א מינוט טריט געזאגט אז ס׳איז נישט אזא גוטע פשט.
מסקנא: עד כאן בירוש המשנה
עד כאן בירוש המשנה, האט מען געלערנט צוויי משניות, ברוך השם און ספר יצירה. קומט אויס, אונז בארבעטן די פינף פרקים, די מסקנת הדברים איז אז ס׳איז דא צען ספירות, נישט מער נישט ווייניגער. ואין בדבר הזה פקפוק חס ושלום, און גארנישט חס ושלום, דאס איז חס ושלום, דאס איז דא אינדערסטענד. אלא האמונה בלב כל המקובלים. אלע מקובלים גלייבן אז ס׳איז דא צען ספירות.
ס׳איז דא אינטערעסטינג, ווייל ווארנט ער וואס האבן זעקס, וואלט שוין פיר און צוואנציק, און פונקט צען. דער רמ״ק מאכסט ענטו א האקעפידע, איך ביליוו אז ס׳מוזט זיין.
דיסקוסיע: דער אריז״ל און די צאל פון ספירות
תלמיד: ווער? דער בריטן האט דערציילט אז בעצם הקבלה מ׳האלט היינט ווייל עס נאר געפינען. יא? איך האב געוואוסט פון דעם.
מגיד שיעור: דער ריזאלט, דאטס וואס רבי ר׳ וויזער היינסטראק האט געזאגט. אבער ס׳איז מער קאמפליקירט אין דעם. אזוי ווי מ׳האט געלערנט די רמ״ק אליינס, ווען זיך האט גערעדט בכלל ובפרט, און די לעוועל, און יענע לעוועל. און דער אריז״ל האט געזאגט, דער אריז״ל האט מער אויסגעווארקט פון פיר אדער פייוו. אבער די רמ״ק אויך, די סטורסן פון דאס אין די רמ״ק, ס׳איז נישט… ס׳רעדט פון עפעס אנדערע… ס׳איז true, so someone said that…
רבי אשלג האט אויסגעטראכט א מעשה אז ס׳איז געווען התנגדות אויף די אריז״ל. ער האט אליין מחדש געווען די מעשה. אויף די מעשה האט ער אריינגעווארפן, איך בין נישט די גרעסטע AI, אבער רבי אשלג האט געזאגט אז ס׳איז געווען התנגדות אויף די אריז״ל, וואס איז true, עס איז געווען התנגדות, it was very well shut down, די חכמי צפת האבן געטון אסאך ארבעט נישט צו גורם זיין די התנגדות, אבער עס איז געווען מתנגדים. אונז ווייסן פון רב מדינה׳ס book.
און רבי אשלג זאגט אז ס׳איז דא אזעלכע מיני מעשיות, ס׳איז דא אין ר׳ שלמה׳לע אין די אגרות, אין די שבחים איז דא stories אז מענטשן האבן זיך געליינט די מרש״א, די מעשיות זענען נאר מיט די ער״ב, באט רבי אשלג האט גע׳טענה׳ט אז די התנגדות איז מסתמא געווען ווייל די אריז״ל האט געזאגט אז ס׳איז דא פינף ספירות און נישט צען. ער האט עס געזאגט אז ס׳איז דא פינף ספירות און נישט צען. ער האט עס געזאגט אז ס׳איז דא פינף ספירות און ס׳איז דא פינף ספירות, אבער בקיצור, די אריז״ל פלעיט אראונד א לאט מיט די נאמבערס, באט ס׳מיינט נישט אז די אריז״ל ברענגט אויך די עשר ולא תשע אסאך מאל. סאו ס׳איז נישט…
סאו איך דארף עס זאגן עפעס אנדערעס, ער גייט זאגן וועגן דרייצן. אין פרק ז׳ האט ער גערעדט אז ס׳איז דא א שיטה וואס זאגט אפשר אז ס׳איז דא דרייצן, און ער איז מחולק, ער איז מפרש יענע שיטה. יא. יא. יא.
תלמיד: נאטער האט עס געווען איז נאדער הול סוגיא.
מגיד שיעור: איך האב יא, אבער ס׳איז א גאנצע… די דארפן לערנען רב היגווארן און אויספרעגן ווער דער רב היגווארן איז געווען און אלע מיני זאכן. און איך טינק אז ס׳איז נאדער הול אישו, וואס איז… It’s an important issue because the רמ״ק used it for some big insight that he has later in the קבלה, וואס ער איז מפרש די שיטת הגאון אז ס׳איז דא דרייצן ספירות, מיט די דריי פריער, די שלושה שרשים, וואס ער האט געקאלט אויף דעם. אבער ביז ער האט געברענגט א ספר יצירה, mostly צו פראוון, אביסל אזוי, בפרט גענומען א ספר יצירה, אז ס׳איז עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר.
מחלוקת אין מנין הספירות: פארוואס איז „עשר ולא תשע” אזא גרויסע זאך?
דער רמ״ק׳ס יסוד פון עשר ולא תשע
מגיד השיעור:
איך מיין אז ס׳איז אן אנדערע גאנצע אישו, ס׳איז אן אימפארטענט אישו, אבער איך מיין אז דער רמ״ק יוזט עס פאר א גרויסע יסוד וואס ער האט שפעטער אין קבלה, אז ער איז מפרש די שיטת רב האי גאון אז ס׳איז דא דרייצן ספירות, און די דריי פריערדיגע, די שלשה שרשים, וויאזוי ער רופט עס דארט.
אבער ער ברענגט דאך ספר יצירה מערסטנס צו פרואוון, אביסל זוהר, מפרש זיין ספר יצירה, אז ס׳איז עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה. ס׳איז אינטערעסאנט אז ער האלט אז ס׳איז אזא גרויסע זאך.
וואס זאגט ער דא למשל אין די זוהר? וואס זאגט ר׳ שלמה המקובל? איך האב געטראפן אז ביז יעצט איז דא צען ספירות נאר? אה, ער רעדט וועגן די עשר הצחצחות. דאס איז די תורות. ווארט. אה, זייער אינטערעסאנט. ער האט אסאך זאכן, נישט וועגן די מנין הספירות.
אוקיי, על פי אריז״ל קען מען זאגן אנדערע נאמבערס, אבער על כל פנים, קען מען טון אין די סענס פון… ער זאגט פשוט׳ע משל, איך בעט אים, שרייבט אים אצילות, און די אנדערע זאגט פארוואס ער דארף זאגן צען. ער האט געזאגט, הער איז דאס שטיל ספיקינג אין אמונה.
ספר השרשים און די מחלוקת אין מנינים
ס׳איז דא עפעס א ספר השרשים וואס האט א מלאכה געפטערט אז סאמען האט קליינער דא איז א מחלוקת אז ס׳איז דא אין די בעק אין פעידזש תתס״ח, ברענגט זיי אז עפעס א ספר השרשים האט געזאגט אז ס׳איז דא א מחלוקת אין די מנינים.
אה, דא רעדט ער וועגן דאס דא. אה, ער ברענגט עפעס א ספר השרשים וואס האט… איך זוך אויב ס׳איז דא איינער וואס טענה׳ט אז ס׳איז דא א מחלוקת. אה, דא אין די בעק, אין פעידזש תתס״ח, ברענגט ער אז עפעס א ספר השרשים האט געזאגט אז דא איז א מחלוקת אין די מנינים. מנין הספירות.
דאס איז די פוינט, זאגט ער. נו, ער גייט אנופאלן אלע מיני זאכן צו זאגן, קומט אויס אז ס׳איז דא פארשידענע סברות אין די סוגיא. ער זאגט אז ס׳איז געווען וואס האבן געזאגט אז סיבה ראשונה איז נישט א ספירה, און ס׳איז דא וואס זאגן אז ס׳איז יא. That’s one of the things we’re going to talk about. רייט, האבן מיר שוין געזען וועגן דעם אביסל. דער רמ״ק האט א גאנצע שער וועגן דעם שפעטער, שער י״ד, שער יסודות החכמה, יסודות הקודש, יסודות הקודש.
פארשידענע דעות אין מנין הספירות
און ס׳איז דא וואס זאגן… יא, ער ברענגט אז ס׳איז דא א מחלוקת. ס׳איז דא וואס זאגן אז ניין, אז ס׳איז נאר דא ניין ספירות כלים מיט די אין סוף. און דערנאך ברענגט ער אז ס׳איז דא וואס זאגן אז ס׳איז דא דרייצן, און ס׳איז דא וואס זאגן אז ס׳איז דא דרייסיג. דאס איז א דיפערענט שיטה. און ס׳איז דא וואס זאגן אז ס׳איז דא הונדערט, אדער דריי הונדערט, אדער דריי הונדערט און צען. בקיצור.
אבן וקאר און ספר “שורשי הקבלה”
און אזוי זאגט ער נאך פון א פילאסאף וואס האט געשריבן א ספר “שורשי הקבלה”, אבן וקאר. האסט געהערט פון דעם מענטש?
תלמיד:
וואס איז ער געווען, א שטיקל אפיקורס אזוי ווי?
מגיד השיעור:
א שטיקל, יא. רבי שלמה אלקבץ ברענגט זיין ספר, און ער איז ברוגז אויף אים. ער זאגט “ראה זה פוקח”. ער זאגט די אלע זאכן, אז ס׳קען נישט זיין אז ס׳איז דא מער ווי צען ספירות אדער ווייניגער, און because of that, הוא… ווארט, איך האב נישט גענומען… איך האב נישט גענומען די ספירות. אה, איך ווייס נישט צו ער גייט צוריק צו די שייגע סוגיא פון וויפיל ס׳איז דא.
די כולל פון רבי שלמה אלקבץ
די ספרים אין די בעק זענען בעצם די נאוטס פון די כולל פון רבי שלמה אלקבץ וואו מ׳האט געלערנט די אלע סוגיות פאר דער רמ״ק האט געמאכט זיין ספר און געזאגט זיין שיטה וועגן אלעס. So you could see what he’s reacting to.
אוקיי, דער רמ״ק איז א תלמיד פון רבי שלמה אלקבץ. יא, ער זאגט בפירוש, ער רופט זיך א תלמיד דארט. און דו קענסט זען דא די אלע כתבים, למשל חוץ פון רבי שלמה אלקבץ, אז ער איז talking about אלע די זעלבע פראבלעמען וואס ער האט. דאס הייסט, אפילו געוויסע שטיקלעך פרדס וועסטו זען אז ס׳איז based אויף דאס. אדער אין די שאלה, וועלן מיר זען אז אין די שאלה איז אויך דא פסוקים, מאמרים, אז ס׳איז דא מער ווי צען ספירות אדער ווייניגער.
די גרויסע קשיא: פארוואס איז עס אזא ביג דיעל?
But it’s still a שטיקל מיסטעריע to me, like, why? Where did they get it? וואס וויל מען פון די ענין? נאך די אלע תורות פון רמ״ק, איז ער זיך נישט זוכה צו פארשטיין וואס איז די נושא. פארוואס איז עס א ביג דיעל? יא.
Like, all the things that all the סוגיות that דער רמ״ק לייגט אריין אין דעם שפעטער, די שאלה פון די שרשים און די שאלה פון די כתר פון די מלכות, די שאלה פארשטיי איך בתורת עצמו. But that’s, he seems to think that די אמונה פון עשר ספירות איז all about that.
אדער איינער זאגט אז ס׳שטייט אין זוהר אז ס׳איז דא בריאה און יצירה, קומט אויס אז ס׳איז דא דרייסיג ספירות, אז מ׳דארף פארשטיין וואס ס׳מיינט די עולם הבריאה. אוקיי, that all the סוגיות understand it themselves. But he puts them all into this, like, concept of עשר ולא, אויף 10.
און איך האלט נאר וויסן, אוקיי, וואס דער בעלזא זאגט אז ס׳איז נישט דא קיין… די ספירת הוד עקזיסט נישט. ס׳איז נאר נצח. פארשטייסט? ער רעדט פון אלע סוגיות וואס ער רופט אז דאס איז די סוגיא פון עשר ולא תשע. אבער וואס דער בעלזא זאגט, איך פארשטיי נישט אויף וואס מען דארף האבן נצח אדער יסוד. איך מיין אז חסד גבורה תפארת מלכות איז גענוג. וואס איז דאס איז למשל? פארשטייסט? וואס איז זיין תירוץ אויף יענע קשיא?
תלמיד:
האט ער נישט קלאר.
מגיד השיעור:
און ס׳איז נישט קלער צו מיר, לויט ווי ענדיגן די ספר צורה, ער איז בוררעד איבער דאס, און ס׳איז דווקא עשר ולא תשע. ווער איז עס קומט פון?
תלמיד:
וואס?
מגיד השיעור:
ניין, ס׳איז נאר איין משנה. אויך נאר אין געוויסע נתחאות. וואס איז שלעכט אז איינער זאגט אז ס׳איז דא 74 ספירות? איך ווייס נישט, whatever די ספירות איז, ס׳איז דא 22.
תלמיד:
אוקיי, ס׳איז דא 22.
מגיד השיעור:
איז ער שוין, איז ער שוין, איז ער already אין א קאנפליקט. 34 קעגן ל״ד. דל״ן, ס׳ווייזט אויס די גאנצע… איך האב אים לויט ספר יצירה, אז ס׳איז דא סאטמאר אמבערס, איז עס… איז עס? מאכט עס סענס.
צוויי מקורות פאר דעם נומער צען
1. דער פיטאגאריש-פילאסאפישער מקור
אה, אויב ס׳איז בעיסד און דיס, לייג, נאמבער, נאמבער, נאמבער, דאס איז בעיסליכקי צווייטער וואס איך קען פארשטיין אז ס׳איז בעיסד אויף איינס, די נאמבער סיסטעם, בעיסד אין די פייטאגוריא, און ס׳איז אליינס אזוי, ס׳איז איינס אימפארטן די נאמבער טען, די דעקעד, איבער זיכטיג. דאס אליינס דארף מען פארשטיין וואס ס׳בייט, אבער עליית איך פארשטיי פון וואו ס׳קומט, די איידיע.
2. די גלגלים (ספערן) פון דער אסטראנאמיע
די אנדערע זאך איז די idea פון די 9 אדער 10 גלגלים. דאס איז די other idea. אבער דער, דער, דער, 7 פלאנעטס, 8 פאר אלע סטארס, 9 פאר די דעי, פאר די דעילי רעוואלוציע, און that’s all. ס׳איז נאר דא 9 גלגלים, כל הדעות, at most.
דער רמב״ם זאגט אז אונז ווייסן נישט וויפיל גלגלים ס׳איז דא, ווייל ס׳קען זיין אז מ׳דארף מער זאכן צו דרייען, אדער ס׳איז דא מער שטערנס וואס רוקן זיך, חוץ פון די 7 פלאנעטס, אדער ס׳איז דא און ס׳איז דא 54. ס׳איז בכלל נישט אזוי מסכן, נאר די נאמבער וואס די… אלע ראשונים זענען געווען בעיסט אויף עס בערך ניין.
נאכדעם איז געווען רבן עזרא האט א טעאריע, וואס זאגט אז ס׳איז געווען א שכל, אבער די צענטער איז עפעס א שכל. דאס איז פארוואס מיר האבן צען, אזויווי די נומער צען.
דער קאנפליקט צווישן פילאסאפיע און קבלה
און אויב דאס איז די זאך, ס׳איז זייער פאן ווייל אסאך פון די דעות פון די מקובלים, איך האב נישט געזאגט אז ער איז קאנעקטעד, אבער די דעות וואס ער לערנט פון פילאסאפיע האט ער יא געוואלט קאנעקטן, ווייל דער רמ״ק האט געוואלט קאנעקטן די זאכן.
און דעמאלטס ווערט די ניין און צען א גרויסע קשיא, ווייל, ווי איך האב געזאגט, ווייל ס׳איז דא עט מאוסט אין די סיסטעם פון די וועלט ניין גלגלים, עט מאוסט. סאמטיים האבן מענטשן נאר געהאט אכט, אדער דו קענסט אפילו האבן ווייניגער אויב דו לייגסט זאכן צוזאמען וכדומה.
און דעמאלטס, און דעמאלטס איז אויך דא די קשיא פון איז דא אן אין סוף בכלל, דאס איז א פילאסאפיקעל קשיא, וואטעווער. אבער, און דעמאלטס פארוואס איז דא ניין? ווייל ס׳איז דא זיבן גלגלים, זיבן כוכבי לכת, פלאס די שטערן, פלאס די טאג, פלאס די זון און די לבנה, וואטעווער, פלאס די, נישט די זון און די לבנה, פלאס די טאג. דאס איז וויאזוי מיר ענדן אפ מיט ניין, ניין פלאס איינס. און דעמאלטס איז עס נישט אזא גרויסע קפידא.
דער רמ״ק׳ס “איסור” און די מאדערנע פראבלעם
דער רמ״ק מאכט אזוי אן איסור. דער רמ״ק מאכט אזוי אן איסור, וויאזוי קען מען זאגן אז ס׳איז דא פינף? איך ווייס פארוואס, ווייל מיר האבן אויפגעהערט צו גלייבן אזוי אין די גלגלים. נאו, יו קען בעיסיקלי קאלעפסן זיי אלע אין א דיפערענט וועי. יו קען זאגן, אוקיי, ס׳איז דא פלענעטס, און ס׳איז דא סטארס, און ס׳איז דא די זון, און דאס איז נאך אלץ נאר דריי אדער פיר זאכן.
ספירות און גלגלים: צי איז דער אסטראנאמישער סיסטעם טייל פון קבלה?
די פראבלעם פון צאלן די גלגלים
נישט די זון און די לבנה, פלוס די טאג. דעטס האו מיר ענדן אפ מיט ניין, ניין פלוס איינס. און דען איז נישט לייק א ביג פראבלעם אז דער רמ״ק רעדט… דער רמ״ק מאכט עפעס אזוי אן איסור. דעט סטארי גייט לייק דעט.
וויאזוי קען ער זאגן אז ס׳איז דא פינף? איך ווייס פארוואס, ווייל מ׳האט אויפגעהערט צו גלייבן אזוי אין די גלגלים. נאו, יו קען בעיסיקלי קאלעפסן אין א דיפערענט וועי. יו קען זיין, אקעי, דער איז פלאנעטס, און דער איז סטארס, און דער איז די סאן, און דער איז דא ענטס די אלעס דריי אויף פארשידענע זאך.
סאו, וואס איז נישט? קיינער האט נישט געמאכט די קאנעקשן וואס איך ווייס. ס׳איז זיכער דא א וועג. וואס איז די קאנעקשן? אויב דער אריז״ל האט געוואוסט פון קאפערניקוס אדער עפעס אזא סארט זאך.
תלמיד: און ער האט געכאפט, ער האט נישט געוואוסט ביי די וועי.
מגיד שיעור: עקזאקט. נא, אין די סענס אויף לעוועלס אויף די… די דיד נאו, די רמ״ק טאגסט אויף אים.
תלמיד: ניין. ניין. ניין. אקעי, איך נאר נאר נו, אפשר איז טאקע דא מיליאן.
מגיד שיעור: אט, מעיבי די ספר הצורה איז רייטער, דאס איז מיליאנס אויף עוולמות. און די טען איז ענדערס אליין, די בעיס. ער רעדט נישט פון די הימלס. סתם.
רייט, סאו ס׳קען זיין אז מ׳דארף מאכן, איך טראכט אז מ׳דארף מאכן א בעסערע קבלה.
עולם קטן און עולם גדול: וואס בלייבט גילטיק?
די מקובלים האבן די איין זאך, that they have the body system that they have going down, which is still true. א מענטש האט נאך אלץ בערך די זעלבע סאונד, אברים, בחיצוניות עליית, ווי זיי האבן געטראכט.
אבער די וועלט, די עולם גדול, די עולם גדול איז still עולם קטן, אדם קטן, whatever it’s called, די מייקראקאזם איז still א ביג קוועסטשן.
דער רמ״א סטילט געגלייבט אין גלגלים, און ר׳ חיים ויטאל, אלע פון דעם, קוואוטס עס. אלא זיי דען נאר, זיי דען נאר. דער רמ״א קוואטס ערגעץ די ניו סיסטעם, און ער איגנארט עס. איז אין ר׳ חיים ויטאל, איך בין אין איינס בוך, און עסטראנאמיע קוואטס עס. סאו זיי דען נאר איט.
די הפלאה׳ס תשובה: גלגלים איז נישט קבלה
איך האב דיר געזאגט, ר׳ וויאזוי הייסט ער, די הפלאה? דער ספר האט מיר געוויזן א איד וואס זאגט אז ער האט געפרעגט ביי די הפלאה וואס איז די פשט אז די אלע מקובלים זאגן אז ס׳איז דא גלגלים און די סייענטיסטן זאגן אז נישט.
זאגט ער, נו, דאס האבן די מקובלים גענומען פון זיי. דאס איז נישט קבלה.
האט די הפלאה אים געזאגט, אזוי ברענגט ער פון די הפלאה און פון someone else, ס׳איז איינער פון די צדיקים אין די אוקריינער געגנט, אז ס׳איז נישט קיין פראבלעם, דאס שטיקל וואס שטייט אין עץ חיים איז נישט קבלה, דאס האבן זיי גענומען פון די סייענס שבימים ההם, און די קבלה הייבט זיך אן נאכדעם.
But it does have a connection, you can’t really like say that, סאו מ׳דארף מאכן א פארבעטן דערויף. Figure out what are their ideas and what are their like details of facts that are like… בקיצור, אפשר איז דא מער ווי צען ספירות, און די מקובלים האבן נאר געוואוסט פון צען. I don’t know.
די פארבינדונג צווישן צען ספירות און אריסטאטל׳ס צען קאטעגאריעס
Or, depending on what you call it, there’s like this whole… There’s another connection that many people made, אז די צען ספירות איז connected to the ten categories וואס אריסטו האט געהאט.
תלמיד: האסט געזען אין די תורה?
מגיד שיעור: ס׳איז נישט סתם. ס׳איז נישט אינגאנצן סתם. אה, דו ווייסט ווער האט געמאכט ערשט אין די תורה? רב סעדיה גאון. און ס׳איז פרעגט אין ספר יצירה. I think he’s the first one that I found to connect these things. איך געדענק זיין די ספר יצירות טאקן אין בעט דער… דער בעקער רעמין האט א גאטעס אריכות וועגן דעם…
ס׳איז נישט סתם, because the ten categories are the kinds of everything, the greatest kinds. ווען דו מאכסט קלאר די קלאר פון אלע זייט, דעמאלטס וועסט מען ענדיגן אפ, according to the other style, with these ten things. And according to the פלאטא, with five things. דאס איז די מחלוקת.
בקיצור, ס׳איז נאך אלץ א מיסטערי ביי מיר א שטיקל פון ווי זיי ווילן.
די חשיבות פון דער צאל צען אין תורה
אבער אויב דער איד איז זייער וויכטיג, א מנין איז צען אידן. עשרה מאמרות, דו זעסט די משנה אויסצוהייבן, דאס איז א אידיע, און עשרה נסים, די גאנצע משנה. עשר לשונות, ס׳איז זייער אסאך, איך האב געמאכט לעצטנס אין מדרש, אבער דער מדרש זוכט אויף יעדע זאך עשר לשונות.
תלמיד: יא, אבער 10 איז א real round number, ס׳איז kind of makes sense.
מגיד שיעור: ס׳איז זייער אינטערעסאנט וויאזוי זיי האבן דאס געטון צו אונז כסדר, זיי האבן געזאגט עשר לשונות, עשר לשונות, עשר לשונות. They keep doing it, and it works. איז טאקע נאר דא צען פון די אלע זאכן? בקיצור, זיי האבן געמאכט אן אנדערע ליסטל.
But it’s funny, זיי האבן געהאט עפעס א קפידה, זיי האבן געוואלט זוכן דווקא צען, און זיי האבן געטראפן צען. There’s something about it. Maybe, maybe there is.
שמועס וועגן “אומגליקלעכע צאלן” ביי אידן
אה, דאס איז די עשר לשונות. איינער האט געפרעגט צו אידן האבן אן unlucky number. לכאורה 11 איז אן unlucky number ביי אידן.
תלמיד: יא. 11, שמחת תורה איז די עשרת הדברות, די המן, די 11’טע, די חלבנה. Maybe 9, but I think 11 more than 9.
תלמיד #2: לא, לא תנחש ולא תעונן.
מגיד שיעור: העלא, לא תעוננו, that’s just a way of getting away from problems. אונז האבן נישט קיין unlucky numbers. אונז האבן זיכער lucky numbers. די תנ״ך definitely believes אז 7 איז א special number. אבער דאס איז נישט… אקעי, דאס איז א שאלה פון הנהגה. איך רעד נישט פון הנהגה.
תלמיד: ניין, ניין, ניין, ס׳איז זייער אן עכטע… ס׳איז א question of הנהגה.
מגיד שיעור: איך וויל נאר אייביג וויסן און געדענקען און גלייבן אז numbers can’t hurt you. Of course they can’t hurt you. וואס קומט עס דא אריין? יא, ס׳איז דא numbers וואס האבן א ספעציעלע חשיבות, ווייל ס׳איז דא פסח איז זיבן טעג, און ס׳איז זיבן טעג שבת. אוודאי, זיבן טעג איז דער זיבעטער טאג, און ס׳דערמאנט א איד פון שבת, פון אייבערשטן, אוודאי. אבער נישט סתם ווייל די number 7 איז א mystical thing און ער קען hurt you.
נו, די זיבעטע יונגל פון חדר, די זיבעטע… פארקערט, די זיבעטע העלפט דיר. די זיבעטע העלפט דיר. דווקא 10, there’s a lot less אין די תורה 10 ווי 7.
תלמיד: אה, דאס איז די lucky numbers, נישט די unlucky ones. אז אפילו די lucky און unlucky איז נאר אזא קלארע… אקעי, ס׳איז א… no problem, ס׳איז נישט קיין טענות. חס ושלום, איינער וואס באקט אריין די עלפטע אין שול, האט עפעס א קלארע, דארף יעצט…
מגיד שיעור: יא, ער דארף איינס, ער דארף מאכן א סימן לשנים. העלאו, פארוואס האסטו נישט געקומען פריער?
תלמיד #3: Of course, I’m just saying, like, people don’t even know what the Jewish language of all these symbols are, but we’ll try to figure it out.
מגיד שיעור: The Pythagoreans also had, like, bad numbers. Like, even numbers are bad, I think. זוגות. זוגות. Even הייסט דאך פירוד. דריי איז אן… connected. איינס, צוויי. Even numbers זענען נישט גוט.
—
אקעי, שיין, דאס איז די שיעור. איך ווייס נישט, איך האב שוין געווען געלערנט.
מל תמלול לחץ לפתיחה
📋 Shiur Overview
Summary of Shiur – Sefer Pardes Rimonim, Chapter 6 (Continued) and Further
—
I. Continuation of Chapter 6 – “Havin B’Chochma V’Chacham B’Binah”
We are in the middle of Chapter 6. The first section about “eser v’lo tesha” is already finished. Now we enter into the continuation of the mishnah in Sefer Yetzirah: “Havin b’chochma v’chacham b’binah, v’havin davar al buryo v’hashev yotzrecha al mechono”.
—
II. Three Interpretations by the Commentators on “Havin B’Chochma V’Chacham B’Binah”
The Ramak brings three interpretations that commentators have said (he doesn’t say who these commentators are):
1. Interpretation 1 – Yichud: One must unify Chochma with Binah, and Binah with Chochma. But this is unclear – what does this mean practically?
2. Interpretation 2 – Shoresh: The root of Chochma is in Binah, and the root of Binah is in Chochma. This is problematic – one cannot say it goes in both directions simultaneously. Where then is the true root? Perhaps it only means they are “interconnected,” but this is not a clear interpretation.
3. Interpretation 3 – Hamshachat Shefa: When one brings shefa to Chochma, it should be in order that it pass through to Binah – this is “havin b’chochma”. And when one brings shefa to Binah, one should give it the power of Chochma – “v’chacham b’binah”. The third interpretation is more understandable, though it is similar to the first (yichud and hamshachat shefa are perhaps not exactly the same, but they are similar).
[Incidental note: The mishnah in Avot (Rabbi Elazar ben Azariah) is mentioned: “Im ein chochma ein yirah, im ein yirah ein chochma. Im ein binah ein da’at, im ein da’at ein binah” – as an example of interdependence. The Rambam has a philosophical interpretation there. Also the Ibn Ezra in Mishlei (on the verse “ani binah li gevurah”) says that binah is toledet hachochma – “if there is no chochma there is no binah”. This is interesting, because he holds that binah stems from chochma, not the reverse.]
—
III. The Ramak’s Questions on All Three Interpretations
The Ramak is not satisfied with any of these interpretations, and asks:
– Question 1: Why does the mishnah mention only Chochma and Binah? If we’re talking about yichud or hamshachat shefa, one must also unify Da’at with Tiferet, Chesed with Gevurah, Gevurah with Binah – all the sefirot need yichud, not just Chochma and Binah!
– Question 2: If one is unifying the shalosh rishonot, where is Keter? Keter is completely missing!
– Question 3: Simultaneously, if we’re talking about yichud, one is also obligated to unify the sheva tachtonot – not just the eliyonot.
[Incidental note: Sefer Yetzirah itself does not call the sefirot “Chochma” and “Binah”. Sefer Yetzirah calls the first sefirah “Ruach Elokim Chaim”, the second “Ruach me’ruach”, etc. The term “chochma” appears in Sefer Yetzirah in other contexts – “netivot peli’ot chochma”, “temurat chochma”, “yovelet” – but not as names for a sefirah. This means the interpretation that “chochma” and “binah” in the mishnah refer to the sefirot Chochma and Binah is not the simple meaning of Sefer Yetzirah.]
—
IV. The Commentators’ Interpretation of “V’Chacham Mehem V’Chakor Mehem”
Sefer Yetzirah has not only descriptions, but also instructions. In this context it says: “V’chacham mehem v’chakor mehem v’ha’amed davar al buryo v’hashev yotzer al mechono”. The commentators interpret this according to Kabbalah:
– “V’chacham mehem” – From Chochma and Binah you will understand that they are the root of Gedulah (Chesed) and Gevurah.
– “V’chakor mehem” – From Gedulah and Gevurah you will reach that from them emerge Netzach and Hod.
– “V’ha’amed davar al buryo” – “Davar” is Malchut (because Malchut is called speech).
The Meaning of “Al Buryo”
The expression “davar al buryo” is a language of Chazal (appears in Gemara, Midrash Tanchuma, Rambam). Simply it means: to know something clearly.
But the commentators interpreted it differently, based on the Targum Onkelos on the verse (Shemot 21): “Im yakum v’hithalech bachutz al mish’anto“. Onkelos translates “mish’anto” as “al buriyeh” – not on his staff (literally), but on his own strength/health – he walks by himself, without help, he is healed. This means, “buryo” = health/own strength. Therefore the commentators interpreted “ha’amed davar al buryo” = establish Malchut (davar) on its own strength/stability.
“V’Hashev Yotzer Al Mechono”
“Hashiv” means teshuvah – which is Binah. “Yotzer” means Tiferet, and “al mechono” – on its supports, which are Netzach and Hod (like “machni lakir” – a holder).
—
V. The Ramak’s Critique of the Commentators
The Ramak says: “Ad ka’an divrei hamefarshin, achat shebachru hamivchar v’hasolet” – this is the best the commentators can offer, but he is not impressed. He has three complaints:
First complaint: “Vadai yosher ha’inyan hazeh mityashev aleinu, aval ein zeh teva leshon hamechaber” – the content may be correct, but it doesn’t fit with the language of Sefer Yetzirah. The author of Sefer Yetzirah doesn’t speak this way. One must examine the language itself, not just insert sefirot-intentions.
Second complaint: “Mah tovah lehashmi’enu elu ha’inyanim v’hachidushim halalu?” – What innovation is there here? This is “derech hamitpalelim lo derech hamechabrim, v’ein bazeh shum limud v’chidush.” When a person prays and wants to have kavvanah for sefirot – he says “Modeh ani lefanecha” and thinks that “ani” is Malchut, “lefanecha” connects to Binah – this is legitimate, because this is the way of prayer according to Kabbalah. But Sefer Yetzirah is a teaching, a book, it must teach something, say an innovation.
[Incidental note: According to the Ramak’s own approach, Sefer Yetzirah is a “meditation book” – but even if we treat it like a prayer, it must still say something, communicate something.]
Third complaint (added as a separate argument): Sefer Yetzirah doesn’t have the structure of sefirot as we know them later. The words “chochma” and “binah” in Sefer Yetzirah are not names of sefirot. The Ramak himself knows this and learns it later. This is perhaps the strongest argument against inserting sefirot-names into Sefer Yetzirah.
—
VI. The Ramak’s Own Interpretation: Chochma Means Kabbalah from One’s Teacher
“Lachen nireh lo nevi’ah” – the Ramak will say a better interpretation, and not a sefirot interpretation, but a “derech halimud” interpretation: “Chochma hi kabbalah v’halimud she’adam lomed merabo, k’inyan mosif lo leshon perakim.” Chochma means what a person receives from his rabbi.
This is Rashi’s well-known interpretation: “Chochma – mah shekibel merabo.” Rashi says this by “chachamim u’nevonim” (Parashat Devarim), where he makes a distinction: chachamim – “shekiblu merabam”, nevonim – “mevinim davar mitoch davar.”
The Midrash with Arius and Rabbi Yose
[Incidental note: A midrash is brought where Arius (who is possibly the famous Arius of Christianity – “al shemo” a direction in Christianity is called) asked Rabbi Yose: What is the difference between chachamim and nevonim? Rabbi Yose answered: “Chacham domeh l’shulchani ashir” – a rich money changer, when someone brings him a coin he can identify it, but he only works with what is brought to him. A “navon” is like a “shulchani tagar” – a businessman, if he has money he goes, if he doesn’t have, he also brings. This means: chochma is receiving/kabbalah, binah is havanat davar mitoch davar – bringing out by oneself.]
[Incidental note: Someone brought a Torah that the midrash with Arius only fits according to a certain approach, because the Christian (Arius) said that chochma, binah, da’at are three persons – the Trinity – and he asked Rabbi Yose about this.]
—
VII. The Paradox of “Chochmat HaKabbalah” – Rambam vs. Rashi
Rabbi Yehudah Aryeh Leib of Modena’s Question
In the simple meaning of Tanach, chochma and binah are often synonyms. “Ish chacham v’navon” – simply means a wise person, one doesn’t need to make two separate definitions.
Rabbi Yehudah Aryeh Leib of Modena (Reb Leibel) writes in his book against the mekubalim, that the mekubalim call their wisdom “chochmat hakabbalah” – and he doesn’t understand: “Im chochma, lo kabbalah; v’im kabbalah, lo chochma!” Because the Rambam says many times that chochma means when a person understands by himself through haskalah – he knows the causes, the reasoning, the “why”. Kabbalah (tradition) means when he receives from others. According to the Rambam, chochma is precisely the opposite of kabbalah! The mekubalim claim to be a “science” (chochma) but call themselves “kabbalah” – which is a contradiction according to the Rambam’s definition.
This poses a question on Rashi’s interpretation that “chochma = mah shekibel merabo” – because according to the Rambam, chochma means precisely one’s own understanding, not kabbalah.
The Paradox in the Ramak’s Own Approach
This is indeed a real paradox, especially in the Ramak’s way of learning Kabbalah. Because the mekubalim do want one to understand, not just believe. The Ramak himself doesn’t want to be a “simple-faith Jew” – he wants to understand. But at the same time, among other mekubalim, one is against the philosophers precisely because they use their own intellect, and one says “one doesn’t need one’s own intellect, Moshe Rabbeinu already received.” This remains a paradox that cannot be easily answered.
The Concept “B’Derech Hasagah”
When mekubalim say “b’derech hasagah” – what does this mean? Two possible interpretations:
1. “In the way of understanding” – like the Rambam’s “b’derech chochma”, but not necessarily rational discursive wisdom, but something that is “self-evident” – one does it oneself.
2. The mekubalim say: “It’s not intellect, it’s not things you thought of yourself – it’s from Heaven.” But chochma is also from Heaven – so what is the difference?
The Answer of One of the Respondents
One of those who answered Reb Leibel’s book said: You bring the Rambam’s interpretation of chochma – but who says we must go with the Rambam’s interpretation? We can go with Rashi’s interpretation. Rashi says that chochma is mah shemekablin merabo – chochma is indeed received! If so, “chochmat hakabbalah” fits very well. It would only be a problem if it were called “binat hakabbalah” – because binah is davar mitoch davar, which one understands oneself. But chochma according to Rashi is precisely kabbalah.
[Incidental note: The respondent doesn’t catch that Reb Leibel wants to bring out a problem – he doesn’t get to the essence of the question, but learns it like a sugya in lomdut.]
—
VIII. The Ramak’s Interpretation of “Havin B’Chochma V’Chacham B’Binah” – Derech HaLimud
The Ramak gives his own interpretation, which is a “derech halimud” interpretation:
– Chochma is what one learns, what one receives – but receiving is only roshei perakim. One may not teach Kabbalah explicitly, one only says roshei perakim.
– Binah is iyun v’hatosefet she’adam me’ayen u’mosif me’atzmo mitoch hakelalim v’roshei perakim – the student takes the roshei perakim that he received, and he adds from his own knowledge, he understands davar mitoch davar.
“Havin B’Chochma”
Means: Understand very well what you learned from your rabbi in chochmat hamidot. Just receiving chochma is not enough – there must also be binah. Because the rabbi only transmitted roshei perakim, “v’tzarich she’ha’adam yavin b’atzmo davar mitoch davar” – as it says explicitly: “Ein omrim davar zeh ela l’chacham u’mevin mida’ato.”
[Incidental note: “Chacham u’mevin mida’ato” – here we see all three: chochma, binah, da’at. “Chacham” = chochma, “u’mevin” = binah, “mida’ato” = da’at.]
“Chacham B’Binah”
Means: After you understand by yourself (binah), you make all the comparisons – milta l’milta – you should make from the binah back into chochma. This means: after you have innovated yourself, look back at the book (or at what the rabbi said) and see that the book already said everything that you understood yourself. Why didn’t the book say it clearly? Because it only says roshei perakim. But after you have generated the binah, you see that the rabbi told you the truth – “v’tachkimenu b’kabalat harabanim u’viktzat divreihem, sheniklal inyan hamosif alecha hen rav v’hen me’at.”
The verse “v’el binatcha al tisha’en” is brought here: It doesn’t say “al chochmatcha al tisha’en” but “al binatcha al tisha’en” – one should not rely only on one’s own binah, but should return to the kabbalah from the rabbi.
—
IX. The Main Innovation: “Sechel Molid” vs. “Sechel Akar”
The Ramak’s main point: “She’tzarich ha’adam l’damot davar l’davar, l’hotzi davar mitoch davar, kedei sheyihyeh hasechel molid, lo sechel akar.”
Even the mekubalim who hold that the essence of chochma is receiving from one’s rabbi – one does not fulfill with only kabbalah. One must give birth – if one doesn’t “give birth” to the wisdom oneself, one has never achieved. And precisely for this reason only roshei perakim were transmitted – so that the student would have to give birth himself, he should think.
—
X. A New Interpretation of Chochma – Reconciling Rashi with the Rambam
The dispute between Rashi and the Rambam about chochma is not a real dispute, when one understands chochma and binah on a deeper level:
– Chochma is when one sees the conclusion – the essence of the concept, the essence of the thing. “It is so.” This is not the shakla v’tarya.
– Binah is the process – from this to that, one step after another. This is “discursive thought” – binah takes time. One must first learn, think, maybe so maybe not, questions and answers, until one arrives.
– Chochma is either before the process (when one has received it from one’s rabbi – one knows that “it is so” through faith or hasagah), or after the process (when one arrives at the conclusion).
If so: when Rashi says “chochma mah shemekablin merabo” – he doesn’t mean that chochma is blind kabbalah. He means: the type of things that a rabbi can transmit is the content, the conclusion – not the entire process. For example: halachot, laws were transmitted – this is chochma. Afterward one makes the Gemara – this is binah, the shakla v’tarya. The Gemara is not a fixed thing – it never ended, it continues further. But Mishnayot – this is the conclusion that remained, this is chochma.
In this way Rashi agrees with the Rambam: chochma is indeed the essential content (which the Rambam calls “yedi’at hasibot”), and it is indeed received from one’s rabbi (as Rashi says) – because the content is transmitted, but the understanding of it (binah) one must do oneself.
This also fits with the well-known concept of Sinai v’oker harim: “Sinai” is the one who received the conclusion (the result of the tradition), and “oker harim” is the one who breaks down and analyzes. The “Sinai” represents chochma – mah shekibel merabo.
[Incidental note: The Rema (Rabbi Moshe Isserles) also writes this in his introduction, and Rabbi Chaim of Volozhin also says it – that one must innovate, but innovate “according to what one received” – according to what one received. It turns out that it is actually the same thing – the innovation is not something new, but a deeper understanding of what is already there.]
—
XI. Sefer Yetzirah as “Roshei Perakim”
Sefer Yetzirah is one of the books written as “roshei perakim” – it gives the structure, but doesn’t say explicitly what it means. This is different from the Zohar, which speaks freely and says what it has to say. Sefer Yetzirah only gives the structure – “eser sefirot belimah, eser v’lo achat esreh, eser v’lo tesha” – and then it says: “Mikan va’eilach tzei u’chshov” – from here onward, think yourself.
[Incidental note: An important point is raised about the dispute among mekubalim – whether one may reveal secrets. Among the early mekubalim there were only a few Rishonim who actually wrote clearly. This doesn’t mean they hid intentionally – the Rambam himself says he tried to write everything but he cannot. There is a limit on what one can express. The Ramak writes like a “sefer sugya” – he doesn’t try to hide, but it’s not always possible to explain.]
The essential point is: One must “measure” (be moded) one’s own thoughts – one must think oneself with chochma. It is not enough just to receive (kabbalah alone); one must also have “havanah” – one’s own understanding. Every generation must innovate it, “re-derive” – even if there are differences between generations, they are not differences in quality, but in quantity.
—
XII. The Language “Havin B’Chochma V’Chacham B’Binah” – Why Are the Verbs Mixed?
An interesting question: Why does it say “chacham b’binah” and “havin b’chochma”? Why are the verbs mixed with the nouns – “havin” (which belongs to binah) appears with chochma, and “chacham” (which belongs to chochma) appears with binah?
Can one actually say in Lashon Hakodesh “chacham b’binah” as one says “havin b’chochma”? One can find verses like “lada’at binah”, “v’im labinah tikra” – this means, one can “know” binah, one can “understand” chochma. But can one say “l’hachkim binah”? This is a more difficult language. Many people have written books with the name “Havin B’Chochma” – this sounds natural. But no one has written a book “Chacham B’Binah” – because this doesn’t sound natural in Lashon Hakodesh.
—
XIII. Sefer Yetzirah’s “Atomic” View of Language
Sefer Yetzirah has an “atomic” view of language – it looks at letters like atoms that can be assembled in all directions, without taking context into account. Its foundation is: “Alef im kulam v’kulam im alef” – every letter can connect with every other. “Shnei avanim bonot” – two letters build words.
But in practice this doesn’t completely work:
– It doesn’t account for vowels – in Lashon Hakodesh there are only nekudot, not vowels as letters, and it doesn’t speak of nekudot.
– Not every consonant goes together with every other – the mouth simply cannot pronounce certain combinations without a vowel in between.
– In human language there is a difference between directions: It found that “eng” and “nge” are both words – but “neg” is nothing. Why not? Because we simply don’t have such a word.
[Incidental note: A project with a computer is mentioned that went through all possible three-letter combinations in Lashon Hakodesh. Roots were found that were never known before. It was also found that certain combinations that one would think are impossible – like peh-tzadi-mem – actually exist, like “petzimi” in the Mishnah. Also “nag” – why not? Our knowledge of Lashon Hakodesh is not complete.]
[Incidental note: A humorous suggestion – instead of the Academy for Hebrew Language that makes artificial words like “rav-kol” for telephone, one should better use Sefer Yetzirah’s method and make new words from letter combinations. Perhaps the Zohar worked this way – it took combinations that mean “nothing” and used them.]
Sefer Yetzirah’s System of Interchangeability
In Tanach, when there are synonyms in verses, they are almost never interchangeable. For example, if it says “libi sacharchar, azavani kochi” – one cannot say the reverse “libi azavani, kochi sacharchar”. The verbs always match with the nouns, and there is a fixed order.
But Sefer Yetzirah thinks differently – it thinks that everything is interchangeable. One can make “yishuv” from “sharak”, one can go in all directions. Therefore, when Sefer Yetzirah writes “havin b’chochma v’chacham b’binah” – it intentionally mixes the verbs – this is consistent with its approach. But this doesn’t mean that “l’havin” and “l’chacham” mean exactly the same thing – it means that a part of the verbs can go one on the other, but not always.
Sefer Yetzirah’s way is: Reverse everything and see what comes out. It tries to get to the “scientific basis” of everything.
[Incidental note: Perhaps the paytanim, like Rabbi Elazar HaKalir, also played such language games. Perhaps he actually wrote “chacham b’binah”. Perhaps this is earlier than Sefer Yetzirah, perhaps later – but it is a similar approach.]
—
XIV. “Bachon Bahem V’Chakor Mehem” – The Ramak’s Interpretation
The Ramak learns Sefer Yetzirah’s language “bachon bahem v’chakor mehem” with an important distinction:
“Bahem” – Examination in the Essence of the Sefirot
“Bahem” means: in the sefirot themselves, in their essence, in their reality – there one should only examine, not investigate. This means: one should look in, but in the way of ratzo vashov, in the way of humility, with fear for the honor of the Creator, the exalted Emanator. In the essence of what the sefirot are – there is only examination, not investigation.
“Mehem” – Investigation in What Comes Out from Them
“Mehem” means: not “in them” but “from them” – that is, their emanating action, what they do, what comes out from them. There one can already investigate – with essential investigation, clear knowledge, with little action and much contemplation. The investigation is not in what the sefirot are (the existence of the sefirot), but in what they do (their emanating action).
The Difference Between Bochen and Choker
– Bochen – from the root b.ch.n. – means looking, testing, examining. Like “b’zot tibachanu chai Par’oh”, “Hashem tzadik yivchen”, “l’havchin bein or u’vein choshech”. It is in the field of seeing and testing.
– Choker – means searching for something one doesn’t know. It is a synonym for searching, like “nachpesah derachenu v’nachkorah”. “Lachkor et ha’aretz” – means to discover. It is in the field of searching and discovering.
[Incidental note: In Kabbalah one says “bechinot” and the investigators (philosophers) say “chakirot” – perhaps this is why the Ramak uses specifically “bechinah” for what one may do with the sefirot themselves.]
A Question on the Language
Normally one says “chakor et” or “chakor otam“, not “chakor mi-“. But this is Sefer Yetzirah’s peculiar language. In the Rokeach’s version it says “bachon bahem neda, chakor bahem nefarshem” – for him it’s both times “bahem”, without the distinction between “bahem” and “mehem”. This shows that the distinction between “mehem” and “bahem” is perhaps only a textual variant issue.
—
XV. The Problem of Textual Variants in Sefer Yetzirah
[Incidental note: Sefer Yetzirah is “not sealed” – it was not closed on one final version. There exist at least three main versions: the Gra’s version, the Ramak’s version, the Raavad’s version. Each commentator has practically written in his own version. The Ramak consciously wrote in “mehem” in his version because it made sense to him – he knew there are a thousand versions, and he adopted the version that fits his interpretation.
This is not bad at all – with old books like Tosafot, everyone also copied over. As long as a book is not sealed, the text still lives openly. If one wants to focus on the author, one must find a version; if one wants to focus on the interpretation, one doesn’t need to.]
—
XVI. “V’Ha’amed Davar Al Buryo” – The Ramak’s Interpretation
The Ramak interprets “buryo” as “tokfo” – clarity, strength, like “burka d’chama” (the clarity of the sun). The meaning is: establish the matter on its strongest, go down into the depth of the exposition until it becomes clear to you without any doubt.
—
XVII. “V’Hoshev Yotzer Al Mechono” – Two Interpretations
Interpretation 1 – The Simple Interpretation:
“Yotzer” means the Creator (the Former, the Shaper). “Mechono” means his home, his foundation – like “mechon kis’acha me’az”, “machon l’shivtecha”. “Hoshev” is from the language of sitting – seat him up on his throne.
The meaning is: When you will clearly understand how the Emanator and the emanated are connected, how from one becomes many – this is the basic question of Sefer Yetzirah: there are so many things and only one God, how does this work? – when you understand this, it is as if you have seated the Yotzer on his throne. In your mind is now the “melech yoshev al kisei” – the Emanator sits on his vessels, on his world. Until now there was not a “complete throne” – the world did not understand the connection.
The Ramak quotes: “Ki hu yotzer, hu borei levado v’ein zulato.”
Interpretation 2 – According to Kabbalah:
“Davar” means Malchut, “beriyah” means Yesod. “Shelo l’hafridam” – one should not say there are only nine sefirot (as was said earlier that Malchut is “extra”, not from the count). “V’hoshev yotzer al mechono” means the reverse – one should not count the Emanator as one of the ten. The Emanator is like a king on his throne – “v’adon matzil k’melech al kiso eino minyan hakisa’ot”. The throne (= sefirot) is not the king, and the king is not part of the count of thrones. But the Ramak himself said elsewhere that this is “not such a good interpretation.”
—
XVIII. Conclusion of the Two Mishnayot
“Ad ka’an beirush hamishnah” – we have learned two mishnayot from Sefer Yetzirah. The conclusion is: There are ten sefirot, not more and not less. “V’ein badavar hazeh pikpuk chas v’shalom, ela ha’emunah b’lev kol hamekubalim” – all mekubalim believe this.
—
XIX. The Arizal and the Number of Sefirot
[Incidental note: Rabbi Ashlag claimed there was opposition to the Arizal, and he innovated that the opposition was because the Arizal “played around” with the numbers – he spoke of five sefirot (Keter-Chochma-Binah-Tiferet-Malchut, or the five partzufim). But in truth the Arizal also brings “eser v’lo tesha” many times, so it’s not so simple.
The opposition to the Arizal is historically true – there were opponents – but the sages of Tzfat did much work to close it. We know of this from Rav Medinah’s book. In Rabbi Shlomo Alkabetz’s letters and praises there are stories where people distanced themselves from the Arizal’s approach.]
—
XX
XX. Chapter 7 – The System of Thirteen Sefirot
In Chapter 7, the Ramak spoke about a system (shitat haGaon) that says there are thirteen sefirot – the regular ten plus three roots (shloshah sharashim), which he called them that way. The Ramak explains that system, and he uses it later for a great innovation in his Kabbalah. But until here he brought Sefer Yetzirah mainly in order to prove that it is “eser v’lo tesha, eser v’lo achat esreh” – ten, not more, not less.
—
XXI. Dispute About the Count of Sefirot – Different Approaches
The Ramak uses the foundation of “eser v’lo tesha, eser v’lo achat esreh” as a fundamental principle of faith. He brings proofs mostly from Sefer Yetzirah and a bit from the Zohar.
A “Sefer HaSharashim” (mentioned in the notes in the back of the book, page 568) reported that there is a dispute about the counts of sefirot. The different opinions are:
– Nine sefirot – nine sefirot-vessels with the Ein Sof (the First Cause is not a sefirah)
– Ten sefirot – the standard approach
– Thirteen sefirot – the approach of Rav Hai Gaon
– Thirty sefirot – based on the fact that it says in the Zohar that there are Beriyah and Yetzirah (ten sefirot in each world)
– One hundred, three hundred, or three hundred and ten – other approaches
The “Sefer Shorshei HaKabbalah” of Ibn Wakar
Rabbi Shlomo Alkabetz brings the book “Shorshei HaKabbalah” by Ibn Wakar – a philosopher who was “a bit of a heretic.” Alkabetz is angry at him and calls him “re’eh zeh pokei’ach.” That one claimed that there cannot be more or less than ten sefirot.
The Kollel of Rabbi Shlomo Alkabetz
The books in the back of this volume are essentially the notes from Rabbi Shlomo Alkabetz’s kollel, where all these topics were studied before the Ramak formulated his own approach in Pardes Rimonim. The Ramak explicitly calls himself a student of Rabbi Shlomo Alkabetz. One can see that he is reacting to the same problems that were raised there, and certain sections of Pardes are directly based on those discussions.
—
XXII. The Great Question: Why Is “Eser V’lo Tesha” Such a Big Deal?
The Ramak treats “eser v’lo tesha, eser v’lo achat esreh” like a fundamental principle of faith. But what is so bad if someone says there are more or fewer sefirot? Each individual topic – the question of the roots, the question of Keter, the question of Malchut – is understandable in itself. But why the Ramak puts them all under the umbrella of “eser v’lo” – this remains a mystery.
For example: If someone says that sefirat Hod doesn’t exist, only Netzach – what is the Ramak’s answer? One could ask: why do we need Netzach or Yesod? Chesed, Gevurah, Tiferet, Malchut should be enough! The Ramak makes it an “prohibition” – one may not say other numbers – but the answer is not clear.
—
XXIII. Two Sources for the Number Ten
Two historical sources for the number ten are identified:
1. Pythagorean-Philosophical Source
The number system based on Pythagoras, where the “decade” (ten) is fundamentally important.
2. The Spheres (Galgalim) of Astronomy
– Seven planets (kochvei lechet)
– Eighth sphere for all fixed stars
– Ninth sphere for the daily revolution
This gives nine spheres according to all opinions, “at most.” The Rambam himself says that we don’t know exactly how many spheres there are, because there can be more movements or more stars that move, and it could be 54.
Ibn Ezra’s theory added a tenth – a “sechel” (intellect) – and this is how one gets to the number ten.
The Conflict Between Nine and Ten
If the Ramak wanted to connect Kabbalah with philosophy (which he indeed wanted), then the difference between nine spheres and ten sefirot becomes a great question. In the physical world there are only nine spheres (at most), sometimes only eight. To this is added the philosophical question whether there is an Ein Sof at all. Thus “eser v’lo tesha” becomes a problem that needs a solution.
[Incidental note: In our time, when we no longer believe in spheres in this way, one can “collapse” everything differently – planets, stars, sun – and end up with only three or four things, which makes the whole number problem even harder.]
—
XXIV. The Connection Between Ten Sefirot and Aristotle’s Ten Categories
Many have made a connection between the ten sefirot and Aristotle’s ten categories (categories of being). This is not random, because the ten categories are “the greatest kinds” – when one clarifies the highest classifications of everything that exists, one comes out with ten. According to the other approach (Platonic?) one comes out with five – and this is the dispute.
The first to make this connection was Rav Saadiah Gaon, in his commentary on Sefer Yetzirah. Bacher Remond (?) has a long discussion about this.
—
XXV. The Importance of the Number Ten in Torah
Ten is a very important number in Torah: asarah ma’amarot, asarah nisim, eser makot, aseret hadibrot, a minyan is ten Jews. In Midrash they regularly search for “eser leshonot” – ten expressions for everything. And it happens that it works – they actually find ten. It’s interesting that they had a “insistence” to search specifically for ten, and they actually found ten. Perhaps there is something true in this.
But ten is a “round number” – it’s natural to end at ten. And in the Torah itself seven is much more widespread than ten.
[Incidental note: A conversation is brought up whether Jews have an “unlucky number.” Seemingly eleven (11) is an unlucky number: Simchat Torah is aseret hadibrot, Haman is the eleventh, chelbenah (the bad smell in the ketoret) is also connected with eleven. But it is sharply rejected: “Lo tenachshu v’lo te’onenu” – Jews have no unlucky numbers. A number cannot harm you. There are numbers that have special importance – Pesach is seven days, Shabbat is the seventh day – but this is because it reminds a Jew of Shabbat and of the Creator, not because the number 7 is a mystical thing that can help or harm you.]
[Incidental note: The Pythagoreans also had “bad numbers” – even numbers are bad for them. This has a connection to the matter of “zugot” in Gemara, which means separation. Odd numbers are connected.]
—
XXVI. The Problem of Counting the Spheres and Sefirot – Practical Difficulties
The Ramak counts the heavenly spheres in a certain way – not the sun and moon themselves, but plus the “day” (the general sphere), and so one comes out to nine, nine plus one. But a difficult question remains: how can the Ramak say there are five (in a certain context)? The answer is because we stopped believing in the sphere system. One can combine differently: there are planets, there are stars, there is the sun – and one can take all three into one category.
—
XXVII. Did the Mekubalim Know About Copernicus?
The conclusion is that the Arizal did not know about Copernicus’s system. The Rema (Rabbi Moshe Isserles) brings somewhere the new astronomical system, but he ignores it. Also Rabbi Chaim Vital, in one of his books about astronomy, quotes it – but they don’t go into it.
—
XXVIII. The Pele’ah’s Answer: Spheres Are Not Kabbalah
Someone asked the Pele’ah (Ba’al HaPele’ah): What is the meaning that all mekubalim speak of spheres, and the scientists say they don’t exist? The Pele’ah answered: That section that appears in Etz Chaim about spheres is not Kabbalah – the mekubalim took this from the science of their time, and the actual Kabbalah begins afterward. The same is brought from another tzaddik in the Ukrainian region.
But – one cannot completely separate, because there is a connection between the physical picture of the world and Kabbalah. One must work out what are actual Kabbalah ideas for them, and what are just factual details that they took from the science of their time.
—
XXIX. Olam Katan vs. Olam Gadol – What Remains Valid
The microcosm system (adam katan / olam katan) – the human body with its limbs – is still valid, because a person still has approximately the same limbs as the mekubalim thought. But the macrocosm (olam gadol) – how the great world reflects the sefirot – remains a great question, because this was built on the old sphere system.
—
XXX. Can There Be More Than Ten Sefirot?
A radical question is raised: Perhaps there actually are more than ten sefirot, and the mekubalim only knew of ten? Perhaps the Sefer HaTzurah is more correct, that there are millions? And the ten is only a base, a foundation, not the whole picture?
—
XXXI. Summary of the Main Points
The shiur went through a broad topic in Pardes Rimonim, with several main themes:
1. The Ramak’s critique of earlier commentators on Sefer Yetzirah, who inserted sefirot-intentions into every word – he holds that this is “derech hamitpalelim”, not “derech hamechabrim”.
2. The Ramak’s own interpretation: “Havin b’chochma v’chacham b’binah” means a derech halimud – chochma is what one receives from one’s rabbi (roshei perakim), binah is what one adds from one’s own knowledge (davar mitoch davar), and the intellect must be molid, not akar.
3. The reconciliation between Rashi and the Rambam in the definition of chochma – both mean the essential content/conclusion, only Rashi looks at how one receives it (from one’s rabbi), and the Rambam looks at what it is (knowledge of causes).
4. The distinction between bochen and choker – in the essence of the sefirot one may only examine (in the way of humility), but in their actions one can investigate.
5. The foundation of “eser v’lo tesha, eser v’lo achat esreh” – the Ramak makes this a fundamental principle of faith, though it remains a question why specifically ten, especially in light of the old sphere system which is no longer valid.
6. Sefer Yetzirah’s peculiar view of language – an “atomic” view where everything is interchangeable, which explains the unusual language “chacham b’binah”.
7. The problem of textual variants in Sefer Yetzirah – the book is “not sealed”, and each commentator has practically his own version.
8. The question of science and Kabbalah – the Pele’ah’s answer that the sphere details are not Kabbalah, but science from that time, but one cannot completely separate.
9. The paradox of “chochmat hakabbalah” – the tension between Rashi’s interpretation (chochma = receiving from one’s rabbi) and the Rambam’s interpretation (chochma = one’s own understanding), and how the Ramak navigates this by emphasizing that one must be “molid” – generate understanding oneself from the roshei perakim received.
10. The connection to Aristotle’s ten categories – Rav Saadiah Gaon was the first to make this connection, showing the philosophical dimension of the number ten.
11. The importance of ten in Torah – while ten is significant (asarah ma’amarot, minyan, etc.), it is also a “round number”, and seven is actually more prevalent in Torah.
12. The rejection of superstition – “Lo tenachshu v’lo te’onenu” – Jews have no unlucky numbers; numbers have significance but cannot harm or help mystically.
13. The practical problem – how to understand the sefirot-sphere connection when we no longer believe in the old astronomical system, and whether the microcosm (human body) remains more valid than the macrocosm (cosmic structure).
14. The open question – perhaps there are actually more than ten sefirot, and the mekubalim only knew of ten? This radical possibility is left unresolved.
📝 Full Transcript
Pardes Rimonim, Chapter 6 – “Understand with Wisdom and Be Wise with Understanding”
A Place for Learning
Maggid Shiur:
Okay, we’re holding in the middle of Chapter 6. We’ve already learned about “ten and not nine,” we’ve finished it more or less. Now we’re going to learn about the rest of the Mishnah, which says “understand with wisdom and be wise with understanding.” What do you say?
Student:
“And be wise.” I actually didn’t see a place where it says “and be wise.”
Maggid Shiur:
Who?
Student:
“And be wise.”
Maggid Shiur:
One minute. Who thinks there is such a word? “Be wise with understanding.” Okay. How did he come to say that word? They themselves don’t know either. This is in the Mishnah, right? “Ten and not nine, understand with wisdom and be wise with understanding, and understand a matter clearly and return your Creator to His place.” He says this a few times, right? This is the… ah, he says this, and he’s not going to elaborate on the simple meaning. He elaborates on something. He brings the simple meaning. Let’s see.
The Commentators’ Interpretations of “Understand with Wisdom and Be Wise with Understanding”
Maggid Shiur:
Okay, so the commentators, he says, have said – he doesn’t say who the commentators are, the person should cite them, I don’t know why – that the matter is that one must unify Chochmah with Binah, and Binah with Chochmah. Which doesn’t mean anything. I agree, no problem.
Another interpretation, that one must know that the root of Chochmah is in Binah, and the root… I don’t understand what you’re saying. The second interpretation is that the root of Chochmah is in Binah, and the root of Binah is in Chochmah. That doesn’t work. You can’t say it goes both ways. Where is the root? Tell me. Okay.
The third interpretation… the third interpretation I can understand. Also it’s connected, they’re all connected, but he tried to say a better explanation, and perhaps his explanation is better. “When you draw abundance to Chochmah, it should be with the intention that it will pass to Binah, understand with wisdom.” Or… I don’t know. Yes, when you think of Chochmah, you bring abundance to Chochmah, you must remember that it should reach Binah. “And when you draw it to Binah, give it the power of Chochmah.” Okay, certainly, if the abundance of Chochmah comes to Binah, it is…
This isn’t the first explanation, no? I don’t know, “to unify,” perhaps “to unify” and “to draw abundance” isn’t the same thing. I don’t know if it’s the same thing. It’s just thought, this is perhaps a remainder. It’s just similar, yes. But the root I don’t understand. What is the meaning of “the root of Chochmah in Binah and the root of Binah in Chochmah”? What is that supposed to mean? That both are interconnected?
Note: The Mishnah in Avot About Interdependence
Maggid Shiur:
Interconnected I understand. There’s a Mishnah, “if there is no knowledge there is no understanding, if there is no understanding there is no knowledge.” Do you remember the Mishnah? The Rambam has an explanation in that Mishnah, some philosophical explanation. What does the Mishnah say? What does it mean? It’s not Chochmah and Binah. You don’t mean Chochmah and Binah, it means something else. What does the Mishnah say? I know what the Mishnah says. Yes, one cannot… What can’t one? Why isn’t it a secret? You don’t say it out loud? Ah, I can’t say. I can’t say.
What does the Mishnah say? The Mishnah doesn’t say about Chochmah and Binah though. There’s a Mishnah? What does it say there Chochmah Binah? No, “if there is no fear there is no wisdom.” The Mishnah says like this, Rabbi Elazar ben Azariah… Rabbi Elazar ben Azariah… Rabbi Elazar ben Azariah… not Rabbi Elazar ben Azariah. Rabbi Elazar ben Azariah says, “If there is no Torah there is no proper conduct, if there is no proper conduct there is no Torah. If there is no wisdom there is no fear, if there is no fear there is no wisdom. If there is no understanding there is no knowledge, if there is no knowledge there is no understanding. If there is no Torah there is no flour, if there is no flour there is no Torah.” It doesn’t fit in there then. It only says Binah, why does it need to be Daat?
The Ibn Ezra in Mishlei
Maggid Shiur:
The Rambam has some explanation that I don’t understand properly, one needs to learn what he feels with philosophy. In Ibn Ezra in Mishlei it says, “I am understanding, I have strength,” that Binah is the offspring of Chochmah, “if there is no Chochmah there is no Binah.” He held that Binah is the offspring of Chochmah. Interesting.
The Ramak’s Questions on the Commentators
Maggid Shiur:
Okay, we’re going to learn what he says. “And according to these words and similar ones the commentators explained.” Such types of interpretations the commentators say. Nu. “And it is not a satisfactory explanation.” It’s not satisfactory, the interpretation. Why? “For why would he mention it in matters above regarding Binah and Chochmah and not in the other Sefirot?” What first of all, one must also unify Daat and Tiferet, whatever, what about Chochmah and Binah? That’s one question. “And certainly just as we are obligated to unify the first three, so we are obligated to unify the seven below.” One must also unify Chesed with Gevurah, and Gevurah with Chesed, and Gevurah with Binah, in short, all things. If we’re talking about unification and abundance, all things that… doesn’t fit in here. “And furthermore, why does he enter into the matter of unifying this Keter?” This Keter? He says, what about the interpretations? I don’t know what he’s saying. Keter is missing? As if that’s his question. What does it mean there’s only Chochmah and Binah?
Sefer Yetzirah’s Names for the Sefirot
Maggid Shiur:
Of course, this is… here the Ramak is going to say a good explanation. Where is my Sefer Yetzirah that I used to see what’s going on there? There’s no Sefer Yetzirah here? We’ll put it together. Sefer Yetzirah. How does one say, does Sefer Yetzirah say the same thing? This is the second Mishnah? Ten and not nine, understand with wisdom and be wise with understanding. Does Sefer Yetzirah say something again about Chochmah and Binah? Where is my text of Sefer Yetzirah?
He’s right that Chochmah and Binah don’t fit. And let’s say, Chochmah and Binah are the first of two Sefirot. Although Sefer Yetzirah doesn’t say so. By the way, that Chochmah and Binah are simply the names of Sefirot, is not the approach of Sefer Yetzirah. Because Sefer Yetzirah calls the first Sefirah Ruach Elokim Chaim, and the second Sefirah Ruach MeRuach, and so on. And it has names, it gave names afterwards, it actually calls it Peliat Netivot Chochmah. Netivot Peliat Chochmah. That seems to be something. But for example Chochmah, later there is Temurot Chochmah and Yovlot, and the Sever Kefulot. But that’s all it talks about Chochmah. So in general, the explanation that Chochmah Binah are ten Sefirot is not a good explanation from Sefer Yetzirah. It didn’t come from the Ramak. Sefer Yetzirah didn’t know about the Sefirah called Chochmah. The book says in part, I don’t know. He knew about the Sefirah, he called it Ruach Elokim Chaim, or it says Keter, whatever. So that’s that, and here I mean is Ramak. Okay, let’s see further.
The Instructions in Sefer Yetzirah – “Be Wise from Them and Investigate from Them”
Maggid Shiur:
This seems to be part of like Sefer Yetzirah has instructions, right? It has descriptions, and it has instructions, and we’re talking about that. So the part is some instructions. There’s this, but you should understand it in this way, that you should do it in this way, something like that. And afterwards, the end of the last major piece says, “and be wise from them and investigate from them and establish a matter clearly and return the Creator to His place.” This is the language. And the commentators also say explanations according to the way of Kabbalah. “And be wise from them” – you will know that Chochmah and Binah are the root of Gedulah and Gevurah. “And investigate from them” – and from investigating you will understand that from Gedulah and Gevurah there are two more called Netzach and Hod that come out from them. “And establish a matter clearly” – Davar is Malchut. “Clearly” like “his support.”
The Language “A Matter Clearly”
Maggid Shiur:
Like his support? Today it’s a language of the Sages like… yes, “a matter clearly” is not a language of the Sages. It’s just. “A matter clearly.” No, do you remember such language in this world? In the Rambam it says, “until he knows a matter clearly.” Or Rambam, like afterwards, it’s four until now, there’s just. “Until they establish a matter clearly.” It says in Midrash Tanchuma. Ah, you should later in the Midrash. “Clearly.” It says yes, “send him out” in the Gemara. Okay, ger, I don’t know. “Send him out and establish the matter clearly.” It’s a language from the Gemara, a nice one. “A matter clearly.” The “clearly,” simply, means to know clearly, no? Clear language clearly, no? So, this already says in the Gemara this language, it’s not the book that he invented the language. So, okay.
The Targum Onkelos on “On His Support”
Maggid Shiur:
But they interpreted it like this, the Davar means the Malchut, Malchut is called speech, so simply “on his health,” it should begin to stand on his health. Because he had to, it says… nu, let’s see what it says his support. They had some kind of explanation. His support, where does the verse say his support? Exodus 21, “if he gets up and walks outside on his support.” Says the holy Onkelos, his support means a stick, right? But the Targum says, where does it go there? “If he gets up and walks on his health.” What is actually the meaning? What is actually the meaning of the Targum? What does “on his health” mean? What is he translating? Health? Healthy? “On his support”? That means, he’s learning not literally, not “on his support” on his stick. He means the opposite, by himself, not with a stick.
Student:
He walks alone, it’s an expression. One expresses oneself like this, that he’s already healed.
Maggid Shiur:
Right. I see the English also translates like this, “on his own power.” What kind of English power is there? Ah, he translates the health. He translates the German from the English. Aha.
So, now, so these people are… they were confused, because the English doesn’t say that health means support. The English translates that the verse… no, I made a mistake, don’t do that. The English translates that the verse… no, the Ramak dealt with the nobles. And the Ramak didn’t have the English that would tell him what it says here. So they made a mistake and thought that… I like this kind of investigations. They thought that…
Student:
You can answer, you can say like this. But the essence of the verse says that he goes out with his own power, he calls it his support.
The Ramak’s Critique of the Commentators of Sefer Yetzirah, and His Own Explanation
The Ramak Is Not Convinced by the Commentators’ Interpretation
Maggid Shiur:
That he’s not yet completely healthy, but he can find the strength in himself to walk alone. That will be called health, the strength that a person… I get it.
Simply, Onkelos learns the verse not literally. It’s an image though. No, no, not not literally. It is literally, but… right, like shevet means a stick. It doesn’t mean a stick, it means a leader. It means, yes, “a scepter shall rise from Israel,” means, it’s the Onkelos, king, what this is an image, it’s a metaphor in the verse. The same thing means, it’s our. Onkelos says, it means that he can walk alone. Very good. Health actually means being able to walk alone, but it doesn’t mean being able to lean on something. It’s the opposite, it means… do you understand what I’m saying?
I can translate in general “a matter clearly” means that the Malchut should be clear. Can say it like this, “a matter clearly” should show clearly, how does the Malchut become? I can say such teachings. But the commentators meant differently that once there was a pleasure. I don’t know what the commentators made of themselves, but the commentators took upon themselves.
Anyway, it was already even who the tzaddik is. The Davar has in short, it’s only correct, the translation in Gemara, I am sorry. “And return the Creator to His place,” they translated, “return,” ah, one should do teshuvah. It’s very sweet. “And return the Creator to His place,” bring the teshuvah should do teshuvah. The teshuvah is called, everyone knows that teshuvah is called the Binah. So “return the Creator to His place,” bring the teshuvah should… should encounter the power of abundance in Tiferet, and it’s called Yotzer. Why is Tiferet called Yotzer? I’m not sure. It’s “on his place,” on his, like “my preparation to the wall,” on his supports which are the Netzach and Hod.
Says the Ramak:
> Until here are the words of the commentators, one that we chose the choice and the finest.
This is the best that the commentators can here, and he’s not very impressed.
Three Arguments Against This Interpretation
First Argument: It Doesn’t Fit with the Language of Sefer Yetzirah
Says the Ramak, and you see that he’s going to say a better explanation, closer to the simple meaning. I’ve already learned in Ramak, so I’m biased.
> Certainly this matter is satisfactory to us, it doesn’t look yet, but this is not the nature of the author’s language.
It’s not the nature of the language, it doesn’t seem to say this. He means to say, what does he mean to say, “this is not the nature of the author’s language”? Of any author or of Sefer Yetzirah?
So he had to learn earlier the simple meaning in Sefer Yetzirah, he doesn’t need to listen to me, I said that one must examine, examine them, one should see that from them is a nice translation, I didn’t do it.
Second Argument: This Is the Way of Those Who Pray, Not the Way of Authors
> And furthermore, another thing, for what good is it to inform us of these matters and these innovations?
He asks after Rabbi Alkabetz, what does it come in here?
> For this is the way of those who pray, not the way of authors, and there is no learning or innovation in this.
He says, granted when a person prays and he wants to have intention with the Sefirot, he says “I give thanks before You,” he thinks, “I” means the Malchut, “before You,” the Malchut connects to the Binah, whatever. I understand, because he wants to pray with the intentions. But this thing is not a prayer book, it’s a teaching, he must say something. Granted when one prays, one doesn’t need any innovation, not every piece of prayer needs to be an innovation, one just needs to find where the Sefirot are alluded to, because that’s the way of prayer according to Kabbalah. But it’s not the… do you understand? It’s very interesting.
So he’s assuming that when you make intentions in prayer, it’s not innovations, it’s the way of those who pray, it’s to connect what they think in the language of prayer. But according to what he learns, Sefer Yetzirah is indeed a meditation book. If it’s a prayer, then it doesn’t fit.
Nu, it’s still, even if it’s a prayer, he’s trying to say something. When one prays, when one prays, why must one make such undertakings with prayer? Because one prays with the hidden things constantly. When one must put in an explanation. Okay, yes. But if it’s a prayer, he must do it every day again be a friend. Okay, yes. But if it’s a prayer, he must do it every day make what he how how how. He doesn’t want to make such a cold. And so you know it now, we’re going to now be difficult, we learned Sefirot, and we’re going to make such a Kabbalah. Could be, could be.
Third Argument: Sefer Yetzirah Doesn’t Have the Structure of Sefirot
But I would have had a third argument, a whole argument, that it’s not with the language of Sefer Yetzirah. Sefer Yetzirah, first of all, doesn’t have the structure of the Sefirot. Ramak does think it can’t fit, but he doesn’t have the words Chochmah Binah for him are not names of Sefirot, but at least not in Sefer Yetzirah. Again, it could be that the author of Sefer Yetzirah was. He says, he has names.
This is like, that’s why I’m not buying all these interpretations, because this is far to say is not a hard book to figure out. There are things that are, how does one say, ambiguous, he doesn’t know what he’s saying, but his structure, what his Sefirot are, is no doubt. The Ramak knows about this, he learned later. So, that’s a better argument.
The Ramak’s Own Explanation: Chochmah Means Receiving from One’s Teacher
> Therefore it seems to him to bring
Says the Ramak a better explanation. And more not a Sefirot explanation, but a way of learning explanation. And that’s the thing.
> Chochmah is receiving and the learning that a person learns from his teacher, like the matter adds to him the language of chapters.
So this is Rashi’s explanation of Chochmah, right? And remember, Rashi says that Chochmah, remember where does Rashi say like this?
Student:
I don’t know. Chochmah is what he received from his teacher. What is Devarim?
Maggid Shiur:
Here, this week is Chochmah such and such?
Student:
No. What does Rashi say that Chochmah is what he received from his teacher?
Maggid Shiur:
Wise and understanding, about what he received from his teacher.
Student:
Ah, yes?
Maggid Shiur:
I’ll still stretch, by the stretches. I’m actually curious by this, I’ll say like this, I have some innovation about this. Chochmah from what he received from his teacher. Ah, by wise and understanding, does Rashi say like this?
Student:
About Chochmah, wise and understanding people, about what he received from his teacher. Parshat Devarim, last week.
Maggid Shiur:
I haven’t learned any Rashi yet, but about this I don’t know. Purim.
Student:
Rashi says. Rashi says like this, we are wise from understanding. Also by Yosef, first afterwards when wise. Rashi says places.
Maggid Shiur:
Okay, Rashi says. Says the holy Rashi. Wise and understanding, on understanding will wise he doesn’t say. Understanding understand one thing from another thing.
The Midrash with Arius and Rabbi Yose
Maggid Shiur:
Ah, there is, Zusha Shaul transmitted a Sephardi. Zusha Shaul, Arius and our rabbis. Who was Arius, right? Arius, apparently, was the Ari in Christians in his name.
Student:
What? Who? He’s talking about this?
Maggid Shiur:
Doesn’t it fit?
Student:
Okay, the Midrash didn’t know what the years are. Could still have cried that one.
Maggid Shiur:
Okay, there were two theories, maybe I remember. Ah, I remember that someone else had a proof from this, he had some proof. Someone on this head told me some teaching, why this only fits according to the approach of… ah, because the Christian said that Chochmah and Binah are three persons on the Trinity, Chochmah and Binah and Daat. But he asked Rabbi Yose, the great wise one?
Student:
No, it’s a simple explanation, something like, something like the Lubavitcher Rebbe’s.
Maggid Shiur:
Anyway, he brings about, he brings in other places the Aryos. So Aryos asked Rabbi Yosi, what is the difference between chachamim and nevonim? He said like this: A chacham is like a wealthy money changer. A wealthy one, that means he has, if someone brings him a dinar he sees, otherwise he doesn’t have. A navon is like a merchant money changer, in short, a Jew is a navon, he’s a businessman, if he has money it’s good, if he doesn’t have money, he brings.
So, this is like the idea that chochma is like receiving, what do we receive? And then binah is havanat davar mitoch davar.
A Question on the Well-Known Distinction Between Chochma/Binah
Maggid Shiur:
Why are you not happy with this? I’ll tell you why. I saw that the… the… here it says… Rashi says it in other places. About this, does it really mean exactly that?
Student:
Someone talks about this? Here? What is it? What is chochma and binah? This is here the revealed simple meaning of chochma and binah. I mean what.
Maggid Shiur:
No, I mean it’s not there. All the drush books say this thing that chochma is what one received from his teacher, and there’s no one who… ah, this is like the basic, this is chochma and binah. I think, apparently… why are you thinking? Why do I hold that it’s wrong? I’ll tell you why.
First: In the Simple Meaning, Chochma and Binah are Synonyms
Um, let’s see here. How do chochma and binah appear? Um, first of all, it’s understood that they are synonyms. In the simple meaning there doesn’t have to be any difference, right? That’s first of all, right? “A wise and understanding and wise man,” “a wise and understanding man.” I don’t know. Understandably, he’s a smart person. Why must it be that they’re all definitions? In the simple meaning there doesn’t have to be, right?
Second: The Rambam’s Distinction Between Chochma and Kabbalah
But more than that, I had such a thing. I saw that Rabbi Yehuda Aryeh Leib of Modena – we can call him Reb Leibel, you’ll make him more heimish – in his book against the mekubalim says that the mekubalim call themselves “chochmat hakabbalah.” And he says, he doesn’t understand: “If it’s chochma, it’s not kabbalah; and if it’s kabbalah, it’s not chochma.”
Because the Rambam says many times that there’s a difference between chochma and Torah. The Rambam makes a different distinction: that chochma is when one understands, when a person has comprehension, he understands on his own. Torah is when he receives, it’s called “taklid,” when he receives. And he says that the mekubalim, they claim to be a science, “chochmat hakabbalah.”
The Paradox of “Chochmat Hakabbalah” and the Ramak’s Resolution
The Question of Reb Leibel of Modena on the Mekubalim
In his book against the mekubalim he says that the mekubalim call themselves “chochmat hakabbalah.” He says, he doesn’t understand: “If it’s chochma, it’s not kabbalah, and if it’s kabbalah, it’s not chochma.” Because the Rambam says many times that there’s a difference between chochma and Torah. The Rambam makes a different distinction, that chochma is when one understands, when a person has comprehension, he understands on his own. Torah is when he receives, it’s called “taklid,” when he receives.
On this he says that kabbalah, this claims to be a science. Chochma means a science. The Almighty only said, science means when one knows the why, the reasons, the causes. This was called chochma. If you don’t know the causes, then it’s kabbalah indeed, which is not chochma. And they want to say that there’s a chochmat hakabbalah – that doesn’t make sense. On one hand, they claim kabbalah, one must believe it, one must know it, one can know it through tradition. But if one only knows it through tradition, it’s not knowledge.
I think that this is a true paradox in kabbalah, certainly in the Ramak’s way of learning kabbalah, because the mekubalim do want you to understand. The whole thing is he says understand, he doesn’t want to be a simple-faith Jew. By the Chinese, they’re against the philosophers, because the philosophers understand to use their own intellect, and they say, “Ah, one doesn’t need one’s own intellect, Moshe Rabbeinu already received,” I don’t know. But it’s like a paradox. One can’t answer the paradox, don’t say. It’s a good question.
Student: So, do you agree that it’s not a real question?
Maggid Shiur: Ah, this is indeed a real question.
The Concept “In the Way of Chochma” and “In the Way of Hasagah”
“In the way of chochma.” Nu, what does “in the way of hasagah” mean? “In the way of hasagah” is also, when people say “in the way of hasagah,” I still don’t know what that means. You know “in the way”… I have two explanations. It can mean “in the way of understanding,” that means like something that the Rambam wants to understand “in the way of chochma.” It doesn’t have to be rational chochma or “discursive thought” which isn’t there in the details. But it must be something a thing that one does oneself, it’s “self-made.”
And the mekubalim have something against this in a certain sense. We can go deeper into this to answer, but I don’t have the nerves now. But in short, they have something against this, and they say “hasagah.” They say, “No, it’s not intellect, it’s not things that you thought, it’s from heaven.” Okay. Chochma is also from heaven, by the way, I don’t understand. So I’m not sure what that means.
So, it’s true. In short, that’s the… I hold that one can, what I’m full. Okay, I hold that most people will say that one can mean it, okay, yes? I mean that one can say. Who says that one can mean it, or one doesn’t mean? No, I don’t agree. Who says that all full people.
The Answer of One of the Respondents
Now, let’s go back to this. So, I saw that Rabbi… what’s his name who wrote an answer to his book, Rabbi Yitzchak Chaver of Mainz? One of the answerers. What was it called? The Magen Tzina? What did I write? One of these people that wrote it, or the em zag, what is, one of the people that answered to the Rabbi Leibel, of Modena, said that he doesn’t know what he wants in this chapter.
It’s very funny when the people who write answers, as if it’s a sugya in lomdus, they don’t grasp that he’s crying out to bring out a problem. You can try to solve the problem, but the point of the speaker is the problem that he’s speaking about.
He says, they say like this, nu, you bring the Rambam’s explanation of chochma. Nu, nu, who says that the kabbalists will go with the Rambam’s explanation? They can go with Rashi’s explanation. Rashi says that chochma is indeed received from one’s teacher. So, it’s not a contradiction.
Ah, it’s not called binat hakabbalah? If it were called binah, there would indeed be a problem. But it’s called chochma is kabbalah, it fits very well, because Rashi says that chochma is receiving from one’s teacher. According to Rav Yosi from the Sifrei it stands like this. And Rashi sees this precious piece. It’s fake, right? It wasn’t the problem that it’s not the wrong word. But I do have.
Ah, so I have an answer. I have a resolution, to reconcile both. But, let’s see first what the mark says. I have some idea what when one can answer it. What should I tell you soon? How I think about chacham, and whoever, if you don’t listen to my Zohar shiur on Sefirat HaOmer, which was so I understand it.
The Ramak’s Explanation of “Heven BeChochma VeChacham BeBinah”
Anyway, the Ramak says like this, that chochma is what one learns, that means one receives, and receiving is only chapter headings, and one shouldn’t teach out kabbalah, or one only says chapter headings.
> Binah is contemplation and addition that a person contemplates and adds from himself from the principles and chapter headings that are transmitted to him.
That’s binah. Okay, that’s Rashi’s explanation, basically, and Rabbi Yosi’s explanation.
> And now on this he intended in saying “heven bechochma.”
This is the meaning of “heven bechochma.” “Heven bechochma” means:
> Understand well what you learned from your teacher in the wisdom of the attributes.
Understand very well, you need a lot, that just receiving chochma is not enough. It shouldn’t be just chochma, it should also be binah. Why? Because the rabbi didn’t teach out only chapter headings:
> And it’s necessary that the person understand on his own one thing from another thing
As it says explicitly. Very good.
> One only says this thing to a wise person who understands from his own knowledge.
By the way, this is very cute. “Chacham umevin midato” are all three things: chochma, binah, daat. Chacham umevin midato. From this one sees that it’s not the other thing, because it’s mevin midato. But anyway, according to kabbalah, they don’t have this problem.
The Importance of “Intellect That Gives Birth”
So, since one must indeed be mevin midato:
> A person needs to compare thing to thing, to derive thing from thing, so that the intellect will give birth, not barren intellect.
So, this is very important. The Ramak says, even the mekubalim hold that the essence of chochma is receiving from one’s teacher, but one doesn’t fulfill it at all like that. One must give birth. If you don’t give birth to the chochma by yourself, you never got anywhere. And it had to be so, and because of this one only gave chapter headings, so that you would have to give birth yourself. That’s his… one should think.
“Heven BeChochma” and “Chacham BeBinah”
So, that’s the meaning of “heven bechochma.” It has nothing to do with sefirat hachochma. I mean, it could be sefirat hachochma has something to do with this, but it basically means understand what you learned.
And “chacham bebinah” means, explanation:
> That you give birth and compare this to that.
Means, after you understand yourself, you make all the comparisons from thing to thing, and binah is thing from thing:
> You will see that it will make you wise.
You should make from the binah chochma. Why?
> And it will make you wise in the reception of the rabbis and in some of their words, that includes the matter of what is added to you whether much or little, and on your understanding do not rely.
It says “and on your understanding do not rely.” It doesn’t say “and on your wisdom do not rely.” Yes? How does it say there “and on your understanding do not rely”? This is the end of a Mishnah where it says… yes? “That your friends will establish in your hand, and on your understanding do not rely,” something like that?
Student: It means that you should learn with other people, one should… that’s actually what it means in the source.
Maggid Shiur: That is, this is actually a verse, but in the verse it says “Trust in Hashem with all your heart and on your understanding do not rely.” And in the Mishnah it says it somewhere else, right? In Pirkei Avot it says… great and awesome and don’t say they will be drawn after you, and the master of fear says, yes? Do you remember? You don’t remember. And don’t say they will be drawn after you that your friends will establish it in your hand, and on your understanding do not rely. Very good.
So, after one learns oneself, one must look back in the book and see, ah, the book said everything that I understood. Why couldn’t you say it clearly? Because he says the chapter headings. But the holy one says nothing, that’s not written. Although I myself was mechadesh everything. This is the Ramak’s, and I think it’s a new explanation in practice.
A New Explanation of Chochma and Binah — Reconciling Both
But if one understands this way, I think one can also understand that the dispute of Modena with the Rambam with Rashi is not a real dispute. Because I think about chochma binah a little differently. And I mean it’s connected with this, but it also fits with another explanation. Because I look at it like this:
Chochma is when one sees the conclusion, like the essential concept, the essential thing that one sees, you get it that it’s so. Chochma is that it’s so. This is not the give and take.
Binah is, when it says this is so, from this, one step is the next step, this is what we call discursive thought, it takes binah, I say that binah takes time, right? Binah is something that takes time. One must first learn, think, maybe so, maybe not so, until one arrives, there are questions and answers, and so on.
Chochma is, before, so the two chochmot, this is there before, so if someone has faith receiving from his teacher, he doesn’t have faith. Every there doing action and giving, it’s there doing not easier than truth. But he has the thing is so. Yes, he does it in the way of faith, or he has some hasagah, he knows that it’s so.
Then the binah is, who says that it’s so, how does he know? And what do they mean? What do they mean for us to save? And the whole, the whole piece of Torah. But that point is not to stand in the give and take. People think that if one learns philosophy or something, the point is to always be contemplating. The point is, but you want to understand something, right? You understand something. The something, that’s the chochma. In the end, a conclusion is that he gives the chochma. And then it’s what a good rabbi that told you the truth, and I guess it’s back to what you ever said.
Chochma is What One Receives From His Teacher — A Novel Idea
So that means that chochma is what one received from his teacher, I want to make a chiddush. When Rashi says that chochma is what one received from his teacher, he doesn’t mean that chochma is kabbalah, is a kind of blind kabbalah. What he means is, the kind of things that a rabbi can’t teach binah. I mean that a rabbi can be a rabbi, the student, he can teach how, he can teach how, he can do it out. But the content, is all gone bin. How do I know? This will be, do you understand like this?
Student: No, that’s Rashi’s explanation, one transmitted halachot, one transmitted laws, and so this begins wisdom.
Maggid Shiur: You believe so? Then one makes the Gemara, why? One discusses it out, then one doesn’t transmit it further, the Gemara remained oral. Because there one sits and one learns it, and one didn’t yet have the actual, but eventually one transmits only the eventual chochma on. Yes, one didn’t transmit the whole give and take, it’s never going to end. Like the Rambam, one can’t learn the Gemara one’s whole life. It’s a living thing, it’s not a fixed thing. The Gemara never ended. That is, the Gemara continues on.
Student: Yes, it indeed continues on.
Maggid Shiur: Yes, so… Mishnayot one can say. So the conclusion remained such a halacha. So that’s chochma. Right, very good. How does one do that chochma means Mishnayot? This is who Rashi is a concept, and Rashi says so? Chochma is a holy order?
Student: No, the first answer. The first Rashi, chochma is what one received from his teacher?
Maggid Shiur: I have a system. Nu, what does the system have? Nu, I’ll put it together briefly. I’ll put it together. Chochma, he doesn’t bring. Why doesn’t he bring? He can ask the AI maybe he’ll find by something. I don’t have a rabbi’s name too long to find chochma. Chochma.
Chochma, Binah, and Daat – The Distinction Between Kabbalah and Understanding
Rashi’s Definition of Chochma: “What One Received From His Teacher”
Maggid Shiur:
No, that’s not the question. This is what says that traditions… cultures… traditions cultures.
The most interesting from Rashi: “Chochma – what one received from his teacher.” I have a system. Nu, what does the system have? Nu, I’ll put it together briefly. I’ll put it together. Chochma – he doesn’t bring. Why doesn’t he bring? I can ask the AI, maybe find the book? I don’t have a rabbi’s name too long to find things.
Sinai and uprooting mountains – yes, it’s the thing of whose teacher’s word. Sinai and uprooting mountains is a very nice image. The Sinai received the conclusion this, but the uprooting mountains breaks the Sinai, right? What one received from his teacher – how does that stand? Why does he bring it? What doesn’t he find it? What one received from his teacher.
I don’t have to agree with the explanation, that Rashi is when the person has – that means the Rav Chaver, whoever he answered his his his – like the Enk or others I saw says that, maybe someone holds, that if you read a book, then it’s a really good book, then first one doesn’t read, one doesn’t understand what is part, then one engages, and then one comes to – if you want to come back and see, ah, it’s simple explanation. I’ve already added nothing.
And in a brickle the whole world is like this, whatever, that’s already… then that’s who he gives simply, is sefirat hachochma and binah. And that’s the explanation of sefirat hachochma, if the chochma and binah, and not what you said from the song, that the Almighty is simple, and He made the whole world.
This is like the Almighty set learning Gemara – the Almighty was Mishnah first, He learned Gemara, He said, a flood not a flood, vayinachem libo, not yinachem libo. Then, Mashiach comes this Shavuot, the giving of generations, ah, in practice everything remained Hashem echad. It was born, He had a flood. And still it stands. Right?
I said that there is – there is – there is the Rama makes it here a bit more simple, as if the Rama makes as guidance of kabbalah. I mean he writes this also in his other if I remember something, or something similar, or the other Rabbi Chaim of Volozhin says it still like this – contradiction, one must learn kabbalah or one must understand. The answer is, one must be mechadesh. But one must be mechadesh according to what one received from the sages in wisdom and wisdom and wisdom and in short. But it’s not like a mitzvah, it really ends up being the same thing.
Or, sometimes the rabbi didn’t understand, but the rabbi is rabbi, when the rabbi is rabbi, when the rabbi’s rabbi’s – the rabbi doesn’t mean what the rabbi said, means indeed what the idea is. Yes, okay, so that’s your good explanation.
The Sefer Yetzira and the Method of Chapter Headings
Maggid Shiur:
So the – so the – so what needs to look at the verses? We have the best verses, we have the best verses, we have the best verses. The simple meaning is a good simple meaning. There’s sometimes a “chochmatcha al tish’on” (don’t let your wisdom mislead you). I need to have the easy way to switch, I need to have the other computer that has the battery line. I don’t know how the battery line went in the computer.
Chochma, bina, and da’at. And the siddur?
Student:
No, the siddur doesn’t say chochma, bina, da’at, but in Nusach Sefard. “Kne chochma, kne bina” (acquire wisdom, acquire understanding).
Maggid Shiur:
Many times it is indeed like synonyms. One cannot – there is a difference. Synonyms doesn’t mean no difference. It means that they’re similar things, one can say them together, but there’s some difference. Okay.
Student:
No, I’m in the Sefer Yetzira, he’s trying to say, understand well.
Maggid Shiur:
Okay, but it can still be that he means that. I glanced at Sefer Yetzira, it says “eleh tasar” (these are ten), and he gave the construction. He says, because the Sefer Yetzira is very clear the chapter headings. If there’s a book, there’s a book, the Zohar, for example, he couldn’t have been able to sacrifice with him in the middle to say more chapter headings. He says, whatever he had to say.
The Mekubalim and the Revelation of Secrets
In general, the mekubalim – I generally wanted what to think you know recently, I caught that it could be the whole dispute between the mekubalim and non-mekubalim, what one may reveal the secrets, and that from the first generation, the never-want mekubal there to say away to say. There were literally a few of the Rishonim HaKabbalim who actually don’t speak clearly. That is if he tries to – perhaps he can’t, perhaps there’s a limit on the stinky cells, maybe the limit is out. As the Rambam also says, I tried to write everything, ah, I can’t. Okay.
Student:
This whole matter is embarrassing, as the Rambam says here.
Maggid Shiur:
But they’re not trying to hide anything. The Mekubal people is just hiding it. That’s why we don’t know what they think. But I’m saying, the Sefer Yetzira isn’t here, the Ramak writes like any Acharon writes, and any sugya, he’s not trying to hide anything. Is it possible to explain?
Student:
Okay, in the Gemara it’s also not possible to explain, by the which, I believe we don’t understand any Egla Arufa.
Maggid Shiur:
The explanation is that one must be davening with wisdom. If you’re not modad, you’re own thoughts, to lay out numbers, you’re not going to understand. It’s not that Kabbalah is enough in the summer. Any havana (understanding), that’s interesting. I don’t want to read, that’s a telephone book. You’re going to have to be independently re-derived every generation.
There are differences, but not in quantity, not in quality. Do you understand what I’m saying? There are differences, but not real differences. I mean that… I mean that the world doesn’t believe what a great end the halacha is, to mean that the halacha is understood. Anyway, but… I want that’s how it was to change the whole perspective.
Student:
Ah, could be. But it’s even more advanced.
Maggid Shiur:
Psider (certainly). It’s even more real. 10 million times more advanced. It’s even more advanced.
The Sefer Yetzira’s Structure and Language
So, ah, so, like, all these, because books, which are actually written, like, with chapters. The Sefer Yetzira is one of the books. He says, as I say, you can know its structure what he tells, but what he means, he’s obviously not telling you. And all these, like, pieces, and, like, yes, yes, I just told you now, there are ten not, eleven, eleven, ten not, nine. Now, one can while. So, do you catch what I’m saying?
It comes out that all these instructions from Sefer Yetzira in the end. “V’hashev, mikan v’eilach tze u’chshov” (and return, from here on go and calculate), all these such expressions. He says, he says in the end, they are being explicitly saying, I told you, Rebbe, I’m brackets, now you think yourself.
So, to the translation of “haben b’chochma v’chacham b’bina” (understand with wisdom and be wise with understanding), I don’t know what one says it, chacham? Chacham? Chacham? Perhaps on “haben b’chochma, v’chacham b’bina.” I can’t how Chassidic Hebrews make, it doesn’t work. “Chacham b’bina”? Chacham. Chacham.
In short, the piece, whether he means here the electric, could be yes could be not, but he certainly means to say, think well into what I told you, because I didn’t tell you better. Yes, that’s what he means, he means he uses here such language. In short, he didn’t catch any language that doesn’t fit. He’s going back and forth, but that may be part of it, like all idea of the world.
There are two expressions that we find, which means obviously, such a way, like, like, like, I said, chochma chamvina, you have mixed up everything, you have, you know, it’s a good spring. Yes, one will be in, but as if, he means to emphasize that in a sense. Yes, yes, yes, not in single, because that’s what’s effective.
Synonyms in Verses – The Difference Between Tanach and Sefer Yetzira
I’ll tell you why… ah, let’s tell yes what, let’s say something else. You feel lav synonyms in the verses, usually, there they’re interchangeable, actually. So, whatever, one can make a reading that we should have originally a different meaning, or different connotations, or one says it on other things, but it’s not truly the same concept. But almost there’s no… in the verse, you could never do it backwards. In other words, there’s even an order of the synonyms, usually, that they don’t change, or sometimes they do. But one can’t… do you understand what I mean?
For example, if it says… nu? I’ll make some synonym in the verse. I’ll say it, now I, yes? Nu? I need some good example to explain, to know what I mean. I don’t have a good example because the sentences there are weird. But…
If there’s a verse like “libi sarchar azavni kochi” (my heart pounds, my strength has left me), I don’t know what. Let’s say it means roughly the same thing twice. One can’t say the opposite, “libi azavni v’kochi sarchar.” You’ll notice that the verbs always match with the nouns. And there’s a certain… a chuka (statute) stands according to its foundation, almost always. Sometimes there’s an exception, but almost always one can’t say both ways. One can’t turn back the wheel, because that’s actually why it’s different, because it works. They work with they, one can it in one, one can it in one, and it truly means both. I’m not saying that every time it means only specifically, but almost always it’s never interchangeable.
The Sefer Yetzira is doing something that matches with his way of thinking about language, but it doesn’t match how language actually works. Because the Sefer Yetzira always thinks that everything is interchangeable. One can make yishuv (settlement), one can make… if one can go all ways, one can say one makes a shriek. No, it always goes out screamed. But he always thinks that one can interchange things.
So I would think, for example, if you ask me, that’s why I’m keeping on getting stuck in this “chacham b’bina.” I mean that “l’havin b’chochma” (to understand with wisdom) makes sense. I have no proof. I can do the concordance, I can try to find. There are things, “dei chochma l’nafshecha” (know wisdom for your soul) stands in a verse. So these are all the verbs that mean some wisdom, knowledge, understanding, I know, let’s say similar things. A part of them can go one on the other.
Sefer Yetzira’s Language-Method: “Flip Everything and See” – And the Ramak’s Distinction Between “Bechon Bahem” and “Chakor Mehem”
The Matter of “Haben B’chochma V’chacham B’bina” – A Language Analysis
Maggid Shiur:
L’havin b’chochma (to understand with wisdom). I, we’re trying to think, if that’s in the verse, if that’s there. “Hakshivu lada’at bina” (listen to know understanding), for example stands a verse, lada’at bina, I know. “V’im l’vina tikra” (and if you call to understanding). Lada’at bina. Yes, lada’at bina. Lada’at bina. Lada’at bina. One can be yodea (knowing) chochma, so, right? But chochma is a verse? So, in my head it makes sense to say haben b’chochma, to understand chochma, as one can say da’at chochma, one can say understand chochma. I’m not sure that there’s such a verse, but maybe there is. But I don’t think that according to the way that the language works to you, you can actually say l’hachkim bina (to make wise with understanding). Have you said? Chacham libcha (make your heart wise), one can say chacham, maybe that’s also by the way of a verb, right? Chacham libcha. Your heart is wise.
Do you catch that I’m crazy that I’m getting stuck on the word chacham. Not because I don’t know any Hebrew, it’s not a word that you say. I find myself somewhere else, such language. No, it’s stuck. Haben b’chochma. Many people have written books “Haben B’chochma,” okay? No one has yet written a book “Chacham B’bina.” Chacham b’bina. Ah, that’s what I would have said.
Sefer Yetzira’s “Atomic” View of Language
The Sefer Yetzira seems to have more… like an atomic view of language, doesn’t take the context into account. Because he thinks that always can be alef with all, and all with alef. Yes, that’s his understanding. And he understands language as being based on language on the world, which we understand by language and so on. So, he seems to understand like his games do work like this, like reversing things. If one can make alef with bet, why can’t one make bet with alef? We can’t, but a mekubal can yes, understand? Like, all this, he has this idea of like language coming from tzirufei otiyot (letter combinations), right? “Shtei avanim bonot” (two stones build), that’s what I showed him.
And then, if you look, you’ll notice that you can’t actually take any tziruf and make it into a word. Firstly, he forgot a whole… he is yes a bit gores (addresses), but he’s not properly gores the topic of vowels, and not every consonant goes together with every other. So, the problem, literally, your mouth can’t say them, or there must always be a vowel in between. He’s not gores that. Okay, he’s not gores because in lashon hakodesh (the holy tongue) there are no vowels, there are only nekudot (vowel points), and he doesn’t speak of the nekudot.
But also, he’s not gores like the fact that in human language at least, there is a difference. There are things that go this way and not that way. He found that “eng” and “nge” are the same thing. But, again, “eng” is actually something, but “neg” is nothing. Why not? Like, because we don’t, sof kol sof (after all), we don’t have a word for that, so I think… because some certain words that you would think are bizarre…
A Computer Project: All Possible Combinations
I’m going to take my computer to make a list of all the three-letter tzirufim possible in the world, and find out if there’s a pattern, which ones are actually… There’s for sure a pattern. The computer is going to take whatever is and going to make a pattern.
Student:
But we found, the computer worked itself out, yes? Did we find more shorashim (roots) that we never knew.
Maggid Shiur:
And we found that certain words from lashon hakodesh that we didn’t even know it’s a shoresh, now we understand it’s a shoresh because… like, in other words, our knowledge of lashon hakodesh is not complete. We don’t know every word. I guess that’s true. In certain, certain tzirufim that you would think that are definitely not possible, I don’t know, peh tzadi mem… man, who would make such a… But actually, there is in the Mishna “patzimi” something, yes. There’s some weird… would you have thought?
But there are things that we thought makes sense. Actually, “nag” is a… Why not? Like, it could be, it’s a… it could be. And the renewal is indeed a novelty, it’s a novelty.
A Proposal: Using the Sefer Yetzira’s Method for New Words
So the Sefer Yetzira is… so maybe I should tell my computer to do something better. I should tell my computer to make the words that should be, and I’ll go accept it to use. Because there is indeed a problem, in lashon hakodesh we don’t have words for many things, right? So the Academy, they make something like, a telephone is a “rav-kol” (multi-voice), I know what. No, let’s make some tziruf. The Sefer Yetzira…
But maybe the Zohar, that’s how it worked. He knew that the Zohar is all the words that mean nothing. Maybe he looked how the words should be based on… yes, I’m saying, one can make words. No, if for example a nun points to this, and a gimmel points to that, so a nun-gimmel should be a… I don’t know, an A-I, I don’t know. Because “kursaya b’yada al kamtza’ya talkin” (the chair in the hand to the kamtza’ya you hang). Understand, it can only be something or nge or eng. What about a nun-gimmel? Perhaps that’s a third type of thing, it’s not a nge, it’s not an eng, it’s a third type of thing.
The Sefer Yetzira’s Method: “Flip Everything and See”
Anyway, I’m just saying that this kind of word game… nu, you know, okay, the paytanim (liturgical poets) might have done things, games like this, right? One must look, they have… they don’t follow the rules. But you could imagine that Rabbi Elazar HaKalir had an idea, “chacham b’bina.” Perhaps he actually wrote it. Maybe it was the same game that he wrote that. Maybe it was earlier than Sefer Yetzira. But in any case, it’s similar.
I’m saying, that’s why… He seems… No, I’m saying, he’s specifically doing this, because that’s his way of thinking, like, let’s flip everything and see. Because he’s trying to get to the scientific basis for everything, right? And so he says, in our language, people just forgot. But in the reality, why shouldn’t it be the opposite?
Just as one can put a table on a bench next to a table, one can still put a table next to a table, one can still put a table next to a table, why does a person walk with a foot always below and the head above? Perhaps try to make it opposite, see if it works. Anyways, flip everything and see. Flip everything, see what happens. Okay, haben b’chochma v’chacham b’bina.
“Bechon Bahem V’chakor Mehem” – The Ramak’s Explanation
Already, we’ll go further. “U’vechon bahem” (and examine in them). What does “u’vechon bahem” mean? So the Ramak has, the earlier, the previous person translates, whatever, look that from this also comes out a thing.
> He says thus: “The examination of ‘bahem’ (in them) is to say, in the essence of the sefirot themselves”
That he makes such a distinction, that there is bochon (examining) and choker (investigating).
“Bahem” – Examination in the Essence of the Sefirot
“Bahem,” in the essence of the sefirot themselves, in the essence that they are, in their substance, right, he means the essence:
> “There should be examination only, in the way of ratzo v’shov (running and returning), in the way of humility, and to sense the honor of the Koneh”
Koneh means he God, right, Koneh HaKol (the Acquirer of All):
> “Before the Emanator the Glorious, this is ‘bahem’”
Bahem, if you want to know what they are, should, I don’t know why bechina (examination) he thinks is less for some reason. Not investigation, but examination. Ah, because in Kabbalah they say bechinot (aspects), and the investigators say chakirot (investigations). I think. Bechina is like… I don’t know what bechina means. I don’t even know what this word means.
Student:
Testing in Yiddish?
Maggid Shiur:
No. The Almighty is “bochon klayot v’choker klayot” (examines kidneys and investigates kidneys). It’s the same thing. Where would you see bechina? “B’zot tibachanu chai Pharaoh” (by this you shall be tested, as Pharaoh lives). That’s the first time. “Hashem tzadik yivchon” (Hashem the righteous examines). It says… It means like looking. I would think it means looking well. L’havchin (to distinguish), like “l’havchin bein or u’vein choshech” (to distinguish between light and darkness), such things, yes?
Choker is actually not a word in Tanach almost. In Tanach it stands only in… okay, I won’t say something I don’t know. Let’s try to check. “V’darashta v’chakarta” (and you shall inquire and investigate). Yes, I’m right that it’s less.
Choker, I would say the opposite. Choker means like you don’t know something, you’re looking for it. I mean that choker is a synonym of chipus (search), as stands a verse “nachpesa drachenu v’nachkora” (let us search our ways and investigate). I think that choker is in the field of searching. Bochon is in the field of like seeing, testing.
So, I don’t know, I don’t know what that is. The simple meaning is… is matching with how I think the word is in Chumash. Choker Iyov (Job) said many times the word choker. “Lachkor et ha’aretz” (to investigate the land), right? “Lachkor” means like… finding out. I guess “bechina” also means like finding out. So I don’t know. I’m not so in investigation. In short, it stands indeed in investigation.
So one can’t be choker, but one can be bochon. So what can one be bochon? Anyway, and that’s called “bahem.”
“Mehem” – Investigation in the Action of Their Extension
And afterwards “mehem”:
> “However, the action of their extension from them”
That means “mehem” means not “in them” but “from them.” That’s probably a good diyuk (precise inference), “bechon bahem v’chakor mehem” (examine in them and investigate from them).
> “It will be a matter of essential investigation and clear knowledge with little action and great contemplation”
Right? So the chakira (investigation) is not in what they are, but in what they do.
> “The action of their extension, not in the existence of the sefirot, but from them”
That’s the simple meaning of “bechon bahem v’chakor mehem.”
Student:
What?
Maggid Shiur:
“Bechon bahem v’chakor mehem.” I guess that’s true. “Bechon bahem” means check into them, look into them. The Ramak says, not so well, but because one can’t fully know. “V’chakor mehem” – and be investigating from them. That means, see what follows from them, right? What they do, what comes out of them.
I don’t catch the language just like that. What does “v’chakor mehem” mean? One doesn’t say “chakor mi-” (investigate from), one says “chakor et” (investigate), “chakor otam” (investigate them).
Student:
You’re asking a question?
Maggid Shiur:
You should know Sefer Yetzira’s language.
Student:
You’re asking, you’re saying that he has no language.
Maggid Shiur:
I can’t. It could always be a variant text.
Precision in the Language “Chakor Mehem” and the Problem of Variants in Sefer Yetzirah
The Language Difficulty: “Chakor Mehem” or “Bachon Bahem”?
That is, see what follows from them, right? What they do, what comes out of them.
I don’t understand the language just like that. What does “chakor mehem” mean? One doesn’t say “chakor mehem,” one says “chakor es,” “chakor osam.” You’re asking a question, I told you, you need to know the language. You said before that you only need the language. Well, I don’t know. “Bachon bahem”? I don’t understand the language at all.
It could always be a variant. I don’t know, maybe in the other version it also says “bahem,” “mehem.” It’s such a difference that can easily be flipped, right? Here it also says “bachon bahem v’chakor mehem.” You can be “chakor mehem”? In a verse it’s “chakor es,” “chakor osam.” “Chakor es.” Okay, but “es” isn’t… “mem” means “from.” Maybe it’s like missing a word, “chakor es she’bahem,” that’s what the Ramak interprets it. In short, as if there’s a word missing. It looks like you’re questioning them. If you’re questioning them, that would be “chakor osam.” Investigate them.
Okay, “v’haveyn davar al buryo,” okay, we’ve finished. But in short, “bachon bahem” isn’t so clear in this, but I see that he also says the same interpretation in Rokei’ach. In short, let’s understand it well. “V’al ta’amik ba’sefiros l’ofen reishis reishisam v’acharis acharisam, af al pi chen bachon bahem neyda, chakor bahem nefarsheyhem.” “Bachon bahem, chakor bahem.” He also has, he has “bahem” for both, you see? He doesn’t have the difference. The language “chakor mehem” really doesn’t make sense. It’s funny to make such a precision when it’s a letter that can easily be switched. It’s a difference, let’s write it that way.
The Problem of Variants in Sefer Yetzirah
In Sefer Yetzirah it’s so strong “chochma v’haveyn b’chochma,” that you need to write it yourself too. I don’t know. All books, like everyone that wrote, they made a petition, also wrote the source, the text, because there are so many variants that one can make whichever version I want. And there’s no way to solve the problem. He’ll find the first manuscript, he’ll pray himself, what are you going to do?
So, the Ramak could have written into his, my hand, in order to hint at the difference. Yes, he understood he had the variants. He also knew that there are a thousand variants. He did it, seriously, he assumed that it was because it made sense to him.
I think it’s not bad at all. I’ve thought about a few old books that I’ve learned a bit. It’s not bad at all that one needs to make one’s own edition every time one learns it. Why can’t I write? Why is the first scribe who was in the times that I don’t know what? He can basically copy the book. Let’s now understand it and I can. No, it’s the book. You want to rely on the author, you need to find a version. Rely on the commentary? Not find. I can tell him that he needs to write this. Maybe the author who isn’t good becoming, I can’t clearly write his own book.
Okay, again, the Tosafos used to do this, everyone copied Tosafos. Sometimes a book is sealed, with the books here they’re sealed sometimes, with Sefer Yetzirah it’s still not sealed. There are three versions, there’s the Gra’s version, there’s the Ramak’s version, there’s the Raavad’s version, that means not sealed. That means that every editor still leaves it open.
I wanted to publish a book. Halachos means Mishnayos. Halachos is indeed the translation of Mishnayos, right? Makes sense. It’s a Mishnah, it’s really not around like a Mishnah. Mishnayos is also a bit of a chasidah, but the bit one can change, it’s variants.
I’ve thought about another book. I learned the book Shi’ur Komah. It’s not even available. I mean, you need it, it’s there, but there are four five other editions. I think, I’ll make my own, I’ll compile. Why can’t I? It should be Yitzchak’s version of this book.
“V’ha’ameyd Davar Al Buryo” — The Simple Interpretation
Anyways, already, this is the “bachon bahem.” “V’ha’ameyd davar al buryo,” says the Ramak, the simple interpretation, very necessary, the simple interpretation.
> Explanation: Establish the matter on its strength, burya means its strength, more like burka d’chama, yes? The clarity, strength. And descend to the depth of the interpretation that it will be clarified for you without doubt
It should be clear, not have any doubts. Sefer Yetzirah begs of us, you want to understand, no one fulfills.
“V’hoshev Yotzer Al Mechono” — The Simple Interpretation
“V’hoshev yotzer al mechono.” Ah, this is also… okay, I don’t know, he says it dearly like this:
> Explanation: All your intention in any case should be to the Yotzer Ein Sof King of Kings of Kings who emanates from His base, which are His thrones, which are His ten sefiros. And the intention of everything should be regarding the unification of the emanated from the cause of the Emanator and the Emanator in the emanated.
So “hoshev yotzer al mechono” is like an image. It’s saying, the yotzer means the yotzer, right? The creator, the former, the shaper, technically. And place him up on his chair, on his base. Mechon isn’t a chair, mechon means more like a… “mechon kis’acha me’az,” “mechon l’shivtecha.” Mechon means like a… a base, right? Base him, he needs to be based. Base God. The Creator isn’t based enough, what we need from the next Sefer Yetzirah, one needs to make based.
Now, what this means is that people don’t understand the connection of the yotzer with the mechono, because there’s… like, the basic question in Sefer Yetzirah that one needs to be worried about is, there’s so many things and there’s only one God. So how does this work? One needs to have an answer. One can make from one two, and from two can become already four, and four becomes already six. That’s whatever, or the ten sefiros, all these kinds of explanations. When you’ll clearly understand this, “haveyn davar mitoch davar,” you’ll put back, you’ll set up… set up, exactly. “Melech yoshev.” I mean “hoshev” is perhaps from the language of sitting. That’s how he translates it, right? “Hoshev,” not returning, like before he said teshuvah. “Hoshev,” set up. “Hoshev” one needs to write. “Yoshev kis’os l’mishpat,” like that. Set him up on his chair.
It makes sense, because now sits… in your head, if you have an understanding of how the Matzil and the atzilim, how the thing works, it’s as if you’ve set him up on his chair. “Melech yoshev al kisei” whatever.
“V’hoshev Yotzer Al Mechono” — The Kabbalistic Interpretation
This is certainly the simple interpretation. The yotzer certainly means the Almighty, and mechono means the world, or the vessels, whatever you want to call it. So… we have here “v’hoshev yotzer al mechono.” Until now there wasn’t a complete throne, the world didn’t understand how one connects with the other. I mean like this, presumably that’s also there. I want to learn it over the blaza mige armeizes interpretation. Ah, he doesn’t hold at all the… oh yes, “v’hoshev yotzer al mechono”? Ah, “ki hu yotzer,” he has a whole version.
> For He is the yotzer, He is the creator alone and there is none besides Him.
What rabbi? We understand that the Almighty how thinks. Oh now, after this he says another interpretation according to Kabbalah. That is derfelt briah, go back to the previous, he says the same thing, that ah, in order to let’s say interpreters say that davar means the Malchus and briah means the Yesod. Not to separate them should say that it’s nine, like we say before that the Malchus is external, ten from the Malchus. And hoshev yotzer al mechono is the opposite, that one shouldn’t count the throne for the matzil. Not to separate them that the matzil is one of the ten, and the throne is the matzil. No, each is the yotzer is on the mechon. And sefiros they are a mechon.
> And the master emanator like a king on his throne is not counted in his throne.
Okay, first of all, the interpretation is the same thing that Esav later, which it… Rabbi Malachi had a minute treat said that it’s not such a good interpretation.
Conclusion: Until Here the Explanation of the Mishnah
Until here the explanation of the Mishnah, we’ve learned two Mishnayos, blessed be God and Sefer Yetzirah. It comes out, we’ve worked through the five chapters, the conclusion of the matter is that there are ten sefiros, not more not less. And there is no doubt in this matter God forbid, and nothing God forbid, this is God forbid, this is there understand. Rather the belief in the heart of all the mekubalim. All mekubalim believe that there are ten sefiros.
It’s interesting, because warns he what have six, would already be forty-four, and exactly ten. The Ramak makes into a hakpeidah, I believe that it must be.
Discussion: The Arizal and the Number of Sefiros
Student: Who? The Briton told that actually the Kabbalah we hold today because it’s only found. Yes? I knew about this.
Teacher: The result, that’s what Rabbi R’ Wiser Heinstrach said. But it’s more complicated in this. Like we learned the Ramak himself, when we spoke about general and particular, and the level, and that level. And the Arizal said, the Arizal said, the Arizal threw out more than four or five. But the Ramak also, the structures of this in the Ramak, it’s not… it speaks of something else… it’s true, so someone said that…
Rabbi Ashlag thought up a story that there was opposition to the Arizal. He himself was mechadesh the story. On the story he threw in, I’m not the greatest AI, but Rabbi Ashlag said that there was opposition to the Arizal, which is true, there was opposition, it was very well shut down, the sages of Tzfat did a lot of work not to cause the opposition, but there were opponents. We know from Rav Medinah’s book.
And Rabbi Ashlag says that there are such kinds of stories, there are in R’ Shlomo’le in the letters, in the praises there are stories that people read the Maharsha, the stories are only with the Arev, but Rabbi Ashlag argued that the opposition was presumably because the Arizal said that there are five sefiros and not ten. He said it that there are five sefiros and not ten. He said it that there are five sefiros and there are five sefiros, but in short, the Arizal plays around a lot with the numbers, but it doesn’t mean that the Arizal also brings the ten and not nine many times. So it’s not…
So I need to say it something else, he’s going to say about thirteen. In chapter 7 he spoke that there’s a shitah that says perhaps that there are thirteen, and he disagrees, he explains that shitah. Yes. Yes. Yes.
Student: Nater was it is nader hole sugya.
Teacher: I have yes, but it’s a whole… they need to learn Rav Higvaran and ask out who Rav Higvaran was and all kinds of things. And I think that it’s nader hole issue, which is… It’s an important issue because the Ramak used it for some big insight that he has later in the Kabbalah, which he explains the shitas haGaon that there are thirteen sefiros, with the three before, the three roots, which he called on this. But until he brought a Sefer Yetzirah, mostly to prove, a bit like this, particularly taken a Sefer Yetzirah, that it’s ten and not nine, ten and not eleven.
Dispute in the Count of Sefiros: Why is “Ten and Not Nine” Such a Big Thing?
The Ramak’s Foundation of Ten and Not Nine
Teacher:
I think it’s another whole issue, it’s an important issue, but I think that the Ramak uses it for a big foundation that he has later in Kabbalah, that he explains the shitas Rav Hai Gaon that there are thirteen sefiros, and the three previous ones, the three roots, how he calls it there.
But he brings Sefer Yetzirah mostly to prove, a bit Zohar, explains Sefer Yetzirah, that it’s ten and not nine, ten and not eleven. It’s interesting that he holds that it’s such a big thing.
What does he say here for example in the Zohar? What does R’ Shlomo HaMekubal say? I found that until now there are only ten sefiros? Ah, he speaks about the ten tzachtzachos. That’s the toros. Wait. Ah, very interesting. He has many things, not about the count of sefiros.
Okay, according to the Arizal one can say other numbers, but in any case, one can do in the sense of… he says a simple parable, I ask him, write him Atzilus, and the other says why he needs to say ten. He said, here is this still speaking in emunah.
Sefer HaShorashim and the Dispute in Numbers
There’s something a Sefer HaShorashim that had a melachah pftered that someone has smaller here is a dispute that there’s in the back on page 668, brings them that something a Sefer HaShorashim said that there’s a dispute in the numbers.
Ah, here he speaks about this here. Ah, he brings something a Sefer HaShorashim that had… I’m looking if there’s someone who argues that there’s a dispute. Ah, here in the back, on page 668, he brings that something a Sefer HaShorashim said that here is a dispute in the numbers. Count of sefiros.
That’s the point, he says. Well, he’s going to attack all kinds of things to say, it comes out that there are different understandings in the sugya. He says that there were those who said that the First Cause is not a sefirah, and there are those who say that it is. That’s one of the things we’re going to talk about. Right, we’ve already seen about this a bit. The Ramak has a whole gate about this later, gate 14, gate foundations of wisdom, foundations of holiness, foundations of holiness.
Different Opinions in the Count of Sefiros
And there are those who say… yes, he brings that there’s a dispute. There are those who say that no, that there are only nine sefiros vessels with the Ein Sof. And then he brings that there are those who say that there are thirteen, and there are those who say that there are thirty. That’s a different shitah. And there are those who say that there are one hundred, or three hundred, or three hundred and ten. In short.
Ibn Wakar and the Book “Shorshei HaKabbalah”
And so he says further from a philosopher who wrote a book “Shorshei HaKabbalah,” Ibn Wakar. Have you heard of this person?
Student:
What was he, a bit of an apikores like?
Teacher:
A bit, yes. Rabbi Shlomo Alkabetz brings his book, and he’s angry at him. He says “see this fool.” He says all these things, that it can’t be that there are more than ten sefiros or less, and because of that, he… wait, I didn’t take… I didn’t take the sefiros. Ah, I don’t know if he goes back to the shayge sugya of how many there are.
The Kollel of Rabbi Shlomo Alkabetz
The books in the back are actually the notes of the kollel of Rabbi Shlomo Alkabetz where they learned all these sugyos before the Ramak made his book and said his shitah about everything. So you could see what he’s reacting to.
Okay, the Ramak is a student of Rabbi Shlomo Alkabetz. Yes, he says explicitly, he calls himself a student there. And you can see here all the writings, for example besides Rabbi Shlomo Alkabetz, that he’s talking about all the same problems that he has. That is, even certain pieces of Pardes you’ll see that it’s based on this. Or in the question, we’ll see that in the question there are also verses, statements, that there are more than ten sefiros or less.
The Big Question: Why is it Such a Big Deal?
But it’s still a bit of a mystery to me, like, why? Where did they get it? What does one want from this matter? After all the toros of Ramak, he’s not privileged to understand what the topic is. Why is it a big deal? Yes.
Like, all the things that all the sugyos that the Ramak puts into this later, the question of the roots and the question of the Keter of the Malchus, the question I understand in its own right. But that’s, he seems to think that the belief of ten sefiros is all about that.
Or someone says that it’s written in Zohar that there’s Beriah and Yetzirah, it comes out that there are thirty sefiros, that one needs to understand what the world of Beriah means. Okay, that all the sugyos understand it themselves. But he puts them all into this, like, concept of ten and not, on 10.
And I just want to know, okay, what the Belza says that there isn’t any… the sefiras haHod doesn’t exist. It’s only Netzach. Understand? He speaks of all sugyos that he calls that this is the sugya of ten and not nine. But what the Belza says, I don’t understand what one needs to have Netzach or Yesod. I mean that Chesed Gevurah Tiferes Malchus is enough. What is this for example? Understand? What is his answer to that question?
Student:
He didn’t make it clear.
Teacher:
And it’s not clear to me, according to how they end the Sefer Tzurah, he’s burrowed over this, and it’s specifically ten and not nine. Who does it come from?
Student:
What?
Teacher:
No, it’s only one Mishnah. Also only in certain versions. What’s bad if someone says that there are 74 sefiros? I don’t know, whatever the sefiros is, there are 22.
Student:
Okay, there are 22.
Teacher:
Is he already, is he already, is he already in a conflict. 34 against 34. Daled lamed nun, it shows the whole… I have him according to Sefer Yetzirah, that there are Satmar ambers, is it… is it? Makes sense.
Two Sources for the Number Ten
English Translation
1. The Pythagorean-Philosophical Source
Ah, if it’s based on this, like, number, number, number, this is basically the second thing that I can understand that it’s based on one, the number system, based in the Pythagorean, and it’s like this, it’s one important the number ten, the decade, oversight. This itself one needs to understand what it means, but at least I understand from where it comes, the idea.
2. The Spheres (Galgalim) of Astronomy
The other thing is the idea of the 9 or 10 galgalim. This is the other idea. But the, the, the, 7 planets, 8 for all stars, 9 for the day, for the daily revolution, and that’s all. There are only 9 galgalim, according to all opinions, at most.
The Rambam says that we don’t know how many galgalim there are, because it could be that we need more things to turn, or there are more stars that move, besides the 7 planets, or there are and there are 54. It’s not at all agreed upon, but the number that the… all the Rishonim were based on is approximately nine.
Afterwards there was Ibn Ezra who had a theory, which says that there was a sekhel, but the center is something a sekhel. That’s why we have ten, like the number ten.
The Conflict Between Philosophy and Kabbalah
And if this is the thing, it’s very funny because many of the opinions of the mekubalim, I didn’t say that he is connected, but the opinions that he learns from philosophy he did want to connect, because the Ramak wanted to connect these things.
And then the nine and ten becomes a big question, because, as I said, because there are at most in the system of the world nine galgalim, at most. Sometimes people only had eight, or you can even have less if you put things together and so forth.
And then, and then there is also the question of is there an Ein Sof at all, this is a philosophical question, whatever. But, and then why are there nine? Because there are seven galgalim, seven planets, plus the stars, plus the day, plus the sun and the moon, whatever, plus the, not the sun and the moon, plus the day. That’s how we end up with nine, nine plus one. And then it’s not such a big issue.
The Ramak’s “Prohibition” and the Modern Problem
The Ramak makes like a prohibition. The Ramak makes like a prohibition, how can one say that there are five? I know why, because we stopped believing so much in the galgalim. Now, you can basically collapse them all in a different way. You can say, okay, there are planets, and there are stars, and there is the sun, and that’s still only three or four things.
Sefirot and Galgalim: Is the Astronomical System Part of Kabbalah?
The Problem of Counting the Galgalim
Not the sun and the moon, plus the day. That’s how we end up with nine, nine plus one. And then it’s not like a big problem that the Ramak speaks… The Ramak makes something like a prohibition. That story goes like that.
How can he say that there are five? I know why, because we stopped believing so much in the galgalim. Now, you can basically collapse in a different way. You can be, okay, there are planets, and there are stars, and there is the sun, and there are ends all these three on different things.
So, what isn’t? No one made the connection that I know. There’s certainly a way. What is the connection? If the Arizal knew about Copernicus or something like that sort of thing.
Student: And he caught, he didn’t know by the way.
Maggid Shiur: Exactly. No, in the sense on levels on the… they did know, the Ramak taught him.
Student: No. No. No. Okay, I just just now, maybe there really are millions.
Maggid Shiur: Ah, maybe the Sefer HaTzurah is right, that there are millions of worlds. And the ten is something else, the base. He’s not talking about the heavens. Just.
Right, so it could be that one needs to make, I think that one needs to make a better kabbalah.
Olam Katan and Olam Gadol: What Remains Valid?
The mekubalim have one thing, that they have the body system that they have going down, which is still true. A person still has approximately the same sound, limbs, externally at least, as they thought.
But the world, the olam gadol, the olam gadol is still olam katan, adam katan, whatever it’s called, the microcosm is still a big question.
The Rama still believed in galgalim, and Rabbi Chaim Vital, all of them, quotes it. But they knew, they knew. The Rama quotes somewhere the new system, and he ignores it. And in Rabbi Chaim Vital, I’m in one book, and astronomy quotes it. So they knew it.
The Hafla’ah’s Answer: Galgalim Is Not Kabbalah
I told you, Rabbi what’s his name, the Hafla’ah? The sefer showed me a Jew who says that he asked the Hafla’ah what is the explanation that all these mekubalim say that there are galgalim and the scientists say not.
He says, well, the mekubalim took this from them. This is not kabbalah.
The Hafla’ah told him, so he brings from the Hafla’ah and from someone else, it’s one of the tzaddikim in the Ukrainian region, that it’s not a problem, this piece that stands in Etz Chaim is not kabbalah, this they took from the science of those days, and the kabbalah begins afterwards.
But it does have a connection, you can’t really like say that, so one needs to make an improvement on it. Figure out what are their ideas and what are their like details of facts that are like… In short, maybe there are more than ten sefirot, and the mekubalim only knew of ten. I don’t know.
The Connection Between Ten Sefirot and Aristotle’s Ten Categories
Or, depending on what you call it, there’s like this whole… There’s another connection that many people made, that the ten sefirot is connected to the ten categories that Aristotle had.
Student: Have you seen it in the Torah?
Maggid Shiur: It’s not just. It’s not entirely just. Ah, do you know who made it first in the Torah? Rav Saadia Gaon. And it’s asked in Sefer Yetzirah. I think he’s the first one that I found to connect these things. I remember being the Sefer Yetzirah taken in bed the… The Becker Remin has a great length about this…
It’s not just, because the ten categories are the kinds of everything, the greatest kinds. When you make clear the clear of all sides, then one will end up, according to the other style, with these ten things. And according to the Plato, with five things. That’s the dispute.
In short, it’s still a mystery to me a bit of how they want.
The Importance of the Number Ten in Torah
But if the Jew is very important, a minyan is ten Jews. Asarah ma’amarot, you see the Mishnah emphasizing, this is an idea, and asarah nisim, the entire Mishnah. Eser leshonot, there’s very much, I made recently in midrash, but the midrash seeks on every thing eser leshonot.
Student: Yes, but 10 is a real round number, it’s kind of makes sense.
Maggid Shiur: It’s very interesting how they did this to us regularly, they said eser leshonot, eser leshonot, eser leshonot. They keep doing it, and it works. Are there really only ten of all these things? In short, they made another list.
But it’s funny, they had some kind of insistence, they wanted to seek specifically ten, and they found ten. There’s something about it. Maybe, maybe there is.
Discussion About “Unlucky Numbers” Among Jews
Ah, this is the eser leshonot. Someone asked if Jews have an unlucky number. Apparently 11 is an unlucky number among Jews.
Student: Yes. 11, Simchat Torah is the aseret hadibrot, the Haman, the 11th, the chelbenah. Maybe 9, but I think 11 more than 9.
Student #2: No, lo tenachesh v’lo te’onen.
Maggid Shiur: Hello, lo te’onenu, that’s just a way of getting away from problems. We don’t have any unlucky numbers. We certainly have lucky numbers. The Tanakh definitely believes that 7 is a special number. But that’s not… Okay, that’s a question of conduct. I’m not talking about conduct.
Student: No, no, no, it’s very a real… It’s a question of conduct.
Maggid Shiur: I just always want to know and remember and believe that numbers can’t hurt you. Of course they can’t hurt you. What does it come in here? Yes, there are numbers that have a special importance, because there is Pesach is seven days, and there are seven days Shabbat. Certainly, seven days is the seventh day, and it reminds a Jew of Shabbat, of the Almighty, certainly. But not just because the number 7 is a mystical thing and it can hurt you.
Well, the seventh boy of cheder, the seventh… On the contrary, the seventh helps you. The seventh helps you. Specifically 10, there’s a lot less in the Torah 10 than 7.
Student: Ah, that’s the lucky numbers, not the unlucky ones. That even the lucky and unlucky is just such a clear… Okay, it’s a… no problem, there’s no complaints. God forbid, someone who comes in the eleventh to shul, has something a clear, needs now…
Maggid Shiur: Yes, he needs one, he needs to make a siman leshanim. Hello, why didn’t you come earlier?
Student #3: Of course, I’m just saying, like, people don’t even know what the Jewish language of all these symbols are, but we’ll try to figure it out.
Maggid Shiur: The Pythagoreans also had, like, bad numbers. Like, even numbers are bad, I think. Zugot. Zugot. Even means separation. Three is… connected. One, two. Even numbers are not good.
—
Okay, good, that’s the shiur. I don’t know, I’ve already been learning.
HE עברית לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור – ספר פרדס רמונים, פרק ו׳ (המשך) והלאה
—
I. המשך פרק ו׳ – „הבן בחכמה וחכם בבינה”
ממשיכים באמצע פרק ו׳. החלק הראשון על „עשר ולא תשע” כבר הסתיים. עכשיו נכנסים להמשך המשנה בספר יצירה: „הבן בחכמה וחכם בבינה, והבן דבר על בוריו והשב יוצרך על מכונו”.
—
II. שלושה פירושים של המפרשים על „הבן בחכמה וחכם בבינה”
הרמ״ק מביא שלושה פירושים שאמרו המפרשים (הוא לא אומר מי הם המפרשים):
1. פירוש א׳ – ייחוד: צריך ליחד חכמה עם בינה, ובינה עם חכמה. אבל זה לא ברור – מה זה אומר למעשה?
2. פירוש ב׳ – שורש: שורש החכמה הוא בבינה, ושורש הבינה הוא בחכמה. זה בעייתי – אי אפשר לומר שזה הולך לשני הכיוונים בו-זמנית. איפה אם כן השורש האמיתי? אולי הכוונה רק שהם „מחוברים”, אבל זה לא פשט ברור.
3. פירוש ג׳ – המשכת שפע: כשמביאים שפע לחכמה, יהיה זה על מנת שיעבור לבינה – זהו „הבן בחכמה”. וכשמביאים שפע לבינה, יש לתת לה את כוח החכמה – „וחכם בבינה”. הפירוש השלישי יותר מובן, אף על פי שהוא דומה לראשון (ייחוד והמשכת שפע אולי לא בדיוק אותו דבר, אבל הם דומים).
[הערת אגב: מוזכרת המשנה באבות (רבי אלעזר בן עזריה): „אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה. אם אין בינה אין דעת, אם אין דעת אין בינה” – כדוגמה לתלות הדדית. לרמב״ם יש פשט פילוסופי שם. גם אבן עזרא במשלי (על הפסוק „אני בינה לי גבורה”) אומר שבינה היא תולדת החכמה – „אם אין חכמה אין בינה”. זה מעניין, כי הוא סובר שבינה נובעת מחכמה, לא להיפך.]
—
III. קושיות הרמ״ק על כל שלושת הפירושים
הרמ״ק אינו מסתפק באף אחד מהפירושים, ושואל:
– קושיא א׳: מדוע המשנה מזכירה רק חכמה ובינה? אם מדברים על ייחוד או המשכת שפע, צריך גם ליחד דעת עם תפארת, חסד עם גבורה, גבורה עם בינה – כל הספירות צריכות ייחוד, לא רק חכמה ובינה!
– קושיא ב׳: אם מייחדים את שלוש הראשונות, איפה כתר? כתר חסר לגמרי!
– קושיא ג׳: יחד עם זאת, אם מדברים על ייחוד, חייבים גם ליחד את שבע התחתונות – לא רק העליונות.
[הערת אגב: ספר יצירה עצמו לא קורא לספירות „חכמה” ו„בינה”. ספר יצירה קורא לספירה הראשונה „רוח אלקים חיים”, לשנייה „רוח מרוח”, וכו׳. המונח „חכמה” מופיע בספר יצירה בהקשרים אחרים – „נתיבות פליאות חכמה”, „תמורת חכמה”, „יובלת” – אבל לא כשם של ספירה. כלומר, הפשט ש„חכמה” ו„בינה” במשנה מכוונים לספירות חכמה ובינה, אינו הפשט הפשוט של ספר יצירה.]
—
IV. פירוש המפרשים על „וחכם מהם וחקר מהם”
בספר יצירה יש לא רק תיאורים, אלא גם הוראות. בהקשר זה כתוב: „וחכם מהם וחקר מהם והעמד דבר על בוריו והשב יוצר על מכונו”. המפרשים מפרשים זאת על פי קבלה:
– „וחכם מהם” – מחכמה ובינה תבין שהם שורש הגדולה (חסד) והגבורה.
– „וחקר מהם” – מגדולה וגבורה תגיע לכך שמהם יוצאים נצח והוד.
– „והעמד דבר על בוריו” – „דבר” הוא מלכות (כי מלכות נקראת דיבור).
פשט „על בוריו”
הביטוי „דבר על בוריו” הוא לשון חז״ל (מופיע בגמרא, מדרש תנחומא, רמב״ם). בפשטות פירושו: לדעת דבר בבירור.
אבל המפרשים פירשו אחרת, על סמך תרגום אונקלוס על הפסוק (שמות כ״א): „אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו“. אונקלוס מתרגם „משענתו” כ„על בורייה” – לא על מקלו (כפשוטו), אלא על כוחו/בריאותו שלו – הוא הולך בעצמו, בלי עזרה, הוא החלים. כלומר, „בוריו” = בריאות/כוח עצמי. לכן פירשו המפרשים „העמד דבר על בוריו” = העמד את המלכות (דבר) על כוחה/יציבותה שלה.
„והשב יוצר על מכונו”
„השיב” פירושו תשובה – שהיא בינה. „יוצר” פירושו תפארת, ו„על מכונו” – על תומכיו, שהם נצח והוד (כמו „מכני לקיר” – תומך).
—
V. ביקורת הרמ״ק על המפרשים
הרמ״ק אומר: „עד כאן דברי המפרשים, אחת שבחרנו המבחר והסולת” – זה הטוב ביותר שהמפרשים יכולים להציע, אבל הוא לא מתרשם. יש לו שלוש טענות:
טענה ראשונה: „ודאי יושר הענין הזה מתיישב עלינו, אבל אין זה טבע לשון המחבר” – התוכן יכול להיות נכון, אבל זה לא מתאים לשפה של ספר יצירה. מחבר ספר יצירה לא מדבר כך. צריך לבחון את הלשון עצמו, לא רק להכניס כוונות ספירות.
טענה שנייה: „מה טובה להשמיענו אלו הענינים והחידושים הללו?” – מה החידוש כאן? זה „דרך המתפללים לא דרך המחברים, ואין בזה שום לימוד וחידוש.” כשמתפלל מתפלל ורוצה לכוון ספירות – הוא אומר „מודה אני לפניך” וחושב ש„אני” זו מלכות, „לפניך” מתחבר לבינה – זה לגיטימי, כי זו דרך התפילה על פי קבלה. אבל ספר יצירה הוא לימוד, ספר, הוא צריך ללמד משהו, לומר חידוש.
[הערת אגב: לפי שיטת הרמ״ק עצמו ספר יצירה הוא „ספר מדיטציה” – אבל אפילו אם מתייחסים אליו כתפילה, הוא צריך לומר משהו, למסור משהו.]
טענה שלישית (שנוספה כטיעון נפרד): לספר יצירה בכלל אין את המבנה של ספירות כפי שמכירים אותן מאוחר יותר. המילים „חכמה” ו„בינה” בספר יצירה אינן שמות של ספירות. הרמ״ק עצמו יודע זאת ולומד זאת מאוחר יותר. זה אולי הטיעון החזק ביותר נגד הכנסת שמות ספירות לספר יצירה.
—
VI. פשטו של הרמ״ק: חכמה פירושה קבלה מרבו
„לכן נראה לנו נביאה” – הרמ״ק הולך לומר פשט טוב יותר, ולא פשט ספירות, אלא פשט „דרך הלימוד”: „חכמה היא קבלה והלימוד שאדם לומד מרבו, כענין מוסיף לו לשון פרקים.” חכמה פירושה מה שאדם מקבל מרבו.
זהו פשטו המפורסם של רש״י: „חכמה – מה שקיבל מרבו.” רש״י אומר זאת ב„חכמים ונבונים” (פרשת דברים), שם הוא עושה הבחנה: חכמים – „שקיבלו מרבם”, נבונים – „מבינים דבר מתוך דבר.”
המדרש עם אריוס ורבי יוסי
[הערת אגב: מובא מדרש שבו אריוס (שאולי הוא אריוס המפורסם מהנצרות – „על שמו” נקראת זרם בנצרות) שאל את רבי יוסי: מה ההבדל בין חכמים ונבונים? ענה רבי יוסי: „חכם דומה לשולחני עשיר” – מחליף כסף עשיר, כשמביאים לו מטבע הוא יכול לזהות אותו, אבל הוא עובד רק עם מה שמביאים לו. „נבון” הוא כמו „שולחני תגר” – איש עסקים, יש לו כסף הוא הולך, אין לו, הוא גם מביא. כלומר: חכמה היא קבלה/receiving, בינה היא הבנת דבר מתוך דבר – להוציא בעצמו.]
[הערת אגב: מישהו הביא תורה שהמדרש עם אריוס מתאים רק לפי שיטה מסוימת, כי הנוצרי (אריוס) אמר שחכמה, בינה, דעת הם שלושה אישים – השילוש – והוא שאל את רבי יוסי על כך.]
—
VII. הפרדוקס של „חכמת הקבלה” – רמב״ם נגד רש״י
קושיית ר׳ יהודה אריה לייב ממודינה
בפשט הפשוט של תנ״ך חכמה ובינה הם לעתים קרובות נרדפים (מילים נרדפות). „איש חכם ונבון” – פירושו פשוט אדם חכם, אין צורך לעשות שני הגדרים נפרדים.
ר׳ יהודה אריה לייב ממודינה (ר׳ לייבל) כותב בספרו נגד המקובלים, שהמקובלים קוראים לחכמתם „חכמת הקבלה” – והוא לא מבין: „אם חכמה, לא קבלה; ואם קבלה, לא חכמה!” כי הרמב״ם אומר הרבה פעמים שחכמה פירושה כשאדם מבין בעצמו דרך השכלה – הוא יודע את הסיבות (causes), את הסברות, את ה„למה”. קבלה (מסורת) פירושה כשהוא מקבל מאחרים. לפי הרמב״ם חכמה היא דווקא ההיפך מקבלה! המקובלים טוענים להיות „מדע” (חכמה) אבל קוראים לעצמם „קבלה” – וזו סתירה לפי הגדרת הרמב״ם.
זה מעלה שאלה על פשטו של רש״י ש„חכמה = מה שקיבל מרבו” – כי לפי הרמב״ם חכמה פירושה דווקא הבנה עצמית, לא קבלה.
הפרדוקס בדרכו של הרמ״ק עצמו
זהו אכן פרדוקס אמיתי, במיוחד בדרך הרמ״ק של לימוד קבלה. כי המקובלים רוצים כן שיבינו, לא רק שיאמינו. הרמ״ק עצמו לא רוצה להיות „יהודי תמים” – הוא רוצה להבין. אבל באותו זמן, אצל מקובלים אחרים, מתנגדים לפילוסופים דווקא כי הם משתמשים בשכלם, ואומרים „אין צורך בשכל עצמי, משה רבינו כבר קיבל.” זה נשאר פרדוקס שאי אפשר לענות עליו בקלות.
המושג „בדרך השגה”
כשמקובלים אומרים „בדרך השגה” – מה הכוונה? שני פשטים אפשריים:
1. „בדרך הבנה” – כמו „בדרך חכמה” של הרמב״ם, אבל לא דווקא חכמה רציונלית דיסקורסיבית, אלא משהו ש„מובן מאליו” – עושים זאת בעצמם.
2. המקובלים אומרים: „זה לא שכל, זה לא דברים שחשבת בעצמך – זה מהשמים.” אבל חכמה היא גם מהשמים – אז מה ההבדל?
תירוץ אחד המתרצים
אחד מאלה שענו על ספרו של ר׳ לייבל אמר: אתה מביא את פשט הרמב״ם בחכמה – אבל מי אמר שצריך ללכת עם פשט הרמב״ם? אפשר ללכת עם פשט רש״י. רש״י אומר שחכמה היא מה שמקבלין מרבו – חכמה אכן מתקבלת! אם כך, „חכמת הקבלה” מתאים מאוד. רק היה בעיה אם היה נקרא „בינת הקבלה” – כי בינה היא דבר מתוך דבר, שמבינים בעצמם. אבל חכמה לפי רש״י היא דווקא קבלה.
[הערת אגב: המתרץ לא תופס שר׳ לייבל רוצה להעלות בעיה – הוא לא פוגע בעיקר הקושיה, אלא הוא לומד אותה כמו סוגיה בלמדנות.]
—
VIII. פשטו של הרמ״ק ב„הבן בחכמה וחכם בבינה” – דרך הלימוד
הרמ״ק נותן את פשטו שלו, שהוא פשט „דרך הלימוד”:
– חכמה היא מה שלומדים, מה שמקבלים – אבל מקבלים רק ראשי פרקים. אסור להסביר קבלה בפירוש, אומרים רק ראשי פרקים.
– בינה היא עיון והתוספת שאדם מעיין ומוסיף מעצמו מתוך הכללים וראשי פרקים – התלמיד לוקח את ראשי הפרקים שקיבל, והוא מוסיף מדעתו, הוא מבין דבר מתוך דבר.
„הבן בחכמה”
פירושו: הבן היטב מה שלמדת מרבך בחכמת המדות. רק לקבל חכמה אינו מספיק – צריכה להיות גם בינה. כי הרב העביר רק ראשי פרקים, „וצריך שהאדם יבין בעצמו דבר מתוך דבר” – כמו שכתוב במפורש: „אין אומרים דבר זה אלא לחכם ומבין מדעתו.”
[הערת אגב: „חכם ומבין מדעתו” – כאן רואים את כל השלושה: חכמה, בינה, דעת. „חכם” = חכמה, „ומבין” = בינה, „מדעתו” = דעת.]
„חכם בבינה”
פירושו: אחרי שאתה מבין בעצמך (בינה), אתה עושה את כל הדימויים – מילתא למילתא – תעשה מהבינה חזרה חכמה. כלומר: אחרי שחידשת בעצמך, חזור לספר (או למה שהרב אמר) וראה שהספר כבר אמר הכל שהבנת בעצמך. למה הספר לא אמר זאת בבירור? כי הוא אומר רק ראשי פרקים. אבל אחרי שהולדת את הבינה, אתה רואה שהרב אמר לך אמת – „ותחכימנו בקבלת הרבנים ובקצת דבריהם, שנכלל ענין המוסיף עליך הן רב והן מעט.”
הפסוק „ואל בינתך אל תשען” מובא כאן: לא כתוב „אל חכמתך אל תשען” אלא „אל בינתך אל תשען” – לא להישען רק על הבינה העצמית, אלא לחזור לקבלה מהרב.
—
IX. החידוש העיקרי: „שכל מוליד” לעומת „שכל עקר”
הנקודה העיקרית של הרמ״ק: „שצריך האדם לדמות דבר לדבר, להוציא דבר מתוך דבר, כדי שיהיה השכל מוליד, לא שכל עקר.”
אפילו המקובלים שסוברים שעיקר החכמה היא לקבל מרבו – בכלל לא יוצאים רק עם קבלה. צריך להוליד – אם לא נותנים „לידה” לחכמה בעצמם, מעולם לא השיגו. ודווקא בגלל זה העבירו רק ראשי פרקים – כדי שהתלמיד יצטרך להוליד בעצמו, הוא יחשוב.
—
X. פשט חדש בחכמה – יישוב רש״י עם הרמב״ם
המחלוקת בין רש״י והרמב״ם בחכמה אינה מחלוקת אמיתית, כשמבינים חכמה ובינה באופן עמוק יותר:
– חכמה היא כשרואים את המסקנה – עצם המושג, עצם הדבר. „זה כך.” זו לא השקלא וטריא.
– בינה היא התהליך – מזה לזה, צעד אחר צעד. זו „מחשבה דיסקורסיבית” – בינה לוקחת זמן. צריך קודם ללמוד, לחשוב, אולי כך אולי לא, קושיות ותירוצים, עד שמגיעים.
– חכמה היא או לפני התהליך (כשמקבלים אותה מרבו – יודעים ש„זה כך” בדרך אמונה או השגה), או אחרי התהליך (כשמגיעים למסקנה).
אם כך: כשרש״י אומר „חכמה מה שמקבלין מרבו” – הוא לא מתכוון שחכמה היא קבלה עיוורת. הוא מתכוון: הסוג של דברים שרב יכול להעביר הוא התוכן, המסקנה – לא כל התהליך. למשל: העבירו הלכות, דינים – זו חכמה. אחר כך עושים את הגמרא – זו בינה, השקלא וטריא. הגמרא אינה דבר קבוע – היא מעולם לא הסתיימה, היא ממשיכה עוד. אבל משניות – זו המסקנה שנשארה, זו חכמה.
באופן זה רש״י מסכים עם הרמב״ם: חכמה היא אכן עצם התוכן (שהרמב״ם קורא „ידיעת הסיבות”), והיא אכן מתקבלת מרבו (כמו שרש״י אומר) – כי התוכן מועבר, אבל ההבנה שלו (בינה) צריך לעשות בעצמו.
זה מתאים גם למושג המוכר של סיני ועוקר הרים: „סיני” הוא מי שקיבל את המסקנה (התוצאה של המסורת), ו„עוקר הרים” הוא מי ששובר ומנתח. ה„סיני” מייצג חכמה – מה שקיבל מרבו.
[הערת אגב: הרמ״א (ר׳ משה איסרליש) כותב זאת גם בהקדמתו, ור׳ חיים מוולוז׳ין אומר זאת גם – שצריך לחדש, אבל לחדש „לפי מה שקיבל” – לפי מה שקיבל. מסתבר שזה בעצם אותו דבר – החידוש אינו משהו חדש, אלא הבנה עמוקה יותר של מה שכבר קיים.]
—
XI. ספר יצירה כ„ראשי פרקים”
ספר יצירה הוא אחד הספרים שנכתבו כ„ראשי פרקים” – הוא נותן את המבנה, אבל הוא לא אומר במפורש מה הוא מתכוון. זה שונה מהזוהר, שמדבר בחופשיות ואומר מה שיש לו לומר. ספר יצירה נותן רק את המבנה – „עשר ספירות בלימה, עשר ולא אחת עשרה, עשר ולא תשע” – ואחר כך אומר: „מכאן ואילך צא וחשב” – מכאן והלאה, חשוב בעצמך.
[הערת אגב: מועלית נקודה חשובה על המחלוקת בין מקובלים – האם מותר לומר סודות. מהמקובלים הראשונים היו רק כמה ראשונים שאכן כתבו בבירור. זה לא אומר שהם הסתירו בכוונה – הרמב״ם עצמו אומר שהוא ניסה לכתוב הכל אבל הוא לא יכול. יש גבול למה שאפשר לבטא. הרמ״ק כותב כמו „ספר סוגיא” – הוא לא מנסה להסתיר, אבל לא תמיד אפשר להסביר.]
הנקודה העיקרית היא: צריך להיות „מודד” (מודד) מחשבות עצמיות – צריך לחשוב בעצמו עם חכמה. לא מספיק רק לקבל (קבלה לבדה); צריך גם „הבנה” – הבנה עצמית. כל דור צריך לחדש „re-derive” – אפילו יש הבדלים בין דורות, הם לא הבדלים באיכות, אלא בכמות.
—
XII. הלשון „הבן בחכמה וחכם בבינה” – מדוע הפעלים מעורבבים?
שאלה מעניינת: מדוע כתוב „חכם בבינה” ו„הבן בחכמה”? מדוע הפ
עלים מעורבבים עם השמות – „הבן” (ששייך לבינה) עומד ליד חכמה, ו„חכם” (ששייך לחכמה) עומד ליד בינה?
האם אפשר בלשון הקודש לומר „חכם בבינה” כמו שאומרים „הבן בחכמה”? אפשר למצוא פסוקים כמו „לדעת בינה”, „ואם לבינה תקרא” – כלומר, אפשר „לדעת” בינה, אפשר „להבין” חכמה. אבל האם אפשר לומר „להחכים בינה”? זו לשון קשה יותר. הרבה אנשים כתבו ספרים בשם „הבן בחכמה” – זה נשמע טבעי. אבל אף אחד לא כתב ספר „חכם בבינה” – כי זה לא נשמע טבעי בלשון הקודש.
—
XIII. המבט ה„אטומי” של ספר יצירה על השפה
לספר יצירה יש מבט „אטומי” על השפה – הוא מסתכל על אותיות כמו אטומים שאפשר לחבר אותם לכל הכיוונים, בלי להתחשב בהקשר. היסוד שלו הוא: „א׳ עם כולם וכולם עם א׳” – כל אות יכולה להתחבר עם כל אות אחרת. „שני אבנים בונות” – שתי אותיות בונות מילים.
אבל בפועל זה לא מתאים לגמרי:
– הוא לא מתחשב בענין של תנועות – בלשון הקודש יש רק נקודות, לא תנועות כאותיות, והוא לא מדבר על נקודות.
– לא כל עיצור הולך יחד עם כל עיצור אחר – הפה פשוט לא יכול להגות צירופים מסוימים בלי תנועה ביניהם.
– בשפה האנושית יש הבדל בין כיוונים: הוא מצא ש„ענג” ו„נגע” הם שתי מילים – אבל „נעג” הוא כלום. למה לא? כי פשוט אין לנו מילה כזו.
[הערת אגב: מוזכר פרויקט עם מחשב שעבר על כל צירופי שלוש אותיות האפשריים בלשון הקודש. מצאו שרשים שמעולם לא ידעו קודם. גם מצאו שצירופים מסוימים שהיו חושבים שהם בלתי אפשריים – כמו פ״צ״מ – אכן קיימים, כמו „פצימי” במשנה. גם „נאג” – למה לא? הידע שלנו בלשון הקודש אינו שלם.]
[הערת אגב: הצעה מצחיקה – במקום האקדמיה ללשון עברית שעושה מילים מלאכותיות כמו „רב-קול” לטלפון, עדיף להשתמש בשיטת ספר יצירה ולעשות מילים חדשות מצירופי אותיות. אולי הזוהר עבד כך – הוא לקח צירופים שמשמעותם „כלום” והשתמש בהם.]
שיטת ספר יצירה של החלפה
בתנ״ך, כששמות נרדפים (מילים נרדפות) בפסוקים, הם כמעט אף פעם לא ניתנים להחלפה. למשל, אם כתוב „לבי סחרחר, עזבני כחי” – אי אפשר לומר להיפך „לבי עזבני, כחי סחרחר”. הפעלים תמיד מתאימים לשמות, ויש סדר קבוע.
אבל ספר יצירה חושב אחרת – הוא חושב שהכל ניתן להחלפה. אפשר לעשות „ישוב” מ„שרק”, אפשר ללכת לכל הכיוונים. לכן, כשספר יצירה כותב „הבן בחכמה וחכם בבינה” – מערבב בכוונה את הפעלים – זה עקבי עם שיטתו. אבל זה לא אומר ש„להבין” ו„לחכם” משמעותם בדיוק אותו דבר – זה אומר שחלק מהפעלים יכולים ללכת אחד על השני, אבל לא תמיד.
דרך ספר יצירה היא: הפוך הכל וראה מה יוצא. הוא מנסה להגיע ל„בסיס המדעי” של הכל.
[הערת אגב: אולי הפייטנים, כמו רבי אלעזר הקליר, גם שיחקו משחקי שפה כאלה. אולי הוא אכן כתב „חכם בבינה”. אולי זה לפני ספר יצירה, אולי אחריו – אבל זו דרך דומה.]
—
XIV. „בחון בהם וחקור מהם” – פירוש הרמ״ק
הרמ״ק לומד את לשון ספר יצירה „בחון בהם וחקור מהם” עם הבחנה חשובה:
„בהם” – בחינה בעצם הספירות
„בהם” פירושו: בספירות עצמן, בעצמן, בממשותן – שם יש רק לבחון, לא לחקור. כלומר: להסתכל פנימה, אבל בדרך רצוא ושוב, בדרך ענווה, עם חששות לכבוד הקונה (הקב״ה), המאציל המפואר. בעצם מה שהספירות הן – שם יש רק בחינה, לא חקירה.
„מהם” – חקירה במה שיוצא מהן
„מהם” פירושו: לא „בהן” אלא „מהן” – כלומר, פעולת המשכתן, מה שהן עושות, מה שיוצא מהן. שם אפשר כבר להיות חוקר – עם חקירה עצמית, ידיעה ברורה, עם מעשה מועט ועיון גדול. החקירה אינה במה שהספירות הן (מציאות הספירות), אלא במה שהן עושות (פעולת המשכתן).
ההבדל בין בוחן וחוקר
– בוחן – מהשורש ב.ח.נ. – פירושו להסתכל, לבדוק, לראות פנימה. כמו „בזאת תבחנו חי פרעה”, „ה׳ צדיק יבחן”, „להבחין בין אור ובין חושך”. זה בתחום של ראייה ובדיקה.
– חוקר – פירושו לחפש משהו שלא יודעים. זה שם נרדף לחיפוש, כמו „נחפשה דרכינו ונחקורה”. „לחקור את הארץ” – פירושו לגלות. זה בתחום של חיפוש וגילוי.
[הערת אגב: בקבלה אומרים „בחינות” והחוקרים (פילוסופים) אומרים „חקירות” – אולי זו הסיבה שהרמ״ק משתמש דווקא ב„בחינה” למה שמותר לעשות עם הספירות עצמן.]
קושיה על הלשון
בדרך כלל אומרים „חקור את” או „חקור אותם“, לא „חקור מ-“. אבל זו הלשון המיוחדת של ספר יצירה. בנוסח הרוקח כתוב „בחון בהם נדע, חקור בהם נפרשם” – אצלו שתי הפעמים „בהם”, בלי ההבחנה בין „בהם” ו„מהם”. זה מראה שההבחנה בין „מהם” ו„בהם” היא אולי רק ענין של גירסה.
—
XV. בעיית הגירסאות בספר יצירה
[הערת אגב: ספר יצירה „לא נחתם” – הוא לא נסגר על נוסח סופי אחד. קיימות לפחות שלוש גירסאות עיקריות: גירסת הגר״א, גירסת הרמ״ק, גירסת הראב״ד. כל מפרש למעשה הכניס את הנוסח שלו. הרמ״ק הכניס במודע „מהם” בנוסח שלו כי זה היה הגיוני עבורו – הוא ידע שיש אלף גירסאות, והוא אימץ את הנוסח שמתאים לפירושו.
זה בכלל לא רע – בספרים עתיקים כמו תוספות גם כל אחד העתיק. כל עוד ספר לא נחתם, הנוסח עדיין חי ופתוח. אם רוצים להתמקד במחבר, צריך למצוא גירסה; אם רוצים להתמקד בפירוש, לא צריך.]
—
XVI. „והעמד דבר על בוריו” – פירוש הרמ״ק
הרמ״ק מפרש „בוריו” כמו „תוקפו” – בהירות, חוזק, כמו „בורקא דחמה” (בהירות השמש). הכוונה: העמד את הענין על החזק ביותר שלו, רד לעומק הדרשה עד שיתברר לך בלי שום ספק.
—
XVII. „והושב יוצר על מכונו” – שני פשטים
פשט א – הפשט הפשוט:
„יוצר” פירושו הבורא (the Former, the Shaper). „מכונו” פירושו ביתו, יסודו – כמו „מכון כסאך מאז”, „מכון לשבתך”. „הושב” מלשון ישיבה – הושיבהו על כסאו.
הכוונה: כשתבין בבירור איך המאציל והנאצלים מחוברים, איך מאחד נעשים רבים – זו השאלה הבסיסית של ספר יצירה: יש כל כך הרבה דברים ורק אל אחד, איך זה עובד? – כשתבין זאת, זה כאילו הושבת את היוצר על כסאו. בראשך עכשיו „מלך יושב על כסא” – המאציל יושב על כליו, על עולמו. עד עכשיו לא היה „כסא שלם” – העולם לא הבין את הקשר.
הרמ״ק מצטט: „כי הוא יוצר, הוא בורא לבדו ואין זולתו.”
פשט ב – על פי קבלה:
„דבר” פירושו מלכות, „בריה” פירושו יסוד. „שלא להפרידם” – לא לומר שיש רק תשע ספירות (כמו שאמרו קודם שמלכות היא „נוספת”, לא מהמנין). „והושב יוצר על מכונו” פירושו להיפך – לא למנות את המאציל כאחת מהעשר. המאציל הוא כמו מלך על כסאו – „ואדון מאציל כמלך על כסאו אינו מנין הכסאות”. הכסא (= ספירות) אינו המלך, והמלך אינו חלק ממנין הכסאות. אבל הרמ״ק עצמו אמר במקום אחר שזה „לא פשט כל כך טוב.”
—
XVIII. מסקנת שתי המשניות
„עד כאן בירוש המשנה” – למדנו שתי משניות מספר יצירה. המסקנה היא: יש עשר ספירות, לא יותר ולא פחות. „ואין בדבר הזה פקפוק חס ושלום, אלא האמונה בלב כל המקובלים” – כל המקובלים מאמינים בזה.
—
XIX. האריז״ל ומספר הספירות
[הערת אגב: רבי אשלג טען שהיתה התנגדות לאריז״ל, והוא חידש שההתנגדות היתה כי האריז״ל „שיחק” עם המספרים – הוא דיבר על חמש ספירות (כתר-חכמה-בינה-תפארת-מלכות, או חמשת הפרצופים). אבל באמת האריז״ל גם מביא „עשר ולא תשע” הרבה פעמים, אז זה לא כל כך פשוט.
ההתנגדות לאריז״ל היא אמת היסטורית – היו מתנגדים – אבל חכמי צפת עשו הרבה עבודה לסגור את זה. אנחנו יודעים על כך מספרו של רב מדינה. באגרות ושבחים של ר׳ שלמה׳לע יש מעשיות שבהן אנשים התרחקו מדרכו של האריז״ל.]
—
XX. פרק ז׳ – שיטת שלוש עשרה ספירות
בפרק ז׳ הרמ״ק דיבר על כך שיש שיטה (שיטת הגאון) שאומרת שיש שלוש עשרה ספירות – העשר הרגילות פלוס שלושה שרשים (שלושה שרשים), שכך הוא קרא להם. הרמ״ק מפרש את אותה שיטה, והוא משתמש בה מאוחר יותר לחידוש גדול בקבלתו. אבל עד כאן הוא הביא את ספר יצירה בעיקר כדי להוכיח שזה „עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה” – עשר, לא יותר, לא פחות.
—
XXI. מחלוקת במנין הספירות – שיטות שונות
הרמ״ק משתמש ביסוד של „עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה” כעקרון אמונה יסודי. הוא מביא ראיות בעיקר מספר יצירה וקצת מהזוהר.
„ספר השרשים” (המוזכר בהערות בסוף הספר, עמוד תתס״ח) דיווח שיש מחלוקת במניינים של ספירות. הדעות השונות הן:
– תשע ספירות – תשע ספירות-כלים עם האין סוף (הסיבה הראשונה אינה ספירה)
– עשר ספירות – השיטה הסטנדרטית
– שלוש עשרה ספירות – שיטת רב האי גאון
– שלושים ספירות – על סמך מה שכתוב בזוהר שיש בריאה ויצירה (עשר ספירות בכל עולם)
– מאה, שלוש מאות, או שלוש מאות ועשר – שיטות נוספות
ספר „שורשי הקבלה” של אבן וקאר
רבי שלמה אלקבץ מביא את ספר „שורשי הקבלה” של אבן וקאר – פילוסוף שהיה „קצת אפיקורס.” אלקבץ כועס עליו וקורא לו „ראה זה פוקח.” אותו אדם טען שלא יכול להיות יותר או פחות מעשר ספירות.
הכולל של רבי שלמה אלקבץ
הספרים בסוף הספר הם למעשה הרשימות של הכולל של רבי שלמה אלקבץ, שבו למדו את כל הסוגיות האלה לפני שהרמ״ק ניסח את שיטתו שלו בפרדס רמונים. הרמ״ק קורא לעצמו במפורש תלמיד של רבי שלמה אלקבץ. רואים שהוא מגיב לאותן בעיות שהועלו שם, וחלקים מסוימים בפרדס מבוססים ישירות על אותם דיונים.
—
XXII. השאלה הגדולה: מדוע „עשר ולא תשע” זה דבר כל כך גדול?
הרמ״ק מתייחס ל„עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה” כעיקר אמונה. אבל מה כל כך רע אם מישהו אומר שיש יותר או פחות ספירות? כל סוגיה בפני עצמה – שאלת השרשים, שאלת כתר, שאלת מלכות – מובנת בפני עצמה. אבל למה הרמ״ק מכניס את כולן תחת הגג של „עשר ולא” – זה נשאר תעלומה.
למשל: אם מישהו אומר שספירת הוד לא קיימת, רק נצח – מה תשובת הרמ״ק? אפשר לשאול: למה צריך נצח או יסוד? חסד, גבורה, תפארת, מלכות יספיקו! הרמ״ק עושה מזה „איסור” – אסור לומר מספרים אחרים – אבל התירוץ לא ברור.
—
XXIII. שני מקורות למספר עשר
מזוהים שני מקורות היסטוריים למספר עשר:
1. מקור פיתגוראי-פילוסופי
מערכת המספרים המבוססת על פיתגורס, שבה ה„דקאדה” (עשר) היא בעלת חשיבות יסודית.
2. הגלגלים (כדורים) של האסטרונומיה
– שבעה כוכבי לכת
– גלגל שמיני לכל הכוכבים הקבועים
– גלגל תשיעי לסיבוב היומי (daily revolution)
זה נותן תשעה גלגלים לפי כל הדעות, „לכל היותר.” הרמב״ם עצמו אומר שלא יודעים בדיוק כמה גלגלים יש, כי יכולות להיות יותר תנועות או יותר כוכבים שזזים, ויכול להיות 54.
תיאוריית אבן עזרא הוסיפה עשירי – „שכל” (אינטלקט) – וכך מגיעים למספר עשר.
הקונפליקט בין תשע לעשר
אם הרמ״ק רצה לחבר קבלה עם פילוסופיה (שהוא אכן רצה), אז ההבדל בין תשעה גלגלים לעשר ספירות הופך לשאלה גדולה. בעולם הפיזי יש רק תשעה גלגלים (לכל היותר), לפעמים רק שמונה. לזה מצטרפת השאלה הפילוסופית האם בכלל יש אין סוף. כך „עשר ולא תשע” הופך לבעיה שצריכה פתרון.
[הערת אגב: בזמננו, שאנחנו לא מאמינים יותר בגלגלים באופן הזה, אפשר „לקרוס” הכל אחרת – כוכבי לכת, כוכבים, שמש – ולהגיע רק לשלושה או ארבעה דברים, מה שהופך את כל בעיית המספר לקשה עוד יותר.]
—
XXIV. הקשר בין עשר ספירות לעשר קטגוריות של אריסטו
רבים עשו קשר בין עשר הספירות לעשר הקטגוריות של אריסטו (categories of being). זה לא סתם, כי עשר הקטגוריות הן „the greatest kinds” – כשמבררים את הסיווגים העליונים של כל מה שקיים, מגיעים לעשר. לפי השיטה האחרת (אפלטונית?) מגיעים לחמש – וזו המחלוקת.
הראשון שעשה את הקשר הזה הוא רב סעדיה גאון, בפירושו על ספר יצירה. בכר רמונד (Bacher Remond?) יש אריכות ארוכה על כך.
—
XXV. חשיבות המספר עשר בתורה
עשר הוא מספר חשוב מאוד בתורה: עשרה מאמרות, עשרה ניסים, עשר מכות, עשרת הדברות, מנין הוא עשרה יהודים. במדרש מחפשים תמיד „עשר לשונות” – עשרה ביטויים לכל דבר. ומסתבר שזה עובד – הם אכן מוצאים עשר. מעניין שהיה להם „קפידה” לחפש דווקא עשר, והם אכן מצאו עשר. אולי יש בזה משהו אמיתי.
אבל עשר הוא „מספר עגול” – זה טבעי לסיים בעשר. ובתורה עצמה שבע הרבה יותר נפוץ מעשר.
[הערת אגב: מועלה שיחה האם ליהודים יש „מספר מזל רע.” לכאורה אחד עשר (11) הוא מספר מזל רע: שמחת תורה היא עשרת הדברות, המן הוא האחד עשר, חלבנה (הריח הרע בקטורת) גם קשורה לאחד עשר. אבל זה נדחה בחריפות: „לא תנחשו ולא תעוננו” – ליהודים אין מספרי מזל רע. מספר לא יכול להזיק לך. יש מספרים שיש להם חשיבות מיוחדת – פסח הוא שבעה ימים, שבת היא היום השביעי – אבל זה כי זה מזכיר ליהודי את השבת ואת ה׳, לא כי המספר 7 הוא דבר מיסטי שיכול לעזור או להזיק לך.]
[הערת אגב: לפיתגוראים גם היו „מספרים רעים” – מספרים זוגיים (even numbers) הם רעים אצלם. יש לזה קשר לענין של „זוגות” בגמרא, שפירושו פירוד (הפרדה). מספרים אי-זוגיים (odd) הם מחוברים.]
—
XXVI. בעיית ספירת הגלגלים והספירות – קשיים מעשיים
הרמ״ק מונה את הגלגלים השמימיים באופן מסוים – לא את השמש והלבנה עצמם, אלא פלוס ה„יום” (הגלגל הכללי), וכך מגיעים לתשע, תשע פלוס אחד. אבל נשארת שאלה קשה: איך הרמ״ק יכול לומר שיש חמש (בהקשר מסוים)? התשובה היא כי הפסיקו להאמין במערכת הגלגלים. אפשר לאחד אחרת: יש כוכבי לכת, יש כוכבים, יש את השמש – ואפשר לקחת את כל השלושה לקטגוריה אחת.
—
XXVII. האם המקובלים ידעו על קופרניקוס?
המסקנה היא שהאריז״ל לא ידע על מערכת קופרניקוס. הרמ״א (ר׳ משה איסרליש) מביא איפשהו את המערכת האסטרונומית החדשה, אבל הוא מתעלם ממנה. גם ר׳ חיים ויטאל, באחד מספריו על אסטרונומיה, מצטט אותה – אבל הם לא נכנסים לזה.
—
XXVIII. תשובת ההפלאה: גלגלים זה לא קבלה
מישהו שאל את ההפלאה (בעל ההפלאה): מה הפשט שכל המקובלים מדברים על גלגלים, והמדענים אומרים שאין? ענה ההפלאה: החלק שכתוב בעץ חיים על גלגלים אינו קבלה – ז
את לקחו המקובלים מהמדע של זמנם, והקבלה האמיתית מתחילה אחר כך. אותו דבר מביאים מצדיק נוסף באזור אוקראינה.
אבל – אי אפשר להפריד לגמרי, כי יש קשר בין התמונה הפיזית של העולם לבין הקבלה. צריך לעבוד מה הם רעיונות קבלה אמיתיים אצלם, ומה הם רק פרטים עובדתיים שלקחו מהמדע של זמנם.
—
XXIX. עולם קטן לעומת עולם גדול – מה נשאר תקף
מערכת המיקרוקוסמוס (אדם קטן / עולם קטן) – גוף האדם עם איבריו – עדיין תקפה, כי לאדם עדיין יש בערך אותם איברים שהמקובלים חשבו. אבל המקרוקוסמוס (עולם גדול) – איך העולם הגדול משקף את הספירות – נשאר שאלה גדולה, כי זה היה בנוי על מערכת הגלגלים הישנה.
—
XXX. האם יכולות להיות יותר מעשר ספירות?
מועלית שאלה רדיקלית: אולי אכן יש יותר מעשר ספירות, והמקובלים רק ידעו על עשר? אולי ספר הצורה צודק יותר, שיש מיליונים? והעשר היא רק בסיס, יסוד, לא התמונה השלמה?
—
XXXI. סיכום הנקודות העיקריות
השיעור עבר על סוגיה רחבה בפרדס רמונים, עם כמה נושאים עיקריים:
1. ביקורת הרמ״ק על מפרשים קודמים של ספר יצירה, שהכניסו כוונות ספירות לכל מילה – הוא סובר שזו „דרך המתפללים”, לא „דרך המחברים”.
2. פשטו של הרמ״ק: „הבן בחכמה וחכם בבינה” פירושו דרך הלימוד – חכמה היא מה שמקבלים מרבו (ראשי פרקים), בינה היא מה שמוסיפים מדעתו (דבר מתוך דבר), והשכל צריך להיות מוליד, לא עקר.
3. היישוב בין רש״י והרמב״ם בהגדרת חכמה – שניהם מתכוונים לעצם התוכן/מסקנה, רק רש״י מסתכל על איך מקבלים אותו (מרבו), והרמב״ם מסתכל על מה זה (ידיעת הסיבות).
4. ההבדל בין בוחן וחוקר – בעצם הספירות מותר רק לבחון (בדרך ענווה), אבל בפעולותיהן אפשר לחקור.
5. היסוד של „עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה” – הרמ״ק עושה מזה עיקר אמונה, אף על פי שנשארת קושיה למה דווקא עשר, במיוחד לאור מערכת הגלגלים הישנה שכבר לא תקפה.
6. המבט המיוחד של ספר יצירה על השפה – מבט „אטומי” שבו הכל ניתן להחלפה, מה שמסביר את הלשון הבלתי רגיל „חכם בבינה”.
7. בעיית הגירסאות בספר יצירה – הספר „לא נחתם”, וכל מפרש למעשה יש לו נוסח משלו.
8. שאלת המדע והקבלה – תשובת ההפלאה שפרטי הגלגלים אינם קבלה, אלא מדע מאותו זמן, אבל אי אפשר להפריד לגמרי.
תמלול מלא 📝
פרדס רמונים, פרק ו׳ – “הבן בחכמה וחכם בבינה”
מקום הלימוד
מגיד שיעור:
אוקיי, אנחנו ממשיכים בפרק ו׳. כבר למדנו על “עשר ולא תשע”, סיימנו את זה פחות או יותר. עכשיו נלמד על שאר המשנה, שאומרת “הבן בחכמה וחכם בבינה”. מה אתה אומר?
תלמיד:
“וחכם”. באמת לא ראיתי מקום שכתוב “וחכם”.
מגיד שיעור:
מי?
תלמיד:
“וחכם”.
מגיד שיעור:
רגע. מי חושב שיש כזו מילה? “חכם בבינה”. אוקיי. איך הוא נפל לומר את המילה הזו? הם עצמם גם לא יודעים. זה במשנה, נכון? “עשר ולא תשע, הבן בחכמה וחכם בבינה, והבן דבר על בוריו והשב יוצרך על מכונו”. הוא אומר את זה כמה פעמים, אמת? זה ה… אה, הוא אומר את זה, והוא לא מאריך בפשט. הוא מאריך משהו. הוא מביא את הפשט. בוא נראה.
פירושי המפרשים על “הבן בחכמה וחכם בבינה”
מגיד שיעור:
אוקיי, אז המפרשים, הוא אומר, אמרו – הוא לא אומר מי המפרשים, האדם צריך לצטט אותו, אני לא יודע למה – שהעניין הוא שצריך ליחד חכמה עם בינה, ובינה עם חכמה. מה שזה לא אומר שום דבר. אני מסכים, אין בעיה.
פירוש נוסף, שצריך לדעת שהשורש של חכמה הוא בבינה, והשורש… אני לא מבין מה אתה אומר. הפירוש השני הוא שהשורש של חכמה הוא בבינה, והשורש של בינה הוא בחכמה. זה לא עובד. אתה לא יכול לומר שזה הולך לשני הכיוונים. איפה השורש? תגיד לי. אוקיי.
הפירוש השלישי… הפירוש השלישי אני יכול להבין. גם הוא מחובר, כולם מחוברים, אבל הוא ניסה לומר פשט טוב יותר, ואולי הפשט שלו טוב יותר. “כשתמשיך שפע לחכמה יהיה על מנת שיעבור לבינה, הבן בחכמה”. או… אני לא יודע. כן, כשאתה חושב על חכמה, אתה מביא שפע לחכמה, אתה צריך לזכור שזה יגיע לבינה. “וכשתמשיכו לבינה, תתן לה כח החכמה”. אוקיי, בוודאי, אם שפע החכמה מגיע לבינה, אז זה…
זה לא הפשט הראשון, לא? אני לא יודע, “ליחד”, אולי “ליחד” ו״להמשיך שפע” זה לא אותו דבר. אני לא יודע אם זה אותו דבר. זה סתם מחשבה, זה אולי שארית. זה סתם דומה, כן. אבל השורש אני לא מבין. מה הפשט “שורש החכמה בבינה ושורש הבינה בחכמה”? מה זה אמור להיות? ששניהם מחוברים זה לזה?
הערה: המשנה באבות על תלות הדדית
מגיד שיעור:
מחוברים אני מבין. יש משנה, “אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת”. זוכר את המשנה? לרמב״ם יש פשט במשנה ההיא, איזה פשט פילוסופי. מה כתוב במשנה? מה זה אומר? זה לא חכמה ובינה. אתה לא מתכוון לחכמה ובינה, זה אומר משהו אחר. מה כתוב במשנה? אני יודע מה המשנה אומרת. כן, אי אפשר… מה אי אפשר? למה זה לא סוד? אתה לא אומר? אה, אני לא יכול לומר. אני לא יכול לומר.
מה כתוב במשנה? המשנה לא כתובה על חכמה ובינה. יש משנה? מה כתוב שם חכמה בינה? לא, “אם אין יראה אין חכמה”. המשנה כתובה כך, רבי אלעזר בן עזריה… רבי אלעזר בן עזריה… רבי אלעזר בן עזריה… לא רבי אלעזר בן עזריה. רבי אלעזר בן עזריה אומר, “אם אין תורה אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ אין תורה. אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה. אם אין בינה אין דעת, אם אין דעת אין בינה. אם אין תורה אין קמח, אם אין קמח אין תורה.” זה לא נכנס שם אז. כתוב רק בינה, למה צריך להיות דעת?
אבן עזרא במשלי
מגיד שיעור:
לרמב״ם יש איזה פשט שאני לא מבין כראוי, צריך ללמוד מה הוא מרגיש עם פילוסופיה. באבן עזרא במשלי כתוב, “אני בינה לי גבורה”, שבינה היא תולדת החכמה, “אם אין חכמה אין בינה”. הוא החזיק שבינה היא תולדת החכמה. מעניין.
קושיות הרמ״ק על המפרשים
מגיד שיעור:
אוקיי, נלמד מה הוא אומר. “ועל פי הדברים האלה וכיוצא בהם פירשו המפרשים.” כאלה סוגי פירושים אומרים המפרשים. נו. “ואינו פירוש מתיישב.” הוא לא מתיישב, הפירוש. למה? “כי למה יזכרנו אותו בעניני מעלה בבינה ובחכמה ולא בשאר הספירות?” מה קודם כל, ליחד צריך גם דעת ותפארת, מה שיהיה, מה עם חכמה ובינה? זו קושיה אחת. “וכי ודאי כמו שאנו חייבים לייחד שלש ראשונות, כן חייבים עלינו ייחוד השבע שלמטה.” צריך דוקא ליחד גם חסד עם גבורה, וגבורה עם חסד, וגבורה עם בינה, בקיצור, כל הדברים. אם מדברים על ייחוד ושפע, כל הדברים ש… לא נכנס כאן. “ועוד, למה נכנס בענין ייחוד הכתר הזה?” הכתר הזה? הוא אומר, מה עם הפירושים? אני לא יודע מה הוא אומר. חסר כתר? כאילו זו הקושיה שלו. מה זה שיש רק חכמה ובינה?
שמות הספירות בספר יצירה
מגיד שיעור:
כמובן, זה… כאן הרמ״ק כבר הולך לומר פשט טוב. איפה ספר יצירה שלי שהשתמשתי בו לראות מה הולך שם? אין ספר יצירה כאן? נאסוף אותו. ספר יצירה. איך אומרים, כתוב בספר יצירה אותו דבר? זו המשנה השנייה? עשר ולא תשע, הבן בחכמה וחכם בבינה. כתוב שוב משהו על חכמה ובינה בספר יצירה? איפה הטקסט שלי של ספר יצירה?
הוא צודק שלא מגיע חכמה ובינה. ובוא נגיד, חכמה ובינה הן הראשונות של שתי ספירות. אף על פי שספר יצירה לא אומר כך. אגב, זה שחכמה ובינה הם שמות של ספירות סתם, זו לא השיטה של ספר יצירה. כי ספר יצירה קורא לספירה הראשונה רוח אלקים חיים, ולספירה השנייה רוח מרוח, וכן הלאה. ויש לו שמות, הוא נתן שמות, הוא קורא לזה דווקא פליאת נתיבות חכמה. נתיבות פליאת חכמה. זה נראה להיות משהו. אבל למשל חכמה, יותר מאוחר יש תמורת חכמה ויובלת, והסבר כפולות. אבל זה כל מה שמדבר על חכמה. אז בכלל, הפשט שחכמה בינה בעשר ספירות זה לא פשט טוב מספר יצירה. זה לא הגיע מהרמ״ק. ספר יצירה לא ידע על הספירה שנקראת חכמה. הספר אומר בחלק, אני לא יודע. הוא ידע על הספירה, הוא קרא לה רוח אלקים חיים, או כתוב כתר, מה שיהיה. אז זה זה, וכאן לדעתי הרמ״ק. אוקיי, בוא נראה הלאה.
ההוראות בספר יצירה – “וחכם מהם וחקר מהם”
מגיד שיעור:
זה נראה להיות חלק כמו שספר יצירה יש הוראות, נכון? יש לו תיאורים, ויש לו הוראות, ואנחנו מדברים על זה. אז החלק הוא איזה הוראות. יש את זה, אבל אתה צריך להבין את זה בצורה הזו, שאתה צריך לעשות בצורה הזו, משהו כזה. ואחר כך, בסוף החלק האחרון של המשנה כתוב, “וחכם מהם וחקר מהם והעמד דבר על בוריו והשב יוצר על מכונו”. זו הלשון. והמפרשים אומרים גם פשטים על פי דרך קבלה. “וחכם מהם” – תדע שהחכמה והבינה הם השורש של גדולה וגבורה. “וחקר מהם” – ותחקור תבין שמהגדולה והגבורה יש עוד שניים שנקראים נצח והוד שיוצאים מהם. “והעמד דבר על בוריו” – דבר זה מלכות. “בוריו” כמו “משענתו”.
הלשון “דבר על בוריו”
מגיד שיעור:
כמו משענתו? היום זו לשון חכמים כמו… כן, “דבר על בוריו” זו לא לשון חכמים. סתם זה. “דבר על בוריו”. לא, זוכר לשון כזו בעולם הזה? ברמב״ם כתוב, “עד שיודע דבר על בוריו”. או רמב״ם, כמו אחר כך, זה ארבע עד עכשיו, יש סתם. “עד שמעמידים דבר על בוריו”. כתוב במדרש תנחומא. אה, אתה צריך מאוחר יותר במדרש. “על בוריו”. כתוב כן, “שולחו תייצו” בגמרא. אוקיי, נכון, אני לא יודע. “תייצו והעמידו הדבר על בוריו”. זו לשון מהגמרא, יפה. “דבר על בוריו”. ה״על בוריו”, בפשטות, אומר לדעת בבירור, לא? לשון ברורה, לא? אז, זה כבר כתוב בגמרא הלשון, זה לא הספר שהוא המציא את הלשון. אז, אוקיי.
תרגום אונקלוס על “על משענתו”
מגיד שיעור:
אבל הם תרגמו כך, הדבר אומר את המלכות, מלכות נקראת דיבור, אז פשוט “על בריאו”, שזה יתחיל להתרפא על בריאו. כי הוא היה צריך, כתוב… נו, בוא נראה מה כתוב משענתו. היה להם איזה פשט מוזר. משענתו, איפה כתוב הפסוק משענתו? שמות כ״א, “אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו”. אומר אונקלוס הקדוש, משענתו אומר מקל, נכון? אבל התרגום אומר, איפה זה הולך? “אם יקום ויהלך על בורייה”. מה באמת הפשט? מה באמת הפשט של התרגום? מה זה אומר “על בורייה”? מה הוא מתרגם? בריאות? בריא? “על משענתו”? זה אומר, הוא לומד לא כפשוטו, לא “על משענתו” על המקל שלו. הוא מתכוון להיפך, בעצמו, לא עם מקל.
תלמיד:
הוא הולך לבד, זה ביטוי. מתבטאים כך, שהוא כבר מחלים.
מגיד שיעור:
נכון. אני רואה שהאנגלית גם מתרגמת כך, “on his own power”. איזה כוח אנגלי יש? אה, הוא מתרגם את הבריאות. הוא מתרגם את הגרמנית מהאנגלית. אהה.
אז, עכשיו, אז האנשים האלה… הם היו מבולבלים, כי האנגלית לא אומרת שבריאות אומרת משענת. האנגלית מתרגמת שהפסוק… לא, עשיתי טעות, אל תעשה כך. האנגלית מתרגמת שהפסוק… לא, הרמ״ק התווכח עם הפרשנים. והרמ״ק לא היה לו את האנגלית שתגיד לו מה כתוב. אז הם עשו טעות וחשבו ש… אני אוהב סוג כזה של חקירות. חשבו ש…
תלמיד:
אתה יכול לענות, אתה יכול לומר כך. אבל עצם הפסוק אומר שהוא יוצא עם הכוח שלו עצמו, קורא לזה משענתו.
ביקורת הרמ״ק על מפרשי ספר יצירה, והפשט שלו
הרמ״ק לא משוכנע מפירוש המפרשים
מגיד שיעור:
שהוא עדיין לא לגמרי בריא, אבל הוא יכול למצוא את הכוח בעצמו, ללכת לבד. זה ייקרא בוריה, הכוח שאדם… אני מבין.
פשוט, אונקלוס לומד את הפסוק שלא כפשוטו. זה דוקא דימוי. לא, לא, לא שלא כפשוטו. זה כן כפשוטו, אבל… נכון, כמו ששבט אומר מקל. זה לא אומר מקל, זה אומר מנהיג. זה אומר, כן, “ליקם שבט מיושפרו”, אומר, זה דוקא אונקלוס, מלך, מה שזה דימוי, זה דומה לפסוק. אותו דבר אומר, זה דוקא שלנו. כתוב באונקלוס, זה אומר שהוא יכול ללכת לבד. מצוין. בוריה אומר באמת יכול ללכת לבד, אבל זה לא אומר יכול להישען על משהו. זה להיפך, זה אומר… מבין אני אומר?
אני יכול לתרגם בכלל “דבר על בוריה” אומר שהמלכות תהיה ברורה. אפשר לומר כך, “דבר על בוריה” יראה בבירור, איך נעשית המלכות? אני יכול לומר תורות כאלה. אבל המפרשים חשבו אחרת שפעם נעשה תענוג. אני לא יודע מה המפרשים עשו, אבל המפרשים לקחו על עצמם.
בכל מקרה, היה כבר אפילו מי הצדיק. הדבר בקיצור, זה רק נכון, התרגום במינכלרס, אני מצטער. “ואשר יוצר על מכונו”, הם תרגמו, “השיב”, אה, לעשות תשובה. זה מתוק מאוד. “ואשר יוצר על מכונו”, תביא את התשובה לעשות תשובה. התשובה נקראת, כולם יודעים שתשובה נקראת הבינה. אז “השר יוצר על מכונו”, תביא את התשובה ל… תפגוש את כוח השפע בתפארת, והוא נקרא יוצר. למה התפארת נקראת יוצר? אני לא בטוח. הוא “על מכונו”, על המחזיק שלו שהם הנצח והוד.
אומר הרמ״ק:
> עד כאן דברי המפרשים, אחת שבחרנו המבחר והסולת.
זה הטוב ביותר שהמפרשים יכולים כאן, והוא לא מאוד מתרשם.
שלוש טענות נגד הפירוש
טענה ראשונה: זה לא מתאים ללשון ספר יצירה
אומר הרמ״ק, ואתה רואה שהוא הולך לומר פשט טוב יותר, יותר קרוב לפשט. כבר למדתי ברמ״ק, אז אני מוטה.
> ודאי יושר הענין זה מתיישב עלינו, זה עדיין לא נראה, אבל אין זה טבע לשון המחבר.
זה לא אופי הלשון, זה לא נראה אומר את זה. הוא מתכוון לומר, מה הוא מתכוון לומר, “אין זה טבע לשון המחבר”? של איזה מחבר או של ספר יצירה?
אז הוא היה צריך קודם ללמוד פשוט פשט בספר יצירה, הוא לא צריך להקשיב לי, אמרתי שצריך לבחון, לבחון בהם, שאחד יראה שמהם יש תרגום יפה, לא עשיתי את זה.
טענה שנייה: זו דרך המתפללים, לא דרך המחברים
> ועוד, עוד דבר, כי מה טובה להשמיענו אלו הענינים והחידושים הללו?
הוא שואל אחרי רבי שלמה אלקבץ, מה זה נכנס כאן?
> כי זה דרך המתפללים לא דרך המחברים, ואין בזה שום לימוד וחידוש.
הוא אומר, מילא כשאדם מתפלל והוא רוצה לכוון את הספירות, הוא אומר “מודה אני לפניך”, הוא חושב, “אני” אומר את המלכות, “לפניך”, זה מחבר את המלכות לבינה, מה שיהיה. מבין אני, כי הוא רוצה להתפלל עם הכוונות. אבל הדבר הזה לא סידור, זה לימוד, הוא צריך לומר משהו. מילא כשמתפללים, לא צריך כל חידוש, לא כל חלק של תפילה צריך להיות חידוש, צריך רק למצוא איפה מרומז הספירות, כי זו דרך התפילה על פי קבלה. אבל זה לא ה… מבין? זה מאוד מעניין.
אז הוא מניח שכשאתה עושה כוונות בתפילה, זה לא חידושים, זו דרך המתפללים, זה לחבר מה שהם חושבים בלשון התפילה. אבל לפי מה שהוא לומד, ספר יצירה כן ספר מדיטציה. אם זו תפילה, אז זה לא מתאים.
נו, זה עדיין, גם אם זו תפילה, הוא מנסה לומר משהו. כשמתפללים, כשמתפללים, למה צריך לעשות הנחות כאלה עם תפילה? כי מתפללים עם הנסתרות תמיד. כשצריך להכניס לפשט. אוקיי, כן. אבל אם זו תפילה, הוא צריך לעשות את זה כל יום שוב להיות חבר. אוקיי, כן. אבל אם זו תפילה, הוא צריך לעשות את זה כל יום איך הוא איך איך. הוא לא רוצה לעשות כזה קר. ועכשיו אתה יודע את זה עכשיו, הולכים עכשיו להיות קשה, למדנו ספירות, והולכים לעשות כזה קיבל. יכול להיות, יכול להיות.
טענה שלישית: לספר יצירה אין את המבנה של ספירות
אבל היה לי טיעון שלישי, טיעון שלם, שזה לא עם הלשון של ספר יצירה. ספר יצירה, קודם כל, אין לו את המבנה של הספירות. הרמ״ק חושב שזה לא יכול להתאים, אבל אין לו את המילים חכמה בינה אצלו הם לא שמות של ספירות, אבל לפחות לא בספר יצירה. שוב, יכול להיות שהמחבר של ספר יצירה היה. הוא לא כתוב, יש לו שמות.
זה כמו, לכן אני לא קונה את כל הפירושים האלה, כי זה לפני לומר זה לא ספר קשה להבין. יש דברים שהם, איך אומרים, לא ברורים, הוא לא יודע מה הוא אומר, אבל המבנה שלו, מה הספירות שלו, אין ספק. הרמ״ק יודע על זה, הוא למד מאוחר יותר. אז, זה טיעון טוב יותר.
הפשט של הרמ״ק עצמו: חכמה אומרת קבלה מרבו
> לכן נראה לו נביאה
אומר הרמ״ק פשט טוב יותר. ולא פשט ספירות, אלא פשט דרך הלימוד. וזה הדבר.
> חכמה היא קבלה והלימוד שאדם לומד מרבו, כענין מוסיף לו לשון פרקים.
אז זה פשט רש״י בחכמה, נכון? וזכור, רש״י אומר שחכמה, זוכר איפה רש״י אומר כך?
תלמיד:
אני לא יודע. חכמה מה שקיבל מרבו. מה זה דברים?
מגיד שיעור:
כאן, השבוע חכמה סכומה ונתקדין?
תלמיד:
לא. מה כתוב ברש״י שחכמה היא מה שקיבל מרבו?
מגיד שיעור:
חכמים ונבונים, על מה שקיבל מרבו.
תלמיד:
אה, כן?
מגיד שיעור:
אני אמתוח עוד, במתיחה. ספר יצירה. איך אומרים, כתוב בספר יצירה אותו דבר? זו המשנה השנייה? עשר ולא תשע, הבן בחכמה וחכם בבינה. כתוב שוב משהו על חכמה ובינה בספר יצירה? איפה הטקסט שלי של ספר יצירה?
הוא צודק שלא מגיע חכמה ובינה. ובוא נגיד, חכמה ובינה הן הראשונות של שתי ספירות. אף על פי שספר יצירה לא אומר כך. אגב, זה שחכמה ובינה הם שמות של ספירות סתם, זו לא השיטה של ספר יצירה. כי ספר יצירה קורא לספירה הראשונה רוח אלקים חיים, ולספירה השנייה רוח מרוח, וכן הלאה. ויש לו שמות, הוא נתן שמות, הוא קורא לזה דווקא פליאת נתיבות חכמה. נתיבות פליאת חכמה. זה נראה להיות משהו. אבל למשל חכמה, יותר מאוחר יש תמורת חכמה ויובלת, והסבר כפולות. אבל זה כל מה שמדבר על חכמה. אז בכלל, הפשט שחכמה בינה בעשר ספירות זה לא פשט טוב מספר יצירה. זה לא הגיע מהרמ״ק. ספר יצירה לא ידע על הספירה שנקראת חכמה. הספר אומר בחלק, אני לא יודע. הוא ידע על הספירה, הוא קרא לה רוח אלקים חיים, או כתוב כתר, מה שיהיה. אז זה זה, וכאן לדעתי הרמ״ק. אוקיי, בוא נראה הלאה.
ההוראות בספר יצירה – “וחכם מהם וחקר מהם”
מגיד שיעור:
זה נראה להיות חלק כמו שלספר יצירה יש הוראות, נכון? יש לו תיאורים, ויש לו הוראות, ואנחנו מדברים על זה. אז החלק הוא איזה הוראות. יש את זה, אבל אתה צריך להבין את זה בצורה הזו, שאתה צריך לעשות בצורה הזו, משהו כזה. ואחר כך, בסוף החלק האחרון של המשנה כתוב, “וחכם מהם וחקר מהם והעמד דבר על בוריו והשב יוצר על מכונו”. זו הלשון. והמפרשים אומרים גם פשטים על פי דרך קבלה. “וחכם מהם” – תדע שהחכמה והבינה הם השורש של גדולה וגבורה. “וחקר מהם” – ותחקור תבין שמהגדולה והגבורה יש עוד שניים שנקראים נצח והוד שיוצאים מהם. “והעמד דבר על בוריו” – דבר זה מלכות. “בוריו” כמו “משענתו”.
הלשון “דבר על בוריו”
מגיד שיעור:
כמו משענתו? היום זו לשון חכמים כמו… כן, “דבר על בוריו” זו לא לשון חכמים. סתם זה. “דבר על בוריו”. לא, זוכר לשון כזו בעולם הזה? ברמב״ם כתוב, “עד שיודע דבר על בוריו”. או רמב״ם, כמו אחר כך, זה ארבע עד עכשיו, יש סתם. “עד שמעמידים דבר על בוריו”. כתוב במדרש תנחומא. אה, אתה צריך מאוחר יותר במדרש. “על בוריו”. כתוב כן, “שולחו תייצו” בגמרא. אוקיי, נכון, אני לא יודע. “תייצו והעמידו הדבר על בוריו”. זו לשון מהגמרא, יפה. “דבר על בוריו”. ה״על בוריו”, בפשטות, אומר לדעת בבירור, לא? לשון ברורה, לא? אז, זה כבר כתוב בגמרא הלשון, זה לא הספר שהוא המציא את הלשון. אז, אוקיי.
תרגום אונקלוס על “על משענתו”
מגיד שיעור:
אבל הם תרגמו כך, הדבר אומר את המלכות, מלכות נקראת דיבור, אז פשוט “על בריאו”, שזה יתחיל להתרפא על בריאו. כי הוא היה צריך, כתוב… נו, בוא נראה מה כתוב משענתו. היה להם איזה פשט מוזר. משענתו, איפה כתוב הפסוק משענתו? שמות כ״א, “אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו”. אומר אונקלוס הקדוש, משענתו אומר מקל, נכון? אבל התרגום אומר, איפה זה הולך? “אם יקום ויהלך על בורייה”. מה באמת הפשט? מה באמת הפשט של התרגום? מה זה אומר “על בורייה”? מה הוא מתרגם? בריאות? בריא? “על משענתו”? זה אומר, הוא לומד לא כפשוטו, לא “על משענתו” על המקל שלו. הוא מתכוון להיפך, בעצמו, לא עם מקל.
תלמיד:
הוא הולך לבד, זה ביטוי. מתבטאים כך, שהוא כבר מחלים.
מגיד שיעור:
נכון. אני רואה שהאנגלית גם מתרגמת כך, “on his own power”. איזה כוח אנגלי יש? אה, הוא מתרגם את הבריאות. הוא מתרגם את הגרמנית מהאנגלית. אהה.
אז, עכשיו, אז האנשים האלה… הם היו מבולבלים, כי האנגלית לא אומרת שבריאות אומרת משענת. האנגלית מתרגמת שהפסוק… לא, עשיתי טעות, אל תעשה כך. האנגלית מתרגמת שהפסוק… לא, הרמ״ק התווכח עם הפרשנים. והרמ״ק לא היה לו את האנגלית שתגיד לו מה כתוב. אז הם עשו טעות וחשבו ש… אני אוהב סוג כזה של חקירות. חשבו ש…
תלמיד:
אתה יכול לענות, אתה יכול לומר כך. אבל עצם הפסוק אומר שהוא יוצא עם הכוח שלו עצמו, קורא לזה משענתו.
מגיד שיעור:
שהוא עדיין לא לגמרי בריא, אבל הוא יכול למצוא את הכוח בעצמו, ללכת לבד. זה ייקרא בוריה, הכוח שאדם… אני מבין.
פשוט, אונקלוס לומד את הפסוק שלא כפשוטו. זה דוקא דימוי. לא, לא, לא שלא כפשוטו. זה כן כפשוטו, אבל… נכון, כמו ששבט אומר מקל. זה לא אומר מקל, זה אומר מנהיג. זה אומר, כן, “ליקם שבט מיושפרו”, אומר, זה דוקא אונקלוס, מלך, מה שזה דימוי, זה דומה לפסוק. אותו דבר אומר, זה דוקא שלנו. כתוב באונקלוס, זה אומר שהוא יכול ללכת לבד. מצוין. בוריה אומר באמת יכול ללכת לבד, אבל זה לא אומר יכול להישען על משהו. זה להיפך, זה אומר… מבין אני אומר?
אני יכול לתרגם בכלל “דבר על בוריה” אומר שהמלכות תהיה ברורה. אפשר לומר כך, “דבר על בוריה” יראה בבירור, איך נעשית המלכות? אני יכול לומר תורות כאלה. אבל המפרשים חשבו אחרת שפעם נעשה תענוג. אני לא יודע מה המפרשים עשו, אבל המפרשים לקחו על עצמם.
בכל מקרה, היה כבר אפילו מי הצדיק. הדבר בקיצור, זה רק נכון, התרגום במינכלרס, אני מצטער. “ואשר יוצר על מכונו”, הם תרגמו, “השיב”, אה, לעשות תשובה. זה מתוק מאוד. “ואשר יוצר על מכונו”, תביא את התשובה לעשות תשובה. התשובה נקראת, כולם יודעים שתשובה נקראת הבינה. אז “השר יוצר על מכונו”, תביא את התשובה ל… תפגוש את כוח השפע בתפארת, והוא נקרא יוצר. למה התפארת נקראת יוצר? אני לא בטוח. הוא “על מכונו”, על המחזיק שלו שהם הנצח והוד.
אומר הרמ״ק:
> עד כאן דברי המפרשים, אחת שבחרנו המבחר והסולת.
זה הטוב ביותר שהמפרשים יכולים כאן, והוא לא מאוד מתרשם.
שלוש טענות נגד הפירוש
טענה ראשונה: זה לא מתאים ללשון ספר יצירה
אומר הרמ״ק, ואתה רואה שהוא הולך לומר פשט טוב יותר, יותר קרוב לפשט. כבר למדתי ברמ״ק, אז אני מוטה.
> ודאי יושר הענין זה מתיישב עלינו, זה עדיין לא נראה, אבל אין זה טבע לשון המחבר.
זה לא אופי הלשון, זה לא נראה אומר את זה. הוא מתכוון לומר, מה הוא מתכוון לומר, “אין זה טבע לשון המחבר”? של איזה מחבר או של ספר יצירה?
אז הוא היה צריך קודם ללמוד פשוט פשט בספר יצירה, הוא לא צריך להקשיב לי, אמרתי שצריך לבחון, לבחון בהם, שאחד יראה שמהם יש תרגום יפה, לא עשיתי את זה.
טענה שנייה: זו דרך המתפללים, לא דרך המחברים
> ועוד, עוד דבר, כי מה טובה להשמיענו אלו הענינים והחידושים הללו?
הוא שואל אחרי רבי שלמה אלקבץ, מה זה נכנס כאן?
> כי זה דרך המתפללים לא דרך המחברים, ואין בזה שום לימוד וחידוש.
הוא אומר, מילא כשאדם מתפלל והוא רוצה לכוון את הספירות, הוא אומר “מודה אני לפניך”, הוא חושב, “אני” אומר את המלכות, “לפניך”, זה מחבר את המלכות לבינה, מה שיהיה. מבין אני, כי הוא רוצה להתפלל עם הכוונות. אבל הדבר הזה לא סידור, זה לימוד, הוא צריך לומר משהו. מילא כשמתפללים, לא צריך כל חידוש, לא כל חלק של תפילה צריך להיות חידוש, צריך רק למצוא איפה מרומז הספירות, כי זו דרך התפילה על פי קבלה. אבל זה לא ה… מבין? זה מאוד מעניין.
אז הוא מניח שכשאתה עושה כוונות בתפילה, זה לא חידושים, זו דרך המתפללים, זה לחבר מה שהם חושבים בלשון התפילה. אבל לפי מה שהוא לומד, ספר יצירה כן ספר מדיטציה. אם זו תפילה, אז זה לא מתאים.
נו, זה עדיין, גם אם זו תפילה, הוא מנסה לומר משהו. כשמתפללים, כשמתפללים, למה צריך לעשות הנחות כאלה עם תפילה? כי מתפללים עם הנסתרות תמיד. כשצריך להכניס לפשט. אוקיי, כן. אבל אם זו תפילה, הוא צריך לעשות את זה כל יום שוב להיות חבר. אוקיי, כן. אבל אם זו תפילה, הוא צריך לעשות את זה כל יום איך הוא איך איך. הוא לא רוצה לעשות כזה קר. ועכשיו אתה יודע את זה עכשיו, הולכים עכשיו להיות קשה, למדנו ספירות, והולכים לעשות כזה קיבל. יכול להיות, יכול להיות.
טענה שלישית: לספר יצירה אין את המבנה של ספירות
אבל היה לי טיעון שלישי, טיעון שלם, שזה לא עם הלשון של ספר יצירה. ספר יצירה, קודם כל, אין לו את המבנה של הספירות. הרמ״ק חושב שזה לא יכול להתאים, אבל אין לו את המילים חכמה בינה אצלו הם לא שמות של ספירות, אבל לפחות לא בספר יצירה. שוב, יכול להיות שהמחבר של ספר יצירה היה. הוא לא כתוב, יש לו שמות.
זה כמו, לכן אני לא קונה את כל הפירושים האלה, כי זה לפני לומר זה לא ספר קשה להבין. יש דברים שהם, איך אומרים, לא ברורים, הוא לא יודע מה הוא אומר, אבל המבנה שלו, מה הספירות שלו, אין ספק. הרמ״ק יודע על זה, הוא למד מאוחר יותר. אז, זה טיעון טוב יותר.
הפשט של הרמ״ק עצמו: חכמה אומרת קבלה מרבו
> לכן נראה לו נביאה
אומר הרמ״ק פשט טוב יותר. ולא פשט ספירות, אלא פשט דרך הלימוד. וזה הדבר.
> חכמה היא קבלה והלימוד שאדם לומד מרבו, כענין מוסיף לו לשון פרקים.
אז זה פשט רש״י בחכמה, נכון? וזכור, רש״י אומר שחכמה, זוכר איפה רש״י אומר כך?
תלמיד:
אני לא יודע. חכמה מה שקיבל מרבו. מה זה דברים?
מגיד שיעור:
כאן, השבוע חכמה סכומה ונתקדין?
תלמיד:
לא. מה כתוב ברש״י שחכמה היא מה שקיבל מרבו?
מגיד שיעור:
חכמים ונבונים, על מה שקיבל מרבו.
תלמיד:
אה, כן?
מגיד שיעור:
אני אמתוח עוד, במתיחה. אני ממש סקרן לגבי זה, אני אומר כך, יש לי איזה חידוש על זה. חכמה מה שקיבל מרבו. אה, בחכמים ונבונים, רש״י אומר כך?
תלמיד:
על חכמה אנשים חכמים ונבונים, על מה שקיבל מרבו. פרשת דברים, שבוע שעבר.
מגיד שיעור:
לא למדתי רש״י עדיין, אבל על זה אני לא יודע. פורים.
תלמיד:
רש״י אומר. רש״י אומר כך, אנחנו חכם מנבונים. גם אצל יוסף, רק אחר כך כשחכם. רש״י אומר במקומות.
מגיד שיעור:
אוקיי, רש״י אומר. רש״י הקדוש אומר. חכמים ונבונים, על נבונים ועל חכמים הוא לא אומר. נבונים מבינים דבר מתוך דבר.
המדרש עם אריוס ורבי יוסי
מגיד שיעור:
אה, יש, זושא שאול העביר ספרדי. זושא שאול, אריוס את רבותינו. מי היה אריוס, נכון? אריוס, כנראה, היה הארי בנצרות על שמו.
תלמיד:
מה? מי? הוא מדבר על זה?
מגיד שיעור:
זה לא מתאים?
תלמיד:
אוקיי, המדרש לא ידע מה השנים. עדיין יכול היה לבכות ההוא.
מגיד שיעור:
אוקיי, היו שתי תיאוריות, אולי אני זוכר. אה, אני זוכר שמישהו אחר היה לו ראיה מזה, היה לו איזו ראיה. מישהו על הראש אמר לי איזו תורה, למה זה מתאים רק לפי השיטה של… אה, כי הנוצרי אמר שחכמה ובינה הם שלושה אנשים על השילוש, חכמה ובינה ודעת. אבל הוא שאל את רבי יוסי, הגדול היה?
תלמיד:
לא, זה פשט פשוט, משהו כזה, משהו כזה של הרבי׳ס מליובאוויטש.
מגיד שיעור:
בכל אופן, הוא מביא לגבי, הוא מביא עוד מקומות את האריות. אז האריות שאל את רבי יוסי, מה ההבדל בין חכמים ונבונים? אמר לו כך: חכם דומה לשולחני עשיר. עשיר, כלומר יש לו, אם מביאים לו דינר הוא רואה, אחרת אין לו. נבון הוא כמו שולחני תגר, בקיצור, יהודי הוא נבון, הוא איש עסקים, יש לו כסף זה טוב, אין לו כסף, הוא מביא.
אז זה כמו הרעיון שחכמה היא כמו קבלה, מה אנחנו מקבלים? ואז בינה היא הבנת דבר מתוך דבר.
קושיא על החילוק המפורסם חכמה/בינה
מגיד שיעור:
למה אתה לא מרוצה מזה? אני אגיד לך למה. ראיתי שה… ה… כאן זה אומר… רש״י אומר את זה עוד במקומות. לגבי זה מדברים שזה בדיוק זה?
תלמיד:
מישהו מדבר על זה? כאן? מה זה? מה יחכמה ובינה? זה כאן הפשט הגלוי של חכמה ובינה. אני מתכוון מה.
מגיד שיעור:
לא, אני מתכוון שאין. כל ספרי הדרוש אומרים את הדבר הזה שחכמה מה שקיבל מרבו, ואין אף אחד ש… אה, זה כמו הבסיס, זה חכמה ובינה. אני חושב, באמת… למה אתה חושב? למה אני סבור שזה לא נכון? אני אגיד לך למה.
ראשית: בפשט הפשוט חכמה ובינה הם נרדפים
אממ, בוא נראה כאן. איך עומדים חכמה ובינה? אממ, קודם כל, מובן שיש נרדפים. בפשט הפשוט לא חייב להיות שום הבדל, נכון? זה קודם כל, נכון? “איש חכם נבון וחכם”, “איש חכם ונבון”. אני לא יודע. מובן, הוא חכם. למה חייב להיות שזה כל הגדרים? בפשט הפשוט לא חייב להיות, נכון?
שנית: חילוק הרמב״ם בין חכמה וקבלה
אבל יותר מזה, היה לי דבר כזה. ראיתי שהרבי יהודה אריה לייב ממודינה – אפשר לקרוא לו ר׳ לייבל, תעשה אותו יותר ביתי – בספרו נגד המקובלים אומר שהמקובלים קוראים לעצמם “חכמת הקבלה”. והוא אומר, הוא לא מבין: “אם חכמה, לא קבלה; ואם קבלה, לא חכמה”.
כי הרמב״ם אומר הרבה פעמים שיש הבדל בין חכמה ותורה. הרמב״ם עושה הבדל אחר: שחכמה היא כשמבינים, שאדם יש לו השכלה, הוא מבין בעצמו. תורה היא כשהוא מקבל, נקרא “תקליד”, כשהוא מקבל. והוא אומר שהמקובלים, הם טוענים להיות מדע, “חכמת הקבלה”.
הפרדוקס של “חכמת הקבלה” ויישוב הרמ״ק
הקושיא של ר׳ לייבל ממודינה על המקובלים
בספרו נגד המקובלים הוא אומר שהמקובלים קוראים לעצמם “חכמת הקבלה”. הוא אומר, הוא לא מבין: “אם חכמה לא קבלה, ואם קבלה לא חכמה”. כי הרמב״ם אומר הרבה פעמים שיש הבדל בין חכמה ותורה. הרמב״ם עושה הבדל אחר, שחכמה היא כשמבינים, כשאדם יש לו השכלה, הוא מבין בעצמו. תורה היא כשהוא מקבל, נקרא “תקליד”, כשהוא מקבל.
על זה הוא אומר שקבלה, זה טוען להיות מדע. חכמה פירושה מדע. הקב״ה רק אמר, מדע פירושו כשיודעים את הסיבות, את הסברות, את הטעמים, את הגורמים. על זה קראו חכמה. אם אינך יודע את הגורמים, אז זו קבלה ממש, שאינה חכמה. והם רוצים לומר שיש חכמת הקבלה — זה לא הגיוני. מצד אחד, הם טוענים קבלה, צריך להאמין, צריך לדעת, אפשר לדעת עם מסורה. אבל אם יודעים את זה רק עם מסורה, זה לא ידיעה.
אני חושב שזה פרדוקס אמיתי בקבלה, בוודאי בדרך הרמ״ק ללמוד קבלה, כי המקובלים רוצים שתבין. כל העניין הוא שהוא אומר להבין, הוא לא רוצה להיות יהודי תמים. אצל חסידים, הם נגד הפילוסופים, כי הפילוסופים מבינים להשתמש בשכל שלהם, והם אומרים, “אה, לא צריך שכל משלך, משה רבינו כבר קיבל,” אני לא יודע. אבל זה כמו פרדוקס. אי אפשר לענות על הפרדוקס, אל תגיד. זו קושיא טובה.
תלמיד: אז אתה מסכים שזו לא קושיא אמיתית?
מגיד שיעור: אה, זו כן קושיא אמיתית.
המושג “בדרך חכמה” ו״בדרך השגה”
“בדרך חכמה”. נו, מה פירוש “בדרך השגה”? “בדרך השגה” זה גם, כשאנשים אומרים “בדרך השגה”, אני עדיין לא יודע מה זה אומר. אתה יודע “בדרך”… יש לי שני פירושים. זה יכול להיות “בדרך הבנה”, כלומר כמו משהו שהרמב״ם רוצה להבין “בדרך חכמה”. זה לא חייב להיות חכמה רציונלית או “מחשבה דיסקורסיבית” שאין בפרטים. אבל זה חייב להיות משהו שעושים בעצמם, זה “עשוי בעצמו”.
והמקובלים יש להם משהו נגד זה במובן מסוים. אנחנו יכולים להיכנס עמוק יותר בזה כדי לענות, אבל אין לי עכשיו כוח. אבל בקיצור, יש להם משהו נגד זה, והם אומרים “השגה”. הם אומרים, “לא, זה לא שכל, זה לא דברים שחשבת, זה מהשמים.” אוקיי. חכמה היא גם מהשמים, דרך אגב, אני לא מבין. אז אני לא בטוח מה זה אומר.
אז זה נכון. בקיצור, זה ה… אני סבור שאפשר, מה אני מלא. אוקיי, אני סבור שרוב האנשים יגידו שאפשר להתכוון לזה, אוקיי, כן? אני חושב שאפשר לומר. מי אומר שאפשר להתכוון לזה, או לא מתכוונים? לא, אני לא מסכים. מי אומר שכל האנשים המלאים.
התירוץ של אחד המתרצים
עכשיו, בוא נחזור לזה. אז ראיתי שרבי… איך קוראים לו שכתב תשובה לספרו, רבי אייזיק חבר מיינץ? אחד המשיבים. מה זה נקרא? המגן וצינה? מה כתבתי? אחד מהאנשים שכתבו את זה, או אלה אומרים, מה זה, אחד מהאנשים שענו לרבי לייבל ממודינה, אמר שהוא לא יודע מה הוא רוצה בפרק הזה.
זה מאוד מצחיק כשהאנשים שכותבים תשובות, כאילו זו סוגיא בלימוד, הם לא תופסים שהוא רוצה להעלות בעיה. אתה יכול לנסות לפתור את הבעיה, אבל הנקודה של הדובר היא הבעיה שהוא מדבר עליה.
הוא אומר, הם אומרים כך, נו, אתה מביא את פירוש הרמב״ם בחכמה. נו, נו, מי אומר שהמקובלים הולכים עם פירוש הרמב״ם? הם יכולים ללכת עם פירוש רש״י. רש״י אומר שחכמה היא כן מקבלין מרבו. אז אין סתירה.
אה, זה לא נקרא בינת הקבלה? אם זה היה נקרא בינה, היתה בעיה ממש. אבל זה נקרא חכמה שהיא קבלה, מסתדר מאוד יפה, כי רש״י אומר שחכמה היא מקבלין מרבו. לפי רבי יוסי מהספרי זה עומד כך. ורש״י רואה את החתיכה היקרה הזו. זה מזויף, נכון? זו לא היתה הבעיה שזו לא המילה הנכונה. אבל יש לי כן.
אה, אז יש לי תירוץ. יש לי ליישב, ליישב שניהם. אבל בוא נלחץ על הסימן. יש לי רעיון איך אפשר לענות על זה. מה אני אגיד לך מיד? איך אני חושב על חכם, ומי שאתם, אם אתם לא שומעים את שיעור הזוהר שלי בספירת העומר, שהיה כך אני מבין את זה.
פירוש הרמ״ק ב״הבן בחכמה וחכם בבינה”
בכל אופן, הרמ״ק אומר כך, שחכמה היא מה שלומדים, כלומר מקבלים, ומקבלים זה רק ראשי פרקים, ואסור ללמד קבלה, או אומרים רק ראשי פרקים.
> בינה הוא עיון והתוספת שאדם מעיין ומוסיף מעצמו מתוך הכללים וראשי פרקים הנמסרים לו.
זו בינה. אוקיי, זה פירוש רש״י, בעצם, ופירוש רבי יוסי.
> ועתה על זה כיוון באומרו “הבן בחכמה”.
זה הפירוש של “הבן בחכמה”. “הבן בחכמה” פירושו:
> הבן היטב מה שלמדת מרבך בחכמת המדות.
הבן היטב, צריך הרבה, שממש להיות מקבל חכמה זה לא מספיק. לא צריך להיות רק חכמה סתם, צריך גם להיות בינה סתם. למה? כי הרבי לא לימד רק ראשי פרקים:
> וצריך שהאדם יבין בעצמו דבר מתוך דבר
כמו שכתוב מפורש. יפה מאוד.
> אין אומרים דבר זה אלא לחכם ומבין מדעתו.
דרך אגב, זה מאוד יפה. “חכם ומבין מדעתו” הם כל שלושת הדברים: חכמה, בינה, דעת. חכם ומבין מדעתו. מזה רואים שזה לא הדבר האחר, כי זה מבין מדעתו. אבל בכל מקרה, על פי קבלה, אין להם את הבעיה הזו.
החשיבות של “שכל מוליד”
אז מכיוון שצריך כן להבין מדעתו, אז:
> צריך האדם לדמות דבר לדבר, להוציא דבר מתוך דבר, כדי שיהיה השכל מוליד, לא שכל עקר.
אז זה מאוד חשוב. הרמ״ק אומר, אפילו המקובלים סבורים שעיקר החכמה היא מקבל מרבו, אבל בכלל לא יוצאים ככה. צריך להוליד. אם אתה לא מוליד את החכמה בעצמך, לא הגעת לשום מקום. וזה היה צריך להיות כך, ובגלל זה נתנו רק ראשי פרקים, שתצטרך להוליד בעצמך. זו ה… צריך לחשוב.
“הבן בחכמה” ו״חכם בבינה”
אז זה הפירוש של “הבן בחכמה”. אין לזה שום קשר לספירת החכמה. אני מתכוון, יכול להיות שלספירת החכמה יש משהו עם זה, אבל זה בעצם אומר הבן מה שלמדת.
ו״חכם בבינה” פירושו:
> שאתה מוליד ומדמה זה לזה.
פירושו, אחרי שאתה מבין בעצמך, אתה עושה את כל הדימויים מילתא למילתא, ובינה היא דבר מתוך דבר:
> תראה שתחכימנו.
שתעשה מהבינה חכמה. למה?
> ותחכימנו בקבלת הרבנים ובקצת דבריהם, שנכלל ענין המוסיף עליך הן רב והן מעט, ואל בינתך אל תשען.
כתוב “אל בינתך אל תשען”. לא כתוב “אל חכמתך אל תשען”. כן? איך כתוב שם “אל בינתך אל תשען”? זה סוף המשנה שכתוב… כן? “שחבריך יקיימו בידך, ואל בינתך אל תשען”, משהו כזה?
תלמיד: זה אומר שצריך ללמוד עם אנשים אחרים, שצריך… זה ממש מה שזה אומר במקור.
מגיד שיעור: כלומר, זה פסוק באמת, אבל בפסוק כתוב “בטח אל ה׳ בכל לבך ואל בינתך אל תשען”. ובמשנה כתוב איפשהו אחרת, נכון? בפרקי אבות כתוב… הבה גדולה ונוראה ואל תאמר שיטבעו אחריך, ובעל נורא אומר, כן? אתה זוכר? אתה לא זוכר. ואל תאמר שיטבעו אחריך שחבריך יקיימוה בידך, ואל בינתך אל תשען. יפה מאוד.
אז אחרי שלומדים בעצמם, צריך להסתכל בחזרה בספר ולראות, אה, הספר אמר את כל מה שהבנתי. למה לא יכולת לומר בבירור? כי הוא אומר את ראשי הפרקים. אבל הקדושה לא אומרת כלום, זה לא כתוב. למרות שחידשתי הכל בעצמי. זה הרמ״ק, ואני חושב שזה פירוש חדש למעשה.
פירוש חדש בחכמה ובינה — יישוב שניהם
אבל אם מבינים כך, אני חושב שאפשר גם להבין שהמחלוקת של המודינה עם הרמב״ם עם רש״י היא לא מחלוקת אמיתית. כי אני חושב על חכמה בינה קצת אחרת. ואני חושב שזה קשור לזה, אבל זה מסתדר גם עם פירוש אחר. כי אני מסתכל על זה כך:
חכמה היא כשרואים את המסקנה, כמו עצם המושג, עצם הדבר שרואים, מקבלים את זה שזה כך. חכמה היא שזה כך. זה לא השקלא וטריא.
בינה היא, כשאומרים שזה כך, מזה, צעד אחד הוא הצעד הבא, זה מה שאנחנו קוראים מחשבה דיסקורסיבית, זה לוקח בינה, אני אומר שבינה לוקחת זמן, נכון? בינה היא משהו שלוקח זמן. צריך קודם ללמוד, לחשוב, אולי כך, אולי לא כך, עד שמגיעים, יש קושיות ותירוצים, וכן הלאה.
חכמה היא, לפני, אז שתי החכמות, זה יש לפני זה, אז אם למישהו יש אמונה מקבל מרבו, אין לו אמונה. הוא לא עושה שקלא וטריא, הוא לא עושה שום דבר קל יותר מאשר. אבל יש לו את הדבר שזה כך. כן, הוא עושה בדרך אמונה, או יש לו איזו השגה, הוא יודע שזה כך.
אז הבינה היא, מי אומר שזה כך, איך יודעים את זה? ומה הפרטים? מה הפרטים זה עבורי? וכל, כל החתיכה של תורה. אבל הנקודה היא לא לעמוד בשקלא וטריא. האנשים חושבים שאם לומדים פילוסופיה או משהו, הנקודה היא תמיד להיות מעיין. הנקודה היא, אבל אתה רוצה להבין משהו, נכון? אתה מבין משהו. המשהו, זו החכמה. בסוף, מסקנה היא שהוא נותן את החכמה. ואז זה מה שרב טוב אמר לך את האמת, ואני מניח שזה חוזר למה שאי פעם אמרת.
חכמה היא מה שמקבלין מרבו — חידוש
אז זה אומר שחכמה היא מה שקיבל מרבו, אני רוצה לעשות חידוש. כשרש״י אומר שחכמה היא מה שקיבל מרבו, הוא לא מתכוון שחכמה היא קבלה, היא סוג של קבלה עיוורת. מה שהוא מתכוון הוא, סוג הדברים שרב יכול ללמד זה לא בינה. אני חושב שרב יכול להיות רב, התלמיד, הוא יכול ללמד איך, הוא יכול ללמד איך, הוא יכול לעשות את זה. אבל התוכן, התוכן הוא הולך להיות בינה. איך אני יודע? זה הולך להיות, מבין אותי?
תלמיד: לא, זה פירוש רש״י, העבירו הלכות, העבירו דינים, ואז זה מתחיל חכמות.
מגיד שיעור: אתה מאמין כך? אחר כך עושים את הגמרא, למה? מדברים על זה, אחר כך לא מעבירים את זה הלאה, הגמרא נשארה בעל פה. כי שם יושבים ולומדים את זה, ועדיין לא היה הסופי, אבל בסופו של דבר מעבירים רק את החכמה הסופית. כן, לא העבירו את כל השקלא וטריא, זה אף פעם לא נגמר. כמו הראנאמען, אי אפשר ללמוד את הגמרא כל החיים. זה דבר ליטיגטיבי, זה לא דבר קבוע. הגמרא אף פעם לא נגמרה. זה, הגמרא ממשיכה הלאה.
תלמיד: כן, זה ממש ממשיך הלאה.
מגיד שיעור: כן, אז… משניות אפשר לומר. כך נשארה המסקנה הלכה כזו. אז זו חכמה. נכון, מאוד טוב. איך עושים שחכמה פירושה משניות? זה מי רש״י הוא מושג, ורש״י אומר כך? חכמה היא סדר קדוש?
תלמיד: לא, הראשון. הרש״י הראשון, חכמה מה שקבל מרבו?
מגיד שיעור: יש לי מערכת. נו, מה יש למערכת? נו, אני אסכם את זה בקיצור. אני אסכם את זה. חכמה, הוא לא מביא. למה הוא לא מביא? הוא יכול לשאול את הבינה המלאכותית אולי הוא ימצא איפשהו. אין לי שם של רבי כדי למצוא זמן רב למצוא חכמה. חכמה.
חכמה, בינה ודעת – ההבדל בין קבלה והבנה
הגדרת רש״י של חכמה: “מה שקיבל מרבו”
מגיד שיעור:
לא, זו לא השאלה. זה מה שאומר ששמועות… קולטות… שמועות קולטות.
המעניין ביותר של רש״י: “חכמה – מה שקיבל מרבו”. יש לי מערכת. נו, מה יש למערכת? נו, אני אסכם את זה בקיצור. אני אסכם את זה. חכמה – הוא לא מביא. למה הוא לא מביא? אני יכול לשאול את העיר, אולי למצוא את הספר? אין לי שם של רבי כדי למצוא זמן רב למצוא דברים.
סיני ועוקר הרים – כן, זה העניין של דבר משום של מי רבו. סיני ועוקר הרים זה תמונה מאוד יפה. הסיני קיבל את המסקנה זו, אבל העוקר הרים שובר את הסיני, נכון? מה שקיבל מרבו – איך כתוב את זה? למה הוא מביא את זה? מה הוא מוצא את זה? מה שקיבל מרבו.
אני לא חייב להסכים לפירוש, שרש״י הוא כשהאדם יש לו – כלומר הרב חבר, מי שהוא ענה את שלו – כמו שהענק או אחרים ראיתי אומרים, אולי מישהו סבור, שאם קוראים ספר, אז זה ספר ממש טוב, אז קודם לא קוראים, לא מבינים מה זה אומר, אחר כך מתעסקים, ואחר כך מגיעים – אם רוצים לחזור ולראות, אה, זה פשט פשוט. לא הוספתי כלום.
ובאמת כל העולם כך, מה שלא יהיה, זה כבר… אז זה מה שהוא נותן פשוט, זה ספירת החכמה והבינה. וזה פירוש ספירת החכמה, אם החכמה והבינה, ולא מה שאמרת מהשירה, שהקב״ה הוא פשוט, והוא עשה את כל העולם.
זה כמו שהקב״ה התחיל ללמוד גמרא – הקב״ה היה משנה קודם, הוא למד גמרא, הוא אמר, מבול לא מבול, וינחם לבו, לא ינחם לבו. אחר כך, משיח בא בשבועות, מתן דורות, אה, למעשה הכל נשאר לה׳ אחד. היה נולד, היה לו מבול. ועדיין עומד. נכון?
אמרתי שיש – יש – יש הרמ״א עושה את זה כאן קצת יותר פשוט, כאילו הרמ״א עושה בתור הדרכה של קבלה. אני חושב שהוא כותב את זה גם במקום אחר אם אני זוכר משהו, או משהו דומה, או האחר רבי חיים מוולוז׳ין אומר את זה עוד כך – סתירה, צריך ללמוד קבלה או צריך להבין. התירוץ הוא, צריך לחדש. אבל צריך לחדש לפי מה שקיבל עליון בחכמים בחכמים וחכמים ובקיצור. אבל זה לא כמו מצווה, זה באמת בסוף אותו דבר.
או, לפעמים הרבי לא הבין, אבל הרבי הוא רבי, כשהרבי הוא רבי, כשהרבי של הרבי – הרבי לא מתכוון למה שהרבי אמר, מתכוון למה שהרעיון הוא. כן, אוקיי, אז זה הפירוש הטוב שלך.
ספר יצירה ושיטת ראשי פרקים
מגיד שיעור:
אז אתה – אז אתה – אז מה צריך לעיין בפסוקים? יש את הפסוקים הטובים ביותר, יש את הפסוקים הטובים ביותר, יש את הפסוקים הטובים ביותר. הפשט הוא פשט טוב. יש לפעמים “חכמתך אל תשען”. אני צריך להשיג את הדרך הקלה לסדר, אני צריך להשיג את המחשב האחר שיש לו את הסוללה הטובה. אני לא יודע איך הלכה הסוללה הטובה במחשב.
חכמה, בינה, ודעת. והסידור?
תלמיד:
לא, הסידור לא כתוב חכמה, בינה, דעת, אלא בנוסח ספרד. קנה חכמה, קנה בינה.
מגיד שיעור:
הרבה פעמים זה כן ככה כמו שמות נרדפים. אי אפשר – יש חילוק. שמות נרדפים לא אומר שאין חילוק. זה אומר שזה דברים דומים, אפשר לומר אותם ביחד, אבל יש הבדלים מסוימים. בסדר.
תלמיד:
לא, אני בספר יצירה, הוא מנסה לומר, תבין היטב.
מגיד שיעור:
בסדר, אבל עדיין יכול להיות שהוא מתכוון לזה. אני עיינתי בספר יצירה, הוא אומר “אלה תשר”, והוא נתן את המבנה. הוא אומר, כי ספר יצירה הוא בעצם ראשי פרקים. אם יש ספר, יש ספר, הזוהר, למשל, הוא לא יכול היה להתחיל איתו באמצע לומר עוד ראשי פרקים. הוא אומר, מה שהיה לו לומר.
מקובלים וגילוי הסודות
בכלל, המקובלים – אני בכלל רציתי לחשוב לאחרונה, תפסתי שיכול להיות כל המחלוקת של המקובלים ושאינם מקובלים, לגבי האם מותר לגלות את הסודות, ומאז הראשון, מעולם לא רצו המקובלים לומר יותר מדי. היו ממש כמה מהראשונים המקובלים שבאמת לא דיברו בבירור. זה אם הוא מנסה – אולי הוא לא יכול, אולי יש גבול על המילים המדויקות, אולי הגבול נגמר. כמו שהרמב״ם גם אומר, ניסיתי לכתוב הכל, אה, אני לא יכול. בסדר.
תלמיד:
הענין הזה מביש, כמו שהרמב״ם אומר כאן.
מגיד שיעור:
אבל הם לא מנסים להסתיר שום דבר. האנשים האלה פשוט מסתירים את זה. לכן אנחנו לא יודעים מה הם חושבים. אבל אני אומר, ספר יצירה לא כאן, הרמ״ק כותב כמו שאחרון כותב, ובכל סוגיא, הוא לא מנסה להסתיר שום דבר. האם אפשר להסביר?
תלמיד:
בסדר, בגמרא גם לא אפשר להסביר, באלה, אני מאמין שלא מבינים שום עגלה ערוכה.
מגיד שיעור:
ההסבר הוא שצריך להיות שקוע בחכמה. אם אתה לא שקוע, במחשבות שלך, לפרוש מספרים, אתה לא הולך להבין. זה לא שקבלה מספיקה בסוף. יש הבנה, זה מעניין. אני לא רוצה לקרוא, זה ספר טלפונים. אתה תצטרך לגזור מחדש באופן עצמאי בכל דור.
יש הבדלים, אבל לא בכמות, לא באיכות. מבין מה אני אומר? יש הבדלים, אבל לא הבדלים אמיתיים. אני מתכוון ש… אני מתכוון שהעולם לא מאמין כמה גדולה סוף ההלכה, לחשוב שההלכה מובנת. בכל אופן, אבל… אני רוצה שזה יהיה כמו שהיה לשנות את כל הפרספקטיבה.
תלמיד:
אה, יכול להיות. אבל זה הרבה יותר מתקדם.
מגיד שיעור:
בוודאי. זה הרבה יותר אמיתי. עשרה מיליון פעמים יותר מתקדם. זה הרבה יותר מתקדם.
מבנה ולשון ספר יצירה
אז, אה, אז, כמו, כל אלה, כי ספרים, שבאמת כתובים, כמו, עזרי פרקים. ספר יצירה הוא אחד הספרים. הוא אומר, כמו שאני אומר, אתה יכול לדעת את המבנה שלו שהוא מספר, אבל מה הוא מתכוון, הוא ברור שלא אומר לך. וכל אלה, כמו, חלקים, ו, כמו, כן, כן, אמרתי לך עכשיו, יש עשר לא, אחת עשרה, אחת עשרה, עשר לא, תשע. עכשיו, אפשר לחכות. אז, אתה תופס על מה אני אומר?
יוצא שכל ההוראות של ספר יצירה בסוף. והשיב, מכאן ואילך צא וחשב, כל מיני לשונות כאלה. הוא אומר, הוא אומר בסוף, הם הופכים להיות מפורשים, אמרתי לך, רבי, אני שברים, עכשיו תחשוב אתה בעצמך.
אז, המשמעות של הבן בחכמה וחכם בבינה, אני לא יודע מה אומרים את זה, חכם? חכם? חכם? אולי על הבן בחכמה, וחכם בבינה. אני לא יכול כמו שחסידים עושים עברית, זה לא עובד. חכם בבינה? חכם. חכם.
בקיצור, החלק, האם הוא מתכוון כאן לאלקטריק, יכול להיות שכן יכול להיות שלא, אבל הוא בוודאי מתכוון לומר, תחשוב היטב במה שאמרתי לך, כי לא אמרתי לך יותר טוב. כן, זה מה שהוא מתכוון, הוא מתכוון שהוא משתמש כאן בלשון כזו. בקיצור, הוא לא תפס שום לשון שלא מתאים. הוא הולך הלוך ושוב, אבל זה אולי חלק מזה, כמו כל הרעיון של העולם.
יש שתי לשונות שאנחנו מוצאים, שמשמעותן ברורה, כזו דרך, כמו, כמו, כמו, אמרתי, חכמה חמבינה, אתה מערבב הכל, אתה, אתה יודע, זה מעין טוב. כן, יהיה בפנים, אבל כאילו, הוא מתכוון להדגיש את זה במובן מסוים. כן, כן, כן, לא בכלל, כי זה פועל.
שמות נרדפים בפסוקים – ההבדל בין תנ״ך לספר יצירה
אני אגיד לך למה… אה, בוא נגיד כן מה, בוא נגיד לומר משהו אחר. אתה מרגיש לא שמות נרדפים בפסוקים, בדרך כלל, שם הם באמת מתחלפים, ממש. אז, מה שלא יהיה, אפשר לעשות להם קריאות כדי שיהיה לנו במקור משמעות שונה, או קונוטציות שונות, או אומרים את זה על דברים אחרים, אבל זה לא באמת אותו מושג. אבל כמעט אין שום… בפסוק, לעולם לא תוכל לעשות את זה הפוך. במילים אחרות, יש אפילו סדר של השמות הנרדפים, בדרך כלל, שהם לא משנים, או לפעמים הם כן. אבל אי אפשר… מבין מה אני מתכוון?
למשל, אם כתוב… נו? אני אעשה איזה שמות נרדפים בפסוק. אני אגיד את זה, עכשיו אני, כן? נו? אני צריך איזו דוגמה טובה להסביר, לדעת מה אני מתכוון. אין לי דוגמה טובה כי המשפטים שם מוזרים. אבל…
אם יש פסוק כמו “לבי סחרחר עזבני כחי”, אני לא יודע מה. בוא נגיד שזה אומר בערך אותו דבר פעמיים. אי אפשר לומר הפוך, “לבי עזבני וכחי סחרחר”. אתה תשים לב שהפעלים תמיד מתאימים לשמות העצם. ויש סדר מסוים… חוקה עומדת על יסודה, כמעט תמיד. לפעמים יש יוצא מן הכלל, אבל כמעט תמיד אי אפשר לומר בשני הכיוונים. אי אפשר להפוך את הגלגל, כי זה בדיוק למה זה שונה, כי זה עובד. הם עובדים עם הם, אפשר את זה באחד, אפשר את זה באחד, וזה אומר באמת שניהם. אני לא אומר שבכל פעם זה אומר רק ספציפית, אבל כמעט תמיד זה אף פעם לא מתחלף.
ספר יצירה עושה משהו שמתאים לדרך החשיבה שלו על שפה, אבל זה לא מתאים לאיך שפה באמת עובדת. כי ספר יצירה תמיד חושב שהכל מתחלף. אפשר לעשות ישוב, אפשר לעשות… אם אפשר ללכת לכל הכיוונים, אפשר לומר שעושים שרק. לא, זה תמיד יוצא מסודר. אבל הוא תמיד חושב שאפשר להחליף דברים.
אז הייתי חושב, למשל, אם אתה שואל אותי, זה למה אני ממשיך להיתקע ב״חכם בבינה”. אני מתכוון ש״להבין בחכמה” הגיוני. אין לי ראיה. אני יכול לעשות את הקונקורדנציה, אני יכול לנסות למצוא. יש דברים, “דעי חכמה לנפשך” כתוב בפסוק. אז אלה כל הפעלים שמשמעותם איזו חכמה, ידע, הבנה, אני יודע, בוא נגיד דברים דומים. חלק מהם יכולים ללכת אחד על השני.
שיטת השפה של ספר יצירה: “הפוך הכל וראה” – וההבדל של הרמ״ק בין “בחון בהם” ו״חקור מהם”
הענין של “הבן בחכמה וחכם בבינה” – ניתוח לשוני
מגיד שיעור:
להבין בחכמה. אה, אנחנו מנסים לחשוב, אם זה בפסוק, אם זה קיים. הקשיבו לדעת בינה, למשל כתוב פסוק, לדעת בינה, אני יודע. “ואם לבינה תקרא”. לדעת בינה. כן, לדעת בינה. לדעת בינה. לדעת בינה. אפשר לדעת חכמה, אז, נכון? אבל חכמה זה פסוק? אז, בראש שלי זה הגיוני לומר הבן בחכמה, להבין חכמה, כמו שאפשר לומר דעת חכמה, אפשר לומר להבין חכמה. אני לא בטוח שיש פסוק כזה, אבל אולי יש. אבל אני לא חושב שלפי הדרך שהשפה עובדת אצלך, אתה באמת יכול לומר להחכים בינה. אמרת כבר? חכם לבך, אפשר לומר חכם, אולי זה גם אגב פועל, נכון? חכם לבך. הלב שלך חכם.
אתה תופס שאני משוגע שאני נתקע במילה חכם. לא בגלל שאני לא יודע עברית, זו לא מילה שאתה אומר. אני מוצא את זה במקום אחר, לשון כזו. לא, זה תקוע. הבן בחכמה. הרבה אנשים כתבו ספרים “הבן בחכמה”, בסדר? אף אחד עדיין לא כתב ספר “חכם בבינה”. חכם בבינה. אה, זה מה שהייתי אומר.
ההשקפה “האטומית” של ספר יצירה על השפה
ספר יצירה נראה שיש לו יותר… כמו השקפה אטומית על שפה, לא לוקח את ההקשר בחשבון. כי הוא חושב שתמיד יכול להיות א׳ עם כולם, וכולם עם א׳. כן, זו ההבנה שלו. והוא מבין שפה כמבוססת שפה על העולם, שאנחנו מבינים דרך שפה וכן הלאה. אז, נראה שהוא מבין כמו המשחקים שלו באמת עובדים ככה, כמו הפיכת דברים. אם אפשר לעשות א׳ עם ב׳, למה לא אפשר לעשות ב׳ עם א׳? אנחנו לא יכולים, אבל מקובל יכול כן, מבין? כמו, כל זה, יש לו את הרעיון הזה של כמו שפה שבאה מצירופי אותיות, נכון? שני אבנים בונות, זה מה שהראיתי לו.
ואז, אם אתה מסתכל, אתה תשים לב שאתה לא באמת יכול לקחת כל צירוף ולעשות ממנו מילה. ראשית, הוא שכח שלם… הוא כן קצת גורס, אבל הוא לא גורס כראוי את הנושא של תנועות, ולא כל עיצור הולך ביחד עם כל אחר. אז הבעיה, ממש, הפה שלך לא יכול לומר אותם, או צריך להיות תמיד תנועה ביניהם. הוא לא גורס את זה. בסדר, הוא לא גורס כי בלשון הקודש אין תנועות, יש רק נקודות, והוא לא מדבר על הנקודות.
אבל גם, הוא לא גורס כמו העובדה שבשפה אנושית לפחות, יש הבדל. יש דברים שהולכים בכיוון הזה ולא בכיוון ההוא. הוא מצא ש״ענג” ו״נגע” הם אותו דבר. אבל, שוב, “ענג” זה באמת משהו, אבל “נעג” זה כלום. למה לא? כמו, כי אנחנו לא, סוף כל סוף, אין לנו מילה לזה, אז אני חושב… כי יש מילים מסוימות שהיית חושב שהן מוזרות…
פרויקט מחשב: כל הצירופים האפשריים
אני הולך לקחת את המחשב שלי לעשות רשימה של כל צירופי שלוש האותיות האפשריים בעולם, ולגלות אם יש דפוס, אילו באמת… בטוח שיש דפוס. המחשב הולך לקחת מה שיש והולך לעשות דפוס.
תלמיד:
אבל מצאו, המחשב התעייף, כן? מצאו עוד שרשים שמעולם לא ידעו.
מגיד שיעור:
ומצאו שמילים מסוימות מלשון הקודש שלא ידעו אפילו שזה שורש, עכשיו אנחנו מבינים שזה שורש כי… כמו, במילים אחרות, הידע שלנו בלשון הקודש לא שלם. אנחנו לא יודעים כל מילה. אני מניח שזה נכון. בצירופים מסוימים, מסוימים שהיית חושב שבהחלט לא אפשריים, אני לא יודע, פ׳ צ׳ מ׳… מי היה עושה כזה… אבל בעצם, יש במשנה “פצימי” משהו, כן. יש איזה מוזר… היית חושב?
אבל יש דברים שחשבנו שהגיוניים. בעצם, “נאג” זה… למה לא? כמו, זה יכול להיות, זה… זה יכול להיות. וההתחדשות היא בכל זאת חידוש, זה חידוש.
הצעה: להשתמש בשיטת ספר יצירה למילים חדשות
אז ספר יצירה הוא… אז אולי אני צריך להגיד למחשב שלי לעשות משהו יותר טוב. אני צריך להגיד למחשב שלי לעשות את המילים שצריכות להיות, ואני אקבל אותן לשימוש. כי יש בכל זאת בעיה, בלשון הקודש אין מילים על הרבה דברים, נכון? אז האקדמיה, הם עושים משהו כזה, טלפון זה “רב-קול”, אני יודע מה. לא, בוא נעשה איזה צירוף. ספר יצירה…
אבל אולי הזוהר, ככה זה עבד. הוא ידע שהזוהר הוא כל המילים שלא אומרות כלום. אולי הוא הסתכל איך המילים צריכות להיות מבוסס על… כן, אני אומר, אפשר לעשות מילים. לא, אם למשל נ׳ מצביע על זה, וג׳ מצביע על זה, אז נ״ג צריך להיות… אני לא יודע, איי-איי, אני לא יודע. כי כורסו בידא אל קמציא תלקין. מבין, זה יכול להיות רק משהו או נגע או ענג. מה עם נ״ג? אולי זה סוג שלישי של דבר, זה לא נגע, זה לא ענג, זה סוג שלישי של דבר.
שיטת ספר יצירה: “הפוך הכל וראה”
בכל מקרה, אני רק אומר שמשחק מילים מסוג זה… נו, אתה יודע, בסדר, הפייטנים אולי עשו דברים, משחקים כאלה, נכון? צריך לבדוק, הם… הם לא עוקבים אחרי הכללים. אבל אתה יכול לדמיין שרבי אלעזר הקליר היה לו רעיון, “חכם בבינה”. אולי הוא באמת כתב את זה. אולי זה היה אותו משחק שהוא כתב את זה. אולי זה היה לפני ספר יצירה. אבל בכל מקרה, זה דומה.
אני אומר, זה למה… הוא נראה… לא, אני אומר, הוא דווקא עושה את זה, כי זו דרך החשיבה שלו, כמו, בוא נהפוך הכל ונראה. כי הוא מנסה להגיע לבסיס המדעי של הכל, נכון? וכך הוא אומר, בשפה שלנו, אנשים פשוט שכחו. אבל במציאות, למה לא יהיה הפוך?
כמו שאפשר לשים שולחן על ספסל ליד שולחן, אפשר עוד לשים שולחן ליד שולחן, אפשר עוד לשים שולחן ליד שולחן, למה אדם הולך רגל תמיד למטה והראש למעלה? אולי תנסה לעשות את זה הפוך, תראה אם זה עובד. בכל מקרה, הפוך הכל וראה. הפוך הכל, תראה מה קורה. בסדר, הבן בחכמה וחכם בבינה.
“בחון בהם וחקור מהם” – פירוש הרמ״ק
כבר, נמשיך הלאה. ובחון בהם. מה זה אומר ובחון בהם? אז הרמ״ק יש, קודם לכן, האדם הקודם מתרגם, מה שלא יהיה, תראה שמזה יוצא גם דבר.
> הוא אומר כך: “בחינת ‘בהם׳ מצות לומר, בעצם הספירות עצמן”
שהוא עושה חילוק כזה, שיש בוחן וחוקר.
“בהם” – בחינה בעצם הספירות
“בהם”, בעצם הספירות בעצמן, בתמצית שהן, בממשותן, נכון, הוא מתכוון לתמצית:
> “יהא בחינה לבד, בדרך רצוא ושוב, בדרך ענוה, ולחוש לכבוד הקונה”
הקונה מתכוון הוא אלוקים, נכון, הקונה הכל:
> “קודם המאציל המפואר, זה ‘בהם׳”
בהם, אם אתה רוצה לדעת מה הם, צריך, אני לא יודע למה בחינה הוא חושב שזה פחות מסיבה כלשהי. לא חקירה, אלא בחינה. אה, כי בקבלה אומרים בחינות, והחוקרים אומרים חקירות. אני חושב. בחינה זה כמו… אני לא יודע מה בחינה אומר. אני אפילו לא יודע מה המילה הזו אומרת.
תלמיד:
בדיקה ביידיש?
מגיד שיעור:
לא. הקב״ה בוחן כליות וחוקר כליות. זה אותו דבר. איפה היית רואה בחינה? “בזאת תבחנו חי פרעה”. זה הפעם הראשונה. “ה׳ צדיק יבחן”. כתוב… זה אומר כמו להסתכל. הייתי חושב שזה אומר להסתכל היטב. להבחין, כמו “להבחין בין אור ובין חושך”, כאלה, כן?
חוקר זה בעצם לא מילה בתנ״ך כמעט. בתנ״ך כתוב רק ב… בסדר, אני לא אגיד דבר שאני לא יודע. בוא ננסה לבדוק. “ודרשת וחקרת”. כן, אני צודק שזה פחות.
חוקר, הייתי אומר ההיפך. חוקר אומר כמו שאתה לא יודע משהו, אתה מחפש אותו. אני מתכוון שחוקר זה שם נרדף של חיפוש, כמו שכתוב פסוק “נחפשה דרכינו ונחקורה”. אני חושב שחוקר הוא בתחום של חיפוש. בוחן הוא בתחום של כמו לראות, לבדוק.
אז, אני לא יודע, אני לא יודע מה זה. הפשט הוא… מתאים לאיך שאני חושב שהמילה היא בחומש. חוקר איוב אמר הרבה פעמים את המילה חוקר. “לחקור את הארץ”, נכון? “לחקור” אומר כמו… לגלות. אני מניח ש״בחינה” גם אומר כמו לגלות. אז אני לא יודע. אני לא כל כך בחקירה. בקיצור, כתוב בכל זאת בחקירה.
אז אי אפשר להיות חוקר, אבל אפשר להיות בוחן. אז מה זה להיות בוחן אפשר כן? בכל מקרה, וזה נקרא “בהם”.
“מהם” – חקירה בפעולת המשכתן
ואחר כך “מהם”:
> “אמנם פעולת המשכתן מהם”
זה אומר “מהם” אומר לא “בתוכם” אלא “מהם”. זה כנראה דיוק טוב, “בחון בהם וחקור מהם”.
> “יהיה ענין מחקירה עצמית וידיעה ברורה במעשה מועט ועיון גדול”
נכון? אז החקירה היא לא במה שהם, אלא במה שהם עושים.
> “פעולת המשכתן, לא במציאות הספירות, אלא מהם”
זה הפשט על “בחון בהם וחקור מהם”.
תלמיד:
מה?
מגיד שיעור:
“בחון בהם וחקור מהם”. אני מניח שזה נכון. “בחון בהם” אומר בדוק לתוכם, הסתכל פנימה אליהם. הרמ״ק אומר, לא כל כך טוב, רק כי אי אפשר לדעת לגמרי. “וחקור מהם” – והיה חוקר מהם. זה אומר, תראה מה נובע מהם, נכון? מה הם עושים, מה יוצא מהם.
אני לא תופס את הלשון סתם ככה. מה זה אומר “וחקור מהם”? לא אומרים “חקור מ-“, אומרים “חקור את”, “חקור אותם”.
תלמיד:
אתה שואל קושיה?
מגיד שיעור:
אתה צריך לדעת את השפה של ספר יצירה.
תלמיד:
אתה שואל, אתה אומר שאין לו שפה.
מגיד שיעור:
אני לא יכול. תמיד יכולה להיות גירסה.
דיוק בלשון “חקור מהם” ובעיית הגירסאות בספר יצירה
קושיית הלשון: “חקור מהם” או “בחון בהם”?
כלומר, ראה מה נובע מהם, נכון? מה הם עושים, מה יוצא מהם.
אני לא תופס את הלשון סתם כך. מה זה “חקור מהם”? לא אומרים “חקור מהם”, אומרים “חקור את”, “חקור אותם”. אתה שואל קושיא, אמרתי לך, אתה צריך לדעת את השפה. אמרת קודם שאתה צריך רק את השפה. נו, אני לא יודע. “בחון בהם”? אני לא מבין כלל את הלשון.
תמיד יכולה להיות גירסה. אני לא יודע, אולי בגירסה אחרת כתוב גם “בהם”, “מהם”. זה חילוק כזה שיכול בקלות להתהפך, נכון? כאן כתוב גם “בחון בהם וחקור מהם”. אפשר “חקור מהם”? בפסוק זה “חקור את”, “חקור אותם”. “חקור את”. אוקיי, אבל “את” זה לא… “מ” פירושו “מתוך”. אולי זה כמו חסר מילה, “חקור את שבהם”, זה מה שהרמ״ק מפרש את זה. בקיצור, כאילו חסרה מילה. נראה כאילו אתה שואל אותם. אם אתה שואל אותם, זה יהיה “חקור אותם”. עשה להם חקירה.
אוקיי, “והבן דבר על בוריו”, אוקיי, סיימנו. אבל בקיצור, “בחון בהם” לא כל כך ברור בזה, אבל אני רואה שהוא אומר גם את אותו פירוש ברוקח. בקיצור, בואו נבין את זה היטב. “ואל תעמיק בספירות לאופן ראשית ראשיתם ואחרית אחריתם, אף על פי כן בחון בהם נדע, חקור בהם נפרשם”. “בחון בהם, חקור בהם”. גם לו יש, הוא אצל שניהם “בהם”, רואה? אין לו את ההבדל. באמת לא הגיוני הלשון “חקור מהם”. מצחיק לעשות דיוק כזה כשזו אות שיכולה בקלות להתחלף. זה הבדל, בואו נכתוב כך.
בעיית הגירסאות בספר יצירה
בספר יצירה יש כל כך הרבה “חכמה והבן בחכמה”, שאתה צריך לכתוב בעצמך גם. אני לא יודע. כל הספרים, כמו כל מי שכתב, הם עשו עריכה, גם כתבו את המקור, את הטקסט, כי יש כל כך הרבה גירסאות שאפשר לעשות בעצמי איזה נוסח אני רוצה. ואין שום דרך לפתור את הבעיה. הוא ימצא את כתב היד הראשון, הוא יתפלל בעצמו, מה אתה הולך לעשות?
אז הרמ״ק יכול היה לכתוב בשלו, בידי, כדי לרמוז על ההבדל. כן, הוא מבין שהיו לו את הגירסאות. הוא גם ידע שיש אלף גירסאות. הוא עשה את זה, ברצינות, הוא הניח שזה היה כי זה הגיוני לו.
אני חושב שזה לא רע בכלל. חשבתי על כמה ספרים עתיקים שלמדתי קצת. לא רע בכלל שצריך לעשות מהדורה משלך כל פעם שלומדים את זה. למה אני לא יכול לכתוב? למה הסופר הראשון שהיה בזמנים שאני לא יודע מה? הוא יכול להעתיק את הספר בעצם. בואו נבין את זה עכשיו ואני יכול את זה. לא, זה הספר. אתה רוצה להסתמך על המחבר, צריך למצוא גירסה. להסתמך על הפירוש? לא למצוא. אני יכול לומר לו שהוא צריך לכתוב את זה. אולי המחבר שלא טוב להיות, אני לא יכול לכתוב בבירור את הספר שלו.
אוקיי, שוב, התוספות נהגו כך, כל אחד העתיק תוספות. לפעמים ספר נחתם, אצל הספרים האלה נחתמים לפעמים, אצל ספר יצירה עדיין לא נחתם. יש שלוש גירסאות, יש גירסת הגר״א, יש גירסת הרמ״ק, יש גירסת הראב״ד, כלומר לא נחתם. כלומר כל מסדר עדיין חי את זה פתוח.
רציתי להוציא ספר. הלכות פירושו משניות. הלכות זה תרגום משניות, נכון? הגיוני. זו משנה, זה באמת לא מסודר כמו משנה. משניות זה גם קצת חסידה, אבל את הקצת אפשר לשנות, זה גירסאות.
חשבתי על ספר אחר. למדתי את ספר שיעור קומה. אין אפילו איפה להשיג. אני מתכוון, אתה צריך את זה, יש, אבל יש ארבע חמש מהדורות אחרות. אני חושב, אני אעשה משלי, אני אחבר. למה אני לא יכול? זה יהיה גירסת יצחק לאו על הספר.
“והעמד דבר על בוריו” — הפירוש הפשוט
בכל מקרה, נו, זה ה״בחון בהם”. “והעמד דבר על בוריו”, אומר הרמ״ק, הפירוש הפשוט, מאוד נחוץ, הפירוש הפשוט.
> פירוש, העמיד הענין על תוקפו, בוריה פירושו תוקפו, יותר כמו בורקא דחמה, כן? הבהירות, החוזק. וירד לעומק הדרשתא שיבורר לך בלי ספק
שיהיה ברור, לא יהיו ספקות. ספר יצירה מבקש מאיתנו, אתה רוצה להבין, אף אחד לא מקיים.
“והושב יוצר על מכונו” — הפירוש הפשוט
“והושב יוצר על מכונו”. אה, זה גם… אוקיי, אני לא יודע, הוא אומר יקר כך:
> פירוש: כל כוונתך על כל פנים יהיה ליוצר אין סוף מלך מלכי המלכים משפיע ממכונו, שהם כסאותיו, שהם עשר ספירותיו. והכוונה הכל יהיה לענין יחוד הנאצלים מסבת המאציל והמאציל בנאצלים.
אז “הושב יוצר על מכונו” זה כמו דימוי. זה אומר, היוצר פירושו היוצר, נכון? היוצר, המעצב, טכנית. ושים אותו על כסאו, על מכונו. מכון זה לא כסא, מכון פירושו יותר כמו… “מכון כסאך מאז”, “מכון לשבתך”. מכון פירושו כמו… בסיס, נכון? תן לו בסיס, הוא צריך להיות מבוסס. תן בסיס לאלוהים. הבורא לא מספיק מבוסס, מה שאנחנו צריכים מספר יצירה הבא, צריך לעשות מבוסס.
עכשיו, מה שזה אומר הוא שאנשים לא מבינים את הקשר של היוצר עם המכון, כי יש… כמו, השאלה הבסיסית בספר יצירה שצריך לדאוג לגביה היא, יש כל כך הרבה דברים ויש רק אלוהים אחד. אז איך זה עובד? צריך להיות תירוץ. אפשר לעשות מאחד שניים, ומשניים יכול להיות ארבעה, וארבעה הופך לשישה. זה מה שזה, או עשר הספירות, כל מיני הסברים. כשתבין את זה בבירור, “הבן דבר מתוך דבר”, תחזיר, תעלה… תעלה, בדיוק. “מלך יושב”. אני מתכוון “הושב” אולי מלשון ישיבה. כך הוא מפרש, נכון? “הושב”, לא להחזיר, כמו קודם שאמר תשובה. “הושב”, העלה. “הושב” צריך לכתוב. “יושב כסאות למשפט”, כמו. העלה אותו על כסאו.
זה הגיוני, כי עכשיו יושב… בראש שלך, אם יש לך הבנה של איך המאציל והנאצלים, איך הדבר עובד, זה כאילו העלית אותו על כסאו. “מלך יושב על כסא” מה שזה לא יהיה.
“והושב יוצר על מכונו” — הפירוש הקבלי
זה בוודאי הפירוש הפשוט. היוצר פירושו בוודאי הקב״ה, ומכונו פירושו העולם, או הכלים, איך שתרצה לקרוא לזה. אז… יש לנו כאן “והושב יוצר על מכונו”. עד עכשיו לא היה כסא שלם, העולם לא הבין איך מתחבר אחד עם השני. אני מתכוון כך, כנראה זה גם שם. אני רוצה ללמוד את זה על פירוש הבלאזא מיגע ארמייזעס. אה, הוא בכלל לא מחזיק את ה… אה כן, “והושב יוצר על מכונו”? אה, “כי הוא יוצר”, יש לו נוסח שלם.
> כי הוא יוצר, הוא בורא לבדו ואין זולתו.
איזה רבי? אנחנו מבינים שהקב״ה כך חושב. אוי עכשיו, אחר כך הוא אומר פירוש אחר על פי קבלה. כלומר אותה בריאה, חזור לקודם, הוא אומר את אותו דבר, שאה, יש מפרשים שאומרים שדבר פירושו המלכות ובריה פירושו היסוד. שלא להפרידם שיאמרו שיש תשע, כמו שאמרנו קודם שהמלכות חיצונית, עשר מהמלכות. והושב יוצר על מכונו זה להיפך, שלא יחשבו את הכסא בשביל המציל. שלא להפרידם שהמאציל הוא אחת מהעשר, והכסא הוא המאציל. לא, כל אחד היוצר הוא על המכון. והספירות הן מכון.
> ואדון מאציל כמלך על כסאו אינו מנין הכסאו.
אוקיי, קודם כל, הפירוש הוא אותו דבר שעשיו ליטער, היה… הרבי מלכי אמר דקה אחת שזה לא פירוש כל כך טוב.
מסקנא: עד כאן פירוש המשנה
עד כאן פירוש המשנה, למדנו שתי משניות, ברוך השם וספר יצירה. יוצא, עבדנו את חמשת הפרקים, מסקנת הדברים היא שיש עשר ספירות, לא יותר לא פחות. ואין בדבר הזה פקפוק חס ושלום, ושום דבר חס ושלום, זה חס ושלום, יש כאן הבנה. אלא האמונה בלב כל המקובלים. כל המקובלים מאמינים שיש עשר ספירות.
יש מעניין, כי למה יש שש, היו ארבעים וארבע, ובדיוק עשר. הרמ״ק עושה על זה הקפדה, אני מאמין שזה חייב להיות.
דיון: האריז״ל ומספר הספירות
תלמיד: מי? הבריטי סיפר שבעצם הקבלה מחזיקים היום כי רק מוצאים. כן? ידעתי על זה.
מגיד שיעור: התוצאה, זה מה שרבי ר׳ ויזר היינסטראק אמר. אבל זה יותר מסובך מזה. כמו שלמדנו את הרמ״ק עצמו, כשדיברנו בכלל ובפרט, והרמות, והרמה ההיא. והאריז״ל אמר, האריז״ל הוציא יותר מארבע או חמש. אבל גם הרמ״ק, הסטורנס של זה אצל הרמ״ק, זה לא… זה מדבר על משהו אחר… זה נכון, אז מישהו אמר ש…
רבי אשלג המציא סיפור שהיתה התנגדות על האריז״ל. הוא עצמו חידש את הסיפור. על הסיפור הוא הכניס, אני לא הגדול ביותר AI, אבל רבי אשלג אמר שהיתה התנגדות על האריז״ל, וזה נכון, היתה התנגדות, זה היה מאוד מושתק, חכמי צפת עשו הרבה עבודה לא לגרום להתנגדות, אבל היו מתנגדים. אנחנו יודעים מספר של רב מדינה.
ורבי אשלג אומר שיש כאלה מיני סיפורים, יש אצל ר׳ שלמה׳לה באגרות, בשבחים יש סיפורים שאנשים קראו את המהרש״א, הסיפורים רק עם הערב, אבל רבי אשלג טען שההתנגדות כנראה היתה כי האריז״ל אמר שיש חמש ספירות ולא עשר. הוא אמר את זה שיש חמש ספירות ולא עשר. הוא אמר את זה שיש חמש ספירות ויש חמש ספירות, אבל בקיצור, האריז״ל משחק הרבה עם המספרים, אבל זה לא אומר שהאריז״ל גם מביא את עשר ולא תשע הרבה פעמים. אז זה לא…
אז אני צריך לומר את זה משהו אחר, הוא הולך לומר על שלוש עשרה. בפרק ז׳ הוא דיבר שיש שיטה שאומרת אולי שיש שלוש עשרה, והוא חולק, הוא מפרש את אותה שיטה. כן. כן. כן.
תלמיד: נאטער היה זה נאדער הול סוגיא.
מגיד שיעור: אני כן, אבל זה כל… צריך ללמוד רב היגווארן ולברר מי היה רב היגווארן וכל מיני דברים. ואני חושב שזה נאדער הול אישו, וזה… זה נושא חשוב כי הרמ״ק השתמש בזה לאיזו תובנה גדולה שיש לו מאוחר יותר בקבלה, שהוא מפרש את שיטת הגאון שיש שלוש עשרה ספירות, עם השלושה קודמים, השלושה שרשים, שהוא קרא לזה. אבל עד שהוא הביא ספר יצירה, בעיקר כדי להוכיח, קצת כך, בפרט לקח ספר יצירה, שזה עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה.
מחלוקת במנין הספירות: למה “עשר ולא תשע” זה דבר כל כך גדול?
יסוד הרמ״ק של עשר ולא תשע
מגיד השיעור:
אני חושב שזה נושא אחר שלם, זה נושא חשוב, אבל אני חושב שהרמ״ק משתמש בזה ליסוד גדול שיש לו מאוחר יותר בקבלה, שהוא מפרש את שיטת רב האי גאון שיש שלוש עשרה ספירות, ואת השלושה הקודמים, השלושה שרשים, איך שהוא קורא לזה שם.
אבל הוא מביא את ספר יצירה בעיקר כדי להוכיח, קצת זוהר, לפרש ספר יצירה, שזה עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה. מעניין שהוא חושב שזה דבר כל כך גדול.
מה הוא אומר כאן למשל בזוהר? מה אומר ר׳ שלמה המקובל? מצאתי שעד עכשיו יש רק עשר ספירות? אה, הוא מדבר על עשר הצחצחות. אלה התורות. רגע. אה, מאוד מעניין. יש לו הרבה דברים, לא על מנין הספירות.
אוקיי, על פי אריז״ל אפשר לומר מספרים אחרים, אבל על כל פנים, אפשר לעשות במובן של… הוא אומר משל פשוט, אני מבקש ממנו, כותב לו אצילות, והאחר אומר למה הוא צריך לומר עשר. הוא אמר, הנה זה עדיין מדבר באמונה.
ספר השרשים והמחלוקת במנינים
יש איזה ספר השרשים שעשה מלאכה שמישהו קטן יותר כאן יש מחלוקת שיש בגב בעמוד תתס״ח, מביא שאיזה ספר השרשים אמר שיש מחלוקת במנינים.
אה, כאן הוא מדבר על זה כאן. אה, הוא מביא איזה ספר השרשים ש… אני מחפש אם יש מישהו שטוען שיש מחלוקת. אה, כאן בגב, בעמוד תתס״ח, מביא שאיזה ספר השרשים אמר שכאן יש מחלוקת במנינים. מנין הספירות.
זו הנקודה, אומר הוא. נו, הוא הולך להפיל כל מיני דברים לומר, יוצא שיש סברות שונות בסוגיא. הוא אומר שהיו שאמרו שסיבה ראשונה היא לא ספירה, ויש שאומרים שכן. זה אחד הדברים שנדבר עליהם. נכון, כבר ראינו על זה קצת. לרמ״ק יש שער שלם על זה מאוחר יותר, שער י״ד, שער יסודות החכמה, יסודות הקודש, יסודות הקודש.
דעות שונות במנין הספירות
ויש שאומרים… כן, הוא מביא שיש מחלוקת. יש שאומרים שלא, שיש רק תשע ספירות כלים עם האין סוף. ואחר כך מביא שיש שאומרים שיש שלוש עשרה, ויש שאומרים שיש שלושים. זו שיטה שונה. ויש שאומרים שיש מאה, או שלוש מאות, או שלוש מאות ועשר. בקיצור.
אבן וקאר וספר “שורשי הקבלה”
וכך הוא אומר עוד על פילוסוף שכתב ספר “שורשי הקבלה”, אבן וקאר. שמעת על האדם הזה?
תלמיד:
מה הוא היה, קצת אפיקורס כך?
מגיד השיעור:
קצת, כן. רבי שלמה אלקבץ מביא את ספרו, והוא כועס עליו. הוא אומר “ראה זה פוקח”. הוא אומר את כל הדברים האלה, שלא יכול להיות שיש יותר מעשר ספירות או פחות, ובגלל זה, הוא… רגע, לא לקחתי… לא לקחתי את הספירות. אה, אני לא יודע אם הוא חוזר לסוגיא המטורפת של כמה יש.
הכולל של רבי שלמה אלקבץ
הספרים בגב הם בעצם ההערות של הכולל של רבי שלמה אלקבץ שבו למדו את כל הסוגיות האלה לפני שהרמ״ק עשה את ספרו ואמר את שיטתו על הכל. אז אתה יכול לראות למה הוא מגיב.
אוקיי, הרמ״ק הוא תלמיד של רבי שלמה אלקבץ. כן, הוא אומר בפירוש, הוא קורא לעצמו תלמיד שם. ואתה יכול לראות כאן את כל הכתבים, למשל חוץ מרבי שלמה אלקבץ, שהוא מדבר על כל אותן בעיות שיש לו. כלומר, אפילו חלקים מסוימים של פרדס תראה שזה מבוסס על זה. או בשאלה, נראה שבשאלה יש גם פסוקים, מאמרים, שיש יותר מעשר ספירות או פחות.
השאלה הגדולה: למה זה כל כך ביג דיל?
אבל זה עדיין קצת מסתורין בשבילי, כמו, למה? מאיפה הם קיבלו את זה? מה רוצים מהענין? אחרי כל התורות של רמ״ק, הוא לא זוכה להבין מה הנושא. למה זה ביג דיל? כן.
כמו, כל הדברים שכל הסוגיות שהרמ״ק שם בזה מאוחר יותר, השאלה של השרשים והשאלה של הכתר של המלכות, השאלה אני מבין בתורת עצמה. אבל זה, נראה שהוא חושב שהאמונה של עשר ספירות היא כל זה.
או שמישהו אומר שכתוב בזוהר שיש בריאה ויצירה, יוצא שיש שלושים ספירות, שצריך להבין מה פירוש עולם הבריאה. אוקיי, כל הסוגיות מבינות את זה בעצמן. אבל הוא שם את כולן לתוך זה, כמו, מושג של עשר ולא, על 10.
ואני רק רוצה לדעת, אוקיי, מה הבעלזא אומר שאין… ספירת ההוד לא קיימת. יש רק נצח. מבין? הוא מדבר על כל הסוגיות שהוא קורא שזו סוגיא של עשר ולא תשע. אבל מה הבעלזא אומר, אני לא מבין על מה צריך להיות נצח או יסוד. אני חושב שחסד גבורה תפארת מלכות זה מספיק. מה זה למשל? מבין? מה התירוץ שלו על אותה קושיא?
תלמיד:
אין לו ברור.
מגיד השיעור:
וזה לא ברור לי, לפי איך מסיימים את ספר צורה, הוא מבורר על זה, וזה דווקא עשר ולא תשע. מאיפה זה בא?
תלמיד:
מה?
מגיד השיעור:
לא, זו רק משנה אחת. גם רק בנוסחאות מסוימות. מה רע שמישהו אומר שיש 74 ספירות? אני לא יודע, מה שהספירות זה, יש 22.
תלמיד:
אוקיי, יש 22.
מגיד השיעור:
אז הוא כבר, הוא כבר, הוא כבר בקונפליקט. 34 נגד ל״ד. דל״ן, נראה שכל… יש לי לפי ספר יצירה, שיש סאטמאר אמבערס, זה… זה? הגיוני.
שני מקורות למספר עשר
1. המקור הפיתגוראי-פילוסופי
אה, אם זה מבוסס על זה, נניח, מספר, מספר, מספר, זה בעצם השני שאני יכול להבין שזה מבוסס על אחד, מערכת המספרים, מבוסס על הפיתגוראים, וזה כשלעצמו כך, זה חשוב המספר עשר, העשירייה, הנראות. את זה עצמו צריך להבין מה זה אומר, אבל לפחות אני מבין מאיפה זה בא, הרעיון.
2. הגלגלים (הספירות) של האסטרונומיה
הדבר השני הוא הרעיון של 9 או 10 גלגלים. זה הרעיון האחר. אבל ה, ה, ה, 7 כוכבי לכת, 8 לכל הכוכבים, 9 ליום, למהפכה היומית, וזה הכל. יש רק 9 גלגלים, כל הדעות, לכל היותר.
הרמב״ם אומר שאנחנו לא יודעים כמה גלגלים יש, כי יכול להיות שצריך יותר דברים להסתובב, או שיש יותר כוכבים שזזים, חוץ מ-7 כוכבי הלכת, או שיש ויש 54. זה בכלל לא כל כך מוסכם, אבל המספר ש… כל הראשונים היו מבוססים על זה בערך תשע.
אחר כך היה אבן עזרא שיש לו תיאוריה, שאומרת שהיה שכל, אבל המרכז הוא איזה שכל. זה למה יש לנו עשר, כמו המספר עשר.
הקונפליקט בין פילוסופיה וקבלה
ואם זה הדבר, זה מאוד מעניין כי הרבה מהדעות של המקובלים, לא אמרתי שהוא מחובר, אבל הדעות שהוא לומד מפילוסופיה הוא כן רצה לחבר, כי הרמ״ק רצה לחבר את הדברים.
ואז התשע ועשר נעשה קושיא גדולה, כי, כמו שאמרתי, כי יש לכל היותר במערכת של העולם תשעה גלגלים, לכל היותר. לפעמים אנשים היו רק שמונה, או אתה יכול אפילו להיות פחות אם אתה שם דברים ביחד וכדומה.
ואז, ואז יש גם את השאלה האם יש אין סוף בכלל, זו שאלה פילוסופית, מה שלא יהיה. אבל, ואז למה יש תשע? כי יש שבעה גלגלים, שבעה כוכבי לכת, פלוס הכוכבים, פלוס היום, פלוס השמש והלבנה, מה שלא יהיה, פלוס ה, לא השמש והלבנה, פלוס היום. זה איך אנחנו מגיעים לתשע, תשע פלוס אחד. ואז זה לא כזו קפידה גדולה.
ה״איסור” של הרמ״ק והבעיה המודרנית
הרמ״ק עושה כזה איסור. הרמ״ק עושה כזה איסור, איך אפשר לומר שיש חמש? אני יודע למה, כי הפסקנו להאמין כך בגלגלים. עכשיו, אתה יכול בעצם לקרוס את כולם בדרך אחרת. אתה יכול לומר, אוקיי, יש כוכבי לכת, ויש כוכבים, ויש את השמש, וזה עדיין רק שלושה אוארבעה דברים.
ספירות וגלגלים: האם המערכת האסטרונומית חלק מהקבלה?
הבעיה של ספירת הגלגלים
לא השמש והלבנה, פלוס היום. ככה אנחנו מגיעים לתשע, תשע פלוס אחד. ואז זה לא כזו בעיה גדולה שהרמ״ק מדבר… הרמ״ק עושה משהו כזה איסור. הסיפור הזה הולך ככה.
איך הוא יכול לומר שיש חמש? אני יודע למה, כי הפסיקו להאמין כך בגלגלים. עכשיו, אתה יכול בעצם לקרוס בדרך אחרת. אתה יכול להיות, אוקיי, יש כוכבי לכת, ויש כוכבים, ויש את השמש, ויש את כל זה שלושה דברים שונים.
אז, מה לא? אף אחד לא עשה את החיבור שאני יודע. בטוח יש דרך. מה החיבור? אם האריז״ל ידע על קופרניקוס או משהו כזה.
תלמיד: והוא תפס, הוא לא ידע אגב.
מגיד שיעור: בדיוק. לא, במובן של רמות של ה… הוא כן ידע, הרמ״ק דיבר איתו.
תלמיד: לא. לא. לא. אוקיי, אני רק רק נו, אולי יש באמת מיליון.
מגיד שיעור: אה, אולי ספר הצורה צודק, יש מיליונים של עולמות. והעשר הוא אחרת לגמרי, הבסיס. הוא לא מדבר על השמיים. סתם.
נכון, אז יכול להיות שצריך לעשות, אני חושב שצריך לעשות קבלה טובה יותר.
עולם קטן ועולם גדול: מה נשאר תקף?
למקובלים יש את הדבר האחד, שיש להם את מערכת הגוף שיש להם יורדת, שעדיין נכונה. לאדם יש עדיין בערך אותם, אברים, בחיצוניות לפחות, כמו שהם חשבו.
אבל העולם, העולם הגדול, העולם הגדול הוא עדיין עולם קטן, אדם קטן, איך שזה נקרא, המיקרוקוסמוס הוא עדיין שאלה גדולה.
הרמ״א עדיין האמין בגלגלים, ור׳ חיים ויטאל, כל אלה, מצטט את זה. אלא הם פשוט לא, הם פשוט לא. הרמ״א מצטט איפשהו את המערכת החדשה, והוא מתעלם ממנה. וגם ר׳ חיים ויטאל, אני בספר אחד, ואסטרונומיה מצטט את זה. אז הם פשוט לא את זה.
תשובת ההפלאה: גלגלים זה לא קבלה
אמרתי לך, ר׳ איך קורא לו, ההפלאה? הספר הראה לי יהודי שאומר שהוא שאל את ההפלאה מה הפשט שכל המקובלים אומרים שיש גלגלים והמדענים אומרים שלא.
אומר הוא, נו, את זה המקובלים לקחו מהם. זה לא קבלה.
ההפלאה אמר לו, כך הוא מביא מההפלאה ומ-someone else, זה אחד מהצדיקים באזור אוקראינה, שאין בעיה, החלק הזה שעומד בעץ חיים זה לא קבלה, את זה הם לקחו מהמדע שבימים ההם, והקבלה מתחילה אחר כך.
אבל יש לזה קשר, אתה לא באמת יכול לומר את זה, אז צריך לעשות תיקון על זה. להבין מה הרעיונות שלהם ומה הפרטים של עובדות שהם כמו… בקיצור, אולי יש יותר מעשר ספירות, והמקובלים רק ידעו על עשר. אני לא יודע.
הקשר בין עשר ספירות לעשר הקטגוריות של אריסטו
או, תלוי איך קוראים לזה, יש את כל ה… יש קשר נוסף שהרבה אנשים עשו, שעשר הספירות מחובר לעשר הקטגוריות שאריסטו היה לו.
תלמיד: ראית את זה בתורה?
מגיד שיעור: זה לא סתם. זה לא לגמרי סתם. אה, אתה יודע מי עשה את זה ראשון בתורה? רב סעדיה גאון. וזה נשאל בספר יצירה. אני חושב שהוא הראשון שמצאתי שמחבר את הדברים האלה. אני זוכר את ספר יצירה מדבר על ה… הבקר רמן יש לו אריכות גדולה על זה…
זה לא סתם, כי עשר הקטגוריות הם הסוגים של הכל, הסוגים הגדולים ביותר. כשאתה עושה את הכי כללי של כל הדברים, אז תגיע, לפי הסגנון האחר, לעשרה דברים האלה. ולפי אפלטון, לחמישה דברים. זו המחלוקת.
בקיצור, זה עדיין מסתורי אצלי קצת איך הם רוצים.
חשיבות המספר עשר בתורה
אבל אם היהודי הוא מאוד חשוב, מנין הוא עשרה יהודים. עשרה מאמרות, אתה רואה את המשנה מדגישה, זה רעיון, ועשרה ניסים, כל המשנה. עשר לשונות, יש מאוד הרבה, עשיתי לאחרונה במדרש, אבל המדרש מחפש על כל דבר עשר לשונות.
תלמיד: כן, אבל 10 זה מספר עגול אמיתי, זה די הגיוני.
מגיד שיעור: זה מאוד מעניין איך הם עשו את זה לנו כסדר, הם אמרו עשר לשונות, עשר לשונות, עשר לשונות. הם ממשיכים לעשות את זה, וזה עובד. האם באמת יש רק עשר מכל הדברים? בקיצור, הם עשו רשימה אחרת.
אבל זה מצחיק, היה להם איזו קפידה, הם רצו לחפש דווקא עשר, והם מצאו עשר. יש משהו בזה. אולי, אולי יש.
שיחה על “מספרים לא מזליים” אצל יהודים
אה, זה עשר הלשונות. מישהו שאל האם ליהודים יש מספר לא מזלי. לכאורה 11 הוא מספר לא מזלי אצל יהודים.
תלמיד: כן. 11, שמחת תורה זה עשרת הדברות, המן, ה-11, החלבנה. אולי 9, אבל אני חושב 11 יותר מ-9.
תלמיד #2: לא, לא תנחש ולא תעונן.
מגיד שיעור: הלו, לא תעוננו, זו רק דרך להתחמק מבעיות. אין לנו מספרים לא מזליים. בטוח יש לנו מספרים מזליים. התנ״ך בהחלט מאמין ש-7 הוא מספר מיוחד. אבל זה לא… אוקיי, זו שאלה של הנהגה. אני לא מדבר על הנהגה.
תלמיד: לא, לא, לא, זה מאוד אמיתי… זו שאלה של הנהגה.
מגיד שיעור: אני רק רוצה תמיד לדעת ולזכור ולהאמין שמספרים לא יכולים לפגוע בך. כמובן שהם לא יכולים לפגוע בך. מה זה קשור? כן, יש מספרים שיש להם חשיבות מיוחדת, כי יש פסח הוא שבעה ימים, ויש שבעה ימים שבת. בוודאי, שבעה ימים זה היום השביעי, וזה מזכיר ליהודי את השבת, את הקב״ה, בוודאי. אבל לא סתם כי המספר 7 הוא דבר מיסטי והוא יכול לפגוע בך.
נו, הילד השביעי בחדר, השביעי… להיפך, השביעי עוזר לך. השביעי עוזר לך. דווקא 10, יש הרבה פחות בתורה 10 מאשר 7.
תלמיד: אה, אלה המספרים המזליים, לא אלה הלא מזליים. שאפילו המזליים והלא מזליים זה רק כזה ברור… אוקיי, זה… אין בעיה, אין טענות. חס ושלום, מישהו שנכנס האחד עשר לבית הכנסת, יש לו משהו ברור, צריך עכשיו…
מגיד שיעור: כן, הוא צריך אחד, הוא צריך לעשות סימן לשניים. הלו, למה לא באת קודם?
תלמיד #3: כמובן, אני רק אומר, כמו, אנשים אפילו לא יודעים מה השפה היהודית של כל הסמלים האלה, אבל ננסה להבין את זה.
מגיד שיעור: לפיתגוראים גם היו, כמו, מספרים רעים. כמו, מספרים זוגיים הם רעים, אני חושב. זוגות. זוגות. זוגי פירושו פירוד. שלוש הוא… מחובר. אחד, שניים. מספרים זוגיים לא טובים.
—
אוקיי, יפה, זה השיעור. אני לא יודע, כבר למדתי.
הבן בחכמה חכם בבינה | פרדס רמונים שער א פרק ו
https://www.dropbox.com/scl/fi/s9tbpgb1mobr9217yn4m6/PRY007-_.mp4?rlkey=tvz4q9trynr8c5bpinfu6jrja&dl=0