Shavuos, Harvest, and the value and danger of belief in torah from heaven

Should We Be Happy We Received the Torah? A Critical Examination of Simchat Torah and Religious Obligation

Chapter 1: The Central Question – Genuine Joy or Religious Performance?

Framing the Problem in Two Languages

Instructor: We can say that I have a question, or I often want to answer, but mainly a question, and my question is if we should be happy that we got the Torah, which means, or another question, the way to say it in the frum [religious/observant] language would be why we should be happy. But in the non-frum language, it’s the same thing as if we should be happy.

Because we have this Yom Tov [holiday] called Zman Matan Torateinu [the time of the giving of our Torah – referring to Shavuot]. And supposedly the Olam [world/community] was happy because they received the Torah.

Now I’m not so sure. Let’s be real. What’s this pretending? Right? This is their pretense. Okay, I’m going to ask you about the Torah. I don’t know if it would make a whole Yom Tov.

The Reality Check: Torah as Source of Problems

But now I’m the killer, I’m going to be the nominator is the master, be real. So I’m best made, I’m not doing them, I want, I want, I want, I want Sarah, see if she’s been out to my house.

You don’t have to drug the kids anymore. And I heard you’re strong, by the way. Yom Tov is over, bro. Right after Shachar [morning prayers], it’s over. Whatever, okay.

It’s a good question, no?

Student: Yeah, yeah, okay.

Instructor: Serious question. We’re adults. We’re allowed to ask normal questions. Chvay tzemes medrash’tum [we need to be honest], and if not, follow the pretendant. But that’s why we come here.

It seems to me that Torah is a source of problems, not a source of solutions. Right? How do we make chayim [life]? Okay, it’s a problem. We have to make chayim. Then you’re not happy.

Chapter 2: The Midrash of Refusal – Turned Inward

The Deal-Breaker Exercise

Instructor: I once had a sif and shviz [Shavuot night learning session] by night in my house. I told everyone that everyone knows the story that the all the going [nations] and everyone said there’s one thing that’s a deal breaker, right? Can’t have that.

So I said, imagine if they come to you, could you think of one thing that you would say no because of it? I got a big list. Then we’ll be fine, okay. We said otherwise we wouldn’t have gotten it either, right? That’s the trick.

Real talk, real talk. They said, I didn’t want to hear. I heard, I heard once that if they would have told them we would have never gotten the title.

Student: White collar crimes too?

Instructor: Yeah, only do it when nobody sees. Okay.

The Seriousness of the Question

So this is a serious question. I think it’s a serious question. Must come to a serious question. I told this question to my daughter. She said, so everyone thinks that’s already an answer. Maybe there’s no answer. You don’t understand, you don’t understand, you don’t understand.

Chapter 3: First Proposed Answer – The Torah as Mold and Structure

The Student’s Interpretation

Student: Explain. If you would just allow yourself just to be like, just always able to do everything, right? Like the internet, which is just you’re available for everything and anything at any time and nothing to mold you to a specific thing, right? That’s not a life.

So the Torah is like this thing that hones you in.

Instructor: So you’re saying that, Berksham [with God’s name], there’s a thing. A thing.

In other words, you’re interpreting my question as the question which most people think like the guy in the what’s-his-name’s book said without a God everything was permitted and you’re coming to say that seems like most Eden [people] when I tell them this question they’re interpreting what right what’s the other side like what would have happened if it would not be a Torah and the answer that most frum people think it would be is that everything would be permitted or something like we would be able to do what I could give you the exact language we would be able to do whatever we wanted.

Student: Yeah, right, yeah, yeah, we’d be wild, right?

Instructor: That’s the outcome of being able to do whatever you want, don’t have to be down.

Student: No, it’s telling somebody, meaning somebody who has the terror [Torah], ask him right what what would you do it would be wild you know what I’m saying.

Instructor: Yeah, yeah, that’s what they were saying, right? Right? Not thinking of an alternative to that.

Clarifying the Blob Metaphor

I asked a very broad question, so you give a certain interpretation of the question, which is probably what most people, at least in some way, think. And then you give an answer to that interpretation.

I don’t mean because everything would be mutter [permitted]. It’s not really what I’m saying. I think it’s just a toilet. You’d be free to do whatever you want.

Student: No, it’s a way of, no, it’s the mold of this chayim [life], meaning you’re just a blob, right? And in order to make you, let’s say, into a table or into a something, right? And not just to be anything.

Instructor: But this blob is a name for free will, right? For being able to do whatever you want. That’s what we mean when we say that, right? That’d be nothing or what some people think is everything, right? It’s like being able to choose whatever I wanted to want, whatever I wanted to do whatever I want. That’s basically what it is, or you have a different shot of what it is.

Student: That’s what I thought it was also.

The Computer Science Analogy

Instructor: But that’s only if you interpret that the Torah is very restrictive, right? I don’t know if it needs to make your life restrictive. I don’t know if it needs to be restrictive. It’s just telling you what the good way is to be.

Anyway, it’s not all of them, it’s one of them, right? Or at least, not infinitely all of them. Maybe it’s a lot of them, but not all of them.

Student: I mean, let’s just say the old said, there’s no lobbying, let’s say, yeah, just do this and this and this and this. Let’s say the goal is to be a computer scientist, right? So I’m telling you to do this and this and this and this and this, and then you become a computer scientist, okay? So now you mold it into a computer scientist, right? That’s a good thing. In other words, that’s the goal, right?

Versus not having anything, and then you just, one day you’re on the couch, the next day you’re on the beach, the next day you’re playing guitar, right? Just nothing ever because you’re able to be everything, so it’s different than nothing. That’s all I’m trying to say.

Chapter 4: Critique of the Structure Argument

The Limitation of the “Any Structure” Defense

Instructor: But it doesn’t have to be Zotoid [this Torah] for that reason. Very good. So that would be a good argument for something, a something. It’s not a very good argument for this specific something, not an argument.

I can still say, it becomes harder to say a little bit, but I can still say something like, I could still have certain criticisms of specific things, like say, I don’t actually have an answer for this question, but I could say something like:

Did we need this thing about being the best, about having this advice, about not marrying wherever you want, only people from a specific, how do you call it, tribe? Maybe that’s just the cause of most of our problems. Maybe we should tell ourselves to blame for that. But anyways.

Student: Yeah, like…

Instructor: In other words, all the particular things. Or maybe even, maybe even if someone says, well, you need certain particular things, we might not be happy with specific things. Maybe there are some things that are bad.

The Instructor’s Honest Position

Maybe there are some parts of, I mean maybe there’s some parts of the Toyota [Torah] that cause us problems and are the source of issues. We should be sad about them at least. We should look for solutions. Are you so happy about it?

By the way, I’m, I don’t know, I don’t have an answer this question. I think that there are parts in the Toyota [Torah] that are bad for us, as far as I can tell, and to say that it would have been better to have a different one, that was a comparative question, like is there a different one that’s better, you have to weigh all the options, but at least in the, and that’s not, I don’t think that’s really the question we should ask.

The question we should ask is it true that everything, the Toyota [Torah], and the Toyota [Torah] means something very broad here, right, the whole Masada [tradition] and everything, right, and maybe it’s only if you include all of that, there are definitely some parts of it that are not helpful, that are even the opposite of helpful.

The Request for Examples

Student: Like?

Instructor: Like? Everyone should think of their example. You want me to tell you my problems?

Student: No, tell me a problem that is like a universal problem.

Instructor: There’s no universal problem.

Chapter 5: The Problem of Defending the Torah’s Ideal: Why We Should Ask Better Questions

A Concrete Example – The Problem of Chosenness and Pride

I mean, universal problems, yeah, like, for example, with something that I think is a problem, is this thing with being so special. I think that *Atah Bechartanu* [the liturgical phrase “You have chosen us,” expressing Jewish chosenness] is a big problem. I’m not saying it’s not true, but I said that it’s a big problem that leads to some very bad *middos* [character traits], which are not helpful.

But *ga’avah* [pride, arrogance] is not a good *middah* [character trait], and *ga’avah* about being with *Yiddish* [being Jewish] doesn’t make it better. At least not when it’s overdone. Maybe we have a *shalef middercham tsui* [unclear Yiddish phrase, possibly “a measure of moderation”], maybe there’s a *middah beinonis* [moderate measure] of *ga’avah*. Okay, some pride is important. I think it’s true. I don’t think a person could live without some pride, including pride in his people or so on.

But I think that too much of it is definitely horrible and leads to very bad results. And therefore, and since this is something very integral to *Yiddishkeit* [Judaism], it’s very hard to imagine *Yiddishkeit* without it. It’s not like something that you could easily—you could try, many people have tried to refine it and explain it better, but it’s at least a challenge for almost everyone, for everyone basically, besides for people to just embrace it like we should take any bad *middah* if it’s in the Torah, if we could have an excuse for the Torah for it. But that’s something that’s a problem and it actually causes us many problems.

The Practical Consequences: Anti-Semitism and Jewish Responsibility

Like half of the problems we have with other nations is just because of our bad *middos*, and we have to be real, right? The anti-Semitism—half of it, half of anti-Semitism is the *goy’s* [non-Jew’s] fault, but the other half is *Yidden’s* [Jews’] fault.

I don’t know why am I saying this, cut it out of the video. Okay, then we get—I’m not—I don’t want—okay, I’m gonna soon, in a minute we’re gonna talk about this. It’s like the Torah, that’s what I said when I say the word Torah, to show that God is not great because all the things, whatever, right now.

Now, and I think, very good, very good, I’m talking about this.

Student: No, I don’t think it’s not at all. I actually think that that argument is the correct argument, and we should take it seriously.

Instructor: Why? I’ll tell you why. Because—

Student: I don’t know that argument, so…

Instructor: Okay, I know what he means. Now, it doesn’t matter. It doesn’t matter. This is not *mareh mekomos* [source references], right? This *shiur* [class/lesson] is not about *mareh mekomos*. We don’t have to know anything. No prerequisites. Only what I’m discussing.

Why am I—I should stop saying this *shiur*. It’s causing me issues. No, let’s say it’s very clear and correctly.

Chapter 6: Refining the Core Question: Should We Be Happy We Have the Torah?

Well, we started with a question. Question is, should we be happy that we have the Torah? Or why are we happy? More of a way of asking the same question.

Now, we have to refine the question a little bit. We discussed, because it’s very general, it doesn’t—most of what we can do really is to refine questions randomly.

Disposing of the “Easy Mode” Version: The Freedom Fantasy

One way of talking, what Ari talked about was, does this mean like—like, this funny imagination that most *frum* [religiously observant] people have, and maybe most people have in general in regards to their little, whatever culture they have, is like, without this, I would have been more free. I would have been able to do whatever I wanted.

And the answer to that, I think, is relatively trivial:

First: You wouldn’t be able to do whatever you wanted because you don’t know what you want. That goes back to a different *shiur* where what you want is not a good source for anything, I think.

And secondly: It’s not good to do whatever you want. It’s another word for doing nothing.

Okay, now those are very good points, very good. So we don’t—not really talking about them. But I’d said it’s that’s—that’s easy mode, right? Because instead of asking a specific question, which was the question we started with, which is why we people in Lakewood in YouTube 2025 should be happy, or should we be happy with having received *Torah*, you’re asking a general question: should human beings have a culture? Should we have laws? Of course the answer is yes.

So we have tradition, that’s a more complicated question, we can get to that. But really the heart—which is not a question to say easy questions, right? We should ask the hard questions, which is: should it be happy that he has this *Torah*, which includes all of these books?

Right, now we have to refine that question a little more. And this also, I think it’s also a key for a solution. It’s not only making the problem, but I think it’s important.

Chapter 7: Splitting the Question: The Ideal vs. The Reality

Then we can split this question also into a bunch of questions. In other words, we can split at least to the two questions.

Question A: Is the Ideal of Torah Good? (The “Banner” Question)

One is like the question that most people think that they’re asked when they ask this question and they get defensive about it. I also am getting defensive about it, right? Which is—being defensive is depending on which context. But the question is like there’s this ideal ideology belief, something like that, which we like believe in the Torah—like you say “the Torah” with the capital T-H-E and capital T—and it’s questions on it like: are you happy with it? Is it good? Almost the same question.

And of course the answer has to be that it’s good. We’re not even allowed to ask that question, or at least we don’t allow ourselves to ask that question. And I also think it’s a less relevant question.

The Typical Defensive Move: Separating Ideal from Practice

And then we could say like this: let’s say if that would be the question, then we could have this question, this difference between—how does it go?—love Judaism and not the Jews, or like the Christians say, love Christ and not the Christians, or like that. Let’s say, I don’t have a problem with Christ, only with his fan club, right? That would be like an answer, right? That’s a good answer for people that think that the primary question is to defend some ideal of the Torah—capital T-H-E and—or the whatever thing he believes in.

And since there’s some people that, you know, like 99% of the apples give a bad name to the other 1%, so he’s worried about the bad name of this headline thing, so he’s going to justify it, he’s going to make apologies for it, he’s going to say, oh, you know some *Yid* [Jew] that’s bad, yeah, but that’s not *Yiddishkeit*, God made him bad, the *Yiddishkeit* was trying to make him good, it’s he’s bad, he’s a bad *Yid*, right? Same joke, right?

Critique of the Defensive Move

Now what’s the problem with this argument? Is that a true Scotsman argument? Sort of. What’s the problem with this argument? What’s the problem that I have with this argument? Or if some people—

Student: How do we know it didn’t make you that way?

Instructor: Okay, no problem. Maybe it did. And of course, there’s ways in which it did. But I have a bigger problem with this argument, which is that I don’t care about this headline.

I am not here—I don’t think anyone should care. When I say I don’t care, I think you should not care. You should not care about the banner that says “Judaism.” All the banners, that just should be good. Who cares what’s happening from there? What are we going to gain out of having that banner be right?

Okay, there’s like a *emunah* [faith]—people think that *emunah* means to be a big fan of that banner and to make sure that it doesn’t get sullied by any arguments or anything. But I don’t see how that’s useful to anyone. It’s a question of *kavod* [honor]. I don’t know what it’s a question of. It doesn’t seem to be useful.

That’s not a question you should be asking. You should never be asking if this headline thing called *Yiddishkeit* or Torah or whatever it is that you’re defending is good or bad. Why would anyone—to whose life is this question relevant? Only to people who are having fights on YouTube. But other than that, *lema’an ha’kavana* [for what purpose/to what end].

Student: Can I just say one thing? I know you’re not saying these words, but are you also saying that *lema’an zeh* [for this purpose], in the time was the *Rishonim* [early medieval rabbinic authorities], all these bad things in this *lema’an* wouldn’t come out. Is that what you’re saying?

Instructor: No, what I’m saying is, even imagine you could have—if you would convince me, okay, that all the bad—now maybe there’s a *mitzvah* [commandment] to convince yourself of that, but it’s not the question that I care about.

The Karaite-Style Defense and Why It’s Irrelevant

You convince me that all the bad things that you find in—let’s say someone would be like a Karaite-style argument, right? So there’s a bunch of bad things that we assume are bad—again, we can discuss if they’re bad or not, but we’re just assuming—there’s a bunch of bad things in religion so-and-so, in state so-and-so, and group so-and-so. And now I have a problem: this is a bad group because they’re full of bad things.

So someone comes and says, look, I have *hasbara* [explanation] for you. This group, they’re not really about what they’re doing. They’re really about this book that they claim to believe in, which nobody really opens or cares what it says. Nobody in that group cares. But suddenly we care. And that book is really very high. It just happens to be there’s a lot of *mefarshim* [commentators] on that book that are bad. But you should really hold of this book because it’s only the commentaries that are bad, but the book itself is good and says only good things.

And I’m going to answer this guy: why in the world should I care about what these people claim to be about? I don’t care about what they claim to be about. I care what they were actually about. Now this is a bad group of people.

Illustrative Analogy: Islam and the Irrelevance of Textual Defense

People seem to keep on getting confused, right? Is Islam a problem? I don’t care if the Quran is a good book or a bad book. I’ve read it and it’s not—I’ve read it and it’s not the point. But I don’t care. That’s not the discussion. They seem to want to kill me, so I’m not a fan of them. That’s all.

Whether it’s from this book or that book, maybe it’s a tactical thing. Could we convince them that the book is wrong? It makes no difference to my life. And people get stuck with this because if we could prove that their book is bad, that helps me somehow. But if someone says, you know, someone comes and says, you know that really the book was great, just someone else corrupted it—okay, and now what? What should I do with this information? There’s nothing I can’t do anything with it.

Chapter 8: Distinguishing from Theodicy

Okay, but it’s always a question of what the argument originally was. If the argument is God’s not good—so wait, first we’re talking—I’m not talking about God being good. This is not a *shiur* in theodicy. Same thing. I don’t think that when—very good.

So if you’re interested in defending some God or something like that, because we already believe that God gave it and He must be good—

Should I Be Happy With the Torah? The Question of Practical vs. Abstract Evaluation

Chapter 9: Defining the Real Question – Torah as Living Practice, Not Abstract Text

The Constant Misdirection: What Question Are We Actually Asking?

Instructor: I think that people, I think that people right away tend to shift the conversation to the wrong question. The question that we want to know when we ask these questions is: is this good?

When I ask you the question “should I be happy?” I’m going to tell you what I meant with the question. I think that people get very easily confused—both sides of the discussion get very easily confused with the question. When I come and I say, should we be happy that we got the Torah? Right? I mean literally that. I mean this Yitzchak [Isaac] and this Torah. The one that actually exists amongst the actual people who are following it or teaching it and so on.

I don’t mean a different question, which is a very nice question. Like, I’m with you. It’s a good question. Is the idea of the God that gave the Torah and had this plan, was it a good plan? Is he a good God? Is the Torah a good book? Those are nice questions, but they’re not the questions that I asked. I don’t think I meant to ask them.

We shift. That’s why we keep on noticing this—people always shift questions that you ask as if you meant something else. And if you actually remain very mystic and you say, “well that’s hard to think what you really wanted to know,” you’ll notice that you never wanted to know that question.

The Christianity and Crusades Analogy

Instructor: Same thing like I said, it’s easier to think about—nobody cared if Christianity is the cause of the Crusades or not. If these *chevra* [group/people] with the Crusades, we don’t like them. *Chevra* that do other things, we do like them. So now is there a question of why is this abstract question so interesting? It’s not so interesting. It’s of course interesting also for political reasons, but the question that I’m asking is not that question.

The Pragmatic Criterion: Does It Work?

Instructor: And I think that if there would be such a Torah which is in itself somehow we could know that it’s very good, that all these apologetics are true, this ideal is great, but all the people that follow it are somehow bad—I say that you should be a *kofer* [heretic] in that Torah and you should disregard all the *teritzim* [apologetic answers] because it’s not relevant.

And vice versa, I think that if there’s a Torah that’s bad theoretically but somehow causes all the people to be good—now of course this is complicated because how do you know what’s good and bad, okay, but imagine that this would be possible—I think you should, there’s at least a very serious thought that you should become part of that group because it seems to be doing good for them.

Who cares if they’re—imagine there would be like a text that everyone agrees that originally it was just about murder and rape, and somehow the *meforshim* [commentators] came and said, “no, it’s about being a good guy and giving *tzedakah* [charity].” So we should become part of that group. Who cares what really the *tzedakah* was? That’s only if—

Student: *Lamei said* [unclear phrase], if it works.

Instructor: Yeah, yeah, yeah, if it works. Because that’s the much more interesting question. When I ask about the Torah, I don’t ask about some—it’s not a science question, right? It’s a question about ethics. It’s a question about the good. Torah is a system of how to live. It’s not a system of telling us a story that happened, whether the actual story of *Maamad Sinai* [the giving of the Torah at Mount Sinai] or some truths about God. Those are totally separate questions. We’re asking about certain ways of living. If these are a good way of living, then that’s all.

Torah Exists in People, Not in Books

Instructor: I wish that in the *piyut* [liturgical poem], it says in the—it says in the *piyut*, I make things very simple. If it’s intertwined, then you should achieve it until it becomes simple. Very simple. Not *pashut* [simple/simplistic].

I don’t believe in the Torah as an abstract thing. I think the question that’s interesting is the one of the actual one which exists between—in the people, not in the book.

Student: I don’t understand something. Why can’t you say abstractly whatever, really the *meforshim* [commentators], the Torah is like a disaster, mentally corrupted. So explain what type of God is that God that didn’t know—

Instructor: What do you mean, what type of God is the God that gives you to screw everything up?

Student: By the way, yeah, useless.

Instructor: What, useless?

Student: Yeah, you’re just used to the—

Instructor: No, I’m asking you, is that the question? Is that your question, that you shouldn’t have—

Student: No, no, no, that was just a throwaway argument. Delete that from the record.

The Distraction of Abstract Theological Questions

Instructor: That was not the interesting thing. Is that I don’t think that this question is a distraction. You’re confusing me like many people are good at debates. They’re big Christians, but they do sleight of hand. They instead of answering your question, they make you think that you answer a different question and they have a good answer on that question and they answer it. Like media training, right? Answer the question you wanted to be asked, not the one you asked.

I think that when I ask the question, “should I be happy with the Torah,” which is sort of the same question, “should I follow it,” right? If it’s good, I’m happy with it, I’ll follow it, right? If it’s not good, I won’t follow it. The question I want to know—

Student: No, no, no, no. Okay, okay, wait, wait, wait. I’m not following the people.

Instructor: No, okay, okay, okay. I don’t believe in the concept of a Torah existing without the people.

Student: No, no, no, it does not. No, it does not.

Instructor: It does not. It does not. Okay, I’ll subscribe by the next year. Hello, you’re pushing away the thing. 99% of people made mistakes. Fine, listen to me, listen to me, wait, wait, wait, wait, wait, wait, wait, wait. You’re jumping around, you’re jumping around, you’re jumping around.

I say that it’s distraction. People distract by saying, “okay, but the book is so good.” I have news for you: if none of the people that are good, then I have nothing to do with the book. I don’t care about the book. That’s what I say. The question that I actually want to know—okay, now if you want to tell me that you have a secret way—

Student: No, but listen, listen to what I must—listen, all the people are—

The Talmudic Proof: Torah Is Not a Book

Instructor: Because the word *Torah* doesn’t mean a book. If anyone told you it as a book, they’re an *apikores* [heretic]. Curse them. That in the *Gemara* [Talmud], if someone just thought as a book, *nizreka bo minus* [heresy was cast into him]. The *Torah* is not a book. The *Torah* is people that do it.

I make it for you *tishkach Torah* [you will forget the Torah]. *Nishmad* [it will be destroyed]. *Yannai HaMelech* [King Yannai] never made a mistake. Is that there is a book? Anyone that wants to read it should read it. I’m a bad guy, but who cares? I killed all the *chachamim* [sages], but there’s still the book. That’s a *gemul* [consequence]. But why? Because this Torah doesn’t work. The Torah is not a book.

And maybe there’s a book called the Torah, and maybe God gave that book, and maybe you could defend it as a very nice book, but no, there’s no such a thing. That’s not what we mean to say when we say Torah, or when we ask, “we should be happy with the Torah.” We don’t mean, is that a good book?

The “Follow the Book, Not the People” Counter-Argument

Instructor: Now, you came up with a nice idea, which is okay, *maskil* [enlightened person], but maybe I could be the first one to follow that book which is a good book according to the apologetics which switched the question, and I’ll be a good person by following the book. Okay, that’s what you’re saying. Then why did God give such a—wait, wait, forget about the questions on God. We’re not worrying about God. He’s worrying about him.

But then it’s such a confusion. That’s a *kasha al Hashem* [question on God], that’s a *kasha* on God. But we’re not interested in justifying God. We’re interested in finding a good way to live.

So you’re asking that even though all the people, or assuming that the people that are actually teaching this book—right, you have to remember, but when I say people following it, maybe people teaching it, right? People teaching the book don’t understand it. Mr. Ari got on the edge to his society. And since those people themselves are more that the book is better than them, right? Obviously that’s what everyone that believes in the Torah will say, that the book is better than them in some sense. I’m going to be following the book and not them, right? Be a *talmid* [student] of the Torah and not of the *lomdei Torah* [students of Torah].

So that’s another version of *Karaism*, right? You noticed, right? You just reinvented *Karaism*, right? And so that’s not an argument. That’s just me making fun of you.

The Practical Limitations of Following a Book Without Living Teachers

Instructor: But the problem with this is that I don’t actually believe that this works. I mean, it might work in a very limited way. But even though there was a sense that it works, it only works in the sense that you do find one person who thinks he’s a good person. If you say, like you say, the Rambam [Maimonides] said that 99% of people don’t understand, so you’re at the coast of the Rambam. So the Rambam is there. It’s a kind of problem.

Student: I didn’t say you have to have a live person.

Instructor: So you’re not part of the *Yiddishkeit* [Judaism] of the lake. When you’re part of a new *Yiddishkeit*, or an old one called Rambam, or any one, whatever it is, your old book they decided is good, and you’re trying to be a student of this person, it’s quite hard to be a student of that person. It’s possible somewhat, in limited ways it’s possible. You might be able to do that.

But just to go back to the question, that’s not the question that I asked, right? That’s again not going to satisfy me, because when I say, “should I be happy with the Torah,” I mean the one I was taught, right? I don’t mean one that I could invent, because I found a good book that seems to be a good book, and there’s no people that actually follow it, or maybe very few. But I’m interested in that book.

The Torah Is Not the Only Good Book

Instructor: I have tons of good books for you. *Veyafeh* [and it’s good] to get the books. It’s so easy to write a good book. It’s not that much easy—I’m exaggerating—but there’s five good books, not only one. We have to be real. The Torah, even according to the *Rambam*, is not the only good book. Someone tells you it’s the only good book, maybe they just didn’t read any other good books, which is—I’m not saying there’s not many other good books. Maybe there’s five. I think it’s very hard to write a world historical good book. It’s not simple.

In reality, how many books are there that have a million people following them? Maybe five, right? Okay, twelve if you count. A number less than twenty, I think. Okay, but I’m pretty sure all of them are as good as the Torah in the same way. Not that I know. I’m making this argument not out of knowledge. I’m just—but the most important thing is—okay, I didn’t say.

The Fundamental Problem: What Is “Good”?

Instructor: I pretend in this whole discussion that we know what is good and we can decide if the good book is good. Of course. Otherwise, nothing works, right? If we can’t decide what is good, then we don’t have anywhere to start with anyways. Of course we have to do that. But that’s the important question. Of course that’s a big question. No, I didn’t solve that at all.

If you just define good as whatever that book says, then again we’re stuck in a loop that doesn’t help us. We can’t be happy with it either. We can only be happy because it says you should be happy, so you should be happy with it. But that’s just circular. That’s just the Rebbe who said you should believe that the Torah is good.

Chapter 10: The Circularity Problem and the Criterion of Good People: What Actually Keeps Torah Alive

The Fundamental Circularity in Justifying Torah’s Goodness

Instructor: Someone that grew up in that group. Everyone should imagine whichever group he’s thinking of. And then he started asking the right questions. Of course, it’s a fantasy. It doesn’t really work like this, but let’s say really got molested by a teacher over there, but let’s say you could be like this pure version of Avram Avinu [Abraham our Father, the first patriarch].

By the way, that’s bad. That’s a reason I don’t know what I’m saying, right? That’s correct. That’s the real.

Anyway, let’s say he figures out that this is wrong, right? Because it’s not good to molest people. So, he becomes a goy [non-Jew], right?

And us, we come and tell him, what do you mean? That you’re a rebbe [rabbi/teacher], the shayigetz [derogatory term for non-Jew], he doesn’t represent the whole Torah. He had a wrong shita [approach/interpretation] in the Torah. Therefore, come to us, or you’re stupid for becoming a goy because you realize that the square rebbe is not such a tzaddik [righteous person].

Because the rebbe himself doesn’t pretend to be Moshe Rabbeinu [Moses our Teacher] — he is also modeh [admits] that the Torah is above him. Does not actually modeh by the way, but we pretend that he is. And not only he is right, but and therefore you are very dumb if you make that conclusion, right? That is what we like to say.

Rejecting the Standard Argument: There Is No Torah Apart from What Gets Taught

I think that that argument is absolutely wrong because there is no Torah besides for the one that actually gets taught in Talmud Torah [Torah study/school]. And it says in the Midrash [rabbinic commentary], right? Everyone knows the Midrash of Purim [the festival commemorating the story of Esther]. The Torah came to the Ribbono Shel Olam [Master of the Universe, i.e., God]. It says in the piyyut [liturgical poem] of Torah — Gedosh [holy] — that someone printed it into a machzor [holiday prayer book] for Shavuos [the festival celebrating the giving of the Torah]. So I sang it yesterday, that the Torah said that the Bnei Yisrael [Children of Israel] learn in one Yisroel [Israel] one Torah.

What do you mean one Torah? It’s in the Himmel [Heaven] no use, right? The Torah only exists to the extent that people read it and do it, okay?

And therefore if there’s a version of Torah which is bad, then whoever converts out of it is right and there isn’t any argument against it. He’s not making a mistake.

It could be that you could propose to him now that you got out of that, no problem, because the guy’s lost, so you’re helping him. I’m not saying you shouldn’t help him in that way. But I’m just saying that the argument that says that he’s stupid is wrong. He’s right.

The Reverse Case: The “Orthoprax” Person Who Stays Is Also Right

And I said I think it’s right versus true. If someone comes to me — and I know people that come and say this — I don’t know that it is true. It seems to me that whatever I was taught is good. It’s a good way to live. And people think that this is cynical. They call it orthoprax or something like that.

Turns out that this is the truth, right? And that’s not really what the people say, but if they would say something like this, I think that they mean to say that someone would come and say: I have no idea if all these stories are real, but I’m happy. My father seemed to be a good guy. My teacher seemed to be good people. I don’t know if there’s other ways to be a good person, but this is a good way of being a good person. I’m happy with it. I want my children to be good people in the same way. Therefore I want to accept this version of way of life.

I think that that person made the correct choice and the justified choice, right? The wise choice. Wisdom in the sense of doing the correct actions based on the correct reasons, for the correct reasons.

He has no idea if Maamad Har Sinai [the revelation at Mount Sinai] happened, so what? That was never the question. His father’s thing is based on that. Okay. So we’ll say the same story also. No problem. If it’s based on that, we’ll believe in it also. But they had to be good people.

The Central Thesis: Being Good People Is What Actually Matters

This is the argument that I make based on my question, right? I didn’t answer the question. I just assumed that that’s just because of me saying that that’s the correct question. Thanks, Mr. Maskim [one who agrees].

Turns out that it’s very important to be good people. People keep on jumping out of this and saying, I don’t have to be a good person because I believe right in the Torah. I have this banner behind me, it was good. Useless.

If you’re a bad guy, your children should become goyim. Even if you have this banner. It doesn’t save you. I think how many people sort of rely on that and their children taka [actually/indeed] become goyim.

Digression: What Really Saved Yiddishkeit — Theories or Good People?

And like I have that — I saw this discussion I was thinking about this. People who are having this machloikes [dispute]: what kept Yiddishkeit [Judaism/Jewish way of life]? This guy says it’s the Baal Shem Tov [founder of Chassidic movement, lit. “Master of the Good Name”] that’s why it is a good. After the nation was out though and this is a base. So the Torah protects itself, protects itself by — well if you care but I care about people.

And everyone was saying something else like the questions about which theory saved the Torah: is it the rationalist theory or the mystical theory? And I’m looking at these people — you people are living in la-la-land. You think that everything is about theories that you can defend and debate. It’s nonsense.

What really keeps the Torah is people being good people by it. And I think when people say before the Baal Shem Tov Yiddishkeit was going down and the Baal Shem Tov saved it, all that means is the Baal Shem Tov was a sincere person who tried to be good using the Torah. And according to the mythology, they didn’t like to tell themselves that the rabbonim [rabbis] before that were somewhat corrupt. Which just means they used the Torah for themselves instead of trying to become good people and teach their children. Of course you should become a goy, if that’s the case.

The Empirical Observation: Sincerity Predicts Continuity

I actually think this is true. Any area where you see where the teachers of the Torah are sincere — they might definitely be stupid. They could be wrong. That’s not the point. If they’re sincere, they’re trying to become better people using the Torah. Their children stay Yiddish [Jewish].

People who are very obviously not sincere, there, and sometimes not even having a problem because they think that the excuse of having the correct emunos [beliefs] saves them, their children become goyim. Look around.

It could be that you need a good theory for that. Like, if people can’t believe in the Torah without Chassidus [Chassidic philosophy/movement], then you need Chassidus in order to be able to be a good person using the Torah. Because otherwise you think the Torah is not that bad. So you can’t become a good person using it. But the thing that makes people good is only the good people, not the theories.

Brief Reference to Izhbitz

That’s the whole idea of Izhbitz [referring to the Izhbitzer Rebbe/Mei HaShiloach] the whole time, right? That’s what you’re saying?

Instructor: I don’t know, what is that, yeah?

Student: Yiddish lach kezach la-Torah [Yiddish phrase], right? That like you’re scared that someone’s gonna maybe become like bad from it. He somehow like makes it not as good.

Instructor: Does it really mean this? Maybe, I don’t know. Basically, goy avda goy, Yid bled goysha [mixed Yiddish phrase]. Like he kept Yiddishkeit.

I’m not sure what you mean, but I feel like it’s gonna get me into a whole complication if I start talking about it.

Acknowledging the Dangerous Implication

So I didn’t answer my question, I just said what the question is. Do you understand?

Student: No.

Instructor: I don’t understand.

Student: I don’t understand.

Instructor: I don’t understand. What are you doing?

Student: Yeah, because like the generations before they kept the Torah, right?

Instructor: Right.

Student: And they said, this is the Torah. The Torah says to do all these like, like, you know, that’s a smith’s thing or whatever, right? And they blame, they haven’t taught it to back them, right? So the ma’aseh [deed/action] made a bad society, yeah?

Instructor: Now, the question is, I’m not saying that any of these solutions are the correct solutions or anything. I’m just saying what kind of thing it is, what kind of question the question is. Now given that this is the correct question, we should think of what the answer is.

Student: Huh?

Instructor: Wouldn’t that be complicated?

Student: So what do I think? What do you think?

Instructor: Turns out I made my job very hard now because something — all the people listen to my classes, not all of them have the same background as me, and some of them maybe have a bad background, and I’m telling them to become goyim, and so on. Rachmana litzlan [God forbid], right?

Student: Yeah, hello.

Transition: Promising an Answer

Instructor: Okay, so I have a shtickel [small piece/partial] answer, and actually I also think that this answer is used. I also have an answer to that question, but we have to say what I think the answer is.

Student: You missed the whole part.

Instructor: I missed everything?

Student: All right, I wanted to come in.

Instructor: Now we’re going to say the peshat [straightforward interpretation/textual reading]. All right. It’s hard to start with the peshat. It’s always hard. It’s good for a challenge. All right. So.

The Nature of Virtue: Trained Likes and the Acquisition of New Capacities

Chapter 11: Returning to the Framework of Virtue (*Middot*)

Instructor: Shach HaMaas is this sheen, right? Yeah, hello. Okay, so I have a stickle answer. I actually also think that this answer is used… I also have an answer to that question, but we have to say what I think the answer is.

Student: You missed the whole part.

Instructor: I missed everything? Ah, right, I wanted to come in… Now we’re gonna say the *teretz* [resolution/answer].

Student: *Teretz*.

Instructor: It’s hard to start with the *teretz*. It’s always hard, but it’s good for a challenge, right?

So the *teretz* says—what’s the *teretz*? In Rosh Hashanah I can’t get into the actual *teretz* maybe, but I can say what kind of *teretz* there could be, right? What kind of *teretz* there could be goes back to what we discussed about virtue, right?

Student: This was a long time.

Instructor: I had to get back to our thing.

Student: Yeah, of course we’re not getting about anything else, right?

The Problem of Translating “Virtue”

Instructor: We learned that there’s something called virtues—virtues—and it’s very hard to find a good translation for it, even in English. Virtue is just a Latin word that translates a Greek word which means *arete* [ἀρετή: excellence], which means something like excellence. And in Judaism people call it *middot tovot* [מידות טובות: good character traits], but it’s apparently a bad translation, although it has something going for it—it’s traditional—but it’s not actually good for defining what it is.

Because *middah* [מידה] just means a measure, and the reason we call it *middah* was just based, I think, on the Rambam’s [Maimonides’] theory of *middah*, Aristotle’s theory of virtues being measures in between. And *middah tovah* [מידה טובה: good measure] just means the correct measure, but it doesn’t think of what—like nothing what the point of that is. The term *middah tovah* came from the Greek word?

Student: Yeah, I think so.

Instructor: Not from the Greek word. It came from the translators, like from the Rambam. The Rambam already used the word *middah*, although he called the book *Hilchot De’ot* [הלכות דעות: Laws of Character Traits], because it’s the *middah* of the *de’ot* [דעות: opinions/character traits].

Student: It’s not—but he used the term *middah* in *Peirush HaMishnah* [פירוש המשנה: Commentary on the Mishnah].

Instructor: It’s from *Chazal* [חז״ל: the Sages]. *Chazal* used the word *middah*, and possibly for the same—for the kind of thing that the Greeks call virtues. Now, I can’t deny that interpretation. *Chazal* used the word *middah* in the sense of measure, but in the broad sense of measure—like in this broad sense of measuring anything. Like things like that, they literally mean measure, but it means like the measure of a certain way of acting, I think. So something very close to what we call virtues.

And it was used by Rambam and tennis translators for virtues more generally. But it doesn’t help us to explain what it is.

Chapter 12: Virtue as a Trained “Like” of Activity

The Core Definition: Character Virtue as Liking

Instructor: The important thing to understand, or the thing that we’re struggling to understand right now—there’s something about it that we could say, right? Something about it that we could say, and this is connected to what I’m saying. Something about it that we could say, which has to do with the question of how to get *middot* [מידות: character traits], right? How to get virtues, right?

Now, we said that virtue is liking. A virtue is a like, okay? A character virtue, at least. There are other virtues, intellectual virtues, which are not like that exactly. But character virtues are likes and dislikes, which is a way of saying the love or the liking of a specific activity, right? Not of a specific thing, but of a specific activity.

Illustration: The Yeshiva System and the Love of Learning

Like, for example, if you go to yeshiva and they teach you to learn, what they teach you is not to learn—they teach you to like learning.

Student: Older yeshiva, I’m asking with this.

Instructor: They teach you to know how to learn—that’s intellectual virtue. But I’m talking about the character virtue. It’s the *middah* of liking to learn. And interestingly, anyone that went through a yeshiva system, a literature system that was successful at him—nowadays not all of them are successful, or maybe never they were all successful—but for the most part, like a successful product of a yeshiva system—we’re a bad word—a successful product of a yeshiva loves to learn, no matter if he’s a *goy* [גוי: non-Jew], if he’s a *yid* [יִיד: Jew], if he keeps Shabbos [שבת: the Sabbath] or not.

There’s all these silly stories that are supposed to make fun of this, saying, “Oh, there’s a guy that used to learn with a cigarette on Shabbos.” But that just shows that they were successful, right? That was their goal—to make you like learning—and they were successful at it. Because liking means that you like it. It doesn’t mean that you do a mitzvah [מצוה: commandment].

Like we discussed, *lishem mitzvah* [לשם מצוה: for the sake of the commandment] is that particular of liking.

The Chassidic-Litvish Debate: Which Virtues Matter Most?

*Chassidim* [חסידים: Hasidic Jews], by the way, have the same thing. They just teach you to like singing *menuchah v’simchah* [מנוחה ושמחה: rest and joy], and there’s people that did that with *Hosea Gran Shabbat* [הושע גראן שבת: unclear reference, possibly a specific Chassidic practice].

But it’s actually the whole *machloket* [מחלוקת: dispute] is very dumb, because this *machloket* all gets conducted as if the main thing is some kind of Kabbalah soil, right? And then everyone is arguing if you have the correct one. But the reality of *chinuch* [חינוך: education] is that it doesn’t work with Kabbalah soil. The reality of *chinuch* for which is that that teaches you to love certain things.

Now the *machloket* is really which—of which is more important—of singing *menuchah v’simchah* or like him to learn. That’s a fair discussion. It doesn’t get resolved by referring to how many people are like, don’t have *eretz shemaim* [ארץ שמים: unclear, possibly *yirat shamayim* יראת שמים: fear of Heaven] and do it, right? It gets resolved by: is this kind of person a better person or not? That’s a serious question. I don’t have the answers there right now. I’m just trying to give the framework of what the question is, right?

Chinuch as Training in New Likes

So that’s called training. That’s called *chinuch*. That’s called virtues.

Now, what am I getting at here? That this becomes something a little hard to define or a little hard for us. We are very used—since like we discussed a minute ago—we are very used to jumping to the like intellectual level or the like dogmatic level of things. Like, should you learn Torah? Then we pretend that yeshivas teach you that you should—that there’s a big *inyan* [ענין: matter/concept] that’s ideal to learn Torah. But that’s not—that’s not what they teach you. That everyone believes supposedly—that’s not the point, or you do or you don’t. Maybe they don’t even believe it.

What they actually teach you is the activity—not the activity, but the like of the activity, the habit, right? It’s called the habit, the hobby, the love of this, being this kind of person, alright?

Chapter 13: The False Dichotomy—Belief vs. Mere Preference

Virtue Is Neither Belief Nor Sensory Pleasure

Instructor: Now that is not the same as the banner—what we call like the belief. Like because, like I said, there’s many people that are like—all the people that write in the *Ated* [עתד: unclear reference, possibly a publication]—people that don’t learn *asachas* [אסכתס: unclear, possibly *shtark* שטארק: intensely] but they very much believe in the ideal of learning, right? Those are people for who the *chinuch* didn’t work, right? The people that did work are the people that like to learn.

But it’s also not—it’s very important to notice, right? We discussed this in the last class. It’s also not the kind of like as liking orange juice, right? It’s like the taste of orange juice.

Student: Yeah, right. You said this last one tonight.

Instructor: Okay, let’s assume that we—there is liking learning, and then there is actually when you learn that it happens.

Student: I’m not masking.

Instructor: When I said the taste of oranges, I just meant the thing that is built into you. The thing that is just sensitive pleasure. There is no sensitive pleasure in learning. There just isn’t.

Student: Say that you like the activity of drinking oranges. That would be different than the sensory pleasure of drinking oranges.

Instructor: What do you like about oranges?

Student: People have likes like that. I just said the word oranges.

Instructor: No, no. People that enjoy popcorning.

Student: Yes, yes, yes.

Instructor: No problem. But this does not exist at all for Torah, just to be clear. It does not exist.

Student: The only way—

Instructor: No, it doesn’t. No, no, it doesn’t. It doesn’t. The only way it can exist is in the way of—which is as in you should come to—because they give out cheesecake, which is like an artificial connection between the activity of learning and that. And you could do the learning not for itself, but for the purpose of *kavod* [כבוד: honor] or for money or for the *nash* [נאש: snack] that you give.

*Mitokh Shelo Lishma Ba Lishma*—From External to Internal Motivation

But that’s—let me finish my sentence—but that’s the idea of [*mitokh shelo lishma ba lishma* מתוך שלא לשמה בא לשמה: from doing something not for its own sake, one comes to do it for its own sake], which is saying that because it’s not actually because of that, the activity of learning doesn’t very well connect to this knowledge that you get. It would connect well, then you would be stuck. But it doesn’t actually connect because it’s a separate activity, which means it has its own goals.

And then, once you get into it, you notice those goals. This is an important point that we’re going to get to. You notice those goals. You notice that learning has its own goal.

Student: What is it, *chvesh* [חבש: unclear]?

Instructor: To understand the *sugya* [סוגיא: Talmudic topic/passage] well, let’s say. That’s a goal that’s entirely separate from getting the candy.

Now you could—you could work hard and you could like try to keep on remembering, “I don’t really care about learning this. Well, I only care about getting the candy in the end.” That’s called the structural learning. That’s not actually the natural situation. That’s always—that’s like where people begin. But it’s not the natural situation of anyone that likes to learn.

Anyone that likes to learn is because they like the good which is part of—which is inherent to learning itself.

Rejecting the “Feeling” Model

Student: Can you say that they like the feeling of learning?

Instructor: No, because feeling is another thing that you pretend—

[End of chunk]

The Nature of Pleasure in Torah Learning: Sensory vs. Intellectual Liking

Chapter 14: The Fundamental Distinction: Learning Is Not a Sensory Pleasure

Instructor: I don’t know what the feeling of learning is. The feeling of learning was less *hadesh* [new/novel] when you were taught to learn. When you say the feeling, you’re pretending that… I don’t know what feelings are. I know what sensory feelings are, okay? Sensory feelings, as in… There’s no sensory feeling in that. No. Absolutely not. No. It doesn’t feel like anything. It feels like… I mean, it feels… It’s an analogous use of the term feel. It feels like understanding a *pshat* [interpretation/explanation]. It doesn’t feel like sweetness in your tongue or like whatever sensory pleasure in your nerves you have from other sensory pleasure. Just not.

People like to pretend that it is but it’s not. I’m not denying that it doesn’t have some neurons firing in your brain or whatever that is, but that’s still separate than what we call sensual pleasures. It’s other neurons, let’s say. It’s also neurons, I’m not getting into materialism, but it’s other neurons, other nerves. And those nerves do not act—they’re not the same ones. You can’t reduce it to “I feel good.” What does feeling good even mean? The feeling good of learning is a different kind of feeling good than the feeling good from drinking something sweet or getting drunk or whatever it is. And that is the feeling good that belongs to learning.

The Historical Confusion: The Degel Machaneh Efraim and the Loss of Aristotelian Categories

This is what confused so many people when they started getting into pleasure of learning, all these things. They’re all just confusions for not understanding this. Yes, absolutely. Just confused. Entirely confused. Because the *Degel* [Degel Machaneh Efraim, a Chassidic text] thinks that *lishmah* [for its own sake] means something a third thing, which is closer… No, no. The *Degel* thinks… Again, the *Degel* doesn’t have this middle category like most modern people, because they forgot it, because they stopped reading Aristotle.

And since the university started reading Descartes, the *yidn* [Jews] also stopped. And therefore, they forgot about the reality that the normal way of talking about these things is not to pretend that everything you like is just a kind of sensory pleasure, which is obviously not. So, of course, everyone knows that. So we pretend that these psychological pleasures are somehow the same thing as sensory pleasures, right?

And then, since everyone still—everyone, at least everyone religious or everyone part of Judaism—still thinks that there’s something higher than that, but you don’t know of anything intermediate, so you jump to something very high. So the Chassidim jump to this idea of *lishmah*, of *dveikus* [cleaving/attachment to God], of meaning God or something like that.

Now, meaning God is a very nice ideal, but that’s not all we’re talking about over here. We’re talking about something much simpler than that. And the kind of pleasure that you have from learning is not sensory. Why would you even think that? It’s a thing itself.

Now, is that good? By the way, I didn’t say that it’s good to pursue for itself. I don’t know if it’s a good… The Tal’s question is a different question. Or the question of, is it good, is it really the thing you should pursue? But I don’t actually think… I’ll say something later.

The Inseparability of Liking from Learning Itself

Student: No, to answer your question—it does not… It can’t be distinct. The pleasure… The kind of pleasure… If we call this pleasure… If we call this liking… The liking of the learning is not separate from the learning in the same way that the liking of… Like the first division that we made, like the liking of ice cream and the liking of eating ice cream. It’s not… It doesn’t separate in that way.

Instructor: Because the whole… The whole of this thing is that now you have—I installed you a new liking thing. That’s all it means. Of course there’s an activity of learning. Maybe not always you like it. Maybe the like comes in the beginning. That’s already how it works. But the liking is the same thing.

That the *Degel Tal* [Degel Machaneh Efraim] does get this right. The liking is part of the learning. It’s not possible for someone to be a *loymid* [learner]. The *middah* [character trait/quality] is a *loymid limit*. You could be a… Then you’re not a *loymid*. Then the yeshiva’s education failed on you. You’re a *tzaddik* [righteous person]. You’re not a *loymid*. You’re a *choviv tzadikim* [one who fulfills commandments]. You never like learning. But if they succeed, then you like it. And this liking is not the same kind of pleasure.

Well, if it’s *lishmah*… If God cares about it, that’s a separate question. We have to ask that question. The Chassidim will definitely say that it’s not enough. I’m not arguing with that. I’m just saying that it’s not the same. When they criticize the Chassidim, they sometimes reduce it to the lower kind of pleasure, which it isn’t. It can be criticized, but not in that way, right?

Addressing Objections: Why Learning Is Not Like Sensory Pleasure

Student: You’re saying that if it would have been such a type of sensory pleasure, then no one would have to teach you this type of liking. Then all Torah that isn’t that…

Instructor: Again, I don’t know if it wouldn’t be a have to teach, but that’s just not what it is. I don’t know why anyone would think it’s a sensory pleasure. It just isn’t. Which sense is it?

Who cares what it’s called—sensory this, sensory that? I just know for myself, right? There’s two different likings. There’s one, like, before you get up, like, get a *cheshek* [desire/urge] to go over, yeah? If I was about to advise, that’s a *geshmak* [delight/pleasure]. But if you like the activity of learning, in other words, right? Like 2 o’clock in the morning, get this *cheshek* to learn, let’s say, or 2 o’clock in the afternoon, whatever, right? Just go, right?

One second, and then what do you do? Besides, these are details within the thing. I don’t see that. It’s not like he’s liking the activity of learning for the learning itself. Some people like this, but no, I don’t think it’s… I don’t think it’s… It doesn’t matter to me. It doesn’t matter to me. These are interesting discussions to have if we’re talking about actually the virtue of learning. We’ll get into all the different parts of it. But since I’m just trying to find what a virtue is… And all of those are in the same category to me.

Psychological pleasure—I don’t know what that means. It’s just a word that seems to make people think they know something.

The Pizza Analogy and Its Rejection

Student: I want to say something very, very simple, because I want to understand this. Since I one time ate pizza, now I like pizza. In other words, forget about the taste of pizza. At this point I already like pizza eating, right?

Instructor: I don’t know. But we’re not talking… Again, we’re not talking… We can’t… No. Again, I’m not… How do you understand that? I like pizza. What does that even mean?

Student: Yeah, I think that it’s… I actually think that you’re wrong because you’re jumping within that. You’re connecting them too much, right? You’ll remember. You’ll remember.

Instructor: Don’t… Let’s do… Let’s keep things simple. Listen, listen. That’s not it. Wait, so let’s keep things very simple and never talk about the same thing which has both, because that’s just confusing, okay? We’re going to use examples where it’s clearly distinct, okay?

Eating and other physical pleasures are one kind of like, and *kavod* [honor] and *gaiva* [pride] and *ka’as* [anger] are another kind of like, okay? As simple as that. *Kavod* doesn’t mean I get a tingle in my spine or something. It just means I like that, okay? It’s a social thing. It exists somewhere. I’m not getting into the materialism thing question. Just a different kind of thing, okay?

Student: Is *ka’as* a different kind of thing?

Instructor: There you go. That’s all. Now Torah is the kind of… Learning is the kind of thing that *kavod* is, not the kind of thing that food is. That’s all. There’s a third thing? Not a third. Same. There isn’t a third thing. It’s a better one, but it’s the same kind of thing. There’s a third thing which is intellectual. We’re not talking about that. We’re talking about the virtue of learning.

The Key Distinction: Natural vs. Socially Constructed Liking

Student: Can you give two regular examples, let’s say, of like *gaiva* and let’s say, I don’t know, the food thing, whatever, the pleasure thing?

Instructor: Yeah, what do you mean? Once I feel *kavod*… Why is it so difficult? The generally big difference is that one is social—in other words, it’s taught—and the other one is more natural. Isn’t… We, again, to use a simplified example, sensory… You don’t have to be taught to like food, but you do have to be taught to like *kavod*.

Student: Everyone is taught that because it has to do with the sensory pleasure?

Instructor: Yes, whereas *gaiva* has nothing to do with the sensory pleasure. Exactly. It’s something you’re taught. Maybe you’re taught… You have a natural disposition to it because you have a natural disposition to everything, but you’re taught in the sense of it’s a social… They’re cultural. *Kavod* is a cultural institution, right?

If you’re a critical theory person, you say it doesn’t really exist. Only literal pleasures might exist. Even that’s culturally construed because they get into that level of that. But we’re trying to make it simple. But it’s a… How do they call it? How do they call it? A paradox? Not a paradox. A constructive thing, right? Something that doesn’t live in your body in the same way that food-loving, eating, lives in your body. As simple as that. It lives in the relationship between me and you.

Does that have some representation in my body, in my brain? Not my question. But it doesn’t live in my body in the same way. Yes. You have to be taught. And liking it is not a reduction of one to the other. It’s not that now I just like it in the same way I like food. I like it in a different way.

Now, you could say that all of these kinds of likes are still selfish and bad. I’m not getting into that question. That’s the Chassidish criticism, the Platonic criticism. Plato already had that criticism. But that’s not my point. It’s still more that it’s a different kind of thing, and people seem to be missing this because it just… In other words, if there’s no value… Like, I don’t know, value… It’s not different. It’s not different at all. Like some people like pizza and some people like Torah. That doesn’t really follow. It’s true, but it’s a different kind of thing.

Responding to Further Objections

Student: To be able to like pizza is a simple thing. To be able to like Torah you need training, you need *chinuch* [education/training]. This is important. It’s socially constructed, okay. And if taste needs *chinuch* also, then it wouldn’t be the same.

Instructor: It doesn’t. There’s other differences. It’s a different thing. I just told you one difference between them. It’s a different thing. Even for… There wouldn’t be… There’s still a different thing. We’re just trying to define why it’s a different thing.

Student: No, I said one, because I didn’t say this is what made the difference. Obviously a different thing. It’s just I don’t think I need to explain why it’s a different thing.

Instructor: It’s a kind of… What do you mean? It’s a different thing. It’s like a sense. Feeling is a kind of thing. Do you understand what that means? A pleasure of the sense is a kind of thing. Do you understand what that means? And sense of… of liking to it. It’s a different kind of thing. You don’t feel it in the same place. I just want to say that. It doesn’t exist in the same part of the soul. Absolutely. It’s not the same.

Student: One is an activity and one is liking the actual item. But if you come out with examples where it’s not an activity, correct?

Instructor: No, absolutely not. This is just a nice fantasy that people like to tell themselves. I don’t know why people got this. You literally don’t feel the same. I don’t know why. Look in your experience, okay? You could look and do introspection for this. This is totally not the same thing, okay?

Conclusion: The Flattening of “Liking” Into One Undifferentiated Category

Very nice. No, *hamevul* [confused/mixed up]. So it’s not the same like, the same thing. Why do people go around that? These people have just invented this category called liking things, and then like, you like soda, I like pizza. That’s true in a very broad sense if you like to use the word “like” in an undefined way. But it’s like saying this is the table and that’s… and that’s a star. Both are things. Very nice. But there’s a table, that’s a star.

Chapter 15: The Nature of Pleasure: Sensory vs. Intellectual Enjoyment

The Fundamental Distinction Between Types of Pleasure

Instructor: I don’t know why. Look in your experience, okay? You could look and do introspection for this. This is totally not the same thing, okay?

Student: Yeah, it doesn’t hit my taste buds. It’s in some other sense.

Instructor: Very nice! It’s in some other sense. So it’s not the same thing. Why do people go around… People have just invented this category called liking things. And then like, you like Toyota, I like pizza. That’s true in a very broad sense if you like to use the word “like” in an undifferentiated way. But it’s like saying, this is a table and that’s a star. Both are things. Very nice. But this is a table, that’s a star. So, two different things.

So, why should I care about this? There’s nothing to do.

Student: I didn’t say that you should care. I just said first that it’s a different thing.

Instructor: Fine.

Student: I didn’t say anything about caring. I’m just trying to tell you the most basic fact that it’s different. And for some reason, I don’t know why. I do know why. Because it’s basic. If it’s something else, it’s basically you’re messed up. No, I mean this for real.

Student: I’m actually thinking the way you usually teach the thing. But I don’t see why the taste bud, because it’s a tongue and a piece of something hits it.

Instructor: I don’t understand what you’re saying. We know what that is and we know what this is. They’re not the same thing. If that’s why—it’s like yellow marker different than the blue marker. I don’t know. It’s one is yellow, one is blue. What is the question? Those are different, right?

Student: Of course those are different.

Instructor: Very nice. But they’re the same—

Student: Okay, no no no, they’re the same kind of thing, right? We have this—

Instructor: Okay, did you—okay did you—did you ever figure out this category called senses? Do you know what a sense is?

Student: Oh, so you decided there’s five senses?

Instructor: I decided? Yes.

Student: And that’s it? It can be another—

Instructor: Again, again, again, we have to be—we have to be very—no, there’s not one in five. But we have to be real in this sense. In this sense, maybe in a different sense, and we have to be real, right? It’s not a *chochma* [wisdom/cleverness] to just go and take words—this is sophistry, right? Let’s take words and pretend we can make them all sound the same. They’re not the same. There’s no real—like it’s the opposite. If someone wants to claim they’re the same, they have to prove it. The normal way of thinking is that they’re not the same. It’s not the same kind of thing.

The Burden of Proof and the Problem of Equivocation

Instructor: I don’t know why. Like tell me why. Even me, when you say the same kind of thing, I have no clue what you’re saying. No, it’s not. It’s absolutely not. It’s not the same as what? It’s not the same as feeling something in my mind, as feeling something in my tongue. What are you telling me?

Student: Oh, so once again, so the other sense called hearing is also not the same as saying—

Instructor: Again, when you say music, just to be clear, no, because you made me complicated examples. I’ll tell you why. Because we can’t—people always like escaping complicated examples. Because music is not a pleasure for the ear. If you say something very simple, like the kind of music that babies like, then yes. But if you talk about appreciating music, that’s something—

Student: No, I’m not appreciating. I’m talking about what babies like.

Instructor: Then of course it’s just a pleasurable sound. It’s not simple that there’s such a thing, but I’m assuming that there’s such a thing. Yeah, of course. Very loud sounds hurts you and a nice pleasant sound likes you. That’s the same exact kind of thing, of course. It’s a kind of—I could even give you some definition for what a sense means, but why would I have to go there? Like I feel like it’s something we all know.

And I think that the other thing—I’m telling you this, I’m making this argument, okay? I think that the other thing, this assumption that it’s the same kind of thing, like a *stickl* [piece of] Tosfos [medieval Talmudic commentary], is something that nobody knows. It’s a *stickl* philosophy that makes no sense that you were told by someone and you decide that it’s basic, and it’s nonsense. Just think of it for one second and you see that it’s nonsense.

Student: I’m trying to figure out when you say—I’ll tell you this. I understand so much when I sleep and when I go home it’s over.

Instructor: No, you don’t know that. You actually don’t know that. No, no, it’s not a *metzius* [reality/fact]. That’s what I’m telling you. It’s brainwashing by a *kat* [sect/group] that told you this.

Student: I know you’re not—you have to come to me whenever I say something that’s not a *metzius*, I know it, okay?

Instructor: No no no, I’m doing a shortcut because I don’t have a good—I’m doing a shortcut because I don’t have—I don’t have to name a *chalik* [difference]. You’re the one that’s connecting two things just to have the same word. It makes totally no sense. And for some reason you’re pretending that it’s me that has to prove you that it’s different. It’s so funny. It’s no *shaych* [connection/relevance]. It’s these two things.

And I’m not even getting—actually your other question was a better question. What is the *shaych* between enjoying a touch and enjoying a taste? That’s a good question. It’s actually a pretty easy way of answering it, why they’re similar. But what you’re saying is something totally different.

The “Plenjoyment” Thought Experiment

Instructor: Word—like for both, or enjoy for both, which is very not accurate because it’s not the same kind of enjoyment. It’s the same kind just in the sense that, you know, like in the same but similar—like I sometimes make these funny things like my chair likes to be on the floor, both likes and never jumps up by itself, so I must like it. And that’s the same kind of thing as me liking pizza. It’s just a word that we use the same, but it’s just sophistry. There’s nothing—there’s nothing—this, the same word refers to in your experience or in your in anything that you’re making them pretend to be the same thing. I have no idea why anyone would say this.

Student: I use the *mashal* [parable/example] of hearing for a very simple reason, okay? Because you said that hearing is one of the five senses and that has type of enjoyment, right? So then you said, no, I’m using a complicated *mashal*. I wasn’t using a complicated *mashal*. I’m trying to tell you a *mashal* that hearing has pleasure from, right? There you go. So that you understand that hearing’s pleasure and touch pleasure is different, even though they’re from the five senses. I just, did I—so, dude, the brain—

Instructor: Tzadik [righteous one/my friend], did you answer? Did you answer? Did you listen to what I said or you just were thinking of what you’re going to answer? Because I just repeated this question that you said to you.

Student: No, you said about the difference in touch and taste. And I specifically said hearing.

Instructor: No, because I think I specifically gave you the—do you understand why we came up with this concept of the five senses? What do we mean when we say senses?

Student: I have an example of not the five senses. What about hearing a joke? Now, I’m not talking about the physical feeling of laughing after you hear the joke.

Instructor: That’s like appreciating music.

Student: Yeah, it’s like music, but the music is one of the five senses. And that’s like understanding touch.

Instructor: Yeah, yeah, that’s not hearing. It’s not a pleasure of the ear. Of course not. Of course not. It’s a social thing. I don’t know what—yeah, of course. It’s a social thing. Of course, of course. That’s not social—by social I don’t mean that no one’s around. I mean it’s something you’re taught. It’s a cultural thing. Of course. Different cultures like different jokes. Okay, that’s not entirely a proof, but in some sense, yeah, of course. Yeah, of course. Yeah, of course. It’s not the same kind of thing as liking, as the pleasure of senses. Of course not.

Defining What Makes Something a “Sense”

Instructor: I didn’t convince you that anything better or anything. I’m just telling you it’s different. We just use this word “feel good” for everything. We just use this word “feel good” for everything, as if we know what that is. But we don’t know what that is. We know what feeling good means in a sensory sense. We also know what it means in a different sense. But it’s not the same thing. It doesn’t—I have no idea why you keep on pretending it’s the same thing. It’s just the same word. It’s not even—you should use a different word and you’ll see that it’s not the same thing.

I could call it differently. Let’s call—let’s decide to call it differently and then I’ll be right, right? I can’t just come—what’s the difference? *Deh sabah khalif, deh sabah khalif, deh sabah khalif* [this is different, this is different, this is different – Yiddish/Aramaic]. Again, again, I’m not hooked—I’m hooked on you being so brainwashed and you’re repeating words to me that mean nothing.

Let’s make a new language. We’re not allowed to call these things enjoyment. We have to call one enjoyment and one “plenjoyment,” okay? Now you understand that’s two different things, right? This I enjoy and this I “plenj oy.” Finish. Did I solve your problem? Now give me something besides for the words to tell me why I said something wrong.

Student: Let’s say liking to drink, talking about alcohol—alcohol, liking to get drunk, right? It’s a perfect example for you. You can’t—you have to make a distinction between, of, of, of why—not why you like to drink, but meaning you can’t bring taste into the matter, right? Because it’s disgusting, right?

Instructor: No, no, sensory-wise, right? Like it’s nothing to do with the good taste, right? It’s the social aspect of it, right? So I’d like—I’d like to drink. I’d like to—

Student: I don’t think Ada disagrees that it’s different. He disagrees that therefore we should say that it’s different.

Instructor: I don’t know why. It’s the opposite. If you want to connect things, you have to connect them.

Student: Within learning you’re saying you have sensory. I don’t think you have both things. I don’t know which sense enjoys learning.

Instructor: I don’t know which sense enjoys learning. If you want to tell me which one it is, or in which sense it’s a sense—so why would you even call it a sense?

Student: I don’t know where it is, but I know for sure that I like it.

Instructor: Very cute. If I’m asking that you like it, but you’re just—no, because senses have a meaning. It’s not just a word that we made up. A sense has a meaning. Tzadik, when we call it senses, it’s not because we randomly decided to call these things senses.

Student: No, but if you say there’s five senses, then you’re taking away from other things that have the same feeling you could call senses, but they’re not senses because they’re not—

Instructor: Okay, a sense is something that gives me information about the outside world in a way of touch, or in a kind of way—now just a touch, yes. With sight is touch.

Student: Yeah, kind of touch, everyone—

Instructor: Of course. The ancient theories were sure like that, but nowadays it’s also like that. Just a light wave is hitting your cornea or whatever. Yeah, of course. That’s what a sense is. There might actually be more than these five, but it’s hard to find them. Like there’s many more. And this is not touching your brain or touching your whatever—not in, not in the same way. Like again, in analogous way, yeah, we have these analogies, like—but not in—it’s just an analogy. It’s the same word for a different thing.

The Categorical Difference: Marriage, Nachas, and Other Examples

Instructor: I don’t see why I have to explain to you that it’s different, because it’s obviously different. It’s you that has to explain to you why it’s similar. I can explain to you why it’s analogous, but I don’t know why you would assume that it’s the same thing.

And just to be clear, I’m not saying—I didn’t make any moral claims here. I didn’t say that it’s a better kind of pleasure. I just said it’s a different kind of thing that happens. They get called feeling good in the same way, but it’s a totally different thing. It’s the same thing, okay? Let me tell you clearly. People seem to be very confused about this. I don’t know why. I know why—because I’m brainwashed by a bunch of hundreds of years of philosophers that try to pretend that this is the basic facts, but it’s not.

The enjoyment of being married is not the same thing as the enjoyment of having sex. And some people think that it is, but it’s not. It’s that both enjoyable, both are pleasurable, but the word pleasure literally means something else in both cases, okay? *Nachas* [satisfaction/joy, especially from children], in Yiddish it’s called *nachas*. *Nachas*—what’s *nachas*? Basically the same thing as enjoying some sex? No, it’s not *nachas*. There’s some Yiddish that make that argument, but it’s nonsense. Maybe they’re both selfish. I didn’t say that one is better than the other or any of that. All I said is that it’s a qualitatively different thing.

It’s like saying you’re telling me the floor and the ceiling are both the same. Yeah, they have some similarity, but they’re two different things. Like why would you even connect them?

The Key Implication: Non-Sensory Pleasures Must Be Taught

Instructor: Okay, let’s get back to this thing. I’m going to finish my *shiur* [lesson/class]. So now, the important thing about this kind of thing is that you have to be taught, okay? You have to be taught. It’s not natural. There’s actually very few things that are really natural, or at least whatever—this distinction is more complicated. But at least in some simplification level: sensory pleasures don’t have to be taught to humans. But other pleasures, or other likes—we shouldn’t use the word pleasure because it confuses us, but of course it is pleasurable—have to be trained, okay?

And that’s what Shlomo Hamelech [King Solomon] said and Plato said.

The Nature of Cultural Training and the Meaning of Receiving the Torah

Chapter 16: The Insufficiency of Rational Argument Alone

Instructor: There is no way to make you like [Torah] without training. We did this right last week. I don’t know. I did it in my Yiddish. You have to be trained. And this also means that both—even if I could give you an argument for why it’s good, which would be a different discussion, it wouldn’t be enough. Because you still won’t like it.

If I give you an argument for why it’s good, you’re going to agree that it’s good, but you’re not going to like it in the same way which you like food, for the different way that we’re talking about here, right?

And vice versa, if I don’t give you the argument why Torah is good, I can still make you like it. Maybe slightly less successfully, but I can still do it. You know how I know that it can be done? Because many people have been doing it all the time.

The Yeshiva System as Evidence

And like with yeshiva, they don’t really explain to you why Torah is good. They just tell you you should believe it, but they do make you like it, at least in some cases. And it even works very well. They even make you like it in the ways that they would not agree with, right? Because people that went to the yeshiva like also learning other things that the yeshiva doesn’t approve of, which just shows you that this is like a kind of thing that you could—you could be trained into liking learning, and it doesn’t translate into liking following what the yeshiva says. It’s not the same thing. That’s how you get into it, maybe, but that’s not what you get. Just like it’s a kind of way of getting you into it.

Student: Make sense.

Instructor: Make sense?

Chapter 17: Culture as Universal Training

Now, just to be very clear, every single culture that ever existed does this, besides for a few that pretend that chinuch [חינוך: education/training] is not necessary, but they also do it. They just don’t talk about it, right? Belonging to a culture literally means this. That’s what it means. That’s what culture means.

This word “culture,” which, by the way, tarbut [תרבות: culture] is literally what Chazal [חז״ל: our Sages, of blessed memory] called culture, and tarbut means chinuch. Kasheh tarbis ra’ah betokh beito shel adam [קשה תרביס רעה בתוך ביתו של אדם: difficult is bad training within a person’s house]. Tarbis means being raised—the raising of people, not the raising of people the way of raising animals, the way of raising people, which means teaching them some more human rights. Obviously animals don’t literally have, at least not to the extent that we do. And this is something that at least tarbis defines as human.

Middot [מידות: Character Traits] as Cultural Products

And when you grow up, you are taught to like certain things and dislike certain things that is not very much connected with the beliefs of this society. The word “virtue” is weird, but the kind of thing that a virtue is—virtue just means the good ones. That’s why it’s a de’ah [דעה: disposition/opinion] without being a middah [מידה: character trait]. This is what culture does.

Chapter 18: The Lasting Impact of Childhood Training

And this is why culture—and even to some extent this leads to some scary conclusions for us, which were said already, drawn by the Mishlei [משלי: Book of Proverbs] and by Plato and Aristotle—that the kind of things that you start doing when you’re a child, there are going to determine your whole life, basically. Whatever you are trained into doing as a child in a childish way, you will remain with you for the rest of your life.

Examples of Persistent Training

Which is why if you go to a Christian school, if they teach you to respect the Rabbis, you can always respect Rebbe [רבי: Rabbi/teacher]. It might be a different Rebbe, but that’s a middah. Or if you’ve got a literature school which teaches you to be critical in some sense, you’re going to remain with this middah, and so on.

Student: Wait, wait. We’re going to figure out how to switch.

Instructor: I don’t think people entirely switch. People refine. Very few people entirely switch, actually. Maybe none, or maybe very few. But very few people entirely switch, and I don’t think that’s what we need to be doing. Well—but let’s get to that in a second.

Chapter 19: What It Means to Be Happy About Receiving the Torah

But this, I said before my question of what’s okay. Now, when someone says I’m happy to be—if I am happy to have received the Torah, and like we gave in the first half hour of the shiur [שיעור: lesson], that we don’t mean the Torah that’s in the banner [the physical book]. So the only thing it could mean is that I am happy with certain virtues that I was made to have. Certain things that I was made to like.

It’s not that I choose to like, right? This is even something that’s weird to talk about choice. The choice is—it’s a choice, but in a much broader sense than what we think about choices, like I choose to this action or that action. You can’t literally sit down and choose to like learning. You could choose to get into a path that will cause you to that. You could choose to train your children to do that. It’s a much broader thing than individual particular action choice.

The Only Coherent Kavanah [כוונה: Intention]

But if you were received a training, you received a kind of that made you like certain things and dislike certain things, and those things are good—now we’ll have to have some way of evaluating whether they’re good—but if you realize them to be good, then you should be happy with receiving the Torah.

If anyone says, you should tell me, because this seems to be the only kavanah that’s possible to have: that your culture that you were brought up in, if that was the culture you were brought up in, has given you certain likes that you would not have had otherwise. It’s not possible to get them otherwise. There is nobody that gets them without being trained in them, without being cultured and educated into them.

Chapter 20: Addressing the Misframed Question

And we have to talk about what do you do when you’re stuck, but we’re talking about when we talk about being happy with the Torah, we’re not—this is, by the way, very clear, right? We’re not talking about the last time, right? Again, people like to go to the extreme cases for some reason, right?

When I ask you a question, are you happy with—hello? When I ask you the question, are you happy with having received the Torah, I don’t mean hello. I don’t mean the question of would you have been—would you have taken the Torah if you would have been born in Honolulu or something, you’ve been born differently, which many people think that that’s the question. I don’t know why that would be the question. That’s nice for some reason.

Why People Switch the Question

This is another one of the ways in which people switch the question to a different one, which is either harder or easier to talk about, right? If I—before I asked this question of—I said that we should ask, we should all think of if we’re happy to have received the Torah, and for some reason people think that this question translates to a different question, which is if I would have been born in—halilah [חלילה: God forbid]—would have been this guy. It’s entirely besides—besides for that not being a realistic question, it’s also not the question that I asked you.

When I asked you if you’re happy, I mean the one that you have, actually. Not a different one that you would have theoretically had. Why do people keep on changing it to that one? I don’t know. I actually know what you should think about.

Chapter 21: The Framework for Refinement and Teshuvah [תשובה: Repentance/Return]

And since the question is on this actual one that you were given—and “given” doesn’t mean there’s a book that you believe in; “given” means you were trained in, that’s what chinech means—therefore, the question is: if the virtues—not the values—if the virtues that you were trained in are good, now to the extent that they’re good, they should be happy. To the extent that they’re not good, they should do something very simple.

The Process of Refinement

And what does refining them mean? That it’s probably very hard to think of a society that has zero virtues, or that has no virtues at all, because that would be an impossibility. And since everyone has some virtues, then the job of growing up, or doing teshuvah, which is what we do when we’re more than fifteen and so on and we can’t relive our childhood—is childhood, not only childhood, right? Youth.

Then the answer is you need to know what those virtues are, and you need to know what the good parts of them are—what the good things that you were taught to like that you would never have liked otherwise—and then you find out what the bad things are, what are the bad things that you were taught to like and you would never have liked otherwise.

And what you would have to do is like the work of philosophy, or the work of teshuvah, like the work of growing up: it’s to make the good ones interpret the bad ones instead of vice versa.

Chapter 22: A Concrete Example: The Lakewood Virtue

Student: What does that mean?

Instructor: Ah, now I have to—I’ll tell you the answer also. The answer—yeah, I could tell you one example, but I have to finish. The answer would be something like—like, I was brought up to—let’s do something like this, right? This is really what all the middas [מידות: character traits] are about, the Middas HaMitzvot [מידות המצוות: the mean/measure of character traits]. And the Middas HaMitzvot shows you that there isn’t, like, really such a thing as a totally bad thing. It’s only a question of when and where and how and how much, right?

The Raw Disposition

So, for example, if someone was brought up in some kind of society which taught him, like, to not care about what anyone else says, right? Okay, this is a virtue that you get from—I’m going to tell you about it. Okay? We are the best. We talked about this. We are the ones that know the truth, and everyone else can farshtayn [פֿאַרשטיין: understand/get lost—Yiddish]. Yeah, one of the basic virtues.

Just very clear, again, we escape to the truth of it when we talk about it, but this is a virtue. This is a kind of way of being. We like it. We like to be the ones that know what they have to do, and we absolutely don’t give a gornisht [גאָרנישט: nothing—Yiddish] what anyone else thinks, right? That’s a virtue. It’s an excellence. It’s a thing that you get. Okay, what?

Student: But it’s good or bad?

Instructor: It’s a virtue.

Student: Okay.

Instructor: Yeah, I don’t have a different word. It’s a way of thinking.

Good and Bad Interpretations

Now, this has a too much, which is bad, and a too little, which is bad also. And which virtue is this? This is something like the virtue of courage. I’m giving you an interpretation of this. This is what I mean.

Now there’s a bad interpretation of it, which is called the vice of egoism. Okay? Which is not caring about other people. That’s how you become a bad talmid [תלמיד: student] of Lakewood. But the way to become a good talmid is to interpret it as the virtue of courage, which is the idea that you as a human being need to have some sense of what he is doing and not be the opposite of that, which would be the vice of being a chanef [חנף: sycophant/flatterer], someone that just does what everyone else wants him to do, which is not good—not for himself and not for anyone else.

You need to have that kind of—I’m calling it courage. Maybe there’s a different word for it. I’m not sure if it’s exactly courage. It’s courage—it has more to do with facing danger and stuff. But self—some kind of virtue of having a backbone. Okay?

Student: Integrity.

Instructor: Integrity. Integrity, you could call this. We’ll figure out. You understand more? That’s what I mean. And some kind of integrity—

Integrity, Practical Wisdom, and the Preconditions for Receiving Torah

Chapter 23: The Virtue of Having a Backbone

Instructor: The opposite of that would be someone that just does what everyone else wants them to do, which is not good—not for himself and not for anyone else. You need to have that kind of… I’m going to get courage. Maybe there’s a different word for it. I’m not sure if it’s exactly courage—it’s hard to have more to do with facing danger and stuff. But some kind of virtue of having a backbone.

Okay, integrity. Integrity, you could call this. I will figure out—you understand more or less what I mean—some kind of integrity. I don’t know. I’m trying to use ancient words. So some kind of integrity or courage or backbone.

Chapter 24: Applying Virtue Through Practical Wisdom

Okay, now that’s the good interpretation of it. And you take—you understand it in that way and use it in that way. And this is—there’s no way of applying virtue without using your *seichel* [practical wisdom/reason], which is called practical wisdom. And you apply it in the cases, or in the way, or in the amount which is needed for that, and not in the amount which is needed to be a *gas ruach* [arrogant/inflated person]—like some other people apply it.

Chapter 25: Becoming a Mensch and the Right to Receive Torah

That’s called becoming a *mensch* [morally mature person] when you’re already an adult. That’s called—and then, then you have a right to say that you’re happy to receive the Torah. Otherwise you don’t have the right, because it only made you worse.

Chapter 26: The Unanswered Question

So it still didn’t have to be this Torah. I didn’t answer that question because I—okay, I’m going to stop here. You can think about it yourself. It didn’t have to be nothing.

האם עלינו לשמוח שקיבלנו את התורה? בחינה ביקורתית של שמחת תורה וחובה דתית

פרק א׳: השאלה המרכזית – שמחה אמיתית או ביצוע דתי?

ניסוח הבעיה בשתי שפות

מרביץ: אפשר לומר שיש לי שאלה, או שלעתים קרובות אני רוצה לענות, אבל בעיקר שאלה, והשאלה שלי היא אם עלינו לשמוח שקיבלנו את התורה, כלומר, או שאלה אחרת, הדרך לומר את זה בשפה הפרומית [דתית/שומרת מצוות] תהיה למה עלינו לשמוח. אבל בשפה הלא-פרומית, זה אותו דבר כמו אם עלינו לשמוח.

כי יש לנו את היום טוב הזה שנקרא זמן מתן תורתנו [מתייחס לשבועות]. ולכאורה העולם שמח כי קיבלו את התורה.

עכשיו אני לא כל כך בטוח. בואו נהיה ריאליים. מה ההעמדת פנים הזאת? נכון? זאת ההעמדת פנים שלהם. אוקיי, אני הולך לשאול אתכם על התורה. אני לא יודע אם זה היה עושה יום טוב שלם.

בדיקת המציאות: התורה כמקור לבעיות

אבל עכשיו אני הרוצח, אני הולך להיות המועמד הוא האדון, להיות ריאלי. אז אני הכי טוב עשוי, אני לא עושה אותם, אני רוצה, אני רוצה, אני רוצה, אני רוצה שרה, לראות אם היא הייתה בבית שלי.

אתה לא צריך לסמם את הילדים יותר. ושמעתי שאתה חזק, אגב. יום טוב נגמר, אחי. מיד אחרי שחרית, זה נגמר. מה שלא יהיה, אוקיי.

זאת שאלה טובה, לא?

תלמיד: כן, כן, אוקיי.

מרביץ: שאלה רצינית. אנחנו מבוגרים. מותר לנו לשאול שאלות נורמליות. צריכים להיות כנים, ואם לא, תעקבו אחרי המעמיד פנים. אבל בשביל זה אנחנו באים לכאן.

נראה לי שהתורה היא מקור לבעיות, לא מקור לפתרונות. נכון? איך אנחנו עושים חיים? אוקיי, זאת בעיה. אנחנו צריכים לעשות חיים. אז אתה לא שמח.

פרק ב׳: המדרש של הסירוב – מופנה פנימה

תרגיל שובר העסקה

מרביץ: פעם עשיתי שיף ושוויץ [לימוד בליל שבועות] בלילה בבית שלי. אמרתי לכולם שכולם יודעים את הסיפור שכל הגויים וכולם אמרו שיש דבר אחד שהוא שובר עסקה, נכון? לא יכול להיות את זה.

אז אמרתי, תארו לעצמכם אם היו באים אליכם, האם הייתם יכולים לחשוב על דבר אחד שהייתם אומרים לא בגללו? קיבלתי רשימה גדולה. אז נהיה בסדר, אוקיי. אמרנו אחרת לא היינו מקבלים את זה גם כן, נכון? זה הטריק.

דיבור אמיתי, דיבור אמיתי. הם אמרו, לא רציתי לשמוע. שמעתי, שמעתי פעם שאם היו אומרים להם לעולם לא היינו מקבלים את התואר.

תלמיד: גם פשעי צווארון לבן?

מרביץ: כן, רק תעשה את זה כשאף אחד לא רואה. אוקיי.

הרצינות של השאלה

אז זאת שאלה רצינית. אני חושב שזאת שאלה רצינית. חייבת להגיע לשאלה רצינית. אמרתי את השאלה הזאת לבת שלי. היא אמרה, אז כולם חושבים שזאת כבר תשובה. אולי אין תשובה. אתה לא מבין, אתה לא מבין, אתה לא מבין.

פרק ג׳: תשובה מוצעת ראשונה – התורה כתבנית ומבנה

פרשנות התלמיד

תלמיד: תסביר. אם רק היית מאפשר לעצמך פשוט להיות כמו, פשוט תמיד מסוגל לעשות הכל, נכון? כמו האינטרנט, שפשוט אתה זמין להכל ולכל דבר בכל זמן ושום דבר לא מעצב אותך לדבר ספציפי, נכון? זה לא חיים.

אז התורה היא כמו הדבר הזה שמחדד אותך.

מרביץ: אז אתה אומר שברוך השם, יש דבר. דבר.

במילים אחרות, אתה מפרש את השאלה שלי כשאלה שרוב האנשים חושבים כמו הבחור בספר של מה-שמו שאמר בלי אלוהים הכל מותר ואתה בא לומר שנראה כמו רוב האנשים כשאני אומר להם את השאלה הזאת הם מפרשים מה נכון מה הצד השני כמו מה היה קורה אם לא הייתה תורה והתשובה שרוב האנשים הפרומיים חושבים שזה היה היא שהכל היה מותר או משהו כמו שהיינו מסוגלים לעשות מה שאני יכול לתת לך את השפה המדויקת היינו מסוגלים לעשות מה שרצינו.

תלמיד: כן, נכון, כן, כן, היינו פראיים, נכון?

מרביץ: זאת התוצאה של להיות מסוגל לעשות מה שאתה רוצה, לא צריך להיות למטה.

תלמיד: לא, זה אומר למישהו, כלומר מישהו שיש לו את התורה, תשאל אותו נכון מה מה היית עושה זה היה פראי אתה יודע מה אני אומר.

מרביץ: כן, כן, זה מה שהם אמרו, נכון? נכון? לא חושבים על אלטרנטיבה לזה.

הבהרת מטאפורת הגוש

שאלתי שאלה רחבה מאוד, אז אתה נותן פרשנות מסוימת לשאלה, שהיא כנראה מה שרוב האנשים, לפחות במידה מסוימת, חושבים. ואז אתה נותן תשובה לפרשנות הזאת.

אני לא מתכוון כי הכל היה מותר. זה לא באמת מה שאני אומר. אני חושב שזה פשוט שירותים. היית חופשי לעשות מה שאתה רוצה.

תלמיד: לא, זאת דרך של, לא, זה התבנית של החיים האלה, כלומר אתה פשוט גוש, נכון? וכדי לעשות אותך, נגיד, לשולחן או למשהו, נכון? ולא רק להיות כל דבר.

מרביץ: אבל הגוש הזה הוא שם לבחירה חופשית, נכון? להיות מסוגל לעשות מה שאתה רוצה. זה מה שאנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים את זה, נכון? זה היה כלום או מה שחלק מהאנשים חושבים שזה הכל, נכון? זה כמו להיות מסוגל לבחור מה שרציתי לרצות מה שרציתי לעשות מה שאני רוצה. זה בעצם מה שזה, או שיש לך תפיסה אחרת של מה זה.

תלמיד: זה מה שחשבתי שזה גם כן.

האנלוגיה למדעי המחשב

מרביץ: אבל זה רק אם אתה מפרש שהתורה היא מאוד מגבילה, נכון? אני לא יודע אם היא צריכה לעשות את החיים שלך מגבילים. אני לא יודע אם היא צריכה להיות מגבילה. היא פשוט אומרת לך מה הדרך הטובה להיות.

בכל מקרה, זה לא כולם, זה אחד מהם, נכון? או לפחות, לא אינסוף מכולם. אולי זה הרבה מהם, אבל לא כולם.

תלמיד: אני מתכוון, בוא נגיד שהישן אמר, אין לובינג, נגיד, כן, פשוט תעשה את זה וזה וזה וזה. נגיד שהמטרה היא להיות מדען מחשב, נכון? אז אני אומר לך לעשות את זה וזה וזה וזה וזה, ואז אתה הופך למדען מחשב, אוקיי? אז עכשיו אתה מעצב את זה למדען מחשב, נכון? זה דבר טוב. במילים אחרות, זאת המטרה, נכון?

לעומת לא להיות עם כלום, ואז אתה פשוט, יום אחד אתה על הספה, למחרת אתה על החוף, למחרת אתה מנגן בגיטרה, נכון? פשוט כלום לעולם כי אתה מסוגל להיות הכל, אז זה שונה מכלום. זה כל מה שאני מנסה לומר.

פרק ד׳: ביקורת על טיעון המבנה

המגבלה של הגנת “כל מבנה”

מרביץ: אבל זה לא צריך להיות זאת התורה מהסיבה הזאת. טוב מאוד. אז זה היה טיעון טוב למשהו, משהו. זה לא טיעון טוב מאוד למשהו הספציפי הזה, לא טיעון.

אני עדיין יכול לומר, זה נעשה יותר קשה לומר קצת, אבל אני עדיין יכול לומר משהו כמו, אני עדיין יכול להיות עם ביקורות מסוימות על דברים ספציפיים, כמו לומר, אין לי באמת תשובה לשאלה הזאת, אבל אני יכול לומר משהו כמו:

האם היינו צריכים את הדבר הזה של להיות הטובים ביותר, של להיות עם העצה הזאת, של לא להתחתן עם מי שאתה רוצה, רק אנשים מספציפי, איך קוראים לזה, שבט? אולי זה פשוט הגורם לרוב הבעיות שלנו. אולי אנחנו צריכים לומר לעצמנו להאשים בזה. אבל בכל מקרה.

תלמיד: כן, כמו…

מרביץ: במילים אחרות, כל הדברים הפרטיים. או אולי אפילו, אולי אפילו אם מישהו אומר, ובכן, אתה צריך דברים פרטיים מסוימים, אולי לא נהיה שמחים עם דברים ספציפיים. אולי יש כמה דברים שהם רעים.

העמדה הכנה של המרביץ

אולי יש כמה חלקים של, אני מתכוון אולי יש כמה חלקים בתורה שגורמים לנו בעיות והם מקור לבעיות. אנחנו צריכים להיות עצובים לגביהם לפחות. אנחנו צריכים לחפש פתרונות. אתה כל כך שמח על זה?

אגב, אני, אני לא יודע, אין לי תשובה לשאלה הזאת. אני חושב שיש חלקים בתורה שהם רעים לנו, עד כמה שאני יכול לדעת, ולומר שזה היה עדיף להיות עם אחת אחרת, זאת שאלה השוואתית, כמו האם יש אחת אחרת שיותר טובה, אתה צריך לשקול את כל האפשרויות, אבל לפחות ב, וזה לא, אני לא חושב שזאת באמת השאלה שאנחנו צריכים לשאול.

השאלה שאנחנו צריכים לשאול היא האם זה נכון שהכל, התורה, והתורה מתכוונת למשהו מאוד רחב כאן, נכון, כל המסורת והכל, נכון, ואולי זה רק אם אתה כולל את כל זה, יש בהחלט כמה חלקים בזה שהם לא מועילים, שהם אפילו ההפך ממועילים.

הבקשה לדוגמאות

תלמיד: כמו?

מרביץ: כמו? כל אחד צריך לחשוב על הדוגמה שלו. אתה רוצה שאני אספר לך את הבעיות שלי?

תלמיד: לא, תגיד לי בעיה שהיא כמו בעיה אוניברסלית.

מרביץ: אין בעיה אוניברסלית.

פרק ה׳: בעיית ההגנה על האידיאל של התורה: למה אנחנו צריכים לשאול שאלות טובות יותר

דוגמה קונקרטית – בעיית הבחירה והגאווה

אני מתכוון, בעיות אוניברסליות, כן, כמו, למשל, עם משהו שאני חושב שהוא בעיה, זה הדבר הזה של להיות כל כך מיוחדים. אני חושב שאתה בחרתנו היא בעיה גדולה. אני לא אומר שזה לא נכון, אבל אמרתי שזאת בעיה גדולה שמובילה לכמה מידות מאוד רעות, שהן לא מועילות.

אבל גאווה היא לא מידה טובה, וגאווה על להיות עם יידיש [להיות יהודי] לא עושה את זה יותר טוב. לפחות לא כשזה מוגזם. אולי יש לנו שלף מידרחם צוי [ביטוי לא ברור ביידיש, אולי “מידה של מתינות”], אולי יש מידה בינונית של גאווה. אוקיי, קצת גאווה זה חשוב. אני חושב שזה נכון. אני לא חושב שאדם יכול לחיות בלי קצת גאווה, כולל גאווה בעם שלו או כך הלאה.

אבל אני חושב שיותר מדי מזה זה בהחלט נורא ומוביל לתוצאות מאוד רעות. ולכן, ומכיוון שזה משהו מאוד אינטגרלי ליידישקייט [יהדות], זה מאוד קשה לדמיין יידישקייט בלעדיו. זה לא כמו משהו שאתה יכול בקלות—אתה יכול לנסות, הרבה אנשים ניסו לזקק את זה ולהסביר את זה טוב יותר, אבל זה לפחות אתגר כמעט לכולם, לכולם בעצם, חוץ מאנשים שפשוט מאמצים את זה כמו שאנחנו צריכים לקחת כל מידה רעה אם היא בתורה, אם יכולה להיות לנו תירוץ לתורה בשבילה. אבל זה משהו שהוא בעיה וזה בעצם גורם לנו הרבה בעיות.

ההשלכות המעשיות: אנטישמיות ואחריות יהודית

כמו חצי מהבעיות שיש לנו עם אומות אחרות זה פשוט בגלל המידות הרעות שלנו, ואנחנו צריכים להיות ריאליים, נכון? האנטישמיות—חצי ממנה, חצי מהאנטישמיות זה אשמת הגוי, אבל החצי השני זה אשמת היהודים.

אני לא יודע למה אני אומר את זה, תחתכו את זה מהסרטון. אוקיי, אז אנחנו מקבלים—אני לא—אני לא רוצה—אוקיי, אני הולך בקרוב, בעוד דקה אנחנו הולכים לדבר על זה. זה כמו התורה, זה מה שאמרתי כשאני אומר את המילה תורה, להראות שאלוהים לא נהדר כי כל הדברים, מה שלא יהיה, עכשיו.

עכשיו, ואני חושב, טוב מאוד, טוב מאוד, אני מדבר על זה.

תלמיד: לא, אני לא חושב שזה לא בכלל. אני בעצם חושב שהטיעון הזה הוא הטיעון הנכון, ואנחנו צריכים לקחת אותו ברצינות.

מרביץ: למה? אני אגיד לך למה. כי—

תלמיד: אני לא יודע את הטיעון הזה, אז…

מרביץ: אוקיי, אני יודע למה הוא מתכוון. עכשיו, זה לא משנה. זה לא משנה. זה לא מראה מקומות, נכון? השיעור הזה הוא לא על מראה מקומות. אנחנו לא צריכים לדעת כלום. אין דרישות מוקדמות. רק מה שאני דן בו.

למה אני—אני צריך להפסיק לומר את השיעור הזה. זה גורם לי בעיות. לא, בוא נגיד את זה מאוד ברור ונכון.

פרק ו׳: זיקוק השאלה המרכזית: האם עלינו לשמוח שיש לנו את התורה?

ובכן, התחלנו עם שאלה. השאלה היא, האם עלינו לשמוח שיש לנו את התורה? או למה אנחנו שמחים? יותר דרך לשאול את אותה שאלה.

עכשיו, אנחנו צריכים לזקק את השאלה קצת. דנו, כי היא מאוד כללית, היא לא—רוב מה שאנחנו יכולים לעשות באמת זה לזקק שאלות באופן אקראי.

סילוק גרסת “המצב הקל”: פנטזיית החופש

דרך אחת לדבר, מה שארי דיבר עליו היה, האם זה אומר כמו—כמו, הדמיון המצחיק הזה שיש לרוב האנשים הפרומיים, ואולי לרוב האנשים יש בכלל ביחס לקטן שלהם, כל תרבות שיש להם, זה כמו, בלי זה, הייתי יותר חופשי. הייתי מסוגל לעשות מה שרציתי.

והתשובה לזה, אני חושב, היא טריוויאלית יחסית:

ראשית: לא היית מסוגל לעשות מה שרצית כי אתה לא יודע מה אתה רוצה. זה חוזר לשיעור אחר שבו מה שאתה רוצה זה לא מקור טוב לכלום, אני חושב.

ושנית: זה לא טוב לעשות מה שאתה רוצה. זה מילה אחרת לעשות כלום.

אוקיי, עכשיו אלה נקודות טובות מאוד, טוב מאוד. אז אנחנו לא—לא באמת מדברים עליהן. אבל אמרתי שזה זה—זה מצב קל, נכון? כי במקום לשאול שאלה ספציפית, שהייתה השאלה שהתחלנו איתה, שהיא למה אנשים בלייקווד ביוטיוב 2025 צריכים לשמוח, או האם עלינו לשמוח עם קבלת התורה, אתה שואל שאלה כללית: האם בני אדם צריכים להיות עם תרבות? האם אנחנו צריכים להיות עם חוקים? כמובן שהתשובה היא כן.

אז יש לנו מסורת, זאת שאלה יותר מסובכת, אנחנו יכולים להגיע לזה. אבל באמת הלב—שזאת לא שאלה לומר שאלות קלות, נכון? אנחנו צריכים לשאול את השאלות הקשות, שהן: האם צריך להיות שמח שיש לו את התורה הזאת, שכוללת את כל הספרים האלה?

נכון, עכשיו אנחנו צריכים לזקק את השאלה הזאת עוד קצת. וזה גם, אני חושב שזה גם מפתח לפתרון. זה לא רק עושה את הבעיה, אבל אני חושב שזה חשוב.

פרק ז׳: פיצול השאלה: האידיאל מול המציאות

אז אנחנו יכולים לפצל את השאלה הזאת גם לחבורה של שאלות. במילים אחרות, אנחנו יכולים לפצל לפחות לשתי השאלות.

שאלה א׳: האם האידיאל של התורה טוב? (שאלת “הכותרת”)

אחת היא כמו השאלה שרוב האנשים חושבים שהם נשאלים כשהם שואלים את השאלה הזאת והם נעשים הגנתיים לגביה. אני גם נעשה הגנתי לגביה, נכון? שזה—להיות הגנתי זה תלוי באיזה הקשר. אבל השאלה היא כמו יש את האידיאל האידיאולוגיה האמונה הזאת, משהו כזה, שאנחנו כמו מאמינים בתורה—כמו שאתה אומר “התורה” עם ה׳ גדולה ות׳ גדולה—ויש שאלות עליה כמו: אתה שמח איתה? האם היא טובה? כמעט אותה שאלה.

וכמובן שהתשובה חייבת להיות שהיא טובה. אנחנו אפילו לא מורשים לשאול את השאלה הזאת, או לפחות אנחנו לא מאפשרים לעצמנו לשאול את השאלה הזאת. ואני גם חושב שזאת שאלה פחות רלוונטית.

המהלך ההגנתי הטיפוסי: הפרדת אידיאל מפרקטיקה

ואז נוכל לומר כך: נגיד אם זאת הייתה השאלה, אז יכולה להיות לנו השאלה הזאת, ההבדל הזה בין—איך זה הולך?—לאהוב יהדות ולא את היהודים, או כמו שהנוצרים אומרים, לאהוב את ישו ולא את הנוצרים, או כזה. נגיד, אין לי בעיה עם ישו, רק עם מועדון המעריצים שלו, נכון? זאת הייתה כמו תשובה, נכון? זאת תשובה טובה לאנשים שחושבים שהשאלה העיקרית היא להגן על איזה אידיאל של התורה—ה׳ גדולה ו—או כל דבר שהוא מאמין בו.

ומכיוון שיש כמה אנשים ש, אתה יודע, כמו 99% מהתפוחים נותנים שם רע ל-1% האחרים, אז הוא מודאג מהשם הרע של הדבר הכותרת הזה, אז הוא הולך להצדיק את זה, הוא הולך לעשות התנצלויות בשבילו, הוא הולך לומר, אה, אתה יודע איזה יהודי שהוא רע, כן, אבל זה לא יידישקייט, אלוהים עשה אותו רע, היידישקייט ניסתה לעשות אותו טוב, זה הוא רע, הוא יהודי רע, נכון? אותה בדיחה, נכון?

ביקורת על המהלך ההגנתי

עכשיו מה הבעיה עם הטיעון הזה? האם זה טיעון סקוטי אמיתי? בערך. מה הבעיה עם הטיעון הזה? מה הבעיה שיש לי עם הטיעון הזה? או אם כמה אנשים—

תלמיד: איך אנחנו יודעים שזה לא עשה אותך ככה?

מרביץ: אוקיי, אין בעיה. אולי זה עשה. וכמובן, יש דרכים שבהן זה עשה. אבל יש לי בעיה גדולה יותר עם הטיעון הזה, שהיא שלא אכפת לי מהכותרת הזאת.

אני לא כאן – אני לא חושב שמישהו צריך לדאוג. כשאני אומר שלא אכפת לי, אני חושב שלא צריך לדאוג לכם. לא צריך לדאוג לכם לגבי השלט שאומר “יהדות”. כל השלטים, זה פשוט צריך להיות טוב. למי אכפת מה קורה משם? מה אנחנו הולכים להרויח מזה שהשלט הזה יהיה נכון?

אוקיי, יש כאילו אמונה – אנשים חושבים שאמונה פירושה להיות מעריץ גדול של השלט הזה ולוודא שהוא לא יתלכלך מאיזה ויכוחים או משהו. אבל אני לא רואה איך זה מועיל למישהו. זו שאלה של כבוד. אני לא יודע מה זו שאלה של. זה לא נראה מועיל.

זו לא שאלה שאתה צריך לשאול. אתה לעולם לא צריך לשאול אם הדבר הזה שנקרא יידישקייט או תורה או מה שזה לא יהיה שאתה מגן עליו הוא טוב או רע. למה שמישהו – לחיים של מי השאלה הזו רלוונטית? רק לאנשים שמתווכחים ביוטיוב. אבל חוץ מזה, למען הכוונה.

תלמיד: אני יכול רק להגיד דבר אחד? אני יודע שאתה לא אומר את המילים האלה, אבל אתה גם אומר שלמען זה, בזמן של הראשונים, כל הדברים הרעים האלה למען זה לא היו יוצאים. זה מה שאתה אומר?

מורה: לא, מה שאני אומר הוא, אפילו תדמיין שיכולת – אם היית משכנע אותי, אוקיי, שכל הדברים הרעים – עכשיו אולי יש מצווה לשכנע את עצמך בזה, אבל זו לא השאלה שאכפת לי ממנה.

ההגנה בסגנון הקראים ולמה היא לא רלוונטית

אתה משכנע אותי שכל הדברים הרעים שאתה מוצא ב – נגיד מישהו יהיה כמו טיעון בסגנון קראי, נכון? אז יש חבורה של דברים רעים שאנחנו מניחים שהם רעים – שוב, אנחנו יכולים לדון אם הם רעים או לא, אבל אנחנו פשוט מניחים – יש חבורה של דברים רעים בדת פלונית, במדינה פלונית, ובקבוצה פלונית. ועכשיו יש לי בעיה: זו קבוצה רעה כי היא מלאה בדברים רעים.

אז מישהו בא ואומר, תראה, יש לי הסברה בשבילך. הקבוצה הזו, הם לא באמת על מה שהם עושים. הם באמת על הספר הזה שהם טוענים שהם מאמינים בו, שאף אחד לא באמת פותח או אכפת לו מה כתוב בו. לאף אחד בקבוצה הזו לא אכפת. אבל פתאום לנו אכפת. והספר הזה באמת מאוד גבוה. פשוט במקרה יש הרבה מפרשים על הספר הזה שהם רעים. אבל אתה באמת צריך להחזיק מהספר הזה כי רק הפירושים רעים, אבל הספר עצמו טוב ואומר רק דברים טובים.

ואני הולך לענות לבחור הזה: למה לעזאזל אכפת לי ממה שהאנשים האלה טוענים שהם עליו? לא אכפת לי ממה שהם טוענים שהם עליו. אכפת לי על מה הם היו באמת. עכשיו זו קבוצה רעה של אנשים.

אנלוגיה להמחשה: האיסלאם וחוסר הרלוונטיות של הגנה טקסטואלית

אנשים נראה שממשיכים להתבלבל, נכון? האם האיסלאם הוא בעיה? לא אכפת לי אם הקוראן הוא ספר טוב או ספר רע. קראתי אותו וזה לא – קראתי אותו וזו לא הנקודה. אבל לא אכפת לי. זה לא הדיון. הם נראה שרוצים להרוג אותי, אז אני לא מעריץ שלהם. זה הכל.

בין אם זה מהספר הזה או הספר ההוא, אולי זה עניין טקטי. האם נוכל לשכנע אותם שהספר לא נכון? זה לא עושה שום הבדל לחיים שלי. ואנשים נתקעים עם זה כי אם נוכל להוכיח שהספר שלהם רע, זה עוזר לי איכשהו. אבל אם מישהו אומר, אתה יודע, מישהו בא ואומר, אתה יודע שבאמת הספר היה נהדר, רק מישהו אחר השחית אותו – אוקיי, ועכשיו מה? מה אני צריך לעשות עם המידע הזה? אין שום דבר שאני לא יכול לעשות איתו כלום.

פרק 8: הבחנה מתיאודיציה

אוקיי, אבל זו תמיד שאלה של מה הטיעון היה במקור. אם הטיעון הוא שאלוהים לא טוב – אז רגע, קודם כל אנחנו מדברים – אני לא מדבר על זה שאלוהים טוב. זה לא שיעור בתיאודיציה. אותו דבר. אני לא חושב שכאשר – טוב מאוד.

אז אם אתה מעוניין להגן על איזה אלוהים או משהו כזה, כי אנחנו כבר מאמינים שאלוהים נתן את זה והוא חייב להיות טוב –

האם אני צריך להיות מרוצה מהתורה? השאלה של הערכה מעשית מול מופשטת

פרק 9: הגדרת השאלה האמיתית – תורה כפרקטיקה חיה, לא טקסט מופשט

ההסחה המתמדת: איזו שאלה אנחנו באמת שואלים?

מורה: אני חושב שאנשים, אני חושב שאנשים מיד נוטים להסיט את השיחה לשאלה הלא נכונה. השאלה שאנחנו רוצים לדעת כשאנחנו שואלים את השאלות האלה היא: האם זה טוב?

כשאני שואל אותך את השאלה “האם אני צריך להיות מרוצה?” אני הולך להגיד לך מה התכוונתי עם השאלה. אני חושב שאנשים מתבלבלים בקלות רבה – שני הצדדים של הדיון מתבלבלים בקלות רבה עם השאלה. כשאני בא ואני אומר, האם אנחנו צריכים להיות מרוצים שקיבלנו את התורה? נכון? אני מתכוון לזה ממש. אני מתכוון ליצחק הזה ולתורה הזו. זו שבאמת קיימת בין האנשים האמיתיים שעוקבים אחריה או מלמדים אותה וכן הלאה.

אני לא מתכוון לשאלה אחרת, שהיא שאלה מאוד יפה. כאילו, אני איתך. זו שאלה טובה. האם הרעיון של האלוהים שנתן את התורה והיתה לו התוכנית הזו, האם זו היתה תוכנית טובה? האם הוא אלוהים טוב? האם התורה היא ספר טוב? אלו שאלות יפות, אבל הן לא השאלות ששאלתי. אני לא חושב שהתכוונתי לשאול אותן.

אנחנו מסיטים. זו הסיבה שאנחנו ממשיכים לשים לב לזה – אנשים תמיד מסיטים שאלות שאתה שואל כאילו התכוונת למשהו אחר. ואם אתה באמת נשאר מאוד מיסטי ואתה אומר, “ובכן זה קשה לחשוב מה באמת רצית לדעת,” תשים לב שמעולם לא רצית לדעת את השאלה ההיא.

האנלוגיה של הנצרות והמסעות הצלב

מורה: אותו דבר כמו שאמרתי, קל יותר לחשוב על – לאף אחד לא היה אכפת אם הנצרות היא הגורם למסעות הצלב או לא. אם החברה הזו עם מסעות הצלב, אנחנו לא אוהבים אותם. חברה שעושה דברים אחרים, אנחנו כן אוהבים אותם. אז עכשיו יש שאלה למה השאלה המופשטת הזו כל כך מעניינת? היא לא כל כך מעניינת. היא כמובן מעניינת גם מסיבות פוליטיות, אבל השאלה שאני שואל היא לא השאלה ההיא.

הקריטריון הפרגמטי: האם זה עובד?

מורה: ואני חושב שאם היתה תורה כזו שהיא בעצמה איכשהו היינו יכולים לדעת שהיא טובה מאוד, שכל האפולוגטיקה הזו נכונה, האידיאל הזה נהדר, אבל כל האנשים שעוקבים אחריה הם איכשהו רעים – אני אומר שאתה צריך להיות כופר בתורה הזו ואתה צריך להתעלם מכל התירוצים כי זה לא רלוונטי.

ולהיפך, אני חושב שאם יש תורה שהיא רעה תיאורטית אבל איכשהו גורמת לכל האנשים להיות טובים – עכשיו כמובן זה מסובך כי איך אתה יודע מה טוב ורע, אוקיי, אבל תדמיין שזה היה אפשרי – אני חושב שאתה צריך, יש לפחות מחשבה רצינית מאוד שאתה צריך להיות חלק מהקבוצה הזו כי נראה שזה עושה להם טוב.

למי אכפת אם הם – תדמיין שיהיה כמו טקסט שכולם מסכימים שבמקור הוא היה רק על רצח ואונס, ואיכשהו המפרשים באו ואמרו, “לא, זה על להיות בחור טוב ולתת צדקה.” אז אנחנו צריכים להיות חלק מהקבוצה הזו. למי אכפת מה באמת הצדקה היתה? זה רק אם –

תלמיד: למי אמר, אם זה עובד.

מורה: כן, כן, כן, אם זה עובד. כי זו השאלה הרבה יותר מעניינת. כשאני שואל על התורה, אני לא שואל על איזה – זו לא שאלה מדעית, נכון? זו שאלה על אתיקה. זו שאלה על הטוב. תורה היא מערכת של איך לחיות. היא לא מערכת של לספר לנו סיפור שקרה, בין אם הסיפור האמיתי של מעמד סיני או איזה אמיתות על אלוהים. אלו שאלות לגמרי נפרדות. אנחנו שואלים על דרכי חיים מסוימות. אם אלו דרך חיים טובה, אז זה הכל.

תורה קיימת באנשים, לא בספרים

מורה: הלוואי שבפיוט, כתוב בפיוט, אני עושה דברים מאוד פשוטים. אם זה שזור, אז אתה צריך להשיג את זה עד שזה נעשה פשוט. מאוד פשוט. לא פשוט.

אני לא מאמין בתורה כדבר מופשט. אני חושב שהשאלה שמעניינת היא זו של האמיתית שקיימת בין – באנשים, לא בספר.

תלמיד: אני לא מבין משהו. למה אתה לא יכול להגיד באופן מופשט מה שזה לא יהיה, באמת המפרשים, התורה היא כמו אסון, משובשת נפשית. אז תסביר איזה סוג של אלוהים זה האלוהים הזה שלא ידע –

מורה: מה אתה מתכוון, איזה סוג של אלוהים זה האלוהים שנותן לך לקלקל הכל?

תלמיד: דרך אגב, כן, חסר תועלת.

מורה: מה, חסר תועלת?

תלמיד: כן, אתה פשוט רגיל ל –

מורה: לא, אני שואל אותך, האם זו השאלה? האם זו השאלה שלך, שלא היית צריך –

תלמיד: לא, לא, לא, זה היה פשוט טיעון זרוק. תמחק את זה מהפרוטוקול.

ההסחה של שאלות תיאולוגיות מופשטות

מורה: זה לא היה הדבר המעניין. זה שאני לא חושב שהשאלה הזו היא הסחה. אתה מבלבל אותי כמו שהרבה אנשים טובים בדיונים. הם נוצרים גדולים, אבל הם עושים תעלול. הם במקום לענות על השאלה שלך, הם גורמים לך לחשוב שאתה עונה על שאלה אחרת ויש להם תשובה טובה על השאלה ההיא והם עונים עליה. כמו אימון תקשורת, נכון? תענה על השאלה שרצית שישאלו אותך, לא על זו ששאלו אותך.

אני חושב שכשאני שואל את השאלה, “האם אני צריך להיות מרוצה מהתורה,” שזו בערך אותה שאלה, “האם אני צריך לעקוב אחריה,” נכון? אם זה טוב, אני מרוצה מזה, אני אעקוב אחרי זה, נכון? אם זה לא טוב, אני לא אעקוב אחרי זה. השאלה שאני רוצה לדעת –

תלמיד: לא, לא, לא, לא. אוקיי, אוקיי, רגע, רגע, רגע. אני לא עוקב אחרי האנשים.

מורה: לא, אוקיי, אוקיי, אוקיי. אני לא מאמין בקונספט של תורה שקיימת בלי האנשים.

תלמיד: לא, לא, לא, היא לא. לא, היא לא.

מורה: היא לא. היא לא. אוקיי, אני אירשם בשנה הבאה. שלום, אתה דוחף את הדבר. 99% מהאנשים עשו טעויות. בסדר, תקשיב לי, תקשיב לי, רגע, רגע, רגע, רגע, רגע, רגע, רגע, רגע. אתה קופץ, אתה קופץ, אתה קופץ.

אני אומר שזו הסחה. אנשים מסיחים את הדעת באמירה, “אוקיי, אבל הספר כל כך טוב.” יש לי חדשות בשבילך: אם אף אחד מהאנשים לא טוב, אז אין לי מה לעשות עם הספר. לא אכפת לי מהספר. זה מה שאני אומר. השאלה שאני באמת רוצה לדעת – אוקיי, עכשיו אם אתה רוצה להגיד לי שיש לך דרך סודית –

תלמיד: לא, אבל תקשיב, תקשיב למה אני חייב – תקשיב, כל האנשים הם –

ההוכחה התלמודית: תורה היא לא ספר

מורה: כי המילה תורה לא מתכוונת לספר. אם מישהו אמר לך שזה ספר, הוא אפיקורוס. קלל אותם. שבגמרא, אם מישהו רק חשב כספר, נזרקה בו מינות. התורה היא לא ספר. התורה היא אנשים שעושים את זה.

אני עושה לך תשכח תורה. נשמד. ינאי המלך מעולם לא עשה טעות. האם יש ספר? כל מי שרוצה לקרוא אותו שיקרא אותו. אני בחור רע, אבל למי אכפת? הרגתי את כל החכמים, אבל עדיין יש את הספר. זה גמול. אבל למה? כי התורה הזו לא עובדת. התורה היא לא ספר.

ואולי יש ספר שנקרא התורה, ואולי אלוהים נתן את הספר הזה, ואולי אתה יכול להגן עליו כספר מאוד יפה, אבל לא, אין דבר כזה. זה לא מה שאנחנו מתכוונים להגיד כשאנחנו אומרים תורה, או כשאנחנו שואלים, “אנחנו צריכים להיות מרוצים מהתורה.” אנחנו לא מתכוונים, האם זה ספר טוב?

הטיעון הנגדי “עקוב אחרי הספר, לא אחרי האנשים”

מורה: עכשיו, הגעת לרעיון יפה, שהוא אוקיי, משכיל, אבל אולי אני יכול להיות הראשון לעקוב אחרי הספר הזה שהוא ספר טוב לפי האפולוגטיקה שהחליפה את השאלה, ואני אהיה אדם טוב על ידי מעקב אחרי הספר. אוקיי, זה מה שאתה אומר. אז למה אלוהים נתן כזה – רגע, רגע, תשכח מהשאלות על אלוהים. אנחנו לא דואגים לאלוהים. הוא דואג לו.

אבל אז זה כזה בלבול. זו קושיא על השם, זו קושיא על אלוהים. אבל אנחנו לא מעוניינים להצדיק את אלוהים. אנחנו מעוניינים למצוא דרך טובה לחיות.

אז אתה שואל שלמרות שכל האנשים, או בהנחה שהאנשים שבאמת מלמדים את הספר הזה – נכון, אתה צריך לזכור, אבל כשאני אומר אנשים שעוקבים אחריו, אולי אנשים שמלמדים אותו, נכון? אנשים שמלמדים את הספר לא מבינים אותו. מר ארי הגיע לקצה לחברה שלו. ומאחר שהאנשים האלה עצמם יותר שהספר טוב יותר מהם, נכון? ברור שזה מה שכל מי שמאמין בתורה יגיד, שהספר טוב יותר מהם במובן מסוים. אני הולך לעקוב אחרי הספר ולא אחריהם, נכון? תהיה תלמיד של התורה ולא של לומדי התורה.

אז זו גרסה אחרת של קראות, נכון? שמת לב, נכון? פשוט המצאת מחדש את הקראות, נכון? ואז זה לא טיעון. זה פשוט אני עושה ממך צחוק.

המגבלות המעשיות של מעקב אחרי ספר בלי מורים חיים

מורה: אבל הבעיה עם זה היא שאני לא באמת מאמין שזה עובד. כלומר, זה אולי עובד בצורה מאוד מוגבלת. אבל גם אם היה תחושה שזה עובד, זה עובד רק במובן שאתה כן מוצא אדם אחד שחושב שהוא אדם טוב. אם אתה אומר, כמו שאתה אומר, הרמב״ם אמר ש-99% מהאנשים לא מבינים, אז אתה בחוף של הרמב״ם. אז הרמב״ם נמצא שם. זה סוג של בעיה.

תלמיד: לא אמרתי שאתה צריך אדם חי.

מורה: אז אתה לא חלק מהיידישקייט של האגם. כשאתה חלק מיידישקייט חדש, או ישן שנקרא רמב״ם, או כל אחד, מה שזה לא יהיה, הספר הישן שלהם שהחליטו שהוא טוב, ואתה מנסה להיות תלמיד של האדם הזה, זה די קשה להיות תלמיד של האדם הזה. זה אפשרי במידה מסוימת, בדרכים מוגבלות זה אפשרי. אתה אולי תוכל לעשות את זה.

אבל רק כדי לחזור לשאלה, זו לא השאלה ששאלתי, נכון? זה שוב לא הולך לספק אותי, כי כשאני אומר, “האם אני צריך להיות מרוצה מהתורה,” אני מתכוון לזו שלימדו אותי, נכון? אני לא מתכוון לזו שאני יכול להמציא, כי מצאתי ספר טוב שנראה כספר טוב, ואין אנשים שבאמת עוקבים אחריו, או אולי מעט מאוד. אבל אני מעוניין בספר הזה.

התורה היא לא הספר הטוב היחיד

מורה: יש לי המון ספרים טובים בשבילך. ויפה לקבל את הספרים. זה כל כך קל לכתוב ספר טוב. זה לא כל כך קל – אני מגזים – אבל יש חמישה ספרים טובים, לא רק אחד. אנחנו צריכים להיות ריאליים. התורה, אפילו לפי הרמב״ם, היא לא הספר הטוב היחיד. מישהו אומר לך שזה הספר הטוב היחיד, אולי הם פשוט לא קראו שום ספרים טובים אחרים, וזה – אני לא אומר שאין הרבה ספרים טובים אחרים. אולי יש חמישה. אני חושב שזה מאוד קשה לכתוב ספר טוב היסטורי עולמי. זה לא פשוט.

במציאות, כמה ספרים יש שיש מיליון אנשים שעוקבים אחריהם? אולי חמישה, נכון? אוקיי, שנים עשר אם אתה סופר. מספר פחות מעשרים, אני חושב. אוקיי, אבל אני די בטוח שכולם טובים כמו התורה באותה צורה. לא שאני יודע. אני עושה את הטיעון הזה לא מתוך ידע. אני פשוט – אבל הדבר החשוב ביותר הוא – אוקיי, לא אמרתי.

הבעיה היסודית: מה זה “טוב”?

מורה: אני מעמיד פנים בכל הדיון הזה שאנחנו יודעים מה זה טוב ואנחנו יכולים להחליט אם הספר הטוב הוא טוב. כמובן. אחרת, שום דבר לא עובד, נכון? אם אנחנו לא יכולים להחליט מה זה טוב, אז אין לנו מאיפה להתחיל ממילא. כמובן שאנחנו צריכים לעשות את זה. אבל זו השאלה החשובה. כמובן שזו שאלה גדולה. לא, לא פתרתי את זה בכלל.

אם אתה פשוט מגדיר טוב כמה שהספר הזה אומר, אז שוב אנחנו תקועים בלולאה שלא עוזרת לנו. אנחנו גם לא יכולים להיות מרוצים מזה. אנחנו יכולים להיות מרוצים רק כי זה אומר שאתה צריך להיות מרוצה, אז אתה צריך להיות מרוצה מזה. אבל זה פשוט מעגלי. זה פשוט הרבי שאמר שאתה צריך להאמין שהתורה טובה.

פרק 10: בעיית המעגליות והקריטריון של אנשים טובים: מה באמת שומר על התורה בחיים

המעגליות היסודית בהצדקת טיבה של התורה

תרגום לעברית

מרצה: מישהו שגדל בקבוצה הזו. כל אחד צריך לדמיין איזו קבוצה שהוא חושב עליה. ואז הוא התחיל לשאול את השאלות הנכונות. כמובן, זו פנטזיה. זה לא באמת עובד ככה, אבל בואו נגיד שבאמת התעלל בו מורה שם, אבל בואו נגיד שאתה יכול להיות כמו הגרסה הטהורה הזו של אברם אבינו.

אגב, זה רע. זו סיבה שאני לא יודע מה אני אומר, נכון? זה נכון. זה האמיתי.

בכל מקרה, בואו נגיד שהוא מבין שזה לא בסדר, נכון? כי זה לא טוב להתעלל באנשים. אז הוא הופך לגוי, נכון?

ואנחנו, אנחנו באים ואומרים לו, מה זאת אומרת? שאתה רבי, השייגעץ, הוא לא מייצג את כל התורה. הייתה לו שיטה לא נכונה בתורה. לכן, בוא אלינו, או שאתה טיפש על שהפכת לגוי כי הבנת שהרבי המרובע הוא לא כזה צדיק.

כי הרבי עצמו לא מתיימר להיות משה רבינו – הוא גם מודה שהתורה מעליו. לא באמת מודה אגב, אבל אנחנו מעמידים פנים שהוא כן. ולא רק שהוא צודק, אלא ולכן אתה מאוד טיפש אם אתה מגיע למסקנה הזו, נכון? זה מה שאנחנו אוהבים להגיד.

דחיית הטיעון הסטנדרטי: אין תורה מלבד מה שמלמדים

אני חושב שהטיעון הזה הוא לגמרי שגוי כי אין תורה מלבד זו שבאמת מלמדים בתלמוד תורה. וזה אומר במדרש, נכון? כולם יודעים את המדרש של פורים. התורה באה לרבונו של עולם. זה אומר בפיוט של תורה – קדוש – שמישהו הדפיס אותו למחזור לשבועות. אז שרתי את זה אתמול, שהתורה אמרה שבני ישראל לומדים באחד ישראל תורה אחת.

מה זאת אומרת תורה אחת? זה בהימל אין שימוש, נכון? התורה קיימת רק במידה שאנשים קורים אותה ועושים אותה, בסדר?

ולכן אם יש גרסה של תורה שהיא רעה, אז מי שמתגייר ממנה צודק ואין שום טיעון נגד זה. הוא לא עושה טעות.

יכול להיות שאתה יכול להציע לו עכשיו שיצאת מזה, אין בעיה, כי הבחור אבוד, אז אתה עוזר לו. אני לא אומר שאתה לא צריך לעזור לו בדרך הזו. אבל אני רק אומר שהטיעון שאומר שהוא טיפש הוא שגוי. הוא צודק.

המקרה ההפוך: האדם ה״אורתופרקסי” שנשאר גם הוא צודק

ואמרתי שאני חושב שזה צודק מול אמת. אם מישהו בא אליי – ואני מכיר אנשים שבאים ואומרים את זה – אני לא יודע שזה אמת. נראה לי שמה שלימדו אותי הוא טוב. זו דרך טובה לחיות. ואנשים חושבים שזה ציני. הם קוראים לזה אורתופרקסי או משהו כזה.

מסתבר שזו האמת, נכון? וזה לא באמת מה שהאנשים אומרים, אבל אם הם היו אומרים משהו כזה, אני חושב שהם מתכוונים לומר שמישהו היה בא ואומר: אין לי מושג אם כל הסיפורים האלה אמיתיים, אבל אני מאושר. אבא שלי נראה כמו בחור טוב. המורה שלי נראו כמו אנשים טובים. אני לא יודע אם יש דרכים אחרות להיות אדם טוב, אבל זו דרך טובה להיות אדם טוב. אני מאושר עם זה. אני רוצה שהילדים שלי יהיו אנשים טובים באותה דרך. לכן אני רוצה לקבל את הגרסה הזו של דרך חיים.

אני חושב שהאדם הזה עשה את הבחירה הנכונה והמוצדקת, נכון? הבחירה החכמה. חכמה במובן של עשיית המעשים הנכונים על בסיס הסיבות הנכונות, מהסיבות הנכונות.

אין לו מושג אם מעמד הר סיני קרה, אז מה? זו מעולם לא הייתה השאלה. הדבר של אבא שלו מבוסס על זה. בסדר. אז נגיד גם את אותו סיפור. אין בעיה. אם זה מבוסס על זה, נאמין בזה גם. אבל הם היו צריכים להיות אנשים טובים.

התזה המרכזית: להיות אנשים טובים זה מה שבאמת חשוב

זה הטיעון שאני עושה על בסיס השאלה שלי, נכון? לא עניתי על השאלה. רק הנחתי שזה רק בגלל שאני אומר שזו השאלה הנכונה. תודה, מר מסכים.

מסתבר שזה מאוד חשוב להיות אנשים טובים. אנשים ממשיכים לקפוץ מזה ולומר, אני לא צריך להיות אדם טוב כי אני מאמין נכון בתורה. יש לי את הכרזה הזו מאחוריי, זה היה טוב. חסר תועלת.

אם אתה בחור רע, הילדים שלך צריכים להפוך לגויים. גם אם יש לך את הכרזה הזו. זה לא מציל אותך. אני חושב כמה אנשים סומכים על זה והילדים שלהם תכא הופכים לגויים.

סטייה: מה באמת הציל את היהדות – תיאוריות או אנשים טובים?

ויש לי את זה – ראיתי את הדיון הזה, חשבתי על זה. אנשים שיש להם את המחלוקת הזו: מה שמר על היהדות? הבחור הזה אומר שזה הבעל שם טוב, זו הסיבה שזה טוב. אחרי שהאומה יצאה אבל וזה בסיס. אז התורה מגינה על עצמה, מגינה על עצמה על ידי – טוב אם אכפת לך אבל אכפת לי מאנשים.

וכולם אמרו משהו אחר כמו השאלות על איזו תיאוריה הצילה את התורה: האם זו התיאוריה הרציונליסטית או התיאוריה המיסטית? ואני מסתכל על האנשים האלה – אתם אנשים חיים בארץ לה-לה. אתם חושבים שהכל עוסק בתיאוריות שאתם יכולים להגן עליהן ולהתווכח. זה שטויות.

מה שבאמת שומר על התורה זה אנשים שהם אנשים טובים על ידה. ואני חושב שכשאנשים אומרים לפני הבעל שם טוב היהדות ירדה והבעל שם טוב הציל אותה, כל מה שזה אומר זה שהבעל שם טוב היה אדם כן שניסה להיות טוב באמצעות התורה. ולפי המיתולוגיה, הם לא אהבו לומר לעצמם שהרבנים לפני זה היו קצת מושחתים. מה שפשוט אומר שהם השתמשו בתורה לעצמם במקום לנסות להפוך לאנשים טובים וללמד את הילדים שלהם. כמובן שאתה צריך להפוך לגוי, אם זה המצב.

התצפית האמפירית: כנות מנבאת המשכיות

אני בעצם חושב שזה נכון. כל אזור שבו אתה רואה שהמורים של התורה הם כנים – הם בהחלט עשויים להיות טיפשים. הם יכולים לטעות. זו לא הנקודה. אם הם כנים, הם מנסים להפוך לאנשים טובים יותר באמצעות התורה. הילדים שלהם נשארים יהודים.

אנשים שמאוד ברור שהם לא כנים, שם, ולפעמים אפילו אין להם בעיה כי הם חושבים שהתירוץ של האמונות הנכונות מציל אותם, הילדים שלהם הופכים לגויים. תסתכל מסביב.

יכול להיות שאתה צריך תיאוריה טובה לזה. כמו, אם אנשים לא יכולים להאמין בתורה בלי חסידות, אז אתה צריך חסידות כדי להיות מסוגל להיות אדם טוב באמצעות התורה. כי אחרת אתה חושב שהתורה לא כל כך רעה. אז אתה לא יכול להפוך לאדם טוב באמצעותה. אבל הדבר שעושה אנשים טובים זה רק האנשים הטובים, לא התיאוריות.

התייחסות קצרה לאיזביץ

זה כל הרעיון של איזביץ כל הזמן, נכון? זה מה שאתה אומר?

מרצה: אני לא יודע, מה זה, כן?

תלמיד: יידיש לאך כזך לה-תורה, נכון? שכאילו אתה מפחד שמישהו אולי יהפוך כאילו רע מזה. הוא איכשהו כאילו עושה את זה לא כל כך טוב.

מרצה: זה באמת אומר את זה? אולי, אני לא יודע. בעיקרון, גוי עבדא גוי, ייד בלד גוישא. כאילו הוא שמר על היהדות.

אני לא בטוח מה אתה מתכוון, אבל אני מרגיש שזה יכניס אותי לסיבוך שלם אם אני אתחיל לדבר על זה.

הכרה בהשלכה המסוכנת

אז לא עניתי על השאלה שלי, רק אמרתי מה השאלה. אתה מבין?

תלמיד: לא.

מרצה: אני לא מבין.

תלמיד: אני לא מבין.

מרצה: אני לא מבין. מה אתה עושה?

תלמיד: כן, כי כאילו הדורות לפני הם שמרו את התורה, נכון?

מרצה: נכון.

תלמיד: והם אמרו, זו התורה. התורה אומרת לעשות את כל אלה כאילו, כאילו, אתה יודע, זה דבר של סמית או מה שזה לא יהיה, נכון? והם מאשימים, הם לא לימדו את זה לגבות אותם, נכון? אז המעשה עשה חברה רעה, כן?

מרצה: עכשיו, השאלה היא, אני לא אומר שאף אחד מהפתרונות האלה הם הפתרונות הנכונים או משהו. אני רק אומר איזה סוג דבר זה, איזה סוג שאלה השאלה היא. עכשיו בהתחשב בכך שזו השאלה הנכונה, אנחנו צריכים לחשוב מה התשובה.

תלמיד: הא?

מרצה: זה לא יהיה מסובך?

תלמיד: אז מה אני חושב? מה אתה חושב?

מרצה: מסתבר שעשיתי את העבודה שלי מאוד קשה עכשיו כי משהו – כל האנשים מקשיבים לשיעורים שלי, לא לכולם יש אותו רקע כמוני, ולחלקם אולי יש רקע רע, ואני אומר להם להפוך לגויים, וכן הלאה. רחמנא ליצלן, נכון?

תלמיד: כן, שלום.

מעבר: הבטחת תשובה

מרצה: בסדר, אז יש לי שטיקל תשובה, ובעצם אני גם חושב שהתשובה הזו משמשת. יש לי גם תשובה לשאלה הזו, אבל אנחנו צריכים לומר מה אני חושב שהתשובה היא.

תלמיד: פספסת את כל החלק.

מרצה: פספסתי הכל?

תלמיד: בסדר, רציתי להיכנס.

מרצה: עכשיו אנחנו הולכים לומר את הפשט. בסדר. זה קשה להתחיל עם הפשט. זה תמיד קשה. זה טוב לאתגר. בסדר. אז.

טבע המידה: אהבות מאומנות ורכישת יכולות חדשות

פרק 11: חזרה למסגרת המידות

מרצה: שך המעס זה שין, נכון? כן, שלום. בסדר, אז יש לי שטיקל תשובה. אני בעצם גם חושב שהתשובה הזו משמשת… יש לי גם תשובה לשאלה הזו, אבל אנחנו צריכים לומר מה אני חושב שהתשובה היא.

תלמיד: פספסת את כל החלק.

מרצה: פספסתי הכל? אה, נכון, רציתי להיכנס… עכשיו אנחנו הולכים לומר את התירוץ.

תלמיד: תירוץ.

מרצה: זה קשה להתחיל עם התירוץ. זה תמיד קשה, אבל זה טוב לאתגר, נכון?

אז התירוץ אומר – מה התירוץ? בראש השנה אני לא יכול להיכנס לתירוץ בפועל אולי, אבל אני יכול לומר איזה סוג תירוץ יכול להיות, נכון? איזה סוג תירוץ יכול להיות חוזר למה שדיברנו על מידות, נכון?

תלמיד: זה היה לפני הרבה זמן.

מרצה: הייתי צריך לחזור לעניין שלנו.

תלמיד: כן, כמובן שאנחנו לא מדברים על שום דבר אחר, נכון?

הבעיה של תרגום “Virtue”

מרצה: למדנו שיש משהו שנקרא מידות – virtues – וזה מאוד קשה למצוא תרגום טוב לזה, אפילו באנגלית. Virtue זו רק מילה לטינית שמתרגמת מילה יוונית שאומרת ארטה [ἀρετή: מצוינות], שאומרת משהו כמו מצוינות. וביהדות אנשים קוראים לזה מידות טובות, אבל זה כנראה תרגום רע, למרות שיש לו משהו לטובתו – זה מסורתי – אבל זה לא באמת טוב להגדיר מה זה.

כי מידה פשוט אומרת מדידה, והסיבה שאנחנו קוראים לזה מידה הייתה רק מבוססת, אני חושב, על תיאוריית המידה של הרמב״ם, תיאוריית המידות של אריסטו להיות מדידות באמצע. ומידה טובה פשוט אומרת המדידה הנכונה, אבל זה לא חושב על מה – כמו שום דבר מה הנקודה של זה. המונח מידה טובה בא מהמילה היוונית?

תלמיד: כן, אני חושב כן.

מרצה: לא מהמילה היוונית. זה בא מהמתרגמים, כמו מהרמב״ם. הרמב״ם כבר השתמש במילה מידה, למרות שהוא קרא לספר הלכות דעות, כי זו המידה של הדעות.

תלמיד: זה לא – אבל הוא השתמש במונח מידה בפירוש המשנה.

מרצה: זה מחז״ל. חז״ל השתמשו במילה מידה, ואולי לאותו – לסוג הדבר שהיוונים קוראים מידות. עכשיו, אני לא יכול להכחיש את הפרשנות הזו. חז״ל השתמשו במילה מידה במובן של מדידה, אבל במובן הרחב של מדידה – כמו במובן הרחב הזה של מדידת כל דבר. כמו דברים כאלה, הם ממש אומרים מדידה, אבל זה אומר כמו המדידה של דרך מסוימת של פעולה, אני חושב. אז משהו מאוד קרוב למה שאנחנו קוראים מידות.

וזה שימש את הרמב״ם ואת המתרגמים למידות באופן כללי יותר. אבל זה לא עוזר לנו להסביר מה זה.

פרק 12: מידה כ״אהבה” מאומנת של פעילות

ההגדרה המרכזית: מידת אופי כאהבה

מרצה: הדבר החשוב להבין, או הדבר שאנחנו נאבקים להבין עכשיו – יש משהו לגבי זה שאנחנו יכולים לומר, נכון? משהו לגבי זה שאנחנו יכולים לומר, וזה קשור למה שאני אומר. משהו לגבי זה שאנחנו יכולים לומר, שקשור לשאלה של איך להשיג מידות, נכון? איך להשיג מידות, נכון?

עכשיו, אמרנו שמידה היא אהבה. מידה היא אהבה, בסדר? מידת אופי, לפחות. יש מידות אחרות, מידות שכליות, שהן לא בדיוק ככה. אבל מידות אופי הן אהבות ושנאות, שזו דרך לומר את האהבה או האהבה של פעילות ספציפית, נכון? לא של דבר ספציפי, אלא של פעילות ספציפית.

המחשה: מערכת הישיבה ואהבת הלימוד

כמו, למשל, אם אתה הולך לישיבה והם מלמדים אותך ללמוד, מה שהם מלמדים אותך זה לא ללמוד – הם מלמדים אותך לאהוב ללמוד.

תלמיד: ישיבה ישנה יותר, אני שואל עם זה.

מרצה: הם מלמדים אותך לדעת איך ללמוד – זו מידה שכלית. אבל אני מדבר על מידת האופי. זו המידה של לאהוב ללמוד. ומעניין, כל מי שעבר מערכת ישיבה, מערכת ספרותית שהצליחה אצלו – היום לא כולן מצליחות, או אולי מעולם לא כולן הצליחו – אבל לרוב, כמו תוצר מוצלח של מערכת ישיבה – אנחנו מילה רעה – תוצר מוצלח של ישיבה אוהב ללמוד, לא משנה אם הוא גוי, אם הוא יהודי, אם הוא שומר שבת או לא.

יש את כל הסיפורים המטופשים האלה שאמורים לעשות צחוק מזה, אומרים, “אה, יש בחור שהיה לומד עם סיגריה בשבת.” אבל זה רק מראה שהם הצליחו, נכון? זו הייתה המטרה שלהם – לגרום לך לאהוב ללמוד – והם הצליחו בזה. כי אהבה אומרת שאתה אוהב את זה. זה לא אומר שאתה עושה מצוה.

כמו שדיברנו, לשם מצוה זה הפרט הזה של אהבה.

הוויכוח החסידי-ליטאי: אילו מידות חשובות ביותר?

חסידים, אגב, יש להם אותו דבר. הם רק מלמדים אותך לאהוב לשיר מנוחה ושמחה, ויש אנשים שעשו את זה עם הושע גראן שבת.

אבל זה בעצם כל המחלוקת היא מאוד טיפשית, כי המחלוקת הזו כולה מתנהלת כאילו העיקר הוא איזשהו קבלה סויל, נכון? ואז כולם מתווכחים אם יש לך את הנכון. אבל המציאות של חינוך היא שזה לא עובד עם קבלה סויל. המציאות של חינוך שהיא שזה מלמד אותך לאהוב דברים מסוימים.

עכשיו המחלוקת היא באמת איזה – מאיזה יותר חשוב – של לשיר מנוחה ושמחה או כמוהו ללמוד. זה דיון הוגן. זה לא נפתר על ידי התייחסות לכמה אנשים הם כמו, אין להם ארץ שמים ועושים את זה, נכון? זה נפתר על ידי: האם סוג האדם הזה הוא אדם טוב יותר או לא? זו שאלה רצינית. אין לי את התשובות שם עכשיו. אני רק מנסה לתת את המסגרת של מה השאלה, נכון?

חינוך כאימון באהבות חדשות

אז זה נקרא אימון. זה נקרא חינוך. זה נקרא מידות.

עכשיו, לאן אני מגיע כאן? שזה הופך למשהו קצת קשה להגדיר או קצת קשה לנו. אנחנו מאוד רגילים – מאז כמו שדיברנו לפני דקה – אנחנו מאוד רגילים לקפוץ לרמה השכלית או לרמה הדוגמטית של דברים. כמו, האם אתה צריך ללמוד תורה? אז אנחנו מעמידים פנים שישיבות מלמדות אותך שאתה צריך – שיש ענין גדול שזה אידיאלי ללמוד תורה. אבל זה לא – זה לא מה שהם מלמדים אותך. שכולם מאמינים כביכול – זו לא הנקודה, או שאתה עושה או שאתה לא. אולי הם אפילו לא מאמינים בזה.

מה שהם באמת מלמדים אותך זה הפעילות – לא הפעילות, אלא האהבה של הפעילות, ההרגל, נכון? זה נקרא ההרגל, התחביב, האהבה של זה, להיות סוג האדם הזה, בסדר?

פרק 13: הדיכוטומיה הכוזבת – אמונה מול העדפה בלבד

המידה אינה אמונה ואינה הנאה חושית

מרצה: עכשיו זה לא אותו דבר כמו הדגל – מה שאנחנו קוראים כמו האמונה. כי כמו שאמרתי, יש הרבה אנשים שהם כמו – כל האנשים שכותבים ב*עתד* [עתד: התייחסות לא ברורה, אולי פרסום] – אנשים שלא לומדים *אסכתס* [אסכתס: לא ברור, אולי *שטארק* שטארק: בעוצמה] אבל הם מאוד מאמינים באידיאל של הלימוד, נכון? אלה אנשים שעבורם ה*חינוך* לא עבד, נכון? האנשים שעבדו הם האנשים שאוהבים ללמוד.

אבל זה גם לא – זה מאוד חשוב לשים לב, נכון? דיברנו על זה בשיעור הקודם. זה גם לא מסוג של כמו לאהוב מיץ תפוזים, נכון? זה כמו הטעם של מיץ תפוזים.

תלמיד: כן, נכון. אמרת את זה אתמול בלילה.

מרצה: אוקיי, בואו נניח שיש – יש אהבת לימוד, ואז יש בפועל כשאתה לומד שזה קורה.

תלמיד: אני לא מסווה.

מרצה: כשאמרתי הטעם של תפוזים, התכוונתי רק לדבר שבנוי בתוכך. הדבר שהוא פשוט הנאה חושית. אין הנאה חושית בלימוד. פשוט אין.

תלמיד: תגיד שאתה אוהב את הפעילות של שתיית תפוזים. זה יהיה שונה מההנאה החושית של שתיית תפוזים.

מרצה: מה אתה אוהב בתפוזים?

תלמיד: לאנשים יש אהבות כאלה. פשוט אמרתי את המילה תפוזים.

מרצה: לא, לא. אנשים שנהנים מפופקורן.

תלמיד: כן, כן, כן.

מרצה: אין בעיה. אבל זה לא קיים בכלל לגבי תורה, רק כדי להיות ברור. זה לא קיים.

תלמיד: הדרך היחידה –

מרצה: לא, זה לא. לא, לא, זה לא. זה לא. הדרך היחידה שזה יכול להתקיים היא בדרך של – שזה כמו שאתה צריך לבוא ל – כי הם מחלקים עוגת גבינה, שזה כמו קשר מלאכותי בין הפעילות של הלימוד לזה. ואתה יכול לעשות את הלימוד לא לשמו, אלא למטרה של *כבוד* או לכסף או ל*נאש* [נאש: חטיף] שאתה נותן.

*מתוך שלא לשמה בא לשמה* – ממוטיבציה חיצונית לפנימית

אבל זה – תן לי לסיים את המשפט שלי – אבל זה הרעיון של [*מתוך שלא לשמה בא לשמה*], שאומר שכי זה לא באמת בגלל זה, הפעילות של הלימוד לא מתחברת טוב מאוד לידע הזה שאתה מקבל. זה היה מתחבר טוב, אז היית תקוע. אבל זה לא באמת מתחבר כי זו פעילות נפרדת, מה שאומר שיש לה מטרות משלה.

ואז, ברגע שאתה נכנס לזה, אתה שם לב למטרות האלה. זו נקודה חשובה שאנחנו הולכים להגיע אליה. אתה שם לב למטרות האלה. אתה שם לב שללימוד יש מטרה משלו.

תלמיד: מה זה, *חבש* [חבש: לא ברור]?

מרצה: להבין את ה*סוגיא* [סוגיא: נושא/קטע תלמודי] טוב, נגיד. זו מטרה שהיא לגמרי נפרדת מלקבל את הממתק.

עכשיו אתה יכול – אתה יכול לעבוד קשה ואתה יכול כמו לנסות להמשיך לזכור, “אני לא באמת אכפת לי ללמוד את זה. ובכן, אכפת לי רק לקבל את הממתק בסוף.” זה נקרא הלימוד המבני. זה לא באמת המצב הטבעי. זה תמיד – זה כמו איפה שאנשים מתחילים. אבל זה לא המצב הטבעי של מישהו שאוהב ללמוד.

כל מי שאוהב ללמוד זה בגלל שהם אוהבים את הטוב שהוא חלק מ – שהוא טבוע בלימוד עצמו.

דחיית מודל ה״תחושה”

תלמיד: אתה יכול להגיד שהם אוהבים את התחושה של הלימוד?

מרצה: לא, כי תחושה היא דבר אחר שאתה מעמיד פנים –

[סוף החלק]

טבע ההנאה בלימוד תורה: חושית מול אהבה אינטלקטואלית

פרק 14: ההבחנה היסודית: הלימוד אינו הנאה חושית

מרצה: אני לא יודע מה זו התחושה של הלימוד. התחושה של הלימוד הייתה פחות *חדש* כשלימדו אותך ללמוד. כשאתה אומר התחושה, אתה מעמיד פנים ש… אני לא יודע מה זה תחושות. אני יודע מה זה תחושות חושיות, בסדר? תחושות חושיות, כמו… אין תחושה חושית בזה. לא. בהחלט לא. לא. זה לא מרגיש כמו כלום. זה מרגיש כמו… כלומר, זה מרגיש… זה שימוש אנלוגי במונח מרגיש. זה מרגיש כמו הבנת *פשט* [פשט: פירוש/הסבר]. זה לא מרגיש כמו מתיקות בלשון שלך או כמו כל הנאה חושית בעצבים שיש לך מהנאה חושית אחרת. פשוט לא.

אנשים אוהבים להעמיד פנים שזה כך אבל זה לא. אני לא מכחיש שאין לזה כמה נוירונים שיורים במוח שלך או מה שזה לא יהיה, אבל זה עדיין נפרד ממה שאנחנו קוראים הנאות חושיות. זה נוירונים אחרים, נגיד. זה גם נוירונים, אני לא נכנס לחומריות, אבל זה נוירונים אחרים, עצבים אחרים. והעצבים האלה לא פועלים – הם לא אותם. אתה לא יכול לצמצם את זה ל״אני מרגיש טוב.” מה זה בכלל אומר להרגיש טוב? ההרגשה הטובה של הלימוד היא סוג שונה של הרגשה טובה מההרגשה הטובה משתיית משהו מתוק או להשתכר או מה שזה לא יהיה. וזו ההרגשה הטובה ששייכת ללימוד.

הבלבול ההיסטורי: דגל מחנה אפרים ואובדן הקטגוריות האריסטוטליות

זה מה שבלבל כל כך הרבה אנשים כשהם התחילו להיכנס להנאה מהלימוד, כל הדברים האלה. הם כולם פשוט בלבולים מאי הבנה של זה. כן, בהחלט. פשוט מבולבלים. לגמרי מבולבלים. כי ה*דגל* [דגל מחנה אפרים, טקסט חסידי] חושב שלשמה זה אומר משהו דבר שלישי, שהוא יותר קרוב… לא, לא. ה*דגל* חושב… שוב, ל*דגל* אין את הקטגוריה האמצעית הזו כמו רוב האנשים המודרניים, כי הם שכחו אותה, כי הם הפסיקו לקרוא אריסטו.

ומאז שהאוניברסיטה התחילה לקרוא דקארט, גם ה*יידן* [יהודים] הפסיקו. ולכן, הם שכחו את המציאות שהדרך הרגילה לדבר על הדברים האלה היא לא להעמיד פנים שכל מה שאתה אוהב הוא פשוט סוג של הנאה חושית, שזה ברור שלא. אז, כמובן, כולם יודעים את זה. אז אנחנו מעמידים פנים שההנאות הפסיכולוגיות האלה הן איכשהו אותו דבר כמו הנאות חושיות, נכון?

ואז, מאז שכולם עדיין – כולם, לפחות כולם דתיים או כולם חלק מהיהדות – עדיין חושבים שיש משהו גבוה יותר מזה, אבל אתה לא יודע על שום דבר ביניים, אז אתה קופץ למשהו מאוד גבוה. אז החסידים קופצים לרעיון הזה של לשמה, של *דבקות* [דבקות: היצמדות/התקשרות לה׳], של כוונה לה׳ או משהו כזה.

עכשיו, כוונה לה׳ היא אידיאל מאוד יפה, אבל זה לא כל מה שאנחנו מדברים עליו כאן. אנחנו מדברים על משהו הרבה יותר פשוט מזה. והסוג של הנאה שיש לך מהלימוד אינו חושי. למה בכלל היית חושב כך? זה דבר בפני עצמו.

עכשיו, האם זה טוב? אגב, לא אמרתי שזה טוב לרדוף אחריו לשמו. אני לא יודע אם זה טוב… השאלה של טל היא שאלה אחרת. או השאלה של, האם זה טוב, האם זה באמת הדבר שאתה צריך לרדוף אחריו? אבל אני לא באמת חושב… אני אגיד משהו מאוחר יותר.

חוסר ההפרדה של האהבה מהלימוד עצמו

תלמיד: לא, לענות על השאלה שלך – זה לא… זה לא יכול להיות נפרד. ההנאה… הסוג של הנאה… אם אנחנו קוראים לזה הנאה… אם אנחנו קוראים לזה אהבה… האהבה של הלימוד אינה נפרדת מהלימוד באותה דרך שהאהבה של… כמו החלוקה הראשונה שעשינו, כמו האהבה של גלידה והאהבה של אכילת גלידה. זה לא… זה לא נפרד בדרך הזו.

מרצה: כי כל… כל העניין הזה הוא שעכשיו יש לך – התקנתי לך דבר חדש של אהבה. זה כל מה שזה אומר. כמובן שיש פעילות של לימוד. אולי לא תמיד אתה אוהב את זה. אולי האהבה באה בהתחלה. זה כבר איך שזה עובד. אבל האהבה היא אותו דבר.

שה*דגל טל* [דגל מחנה אפרים] כן מבין את זה נכון. האהבה היא חלק מהלימוד. זה לא אפשרי למישהו להיות *לומד* [לומד: לומד]. ה*מידה* [מידה: תכונת אופי/איכות] היא *לומד לימיט*. אתה יכול להיות… אז אתה לא *לומד*. אז החינוך של הישיבה נכשל בך. אתה *צדיק* [צדיק: אדם צדיק]. אתה לא *לומד*. אתה *חוביב צדיקים* [מקיים מצוות]. אתה אף פעם לא אוהב לימוד. אבל אם הם מצליחים, אז אתה אוהב את זה. והאהבה הזו אינה אותו סוג של הנאה.

ובכן, אם זה לשמה… אם לה׳ אכפת מזה, זו שאלה נפרדת. אנחנו צריכים לשאול את השאלה הזו. החסידים בהחלט יגידו שזה לא מספיק. אני לא מתווכח עם זה. אני רק אומר שזה לא אותו דבר. כשהם מבקרים את החסידים, הם לפעמים מצמצמים את זה לסוג הנמוך יותר של הנאה, מה שזה לא. זה יכול להיות מבוקר, אבל לא בדרך הזו, נכון?

התייחסות להתנגדויות: למה הלימוד אינו כמו הנאה חושית

תלמיד: אתה אומר שאם זה היה סוג כזה של הנאה חושית, אז אף אחד לא היה צריך ללמד אותך את הסוג הזה של אהבה. אז כל תורה שאינה כך…

מרצה: שוב, אני לא יודע אם זה לא היה צריך ללמד, אבל זה פשוט לא מה שזה. אני לא יודע למה מישהו היה חושב שזו הנאה חושית. זה פשוט לא. איזה חוש זה?

למי אכפת איך קוראים לזה – חושי זה, חושי זה? אני רק יודע לעצמי, נכון? יש שתי אהבות שונות. יש אחת, כמו, לפני שאתה קם, כמו, מקבל *חשק* [חשק: רצון/דחף] ללכת, כן? אם הייתי עומד לייעץ, זה *געשמאק* [געשמאק: תענוג/הנאה]. אבל אם אתה אוהב את הפעילות של הלימוד, במילים אחרות, נכון? כמו 2 בלילה, מקבל את ה*חשק* הזה ללמוד, נגיד, או 2 אחר הצהריים, מה שזה לא יהיה, נכון? פשוט ללכת, נכון?

רגע אחד, ואז מה אתה עושה? חוץ מזה, אלה פרטים בתוך הדבר. אני לא רואה את זה. זה לא כאילו הוא אוהב את הפעילות של הלימוד בשביל הלימוד עצמו. יש אנשים שאוהבים את זה, אבל לא, אני לא חושב שזה… אני לא חושב שזה… זה לא משנה לי. זה לא משנה לי. אלה דיונים מעניינים לנהל אם אנחנו מדברים בפועל על המידה של הלימוד. נכנס לכל החלקים השונים שלה. אבל מאז שאני רק מנסה למצוא מה זו מידה… וכל אלה באותה קטגוריה עבורי.

הנאה פסיכולוגית – אני לא יודע מה זה אומר. זו רק מילה שנראה גורמת לאנשים לחשוב שהם יודעים משהו.

אנלוגיית הפיצה ודחייתה

תלמיד: אני רוצה להגיד משהו מאוד, מאוד פשוט, כי אני רוצה להבין את זה. מאז שפעם אחת אכלתי פיצה, עכשיו אני אוהב פיצה. במילים אחרות, תשכח מהטעם של פיצה. בשלב הזה אני כבר אוהב אכילת פיצה, נכון?

מרצה: אני לא יודע. אבל אנחנו לא מדברים… שוב, אנחנו לא מדברים… אנחנו לא יכולים… לא. שוב, אני לא… איך אתה מבין את זה? אני אוהב פיצה. מה זה בכלל אומר?

תלמיד: כן, אני חושב שזה… אני בעצם חושב שאתה טועה כי אתה קופץ בתוך זה. אתה מחבר אותם יותר מדי, נכון? אתה תזכור. אתה תזכור.

מרצה: אל… בוא נעשה… בוא נשמור על דברים פשוטים. תקשיב, תקשיב. זה לא זה. רגע, אז בוא נשמור על דברים מאוד פשוטים ולעולם לא נדבר על אותו דבר שיש לו את שניהם, כי זה פשוט מבלבל, בסדר? אנחנו הולכים להשתמש בדוגמאות שבהן זה ברור נפרד, בסדר?

אכילה והנאות פיזיות אחרות הן סוג אחד של אהבה, ו*כבוד* [כבוד: כבוד] ו*גאווה* [גאווה: גאווה] ו*כעס* [כעס: כעס] הם סוג אחר של אהבה, בסדר? פשוט כך. *כבוד* לא אומר שאני מקבל עקצוץ בעמוד השדרה שלי או משהו. זה פשוט אומר שאני אוהב את זה, בסדר? זה דבר חברתי. זה קיים איפשהו. אני לא נכנס לשאלת החומריות. פשוט סוג שונה של דבר, בסדר?

תלמיד: האם *כעס* הוא סוג שונה של דבר?

מרצה: הנה זה. זה הכל. עכשיו תורה היא מהסוג של… הלימוד הוא מהסוג של דבר שה*כבוד* הוא, לא מהסוג של דבר שהאוכל הוא. זה הכל. יש דבר שלישי? לא שלישי. אותו. אין דבר שלישי. זה טוב יותר, אבל זה אותו סוג של דבר. יש דבר שלישי שהוא אינטלקטואלי. אנחנו לא מדברים על זה. אנחנו מדברים על המידה של הלימוד.

ההבחנה המרכזית: אהבה טבעית מול אהבה שנבנית חברתית

תלמיד: אתה יכול לתת שתי דוגמאות רגילות, נגיד, של כמו *גאווה* ונגיד, אני לא יודע, עניין האוכל, מה שזה לא יהיה, עניין ההנאה?

מרצה: כן, מה אתה מתכוון? ברגע שאני מרגיש *כבוד*… למה זה כל כך קשה? ההבדל הגדול בדרך כלל הוא שאחד הוא חברתי – במילים אחרות, הוא נלמד – והשני הוא יותר טבעי. האם לא… אנחנו, שוב, להשתמש בדוגמה פשוטה, חושי… אתה לא צריך להילמד לאהוב אוכל, אבל אתה כן צריך להילמד לאהוב *כבוד*.

תלמיד: כולם נלמדים את זה כי זה קשור להנאה החושית?

מרצה: כן, בעוד ש*גאווה* אין לה שום קשר להנאה החושית. בדיוק. זה משהו שאתה נלמד. אולי אתה נלמד… יש לך נטייה טבעית לזה כי יש לך נטייה טבעית לכל דבר, אבל אתה נלמד במובן של זה חברתי… הם תרבותיים. *כבוד* הוא מוסד תרבותי, נכון?

אם אתה אדם של תיאוריה ביקורתית, אתה אומר שזה לא באמת קיים. רק הנאות מילוליות אולי קיימות. אפילו זה תרבותי כי הם נכנסים לרמה הזו של זה. אבל אנחנו מנסים לעשות את זה פשוט. אבל זה… איך קוראים לזה? איך קוראים לזה? פרדוקס? לא פרדוקס. דבר בונה, נכון? משהו שלא חי בגוף שלך באותה דרך שאהבת אוכל, אכילה, חיה בגוף שלך. פשוט כך. זה חי ביחסים ביני לבינך.

האם יש לזה ייצוג כלשהו בגוף שלי, במוח שלי? לא השאלה שלי. אבל זה לא חי בגוף שלי באותה דרך. כן. אתה צריך להילמד. ולאהוב את זה זה לא צמצום של אחד לשני. זה לא שעכשיו אני פשוט אוהב את זה באותה דרך שאני אוהב אוכל. אני אוהב את זה בדרך שונה.

עכשיו, אתה יכול להגיד שכל סוגי האהבות האלה הם עדיין אנוכיים ורעים. אני לא נכנס לשאלה הזו. זו הביקורת החסידית, הביקורת האפלטונית. אפלטון כבר היה לו את הביקורת הזו. אבל זו לא הנקודה שלי. זה עדיין יותר שזה סוג שונה של דבר, ונראה שאנשים מפספסים את זה כי זה פשוט… במילים אחרות, אם אין ערך… כמו, אני לא יודע, ערך… זה לא שונה. זה לא שונה בכלל. כמו שיש אנשים שאוהבים פיצה ויש אנשים שאוהבים תורה. זה לא באמת נכון. זה נכון, אבל זה סוג שונה של דבר.

תגובה להתנגדויות נוספות

תלמיד: כדי להיות מסוגל לאהוב פיצה זה דבר פשוט. כדי להיות מסוגל לאהוב תורה אתה צריך אימון, אתה צריך *חינוך* [חינוך: חינוך/אימון]. זה חשוב. זה נבנה חברתית, בסדר. ואם הטעם צריך *חינוך* גם, אז זה לא יהיה אותו דבר.

מרצה: זה לא. יש הבדלים אחרים. זה דבר שונה. הרגע אמרתי לך הבדל אחד ביניהם. זה דבר שונה. אפילו ל… לא יהיה… יש עדיין דבר שונה. אנחנו רק מנסים להגדיר למה זה דבר שונה.

תלמיד: לא, אמרתי אחד, כי לא אמרתי שזה מה שעשה את ההבדל. ברור שזה דבר שונה. אני פשוט לא חושב שאני צריך להסביר למה זה דבר שונה.

מרצה: זה סוג של… מה אתה מתכוון? זה דבר שונה. זה כמו חוש. תחושה היא סוג של דבר. אתה מבין מה זה אומר? הנאה של החוש היא סוג של דבר. אתה מבין מה זה אומר? וחוש של… של אהבה לזה. זה סוג שונה של דבר. אתה לא מרגיש את זה באותו מקום. אני רק רוצה להגיד את זה. זה לא קיים באותו חלק של הנשמה. בהחלט. זה לא אותו דבר.

תלמיד: אחד הוא פעילות ואחד הוא אהבה של הפריט עצמו. אבל אם אתה מגיע עם דוגמאות שבהן זה לא פעילות, נכון?

מרצה: לא, בהחלט לא. זו פשוט פנטזיה נחמדה שאנשים אוהבים לספר לעצמם. אני לא יודע למה אנשים קיבלו את זה. אתה ממש לא מרגיש אותו דבר. אני לא יודע למה. תסתכל בחוויה שלך, בסדר? אתה יכול להסתכל ולעשות התבוננות פנימית לזה. זה לגמרי לא אותו דבר, בסדר?

מסקנה: השטחת ה״אהבה” לקטגוריה אחת בלתי מובחנת

מרצה: מאוד יפה. לא, *המבול* [מבולבל/מעורבב]. אז זה לא אותה אהבה, אותו דבר. למה אנשים מסתובבים עם זה? האנשים האלה פשוט המציאו את הקטגוריה הזו שנקראת אהבת דברים, ואז כמו, אתה אוהב סודה, אני אוהב פיצה. זה נכון במובן רחב מאוד אם אתה אוהב להשתמש במילה “אוהב” בצורה לא מוגדרת. אבל זה כמו להגיד זה השולחן וזה… וזה כוכב. שניהם דברים. מאוד יפה. אבל יש שולחן, זה כוכב.

פרק 15: טבע ההנאה: הנאה חושית מול הנאה אינטלקטואלית

ההבחנה היסודית בין סוגי ההנאה

מרצה: אני לא יודע למה. תסתכל בחוויה שלך, בסדר? אתה יכול להסתכל ולעשות התבוננות פנימית לזה. זה לגמרי לא אותו דבר, בסדר?

תלמיד: כן, זה לא פוגע בטעם שלי. זה באיזשהו חוש אחר.

מרצה: יפה מאוד! זה במובן אחר כלשהו. אז זה לא אותו דבר. למה אנשים הולכים… אנשים פשוט המציאו את הקטגוריה הזאת שנקראת לאהוב דברים. ואז כאילו, אתה אוהב טויוטה, אני אוהב פיצה. זה נכון במובן רחב מאוד אם אתה אוהב להשתמש במילה “אוהב” בצורה לא מובחנת. אבל זה כמו להגיד, זה שולחן וזה כוכב. שניהם דברים. יפה מאוד. אבל זה שולחן, זה כוכב. אז, שני דברים שונים.

אז, למה שיהיה לי אכפת מזה? אין מה לעשות.

תלמיד: לא אמרתי שצריך להיות לך אכפת. רק אמרתי קודם שזה דבר אחר.

מרצה: בסדר.

תלמיד: לא אמרתי שום דבר על אכפתיות. אני רק מנסה להגיד לך את העובדה הכי בסיסית שזה שונה. ומסיבה כלשהי, אני לא יודע למה. אני כן יודע למה. כי זה בסיסי. אם זה משהו אחר, זה בעצם אתה מבולבל. לא, אני מתכוון לזה ברצינות.

תלמיד: אני בעצם חושב בדרך שאתה בדרך כלל מלמד את הדבר. אבל אני לא רואה למה טעם הלשון, כי זה לשון וחתיכה של משהו פוגעת בו.

מרצה: אני לא מבין מה אתה אומר. אנחנו יודעים מה זה ואנחנו יודעים מה זה. הם לא אותו דבר. אם זה למה – זה כמו טוש צהוב שונה מהטוש הכחול. אני לא יודע. אחד צהוב, אחד כחול. מה השאלה? אלה שונים, נכון?

תלמיד: כמובן שאלה שונים.

מרצה: יפה מאוד. אבל הם אותו –

תלמיד: אוקיי, לא לא לא, הם אותו סוג של דבר, נכון? יש לנו את זה –

מרצה: אוקיי, האם אתה – אוקיי האם אתה – האם אי פעם הבנת את הקטגוריה הזאת שנקראת חושים? אתה יודע מה זה חוש?

תלמיד: אה, אז אתה החלטת שיש חמישה חושים?

מרצה: אני החלטתי? כן.

תלמיד: וזהו? יכול להיות עוד –

מרצה: שוב, שוב, שוב, אנחנו צריכים להיות – אנחנו צריכים להיות מאוד – לא, אין אחד מתוך חמישה. אבל אנחנו צריכים להיות ריאליים במובן הזה. במובן הזה, אולי במובן אחר, ואנחנו צריכים להיות ריאליים, נכון? זה לא חכמה פשוט ללכת ולקחת מילים – זה סופיסטיקה, נכון? בואו ניקח מילים ונעמיד פנים שאנחנו יכולים לגרום לכולן להישמע אותו דבר. הן לא אותו דבר. אין שום – זה ההיפך. אם מישהו רוצה לטעון שהן אותו דבר, הוא צריך להוכיח את זה. הדרך הרגילה של חשיבה היא שהן לא אותו דבר. זה לא אותו סוג של דבר.

נטל ההוכחה ובעיית השוויון המילולי

מרצה: אני לא יודע למה. כמו תגיד לי למה. אפילו אני, כשאתה אומר אותו סוג של דבר, אין לי מושג על מה אתה מדבר. לא, זה לא. זה בהחלט לא. זה לא אותו דבר כמו מה? זה לא אותו דבר כמו להרגיש משהו במוח שלי, כמו להרגיש משהו בלשון שלי. מה אתה אומר לי?

תלמיד: אה, אז שוב, אז החוש האחר שנקרא שמיעה גם לא אותו דבר כמו להגיד –

מרצה: שוב, כשאתה אומר מוזיקה, רק כדי להיות ברור, לא, כי עשית לי דוגמאות מסובכות. אני אגיד לך למה. כי אנחנו לא יכולים – אנשים תמיד אוהבים לברוח לדוגמאות מסובכות. כי מוזיקה היא לא הנאה לאוזן. אם אתה אומר משהו מאוד פשוט, כמו הסוג של מוזיקה שתינוקות אוהבים, אז כן. אבל אם אתה מדבר על הערכת מוזיקה, זה משהו –

תלמיד: לא, אני לא מעריך. אני מדבר על מה שתינוקות אוהבים.

מרצה: אז כמובן זה פשוט צליל מהנה. זה לא פשוט שיש דבר כזה, אבל אני מניח שיש דבר כזה. כן, כמובן. צלילים חזקים מאוד כואבים לך וצליל נעים נחמד אוהב אותך. זה בדיוק אותו סוג של דבר, כמובן. זה סוג של – אני אפילו יכול לתת לך איזושהי הגדרה למה חוש אומר, אבל למה שאצטרך ללכת לשם? כאילו אני מרגיש שזה משהו שכולנו יודעים.

ואני חושב שהדבר האחר – אני אומר לך את זה, אני עושה את הטיעון הזה, בסדר? אני חושב שהדבר האחר, ההנחה הזאת שזה אותו סוג של דבר, כמו סתיכל תוספות, זה משהו שאף אחד לא יודע. זה סתיכל פילוסופיה שלא הגיוני שסיפרו לך מישהו ואתה מחליט שזה בסיסי, וזה שטויות. פשוט תחשוב על זה לשנייה אחת ואתה רואה שזה שטויות.

תלמיד: אני מנסה להבין כשאתה אומר – אני אגיד לך את זה. אני מבין כל כך הרבה כשאני ישן וכשאני הולך הביתה זה נגמר.

מרצה: לא, אתה לא יודע את זה. אתה בעצם לא יודע את זה. לא, לא, זה לא מציאות. זה מה שאני אומר לך. זה שטיפת מוח על ידי כת שאמרה לך את זה.

תלמיד: אני יודע שאתה לא – אתה צריך לבוא אליי בכל פעם שאני אומר משהו שזה לא מציאות, אני יודע את זה, בסדר?

מרצה: לא לא לא, אני עושה קיצור דרך כי אין לי טוב – אני עושה קיצור דרך כי אין לי – אין לי צורך לנקוב בחילוק. אתה זה שמחבר שני דברים רק כדי שתהיה להם אותה מילה. זה בכלל לא הגיוני. ומסיבה כלשהי אתה מעמיד פנים שזה אני שצריך להוכיח לך שזה שונה. זה כל כך מצחיק. זה לא שייך. זה שני הדברים האלה.

ואני אפילו לא מגיע – בעצם השאלה האחרת שלך הייתה שאלה טובה יותר. מה השייכות בין ליהנות ממגע לבין ליהנות מטעם? זו שאלה טובה. זה בעצם דרך די קלה לענות על זה, למה הם דומים. אבל מה שאתה אומר זה משהו שונה לגמרי.

ניסוי המחשבה של “הנאה-פלוס”

מרצה: מילה – כמו לשניהם, או ליהנות לשניהם, וזה מאוד לא מדויק כי זו לא אותה סוג של הנאה. זה אותו סוג רק במובן של, אתה יודע, כמו באותו אבל דומה – כמו שאני לפעמים עושה את הדברים המצחיקים האלה כמו הכיסא שלי אוהב להיות על הרצפה, גם אוהב ואף פעם לא קופץ למעלה מעצמו, אז אני בטח אוהב את זה. וזה אותו סוג של דבר כמו שאני אוהב פיצה. זו פשוט מילה שאנחנו משתמשים באותה, אבל זו פשוט סופיסטיקה. אין שום – אין שום – זה, אותה מילה מתייחסת בחוויה שלך או בכל דבר שאתה גורם להם להעמיד פנים שהם אותו דבר. אין לי מושג למה מישהו היה אומר את זה.

תלמיד: אני משתמש במשל של שמיעה מסיבה מאוד פשוטה, בסדר? כי אמרת ששמיעה היא אחד מחמשת החושים ויש לזה סוג של הנאה, נכון? אז אז אמרת, לא, אני משתמש במשל מסובך. לא השתמשתי במשל מסובך. אני מנסה להגיד לך משל שלשמיעה יש הנאה ממנו, נכון? הנה. כך שתבין ששמיעה של הנאה והנאת מגע זה שונה, למרות שהם מחמשת החושים. אני פשוט, האם אני – אז, חבר, המוח –

מרצה: צדיק, האם עניתי? האם עניתי? האם הקשבת למה שאמרתי או שרק חשבת על מה אתה הולך לענות? כי בדיוק חזרתי על השאלה הזאת שאמרת לך.

תלמיד: לא, אמרת על ההבדל במגע וטעם. ואני ספציפית אמרתי שמיעה.

מרצה: לא, כי אני חושב שספציפית נתתי לך את – אתה מבין למה הגענו למושג הזה של חמשת החושים? מה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים חושים?

תלמיד: יש לי דוגמה של לא חמשת החושים. מה עם לשמוע בדיחה? עכשיו, אני לא מדבר על התחושה הפיזית של לצחוק אחרי ששומעים את הבדיחה.

מרצה: זה כמו להעריך מוזיקה.

תלמיד: כן, זה כמו מוזיקה, אבל המוזיקה היא אחד מחמשת החושים. וזה כמו להבין מגע.

מרצה: כן, כן, זה לא שמיעה. זו לא הנאה של האוזן. כמובן שלא. כמובן שלא. זה דבר חברתי. אני לא יודע מה – כן, כמובן. זה דבר חברתי. כמובן, כמובן. זה לא חברתי – בחברתי אני לא מתכוון שאף אחד לא בסביבה. אני מתכוון שזה משהו שמלמדים אותך. זה דבר תרבותי. כמובן. תרבויות שונות אוהבות בדיחות שונות. אוקיי, זו לא לגמרי הוכחה, אבל במובן מסוים, כן, כמובן. כן, כמובן. כן, כמובן. זה לא אותו סוג של דבר כמו לאהוב, כמו ההנאה של חושים. כמובן שלא.

הגדרת מה שהופך משהו ל״חוש”

מרצה: לא שכנעתי אותך שמשהו טוב יותר או משהו. אני רק אומר לך שזה שונה. אנחנו פשוט משתמשים במילה הזאת “להרגיש טוב” לכל דבר. אנחנו פשוט משתמשים במילה הזאת “להרגיש טוב” לכל דבר, כאילו אנחנו יודעים מה זה. אבל אנחנו לא יודעים מה זה. אנחנו יודעים מה להרגיש טוב אומר במובן חושי. אנחנו גם יודעים מה זה אומר במובן אחר. אבל זה לא אותו דבר. זה לא – אין לי מושג למה אתה ממשיך להעמיד פנים שזה אותו דבר. זו פשוט אותה מילה. זה אפילו לא – אתה צריך להשתמש במילה אחרת ואתה תראה שזה לא אותו דבר.

אני יכול לקרוא לזה אחרת. בוא נקרא – בוא נחליט לקרוא לזה אחרת ואז אני אהיה צודק, נכון? אני לא יכול פשוט לבוא – מה ההבדל? דא סבא חליף, דא סבא חליף, דא סבא חליף. שוב, שוב, אני לא תקוע – אני תקוע על זה שאתה כל כך עבר שטיפת מוח ואתה חוזר לי על מילים שלא אומרות כלום.

בוא נעשה שפה חדשה. אנחנו לא מורשים לקרוא לדברים האלה הנאה. אנחנו צריכים לקרוא לאחד הנאה ולשני “הנאה-פלוס”, בסדר? עכשיו אתה מבין שזה שני דברים שונים, נכון? מזה אני נהנה ומזה אני “נהנה-פלוס”. סיום. פתרתי את הבעיה שלך? עכשיו תן לי משהו מלבד המילים להגיד לי למה אמרתי משהו לא נכון.

תלמיד: בוא נגיד לאהוב לשתות, מדברים על אלכוהול – אלכוהול, לאהוב להשתכר, נכון? זו דוגמה מושלמת בשבילך. אתה לא יכול – אתה צריך לעשות הבחנה בין, של, של, של למה – לא למה אתה אוהב לשתות, אלא כלומר אתה לא יכול להביא טעם לעניין, נכון? כי זה מגעיל, נכון?

מרצה: לא, לא, מבחינה חושית, נכון? כמו שאין לזה שום קשר לטעם הטוב, נכון? זה ההיבט החברתי של זה, נכון? אז אני אוהב – אני אוהב לשתות. אני אוהב ל –

תלמיד: אני לא חושב שאדה לא מסכים שזה שונה. הוא לא מסכים שלכן אנחנו צריכים להגיד שזה שונה.

מרצה: אני לא יודע למה. זה ההיפך. אם אתה רוצה לחבר דברים, אתה צריך לחבר אותם.

תלמיד: בתוך לימוד אתה אומר שיש לך חושי. אני לא חושב שיש לך שני דברים. אני לא יודע איזה חוש נהנה מלימוד.

מרצה: אני לא יודע איזה חוש נהנה מלימוד. אם אתה רוצה להגיד לי איזה אחד זה, או באיזה מובן זה חוש – אז למה בכלל היית קורא לזה חוש?

תלמיד: אני לא יודע איפה זה, אבל אני יודע בוודאות שאני אוהב את זה.

מרצה: מאוד חמוד. אם אני שואל שאתה אוהב את זה, אבל אתה פשוט – לא, כי לחושים יש משמעות. זו לא רק מילה שהמצאנו. לחוש יש משמעות. צדיק, כשאנחנו קוראים לזה חושים, זה לא בגלל שהחלטנו באופן אקראי לקרוא לדברים האלה חושים.

תלמיד: לא, אבל אם אתה אומר שיש חמישה חושים, אז אתה לוקח מדברים אחרים שיש להם אותה תחושה שאתה יכול לקרוא חושים, אבל הם לא חושים כי הם לא –

מרצה: אוקיי, חוש הוא משהו שנותן לי מידע על העולם החיצון בדרך של מגע, או בסוג של דרך – עכשיו רק מגע, כן. עם ראייה זה מגע.

תלמיד: כן, סוג של מגע, כולם –

מרצה: כמובן. התיאוריות העתיקות היו בטוחות כך, אבל כיום זה גם ככה. פשוט גל אור פוגע בקרנית שלך או מה שזה לא יהיה. כן, כמובן. זה מה שחוש הוא. יכול להיות שיש בעצם יותר מחמישה אלה, אבל קשה למצוא אותם. כמו שיש הרבה יותר. וזה לא נוגע במוח שלך או נוגע במה שזה לא יהיה – לא ב, לא באותה דרך. כמו שוב, בדרך אנלוגית, כן, יש לנו את האנלוגיות האלה, כמו – אבל לא ב – זו פשוט אנלוגיה. זו אותה מילה לדבר אחר.

ההבדל הקטגורי: נישואין, נחת ודוגמאות אחרות

מרצה: אני לא רואה למה אני צריך להסביר לך שזה שונה, כי זה ברור ששונה. זה אתה שצריך להסביר לך למה זה דומה. אני יכול להסביר לך למה זה אנלוגי, אבל אני לא יודע למה היית מניח שזה אותו דבר.

ורק כדי להיות ברור, אני לא אומר – לא עשיתי שום טענות מוסריות כאן. לא אמרתי שזה סוג טוב יותר של הנאה. רק אמרתי שזה סוג אחר של דבר שקורה. הם נקראים להרגיש טוב באותה דרך, אבל זה דבר שונה לגמרי. זה אותו דבר, בסדר? תן לי להגיד לך בבירור. אנשים נראים מאוד מבולבלים לגבי זה. אני לא יודע למה. אני יודע למה – כי עברתי שטיפת מוח על ידי חבורה של מאות שנים של פילוסופים שמנסים להעמיד פנים שזו העובדות הבסיסיות, אבל זה לא.

ההנאה מלהיות נשוי היא לא אותו דבר כמו ההנאה ממין. וחלק מהאנשים חושבים שזה כן, אבל זה לא. זה ששניהם מהנים, שניהם מענגים, אבל המילה הנאה פשוטו כמשמעו אומרת משהו אחר בשני המקרים, בסדר? נחת, ביידיש זה נקרא נחת. נחת – מה זה נחת? בעצם אותו דבר כמו ליהנות ממין? לא, זה לא נחת. יש איזה יידיש שעושים את הטיעון הזה, אבל זה שטויות. אולי שניהם אנוכיים. לא אמרתי שאחד טוב יותר מהשני או משהו מזה. כל מה שאמרתי זה שזה דבר שונה איכותית.

זה כמו להגיד אתה אומר לי הרצפה והתקרה שניהם אותו דבר. כן, יש להם איזושהי דמיון, אבל הם שני דברים שונים. כמו למה בכלל היית מחבר אותם?

ההשלכה המרכזית: הנאות לא-חושיות חייבות להילמד

מרצה: אוקיי, בוא נחזור לדבר הזה. אני הולך לסיים את השיעור שלי. אז עכשיו, הדבר החשוב לגבי הסוג הזה של דבר הוא שאתה צריך להילמד, בסדר? אתה צריך להילמד. זה לא טבעי. יש בעצם מעט מאוד דברים שהם באמת טבעיים, או לפחות מה ש – ההבחנה הזאת יותר מסובכת. אבל לפחות באיזושהי רמת פישוט: הנאות חושיות לא צריכות להילמד לבני אדם. אבל הנאות אחרות, או אהבות אחרות – אנחנו לא צריכים להשתמש במילה הנאה כי זה מבלבל אותנו, אבל כמובן שזה מהנה – צריכות להיות מאומנות, בסדר?

וזה מה ששלמה המלך אמר ואפלטון אמר.

טבע האימון התרבותי ומשמעות קבלת התורה

פרק 16: אי-ספיקות הטיעון הרציונלי לבדו

מרצה: אין דרך לגרום לך לאהוב [תורה] בלי אימון. עשינו את זה ממש בשבוע שעבר. אני לא יודע. עשיתי את זה ביידיש שלי. אתה צריך להיות מאומן. וזה גם אומר ששניהם – אפילו אם הייתי יכול לתת לך טיעון למה זה טוב, שזה יהיה דיון אחר, זה לא יהיה מספיק. כי אתה עדיין לא תאהב את זה.

אם אני נותן לך טיעון למה זה טוב, אתה הולך להסכים שזה טוב, אבל אתה לא הולך לאהוב את זה באותה דרך שאתה אוהב אוכל, לדרך השונה שאנחנו מדברים עליה כאן, נכון?

ולהיפך, אם אני לא נותן לך את הטיעון למה תורה טובה, אני עדיין יכול לגרום לך לאהוב את זה. אולי קצת פחות בהצלחה, אבל אני עדיין יכול לעשות את זה. אתה יודע איך אני יודע שזה יכול להיעשות? כי הרבה אנשים עושים את זה כל הזמן.

מערכת הישיבות כראיה

וכמו בישיבה, הם לא באמת מסבירים לך למה תורה טובה. הם פשוט אומרים לך שאתה צריך להאמין בזה, אבל הם כן גורמים לך לאהוב את זה, לפחות במקרים מסוימים. וזה אפילו עובד מאוד טוב. הם אפילו גורמים לך לאהוב את זה בדרכים שהם לא היו מסכימים איתן, נכון? כי אנשים שהלכו לישיבה אוהבים גם ללמוד דברים אחרים שהישיבה לא מאשרת, מה שפשוט מראה לך שזה כמו סוג של דבר שאתה יכול – אתה יכול להיות מאומן לאהוב לימוד, וזה לא מתורגם לאהוב לעקוב אחרי מה שהישיבה אומרת. זה לא אותו דבר. ככה אתה נכנס לזה, אולי, אבל זה לא מה שאתה מקבל. בדיוק כמו שזה סוג של דרך להכניס אותך לזה.

תלמיד: הגיוני.

מרצה: הגיוני?

פרק 17: תרבות כאימון אוניברסלי

עכשיו, רק כדי להיות מאוד ברור, כל תרבות בודדת שאי פעם התקיימה עושה את זה, מלבד כמה שמעמידות פנים שחינוך לא נחוץ, אבל הן גם עושות את זה. הן פשוט לא מדברות על זה, נכון? להשתייך לתרבות פשוטו כמשמעו אומר את זה. זה מה שזה אומר. זה מה שתרבות אומרת.

המילה הזאת “תרבות”, שדרך אגב, תרבות היא פשוטו כמשמעו מה שחז״ל קראו תרבות, ותרבות אומר חינוך. קשה תרביס רעה בתוך ביתו של אדם. תרביס אומר גידול – גידול של אנשים, לא גידול של אנשים בדרך של גידול בעלי חיים, דרך של גידול אנשים, מה שאומר ללמד אותם עוד כמה זכויות אנושיות. ברור שלבעלי חיים אין ממש, לפחות לא במידה שיש לנו. וזה משהו שלפחות תרביס מגדיר כאנושי.

מידות כתוצרים תרבותיים

וכשאתה גדל, מלמדים אותך לאהוב דברים מסוימים ולא לאהוב דברים מסוימים שלא בהכרח קשורים לאמונות של החברה הזאת. המילה “virtue” היא מוזרה, אבל סוג הדבר שהוא virtue – virtue פשוט אומר את הטובים. לכן זו דעה מבלי להיות מידה. זה מה שהתרבות עושה.

פרק 18: ההשפעה המתמשכת של החינוך בילדות

וזו הסיבה שהתרבות – ואפילו במידה מסוימת זה מוביל למסקנות מפחידות עבורנו, שכבר נאמרו, שנמשכו על ידי משלי ועל ידי אפלטון ואריסטו – שסוג הדברים שאתה מתחיל לעשות כשאתה ילד, הם הולכים לקבוע את כל חייך, בעצם. כל מה שאתה מאומן לעשות כילד בצורה ילדותית, ישאר איתך לשארית חייך.

דוגמאות לאימון מתמשך

וזו הסיבה שאם אתה הולך לבית ספר נוצרי, אם מלמדים אותך לכבד את הרבנים, אתה תמיד יכול לכבד רבי. אולי זה יהיה רבי אחר, אבל זו מידה. או אם יש לך בית ספר לספרות שמלמד אותך להיות ביקורתי במובן מסוים, אתה הולך להישאר עם המידה הזאת, וכן הלאה.

תלמיד: רגע, רגע. אנחנו הולכים להבין איך להחליף.

מורה: אני לא חושב שאנשים מחליפים לגמרי. אנשים משכללים. מעט מאוד אנשים מחליפים לגמרי, למעשה. אולי אף אחד, או אולי מעט מאוד. אבל מעט מאוד אנשים מחליפים לגמרי, ואני לא חושב שזה מה שאנחנו צריכים לעשות. טוב – אבל בואו נגיע לזה בעוד שנייה.

פרק 19: מה זה אומר להיות שמח על קבלת התורה

אבל זה, אמרתי לפני השאלה שלי מה בסדר. עכשיו, כשמישהו אומר אני שמח להיות – אם אני שמח שקיבלתי את התורה, וכמו שנתנו בחצי השעה הראשונה של השיעור, שאנחנו לא מתכוונים לתורה שבכרזה [הספר הפיזי]. אז הדבר היחיד שזה יכול להיות זה שאני שמח עם מידות מסוימות שגרמו לי להיות. דברים מסוימים שגרמו לי לאהוב.

זה לא שאני בוחר לאהוב, נכון? זה אפילו משהו שמוזר לדבר עליו בחירה. הבחירה היא – זו בחירה, אבל במובן הרבה יותר רחב ממה שאנחנו חושבים על בחירות, כמו שאני בוחר את הפעולה הזאת או את הפעולה ההיא. אתה לא יכול ממש לשבת ולבחור לאהוב ללמוד. אתה יכול לבחור להיכנס למסלול שיגרום לך לזה. אתה יכול לבחור לאמן את הילדים שלך לעשות את זה. זה דבר הרבה יותר רחב מבחירת פעולה פרטית מסוימת.

הכוונה היחידה שיש בה היגיון

אבל אם קיבלת אימון, קיבלת סוג של שגרם לך לאהוב דברים מסוימים ולא לאהוב דברים מסוימים, והדברים האלה טובים – עכשיו נצטרך איזושהי דרך להעריך אם הם טובים – אבל אם אתה מבין שהם טובים, אז אתה צריך להיות שמח עם קבלת התורה.

אם מישהו אומר, אתם צריכים להגיד לי, כי זו נראית הכוונה היחידה שאפשר להיות: שהתרבות שלך שגדלת בה, אם זו הייתה התרבות שגדלת בה, נתנה לך אהבות מסוימות שלא היית מקבל אחרת. זה לא אפשרי לקבל אותם אחרת. אין אף אחד שמקבל אותם בלי להיות מאומן בהם, בלי להיות מתורבת ומחונך לתוכם.

פרק 20: התייחסות לשאלה שמוצגת בצורה שגויה

ואנחנו צריכים לדבר על מה אתה עושה כשאתה תקוע, אבל אנחנו מדברים על כשאנחנו מדברים על להיות שמח עם התורה, אנחנו לא – זה, אגב, מאוד ברור, נכון? אנחנו לא מדברים על הפעם האחרונה, נכון? שוב, אנשים אוהבים ללכת למקרים הקיצוניים מסיבה כלשהי, נכון?

כשאני שואל אותך שאלה, האם אתה שמח עם – הלו? כשאני שואל אותך את השאלה, האם אתה שמח שקיבלת את התורה, אני לא מתכוון הלו. אני לא מתכוון לשאלה של האם היית – האם היית לוקח את התורה אם היית נולד בהונולולו או משהו, היית נולד אחרת, שהרבה אנשים חושבים שזו השאלה. אני לא יודע למה זו תהיה השאלה. זה נחמד מסיבה כלשהי.

למה אנשים מחליפים את השאלה

זו עוד אחת מהדרכים שבהן אנשים מחליפים את השאלה לאחרת, שהיא או יותר קשה או יותר קלה לדבר עליה, נכון? אם אני – לפני ששאלתי את השאלה הזאת של – אמרתי שאנחנו צריכים לשאול, כולנו צריכים לחשוב אם אנחנו שמחים שקיבלנו את התורה, ומסיבה כלשהי אנשים חושבים שהשאלה הזאת מתורגמת לשאלה אחרת, שהיא אם הייתי נולד ב – חלילה – הייתי האיש הזה. זה לגמרי מחוץ – מלבד שזו לא שאלה ריאליסטית, זו גם לא השאלה ששאלתי אותך.

כשאני שואל אותך אם אתה שמח, אני מתכוון לזו שיש לך, בפועל. לא אחרת שהיית מקבל תיאורטית. למה אנשים ממשיכים לשנות את זה לזו? אני לא יודע. אני בעצם יודע על מה אתה צריך לחשוב.

פרק 21: המסגרת לשכלול ותשובה

ומכיוון שהשאלה היא על זו הממשית שניתנה לך – ו״ניתנה” לא אומר שיש ספר שאתה מאמין בו; “ניתנה” אומר שאומנת בה, זה מה שחינוך אומר – לכן, השאלה היא: אם המידות – לא הערכים – אם המידות שאומנת בהן טובות, עכשיו במידה שהן טובות, צריך להיות שמח. במידה שהן לא טובות, צריך לעשות משהו מאוד פשוט.

תהליך השכלול

ומה זה אומר לשכלל אותן? שזה כנראה מאוד קשה לחשוב על חברה שיש לה אפס מידות, או שאין לה מידות בכלל, כי זה יהיה בלתי אפשרי. ומכיוון שלכולם יש כמה מידות, אז העבודה של להתבגר, או לעשות תשובה, שזה מה שאנחנו עושים כשאנחנו יותר מחמש עשרה וכן הלאה ואנחנו לא יכולים לחיות מחדש את הילדות שלנו – זה ילדות, לא רק ילדות, נכון? נעורים.

אז התשובה היא שאתה צריך לדעת מה המידות האלה, ואתה צריך לדעת מה החלקים הטובים שלהן – מה הדברים הטובים שלימדו אותך לאהוב שלעולם לא היית אוהב אחרת – ואז אתה מגלה מה הדברים הרעים, מה הדברים הרעים שלימדו אותך לאהוב ולעולם לא היית אוהב אחרת.

ומה שתצטרך לעשות זה כמו עבודת הפילוסופיה, או עבודת התשובה, כמו עבודת ההתבגרות: זה לגרום לטובים לפרש את הרעים במקום להיפך.

פרק 22: דוגמה קונקרטית: המידה של לייקווד

תלמיד: מה זה אומר?

מורה: אה, עכשיו אני צריך – אני אגיד לך את התשובה גם. התשובה – כן, אני יכול להגיד לך דוגמה אחת, אבל אני צריך לסיים. התשובה תהיה משהו כמו – כמו, גדלתי ל – בואו נעשה משהו כזה, נכון? זה באמת מה שכל המידות עוסקות בזה, מידות המצוות. ומידות המצוות מראה לך שאין, כאילו, באמת דבר כזה דבר רע לגמרי. זו רק שאלה של מתי ואיפה ואיך וכמה, נכון?

הנטייה הגולמית

אז, למשל, אם מישהו גדל באיזושהי חברה שלימדה אותו, כאילו, לא לדאוג ממה שמישהו אחר אומר, נכון? אוקיי, זו מידה שאתה מקבל מ – אני הולך להגיד לך עליה. אוקיי? אנחנו הכי טובים. דיברנו על זה. אנחנו אלה שיודעים את האמת, וכל השאר יכולים פֿאַרשטיין. כן, אחת המידות הבסיסיות.

פשוט מאוד ברור, שוב, אנחנו בורחים לאמת של זה כשאנחנו מדברים על זה, אבל זו מידה. זה סוג של דרך להיות. אנחנו אוהבים את זה. אנחנו אוהבים להיות אלה שיודעים מה הם צריכים לעשות, ואנחנו לחלוטין לא נותנים גאָרנישט מה שמישהו אחר חושב, נכון? זו מידה. זו מעלה. זה דבר שאתה מקבל. אוקיי, מה?

תלמיד: אבל זה טוב או רע?

מורה: זו מידה.

תלמיד: אוקיי.

מורה: כן, אין לי מילה אחרת. זו דרך חשיבה.

פרשנויות טובות ורעות

עכשיו, לזה יש יותר מדי, שזה רע, ופחות מדי, שזה גם רע. ואיזו מידה זו? זה משהו כמו מידת האומץ. אני נותן לך פרשנות של זה. זה מה שאני מתכוון.

עכשיו יש פרשנות רעה של זה, שנקראת החטא של אגואיזם. אוקיי? שזה לא לדאוג לאנשים אחרים. ככה אתה הופך לתלמיד רע של לייקווד. אבל הדרך להפוך לתלמיד טוב היא לפרש את זה כמידת האומץ, שזה הרעיון שאתה כאדם צריך להיות לו איזשהו תחושה של מה הוא עושה ולא להיות ההיפך מזה, שיהיה החטא של להיות חנף, מישהו שפשוט עושה מה שכולם רוצים שהוא יעשה, שזה לא טוב – לא בשבילו ולא בשביל אף אחד אחר.

אתה צריך להיות עם סוג כזה של – אני קורא לזה אומץ. אולי יש מילה אחרת לזה. אני לא בטוח אם זה בדיוק אומץ. זה אומץ – יש לזה יותר קשר עם להתמודד עם סכנה ודברים. אבל עצמי – איזושהי מידה של להיות עם עמוד שדרה. אוקיי?

תלמיד: יושרה.

מורה: יושרה. יושרה, אתה יכול לקרוא לזה. נבין. אתה מבין יותר? זה מה שאני מתכוון. ואיזושהי יושרה –

יושרה, חכמה מעשית, והתנאים המוקדמים לקבלת התורה

פרק 23: המידה של להיות עם עמוד שדרה

מורה: ההיפך מזה יהיה מישהו שפשוט עושה מה שכולם רוצים שהוא יעשה, שזה לא טוב – לא בשבילו ולא בשביל אף אחד אחר. אתה צריך להיות עם סוג כזה של… אני הולך לקבל אומץ. אולי יש מילה אחרת לזה. אני לא בטוח אם זה בדיוק אומץ – קשה להיות יותר קשור להתמודדות עם סכנה ודברים. אבל איזושהי מידה של להיות עם עמוד שדרה.

אוקיי, יושרה. יושרה, אתה יכול לקרוא לזה. אני אבין – אתה מבין פחות או יותר מה אני מתכוון – איזושהי יושרה. אני לא יודע. אני מנסה להשתמש במילים עתיקות. אז איזושהי יושרה או אומץ או עמוד שדרה.

פרק 24: יישום מידה דרך חכמה מעשית

אוקיי, עכשיו זו הפרשנות הטובה של זה. ואתה לוקח – אתה מבין את זה בצורה הזאת ומשתמש בזה בצורה הזאת. וזה – אין דרך ליישם מידה בלי להשתמש בשכל שלך, שנקרא חכמה מעשית. ואתה מיישם את זה במקרים, או בדרך, או בכמות שנדרשת לזה, ולא בכמות שנדרשת להיות גס רוח – כמו שאנשים אחרים מיישמים את זה.

פרק 25: להפוך למנטש והזכות לקבל תורה

זה נקרא להפוך למנטש כשאתה כבר מבוגר. זה נקרא – ואז, אז יש לך זכות להגיד שאתה שמח לקבל את התורה. אחרת אין לך את הזכות, כי זה רק גרם לך להיות יותר גרוע.

פרק 26: השאלה שלא נענתה

אז זה עדיין לא היה חייב להיות התורה הזאת. לא עניתי על השאלה הזאת כי אני – אוקיי, אני הולך לעצור כאן. אתה יכול לחשוב על זה בעצמך. זה לא היה חייב להיות כלום.

The True Meaning of Shavuot: An Agricultural Festival and the Problem of Celebrating Law

Introduction: The Two-Part Agenda

Instructor:

Yeah, we’re good. So this is the story. We’re going to say pshat [simple, straightforward interpretation] on Shavuot, the true pshat, and then we’re going to talk about what was the question in my clickbait? Oh, about Torah u-Mesorah [Torah transmission]. Yeah, why it’s not a good idea to believe in Torah u-Mesorah. Okay. But first we have to say the Torah u-Mesorah.

So it’s very important to understand the true pshat of Chag HaShavuot [the Festival of Weeks], because most people are very confused about it. I’m repeating what my friend Rabbi Dvir Lehrer told me today, or wrote on his Facebook. And I will repeat it in my way. And it stands on something very, very simple. Okay?

The Problem with Shavuot: What Is This Holiday Actually About?

The Uninformative Name

Everyone knows that there is this Yom Tov [holiday] called Shavuot. And its name, as most names of things in the Torah, doesn’t inform us much about what it is, because Shavuot just means weeks. So festival of weeks, Chag HaShavuot, festival of weeks—very informative, helps us very much.

Of course, you probably know why people think it’s called that way, because we counted seven weeks to get there, which is again not very informative or useful. So we don’t really know what this means at all. Right? Everyone knows.

The Missing Source for “Zman Matan Torateinu”

Then if you look in your Machzor [holiday prayer book], you’ll see that it says Chag HaShavuot, Zman Matan Torateinu [the time of the giving of our Torah]. And that is, again, another problem for people that come to my class. They’ve all heard that this is entirely non-present in the text. Not only in the text, also in the Mishnah, it doesn’t say. Nobody knows why anyone decided that Shavuot was—I mean, we know why, but it’s not—there isn’t any original source for the holiday being about the time of the giving of the Torah. That’s one question.

The Conceptual Problem: Why Celebrate Receiving Laws?

There is a bigger question than that, which we discussed last year in the shiur [class/lecture], that was on Shavuot, I think, which is that what’s—that sounds like a weird reason to have a holiday in any case. I mean, Zman Cheruteinu [the time of our freedom], or becoming free from Mitzrayim [Egypt], becoming of our independence, that’s a happy thing. Zman Simchateinu [the time of our happiness], which just means our happiness, but happiness for something, also makes sense.

But celebrating the day of the receiving of a Torah is a kind of weird thing to celebrate. I don’t know much comparative culture or religion, but I don’t really know of many other peoples or cultures, or even our culture—the Torah doesn’t say, right? But I don’t know of many ideas of celebrating the day of the signing of the law, or the giving of the law, or the declaration of independence—that’s Zman Cheruteinu. July 4th is not when the constitution was written. The constitution was written 11 years later or something. There isn’t a constitution day.

Student:

Yeah, nobody knows of it, okay? Nobody makes a barbecue.

Instructor:

So it doesn’t count. So that’s the question. Very basic question. Two double questions. One is that I think this question goes together because if you read the Chumash [the Five Books of Moses] in a simple sense, everything over there makes sense. Right?

A Methodological Principle: The Torah States Only What Makes Obvious Sense

Reading Without Rashi

One of the secrets of the Torah is that if you read it without Rashi [the primary medieval Torah commentator], it makes more sense. In other words, most of the problems, like Pshuto shel Mikra [the plain meaning of Scripture] and so on, kind of fall away. This is something that Rambam [Maimonides] noted in his book, in the third part [of the Guide for the Perplexed]. Okay, this is not our subject today, we’re going to skip it.

The Torah Records Only Observable, Tangible Things

But see, the Torah makes sense. And it does make sense to celebrate in the way that the Torah discusses things makes sense. The Torah says you should remember the day that you went out of Mitzrayim—that makes a lot of sense. The Torah doesn’t really give historical reasons for any other holidays. And the reason it doesn’t make sense—Mikra [Scripture] means, the language forever remembers last week’s shiur. And it makes sense.

People are happy, or in the Torah it says, when you cut your harvest, you harvest your stuff, your land, your food, you’re happy. Or maybe when you gather it into your house in the seventh month, you’re happy. Things like that, all the—what we would call spiritual things don’t say anything, right? That’s because those things don’t make sense, right?

The Torah doesn’t say anywhere—Rambam talks about this, it’s not something that we discovered—it doesn’t say anywhere because that’s a spiritual thing. Did you ever see that? Nobody knows about it. So it doesn’t say in the Chumash. There’s only things that we could see, right? That’s what Ramban [Nachmanides] says. I mean, Rambam doesn’t say it. It has the opposite shitah [approach/position]. But anyways, that’s why it doesn’t say anything about Olam HaBa [the World to Come] or anything like that.

Applying This to Shavuot

So we have to understand this story. So this is a problem with Shavuot, that it both doesn’t say and doesn’t make sense. And the reason why it doesn’t make sense—sorry, the reason why it doesn’t make sense is because it doesn’t say. No, the reason why it doesn’t say is because it doesn’t make sense.

Every person understands. He sees harvest, or he sees gathering, or he sees independence, or he sees being delivered from some enemy, like Chanukah, Purim—all those things make total sense. As everyone knows, they tried to kill us, they didn’t succeed, therefore we eat. Makes total sense. But we got a law, therefore we eat—that makes no sense. And it’s right that it makes no sense, because it doesn’t say in the Torah, right?

And the Midrash it says, and the Gemara [Talmud] it says—it doesn’t even say in the Mishnah, maybe, but the Gemara says things that don’t make sense also, so it’s not a kashya [difficulty/question]. But the Chumash only says things that make sense, so that’s why.

When I say it doesn’t make sense, I mean doesn’t make sense at first glance, right? I’m not saying it doesn’t make sense. It’s not obvious. It’s not simple. It’s not something you can explain to a ben chamesh le-Mikra [a five-year-old beginning to learn Scripture], or like the Lubavitcher Rebbe is saying. At five years old, you don’t understand that. So it’s a baya [problem]. Okay?

The Real Pshat: Shavuot as an Agricultural Festival of the Land

The Simple Answer

Now, there’s a basic debate. There’s a real answer to this question. And I’m repeating from my friend, Rav Dvir, today. That it’s very simple. Okay? And if you get the real, the basic answer to this question, you’ll understand also how it does make sense to talk about Matan Torah [the giving of the Torah], not in the way that most people talk about it, but in the real pshat. And the Rishonim [early medieval rabbinic authorities] are also going to ask for this pshat.

And the Torah does say what Shavuot is, and very explicitly, if you connect it to other pesukim [verses] and other context that we know about this. You’ll understand why it’s called the festival of weeks, but it doesn’t say in the Torah—it doesn’t say like this.

Student:

I just want to say the Muslims do have the last 10 days of Ramadan to celebrate the giving of the Torah and Laylat al-Qadr [the Night of Power].

Instructor:

I don’t know, but it’s like Matan Torah?

Student:

No. That’s a different revelation.

Instructor:

Okay, maybe. Maybe. I wonder if it’s a good analogy. I don’t know enough about that.

Student:

Do you think it was also that which I remember from the Hindu tradition, where they also had a celebration between the Mahabharata, whoever it’s called, the epic and the narrator?

Instructor:

Yeah, but that’s not a book of law.

Student:

Okay.

Instructor:

So laws are a problem. Why would we be so happy about it? Okay, so like this.

The Explicit Torah Sources

The simple pshat is like this, okay? The simple story is like this, and it’s so simple that the fact that we didn’t realize it until today was because we’re so brainwashed now by all kinds of Torah ideas that nobody understands, and they forgot to say the things that we understand.

So the simple pshat is like this. And the Torah, it says like this, it says something about Chag HaMatzot [the Festival of Unleavened Bread], and then it says, if you look both in Parshat Emor [the Torah portion Emor, Leviticus 21-24], where the story of Shavuot is said, the story of it, and then Parshat Re’eh [the Torah portion Re’eh, Deuteronomy 11-16], and it’s a slightly different way, but both of them say something like this.

Shavuot Did Not Exist in the Wilderness

In the Midbar [wilderness], for example, there was no Shavuot, right? There was no holidays. B’chlal [in general] there was Pesach, because we’re commemorating Mitzrayim. The story of Parshat Beha’alotcha [the Torah portion Beha’alotcha, Numbers 8-12] is the people celebrating Pesach in the Midbar, but other than that, it doesn’t make sense. They didn’t eat in the Sukkah. They were in the Sukkah.

Student:

Oh, yeah.

Instructor:

Or Sukkot Shavti [they dwelt in sukkot/booths].

But these holidays are holidays of people living in their land. So in general, as I said, in Sefer Devarim [the Book of Deuteronomy] it’s made explicit, and in the entire Torah, even in Sefer Vayikra [the Book of Leviticus] in the Midbar, it’s sometimes explicit that the Torah was given to people living on their land, right? And this is even more explicit for Chag HaShavuot.

The Agricultural Framework

It very explicitly says in the beginning of the mitzvah [commandment] of Sefirat HaOmer [the counting of the Omer] and Korban HaOmer [the Omer offering], Sefirat HaOmer and Shavuot, in the book of Leviticus chapter 20-something, it says, and then you will—it says, you will make, and then in the beginning of Sefirah it doesn’t say, this is what you’re going to do, it says, and then it says you will count, and then it says, and on the fiftieth day you will bring—you will bring what we call, and that will be—that’s what we call Chag HaShavuot, right? Very, very clear, right?

Very simple story, and the story is as simple as can be. But if you know a little bit about the order of the harvest, which I don’t know—I just know it from this story in the Torah—but I’m assuming that this is true also if you look around in the fields, which at least in Israel, in the way, mostly the way the agriculture works, there are grain cereals that start growing, that they harvest, their time of being ripe and harvest. Because earlier on, there are things that are later, right? In general, it goes like this.

Modern Alienation from Agricultural Reality

I’ll tell you a very interesting understanding of it. Everyone knows, and if you listen to my shiur on brachot [blessings] and tefillah [prayer] and Rambam recently, you’ll learn about this. Everyone knows that we live in a very weird situation. Why do we live in a weird situation? Because most of us go to work every day in the morning, and at the end of the week or the end of the bi-weekly period, get some kind of paycheck.

Nobody knows how exactly our work made that paycheck—something Marx called the alienation of labor. Do you know how your paycheck comes from your work? Nobody knows. Somehow, you don’t know how your labor produces the value that you get out of it. Somehow, there’s a system that somehow claims that if you fill out a lot of forms, you press a lot of times next on the internet during the week, somehow—

The Agricultural Cycle as the Foundation of Torah Life: From Modern Labor to Ancient Harvest Rhythms

The Distance Between Modern Work and Natural Cycles

Modern Workers vs. Capitalists and Entrepreneurs

Instructor: And therefore, you’re able to pay rent. And therefore, you’re able to continue your life. But there’s very little cycles of production, where you see I did work, and then I receive. I get my reward, right? It grows. It sells a little bit more.

Student: So people that are their own businesses or people that are capitalists, they do…

Instructor: If you’re a capitalist, then you’re closer. It’s very weird—workers are the furthest from the ancient system. The capitalist and the owners are closer to it.

Student: The others, like someone who gets percentage of the field, like a sharecropper?

Instructor: Yeah, that’s still a sad situation, but yeah. But I’m saying nowadays when you’re a worker, you just work. I get it. I mean, you just work for a day and you get your payment. It’s very little connected to natural cycles. There’s business cycles or there’s cycles of production, you don’t really know about that. You just live in your…

Student: Slavery would be tied to production. You would get more or less.

Instructor: Maybe, maybe, or maybe it’s smoothed out. But there’s no… And that’s why we’re living a very weird, weird, weird world. But the Torah assumes, and like I’m saying, the modern capitalist or someone who invests and waits for the business to give tithes, right, bear fruit, or someone with different kinds of entrepreneurship—there were different ways you could come close to this. And this is the basic cycle of a farmer in the olden, in the ancient times. And until not very, not so long ago, about 80% of humanity were farmers or auxiliaries to the farmers.

The Torah’s Two Occupations: Farmers and Warriors

Instructor: And you read it—in the Torah, it’s only two jobs that are mentioned: farmers and the warriors. That’s basically what you do. And they can—the winter you farm and the summer you fight. That’s more or less…

Student: What about hunters?

Instructor: Hunters? Mostly, yeah, not much. I mean, Esav was a hunter.

Student: Well, Yaakov was a farmer.

Instructor: Yaakov’s father, a pastor [shepherd].

Student: What? Like…

Instructor: Precious man [Nimrod], yeah. Yeah, those are bad people.

Instructor: Okay, okay, let’s go, let’s go back to… We’re going to get involved in this.

The Natural Cycle and the Blessing for the Year

Understanding *Barech Aleinu* [Birkat HaShanim: the blessing for prosperity in the Shemoneh Esrei prayer]

Instructor: Point is, there is a natural cycle. And therefore, for example—and people get very confused—there’s a *bracha* [blessing] in *Shemoneh Esrei* [the Amidah prayer] for money, for *parnasah* [livelihood], right? It’s called *Barech Aleinu* or *Barech Einu*. And if it’s in the summer or the winter. And that’s a *bracha* for something called the year. What is the year? Nobody knows why we’re blessing the year.

But the year over here means the crop of the year. It doesn’t mean literally the year, or maybe the opposite. The word *shana* [year] probably originally meant the crop of a year, or a cycle of crop. And then was borrowed to mean also just a period of time, which we count more or less by the seasons, which are what gives us the crop cycle.

And therefore, the *bracha* for *parnasah* is that this year’s crop should work out. That’s why in the winter we pray for rain, and in the summer we sort of just pray for the protection of it, which is called *tal* [dew], but it just means that the already grown fruit or cereals, or whatever you’re growing, shouldn’t be ruined by too much heat or anything like that. That’s what *morid hatal* [He causes the dew to descend], that’s what *birchat tal* [the blessing for dew] means. If anyone didn’t know yet, that’s what it means. You can read all the poetry around it, and you’ll see that it says explicitly that.

The Two Seasons: Planting and Waiting

Instructor: So, this is the natural cycle, right? Now, this means something like this: Since, at least in the kind of climate that we’re thinking of, generally there are sort of these kind of two main periods, which we call summer and winter in general, in which, in something like in the beginning of the winter or sometime in the winter, you plant. And then you wait a few months and nothing happens. You wait for God to send rain. That’s God’s part in this process. You don’t do anything. You’re sitting around and reading *Tehillim* [Psalms] or writing books or whatever it is that you’re doing during the winter, playing cards or whatever, and making Hanukkah life, whatever, all kinds of random stuff. And then in the spring things start to grow.

The Terror of Late Winter: Survival and Starvation

Instructor: Now this means, for example, that the end of the winter is a very scary time, because after things start to grow you have to figure out a way of storing your grain for the whole year, because otherwise in the winter you’re barely going to have anything to eat. This is why the end of the winter is a time of starving. That’s when everyone starves. If you read any ancient things, you’ll see we don’t have enough food to last through the winter. And the winter ends, we start rationing our food.

Student: Yeah, there’s American stories about this, but all kinds of stories.

Instructor: Like I said, until not so long ago, people lived like this. Now, this means that when it comes, like, *Chodesh Adar* [the month of Adar], that Purim has a big interesting thing that we have a *Yom Tov* [holiday] in that time. But when it comes, like, Adar, the end of the—you know, like, February, March—people are kind of really, really tense, and they might not survive because if the harvest comes too late you’re gonna be dead.

*Chodesh Ha’Aviv*: The Barley Harvest and the Meaning of Pesach

The First Harvest: Barley

Instructor: And then finally comes *Chodesh Ha’Aviv*. *Aviv* literally means the—and what does *Aviv* mean? Literal translation?

Student: No…

Instructor: *Aviv* means the barley harvest. *Aviv* literally means the barley harvest because this is the first cereal that is harvested, that becomes ready, becomes ripe. And finally, we’re sort of happy that we survived. We have some barley, and we could eat a little bit.

This is why we have Pesach. Or not exactly Pesach, at least the second day of Pesach. *Korban Omer* [the Omer offering]. Pesach is when we have the independence. But there’s a second interpretation of Pesach, maybe the second half of Pesach. There’s all kinds of random theories about explaining the connection with this and Pesach. But *Korban Omer* means we’re happy that we survived this year. Now it seems like we’re going to last for another few weeks. We have food.

The Nature of Barley: Poor Man’s Food

Instructor: Now, unfortunately, barley is not a very good grain. Usually we call it, in *Chazal* [the Sages], *ma’achal behemah* [animal food]—animals like to eat it. Okay, you can give it to your animals, you’ll eat that, and you’ll kill the animals and eat them. You could survive on it, you could make bread out of it or something. It doesn’t make very good bread. Did you ever eat bread from barley? It’s not very good.

And it also doesn’t rise very well. At least in the ancient times, I’ve read, or that’s what my friend told me today—I’m trusting it for now—that nowadays maybe you could put artificial yeast, but in the ways that bread rose and became *chametz* [leavened], it’s very hard to make barley into *chametz* because naturally it doesn’t ferment. It doesn’t have the gluten content or whatever it is to make it into *chametz*.

So barley is usually eaten—if people eat it they eat it like it says in the Torah by the story of the *Omer*: *kali* [roasted grain], *karmel* [fresh grain], with all kinds of random—you make cereals, you make some farina out of it, or you bake it, you make some kind of cakes, all kinds of things. It’s kind of a poor man’s food, but at least he survived.

*Korban Omer*: Thanksgiving for Survival

Instructor: That’s called *Korban Omer*, and of course we bring the first one to the *Beit HaMikdash* [the Temple] to show our appreciation for the beginning of the harvest. And that also, if you think about it, actually matches very well with the historical meaning of Pesach, which is that we survived, right? We got out of Egypt, we survived, we’re here, we have some *matzah* [unleavened bread]. We don’t have much to eat, we have some *matzah*. *Matzah*, which is—*matzah*, you’re *yotzei* [fulfill the obligation] with barley, for sure, right? Sort of *matzah*, or all barley is *matzah*, or *matzah* is made out of barley, and you’re fine.

*Chadash*: The New Grain

Instructor: Okay. *Chodesh* [month], that’s the big thing of *chodesh*—there’s a new thing. Right? You read the story of *Shemitah* [the sabbatical year] and *Parashat Behar* [Leviticus 25], you see it’s like, if there’s a great, great abundance, you still have old grain from last year. Usually, it uses up at the end of the year, at the end of the cycle.

Now, you go to the *Beit HaMikdash*, you make a big party, you bring some *korban* [offering] and so on, and now you go back to work.

The Seven Weeks of Harvest: Labor and Anxiety

The Most Stressful Time of the Year

Instructor: So this is one of the most stressful times of the year in this kind of system. You go back to work and it’s getting hot and you’ve got to go in the field and harvest all the things that grow. And within these seven weeks, more or less—another few weeks—if you’ve ever spoken with farmers or you’re going to the *kibbutz* [collective farm] in Israel where they have all kinds of random plants and stuff, every few weeks, during the summer, basically from Pesach until sort of like *Chamisha Asar B’Av* [the fifteenth of Av], every two weeks something else gets ripe. It’s literally a schedule, more or less.

And every few—you’re basically at work, and when you harvest, you have to go to work from the morning, from *vatikin* [dawn], and you wake up before the sun, because you don’t have a lot of time, and you can’t work at night, so you have to fill up all your time working. That is what people do for seven weeks.

God’s Protection of the Harvest Weeks

Instructor: That’s why there’s a *pasuk* [verse] that says in Yirmiyahu [Jeremiah] that Hashem [God]—it gives rain in time and then He watches for us the weeks of those that need to be watched. You need to make sure—sometimes if there’s a random rain or a random cold flash or something, everything gets ruined and then you’re dead for that year. So you gotta make sure that you have your good harvest and you’re working on that.

That is—that’s the time, like someone that has—nowadays we, like I said, we don’t really live like this—but someone who sort of has some investment and then this is the time where it vests, right? He gets his proceeds. And you have to make sure right away to put it away, to take it out.

Torah as Utopian Vision: From Survival to Thriving and the Economic Blueprint of Shavuos

The Transition from Barley to Wheat – Surviving to Thriving

That’s basically what people do during the harvest. That’s the harvest. Now, when you go a little further into the time, like in the time of Shavuos [the Festival of Weeks], we get the wheat, chita [חיטה: wheat], and wheat obviously could be made into chametz [חמץ: leavened bread], it could be made into much better things than barley. And that’s why we’re very happy about this. And we do something called shtei halechem [שתי הלחם: the two loaves], and we make it into—that’s called, we’re not just surviving, we’re also thriving. That’s the difference.

Student: So, Pesach [פסח: Passover]—

Instructor: Exactly. That’s a little Zohar pshat [פשט: interpretation]. It says, but it’s a pshat. From the letter, it’s a pshat and it’s 100% true—from lechem oni [לחם עוני: bread of affliction] we’re going from surviving to thriving, which is the same thing. I was going from Yetzias Mitzrayim [יציאת מצרים: the Exodus from Egypt] to Matan Torah [מתן תורה: the giving of the Torah]. And I think about a little more—explain you how this connects to that, what this means, what does this have to do with Torah.

Identifying the Source: Dvir Letterer

Okay, now what does that do with Torah? So he says like this. Either I had a different pshat once, but more likely this pshat, and this is more—see, this is more—so I’m gonna say that I’m saying this pshat. If you want my pshat, you could look in some old—I need you—you don’t know him, you should know him, but it’s complicated. He lives in Israel. Look it up on Facebook: David Later Letterer. Letter Melamed [מלמד: teacher]—letter, a teacher. From a teacher, from Germany, is called a letter. Anyways, so I don’t want to say a leather worker, not a leather—a letter, a letter.

Student: No, that’s with a D.

Instructor: Okay.

The Connection Between Torah and Material Abundance

So now we have to understand what does this got to do anything with the Torah, okay? Seems to be very gashmius-istic [גשמיות: materialistic], like the Mashgiach [משגיח: spiritual supervisor] would say. So now, besides for gashmius—there’s nothing wrong with gashmius, what? Yeah, like we spoke last week. Besides for the Torah not being—nothing wrong with gashmius, that’s what you should be happy for—there is also a more basic pshat with Torah that has to do with this. And this is also very clear if you read Parshas Emor [פרשת אמור: the Torah portion “Emor”] and Parshas Behar [פרשת בהר: the Torah portion “Behar”] in a slightly different way. You’ll see that the Torah is what creates even more abundance and more happiness in this kind of time of harvest, where you finally—how do you say—you finally, finally fulfill your options and you get the money from the work that you did all year since last year, and God helping you with his rain during the winter. And that is like this.

The Litvish Pshat: Torah as Covenant of Sustenance

So my Litvish pshat [Lithuanian/rationalist interpretation] was that the Torah says that if—the basic deal of the Torah is called a bris [ברית: covenant], and the Torah says that if you won’t do the Torah, you won’t have food for your animals. So, of course, if you have food, that means you did the Torah. That’s what the meaning of the word Torah basically, in the Chumash [חומש: the Five Books of Moses] at least, for the most part, means this. That was my old Litvish pshat.

Now I’m going to give you a better pshat, because that’s like very thin. Although it’s true, and we can get into a lot of Torahs about that, but I’ll give you a better pshat from Reb Dvir [Dvir Letterer].

The Better Pshat: Leket, Shichcha, and Pe’ah in the Context of Shavuos

And he said like this. The words that say in the Torah about Shavuos, it says like this: After it says the mitzvah [מצוה: commandment] of Shavuos, it says [the laws of leket, shichcha, and pe’ah—לקט, שכחה, ופאה: gleaning, forgotten sheaves, and corner of the field]. So randomly—and this was more or less repeated from Parshas Kedoshim [פרשת קדושים: the Torah portion “Kedoshim”]. Or it was repeated, it said already in Parshas Kedoshim. So randomly in the middle of Hilchos Shavuos [הלכות שבועות: the laws of Shavuos], we got Hilchos Leket Shichcha Pe’ah [the laws of gleaning, forgotten sheaves, and the corner of the field].

Obviously, if you read the story of Megillas Rus [מגילת רות: the Book of Ruth, read on Shavuos], it’s also the same story of that. And what does it have to do with anything? You understood what it’s got to do, because that’s the time that we do it. But it’s still kind of out of place.

And the tzavua [צווי: commandment/teaching] is that Shavuos is this celebration of this period where we finally receive a reward. The time of sachar [שכר: reward]. You work and you get reward. You work all winter and you get your reward. Things grow in the spring and the summer.

Economic Organization and Torah’s Blueprint

Now, it’s very important to realize that there are better and worse ways of organizing your economy. The worse ways make everyone have less money, and the better ways make everyone have more money. What are those better and worse ways called?

Student: Okay.

Instructor: No, we explained that this is only worse for capitalists, because it’s kind of capitalist. There are people that invest, and—could you make the air conditioning higher, if you could? I mean, stronger, like put it down. There’s a remote over there.

So that’s capitalism. Cold. Cold.

Student: Make it colder, if you mind, if you don’t mind, unless you’re too cold. Just put it down two degrees.

Instructor: So that is like this. There are better and worse ways of creating a society and having money. And of course, the whole point of the Torah is to have the better way. That’s what Torah is.

Rejecting the “List of Obligations” Reading

And it’s very important, because we have this crazy way of reading the Torah as a list of obligations. And that’s nonsense. Nobody would be making up for a list of obligations. The point of a Torah is—

Student: People do it.

Instructor: No, they lie to themselves that they do it. You can come to the shul lastly, but they don’t do it. People say a lot of this. But what the Torah is—no, what I mean to say is like this.

The Problem with How We Read Legal Portions

When we—we use, for example, we read—we read—there’s different parshiyos [פרשיות: Torah portions] that we read, right? If you—everyone reads every week the parsha of the week, whether you hear it in shul [synagogue] or you read it yourself or you hear something about it. And everyone that does that, that follows the cycle, knows that there are parshiyos that are more—that people are more happy about the parsha, that people are less happy about, right?

They’re like a story of the Shemos [ספר שמות: the Book of Exodus]—everyone is kind of happy. It’s a lot of delicious to say. Or some parsha of like—and this—there’s parshiyos of Chumash [חומש: the Five Books] that other people like, like Vayikra [ויקרא: Leviticus]—people that love those parshiyos. Everyone has their stories that they like, right? Bereishis [בראשית: Genesis], Noach [נח: Noah], all these nice stories that the kids like, and the teachers make them pictures, and so on.

Then we read, like, Parshas Mishpatim [פרשת משפטים: the Torah portion “Mishpatim”], or Parshas Kedoshim, or whatever parsha—just a bunch of lists of laws. And some of them are happy, because they could say a shiur [שיעור: Torah class], and that’s nothing to do with the parsha. It’s like a halacha [הלכה: Jewish law] that’s mentioned in it. It is the parsha, technically. But most other people are kind of bored and waiting for it to finish, right?

Student: True story. I think it’s the lowest in Ibn Kaspi’s ratings, right? He gives ratings, he rates them, he rates the stories.

Instructor: Yeah, yeah, fearless. He’s a huge fan of ratings.

Student: Okay.

Instructor: But I’m saying this is a fact, right? Everyone rates stuff. And wait, wait—I’m not going—I’m not going to give ratings now. What we’re going to do is give you—is that good YouTube short? Do you drag them into the columns?

Student: Different, yeah. No.

The Conventional Orthodox Approach to Legal Texts

Instructor: What I’m saying is that this is one of the reasons why we’re very weak. Like, what do you do? What is your attitude? What kind of story is it? Read like a Parshas Kedoshim. Take a parsha, like a self-contained, how do they call it, a code of law, right? More or less tells you everything about how to be a Yid [Jew]. Like a little bit of Yoreh De’ah [יורה דעה: a section of Jewish law], a little bit of Choshen Mishpat [חושן משפט: a section of Jewish law dealing with civil matters], a little bit of Arachin [ערכין: valuations], a little bit of Even HaEzer [אבן העזר: a section of Jewish law dealing with marriage], a little bit of everything, right?

Or in the Book of Devarim [דברים: Deuteronomy], from Re’eh [ראה: “Re’eh”] to Ki Tavo [כי תבוא: “Ki Tavo”], more or less, right? There’s all these self-contained little versions of the Torah, and Parshas Mishpatim, and Parshas Beshalach [פרשת בשלח: the Torah portion “Beshalach”] even, and so on. So, in case this—I’m sorry, there’s all these little things, and people just read it.

Now, who does read it? How do we think it should be read? Like I said, if someone is like a halacha guy, if you’re like, okay, or in general, you’re like an Orthodox Jew, and Orthodox means something like, I think that the Torah is a list of obligations, so you’re like, wait, this is something you have to do. Do we have to do it like this? Do we have to do it like that? We could have discussions. Does it really mean this? Do we have to do Heter Mechira [היתר מכירה: the halakhic mechanism of selling land to a non-Jew to permit agricultural work during the Sabbatical year]? Do we not have to do that? That’s really what—how we read it, right?

And if you read it that way, then okay, if you’re like a halacha guy, you’re going to have some use out of it, because you have—that’s how you make your money. But not exciting. Nobody is happy with it, right? Nothing exciting, right?

The Deflating Experience of Matan Torah

Like I was by a shiur—a Litvak said, “Wow, everyone likes Parshas Yisro [פרשת יתרו: the Torah portion “Yisro”] because we’re told that Matan Torah is a great thing.” Although it’s just a list of laws also, but there’s at least these nice stories of the thunder and lightning and Kol Shofar [קול שופר: the sound of the shofar] and like dramatic. And then like, okay, and what is the Torah? If you read every day, then it’s Parshas Mishpatim, which meant to be a little—

Student: Canadian?

Instructor: Hello, that’s why we have Shavuos. We eat cheesecake so we should know the difference between Eved Ivri [עבד עברי: a Hebrew servant] and Eved Kena’ani [עבד כנעני: a Canaanite servant]. Doesn’t make sense. And that was—yeah, that’s how we know—the kids, you learn Torah. That’s the message.

Student: Yeah.

Instructor: But that’s nonsense. Not—I discovered that’s what—no, the truth is these people usually are—some of them that have—they enjoy learning Choshen [Choshen Mishpat]. That’s why they do it, right? They must have some pleasure in it, and they identify that pleasure with God, which is cool.

Student: Now I think you mean cool in a real way.

Instructor: Yeah, I mean—okay, this is not our conversation. We’re just making fun of Eden now.

The Proposed Alternative: Torah as Utopian Description

The—my point is that I have a better way of reading it, okay? And it’s a much—I think that we have to read Parshas Kedoshim and Parshas [Behar]—all these parshiyos—like each one of them is like a self-contained thing, I think. And you have to read them as descriptions of utopias. That’s basically what they are.

What they are is—and they’re all imaginary. Nobody that read the Parshas Behar talked about how we’re going to sell our houses and we’re going to have all these complicated rules for how and when you could be go’el [גואל: redeem] in your real estate. This never really worked.

Torah Laws as Utopian Vision: Why Chag HaKatzir and Zman Matan Toraseinu Are One

The Utopian Reading of Torah Law

The Problem with Contemporary Yeshiva Systems

Instructor: But of course, the *Takanos HaYeshiva* [yeshiva regulations] that I know are a bunch of nonsense. They’re all there to serve the *Mashgiach* [yeshiva supervisor], not to serve anyone else, right? They’re not about serving God. They’re not even *Mechillik* [beginning] with us. They’re *Moedah* [institutions], right? There’s a system. It has to work. We’re serving this system, right?

But let’s say I was a *Tzaddik* [righteous person] and I would go to *Har Sinai* [Mount Sinai]. And I would go to *Hashem* [God] and I would say, let’s imagine together a kind of system, a list of rules that will not serve the people or whoever is on top, like make sure that he—

You know, why is there a certain time when you have to be there? Otherwise it would be very hard to teach everyone specifically. That’s really what he would have to do, because that’s his *mitzvah* [commandment], to teach the kids. But since he’s lazy, he wants to do it all at once. He says, everyone has to be by the time on the *seder* [schedule]. So the *Zman HaShiur* [class time], the *Shmir Zman* [keeping to the schedule], I’m here to serve him. Nothing wrong, but it’s not here.

Yeah, you’re like, you come. In the olden days, it wasn’t *Zman* [fixed times]. You look at the *Gemara* [Talmud], how they describe it. You come in the morning, you ask the *Ka’ash Ha’aleh* [question that arose]. There was some kind of structure, but I’m not saying we shouldn’t have structure. I’m just giving you an example of like, you could very obviously see that we all live within certain structures.

The Contrast Between Human Laws and Divine Laws

Like *Moshe Rabbeinu* [Moses our teacher] was living in *Mitzrayim* [Egypt], right? In *Mitzrayim* they were full of laws and they didn’t live without laws. Not like we imagine like, came to *Torah* and gave laws. Everyone has laws, right? Problem is, these are not divine laws, right? These are laws that serve power, they serve whoever is the one that makes them.

You make sure everyone’s on time because otherwise it’s hard for them. They make sure that you get—there’s a whole law that you have to count your harvest so you should be able to tax it, you know? All kind of laws like that. So right, many great laws that like we have, right? If you will deposit more than ten thousand dollars you have to report it because so the government should be able to track you if you put drugs. Okay, that’s a law but not helping me at all, right? Not helping God. Maybe it is, Christ, but probably not.

Moshe Rabbeinu’s Utopian Project

But so now *Moshe Rabbeinu* came and he said, let’s imagine how this—how do we organize? We have to do a lot of things. We have to make a king maybe or not a king or a *Kohen* [priest] or whatever. But also we have to make laws. So let’s imagine the list of laws that are going to be the best. They’re utopian. All the laws are utopian, almost all of them.

They’re not extremely utopian because they’re referring to the power that people have, like we discussed in the last year. But they’re utopian in the sense that if you look at them as a unit, as all together, they’re describing some kind of ideal situation and they’re solving all the problems.

Of course in reality you never solve the problems because whenever you make a law to this direction there’s a problem from the other direction and you need a living *Beis Din* [rabbinical court] to solve this kind of contradictions. Every law is opposite law, right? You shouldn’t get to look at but not too much, right? Like we talk about their comments and so on.

But ideally if you read *Parshas* [the Torah portion]—or *parshiyos* [Torah portions]—they’re all about creating this fully perfect laws.

Student: Yeah, yeah, that’s the opposite position that I would talk about last week.

Instructor: Now I’m just trying to tell you what this—like it. But what is the point of this law? It’s not that this you have to do, you have to do it maybe. But the point of this giving these stories I’m like telling you is something like—

The Aseres HaDibros as Utopian Vision

And the *Aseres HaDibros* [Ten Commandments] are a version of this, right? We had a lot of *shiurim* [classes] of this *Chumash* [the Five Books of Moses] to explain what the *Aseres HaDibros* were. But what explanation would be something like: Let’s think of like the most basic things that in our ideal world, this is what everyone will follow. Very simple.

They’re going to believe in one God and they’re not going to swear on his name falsely, which is the main use of believing in one God, by the way. And they’re going to respect their parents and keep *Shabbos* [the Sabbath] and not steal or lie specifically in court—or yeah, we had a *shiur* about what that means—and they will not take other people’s things, they’ll respect property and not their women, not their property, not their honesty and so on.

That’s the story. That’s a beautiful story. You want to make it real? You’re gonna figure out a lot more things than just this list of ten laws. But it’s a very beautiful story. What it’s describing is like a vision of how everything could work in this most beautiful society.

And if you would say, oh, I need some more details. They say, you know what? Let me tell you. There’s this thing called slavery. I think it would be really nice if we have a special law that slavery has to have a time limit. Oh, but wait, sometimes we’re being very perfect here. Sometimes it’s for the good of the slave to stay there. Okay, so we’ll have some special institution called [*Eved Nirtza*: a slave who chooses to remain in servitude] that will solve that problem, and so on and so forth.

Student: Are you saying it incorporates full reality, essentially, instead of just thinking of one specific person?

Instructor: I’m not saying, but I’m saying just one point: That instead of reading a whole list of things that have to be done, you read it as the script of utopia. Imagine you would write down, you have better laws, you know something, make your own laws, no problem.

Student: Like a current state utopia.

Instructor: Yeah, utopia, a realistic utopia. It’s not a not realistic utopia where like, we’re going to have no private property and we’ll share our women like the *Republic* [Plato’s Republic]. No, it’s very realistic utopia based on solving all the problems that I can think of that I can see you have now. But it’s not there to give you just what you have to do.

Reward and Punishment as Evidence for the Utopian Reading

And how do I know that this is not what a *Torah* is doing? Because it always promises something called reward and punishment. What is reward and punishment? Everyone knows, *Ikara d’Torah shekhar v’onesh* [the essence of Torah is reward and punishment].

Reward and punishment means, look, now you’re in punishment. You’re in *Mitzrayim*. Why are you in *Mitzrayim*? Because *Mitzrayim* has bad laws. They serve the king and everyone else should suffer. That’s called being in *Mitzrayim*.

We’re going to have a *Torah* for free men and we’re going to have an organization of society that’s worthy of free men. And that’s the reward. It’s literally said the reward is you’ll be free, right? That’s what it says.

The Egyptian Tax System vs. Torah’s Redistribution

Or you have laws in *Mitzrayim* that are—you read *Parshas Vayigash* [Genesis 47], you see the laws of *Mitzrayim*. All the agriculture of *Mitzrayim* is organized so that the king should have his 20% tax. That’s basically why they plant over there. And what do they do with the 20% tax? God knows what.

And we’re going to have different laws. We’re going to have also taxes but they’re going to be for your benefit and they’re going to be for all the poor people so they’re also planned. Very different than *Mitzrayim* that all the money goes to the rich get richer.

We’re going to have this whole system of taxes which is going to end up supporting the *Kohanim* [priests] which teach people to be good people and supporting the poor people like it says in *Sefer Devarim* [the Book of Deuteronomy] more explicitly.

We’re going to have this whole law of harvest and we’re back to where we are. We’re going to have this whole law that when you harvest you make sure that you’re not the only one that enjoys the harvest. All the poor people—the *Ger* [stranger/convert], *Yasom* [orphan], and the *Almanah* [widow]—we have all kinds of random tricks of making sure that when you harvest it’s not you, it’s not just the you and the five people on top that make all of the money, that get all the product. It’s going to be also for the poor people. That is what the *Torah* is.

Why Chag HaKatzir Equals Zman Matan Toraseinu

Good story. Now, and for such a story you should make a holiday, not a *shiur* [class]. And you should call us *Matan Torah* [the giving of the Torah]? No, but *Matan Torah* we’re not saying something different than *Chag HaKatzir* [the harvest festival]. We’re just saying that we have a better one because we have a *Torah*. This is what the *Torah* was about.

Student: What do you mean? That’s going cultural.

Instructor: Yeah, but like I said in—in the agricultural society which is the whole world until like 250 years ago, the main—like the main economy is that like being successful means—and still means that in some sense but we’re living we’re in a lot of distractions—but basically means that.

So maybe you can say but right, you know *Shevet Levi* [the tribe of Levi] and *Kohen*—and *Levi* is a *Levi* also. That’s why we have all these *pesukim* [verses] in the *midbar* [desert], in *Devarim*, that’s why we have to go in the *moadim* [festivals] to *Eretz Yisrael* [the Land of Israel] to *Yerushalayim* [Jerusalem] to give the *Levi* that they should also have a *Yom Tov* [holiday]. Otherwise they wouldn’t have—

Yeah, but it’s not—*Torah* doesn’t—it’s not even the *Rambam* [Maimonides]. *Shevet Levi* is—when he has a *Yom Tov*, he doesn’t need the *Yom Tov* because he’s always learning. But his *Yom Tovim* [holidays] are still, in the literal sense, like I said, we were saying the *pesukim*, because everyone is trying to say complicated things, nobody understands.

The *Shevet Levi* also enjoys the harvest. That’s what it says explicitly in the *pesukim* of *Shavuos* [the holiday of Shavuot], the *Levi* is also enjoying the harvest. Of course, everyone is going to use it. The point is not just to live and have money. The point is to do things with that, with your life. Nobody disagrees with that. And then, like the general, there’s people like *Levi*, or whoever you want to call it that do more of that. That’s not a problem.

But it’s still the *chag* [holiday] is still a *Chag HaKatzir* and it’s the *chag* of this ideal idea that when you live in the *Torah*’s *Torah* life then you have a better *katzir* [harvest] and you have more money and you’re more happy and your wife is more happy, your children are more happy, the poor people are more happy, they’re less poor or at least provided for. And that is why it’s *Matan Torah* [the giving of the Torah].

I think that’s the best *pshat* [straightforward interpretation]. It’s very good *pshat*.

Conclusion: What We Actually Celebrate

So what do we celebrate? That we got a lot of money. Unfortunately nowadays we’re not—they’re not my kind of *Torah* and we don’t have more money so we should not celebrate, we should cry instead. That’s what they go—*Nishma* [we will do and we will listen].

The True Meaning of Shavuot and Ezra’s Takkanah: Reading the Curses Before the Festival

The Real Celebration of Shavuot

Instructor: So what do we celebrate? That we got a lot of money. Unfortunately nowadays we’re not—we’re not my kind of Torah, and we don’t have more money, so we should not celebrate, we should cry instead. That’s what they do in Nishina [unclear reference], but they don’t realize. That’s why I have to learn all that.

What is the actual celebration? I’m celebrating what? This idea of that ideas were given of how to make the world… Not we’re given, we’re living it. We only do the holidays living it. The Yom Tov [holiday] is living it. It’s not talking about it. Talking is worthless.

So we’re celebrating the day… After, it’s in the Torah. It’s when you’ll come to the… Again this is the part—there’s only one time of the year, or one week, it’s not a day, it’s worth it—it’s the weeks, it’s that period. You can’t dance around or whatever you do that’s called celebrating holiday—you do it one day, but it’s like a choice. It’s not one day, it’s the period, right? And this is the time where you actually pocket the money that you worked on all year. And how did it work the money? With the Torah. Without the Torah it wouldn’t work. Yeah, that’s not specifically the day.

And what is obvious? I have a whole different delusion [discussion?] for the second part for that. It’s not what’s obvious. It’s obvious who is making it is different, is different than wait… Yeah.

Student: Okay, so you already know you can—you shouldn’t go home.

Instructor: I had a lot of other theories to say about that. But this is a very good pshat [interpretation]. No, but I have to finish this, because it doesn’t actually work.

The Problem: We Don’t Actually Have Torah

In other words, we’re not there. Not entirely there, at least maybe to some extent we are. This last year there was a post-Shavuot drasha [sermon] to explain in which sense we do have a Torah, and we should be happy. But in many senses we’re not.

And obviously, how do I know that we’re not? I mean, already in the times of the Torah, it was not. That’s why it says that Yamim Tovim [holidays] are kind of fake, if you’re not mekayim [fulfilling] the Torah. And there’s all kind of prophets that say this and say that nobody needs your Yom Tov. It’s not just about having a lot of cheesecake. It’s about this system that is supposed to work and make you more happy and make everyone more happy. And that’s what’s called a Torah.

Unfortunately, at least if you believe that there’s something called galut [exile], which the Torah itself talks about, right? And it says very clearly that it’s because you don’t follow the Torah—in other words, it’s going to destroy you. In that sense we don’t have Shavuot. We don’t have any other Torah.

Is it bad or is it just… Oh, it’s just… Then you come up with all kinds of Torahs. You start talking about obligation and you start talking about links up all night, talking about all kinds of random things, because you don’t have the basic thing and you don’t even have the language.

And you come… I mean, why would we cry? We seem to be doing great. Okay, no problem. We also didn’t know what Shavuot is, so nothing is working. That’s a real problem.

Ezra’s Takkanah: Reading the Curses Before Shavuot

I could even tell you a drasha about this problem if you want. Not a drasha, something very important. Also, I’m going to explain you something that seems like just a mando [?], mystical school in a very simple, serious way.

Anyway, it says in Talmud Bavli [Babylonian Talmud] that Ezra HaSofer [Ezra the Scribe] was metakein [instituted] the takkanah [ordinance], that we should read Birchot HaKlalot [the blessings and curses] before Shavuot, remember? That’s why we read Bechukotai [Leviticus 26] usually in our order—I don’t know if that’s what Ezra meant, but in our order, usually Bechukotai is one week before Shavuot, right?

And in order… Bavli doesn’t really understand this. It says, “Tichleh shanah v’killeloteha” [Let the year end along with its curses]. Okay, what does that mean? A siman [sign]? We should talk about klalot [curses] in the end of the year, so… Do you know what that means? What does “Tichleh shanah” mean? It’s like you should be sad on Rosh Hashanah so the next day you should be happy. What does this mean?

The Inadequacy of the Standard Explanation

That’s what we need Ezra for. Ezra, the one who basically created the reinvention of the Torah, that we still have in some sense. We need him to tell us a nice segulah [spiritual remedy], that we should read all of the Torah before Rosh Hashanah. And also before Atzeret [Shavuot], because you know that in the beginning of the lesson Atzeret was like a little Rosh Hashanah. And very nice, it’s a nice random segulah. It’s worth a bit as much as eating apple and honey in Rosh Hashanah.

So I’m going to ask you, what is your… My name is Ezra. Ezra, I’m from Israel, I’m a little kid, I’m from Atzeret, and I’m learning Atzeret. What do you like about it?

Good question. People have asked this question or this question before you, but that’s what it says in the Gemara [Talmud]. It’s probably… That’s what it probably doesn’t mean. This—our order happens to work out that we do this. Doesn’t perfectly work out, but probably as they just did a keriah [reading], they read it, nothing to do with the say that I should or whatever. I don’t know if Ezra had this parasha as I did it even. That’s it. Yeah, it’s their own thing. That’s budget shop [?].

But what is going on? I don’t know what’s going on. This is one of these things—you read and everyone talks about it, it’s like random thought. Nobody knows what it means. Yeah, it’s a good poetry, but seriously doesn’t mean anything.

Okay, so I’m going to tell you what it means.

Yeah, yeah, it’s a nice round… Yeah, you should eat all half a lot of honey on Rosh Hashanah so you should have a good year. Did you ever—did anyone ever test out that if you eat more happily on Rosh Hashanah you have a better year?

Yeah, it’s cute. I’m not saying what works for me. It works? Yeah, it works. I’m not saying it doesn’t work, but it’s like that. Nothing interesting.

But I think that if you know the context, you’ll see that it’s very serious. Not very serious, not very simple.

Understanding Ezra’s Context and Mission

You remember Ezra? Who was Ezra? Ezra was the one who read Birchot HaKlalot, who read Parashat Bechukotai and Parashat Ki Tavo [Deuteronomy 28], but maybe even more Bechukotai in some sense, and said, “Wow, this is the story that happened to us.”

It’s so obvious that some apokalipsis [apocalyptic scholars?] said that Ezra must have written it, right? Remember? What I’m just showing from that is that it’s very obviously talking about him, right? He was the one from his work, from his project, his life project—you can see that this is what he internalized. He’s living in this framework of the Birchot HaKlalot of the Torah.

Ezra’s Diagnosis of the Problem

Ezra came and said, “Klal Yisrael [the Jewish people], we’re stuck in this. We’re post-exile in some sense, but we basically didn’t solve the problem of exile yet. We had this beautiful kingdom, right? Malchut Beit Sheni [the Second Temple kingdom]. It ended. We got stuck in exile. And we’re struggling to restart the thing, right? Not working very well. We have the Zerubavel tribe. Struggling, struggling, struggling. Jerusalem is not very good, well-protected. Look at these problems, right?”

And then what does he come and he says? “Well, we have a plan for this problem. What’s the plan? My basic plan, Klal Yisrael: If you see people struggling, if nothing is working very well, it’s because we don’t do the Torah.” Not because it was a fundamentalist, like that guy that says he’s going to have the economy of the Mekka [?], because he said, “Wait, we have to create a society. We’re in exile because we don’t know how to manage our society well. So we’re going to learn how to manage it, and then we’ll have a better life.” That’s what it says in Birchot HaKlalot. This is the Torah, right? Results-based validation.

Ezra’s First Public Torah Reading

So Ezra came, and he told people this. He said, “Look,” and he was the one that invented—I don’t know if invented, but he was the one that did the first recorded keriah ba-Torah [public Torah reading] in history. Came to Jerusalem in the seventh month, in Rosh Hashanah. It says in the Birchot HaKlalot. And he read them the Torah. Which part of the Torah did he read them? Sefer Devarim [the Book of Deuteronomy], Sefer Shemot [the Book of Exodus]. Certain parts he talks about, but we…

He read them the basic idea that he took from the Torah and he explained that. It says in the Torah that if you will deal clearly with your… This is what Ezra said, okay?

Ezra as Malachi

He wrote a book called Malachi where he explained himself very well. And he said—Malachi, this is Ezra. Two words. Of course this was Ezra. If it wasn’t Ezra, then it was his gilgul [reincarnation]. What’s the difference? Same idea. He came and he said—it was his pen name.

Student: What do you mean?

Instructor: Malachi is a fake name. It’s the most obvious pseudonym in the world. Malachi, “my messenger.” Okay, who? Malachi.

So he said… And he said in the book… So he said, “Look, you’re not going to work out if all you’re going to be doing is trying to integrate with the local elites, and you’re going to not care about your own women and children. Every person who has his wife that he married when he was young, and now she’s not beautiful enough for him and he’s richer, and he goes and he hangs out with the Bnei Yishmael [children of Ishmael] over there, like Mahmoud and Kalyan did, like the story of Bnei Moav [daughters of Moab] and Parashat Pinchas [Numbers 25], Matos [Numbers 30-32], like the Torah says will happen. And then of course you will not be successful. Your society will lose its coherence and you will fall apart.”

That was one of the things he said. And he said a bunch of other things in that vein.

Ezra’s Systemic Reforms

And he said, “Listen, we have a good system.” He was very into the economic system—the ma’asrot [tithes], the terumah [priestly offerings] and so on. He said, “Look, if you’re going to be taking ma’asrot and not doing anything, not being an accountant, not doing the job of a Kohen [priest], not teaching the people, not making them better, you’re just a ganav [thief]. You’re not helping Hashem [God]. You’re destroying Him.”

He made all kinds of takkanot [ordinances]. And he tried to say, “We have to follow the Torah. We have to do Shemitah [the sabbatical year]. We have to do all these things in order that the system works.”

So he was the person whose life project was implementing the plan of Birchot HaKlalot, the plan of the Torah. That was his project. Ezra HaSofer. That was his life plan. And he explicitly—this is not my Torah. He explicitly says this. He explicitly told them, “This is what it says in the Torah,” and tried to get them to follow the Torah. “And then things will be better for you.” Okay?

The Meaning of “Tichleh Shanah”

And we explicitly know that he did this when… So, I guess it says in the Gemara before he read… So that… What does “shanah” mean?

[Chunk ends mid-discussion]

The Agricultural Cycle of Torah: From Survival to Thriving

Ezra’s Teaching on the Harvest Cycle and the Four Periods of Judgment

Ezra’s Reading Before Rosh Hashanah: Understanding “Shana”

Instructor: Okay? And we explicitly know that he did this when, so, I guess it says in the Gemara [Talmud], he read, so that, what does *Shana* [שנה] mean? Thank you very much. *Shana* in the year. *Shana* in the harvest cycle, right?

So, if your harvest didn’t work out very well last year because you didn’t do *Ma’aser* [מעשר: tithing], like it says in the Book of Malachi, you don’t have *Ma’aser*, nothing works because everyone hates you and people steal your stuff and you don’t have a very good society. Therefore, what do you have to do? You have to start doing *Ma’aser* and then the next year, after Sukkot [סוכות: the Festival of Tabernacles], you’re going to do planting again. The next year is going to work better. Right?

And the Gemara said, or imagined and said, that there’s basically two times when we talk about this. One is Rosh Hashanah [ראש השנה: the Jewish New Year], so Ezra was the one that basically created the idea of Rosh Hashanah as we discussed, it doesn’t say in the Torah. But Ezra very explicitly told everyone to be true about Rosh Hashanah, and that makes sense. But also, very obviously on Shavuos [שבועות: the Festival of Weeks/Pentecost], because Shavuos is what it says in the Torah, you’re going to come to the land and you want things to work out well, so you’re going to do the *katzir* [קציר: harvest], and you’re going to give your poor people their stuff.

Well, every single person here is on their phone. It’s amazing.

And you’re going to give the poor people their stuff, and you’ll have a better year. You’ll have a better year. So he taught the people this before the harvest, like before the year cycle starts, which is why Rosh Hashanah is the year of *Ma’adin* [מעדין] for the people, and after it started or in the time that it’s already starting to happen and show them did you have a good harvest this year? Well if you did it was because you did it. If you did to the extent that you didn’t it’s because you didn’t get the tires. I tried to start this again.

The Mishnah’s Four Periods: Agricultural Logic, Not Random

Instructor: And when it says *me’arba’ah perakim* [מארבעה פרקים: “in four periods”], well I’d say it’s a *parashat* [פרשת] on remember that it’s also not random right? Why it says *arba’ah perakim*? What does it mean? You’ve been *cheesed* in Swiss because it says I thought what’s the point. What is this all about? What did Mishnah [משנה: the foundational text of the Oral Torah] get this from? What is this all about? Who told them all these things?

Student: Exactly.

Instructor: It’s as simple as can be, right? As we discussed. On Pesach [פסח: Passover] is when the *tevuah* [תבואה: grain/cereals] starts coming. So Pesach is when we see if the *tevuah*, which the cereals, right? The grains, barley and then the wheat and then all the grains if you have are coming. So on Pesach, that’s the time when we see if the *penicillin* worked out. Alright, the *tevuah*, right?

Then, if you ever went to a farm you can see this even in Lakewood, you’ll know that the fruit trees or tree fruits, right? Like, what kind of fruits basically grow later in the summer. Each one has their period.

Hebrew Agricultural Vocabulary: Kayitz, Zamir, and the Harvest Seasons

Instructor: For example, the word *kayitz* [קיץ], you know the word *kayitz*, right? But *kayitz* people think means summer. *Kayitz* means fig harvest, right?

Student: What?

Instructor: *Kayitz* means cutting figs, specifically. Yes, read in the Torah, you’ll see, always. *Kayitz* is something that has to do with *te’ena* [תאנה: fig]. And *zamir* [זמיר] means, *et hazamir higi’a* [עת הזמיר הגיע: “the time of pruning/cutting has arrived”], means cutting grapes and so on.

Student: What?

Instructor: Yes, yes, yes, we do. In Venezuela and so on, we have words for this, because if you live in this world, it’s obvious. There’s specific words for this. And *kayitz* just means, it’s the latest I think it’s one of the latest things that’s why we call it *kayitz* like *Tammuz* [תמוז: the Hebrew month of Tammuz] of before that we have like for example like it says I mean maybe *kuran oven* right which time of the year was the time when the grapes get ready right that’s about *Tammuz* more or less a little bit a little bit after *chayos* [חיות] so and in other words are the things that grow in the summer.

The Progression from Survival to Luxury Through the Agricultural Cycle

Instructor: You’ll remember something very interesting that we discussed that the further you get into the cycle the more we’re talking about luxuries about thriving instead of surviving right? From Pesach when we go on Pesach we have barley we could survive we could live on that somewhat from what yeah it gets better and better. From Shavuos we get bread we can make bread we can make *chametz* [חמץ: leavened bread] bread it’s *geschmacka* [געשמאַקע: Yiddish, “tasty”] bread we can make a *lechem mishneh* [לחם משנה: double portion of bread]. You go a little further you get wine you could even drink some wine right it was just above they went to the *keramim* [כרמים: vineyards] I think that’s what they come are done then they’re being harvested so you could like have a dance there and so on. You’ve got even like sweet fruits, all these kind of things. These are as…

That’s sort of weird. Who cares? The Torah doesn’t work in America, I understand. Yeah, it’s later, but it’s the fall. It’s like the latest. It’s after everything. Okay. I had a big barbecue. It was too much fat. A big barbecue with food platters, you know, a few ladders.

That’s why the summer is like a time of fun because the summer is when all the fun fruits grow. You don’t just survive, you have wine. You get, by the way, olives even later sometimes all the way into Chanukah [חנוכה: the Festival of Lights]. Anyways, yeah, that’s why we like Chanukah, you know. I didn’t make up this chat about Chanukah. The kids at Hamas said that the olives get pressed at that time.

Shavuos: The Festival of Luxuries, Not Survival

Instructor: Yeah so the kids are a miser this is what I said as a parasite means you understand so in and of course *Hag* [חג: festival] on *mine* because it’s before right there then after that is the period when it has to start raining us on so as they gave this Russian Russia nobody also the same dress he said on she was and why they say that she was because remember this is the *mind* but my main point going back to his original point actually it’s about luxuries like it’s like what says says, like, we have *manty* [מנטי] to eat, *dvash vechalav* [דבש וחלב: honey and milk], right, *milchiks* [מילכיקס: Yiddish, “dairy foods”], and sweet things, right?

Because the point of the Torah is not just to survive, for that we have Ecclesiastes and *Tzai* [צאי], but the point of the Torah is to have fun. To eat *chametz*, exactly, not survive, no, we’ve got to eat *matz chametz* [מץ חמץ: unleavened and leavened bread], and we’ve got to eat cheesecake.

Nobody ever didn’t survive because they didn’t have cheesecake. Also, nobody ever didn’t survive because they didn’t have the whole Torah, understand? We have to have *mitzvah* [מצוה: commandment], that’s enough to survive, at least. But if you want to have cheesecake, then you have to have *taryag mitzvahs* [תרי״ג מצוות: the 613 commandments]. That’s the price. That’s the *moshach* [משך].

Student: What is it for? The?

Instructor: The clickbait.

Student: Ah, what time is it?

Instructor: 10-11.

Student: Ah, it’s another whole sheet.

Instructor: Oh, no. No, you can’t do that. There’s no campaign next to this. I can do whatever I want. Hello. We’re supposed to be having fun. On the book. This sheet itself, by the way, was the… I can tell you, but it can be too quick for you to understand. This is the basic. Okay, so the *mat* is like this. The *chumash* [חומש: the Five Books of Moses] is like this. But you’re all falling asleep already. Make it even colder there. There’s not too much about weeding. There’s not too much about harvesting. There’s a limit to how much harvesting can be interesting. It’s very interesting, rather.

The Problem with “Ratzon Hashem” as an Idol

Destroying the Pagan God of Abstract Divine Will

Instructor: Okay, so like this. So like I said, everyone is confused because they all think that the Torah is something they have to do for some random reason. People in the lake were called called *Rotzen Hashem* [רצון השם: “the will of God”], which is a certain *gechka* [געכקע] called *Rotzen Hashem*. If you ever meet it, you should destroy it, like I remember when he destroyed his father’s idols. *Rotzen Hashem* is a pagan god.

Student: How is it that it’s optional? I’m saying it because… Wait, you want to have click-bicked or you want to ask… I want to know if you want to get killed or stoned or whipped, then why would that be optional?

Instructor: You don’t get killed and stoned or whipped. That’s part of the nice story that we have. Listen…

Student: If you find any sidekicks?

Instructor: What? You should just burn it?

Student: No, they can’t say it.

Instructor: Of course, there’s a that doesn’t mean that right not the thing that the thing that the thing that worships no no no that’s different okay okay.

The Real Reason for Mitzvos: Because It’s More Fun

Instructor: I’m talking about something very simple. You want me to say, you want me to actually understand, you want to actually understand you can be here until next week. Yeah. I’m trying to understand first. What do you mean?

What I mean is that people in this town think that, in the neighboring town, in the small neighboring town next to Howell, people think that the reason why we do the *mitzvah* [מצוה: commandment] is because of something called *Ratz Nashem* [רצון השם], okay? That’s not the reason. The reason why we do the *mitzvah* is because it’s more fun. That’s what it says in the Torah. If you’ll do the *mitzvah* you’ll have more fun.

Student: I can’t live like this. I’m trying to do sorts of things when a *huchim* [חוכים] talks about it. What does he mean everything that’s not the point say all the same things that mean other things that’s always the truth okay because you don’t know exactly what I’m talking about.

Instructor: No no no I have to say it I have to say this and and this is a big problem it’s a very big problem you want to know what’s the problem but I have another not one more thing that I have to say about this but we’ll get to it another time this is the big problem you understand that what is the problem why is it a problem the simple problem is like you could see on certain places and we discussed a little before Pesach that then when anyone realizes so I’ll tell you the problem okay I’ll tell you my clickbait *drusha* [דרשה: sermon/homily].

The Clickbait Story: A YouTube Claimant to Multiple Messianic Titles

Instructor: It starts like this but it’s not the whole *drusha* you could start the video if you want but it’s gonna take too long so so don’t do it no no don’t do it what don’t do it no no everything is with a *drusha* without a *drusha* doesn’t work so this thing is like this I want to tell you a story I want to tell you a story 9 it’s now no leave it over here 10 15 I’ll tell you a story.

Stories like this. I was going on YouTube one day as one does and I met a guy. I met him like I saw the guy’s channel saying that he is the promised something the second. He’s both the second. He’s the second coming of not the second the first question is coming the pope himself. He said that the pope died and and nobody, he claimed the popehood before anyone else did, so he’s the true pope. And also, he said that he is also the true Mahdi [المهدي: the Islamic messianic figure] that was promised for the…

The Abdullah Case Study: A Contemporary Prophet and the Challenge to Religious Authority

Abdullah’s Prophetic Claims

They all laugh at him, like, “Pasuk doesn’t say that, it doesn’t mean that.” And he’s like, “You are a bunch of hypocrites. I’m saying exactly what Muhammad said when he came. What did he come? He didn’t say, ‘Did you read the Quran? Does it say, but what it really means, a pasuk?’ Very simple. I’m a messenger, Gabriel spoke to me. He said, go and speak this and this. And that’s what I say the same exact thing. I’m a messenger, God sent me. I’m coming to the same thing. I’m the one prophesizing the pasuk that I will come. I’m the one that Jesus said will come. All you are believing false versions of that, but I found the correct version.” And people believe them, right?

You are about the person that happened to have been born Muslims or Christians and therefore you have nice stories. Yeah, the pasuk cost of fear, but the basic emunah [faith/belief] you don’t have, right? If someone comes and says the exact thing that your prophet that you claim to believe in said, you’re like, “Eh, the guy’s either a meshugana [crazy person] or a rasha [wicked person].” Like, at least you should, you know, something, maybe I’m the wrong one. Did you check? Did you review the three rashas [wicked ones] that are the real one? You don’t even look at it, right? Because it’s not a tefila Torah [prayer of Torah], it’s not a pasuk [verse].

What’s going on with you? Because it’s a pasuk, right? You’re a bunch of hypocrites.

The Instructor’s Assessment: An Amazing Kushya

Instructor: This guy, I think that this is an amazing kushya [difficult question/challenge]. Anyone that never…

Student: It’s a great question.

Instructor: If I should have been here today, I would think he was nuts.

Student: No, no, it’s a deeper question.

Instructor: He’s saying that the original founder of your religion wasn’t the chacham [wise scholar]. It was very simple. You read the Quran. It says things like this. He said it’s going to rain, and it rained. Okay, I’ll do the same thing. He said that this king will die, and the other king will become, and that’s what happened, and then everyone believes him.

And the Jewish people don’t even take… It’s not the problem that you don’t take me seriously. Don’t take this whole kind of thing seriously, right? Your whole thing is that you take this kind of thing seriously. Some guy came and set a pasuk and let people go and then he split the sea and of course most of the chachamim [wise scholars] probably also were saying that it’s some trick and the few tmimim [simple/innocent believers] that followed him, they’re the ones that you praise on the Amazon. You know, the companions of the Prophet. The few narunim [fools/simpletons] that followed him. And so there he goes and he calls his friends the companions. I forgot how it’s in Arabic like the real… see them and everyone else is just low lives there, they’re not real, right?

Student: Wait, wait, so you could this is like one answer it’s not okay I’m not gonna talk about that answer that the point is the point is this is a great kushya I don’t think a good terutz [answer] is to say but our miracles were true okay I don’t like that then now no problem for you you can go out with it I don’t I think that…

Instructor: But if the kushya is bad, then that’s it. So I think that this is a very good kushya. And I have six terutzim [answers], which means I’m not very good. But what I think is something like this.

The Purpose of Torah: Making Things Better

So what do I think? I’ll tell you what I think about this kushya. I think it’s a very serious kushya. And you have to think about it very seriously. So what I think is something like this.

You’ll remember that the point of any of this, of this Torah thinking, is to make things better, okay? All the disruptions that I gave you that I can have more money is only one level. There’s also other, my neshama [soul] and your soul, okay? But the point is still to make things better and more true and more beautiful. That is the point, okay? That if you don’t accept that and nothing starts, if you think that it’s only because that you only follow the Torah because God… there’s no shem [name/reputation] according to me you’re an apikoros [heretic] and with the evidence out of dominion because I’m a good guy I’m realistic but when I say you’re fake that’s what now he’s not masking but what should I do kids said.

Now therefore what I think is very… but I think that… but but I do think but right and then you have to say okay very nice but Muslim or whoever whichever religion you believe in did something like this right? He didn’t say my drush [homiletical interpretation]. I mean that’s a midrash [homiletical interpretation] if you read it if you understand it but he also did all the mofasim [miracles/wonders] and all the sticks and all the miracles and all these random things and basically just it seems like that right?

The Problem: The Simplistic Nature of Original Prophecy

So it seems like this. It seems like you read the Chumash [Five Books of Moses] and it’s the most simplistic thing right, okay? And like if someone would do that you would you would basically laugh at him. Not only that, we would laugh at him. Specifically the people that claim to be the biggest believers in the Torah would laugh at him even more for various reasons. The reason that I gave before that it’s not sophisticated enough, it’s only one of them. But there’s other reasons because they’re just dogmatic believers in whatever they were taught. So of course they wouldn’t believe this new guy that comes and has a new God. Conservative people, there are all kinds of reasons.

But this is the question. And I think that the answer can’t be that okay, therefore you should follow every upstart that says the claims that God spoke to him. Hello, it’s true that we shouldn’t. And I think it’s also true, I think it’s also true that this is also like a real question that doesn’t make any sense but right. Because if I would have been him then I would have been him and not me. But if I would have been in the times of whichever prophet you believe in very much and it would come in the style that this guy comes on YouTube I would go, “Wow, it’s kind of cool how dumb people are that he has…” If you want to see them, the guy besides that I don’t learn anything from it, right? That’s what I would say. And I would say it to your original prophet too, I think.

I mean, again, if I would be then, then I wouldn’t be me, and the situation would be different. But if it would be me from now, and that from then, the way you’re imagining it, the answer is correct.

The Miracle Question: Would You Be Convinced?

Student: If I could be the person who follows after Moses, I’m not Moses.

Instructor: I’m saying, even if someone would come to me and say, “I have a sun miracle for you, and I’ve split the sea, and I’m going to make a big thunderstorm on a mountain,” I’m not very impressed by that either and what… no I will not convert his religion. I’ve heard this story before. I’m not interesting. That’s me.

Student: You would decide it but I want…

Instructor: No harm, no harm you wouldn’t. I want but just to be clear these stories don’t actually happen that way. They always… every in… and it’s recording the Torah that many people disbelieve Moshe [Moses] so obviously wasn’t as clear as you pretend that it was. So there’s always like the feed and believe. If they don’t understand, they’re more like, “Yeah, I was stuck in there, but I still don’t believe it.” There’s always misnagdim [opponents] like that. That kind of people. You could call them kshonim [stubborn ones], apikorsim [heretics], but there’s not any kind of revelation that solves that problem. That ever happened in history, including in the Torah.

There’s always people that said, like, “Who are you? We’re smart guys,” and they’re recording the Torah. They say, “Hmm, okay, so you said.” They were there by the time I’ve seen her or whatever. So, yeah, okay, so we didn’t disagree.

Toward a Different Understanding

We get into arguments about details. The point is, I think that this argument is true. And I think that we have to have a much better thought about all of this. And I have a lot of them. I don’t know which of them is true or to what extent they’re true. But I think that we have to think a few things like this. Maybe I’ll jump all the way to the last thing that I think. The last thing that I think is, and I can tell you the previous things.

The last thing that I think is that this is just a wrong pshat [interpretation/understanding]. It’s not true. And that’s what Shomani was trying to say. I think this is extremely wrong, and it’s not a motion ever did, or anyone.

Analyzing Abdullah’s Model

In other words, if you think, this guy, let’s understand something like this. Let’s talk about this Abdullah guy, because it’s easier than talking about the Jewish thing. This Abdullah guy, he thinks, and he’s basically Mohammed, and he’s basically reading, he thinks in the Quran, instead of the other guy saying, and he’s very clear. Just like he said a pasuk, and it was true, and it’s God’s trade to him, he does the same exact thing. He has a pasuk. Or he even says the old position, and it means then.

The Problem of Prophetic Imagination: Why We Misunderstand the Original Form of Revelation

The “400-Year Rule” and the Hypocrisy of Sophisticated Belief

The Abdullah Example and Temporal Distance

Instructor: In other words, if you think this guy, let’s understand something like this. Let’s talk about this Abdullah guy because it’s easier than talking about the Jewish thing. This Abdullah guy, he thinks that he’s basically Muhammad and he’s basically reading, he thinks in the Koran instead of the other guy saying, and he’s very clear. Just like he said it and it was true and it’s God’s straight to him, he does the same exact thing. He has an opposite or he even says the opposite and it means then it’s simple as can be, right? And he’s in his imagination you’re just a weirdo that you only, you could only be, basically you could only believe a religion after 300 years old because first watch your ears it’s simplistic, then there’s all kind of philosophies and toys and minus you awesome and it does mean then you start becoming, there’s not become, right?

Every religion start like this is one of like arguments of people like this, right? Every religion, at least most religions, start basically like this. There’s like a very simple, simple message and there’s some simple see them around the guy that has a message. And then a few years later there’s like people that are born into it or that even that convert to it, it’s not necessarily born into it, but they’re like more complicated people and they have all kind of fancy philosophies and theologies.

So basically theologians are the kind of people that would never convert to a new religion, only to old ones. And for some reason that makes sense to them, okay? And they’re very good, that’s one, one up to one up just to say.

Student: Yes, very good. And we’re the kind of people that only convert to religious 400 years old because that’s when they may start making sense. If this guy will concede that I have your religion 400 years, no problem, we’ll start taking his claim seriously. That’s it.

Instructor: Yeah, that’s, I think that that’s a little bit too much, but you get, you get, you get—

Student: Wait, wait, wait, wait, no, but wait, wait, this is a, this is a practical answer but it’s not—

Instructor: Wait, wait, I have another sheet. I told you I’m not gonna finish this sheet today. I’m just going to make you shake it with kashas [difficult questions].

The Reform Movement Distinction

Student: See, this is not a new religion. It’s a reformer, some kind of reinvigoration of an old religion. That’s the easier thing to do. It’s not the same thing. You don’t have to have this claim.

Instructor: Could be, but it’s not this problem. They don’t have this problem because they don’t even claim to be a new religion. To claim to be a new religion or even something like the Mashiach [Messiah] of an old religion is a much stronger claim than what things like Hasidus [Hasidism] or anyone else is doing. It’s very different.

I’m gonna get bigger bags that don’t make so much crunches. Very annoying. You’re gonna hear the video, you’re gonna hear most of the time.

Student: From what?

Instructor: The Coilers of Reckon. Yeah, makes a lot of noise.

Student: Pushes?

Instructor: Anyways, next time, my bigger bags. It only takes once.

The Cumulative Wisdom Answer and Its Limitations

Instructor: No, it’s great. I’m just saying, is point is, my point is that I think that you could have subtract the answer and say like, okay, you’re like a conservative guy, you believe in like in the cumulative wisdom and you say what, we don’t actually know the word nation celebrate choice, you should celebrate some holiday celebrating like, like why am I should celebrate but not sure what’s right, like what was, what happens thousand years after the original revelation what already makes sense. But sure is, is like three guys around the mountain, okay, six hundred thousand guys, doesn’t matter, around the mountain with a guy saying simple stuff and saying God spoke to him, okay? Nobody among us would go for that religion besides for you if there’s impressive enough lights, but most I wouldn’t figure it, no problem.

So that’s one answer. It’s not a good answer. No, it’s not a good answer because it doesn’t answer this like claim of this argument, this accusation of hypocrisy, right? Even those complicated people, they’re all going on, they do celebrate, right? They go on around this, they’re the meaning of the original revelation and there’s so much depth in it and all of that. And then you are, you confront them with the original revelation as it was perceived by people at the time, you know, like right there.

The Reb Meilich Principle: *Achrei Mot Kedoshim Ta’amru*

The Letter to the Rebbe of Lizhensk

Instructor: But a mile says it, says, you know, right, the reminder wrote a letter making this exact argument, right? Someone wrote, wrote to every mile of legends [Reb Elimelech of Lizhensk] that he doesn’t believe in the city there are a bunch of fakers and michigan [Messiah claimants] and losers. And he said, yeah, people like you said said the same about Moshe [Moses] and about David. And he said, every time, like, the next generation, they said it’s a lie. The previous Tzaddikim [righteous people] are great, but the Tzaddikim are fake. The point is to believe in the Tzaddikim, not in the previous ones.

There’s a very strong argument, but it’s making the same kind of, it has the same structure as argument, right? You can’t say, yeah, because when people are alive, it’s not proven if they’re true. This, like, idea of, actually has a lot of wisdom in it, if you think like you people are saying, but you say, how could you know when someone’s alive? Firstly, he could become like a tzadariki [righteous person] after 80 years if he wants.

The Midrash on Not Calling the Living “Men of God”

Instructor: This is a medrash [Midrash]: we don’t claim any living person as a man of God, only after he’s dead. We don’t say only after Abraham is dead, because it doesn’t work that way, okay?

But it’s still the claim of hypocrisy, like the claim that therefore you’re not taking the idea of someone being a man of God seriously. There’s a real problem here. Say, well, I do take it seriously, but I just think it’s not you. But that’s like an excuse. It’s like everything. Theoretically, I believe in prophecy, but there’s no real prophet that I would ever accept, besides for one that’s dead and I can’t really check. It’s something very problematic here.

I think that these practical answers are practical answers, but they don’t solve the basic tension that this kind of question raises.

The Practical Objection

Student: So what does resolve it somewhat… The worst reason to believe in an avi [prophet] is because he’s an avi and not to go for his ideas.

Instructor: Okay. But again, the novim duks [the prophets themselves], they do say that you should believe in them because they’re an avi. It’s like you’re a baton player. It’s like we’re there, it happens, you’re saying your word there, it’s better amazing, right?

Everyone that says I believe in because I don’t know, I believe because I was not about if I was busy, I was like, look, the kugel wasn’t so good, the seltzer was very, what are we, warm by the time I got there. Yeah, yeah, it was a good event, but like, oh, after 500 years people are talking about it, okay, it becomes a big thing.

Yeah, it’s a real question.

The Beginning of the Real Answer: Our Imagination Is False

The False Imagination of Both Sides

Instructor: This I think that we have to have a better kind of answer, and the answer begins like, try starts, I started the game from then it begins by by explaining that our imagination is false and this Abdullah’s imagination is false. His Mohammed never came aren’t spoken his way, you know, I know because he actually, well, he might be a mama lost only a few and just seen them when he was starting off and then he became big, so I can never know. No, it’s not, that’s not the answer thing is, yes, that’s that’s the first answer that I’m not so happy with.

Muhammad as a True or False Prophet

Instructor: I think that their answer is because the real way, firstly Muhammad isn’t a little bit, that that’s why we don’t, we Jews think of him as a false prophet for the most part. Such are a few weird Jews, I think he was a true prophet, like Rabbi, and what was the guy’s name from from Thailand, but anyways that wrote to the Rambam [Maimonides]. No, you know what I mean. Anyways, the person who the number brought together Thailand, he wrote a book saying that David Muhammad was was a true prophet. And that’s why I’m going to answer this.

So, just said to them, Arabs, whatever you are, Arabs are Torah. Now, but most Jews don’t believe that because they say, okay, but it’s still a problem.

The Core Principle: Prophets Spoke in Normal Rhetorical Conventions

Instructor: But I think that even talking about that example, I would say something like, it’s not true that the original prophet was a weirdo that claimed to be a prophet. How do I know this? Well, like he said, because he was successful. But it’s not quite successful. Let’s assume that normally he actually managed to talk to normal people, not just the cultists, like the people that are agreed to be part of his cult. Sometimes he fights with them, sometimes he, there’s those kinds of ways of convincing them. Maybe those ways of convincing would not be very convincing to you, but within the structure that he is living it obviously made sense, right?

And what I mean to to say is that this guy’s like this: if someone comes and says a stickl story [a piece of Torah] for the sheer [the lesson] and his master mystical Quran correctly and you’re like, yeah, it’s a good job, good by itself, it’s good as a child, it’s true, I accept it. If so I’ll just is the Quran himself, it says camera sham blah blah blah blah, I worship me and follow me and and you’ll have a good life, like that’s nonsense. But the Quran is those, those kinds of sentences, that’s all it is, right?

But this is how those sentences sound like after a thousand years that nobody speaks that original language, that nobody knows their their conventions of poetry, their conventions of preachers. It’s very possible that on Muhammad’s day, that’s what every darshan [preacher] said. He wasn’t just have better drushas [sermons] than most people. He wasn’t doing something quality, like in his form wasn’t different than the form that that the next guy, the the of the the pagan prophet the next, the next time was saying. He was, they were both saying the nice mr drushas and somewhat poetic meter. And he did the same thing. He had better content and he was really from God according to the Muslims. Therefore he was accepted and he was more successful.

The Illusion Created by Historical Distance

Instructor: But you have this weird imagination that because there’s obviously all those other books were destroyed because who will not remember those guys, right? But you would think that the way to be a prophet is to speak in this way. No, the way to be a prophet is to speak like a normal person, to explain to people in ways that they understand.

Of course, there’s always tons of conventions. Even nowadays, there’s not only one rhetorical register that you could speak in. You could speak like a chassidish dachshund [Hasidic sermon], you could speak like a literature dachshund, you can speak like an evangelist, you can speak like an Islamic guy that talks on the radio and gives his political opinions, you can make a podcast, you can do a lot of things. None of them are pretending to be something that doesn’t exist anymore or some kind of convention or some kind of form that happens to be the way that your ancient prophet spoke.

Move on.

Application to Tanakh: The Case of Yirmiyahu

The Biggest Chiddush: Form vs. Content in Prophecy

Instructor: And I would say the same thing about the Tanakh [Hebrew Bible], right? And we’ll talk in a second about Pascha Nevo [piskei nevuah: prophetic verses/form], which I think is just about the form, it’s not about the content, as the Chachamim [Sages] himself explicitly say.

What I would say is something like this. We imagine that Yirmi Anovi [Jeremiah the Prophet], people imagine Yirmi came and wrote these nice poetries about how everyone is immoral, and they said the Tshuva [repentance], and he wrote it in this prophetic form, and he said, and therefore he must be doing something qualitatively different, entirely different from what Yermash Giech [a contemporary preacher/teacher] is doing.

The Value and Hurt of Torah MiShamayim: Reading Scripture as Teaching Rather Than Authority

The Prophetic Register vs. Practical Moral Teaching

Instructor: What I would say is something like this. We imagine that Yirmiyahu [Jeremiah], people imagine Yirmiyahu came and wrote these nice poetry about how everyone is immoral and they should do teshuvah [repentance], and he wrote it in this prophetic form, and he said, “Ko amar Hashem” [Thus says God], and therefore he must be doing something qualitatively different, entirely different from what your mashgiach [spiritual supervisor in a yeshiva] is doing when he says, “Boys, you’re not having a good life because you’re not acting correctly. Stop cheating on your wife and maybe you’ll have a better life.”

But Yirmiyahu doesn’t say that because he doesn’t talk about real problems. But that’s what he should have said, right? Yirmiyahu is saying like that, right? “Stop worshiping avodah zarah [idolatry].” It didn’t mean [actual idolatry], right? You’re in the real one, right?

So that’s what today we try to say that means, because we’re living in the olam ha-bechinah [world of approximation]. We’re not real. But you understand what I’m saying?

The Yeshiva’s Core Principle: Emunat Chachamim Redefined

Instructor: What I’m saying is, and therefore what I think is that I have a big claim. What’s my big claim about the ancients, right? What is my big claim? You’ve got in the yeshiva—as if you saw, the seminar, one of them is called “The Meaning of Emunat Chachamim” [faith in the sages]. And what it means is not that we believe everything that the chacham [sage] said, right? That’s not emunat chachamim. That’s… what do we call that? We have to find the word.

Student: What?

Instructor: Shemiah [hearing/obedience]?

Student: No, it’s like…

Instructor: That’s not… exactly. Something like that. Not exactly. It’s like more obligation, right? The concept of authority. We don’t believe in authority. Well, we believe in something called teaching, right? We believe that maybe… like the Berditchever Rav said.

The Berditchever Rav Story: The Power of “Maybe”

Instructor: Maybe there is a God. Remember the story of the Berditchever Rav? I said it in one of my speeches about the campaign, right? It was a big… they came to all the rabbonim [rabbis] and nobody was able to convince them. He wrote long speeches with everyone, nobody let him work. And then he came to the Kedushat Levi [Rabbi Levi Yitzchak of Berditchev], and the Kedushat Levi, he was walking back and forth like the guy was telling him all this, and he was, you know, like a chassidishe rebbe [Hasidic rabbi], and after all, I think he walked up and said, “Maybe there is a God.”

Maybe. No, no, it didn’t mean—people think that it means solving the Pascal’s Wager. Oh, what he meant is like, “I’m sure you’re… you just wanted to open him when I saw closed up.” The apikores [heretic], the oldest guys are closing to maybe. Yeah, not saying maybe, “I’m therefore you should make a wager.” Just maybe. Yeah, listen for a second. There’s a guy that’s claiming they have observed something, say maybe. Yeah, right?

I like this “maybe” very much because it’s like, it’s opening.

The Big Claim About the Ancients

Instructor: So my basic belief is that all these ancient people that were taught very much in our societies to like say, “They were weirdos and those days people believe this,” as if that’s an answer for why they believe that, right? So maybe. Yeah, maybe he’s trying to tell us something. Doesn’t mean that he’s always right. Probably not. He’s a human being. Does that mean we should accept him on faith? No. Well, you should listen, right?

Applying This to Torah and Nevi’im: Torah as Teaching

Instructor: Now, since this is the talk we talk about leadership itself not as well, but I want to make the claim that this is also true for the Chumash [Five Books of Moses] and for the Nevi’im [Prophets] and so on. I don’t think that the best way of reading them is in the “take it or leave it” way, as like, “This is the authority, God said so, and therefore you got accepted. If you don’t accept it, you’re not the kofer [heretic] or a chashash kofer [suspected heretic], and that’s the way it’s read.”

I think it should be read as teachers, like Torah, literally, as a teaching. Maybe saying something. And if you say it’s divine, okay, what isn’t divine? That’s not a very interesting claim. Of course, it means something that they say it’s divine. I mean, but what it doesn’t mean is therefore you have to accept it. What it means is that this is about very real stuff. Please listen to it. Very different than “therefore you have to accept it.”

And then there’s like the only modalities are either accepted or you don’t accept it. And if you think of prophets as just people that are struggling with certain human problems, including about God, or maybe mostly about God because that’s a big human problem, right? And they’re expressing it in the register of their time. Of course they’re speaking in a prophetic verse.

Prophets as Human Thinkers: Philosophy in the Biblical Canon

Instructor: I’m not saying that they wrote philosophy books, although some of them did, like the book of Iyov [Job], and maybe it’s not prophecy, and the book of Kohelet [Ecclesiastes] and so on, which are still part of the Bible, part of the… but they’re just philosophy books, right? But even Yirmiyahu and even Moshe [Moses], they’re just giving thoughts and they’re trying to teach you something.

The Paradox: The Apikores Has More Reason to Read Torah

Instructor: He said it. I always tell everyone that if you believe in the God with the Torah, then it might not be interesting, because God, who understands God? Maybe he has a meshugaas [eccentricity]. That’s not a gem. But if you’re an apikores that thinks the human wrote the Torah, then you have to read it. Because there’s a guy that actually thought this made sense, right?

Student: Yeah, for sure. Four.

Instructor: But that really doesn’t matter because this has to do with hilchot nevuah [laws of prophecy]. Not the point for now, but the fact that it’s ascribed to God doesn’t mean that humans didn’t write it. It’s not a state of these two things. But for that, you have to understand a lot of theology. And I’m not doing that now.

Student: Also, is it possible from the different sefarim [books] of the Devarim [Deuteronomy] you see different types, the language specifically?

Instructor: Yeah, of course. Like we say, speaking different people, it’s resolving different problems. It sometimes changes according to the reality. Of course.

Why the Ancients Should Be Listened To

Instructor: The point is not that this is… the point is just that this is something you should listen to. You should listen to it because it’s people, and we assume that are smarter than us. How do I know? Because he wrote a book. I didn’t. I mean, number one. And what a book! If you wrote a book…

Student: Editing and re-spacing his book.

Instructor: Who, me? Yeah, yeah, that’s an edition of the book. It’s not a book. It’s not the book. I don’t claim to be the book. And you should listen to it. That’s all. You understand?

Critique of the God-or-Folklore Dichotomy

Instructor: And in this sense, the idea of Torah MiShamayim [Torah from Heaven] has the only meaning of… Torah can only have a meaning. Like people say, “Otherwise it’s folklore.” By the way, what’s wrong with folklore? Folklore has a lot of wisdom in it. Folklore is just a word that some romantic made up to explain the wisdom of folklore, by the way.

But, right, we have this literature saying either it’s God or it’s folklore. I don’t know, maybe it’s both. I don’t know, maybe it’s neither. Maybe these categories are weird.

The Shmitta Example: “Maybe It’s True”

Instructor: You know why I started in? Because then maybe it is true. That’s the big threat. Even Yirmiyahu, most from guy, he basically think that there is nonsense God told it. Maybe it’s true. In other words, maybe, right? It’s also means kofer [heretic] in a lot of things that you believe otherwise, right? Maybe it’s true that would be good to have shemittah [sabbatical year] every seven years. We’re sure there has to be a nes [miracle], right? You asked me about the nes.

It doesn’t say that it’s a nes. It says berachah [blessing]. Berachah, because what the whole thing is about giving you blessing, makes things work. Doesn’t say that it’s a nes. Maybe it’s correct. Maybe it works. But we’re so sure that it sure doesn’t work because we know exactly how nature works, like, and everything. It can’t work. It must be God’s meshugaas. No, maybe that’s how it works.

Of course, that’s also what it means. Clearly, because when you take too much ownership over things, that things don’t work. Acknowledging God’s management of the world, or nature, is better way of living. You have more money if you do that. And maybe it does work. But very few people are ready to entertain the thought, “Maybe it’s true.” They’re very comfortable thinking that it’s probably not true. I’m not sure in the sense in the human sense, but I don’t know.

Student: Is what it makes us not understand the Torah, because you’ll remember the understanding this Bible, this is not my fault they know.

Torah MiShamayim as Obstacle to Understanding

Instructor: Okay, okay, okay. I have to finish here. I have to finish. I have to finish. I have to finish. I did not clickbait. I did. I’m speaking for half an hour at this point and I’m enough. I’ll get enough lift gate, but I’m going to give you a source since we have to say everything in the name of tzaddikim [righteous ones], otherwise you think that I’m an apikores.

Source: The Rebbe Rashab of Lubavitch on Emunah vs. Sekhel

Instructor: I’ll tell you who says this. I’ve told you many times. I want to read the description of my insider from this, from the biggest apikores that was there. Otherwise it’s not interesting, right? Of course the believers say things. They always say things.

And this said the Rebbe Rashab of Lubavitch [Rabbi Shalom DovBer Schneersohn]. So the Rebbe Rashab was kind of worried about this problem. He, not for himself, but obviously was worried about it. And in a few places he says that there’s two things called emunah [faith] and sekhel [understanding/intellect]. And for him emunah means what we call Torah MiShamayim, or it’s like, not exactly because he probably has a more complicated understanding of what emunah is, but, and sekhel means understanding things.

And he said, he says many times that, theoretically, an apikores, someone who doesn’t start from the emunah, would have a better haskalah [understanding], have better ideas of the yediat Elokut [knowledge of God] than a ma’amin [believer]. So there’s a few times in his writings. Why? Because he’s not biased. Very obvious, right?

We are learning to say this, but it’s kind of fake. We try to understand God, but if we don’t understand, we’re still going to believe in him. So we’re kind of never going to really understand. The only guy that’s really going to understand is the person that starts without believing. Maybe they don’t believe also, because there’s something to believe also. But that’s the person.

Then he has all kinds of to try to solve this. Like, what do we do with this problem? He’s kind of worried about this problem. He’s trying to say, what do we do? We could still somehow work with both. He’s worried about this.

Student: This is a Crescas [Chasdai Crescas, medieval Jewish philosopher]. Crescas has this problem with mitzvah [commandment], right? That, that is. If it’s a mitzvah, it can exist without the God on top of it.

Instructor: Yeah, okay. Yeah. It might be complicated. Yeah, yeah. I’m not going to, I’m going to try to solve that problem.

The Clickbait Answer: Value and Hurt of Torah MiShamayim

Instructor: Point is, people have noticed this problem. And this is why I claim that, oh, so now you have to, I didn’t finish the main thing. So when I say Torah MiShamayim, the answer to my clickbait title, what is the value of Torah MiShamayim and what is the hurt of it?

The hurt of it is obvious, because it makes you not understand the Torah. Then it’s not divine either, it’s just some random getchke [idol/object]. But also the value of it is what I just explained to you. We have to realize, we have to try to read things this way.

Final Image: Moshe Was Not a Breslover—He Was a Litvak

Instructor: We have to realize that in the time of Moshe, or in the context of Moshe, or in the context of Jesus, if you’re a Christian or whatever it is, he was not a weirdo. He was not a Breslover [follower of Breslov Hasidism]. Moshe Rabbeinu [Moses our teacher] was the biggest Litvak [Lithuanian-style rationalist].

Not a Breslover. What’s a Breslover? When I mean Breslover, I mean someone that comes and says, like the world says, but I have a bumper sticker that says, and that changes everything. And if you don’t believe me, you’re not a kofer. So my cult are the people that believe in this.

And people imagine Moshe Rabbeinu was basically this, because the whole world didn’t believe him. He had a bumper sticker saying, and he went around hooting his horn, whatever his belief was. But something, the point is not that, of course he had a better belief than Nanach [a Breslov slogan], but it was functionally the same kind of meshugaas. Everyone thought it was meshugaas. And he went about it and he said, and it worked, right? That’s the basic. That’s the claim that we said in the name of this Abdullah before.

And I’m here to tell you that that’s false. We should stop imagining Moshe this way. Moshe was an emesdik [truthful/authentic] guy trying to convince people of a truth. Of course, he convinced them in the language that they understood. Maybe they weren’t great philosophers, so he made miracles for them. Maybe God made miracles in order to speak to them in their language.

Why Miracles Don’t Work Today: The Loss of Epistemic Language and Moshe’s True Authority

The Fundamental Problem: Miracles Are Not Our Language

It would be a waste of time. Not like the Rambam says he doesn’t do miracles for some random reason. He doesn’t do miracles because it’s not the language that we speak. I know the guys that work with miracles. They’re going to have *meshugoyim* [meshugoyim: crazy people]. God doesn’t speak *meshugoyim*. God speaks always through this [consciousness/understanding].

Student: No problem. I’m not talking about them. If you would have continued always, this wouldn’t have been a problem.

Instructor: It would. It would. It would. It would. It would. It would because it’s *socher* [socher: stupid/foolish]. If it didn’t take 10 years, it wouldn’t be a problem.

Student: No, it would. It would. Personally, it would be from nature.

Instructor: There’s a fundamental problem.

Student: Another thing that never happened before. Another thing that never happened before.

Instructor: Yeah, yeah. And then you have to keep on raising the bar and we’re going to end up with like—no, the world has to—there’s a reason why the world isn’t the way it is. I mean, there’s a *shiur* [shiur: measure/limit] how much sugar you can make. You can split the sea once and twice and ten seas. At some point we’re going to be living in outer space. You got to make something.

Student: No, I don’t think—I don’t think so. I think—

Instructor: I think so.

Student: I don’t think so.

God Speaks to Everyone in the Way They Understand

Instructor: I think that the reason these things don’t work is because they’re not supposed to work. God’s supposed to speak to everyone in the way that he understands it, in a normal way.

Moshe’s Miracles Were Not Categorically Different

When Moshe did miracles, like Pharaoh said, there was nothing weird about Moshe coming and claiming a miracle. Everyone was claiming miracles. He was just the best miracle guy around. Nowadays, you have to be the best.

Student: Very good. That guy can only make a stick into a stick. He can make the sticks while the sticks. *Gevaldik* [gevaldik: wonderful/great], you’re a better miracle.

Instructor: But this is a language that made sense. And obviously, by the way, if it made sense, maybe there was some science about it or some ways of learning or some schools of how to make miracles and magic. And Moshe didn’t claim to be entirely categorically different, although some of the *shittos* [shittos: opinions/positions] thinks this—I don’t think it’s correct. He said I’m the best and therefore my God is better than yours and I’m explaining about God clearer. I’ve less mistakes in my theory of God than yours because my theory works more than yours. But it wasn’t coming and saying—

In other words, the Moshe that you have to imagine something like this: now that everyone believes in AI, Moshe has a better—it would be someone that has a better one, not that has a totally different thing. The scientist sounds weird because science we have weird kind of science that don’t connect to anything. But the point is there’s no reason to imagine we have this weird thing.

Student: Let me finish, let me finish, let me finish.

A Truer Understanding of Reality, Not Magic Tricks

Instructor: No, not a better magic trick—a truer understanding of reality. A truer understanding of reality. He didn’t do any magic tricks. He only did things that showed that he had a better command of reality than the Egyptians, and he did.

If he would tell us nowadays his understanding, we probably wouldn’t understand it because it wasn’t *Mitzrayim* [Mitzrayim: Egypt/Egyptian]. We don’t speak the language. There’s no way to speak the language. Even though if you would speak the language, you’d know all the concepts, you don’t know what it means.

We Have Only Remnants of Remnants

But we only have like—we have like—we don’t have the Torah, right? We have like remnants of remnants of remnants and we try to interpret it and it has been reinterpreted in so many different registers and nobody knows anything anymore.

The Central Error: Confusing Distance with Essence

But the important thing is that we should stop imagining it. We have this—I’m just going to say this point, and all your catches, you’ll think of at night.

And we have this weird thing of assuming that our distance from the language and the way in which it worked is essential to it, and essential to what it is. And we forget that at every time and every period and every time when it’s real, it’s precisely the opposite.

Why Biblical-Style Miracles Don’t Work Today

The reason why we shouldn’t believe people that pretend that do miracles in the style of the Bible nowadays is precisely because in the times of the Bible it wasn’t the Bible—it wasn’t *amal* [amal: unclear/possibly “strange”]. Once you’re out of sync with the reality then you’re worse, you’re not better.

We should believe and we do believe people that speak to us in our language. Of course they can explain the previous revelations and they can explain how everything means that and so on. But you can’t assume that the fact that we speak differently—we have different things that work.

Pragmatic Concessions and Pluralism

By the way, there’s some people that maybe that works—no problem, speak to them in that way. I don’t say—I have different theories for why it doesn’t work for most people out there. I can give—yeah, I don’t think it’s anything wrong if you have people that are gonna believe you by claiming that a snake spoke to you and that’s the only thing they believe to become good people, you should tell them a snake spoke to you, 100%.

But for us it doesn’t work and there’s nothing wrong with it not working and what does work. And you have to forget that—stop, stop imagining that what is interesting is the weirdness.

Final Summary: Truth, Not Weirdness

What is interesting is the trueness, not the weirdness.

Make sense? That’s my conclusion. That’s in the way in which it both helps and hurts. To believe in *Tavayim L’shaman* [Tavayim L’shaman: unclear reference, possibly “Torah min Hashamayim” – Torah from Heaven].

Closing

And everyone should have a happy *Yom Teshuvah* [Yom Teshuvah: unclear—possibly referring to Shavuos or another holiday]. Send me a lot of cheesecake. And have a lot of good harvest. And *Shalom* [Shalom: peace/goodbye].

המשמעות האמיתית של שבועות: חג חקלאי ובעיית חגיגת החוק

מבוא: סדר היום הדו-חלקי

מרצה:

כן, אנחנו טוב. אז זה הסיפור. אנחנו הולכים לומר פשט [פירוש פשוט וישיר] על שבועות, הפשט האמיתי, ואז אנחנו הולכים לדבר על מה הייתה השאלה בפרסומת המושכת שלי? אה, על תורה ומסורה. כן, למה זה לא רעיון טוב להאמין בתורה ומסורה. בסדר. אבל קודם אנחנו צריכים לומר את התורה ומסורה.

אז זה מאוד חשוב להבין את הפשט האמיתי של חג השבועות, כי רוב האנשים מאוד מבולבלים לגבי זה. אני חוזר על מה שחבר שלי הרב דביר לרר אמר לי היום, או כתב בפייסבוק שלו. ואני אחזור על זה בדרך שלי. וזה עומד על משהו מאוד מאוד פשוט. בסדר?

הבעיה עם שבועות: על מה באמת החג הזה?

השם הלא אינפורמטיבי

כולם יודעים שיש יום טוב הזה שנקרא שבועות. והשם שלו, כמו רוב השמות של דברים בתורה, לא מספר לנו הרבה על מה זה, כי שבועות פשוט אומר שבועות. אז חג השבועות, חג השבועות – מאוד אינפורמטיבי, עוזר לנו מאוד.

כמובן, אתם כנראה יודעים למה אנשים חושבים שזה נקרא ככה, כי ספרנו שבעה שבועות כדי להגיע לשם, וזה שוב לא מאוד אינפורמטיבי או שימושי. אז אנחנו לא באמת יודעים מה זה אומר בכלל. נכון? כולם יודעים.

המקור החסר ל״זמן מתן תורתנו”

אז אם אתם מסתכלים במחזור שלכם, אתם תראו שכתוב חג השבועות, זמן מתן תורתנו. וזו, שוב, בעיה נוספת לאנשים שבאים לשיעור שלי. כולם שמעו שזה לגמרי לא נוכח בטקסט. לא רק בטקסט, גם במשנה זה לא אומר. אף אחד לא יודע למה מישהו החליט ששבועות היה – כלומר, אנחנו יודעים למה, אבל זה לא – אין שום מקור מקורי לכך שהחג עוסק בזמן מתן התורה. זו שאלה אחת.

הבעיה הרעיונית: למה לחגוג קבלת חוקים?

יש שאלה גדולה יותר מזה, שדיברנו עליה בשנה שעברה בשיעור, שהיה על שבועות, אני חושב, שהיא מה – זה נשמע כמו סיבה מוזרה לעשות חג בכל מקרה. כלומר, זמן חירותנו, או להשתחרר ממצרים, להפוך לעצמאיים, זה דבר שמח. זמן שמחתנו, שפשוט אומר השמחה שלנו, אבל שמחה על משהו, גם זה הגיוני.

אבל לחגוג את יום קבלת התורה זה דבר קצת מוזר לחגוג. אני לא יודע הרבה תרבות או דת השוואתית, אבל אני לא באמת יודע על הרבה עמים או תרבויות אחרים, או אפילו התרבות שלנו – התורה לא אומרת, נכון? אבל אני לא יודע על הרבה רעיונות של חגיגת יום החתימה על החוק, או מתן החוק, או הכרזת העצמאות – זה זמן חירותנו. ה-4 ביולי זה לא כשהחוקה נכתבה. החוקה נכתבה 11 שנים אחר כך או משהו. אין יום חוקה.

תלמיד:

כן, אף אחד לא יודע על זה, בסדר? אף אחד לא עושה ברביקיו.

מרצה:

אז זה לא נחשב. אז זו השאלה. שאלה מאוד בסיסית. שתי שאלות כפולות. אחת היא שאני חושב שהשאלה הזו הולכת ביחד כי אם אתה קורא את החומש בצורה פשוטה, הכל שם הגיוני. נכון?

עקרון מתודולוגי: התורה מציינת רק מה שהגיוני באופן ברור

קריאה בלי רש״י

אחד הסודות של התורה הוא שאם אתה קורא אותה בלי רש״י, זה יותר הגיוני. במילים אחרות, רוב הבעיות, כמו פשוטו של מקרא וכן הלאה, די נופלות. זה משהו שהרמב״ם ציין בספרו, בחלק השלישי. בסדר, זה לא הנושא שלנו היום, אנחנו הולכים לדלג על זה.

התורה מתעדת רק דברים נצפים, מוחשיים

אבל תראה, התורה הגיונית. וזה הגיוני לחגוג בצורה שהתורה דנה בדברים הגיוני. התורה אומרת שאתה צריך לזכור את היום שיצאת ממצרים – זה הגיוני מאוד. התורה לא באמת נותנת סיבות היסטוריות לשום חג אחר. והסיבה שזה לא הגיוני – מקרא אומר, השפה לנצח זוכרת את השיעור של שבוע שעבר. וזה הגיוני.

אנשים שמחים, או בתורה כתוב, כשאתה קוצר את הקציר שלך, אתה קוצר את הדברים שלך, האדמה שלך, האוכל שלך, אתה שמח. או אולי כשאתה אוסף אותו לתוך הבית שלך בחודש השביעי, אתה שמח. דברים כאלה, כל מה שהיינו קוראים לו דברים רוחניים לא אומרים כלום, נכון? זה בגלל שהדברים האלה לא הגיוניים, נכון?

התורה לא אומרת בשום מקום – הרמב״ם מדבר על זה, זה לא משהו שגילינו – היא לא אומרת בשום מקום כי זה דבר רוחני. ראית את זה פעם? אף אחד לא יודע על זה. אז זה לא אומר בחומש. יש רק דברים שיכולנו לראות, נכון? זה מה שהרמב״ן אומר. כלומר, הרמב״ם לא אומר את זה. יש לו שיטה הפוכה. אבל בכל מקרה, זו הסיבה שזה לא אומר שום דבר על עולם הבא או משהו כזה.

יישום זה על שבועות

אז אנחנו צריכים להבין את הסיפור הזה. אז זו בעיה עם שבועות, שזה גם לא אומר וגם לא הגיוני. והסיבה שזה לא הגיוני – סליחה, הסיבה שזה לא הגיוני היא כי זה לא אומר. לא, הסיבה שזה לא אומר היא כי זה לא הגיוני.

כל אדם מבין. הוא רואה קציר, או הוא רואה אסיפה, או הוא רואה עצמאות, או הוא רואה שהוצלו מאויב כלשהו, כמו חנוכה, פורים – כל הדברים האלה הגיוניים לגמרי. כפי שכולם יודעים, הם ניסו להרוג אותנו, הם לא הצליחו, לכן אנחנו אוכלים. הגיוני לגמרי. אבל קיבלנו חוק, לכן אנחנו אוכלים – זה לא הגיוני. וזה נכון שזה לא הגיוני, כי זה לא אומר בתורה, נכון?

והמדרש אומר, והגמרא אומרת – זה אפילו לא אומר במשנה, אולי, אבל הגמרא אומרת דברים שלא הגיוניים גם, אז זה לא קשיא. אבל החומש אומר רק דברים שהגיוניים, אז זו הסיבה.

כשאני אומר שזה לא הגיוני, אני מתכוון לא הגיוני במבט ראשון, נכון? אני לא אומר שזה לא הגיוני. זה לא ברור. זה לא פשוט. זה לא משהו שאתה יכול להסביר לבן חמש למקרא, או כמו שהרבי מלובביץ׳ אומר. בגיל חמש, אתה לא מבין את זה. אז זו בעיה. בסדר?

הפשט האמיתי: שבועות כחג חקלאי של הארץ

התשובה הפשוטה

עכשיו, יש ויכוח בסיסי. יש תשובה אמיתית לשאלה הזו. ואני חוזר מהחבר שלי, הרב דביר, היום. שזה מאוד פשוט. בסדר? ואם אתה מקבל את התשובה האמיתית, הבסיסית לשאלה הזו, אתה תבין גם איך זה כן הגיוני לדבר על מתן תורה, לא בצורה שרוב האנשים מדברים על זה, אלא בפשט האמיתי. והראשונים גם הולכים לבקש את הפשט הזה.

והתורה כן אומרת מה זה שבועות, ומאוד מפורשות, אם אתה מחבר את זה לפסוקים אחרים ולהקשר אחר שאנחנו יודעים על זה. אתה תבין למה זה נקרא חג השבועות, אבל זה לא אומר בתורה – זה לא אומר ככה.

תלמיד:

אני רק רוצה לומר שלמוסלמים יש את עשרת הימים האחרונים של רמדאן לחגוג את מתן התורה וליילת אל-קדר.

מרצה:

אני לא יודע, אבל זה כמו מתן תורה?

תלמיד:

לא. זה התגלות אחרת.

מרצה:

בסדר, אולי. אולי. אני תוהה אם זו אנלוגיה טובה. אני לא יודע מספיק על זה.

תלמיד:

אתה חושב שזה היה גם מה שאני זוכר מהמסורת ההינדית, שבה גם היה חגיגה בין המהבהרטה, איך שזה נקרא, האפוס והמספר?

מרצה:

כן, אבל זה לא ספר חוק.

תלמיד:

בסדר.

מרצה:

אז חוקים הם בעיה. למה נהיה כל כך שמחים על זה? בסדר, אז ככה.

המקורות המפורשים בתורה

הפשט הפשוט הוא ככה, בסדר? הסיפור הפשוט הוא ככה, וזה כל כך פשוט שהעובדה שלא הבנו את זה עד היום הייתה בגלל שאנחנו כל כך שטופי מוח עכשיו מכל מיני רעיונות תורניים שאף אחד לא מבין, והם שכחו לומר את הדברים שאנחנו מבינים.

אז הפשט הפשוט הוא ככה. והתורה, היא אומרת ככה, היא אומרת משהו על חג המצות, ואז היא אומרת, אם אתה מסתכל גם בפרשת אמור, שבה נאמר הסיפור של שבועות, הסיפור שלו, ואז פרשת ראה, וזה בצורה קצת שונה, אבל שניהם אומרים משהו כזה.

שבועות לא היה קיים במדבר

במדבר, למשל, לא היה שבועות, נכון? לא היו חגים. בכלל היה פסח, כי אנחנו מנציחים את מצרים. הסיפור של פרשת בהעלותך הוא האנשים חוגגים פסח במדבר, אבל חוץ מזה, זה לא הגיוני. הם לא אכלו בסוכה. הם היו בסוכה.

תלמיד:

אה, כן.

מרצה:

או בסוכות ישבתי.

אבל החגים האלה הם חגים של אנשים שחיים בארצם. אז בכלל, כמו שאמרתי, בספר דברים זה מפורש, ובכל התורה, אפילו בספר ויקרא במדבר, לפעמים מפורש שהתורה ניתנה לאנשים שחיים על אדמתם, נכון? וזה אפילו יותר מפורש לגבי חג השבועות.

המסגרת החקלאית

זה אומר מאוד מפורשות בתחילת המצווה של ספירת העומר וקרבן העומר, ספירת העומר ושבועות, בספר ויקרא פרק 20 ומשהו, כתוב, ואז אתה תעשה – כתוב, אתה תעשה, ואז בתחילת הספירה זה לא אומר, זה מה שאתה הולך לעשות, כתוב, ואז כתוב שתספור, ואז כתוב, וביום החמישים תביא – תביא מה שאנחנו קוראים, וזה יהיה – זה מה שאנחנו קוראים חג השבועות, נכון? מאוד מאוד ברור, נכון?

סיפור מאוד פשוט, והסיפור פשוט ככל שיכול להיות. אבל אם אתה יודע קצת על סדר הקציר, שאני לא יודע – אני רק יודע את זה מהסיפור הזה בתורה – אבל אני מניח שזה נכון גם אם אתה מסתכל בשדות, שלפחות בישראל, בצורה, בעיקר בצורה שהחקלאות עובדת, יש דגנים שמתחילים לצמוח, שקוצרים אותם, הזמן שלהם להיות בשלים ולקצור. כי קודם לכן, יש דברים שהם מאוחר יותר, נכון? בכלל, זה הולך ככה.

הניכור המודרני מהמציאות החקלאית

אני אגיד לך הבנה מאוד מעניינת של זה. כולם יודעים, ואם אתה מקשיב לשיעור שלי על ברכות ותפילה והרמב״ם לאחרונה, אתה תלמד על זה. כולם יודעים שאנחנו חיים במצב מאוד מוזר. למה אנחנו חיים במצב מוזר? כי רוב מאיתנו הולכים לעבודה כל יום בבוקר, ובסוף השבוע או בסוף התקופה הדו-שבועית, מקבלים איזשהו תלוש משכורת.

אף אחד לא יודע איך בדיוק העבודה שלנו עשתה את התלוש הזה – משהו שמרקס קרא לו ניכור העבודה. אתה יודע איך התלוש שלך בא מהעבודה שלך? אף אחד לא יודע. איכשהו, אתה לא יודע איך העבודה שלך מייצרת את הערך שאתה מקבל ממנה. איכשהו, יש מערכת שאיכשהו טוענת שאם אתה ממלא הרבה טפסים, אתה לוחץ הרבה פעמים הבא באינטרנט במהלך השבוע, איכשהו –

מחזור החקלאות כבסיס חיי התורה: מעבודה מודרנית לקצב הקציר העתיק

המרחק בין עבודה מודרנית למחזורים טבעיים

עובדים מודרניים מול קפיטליסטים ויזמים

מרצה: ולכן, אתה מסוגל לשלם שכר דירה. ולכן, אתה מסוגל להמשיך את החיים שלך. אבל יש מעט מאוד מחזורי ייצור, שבהם אתה רואה עשיתי עבודה, ואז אני מקבל. אני מקבל את הפרס שלי, נכון? זה גדל. זה נמכר קצת יותר.

תלמיד: אז אנשים שיש להם עסקים משלהם או אנשים שהם קפיטליסטים, הם כן…

מרצה: אם אתה קפיטליסט, אז אתה יותר קרוב. זה מאוד מוזר – עובדים הם הכי רחוקים מהמערכת העתיקה. הקפיטליסט והבעלים יותר קרובים לזה.

תלמיד: האחרים, כמו מישהו שמקבל אחוז מהשדה, כמו חוכר?

מרצה: כן, זה עדיין מצב עצוב, אבל כן. אבל אני אומר היום כשאתה עובד, אתה פשוט עובד. אני מבין. כלומר, אתה פשוט עובד ליום ואתה מקבל את התשלום שלך. זה מעט מאוד מחובר למחזורים טבעיים. יש מחזורי עסקים או יש מחזורי ייצור, אתה לא באמת יודע על זה. אתה פשוט חי ב…

תלמיד: עבדות תהיה קשורה לייצור. היית מקבל יותר או פחות.

מרצה: אולי, אולי, או אולי זה מוחלק. אבל אין… וזו הסיבה שאנחנו חיים עולם מאוד מאוד מאוד מוזר. אבל התורה מניחה, וכמו שאני אומר, הקפיטליסט המודרני או מישהו שמשקיע ומחכה שהעסק ייתן מעשרות, נכון, יניב פרי, או מישהו עם סוגים שונים של יזמות – היו דרכים שונות שיכולת להתקרב לזה. וזה המחזור הבסיסי של חקלאי בימים עברו, בימי קדם. ועד לא מאוד, לא כל כך מזמן, בערך 80% מהאנושות היו חקלאים או עוזרים לחקלאים.

שתי העיסוקים של התורה: חקלאים ולוחמים

מרצה: ואתה קורא את זה – בתורה, יש רק שתי עבודות שמוזכרות: חקלאים ולוחמים. זה בעצם מה שאתה עושה. והם יכולים – בחורף אתה מעבד את האדמה ובקיץ אתה נלחם. זה פחות או יותר…

תלמיד: מה עם ציידים?

מרצה: ציידים? בעיקר, כן, לא הרבה. כלומר, עשו היה ציד.

תלמיד: ובכן, יעקב היה חקלאי.

מרצה: אבי יעקב, רועה.

תלמיד: מה? כמו…

מרצה: איש יקר [נמרוד], כן. כן, אלה אנשים רעים.

מרצה: בסדר, בסדר, בואו נחזור ל… אנחנו הולכים להיות מעורבים בזה.

המחזור הטבעי והברכה לשנה

הבנת ברך עלינו [ברכת השנים בתפילת שמונה עשרה]

מרצה: הנקודה היא, יש מחזור טבעי. ולכן, למשל – ואנשים מאוד מבולבלים – יש ברכה בשמונה עשרה לכסף, לפרנסה, נכון? זה נקרא ברך עלינו או ברך עינו. ואם זה בקיץ או בחורף. וזו ברכה למשהו שנקרא השנה. מה זה השנה? אף אחד לא יודע למה אנחנו מברכים את השנה.

אבל השנה כאן אומרת את היבול של השנה. זה לא אומר ממש השנה, או אולי ההיפך. המילה שנה כנראה במקור אמרה את היבול של שנה, או מחזור של יבול. ואז הושאלה לומר גם רק תקופת זמן, שאנחנו סופרים פחות או יותר לפי העונות, שהן מה שנותן לנו את מחזור היבול.

ולכן, הברכה לפרנסה היא שהיבול של השנה הזו יצליח. זו הסיבה שבחורף אנחנו מתפללים לגשם, ובקיץ אנחנו סוג של פשוט מתפללים להגנה עליו, שנקרא טל, אבל זה פשוט אומר שהפרי או הדגנים שכבר גדלו, או מה שאתה מגדל, לא יהרסו מחום רב מדי או משהו כזה. זה מה שמוריד הטל, זה מה שברכת טל אומרת. אם מישהו עדיין לא ידע, זה מה שזה אומר. אתה יכול לקרוא את כל השירה סביב זה, ואתה תראה שזה אומר מפורשות את זה.

שתי העונות: נטיעה והמתנה

מרצה: אז, זה המחזור הטבעי, נכון? עכשיו, זה אומר משהו כזה: מכיוון, לפחות בסוג האקלים שאנחנו חושבים עליו, בדרך כלל יש סוג של שתי תקופות עיקריות אלה, שאנחנו קוראים להן קיץ וחורף בכלל, שבהן, במשהו כמו בתחילת החורף או מתישהו בחורף, אתה נוטע. ואז אתה מחכה כמה חודשים ושום דבר לא קורה. אתה מחכה שאלוהים ישלח גשם. זה החלק של אלוהים בתהליך הזה. אתה לא עושה כלום. אתה יושב ומקריא תהילים או כותב ספרים או מה שזה שאתה עושה במהלך החורף, משחק קלפים או מה שזה, ועושה חיי חנוכה, מה שזה לא יהיה, כל מיני דברים אקראיים. ואז באביב דברים מתחילים לצמוח.

האימה של סוף החורף: הישרדות ורעב

תרגום לעברית

המרצה: עכשיו זה אומר, למשל, שסוף החורף הוא זמן מאוד מפחיד, כי אחרי שהדברים מתחילים לצמוח צריך למצוא דרך לאחסן את התבואה לכל השנה, כי אחרת בחורף בקושי יהיה לך מה לאכול. זו הסיבה שסוף החורף הוא זמן של רעב. זה הזמן שבו כולם רעבים. אם תקרא כל דבר עתיק, תראה שאין לנו מספיק אוכל כדי להחזיק מעמד עד סוף החורף. והחורף מסתיים, אנחנו מתחילים לקצוב את האוכל שלנו.

תלמיד: כן, יש סיפורים אמריקאים על זה, אבל כל מיני סיפורים.

המרצה: כמו שאמרתי, עד לא מזמן, אנשים חיו ככה. עכשיו, זה אומר שכשמגיע, כמו, חודש אדר, לפורים יש דבר מעניין גדול שיש לנו יום טוב באותו זמן. אבל כשמגיע, כמו, אדר, סוף ה—אתה יודע, כמו, פברואר, מרץ—אנשים ממש ממש מתוחים, והם אולי לא ישרדו כי אם הקציר יגיע מאוחר מדי אתה הולך למות.

חודש האביב: קציר השעורים ומשמעות הפסח

הקציר הראשון: שעורים

המרצה: ואז סוף סוף מגיע חודש האביב. אביב פירושו המילולי—ומה אביב אומר? תרגום מילולי?

תלמיד: לא…

המרצה: אביב פירושו קציר השעורים. אביב פירושו המילולי קציר השעורים כי זה הדגן הראשון שנקצר, שמתבשל, שמבשיל. וסוף סוף, אנחנו די שמחים ששרדנו. יש לנו קצת שעורים, ואנחנו יכולים לאכול קצת.

זו הסיבה שיש לנו פסח. או לא בדיוק פסח, לפחות היום השני של פסח. קרבן עומר. פסח זה כשיש לנו את העצמאות. אבל יש פירוש שני של פסח, אולי המחצית השנייה של פסח. יש כל מיני תיאוריות אקראיות על הסבר הקשר בין זה לפסח. אבל קרבן עומר פירושו שאנחנו שמחים ששרדנו את השנה הזאת. עכשיו נראה שאנחנו הולכים להחזיק מעמד עוד כמה שבועות. יש לנו אוכל.

טבע השעורים: מאכל עניים

המרצה: עכשיו, לצערנו, שעורים זה לא דגן טוב במיוחד. בדרך כלל אנחנו קוראים לזה, בחז״ל, מאכל בהמה—בהמות אוהבות לאכול את זה. בסדר, אתה יכול לתת את זה לבהמות שלך, הן יאכלו את זה, ואתה תהרוג את הבהמות ותאכל אותן. אתה יכול לשרוד על זה, אתה יכול לעשות מזה לחם או משהו. זה לא עושה לחם טוב במיוחד. אי פעם אכלת לחם משעורים? זה לא טוב במיוחד.

וגם זה לא תופח טוב במיוחד. לפחות בזמנים העתיקים, קראתי, או זה מה שהחבר שלי אמר לי היום—אני סומך על זה לעת עתה—שכיום אולי אפשר לשים שמרים מלאכותיים, אבל בדרכים שבהן לחם תפח והפך לחמץ, זה מאוד קשה להפוך שעורים לחמץ כי באופן טבעי הוא לא מתסס. אין לו את תכולת הגלוטן או מה שזה לא יהיה כדי להפוך אותו לחמץ.

אז שעורים בדרך כלל נאכלים—אם אנשים אוכלים אותם הם אוכלים אותם כמו שכתוב בתורה בסיפור העומר: קלי, כרמל, עם כל מיני דברים אקראיים—אתה עושה דגנים, אתה עושה איזה סולת מזה, או אתה אופה את זה, אתה עושה איזה סוג של עוגות, כל מיני דברים. זה סוג של מאכל עניים, אבל לפחות הוא שרד.

קרבן עומר: הודיה על ההישרדות

המרצה: זה נקרא קרבן עומר, וכמובן אנחנו מביאים את הראשון לבית המקדש כדי להראות את הערכתנו לתחילת הקציר. וזה גם, אם תחשוב על זה, בעצם מתאים מאוד למשמעות ההיסטורית של פסח, שהיא ששרדנו, נכון? יצאנו ממצרים, שרדנו, אנחנו כאן, יש לנו קצת מצה. אין לנו הרבה מה לאכול, יש לנו קצת מצה. מצה, שהיא—מצה, אתה יוצא עם שעורים, בטוח, נכון? סוג של מצה, או כל שעורים זה מצה, או מצה עשויה משעורים, ואתה בסדר.

חדש: התבואה החדשה

המרצה: בסדר. חודש, זה הדבר הגדול של חודש—יש דבר חדש. נכון? אתה קורא את הסיפור של שמיטה ופרשת בהר, אתה רואה שזה כמו, אם יש שפע גדול גדול, עדיין יש לך תבואה ישנה מהשנה שעברה. בדרך כלל, זה נגמר בסוף השנה, בסוף המחזור.

עכשיו, אתה הולך לבית המקדש, אתה עושה מסיבה גדולה, אתה מביא איזה קרבן וכן הלאה, ועכשיו אתה חוזר לעבודה.

שבעת השבועות של הקציר: עבודה וחרדה

התקופה הכי מלחיצה בשנה

המרצה: אז זה אחד הזמנים הכי מלחיצים בשנה במערכת כזאת. אתה חוזר לעבודה וזה מתחיל להתחמם ואתה צריך ללכת לשדה ולקצור את כל הדברים שצומחים. ובתוך שבעת השבועות האלה, פחות או יותר—עוד כמה שבועות—אם אי פעם דיברת עם חקלאים או אתה הולך לקיבוץ בישראל שיש להם כל מיני צמחים אקראיים ודברים, כל כמה שבועות, במהלך הקיץ, בעצם מפסח עד בערך חמישה עשר באב, כל שבועיים משהו אחר מבשיל. זה ממש לוח זמנים, פחות או יותר.

וכל כמה—אתה בעצם בעבודה, וכשאתה קוצר, אתה צריך ללכת לעבודה מהבוקר, מותיקין, ואתה מתעורר לפני השמש, כי אין לך הרבה זמן, ואתה לא יכול לעבוד בלילה, אז אתה צריך למלא את כל הזמן שלך בעבודה. זה מה שאנשים עושים במשך שבעה שבועות.

שמירת ה׳ על שבועות הקציר

המרצה: זו הסיבה שיש פסוק שאומר בירמיהו שהשם—הוא נותן גשם בזמן ואז הוא שומר לנו את השבועות של אלה שצריך לשמור. צריך לוודא—לפעמים אם יש גשם אקראי או התקררות אקראית או משהו, הכל מתקלקל ואז אתה מת לאותה שנה. אז אתה צריך לוודא שיש לך קציר טוב ואתה עובד על זה.

זה—זה הזמן, כמו מישהו שיש לו—כיום אנחנו, כמו שאמרתי, אנחנו לא ממש חיים ככה—אבל מישהו שיש לו איזו השקעה ואז זה הזמן שבו היא מבשילה, נכון? הוא מקבל את התמורה שלו. ואתה צריך לוודא מיד לשים את זה בצד, להוציא את זה.

התורה כחזון אוטופי: מהישרדות לשגשוג והתכנית הכלכלית של שבועות

המעבר משעורים לחיטה – מהישרדות לשגשוג

זה בעצם מה שאנשים עושים במהלך הקציר. זה הקציר. עכשיו, כשאתה הולך קצת יותר רחוק בזמן, כמו בזמן שבועות, אנחנו מקבלים את החיטה, חיטה, וחיטה כמובן יכולה להיעשות לחמץ, היא יכולה להיעשות לדברים הרבה יותר טובים משעורים. וזו הסיבה שאנחנו מאוד שמחים על זה. ואנחנו עושים משהו שנקרא שתי הלחם, ואנחנו עושים את זה ל—זה נקרא, אנחנו לא רק שורדים, אנחנו גם משגשגים. זה ההבדל.

תלמיד: אז, פסח—

המרצה: בדיוק. זה קצת פשט זוהר. זה אומר, אבל זה פשט. מהאות, זה פשט וזה 100% נכון—מלחם עוני אנחנו הולכים מהישרדות לשגשוג, שזה אותו דבר. הלכתי מיציאת מצרים למתן תורה. ואני חושב עוד קצת—אסביר לך איך זה מתחבר לזה, מה זה אומר, מה יש לזה לעשות עם תורה.

זיהוי המקור: דביר לטרר

בסדר, עכשיו מה יש לזה לעשות עם תורה? אז הוא אומר ככה. או שהיה לי פשט אחר פעם, אבל יותר סביר הפשט הזה, וזה יותר—תראה, זה יותר—אז אני הולך להגיד שאני אומר את הפשט הזה. אם אתה רוצה את הפשט שלי, אתה יכול לחפש באיזה ישן—אני צריך אותך—אתה לא מכיר אותו, אתה צריך להכיר אותו, אבל זה מסובך. הוא גר בישראל. תחפש בפייסבוק: דוד לייטר לטרר. לטר מלמד—לטר, מורה. ממורה, מגרמניה, נקרא לטר. בכל מקרה, אז אני לא רוצה להגיד עובד עור, לא עור—לטר, לטר.

תלמיד: לא, זה עם D.

המרצה: בסדר.

הקשר בין תורה לשפע חומרי

אז עכשיו אנחנו צריכים להבין מה יש לזה לעשות עם התורה, בסדר? נראה להיות מאוד גשמיותי, כמו שהמשגיח היה אומר. אז עכשיו, חוץ מגשמיות—אין שום דבר רע בגשמיות, מה? כן, כמו שדיברנו שבוע שעבר. חוץ מזה שהתורה לא—אין שום דבר רע בגשמיות, זה מה שאתה צריך להיות שמח עליו—יש גם פשט יותר בסיסי עם תורה שיש לו קשר לזה. וזה גם מאוד ברור אם אתה קורא פרשת אמור ופרשת בהר בצורה קצת שונה. אתה תראה שהתורה היא מה שיוצר אפילו יותר שפע ויותר שמחה בסוג כזה של זמן קציר, שבו אתה סוף סוף—איך אומרים—אתה סוף סוף, סוף סוף ממש את האופציות שלך ואתה מקבל את הכסף מהעבודה שעשית כל השנה מאז שנה שעברה, והקב״ה עוזר לך עם הגשם שלו במהלך החורף. וזה ככה.

הפשט הליטאי: תורה כברית פרנסה

אז הפשט הליטאי שלי היה שהתורה אומרת שאם—העסקה הבסיסית של התורה נקראת ברית, והתורה אומרת שאם לא תעשה את התורה, לא יהיה לך אוכל לבהמות שלך. אז, כמובן, אם יש לך אוכל, זה אומר שעשית את התורה. זאת המשמעות של המילה תורה בעצם, בחומש לפחות, לרוב, פירושה זה. זה היה הפשט הליטאי הישן שלי.

עכשיו אני הולך לתת לך פשט יותר טוב, כי זה כמו מאוד דק. למרות שזה נכון, ואנחנו יכולים להיכנס להרבה תורות על זה, אבל אני אתן לך פשט יותר טוב מרב דביר.

הפשט הטוב יותר: לקט, שכחה ופאה בהקשר של שבועות

והוא אמר ככה. המילים שאומרות בתורה על שבועות, זה אומר ככה: אחרי שזה אומר את המצווה של שבועות, זה אומר לקט, שכחה, ופאה. אז באקראי—וזה פחות או יותר חזר מפרשת קדושים. או זה חזר, זה כבר נאמר בפרשת קדושים. אז באקראי באמצע הלכות שבועות, קיבלנו הלכות לקט שכחה פאה.

כמובן, אם אתה קורא את הסיפור של מגילת רות, זה גם אותו סיפור של זה. ומה יש לזה לעשות עם משהו? הבנת מה יש לזה לעשות, כי זה הזמן שאנחנו עושים את זה. אבל זה עדיין קצת לא במקום.

והציווי הוא ששבועות זה החגיגה הזאת של התקופה הזאת שבה אנחנו סוף סוף מקבלים שכר. זמן השכר. אתה עובד ואתה מקבל שכר. אתה עובד כל החורף ואתה מקבל את השכר שלך. דברים צומחים באביב ובקיץ.

ארגון כלכלי ותכנית התורה

עכשיו, זה מאוד חשוב להבין שיש דרכים טובות יותר וגרועות יותר לארגן את הכלכלה שלך. הדרכים הגרועות יותר גורמות לכולם להיות עם פחות כסף, והדרכים הטובות יותר גורמות לכולם להיות עם יותר כסף. איך קוראים לדרכים הטובות והגרועות האלה?

תלמיד: בסדר.

המרצה: לא, הסברנו שזה רק גרוע יותר לקפיטליסטים, כי זה סוג של קפיטליסטי. יש אנשים שמשקיעים, ו—אתה יכול להגביר את המזגן, אם אתה יכול? כלומר, חזק יותר, כמו להוריד את זה. יש שלט שם.

אז זה קפיטליזם. קר. קר.

תלמיד: תעשה את זה יותר קר, אם אתה מוכן, אם לא אכפת לך, אלא אם כן קר לך מדי. פשוט תוריד שתי מעלות.

המרצה: אז זה ככה. יש דרכים טובות יותר וגרועות יותר ליצור חברה ולהיות עם כסף. וכמובן, כל הנקודה של התורה היא להיות עם הדרך הטובה יותר. זה מה שתורה היא.

דחיית קריאת “רשימת החובות”

וזה מאוד חשוב, כי יש לנו את הדרך המטורפת הזאת לקרוא את התורה כרשימת חובות. וזה שטויות. אף אחד לא היה עושה רשימת חובות. הנקודה של תורה היא—

תלמיד: אנשים עושים את זה.

המרצה: לא, הם משקרים לעצמם שהם עושים את זה. אתה יכול לבוא לבית הכנסת לאחרונה, אבל הם לא עושים את זה. אנשים אומרים הרבה מזה. אבל מה שהתורה היא—לא, מה שאני מתכוון להגיד זה ככה.

הבעיה עם איך שאנחנו קוראים קטעים משפטיים

כשאנחנו—אנחנו משתמשים, למשל, אנחנו קוראים—אנחנו קוראים—יש פרשיות שונות שאנחנו קוראים, נכון? אם אתה—כולם קוראים כל שבוע את הפרשה של השבוע, בין אם אתה שומע את זה בבית הכנסת או אתה קורא את זה בעצמך או אתה שומע משהו על זה. וכל מי שעושה את זה, שעוקב אחרי המחזור, יודע שיש פרשיות שיותר—שאנשים יותר שמחים על הפרשה, שאנשים פחות שמחים עליה, נכון?

הן כמו סיפור של שמות—כולם די שמחים. זה הרבה טעים להגיד. או איזו פרשה של כמו—וזה—יש פרשיות של חומש שאנשים אחרים אוהבים, כמו ויקרא—אנשים שאוהבים את הפרשיות האלה. לכל אחד יש את הסיפורים שהוא אוהב, נכון? בראשית, נח, כל הסיפורים היפים האלה שהילדים אוהבים, והמורים עושים להם תמונות, וכן הלאה.

אז אנחנו קוראים, כמו, פרשת משפטים, או פרשת קדושים, או איזו פרשה—פשוט חבורה של רשימות של חוקים. וחלק מהם שמחים, כי הם יכולים להגיד שיעור, וזה אין לזה שום קשר לפרשה. זה כמו הלכה שמוזכרת בה. זה הפרשה, טכנית. אבל רוב האנשים האחרים די משועממים ומחכים שזה יגמר, נכון?

תלמיד: סיפור אמיתי. אני חושב שזה הכי נמוך בדירוג של אבן כספי, נכון? הוא נותן דירוגים, הוא מדרג אותם, הוא מדרג את הסיפורים.

המרצה: כן, כן, חסר פחד. הוא מעריץ ענק של דירוגים.

תלמיד: בסדר.

המרצה: אבל אני אומר שזו עובדה, נכון? כולם מדרגים דברים. וחכה, חכה—אני לא הולך—אני לא הולך לתת דירוגים עכשיו. מה שאנחנו הולכים לעשות זה לתת לך—זה יוטיוב שורט טוב? אתה גורר אותם לעמודות?

תלמיד: שונה, כן. לא.

הגישה האורתודוקסית המקובלת לטקסטים משפטיים

המרצה: מה שאני אומר זה שזו אחת הסיבות שאנחנו מאוד חלשים. כמו, מה אתה עושה? מה היחס שלך? איזה סוג של סיפור זה? קרא כמו פרשת קדושים. קח פרשה, כמו עצמאית, איך קוראים לזה, קוד חוק, נכון? פחות או יותר אומר לך הכל על איך להיות יהודי. כמו קצת יורה דעה, קצת חושן משפט, קצת ערכין, קצת אבן העזר, קצת מהכל, נכון?

או בספר דברים, מראה עד כי תבוא, פחות או יותר, נכון? יש את כל הגרסאות העצמאיות הקטנות האלה של התורה, ופרשת משפטים, ופרשת בשלח אפילו, וכן הלאה. אז, במקרה זה—אני מצטער, יש את כל הדברים הקטנים האלה, ואנשים פשוט קוראים את זה.

עכשיו, מי כן קורא את זה? איך אנחנו חושבים שצריך לקרוא את זה? כמו שאמרתי, אם מישהו הוא כמו איש הלכה, אם אתה כמו, בסדר, או בכלל, אתה כמו יהודי אורתודוקסי, ואורתודוקסי פירושו משהו כמו, אני חושב שהתורה היא רשימת חובות, אז אתה כמו, רגע, זה משהו שאתה צריך לעשות. אנחנו צריכים לעשות את זה ככה? אנחנו צריכים לעשות את זה ככה? אנחנו יכולים לנהל דיונים. זה באמת אומר את זה? אנחנו צריכים לעשות היתר מכירה? אנחנו לא צריכים לעשות את זה? זה באמת מה—איך אנחנו קוראים את זה, נכון?

ואם אתה קורא את זה ככה, אז בסדר, אם אתה כמו איש הלכה, יהיה לך איזה תועלת מזה, כי יש לך—ככה אתה מרוויח את הכסף שלך. אבל לא מרגש. אף אחד לא שמח עם זה, נכון? שום דבר לא מרגש, נכון?

החוויה המתרוקנת של מתן תורה

כמו שהייתי בשיעור – ליטבק אמר, “וואו, כולם אוהבים פרשת יתרו כי אומרים לנו שמתן תורה זה דבר גדול.” למרות שזה גם רק רשימה של חוקים, אבל לפחות יש את הסיפורים היפים האלה של הרעם והברק וקול שופר ודרמטי. ואז כאילו, אוקיי, ומה זו התורה? אם קוראים כל יום, אז זה פרשת משפטים, שאמורה להיות קצת—

תלמיד: קנדית?

מרצה: שלום, בגלל זה יש לנו שבועות. אנחנו אוכלים עוגת גבינה כדי שנדע את ההבדל בין עבד עברי לעבד כנעני. זה לא הגיוני. וזה היה—כן, ככה אנחנו יודעים—הילדים, לומדים תורה. זה המסר.

תלמיד: כן.

מרצה: אבל זה שטויות. לא—גיליתי שזה מה ש—לא, האמת היא שהאנשים האלה בדרך כלל הם—חלק מהם ש—הם נהנים ללמוד חושן משפט. בגלל זה הם עושים את זה, נכון? בטח יש להם איזו הנאה בזה, והם מזהים את ההנאה הזאת עם הקב״ה, וזה מגניב.

תלמיד: עכשיו אני חושב שאתה מתכוון למגניב בצורה אמיתית.

מרצה: כן, אני מתכוון—אוקיי, זה לא השיח שלנו. אנחנו רק מתלוצצים על עדן עכשיו.

החלופה המוצעת: התורה כתיאור אוטופי

ה—הנקודה שלי היא שיש לי דרך טובה יותר לקרוא את זה, בסדר? וזה הרבה—אני חושב שאנחנו צריכים לקרוא את פרשת קדושים ופרשת [בהר]—את כל הפרשיות האלה—כאילו כל אחת מהן היא כמו דבר עצמאי, אני חושב. ואתה צריך לקרוא אותן כתיאורים של אוטופיות. זה בעצם מה שהן.

מה שהן הן—והן כולן דמיוניות. אף אחד שקרא את פרשת בהר לא דיבר על איך אנחנו הולכים למכור את הבתים שלנו ויהיו לנו כל החוקים המסובכים האלה איך ומתי אפשר להיות גואל בנדל״ן שלך. זה אף פעם לא באמת עבד.

חוקי התורה כחזון אוטופי: למה חג הקציר וזמן מתן תורתנו הם אחד

הקריאה האוטופית של דיני התורה

הבעיה עם מערכות הישיבות העכשוויות

מרצה: אבל כמובן, תקנות הישיבה שאני מכיר הן חבורה של שטויות. כולן שם כדי לשרת את המשגיח, לא כדי לשרת מישהו אחר, נכון? הן לא על לשרת את ה׳. הן אפילו לא מתחילות איתנו. הן מוסדות, נכון? יש מערכת. היא צריכה לעבוד. אנחנו משרתים את המערכת הזאת, נכון?

אבל בוא נגיד שהייתי צדיק והייתי הולך להר סיני. והייתי הולך להשם והייתי אומר, בוא נדמיין ביחד סוג של מערכת, רשימה של חוקים שלא ישרתו את האנשים או את מי שנמצא בראש, כמו לוודא שהוא—

אתה יודע, למה יש זמן מסוים שאתה צריך להיות שם? אחרת יהיה מאוד קשה ללמד את כולם באופן ספציפי. זה באמת מה שהוא היה צריך לעשות, כי זו המצווה שלו, ללמד את הילדים. אבל מכיוון שהוא עצלן, הוא רוצה לעשות את זה בבת אחת. הוא אומר, כולם צריכים להיות בזמן של הסדר. אז זמן השיעור, שמירת הזמן, אני כאן כדי לשרת אותו. אין שום דבר רע בזה, אבל זה לא כאן.

כן, אתה כמו, אתה בא. בימים עברו, זה לא היה זמן. אתה מסתכל על הגמרא, איך הם מתארים את זה. אתה בא בבוקר, אתה שואל את הקושיא שעלתה. היה איזשהו מבנה, אבל אני לא אומר שלא צריך להיות לנו מבנה. אני רק נותן לך דוגמה של כאילו, אתה יכול לראות בצורה מאוד ברורה שכולנו חיים בתוך מבנים מסוימים.

הניגוד בין חוקים אנושיים לחוקים אלוהיים

כמו משה רבינו חי במצרים, נכון? במצרים היו מלאים בחוקים והם לא חיו בלי חוקים. לא כמו שאנחנו מדמיינים כמו, באו לתורה ונתנו חוקים. לכולם יש חוקים, נכון? הבעיה היא, אלה לא חוקים אלוהיים, נכון? אלה חוקים שמשרתים כוח, הם משרתים את מי שעושה אותם.

אתה מוודא שכולם בזמן כי אחרת זה קשה להם. הם מוודאים שאתה מקבל—יש חוק שלם שאתה צריך לספור את היבול שלך כדי שיוכלו להטיל עליו מס, אתה יודע? כל מיני חוקים כאלה. אז נכון, הרבה חוקים נהדרים שכמו שיש לנו, נכון? אם תפקיד יותר מעשרת אלפים דולר אתה צריך לדווח על זה כי כך הממשלה תוכל לעקוב אחריך אם אתה מוכר סמים. אוקיי, זה חוק אבל לא עוזר לי בכלל, נכון? לא עוזר לאלוקים. אולי כן, אלוהים, אבל כנראה שלא.

הפרויקט האוטופי של משה רבינו

אבל אז עכשיו משה רבינו בא והוא אמר, בואו נדמיין איך זה—איך אנחנו מארגנים? אנחנו צריכים לעשות הרבה דברים. אנחנו צריכים לעשות מלך אולי או לא מלך או כהן או מה שזה לא יהיה. אבל גם אנחנו צריכים לעשות חוקים. אז בואו נדמיין את רשימת החוקים שהולכים להיות הכי טובים. הם אוטופיים. כל החוקים הם אוטופיים, כמעט כולם.

הם לא אוטופיים במיוחד כי הם מתייחסים לכוח שיש לאנשים, כמו שדיברנו בשנה שעברה. אבל הם אוטופיים במובן שאם אתה מסתכל עליהם כיחידה, כולם ביחד, הם מתארים איזשהו מצב אידיאלי והם פותרים את כל הבעיות.

כמובן שבמציאות אתה אף פעם לא פותר את הבעיות כי בכל פעם שאתה עושה חוק לכיוון הזה יש בעיה מהכיוון השני ואתה צריך בית דין חי כדי לפתור את סוג הסתירות האלה. כל חוק הוא חוק הפוך, נכון? אתה לא צריך להגיע להסתכל אבל לא יותר מדי, נכון? כמו שאנחנו מדברים על ההערות שלהם וכן הלאה.

אבל באופן אידיאלי אם אתה קורא פרשה—או פרשיות—הן כולן על יצירת החוקים המושלמים לחלוטין האלה.

תלמיד: כן, כן, זו העמדה ההפוכה שהייתי מדבר עליה בשבוע שעבר.

מרצה: עכשיו אני רק מנסה להגיד לך מה זה—כמו זה. אבל מה הנקודה של החוק הזה? זה לא שאתה צריך לעשות, אתה צריך לעשות את זה אולי. אבל הנקודה של נתינת הסיפורים האלה שאני כמו מספר לך היא משהו כמו—

עשרת הדברות כחזון אוטופי

ועשרת הדברות הן גרסה של זה, נכון? היו לנו הרבה שיעורים של החומש הזה כדי להסביר מה היו עשרת הדברות. אבל איזה הסבר יהיה משהו כמו: בואו נחשוב על כמו הדברים הכי בסיסיים שבעולם האידיאלי שלנו, זה מה שכולם יעקבו אחריו. מאוד פשוט.

הם הולכים להאמין באל אחד והם לא הולכים להישבע בשמו לשקר, שזה השימוש העיקרי של האמונה באל אחד, אגב. והם הולכים לכבד את ההורים שלהם ולשמור שבת ולא לגנוב או לשקר במיוחד בבית משפט—או כן, היה לנו שיעור על מה זה אומר—והם לא ילקחו דברים של אנשים אחרים, הם יכבדו רכוש ולא את הנשים שלהם, לא את הרכוש שלהם, לא את היושר שלהם וכן הלאה.

זה הסיפור. זה סיפור יפה. אתה רוצה להפוך את זה למציאות? אתה הולך להבין הרבה יותר דברים מאשר רק הרשימה הזאת של עשרה חוקים. אבל זה סיפור מאוד יפה. מה שזה מתאר זה כמו חזון של איך הכל יכול לעבוד בחברה היפה ביותר הזאת.

ואם היית אומר, אה, אני צריך עוד פרטים. הם אומרים, אתה יודע מה? תן לי להגיד לך. יש דבר כזה שנקרא עבדות. אני חושב שזה יהיה ממש נחמד אם יהיה לנו חוק מיוחד שלעבדות צריך להיות מגבלת זמן. אה, אבל רגע, לפעמים אנחנו מושלמים מאוד כאן. לפעמים זה לטובת העבד להישאר שם. אוקיי, אז יהיה לנו איזה מוסד מיוחד שנקרא עבד נרצע שיפתור את הבעיה הזאת, וכן הלאה וכן הלאה.

תלמיד: אתה אומר שזה משלב את המציאות המלאה, בעצם, במקום רק לחשוב על אדם אחד ספציפי?

מרצה: אני לא אומר, אבל אני אומר רק נקודה אחת: שבמקום לקרוא רשימה שלמה של דברים שצריך לעשות, אתה קורא את זה כתסריט של אוטופיה. תדמיין שהיית כותב, יש לך חוקים טובים יותר, אתה יודע משהו, תעשה את החוקים שלך, אין בעיה.

תלמיד: כמו אוטופיה של מצב נוכחי.

מרצה: כן, אוטופיה, אוטופיה ריאליסטית. זו לא אוטופיה לא ריאליסטית שבה כמו, יהיה לנו אין רכוש פרטי ונחלוק את הנשים שלנו כמו הרפובליקה. לא, זו אוטופיה מאוד ריאליסטית המבוססת על פתרון כל הבעיות שאני יכול לחשוב עליהן שאני יכול לראות שיש לך עכשיו. אבל היא לא שם כדי לתת לך רק מה שאתה צריך לעשות.

שכר ועונש כראיה לקריאה האוטופית

ואיך אני יודע שזה לא מה שהתורה עושה? כי היא תמיד מבטיחה משהו שנקרא שכר ועונש. מה זה שכר ועונש? כולם יודעים, עיקרא דתורה שכר ועונש.

שכר ועונש אומר, תראה, עכשיו אתה בעונש. אתה במצרים. למה אתה במצרים? כי למצרים יש חוקים רעים. הם משרתים את המלך וכל השאר צריכים לסבול. זה נקרא להיות במצרים.

אנחנו הולכים להיות תורה לבני חורין ויהיה לנו ארגון של חברה שראוי לבני חורין. וזה השכר. זה ממש אומר שהשכר הוא שתהיה חופשי, נכון? זה מה שזה אומר.

מערכת המיסוי המצרית מול חלוקה מחדש של התורה

או שיש לך חוקים במצרים שהם—אתה קורא פרשת ויגש, אתה רואה את החוקים של מצרים. כל החקלאות של מצרים מאורגנת כך שהמלך יקבל את מס ה-20% שלו. זה בעצם למה הם שותלים שם. ומה הם עושים עם מס ה-20%? אלוהים יודע מה.

ויהיו לנו חוקים שונים. יהיו לנו גם מסים אבל הם הולכים להיות לטובתך והם הולכים להיות לכל העניים כך שגם הם מתוכננים. מאוד שונה ממצרים שכל הכסף הולך לעשירים שמתעשרים.

יהיה לנו כל המערכת הזאת של מסים שבסופו של דבר תתמוך בכהנים שמלמדים אנשים להיות אנשים טובים ותומכת באנשים עניים כמו שכתוב בספר דברים יותר במפורש.

יהיה לנו כל החוק הזה של קציר ואנחנו חוזרים למקום שבו אנחנו נמצאים. יהיה לנו כל החוק הזה שכשאתה קוצר אתה מוודא שאתה לא היחיד שנהנה מהקציר. כל העניים—הגר, היתום, והאלמנה—יש לנו כל מיני טריקים אקראיים לוודא שכשאתה קוצר זה לא אתה, זה לא רק אתה וחמשת האנשים בראש שמרוויחים את כל הכסף, שמקבלים את כל התוצר. זה הולך להיות גם לעניים. זה מה שהתורה היא.

למה חג הקציר שווה לזמן מתן תורתנו

סיפור טוב. עכשיו, ועל סיפור כזה צריך לעשות חג, לא שיעור. ואתה צריך לקרוא לנו מתן תורה? לא, אבל מתן תורה אנחנו לא אומרים משהו שונה מחג הקציר. אנחנו רק אומרים שיש לנו אחד טוב יותר כי יש לנו תורה. זה מה שהתורה הייתה עליו.

תלמיד: מה אתה מתכוון? זה הולך תרבותי.

מרצה: כן, אבל כמו שאמרתי ב—בחברה החקלאית שהיא כל העולם עד לפני כמו 250 שנה, העיקרי—כמו הכלכלה העיקרית היא שכמו להיות מצליח אומר—ועדיין אומר את זה במובן מסוים אבל אנחנו חיים אנחנו בהרבה הסחות דעת—אבל בעצם אומר את זה.

אז אולי אתה יכול להגיד אבל נכון, אתה יודע שבט לוי וכהן—ולוי הוא לוי גם. בגלל זה יש לנו את כל הפסוקים האלה במדבר, בדברים, בגלל זה אנחנו צריכים ללכת במועדים לארץ ישראל לירושלים לתת ללוי שגם להם יהיה יום טוב. אחרת לא היה להם—

כן, אבל זה לא—תורה לא—זה אפילו לא הרמב״ם. שבט לוי הוא—כשיש לו יום טוב, הוא לא צריך את היום טוב כי הוא תמיד לומד. אבל הימים טובים שלו הם עדיין, במובן המילולי, כמו שאמרתי, היינו אומרים את הפסוקים, כי כולם מנסים להגיד דברים מסובכים, אף אחד לא מבין.

שבט לוי גם נהנה מהקציר. זה מה שכתוב במפורש בפסוקים של שבועות, הלוי גם נהנה מהקציר. כמובן, כולם הולכים להשתמש בזה. הנקודה היא לא רק לחיות ולהיות כסף. הנקודה היא לעשות דברים עם זה, עם החיים שלך. אף אחד לא חולק על זה. ואז, כמו הכללי, יש אנשים כמו לוי, או מי שאתה רוצה לקרוא לזה שעושים יותר מזה. זו לא בעיה.

אבל זה עדיין החג הוא עדיין חג הקציר וזה החג של הרעיון האידיאלי הזה שכשאתה חי בחיי התורה של התורה אז יש לך קציר טוב יותר ויש לך יותר כסף ואתה יותר שמח והאישה שלך יותר שמחה, הילדים שלך יותר שמחים, העניים יותר שמחים, הם פחות עניים או לפחות מסופקים. ובגלל זה זה מתן תורה.

אני חושב שזה הפשט הכי טוב. זה פשט מאוד טוב.

מסקנה: מה אנחנו באמת חוגגים

אז מה אנחנו חוגגים? שקיבלנו הרבה כסף. למרבה הצער בימינו אנחנו לא—הם לא סוג התורה שלי ואין לנו יותר כסף אז אנחנו לא צריכים לחגוג, אנחנו צריכים לבכות במקום. זה מה שהם הולכים—נשמע.

המשמעות האמיתית של שבועות ותקנת עזרא: קריאת הקללות לפני החג

החגיגה האמיתית של שבועות

מרצה: אז מה אנחנו חוגגים? שקיבלנו הרבה כסף. למרבה הצער בימינו אנחנו לא—אנחנו לא סוג התורה שלי, ואין לנו יותר כסף, אז אנחנו לא צריכים לחגוג, אנחנו צריכים לבכות במקום. זה מה שהם עושים בנשינא [התייחסות לא ברורה], אבל הם לא מבינים. בגלל זה אני צריך ללמוד את כל זה.

מה החגיגה בפועל? אני חוגג מה? הרעיון הזה שהרעיונות ניתנו איך לעשות את העולם… לא ניתנו לנו, אנחנו חיים את זה. אנחנו עושים את החגים רק חיים את זה. היום טוב הוא לחיות את זה. זה לא לדבר על זה. דיבור הוא חסר ערך.

אז אנחנו חוגגים את היום… אחרי, זה בתורה. זה כשתבוא ל… שוב זה החלק—יש רק זמן אחד בשנה, או שבוע אחד, זה לא יום, זה שווה את זה—זה השבועות, זה התקופה הזאת. אתה לא יכול לרקוד או מה שאתה עושה שנקרא לחגוג חג—אתה עושה את זה יום אחד, אבל זה כמו בחירה. זה לא יום אחד, זו התקופה, נכון? וזה הזמן שבו אתה בעצם שם בכיס את הכסף שעבדת עליו כל השנה. ואיך עבדת את הכסף? עם התורה. בלי התורה זה לא היה עובד. כן, זה לא ספציפית היום.

ומה ברור? יש לי כל דיון אחר לגמרי לחלק השני לזה. זה לא מה שברור. זה ברור שמי שעושה את זה הוא שונה, הוא שונה מאשר לחכות… כן.

תלמיד: אוקיי, אז אתה כבר יודע שאתה יכול—אתה לא צריך ללכת הביתה.

מרצה: היו לי עוד הרבה תיאוריות להגיד על זה. אבל זה פשט מאוד טוב. לא, אבל אני צריך לסיים את זה, כי זה בעצם לא עובד.

הבעיה: אין לנו באמת תורה

במילים אחרות, אנחנו לא שם. לא לגמרי שם, לפחות אולי במידה מסוימת אנחנו כן. בשנה שעברה הייתה דרשה שלאחר שבועות כדי להסביר באיזה מובן יש לנו תורה, ואנחנו צריכים להיות שמחים. אבל במובנים רבים אנחנו לא.

וברור, איך אני יודע שאנחנו לא? כלומר, כבר בזמנים של התורה, זה לא היה. בגלל זה כתוב שימים טובים הם סוג של מזויפים, אם אתה לא מקיים את התורה. ויש כל מיני נביאים שאומרים את זה ואומרים שאף אחד לא צריך את היום טוב שלך. זה לא רק על להיות הרבה עוגת גבינה. זה על המערכת הזאת שאמורה לעבוד ולעשות אותך יותר שמח ולעשות את כולם יותר שמחים. וזה מה שנקרא תורה.

למרבה הצער, לפחות אם אתה מאמין שיש משהו שנקרא גלות, שהתורה עצמה מדברת עליו, נכון? וזה אומר בצורה מאוד ברורה שזה בגלל שאתה לא עוקב אחרי התורה—במילים אחרות, זה הולך להרוס אותך. במובן הזה אין לנו שבועות. אין לנו שום תורה אחרת.

זה רע או שזה רק… אה, זה רק… אז אתה מגיע עם כל מיני תורות. אתה מתחיל לדבר על חובה ואתה מתחיל לדבר על קישורים כל הלילה, לדבר על כל מיני דברים אקראיים, כי אין לך את הדבר הבסיסי ואין לך אפילו את השפה.

ואתה בא… כלומר, למה היינו בוכים? נראה שאנחנו מצליחים מצוין. אוקיי, אין בעיה. גם לא ידענו מה זה שבועות, אז שום דבר לא עובד. זו בעיה אמיתית.

תקנת עזרא: קריאת הקללות לפני שבועות

אני יכול אפילו לספר לכם דרשה על הבעיה הזאת אם אתם רוצים. לא דרשה, משהו חשוב מאוד. גם, אני הולך להסביר לכם משהו שנראה כמו סתם מנהג מיסטי בצורה פשוטה ורצינית מאוד.

בכל מקרה, כתוב בתלמוד בבלי שעזרא הסופר תיקן את התקנה שאנחנו צריכים לקרוא את ברכות הקללות לפני שבועות, זוכרים? זה למה אנחנו קוראים את בחוקותי בדרך כלל בסדר שלנו – אני לא יודע אם זה מה שעזרא התכוון, אבל בסדר שלנו, בדרך כלל בחוקותי זה שבוע אחד לפני שבועות, נכון?

ובשביל… הבבלי לא ממש מבין את זה. כתוב, “תכלה שנה וקללותיה”. אוקיי, מה זה אומר? סימן? אנחנו צריכים לדבר על קללות בסוף השנה, אז… אתם יודעים מה זה אומר? מה זה אומר “תכלה שנה”? זה כמו שאתה צריך להיות עצוב בראש השנה כדי שביום הבא תהיה שמח. מה זה אומר?

חוסר ההסבר הסטנדרטי

בשביל זה אנחנו צריכים את עזרא. עזרא, זה שבעצם יצר את החידוש של התורה, שעדיין יש לנו במובן מסוים. אנחנו צריכים אותו שיגיד לנו סגולה יפה, שאנחנו צריכים לקרוא את כל התורה לפני ראש השנה. וגם לפני עצרת, כי אתם יודעים שבהתחלה של השיעור עצרת היה כמו ראש השנה קטן. ויפה מאוד, זו סגולה יפה ואקראית. זה שווה בערך כמו לאכול תפוח ודבש בראש השנה.

אז אני הולך לשאול אתכם, מה זה… שמי עזרא. עזרא, אני מישראל, אני ילד קטן, אני מעצרת, ואני לומד עצרת. מה אתה אוהב בזה?

שאלה טובה. אנשים שאלו את השאלה הזאת או את השאלה הזאת לפניך, אבל זה מה שכתוב בגמרא. זה כנראה… זה כנראה לא מה שזה אומר. זה – הסדר שלנו במקרה יוצא שאנחנו עושים את זה. לא יוצא בדיוק, אבל כנראה הם פשוט עשו קריאה, הם קראו את זה, שום קשר לסימן שאני צריך או מה שזה לא יהיה. אני לא יודע אם לעזרא היה את הפרשה הזאת כמו שיש לי אפילו. זהו. כן, זה דבר משלהם. זה חנות זולה.

אבל מה קורה? אני לא יודע מה קורה. זה אחד מהדברים האלה – אתה קורא וכולם מדברים על זה, זה כמו מחשבה אקראית. אף אחד לא יודע מה זה אומר. כן, זו שירה טובה, אבל ברצינות לא אומר כלום.

אוקיי, אז אני הולך להגיד לכם מה זה אומר.

כן, כן, זה עגול יפה… כן, אתה צריך לאכול הרבה דבש בראש השנה כדי שתהיה לך שנה טובה. האם אי פעם – האם מישהו אי פעם בדק אם אתה אוכל יותר בשמחה בראש השנה יש לך שנה טובה יותר?

כן, זה חמוד. אני לא אומר מה עובד בשבילי. זה עובד? כן, זה עובד. אני לא אומר שזה לא עובד, אבל זה כזה. שום דבר מעניין.

אבל אני חושב שאם אתה יודע את ההקשר, אתה תראה שזה מאוד רציני. לא מאוד רציני, לא מאוד פשוט.

הבנת ההקשר והמשימה של עזרא

אתם זוכרים את עזרא? מי היה עזרא? עזרא היה זה שקרא את ברכות הקללות, שקרא את פרשת בחוקותי ופרשת כי תבוא, אבל אולי אפילו יותר בחוקותי במובן מסוים, ואמר, “וואו, זה הסיפור שקרה לנו.”

זה כל כך ברור שכמה חוקרים אפוקליפטיים אמרו שעזרא בטח כתב את זה, נכון? זוכרים? מה שאני רק מראה מזה זה שזה מאוד ברור מדבר עליו, נכון? הוא היה זה מהעבודה שלו, מהפרויקט שלו, פרויקט החיים שלו – אתה יכול לראות שזה מה שהוא הפנים. הוא חי במסגרת הזאת של ברכות הקללות של התורה.

האבחנה של עזרא את הבעיה

עזרא בא ואמר, “כלל ישראל, אנחנו תקועים בזה. אנחנו פוסט-גלות במובן מסוים, אבל בעצם לא פתרנו את הבעיה של הגלות עדיין. היתה לנו הממלכה היפה הזאת, נכון? מלכות בית שני. זה נגמר. נתקענו בגלות. ואנחנו נאבקים להתחיל מחדש את הדבר, נכון? לא עובד טוב מאוד. יש לנו את שבט זרובבל. נאבקים, נאבקים, נאבקים. ירושלים לא מאוד טובה, מוגנת היטב. תראו את הבעיות האלה, נכון?”

ואז מה הוא בא והוא אומר? “טוב, יש לנו תוכנית לבעיה הזאת. מה התוכנית? התוכנית הבסיסית שלי, כלל ישראל: אם אתם רואים אנשים נאבקים, אם שום דבר לא עובד טוב מאוד, זה בגלל שאנחנו לא עושים את התורה.” לא בגלל שהוא היה פונדמנטליסט, כמו הבחור הזה שאומר שתהיה לו הכלכלה של מכה, כי הוא אמר, “רגע, אנחנו צריכים ליצור חברה. אנחנו בגלות כי אנחנו לא יודעים איך לנהל את החברה שלנו טוב. אז אנחנו הולכים ללמוד איך לנהל אותה, ואז יהיו לנו חיים טובים יותר.” זה מה שכתוב בברכות הקללות. זו התורה, נכון? אימות מבוסס תוצאות.

קריאת התורה הציבורית הראשונה של עזרא

אז עזרא בא, והוא אמר לאנשים את זה. הוא אמר, “תראו,” והוא היה זה שהמציא – אני לא יודע אם המציא, אבל הוא היה זה שעשה את הקריאה בתורה הציבורית המתועדת הראשונה בהיסטוריה. בא לירושלים בחודש השביעי, בראש השנה. כתוב בברכות הקללות. והוא קרא להם את התורה. איזה חלק של התורה הוא קרא להם? ספר דברים, ספר שמות. חלקים מסוימים הוא מדבר עליהם, אבל אנחנו…

הוא קרא להם את הרעיון הבסיסי שהוא לקח מהתורה והוא הסביר את זה. כתוב בתורה שאם אתה תתמודד בבירור עם… זה מה שעזרא אמר, אוקיי?

עזרא כמלאכי

הוא כתב ספר שנקרא מלאכי שבו הוא הסביר את עצמו טוב מאוד. והוא אמר – מלאכי, זה עזרא. שתי מילים. כמובן שזה היה עזרא. אם זה לא היה עזרא, אז זה היה הגלגול שלו. מה ההבדל? אותו רעיון. הוא בא והוא אמר – זה היה שם העט שלו.

תלמיד: מה אתה מתכוון?

מרצה: מלאכי זה שם מזויף. זה הפסאודונים הכי ברור בעולם. מלאכי, “מלאכי”. אוקיי, מי? מלאכי.

אז הוא אמר… והוא אמר בספר… אז הוא אמר, “תראו, זה לא יעבוד לכם אם כל מה שאתם הולכים לעשות זה לנסות להשתלב עם האליטות המקומיות, ואתם לא הולכים לדאוג לנשים והילדים שלכם. כל אדם שיש לו את האישה שלו שהוא התחתן איתה כשהוא היה צעיר, ועכשיו היא לא מספיק יפה בשבילו והוא יותר עשיר, והוא הולך ומסתובב עם בני ישמעל שם, כמו מחמוד וכליאן עשו, כמו הסיפור של בנות מואב ופרשת פנחס, מטות, כמו שהתורה אומרת שיקרה. ואז כמובן לא תצליחו. החברה שלכם תאבד את הקוהרנטיות שלה ואתם תתפרקו.”

זה היה אחד הדברים שהוא אמר. והוא אמר עוד כמה דברים בכיוון הזה.

הרפורמות המערכתיות של עזרא

והוא אמר, “תקשיבו, יש לנו מערכת טובה.” הוא היה מאוד בעניין המערכת הכלכלית – המעשרות, התרומה וכן הלאה. הוא אמר, “תראו, אם אתם הולכים לקחת מעשרות ולא לעשות כלום, לא להיות רואה חשבון, לא לעשות את העבודה של כהן, לא ללמד את האנשים, לא לעשות אותם טובים יותר, אתם פשוט גנבים. אתם לא עוזרים להשם. אתם הורסים אותו.”

הוא עשה כל מיני תקנות. והוא ניסה לומר, “אנחנו צריכים לעקוב אחרי התורה. אנחנו צריכים לעשות שמיטה. אנחנו צריכים לעשות את כל הדברים האלה כדי שהמערכת תעבוד.”

אז הוא היה האדם שפרויקט החיים שלו היה ליישם את התוכנית של ברכות הקללות, את התוכנית של התורה. זה היה הפרויקט שלו. עזרא הסופר. זו היתה תוכנית החיים שלו. והוא במפורש – זו לא התורה שלי. הוא במפורש אומר את זה. הוא במפורש אמר להם, “זה מה שכתוב בתורה,” וניסה לגרום להם לעקוב אחרי התורה. “ואז הדברים יהיו טובים יותר בשבילכם.” אוקיי?

המשמעות של “תכלה שנה”

ואנחנו יודעים במפורש שהוא עשה את זה כאשר… אז, אני מניח שכתוב בגמרא לפני שהוא קרא… אז זה… מה זה אומר “שנה”?

[הקטע מסתיים באמצע הדיון]

המחזור החקלאי של התורה: מהישרדות לשגשוג

הוראת עזרא על מחזור הקציר וארבעת תקופות הדין

קריאת עזרא לפני ראש השנה: הבנת “שנה”

מרצה: אוקיי? ואנחנו יודעים במפורש שהוא עשה את זה כאשר, אז, אני מניח שכתוב בגמרא, הוא קרא, אז זה, מה זה אומר שנה? תודה רבה. שנה בשנה. שנה במחזור הקציר, נכון?

אז, אם הקציר שלך לא יצא טוב מאוד בשנה שעברה כי לא עשית מעשר, כמו שכתוב בספר מלאכי, אין לך מעשר, שום דבר לא עובד כי כולם שונאים אותך ואנשים גונבים את הדברים שלך ואין לך חברה טובה מאוד. לכן, מה אתה צריך לעשות? אתה צריך להתחיל לעשות מעשר ואז בשנה הבאה, אחרי סוכות, אתה הולך לעשות שתילה שוב. השנה הבאה הולכת לעבוד טוב יותר. נכון?

והגמרא אמרה, או דמיינה ואמרה, שיש בעצם שני זמנים שאנחנו מדברים על זה. אחד זה ראש השנה, אז עזרא היה זה שבעצם יצר את הרעיון של ראש השנה כמו שדיברנו, זה לא כתוב בתורה. אבל עזרא במפורש מאוד אמר לכולם להיות נאמנים לגבי ראש השנה, וזה הגיוני. אבל גם, מאוד ברור בשבועות, כי שבועות זה מה שכתוב בתורה, אתה הולך לבוא לארץ ואתה רוצה שהדברים יעבדו טוב, אז אתה הולך לעשות את הקציר, ואתה הולך לתת לעניים שלך את הדברים שלהם.

טוב, כל אדם פה על הטלפון שלו. זה מדהים.

ואתה הולך לתת לעניים את הדברים שלהם, ותהיה לך שנה טובה יותר. תהיה לך שנה טובה יותר. אז הוא לימד את האנשים את זה לפני הקציר, כמו לפני שמחזור השנה מתחיל, וזה למה ראש השנה הוא שנת מעדין לאנשים, ואחרי שזה התחיל או בזמן שזה כבר מתחיל לקרות ולהראות להם האם היה לך קציר טוב השנה? טוב אם היה לך זה היה בגלל שעשית את זה. אם עשית במידה שלא זה בגלל שלא קיבלת את הצמיגים. ניסיתי להתחיל את זה שוב.

ארבעת הפרקים של המשנה: היגיון חקלאי, לא אקראי

מרצה: וכשכתוב מארבעה פרקים, טוב אני הייתי אומר שזה פרשת על זוכרים שזה גם לא אקראי נכון? למה כתוב ארבעה פרקים? מה זה אומר? היית גבינה בשוויץ כי כתוב חשבתי מה הטעם. מה כל זה? מאיפה המשנה קיבלה את זה? מה כל זה? מי אמר להם את כל הדברים האלה?

תלמיד: בדיוק.

מרצה: זה פשוט ככל שיכול להיות, נכון? כמו שדיברנו. בפסח זה כשהתבואה מתחילה לבוא. אז פסח זה כשאנחנו רואים אם התבואה, שזה הדגנים, נכון? התבואות, שעורה ואז החיטה ואז כל התבואות אם יש לך באים. אז בפסח, זה הזמן שאנחנו רואים אם הפניצילין עבד. בסדר, התבואה, נכון?

אז, אם אי פעם הלכת לחווה אתה יכול לראות את זה אפילו בלייקווד, אתה תדע שעצי הפרי או פירות העץ, נכון? כמו, איזה סוג של פירות בעצם גדלים מאוחר יותר בקיץ. לכל אחד יש את התקופה שלו.

אוצר מילים חקלאי עברי: קיץ, זמיר, ועונות הקציר

מרצה: לדוגמה, המילה קיץ, אתם יודעים את המילה קיץ, נכון? אבל קיץ אנשים חושבים אומר קיץ. קיץ אומר קציר תאנים, במיוחד, נכון?

תלמיד: מה?

מרצה: קיץ אומר חיתוך תאנים, במיוחד. כן, תקראו בתורה, תראו, תמיד. קיץ זה משהו שקשור לתאנה. וזמיר אומר, עת הזמיר הגיע, אומר חיתוך ענבים וכן הלאה.

תלמיד: מה?

מרצה: כן, כן, כן, יש לנו. בוונצואלה וכן הלאה, יש לנו מילים לזה, כי אם אתה חי בעולם הזה, זה ברור. יש מילים ספציפיות לזה. וקיץ פשוט אומר, זה המאוחר ביותר אני חושב שזה אחד הדברים המאוחרים ביותר ולכן אנחנו קוראים לזה קיץ כמו תמוז של לפני זה יש לנו כמו למשל כמו שכתוב אני מתכוון אולי כורן אובן נכון איזה זמן בשנה היה הזמן שהענבים מתכוננים נכון זה בערך תמוז פחות או יותר קצת קצת אחרי חיות אז ובמילים אחרות הם הדברים שגדלים בקיץ.

ההתקדמות מהישרדות לשפע דרך המחזור החקלאי

מרצה: אתם תזכרו משהו מאוד מעניין שדיברנו שככל שאתה מתקדם במחזור אנחנו מדברים יותר על מותרות על שגשוג במקום הישרדות נכון? מפסח כשאנחנו הולכים בפסח יש לנו שעורה אנחנו יכולים לשרוד אנחנו יכולים לחיות על זה במידה מסוימת ממה כן זה נהיה טוב יותר וטוב יותר. משבועות אנחנו מקבלים לחם אנחנו יכולים לעשות לחם אנחנו יכולים לעשות לחם חמץ זה לחם געשמאַקע אנחנו יכולים לעשות לחם משנה. אתה הולך קצת יותר רחוק אתה מקבל יין אתה יכול אפילו לשתות קצת יין נכון זה היה בדיוק למעלה הם הלכו לכרמים אני חושב שזה מה שהם באים נעשים אז הם נקצרים אז אתה יכול כמו לעשות ריקוד שם וכן הלאה. יש לך אפילו כמו פירות מתוקים, כל מיני דברים כאלה. אלה כ…

זה די מוזר. למי אכפת? התורה לא עובדת באמריקה, אני מבין. כן, זה מאוחר יותר, אבל זה הסתיו. זה כמו המאוחר ביותר. זה אחרי הכל. אוקיי. היה לי ברביקיו גדול. היה יותר מדי שומן. ברביקיו גדול עם מגשי אוכל, אתם יודעים, כמה סולמות.

זה למה הקיץ הוא כמו זמן של כיף כי הקיץ זה כשכל הפירות הכיפיים גדלים. אתה לא רק שורד, יש לך יין. אתה מקבל, דרך אגב, זיתים אפילו מאוחר יותר לפעמים כל הדרך לחנוכה. בכל מקרה, כן, זה למה אנחנו אוהבים חנוכה, אתם יודעים. אני לא המצאתי את הצ׳אט הזה על חנוכה. הילדים בחמאס אמרו שהזיתים נסחטים באותו זמן.

שבועות: חג המותרות, לא ההישרדות

מרצה: כן אז הילדים הם קמצן זה מה שאמרתי כטפיל אומר אתה מבין אז ובכמובן חג על מיין כי זה לפני נכון שם אז אחרי זה זו התקופה שזה צריך להתחיל לרדת לנו על אז כמו שנתנו את הרוסית הזאת רוסיה אף אחד גם אותו שמלה הוא אמר על היא היתה ולמה הם אומרים שהיא היתה כי זוכרים זה המיינד אבל הנקודה העיקרית שלי חוזרת לנקודה המקורית שלו בעצם זה על מותרות כמו זה כמו מה אומר אומר, כמו, יש לנו מנטי לאכול, דבש וחלב, נכון, מילכיקס, ודברים מתוקים, נכון?

כי הנקודה של התורה היא לא רק לשרוד, בשביל זה יש לנו קהלת וצאי, אבל הנקודה של התורה היא ליהנות. לאכול חמץ, בדיוק, לא לשרוד, לא, אנחנו צריכים לאכול מץ חמץ, ואנחנו צריכים לאכול עוגת גבינה.

אף אחד אף פעם לא לא שרד כי לא היתה לו עוגת גבינה. גם, אף אחד אף פעם לא לא שרד כי לא היתה לו כל התורה, מבינים? אנחנו צריכים להיות מצווה, זה מספיק כדי לשרוד, לפחות. אבל אם אתה רוצה לאכול עוגת גבינה, אז אתה צריך להיות תרי״ג מצוות. זה המחיר. זה המושך.

תלמיד: מה זה בשביל? ה?

מרצה: הקליקבייט.

תלמיד: אה, מה השעה?

מרצה: 10-11.

תלמיד: אה, זה עוד דף שלם.

מרצה: אה, לא. לא, אתה לא יכול לעשות את זה. אין קמפיין ליד זה. אני יכול לעשות מה שאני רוצה. שלום. אנחנו אמורים ליהנות. על הספר. הדף הזה עצמו, דרך אגב, היה ה… אני יכול להגיד לך, אבל זה יכול להיות מהיר מדי בשבילך להבין. זה הבסיסי. אוקיי, אז המט הוא כזה. החומש הוא כזה. אבל אתם כולכם כבר נרדמים. תעשו את זה אפילו יותר קר שם. אין יותר מדי על עישוב. אין יותר מדי על קצירה. יש גבול לכמה קצירה יכולה להיות מעניינת. זה מאוד מעניין, דווקא.

הבעיה עם “רצון השם” כאליל

הרס האל הפגאני של הרצון האלוהי המופשט

מרצה: אוקיי, אז ככה. אז כמו שאמרתי, כולם מבולבלים כי כולם חושבים שהתורה היא משהו שהם צריכים לעשות מאיזושהי סיבה אקראית. אנשים באגם נקראו *רצון השם*, שזה איזה *געכקע* מסוים שנקרא *רצון השם*. אם אי פעם תפגשו בזה, אתם צריכים להשמיד אותו, כמו שאני זוכר כשהוא השמיד את האלילים של אביו. *רצון השם* הוא אליל פגאני.

תלמיד: איך זה שזה אופציונלי? אני אומר את זה כי… רגע, אתה רוצה להיות מוכה או שאתה רוצה לשאול… אני רוצה לדעת אם אתה רוצה להיהרג או להיסקל או להילקות, אז למה זה יהיה אופציונלי?

מרצה: אתה לא נהרג ולא נסקל ולא נלקה. זה חלק מהסיפור היפה שיש לנו. תקשיב…

תלמיד: אם אתה מוצא איזה עוזרים?

מרצה: מה? אתה פשוט צריך לשרוף את זה?

תלמיד: לא, הם לא יכולים להגיד את זה.

מרצה: כמובן, יש שזה לא אומר שנכון לא הדבר שהדבר שהדבר שעובד לא לא לא זה שונה אוקיי אוקיי.

הסיבה האמיתית למצוות: כי זה יותר כיף

מרצה: אני מדבר על משהו מאוד פשוט. אתה רוצה שאני אגיד, אתה רוצה שאני באמת אבין, אתה רוצה באמת להבין אתה יכול להיות כאן עד השבוע הבא. כן. אני מנסה להבין קודם. מה אתה מתכוון?

מה שאני מתכוון זה שאנשים בעיר הזאת חושבים ש, בעיר השכנה, בעיר השכנה הקטנה ליד האוול, אנשים חושבים שהסיבה שאנחנו עושים את המצוה היא בגלל משהו שנקרא *רצון השם*, אוקיי? זו לא הסיבה. הסיבה שאנחנו עושים את המצוה היא כי זה יותר כיף. זה מה שכתוב בתורה. אם תעשה את המצוה יהיה לך יותר כיף.

תלמיד: אני לא יכול לחיות ככה. אני מנסה לעשות כל מיני דברים כשחוכים מדבר על זה. מה הוא מתכוון הכל זה לא העניין להגיד את כל אותם הדברים שמתכוונים לדברים אחרים זה תמיד האמת אוקיי כי אתה לא יודע בדיוק על מה אני מדבר.

מרצה: לא לא לא אני חייב להגיד את זה אני חייב להגיד את זה וזו בעיה גדולה זו בעיה מאוד גדולה אתה רוצה לדעת מה הבעיה אבל יש לי עוד לא עוד דבר אחד שאני צריך להגיד על זה אבל נגיע לזה בפעם אחרת זו הבעיה הגדולה אתה מבין מה זה הבעיה למה זו בעיה הבעיה הפשוטה היא כמו שאתה יכול לראות במקומות מסוימים ודיברנו קצת לפני פסח שאז כשמישהו מבין אז אני אגיד לך את הבעיה אוקיי אני אגיד לך את הדרשה המושכת שלי.

הסיפור המושך: תובע יוטיוב לכמה תארים משיחיים

מרצה: זה מתחיל ככה אבל זו לא כל הדרשה אתה יכול להתחיל את הסרטון אם אתה רוצה אבל זה ייקח יותר מדי זמן אז אז אל תעשה את זה לא לא אל תעשה את זה לא לא הכל זה עם דרשה בלי דרשה לא עובד אז הדבר הזה הוא ככה אני רוצה לספר לכם סיפור אני רוצה לספר לכם סיפור 9 זה עכשיו לא תשאיר את זה כאן 10 15 אני אספר לכם סיפור.

סיפורים כאלה. הייתי ביוטיוב יום אחד כמו שעושים וראיתי בחור. פגשתי אותו כאילו ראיתי את הערוץ של הבחור אומר שהוא המובטח משהו השני. הוא גם השני. הוא הביאה השנייה של לא השני השאלה הראשונה היא הביאה האפיפיור עצמו. הוא אמר שהאפיפיור מת ואף אחד, הוא תבע את האפיפיורות לפני שמישהו אחר עשה את זה, אז הוא האפיפיור האמיתי. וגם, הוא אמר שהוא גם המהדי האמיתי שהובטח ל…

מקרה הבוחן של עבדאללה: נביא עכשווי והאתגר לסמכות הדתית

טענות הנבואה של עבדאללה

כולם צוחקים עליו, כאילו, “הפסוק לא אומר את זה, זה לא אומר את זה.” והוא כאילו, “אתם חבורה של צבועים. אני אומר בדיוק מה שמוחמד אמר כשהוא בא. מה הוא בא? הוא לא אמר, ‘קראת את הקוראן? זה אומר, אבל מה שזה באמת אומר, פסוק?’ מאוד פשוט. אני שליח, גבריאל דיבר איתי. הוא אמר, לך ודבר את זה וזה. וזה מה שאני אומר בדיוק אותו דבר. אני שליח, אלוהים שלח אותי. אני בא לאותו דבר. אני זה שמנבא את הפסוק שאני אבוא. אני זה שישוע אמר שיבוא. כל מה שאתם מאמינים זה גרסאות שקריות של זה, אבל אני מצאתי את הגרסה הנכונה.” ואנשים מאמינים להם, נכון?

אתם לגבי האדם שבמקרה נולד מוסלמי או נוצרי ולכן יש לכם סיפורים יפים. כן, הפסוק עלות של פחד, אבל האמונה הבסיסית אין לכם, נכון? אם מישהו בא ואומר את אותו הדבר בדיוק שהנביא שלכם שאתם טוענים שאתם מאמינים בו אמר, אתם כאילו, “אה, הבחור הוא או משוגע או רשע.” כאילו, לפחות אתם צריכים, אתה יודע, משהו, אולי אני הלא נכון. בדקת? סקרת את שלושת הרשעים שהם האמיתי? אתה אפילו לא מסתכל על זה, נכון? כי זה לא תפילה תורה, זה לא פסוק.

מה קורה איתך? כי זה פסוק, נכון? אתה חבורה של צבועים.

הערכת המרצה: קושיא מדהימה

מרצה: הבחור הזה, אני חושב שזו קושיא מדהימה. כל מי שמעולם לא…

תלמיד: זו שאלה מצוינת.

מרצה: אם הייתי צריך להיות כאן היום, הייתי חושב שהוא משוגע.

תלמיד: לא, לא, זו שאלה עמוקה יותר.

מרצה: הוא אומר שהמייסד המקורי של הדת שלך לא היה החכם. זה היה מאוד פשוט. אתה קורא את הקוראן. זה אומר דברים כאלה. הוא אמר שיירד גשם, וירד גשם. אוקיי, אני אעשה אותו דבר. הוא אמר שהמלך הזה ימות, והמלך האחר יהפוך, וזה מה שקרה, ואז כולם מאמינים לו.

והעם היהודי אפילו לא לוקח… זו לא הבעיה שאתה לא לוקח אותי ברצינות. אל תיקח את כל הסוג הזה של דבר ברצינות, נכון? כל העניין שלך הוא שאתה לוקח את הסוג הזה של דבר ברצינות. איזה בחור בא ואמר פסוק ונתן לאנשים ללכת ואז הוא בקע את הים וכמובן רוב החכמים כנראה גם אמרו שזה איזה טריק והתמימים המעטים שהלכו אחריו, הם אלה שאתה משבח באמזון. אתה יודע, חבריו של הנביא. הנרונים המעטים שהלכו אחריו. ואז הוא הולך והוא קורא לחברים שלו החברים. שכחתי איך זה בערבית כמו האמיתי… רואה אותם וכל השאר הם פשוט נמוכים שם, הם לא אמיתיים, נכון?

תלמיד: רגע, רגע, אז אתה יכול זה כמו תשובה אחת זה לא אוקיי אני לא הולך לדבר על התשובה הזאת שהעניין הוא העניין הוא זו קושיא מצוינת אני לא חושב שתירוץ טוב הוא להגיד אבל הניסים שלנו היו אמיתיים אוקיי אני לא אוהב את זה אז עכשיו אין בעיה בשבילך אתה יכול לצאת עם זה אני לא אני חושב ש…

מרצה: אבל אם הקושיא רעה, אז זהו. אז אני חושב שזו קושיא מאוד טובה. ויש לי שישה תירוצים, מה שאומר שאני לא מאוד טוב. אבל מה שאני חושב הוא משהו כזה.

מטרת התורה: לעשות דברים טובים יותר

אז מה אני חושב? אני אגיד לך מה אני חושב על הקושיא הזאת. אני חושב שזו קושיא מאוד רצינית. ואתה צריך לחשוב עליה מאוד ברצינות. אז מה שאני חושב הוא משהו כזה.

אתה תזכור שהעניין של כל זה, של החשיבה התורנית הזאת, הוא לעשות דברים טובים יותר, אוקיי? כל ההפרעות שנתתי לך שאני יכול להיות עם יותר כסף זה רק רמה אחת. יש גם אחרים, הנשמה שלי והנשמה שלך, אוקיי? אבל העניין הוא עדיין לעשות דברים טובים יותר ואמיתיים יותר ויפים יותר. זה העניין, אוקיי? שאם אתה לא מקבל את זה ושום דבר לא מתחיל, אם אתה חושב שזה רק בגלל שאתה רק עוקב אחרי התורה כי אלוהים… אין שם לפי דעתי אתה אפיקורוס ועם הראיות מתוך השלטון כי אני בחור טוב אני ריאליסטי אבל כשאני אומר שאתה מזויף זה מה שעכשיו הוא לא מסתיר אבל מה אני צריך לעשות ילדים אמרו.

עכשיו לכן מה שאני חושב הוא מאוד… אבל אני חושב ש… אבל אבל אני כן חושב אבל נכון ואז אתה צריך להגיד אוקיי מאוד יפה אבל מוסלמי או מי שלא תהיה איזו דת שאתה מאמין בה עשה משהו כזה נכון? הוא לא אמר את הדרוש שלי. אני מתכוון שזה מדרש אם אתה קורא את זה אם אתה מבין את זה אבל הוא גם עשה את כל המופתים ואת כל המקלות ואת כל הניסים ואת כל הדברים האקראיים האלה ובעצם פשוט זה נראה ככה נכון?

הבעיה: האופי הפשטני של הנבואה המקורית

אז זה נראה ככה. זה נראה שאתה קורא את החומש וזה הדבר הכי פשטני נכון, אוקיי? וכאילו אם מישהו היה עושה את זה אתה היית בעצם צוחק עליו. לא רק זה, אנחנו היינו צוחקים עליו. במיוחד האנשים שטוענים שהם המאמינים הכי גדולים בתורה היו צוחקים עליו אפילו יותר מסיבות שונות. הסיבה שנתתי לפני שזה לא מתוחכם מספיק, זו רק אחת מהן. אבל יש סיבות אחרות כי הם פשוט מאמינים דוגמטיים במה שלימדו אותם. אז כמובן שהם לא היו מאמינים לבחור החדש הזה שבא ויש לו אלוהים חדש. אנשים שמרנים, יש כל מיני סיבות.

אבל זו השאלה. ואני חושב שהתשובה לא יכולה להיות שאוקיי, לכן אתה צריך לעקוב אחרי כל מתחיל שאומר את הטענות שאלוהים דיבר איתו. שלום, זה נכון שאנחנו לא צריכים. ואני חושב שזה גם נכון, אני חושב שזה גם נכון שזו גם כמו שאלה אמיתית שלא הגיונית אבל נכון. כי אם הייתי הוא אז הייתי הוא ולא אני. אבל אם הייתי בזמנים של איזה נביא שאתה מאמין בו מאוד והוא היה בא בסגנון שהבחור הזה בא ביוטיוב הייתי אומר, “וואו, זה די מגניב כמה אנשים טיפשים שיש לו…” אם אתה רוצה לראות אותם, הבחור חוץ מזה אני לא לומד שום דבר מזה, נכון? זה מה שהייתי אומר. והייתי אומר את זה גם לנביא המקורי שלך, אני חושב.

אני מתכוון, שוב, אם הייתי אז, אז לא הייתי אני, והמצב היה שונה. אבל אם זה היה אני מעכשיו, וזה מאז, בדרך שאתה מדמיין את זה, התשובה נכונה.

שאלת הנס: האם היית משתכנע?

תלמיד: אם אני יכול להיות האדם שהולך אחרי משה, אני לא משה.

מרצה: אני אומר, גם אם מישהו היה בא אליי ואומר, “יש לי נס שמש בשבילך, ובקעתי את הים, ואני הולך לעשות סערת רעמים גדולה על הר,” אני גם לא מאוד מתרשם מזה ומה… לא אני לא אמיר לדת שלו. שמעתי את הסיפור הזה לפני. אני לא מעוניין. זה אני.

תלמיד: אתה תחליט את זה אבל אני רוצה…

מרצה: לא נזק, לא נזק אתה לא תעשה. אני רוצה אבל רק כדי להיות ברור הסיפורים האלה לא באמת קורים ככה. הם תמיד… כל ב… וזה מתעד את התורה שאנשים רבים לא האמינו למשה אז ברור שזה לא היה ברור כמו שאתה מעמיד פנים שזה היה. אז תמיד יש כמו ההזנה ולהאמין. אם הם לא מבינים, הם יותר כמו, “כן, הייתי תקוע שם, אבל אני עדיין לא מאמין בזה.” תמיד יש מתנגדים כאלה. הסוג הזה של אנשים. אתה יכול לקרוא להם קשונים, אפיקורסים, אבל אין שום סוג של התגלות שפותר את הבעיה הזאת. שאי פעם קרה בהיסטוריה, כולל בתורה.

תמיד יש אנשים שאמרו, כאילו, “מי אתה? אנחנו בחורים חכמים,” והם מתעדים את התורה. הם אומרים, “הממ, אוקיי, אז אמרת.” הם היו שם בזמן שראיתי אותה או מה שזה לא יהיה. אז, כן, אוקיי, אז לא לא הסכמנו.

לקראת הבנה אחרת

אנחנו נכנסים לוויכוחים על פרטים. העניין הוא, אני חושב שהטיעון הזה נכון. ואני חושב שאנחנו צריכים להיות עם מחשבה הרבה יותר טובה על כל זה. ויש לי הרבה מהן. אני לא יודע איזה מהן נכון או באיזו מידה הן נכונות. אבל אני חושב שאנחנו צריכים לחשוב כמה דברים כאלה. אולי אני אקפוץ עד הסוף לדבר האחרון שאני חושב. הדבר האחרון שאני חושב הוא, ואני יכול להגיד לך את הדברים הקודמים.

הדבר האחרון שאני חושב הוא שזה פשוט פשט שגוי. זה לא נכון. וזה מה ששומני ניסה להגיד. אני חושב שזה מאוד שגוי, וזה לא תנועה אי פעם עשתה, או מישהו.

ניתוח המודל של עבדאללה

במילים אחרות, אם אתה חושב, הבחור הזה, בוא נבין משהו כזה. בוא נדבר על הבחור עבדאללה הזה, כי זה יותר קל מאשר לדבר על העניין היהודי. הבחור עבדאללה הזה, הוא חושב, והוא בעצם מוחמד, והוא בעצם קורא, הוא חושב בקוראן, במקום שהבחור האחר אומר, והוא מאוד ברור. בדיוק כמו שהוא אמר פסוק, וזה היה נכון, וזה סחר של אלוהים אליו, הוא עושה את אותו הדבר בדיוק. יש לו פסוק. או שהוא אפילו אומר את העמדה הישנה, וזה אומר אז.

בעיית הדמיון הנבואי: למה אנחנו לא מבינים את הצורה המקורית של ההתגלות

“כלל 400 השנה” והצביעות של האמונה המתוחכמת

דוגמת עבדאללה והמרחק הזמני

מרצה: במילים אחרות, אם אתה חושב הבחור הזה, בוא נבין משהו כזה. בוא נדבר על הבחור עבדאללה הזה כי זה יותר קל מאשר לדבר על העניין היהודי. הבחור עבדאללה הזה, הוא חושב שהוא בעצם מוחמד והוא בעצם קורא, הוא חושב בקוראן במקום שהבחור האחר אומר, והוא מאוד ברור. בדיוק כמו שהוא אמר את זה וזה היה נכון וזה ישר של אלוהים אליו, הוא עושה את אותו הדבר בדיוק. יש לו הפוך או שהוא אפילו אומר את ההפוך וזה אומר אז זה פשוט ככל האפשר, נכון? והוא בדמיון שלו אתה פשוט מוזר שאתה רק, אתה יכול רק להיות, בעצם אתה יכול רק להאמין בדת אחרי 300 שנה כי קודם תצפה באוזניים שלך זה פשטני, אז יש כל מיני פילוסופיות וצעצועים ומינוס אתה מדהים וזה כן אומר אז אתה מתחיל להפוך, אין להפוך, נכון?

כל דת מתחילה ככה זה אחד מכמו טיעונים של אנשים כאלה, נכון? כל דת, לפחות רוב הדתות, מתחילות בעצם ככה. יש כמו מסר מאוד פשוט, פשוט ויש איזה פשוט רואים אותם סביב הבחור שיש לו מסר. ואז כמה שנים אחר כך יש כמו אנשים שנולדים לתוכו או שאפילו שמתגיירים אליו, זה לא בהכרח נולדים לתוכו, אבל הם כמו אנשים יותר מסובכים ויש להם כל מיני פילוסופיות ותיאולוגיות מפוארות.

אז בעצם תיאולוגים הם הסוג של אנשים שלעולם לא יתגיירו לדת חדשה, רק לישנות. ומאיזושהי סיבה זה הגיוני להם, אוקיי? והם מאוד טובים, זה אחד, אחד למעלה לאחד למעלה רק להגיד.

תלמיד: כן, מאוד טוב. ואנחנו הסוג של אנשים שרק מתגיירים לדתות בנות 400 שנה כי זה מתי שהן מתחילות להיות הגיוניות. אם הבחור הזה יסכים שיש לי את הדת שלך 400 שנה, אין בעיה, נתחיל לקחת את הטענה שלו ברצינות. זהו.

מרצה: כן, זה, אני חושב שזה קצת יותר מדי, אבל אתה מקבל, אתה מקבל, אתה מקבל—

תלמיד: רגע, רגע, רגע, רגע, לא, אבל רגע, רגע, זו, זו תשובה מעשית אבל זה לא—

מרצה: רגע, רגע, יש לי עוד דף. אמרתי לך שאני לא הולך לסיים את הדף הזה היום. אני רק הולך לגרום לך לנער אותו עם קושיות.

הבחנת תנועת הרפורמה

תלמיד: תראה, זו לא דת חדשה. זה רפורמטור, איזושהי התחדשות של דת ישנה. זה הדבר הקל יותר לעשות. זה לא אותו דבר. אתה לא צריך להיות עם הטענה הזאת.

מרצה: יכול להיות, אבל זו לא הבעיה הזאת. אין להם את הבעיה הזאת כי הם אפילו לא טוענים להיות דת חדשה. לטעון להיות דת חדשה או אפילו משהו כמו המשיח של דת ישנה זו טענה הרבה יותר חזקה ממה שדברים כמו חסידות או כל אחד אחר עושה. זה מאוד שונה.

אני הולך להשיג שקיות גדולות יותר שלא עושות כל כך הרבה פצפוצים. מאוד מעצבן. אתה הולך לשמוע את הסרטון, אתה הולך לשמוע את רוב הזמן.

תלמיד: ממה?

מרצה: הסלילים של רקון. כן, עושה הרבה רעש.

תלמיד: דוחף?

מרצה: בכל מקרה, בפעם הבאה, השקיות הגדולות יותר שלי. זה לוקח רק פעם אחת.

תשובת החוכמה המצטברת והמגבלות שלה

מורה: לא, זה נהדר. אני רק אומר, הנקודה היא, הנקודה שלי היא שאני חושב שאתה יכול היית לגרוע את התשובה ולומר כמו, אוקיי, אתה כמו בחור שמרן, אתה מאמין כמו בחוכמה המצטברת ואתה אומר מה, אנחנו לא באמת יודעים את המילה אומה חוגגת בחירה, אתה צריך לחגוג איזה חג שחוגג כמו, כמו למה אני צריך לחגוג אבל לא בטוח מה נכון, כמו מה היה, מה קורה אלף שנה אחרי ההתגלות המקורית מה כבר הגיוני. אבל בטוח זה, זה כמו שלושה בחורים סביב ההר, אוקיי, שש מאות אלף בחורים, לא משנה, סביב ההר עם בחור שאומר דברים פשוטים ואומר שאלוהים דיבר אליו, אוקיי? אף אחד מאיתנו לא היה הולך על הדת הזאת חוץ ממך אם יש מספיק אורות מרשימים, אבל רוב לא הייתי מבין את זה, אין בעיה.

אז זו תשובה אחת. זו לא תשובה טובה. לא, זו לא תשובה טובה כי היא לא עונה על הטענה הזו של הטיעון הזה, ההאשמה הזו של צביעות, נכון? אפילו האנשים המסובכים האלה, כולם ממשיכים, הם כן חוגגים, נכון? הם ממשיכים בזה, הם המשמעות של ההתגלות המקורית ויש בזה כל כך הרבה עומק וכל זה. ואז אתה, אתה מעמת אותם עם ההתגלות המקורית כפי שהיא נתפסה על ידי אנשים באותו זמן, אתה יודע, כמו ממש שם.

עקרון רבי מיליך: *אחרי מות קדושים תאמרו*

המכתב לרבי מלז׳ינסק

מורה: אבל רבי מיליך אומר את זה, אומר, אתה יודע, נכון, הרבי כתב מכתב שעושה בדיוק את הטיעון הזה, נכון? מישהו כתב, כתב לרבי אלימלך מליז׳נסק שהוא לא מאמין בעיר יש חבורה של מזייפים ומשיחיסטים ומפסידים. והוא אמר, כן, אנשים כמוך אמרו אותו דבר על משה ועל דוד. והוא אמר, בכל פעם, כמו, הדור הבא, הם אמרו שזה שקר. הצדיקים הקודמים הם נהדרים, אבל הצדיקים הם מזויפים. הנקודה היא להאמין בצדיקים, לא בקודמים.

יש טיעון מאוד חזק, אבל הוא עושה את אותו סוג של, יש לו את אותו מבנה כמו טיעון, נכון? אתה לא יכול לומר, כן, כי כשאנשים חיים, זה לא מוכח אם הם אמיתיים. הרעיון הזה, למעשה יש בו הרבה חוכמה, אם אתה חושב כמו שאנשים אומרים, אבל אתה אומר, איך אתה יכול לדעת כשמישהו חי? ראשית, הוא יכול להפוך כמו צדיק אחרי 80 שנה אם הוא רוצה.

המדרש על אי קריאת החיים “איש אלוהים”

מורה: זה מדרש: אנחנו לא קוראים לאף אדם חי איש אלוהים, רק אחרי שהוא מת. אנחנו לא אומרים רק אחרי שאברהם מת, כי זה לא עובד ככה, אוקיי?

אבל זו עדיין הטענה של צביעות, כמו הטענה שלכן אתה לא לוקח את הרעיון של מישהו שהוא איש אלוהים ברצינות. יש כאן בעיה אמיתית. תגיד, טוב, אני כן לוקח את זה ברצינות, אבל אני פשוט חושב שזה לא אתה. אבל זה כמו תירוץ. זה כמו הכל. תיאורטית, אני מאמין בנבואה, אבל אין נביא אמיתי שהייתי מקבל אי פעם, חוץ מאחד שמת ואני לא באמת יכול לבדוק. יש משהו מאוד בעייתי כאן.

אני חושב שהתשובות המעשיות האלה הן תשובות מעשיות, אבל הן לא פותרות את המתח הבסיסי שהשאלה הזו מעלה.

ההתנגדות המעשית

תלמיד: אז מה כן פותר את זה במידה מסוימת… הסיבה הגרועה ביותר להאמין בנביא היא כי הוא נביא ולא ללכת על הרעיונות שלו.

מורה: אוקיי. אבל שוב, הנביאים עצמם, הם כן אומרים שאתה צריך להאמין בהם כי הם נביאים. זה כמו שאתה שחקן בטון. זה כמו שאנחנו שם, זה קורה, אתה אומר את המילה שלך שם, זה יותר טוב מדהים, נכון?

כל אחד שאומר אני מאמין כי אני לא יודע, אני מאמין כי לא הייתי בערך אם הייתי עסוק, הייתי כמו, תראה, הקוגל לא היה כל כך טוב, הסלצר היה מאוד, מה אנחנו, חם עד שהגעתי לשם. כן, כן, זה היה אירוע טוב, אבל כמו, אה, אחרי 500 שנה אנשים מדברים על זה, אוקיי, זה הופך לדבר גדול.

כן, זו שאלה אמיתית.

תחילת התשובה האמיתית: הדמיון שלנו הוא שקרי

הדמיון השקרי של שני הצדדים

מורה: זה אני חושב שאנחנו צריכים להיות עם סוג יותר טוב של תשובה, והתשובה מתחילה כמו, נסה מתחיל, התחלתי את המשחק מאז זה מתחיל על ידי על ידי הסבר שהדמיון שלנו הוא שקרי והדמיון של עבדאללה הוא שקרי. מוחמד שלו מעולם לא בא לא דיבר בדרך שלו, אתה יודע, אני יודע כי הוא למעשה, טוב, הוא אולי היה אמא איבד רק כמה ורק ראה אותם כשהוא התחיל ואז הוא הפך גדול, אז אני לעולם לא יכול לדעת. לא, זה לא, זו לא תשובת הדבר היא, כן, זו זו התשובה הראשונה שאני לא כל כך מרוצה ממנה.

מוחמד כנביא אמת או שקר

מורה: אני חושב שהתשובה שלהם היא כי הדרך האמיתית, ראשית מוחמד הוא לא קצת, זו הסיבה שאנחנו לא, אנחנו היהודים חושבים עליו כנביא שקר לרוב. יש כמה יהודים מוזרים, חושבים שהוא היה נביא אמת, כמו רבי, ואיך קראו לבחור מתאילנד, אבל בכל מקרה שכתב לרמב״ם. לא, אתה יודע למה אני מתכוון. בכל מקרה, האדם שהרמב״ם הביא יחד מתאילנד, הוא כתב ספר שאומר שדוד מוחמד היה היה נביא אמת. וזו הסיבה שאני הולך לענות על זה.

אז, פשוט אמר להם, ערבים, מה שאתם, ערבים הם תורה. עכשיו, אבל רוב היהודים לא מאמינים בזה כי הם אומרים, אוקיי, אבל זו עדיין בעיה.

העיקרון המרכזי: נביאים דיברו במוסכמות רטוריות רגילות

מורה: אבל אני חושב שאפילו מדברים על הדוגמה הזו, הייתי אומר משהו כמו, זה לא נכון שהנביא המקורי היה מוזר שטען להיות נביא. איך אני יודע את זה? טוב, כמו שהוא אמר, כי הוא היה מצליח. אבל זה לא ממש מצליח. בואו נניח שבדרך כלל הוא בעצם הצליח לדבר עם אנשים רגילים, לא רק עם הכתיסטים, כמו האנשים שהסכימו להיות חלק מהכת שלו. לפעמים הוא נלחם איתם, לפעמים הוא, יש את הסוגים האלה של דרכים לשכנע אותם. אולי הדרכים האלה של שכנוע לא היו מאוד משכנעות לך, אבל בתוך המבנה שהוא חי זה ברור שהיה הגיוני, נכון?

ומה שאני מתכוון לומר זה שהבחור הזה כמו זה: אם מישהו בא ואומר סטיקל תורה לשיעור והמאסטר שלו מצטט נכון ואתה כמו, כן, זה עבודה טובה, טוב בפני עצמו, זה טוב כילד, זה נכון, אני מקבל את זה. אם אז אני פשוט הוא הקוראן עצמו, זה אומר קאמרה שם בלה בלה בלה בלה, אני סוגד לי ועקוב אחרי ויהיה לך חיים טובים, כמו זה שטויות. אבל הקוראן הוא אלה, סוגי המשפטים האלה, זה כל מה שיש, נכון?

אבל ככה המשפטים האלה נשמעים אחרי אלף שנה שאף אחד לא מדבר את השפה המקורית הזו, שאף אחד לא יודע את המוסכמות שלהם של שירה, המוסכמות שלהם של דרשנים. זה מאוד אפשרי שביום של מוחמד, זה מה שכל דרשן אמר. הוא לא היה פשוט עם דרשות יותר טובות מרוב האנשים. הוא לא עשה משהו איכותי, כמו בצורה שלו לא היה שונה מהצורה שהבחור הבא, הה של הנביא הפגאני הבא, הפעם הבאה אמר. הוא היה, שניהם אמרו את הדרשות היפות והמר במידה מסוימת מטר פיוטי. והוא עשה את אותו דבר. היה לו תוכן יותר טוב והוא באמת היה מאלוהים לפי המוסלמים. לכן הוא התקבל והוא היה יותר מצליח.

האשליה שנוצרה על ידי מרחק היסטורי

מורה: אבל יש לך את הדמיון המוזר הזה שכי ברור שכל הספרים האחרים האלה הושמדו כי מי לא יזכור את הבחורים האלה, נכון? אבל היית חושב שהדרך להיות נביא היא לדבר בדרך הזו. לא, הדרך להיות נביא היא לדבר כמו אדם רגיל, להסביר לאנשים בדרכים שהם מבינים.

כמובן, תמיד יש המון מוסכמות. אפילו היום, אין רק רגיסטר רטורי אחד שאתה יכול לדבר בו. אתה יכול לדבר כמו דרשן חסידי, אתה יכול לדבר כמו דרשן ליטאי, אתה יכול לדבר כמו אוונגליסט, אתה יכול לדבר כמו בחור אסלאמי שמדבר ברדיו ונותן את הדעות הפוליטיות שלו, אתה יכול לעשות פודקאסט, אתה יכול לעשות הרבה דברים. אף אחד מהם לא מעמיד פנים להיות משהו שלא קיים יותר או איזה סוג של מוסכמה או איזה סוג של צורה שבמקרה היא הדרך שהנביא העתיק שלך דיבר.

ממשיכים הלאה.

יישום על התנ״ך: המקרה של ירמיהו

החידוש הגדול ביותר: צורה מול תוכן בנבואה

מורה: והייתי אומר את אותו דבר על התנ״ך, נכון? ונדבר בעוד שנייה על פסוקי נבואה, שאני חושב שזה רק על הצורה, זה לא על התוכן, כמו שהחכמים עצמם אומרים במפורש.

מה שהייתי אומר זה משהו כזה. אנחנו מדמיינים שירמיהו הנביא, אנשים מדמיינים שירמיהו בא וכתב את השירים היפים האלה על איך כולם לא מוסריים, והם אמרו תשובה, והוא כתב את זה בצורה נבואית הזו, והוא אמר, ולכן הוא חייב לעשות משהו שונה איכותית, שונה לגמרי ממה שהמשגיח שלך עושה.

הערך והפגיעה של תורה מן השמים: קריאת כתבי הקודש כהוראה ולא כסמכות

הרגיסטר הנבואי מול הוראה מוסרית מעשית

מורה: מה שהייתי אומר זה משהו כזה. אנחנו מדמיינים שירמיהו, אנשים מדמיינים שירמיהו בא וכתב את השירה היפה הזו על איך כולם לא מוסריים והם צריכים לעשות תשובה, והוא כתב את זה בצורה נבואית הזו, והוא אמר, “כה אמר ה'”, ולכן הוא חייב לעשות משהו שונה איכותית, שונה לגמרי ממה שהמשגיח שלך עושה כשהוא אומר, “בחורים, אין לכם חיים טובים כי אתם לא מתנהגים נכון. תפסיקו לבגוד באשתכם ואולי יהיו לכם חיים יותר טובים.”

אבל ירמיהו לא אומר את זה כי הוא לא מדבר על בעיות אמיתיות. אבל זה מה שהוא היה צריך לומר, נכון? ירמיהו אומר כמו ככה, נכון? “תפסיקו לעבוד עבודה זרה.” זה לא התכוון [לעבודה זרה ממש], נכון? אתה באמיתי, נכון?

אז זה מה שהיום אנחנו מנסים לומר שזה אומר, כי אנחנו חיים בעולם הבחינה. אנחנו לא אמיתיים. אבל אתה מבין למה אני מתכוון?

העיקרון המרכזי של הישיבה: אמונת חכמים מחדש

מורה: מה שאני אומר זה, ולכן מה שאני חושב זה שיש לי טענה גדולה. מה הטענה הגדולה שלי על הקדמונים, נכון? מה הטענה הגדולה שלי? יש לך בישיבה—כאילו ראית, הסמינר, אחד מהם נקרא “משמעות אמונת חכמים”. ומה שזה אומר זה לא שאנחנו מאמינים בכל מה שהחכם אמר, נכון? זו לא אמונת חכמים. זה… איך אנחנו קוראים לזה? אנחנו צריכים למצוא את המילה.

תלמיד: מה?

מורה: שמיעה?

תלמיד: לא, זה כמו…

מורה: זה לא… בדיוק. משהו כזה. לא בדיוק. זה כמו יותר חובה, נכון? המושג של סמכות. אנחנו לא מאמינים בסמכות. טוב, אנחנו מאמינים במשהו שנקרא הוראה, נכון? אנחנו מאמינים שאולי… כמו שהרב מברדיטשוב אמר.

סיפור הרב מברדיטשוב: כוחו של “אולי”

מורה: אולי יש אלוהים. זוכרים את הסיפור של הרב מברדיטשוב? אמרתי את זה באחת הנאומים שלי על הקמפיין, נכון? זה היה גדול… הם באו לכל הרבנים ואף אחד לא הצליח לשכנע אותם. הוא כתב נאומים ארוכים עם כולם, אף אחד לא נתן לו לעבוד. ואז הוא בא לקדושת לוי, והקדושת לוי, הוא הלך הלוך ושוב כמו שהבחור היה מספר לו את כל זה, והוא היה, אתה יודע, כמו רבי חסידי, ואחרי הכל, אני חושב שהוא ניגש ואמר, “אולי יש אלוהים.”

אולי. לא, לא, זה לא התכוון—אנשים חושבים שזה אומר לפתור את ההימור של פסקל. אה, מה שהוא התכוון זה כמו, “אני בטוח שאתה… רק רצית לפתוח אותו כשראיתי סגור.” האפיקורס, הבחורים הכי זקנים סוגרים לאולי. כן, לא אומר אולי, “אני לכן אתה צריך לעשות הימור.” פשוט אולי. כן, תקשיב לשנייה. יש בחור שטוען שהם צפו במשהו, תגיד אולי. כן, נכון?

אני אוהב מאוד את ה״אולי” הזה כי זה כמו, זה פותח.

הטענה הגדולה על הקדמונים

מורה: אז האמונה הבסיסית שלי היא שכל האנשים העתיקים האלה שלימדו מאוד בחברות שלנו כמו לומר, “הם היו מוזרים ובימים ההם אנשים מאמינים בזה,” כאילו זו תשובה למה הם מאמינים בזה, נכון? אז אולי. כן, אולי הוא מנסה לספר לנו משהו. לא אומר שהוא תמיד צודק. כנראה שלא. הוא בן אדם. האם זה אומר שאנחנו צריכים לקבל אותו באמונה? לא. טוב, אתה צריך להקשיב, נכון?

יישום זה על תורה ונביאים: תורה כהוראה

מורה: עכשיו, מכיוון שזה השיחה שאנחנו מדברים על מנהיגות עצמה לא גם, אבל אני רוצה להעלות את הטענה שזה גם נכון לחומש ולנביאים וכן הלאה. אני לא חושב שהדרך הטובה ביותר לקרוא אותם היא בדרך של “קח או עזוב”, כמו, “זו הסמכות, אלוהים אמר כך, ולכן אתה צריך לקבל את זה. אם אתה לא מקבל את זה, אתה לא כופר או חשש כופר, וזו הדרך שזה נקרא.”

אני חושב שצריך לקרוא את זה כמורים, כמו תורה, ממש, כהוראה. אולי אומר משהו. ואם אתה אומר שזה אלוהי, אוקיי, מה לא אלוהי? זו לא טענה מאוד מעניינת. כמובן, זה אומר משהו שהם אומרים שזה אלוהי. אני מתכוון, אבל מה שזה לא אומר זה לכן אתה צריך לקבל את זה. מה שזה אומר זה שזה על דברים מאוד אמיתיים. בבקשה תקשיב לזה. מאוד שונה מ״לכן אתה צריך לקבל את זה.”

ואז יש כמו שהמודאליות היחידה היא או לקבל את זה או שאתה לא מקבל את זה. ואם אתה חושב על נביאים כפשוט אנשים שנאבקים עם בעיות אנושיות מסוימות, כולל על אלוהים, או אולי בעיקר על אלוהים כי זו בעיה אנושית גדולה, נכון? והם מבטאים את זה ברגיסטר של הזמן שלהם. כמובן שהם מדברים בפסוק נבואי.

נביאים כהוגים אנושיים: פילוסופיה בקנון המקראי

מורה: אני לא אומר שהם כתבו ספרי פילוסופיה, אם כי חלקם כן עשו, כמו ספר איוב, ואולי זו לא נבואה, וספר קהלת וכן הלאה, שעדיין חלק מהתנ״ך, חלק מה… אבל הם פשוט ספרי פילוסופיה, נכון? אבל אפילו ירמיהו ואפילו משה, הם פשוט נותנים מחשבות והם מנסים ללמד אותך משהו.

הפרדוקס: לאפיקורס יש יותר סיבה לקרוא תורה

מורה: הוא אמר את זה. אני תמיד אומר לכולם שאם אתה מאמין באלוהים עם התורה, אז זה אולי לא מעניין, כי אלוהים, מי מבין את אלוהים? אולי יש לו משוגעות. זה לא חן. אבל אם אתה אפיקורס שחושב שהאדם כתב את התורה, אז אתה חייב לקרוא את זה. כי יש בחור שבאמת חשב שזה הגיוני, נכון?

תלמיד: כן, בטוח. ארבע.

מורה: אבל זה באמת לא משנה כי יש לזה קשר להלכות נבואה. לא הנקודה לעכשיו, אבל העובדה שזה מיוחס לאלוהים לא אומר שבני אדם לא כתבו את זה. זה לא מצב של שני הדברים האלה. אבל בשביל זה, אתה צריך להבין הרבה תיאולוגיה. ואני לא עושה את זה עכשיו.

תלמיד: גם, האם זה אפשרי מהספרים השונים של דברים אתה רואה סוגים שונים, השפה במיוחד?

מורה: כן, כמובן. כמו שאנחנו אומרים, מדברים אנשים שונים, זה פותר בעיות שונות. זה לפעמים משתנה לפי המציאות. כמובן.

למה צריך להקשיב לקדמונים

מורה: הנקודה היא לא שזה… הנקודה היא פשוט שזה משהו שאתה צריך להקשיב לו. אתה צריך להקשיב לזה כי זה אנשים, ואנחנו מניחים שהם יותר חכמים מאיתנו. איך אני יודע? כי הוא כתב ספר. אני לא. אני מתכוון, מספר אחד. ואיזה ספר! אם כתבת ספר…

תלמיד: עורך ומרווח מחדש את הספר שלו.

מורה: מי, אני? כן, כן, זו מהדורה של הספר. זה לא ספר. זה לא הספר. אני לא טוען להיות הספר. ואתה צריך להקשיב לזה. זה הכל. אתה מבין?

ביקורת על הדיכוטומיה של אלוהים או פולקלור

מורה: ובמובן הזה, לרעיון של תורה מן השמים יש רק משמעות של… תורה יכולה רק להיות משמעות. כמו שאנשים אומרים, “אחרת זה פולקלור.” אגב, מה רע בפולקלור? לפולקלור יש הרבה חוכמה בו. פולקלור זה פשוט מילה שאיזה רומנטיקן המציא כדי להסביר את החוכמה של הפולקלור, אגב.

אבל, נכון, יש לנו את הספרות הזאת שאומרת שזה או אלוהים או זה פולקלור. אני לא יודע, אולי זה שניהם. אני לא יודע, אולי זה אף אחד מהם. אולי הקטגוריות האלה מוזרות.

דוגמת השמיטה: “אולי זה אמת”

מרצה: אתם יודעים למה התחלתי בזה? כי אז אולי זה אמת. זאת האיום הגדול. אפילו ירמיהו, הכי הרבה מבחור, הוא בעצם חושב שיש שטויות שאלוהים אמר. אולי זה אמת. במילים אחרות, אולי, נכון? זה גם אומר כופר בהרבה דברים שאתה מאמין אחרת, נכון? אולי זה אמת שזה יהיה טוב שתהיה שמיטה כל שבע שנים. אנחנו בטוחים שחייב להיות נס, נכון? שאלת אותי על הנס.

זה לא אומר שזה נס. זה אומר ברכה. ברכה, כי כל העניין הוא לתת לך ברכה, לגרום לדברים לעבוד. לא אומר שזה נס. אולי זה נכון. אולי זה עובד. אבל אנחנו כל כך בטוחים שזה בטוח לא עובד כי אנחנו יודעים בדיוק איך הטבע עובד, כאילו, והכל. זה לא יכול לעבוד. זה חייב להיות משוגעות של אלוהים. לא, אולי ככה זה עובד.

כמובן, זה גם מה שזה אומר. ברור, כי כשאתה לוקח יותר מדי בעלות על דברים, הדברים לא עובדים. להכיר בניהול של אלוהים על העולם, או הטבע, זה דרך חיים טובה יותר. יש לך יותר כסף אם אתה עושה את זה. ואולי זה כן עובד. אבל מעט מאוד אנשים מוכנים לשקול את המחשבה, “אולי זה אמת.” הם מאוד נוחים לחשוב שזה כנראה לא אמת. אני לא בטוח במובן במובן האנושי, אבל אני לא יודע.

תלמיד: האם זה מה שגורם לנו לא להבין את התורה, כי אתה תזכור את ההבנה הזאת של התנ״ך, זו לא אשמתי שהם יודעים.

תורה מן השמים כמכשול להבנה

מרצה: אוקיי, אוקיי, אוקיי. אני חייב לסיים כאן. אני חייב לסיים. אני חייב לסיים. אני חייב לסיים. לא עשיתי קליקבייט. עשיתי. אני מדבר כבר חצי שעה בשלב הזה ואני מספיק. אני אקבל מספיק ליפט גייט, אבל אני הולך לתת לכם מקור כי אנחנו צריכים לומר הכל בשם צדיקים, אחרת אתם חושבים שאני אפיקורס.

מקור: האדמו״ר הרש״ב מליובאוויטש על אמונה מול שכל

מרצה: אני אגיד לכם מי אומר את זה. אמרתי לכם הרבה פעמים. אני רוצה לקרוא את התיאור של האינסיידר שלי מזה, מהאפיקורס הכי גדול שהיה שם. אחרת זה לא מעניין, נכון? כמובן שהמאמינים אומרים דברים. הם תמיד אומרים דברים.

וזה אמר האדמו״ר הרש״ב מליובאוויטש [רבי שלום דובער שניאורסון]. אז האדמו״ר הרש״ב היה קצת מודאג מהבעיה הזאת. הוא, לא בשביל עצמו, אבל ברור שהיה מודאג מזה. ובכמה מקומות הוא אומר שיש שני דברים שנקראים אמונה ושכל. ובשבילו אמונה פירושה מה שאנחנו קוראים תורה מן השמים, או זה כאילו, לא בדיוק כי כנראה יש לו הבנה יותר מסובכת של מה זה אמונה, אבל, ושכל פירושו להבין דברים.

והוא אמר, הוא אומר הרבה פעמים שתיאורטית, אפיקורס, מישהו שלא מתחיל מהאמונה, יהיה לו השכלה טובה יותר, יהיו לו רעיונות טובים יותר של ידיעת אלקות מאשר למאמין. אז יש כמה פעמים בכתביו. למה? כי הוא לא מוטה. מאוד ברור, נכון?

אנחנו לומדים לומר את זה, אבל זה קצת מזויף. אנחנו מנסים להבין את אלוהים, אבל אם אנחנו לא מבינים, אנחנו עדיין הולכים להאמין בו. אז אנחנו כאילו אף פעם לא באמת הולכים להבין. הבחור היחיד שבאמת הולך להבין הוא האדם שמתחיל בלי להאמין. אולי הם גם לא מאמינים, כי יש גם במה להאמין. אבל זה האדם.

אז יש לו כל מיני דברים לנסות לפתור את זה. כמו, מה אנחנו עושים עם הבעיה הזאת? הוא קצת מודאג מהבעיה הזאת. הוא מנסה לומר, מה אנחנו עושים? אנחנו עדיין יכולים איכשהו לעבוד עם שניהם. הוא מודאג מזה.

תלמיד: זה קרשקש [חסדאי קרשקש, פילוסוף יהודי מימי הביניים]. לקרשקש יש את הבעיה הזאת עם מצווה, נכון? שזה. אם זו מצווה, היא יכולה להתקיים בלי האלוהים מעל זה.

מרצה: כן, אוקיי. כן. זה אולי מסובך. כן, כן. אני לא הולך, אני הולך לנסות לפתור את הבעיה הזאת.

תשובת הקליקבייט: הערך והנזק של תורה מן השמים

מרצה: הנקודה היא, אנשים שמו לב לבעיה הזאת. וזו הסיבה שאני טוען ש, אה, אז עכשיו אתם צריכים, לא סיימתי את הדבר העיקרי. אז כשאני אומר תורה מן השמים, התשובה לכותרת הקליקבייט שלי, מה הערך של תורה מן השמים ומה הנזק שבה?

הנזק ברור, כי זה גורם לך לא להבין את התורה. אז היא גם לא אלוהית, היא רק איזה גטשקע אקראי. אבל גם הערך שבה הוא מה שהסברתי לכם עכשיו. אנחנו צריכים להבין, אנחנו צריכים לנסות לקרוא דברים בצורה הזאת.

תמונה אחרונה: משה לא היה ברסלבר—הוא היה ליטאי

מרצה: אנחנו צריכים להבין שבזמן של משה, או בהקשר של משה, או בהקשר של ישו, אם אתה נוצרי או מה שזה לא יהיה, הוא לא היה מוזר. הוא לא היה ברסלבר. משה רבינו היה הליטאי הכי גדול.

לא ברסלבר. מה זה ברסלבר? כשאני מתכוון לברסלבר, אני מתכוון למישהו שבא ואומר, כמו שהעולם אומר, אבל יש לי מדבקת פגוש שאומרת, וזה משנה הכל. ואם אתה לא מאמין לי, אתה לא כופר. אז הכת שלי זה האנשים שמאמינים בזה.

ואנשים מדמיינים שמשה רבינו היה בעצם כזה, כי כל העולם לא האמין לו. הייתה לו מדבקת פגוש שאומרת, והוא הסתובב וצפצף בצופר שלו, מה שהאמונה שלו הייתה. אבל משהו, הנקודה היא לא זאת, כמובן שהייתה לו אמונה טובה יותר מנ נח, אבל זה היה פונקציונלית אותו סוג של משוגעות. כולם חשבו שזו משוגעות. והוא המשיך בזה והוא אמר, וזה עבד, נכון? זה הבסיס. זו הטענה שאמרנו בשם עבדאללה הזה מקודם.

ואני כאן כדי לומר לכם שזה שקר. אנחנו צריכים להפסיק לדמיין את משה בצורה הזאת. משה היה בחור אמתי שניסה לשכנע אנשים באמת. כמובן, הוא שכנע אותם בשפה שהם הבינו. אולי הם לא היו פילוסופים גדולים, אז הוא עשה להם ניסים. אולי אלוהים עשה ניסים כדי לדבר איתם בשפה שלהם.

למה ניסים לא עובדים היום: אובדן השפה האפיסטמית והסמכות האמיתית של משה

הבעיה היסודית: ניסים אינם השפה שלנו

זה יהיה בזבוז זמן. לא כמו שהרמב״ם אומר שהוא לא עושה ניסים מאיזו סיבה אקראית. הוא לא עושה ניסים כי זו לא השפה שאנחנו מדברים. אני מכיר את הבחורים שעובדים עם ניסים. הם הולכים להיות משוגעים. אלוהים לא מדבר משוגעים. אלוהים מדבר תמיד דרך זה [תודעה/הבנה].

תלמיד: אין בעיה. אני לא מדבר עליהם. אם היית ממשיך תמיד, זו לא הייתה בעיה.

מרצה: זה היה. זה היה. זה היה. זה היה. זה היה. זה היה כי זה סכל. אם זה לא היה לוקח 10 שנים, זו לא הייתה בעיה.

תלמיד: לא, זה היה. זה היה. באופן אישי, זה היה מהטבע.

מרצה: יש בעיה יסודית.

תלמיד: דבר אחר שמעולם לא קרה לפני כן. דבר אחר שמעולם לא קרה לפני כן.

מרצה: כן, כן. ואז אתה צריך להמשיך להעלות את הרף ואנחנו הולכים להגיע למצב של כמו—לא, העולם צריך—יש סיבה למה העולם לא כמו שהוא. כלומר, יש שיעור כמה סוכר אתה יכול לעשות. אתה יכול לקרוע את הים פעם ופעמיים ועשרה ימים. בשלב מסוים אנחנו הולכים לחיות בחלל החיצון. אתה צריך לעשות משהו.

תלמיד: לא, אני לא חושב—אני לא חושב כך. אני חושב—

מרצה: אני חושב כך.

תלמיד: אני לא חושב כך.

אלוהים מדבר לכל אחד בדרך שהוא מבין

מרצה: אני חושב שהסיבה שהדברים האלה לא עובדים היא כי הם לא אמורים לעבוד. אלוהים אמור לדבר לכל אחד בדרך שהוא מבין את זה, בצורה רגילה.

ניסיו של משה לא היו שונים קטגורית

כשמשה עשה ניסים, כמו שפרעה אמר, לא היה שום דבר מוזר במשה שבא וטען לנס. כולם טענו לניסים. הוא פשוט היה איש הניסים הכי טוב בסביבה. בימינו, אתה צריך להיות הכי טוב.

תלמיד: טוב מאוד. הבחור הזה יכול רק להפוך מקל למקל. הוא יכול להפוך את המקלות בזמן שהמקלות. געוואלדיק, אתה נס טוב יותר.

מרצה: אבל זו שפה שהייתה הגיונית. וברור, אגב, אם זה היה הגיוני, אולי הייתה איזו מדע על זה או כמה דרכים של לימוד או כמה בתי ספר של איך לעשות ניסים וקסמים. ומשה לא טען להיות לגמרי שונה קטגורית, למרות שכמה מהשיטות חושבות כך—אני לא חושב שזה נכון. הוא אמר אני הכי טוב ולכן האלוהים שלי טוב יותר משלכם ואני מסביר על אלוהים יותר ברור. יש לי פחות טעויות בתיאוריה שלי על אלוהים משלכם כי התיאוריה שלי עובדת יותר משלכם. אבל זה לא היה לבוא ולומר—

במילים אחרות, המשה שאתה צריך לדמיין משהו כזה: עכשיו שכולם מאמינים בבינה מלאכותית, למשה יש טובה יותר—זה יהיה מישהו שיש לו אחת טובה יותר, לא שיש לו דבר לגמרי שונה. המדען נשמע מוזר כי למדע יש לנו סוג מוזר של מדע שלא מתחבר לשום דבר. אבל הנקודה היא שאין סיבה לדמיין שיש לנו את הדבר המוזר הזה.

תלמיד: תן לי לסיים, תן לי לסיים, תן לי לסיים.

הבנה אמיתית יותר של המציאות, לא טריקים קסומים

מרצה: לא, לא טריק קסם טוב יותר—הבנה אמיתית יותר של המציאות. הבנה אמיתית יותר של המציאות. הוא לא עשה שום טריקים קסומים. הוא רק עשה דברים שהראו שיש לו שליטה טובה יותר במציאות מהמצרים, והייתה לו.

אם הוא היה מספר לנו היום את ההבנה שלו, כנראה לא היינו מבינים את זה כי זה לא היה מצרים. אנחנו לא מדברים את השפה. אין דרך לדבר את השפה. גם אם היית מדבר את השפה, היית יודע את כל המושגים, אתה לא יודע מה זה אומר.

יש לנו רק שאריות של שאריות

אבל יש לנו רק כמו—יש לנו כמו—אין לנו את התורה, נכון? יש לנו כמו שאריות של שאריות של שאריות ואנחנו מנסים לפרש את זה וזה פורש מחדש בכל כך הרבה רגיסטרים שונים ואף אחד לא יודע כלום יותר.

הטעות המרכזית: לבלבל בין מרחק למהות

אבל הדבר החשוב הוא שאנחנו צריכים להפסיק לדמיין את זה. יש לנו את זה—אני רק הולך לומר את הנקודה הזאת, וכל התפיסות שלכם, תחשבו עליהן בלילה.

ויש לנו את הדבר המוזר הזה להניח שהמרחק שלנו מהשפה והדרך שבה זה עבד הוא מהותי לזה, ומהותי למה שזה. ואנחנו שוכחים שבכל זמן ובכל תקופה ובכל פעם כשזה אמיתי, זה בדיוק ההיפך.

למה ניסים בסגנון המקראי לא עובדים היום

הסיבה שאנחנו לא צריכים להאמין לאנשים שמעמידים פנים שעושים ניסים בסגנון התנ״ך בימינו היא בדיוק כי בזמנים של התנ״ך זה לא היה התנ״ך—זה לא היה עמל. ברגע שאתה לא מסונכרן עם המציאות אז אתה יותר גרוע, אתה לא יותר טוב.

אנחנו צריכים להאמין ואנחנו כן מאמינים לאנשים שמדברים אלינו בשפה שלנו. כמובן שהם יכולים להסביר את ההתגלויות הקודמות והם יכולים להסביר איך הכל אומר את זה וכן הלאה. אבל אתה לא יכול להניח שהעובדה שאנחנו מדברים אחרת—יש לנו דברים שונים שעובדים.

ויתורים פרגמטיים ופלורליזם

אגב, יש כמה אנשים שאולי זה עובד—אין בעיה, דבר איתם בצורה הזאת. אני לא אומר—יש לי תיאוריות שונות למה זה לא עובד לרוב האנשים שם בחוץ. אני יכול לתת—כן, אני לא חושב שיש משהו לא בסדר אם יש לך אנשים שהולכים להאמין לך על ידי טענה שנחש דיבר איתך וזה הדבר היחיד שהם מאמינים כדי להפוך לאנשים טובים, אתה צריך להגיד להם שנחש דיבר איתך, 100%.

אבל בשבילנו זה לא עובד ואין שום דבר לא בסדר בזה שזה לא עובד ומה כן עובד. ואתה צריך לשכוח את זה—תפסיק, תפסיק לדמיין שמה שמעניין זה המוזרות.

סיכום סופי: אמת, לא מוזרות

מה שמעניין זה האמיתיות, לא המוזרות.

מובן? זו המסקנה שלי. זו הדרך שבה זה גם עוזר וגם פוגע. להאמין בתורה מן השמים.

סיום

וכולם צריכים להיות עם יום תשובה שמח. שלחו לי הרבה עוגת גבינה. ויהיה לכם הרבה קציר טוב. ושלום.