כוחה של “אָנֹכִי”: הכלל והפרט בתורה

תמלול חלק א’

—

הקדמה: יסוד היסודות

[שמות כ, א-ג]: וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר. אָנֹכִי ה’ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי.

כל אחד יודע שהאותיות, השורות, הפסוקים האלה הם יסוד התורה, יסוד הכל. זו חזרה שאנחנו אומרים פעמיים ביום: “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה’ אֱלֹהֵינוּ ה’ אֶחָד” [דברים ו, ד]. הפסוק “שמע ישראל” הוא קיצור ממה שכתוב כאן בעשרת הדברות.

כתוב בפירוש בפרשת ואתחנן, כשמשה רבינו חוזר ואומר ליהודים את עשרת הדברות, כתוב שם “אָנֹכִי ה’ אֱלֹהֶיךָ” ו”לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים”. שני הדברים האלה מונחים בבת אחת במה שאומרים בפסוק “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה’ אֶחָד”. המילה “אֶחָד” פירושה היחיד, וממילא זה אומר אוטומטית “לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים”.

פרק א: הכל נכלל באחד

כל אחד יודע גם שלא רק שזה היסוד, אלא שזה גם כולל הכל:

* רש”י מביא בשם רב סעדיה גאון שבעשרת הדברות נכללות כל תרי”ג [613] מצוות.

* הבעל שם טוב, וכך כתוב בספרי החסידות באופנים עוד יותר חדים, אומר שלא רק שכל תרי”ג המצוות כלולות בעשרת הדברות, אלא כל עשרת הדברות עצמן כלולות בדיבור הראשון.

* בשני הדיברות הראשונים, “אָנֹכִי” ו”לֹא יִהְיֶה לְךָ”, נכללה כל התורה כולה, כמו שכתוב בזוהר.

* הבעל שם טוב אומר עוד יותר חד, שהמילה “אָנֹכִי” לבדה – ור’ בערעלע אמר אולי אפילו באל”ף של “אָנֹכִי” – כוללת את כל הדיבור הראשון.

הכל כלול בזה. כלומר, הנקודה, הנקודה של הכל מונחת כאן. אם כך, חייבים – במיוחד כשקוראים את זה, וקוראים את זה בשבת – להתבונן, לשהות שעה אחת בהתבוננות, בפסוקים, במילים, בתוכן הדברים. זה קצת מרחיב את הדעת, קצת מרחיב את הלב.

פרק ב: משל הספר ו”תוכן העניינים”

זו אכן נקודה אחת, זו אכן מילה אחת, דיבור אחד. אבל הרי אומרים שבזה כלול הכל. אף שצריך לדעת לפתוח את זה, צריך לדעת לפרט את זה, צריך שיהיה מונח בזה הרבה יותר מסתם מילה אחת. זו לא מילה אחת, זו מילה אחת שהיא סך הכל.

נביא קצת מה זה אומר במשל:

אפשר ללמוד למשל ספר. הספר מסביר באריכות – על צד המשל – הוא מסביר פרק שלם, סימן שלם, עשרים דפים שלמים או מאה דפים. הוא מדבר על נושא, הוא מדבר על מושג.

אחר כך באים ומסתכלים ב”מפתח”, ב”תוכן העניינים” בתחילת הספר. לפעמים תוכן העניינים כתוב טוב, זה אפילו יותר מסתם תוכן עניינים, אפשר לקרוא לזה “תוכן” – קיצור של כל הספר. ושם כתוב במילה אחת הנושא, מה שכתוב בספר.

הקושיא:

שואל אדם קושיא (זה באמת הנושא שהזוהר מדבר עליו בתחילת “ספרא דצניעותא” – אני תופס את עצמי אבל בלשוני, ההקדמה לספרא דצניעותא):

מסתכל אדם ואומר: “אוקיי, אה, כן, זו הרי הטעות של הצ’אט-ג’י-פי-טי [ChatGPT/AI] שאנשים חושבים.” אפשר להסכים, לא צריך להגיע ל”צ’אט”, לבינה המלאכותית, כדי לשאול את הקושיא. אני יכול להסתכל בתוכן העניינים של הספר – ונגיד כבר שהמחבר עצמו כתב את זה, חכם גדול כתב את זה, וזה אמת, כתוב שם הכל.

אם אני יכול להסתכל בהקדמה, אני יכול להסתכל בתוכן, אני יכול להסתכל בסיכום, ואני כבר יודע את כל העניין – אז מה חסר כל האריכות? מה חסר כל ההסבר בספר?

פרק ג: שלושה תירוצים שאינם נכונים

הקושיא בנויה על נקודה של אמת. כלומר, זה אמת, אם יש סיכום טוב, אם יש מילה טובה שהיא תוכן של כל העניין, אז אמת שכתוב שם הכל. אין פירוש שהחסירו משהו.

נעבור למה התירוצים הרגילים אינם מספקים:

1. התירוץ של “להוכיח” (לשכנע)

לפעמים חושבים שההסבר של הספר בא להוכיח למי שלא מאמין לו.

למשל: יהודי כותב ספר, הוא כותב חידוש בהלכות שבת. את החידוש אפשר לומר בשורה אחת, במילה אחת. רק מה? למדן לא יאמין לו. הוא יגיד: “איפה כתוב החידוש? מאיפה זה לקוח? מה אתה מתרץ עם החידוש הזה? אני רוצה לדעת מה הראיה לזה.” לכן הוא כותב באריכות, להוכיח לעיני כל שלא מאמינים לו.

הדחייה: אבל אם אני מאמין לו, ואני רוצה רק להגיע לנקודה, אני יכול להסתכל בתוכן העניינים ואני כבר יודע הכל. כך נראית הקושיא.

2. התירוץ של “חסרון פרטים” (חסרים פרטים)

אם מישהו יענה: “למה צריך את כל העניין? כי בקיצור חסרים פרטים, אתה מחסיר חלקים.”

הדחייה: זה לא נכון. אין חלקים שהחסירו, אם זה סיכום טוב. הפרטים הרי רק באו לתמוך, באו לחזק את עיקר הנקודה. אם עיקר הנקודה אכן בקיצור, וכתובה באמת עיקר הנקודה כאן, אי אפשר לומר שהתירוץ למה צריך ללמוד מבפנים הוא כי חסרים פרטים.

כי הכלל כולל את כל הפרטים. אם הוא כולל את כל הפרטים, אי אפשר לומר שחסר משהו. להיפך, זה יותר ברור, זה עוד בקיצור, זה אפילו לוקח פחות זמן ללמוד, חבל על הזמן. למה צריך להתייגע וללמוד את כל העניין? אפשר את זה בדקה אחת.

3. התירוץ של “שטחיות” (חסר עומק)

עוד תירוץ שאינו תירוץ נכון: מישהו יגיד שזה יותר “בשטחיות”. אתה רוצה להבין עמוק? צריך ללמוד מבפנים. כאן בקיצור חסר כביכול עומק. אתה רוצה להבין נכון? לא כתוב באמת בתוכן העניינים, במילה האחת הזו. צריך ללמוד את זה יותר עמוק, צריך ללמוד להבין יותר טוב, לא הוציאו את זה טוב מתוכן העניינים.

הדחייה: אבל גם זה לא אמת.

נכון, לפעמים מישהו עושה קיצור שאינו טוב. יש קיצורים שהם טובים, ויש קיצורים שהם גרועים. אנשים חושבים שזה דבר קל. מישהו יכול לומר: “עשיתי קיצור של כל ההלכות”, או הבינה המלאכותית יכולה לעשות קיצור. לא, הבינה המלאכותית לא תמיד יכולה. לפעמים היא יכולה, לפעמים היא לא יכולה.

אפשר לראות חילוק:

* מי שלמד טוב את הסוגיא, הוא למד טוב את התוכן – ה”כותרת” שלו אכן תהיה מה שכתוב בפנים, זו תהיה נקודת התמצית של כל מה שכתוב.

* מי שלא למד טוב, הוא גם יכול לעשות כותרת של שורה אחת על הנקודה, אבל זה רק יהיה ה*שם* של הנקודה, זה לא יהיה באמת הכל.

הכי נמי, אם אדם גרוע עשה את התוכן, הוא לא כל העניין. אבל עכשיו הרי אנחנו מדברים בנמשל, שהתורה עצמה עשתה את תוכן העניינים של כל התורה כולה – “אָנֹכִי ה’ אֱלֹהֶיךָ”. הקדוש ברוך הוא בעצמו עשה את זה. אז בוודאי אי אפשר לומר את התירוץ שזה לא תוכן נכון, או שזה יותר עמוק בפנים.

במילים אחרות: אם זה תוכן נכון, מי שהבין נכון מה שכתוב בפנים, מי שהבין נכון באריכות – באמת כשהוא חושב מה שכתוב בתוכן, הוא יודע הכל. לא חסר לו כלום.

1. זה באמת כולל הכל.

2. זה באמת כל העומק.

להיפך, כל העומק היה להגיע לתת שורה אחת של תוכן, ששם ההגדרה הכי ברורה. אם מישהו באמת למד מה שכתוב בפנים וזה מובן טוב, הוא באמת לא צריך את התוכן יותר מזה. זה לא שם סתם כדי להקל בקיצור ושיהיה יותר מהר ללמוד. זה לא משהו בהשמטה, לא חסרים פרטים, וזה לא פחות בדיוק ולא פחות עמוק. זה כל העומק.

לא לומדים עומק כדי שיהיה שיעור ארוך ושיהיה ספר ארוך. אנשים חושבים אולי שככל שחכם גדול יותר כותב ספר ארוך יותר – לא! חכם גדול יותר כותב ספר קצר יותר. האות האחת או המילה האחת, זה הספר, זה העניין, זה התוכן של כל העניין.

פרק ד: היחס בין המילה לספר

לכן, מצד כל שלושת הדברים האלה זו לא הסיבה למה התוכן הוא הנקודה ולא כל העניין מבפנים.

ואם כך צריך להבין יותר טוב את היחס של סוג הפסוק הזה שכתוב דבר אחד, אות אחת, עם כל התורה כולה שהיא רק פירוט של זה.

מה באמת היחס? למה חסרה כל התורה?

* אם אפשר, שכבר יגידו בקיצור “שמע ישראל”. הרי כתוב, אפילו פעם אחת “שמע ישראל” מילה מספיקה להינצל ממלחמה. אוקיי, שיגידו ישר “שמע ישראל”, מה חסר כל העניין?

* או שאפשר ללמוד וללמוד. שכבר מישהו יגיד: “אני יכול להאמין, תגיד לי את המסקנה, מה אני צריך להיכנס לחקירות, להבין דברים עמוקים? תגיד לי את מסקנות הדברים, אני אאמין, אני אחזור על המשפט ‘שמע ישראל’ ודי.”

צריך להבין, שאמת, מצד הנקודה עצמה, מצד ההבנה, מצד עצם המציאות, זה אמת כך. אפשר לומר מצד הקדוש ברוך הוא עצמו…

הנקודה והפרט: למה חסרה כל התורה?

*(המשך השיעור – חלק ב’)*

תוכן:

בחלק הזה של השיעור נדון השאלה העמוקה: אם כל התורה נכללת בנקודה אחת (כמו “אנכי” או “שמע ישראל”), למה צריך ללמוד את כל התורה עם כל הפרטים? התשובה מונחת בחילוק בין האמת מצד הקדוש ברוך הוא (שהיא פשוטה ואחת) לבין האמת מצד האדם (שצריך לעבור תהליך ארוך של “שקלא וטריא” כדי להיות מסוגל באמת להבין את הפשטות).

—

פרק ה: הקושיא – למה חסרה האריכות?

אז כך, מכל שלושת הדברים האלה זו לא הסיבה למה התוכן, הנקודה, אינה כל העניין מבפנים.

ואם כך, צריך להבין יותר טוב את היחס של סוג הפסוק הזה שבו כתוב דבר אחד, “אנכי”, עם כל התורה כולה שהיא רק פירוט של זה. מה באמת היחס? למה חסרה כל התורה? כי אם אפשר… שכבר יגידו בקיצור, “שמע ישראל”.

הרי כתוב: “ויש אומרים מילות חוסן ‘שמע ישראל’ בוודאי מספיק להינצל ממלחמה”.

טוב, שיגידו ישר “שמע ישראל”, מה חסר כל העניין? כי אפשר ללמוד וללמוד… שכבר מישהו יגיד: “אני יכול להאמין, תגיד לי את המסקנה. מה אני צריך להיכנס לחקירות, להבין יותר עמוק? תגיד לי את מסקנת הדברים, אני יכול להאמין, אני יכול לחזור על המשפט ‘שמע ישראל’ ודי.”

פרק ו: שתי בחינות באמת – מצד הבורא ומצד הנברא

צריך להבין שאמת, מצד הנקודה עצמה, מצד ההבנה, מצד עצם המציאות, זה אמת כך. אני יכול לומר מצד הקדוש ברוך הוא עצמו. הקדוש ברוך הוא הרי פשוט, כן? הקדוש ברוך הוא, ככל שיותר גבוה… לא רק הקדוש ברוך הוא, אלא ככל שמדרגה גבוהה יותר מדברים במציאות, הכל יותר קצר באמת, הכל יותר פשוט, פחות מורכב.

כן, “מורכב” פירושו שצריך הרבה מילים, הרבה הסברים, לכלול, לפרש לכאן ולכאן. ככל שמדרגה גבוהה יותר במציאות, זה יותר פשוט, זה יותר בקיצור, זה יותר במילה אחת. על זה אנחנו אומרים שהאמת היא רק ה”אלף” של אנכי, האמת היא רק נקודה אחת וכו’.

האדם חייב להיות “מכיר את מקומו”

אבל, כל זה כשמדברים מצד העניין עצמו. אם מדברים מצד ההבנה שלנו, צריך לדעת, אדם צריך להיות מכיר את מקומו. זה אחד מהיסודות הגדולים ביותר, כן? המילה הנפלאה של “אני חומה” [שיר השירים ח, י]: “ושמרי לחמה אל תוסף בהם ותגרע ממנו”.

אדם כשהוא קופץ מדרגות, כשהוא רוצה לומר את האמת מצד מה שהקדוש ברוך הוא הוא במדרגתו, הוא אומר שקר. מה פירוש? “לא ידע מה אמר הקב”ה שהוא אמיתי לפי כח אלוקותו בו”. מה הפירוש? אני אומר דבר שהוא אמת מצד עצמו, אבל מכיוון שאני לא מבין את זה, זה לא אמת מצדי. מה פירוש שקר? זה עדיין לא אמת.

פרק ז: משל – הילד ש”יודע” את כל הש”ס

והם צריכים להבין שמישהו יכול לומר, כן, היה… למשל, ר’ חיים קנייבסקי סיפר, כשהוא היה ילד קטן הוא אמר: “אני יודע את כל התורה, אני יודע את כל הש”ס”.

שאלו אותו: “אתה יודע את כל הש”ס?” (אחר כך הוא אכן ידע את כל הש”ס, אבל אז הוא לא ידע).

הוא אומר: “איך אתה יודע את כל הש”ס?”

הוא לימד אותו את השמות של כל המסכתות: ברכות, פאה, ערלה, וכן הלאה. הוא לימד אותו את השמות של כל המסכתות. הוא יודע את כל הש”ס? אתה לא יודע את כל הש”ס.

טוב, זה לא משל כל כך טוב, כי השמות הם אכן סתם שמות, זה רק סימנים, זה לא באמת התוכן של כל המסכת. אבל אם, נגיד, הוא היה מלמד אותו את התוכן של כל הש”ס. הוא היה תלמיד חכם גדול, כי אתה יכול – יש אנשים כאלה, הוא אולי לא היה – אבל אתה יכול לסכם כל מסכת בפני עצמה בהגדרה אחת, נקודה אחת. והוא היה אכן לוקח את הנקודה ואומר רק את זה. הוא עדיין לא היה מבין כשהוא היה ילד. אחרי שהוא למד הוא יכול לומר שזה מובן.

פרק ח: טבע האדם – התהליך של הבנה

מה אני רוצה לומר? שאדם, אדם הוא סוג כזה של דבר, אדם הוא סוג כזה של בריאה. ושוב, אנחנו לא מדברים מצד נשמתו שעדיין בשמים, החלק אלוק ממעל. אני מדבר על האדם בשר ודם, זה שנולד בעיר, האדם שאנחנו מדברים איתו.

אדם הוא סוג כזה של דבר שלוקח לו זמן להבין דברים. לוקח לו זמן, דברים פשוטים לוקחים זמן. “זמן” אני מתכוון לא רק זמן בשעון. זמן פירושו גם “שקלא וטריא”. לוקח לו ללכת לכאן, ללכת לשם, לחשוב אולי כך, אולי לא כך. למה באמת צריך לומר כך? אולי אפשר לחשוב כך? מה יוצא כשחושבים כך? לאן מגיעים? אם הולכים בדרך אחרת, לאן יגיעו? זה פירוש אדם. זה סוג השכל שיש לאדם, סוג ההבנה שיש לאדם.

תכלית הלימוד: להגיע לפשטות

עכשיו, התכלית של הלימוד, התכלית של זה אפשר לקרוא לזה “בינה”, התכלית של סוג ההתבוננות הזה, של סוג הלימוד הזה, היא לא להישאר עם שיעור ארוך. התכלית היא שכל הזמן מתקרבים לפשטות, כל הזמן מתקרבים לנקודה האחת, לשורה האחת, למשפט האחד, להגדרה האחת שאנחנו רוצים לצאת אליה.

אבל טבע האדם, טבע שכל האדם הוא שהוא לא מבין, הוא לא מגיע. לא רק שהוא לא מגיע כי צריך למחות, אלא הוא לא מבין. זה לא נכנס לו לראש, אפשר לומר. לא נכנס לו לראש המשמעות, ההבנה של כל ההגדרות האלה, עד שהוא לא עושה את הסדר הארוך, שפירושו “דרך ארוכה וקצרה”. הוא לא עושה את הבירור הארוך, העיון הארוך – עיון שאנחנו קוראים עיון, לעיין, להתבונן.

אצל אדם, מה שהוא מתכוון הוא, שכאן הסדר הארוך הוא תהליך ארוך. אני אומר שלוקח זמן, שזו הדרך הכי ברורה להביא את זה. אני לא מתכוון באמת לזמן, אמרתי שאני לא מתכוון באמת לזמן בשעון, אני מתכוון באמת לזמן של לעבור קושיות, תירוצים, להבין הבנות, מסקנות. לוקח לו זמן רב עד שהוא מגיע.

פרק ט: החילוק בין “לפני” ל”אחרי”

אחרי שהוא מגיע, זה החילוק בין לפני לאחרי.

* לפני: הוא יכול להתחיל גם עם המסקנה, עם המשפט הסופי שהוא מאמין. כתוב בספר, הוא אמר את זה, כבר כתוב בתורה, הוא יודע את זה. טוב מאוד. אבל לפני הוא לא יודע, הוא אומר טוב, אבל הוא לא יודע מה הוא אומר.

* אחרי: שאדם עובר את כל העניין, לא רק השורה האחת, הנקודה האחת, זה מקבל פירוש אחר אצלו.

לא שזה נעשה ארוך יותר, זו הטעות. מישהו עומד “מאריך באחד”, כן? מי שמאריך באחד לא מתכוון שהוא אומר “אחד” בזמן ארוך. זה לא נכון. צריך לחשוב על זה מעשית הלכה למעשה. אני רוצה להביא נקודה אבל. “ה’ אחד” הוא פירש שזה פשוט. אם זה פשוט, זה לא לוקח זמן ארוך לומר, זו לא דרשה ארוכה. זו נקודה אחת. זה להיפך, ככל שיותר פשוט, “כמה דפשיט טפי עדיף”, ככל שיותר פשוט זה יותר נכון. זה הרי דבר גבוה יותר, יותר פשוט, יותר סימפל.

אבל אני, בן אדם, לא מבין דברים פשוטים, פשטות כזו, אלא כשזו תוצאה של עיון ארוך, של הרבה עיון, של הרבה התעמקות, של הרבה הבנה. זו טבעו של האדם. וככל שיותר, אחרי שלמדתי את כל העניין, אז זה אמת.

אחד שואל אותך: “כתוב בספר הזה יותר ממה שכתוב בתוכן העניינים? לא כתוב יותר. אני יכול רק ללמוד את תוכן העניינים ולא את כל הספר?”

לא, אתה לא יכול. אילו היית מלאך, אחד שהולך מלמעלה למטה, היית יכול. אדם חייב ללכת מלמטה למעלה. אדם חייב לעבור דרך השכל שלוקח זמן, דרך הלימוד, לא רק דרך המסקנות, אלא דרך הלימוד שלוקח זמן. זו הדרך היחידה שאדם יכול להגיע להבין. ואחרי שהוא מבין, לא כתוב יותר ממה שכתוב בנקודה הראשונה.

פרק י: סיכום – הספר והחיים

עכשיו המשל, המשל גם תלוי למעשה. אני מרגיש שאני אומר את זה קצת יותר מדי בפשטות. אבל כל אחד למד פעם סימן בספר, אפילו בלמדנות, בעיון, בפסיכולוגיה, באיזה נושא שיהיה, אפילו ספר סיפורים, כן? ספר סיפורים.

כל הסיפור כתוב על הכריכה. הם לא עושים “ספוילר” (גילוי סוף דבר), אבל אילו היו עושים ספוילר, כל הסיפור כתוב על הכריכה. בגלל זה אתה יודע את כל הסיפור? לא.

* אם קראת את כל הסיפור, אתה יודע שכל הסיפור כתוב על הכריכה.

* אם לא קראת את כל הסיפור, אתה לא יכול לראות מהכריכה את כל הסיפור, וזה לא עומד לפניך. לאחר זה עומד, לפניך שלמדת זה עומד.

אפשר לומר כך: למי שלמד את כל הספר, כל הספר כתוב על הכריכה. למי שלא למד את כל הספר, על הכריכה לא כתוב כלום. אולי כתוב משהו שיכול לעורר אותו להסתכל בספר, אם זה נראה לו מעניין, או משהו כזה, אבל לא כתוב באמת.

זה ההבדל בין לומר שבמשפט האחד “ואהבת לרעך כמוך” כתוב כל התורה כולה, כי זה כתוב רק למי שלמד כל התורה כולה, או מי שמבין כל התורה כולה, אחר כך הוא רואה באמת איך כל התורה כולה מונחת בזה.

עכשיו, המשל הוא משל על לימוד. הדבר האמיתי הוא, תבין בסדר השתלשלות העולמות מהקבלה, זה גם המשל על העולמות עצמם, על כל העולם. כל העולם הוא באמת רק נקודה אחת, “אחד” אחד. אבל את זה מבין רק מי שהבין את כל העולם, ואחר כך הוא רואה את זה. סתם לומר זה לא אומר כלום.

אותו דבר בחיי האדם. חיי האדם הם רק דבר אחד, אבל יש הרבה הבנות, הרבה כישלונות, הרבה הבנות ומסקנות, שבסוף מגיעים לזה. אותו דבר עוד הרבה דברים שהולכים על אותו מבנה, אבל זה הדבר שהוא רצה ללמד להזכיר כאן, כבוד שבת ישראל.