Article: And Pharaoh Drew Near – The Secret of Drawing Close Through Trials

(Part 1 of 3)

Lecturer:

Chapter 1: The Zohar’s Novel Interpretation – “And Pharaoh Drew Near”

“And Pharaoh drew near” (vayakreiv), says the holy Zohar, we have learned – Rabbi Yosi said, we have already learned – “that all of them returned in repentance,” he drew the Jews close.

What does “and Pharaoh drew near” mean? What did Pharaoh bring close? The simple meaning is that Pharaoh himself drew near, but if so, it should have said “and Pharaoh drew near” (vayikrav Pharaoh) [Pharaoh approached]. When it says “and Pharaoh drew near” (vayakreiv) [causative form – he caused others to draw near], this means that Pharaoh brought something else close.

What did he bring close? The Zohar says – and we have already learned this, it already appears in a Midrash (I need to search where exactly this language appears in the Midrash, but approximately this is certainly stated) – “and Pharaoh drew near”: he drew Israel close in repentance.

This is the continuation of the verse: “And the children of Israel lifted up their eyes, and behold, Egypt was marching after them, and they were very afraid, and the children of Israel cried out to the Lord” – they cried out to the Almighty. This means Pharaoh drew the Jews close to do repentance. This was Pharaoh’s action. Who was the first to do “kiruv”? Yes, “kiruv” means bringing a Jew close, bringing close to repentance; the first one who did “kiruv” was Pharaoh – “he drew Israel close to repentance.”

The Zohar explains what this means. At first glance, it’s a strange thing. It’s a Midrash, one can say “easy money” [easy to say]: Pharaoh drew the Jews close, he drew the Jews close, yes, they did repentance, very nice [originally: cute], but it’s a strange thing. It’s something that requires explanation: How was Pharaoh the great “mekarev rechokim” [one who brings the distant close]? How was Pharaoh engaged in “kiruv to repentance”?

Chapter 2: “In Distress They Sought You” – Prayer from Pressure

The Zohar says thus, Rabbi Yosi brings a verse, it is written [a verse in Isaiah 26]: “Lord, in distress they sought You; they poured out a whispered prayer when Your chastening was upon them.” He interpreted the verse thus: “In distress they sought You” – “Israel only seeks the Holy One, blessed be He, not in times of ease, but when they are pressured, and then they all seek Him.”

“In distress they sought You” – Lord, the prophet Isaiah says to the Almighty: Lord, Master of the Universe, “in distress they sought You.” When do they seek You? “Seek” (poked) has the meaning of “he visited his wife,” yes, it’s an expression of visiting, an expression of paying attention. When do the Jews pay attention to the Almighty? When do the Jews enter? When do the Jews come to the Almighty? This is “in a time of trouble,” then “everyone comes to seek,” then everyone comes.

In a time of trouble, a dove makes prayer, a gathering, “and the children of Israel cried out to the Lord,” the sign of their ancestors, everyone comes. “They poured out a whisper” – this is “all voices and sounds pray in prayers,” and they will all pray, they plead. “And they pour out like water their prayers,” they pour out – “ariku” means pour out – “before Him their hearts in prayers, and they are connected to Him when the Holy One, blessed be He, visits them with His will.”

Then they cry, and immediately then he says that the Almighty accepts prayer, then the Almighty helps them: “Then the Holy One, blessed be He, rises over them with mercy, and pleasing before Him is all their voice” – the Almighty loves their voice, as it says “the Holy One, blessed be He, desires the prayers of the righteous” – “in order to break their enemies,” to be saved from their enemies, “and He is filled with mercy over them.”

Chapter 3: The Parable of the Dove in the Cleft of the Rock

Thus he explains the verse that I mentioned. He recalls that there is a parable in the Midrash [Shemot Rabbah 21], like a dove that fled from a hawk, when it entered a rock, “in the cleft of the rock,” it found there a snake. It couldn’t go either here or there. They had left Egypt, entered the Sea of Reeds. What did they do? “And the children of Israel cried out to the Lord,” they cried out. This is “my dove in the cleft of the rock.” There is a Midrash on the verse “my dove in the cleft of the rock,” a very interesting Midrash.

And so he says, they saw from one side the sea, from the other side Pharaoh, what did they do? “And the children of Israel cried out to the Lord.” About this Moses our teacher said: “Why do you cry out to Me,” “Fear not, stand still and see” – then, this is the Almighty.

Chapter 4: The Beloved Nature of This Teaching to the Holy Baal Shem Tov

One needs to contemplate this piece of Zohar a bit, contemplate it much, but we don’t have enough time and enough settled mind. We always have a bit of a “and Pharaoh drew near” situation.

This is one of the most beloved Zohars of the Baal Shem Tov, the Baal Shem Tov. And I just did a small search in the books of the “Toldot” [Toldot Yaakov Yosef], “and Pharaoh drew near” he mentions twenty-five times this expression, and always he means this Zohar, this Midrash. It appears in another place in the actual Midrash in the Zohar, and in another place even the “man de’amar” [alternative opinion] piece.

“Pharaoh drew near” – I mean by Abraham when he came “and it was when he drew near to come to Egypt” [Genesis 12], the Zohar says, this is the same concept of “Pharaoh drew near.” The Zohar itself was very fond of this expression “Pharaoh drew near” – Pharaoh brought close, Pharaoh created closeness, Pharaoh created love.

And all these things he quotes very many times, he brings from the Baal Shem Tov that he spoke about the trials. And one needs very much to delve into this matter, both to understand all the details, all the aspects that can be. But mainly, we are here in this class mainly to tell, to speak about how this works in practice: “that he should draw Israel close,” draw Israel close in repentance.

Chapter 5: The First Foundation – The Reality of Pain and Lack

The first foundation, the first foundation is indeed the “great foundation.” It’s the first foundation, and one must know that it’s seemingly not enough, there are stages further, as you see “and the children of Israel pursued… and they cried out,” the “and they cried out” wasn’t enough. But the first step, the knowledge – every thing has many levels, every thing has many stages. One must first hear the first step. The first step is already itself a great salvation, itself a great achievement, afterward there is more.

The first step is: we live in a world. It’s an interesting thing, a thing one must settle in the heart: What does it mean that “Israel only cries out, only prays, only draws close, only seeks in pain”? “In distress they sought You” – I should have sought the Lord in expansiveness! “From the straits I called upon God; God answered me with expansiveness.” The answer, the repentance should be in expansiveness, to have expansion of the heart, expansion is good, then indeed there is song.

But in practice, we live in a world that is full of pain, full of distress, both physical needs that exist, and spiritual needs. Constantly there are situations; every few days that a person goes through is already good, it was already fine, and after a while there’s already a new trouble, a new pain, a new pressure.

And one must first, the first thing – certainly, it’s better that it should be good, all Jews should have it good, for friends. One must strengthen oneself, what should be with the trials, one must strengthen oneself then. But first it should be, yes, very good. But in practice, and secondly, one must pray that it should get better, one must act that it should get better, all true. But there is a point of the first point: there is a redemption, there is already a salvation that can be even before all this, even before one prays. Because “and the children of Israel cried out to the Lord” is already the next level, after “and Pharaoh drew near.”

Chapter 6: The Salvation Lies in the Situation Itself

And the Midrash says, yes, this is simple, let’s just bring it out. That “and the children of Israel cried out to the Lord,” they cried out, they cried out, there was some drawing close, there was some awakening in this – this is simple, this is written in the verse. For this one doesn’t need any Midrashim, one doesn’t need any Zohar, any Baal Shem Tov should say “and Pharaoh drew near” is “Israel to their Father in Heaven.”

Pharaoh is the opposite, Pharaoh was the trouble, and he had a trouble, and one prays that the Almighty should take out from the trouble. This is simple, straightforward meaning. No, the Midrash says something new, but the meaning is built on a precision in the verse. He adds something, he says that in “and Pharaoh drew near,” “drew near” is already an expression of drawing close.

That is, Pharaoh was the cause, he made them, he brought them. That is: Pharaoh merited such a merit, we make a beautiful holiday of Passover. Haman merited such a merit, we make such a beautiful holiday of Purim. Antiochus merited such a merit, we make such a beautiful holiday of Chanukah. The “Kedushat Levi” indeed says why don’t we make holidays for other things? There is a similar Midrash, why did they merit? Why is there no holiday for Sennacherib and for all kinds of wicked people who once wanted to conquer? Because he is not worthy. One must be a blessing, a wicked person, for whom one can make a holiday when one has conquered.

But in any case, ah, this is still according to the simple meaning, still according to the simple meaning. We speak in service of God, we speak in the life of the soul for one who is on the level, “every moment You test him,” one must see that one has achieved something here, one has achieved something here with saying “drew near.” Not just saying, ah, one can interpret, it caused above, one can indeed ask a question how it can cause, but there is something else.

Chapter 7: Daily Trials and Frustration

The something else is this, the order of things. We have an order, our order is that certainly, after one has discovered new problems – every time a person discovers new problems, it doesn’t even have to be problems, yes, a person has children, they grow up, suddenly he needs to find matches, suddenly he needs to find a yeshiva, suddenly he needs to arrange himself with study partners. Not just problems, every situation, every thing that happens, comes with its list of needs, this is the reality.

Many times we are upset not with what one needs – certainly, if it’s not good one needs it to be good – but we are many times upset with a point before that. The point before that means: I woke up in the morning, ah, today is going to be a good day. Ah, suddenly, a trouble, “in distress You sought me,” okay, Master of the Universe, help me get out of this trouble. Okay, continue on. And it goes like this through a whole day. One day of a person he goes through fifty, sixty such situations, and the person becomes very frustrated.

What does it mean he becomes very frustrated? Not that… let’s say that the Almighty helped with all his prayers:

* He woke up in the morning, the car didn’t start – Master of the Universe, help me the car should start – poof, it started.

* Master of the Universe, help me the light should turn green – it immediately turned green.

* Help me I should find a parking space – there was immediately a parking space.

* The call I have today should succeed – it succeeded.

* It should succeed that I should happen to meet that person – I happened to meet that person I needed to meet, I made the deal.

* It should succeed that I should come home and the wife should be happy and the children should be ready – everything succeeded, it was a perfect day, yes?

But in practice, there were all those seconds when it wasn’t perfect. There were all those seconds of why did I have to wait at the light? Why did there have to be a minute for the car to start? A person is tense, a person becomes frustrated about this. Why couldn’t one have planned yesterday that everything should already be? And one stays yesterday, one only needs to pray yesterday, it doesn’t change.

Here there is a frustration from what a person has, and many times even when it goes well, after going through fifty sixty things one becomes tired, becomes frustrated: Oh Master of the Universe, it wasn’t a pleasant day, it was tense.

So, the problem, this is a problem that humanity has. And here…

This is the second part of the class “And Pharaoh Drew Near.”

—

Chapter 8: “The Holy One, Blessed Be He, Desires the Prayers of the Righteous” – The Secret of Lack

The Difficult Question: Why Is Pain Necessary?

That there is a trouble – is indeed a real problem. That there is a question, that there is pain, this itself is a question. Why is there pain? It should have been good from the outset.

And here in the Midrash there is a sharp thing, which I never understood, but I think now one understands what it says. It says in the Midrash [Bereishit Rabbah 45:4]: “Why were the Matriarchs barren?” – Why were all the Matriarchs barren? Rachel didn’t have children, Sarah didn’t have children, Rebecca didn’t have children, why? “Because the Holy One, blessed be He, desires the prayers of the righteous.”

So it says in the Midrash, everyone knows this. And this is seemingly very cruel, God forbid. It’s like someone putting another in fire in order to be able to take him out. I have no explanation for this.

So it’s true, in other words: if one asks the question about the very fact of why they didn’t have children – if the question of the Midrash came to answer why they *at all* didn’t have children in the end (if they had, God forbid, not been helped), there would indeed be no answer. He cries and doesn’t receive? No. The Midrash speaks of the matter after it already succeeded, they already had “and the Lord remembered Sarah,” the Almighty already gave to Sarah, to Rachel, and to Leah, all already had children.

The question is not why there are troubles that remain troubles. The question is: why is the solution to that question only that one should indeed help through prayer? Why must one go through this process?

The “Light” Question: Small Sufferings

I’m thinking now of a new interpretation. Let’s speak of “small things,” of sufferings, the same type of sufferings [small inconveniences], like for example you put a hand in your pocket and the wrong dollar came out. This is a “light” question.

Now, about this there is a question: Why does it have to be at all? Why can’t I be good from the beginning, or have prayed one prayer and be done? Something about having to pray, this is something that disturbs. It’s a new problem.

You tell me: “Understand, I can tell you afterward that it was an answer, it was God’s will, it was for the good” – very good. But why should I have to be in the moment of pain? Here is a new question, it’s a new level question, it’s a more refined question. And the truth is, if one solves this question, it’s gradually also a solution for the next question. But this is the first step.

We always say that the deeper one goes into the point of understanding, the better one sees how a thing truly begins, one can better solve further. “Lord, open my lips” we learned, and the Rambam already ruled it, I saw, that the intention of the entire prayer is “Lord, open my lips.” One must be able to open, one must be able to access the understanding.

The understanding is here, just as someone says: “Let me see some nachas, why do I always have these problems? Why do I have a trouble at all?” This is a different kind of question. Now, for this question there must be a different kind of answer. And for this question the Torah reveals to us an answer: “Because the Holy One, blessed be He, desires the prayers of the righteous.”

What does this mean? This is a “reframing” of the problem.

Chapter 9: The Pat on the Back – A New Perspective on Suffering

Parable: The Tzanzer Rebbe and the “Blow”

Just as everyone knows the story of the holy Tzanzer Rebbe [the Divrei Chaim], he said it in a very sharp way – because one can learn it on simpler things it’s easier, but when it came to the difficulties, to the great things, we will see the strength of it.

The Tzanzer Rebbe lost his son. He passed away on Friday, and the funeral was on Friday. Friday night the Tzanzer Rebbe came to the study hall and said “Give thanks to the Lord for He is good.”

He said a parable: A Jew gets a huge blow on the back, and he’s upset, “Why are you hitting me?!” He turns around, and sees that a good friend actually gave him a pat on the back, and he didn’t mean to hit at all [only to greet].

So he said: He got a blow, but afterward he remembered and saw that it’s a good friend – the Almighty – who gives him the pat. He rejoiced, and said “Give thanks” from Friday night with joy.

It’s a very sharp story, it’s a very sharp level. But he gives you here a tremendous “reframing” of a simple thing. He says that many things that we have – that there is the trouble, that there is the pain – it’s not the meaning that there is a problem, and a problem was made so that one should have to “solve” the problem.

ה”צביטה” של חבר

הבעיה היא “צביטה” כזו. צביטה יכולה להיות שמישהו צובט אותך כי הוא שונא אותך, ואחר כך אתה צריך להתפייס איתו, ושהוא יגיד “בבקשה”, אוקיי, אתה לא צריך לצבוט. זה איך שהבינו עד עכשיו את הפשט של תפילה, הפשט של “בצל כנפיך”, הפשט של פדיון הבן.

לא! ה”פרי הארץ” אומר פשט חדש. הוא אומר: הקדוש ברוך הוא הוא אב הרחמן, זה יסוד מהצדיקים הוואסלאויים. הצביטה בכלל לא הייתה צביטה [של כאב]. זו הייתה צביטה כזו, אבל זו הייתה צביטה של חבר שאומר “בוא הנה”. זו הייתה קריאה כזו, זו הייתה טפיחה על הכתף שאומרת “הלו, מה נשמע?”.

זו דרך. אולי יש דרכים אחרות שאפשר לומר “הלו”, אולי יש אפילו דרכים יפות יותר לומר “הלו”. אוקיי, בעולם הבא יהיה גן עדן, הקב”ה ידבר בדרך אחרת, הוא לא יצבוט. הוא גם אומר, הרבי יעקב מראדזימין גם היה צריך איזו דרך לתת צביטה.

עכשיו עשית “ריפריימינג”. זו הבנה חדשה, אמונה חדשה, מהלך חדש על עצם מקור החיים. זה שאני מבין – במילים אחרות, בדיוק כמו שמישהו מבין, כמו שאנחנו אומרים: יש לי חבר טוב שאני חי איתו, אני טוב איתו, אני לא מסוכסך איתו. אפילו עם חבר הרבה פעמים אני יכול להתעצבן מכל מיני דברים קטנים, “למה אתה מציק לי עם זה?”. כן, אבל הוא חבר טוב, ויש לי את זה מלכתחילה.

פרק י’: משל השותפים – רדיפה או אהבה?

נראה ישירות השבוע חילוק (אצל נדב ואביהוא תמיד זה המשל). זה מאוד מעניין, אפשר לראות ממש את זה אצל שני יהודים.

ניקח משל: יש שני יהודים שגרים ביחד, ויש להם “פרויקט” (project), הם מנהלים עסק ביחד, או שיש להם בית ביחד. הבית כבר צריך הרבה צרכים, צריך למלא את מכונת הקפה, צריך לקנות את המזלגות, וכל הזמן אחד מזכיר לשני: “כבר קנית את המזלגות? כבר קנית את הכפיות? כבר הדלקת את האור? זכרת לשלם את החשבונות?” וכו’ וכו’.

* אופן אחד: יש אופן אחד של הדבר שכל אחד יתעצבן: “למה אתה שואל אותי? למה אתה רודף אותי? כן, אני אזכור, שכחתי, אני אזכר.” אתה באמת צריך להזכיר לי? אוקיי, אני מבין, אתה צריך להזכיר לי, אבל זה משהו מעצבן כל הזמן.

* האופן השני: אבל יש מעשה שנייה, אפשר “לפריים” את אותו מעשה בדיוק הפוך. יש שני חברים, הם רוצים לבלות זמן ביחד, הם רוצים להיות ביחד. יש להם עניין של חברותא – מובן מאליו, סתם לשבת ולהיות ביחד ולשתוק, זה עניין שרק אנשים הכי קרובים יכולים… אבל אדם רגיל רוצה לעשות משהו ביחד.

אז הם אומרים: “אה, אתה יודע מה יש לי תוכנית? אני צריך לקנות סודה למכונת הסודה במשרד שלי. בוא, נלך ביחד לקנות את הסודה.”

ואותו דבר קורה כאן: הם אומרים אותן פעולות, אותן פעולות בדיוק (exact). כן, הוא מזכיר לו: “זכור לקנות את הכף, זכור לקנות את זה, זכור לשלם, זכור ללכת, זכור שבוע הבא שוב לבוא.” הוא אומר לו ממש אותן מילים – והכל דברי אהבה!

במקום שאני ארגיש קנאה, במקום שאני אהיה עצבני שהוא מזכיר לעצמו והוא רודף אותי “שאקנה את זה, אזכור את זה” – אז אנחנו “מריפריימים” את כל העניין.

אי אפשר ללכת לקניות? זה כזה “נטל” (chore/burden), אני צריך נעבעך לקנות… אוקיי, אני צריך, אני צריך לקנות לשבת. אדם יכול לומר לא, זה דבר חדש לגמרי: שבת! אני רוצה לעשות לכבוד שבת, אני רוצה לעשות את השבת יפה, אני רוצה שיהיה שבת יפה, ואני רוצה לעשות. מה אפשר לעשות? אפשר לעשות הרבה דברים. אחד מהדברים שאפשר לעשות זה קניות (shopping). אני בחרתי (choosed) לעשות את זה. זה עושה את ההבדל.

אבל אפשר לראות שאותו דבר יכול להיות חברות וזה יכול להיות רדיפה, זה יכול להיות כמעט כמו שנאה.

הנמשל: תפילה על פרנסה

זה מה שכתוב ש“הקב”ה מתאווה לתפילתן של צדיקים”. מה שהגמרא מתכוונת לומר זה, שיהודי קם בבוקר והוא אומר: “אין לי מה לאכול”, או שיש לי כן, אבל יש לי הרי צורך, אני צריך להתפלל כל יום על פרנסה. לא מתכוונים שכל יום יש לו עבודה חדשה; יש לו עבודה, נכנסת משכורת, אבל זה צריך להיכנס. הוא מסתכל בבוקר: זה נכנס? זאת אומרת הוא מתפלל שייכנס, שייכנס, וזה נכנס.

והוא היה יכול לחשוב: “עדיף היה לי שלא אצטרך, כבר היה בקיצור משהו עולם הבא, משהו היה נוטה, הכל כבר היה.”

אומרים לו: לא! אתה רוצה “הקב”ה מתאווה לתפילתן של צדיקים”. כשאתה קם בבוקר והמכונית לא נדלקת, וצריך לעשות משהו, צריך להתפלל על זה – זה לא פשט שמישהו רודף אותך. הוא אומר: “לא, לא, זה חבר שלך שרצה [להתחבר], זו הדרך שלו לומר הלו.”

יש דרכים אחרות, יש אחת, יש אחת, יש אחת… כאן יש דרך. השתנה ה”מינינג” (meaning – משמעות) של הצער, השתנה המשמעות של היסורים. זה לא פשט שזה סתם חיזוק של פסח, השתנה המשמעות של זה.

פרק י”א: מחשבות זרות וטרדות – ה”חברים” שמחפשים תיקון

וכך הוא אומר הרי אותו דבר עם צרות הנפש. כן, שהבעל שם טוב לימד שאנשים, כל אחד חושב שהוא היה צריך להיות צדיק, הוא היה צריך כבר להתפלל בלי מחשבות זרות (זה המשל שלו, יש עוד אלפי משלים).

ושם במשל הוא אומר שאפשר להתגבר, יהיה עניין שהוא הולך להתגבר. אבל למה אני צריך להתגבר? היה עדיף בלי זה!

לא, לא היה עדיף. אז לא היה לך מה לעשות, אז לא היה לך שום “רילישנשיפ” (relationship – קשר), אז לא היה לך שום עבודה. העבודה היא זה שבא הפוך.

מה שאדם אומר, כל הזמן בא – אדם עומד להתפלל ובאות אליו כל הטרדות שלו – זה בגלל שהם רואים רגע טוב! כן? “אה, אלה החברים שלך, הם באים שתעזור להם, הם באים שתעלה אותם, שתתקן אותם, שתעשה מה שאתה צריך לעשות איתם.”

אלה לא דרושים, זה בעצמו דבר טוב.

סיכום: פרעה הקריב – הצרה כאמצעי לקרבה

ואם כך מבינים, ה“ופרעה הקריב” זה לא סתם וורט. יש עוד הרבה רמות, אני אומר אחר כך צריך באמת למצוא מה לעשות, אבל זו הרמה הראשונה, זאת אומרת אמונה. זאת אומרת הבעל שם טוב אמר “לפעמים” (sometimes) הצעד הראשון הוא הכנעה. יש דרכים אחרות איך מפרטים את הרמות האחרות, אבל הרמה הראשונה היא שאתה “מריפריים” את הצער האקטואלי (actual).

זאת אומרת פרעה – פרעה זה לא פשט אמת, פרעה זו הצרה, אבל מהצרה בא “מתוך רע”, מתוך הצרה יוצאת טובה, יוצא שבח, יוצאת שירה.

הוא אומר: לא. זו בכלל לא צרה. יש צרה, אבל זה נעשה כדי לעורר, כדי לקרב. הוא מקרב, הוא מקרב, הוא עשה כל מיני פעולות כדי לגרום לאנשים להתפלל, לבוא אליו. הוא נעשה לקירוב.

אותו דבר כל טרדות העולם. ובואו נגיד, זו הרי עצה פשוטה אחת, כן, ואני צריך לזכור את זה. מזה אנחנו מדברים על תפילה כפשוטה. תפילה פירושה פשוט (plain): “ריבונו של עולם עזור”. ומישהו יגיד: למה יהיו לי כל כך הרבה טרדות? יש לי כל כך הרבה צרכים? יש לי כל כך הרבה בעיות? יש לי כל כך הרבה בעיות? כי אני שם ושם מישהו…

פרק ג: הצרכים והחסרונות כעצם התפילה

טרדות העולם: דרך לקרבה

מי שאינו “קרוב” [קרוב לקב”ה], הקב”ה עושה גם את כל מיני הפעולות שכדאי לעשות כדי שאנשים יצטרכו לבוא אליו. “צרה מקרבת”. זה הפירוש של כל טרדות העולם.

ובואו נגיד, זו עוד עצה פשוטה אחת, ואני צריך לזכור את זה, כי אנחנו מדברים על תפילה כפשוטה. תפילה פירושה ללמוד: “ריבונו של עולם עזור”.

מישהו יגיד:

> “למה יש לי כל כך הרבה טרדות? למה יש לי כל כך הרבה צרכים? למה יש לי כל כך הרבה בעיות? למה יש לי כל כך הרבה בעיות? עדיף היה לי לשבת בבית המדרש ולעבוד את ה’! אני רוצה את הקב”ה, אני לא מבין מה אתה רוצה!”

עונים לו:

> “אני פגשתי אותך [דווקא כאן]! אני רוצה לתפוס איתך שיחה על העבודה שלך. למה זה לא הולך?”

זו גם התבוננות, זו גם אמונה. מי אומר שיש דרכים אחרות? ודאי, יש דרכים אחרות, אפשר להיכנס יותר עמוק. אבל כל הדברים האלה, אם אדם מתבונן על כל דבר, כל דבר הוא סימן להתבוננות.

“טרם יקראו ואני אענה” – הצורך הוא התפילה

ולא רק שזה סימן, אלא זו עצה. זה הפירוש, הקדוש ברוך הוא מסבב, במילים אחרות: הצורך כבר גם הפך לתפילה.

זה הפירוש של הפסוק: “טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה” [ישעיה סה, כד]. אנחנו לא מדברים שהתפילה מתחילה רק אחרי שיש בעיה, ואחר כך מתחילים את הצעד השני [step] – להתפלל. לא! הצעד הראשון הוא גם תפילה. אני לא יכול לשאול שאלה.

אחרת מישהו יגיד, זה כמו הכנה לתפילה. איך לוקחים הכנה לתפילה? איך לוקחים התעוררות לתפילה? אפשר ללכת לשיחה של איזה מגיד, הוא ייתן התעוררות.

אומר המדרש: אה, אתה צריך שיחה? צרה! צרה נותנת מספיק התעוררות לתפילה!

* צרה היא בעל דרשן גדול!

* צרה היא מגיד גדול!

* “בַּצַּר לָהֶם” – בצרה הם קוראים!

מה פירוש “צרה יקראו”? המכונית התרסקה [חס ושלום]! זו התעוררות לתפילה! התעוררות טובה! אתה מרגיש את זה מאוד טוב! יש לך התעוררות, זה גורם לך להרגיש משהו! אתה מרגיש מאוד טוב את הצרה! אתה יכול ממש להתפלל על זה בכוונה שלמה, שזה מתחבר (connect) עם הקב”ה!

עומק הדברים: רבי חיים ויטאל והבעל שם טוב

ואחר כך נלך הלאה, נלמד תפילה איך שזה באמת צריך להיות. זה יכול ללכת הרבה יותר רחוק, יש אלפי צעדים! אבל אי אפשר לזוז מהצעדים הראשונים: שההכנה לתפילה היא הצרכים, או צרכי הגוף. זה פשט פשוט.

אני הרי תמיד לומד “דברים שחידש בדבר”. תפילה, כתוב ברבי חיים ויטאל, ואני תפסתי שזה אומר שהכל אותו דבר, כל הדרגות [levels] של הבחינות זה אותו דבר.

רבי חיים ויטאל אומר ש”אין תפילה דומה לחברתה” [שום תפילה אינה שווה לשנייה].

* בפשטות: אומרים סתם כך, כי כל יום יש צרכים חדשים. אם לא יהיו צרכים חדשים, לא יצטרכו להתפלל.

* הבעל שם טוב הקדוש אומר: אמת, מה הן הכוונות החדשות של כל יום? אלה ה”מחשבות זרות” שיש כל יום.

הכל אותו דבר. זה מדבר בגשמיות – הצרכים; זה מדבר ברוחניות – צרכי הרוחניות. כביכול, תפילה כוללת בתוכה את הבקשה שיבררו את המחשבות, שיהיו יותר ברורים, שיבינו יותר טוב, שיהיה דעת יותר ברורה. ואם כך, הצרכים של זה הם הקושיות, הצער ששייך לזה.

ולשון הקבלה מסבירה שאלה הם ה”ניצוצות”, אלה הם ה”בירורים” שעושים כל יום. הכל אותו דבר, הכל אותו דבר.

סיכום: לשנות את המבט על הצרכים

אבל החידוש העיקרי שאנחנו רואים כאן הוא, שהתפילה לא מתחילה לפני כן. אם אדם נזכר – ואני חושב שזה פשוט, אלה לא דברים עמוקים, אלה לא דברים קשים, אלה דברים פשוטים – שאנחנו משנים את המבט [reframing] קצת על הצרכים והצער, כ”קריאה לתפילה” [קריאה להתפלל], כמו שהספרים כותבים…