שתי סיפורים קטנים לכאורה לא רלבנטיים למדנו בפרשת וישלח. הראשון הוא סיפור הטמנת אלהי הנכר
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם…
וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם.
ואם אולי הסרת אלהי הנכר מובן, אבל לשם מה נצרך לנו לדעת איך הטמין אותם ואיפה. (עי’ רמב”ן שמתלבט בזה שהלא לפי הדין עבודה זרה נשרפת ולא נקברת).
השני הוא סיפור מיתת דבורה באותו פרק
וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת
וגם פה כבר שמו המפרשים לב שהסיפור הזה אומר משהו, לפי רש”י הוא מסתיר את מיתת רבקה, והשליחות ששלחה את דבורה להביא את יעקב, אחרת מה לנו על איזה מינקת שלא שמענו אודותה לא בחייה ולא במיתתה אלא פסוק זה.
אך כלל מסור בידינו שכל ציון מקום בספר בראשית הם מקומות שהיו ידועים בזמן התורה כמקומות קדושים והיו מתפללים או מתבודדים שם. כי לא צוינו בבראשית מקומות לשם הסיפור בלבד אלא אדרבה הסיפורים באו כהסבר קדושת אותם המקומות, כפי שסיפורי האבות הם הסברי ושורשי קדושת הבנים כך המקומות שקבעו בהם ענייניהם נעשו שורשים לאותם מקומות שהיו מוכרים בדרכיהם וסגולותיהם לישראל שישבו בארץ.
והלא ענין שכם ובית אל מורכב מאד במקרא, כל פרשיות אלה הלא מספרים כיצד קידש יעקב אבינו את המקום שהיה מרכז העבודה למלכות ישראל ובו לפי הצגת כמה נביאים עבדו עבודה זרה. ומכל מקום קדושת אותו מקום נקבע על ידי יעקב שתים ושלשה פעמים.
ולפיכך לא לחינם היה בשכם ליד בית אל עץ מיוחד שהיה נודע בשם האלה, ובו היה זכור לכל שתחת אותו האלה הטמין יעקב את אלהי הנכר שהביאו בניו איתם מארם. וכבר סיפר לנו יהושע שהיו ישראל כל עת תחילת ישובם ניתנים בבחירה אם לעבוד אלהי עבר הנהר או אלהי הארץ. ונמצא סיפור הטמנת יעקב את אותם אלהי הנכר היה אות לאותו עזיבה שהיו מתאמצים בה כל העת להבדיל בין אלהי עבר הנהר לאלהי הארץ. והיה כל מי שביקש לעמוד על סוד יחוד הויה היה הולך אל אותו האלה שמתחתיו אלהי נכר של יעקב ומתפלל שם שידע את אלהי אמת.
[וראה שממש כך גנבה רחל את התרפים והסתירה אותם תחת גופה שהם כמו אלהי נכר אלה המוסתרים תחת העץ והסוד ידוע ליודעים].
אותה דבורה מינקת רבקה איני יודע מה היה עניינה, אבל אנחנו מכירים וודאי את השופטת דבורה שגם היא היתה יושבת תחת תומר (שאינו אלון בפשטות, אבל עכ”פ גם הוא ישיבה תחת העץ. והיתה יושבת בין הרמה ובין בית אל, באותו מקום שצריך לעמוד על אל-אלה-אלון, ובוודאי היה מקור שורש השפעתה אותה דבורה שהיתה מינקת רבקה, שהיתה גנוזה תחת האלון, והיא נתנה לה כח גנוז באותו זמן קשה שראתה דבורה שחדלו ארחות וגו’ יבחר אלהים חדשים וכו’.
בוא וראה שישעיה הנביא כאשר התבונן בעומק מצב ישראל וראה כי השמן לב העם הזה וכו’, ותהה בליבו לדעת עד מתי אדני, הושב לו בנבואה כי בסוף ‘ועוד בה עשיריה ושבה והיתה לבער כאלה וכאלון אשר בשלכת מצבת בם זרע קודש מצבתה’. אמר ישעיה בסוף יישאר חלק עשירית קודש, והיא תשוב ותתלקח כאש גדולה, כאלה אשר תחתיו הטמין יעקב אלהי הנכר, וכאלון אשר תחתיו נטמנה דבורה, ותהיה מצבתה זרע קודש, כלומר אע”פ שהמצבה אהובה היתה וחזרה להיות שנואה, הרי אותה קדושה שהשרישו אבות קיימת לזמנים פזורים כמו שהיה בזמן דבורה ובכחה יתעוררו זרע קודש.