עשרה דורות מאדם ועד נח, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול. עשרה דורות מנח ועד אברהם להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שבא אברהם וקבל שכר כלם. (אבות פרק ה משנה ב)
פעמים רבות עוברים ימים ושנים במין אפסיות של כלום. בין יהיה אדם עוסק בדברים של מה בכך, של שרידות. ובין יהיה עוסק בלימוד או יצירה של משמעות. עוברים ימים ושנים שאין להם משמעות של כלום. נדמה שאין בהם לא טוב וגם לא רע, לא טרגדיה ולא קומדיה לא עליה ולא ירידה, סתם אפרוריות משעממת של כלום. לעתים הם חיים שלמים, או אפילו דורות שלמים, ארצות וכפרים שלמים, שאין לספרי היסטוריה מה לספר עליהם כלל, היו חיו נולדו מתו, אבל מה יש לספר עליהם, כלום. המציאות הזו היא מועקה מן הגדולה שבמועקות, ויש והוא גורם לאדם להרים ידיים ולהכריז אין חפץ במציאות הזאת כולה הכל כלעומת שבא כן ילך.
המידה הנצרכת אל המציאות הזאת הוא אריכות אפים. אכן אין לכל הדברים חיים קיום ומשמעות מיד בהיותם. אבל אין זה אומר שיש להתייאש מהם. אלא לקבל אותם כפי שהם עכשיו, ולחכות לצפות בסבלנות מבלי להרוס מהר. יום אחד, במילה אחת או רגע אחד של הבנה, מוארים כל העולמות, ומושלכת משמעות רטרואקטיבית על דורות שלמים. היסוד הזה עוברת בזמן במקום ובנפש. מקום אחד של הארה בכוחה להאיר על כל המקומות היבשושיים, רגע אחד של הארה או של הבנה בכוחה לכפר על חיים שלמים של חוסר תוחלת, ואדם אחד של הבנה מסוגל להאיר דור שלם, ואף דורות שלמים.
זוהי תחושה ברורה למי שחווה אותה, עד שהוא נדמה כאמירה מטאפיזית מיסטית מוזרה. אך למי שמבין כי שום דבר אינו מתקיים בתודעה עד שהוא מתפרש, ושאין החיים שווים להחיות אלא אם יש להם דעת, הרי זה מובן מאליו. להבנה ולדעת אין גבול בזמן ובמקום. אם ברגע אחד אני מבין חיים שלמים, הרי באותו רגע ניתן לחיים כולם משמעות. ואין גם צורך שאני אבין את חיי עצמי, אם מישהו אחר מבין אותם, או אף אם אלוהים מבין אותם, כבר יש בהם הבנה וביטוי של דעת.
במחשבה יצירתית אחת קמים לתחייה אלף לילות שכוחים של אהבה, וניתן להם שגב וגובה. ואלה אשר מתאחדים בשעת לילה והינם שוכבים בערסל התשוקה, אינם אלא מקיימם עבודה רצינית בליקוט מתיקות, עומק, ותוקף, לשירת משורר אחד שעוד יבוא אחריהם ויקום לדבר על הנאות בלתי נתונים לדיבור
(ריינר מריה רילקה, מכתבים אל משורר צעיר, תרגום שלי מאנגלית) “
ניתן לזהות עם התחושה הזו את הדיבורים של מקובלים וחסידים על תיקון, סיפורים ורעיונות בהם צדיק אחד מסוגל להעלות ולתקן את כל הדורות, כאשר אין רוע או חוסר משמעות גבולה מכדי אפשרות להיתקן בידי צדיק בבוא הימים. גם אחרי דורות. עשרה דורות מאדם ועד נוח, ולא קרה כלום. הרשיעו, עשו טוב, ואין שום תגובה בעולם של משמעות. סוף הובא עליהם מי המבול, ושוב היה משמעות לכל אותם דורות. אמנם משמעות של הרס, אבל נרשמו בסיפור, כבר אינם כלום. עשרה דורות מנח ועד אברהם וכלום, בא אברהם וקיבל שכר כולם, נתן לכולם מציאות ומשמעות טובה.
—
חשוב לעמוד כאן על ההבדל בין מה שעשה נח למה שעשה אברהם, וללמוד מכך איך לתת משמעות למי ומה שאין לו משמעות מעצמו. בשפתו של האריז”ל. אמרו חז”ל זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, ומפרש האריז”ל (שער הכוונות עמידה דרוש ו) כאשר אדם חוטא נמסרים כל המעשים הטובים שלו בידי צדיקים. ויש שני סוגי צדיקים, יש אשר לוקח את שכר (היינו תיקון ומשמעות) כל אותם המצוות לעצמו, וגם אם ישוב האדם בתשובה הרי הפסיד את חלקו. אבל יש צדיקים גדולים ומופלגים במעלה אשר אינם לוקחים את מעלות האדם לעצמו, ואינם שומרים אותם אלא בתורת פקדון, וכאשר חזור האדם בתשובה מחזירים לו את זכיותיו. ועל כך אנו מתפללים ושים חלקנו עמהם שישם חלקי הטוב שלנו עם הצדיקים האלה.
מה בין סיפורו של נוח לסיפורו של אברהם. סיפורו של נח היה איש צדיק תמים בדור מושחת. היה הוא הצדיק החכם שהבין את השחתת הדור, וידע כי הם מביאים עליהם שטפון מבול. בנה לעצמו תיבה סגורה ומסוגרת (ממש כמו שאומרים על הישיבות, שהם ‘תיבת נח’), הכניס את עצמו ואת משפחתו, ודן את כל העולם להשחתה כדינו. היינו הוא היה היחיד שהבין מה הולך בעולם, אבל לקח את כל המשמעות לעצמו. לאחרים השאיר את מי נח, מי המבול. אברהם אבינו גם הוא היה יחיד בעולם מבולבל ותוהה. אבל הוא התנהג בדיוק להיפך. תחת להיסגר בתיבה לקח את אוהלו ממקום למקום ופתח בו ארבע דלתות אל כל רוחות העולם. כאשר היה אברהם היחיד שהבין היה בו גם המידה הטובה שהכניס אורחים, לא שמר את חלקי המשמעות של כולם לעצמו אלא החזיר אותם להם, הכניסם לביתו ולימדם איך יהיו גם הם עצמם עם שכרם.
(אפשר לראות מידה זו של אברהם גם בפרשת סדום. במשמעות כפולה. ראשית הרי אברהם עומד ומתווכח עם השם שיחוס על אנשי סדום. ושנית בטענתו עצמו. מה טוען אברהם, אולי יש צדיקים בתוך העיר ונשאת לכל המקום עבורם. אילו היה זה נח היה אומר אולי יש צדיקים בתוך העיר יבנה תיבה ויוציא את הצדיקים מן העיר. אבל הבנת אברהם אבינו הוא שאם יש צדיק הרי הוא אמור להציל את כל העיר, כי זוהי אופי הצדיק של אברהם. אינו דוחה את כולם אלא נוטל שכר כולם ומחלקם להם בחזרה)
