בפשטות ככה. יוסף ירד לארץ מצרים והתערב שם, עד כדי שהתחתן עם הבת של כהן און והיא ילדה לו שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב, כלומר בטרם חזר בכלל לקשר עם אביו ואחיו. לבניו קרא בשמות מורים על כך ששכח את אביו ופרה בארץ עניו, וככל הנראה גדלו בתרבות מצרית.
אחרי הרעב כאשר ירד משפחתו נולדו לו עוד בנים (דבר זה מפורש פעמיים במקרא אחד בפסוק בטרם תבוא שנת הרעב משמע אחרי זה נולדו עוד בנים ושנית בפסוק ומולדת אשר הולדת אחריהם). בנים אלה אולי כבר היו מאשה אחרת יותר אולי אפילו מזרע אברהם, והבנים החדשים שלו כבר הכירו את בני הדודים שלהם והיו חלק מבית יעקב.
כאשר הגיע יעקב ובניו למצרים בא יוסף ממקום המצרי לבקר אותו והציג קצת מהם בפני פרעה, אבל לא התערבו ביחד. את בניו מנשה ואפרים פחד להביא בפני אביו כי לא גדלו זקן ופאות והתבייש. על עצמו הוא וויתר אבל את בניו לא הראה ותיכנן שהם כבר ימצאו נחלה בארץ מצרים.
כאשר חלה יעקב הרגיש יוסף שלא יהיו לו עוד הזדמניות הביא בפעם הראשונה את בניו לראות את סבא שלהם בטרם ימות. כנראה סופר ליעקב על החידוש הזה שהנה יוסף בא אליו עם בניו, זה היה מצב של השלמה שהבטיחו ה’ יוסף ישית ידו, והוא הפתיע את יוסף ואמר שתדע כי זרעך זה מאסנת, אשר הולדת בארץ מצרים, אני מחשיב אותם כחלק ממשפחתי. הם ירשו לא בארץ מצרים מאמם או מבית המלכות אלא מנחלתי בארץ כנען. הם אמנם נקראים כי נשני אבל ‘אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי’.
ועוד הוסיף לו ‘ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו על שם אחיהם יקראו בנחלתם’, כלומר הבנים האחרים של יוסף לא יצטרפו לאחד השבטים הקיימים כפי שחשב יוסף אלא דווקא לשבטים של אחיהם מנשה ואפרים. זה היפוך של ההוה אמינה של יוסף שדווקא מנשה ואפרים הם של מצרים והחדשים של יעקב, הוא עושה את מנשה ואפרים העיקר והם טפלים אליהם.
את כל זה סיפר יעקב ליוסף בטרם ראה את בניו והלא כבדו עיניו אולי היו באותו חדר ולא ראה. עכשיו נשא יעקב את עיניו וירא את בני יוסף, והנה הם לא היו מוכרים לו הרי לא נראו כמו בני ישראל, אמר מי אלה, אמר יוסף אבא אלה הם הבנים אשר נתן לי אלהים בזה, אלה שהבטחת לי. אמר יעקב נו, קחם אלי ואברכם. (מזל שלא ראה אותם מקודם אולי לא היה מברכם..) והוא שמח בזה כל כך אמר ראות פניך לא פיללתי והנה הראה אותי אלהים גם את זרעך. מכלל דעד עתה לא ראה את זרעו של יוסף. והבטיח בירך התפלל ויקרא בהם שמי ושם אבותי.