זוהר על פרשת תצוה
השיעור הוקדש על ידי אבי מורי שליט"א
לעילוי נשמת ר' שמעון יצחק בן ר' יקותיאל צבי - יארצייט י"ד אדר.
א) ואתה תצוה. ואתה הקרב אליך. ואתה תדבר אל כל חכמי לב. ואתה קח לך בשמים ראש. [וכן עוד אחד שלא נזכר בזוהר, להלן לא יג ואתה דבר אל בני ישראל אך את שבתותי וגו'] ריבוי הפניות הישירות הללו אל הגוף השני של משה אומרים לנו משהו. ידועה ההערה שלא נזכרה שמו של משה בפרשת תצוה, אך זו הערה משנית אל הדגשה זו של ואתה. שנראה כמו שבמקום לדבר בשפה אובייקטיבית בגוף שלישי נתוספה כאן הדגשה בגוף שני לומר ואתה במקום הסדר הרגיל וידבר אל משה צו וכו'. הדגשה זו קוראת לנו למשש במילים הללו איזה טעם אפשר לנו לטעום בהם.
ב) לפי הקשר הפרשיות הרי נאמרו כאן פרשיות ארוכות של מצוות כלליות שהם דרשות כלליים לכל ישראל, שכולם יקחו לי תרומה ויעשו לי מקדש, אלה הם אמירות מאד פומביות וכלליות, אפשר המצוות הכי פומביות שישנם, בנין המשכן וההתנדבות אליה. והם חלים על כל פרט ופרט מן הכלל הגדול. אך אחר הדרשה הגדולה שיתרמו כולם אל המשכן כמו פונה ה' אל משה לבדו ואומר לו בלחישה 'ואתה', בשבילך יש לי תפקיד אחר, לך יש שמיעה אחרת כאן שהוא לא מה ששמעו כולם, ואתה תצוה, ואתה הקרב אליך, ואתה תדבר. אלה הם מצוות פרטית עבורך בלבד מפה לאוזן. עלינו להצטופף לתוך אינטימיות זו ולשמוע מה יש ב'ואתה' זה.
ג) אמר ר' חייא, כלא ברזא עילאה איהו, לאכללא שכינתא בהדיה. הסתכל ר' חייא במילון הגדול של הזוהר המתרגם את כל התורה כולה לשמותיו של הקב"ה. וראה שם כי מילת 'אתה' רומזת תמיד אל השכינה היא מידת המלכות דאצילות. פירש כי מה שהודגשה כאן 'ואתה', הוא לומר שיש לכלול את השכינה הזאת בתוך כל העשיות הללו, ולא יעשה אותם משה התחתון לבדו, או אף הבחינה העליונה הנרמזת במשה, אלא צריך לכלול כאן את השכינה.
ד) תרגום מילוני זה עלינו לטעום אותו. כי כל מצווה ומצווה יש לו שומע ומשמיע. ה' מדבר ומצווה והאדם המצווה שומע. כלומר יש דובר, ויש 'אתה' הנוכח השומע ומקבל את הדיבור. ההימצאות במקום כזה של 'ואתה' המסוגל להיות זה שאליו הדיבור פונה, לא דבר ריק הוא. הלא כל שיחה שבעולם צריכה הוא להיות בין שני גופים המתאימים באפשרותם להיות שומע ומשמיע. כהלכה צריך שיכוונו שומע ומשמיע. צריכים שיהיו מכוונים בשפתם ובמדרגתם במידת מה שיתאפשר הדיבור כלל. בין החכם והעשיר הגדול ובין העני הטיפש הגדול לא ייתכן דיבור כי האני של שניהם אינו מכוון ואינם יכולים לעמוד במקום כזה לדבר ביניהם. קל וחומר בן בנו של קל וחומר שאין באמת נברא בעולם שמסוגל להיות ה'אתה' שאליו פונה דבר ה'. זה בלתי אפשרי במציאות ואילו יתעקש ה' לדבר אל האדם הרי יתבטל האדם ממציאותו.
ה) בטרם כל קבלת התורה והמצווה, עלינו להצטופף ולהתקרב להיות 'אתה' כזה שאליו מדבר ה', שהוא סוג של אתה שונה מכל אתה הנמצא בעולם. אך הצטופפות זו בלתי אפשרית. כך כתוב 'ויתיצבו בתחתית ההר'. נעמדו בני ישראל בעמידה כזו שהם יכולים להיות המקבלים של מעמד ההר, בתחתית ההר. ועל כך דרש רב אבדימי, מלמד שכפה עליהם את ההר כגיגית. כלומר התייצבות כזו להיות השומע את התורה, היא כמו הר שלם הנופל על האדם ומפוררו לפירורים קטנים כשעיר הנופל מן העזאזאל. אין באמת יכולת באדם להתייצב בתחתית ההר. ואם קרה כדבר הזה בסיני ממילא התבטלו נפשותיהם רצונותיהם בכלל, כפה עליהם את ההר, על כל דיבור פרחה נשמתם.
ו) שאלו התוספות הלא כבר אמרו נעשה ונשמע ולמה צריך לכפות עליהם. וענו שמא יהיו חוזרים כשראו את האש הגדולה. ודבריהם פלואים לולא הבנה זו. האש הגדולה הוא כמאמר הפסוק כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש ויחי. אי אפשר לבשר לשמוע קול אלהים מתוך האש ולחיות. בשר ודם שחושב שיכול לומר נעשה ונשמע שיהיה האני שלו מקבל את התורה מרצון זה אפשרי רק נעשה טרם לנשמע, טרם שמעו וחשו את האש הגדולה אפשר לאדם לדמות שהוא המקבל. אך ברגע שהופיעה האש הגדולה ממילא חזרו בהם כלומר התבטל בכלל האפשרות שיהיה שומע כאן. ועל כך אמרו ישראל בפירוש למשה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות. הוצרכו להחליף את 'ואתה' ב'משה', שיהיה להם למתורגמן לתרגם הכל לגוף שלישי ואז לא ימותו. (והנה 'ואתה' תצוה תנועה היפכית לזה, כאשר נראה).
ז) מצב הזה שבצידו הטוב הוא כניעת כל מציאות הנפש והרצון להיות תחת ההר, הוא עצמו הוא בצידו השני 'ויסעו מהר ה' כתינוק הבורח מבית הספר'. כל הפריקות עול שבעולם, שהן הן מודעה רבה לאורייתא, אינו אלא אותו מציאות של הנפש האומר אי אפשר לעמוד תחת ההר פן נמות, ממילא הוא בורח. אין בין הבורח מהר ה' לבין המתייצב תחתו בכפיה אלא תגובה שונה לאותו דבר. כל הפריקות עול שבעולם הוא החזרה מתוך האש הגדולה של מתן תורה ופריחת נשמתם.
ח) רצונו של מקום שיהיה הכל 'מתוך בני ישראל'. שיהיו הם הרוצים הם המקבלים עליהם, שיהיה שומע ומשמיע. בהכרח שהדבר אפשרי ולא יתבטלו הכלים מקיומם. סוד זה הוא סוד השכינה שהיא 'ואתה'. כלומר כל זה אפשרי רק כאשר הקב"ה מדבר אל בני ישראל אינו מדבר בעצם אליהם אלא אל השכינה. ומהו השכינה. השכינה הוא מציאות זאת עצמו שרצה הקב"ה שיהיה אתה ולא הוא ושמו בלבד, ואל רצון זה הוא מדבר כאשר הוא מצווה את בני ישראל ואת משה. במילים אחרות הקבלה מרצון אינו אפשרי לאדם אבל היא אפשרית לשכינה שזו כל מציאותה והנמען של הדיבור הוא השכינה עצמה.
ט) הדור קבלוה בימי אחשורש מאהבת הנס, אהבה זו נתפרש טיבה ברמב"ן שהוא הקל וחומר אם מעבדות לחרות אומרים שירה ממות לחיים לא כל שכן. פירוש כל הקבלה של פסח יציאת מצרים ומתן תורה היה ממקום של עבדות, שהוציאנו ה' לחרות ונהיינו עבדים לו. ובכל זה עוד לא היה 'אתה' וממילא היה בצד של מוות פן נמות. אך בפורים לא היה התגלות בכח הזה, אלא יצאו ממות לחיים. כלומר מאותו מות של תאכלנו האש הגדולה, יצאו לחיים ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים.
י) וזהו קיימו מה שקיבלו כבר. קיום פירושו אישור, מלשון יתקיים השטר בחותמיו. כלומר אם יש שטר ואינו ברור שיש כאן חותם, כי ייתכן שהיה באונס. והאונס פירושו שאין כאן 'אני רוצה' של חותם השטר, כי אם הוא אונס הרי הוא שטר חד צדדי ואין כאן גוף שני. כאשר החותמים מקיימים את השטר הם מאשרים שיש כאן עוד צד אמיתי. זהו קיום התורה בפורים כמו קיימו את הכלי, החזיקו את הכלי השומע וראו בו כח רצון עצמאי, כח השכינה שהיא ואתה.
יא) ר' יצחק הוסיף כי ואתה אינו השכינה בלבד, אלא נהורא עילאה ונהורא תתאה כליל כחדא נקרא ואתה. וי"ו תפארת את"ה שכינה. כי השכינה כאן אינה נפרדת כאילו יש שומע ומשמיע אבל בכל תנועה יש יחוד זו"נ שלם.
יב) ר' אלעזר אמר שאין לדרוש ממילת ואתה ככה, כי ואתה הרי הוא האדם משה השומע. אבל הוא דורש אותו דבר מן הפסוק 'אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה'. מי בהמה, שם ב"ן שהוא השכינה, בהמה נתנה חכמה ובינה. ופירש תפארת החנוכי בשם הרבי ר' בונם זיע"א, שהבהמה הוא כח הגוף שבה עצמה יש כח מיוחד של חכמה, שאינה צריכה לקבל מן הנשמה אבל הכלי הבהמה יש בו חכמה ותבונה מה' עצמו.
יג) ר' שמעון הוסיף ואמר שגם פסוק זה אינו ראיה כ"כ, אבל הראיה הוא מפסוק כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה. והיה צריך לומר אשר מלאתים. אלא מלאתיו לההוא לב, דהיינו השכינה, ומן השכינה הביא רוח חכמה בלב חכמי לב. והוסיף שאין זה סותר את עיקר הפסוקים, כי ה'אתה' המצווה צריך לחכות עד שישמע בלחישו מן הלב שהוא רוח השכינה בליבו מה לעשות ואחר כך יעשה.
https://youtu.be/VJ6WNeekzNsהשיעור הוקדש על ידי אבי מורי שליט"א
לעילוי נשמת ר' שמעון יצחק בן ר' יקותיאל צבי - יארצייט י"ד אדר.
א) ואתה תצוה. ואתה הקרב אליך. ואתה תדבר אל כל חכמי לב. ואתה קח לך בשמים ראש. [וכן עוד אחד שלא נזכר בזוהר, להלן לא יג ואתה דבר אל בני ישראל אך את שבתותי וגו'] ריבוי הפניות הישירות הללו אל הגוף השני של משה אומרים לנו משהו. ידועה ההערה שלא נזכרה שמו של משה בפרשת תצוה, אך זו הערה משנית אל הדגשה זו של ואתה. שנראה כמו שבמקום לדבר בשפה אובייקטיבית בגוף שלישי נתוספה כאן הדגשה בגוף שני לומר ואתה במקום הסדר הרגיל וידבר אל משה צו וכו'. הדגשה זו קוראת לנו למשש במילים הללו איזה טעם אפשר לנו לטעום בהם.
ב) לפי הקשר הפרשיות הרי נאמרו כאן פרשיות ארוכות של מצוות כלליות שהם דרשות כלליים לכל ישראל, שכולם יקחו לי תרומה ויעשו לי מקדש, אלה הם אמירות מאד פומביות וכלליות, אפשר המצוות הכי פומביות שישנם, בנין המשכן וההתנדבות אליה. והם חלים על כל פרט ופרט מן הכלל הגדול. אך אחר הדרשה הגדולה שיתרמו כולם אל המשכן כמו פונה ה' אל משה לבדו ואומר לו בלחישה 'ואתה', בשבילך יש לי תפקיד אחר, לך יש שמיעה אחרת כאן שהוא לא מה ששמעו כולם, ואתה תצוה, ואתה הקרב אליך, ואתה תדבר. אלה הם מצוות פרטית עבורך בלבד מפה לאוזן. עלינו להצטופף לתוך אינטימיות זו ולשמוע מה יש ב'ואתה' זה.
ג) אמר ר' חייא, כלא ברזא עילאה איהו, לאכללא שכינתא בהדיה. הסתכל ר' חייא במילון הגדול של הזוהר המתרגם את כל התורה כולה לשמותיו של הקב"ה. וראה שם כי מילת 'אתה' רומזת תמיד אל השכינה היא מידת המלכות דאצילות. פירש כי מה שהודגשה כאן 'ואתה', הוא לומר שיש לכלול את השכינה הזאת בתוך כל העשיות הללו, ולא יעשה אותם משה התחתון לבדו, או אף הבחינה העליונה הנרמזת במשה, אלא צריך לכלול כאן את השכינה.
ד) תרגום מילוני זה עלינו לטעום אותו. כי כל מצווה ומצווה יש לו שומע ומשמיע. ה' מדבר ומצווה והאדם המצווה שומע. כלומר יש דובר, ויש 'אתה' הנוכח השומע ומקבל את הדיבור. ההימצאות במקום כזה של 'ואתה' המסוגל להיות זה שאליו הדיבור פונה, לא דבר ריק הוא. הלא כל שיחה שבעולם צריכה הוא להיות בין שני גופים המתאימים באפשרותם להיות שומע ומשמיע. כהלכה צריך שיכוונו שומע ומשמיע. צריכים שיהיו מכוונים בשפתם ובמדרגתם במידת מה שיתאפשר הדיבור כלל. בין החכם והעשיר הגדול ובין העני הטיפש הגדול לא ייתכן דיבור כי האני של שניהם אינו מכוון ואינם יכולים לעמוד במקום כזה לדבר ביניהם. קל וחומר בן בנו של קל וחומר שאין באמת נברא בעולם שמסוגל להיות ה'אתה' שאליו פונה דבר ה'. זה בלתי אפשרי במציאות ואילו יתעקש ה' לדבר אל האדם הרי יתבטל האדם ממציאותו.
ה) בטרם כל קבלת התורה והמצווה, עלינו להצטופף ולהתקרב להיות 'אתה' כזה שאליו מדבר ה', שהוא סוג של אתה שונה מכל אתה הנמצא בעולם. אך הצטופפות זו בלתי אפשרית. כך כתוב 'ויתיצבו בתחתית ההר'. נעמדו בני ישראל בעמידה כזו שהם יכולים להיות המקבלים של מעמד ההר, בתחתית ההר. ועל כך דרש רב אבדימי, מלמד שכפה עליהם את ההר כגיגית. כלומר התייצבות כזו להיות השומע את התורה, היא כמו הר שלם הנופל על האדם ומפוררו לפירורים קטנים כשעיר הנופל מן העזאזאל. אין באמת יכולת באדם להתייצב בתחתית ההר. ואם קרה כדבר הזה בסיני ממילא התבטלו נפשותיהם רצונותיהם בכלל, כפה עליהם את ההר, על כל דיבור פרחה נשמתם.
ו) שאלו התוספות הלא כבר אמרו נעשה ונשמע ולמה צריך לכפות עליהם. וענו שמא יהיו חוזרים כשראו את האש הגדולה. ודבריהם פלואים לולא הבנה זו. האש הגדולה הוא כמאמר הפסוק כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש ויחי. אי אפשר לבשר לשמוע קול אלהים מתוך האש ולחיות. בשר ודם שחושב שיכול לומר נעשה ונשמע שיהיה האני שלו מקבל את התורה מרצון זה אפשרי רק נעשה טרם לנשמע, טרם שמעו וחשו את האש הגדולה אפשר לאדם לדמות שהוא המקבל. אך ברגע שהופיעה האש הגדולה ממילא חזרו בהם כלומר התבטל בכלל האפשרות שיהיה שומע כאן. ועל כך אמרו ישראל בפירוש למשה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות. הוצרכו להחליף את 'ואתה' ב'משה', שיהיה להם למתורגמן לתרגם הכל לגוף שלישי ואז לא ימותו. (והנה 'ואתה' תצוה תנועה היפכית לזה, כאשר נראה).
ז) מצב הזה שבצידו הטוב הוא כניעת כל מציאות הנפש והרצון להיות תחת ההר, הוא עצמו הוא בצידו השני 'ויסעו מהר ה' כתינוק הבורח מבית הספר'. כל הפריקות עול שבעולם, שהן הן מודעה רבה לאורייתא, אינו אלא אותו מציאות של הנפש האומר אי אפשר לעמוד תחת ההר פן נמות, ממילא הוא בורח. אין בין הבורח מהר ה' לבין המתייצב תחתו בכפיה אלא תגובה שונה לאותו דבר. כל הפריקות עול שבעולם הוא החזרה מתוך האש הגדולה של מתן תורה ופריחת נשמתם.
ח) רצונו של מקום שיהיה הכל 'מתוך בני ישראל'. שיהיו הם הרוצים הם המקבלים עליהם, שיהיה שומע ומשמיע. בהכרח שהדבר אפשרי ולא יתבטלו הכלים מקיומם. סוד זה הוא סוד השכינה שהיא 'ואתה'. כלומר כל זה אפשרי רק כאשר הקב"ה מדבר אל בני ישראל אינו מדבר בעצם אליהם אלא אל השכינה. ומהו השכינה. השכינה הוא מציאות זאת עצמו שרצה הקב"ה שיהיה אתה ולא הוא ושמו בלבד, ואל רצון זה הוא מדבר כאשר הוא מצווה את בני ישראל ואת משה. במילים אחרות הקבלה מרצון אינו אפשרי לאדם אבל היא אפשרית לשכינה שזו כל מציאותה והנמען של הדיבור הוא השכינה עצמה.
ט) הדור קבלוה בימי אחשורש מאהבת הנס, אהבה זו נתפרש טיבה ברמב"ן שהוא הקל וחומר אם מעבדות לחרות אומרים שירה ממות לחיים לא כל שכן. פירוש כל הקבלה של פסח יציאת מצרים ומתן תורה היה ממקום של עבדות, שהוציאנו ה' לחרות ונהיינו עבדים לו. ובכל זה עוד לא היה 'אתה' וממילא היה בצד של מוות פן נמות. אך בפורים לא היה התגלות בכח הזה, אלא יצאו ממות לחיים. כלומר מאותו מות של תאכלנו האש הגדולה, יצאו לחיים ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים.
י) וזהו קיימו מה שקיבלו כבר. קיום פירושו אישור, מלשון יתקיים השטר בחותמיו. כלומר אם יש שטר ואינו ברור שיש כאן חותם, כי ייתכן שהיה באונס. והאונס פירושו שאין כאן 'אני רוצה' של חותם השטר, כי אם הוא אונס הרי הוא שטר חד צדדי ואין כאן גוף שני. כאשר החותמים מקיימים את השטר הם מאשרים שיש כאן עוד צד אמיתי. זהו קיום התורה בפורים כמו קיימו את הכלי, החזיקו את הכלי השומע וראו בו כח רצון עצמאי, כח השכינה שהיא ואתה.
יא) ר' יצחק הוסיף כי ואתה אינו השכינה בלבד, אלא נהורא עילאה ונהורא תתאה כליל כחדא נקרא ואתה. וי"ו תפארת את"ה שכינה. כי השכינה כאן אינה נפרדת כאילו יש שומע ומשמיע אבל בכל תנועה יש יחוד זו"נ שלם.
יב) ר' אלעזר אמר שאין לדרוש ממילת ואתה ככה, כי ואתה הרי הוא האדם משה השומע. אבל הוא דורש אותו דבר מן הפסוק 'אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה'. מי בהמה, שם ב"ן שהוא השכינה, בהמה נתנה חכמה ובינה. ופירש תפארת החנוכי בשם הרבי ר' בונם זיע"א, שהבהמה הוא כח הגוף שבה עצמה יש כח מיוחד של חכמה, שאינה צריכה לקבל מן הנשמה אבל הכלי הבהמה יש בו חכמה ותבונה מה' עצמו.
יג) ר' שמעון הוסיף ואמר שגם פסוק זה אינו ראיה כ"כ, אבל הראיה הוא מפסוק כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה. והיה צריך לומר אשר מלאתים. אלא מלאתיו לההוא לב, דהיינו השכינה, ומן השכינה הביא רוח חכמה בלב חכמי לב. והוסיף שאין זה סותר את עיקר הפסוקים, כי ה'אתה' המצווה צריך לחכות עד שישמע בלחישו מן הלב שהוא רוח השכינה בליבו מה לעשות ואחר כך יעשה.
https://youtu.be/VJ6WNeekzNsואלה הבגדים
https://www.youtube.com/watch?v=nqyzrSfrDf0
ואלה הבגדים
https://www.youtube.com/watch?v=nqyzrSfrDf0
שיעורים בספר הזוהר גליון ז : נח תשפ”א
שיעורים בספר הזוהר גליון ח: לך לך תשפ”א
שיעורים בספר הזוהר גליון ט: וירא תשפ”א
שיעורים בספר הזוהר גליון י: חיי שרה תשפ”א
שיעורים בספר הזוהר גליון י”א: תולדות תשפ”א
שיעורים בספר הזוהר גליון י”ב: ויצא תשפ”א
פתיחה ללימוד הזוהר – ערב ראש השנה תש”פ
ערב ראש השנה שנת תש”פ א. בשנה זאת מתחילה את השנה השלישית שלומדים אנחנו שיעורים הקבועים האלה בפרשת השבוע. ביקשנו להתחדש כפי המתאים להתחדש בכל שנה ובמיוחד בשנה השלישית.[1] ביקשתי להחליף את הסדר, אשר הייתי פותח בפרשת השבוע עצמה ולומד את המתעורר לי בה, ולקבוע את ראשית ההתעוררות בדברי ספר מסוים ההולך על סדר הפרשיות. […]
209. זוהר וישלח – אלעס קאסט געלט און מצוות
השיעור הוקדש על ידי ידידי הרה”ח ר’ יואל ווערצבערגער שליט”א לעילוי נשמת הרה”ג ר’ יעקב צבי בן דוד אריה זקס זצ”ל. תוכן קצר די תורה קען מען נישט פארקויפען אבער מען מוז עס קויפען. יעקב איז גאר פארזיכערט און גאר פארלוירען פונקט ווי אונז. אויף יעדער מצווה דארף מען צאלן מיט אנדערע מצוות און מען […]
שיעורים בספר הזוהר גליון י”ג: וישלח תשפ”א
זוהר וישלח – אלעס קאסט געלט און מצוות – Video
210. שפילן כאילו משיח איז שוין געקומען – זוהר חנוכה
שיעור החדש השבוע הוקדש על ידי ידידי הרה”ח ר’ שמואל שלעזינגער שליט”א לזכות את הרבים דער ערשטער סיבה פון אלעס איז לאו דווקא דאס וואס דער ערשטער מענטש וואס האט דאס געטוהן האט געטראכט – פארוואס האט ער דאס געטראכט? מוז מען אנקומען ביז פרשת בראשית. שמן זית צינדט מען זכר צו די עלה זית […]
שיעורים בספר הזוהר גליון י”ד: חנוכה תשפ”א
שפילן כאילו משיח איז שוין געקומען – זוהר חנוכה – Video
211. קץ שם לחושך – וואס מיינט אור בתוך החושך – זוהר מקץ
שיעורים בספר הזוהר גליון ט”ו : מקץ תשפ”א
קץ שם לחשך – שיעור זוהר מקץ – Video
212. הער שוין אויף טראכטן ווער איז גערעכט – זוהר ויגש
הוקדש על ידי ידידי הרה”ג חריף ובקי ר’ יואל גאלדענבערג שליט”א לזכות ולרפואת התינוק בן עטל בת רחל ריזל ויגש אליו יהודה – קום אהער און לאמיר רעדן אויף אן אנדערע לעוועל. ווער און וויאזוי באנוצט מען זיך מיט’ן שם אלהים. א מלך איז ווער עס נעמט ערבות – נישט קיין חילוק ווער איז גערעכט […]
שיעורים בספר הזוהר גליון ט”ז: ויגש תשפ”א
הער שוין אויף צו רעדן ווער איז גערעכט – זוהר ויגש – Video
213. לאמיר זיך נישט נארן מיט חיזוק און שמחה – זוהר ויחי
השיעור הוקדש על ידי ידידי הרה”ח ר’ יגאל הרמלין שיחי’ לזכר נשמת אביו צבי השל בן יוסף הרמלין, לרגל היארצייט י”ט טבת דריי וועגן צו לערנען פרשה זו סתומה – פארשטאפט פון צרות, באהאלטען די גאולה, און געפארען געשמירט אן קין הפסק. עבודת ה’ איז נאר מיט שמחה, אבער נישט מיט זיך מאכן און שקר. […]
לאמיר זיך נישט נארען מיט חיזוק און שמחה – זוהר ויחי – Video
שיעורים בספר הזוהר גליון י”ז: ויחי תשפ”א
לא לדרשה קא אתינא
“לא לדרשה קא אתינא” ביטוי זה רווח בספרות אחרונים, כאשר מישהו בא לומר מוסר או משהו חשוב ואומר ‘לא באתי לדרוש דרשות’ אלא להגיד את הענין. והוא על פי הנוסח בגמרא כאשר מחשבים דרשות בייתורי פסוקים שמשתמשים במושג ‘אתיא לדרשה’. כלומר הפסוק הזה ‘בא’ לדרשה. ביאה זו שואלים הדרשנים ואומרים אולי הפסוק ‘בא’ לדרשה אבל […]
214. פאנג נישט אן פון פריש! זוהר שמות תשפ”א
נישט פארשטיין אלעס = תהו ובהו. פארשטיין וואס מען פארשטייט יא און נישט דורך מסדר זיין די וועלט = חכמה. וויאזוי קען א מענטש פארשטיין אלעס? ארוכה מארץ מידה וגו’ מען פאלט קיינמאלנישט און מען דארף זיך נישט צוריק אויפהייבען.