זוהר על פרשת כי תשא
א) כי תשא את ראש בני ישראל ונתנו איש כופר נפשו.. ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. ענין זה צריך פיתוח, כי מהו הנגף בפקודי בני ישראל וכיצד מציל מצות מחצית השקל מן הנגף. וראה בזוהר תחילת הפרשה קטע קצר על זה. ועניינו כי כל מגפה צרה ודין נובעת מן הצמצום וההגבלה. כאשר אמרו אין הברכה שורה אלא על דבר הסמוי מן העין. וכל דבר שבמנין מכיון שמוגבל ומצומצם הרי קללה שורה עליו. כי ספירה הוא תנועה של דין וצמצום וממילא גורם לשאר מיני כעס ודין וצמצום.
ב) הפתרון לזה הוא נתינת כופר. ואין כופר זה איזה דבר צדדי שמצוות הצדקה יכפר על מציאות הנגף. גם אין עניינו לעשות איזה טקיר כאילו סופרים את השקלים ולא את האנשים כי אי אפשר לרמות את העולם. אבל עניינו להפך את עצם המעשה של המנין מפעולה של צמצום וכיווץ אל פעולה של הרחבה והשפעה. כך סדר הדבר מי שסופר את כספו הרי הוא מכניס בו קללה וצרות עין מאחר והוא מנוי אצלו. אבל אם הוא מוציא את כספו לצדקה ונותן, הרי הוא עושה בזה פעולה של חסד והשפעה ולא פעולה של מספר ודין. הפיכת המנין ל'נתינה' של מחצית השקל גורם שלא ישרה המנין אווירה של צמצום אלא אדרבה אווירה של פתיחות.
ג) לפיכך 'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט'. כי ישנם שני סוגי צדקה, יש צדקה הנובעת מן החסר. העני צריך כסף והעשיר צריך להשלים אותו. זה וודאי תלוי הוא לפי עושרו ירבה כדי להשלים את החור ולפי עניו ימעיט שאינו יכול להשלים את מחסור העני. אבל מחצית השקל הוא פעולה של נתינה טהורה הוא אינו נובע מתוך המציאות של חסרון אלא אדרבה מתוך מציאות של הטבה והשפעה. והשפעה זו אין בו נפקא מינא והסתכלות איך הוא משלים את החור. ועל דרך דברי הרמב"ם 'הכל לפי רוב המעשה'. שעדיף לתת פרוטה הרבה פעמים מאשר מאה דולר בפעם אחת כי הראשון פותח יותר את נתיבי החסד בנפש ובעולם. וכך המתנות לאביונים של פורים שונים מצדקה של כל השנה שהוא לפי הצורך אבל פורים כל הפושט יד כי עיקרו השפעה והטבה בלי סוף. וכך צריך לזכור לתת צדקה לפני התפלה ודווקא פרוטה מעט כדי לפתוח את הלב.
ד) לפי שבימים אלה החל הנגף מתפשט עלינו לזכור שיש דרך להינצל הימנו. גם אם המציאות החיצונית אינה נתונה בידינו ועלינו לעשות בה את הנצרך לפי הענין. הרי הכלל 'לך עמי בא בחדרך', שהוא כלל ההתבודדות, אומר שיש להיכנס פנימה ולראות לשמור על הלב שלנו. כי יש נזק פנימי מן הנגף כמו שיש נזק חיצוני. והנזק הפנימי צריך לשמור עליו מכל משמר, 'מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים'. צריך לשמור את עצמנו מ'בשעת רעב עיניהם של הבריות צרות אלה באלה'. (הרבי מקאצק אמר פעם בשעת צרה שהוא אינו מפחד מן הצרה כמו שהוא מפחד מן הרשעות שזה יביא בציבור). ולכן אם תחת לחשוב על עצמך בלבד ולהיות בתנועה של דין ולקיחה לעצמך תחשוב על הזולת לפחות גם כן, הרי זהו הפעולה של מחצית השקל המבטלת את המגיפה. וכשם שנישמר מן המגיפה בלב כך נזכה להישמר ממנו בכל אברינו ויתקיים הכתוב 'בורא רפואות' שאנחנו מברכים כל יום על היווצרות רפואות חדשות, שהעולם מתחדש כל עת ושפע שופע כל יום לברוא רפואה.
https://www.youtube.com/watch?v=-G9FEMeNY_0א) כי תשא את ראש בני ישראל ונתנו איש כופר נפשו.. ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. ענין זה צריך פיתוח, כי מהו הנגף בפקודי בני ישראל וכיצד מציל מצות מחצית השקל מן הנגף. וראה בזוהר תחילת הפרשה קטע קצר על זה. ועניינו כי כל מגפה צרה ודין נובעת מן הצמצום וההגבלה. כאשר אמרו אין הברכה שורה אלא על דבר הסמוי מן העין. וכל דבר שבמנין מכיון שמוגבל ומצומצם הרי קללה שורה עליו. כי ספירה הוא תנועה של דין וצמצום וממילא גורם לשאר מיני כעס ודין וצמצום.
ב) הפתרון לזה הוא נתינת כופר. ואין כופר זה איזה דבר צדדי שמצוות הצדקה יכפר על מציאות הנגף. גם אין עניינו לעשות איזה טקיר כאילו סופרים את השקלים ולא את האנשים כי אי אפשר לרמות את העולם. אבל עניינו להפך את עצם המעשה של המנין מפעולה של צמצום וכיווץ אל פעולה של הרחבה והשפעה. כך סדר הדבר מי שסופר את כספו הרי הוא מכניס בו קללה וצרות עין מאחר והוא מנוי אצלו. אבל אם הוא מוציא את כספו לצדקה ונותן, הרי הוא עושה בזה פעולה של חסד והשפעה ולא פעולה של מספר ודין. הפיכת המנין ל'נתינה' של מחצית השקל גורם שלא ישרה המנין אווירה של צמצום אלא אדרבה אווירה של פתיחות.
ג) לפיכך 'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט'. כי ישנם שני סוגי צדקה, יש צדקה הנובעת מן החסר. העני צריך כסף והעשיר צריך להשלים אותו. זה וודאי תלוי הוא לפי עושרו ירבה כדי להשלים את החור ולפי עניו ימעיט שאינו יכול להשלים את מחסור העני. אבל מחצית השקל הוא פעולה של נתינה טהורה הוא אינו נובע מתוך המציאות של חסרון אלא אדרבה מתוך מציאות של הטבה והשפעה. והשפעה זו אין בו נפקא מינא והסתכלות איך הוא משלים את החור. ועל דרך דברי הרמב"ם 'הכל לפי רוב המעשה'. שעדיף לתת פרוטה הרבה פעמים מאשר מאה דולר בפעם אחת כי הראשון פותח יותר את נתיבי החסד בנפש ובעולם. וכך המתנות לאביונים של פורים שונים מצדקה של כל השנה שהוא לפי הצורך אבל פורים כל הפושט יד כי עיקרו השפעה והטבה בלי סוף. וכך צריך לזכור לתת צדקה לפני התפלה ודווקא פרוטה מעט כדי לפתוח את הלב.
ד) לפי שבימים אלה החל הנגף מתפשט עלינו לזכור שיש דרך להינצל הימנו. גם אם המציאות החיצונית אינה נתונה בידינו ועלינו לעשות בה את הנצרך לפי הענין. הרי הכלל 'לך עמי בא בחדרך', שהוא כלל ההתבודדות, אומר שיש להיכנס פנימה ולראות לשמור על הלב שלנו. כי יש נזק פנימי מן הנגף כמו שיש נזק חיצוני. והנזק הפנימי צריך לשמור עליו מכל משמר, 'מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים'. צריך לשמור את עצמנו מ'בשעת רעב עיניהם של הבריות צרות אלה באלה'. (הרבי מקאצק אמר פעם בשעת צרה שהוא אינו מפחד מן הצרה כמו שהוא מפחד מן הרשעות שזה יביא בציבור). ולכן אם תחת לחשוב על עצמך בלבד ולהיות בתנועה של דין ולקיחה לעצמך תחשוב על הזולת לפחות גם כן, הרי זהו הפעולה של מחצית השקל המבטלת את המגיפה. וכשם שנישמר מן המגיפה בלב כך נזכה להישמר ממנו בכל אברינו ויתקיים הכתוב 'בורא רפואות' שאנחנו מברכים כל יום על היווצרות רפואות חדשות, שהעולם מתחדש כל עת ושפע שופע כל יום לברוא רפואה.
https://www.youtube.com/watch?v=-G9FEMeNY_0[ראה חלק ראשון של השיעור בשיעור הקודם]
א) כי תשא את ראש בני ישראל ונתנו איש כופר נפשו.. ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. ענין זה צריך פיתוח, כי מהו הנגף בפקודי בני ישראל וכיצד מציל מצות מחצית השקל מן הנגף. וראה בזוהר תחילת הפרשה קטע קצר על זה. ועניינו כי כל מגפה צרה ודין נובעת מן הצמצום וההגבלה. כאשר אמרו אין הברכה שורה אלא על דבר הסמוי מן העין. וכל דבר שבמנין מכיון שמוגבל ומצומצם הרי קללה שורה עליו. כי ספירה הוא תנועה של דין וצמצום וממילא גורם לשאר מיני כעס ודין וצמצום.
ב) הפתרון לזה הוא נתינת כופר. ואין כופר זה איזה דבר צדדי שמצוות הצדקה יכפר על מציאות הנגף. גם אין עניינו לעשות איזה טקיר כאילו סופרים את השקלים ולא את האנשים כי אי אפשר לרמות את העולם. אבל עניינו להפך את עצם המעשה של המנין מפעולה של צמצום וכיווץ אל פעולה של הרחבה והשפעה. כך סדר הדבר מי שסופר את כספו הרי הוא מכניס בו קללה וצרות עין מאחר והוא מנוי אצלו. אבל אם הוא מוציא את כספו לצדקה ונותן, הרי הוא עושה בזה פעולה של חסד והשפעה ולא פעולה של מספר ודין. הפיכת המנין ל'נתינה' של מחצית השקל גורם שלא ישרה המנין אווירה של צמצום אלא אדרבה אווירה של פתיחות.
ג) לפיכך 'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט'. כי ישנם שני סוגי צדקה, יש צדקה הנובעת מן החסר. העני צריך כסף והעשיר צריך להשלים אותו. זה וודאי תלוי הוא לפי עושרו ירבה כדי להשלים את החור ולפי עניו ימעיט שאינו יכול להשלים את מחסור העני. אבל מחצית השקל הוא פעולה של נתינה טהורה הוא אינו נובע מתוך המציאות של חסרון אלא אדרבה מתוך מציאות של הטבה והשפעה. והשפעה זו אין בו נפקא מינא והסתכלות איך הוא משלים את החור. ועל דרך דברי הרמב"ם 'הכל לפי רוב המעשה'. שעדיף לתת פרוטה הרבה פעמים מאשר מאה דולר בפעם אחת כי הראשון פותח יותר את נתיבי החסד בנפש ובעולם. וכך המתנות לאביונים של פורים שונים מצדקה של כל השנה שהוא לפי הצורך אבל פורים כל הפושט יד כי עיקרו השפעה והטבה בלי סוף. וכך צריך לזכור לתת צדקה לפני התפלה ודווקא פרוטה מעט כדי לפתוח את הלב.
ד) לפי שבימים אלה החל הנגף מתפשט עלינו לזכור שיש דרך להינצל הימנו. גם אם המציאות החיצונית אינה נתונה בידינו ועלינו לעשות בה את הנצרך לפי הענין. הרי הכלל 'לך עמי בא בחדרך', שהוא כלל ההתבודדות, אומר שיש להיכנס פנימה ולראות לשמור על הלב שלנו. כי יש נזק פנימי מן הנגף כמו שיש נזק חיצוני. והנזק הפנימי צריך לשמור עליו מכל משמר, 'מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים'. צריך לשמור את עצמנו מ'בשעת רעב עיניהם של הבריות צרות אלה באלה'. (הרבי מקאצק אמר פעם בשעת צרה שהוא אינו מפחד מן הצרה כמו שהוא מפחד מן הרשעות שזה יביא בציבור). ולכן אם תחת לחשוב על עצמך בלבד ולהיות בתנועה של דין ולקיחה לעצמך תחשוב על הזולת לפחות גם כן, הרי זהו הפעולה של מחצית השקל המבטלת את המגיפה. וכשם שנישמר מן המגיפה בלב כך נזכה להישמר ממנו בכל אברינו ויתקיים הכתוב 'בורא רפואות' שאנחנו מברכים כל יום על היווצרות רפואות חדשות, שהעולם מתחדש כל עת ושפע שופע כל יום לברוא רפואה.
ה) רבי יוסי ורבי חייא הוי אזלי באורחא. הקטע הזה לא ברורה שייכותו לפרשת כי תשא, ולפי דעת הרמ"ק הוא שייך אל המשך הינוקא של פרשת בלק. כי השגת דברי תורה פנימיים אינה תלויה בישיבה ללמוד על הסדר כפי שאפשר להשיג כך את פשטות התורה. מי שרוצה להבין פשט הפרשה יכול להתיישב כל שבוע באותה הפרשה ולהבין אותו. אבל מי שרוצה להשיג סודות המציאות גם אם ישב עצמו ללמוד ספרים העוסקים בכך לא בכך תושג לו אלא לפעמים בעת רצון מבלי התכווננות ולפי מצבים עדינים של העולם והנפש ידע פתאום דברים המשנים את ההסתכלות על הכל. לכך חלקים עמוקים של הזוהר מסופרים בדרך. ובזה יש גם רמז שאלה הם הסודות הנרכשים על הדרך כמו אגב אורחא, מבלי התכוונות כי הם דברים רחבים ומופשטים שהשגתם תלויה בזה שאדם מסתובב שנים רבות עם שאלה אחת עד שהתורה נפתחת לו מכמה צדדים לפי דרכו.
ו) חשכה להם הלילה וישבו, ויהי בבוקר התנוצצה עלות השחר התחילו ללכת. פתח ר' חייא ואמר בזה השעה קמים בני מדינות המזרח ועובדים את השמש. כי כמה עובדי אלילים עובדים את השמש. אבל אלה מיוחדים שאינם עובדים אותו בתוקפו כאשר השמש יוצאת בגבורתו אלא דווקא 'כוותיקין' בשעת התחלת התנוצצותו. והם אומרים שהאור הזה של טרם הבוקר יש בו אלהות מיוחדת והם קוראים לו אלהא דמרגלא דנהיר. הסתכלות זו של ר' חייא מפליאה. כאשר היו עוסקים בתורה לפי האור שהזדמן להם באותו שעה הרי שעת הארת השחר קראה לו להסתכל באותיות התורה השייכים לרגע זו ממש. ובמה בחר לעסוק, בעובדי אלילים העושים את עבודתם בשעה זאת. היה בהסתכלות הזו של עבודה זרה משהו מספיק לר' חייא להתעורר בו. (לפ"ד המפרשים אינו ברור לאיזה כת של עבודה זרה ר' חייא מתכוון אבל עכ"פ נכון הוא שבני המזרח היו הרבה מהם עובדים לשמש והיה להם דרכים רבים בזה ומסתמא שמע ר' חייא על קבוצה כזאת).
ז) המשיך ר' חייא והסביר את עצמו מזה ואמר, אל תחשבו שהעבודה הזו שלהם לחינם הוא. אלא זו חכמה עתיקה המקובלת להם. כי באמת בטרם יוצאה השמש יוצא הממונה עליו, ועליו רשומים אותיות שם קדוש. (ביאר הרמ"ק שהוא שם מ"ב של מעשה בראשית. עניינו הוא גבורת היצירה הבוקעת את החושך וזה נקרא בוקע חלוני רקיע) ובכח הארת אותיות אלה מאירה עלות השחר והארה זו ניכרת בתוך התנוצצות החמה לפנות בוקר. והממונה הזה אכן ממונה גם על זהב ומרגליות ולפיכך קוראים לו אלהא דמרגלא דנהיר. אלא שהם טיפשים חושבים שהוא האלוה אינם יודעים שאינו אלא ממונה ושם מ"ב.
ח) מאמר זה של ר' חייא מפליא בחידושו, שהוא אומר שיש ללמוד מן העבודה זרה להבין ולהורות בסודות הבריאה. כי כל הטעות שלהם אינו אלא בזיהוי האור שהם רואים כאלוה אבל בעצם סודות המציאות צדקו וראו היטב. ואם כן יש מה שאפשר לנו ללמוד מהם כי אצלנו לא השתמרה מסורת זו על התנוצצות השחר. לפי פירוש מפרשים חדשים זה בעצמו הפריע לרבי יוסי חבירו, ולפיכך שאל אותו ואמר עד מתי יהיה עבודת השקר הזו בעולם. הלא ידענו שהשקר אין לו רגלים. לפירושם ר' יוסי כמעט חולק על ר' חייא, שהרי לפי ר' חייא באמת אין עבודה זו שקר אלא טעות וטיפשות אבל באמת ראו וידעו מה ראו. אבל באמת הוא מרחיב לו עוד התבוננות עמוקה מעוד צד.
ט) פתח ר' חייא לפרש את הפסוק 'שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר'. פסוק זה הוא מקור המימרא ששקר אין לו רגלים. ופירושו לפי ההוה אמינא כן וכן יש מפרשים על מקומו במשלי, שפת אמת תתקיים לעד, ואילו לשון שקר תתקיים לרגע אחד בלבד. 'ארגיעה' הוא פועל של המילה 'רגע. אמר ר' חייא אם היו עובדים לדברים שאין בהם ממש באמת היו מתבטלים כרגע. אבל הלא הם עובדים לחמה, וכי יאבד עולמו מפני השוטים. זה תשובת המשנה (עבודה זרה נד) לשאלת הפילוסופים אם אלהיהם שונא עבודה זרה מפני מה אינו מבטלו. ר' חייא מרחיב את האמירה הזו ואומר שה' אינו מבטל את העבודה זרה לא כי הם שקר, אלא דווקא כי הם אמת! הרי החמה באמת קיימת וטובה לעולם, וגם הממונה הזה שעל השמש שאותו עובדים הוא קיים באמת. וכי יאבד הקב"ה את שמותיו ומלאכיו מפני השוטים.
י) אם כן מהו פירוש שפת אמת, לא שהאמת לבד תתקיים והשקר יתבטל. אלא שפת אמת כלומר הפה הדובר אמת תכון לעד, אלו ישראל האומרים שמע ישראל ה' אחד ה' אלהיכם אמת. ועד ארגיעה לשון שקר אין פירושו עד רגע יתקיים לשון שקר. אלא ארגיעה מלשון מנוחה כמו ובגוים ההם לא תרגיע. ועד זמן המנוחה הוא זמן העתיד, יתקיים לשון שקר הם העובדי אלילים. אבל בזמן הארגיעה יתבטלו.
יא) מוסיף ר' חייא לספר כי פעם אחת הלך עם ר' אלעזר ופגש בהגמון אחד (המפרשים אומרים שהכוונה כאן לכומר נוצרי והטענות שבפיו הם ממש טענות הנוצרים) ששאל אותו מה זה שאתם אומרים שתורתכם אמת ושלנו שקר, הלא כתוב שפת אמת תכון לעד וגו', ומי היה לו מלכות כרגע בלבד הלא אתם, ואילו מלכותנו מתקיימת וממשיכה להתקיים. אמר לו ר' אלעזר אילו היה כתוב שפת אמת כוננת לעד צדקת, לא כתיב כוננת אלא תכון, עתידה היא שפת אמת להתכונן. שמע ר' חייא כי לימים התגייר אותו ההגמון.
יב) עלינו להתבונן בתשובה זו שנראית אפלוגטיקה עלובה. אך בהקשר לכל הדברים כאן הוא מובן מאד. ר' חייא רוצה למסור לנו דרך חדשה להתבונן על המושג הזה של קיום שפת אמת לעד. כי הדבר הזה קושיא מעוררת כל לב הלא סברא יסודית הוא שהאמת צריכה להתקיים ולא השקר הלא השקר אינו במציאות וכיצד מתקיים. והנה עינינו רואות כי רוב שקרים מתקיימים לאורך זמן בעולם הזה. קושיא זו קשה בלי קשר לכל שאלת הוויכוח הבין-דתי ולא משנה מי צודק היא צריכה לעורר את הלב.
יג) ר' חייא עונה כי התשובה לכך לא מפני חולשת האמת מתקיים כל כך שקר כל כך זמן אלא אדרבה מפני חוזק האמת ותוקפו. כפי שפירשנו כל שקר שאין אומרים אמת בתחילתו כי כך גדולה מידת האמת שהיא מקיימת את כל השקרים. כלומר צריך לדעת כי האמת אינו עומד ביחס שווה עם השקר. האמת הוא נמצא בעומק או בפנימיות מעבר לשקר. אין באמת שקר בעולם אלא הכל הם אמת שמתבטא באופן חיצוני בצורה מוטעית. וזה מה שהוא מעביר את קיום האמת לעתיד אינו דחיה לאחר זמן בקש כירחיק עדותו. אלא כל לשון עתיד כוונתו להתבוננות יותר עמוקה שדורשת זמן להבין אותה כטבע ההתבוננות שאינו מה שנתפס במבט ראשון שטחי. אמר אם תתבונן מספיק תראה שהשפת אמת תכון לעד.
יד) כמו היחס בין האמת והשקר כן ממש הוא היחס בין הקדושה לבין העבודה זרה. בפירוש הרמ"ז כאן משווה את הענין לעגל או לצלם נבוכדנצר שהיו אומרים אנכי ה' אלהיך בכח השם שבתוכם. וזה נקרא שכח השכינה התערבה בקליפת נוגה ונעשה שטן. כלומר צריכים לראות כי מה שהיו אומרים אנכי ה' הוא אמת ודווקא לא שקר. השקר הוא בכך שהם טועים לומר שהאל המדבר הוא העגל ולא השם. אבל אדרבה לא השקר יש לו קיום אלא האמת יש לו קיום רחב עד שהוא מקיים גם את השקר. והרמ"ז מסביר שיש שלשה מדרגות, כעין המבואר בגמרא סנהדרין שיש שלשה חילוקים בכישוף, מעשה כשפים אסורים איסור סקילה. והיינו מי שמבליע את כח הקדושה בתוך הסט"א עד שהיא אינה ניכרת כלל ומכחיש כח פמליא של מעלה. האוחז את העינים מפרש רמ"ז על ידי מעשה שדים פטור אבל אסור. זה מי שמשביע את כח השדים בכח הקדושה לעשות מעשה. שנמצא עדיין ניכר שיש כח הקדושה אבל הוא פועל על ידי כחות הסט"א ולפיכך זה בגדר ביניים פטור אבל אסור. העושה בספר יצירה מותר ומצוה. שזה עשיית הכל על ידי הקדושה מבלי התערבות הסט"א כלל.
טו) רמ"ז מוסיף לפרש מה שאמרו לא יבטל עולמו מפני השוטים. כי באמת גם הכוכבים והשמים צריכים להתעלות. כי באמת הם מסתירים את אור א"ס שבתוכם באופן שיכול לגרום לעבודה זרה. אבל הם לא עתידים להתבטל כפשוטו אלא להתעלות ואז יראו הכל כי פי ה' המדבר בתוך העגל ולא העגל עצמו חלילה. וזה נקרא שמתבטלים השוטים הטועים להפריד את הדיבור מן הא"ס ולא ביטול המציאות עצמו.
https://www.youtube.com/watch?v=Oe6J_9Bw61g[ראה חלק ראשון של השיעור בשיעור הקודם]
א) כי תשא את ראש בני ישראל ונתנו איש כופר נפשו.. ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. ענין זה צריך פיתוח, כי מהו הנגף בפקודי בני ישראל וכיצד מציל מצות מחצית השקל מן הנגף. וראה בזוהר תחילת הפרשה קטע קצר על זה. ועניינו כי כל מגפה צרה ודין נובעת מן הצמצום וההגבלה. כאשר אמרו אין הברכה שורה אלא על דבר הסמוי מן העין. וכל דבר שבמנין מכיון שמוגבל ומצומצם הרי קללה שורה עליו. כי ספירה הוא תנועה של דין וצמצום וממילא גורם לשאר מיני כעס ודין וצמצום.
ב) הפתרון לזה הוא נתינת כופר. ואין כופר זה איזה דבר צדדי שמצוות הצדקה יכפר על מציאות הנגף. גם אין עניינו לעשות איזה טקיר כאילו סופרים את השקלים ולא את האנשים כי אי אפשר לרמות את העולם. אבל עניינו להפך את עצם המעשה של המנין מפעולה של צמצום וכיווץ אל פעולה של הרחבה והשפעה. כך סדר הדבר מי שסופר את כספו הרי הוא מכניס בו קללה וצרות עין מאחר והוא מנוי אצלו. אבל אם הוא מוציא את כספו לצדקה ונותן, הרי הוא עושה בזה פעולה של חסד והשפעה ולא פעולה של מספר ודין. הפיכת המנין ל'נתינה' של מחצית השקל גורם שלא ישרה המנין אווירה של צמצום אלא אדרבה אווירה של פתיחות.
ג) לפיכך 'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט'. כי ישנם שני סוגי צדקה, יש צדקה הנובעת מן החסר. העני צריך כסף והעשיר צריך להשלים אותו. זה וודאי תלוי הוא לפי עושרו ירבה כדי להשלים את החור ולפי עניו ימעיט שאינו יכול להשלים את מחסור העני. אבל מחצית השקל הוא פעולה של נתינה טהורה הוא אינו נובע מתוך המציאות של חסרון אלא אדרבה מתוך מציאות של הטבה והשפעה. והשפעה זו אין בו נפקא מינא והסתכלות איך הוא משלים את החור. ועל דרך דברי הרמב"ם 'הכל לפי רוב המעשה'. שעדיף לתת פרוטה הרבה פעמים מאשר מאה דולר בפעם אחת כי הראשון פותח יותר את נתיבי החסד בנפש ובעולם. וכך המתנות לאביונים של פורים שונים מצדקה של כל השנה שהוא לפי הצורך אבל פורים כל הפושט יד כי עיקרו השפעה והטבה בלי סוף. וכך צריך לזכור לתת צדקה לפני התפלה ודווקא פרוטה מעט כדי לפתוח את הלב.
ד) לפי שבימים אלה החל הנגף מתפשט עלינו לזכור שיש דרך להינצל הימנו. גם אם המציאות החיצונית אינה נתונה בידינו ועלינו לעשות בה את הנצרך לפי הענין. הרי הכלל 'לך עמי בא בחדרך', שהוא כלל ההתבודדות, אומר שיש להיכנס פנימה ולראות לשמור על הלב שלנו. כי יש נזק פנימי מן הנגף כמו שיש נזק חיצוני. והנזק הפנימי צריך לשמור עליו מכל משמר, 'מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים'. צריך לשמור את עצמנו מ'בשעת רעב עיניהם של הבריות צרות אלה באלה'. (הרבי מקאצק אמר פעם בשעת צרה שהוא אינו מפחד מן הצרה כמו שהוא מפחד מן הרשעות שזה יביא בציבור). ולכן אם תחת לחשוב על עצמך בלבד ולהיות בתנועה של דין ולקיחה לעצמך תחשוב על הזולת לפחות גם כן, הרי זהו הפעולה של מחצית השקל המבטלת את המגיפה. וכשם שנישמר מן המגיפה בלב כך נזכה להישמר ממנו בכל אברינו ויתקיים הכתוב 'בורא רפואות' שאנחנו מברכים כל יום על היווצרות רפואות חדשות, שהעולם מתחדש כל עת ושפע שופע כל יום לברוא רפואה.
ה) רבי יוסי ורבי חייא הוי אזלי באורחא. הקטע הזה לא ברורה שייכותו לפרשת כי תשא, ולפי דעת הרמ"ק הוא שייך אל המשך הינוקא של פרשת בלק. כי השגת דברי תורה פנימיים אינה תלויה בישיבה ללמוד על הסדר כפי שאפשר להשיג כך את פשטות התורה. מי שרוצה להבין פשט הפרשה יכול להתיישב כל שבוע באותה הפרשה ולהבין אותו. אבל מי שרוצה להשיג סודות המציאות גם אם ישב עצמו ללמוד ספרים העוסקים בכך לא בכך תושג לו אלא לפעמים בעת רצון מבלי התכווננות ולפי מצבים עדינים של העולם והנפש ידע פתאום דברים המשנים את ההסתכלות על הכל. לכך חלקים עמוקים של הזוהר מסופרים בדרך. ובזה יש גם רמז שאלה הם הסודות הנרכשים על הדרך כמו אגב אורחא, מבלי התכוונות כי הם דברים רחבים ומופשטים שהשגתם תלויה בזה שאדם מסתובב שנים רבות עם שאלה אחת עד שהתורה נפתחת לו מכמה צדדים לפי דרכו.
ו) חשכה להם הלילה וישבו, ויהי בבוקר התנוצצה עלות השחר התחילו ללכת. פתח ר' חייא ואמר בזה השעה קמים בני מדינות המזרח ועובדים את השמש. כי כמה עובדי אלילים עובדים את השמש. אבל אלה מיוחדים שאינם עובדים אותו בתוקפו כאשר השמש יוצאת בגבורתו אלא דווקא 'כוותיקין' בשעת התחלת התנוצצותו. והם אומרים שהאור הזה של טרם הבוקר יש בו אלהות מיוחדת והם קוראים לו אלהא דמרגלא דנהיר. הסתכלות זו של ר' חייא מפליאה. כאשר היו עוסקים בתורה לפי האור שהזדמן להם באותו שעה הרי שעת הארת השחר קראה לו להסתכל באותיות התורה השייכים לרגע זו ממש. ובמה בחר לעסוק, בעובדי אלילים העושים את עבודתם בשעה זאת. היה בהסתכלות הזו של עבודה זרה משהו מספיק לר' חייא להתעורר בו. (לפ"ד המפרשים אינו ברור לאיזה כת של עבודה זרה ר' חייא מתכוון אבל עכ"פ נכון הוא שבני המזרח היו הרבה מהם עובדים לשמש והיה להם דרכים רבים בזה ומסתמא שמע ר' חייא על קבוצה כזאת).
ז) המשיך ר' חייא והסביר את עצמו מזה ואמר, אל תחשבו שהעבודה הזו שלהם לחינם הוא. אלא זו חכמה עתיקה המקובלת להם. כי באמת בטרם יוצאה השמש יוצא הממונה עליו, ועליו רשומים אותיות שם קדוש. (ביאר הרמ"ק שהוא שם מ"ב של מעשה בראשית. עניינו הוא גבורת היצירה הבוקעת את החושך וזה נקרא בוקע חלוני רקיע) ובכח הארת אותיות אלה מאירה עלות השחר והארה זו ניכרת בתוך התנוצצות החמה לפנות בוקר. והממונה הזה אכן ממונה גם על זהב ומרגליות ולפיכך קוראים לו אלהא דמרגלא דנהיר. אלא שהם טיפשים חושבים שהוא האלוה אינם יודעים שאינו אלא ממונה ושם מ"ב.
ח) מאמר זה של ר' חייא מפליא בחידושו, שהוא אומר שיש ללמוד מן העבודה זרה להבין ולהורות בסודות הבריאה. כי כל הטעות שלהם אינו אלא בזיהוי האור שהם רואים כאלוה אבל בעצם סודות המציאות צדקו וראו היטב. ואם כן יש מה שאפשר לנו ללמוד מהם כי אצלנו לא השתמרה מסורת זו על התנוצצות השחר. לפי פירוש מפרשים חדשים זה בעצמו הפריע לרבי יוסי חבירו, ולפיכך שאל אותו ואמר עד מתי יהיה עבודת השקר הזו בעולם. הלא ידענו שהשקר אין לו רגלים. לפירושם ר' יוסי כמעט חולק על ר' חייא, שהרי לפי ר' חייא באמת אין עבודה זו שקר אלא טעות וטיפשות אבל באמת ראו וידעו מה ראו. אבל באמת הוא מרחיב לו עוד התבוננות עמוקה מעוד צד.
ט) פתח ר' חייא לפרש את הפסוק 'שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר'. פסוק זה הוא מקור המימרא ששקר אין לו רגלים. ופירושו לפי ההוה אמינא כן וכן יש מפרשים על מקומו במשלי, שפת אמת תתקיים לעד, ואילו לשון שקר תתקיים לרגע אחד בלבד. 'ארגיעה' הוא פועל של המילה 'רגע. אמר ר' חייא אם היו עובדים לדברים שאין בהם ממש באמת היו מתבטלים כרגע. אבל הלא הם עובדים לחמה, וכי יאבד עולמו מפני השוטים. זה תשובת המשנה (עבודה זרה נד) לשאלת הפילוסופים אם אלהיהם שונא עבודה זרה מפני מה אינו מבטלו. ר' חייא מרחיב את האמירה הזו ואומר שה' אינו מבטל את העבודה זרה לא כי הם שקר, אלא דווקא כי הם אמת! הרי החמה באמת קיימת וטובה לעולם, וגם הממונה הזה שעל השמש שאותו עובדים הוא קיים באמת. וכי יאבד הקב"ה את שמותיו ומלאכיו מפני השוטים.
י) אם כן מהו פירוש שפת אמת, לא שהאמת לבד תתקיים והשקר יתבטל. אלא שפת אמת כלומר הפה הדובר אמת תכון לעד, אלו ישראל האומרים שמע ישראל ה' אחד ה' אלהיכם אמת. ועד ארגיעה לשון שקר אין פירושו עד רגע יתקיים לשון שקר. אלא ארגיעה מלשון מנוחה כמו ובגוים ההם לא תרגיע. ועד זמן המנוחה הוא זמן העתיד, יתקיים לשון שקר הם העובדי אלילים. אבל בזמן הארגיעה יתבטלו.
יא) מוסיף ר' חייא לספר כי פעם אחת הלך עם ר' אלעזר ופגש בהגמון אחד (המפרשים אומרים שהכוונה כאן לכומר נוצרי והטענות שבפיו הם ממש טענות הנוצרים) ששאל אותו מה זה שאתם אומרים שתורתכם אמת ושלנו שקר, הלא כתוב שפת אמת תכון לעד וגו', ומי היה לו מלכות כרגע בלבד הלא אתם, ואילו מלכותנו מתקיימת וממשיכה להתקיים. אמר לו ר' אלעזר אילו היה כתוב שפת אמת כוננת לעד צדקת, לא כתיב כוננת אלא תכון, עתידה היא שפת אמת להתכונן. שמע ר' חייא כי לימים התגייר אותו ההגמון.
יב) עלינו להתבונן בתשובה זו שנראית אפלוגטיקה עלובה. אך בהקשר לכל הדברים כאן הוא מובן מאד. ר' חייא רוצה למסור לנו דרך חדשה להתבונן על המושג הזה של קיום שפת אמת לעד. כי הדבר הזה קושיא מעוררת כל לב הלא סברא יסודית הוא שהאמת צריכה להתקיים ולא השקר הלא השקר אינו במציאות וכיצד מתקיים. והנה עינינו רואות כי רוב שקרים מתקיימים לאורך זמן בעולם הזה. קושיא זו קשה בלי קשר לכל שאלת הוויכוח הבין-דתי ולא משנה מי צודק היא צריכה לעורר את הלב.
יג) ר' חייא עונה כי התשובה לכך לא מפני חולשת האמת מתקיים כל כך שקר כל כך זמן אלא אדרבה מפני חוזק האמת ותוקפו. כפי שפירשנו כל שקר שאין אומרים אמת בתחילתו כי כך גדולה מידת האמת שהיא מקיימת את כל השקרים. כלומר צריך לדעת כי האמת אינו עומד ביחס שווה עם השקר. האמת הוא נמצא בעומק או בפנימיות מעבר לשקר. אין באמת שקר בעולם אלא הכל הם אמת שמתבטא באופן חיצוני בצורה מוטעית. וזה מה שהוא מעביר את קיום האמת לעתיד אינו דחיה לאחר זמן בקש כירחיק עדותו. אלא כל לשון עתיד כוונתו להתבוננות יותר עמוקה שדורשת זמן להבין אותה כטבע ההתבוננות שאינו מה שנתפס במבט ראשון שטחי. אמר אם תתבונן מספיק תראה שהשפת אמת תכון לעד.
יד) כמו היחס בין האמת והשקר כן ממש הוא היחס בין הקדושה לבין העבודה זרה. בפירוש הרמ"ז כאן משווה את הענין לעגל או לצלם נבוכדנצר שהיו אומרים אנכי ה' אלהיך בכח השם שבתוכם. וזה נקרא שכח השכינה התערבה בקליפת נוגה ונעשה שטן. כלומר צריכים לראות כי מה שהיו אומרים אנכי ה' הוא אמת ודווקא לא שקר. השקר הוא בכך שהם טועים לומר שהאל המדבר הוא העגל ולא השם. אבל אדרבה לא השקר יש לו קיום אלא האמת יש לו קיום רחב עד שהוא מקיים גם את השקר. והרמ"ז מסביר שיש שלשה מדרגות, כעין המבואר בגמרא סנהדרין שיש שלשה חילוקים בכישוף, מעשה כשפים אסורים איסור סקילה. והיינו מי שמבליע את כח הקדושה בתוך הסט"א עד שהיא אינה ניכרת כלל ומכחיש כח פמליא של מעלה. האוחז את העינים מפרש רמ"ז על ידי מעשה שדים פטור אבל אסור. זה מי שמשביע את כח השדים בכח הקדושה לעשות מעשה. שנמצא עדיין ניכר שיש כח הקדושה אבל הוא פועל על ידי כחות הסט"א ולפיכך זה בגדר ביניים פטור אבל אסור. העושה בספר יצירה מותר ומצוה. שזה עשיית הכל על ידי הקדושה מבלי התערבות הסט"א כלל.
טו) רמ"ז מוסיף לפרש מה שאמרו לא יבטל עולמו מפני השוטים. כי באמת גם הכוכבים והשמים צריכים להתעלות. כי באמת הם מסתירים את אור א"ס שבתוכם באופן שיכול לגרום לעבודה זרה. אבל הם לא עתידים להתבטל כפשוטו אלא להתעלות ואז יראו הכל כי פי ה' המדבר בתוך העגל ולא העגל עצמו חלילה. וזה נקרא שמתבטלים השוטים הטועים להפריד את הדיבור מן הא"ס ולא ביטול המציאות עצמו.
https://www.youtube.com/watch?v=Oe6J_9Bw61gהשיעור הוקדש על ידי ידידי הרב הטמיר ונעלם שליט"א ישלם ה' שכרו ותהי משכורתו שלימה מעם ה' אלהי ישראל
השיעור הוקדש על ידי ידידי הרב הטמיר ונעלם שליט"א ישלם ה' שכרו ותהי משכורתו שלימה מעם ה' אלהי ישראל
קדושת חפצא - עגל הזהב וכלים מודרניים
קדושת חפצא - עגל הזהב וכלים מודרניים
שיעורים בספר הזוהר גליון ז : נח תשפ”א
שיעורים בספר הזוהר גליון ח: לך לך תשפ”א
שיעורים בספר הזוהר גליון ט: וירא תשפ”א
שיעורים בספר הזוהר גליון י: חיי שרה תשפ”א
שיעורים בספר הזוהר גליון י”א: תולדות תשפ”א
שיעורים בספר הזוהר גליון י”ב: ויצא תשפ”א
פתיחה ללימוד הזוהר – ערב ראש השנה תש”פ
ערב ראש השנה שנת תש”פ א. בשנה זאת מתחילה את השנה השלישית שלומדים אנחנו שיעורים הקבועים האלה בפרשת השבוע. ביקשנו להתחדש כפי המתאים להתחדש בכל שנה ובמיוחד בשנה השלישית.[1] ביקשתי להחליף את הסדר, אשר הייתי פותח בפרשת השבוע עצמה ולומד את המתעורר לי בה, ולקבוע את ראשית ההתעוררות בדברי ספר מסוים ההולך על סדר הפרשיות. […]
209. זוהר וישלח – אלעס קאסט געלט און מצוות
השיעור הוקדש על ידי ידידי הרה”ח ר’ יואל ווערצבערגער שליט”א לעילוי נשמת הרה”ג ר’ יעקב צבי בן דוד אריה זקס זצ”ל. תוכן קצר די תורה קען מען נישט פארקויפען אבער מען מוז עס קויפען. יעקב איז גאר פארזיכערט און גאר פארלוירען פונקט ווי אונז. אויף יעדער מצווה דארף מען צאלן מיט אנדערע מצוות און מען […]
שיעורים בספר הזוהר גליון י”ג: וישלח תשפ”א
זוהר וישלח – אלעס קאסט געלט און מצוות – Video
210. שפילן כאילו משיח איז שוין געקומען – זוהר חנוכה
שיעור החדש השבוע הוקדש על ידי ידידי הרה”ח ר’ שמואל שלעזינגער שליט”א לזכות את הרבים דער ערשטער סיבה פון אלעס איז לאו דווקא דאס וואס דער ערשטער מענטש וואס האט דאס געטוהן האט געטראכט – פארוואס האט ער דאס געטראכט? מוז מען אנקומען ביז פרשת בראשית. שמן זית צינדט מען זכר צו די עלה זית […]
שיעורים בספר הזוהר גליון י”ד: חנוכה תשפ”א
שפילן כאילו משיח איז שוין געקומען – זוהר חנוכה – Video
211. קץ שם לחושך – וואס מיינט אור בתוך החושך – זוהר מקץ
שיעורים בספר הזוהר גליון ט”ו : מקץ תשפ”א
קץ שם לחשך – שיעור זוהר מקץ – Video
212. הער שוין אויף טראכטן ווער איז גערעכט – זוהר ויגש
הוקדש על ידי ידידי הרה”ג חריף ובקי ר’ יואל גאלדענבערג שליט”א לזכות ולרפואת התינוק בן עטל בת רחל ריזל ויגש אליו יהודה – קום אהער און לאמיר רעדן אויף אן אנדערע לעוועל. ווער און וויאזוי באנוצט מען זיך מיט’ן שם אלהים. א מלך איז ווער עס נעמט ערבות – נישט קיין חילוק ווער איז גערעכט […]
שיעורים בספר הזוהר גליון ט”ז: ויגש תשפ”א
הער שוין אויף צו רעדן ווער איז גערעכט – זוהר ויגש – Video
213. לאמיר זיך נישט נארן מיט חיזוק און שמחה – זוהר ויחי
השיעור הוקדש על ידי ידידי הרה”ח ר’ יגאל הרמלין שיחי’ לזכר נשמת אביו צבי השל בן יוסף הרמלין, לרגל היארצייט י”ט טבת דריי וועגן צו לערנען פרשה זו סתומה – פארשטאפט פון צרות, באהאלטען די גאולה, און געפארען געשמירט אן קין הפסק. עבודת ה’ איז נאר מיט שמחה, אבער נישט מיט זיך מאכן און שקר. […]
לאמיר זיך נישט נארען מיט חיזוק און שמחה – זוהר ויחי – Video
שיעורים בספר הזוהר גליון י”ז: ויחי תשפ”א
לא לדרשה קא אתינא
“לא לדרשה קא אתינא” ביטוי זה רווח בספרות אחרונים, כאשר מישהו בא לומר מוסר או משהו חשוב ואומר ‘לא באתי לדרוש דרשות’ אלא להגיד את הענין. והוא על פי הנוסח בגמרא כאשר מחשבים דרשות בייתורי פסוקים שמשתמשים במושג ‘אתיא לדרשה’. כלומר הפסוק הזה ‘בא’ לדרשה. ביאה זו שואלים הדרשנים ואומרים אולי הפסוק ‘בא’ לדרשה אבל […]
214. פאנג נישט אן פון פריש! זוהר שמות תשפ”א
נישט פארשטיין אלעס = תהו ובהו. פארשטיין וואס מען פארשטייט יא און נישט דורך מסדר זיין די וועלט = חכמה. וויאזוי קען א מענטש פארשטיין אלעס? ארוכה מארץ מידה וגו’ מען פאלט קיינמאלנישט און מען דארף זיך נישט צוריק אויפהייבען.