זוהר על פרשת אלול
כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר כו' בכל אות נפשיך תאכל בשר.
לא נאמר שיצאו חוץ לגבולם רק שגבולם יתרחב
(מי השילוח ח"א ד"ה כי ירחיב)
א) התשובה כנתק מול התשובה כהמשכיות מרחיבה.
"ויהי לתשובת השנה". כאשר הסתובבה לה מעגל השנה וחזרה אל הנקודה שהיתה עומדת שם לפני שנה, וניתן לדבר הזה כותרת: "תשובה". שבה השנה מעגל שלם אל מקום שהיתה שם בתחילה. נמצאים אנחנו מהרהרים על משמעות מילת תשובה, אם הוא משהו מעגלי, כמו דבר השב אל מקומו אשר היה שם מתחילה, או הלוח החוזר אל חודש אלול כאשר שנה שעברה, אף על פי שאינה אותו חודש. או אם משמעותה משהו בעל המשכיות לינארית, כמושג הגדילה או ההתעלות הרווחת, הרי נחשוב במה נתעלה ומהו. ואם משמעותה השתנות, הרי אנו תוהים האם ההשתנות אפשרית, ומי משתנה בכלל, וקרוב לזה משמעותה כמאורע המכניס נתק בביוגרפיה, כפי שהתואר משמש במונח "בעל תשובה" הרגיל, ו"אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים", שהרי הוא אדם אחר. והטוב הוא שיהיה לאדם נתק ביוגרפי, או שתהיה לעולם נתק היסטורי כאשר נחשוב על התשובה במשמעותה הכללית.
נרצה לעשות תשובה מן החלוקה הזאת, ולהבין את הדבר הזה שהוא השתנות גמורה כמו נתק, כמו האומר איני מכיר את האיש שהייתי לפני שנה, ובכל זאת אין בה את אותה התנגדות ושלילה שיוצרת נתק כזה, אבל נראית המשכיות של גדילה. כללו של דבר, מה שהוא הפריצה החדשה היא דווקא בזה שהיא מרחיבה את גבולות ההסתכלות בכלל, עד שדווקא מרוב שהיא חידוש כה עמוק היא אינה נחווית כחידוש אלא כאמירה מחדש של כל הנאמר שנה שעברה , תוך תמורה שלימה. לתשובה הזו אני קורא כאן הרחבה. כמו שכתוב כי ירחיב הויה אלהיך את גבולך. היא לא פריצה מחוץ לגבול כמו הנתק, וגם לא חזרה אל תוך הגבול כמו הכיבוש, אבל היא הרחבה של הגבול עצמו, עד אשר אותו דבר שנראה בשנה שעברה נראה בשנה זו בלבוש חדש לגמרי ובמילים אחרות לגמרי, כוללת בתוכה סתירות אשר שנה שעברה היו סותרים והשנה אינם, וכוללת בתוכה אף הסתירה הזו שבין התחדשות של נתק לבין התחדשות של המשך.
ב) כי ירחיב מול לא תעשון כן.
ארחיב מעט את קריאת פרשת כי ירחיב, ושוב נלך לתאר את גוף ההרחבה הזו בפרטים השייכים לנו בעת הזאת.
נתאר לעצמנו את הסיפור, ואת החידוש אשר בפרשה. הרי בפרשת מסעי נתוו גבולות הארץ, שהם בנמשל גבולות הקדושה. כמו הגבול של מוצאי שבת המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה. ועוד הוסיף עליו בפרשה זו תחום מדויק כאומר אלה החוקים וגו' אשר תתן בארץ במקום מדויק ומסומן, אבד תאבדון את כל המקומות וגו', לא תעשון כן להווה לזבוח לו בכל מקום אשר תבחר ובכל אופן אשר תבחר, כמנהגי הגוים האלה, כי אם אל המקום אשר יבחר הוא שם תקריב. ותקריב דווקא כפי אשר אני אומר לך לא פחות ולא יותר.
אבל, פה יש בעיה. שכן מהו עבודה זרה אם לא תפיסת האל בציור מסויים דווקא, וקביעת מצבה והגבלה של אותו הדבר. והפירוש שאומר לא תעשון "כן" להויה, לא תעשו להויה דווקא ככה או ככה, אינו מליצה בעלמא בפירוש הכתוב אבל הוא ממש שלילת העבודה זרה שהפסוקים טורחים בה פה, שלא נחשוב אשר עבודת האל צריכה גוון וציור מסוים דווקא "איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני". על זה נקונן איכה. כאשר כל העת מלא שאלות איכה עובדים את האלוה כן או לא ככה או ככה. לא כי הויה נעלה מכל זאת. וכל דבר אשר יבוא בנפש חפצה להקדיש לעבודת האל מתקבל אצלו העבודה באם הוא נעשה מתוך רצון חדש של אותו שעה. ואילו כל מי שעושה עבודה בגלל ששאל איך עבד מישהו אחר את אלוהיו אתמול ואעשה כן גם אני זהו עיקר עבודה זרה שכן נמצא עובד לציור האלהות אשר עשה ולא לא"ס המופשט מכל וכל.
והנה לכן באה הפרשה שלאחריו והפקיעה מכלל טעות זה, וציוותה במפורש כי ירחיב הויה את גבולך, אם כי שמתי לך גבול ותחמתי אותו, אל תפרש אותו כאומר עד כה תבוא ומכאן ואילך הוא מבחוץ, כי מן גבול האלהות אי אפשר לצאת אלא הגבול מתרחב בכל מקום אשר אדם הולך באוות נפש נכון, ולכן כי תאווה נפשך לאכול בשר, אל תאמר הנני מבחוץ חייב אני לעלות לגבול העיר אשר יבחר, או כבר נאבדתי, אלא דייקא בכל אוות נפשך תזבח ואכלת בשר, באותו איווי תאכל. רק הדם לא תאכלנו כלומר תכבד את החיות הנמצא בכל בריה ובכל מקום ולא תזלזל בו.
(ועל פי דרך מי השילוח, בתחילה אכן הוצרכו ליותר הגבלה, כי כדי להיכנס לאלהות נצרך אדם להגביל את עצמו שיברר שהוא מתאווה לאל ולא לבשר כפשוטו, ומכיון שנקבע זאת מותר לו להתרחב, ולכן מקודם היה צריך להגביל מקום, אך מעת שנקבע בלב האדם הקביעות הזו שהיא רוצה באל דייקא ולא באחר, מעכשיו נקדשו כל התאוות שהיו נראות אחרת שכן גם בהם שוכן האל)
ג) וכל גבולך לאבני חפץ.
וזהו שהנביא ניחם את ישראל בהפטרת פרשה זו "עניה סוערה", ההולכת בלב ים ואינה מוצאת לה דרך קבוע, הובטח לה "ושמתי כדכד שמשותיך", ואמרו רז"ל שנחלקו בה איזה אבן טובה זו, אמר הקב"ה להוי כדין וכדין. כלומר הנחמה הוא אל תתן לבך באיזה דרך תלך האניה בדרך התשובה, כאשר אמר האריז"ל הנותן בים דרך זה סוד תשובת אלול. אבל להוי כדין וכדין. אלו ואלו דברי אלהים חיים. כי כל דרך אשר יקח לו האדם בשם הויה הוא שער בית המקדש. ובגמרא ומדרשים כמה סיפורים שמהם מבואר שאותם אבנים נמצאים בלב ים ממש, ומי שנטרף שם בספינה יכול לראות אותם. כי מי שיושב בבית המדרש אינו יכול להכיר כדין וכדין, רק כאשר יעלו שמים ירדו תהומות יראו שם דייקא את המלאכים המסתתים מכל רצון טוב אבן טוב לשער בית המקדש. והם חוזרים לבית המדרש ומראים לחכמים את שראו.
והנביא ממשיך, וכל גבולך לאבני חפץ, כלומר כל הגבולים שתראה לא יהיו גבולים של נתק הרצון, אלא דווקא אבנים של חפץ ושל רצון. שיהיה בהם חפץ המרחיב את הגבול בכל מקום אשר יחפץ. וכל בניך למודי הויה ורב שלום בניך. כל אחד ואחת מבניך ילמד את הויה בדרך משלו, וביניהם יהיה רוב שלום. כי הגבול נקרא שלום כנאמר השם גבולך שלום. וכאשר ירוצף הגבול באבני חפץ אז רב שלום בניך יהיו גבולים רבים ושלום רב כמנין רצונות למודי הויה.
וזה מצאתי בשו"ת הרשב"א ח"ד סימן רל"ד, בדברי אודות הגבלות העם סביב הר סיני, ומדרגות הנבואה שהשיגו משה מחיצה לעצמו ואהרן מחיצה לעצמו וכו', מוסיף הרשב"א שאף כל אחד מישראל היתה לו מחיצה לעצמו. ולא היתה השגת אחד שווה לחבירו, אלא כל אחד לפי מקומו ומדרגתו ראה. הוי אומר ההגבלה אינה לדחוק את כולם לתוך גבול אחד חד אלא דווקא לתת לכל אחד ואחת את מקומו הראוי לו לפי חפצו, ורב שלום בניך.
ועל זה נאמר (במדבר לד, י) "והתאויתם לכם לגבול קדמה". הגבול תלוי בתאוות נפש חפצה לראות.
ד) אמשיך בפוסט נפרד כדי לתת רווח בין הנושאים.
הדרוש בתורה שבעל פה:
כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר כו' בכל אות נפשיך תאכל בשר.
לא נאמר שיצאו חוץ לגבולם רק שגבולם יתרחב
(מי השילוח ח"א ד"ה כי ירחיב)
א) התשובה כנתק מול התשובה כהמשכיות מרחיבה.
"ויהי לתשובת השנה". כאשר הסתובבה לה מעגל השנה וחזרה אל הנקודה שהיתה עומדת שם לפני שנה, וניתן לדבר הזה כותרת: "תשובה". שבה השנה מעגל שלם אל מקום שהיתה שם בתחילה. נמצאים אנחנו מהרהרים על משמעות מילת תשובה, אם הוא משהו מעגלי, כמו דבר השב אל מקומו אשר היה שם מתחילה, או הלוח החוזר אל חודש אלול כאשר שנה שעברה, אף על פי שאינה אותו חודש. או אם משמעותה משהו בעל המשכיות לינארית, כמושג הגדילה או ההתעלות הרווחת, הרי נחשוב במה נתעלה ומהו. ואם משמעותה השתנות, הרי אנו תוהים האם ההשתנות אפשרית, ומי משתנה בכלל, וקרוב לזה משמעותה כמאורע המכניס נתק בביוגרפיה, כפי שהתואר משמש במונח "בעל תשובה" הרגיל, ו"אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים", שהרי הוא אדם אחר. והטוב הוא שיהיה לאדם נתק ביוגרפי, או שתהיה לעולם נתק היסטורי כאשר נחשוב על התשובה במשמעותה הכללית.
נרצה לעשות תשובה מן החלוקה הזאת, ולהבין את הדבר הזה שהוא השתנות גמורה כמו נתק, כמו האומר איני מכיר את האיש שהייתי לפני שנה, ובכל זאת אין בה את אותה התנגדות ושלילה שיוצרת נתק כזה, אבל נראית המשכיות של גדילה. כללו של דבר, מה שהוא הפריצה החדשה היא דווקא בזה שהיא מרחיבה את גבולות ההסתכלות בכלל, עד שדווקא מרוב שהיא חידוש כה עמוק היא אינה נחווית כחידוש אלא כאמירה מחדש של כל הנאמר שנה שעברה , תוך תמורה שלימה. לתשובה הזו אני קורא כאן הרחבה. כמו שכתוב כי ירחיב הויה אלהיך את גבולך. היא לא פריצה מחוץ לגבול כמו הנתק, וגם לא חזרה אל תוך הגבול כמו הכיבוש, אבל היא הרחבה של הגבול עצמו, עד אשר אותו דבר שנראה בשנה שעברה נראה בשנה זו בלבוש חדש לגמרי ובמילים אחרות לגמרי, כוללת בתוכה סתירות אשר שנה שעברה היו סותרים והשנה אינם, וכוללת בתוכה אף הסתירה הזו שבין התחדשות של נתק לבין התחדשות של המשך.
ב) כי ירחיב מול לא תעשון כן.
ארחיב מעט את קריאת פרשת כי ירחיב, ושוב נלך לתאר את גוף ההרחבה הזו בפרטים השייכים לנו בעת הזאת.
נתאר לעצמנו את הסיפור, ואת החידוש אשר בפרשה. הרי בפרשת מסעי נתוו גבולות הארץ, שהם בנמשל גבולות הקדושה. כמו הגבול של מוצאי שבת המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה. ועוד הוסיף עליו בפרשה זו תחום מדויק כאומר אלה החוקים וגו' אשר תתן בארץ במקום מדויק ומסומן, אבד תאבדון את כל המקומות וגו', לא תעשון כן להווה לזבוח לו בכל מקום אשר תבחר ובכל אופן אשר תבחר, כמנהגי הגוים האלה, כי אם אל המקום אשר יבחר הוא שם תקריב. ותקריב דווקא כפי אשר אני אומר לך לא פחות ולא יותר.
אבל, פה יש בעיה. שכן מהו עבודה זרה אם לא תפיסת האל בציור מסויים דווקא, וקביעת מצבה והגבלה של אותו הדבר. והפירוש שאומר לא תעשון "כן" להויה, לא תעשו להויה דווקא ככה או ככה, אינו מליצה בעלמא בפירוש הכתוב אבל הוא ממש שלילת העבודה זרה שהפסוקים טורחים בה פה, שלא נחשוב אשר עבודת האל צריכה גוון וציור מסוים דווקא "איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני". על זה נקונן איכה. כאשר כל העת מלא שאלות איכה עובדים את האלוה כן או לא ככה או ככה. לא כי הויה נעלה מכל זאת. וכל דבר אשר יבוא בנפש חפצה להקדיש לעבודת האל מתקבל אצלו העבודה באם הוא נעשה מתוך רצון חדש של אותו שעה. ואילו כל מי שעושה עבודה בגלל ששאל איך עבד מישהו אחר את אלוהיו אתמול ואעשה כן גם אני זהו עיקר עבודה זרה שכן נמצא עובד לציור האלהות אשר עשה ולא לא"ס המופשט מכל וכל.
והנה לכן באה הפרשה שלאחריו והפקיעה מכלל טעות זה, וציוותה במפורש כי ירחיב הויה את גבולך, אם כי שמתי לך גבול ותחמתי אותו, אל תפרש אותו כאומר עד כה תבוא ומכאן ואילך הוא מבחוץ, כי מן גבול האלהות אי אפשר לצאת אלא הגבול מתרחב בכל מקום אשר אדם הולך באוות נפש נכון, ולכן כי תאווה נפשך לאכול בשר, אל תאמר הנני מבחוץ חייב אני לעלות לגבול העיר אשר יבחר, או כבר נאבדתי, אלא דייקא בכל אוות נפשך תזבח ואכלת בשר, באותו איווי תאכל. רק הדם לא תאכלנו כלומר תכבד את החיות הנמצא בכל בריה ובכל מקום ולא תזלזל בו.
(ועל פי דרך מי השילוח, בתחילה אכן הוצרכו ליותר הגבלה, כי כדי להיכנס לאלהות נצרך אדם להגביל את עצמו שיברר שהוא מתאווה לאל ולא לבשר כפשוטו, ומכיון שנקבע זאת מותר לו להתרחב, ולכן מקודם היה צריך להגביל מקום, אך מעת שנקבע בלב האדם הקביעות הזו שהיא רוצה באל דייקא ולא באחר, מעכשיו נקדשו כל התאוות שהיו נראות אחרת שכן גם בהם שוכן האל)
ג) וכל גבולך לאבני חפץ.
וזהו שהנביא ניחם את ישראל בהפטרת פרשה זו "עניה סוערה", ההולכת בלב ים ואינה מוצאת לה דרך קבוע, הובטח לה "ושמתי כדכד שמשותיך", ואמרו רז"ל שנחלקו בה איזה אבן טובה זו, אמר הקב"ה להוי כדין וכדין. כלומר הנחמה הוא אל תתן לבך באיזה דרך תלך האניה בדרך התשובה, כאשר אמר האריז"ל הנותן בים דרך זה סוד תשובת אלול. אבל להוי כדין וכדין. אלו ואלו דברי אלהים חיים. כי כל דרך אשר יקח לו האדם בשם הויה הוא שער בית המקדש. ובגמרא ומדרשים כמה סיפורים שמהם מבואר שאותם אבנים נמצאים בלב ים ממש, ומי שנטרף שם בספינה יכול לראות אותם. כי מי שיושב בבית המדרש אינו יכול להכיר כדין וכדין, רק כאשר יעלו שמים ירדו תהומות יראו שם דייקא את המלאכים המסתתים מכל רצון טוב אבן טוב לשער בית המקדש. והם חוזרים לבית המדרש ומראים לחכמים את שראו.
והנביא ממשיך, וכל גבולך לאבני חפץ, כלומר כל הגבולים שתראה לא יהיו גבולים של נתק הרצון, אלא דווקא אבנים של חפץ ושל רצון. שיהיה בהם חפץ המרחיב את הגבול בכל מקום אשר יחפץ. וכל בניך למודי הויה ורב שלום בניך. כל אחד ואחת מבניך ילמד את הויה בדרך משלו, וביניהם יהיה רוב שלום. כי הגבול נקרא שלום כנאמר השם גבולך שלום. וכאשר ירוצף הגבול באבני חפץ אז רב שלום בניך יהיו גבולים רבים ושלום רב כמנין רצונות למודי הויה.
וזה מצאתי בשו"ת הרשב"א ח"ד סימן רל"ד, בדברי אודות הגבלות העם סביב הר סיני, ומדרגות הנבואה שהשיגו משה מחיצה לעצמו ואהרן מחיצה לעצמו וכו', מוסיף הרשב"א שאף כל אחד מישראל היתה לו מחיצה לעצמו. ולא היתה השגת אחד שווה לחבירו, אלא כל אחד לפי מקומו ומדרגתו ראה. הוי אומר ההגבלה אינה לדחוק את כולם לתוך גבול אחד חד אלא דווקא לתת לכל אחד ואחת את מקומו הראוי לו לפי חפצו, ורב שלום בניך.
ועל זה נאמר (במדבר לד, י) "והתאויתם לכם לגבול קדמה". הגבול תלוי בתאוות נפש חפצה לראות.
ד) אמשיך בפוסט נפרד כדי לתת רווח בין הנושאים.
הדרוש בתורה שבעל פה:
דרשת משה בפרשת עקב מול דרשתו בפרשת דברים -
פרשת דברים מצדיקה ומחזקת את המעבר מדור המדבר לדור באי הארץ.
פרשת עקב מייסרת את יושבי הארץ שלא ישכחו את ה' מתוך עושרם, ולפיכך מדברת דווקא כמו איומי המרגלים.
ותאמר ציון עזבני ה' מול נחמו הוא כמו השלב השני הזה שבו צריך להיזכר
זיכרון הוא כניסה למסתרים ולכן אין מעשה עגל שבגילוי 'אלה' נזכר אלא אנכי שהוא מדרגה פנימית
התשובה הוא לשכוח את החטא לא להיזכר בה.
דרשת משה בפרשת עקב מול דרשתו בפרשת דברים -
פרשת דברים מצדיקה ומחזקת את המעבר מדור המדבר לדור באי הארץ.
פרשת עקב מייסרת את יושבי הארץ שלא ישכחו את ה' מתוך עושרם, ולפיכך מדברת דווקא כמו איומי המרגלים.
ותאמר ציון עזבני ה' מול נחמו הוא כמו השלב השני הזה שבו צריך להיזכר
זיכרון הוא כניסה למסתרים ולכן אין מעשה עגל שבגילוי 'אלה' נזכר אלא אנכי שהוא מדרגה פנימית
התשובה הוא לשכוח את החטא לא להיזכר בה.
ענין הלומד לשמה שהוא הלומד בצורה רלבנטית שממילא כל מקום שלומד בו רלבנטי לאותו סוגיה שלו. ועוד שהוא דבוק בצורה סגורה באותו נושא הנוגע לו ולכן בכל מקום שיסתכל נשאר דבוק בו. הגבלת מקום העבודה בפרשת ראה והקושי בזה שהרי השם בכל מקום ונאמר בכל מקום אשר אזכיר את שמי וגו'. העולם הוא גבול ועבודת ה' מוציאה מהגבול, בשני רמות. האחד שה' אינו בגדר גבול כלל ואין זה משנה כלל. וזה ייחודא עילאה. השני שהוא נמצא בתוך כל הגבולים דווקא. ולכן לא צריך לצאת מהגבול כלל כדי למצוא אותו וזה יחודא עילאה שהוא יותר עמוק כי אינו מכיר בהבחנה בין גבול לבלי גבול. מצוות הגבול והרחבת הגבול שגם בתוך הגבול הוא נמצא. ענין התשובה שהוא נחמה לחוטאים ולא לומר שאין החטא משנה כלל בלבד. ענין אהבת ישראל לגוף ולא לנשמה בלבד.
ענין הלומד לשמה שהוא הלומד בצורה רלבנטית שממילא כל מקום שלומד בו רלבנטי לאותו סוגיה שלו. ועוד שהוא דבוק בצורה סגורה באותו נושא הנוגע לו ולכן בכל מקום שיסתכל נשאר דבוק בו. הגבלת מקום העבודה בפרשת ראה והקושי בזה שהרי השם בכל מקום ונאמר בכל מקום אשר אזכיר את שמי וגו'. העולם הוא גבול ועבודת ה' מוציאה מהגבול, בשני רמות. האחד שה' אינו בגדר גבול כלל ואין זה משנה כלל. וזה ייחודא עילאה. השני שהוא נמצא בתוך כל הגבולים דווקא. ולכן לא צריך לצאת מהגבול כלל כדי למצוא אותו וזה יחודא עילאה שהוא יותר עמוק כי אינו מכיר בהבחנה בין גבול לבלי גבול. מצוות הגבול והרחבת הגבול שגם בתוך הגבול הוא נמצא. ענין התשובה שהוא נחמה לחוטאים ולא לומר שאין החטא משנה כלל בלבד. ענין אהבת ישראל לגוף ולא לנשמה בלבד.
שיעורים בספר הזוהר גליון ז : נח תשפ”א
שיעורים בספר הזוהר גליון ח: לך לך תשפ”א
שיעורים בספר הזוהר גליון ט: וירא תשפ”א
שיעורים בספר הזוהר גליון י: חיי שרה תשפ”א
שיעורים בספר הזוהר גליון י”א: תולדות תשפ”א
שיעורים בספר הזוהר גליון י”ב: ויצא תשפ”א
פתיחה ללימוד הזוהר – ערב ראש השנה תש”פ
ערב ראש השנה שנת תש”פ א. בשנה זאת מתחילה את השנה השלישית שלומדים אנחנו שיעורים הקבועים האלה בפרשת השבוע. ביקשנו להתחדש כפי המתאים להתחדש בכל שנה ובמיוחד בשנה השלישית.[1] ביקשתי להחליף את הסדר, אשר הייתי פותח בפרשת השבוע עצמה ולומד את המתעורר לי בה, ולקבוע את ראשית ההתעוררות בדברי ספר מסוים ההולך על סדר הפרשיות. […]
209. זוהר וישלח – אלעס קאסט געלט און מצוות
השיעור הוקדש על ידי ידידי הרה”ח ר’ יואל ווערצבערגער שליט”א לעילוי נשמת הרה”ג ר’ יעקב צבי בן דוד אריה זקס זצ”ל. תוכן קצר די תורה קען מען נישט פארקויפען אבער מען מוז עס קויפען. יעקב איז גאר פארזיכערט און גאר פארלוירען פונקט ווי אונז. אויף יעדער מצווה דארף מען צאלן מיט אנדערע מצוות און מען […]
שיעורים בספר הזוהר גליון י”ג: וישלח תשפ”א
זוהר וישלח – אלעס קאסט געלט און מצוות – Video
210. שפילן כאילו משיח איז שוין געקומען – זוהר חנוכה
שיעור החדש השבוע הוקדש על ידי ידידי הרה”ח ר’ שמואל שלעזינגער שליט”א לזכות את הרבים דער ערשטער סיבה פון אלעס איז לאו דווקא דאס וואס דער ערשטער מענטש וואס האט דאס געטוהן האט געטראכט – פארוואס האט ער דאס געטראכט? מוז מען אנקומען ביז פרשת בראשית. שמן זית צינדט מען זכר צו די עלה זית […]
שיעורים בספר הזוהר גליון י”ד: חנוכה תשפ”א
שפילן כאילו משיח איז שוין געקומען – זוהר חנוכה – Video
211. קץ שם לחושך – וואס מיינט אור בתוך החושך – זוהר מקץ
שיעורים בספר הזוהר גליון ט”ו : מקץ תשפ”א
קץ שם לחשך – שיעור זוהר מקץ – Video
212. הער שוין אויף טראכטן ווער איז גערעכט – זוהר ויגש
הוקדש על ידי ידידי הרה”ג חריף ובקי ר’ יואל גאלדענבערג שליט”א לזכות ולרפואת התינוק בן עטל בת רחל ריזל ויגש אליו יהודה – קום אהער און לאמיר רעדן אויף אן אנדערע לעוועל. ווער און וויאזוי באנוצט מען זיך מיט’ן שם אלהים. א מלך איז ווער עס נעמט ערבות – נישט קיין חילוק ווער איז גערעכט […]
שיעורים בספר הזוהר גליון ט”ז: ויגש תשפ”א
הער שוין אויף צו רעדן ווער איז גערעכט – זוהר ויגש – Video
213. לאמיר זיך נישט נארן מיט חיזוק און שמחה – זוהר ויחי
השיעור הוקדש על ידי ידידי הרה”ח ר’ יגאל הרמלין שיחי’ לזכר נשמת אביו צבי השל בן יוסף הרמלין, לרגל היארצייט י”ט טבת דריי וועגן צו לערנען פרשה זו סתומה – פארשטאפט פון צרות, באהאלטען די גאולה, און געפארען געשמירט אן קין הפסק. עבודת ה’ איז נאר מיט שמחה, אבער נישט מיט זיך מאכן און שקר. […]
לאמיר זיך נישט נארען מיט חיזוק און שמחה – זוהר ויחי – Video
שיעורים בספר הזוהר גליון י”ז: ויחי תשפ”א
לא לדרשה קא אתינא
“לא לדרשה קא אתינא” ביטוי זה רווח בספרות אחרונים, כאשר מישהו בא לומר מוסר או משהו חשוב ואומר ‘לא באתי לדרוש דרשות’ אלא להגיד את הענין. והוא על פי הנוסח בגמרא כאשר מחשבים דרשות בייתורי פסוקים שמשתמשים במושג ‘אתיא לדרשה’. כלומר הפסוק הזה ‘בא’ לדרשה. ביאה זו שואלים הדרשנים ואומרים אולי הפסוק ‘בא’ לדרשה אבל […]
214. פאנג נישט אן פון פריש! זוהר שמות תשפ”א
נישט פארשטיין אלעס = תהו ובהו. פארשטיין וואס מען פארשטייט יא און נישט דורך מסדר זיין די וועלט = חכמה. וויאזוי קען א מענטש פארשטיין אלעס? ארוכה מארץ מידה וגו’ מען פאלט קיינמאלנישט און מען דארף זיך נישט צוריק אויפהייבען.
