דף מקורות לזוהר ומפרשים מלוקט בענין בנים אתם

הפסוק האהוב על הזוהר

א) לא נדפס זוהר על פרשת ראה.אין זה אלא ממריץ אותנו לפרש את הפרשה לפי דברי הזוהר במקומות אחרים, שכן דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. אף זו מטכסיסי החיזור של השכינה המתלבשת בתורה שאיננה מגלה את עצמה לכל במקומות הצפוים,  מעלימה  עצמה ממקום למקום ומפרשה לפרשה, היתה כאניות סוחר, אהובה הדולגת ומקפצת ממקום למקום מראה עצמה לאשר יהיה נחוש דיו לדלוק אחריה על ההרים הרמים ותחת כל עץ רענן, יצרף ממנה פנים פה ופנים שם עד שתתייצב בפניו בשבעים פנים מאירות. אין אנחנו מצפים ואין אנחנו רוצים שיהיו כל הדברים מונחים מסודרים כמין דבר של חול הערוך לפי פסוקים או סדר א"ב.

ב) כאשר חיפשנו בספרים מצאנו ראינו כי פסוק אחד בפרשה זו הנפוצה בזוהר מכל פסוק אחר בה ואף מרובי פסוקי התורה. כי ישנם פסוקים מאירים ככוכב הצפון המראים לנו דרך לכוכבים רבים אחרים ולארצות רחוקות. אלה הם הפסוקים החוזרים ונדרשים באנפים רבים במדרשים ובזוהרים, העמידה על פסוקים אלה משמעותו עמידה על פסוקים הנושאים כביכול משמעויות רבות יותר משאר הפסוקים, כאשר מילה אחת לפעמים מכילה משמעות רבות יותר מהמון מילים אחרות. וכאשר כולם מפי שכינה היא מראה לנו ציון דרך ופתח לקרוא דרכה את שאר הפסוקים, ולפיכך חוזרים אנחנו וחוזרים אנחנו וממשמשים בפסוק זה עד שיצא כל מיץ חלבה ודבשה ונדע לעורר אהבת טעמי תורה בכל מקומותיה. שמה חבלה ילדתך.

ג) הפסוק הוא "בנים אתם להויה אלהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת. כי עם קדוש אתה ובך בחר הויה להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה". והרי מה שנעשה כאן. תחילה נפרשנה על פי הזוהר בהקשרו הכללי של ספר דברים המוכיחה על קיום התורה והנאמנות כולה, ומצווה את המצוות כולם. שוב בהקשרו של המצווה הפרטית שהוא לא תתגודדו. ומזה יש לנו לטעום מעט במהות 'בנים אתם', אל מה הדימוי והמשל הזה רומז בעצמותו. ונראה כיצד הזוהר עושה מזה עבודה פנימית מיוחדת ליחידי סגולה.

תוכחת משה לישראל בחביבות

ד) היה רבי עקיבא אומר "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום שנאמר בנים אתם לי"י אלהיכם". עמד על המשמעות הראשונה והעיקרית של הכתוב הזה שהוא חיבת ישראל. ונוספה להם חיבה שנודע להם חיבה זו. ביאר מהר"ל יפה שלא הביא פסוק בני בכורי ישראל, כי פסוק זה נאמר לפרעה שלא בפני בני ישראל. אלא פסוק בנים אתם שנאמר על ידי משה לנוכח בני ישראל, הרי חיבה יתירה במה שנודע להם זאת, שאינו דומה המקבל מתנה ואינו יודע ממנו לנודע בו, ויתבאר עוד בסוף. חיבה זו עומדת כאן כחלק מתוכחתו של משה, שכן כלל ספר דברים 'אלה הדברים אשר דיבר משה', מפי עצמו, המוכיח את ישראל ללכת אחרי י"י. על כך אמרו בזוהר האזינו "ואפילו שמשה הוכיח את ישראל באהבה היו כל מילותיו, שכן אמר כי עם קדוש אתה, ובך בחר י"י, בנים אתם לי"י, ואתם הדבקים בי"י, ולפיכך - ושמעת בקול י"י. כי מאהבת י"י אתכם."

ה) מוכיח אדם אחרי חן ימצא זה משה. משה רבינו הוא המוכיח כפי שהוא המוציא אותנו ממצרים. תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח כי להוכיח אדם קשה כמו להוציא ישראל ממצרים. התוכחה איננה הודעה וגילוי בלבד כשמה, שכן התוכחה מטרה יש לה, והיא לשנות את מצבו של הזולת ולהעלותו ממקומו אל מקום טוב יותר*. התוכחה צריכה להנכיח בפני האדם טעם וסיבה שהוא ישתנה, והוא צריך לעשות זאת לא על ידי דיכוי האדם שכן זה קל לכפות בני אדם, ואין זה תוכחה אלא הריגה של האני הנוכח לך ולא עזרת לאף אחד כלל. אלא הוא צריך להראות לאדם טעם כזה שישנה לו את החיים שלו. ומי יכול לעשות זאת אלא משה רבינו. ומשה רבינו לא הוכיח את ישראל בשנאה או בכעס וגבורה אלא בחביבות. פירוש הציב בפניהם את אהבת י"י אליהם. וזהו. אהבה זו היא טעם מספיק לכל ההליכה אחרי י"י. ואינה צריכה מילות קישור. בנים אתם, ולא כתוב לכן, ולכן תצייתו לו, או מילת קישור אחר. פשוט בנים אתם. לא תתגודדו. וכל שאר המצוות. הוא הצבה כזו שאין צריך להוסיף לה מילת קישור. אהבתי אתכם אמר י"י.

ו) תוכחה זו היא שינוי של ידיעת האדם את עצמו. כאשר אמרו בזוהר שיר השירים הידיעה הראשונה שצריך האדם לדעת הוא מה הוא עצמו. מה הוא נשמתו ומה הוא גופו. טרם ידע אדם את חובתו בעולמו חייב הוא לחקור ולתהות מה הוא בעולמו. מה מקומו בעולמו. איזה מקום הוא תופס איך הגיע לכאן ואל איה הוא שואף. האדם היודע שהוא אדם הנשמה שיודע שהוא נשמה כבר ידע את כל הטוב. ידיעה זו של טיב הנשמה היא המסופר כאן בלשון משה עצמו בנים אתם לי"י אלהיכם. כאילו הוא אומר לנו את כל התורה לקיימה, אבל הרי הוא אומר את זה לאיזה 'אתם'. ומה הוא 'אתם' הזה. אל איזה אני מופנה התורה כולה. האני שכל התורה כולה מופנה אליו הוא מציאות כזאת שהוא 'בנים לי"י אלהיכם'. זהו ה'אתם' שהוא מדבר איתם. וכך מוצג הכותרת הזו כשורת הפניה של כל ספר המצוות שהוא קורא בפנינו פה. בשורת הכתובת של התורה כתוב אל: בני אל חי.

האדם חי בשלשה עולמות כיוצרו

ז) הזוהר בפרשת שלח פירש את פרטיות מצוות לא תתגודדו וכיצד היא נובעת ממציאות נשמת האדם. אמר לקב"ה שלשה עולמות, עולם עליון הידוע לו בעצמו לבד. עולם אמצעי שבו הוא נודע לנבראים. ועולם תחתון בו קיימים הנבראים. כשם שהקב"ה דר בשלשה עולמות כך האדם דר בשלשה עולמות. נולד הוא בעולם הנפרד. משיגע בה מתעלה הוא לעולם אמצעי הנקרא גן עדן התחתון, בו הוא מתוודע אל יוצרו בידיעה זו אשר יצר שידעוהו בו. משידע הכל הוא נמצא בעולם הכי עליון עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. ישמעו האזנים מה שהפה מדבר. היות לאדם קומה כפולה משולשת בשלשה עולמות הוא היותו דומה ליוצרו בצלם אלהים אשר הוא חי בשלשה עולמות. האדם המצמצם את מבטו לאשר לפניו בעולם זה לא מתדמה ליוצרו שהרי הא"ס קיים מן העולם ועד העולם. אך האדם היודע לחיות בעולמות רבים הוא החי בצלם ודמות יוצרו הקיים מן העולם ועד העולם. ואותם עולמות שבהם אורו של הא"ס משתפל ממעלה למטה הוא שנשמת האדם מתעלה בהם ממטה למעלה.

ח) לפיכך, אם נשמת האדם אחוזה בכל עולמות אלה כיוצרה, היא בנים לי"י אלהיכם. בן הדומה לאביו הקיים בצלמו ובדמותו, שיש לו חיים בכמה עולמות. ואם כך, מה מקום יש להתגודדות על המת. אל תבכו למת בכו להולך אין המת אלא הולך ומדגיש את החלק החי בעולם עליון יותר. אומר הזוהר אילו לא חטא אדם וכי היו חייו של אדם מתמצים בעולם הזה בלבד, וודאי שלא, אלא היה הולך ומתעלה מעולם לעולם כל חייו. ומה זה שאנו אומרים שלא היתה שם גזירת מיתה. שלא היה האדם מצטער במיתתו ובמיתת קרוביו כי לא היו רואה נתק בין העולם לעולם והיו פתחי תקשורת פתוחים בין עולם לעולם. ואם בוכים על המת לא על עלייתו בוכים אלא על הניתוק הזה שנוצר בין העולמות ושכחו כל בני אדם שהם כיוצרים חיים בכמה עולמות. הרי, בנים אתם לי"י - לא תתגודדו.

ט) מה זה שאנו אומרים בנים אתם לי"י, וכי בשר הוא המוליד בנים? יש לנו לומר כאן מילים פשוטות אשר הם משאירים מקום לכל המילים העמוקות הבאים לדייק את מציאות הדברים לכשעצמם. חביבין ישראל "שנקראו" בנים למקום. ומי קרא אותנו כך. המקום עצמו בתורתו. בתחילה אין אנחנו צריכים לטרוח במה אנחנו בנים למקום, כי המקום עצמו קרא לנו כך. והיינו רצה להתייחס אלינו ושנתייחס אליו בכל המבט והדימוי השייך בין אב לבניו. כל דימוי של אהבה ושל קירבה ושל דאגה הדדית ושל יחס שאפשר לדמות בין אב לבן הוא כוונת הקריאה בשם בנים למקום. אנו בניך ואתה אבינו.

י) וודאי שונה הוא היות ישראל נקראים בנים למקום מבן בשרי שהוא בן לאביו. אך ההבדל הגדול איננו מחליש את היחס הזה אלא אדרבה מגביר אותו. וזה יסוד החילוק. אב בשר ודם מוכרח הוא להיות אב. כלומר אחר שהוליד את בנו אין הוא יכול לבחור לא להיות לו לאב. וטרם הוליד את בנו אין הוא יכול להוליד אותו באופן שלא יהיה אב. ואילו הא"ס חופשי בחירות מוחלט. איננו חייב לפעול בתוך שום מסגרת שהרי הוא קדם למושגים ולמסגרות כולם. ואילו רצה לא היה בעולם שום מציאות של אב ובן אלא של עבד ואדון או של יחס סתמי בלתי אנושי כלל.  אם כן אין זה נכון לומר שפועל בתוך מסגרת של יחסי אב ובן. אלא הוא יצר את המסגרת הזאת מרצונו ובה פועל ברצונו. ברצונו החופשי המוחלט הוא מהווה מהות האב והוא ממשיך להיות בו אב לבניו.

מהות בנים אתם לי"י

יא) במילים פשוטות הללו השארתי מרווח לכל הסודות אע"פ שלא נאמרו, שכך דין הפשט שאסור לו לחסום את הפנימיות אלא להשאיר בעצמו מרווח מספיק להכילו, "תפוחי זהב במשכיות כסף". כי הסוד איננו השימוש במושגים ויחסים שנוצרו בלבד אלא גם הבנת מהותם עד כמה שידינו מגעת. לדעת בדיוק כיצד המצאת המושג הזה פועל מאיפה הוא הגיע ואיך הוא נוצר מדרגה לדרגה וכיצד משתמשים בידיעה פרטית זו באופן נכון. ההבדל בין ידיעה זו לבין ידיעה כללית שכך הוא ואפשר להאמין בו נקרא בזוהר ההבדל בין ידיעה כללית לידיעה פרטית. שהוא עצמו ההבדל בין מדרגת עבד למדרגת בן, שהבן הוא שחיבה יתירה נודעת לו, שהוא יודע במה הוא בן ויודע להפעיל את הקשרים האלה משורשם.

יב) מהות המכניזם שדרכו נקראו ישראל בנים למקום ומשמעותה לעבודתנו ניתן לכלול בשלשה כללים. א - הנשמה היא היצירה המתייחסת בצורה ראשונית לי"י ולא בהשתלשלות סיבות. ב - ההיווצרות של יחסי קירבה כאלה הוא עצמו ההיווצרות של נשמות ואין כאן שני שלבים אליבא דאמת. ג - הבן עצמו לוקח חלק פעיל בהיותו בן ואפשר לומר שאביו מופעל ממנו כפי שהוא מופעל ממנו. ונפרט במקצת.

יג) הגדרת הזוהר והמקובלים לקירבת הבן הוא 'היותו פרי האב'. כלומר מהו בן במובן מופשט. בן הוא כינוי לתוצאה הנפעלת מתוך סיבה. כל תוצאה ניתן לכנותו בן ביחס לאביו. כמו שפרי העץ פרי פרי האדם בנו ופרי היוצר יצירתו. במה נשתנו נשמות ישראל מתוך שאר הברואים, שהרי כולם בניו הם במובן שהם התוצאה הנפעלת מתוך פעולת היוצר א"ס ב"ה. אין ההבדל אלא כמה שלבים ומדריגות של סיבות עברו כל אחד מהנבראים בדרכם מן הא"ס עד שהגיעה ההויה אליהם. הנבראים השפלים יותר אינם שפלים אלא במובן שהם נחשבים לא בנים לא"ס אלא כמו נכדים או נכדי נכדים. ושנינו עד כאן רחמי האב על הבן, שאחרי כמות מסוימת של סולמי סיבות כבר לא נחשב הדבר במונחי קירבה אלא סיבתיות קרה מציאותית. בנים אתם לי"י פירוש אתם הדבר הראשון שיצא מאת י"י. מחשבתם של ישראל קדמה לכל.

יד) הנקודה השנית שצריך לדעת הוא מהו הנשמה באמת? וודאי מופיעה היא בכמה רבדים שונים. אך הרובד הראשוני והשורשי שלו הוא עצם המהות הראשונה שנוצרה שנקרא בנים למקום. כלומר יש כאן טעות שאפשר להבין מתוך מה שאמרנו, שהוא לא טעות באמת אלא מדרגה מסוימת. והוא שאם נאמר שהא"ס חופשי וחייב ליצור מושג של בנים טרם יפעל בתוכה, הוי אומר פעל בראשונה ספירות דאצילות ובהם הוא אב לברואים. נמצא נאמר שני שלבים יש. מתחילה יצר לעצמו מידות אבהות. ושוב השתמש באותם המידות להיות אב לברואים. אם כן הברואים כבר נמצאים במרחק שלישי מרוחק מן הא"ס, ואנו אמרנו שכל הייחוס של בנים למקום הוא שהם במרחק אחד בלבד ממנו. אבל הסוד הוא שהנשמה אינו אלא המהות הזאת עצמו שנוצר בו שני לא"ס ובאופן שיהיה לו יחס של אב ובן. אפשר לראות זאת כשלישי שכן הוא אב בראשונה והנשמה בן. בלשון הקבלה לא שהנשמות הם בנים של זו"ן דאצילות, הם מרכבה לזו"ן דאצילות עצמם.

טו) מתוך זה עולה הנקודה השלישית והוא שאין האב והבן נפרדים. כלומר לא מקודם היה אב ואלה הם בניו. כי בהיותו אב בלבד גם אינו אב כי אינו מכל אלין מידות כלל. אבל הוא נהיה לאב ברגע שהוא יוצר לעצמו בנים. ואוקמוה תדיר שזהו 'בני בכורי ישראל. ההבדל בין בכור לבנים שאחריו שהבכור בלידתו עושה את האב לאב. כך מחשבת ישראל הנוצרת הוא עושה את הא"ס ברגע זה לאב. ולפיכך אפשר לומר שהאב נזקק לבנים כפי שהבנים נזקקים לאב. ולכן מתוך בנים אתם לי"י יוצא היסוד של עבודה צורך גבוה שהוא ישראל מוסיפים כח למעלה, לא בא"ס אלא בהופעת הא"ס בספירות אלה שבהם הוא נקרא אב והם נקראים בנים. אם אין הבנים בנים אין האב אב.

בנים מדרגה מיוחדת ליודעים

טז) הזוהר אומר עוד דבר חשוב מאד שיש להתיישב בה. מפני האורך מקצרים אנחנו והמבין ידעו מתוך ריבוי דברינו במקומות אחרים. פעמים רבות אומר הזוהר שישנם בישראל שני מדרגות, אם כבנים אם כעבדים. עבדים הם העובדים את המלך מבחוץ, משרתים אותו נאמנה אבל אינם יודעים אותו בעצמו. בנים הם המחפשים בגנזי המלך, העובדים אותו מאהבה היודעים את סודות העבודה והמצות באורח פרט. יתפלא המעיין הרי אמרת לנו שמדרגת בנים הוא שבח כל נשמות ישראל, ומה זה לומר לנו שאין זה אלא מדרגת בעלי הסוד.

יז) אבל האמת כך הוא שזוהי ההבדל בין מי שלא נודע להם לבין מי שחיבה יתירה נודעת להם. ואם מתבוננים רואים שכל עיקר המעלה של בן תלוי בדעת ואיננו דבר שיכול לחול מבלי דעת כלל. שהרי עיקרו הוא יחס הקירבה החל על הנמצא במדרגה ראשונה של רואי פני המלך, והייתכן לה להתקיים אם לא ידע זאת. הרי זה כמי שאומר שמדרגת הדעת תחול במי שאין בו דעת. וודאי יש הבדל בין בעל חי לאדם מצד מהותו שיש לו פונטנציאל של דעת. אבל במציאות בעולם הזה שאנחנו עוסקים בו, שהוא מעיקרא עולם של ידיעה והבנה באופן פרטי ולא עולם של הצהרות אמונה ריקניות, שבשביל זה לא צריכים ספר הזוהר ולא שום ספר אחר. מבחינה זו אין זה נכון לקרוא בנים אלא לאותם היודעים מהותם שהם בנים והיודעים לפעול את עבודתם בצורה זו.

יח) הגדרת הבנים הוא הגדרה בעבודה כשם שהוא הגדרה במציאות. ישנה עבודה מסוג עבד שהוא הנמצא מבחוץ העושה את המופקד עליו, וזו עבודה המתאימה לנבראים באופן כללי כמו למלאכים. אך ישנה עבודה שעבורה נברא העולם באמת והוא עבודה מיוחדת מסוג בנים. שהוא הבן המכיר את אביו יודע איך הוא בן ואיך הוא אב ופועל מבפנים מתוך הזדהות והתעצמות עם המלך, לא הוא עושה רצון המלך אלא הוא יש לו אותו רצון שיודע את תכלית מטרת המלך ופועל למענו. אכן בעבודת הדעת אין מרחק בין הדעת לבין הדעת ולכן ידיעת מעלת הנשמה בעצמה פועלת עבודה זו. אך הזוהר מזהיר שגם הבן אין לו לשכוח את עבודת העבד. כי אין זה מספיק לקבל חכמה ודעת פאסיבית, וגם בהשגות גדולות נצרך מידה של קבלת עול בהשגה זו גופא. כי כמה וכמה שהם מסוגלים ויודעים הרבה מפסיקים לדעת כי הם רוצים לקבל זאת במנוחה ולא יודעים שהידיעה עצמה היא המעשה הכי גדול והא איתמר.

יט) לפיכך, אומר הזוהר בפרשת משפטים ובעוד מקומות. האדם לא נולד אדם אלא פוטנציאל של אדם. הוא נולד בהמה במדרגת נפש בלבד. רק בעבודה מאומצת שנחשבת עבודה של י"ג שנים מקבל הוא מדרגת רוח שהוא תחילת מדרגת אדם, כמדרגה האמצעית בשלשת עולמות הנ"ל. ואך בעבודה שבע שנים אחרות מאומצות יגיע אל מדרגת נשמה שהיא שעליה נאמר בנים אתם לי"י אלהיכם. וזה נקרא שיש לו נשמה מעולם האצילות. ויש לזכור כאן כי בוודאי הבריאה קיימת כמו האצילות ואין מדרגת עבד מדרגה מנותקת כי גם זה נקרא מדרגה במציאות שהוא בחינת מטטרון, או ימות החול, שגם הם עבודה חשובה וגדולה. ואמר הזוהר בהקדמת בראשית יש לפרש את כל התורה ואת כל המצוות פעמיים, פעם אחת בשביל מט"ט עבודת עבד ופעם שניה בשביל הנשמה שיר ליום השבת בנים אתם.

כ) לפי שבנים אתם דגם של הולדת בנים הוא, לפיכך ההשלכה הגדולה ביותר בעבודה זו הוא מצוות ההולדה עצמה. מצוות פריה ורביה הראשונה לכל המצוות והכוללת את כולם. ההבדל הגדול ביותר שאפשר לראות בקיום המצוות ובתוצאתם בין הבנים היודעים לעבדים המקיימים הוא במצוות פריה ורביה. ולפיכך ישנה מדרגה מיוחדת של פריה ורביה לתלמידי חכמים ונקרא זיווגם של תלמידי חכמים משבת לשבת. שכן עמי הארץ מקיימים את ההולדה כימות כחול ומולידים נשמות במדרגת עבד. אבל ת"ח חייב להוליד נשמות במדרגת בן. ואז אותם הנשמות שהוא מוליד בכוונה נכונה, כלומר שהוא מתקדש בשעת תשמיש בקדושת יוצרו, אז הם בנים לי"י אלהיך וודאי ממש, כי הת"ח מכוון שהוא בחינת שם הוי"ה ואשתו בחינת שם אלהי"ם והבנים שהוא מוליד אינם מתייחסים לבניו שלו אלא הם בנים לי"א. וכך תולדותיהם של צדיקים מעשיהם הטובים כל המעשים הטובים אופן של פריה ורביה הם ופעולתם למביני מדע להוליד בנים לי"י.

*נאמר הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. התוכחה הוא נשיאת האדם ממקומו אל מקום מורם יותר, כי תשא את ראש בני ישראל. אך יש ליזהר לא לשאת את החטא איתו. אדרבה י"י נושא עון על עצמו, ושוב מעלה את האדם.

‍