אודות
תרומה / חברות

הלכות חמץ ומצה פרק ד

📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria)
א
כָּתוּב בַּתּוֹרָה (שמות יג ז) "לֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ". יָכוֹל אִם טָמַן אוֹתוֹ אוֹ הִפְקִיד אוֹתוֹ בְּיַד עַכּוּ"ם לֹא יִהְיֶה עוֹבֵר תַּלְמוּד לוֹמַר (שמות יב יט) "שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם" אֲפִלּוּ הִפְקִידוֹ אוֹ הִטְמִינוֹ. יָכוֹל לֹא יִהְיֶה עוֹבֵר אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה הֶחָמֵץ בְּבֵיתוֹ אֲבָל אִם הָיָה רָחוֹק מִבֵּיתוֹ בַּשָּׂדֶה אוֹ בְּעִיר אַחֶרֶת לֹא יִהְיֶה עוֹבֵר תַּלְמוּד לוֹמַר (שמות יג ז) (דברים טז ד) "בְּכָל גְּבֻלֶךָ" בְּכָל רְשׁוּתְךָ. יָכוֹל יְהֵא חַיָּב לְבַעֵר מֵרְשׁוּתוֹ חָמֵץ שֶׁל עַכּוּ"ם אוֹ שֶׁל הֶקְדֵּשׁ תַּלְמוּד לוֹמַר (שמות יג ז) (דברים טז ד) "לֹא יֵרָאֶה לְךָ" שֶׁלְּךָ אִי אַתָּה רוֹאֶה אֲבָל אַתָּה רוֹאֶה שֶׁל אֲחֵרִים וְשֶׁל גָּבוֹהַּ:
ב
הָא לָמַדְתָּ שֶׁהֶחָמֵץ שֶׁל יִשְׂרָאֵל אִם הֱנִיחוֹ בִּרְשׁוּתוֹ אֲפִלּוּ טָמוּן וַאֲפִלּוּ בְּעִיר אַחֶרֶת וַאֲפִלּוּ מֻפְקָד בְּיַד עַכּוּ"ם הֲרֵי זֶה עוֹבֵר מִשּׁוּם (שמות יג ז) (דברים טז ד) "לֹא יֵרָאֶה" וְ(שמות יב יט) "לֹא יִמָּצֵא". חָמֵץ שֶׁל הֶקְדֵּשׁ אוֹ שֶׁל עַכּוּ"ם שֶׁהָיָה אֵצֶל יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ הָיָה עִמּוֹ בַּבַּיִת הֲרֵי זֶה מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. וַאֲפִלּוּ הָיָה שֶׁל גֵּר תּוֹשָׁב שֶׁיַּד יִשְׂרָאֵל שׁוֹלֶטֶת עָלָיו אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא הֶחָמֵץ מֵרְשׁוּתוֹ בְּפֶסַח. אֲבָל צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים בִּפְנֵי חֲמֵצוֹ שֶׁל עַכּוּ"ם שֶׁמָּא יָבוֹא לְהִסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ. אֲבָל שֶׁל הֶקְדֵּשׁ אֵינוֹ צָרִיךְ מִפְּנֵי שֶׁהַכּל פּוֹרְשִׁין מִן הַהֶקְדֵּשׁ כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִידֵי מְעִילָה:
ג
עַכּוּ"ם שֶׁהִפְקִיד חֲמֵצוֹ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל אִם קִבֵּל עָלָיו יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיוּת שֶׁאִם אָבַד אוֹ נִגְנַב יְשַׁלֵּם לוֹ דָּמָיו הֲרֵי זֶה חַיָּב לְבָעֲרוֹ הוֹאִיל וְקִבֵּל עָלָיו אַחֲרָיוּת נַעֲשָׂה כְּשֶׁלּוֹ. וְאִם לֹא קִבֵּל עָלָיו אַחֲרָיוּת מֻתָּר לְקַיְּמוֹ אֶצְלוֹ וּמֻתָּר לֶאֱכל מִמֶּנּוּ אַחַר הַפֶּסַח שֶׁבִּרְשׁוּת הָעַכּוּ"ם הוּא:
ד
עַכּוּ"ם אַנָּס שֶׁהִפְקִיד חֲמֵצוֹ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל אִם יוֹדֵעַ הַיִּשְׂרָאֵל שֶׁאִם אָבַד אוֹ נִגְנַב מְחַיְּבוֹ לְשַׁלְּמוֹ וְכוֹפֵהוּ וְאוֹנְסוֹ לְשַׁלֵּם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִבֵּל אַחֲרָיוּת הֲרֵי זֶה חַיָּב לְבַעֲרוֹ. שֶׁהֲרֵי נֶחְשָׁב כְּאִלּוּ הוּא שֶׁלּוֹ מִפְּנֵי שֶׁמְּחַיְּבוֹ הָאַנָּס בְּאַחְרָיוּתוֹ:
ה
יִשְׂרָאֵל שֶׁהִרְהִין חֲמֵצוֹ אֵצֶל הָעַכּוּ"ם אִם אָמַר לוֹ אִם לֹא הֵבֵאתִי לְךָ מָעוֹת מִכָּאן וְעַד יוֹם פְּלוֹנִי קְנֵה חָמֵץ זֶה מֵעַכְשָׁו הֲרֵי זֶה בִּרְשׁוּת הָעַכּוּ"ם וְאוֹתוֹ הֶחָמֵץ מֻתָּר לְאַחַר הַפֶּסַח. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה אוֹתוֹ זְמַן שֶׁקָּבַע לוֹ קֹדֶם הַפֶּסַח. וְאִם לֹא אָמַר לוֹ קְנֵה מֵעַכְשָׁו נִמְצָא אוֹתוֹ הֶחָמֵץ כְּאִלּוּ הוּא פִּקָּדוֹן אֵצֶל הָעַכּוּ"ם וְאָסוּר בַּהֲנָיָה לְאַחַר הַפֶּסַח:
ו
יִשְׂרָאֵל וְעַכּוּ"ם שֶׁהָיוּ בָּאִין בִּסְפִינָה וְהָיָה חָמֵץ בְּיַד יִשְׂרָאֵל וְהִגִּיעָה שָׁעָה חֲמִישִׁית הֲרֵי זֶה מוֹכְרוֹ לְעַכּוּ"ם אוֹ נוֹתְנוֹ לוֹ בְּמַתָּנָה וְחוֹזֵר וְלוֹקְחוֹ מִמֶּנּוּ אַחַר הַפֶּסַח. וּבִלְבַד שֶׁיִּתְּנֶנּוּ לוֹ מַתָּנָה גְּמוּרָה:
ז
אוֹמֵר יִשְׂרָאֵל לְעַכּוּ"ם עַד שֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ בְּמָנֶה בּוֹא וְקַח בְּמָאתַיִם. עַד שֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ מֵעַכּוּ"ם בּוֹא וְקַח מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁמָּא אֶצְטָרֵךְ וְאֶקַּח מִמְּךָ אַחַר הַפֶּסַח. אֲבָל לֹא יִמְכֹּר וְלֹא יִתֵּן לוֹ עַל תְּנַאי. וְאִם עָשָׂה כֵּן הֲרֵי זֶה עוֹבֵר עַל בַּל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא:
ח
תַּעֲרֹבֶת חָמֵץ עוֹבְרִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם בַּל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא. כְּגוֹן הַמּוּרְיָס וְכוּתָח הַבַּבְלִי וְשֵׁכָר הַמָּדִי שֶׁעוֹשִׂין אוֹתוֹ מִן הַקֶּמַח. וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ מִדְּבָרִים הַנֶּאֱכָלִים. אֲבָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תַּעֲרֹבֶת חָמֵץ וְאֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְקַיְּמוֹ בְּפֶסַח:
ט
כֵּיצַד. עֲרֵבַת הָעַבְּדָנִין שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ קֶמַח וְעוֹרוֹת אֲפִלּוּ נְתָנוֹ שָׁעָה אַחַת קֹדֶם הַבִּעוּר הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְקַיְּמוֹ. וְאִם לֹא נָתַן הָעוֹרוֹת וְנָתַן הַקֶּמַח קֹדֶם שְׁלֹשָׁה יָמִים לִשְׁעַת הַבִּעוּר מֻתָּר לְקַיְּמוֹ שֶׁהֲרֵי נִפְסַד וְהִבְאִישׁ. תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה יָמִים חַיָּב לְבָעֵר:
י
וְכֵן הַקִּילוֹר וְהָרְטִיָּה וְהָאִסְפְּלָנִית וְהַתְּרִיאַ"ק שֶׁנָּתַן לְתוֹכָן חָמֵץ מֻתָּר לְקַיְּמָן בְּפֶסַח שֶׁהֲרֵי נִפְסְדָה צוּרַת הֶחָמֵץ:
יא
הַפַּת עַצְמָהּ שֶׁעִפְּשָׁה וְנִפְסְלָה מִלֶּאֱכל הַכֶּלֶב ומְלוּגְמָא שֶׁנִּסְרְחָה אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָעֵר. בְּגָדִים שֶׁכִּבְּסוּ אוֹתָן בְּחֵלֶב חִטָּה וְכֵן נְיָרוֹת שֶׁדִּבְּקוּ אוֹתָן בְּחָמֵץ וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מֻתָּר לְקַיְּמָן בְּפֶסַח וְאֵין בָּהֶן מִשּׁוּם (שמות יג ז) (דברים טז ד) "לֹא יֵרָאֶה" וְ(שמות יב יט) "לֹא יִמָּצֵא" שֶׁאֵין צוּרַת הֶחָמֵץ עוֹמֶדֶת:
יב
דָּבָר שֶׁנִּתְעָרֵב בּוֹ חָמֵץ וְאֵינוֹ מַאֲכָל לְאָדָם כְּלָל. אוֹ שֶׁאֵינוֹ מַאֲכַל כָּל אָדָם כְּגוֹן הַתְּרִיאַ"ק וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְקַיְּמוֹ אָסוּר לְאָכְלוֹ עַד אַחַר הַפֶּסַח. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ מִן הֶחָמֵץ אֶלָּא כָּל שֶׁהוּא הֲרֵי זֶה אָסוּר לְאָכְלוֹ:
↗ קרא בספריה
📚 שיעור עיון בחברותא / Iyun B'Chavrusa
1 הלכות חמץ ומצה פרק ד - לא יראה ולא ימצא - חלק א
🎧 שמיעה / Listen

אין דעם שיעור ווערן געלערנט די הלכות פון "לא יראה ולא ימצא" - די דרשות פון די פסוקים וואס באשטימען אז מען טאר נישט האבן חמץ אפילו ווען מען זעט עס נישט און אפילו נישט אין דיין הויז, נאר אין דיין רשות. עס ווערט אויסגעקלערט דער חילוק צווישן דיין אייגענע חמץ (וואס איז אסור אפילו ביי א גוי) און חמץ פון א גוי אדער הקדש (וואס איז מותר אפילו אין דיין הויז), און די דינים פון אחריות, משכון, און מכירת חמץ לגוי - אז מען טאר עס פארקויפן מיט א רמיזה אבער נישט מיט א תנאי.

📄 תמלולים / Transcripts
YI אידיש
📄 Download Transcript PDF סיכום השיעור 📋 זיכרון שיעור: פרק ד’ הלכות חמץ ומצה – פרטי הלכות לא יראה ולא ימצא איבע…

סיכום השיעור 📋

זיכרון שיעור: פרק ד’ הלכות חמץ ומצה – פרטי הלכות לא יראה ולא ימצא

איבערבליק

פרק ד’ גייט אריין אין די פרטי הלכות לא יראה ולא ימצא – נאכדעם וואס אין די פריערדיגע פרקים האט מען געלערנט וועגן מצוות תשביתו, און אין פרק א’ די כללים פון לא יראה. יעצט לערנט מען די פרטים: וועלכע חמץ מעג מען מקיים זיין פסח, וועלכע נישט, וועלכע תנאים מאכן חמץ “שלך”, און ווי אזוי קען מען זיך פטור’ן דורך מכירה אדער מתנה.

הלכה א – דער יסוד: שלו בכל מקום שהוא

רמב”ם’ס ווערטער:

חמץ של ישראל, אפילו טמון, אפילו בבור אחרת, אפילו מופקד ביד גוי – עובר עליו. חמץ של הקדש ושל גוי – אפילו בביתו – מותר, ואין זה שלו.

פשט:

די תורה פארבאט צו האבן חמץ וואס איז דיינס – אומעטום וואו עס געפינט זיך. אבער חמץ וואס איז נישט דיינס (של גוי אדער של הקדש) איז מותר אפילו אין דיין הויז.

חידושים און הסברות:

א) דרשת הפסוקים – דריי פסוקים בויען אויף איינער דעם אנדערן:

1. “לא יראה לך חמץ” – וואלט מען געמיינט אז נאר ווען מען זעט עס, איז מען עובר. אויב עס איז באהאלטן אונטער א דאך, אדער מופקד ביי א גוי – נישט עובר.

2. “שאור לא ימצא בבתיכם” – דאס לערנט אז אפילו מען זעט עס נישט, אז עס געפינט זיך – איז מען עובר. אבער נאר “בבתיכם” – אין דיין הויז.

3. “בכל גבולך” – חז”ל דרשנ’ען “בכל גבולך” ווי “בכל רשותך” (נישט פשוט פשט וואס מיינט גבול ארץ ישראל, נאר דיין רשות אומעטום).

ב) “לך” – ממעט של אחרים ושל גבוה:

נאכדעם וואס מען האט מרבה געווען אז עס גילט אומעטום אין דיין רשות, קומט דאס ווארט “לך” צוריק און ממעט: נאר דיין חמץ, נישט של אחרים (גוי’ס) און נישט של גבוה (הקדש). ביי ביידע פסוקים שטייט “לך/לכם” – און דאס ווארט “לכם” איז דער מפתח: נאר וואס איז דיינס איז אסור.

ג) דער רמב”ם’ס יסוד – אלעס איז תלוי אין “שלו”, נישט אין מקום:

דער רמב”ם לערנט אז דער איינציגער תנאי איז בעלות – אויב עס איז דיינס, ביסטו עובר אפילו עס ליגט ביי א גוי. אויב עס איז נישט דיינס, ביסטו נישט עובר אפילו עס ליגט אין דיין הויז. ס’איז נישט די ריאליטי פון וואו עס ליגט, נאר די למדנות פון וועמענס עס איז.

ד) מחלוקת רמב”ם און רמב”ן:

רמב”ם: עס דארף זיין נאר שלו – אפילו שלו ביד אחר (מופקד ביי א גוי) איז מען עובר מדאורייתא.

רמב”ן און אנדערע ראשונים: עס דארף זיין סיי שלו און סיי ברשותו – ביידע תנאים צוזאמען. ממילא, אויב דו האסט מפקיד געווען דיין חמץ ביי א גוי, ביסטו נישט עובר מדאורייתא, ווייל עס איז נישט ברשותך.

עס איז דא אסאך מקומות אין גמרא וואס משמע אז מ’טאר נישט מפקיד זיין חמץ ביי א גוי פסח, וואס שטיצט דעם רמב”ם.

ה) חמץ של גוי ברשות ישראל – מחיצה מדרבנן:

חמץ פון א גוי אין דיין הויז איז מדאורייתא מותר. אבער מדרבנן דארף מען מאכן א מחיצה גבוהה עשרה – כדי שלא יבוא לידי תקלה (מ’זאל נישט קומען עס צו עסן). דאס איז א גזירה דרבנן.

ו) חמץ של הקדש – פראקטישע שאלה:

ווי אזוי ווייסט מען אז חמץ איז הקדש? עס שטייט נישט קיין סיין דערויף. עס איז געווען א סיסטעם – ספעציעלע בעגס אדער סימנים, מ’האט געוואוסט וואס איז וואס.

הלכה בנוגע אחריות – חמץ של גוי שקיבל עליו ישראל אחריות

רמב”ם’ס ווערטער:

חמץ של גוי שקיבל עליו ישראל אחריות – עובר עליו, נעשה כשלו.

פשט:

אויב א איד האט מקבל געווען אחריות אויף א גוי’ס חמץ (אז אויב עס ווערט פארלוירן, מוז ער באצאלן), ווערט עס כשלו און ער איז עובר.

חידושים און הסברות:

א) פארוואס מאכט אחריות עס “כשלו”?

בעצם איז עס נישט דיינס – פארוואס זאל אחריות עס מאכן ווי דיינס? אחריות מיינט אז אויב עס ווערט פארלוירן, דארפסטו עס ריפלעיסן – ממילא “אין סאם לעוועל” איז עס דיינס. דאס איז נישט א טעכנישע הלכה’שע קאטעגאריע, נאר א מציאות’דיגע ריאליטי – דו טראגסט דערויף פינאנציעלע פאראנטוואָרטלעכקייט.

ב) חידוש גדול – אחריות גייט לויט מציאות, נישט לויט הלכה’שע הגדרה:

די אחריות וואס מאכט עס “כשלו” איז נישט תלוי אין וואס די הלכה דעפינירט ווי אחריות, נאר אין וואס די מציאות איז. אפילו אויב מ’האט נישט פאָרמעל מקבל געווען אחריות, אבער דער גוי איז אן “אלם” (א שטארקער/געוואלדיגער מענטש) וואס וועט פראקטיש דעם איד מחזיר זיין דעם חמץ – איז מען אויך עובר. דא גייט מען נישט מיט די למדנות, דא קוקט מען פראקטיש.

דאס הייסט: אויב למעשה וועסטו דארפן באצאלן אדער וועסט צוריקקריגן דעם חמץ – איז עס כשלו, אפילו אן א פאָרמעלע קבלת אחריות.

ג) אבער – נאך פסח איז עס מותר:

הגם מ’איז עובר אויף לא יראה ולא ימצא, מ’מעג עס פארלייזן נאך פסח – ווייל בעצם איז עס א גוי’ס חמץ. דאס איז נישט ווי חמץ שעבר עליו הפסח של ישראל, וואס איז אסור בהנאה.

הלכה בנוגע משכון – חמץ של גוי שהוא משכון ביד ישראל

פשט:

אויב א גוי האט משכון געווען חמץ ביי אן איד:

– אויב דער גוי האט געזאגט “קנהו מעכשיו” (קויף עס יעצט, אויב איך צאל נישט) – איז עס ברשות הגוי למפרע ווען ער צאלט נישט, און עס איז מותר.

– אויב דער גוי האט נישט געזאגט “קנהו מעכשיו” – איז עס א פקדון (בלויז א משכון), און עס איז אסור נאך פסח.

חידושים:

דער חילוק איז: ביי “קנהו מעכשיו” ווערט דער חמץ למפרע דעם גוי’ס ווען ער צאלט נישט – ממילא פסח איז עס געווען דעם גוי’ס. אבער אן דעם – בלייבט עס א פקדון בידו, און ער איז עובר.

הלכה בנוגע מכירת חמץ – מוכר או נותן במתנה לגוי

רמב”ם’ס ווערטער:

ישראל שהיה לו חמץ והגיעה שעה חמישית – מוכרו לגוי או נותנו במתנה, ובלבד שתהא מתנה גמורה, בלא תנאי.

פשט:

מ’קען פארקויפן אדער שענקען חמץ פאר א גוי פאר פסח, אבער עס מוז זיין אן עכטע מכירה/מתנה – אן שום תנאי.

חידושים און הסברות:

א) וואס הייסט “על תנאי” וואס איז אסור?

צום ביישפיל: “איך פארקויף עס דיר יעצט, אבער דו מוזט עס האלטן ביז נאך פסח” אדער “איך פארקויף דיר על תנאי אז איך וועל עס צוריקקויפן” – דאס איז נישט קיין מכירה, און מ’איז עובר אויף לא יראה ולא ימצא.

ב) וואס מעג מען יא זאגן – רמיזה און “לקח ממנו בהרבה מעות”:

– מ’מעג דעם גוי מרמז זיין אז נאך פסח איז דא וואס צו טון מיט דעם חמץ.

– מ’מעג אים זאגן “איך וועל דיר צוריקקויפן פאר א טייערע פרייז” – דאס איז א גרויסע חידוש: אפילו אז דער גוי ווייסט אז ער וועט מאכן א גוטע ביזנעס, איז עס כשר, ווייל עס איז נישט א תנאי נאר א רמיזה/הבטחה.

“לקח בהמה בהרבה מעות” – מ’קען אים פארקויפן ביליג, און זאגן אז מ’וועט צוריקקויפן טייער.

דער חילוק: א תנאי (conditional sale) מאכט די מכירה בטל. א רמיזה אדער הבטחה אז מ’וועט צוריקקויפן איז נישט קיין תנאי – די מכירה איז גילטיג, און דער גוי איז דער בעלים בפועל.

ג) פארוואס דארף מען דעם ספינה (היתר)?

פארוואס זאל מען נישט מאכן אן ערנסטע מכירה? דער קעיס איז ווען דער איד האט נישט ווי צו האבן חמץ נאך פסח – ער דארף עס צום עסן, ער האט צו שטארבן פאר הונגער. ממילא דארף מען דעם ספינה ווי אזוי צו מאכן א כשר’ע מכירה מיט א פראקטישע מעגלעכקייט צו קריגן עס צוריק.

עס איז נישט קלאר צו מען קען פון דעם לערנען אז לכתחילה טאר מען נישט מאכן אזא מכירה ווען מ’דארף עס נישט, אבער די פשטות איז אז מ’קען עס ארבעטן.

ד) רבינו מנוח’ס פשט:

רבינו מנוח לערנט אז דער עיקר איז: מ’קען אים מרמז זיין און מ’קען אים זאגן אז נאך פסח איז דא וואס צו טון דערמיט – ס’איז נישט סתם א מכירה בהעלמה. אבער על תנאי – “איך פארקויף דיר על תנאי אז איך וועל דיר העלפן” – איז אסור.

ה) אנדערע שיטה:

עס איז דערמאנט אן אנדערע אופן/שיטה וואס לערנט פארקערט, אבער יענער פשט איז זייער מאדנע און איז נישט אויסגעהאלטן געווארן, ווייל יענער איז געווען א גרויסער ארעמאן וואס האט געדארפט כאפן מיט די מעות און צוריקציען דעם דיעל.


תמלול מלא 📝

פרק ד׳ הלכות חמץ ומצה – לא יראה ולא ימצא

איבערבליק פון דעם פרק

מיר גייען לערנען פרק ד׳ הלכות לא יראה ולא ימצא. ביז יעצט האבן מיר געלערנט פון הלכות מצוות תשביתו, דאס איז געווען די לעצטע צוויי פרקים. און יעצט גייען מיר לערנען, אין די ערשטע פרק האבן מיר געלערנט וועגן די איסור פון עסן חמץ, יא? האבן מיר געלערנט די כללי פון לא יראה, אבער מיר האבן נישט געלערנט די פרטים פון דעם. יעצט גייען מיר לערנען פרטי הלכות לא יראה ולא ימצא, און אזוי וועלן מיר לערנען ווייטער וועלכע חמץ מעג מען מקיים זיין פסח, די חילוקים. אקעי? שטימט? יא.

הלכה א – דרשת הפסוקים: לא יראה, לא ימצא, בכל גבולך, לך

די דרשה פון די פסוקים

שטייט אין די תורה “לא יראה ולא ימצא”. סארי, ס׳שטייט אין די תורה “לא יראה לך חמץ”. וואלט מען געטראכט אז מען טאר נישט עובר זיין אויף א לא יראה, מען טאר עס נישט זען. אז אויב מען זעט עס נישט, וויאזוי זעט מען עס נישט? למשל, ס׳איז באהאלטן אונטער זיין דאכענע, אדער ס׳ליגט נישט ביי אים, ס׳ליגט ביי א גוי, ער האט עס מפקיד געווען ביי א גוי, איז נישט דא קיין עבירה.

דעריבער שטייט נאך א פסוק “שאור לא ימצא בבתיכם”. זעט מען אז לא ימצא, פשט איז אז ס׳זאל זיך נישט טרעפן, אפילו מען זעט עס נישט, אפילו ס׳איז נישט אין דיין הויז, אדער ס׳איז נישט אין פראנט פון דיר.

אויב אזוי, פיין גוט. וואלט מען נישט עובר געווען נאר אין זיין הויז. וואס איז ווען ס׳איז נישט אין זיין הויז, אין זיין פעלד, אין זיין צווייטע שטאט? דערפאר שטייט “בכל גבולך”. “בכל גבולך” טייטשן די חכמים “בכל רשותך”. נישט פשוט פשט, פשוט פשט “בכל גבולך” מיינט נישט נאר אין בית המקדש, נאר אין גבול ישראל, וואו אידן וואוינען. אבער די חכמים דארש׳ענען אז ס׳מיינט “בכל גבולך” – “בכל רשותך”.

די מיעוט פון “לך”

יוצא אז מ׳קען טראכטן אז אויב אזוי, האבן מיר שוין געלערנט אז מ׳טאר נישט האבן חמץ אפילו ווען מ׳זעט עס נישט, און אפילו ווען ס׳איז נישט אין דיין הויז, נאר אין דיין רשות. אויב אזוי, וואס איז אויב איך האב ביי איינעם אנדערש׳נס חמץ אין מיין רשות, ס׳איז של גוי אדער של הקדש?

דערפאר שטייט “לא יראה לך”. “לך” איז דא גייט צוריק צו ווען א מיעוט. דאס הייסט, לכאורה פריער האבן מיר געזאגט “לא יראה” אבער נישט נאר יראה, נאר אפילו ימצא. און דא גייען מיר צוריק און זאגן אז די איסור פון “לא יראה” איז צו ממעט זיין אז חמץ של אחרים, של הקדש, יתראה, אבער לא תראה של אחרים ושל גבוה.

קומט אויס אזוי: דיין חמץ איז לא ימצא און אפילו בכל גבולך, אבער חמץ פון איינעם אנדערש איז חמץ… און איז אפילו בגבוליך. איי, וואלט מען געקענט זאגן פארקערט? דעמאלטס וואלט מען געדארפט זאגן “לכו”, פון דעם ווארט “לכו”. ביי ביידע שטייט “לכו”, “שאינו נמנה יקח לו לכם”, און ביי עולת עמיו שטייט “לכו”. סאו דו קענסט נישט זאגן אז אפילו נישט “לכו”. ניין, ס׳דארף זיין “לכו”. דעם “לכו” ביסטו עובר אפילו אין די אלע פעלער. אבער אויב ס׳איז נישט “לכו”, נישט פון דעם רעדט מען. ממילא, של הקדש של עכו”ם איז מען כלל נישט עובר.

די כלל: שלו בכל מקום, של אחרים אפילו בביתו

הא למה הדבר דומה? זאגט ער, הא למה הדבר דומה קומט אויס, חמץ של ישראל, אפילו ס׳איז אין ד׳ רשות, אפילו טמון, אפילו בבור אחרת, אפילו מופקד ביד גוי, אזוי לאנג ווי דו צאלסט, איסור איז אן און חמץ, ס׳איז עובר אויף פיירע סאור, ועל פיירע מצות. חמץ של הקדש של גוי, אפילו אילו בביתו, איז מותר, ואין זה שלו.

עד כאן קומט אויס די הלכה, אז די עיקר איסור איז צו אן און חמץ. חכמים האבן געמאכט, חכמים האבן ליב אלעס צו מאכן אין למדנות. ס׳איז נישט די ריעליטי, ס׳איז אין דיין הויז, נישט אין דיין הויז, ס׳מאכט נישט קיין שום חילוק. די עיקר איסור איז למדנות, ס׳איז דיינס. “לכו”. אפילו ס׳ליגט נישט אין דיין הויז, אפילו ס׳ליגט…

גר תושב און מחיצה

יעצט, דא איז דא אן ענין, דא איז דא אן הלכה, אפילו א גר תושב וואס איז ביד ישראל לשלוט עליו בכל צרכיו, און ער געבט אים חמץ אין מהנהו פסח, נישט קיין שום ענין. מ׳איז קונה א גר תושב פאר פסח׳דיגע זאכן, אבער נישט ער זאל האבן חמץ.

אבער דא איז דא איין דין אז מ׳דארף מאכן א מחיצה. דאס איז מחלוקת מדרבנן. דאס איז א גאנצע מציאות, חמץ של גוי איז נישט עובר, אבער מ׳דארף מאכן א מחיצה גבוהה עשרה שלא יבוא לידי תקלה. און דאס איז אפשר א גזירה מדרבנן, פשוט אז מ׳זאל נישט, פשוט אז מ׳זאל נישט עסן. לכאורה שטימט.

חמץ של הקדש – וויאזוי ווייסט מען?

און דאס איז ביי א גוי׳ס חמץ. ביי הקדש׳ס חמץ איז דאך א שאלה, ווייל מ׳איז… עניוועיס פטור שבו. להבדיל אלף אלפי הבדלות, מענטשן האבן א פחד פון פיל קאול. וויאזוי ווייסט מען אז ס׳איז הקדש? ס׳שטייט א סיין? מ׳ווייסט נישט. מ׳זעט אז ס׳איז הקדש. ס׳איז נישט אזוי קלאר.

אז די חכמים זאגן אז אידן זענען געווען נזהר, מיינט דאס אז ס׳איז געווען א סיסטעם אין פלעיס. ס׳איז געווען ספעשל בעגס, איך ווייס וואס. מ׳האט געוואוסט וואס איז וואס. מ׳האט געוואוסט וואס איז וואס.

מחלוקת רמב”ם און רמב”ן – שלו לבד אדער שלו ברשותו

אקעי. דאס איז אן ענין צום רייצן אין פסחים. אקעי. נישט אזוי פשוט. ס׳איז דא אנדערע, ס׳איז דא א מחלוקת. דער רמב”ן… דער רמב”ם לערנט אז אלעס איז תלוי אויב ס׳איז שלו, און אפילו שלו ביד אחר איז ער עובר. דער רמב”ן און די אנדערע האבן גע׳טענה׳ט אז ניין, אז ס׳דארף זיין ביידע. זיי האבן יא געלערנט אז ס׳דארף זיין סיי ושלו און סיי ברשותו. ממילא אויב דו האסט מפקיד געווען חמץ, נישט דיינס, נישט דיינס, ס׳איז נישט אין דיין רשות, אפילו ס׳איז דיינס ביסטו נישט עובר מדאורייתא. אזוי האבן געלערנט אנדערע ראשונים. אקעי.

Speaker 1: אז ס׳דארף זיין ביידע תנאים צוזאמען?

Speaker 2: יא, סיי שלו און סיי ברשותו. דער רמב”ם לערנט אז ס׳דארף זיין נאר שלו, אפילו שלו ברשותו, ביד גוי. ס׳איז א ברייתא, ס׳איז דא אסאך מקומות אין די גמרא וואס ס׳איז משמע אז מ׳טאר נישט מפקיד זיין חמץ ביי א גוי פסח. אבער, אממ, יא.

הלכה ג – גוי שהפקיד חמץ אצל ישראל: דין אחריות

אקעי, אזוי, דא קומט די הלכה פון אחריות. “כסף קדשי קדשים ארץ ישראל”, אבער דער איד האט יא אפשר א שטיקל בעלות. וואס טייטש בעלות? יא? זיי האבן געלערנט, וואס איז אויב דו האסט א גוי׳ס חמץ? מ׳לערנט אז א גוי׳ס חמץ איז מען נישט עובר. אבער וואס איז אויב דו האסט אחריות? ביסטו דאך יא חייב, ווייל קבלת אחריות איז גענוג, נעשה כשלו.

פארוואס מאכט אחריות עס “כשלו”?

דא איז אביסל א… הגם בעצם, אה, הגם בעצם איז וואס? בעצם איז עס נישט דיינס, אבער אחריות מאכט עס שוין כאילו ס׳איז דיינס לגבי דעם ענין? מ׳שטיינס געזאגט, לגבי אחריות איז מותר, דו מעגסט עס פארלייזן נאך פסח, ווייל ס׳איז א גוי׳ס.

חידוש: אחריות גייט לויט מציאות, נישט לויט הלכה

יעצט, נישט נאר דעם, נישט נאר דעם, נאר, נישט נאר דעם, נאר אפילו אויב דו האסט נישט מקבל געווען אחריות, נאר ער איז א רשע דער גוי, א גוי אילם, אלם, וויאזוי זאגט מען? אלם. און ער וואס? ער גייט מחזיר זיין דעם איד, אפילו שלו ברשותו. דא גייט מען נישט מיט די למדנות, דא קוקט מען פראקטיש. נישט נאר דעם, וואס איז אן אינטערעסאנטע זאך. דו קענסט זאגן, אקעי, ווייל ס׳שטימט עפעס נישט אזוי למדנ׳יש. עכ”פ פראקטיש גייט ער אים מחזיר זיין און ס׳וועט צוריקגיין.

הסבר: די מציאות פון אחריות

די ערשטע למדנות דארף מען אויך פארשטיין. פארוואס איז אחריות אזוי ווי שלו? וואס איז ספעציעל אזוי ווי אחריות? אחריות, דו קענסט זאגן אחריות, פארוואס? ווייל כאילו, וואס מיינט אחריות? אויב ס׳ווערט פארלוירן, איז עס מיינס. הגם כאילו טעקניקלי איז עס נישט מיינס, אבער בעיסיקלי, אין סאם לעוועל איז עס מיינס. סאו, דאס איז נישט וועגן די דין אחריות, דאס איז וועגן די ריאליטי פון אחריות. סאו, דאס איז די זעלבע זאך, אז אויב איך וועל דארפן ריפלעיסן איז עס מיינס, דאס הייסט אז עס איז פאר יא. מ׳דארף פארשטיין. אבער אזוי שטייט דא די הלכה. דאס דארף מען פארשטיין. יא.

אז די אחריות ארבעט נישט מיט וואס די הלכה זאגט אז עס איז טאקע אחריות, נאר מיט וואס די מציאות איז. אפילו אויב ס׳איז… יא. און ס׳זעט אויס, אונז וואלטן געזאגט אז לכתחילה איז דאס געווען די פשט. די תחילה, די ריזן פון אחריות, נישט וועגן די הלכה. די ווארט איז נישט כאילו ישראל וממשל מחי ונה. די ווארט איז, אז דאס הייסט א מין אחריות. און דו ווייסט אין ביי די אז דו טראגסט דערויף אחריות.

Speaker 1: נאך אמאל?

Speaker 2: אז אחריות איז דאס וואס געשעהט צווישן דיינג צוויי, נישט דאס וואס די הלכה גייט און זאגט אז עס איז אחריות. אויב למעשה האסטו אחריות… איך זאגט אז… יא.

Speaker 1: איך האב נישט פארסטיינען וואס דאס טרייסט עס צו זאגן?

Speaker 2: גארנישט. לאמיר ווען ווארטער. וואטעווער אחריות ס׳איז דא נוגעת, עס זעט אויס… איך מייס שוין פארנישט אינגעקוקט, אויב ס׳זעט אויס אז עס איז געבויט אויף דעם אז דו גייסט עס דארפן ריפלעיסן! דו טאס נישט האבן חמץ אז דו גייסט עס דארפן ריפלעיסן אויב ס׳וועט פארלוירן. למעלה, וואס א חילוק אויב ס׳איז א הלכה תיקר אחריות, אויב ס׳איז א טעקניקל אחריות, גבער אלע מיין אחריות. דאס איז די אחריות?

Speaker 1: יעס.

הלכה ה – ישראל שהרהין חמץ אצל גוי: משכון

Speaker 2: אקעי, וואס איז אזוי א גייד האט געמאכט נישט א פקדון, נאר א משכין? האט משכין געווען א חמץ א הירן חיים צו עצה לגוי. וויז אזוי, אויב זאגט ער… אויב האט אים געזאגט ער… ער ווייסט לכאי אז עקני איז נאך מאכשיוו, און ער האט סאקע נישט געטון. כאורה, רייט. אז דעמאלטס איז ברשית הגוי און איז א מותר. אויב ער איז געווען דאסמאל קודם פסח, אויב ער האט נישט געזאגט כנעי מאכשיוו, עס קומט אויס א פקדון און עס א עשר נאך פסח. אקעי.

הלכה ו – מכירת חמץ לגוי

יעצט געווען מיר זענען די הלכה פון מחירה. שטימט? וואס זעט מען פון די הלכה? אז… א פקדון… א משכין הייסט… איז דער גוי׳ס ולמפריא. א גמב, א שעת, פסח איז אפשר נאכט און נאך קען צאלן. אבער נאכדעם וואס ער האט נישט געצאלט, איז געווארן דער מפריא דער גוי׳ס. מער אחשיוו. אבער אויב עס איז נישט געווען דער מפריא, אויב דער דיעל איז געווען אז עס ווערט דער גוי׳ס נאכדעם, איז עס געווען זיינס פסח. זייער פשוט. פרובות געווען. עס איז מייס עשר בן נאר. יא? שטימט? ניין, שטימט נישט.

רבי, דו ביסט דא? העלא? יא, ביסט נישט געווען דא? אה, אה. אה. אה. איך מאך אמאל ביי מיסטעיק מוט׳עד. מוט׳עד.

דער קעיס: ישראל וגוי שהיו באין בספינה

און דער איד דארף זייער וויכטיג חמץ. ער האט געהאט חמץ, און ס׳קומט די פיפטע שעה. וואס טוט ער? קען ער עס פארקויפן פאר א גוי, אדער אים געבן אין א מתנה, ובלבד…

אבער די מתנה דארף זיין אן עכטע מתנה. דאס איז די הלכה פון מכירת חמץ. ער טאר עס נישט טון מיט א תנאי, כולי.

Speaker 1: א תנאי?

Speaker 2: ער זאגט אים, “איך פארקויף עס דיר יעצט, אבער דו מוזט עס האלטן ביז נאך פסח” אדער אזא זאך. דאס איז נישט קיין מכירה. דאס איז נישט קיין מכירה. דאס דארף זיין א מתנה גמורה. אדער א מתנה אדער…

וואס מעג מען זאגן – רמיזה און “לקח בהרבה מעות”

אבער מ׳קען יא מאכן געוויסע זאכן, און דאס איז ווייט נישט נארמאל. פארוואס איז דאס נישט קיין נארמאלע קעיס? פארוואס דארף מען די ספינה? ווייל ווער דען? פארוואס זאל ער נישט מאכן אן ערנסטע מכירה? ווייל דא איז די פשט פון די ספינה, ער האט נישט ווי צו האבן חמץ נאך פסח. דער איד האט צו שטארבן פאר הונגער. ממילא איז דא די קעיס. ס׳איז נישט קלאר צו מ׳קען פון דעם לערנען אז לכתחילה טאר מען נישט. איך ווייס נישט. די פשטות איז אז מ׳קען עס ארבעטן.

מ׳קען אפילו זאגן פאר די גוי… אה, אזוי קלאר. מ׳קען אפילו זאגן פאר די גוי… יא, דאס איז טאקע קלאר. אפילו “לקח בהמה בהרבה מעות”. דאס הייסט, איך גיי דיר געבן ביליג.

“לקח ממנו גוי בהרבה מעות”, דאס הייסט, איך וועל דיר צוריקקויפן פאר א טייערע פרייז. דאס איז אפילו א גרויסע חידוש.

מ׳קען אפילו זאגן, “קען זיין אז דו וועסט מאכן א גוטע ביזנעס”, יא. אבער מ׳טאר אים נישט זאגן א תנאי. נו, ביי אונז איז מען עובר אויף “לא יראה ולא ימצא”. פארוואס?

הסבר: “לקח בהמה בהרבה מעות”

אפילו דאס אז מ׳קויפט בהמה איז אויך דאס. ער זאגט אים, “איך דארף נישט קיין ברויט”. ער זאגט, “דו דארפסט נישט? נעם נאך ברויט”. ער זאגט, “איך האב שוין געקויפט בהמה”. “בוא וקח ממני” מיינט, אפילו דו דארפסט עס נישט, קויף פאר צוויי מאות. דאס מיינט עס? דו האסט שוין גענומען פון א גוי, יעצט נעם פון א איד. אבער דאס איז נאר א ווארט. דא פעלט אפשר פון די ערנסטקייט, ווייל דער גוי קויפט עס נישט ווייל ער דארף עס יעצט. אבער דער יוסף האט נישט געמאכט קיין תנאי. און אזוי לערנט רבינו מנוח.

Speaker 1: פארוואס?

Speaker 2: אה, איך זע, איך זע. נישט קלאר. די אנדערע שיטה וואס ער ברענגט נאכדעם, ער ברענגט די אנדערע אופן פארקערט. אבער יענער איז זייער א מאדנע פשט, און ער זאגט אז יענער האט עס נישט אויסגעהאלטן ווייל יענער איז געווען א גרויסער ארעמאן. ער איז געווען אן ארעמאן וואס ער טוט? און נאר יענע מהלך האט אים געדויערט, אבער אויך ביז דערווייל כאפט ער מיט די מעות, און דעמאלטס איז ער צוריקגעצויגן די דיעל. איך ווייס נישט. א אידישע מעשה.

דער עיקר: רמיזה יא, תנאי ניין

דער עיקר לכאורה איז נישט דאס. דער עיקר לכאורה איז, מ׳קען אים מרמז זיין און מ׳קען אים זאגן… מיר זאגן קלאר אז נאך פסח איז דא וואס צו טון דערמיט, ס׳איז נישט סתם א מכירה בהעלמה. דאס מעגן מיר זאגן, אבער על תנאי, זאגן “איך פארקויף דיר על תנאי אז איך וועל דיר העלפן” אדער עפעס אזוי…

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

HE עברית
📄 Download Transcript PDF תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 זיכרון שיעור: פרק ד’ הלכו…
תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

זיכרון שיעור: פרק ד’ הלכות חמץ ומצה – פרטי הלכות לא יראה ולא ימצא

סקירה כללית

פרק ד’ נכנס לפרטי הלכות לא יראה ולא ימצא – לאחר שבפרקים הקודמים למדנו על מצוות תשביתו, ובפרק א’ את הכללים של לא יראה. כעת לומדים את הפרטים: איזה חמץ מותר לקיים בפסח, איזה אסור, אילו תנאים הופכים חמץ ל”שלך”, וכיצד ניתן להיפטר באמצעות מכירה או מתנה.

הלכה א – היסוד: שלו בכל מקום שהוא

דברי הרמב”ם:

חמץ של ישראל, אפילו טמון, אפילו בבור אחרת, אפילו מופקד ביד גוי – עובר עליו. חמץ של הקדש ושל גוי – אפילו בביתו – מותר, ואין זה שלו.

הפשט:

התורה אסרה להחזיק חמץ שהוא שלך – בכל מקום שנמצא. אבל חמץ שהוא לא שלך (של גוי או של הקדש) מותר אפילו בביתך.

חידושים והסברות:

א) דרשת הפסוקים – שלושה פסוקים בונים זה על זה:

1. “לא יראה לך חמץ” – היינו חושבים שרק כאשר רואים אותו, עוברים. אם הוא מוסתר מתחת לגג, או מופקד אצל גוי – אין עבירה.

2. “שאור לא ימצא בבתיכם” – זה מלמד שאפילו אינך רואה אותו, אם הוא נמצא – עוברים. אבל רק “בבתיכם” – בביתך.

3. “בכל גבולך” – חז”ל דרשו “בכל גבולך” כ“בכל רשותך” (לא פשט פשוט שמתכוון לגבול ארץ ישראל, אלא רשותך בכל מקום).

ב) “לך” – ממעט של אחרים ושל גבוה:

לאחר שריבינו שזה תקף בכל מקום ברשותך, חוזרת המילה “לך” וממעטת: רק שלך, לא של אחרים (גוי) ולא של גבוה (הקדש). בשני הפסוקים כתוב “לך/לכם” – והמילה “לכם” היא המפתח: רק מה ששלך אסור.

ג) יסוד הרמב”ם – הכל תלוי ב”שלו”, לא במקום:

הרמב”ם לומד שהתנאי היחיד הוא בעלות – אם הוא שלך, אתה עובר אפילו מונח אצל גוי. אם הוא לא שלך, אינך עובר אפילו מונח בביתך. זו לא המציאות של היכן הוא מונח, אלא הלמדנות של למי הוא שייך.

ד) מחלוקת רמב”ם ורמב”ן:

רמב”ם: צריך להיות רק שלו – אפילו שלו ביד אחר (מופקד אצל גוי) עוברים מדאורייתא.

רמב”ן וראשונים אחרים: צריך להיות גם שלו וגם ברשותו – שני התנאים ביחד. לפיכך, אם הפקדת את החמץ שלך אצל גוי, אינך עובר מדאורייתא, כי אינו ברשותך.

ישנם מקומות רבים בגמרא שמשמע שאסור להפקיד חמץ אצל גוי בפסח, מה שתומך ברמב”ם.

ה) חמץ של גוי ברשות ישראל – מחיצה מדרבנן:

חמץ של גוי בביתך מותר מדאורייתא. אבל מדרבנן צריך לעשות מחיצה גבוהה עשרה – כדי שלא יבוא לידי תקלה (שלא יבוא לאוכלו). זו גזירה דרבנן.

ו) חמץ של הקדש – שאלה מעשית:

כיצד יודעים שחמץ הוא הקדש? אין עליו שלט. הייתה מערכת – שקיות מיוחדות או סימנים, ידעו מה זה מה.

הלכה בנוגע לאחריות – חמץ של גוי שקיבל עליו ישראל אחריות

דברי הרמב”ם:

חמץ של גוי שקיבל עליו ישראל אחריות – עובר עליו, נעשה כשלו.

הפשט:

אם יהודי קיבל אחריות על חמץ של גוי (שאם יאבד, עליו לשלם), נעשה כשלו והוא עובר.

חידושים והסברות:

א) מדוע אחריות הופכת אותו ל”כשלו”?

למעשה אינו שלך – מדוע אחריות תהפוך אותו לכאילו שלך? אחריות פירושה שאם יאבד, עליך להחזיר – לפיכך “ברמה מסוימת” הוא שלך. זו לא קטגוריה הלכתית טכנית, אלא מציאות ממשית – אתה נושא עליו באחריות כספית.

ב) חידוש גדול – אחריות הולכת לפי המציאות, לא לפי הגדרה הלכתית:

האחריות שהופכת אותו ל”כשלו” אינה תלויה במה שההלכה מגדירה כאחריות, אלא במה שהמציאות היא. אפילו אם לא קיבל אחריות רשמית, אבל הגוי הוא “אלם” (אדם חזק/אלים) שבפועל יחזיר ליהודי את החמץ – גם כן עוברים. כאן לא הולכים עם הלמדנות, כאן מסתכלים על המעשה.

כלומר: אם למעשה תצטרך לשלם או תקבל בחזרה את החמץ – הוא כשלך, אפילו בלי קבלת אחריות רשמית.

ג) אבל – לאחר פסח מותר:

אף שעוברים על לא יראה ולא ימצא, מותר להשתמש בו לאחר פסח – כי למעשה הוא חמץ של גוי. זה לא כמו חמץ שעבר עליו הפסח של ישראל, שאסור בהנאה.

הלכה בנוגע למשכון – חמץ של גוי שהוא משכון ביד ישראל

הפשט:

אם גוי משכן חמץ אצל יהודי:

– אם הגוי אמר “קנהו מעכשיו” (קנה אותו עכשיו, אם לא אשלם) – הוא ברשות הגוי למפרע כשאינו משלם, וזה מותר.

– אם הגוי לא אמר “קנהו מעכשיו” – זה פיקדון (רק משכון), וזה אסור לאחר פסח.

חידושים:

ההבדל הוא: ב”קנהו מעכשיו” החמץ נעשה למפרע של הגוי כשאינו משלם – לפיכך בפסח היה של הגוי. אבל בלי זה – נשאר פיקדון בידו, והוא עובר.

הלכה בנוגע למכירת חמץ – מוכר או נותן במתנה לגוי

דברי הרמב”ם:

ישראל שהיה לו חמץ והגיעה שעה חמישית – מוכרו לגוי או נותנו במתנה, ובלבד שתהא מתנה גמורה, בלא תנאי.

הפשט:

ניתן למכור או לתת במתנה חמץ לגוי לפני פסח, אבל זו חייבת להיות מכירה/מתנה אמיתית – ללא שום תנאי.

חידושים והסברות:

א) מהו “על תנאי” שאסור?

לדוגמה: “אני מוכר לך עכשיו, אבל עליך להחזיק אותו עד אחרי פסח” או “אני מוכר לך על תנאי שאקנה בחזרה” – זו לא מכירה, ועוברים על לא יראה ולא ימצא.

ב) מה מותר לומר – רמיזה ו”לקח ממנו בהרבה מעות”:

– מותר לרמוז לגוי שאחרי פסח יש מה לעשות עם החמץ.

– מותר לומר לו “אקנה ממך בחזרה במחיר גבוה” – זה חידוש גדול: אפילו שהגוי יודע שיעשה עסק טוב, זה כשר, כי זו לא תנאי אלא רמיזה/הבטחה.

“לקח ממנו בהרבה מעות” – ניתן למכור לו בזול, ולומר שנקנה בחזרה ביוקר.

ההבדל: תנאי (conditional sale) מבטל את המכירה. רמיזה או הבטחה שנקנה בחזרה אינה תנאי – המכירה תקפה, והגוי הוא הבעלים בפועל.

ג) מדוע צריך את ההיתר הזה?

מדוע לא לעשות מכירה רצינית? המקרה הוא כאשר היהודי לא יכול להיות בלי חמץ אחרי פסח – הוא צריך אותו לאכילה, הוא עלול למות מרעב. לפיכך צריך את ההיתר כיצד לעשות מכירה כשרה עם אפשרות מעשית לקבל בחזרה.

לא ברור אם ניתן ללמוד מכאן שלכתחילה אסור לעשות מכירה כזו כשאין צורך, אבל הפשטות היא שניתן לעבוד עם זה.

ד) פירוש רבינו מנוח:

רבינו מנוח לומד שהעיקר הוא: ניתן לרמוז לו וניתן לומר לו שאחרי פסח יש מה לעשות עם זה – זו לא סתם מכירה בהעלמה. אבל על תנאי – “אני מוכר לך על תנאי שאעזור לך” – אסור.

ה) שיטה אחרת:

מוזכרת שיטה אחרת שלומדת להיפך, אבל אותו פירוש מאוד מוזר ולא מתקבל, כי זה היה עני גדול שהיה צריך לתפוס את הכסף ולבטל את העסקה.


תמלול מלא 📝

פרק ד׳ הלכות חמץ ומצה – לא יראה ולא ימצא

סקירה כללית של הפרק

אנחנו הולכים ללמוד פרק ד׳ הלכות לא יראה ולא ימצא. עד עכשיו למדנו מהלכות מצוות תשביתו, זה היו שני הפרקים האחרונים. ועכשיו אנחנו הולכים ללמוד, בפרק הראשון למדנו על איסור אכילת חמץ, כן? למדנו את הכללים של לא יראה, אבל לא למדנו את הפרטים של זה. עכשיו אנחנו הולכים ללמוד פרטי הלכות לא יראה ולא ימצא, וכך נלמד הלאה איזה חמץ מותר לקיים בפסח, החילוקים. בסדר? מובן? כן.

הלכה א – דרשת הפסוקים: לא יראה, לא ימצא, בכל גבולך, לך

הדרשה של הפסוקים

כתוב בתורה “לא יראה ולא ימצא”. סליחה, כתוב בתורה “לא יראה לך חמץ”. היינו חושבים שאסור לעבור על לא יראה, אסור לראות אותו. אם לא רואים אותו, איך לא רואים אותו? למשל, הוא מוסתר מתחת לגגו, או שהוא לא נמצא אצלו, הוא נמצא אצל גוי, הוא הפקיד אותו אצל גוי, אז אין עבירה.

לכן כתוב עוד פסוק “שאור לא ימצא בבתיכם”. רואים שלא ימצא, פשט הוא שלא יימצא, אפילו לא רואים אותו, אפילו הוא לא בביתך, או שהוא לא מולך.

אם כך, טוב מאוד. לא היינו עוברים רק בביתו. מה אם הוא לא בביתו, בשדהו, בעירו השנייה? לכן כתוב “בכל גבולך”. “בכל גבולך” מפרשים החכמים “בכל רשותך”. לא פשט פשוט, פשט פשוט “בכל גבולך” אומר לא רק בבית המקדש, אלא בגבול ישראל, היכן שיהודים גרים. אבל החכמים דורשים שזה אומר “בכל גבולך” – “בכל רשותך”.

המיעוט של “לך”

יוצא שאפשר לחשוב שאם כך, כבר למדנו שאסור להחזיק חמץ אפילו כשלא רואים אותו, ואפילו כשהוא לא בביתך, אלא ברשותך. אם כך, מה אם יש לי אצל מישהו אחר חמץ ברשותי, הוא של גוי או של הקדש?

לכן כתוב “לא יראה לך”. “לך” זה חוזר להיות מיעוט. כלומר, לכאורה קודם אמרנו “לא יראה” אבל לא רק יראה, אלא אפילו ימצא. וכאן אנחנו חוזרים ואומרים שהאיסור של “לא יראה” הוא למעט שחמץ של אחרים, של הקדש, יראה, אבל לא תראה של אחרים ושל גבוה.

יוצא כך: החמץ שלך הוא לא ימצא ואפילו בכל גבולך, אבל חמץ של מישהו אחר הוא חמץ… והוא אפילו בגבוליך. אה, היינו יכולים לומר להיפך? אז היינו צריכים לומר “לכו”, מהמילה “לכו”. אצל שניהם כתוב “לכו”, “שאינו נמנה יקח לו לכם”, ואצל עולת עמיו כתוב “לכו”. אז אתה לא יכול לומר שאפילו לא “לכו”. לא, זה חייב להיות “לכו”. על ה”לכו” אתה עובר אפילו בכל השדות. אבל אם זה לא “לכו”, לא על זה מדברים. ממילא, של הקדש של עכו”ם כלל לא עוברים.

הכלל: שלו בכל מקום, של אחרים אפילו בביתו

למה הדבר דומה? אומר הוא, למה הדבר דומה יוצא, חמץ של ישראל, אפילו הוא ברשותו, אפילו טמון, אפילו בבור אחרת, אפילו מופקד ביד גוי, כל עוד שהוא שלך, יש איסור חמץ, עובר על לא יראה, ועל לא ימצא. חמץ של הקדש של גוי, אפילו הוא בביתו, מותר, ואין זה שלו.

עד כאן יוצא ההלכה, שהאיסור העיקרי הוא חמץ שלו. החכמים עשו, החכמים אוהבים לעשות הכל בלמדנות. זה לא המציאות, זה בביתך, לא בביתך, זה לא עושה שום הבדל. האיסור העיקרי הוא למדנות, זה שלך. “לך”. אפילו הוא לא נמצא בביתך, אפילו הוא נמצא…

גר תושב ומחיצה

עכשיו, כאן יש ענין, כאן יש הלכה, אפילו גר תושב שהוא ביד ישראל לשלוט עליו בכל צרכיו, והוא נותן לו חמץ במתנה בפסח, אין שום ענין. קונים גר תושב לצרכי פסח, אבל לא שיהיה לו חמץ.

אבל כאן יש דין אחד שצריך לעשות מחיצה. זו מחלוקת מדרבנן. זו מציאות שלמה, חמץ של גוי לא עוברים עליו, אבל צריך לעשות מחיצה גבוהה עשרה שלא יבוא לידי תקלה. וזו אולי גזירה מדרבנן, פשוט שלא, פשוט שלא יאכל. לכאורה נכון.

חמץ של הקדש – איך יודעים?

וזה אצל חמץ של גוי. אצל חמץ של הקדש זו שאלה, כי הרי… בכל מקרה פטור שבו. להבדיל אלף אלפי הבדלות, אנשים פוחדים מהקדש. איך יודעים שזה הקדש? יש שלט? לא יודעים. רואים שזה הקדש. זה לא כל כך ברור.

אז החכמים אומרים שיהודים היו נזהרים, זה אומר שהיה מערכת במקום. היו שקיות מיוחדות, אני יודע מה. ידעו מה זה מה. ידעו מה זה מה.

מחלוקת רמב”ם ורמב”ן – שלו לבד או שלו ברשותו

בסדר. זה ענין לדון בפסחים. בסדר. לא כל כך פשוט. יש אחרים, יש מחלוקת. הרמב”ן… הרמב”ם לומד שהכל תלוי אם זה שלו, ואפילו שלו ביד אחר הוא עובר. הרמב”ן והאחרים טענו שלא, שצריך להיות שניהם. הם כן למדו שצריך להיות גם שלו וגם ברשותו. ממילא אם הפקדת חמץ, לא שלך, לא שלך, זה לא ברשותך, אפילו זה שלך אתה לא עובר מדאורייתא. כך למדו ראשונים אחרים. בסדר.

דובר 1: שצריך להיות שני התנאים ביחד?

דובר 2: כן, גם שלו וגם ברשותו. הרמב”ם לומד שצריך להיות רק שלו, אפילו שלו ברשותו, ביד גוי. זו ברייתא, יש הרבה מקומות בגמרא שמשמע שאסור להפקיד חמץ אצל גוי בפסח. אבל, אממ, כן.

הלכה ג – גוי שהפקיד חמץ אצל ישראל: דין אחריות

בסדר, אז, כאן באה ההלכה של אחריות. “כסף קדשי קדשים ארץ ישראל”, אבל ליהודי יש אולי קצת בעלות. מה זה אומר בעלות? כן? הם למדו, מה אם יש לך חמץ של גוי? לומדים שחמץ של גוי לא עוברים עליו. אבל מה אם יש לך אחריות? הרי אתה כן חייב, כי קבלת אחריות מספיקה, נעשה כשלו.

למה אחריות עושה אותו “כשלו”?

כאן יש קצת… למרות שבעצם, אה, למרות שבעצם מה? בעצם זה לא שלך, אבל אחריות עושה אותו כאילו זה שלך לגבי הענין הזה? אמרנו, לגבי אחריות מותר, אתה יכול למכור אותו אחרי פסח, כי זה של גוי.

חידוש: אחריות הולכת לפי מציאות, לא לפי הלכה

עכשיו, לא רק זה, לא רק זה, אלא, לא רק זה, אלא אפילו אם לא קיבלת אחריות, אלא הוא רשע הגוי, גוי אלם, אלם, איך אומרים? אלם. והוא מה? הוא הולך להחזיר ליהודי, אפילו שלו ברשותו. כאן לא הולכים עם הלמדנות, כאן מסתכלים פרקטית. לא רק זה, מה שזה דבר מעניין. אתה יכול לומר, בסדר, כי משהו לא מסתדר כל כך למדנית. בכל מקרה פרקטית הוא הולך להחזיר לו וזה יחזור.

הסבר: המציאות של אחריות

הלמדנות הראשונה צריך גם להבין. למה אחריות היא כמו שלו? מה מיוחד כל כך באחריות? אחריות, אתה יכול לומר אחריות, למה? כי כאילו, מה זה אומר אחריות? אם זה יאבד, זה שלי. למרות שכאילו טכנית זה לא שלי, אבל בעיקרון, ברמה מסוימת זה שלי. אז, זה לא על דין אחריות, זה על המציאות של אחריות. אז, זה אותו דבר, אם אני אצטרך להחליף זה שלי, זה אומר שזה בשבילי כן. צריך להבין. אבל כך כתוב כאן ההלכה. זה צריך להבין. כן.

שהאחריות עובדת לא עם מה שההלכה אומרת שזה באמת אחריות, אלא עם מה שהמציאות היא. אפילו אם זה… כן. ונראה, אנחנו היינו אומרים שלכתחילה זה היה הפשט. התחילה, הסיבה של אחריות, לא על ההלכה. המילה היא לא כאילו ישראל וממשל מחי ונה. המילה היא, שזה אומר סוג של אחריות. ואתה יודע שאתה נושא על זה אחריות.

דובר 1: עוד פעם?

דובר 2: שאחריות היא מה שקורה בין שני דברים, לא מה שההלכה הולכת ואומרת שזו אחריות. אם למעשה יש לך אחריות… אני אומר ש… כן.

דובר 1: לא הבנתי מה זה אומר?

דובר 2: כלום. בואו נחכה רגע. מה שיהיה אחריות שיש שם נוגעת, נראה… אני חייב כבר להסתכל, אם נראה שזה בנוי על זה שאתה הולך להיות צריך להחליף! אתה לא צריך להחזיק חמץ אם אתה הולך להיות צריך להחליף אם זה יאבד. למעלה, מה ההבדל אם זו הלכה תיקר אחריות, אם זו אחריות טכנית, כל האחריות שלי. זו האחריות?

דובר 1: כן.

הלכה ה – ישראל שהרהין חמץ אצל גוי: משכון

דובר 2: בסדר, מה אם גוי עשה לא פיקדון, אלא משכון? משכן חמץ הלוואה לגוי. איך זה, אם אומר הוא… אם אמר לו… הוא יודע לכאורה שאם לא יחזיר, והוא לא עשה זאת בפועל. לכאורה, נכון. אז זה ברשות הגוי וזה מותר. אם הוא היה אז קודם פסח, אם הוא לא אמר כנגד המשכון, זה יוצא פיקדון וזה אסור אחרי פסח. בסדר.

הלכה ו – מכירת חמץ לגוי

עכשיו באה ההלכה של מכירה. נכון? מה רואים מההלכה? ש… פיקדון… משכון אומר… זה של הגוי ולמפריע. גנב, שעת, פסח אולי עדיין ויכול לשלם. אבל אחרי שהוא לא שילם, נעשה המשכון של הגוי. יותר אחשיו. אבל אם זה לא היה המשכון, אם העסקה הייתה שזה נעשה של הגוי אחר כך, זה היה שלו בפסח. מאוד פשוט. פרובות היה. זה יותר אסור רק. כן? נכון? לא, לא נכון.

רבי, אתה כאן? הלו? כן, לא היית כאן? אה, אה. אה. אה. אני עושה לפעמים טעות מוטעד. מוטעד.

המקרה: ישראל וגוי שהיו באים בספינה

והיהודי צריך מאוד חמץ. היה לו חמץ, ומגיעה השעה החמישית. מה הוא עושה? האם הוא יכול למכור אותו לגוי, או לתת לו במתנה, ובלבד…

אבל המתנה צריכה להיות מתנה אמיתית. זו ההלכה של מכירת חמץ. הוא לא יכול לעשות זאת בתנאי, כולי.

דובר 1: תנאי?

דובר 2: הוא אומר לו, “אני מוכר לך עכשיו, אבל אתה חייב להחזיק אותו עד אחרי פסח” או משהו כזה. זו לא מכירה. זו לא מכירה. זו צריכה להיות מתנה גמורה. או מתנה או…

מה מותר לומר – רמיזה ו”לקח בהרבה מעות”

אבל אפשר כן לעשות דברים מסוימים, וזה מאוד לא נורמלי. למה זה לא מקרה נורמלי? למה צריך את הספינה? כי מי אז? למה הוא לא יעשה מכירה רצינית? כי כאן הפשט של הספינה, אין לו איך להחזיק חמץ אחרי פסח. היהודי עומד למות מרעב. ממילא זה המקרה. לא ברור אם אפשר ללמוד מזה שלכתחילה אסור. אני לא יודע. הפשטות היא שאפשר לעבוד עם זה.

אפשר אפילו לומר לגוי… אה, כך ברור. אפשר אפילו לומר לגוי… כן, זה באמת ברור. אפילו “לקח ממנו בהרבה מעות”. כלומר, אני אתן לך בזול.

“לקח ממנו גוי בהרבה מעות”, כלומר, אני אקנה ממך בחזרה במחיר יקר. זה אפילו חידוש גדול.

אפשר אפילו לומר, “יכול להיות שתעשה עסק טוב”, כן. אבל אסור לומר לו תנאי. נו, אצלנו עוברים על “לא יראה ולא ימצא”. למה?

הסבר: “לקח ממנו בהרבה מעות”

אפילו זה שקונים ממנו זה גם כך. הוא אומר לו, “אני לא צריך לחם”. הוא אומר, “אתה לא צריך? קח עוד לחם”. הוא אומר, “כבר קניתי ממנו”. “בוא וקח ממני” אומר, אפילו אתה לא צריך, קנה במאתיים. זה אומר? כבר לקחת מגוי, עכשיו קח מיהודי. אבל זו רק מילה. כאן אולי חסר מהרצינות, כי הגוי לא קונה את זה כי הוא צריך את זה עכשיו. אבל היוסף לא עשה שום תנאי. וכך לומד רבינו מנוח.

דובר 1: למה?

דובר 2: אה, אני רואה, אני רואה. לא ברור. השיטה האחרת שהוא מביא אחר כך, הוא מביא את האופן האחר להיפך. אבל ההוא הוא פשט מאוד מוזר, והוא אומר שההוא לא החזיק מעמד כי ההוא היה עני גדול. הוא היה עני מה הוא עושה? ורק אותו מהלך כאב לו, אבל גם בינתיים הוא תופס את הכסף, ואז הוא חוזר בו מהעסקה. אני לא יודע. מעשה יהודי.

העיקר: רמיזה כן, תנאי לא

העיקר לכאורה הוא לא זה. העיקר לכאורה הוא, אפשר לרמוז לו ואפשר לומר לו… אנחנו אומרים בבירור שאחרי פסח יש מה לעשות עם זה, זו לא סתם מכירה בהעלם. זה אנחנו יכולים לומר, אבל על תנאי, לומר “אני מוכר לך על תנאי שאני אעזור לך” או משהו כזה…

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

EN English
📄 Download Transcript PDF Auto Translated 📋 Shiur Overview Lecture Notes: Chapter 4, La…
Auto Translated

📋 Shiur Overview

Lecture Notes: Chapter 4, Laws of Chametz and Matzah – Details of the Laws of Lo Yera’eh and Lo Yimatzei

Overview

Chapter 4 delves into the detailed laws of lo yera’eh and lo yimatzei – after the previous chapters taught about the mitzvah of tashbitu, and in Chapter 1 the general principles of lo yera’eh. Now we learn the details: which chametz one may keep on Pesach, which not, which conditions make chametz “yours,” and how one can exempt oneself through sale or gift.

Law 1 – The Foundation: His in Any Place Where It Is

Rambam’s Words:

Chametz belonging to a Jew, even if hidden, even in another pit, even deposited with a non-Jew – one transgresses on it. Chametz belonging to the Temple or to a non-Jew – even in his house – is permitted, and this is not his.

Explanation:

The Torah forbids having chametz that is yours – wherever it may be found. But chametz that is not yours (belonging to a non-Jew or to the Temple) is permitted even in your house.

Insights and Explanations:

a) The Derivation from the Verses – Three verses build upon one another:

1. “Lo yera’eh lecha chametz” – One might think that only when one sees it, does one transgress. If it is hidden under a roof, or deposited with a non-Jew – one does not transgress.

2. “Se’or lo yimatzei bebateichem” – This teaches that even if one doesn’t see it, if it is found – one transgresses. But only “bebateichem” – in your house.

3. “Bechol gevulecha” – Chazal expound “bechol gevulecha” as “bechol reshutecha” (not the simple meaning referring to the borders of Eretz Yisrael, but rather your domain anywhere).

b) “Lecha” – Excludes Others’ and Hekdesh:

After expanding that it applies anywhere in your domain, the word “lecha” comes back and excludes: only your chametz, not belonging to others (non-Jews) and not belonging to the Temple (hekdesh). In both verses it says “lecha/lachem” – and the word “lachem” is the key: only what is yours is forbidden.

c) The Rambam’s Foundation – Everything Depends on “His,” Not on Location:

The Rambam teaches that the only condition is ownership – if it is yours, you transgress even if it lies with a non-Jew. If it is not yours, you do not transgress even if it lies in your house. It is not the reality of where it lies, but the legal status of whose it is.

d) Dispute Between Rambam and Ramban:

Rambam: It need only be his – even his in another’s possession (deposited with a non-Jew) one transgresses biblically.

Ramban and other Rishonim: It must be both his and in his domain – both conditions together. Therefore, if you deposited your chametz with a non-Jew, you do not transgress biblically, because it is not in your domain.

There are many places in the Gemara that imply one may not deposit chametz with a non-Jew on Pesach, which supports the Rambam.

e) Chametz of a Non-Jew in a Jew’s Domain – Partition by Rabbinic Law:

Chametz belonging to a non-Jew in your house is biblically permitted. But rabbinically one must make a partition ten handbreadths high – so that one will not come to stumble (so one won’t come to eat it). This is a rabbinic decree.

f) Chametz of Hekdesh – Practical Question:

How does one know that chametz is hekdesh? There’s no sign on it. There was a system – special bags or markers, one knew what was what.

Law Regarding Responsibility – Chametz of a Non-Jew for Which a Jew Accepted Responsibility

Rambam’s Words:

Chametz of a non-Jew for which a Jew accepted responsibility – one transgresses on it, it becomes like his.

Explanation:

If a Jew accepted responsibility for a non-Jew’s chametz (that if it is lost, he must pay), it becomes like his and he transgresses.

Insights and Explanations:

a) Why Does Responsibility Make It “Like His”?

Essentially it is not yours – why should responsibility make it like yours? Responsibility means that if it is lost, you must replace it – therefore “on some level” it is yours. This is not a technical halachic category, but a real reality – you bear financial responsibility for it.

b) Great Innovation – Responsibility Goes According to Reality, Not According to Halachic Definition:

The responsibility that makes it “like his” does not depend on what halacha defines as responsibility, but on what the reality is. Even if one did not formally accept responsibility, but the non-Jew is an “alman” (a strong/violent person) who will practically force the Jew to return the chametz – one also transgresses. Here we don’t go with the legal theory, here we look practically.

This means: if in practice you will have to pay or will get back the chametz – it is like yours, even without a formal acceptance of responsibility.

c) But – After Pesach It Is Permitted:

Although one transgresses lo yera’eh and lo yimatzei, one may derive benefit from it after Pesach – because essentially it is a non-Jew’s chametz. This is not like chametz she’avar alav haPesach of a Jew, which is forbidden in benefit.

Law Regarding Collateral – Chametz of a Non-Jew That Is Collateral in a Jew’s Hand

Explanation:

If a non-Jew gave chametz as collateral to a Jew:

– If the non-Jew said “keneihu me’achshav” (acquire it now, if I don’t pay) – it is in the non-Jew’s domain retroactively when he doesn’t pay, and it is permitted.

– If the non-Jew did not say “keneihu me’achshav” – it is a deposit (merely collateral), and it is forbidden after Pesach.

Insights:

The distinction is: with “keneihu me’achshav” the chametz becomes the non-Jew’s retroactively when he doesn’t pay – therefore on Pesach it was the non-Jew’s. But without this – it remains a deposit in his hand, and he transgresses.

Law Regarding Sale of Chametz – Selling or Giving as a Gift to a Non-Jew

Rambam’s Words:

A Jew who had chametz and the fifth hour arrived – he may sell it to a non-Jew or give it as a gift, provided that it be a complete gift, without condition.

Explanation:

One may sell or give chametz to a non-Jew before Pesach, but it must be a genuine sale/gift – without any condition.

Insights and Explanations:

a) What Does “On Condition” Mean That Is Forbidden?

For example: “I sell it to you now, but you must hold it until after Pesach” or “I sell it to you on condition that I will buy it back” – this is not a sale, and one transgresses lo yera’eh and lo yimatzei.

b) What May One Say – Hint and “Bought From Him for Much Money”:

– One may hint to the non-Jew that after Pesach there is what to do with this chametz.

– One may tell him “I will buy it back from you for an expensive price” – this is a great innovation: even though the non-Jew knows he will make a good business, it is valid, because it is not a condition but rather a hint/promise.

“Bought an animal for much money” – one may sell it to him cheaply, and say that one will buy it back expensively.

The Distinction: A condition (conditional sale) nullifies the sale. A hint or promise that one will buy it back is not a condition – the sale is valid, and the non-Jew is the owner in actuality.

c) Why Is This Leniency Needed?

Why shouldn’t one make a genuine sale? The case is when the Jew has no way to have chametz after Pesach – he needs it to eat, he is dying of hunger. Therefore one needs this leniency of how to make a valid sale with a practical possibility to get it back.

It is not clear whether one can learn from this that ab initio one may not make such a sale when one doesn’t need it, but the simple understanding is that one can work with it.

d) Rabbeinu Manoach’s Explanation:

Rabbeinu Manoach teaches that the main point is: one may hint to him and one may tell him that after Pesach there is what to do with it – it’s not just a sale in concealment. But on condition – “I sell it to you on condition that I will help you” – is forbidden.

e) Another Opinion:

Another approach/opinion is mentioned that learns the opposite, but that explanation is very forced and was not maintained, because that one was a great pauper who had to grab the money and pull back from the deal.


📝 Full Transcript

Chapter 4, Laws of Chametz and Matzah – Lo Yera’eh U’lo Yimatzei

Overview of the Chapter

We are going to learn Chapter 4, the laws of lo yera’eh u’lo yimatzei (it shall not be seen and it shall not be found). Until now we have learned about the laws of the mitzvah (commandment) of tashbitu, that was the last two chapters. And now we are going to learn, in the first chapter we learned about the prohibition of eating chametz, yes? We learned the general principles of lo yera’eh, but we didn’t learn the details of it. Now we are going to learn the detailed laws of lo yera’eh u’lo yimatzei, and so we will continue to learn which chametz one may keep on Pesach, the distinctions. Okay? Right? Yes.

Halacha 1 – The Exposition of the Verses: Lo Yera’eh, Lo Yimatzei, B’chol G’vulecha, Lecha

The Exposition of the Verses

It says in the Torah “lo yera’eh u’lo yimatzei”. Sorry, it says in the Torah “lo yera’eh lecha chametz”. One would have thought that one may not transgress lo yera’eh, one may not see it. If one doesn’t see it, how does one not see it? For example, it’s hidden under his roof, or it’s not by him, it’s by a non-Jew, he deposited it with a non-Jew, then there is no transgression.

Therefore there is another verse “se’or lo yimatzei b’vateichem”. One sees that lo yimatzei, the simple meaning is that it should not be found, even if one doesn’t see it, even if it’s not in your house, or it’s not in front of you.

If so, fine. One would only transgress in his house. What about when it’s not in his house, in his field, in his second city? Therefore it says “b’chol g’vulecha”. “B’chol g’vulecha” the Sages interpret as “b’chol reshutecha” (in all your domain). Not the simple meaning, the simple meaning of “b’chol g’vulecha” means not only in the Beit HaMikdash (Temple), but in the borders of Israel, where Jews live. But the Sages expound that it means “b’chol g’vulecha” – “b’chol reshutecha”.

The Exclusion of “Lecha”

It comes out that one could think that if so, we have already learned that one may not have chametz even when one doesn’t see it, and even when it’s not in your house, but in your domain. If so, what if I have in my domain chametz that belongs to someone else, it’s of a non-Jew or of hekdesh (consecrated property)?

Therefore it says “lo yera’eh lecha”. “Lecha” here goes back to being an exclusion. That is, seemingly earlier we said “lo yera’eh” but not only yera’eh, but even yimatzei. And here we go back and say that the prohibition of “lo yera’eh” is to exclude that chametz of others, of hekdesh, may be seen, but you shall not see that of others and of the Most High.

It comes out like this: Your chametz is lo yimatzei even b’chol g’vulecha, but chametz of someone else is chametz… and is even in your borders. Hey, could one say the opposite? Then one would have had to say “lacho”, from the word “lacho”. By both it says “lacho”, “she’eino nimna yikach lo lachem”, and by olat imo it says “lacho”. So you can’t say even not “lacho”. No, it must be “lacho”. On that “lacho” you transgress even in all those cases. But if it’s not “lacho”, that’s not what we’re talking about. Therefore, of hekdesh, of a non-Jew, one doesn’t transgress at all.

The Principle: His Own Anywhere, Others’ Even in His House

To what is this comparable? He says, to what is this comparable, it comes out, chametz of a Jew, even if it’s in his domain, even hidden, even in another pit, even deposited with a non-Jew, as long as you count, there is a prohibition and chametz, one transgresses on se’or, and on matzot. Chametz of hekdesh, of a non-Jew, even if it’s in his house, is permitted, and it’s not his.

Up to here comes out the halacha, that the main prohibition is one’s own chametz. The Sages made, the Sages like to make everything into abstract learning. It’s not the reality, it’s in your house, not in your house, it makes no difference at all. The main prohibition is abstract, it’s yours. “Lacho”. Even if it’s not lying in your house, even if it’s lying…

Ger Toshav and Partition

Now, here there is a matter, here there is a halacha, even a ger toshav (resident alien) who is under the control of a Jew for all his needs, and he gives him chametz on Pesach, it’s no matter at all. One acquires a ger toshav for Pesach matters, but not that he should have chametz.

But here there is one law that one must make a partition. This is a dispute from the Rabbis. This is a whole reality, chametz of a non-Jew one doesn’t transgress on, but one must make a partition ten handbreadths high so that one won’t come to a mishap. And this is perhaps a rabbinic decree, simply so that one shouldn’t, simply so that one shouldn’t eat. Seemingly it makes sense.

Chametz of Hekdesh – How Does One Know?

And this is by a non-Jew’s chametz. By hekdesh’s chametz there is indeed a question, because one is… anyway exempt from it. To distinguish a thousand thousands of distinctions, people have a fear of the Holy. How does one know that it’s hekdesh? Is there a sign? One doesn’t know. One sees that it’s hekdesh. It’s not so clear.

When the Sages say that Jews were careful, this means that there was a system in place. There were special bags, I don’t know what. One knew what was what. One knew what was what.

Dispute Between Rambam and Ramban – His Own Alone or His Own in His Domain

Okay. This is a matter to delve into in Pesachim. Okay. Not so simple. There are others, there is a dispute. The Ramban… the Rambam learns that everything depends on whether it’s his, and even his own in another’s hand he transgresses. The Ramban and the others argued that no, that it must be both. They indeed learned that it must be both his own and in his domain. Therefore if you deposited chametz, not yours, not yours, it’s not in your domain, even if it’s yours you don’t transgress biblically. So other Rishonim learned. Okay.

Speaker 1: That it must be both conditions together?

Speaker 2: Yes, both his own and in his domain. The Rambam learns that it must only be his own, even his own in his domain, in a non-Jew’s hand. It’s a Baraita, there are many places in the Gemara where it’s implied that one may not deposit chametz with a non-Jew on Pesach. But, um, yes.

Halacha 3 – A Non-Jew Who Deposited Chametz with a Jew: The Law of Responsibility

Okay, so, here comes the halacha of responsibility. “Kesef kodshei kodashim eretz Yisrael”, but the Jew does perhaps have a bit of ownership. What does ownership mean? Yes? They learned, what if you have a non-Jew’s chametz? One learns that a non-Jew’s chametz one doesn’t transgress on. But what if you have responsibility? You are indeed liable, because accepting responsibility is enough, it becomes like his own.

Why Does Responsibility Make It “Like His Own”?

Here there’s a bit of a… although essentially, ah, although essentially what is it? Essentially it’s not yours, but responsibility makes it as if it’s yours regarding this matter? One might have said, regarding responsibility it’s permitted, you may use it after Pesach, because it’s a non-Jew’s.

Innovation: Responsibility Goes According to Reality, Not According to Halacha

Now, not only that, not only that, but, not only that, but even if you didn’t accept responsibility, but he’s a wicked person the non-Jew, a violent non-Jew, how does one say? Violent. And he what? He will hold the Jew responsible, even his own in his domain. Here one doesn’t go with the abstract learning, here one looks practically. Not only that, which is an interesting thing. You can say, okay, because something doesn’t fit so abstractly. In any case practically he will hold him responsible and it will come back.

Explanation: The Reality of Responsibility

The first abstract learning one must also understand. Why is responsibility like his own? What is special about responsibility? Responsibility, you can say responsibility, why? Because as if, what does responsibility mean? If it gets lost, it’s mine. Although as if technically it’s not mine, but basically, on some level it’s mine. So, this is not about the law of responsibility, this is about the reality of responsibility. So, this is the same thing, that if I will have to replace it it’s mine, that means that it’s for yes. One must understand. But so stands here the halacha. This one must understand. Yes.

That the responsibility doesn’t work with what the halacha says that it’s indeed responsibility, but with what the reality is. Even if it’s… yes. And it seems, we would have said that initially this was the simple meaning. The beginning, the reason for responsibility, not about the halacha. The word is not as if Israel and rule mechayeh uneh. The word is, that this means a type of responsibility. And you know in by the that you bear responsibility for it.

Speaker 1: Again?

Speaker 2: That responsibility is what happens between the two things, not what the halacha goes and says that it’s responsibility. If in practice you have responsibility… I say that… yes.

Speaker 1: I didn’t understand what that means to say?

Speaker 2: Nothing. Let me when words. Whatever responsibility there is relevant, it seems… I haven’t looked into it yet, if it seems that it’s built on the fact that you will have to replace it! You don’t have chametz that you will have to replace it if it gets lost. Above, what difference if it’s a halacha tikra responsibility, if it’s a technical responsibility, over all my responsibility. That’s the responsibility?

Speaker 1: Yes.

Halacha 5 – A Jew Who Pledged Chametz to a Non-Jew: Collateral

Speaker 2: Okay, what if a Jew made not a deposit, but a pledge? He pledged chametz, borrowed money from a non-Jew. How so, if he says… if he told him… he knows lecha’i that ekni is still after Pesach, and he indeed didn’t do it. Seemingly, right. That then it’s in the non-Jew’s domain and it’s permitted. If he was then before Pesach, if he didn’t say after Pesach, it comes out a deposit and it’s prohibited after Pesach. Okay.

Halacha 6 – Selling Chametz to a Non-Jew

Now we have the halacha of sale. Right? What does one see from the halacha? That… a deposit… a pledge means… it’s the non-Jew’s and prohibited. A complete, a time, Pesach is perhaps night and can still pay. But after he didn’t pay, it became the non-Jew’s prohibited. More after Pesach. But if it wasn’t the prohibited, if the deal was that it becomes the non-Jew’s afterwards, it was his on Pesach. Very simple. It was proven. It’s only prohibited after. Yes? Right? No, it’s not right.

Rabbi, are you here? Hello? Yes, weren’t you here? Ah, ah. Ah. Ah. I sometimes make a mistake with the student. Student.

The Case: A Jew and Non-Jew Who Were on a Ship

And the Jew needs very important chametz. He had chametz, and the fifth hour comes. What does he do? Can he sell it to a non-Jew, or give it to him as a gift, provided…

But the gift must be a real gift. This is the halacha of selling chametz. He may not do it with a condition, etc.

Speaker 1: A condition?

Speaker 2: He tells him, “I’m selling it to you now, but you must keep it until after Pesach” or such a thing. This is not a sale. This is not a sale. This must be a complete gift. Or a gift or…

What One May Say – Hint and “Purchased with Much Money”

But one can indeed do certain things, and this is far from normal. Why is this not a normal case? Why does one need the ship? Because who then? Why shouldn’t he make a serious sale? Because here is the simple meaning of the ship, he has no way to have chametz after Pesach. The Jew has to die of hunger. Therefore there is this case. It’s not clear if one can learn from this that initially one may not. I don’t know. The simple understanding is that one can work it out.

One can even say to the non-Jew… ah, so clear. One can even say to the non-Jew… yes, this is indeed clear. Even “purchased an animal with much money”. That is, I’ll give you cheap.

“A non-Jew purchased from him with much money”, that is, I will buy it back from you for an expensive price. This is even a great innovation.

One can even say, “It could be that you’ll make a good business”, yes. But one may not tell him a condition. Well, by us one transgresses on “lo yera’eh u’lo yimatzei”. Why?

Explanation: “Purchased an Animal with Much Money”

Even that which one purchases an animal is also that. He tells him, “I don’t need bread”. He says, “You don’t need? Take more bread”. He says, “I already bought an animal”. “Bo v’kach mimeni” means, even if you don’t need it, buy for two hundred. Does that mean? You’ve already taken from a non-Jew, now take from a Jew. But this is just a word. Here perhaps the seriousness is lacking, because the non-Jew isn’t buying it because he needs it now. But Yosef didn’t make any condition. And so learns Rabbeinu Manoach.

Speaker 1: Why?

Speaker 2: Ah, I see, I see. Not clear. The other opinion that he brings afterwards, he brings the other way opposite. But that one is a very strange interpretation, and he says that that one didn’t hold out because that one was a great poor person. He was a poor person what does he do? And only that way pained him, but also meanwhile he grabs the money, and then he withdrew from the deal. I don’t know. A Jewish story.

The Main Point: Hint Yes, Condition No

The main point seemingly is not that. The main point seemingly is, one can hint to him and one can tell him… we say clearly that after Pesach there is what to do with it, it’s not just a sale in concealment. This we may say, but on condition, to say “I’m selling to you on condition that I will help you” or something like that…

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

2 הלכות חמץ ומצה פרק ד - לא יראה ולא ימצא - חלק ב
🎧 שמיעה / Listen

סיכום פון הלכות "לא יראה ולא ימצא" און מכירת חמץ לויט דעם רמב"ם. די שיעור באהאנדלט די מחלוקת צווישן רמב"ם און רמב"ן וועגן הפקדת חמץ ביי א גוי, די דינים פון אחריות און משכון, און די הלכות פון נפסלה צורת החמץ ביי קאסמעטיקס און גלו. אויך ווערט דורכגענומען די דינים פון תערובת חמץ און די מחלוקת ראב"ד וועגן כזית און ביטול ברוב.

📄 תמלולים / Transcripts
YI אידיש
📄 Download Transcript PDF סיכום השיעור 📋 סיכום פון שיעור – פרק ד’ פון הלכות חמץ ומצה (רמב”ם) — הלכה…

סיכום השיעור 📋

סיכום פון שיעור – פרק ד’ פון הלכות חמץ ומצה (רמב”ם)

הלכה א-ב: “לא יראה” און “לא ימצא” – די יסודות פון בעלות אויף חמץ

דברי הרמב”ם: די תורה זאגט “לא יראה לך” און “לא ימצא”. “לא יראה” אליין וואלט געמיינט נאר וואס מען זעט; “לא ימצא” קומט מוסיף זיין אז אפילו טמון (באהאלטן) אדער מופקד ביד גוי (אוועקגעלייגט ביי א גוי) איז מען עובר. “בכל גבולך” מיינט אפילו אין אן אנדער שטאט אין דיין רשות.

פשט: עס זענען דא צוויי דינים: (1) “לא יראה” – עס דארף נישט זיין זעהבאר, נישט אונטער א מחיצה/טמון, (2) “לא ימצא” – עס דארף נישט זיין “געטראפן ווערן” – אפילו מופקד ביי אן אנדערן. דערצו קומט “בכל גבולך” וואס רעדט וועגן רשות אין אן אנדער שטאט.

חידושים און הסברות:

1. דריי יסודות אין “לא יראה לך בכל גבולך”: עס זענען בעצם דריי נקודות: (א) “לך” – עס דארף זיין דיינס (בעלות), (ב) “יראה” – עס דארף זיין זעהבאר, נישט באהאלטן, (ג) “בכל גבולך” – אפילו אין אן אנדער שטאט אין דיין רשות. אויב מען האט א דירה אין אפריקע מיט חמץ, איז דאס א שאלה פון “בכל גבולך”.

2. “לא ימצא” – דער חידוש פון טמון און הפקידו: “לא ימצא” קומט מוסיף זיין אז אפילו טמון (באהאלטן/באגראבן) אדער מופקד ביד גוי איז מען עובר. דער רמב”ם פארשטייט אז הטמנה און הפקדה זענען בעצם ענליכע קאטעגאריעס – ביידע זענען א מין “באהאלטן” פון דיר: איך האב באהאלטן (טמון), און דער הפקד איז אויך באהאלטן (מופקד). ביידע ווערן ארויסגעלערנט פון “לא ימצא”.

3. קשיא: וואס איז דער חילוק צווישן הפקד ביי א גוי און חמץ אין אן אנדער שטאט? הפקד ביי א גוי איז אין דיין לעגאלע רשות (בעלות) אבער נישט אין דיין פיזישע רשות – גענוי ווי חמץ אין אן אנדער שטאט! פארוואס דארף מען א באזונדער לימוד פאר הפקד? צוויי תירוצים:

– (א) הפקד ביד גוי מיינט ספעציפיש ווען דער גוי וואוינט ביי דיר (אין דיין הויז), אבער דאס חמץ איז אין זיין פיזישע האנט – דאס איז אנדערש ווי חמץ אין אן אנדער שטאט.

– (ב) א מער פשוט’ער פשט: הפקד ביד נכרי מיינט א גוי וואס ארבעט ביי דיר (א פועל/עובד), און דאס חמץ איז ביי אים – דאס איז א באזונדערע סיטואציע.

4. חידוש הרמב”ם לגבי הפקידו ביד גוי – מחלוקת מיט’ן רמב”ן: דער מגן אברהם און משנה ברורה ברענגען אז דאס וואס דער רמב”ם זאגט מען איז עובר אויף הפקידו ביד גוי איז א חידוש פון דעם רמב”ם – עס שטייט נישט אין דער גמרא. דער רמב”ן על התורה זאגט בפירוש אז מען איז נישט עובר אויף הפקידו ביד גוי, ווייל עס דארף זיין “שלו ברשותו” – ביידע: זיינס און אין זיין רשות. דער רמב”ם אבער זאגט אז עס דארף נאר זיין “שלו” (זיינס) – אפילו נישט ברשותו.

5. “נישט ברשותו” – צוויי מהלכים: “נישט ברשותו” קען מיינען צוויי זאכן: (א) נישט אין מיין פיזישע הויז/מקום, (ב) נישט אין מיין לעגאלע רשות. הפקד ביי א גוי איז אין מיין לעגאלע רשות (בעלות) אבער אין יענעמ’ס פיזישע פראפערטי.

6. דער רמב”ם’ס קאנסיסטענטע שיטה – אלעס איז בעלות: דער רמב”ם קוקט אלעס אן נאר דורך בעלות, נישט דורך וואו עס ליגט פיזיש. דערפאר:

– דיין חמץ ביי א גוי = עובר (ווייל ס’איז דיינס)

– דיין חמץ אין אן אנדער שטאט = עובר (ווייל ס’איז דיינס)

– א גוי’ס חמץ אין דיין הויז = נישט עובר (ווייל ס’איז נישט דיינס)

דאס ווערט ארויסגעלערנט פון “לך” – “שלך אתה רואה ואתה רואה של אחרים”: א גוי’ס חמץ אפילו גלוי אויף דיין טיש איז מעיקר הדין נישט עובר.

7. מחיצה ביי חמץ של גוי – נאר מצד חשש: ווען א גוי’ס חמץ איז ביי דיר, דארף מען אמאל מאכן א מחיצה – אבער דאס איז נאר “שלא יבוא להסתפק ממנו” (מען זאל נישט קומען עסן דערפון), נישט מצד בל יראה. ביי הקדש, וואו דער חשש איז נישט דא, דארף מען נישט קיין מחיצה.

הלכה בנוגע גוי’ס חמץ מופקד ביי א איד

פשט: ווען א גוי איז מפקיד חמץ ביי א איד, דארף מען אויך זיין אויפגעהיט. אויב דער גוי איז א פועל (ארבעטער) ביי דיר, העלפט אפילו א מחיצה נישט.

הלכה בנוגע חמץ של גוי מיט אחריות

דברי הרמב”ם: ווען א גוי האט געגעבן חמץ פאר א איד, און דער איד האט אחריות דערויף, דארף מען עס באזייטיגן (ביעור). ווייל אחריות מאכט עס “שלו” – “שלו כמותו”.

פשט: אחריות (responsibility/liability) אויף דעם גוי’ס חמץ איז גענוג צו מאכן עס הלכה’דיג “דיינס”.

חידושים און הסברות:

1. אחריות איז א “פאטענשל בעלות”: אחריות איז נישט ממש א הלכה’דיגע בעלות, נאר א מין פאטענציעלע בעלות – דו וועסט דארפן באצאלן אויב עפעס פאסירט. דאך איז עס גענוג צו מאכן עס “שלו”. דאס פאסט מיט דעם רמב”ם’ס שיטה אז אפילו עפעס א מין פאטענשל בעלות איז גענוג.

2. קשיא אויף דעם באגריף אחריות: אחריות איז דאך בסך הכל א פאטענציעל אז עס זאל ווערן “שלו” (אויב עס ווערט פארלוירן/פארדארבן), נישט א יעצטיגע בעלות. ס’איז א “דריי” – ס’איז דאך נישט יעצט זיינס, נאר שפעטער וועט ער דארפן באצאלן. פונדעסטוועגן האלט דער רמב”ם אז דאס איז גענוג.

3. מחלוקת ראב”ד: דער ראב”ד איז מחולק אויף דעם רמב”ם. דער רמב”ם בויט דעם דין אויף א גמרא פון רב נחמן. דער ראב”ד טענה’ט אז יענע גמרא רעדט פון אן אופן וואו עס האט קיינמאל נישט באלאנגט פאר זיי (נישט בלאו הכי איז דא אחריות פון אנדערע), און מען קען נישט ברענגען א ראיה פון דארט צו אונזער פאל.

הלכה בנוגע משכון – חמץ של ישראל ביי א גוי

דברי הרמב”ם: ווען א איד האט געמאכט זיין חמץ א משכון (collateral) ביי א גוי, איז עס גוט – עס ווערט באטראכט ווי דעם גוי’ס. אבער מען מעג עס עסן נאך פסח נאר אויב מען האט קובע געווען א זמן (פירעון) קודם פסח.

פשט: אויב דער זמן הפירעון איז שוין געקומען פאר פסח, איז דער גוי שוין באלעבאס אויף דעם משכון, און עס איז “של גוי”.

חידושים און הסברות:

1. מחלוקת ראב”ד – אפילו לא קבע זמן: דער ראב”ד האלט אז אפילו אויב מען האט נישט קובע געווען א זמן, און אפילו נישט “מעכשיו”, איז עס נאר אן אסמכתא פאר דעם גוי – דאס הייסט, דער גוי האט שוין א רעכט אויף דעם משכון, און עס איז “של גוי”.

2. אינטערעסאנטע סתירה אין דעם ראב”ד’ס שיטה: דער ראב”ד’ס שיטה ביי משכון איז פארקערט פון זיין שיטה ביי אחריות. ביי אחריות זאגט דער ראב”ד: אחריות מאכט עס נישט “דיינס” (ער איז מיקל). ביי משכון זאגט דער ראב”ד: דער גוי האט שוין א רעכט אויף דעם משכון, אפילו אן א קבועה זמן (ער איז אויך מיקל – עס איז “של גוי”). ביידע מאל גייט דער ראב”ד לקולא, אבער פון פארשידענע ריכטונגען.

סיכום פון די דריי הויפט-נקודות אין בעלות

ביז יעצט האט מען געלערנט דריי הויפט-נקודות בנוגע בעלות:

1. וואס איז “דיינס” – אפילו טמון, אפילו מופקד ביד גוי (לויט’ן רמב”ם).

2. אחריות – ווען א גוי’ס חמץ איז ביי דיר מיט אחריות, ווערט עס באטראכט ווי דיינס.

3. משכון – ווען דיין חמץ איז ביי א גוי אלס משכון, ווערט עס באטראכט ווי דעם גוי’ס (אויב זמן הפירעון איז פאר פסח).

הלכה בנוגע מכירת חמץ

פשט: נאכדעם וואס מען האט פעסטגעשטעלט אז חמץ של גוי אפילו אין דיין הויז איז נישט עובר, קומט ארויס א פראקטישע אנווענדונג: מען קען פארקויפן חמץ פאר א גוי. דער רמב”ם ברענגט דאס אין א קאנטעקסט פון שותפות (פארטנערשאפט).

חידושים און הסברות:

דער רמב”ם שטעלט עס נישט אוועק אלס א כלל’דיגע עצה צו פארקויפן חמץ, נאר אין א ספעציפישע קעיס. דער חידוש איז אפשר מער ווי נאר מכירה – עס רעדט זיך וועגן א שותפות-סיטואציע.

הלכה יא: נפסלה צורת החמץ, קאסמעטיקס, און נפסל מאכילת כלב

דברי הרמב”ם: דברים שהם ערבוב חמץ… כגון תריאק וכיוצא בו… מותר לקיימן בפסח, ואסור לאכלן. קאסמעטיקס און אנדערע זאכן וואו חמץ איז פארמישט אבער נפסלה צורת החמץ – מ’מעג זיי מקיים זיין אבער נישט עסן.

פשט: דער רמב”ם איז מחלק צווישן צוויי קאטעגאריעס: (א) נפסל מאכילת כלב – וואו דער מאכל איז אזוי פארדארבן אז אפילו א הונט עסט עס נישט, און (ב) נפסלה צורת החמץ – וואו דער חמץ האט פארלוירן זיין צורה אלס חמץ, כאטש עס קען נאך זיין א מין מאכל.

חידושים און הסברות:

1. חילוק צווישן נפסל מאכילת כלב און נפסלה צורת החמץ: ביי קאסמעטיקס (קרעמען א.ד.ג.) איז דער דין נישט נפסל מאכילת כלב, נאר נפסלה צורת החמץ – עס איז פשוט נישט קיין חמץ מער. די תורה אסר’ט חמץ, און א קרעם איז נישט קיין חמץ. דאס איז א פונדאמענטאלער חילוק: ביי פסח עצמו (קרבן פסח) רעדט מען פון נפסל מאכילת כלב אדער מליגמא שנסרחה, אבער ביי די זאכן איז אן אנדערע סברא – עס איז בכלל נישט קיין חמץ.

2. וואס מיינט “אכילת כלב”: “אכילת כלב” מיינט נישט ליטעראלי וואס א הונט עסט. א הונט עסט שטיינער אויך – דאס מאכט נישט שטיינער פאר א מאכל. אכילת כלב איז א מדרגה פון מענטשליכע עסן – עפעס וואס איז געווען אמאל א מאכל אדם, איז נתעפש/פארשימלט געווארן, אבער א כלב וואלט עס נאך געגעסן. עפעס וואס איז מעולם נישט געווען קיין מאכל (ווי א שטיין), דארף מען נישט ווארטן ביז א כלב עסט עס נישט – עס איז בכלל נישט קיין מאכל. אויך ביי דער כלב דארף זיין א “דין אכילה” – א מינימאלע הגדרה פון עסן.

3. “דאג פוד” (הונט-עסן): “דאג פוד” איז טאקע פוד – עס איז געמאכט אלס עסן פאר הינט. אבער עפעס וואס איז בשעתו געווארן אלס שלא מאכל אדם בכלל, איז אן אנדערע קאטעגאריע. דאג פוד איז א מאכל (פאר הינט), אבער א שטיין אדער א קרעם איז בכלל נישט קיין מאכל.

4. פראקטישע ביישפילן – בורדים שקיבץ בחלב חזיר, ניירות שדיבק בחמץ: דער רמב”ם ברענגט ביישפילן פון שטארקן קליידער (סטארטש) מיט חמץ, אדער פאפירן צוגעקלעפט מיט חמץ – דאס זענען זאכן וואו חמץ איז גענוצט געווארן אבער נפסלה צורתו.

5. בליטש (בלעאטש) מאכט נפסל מאכילת כלב: אויב מען גיסט בליטש אויף חמץ, ווערט עס נפסל מאכילת כלב אויך. דאס איז א פראקטישע עצה פאר ביעור חמץ. עס זענען דא מענטשן וואס זענען מעורר וועגן גארבעדזש – ווי לאנג עס דויערט ביז עס ווערט נפסל מאכילת כלב.

6. חיטה (ווייץ) און גלו (קלעבשטאף): א חידוש – גלו (דער ווייסער גלו) איז געמאכט פון חיטה, אבער עס איז נישט קיין צורת החמץ עליו, ממילא מעג מען עס נוצן אויף פסח לכתחילה. מילך-גלו האט ווייניגער א שאלה משום לערע. דאס איז א פראקטישע נפקא מינה – פסח’דיגע קינדער נוצן גלו וואס איז געמאכט פון חיטה, און עס איז מותר ווייל נפסלה צורת החמץ.

7. אבער עסן טאר מען נישט: כאטש מ’מעג מקיים זיין (האלטן אין הויז), עסן טאר מען נישט – אפילו חמץ נוקשה איז אסור באכילה. דער כלל: כל שיש בו [חמץ] אסור לאכלו, אבער מקיים זיין מעג מען.

השגת הראב”ד און מגיד משנה אויף הלכה יא

חידושים און הסברות:

1. דער ראב”ד’ס שיטה: דער ראב”ד זעט נישט דעם ענין פון “אין צורת החמץ עליו” אלס א באזונדערע קאטעגאריע. ביי אים איז נאר דא איין מדד: אויב עס איז נפסל מאכילת כלב אדער נישט. דער ראב”ד האלט אז ערבוב חמץ קען נישט מבטל זיין – אין ערבוב חמץ נישטא קיין ביטול.

2. מגיד משנה’ס פארטיידיגונג פון רמב”ם: דער מגיד משנה ברענגט אז רבי אליעזר הגדול גייט מיט דער זעלבער שיטה ווי דער רמב”ם. דאס שטארקט דעם רמב”ם’ס פאזיציע זייער – ער איז “בגדול געשטארקט בפסח.” דער מגיד משנה זאגט אויף דעם ראב”ד: “באמת דבריו תמוהין” און “דבריו אינם נראין” – ער נעמט זיך שטארק אן קעגן דעם ראב”ד.

3. דער ראב”ד’ס טענה וועגן טעם: דער ראב”ד האלט אז טעם אינו כעיקר (טעם איז נישט ווי דער עיקר), און דער מגיד משנה ווייזט אפ דעם טענה.

תערובת חמץ – כל שהוא, שישים, און כזית

דברי הרמב”ם: כל דבר שנתערב בו חמץ אסור [בפסח] אפילו בכל שהוא.

פשט: חמץ בפסח איז אוסר במשהו – נישט ווי אנדערע איסורים וואס זענען בטל בשישים.

חידושים און הסברות:

1. חמץ בפסח אוסר במשהו: דער רמב”ם זאגט אז חמץ בפסח איז אוסר במשהו. דער מגיד משנה טייטשט אויס: וואס ביי אלע אנדערע תערובות איז בשישים, איז ביי פסח במשהו.

2. דער רמב”ם זאגט נישט דעם היתר פון ערב קודם הפסח: דער רמב”ם ברענגט נישט דעם חילוק אז פאר פסח איז אנדערש. דער מגיד משנה אבער דערמאנט אז דער רמב”ם האט געזאגט אז תערובת חמץ איז נאר עובר בכזית, און פחות מכזית איז בטל ברוב – אבער דאס איז נאר פאר פסח.

3. קשיא – פארוואס נישט בטל ברוב ווי סתם איסור? פארוואס זאל תערובת חמץ נישט זיין בטל ברוב ווי יעדער אנדערער איסור? און פארוואס דוקא א כזית? דער מגיד משנה פארענטפערט אז דער חילוק איז צווישן פאר פסח און אויף פסח.

4. חם בחם בלא רוטב: ביי אנדערע תערובות וואס וואלטן נישט געווען נאר כדי קליפה (ווי חם בחם אן רוטב), איז אויך ביי פסח נישט מער ווי כדי קליפה – מ’דארף נאר אפשניידן. א הייסע שטיקל חמץ אויף א הייסע מצה אן רוטב – מ’שניידט אפ און דער רעשט איז מותר.

5. דער רמב”ם גייט נישט אריין אין הלכות תערובות פון פסח דא: די אלע דינים פון תערובות חמץ בפסח ווערן באהאנדלט שפעטער אין פרק י’, נישט דא.


תמלול מלא 📝

סיכום פרק ד’ – הלכות “לא יראה ולא ימצא” ומכירת חמץ

פתיחה – סיכום פרק ד’

Speaker 1: אקעי, אונז לערנען יעצט פרק ד’. אונז האבן שוין געלערנט. זאלן מיר מאכן א סיכום די נקודה וואס אונז האבן געלערנט? איך מיין אונז האבן שוין כמעט געענדיגט פרק ד’, ניין? האבן מיר עס געענדיגט אדער האבן מיר עס נישט געענדיגט?

אקעי, סאו לאמיר זאגן די קיצור ענין.

קיצור ענין – “לא יראה ולא ימצא”

Speaker 1: די קיצור ענין איז, אז די תורה שטייט “לא יראה ולא ימצא”. איז דא פארשידענע מדרשים און פארשידענע גמרות וועגן דעם.

שיטת הרמב”ם – “לא יראה” און “לא ימצא”

Speaker 1: די סיכום אין די שיטת הרמב”ם איז אז “לא יראה” לערנט מען אז… ווען ס’וואלט נאר געשטאנען “לא יראה”, וואלט מען געמיינט אז ווען מ’זעט עס נישט, אבער ס’איז דא “לא ימצא”, איז דאס משמע אז אפילו מ’זעט עס נישט, באהאלטן אדער מופקד ביד גוים, די צוויי זאכן. ווען ס’איז מוצנע און ווען ס’איז מופקד ביד גוים.

דאס הייסט, אנדערע ווערטער, “לא יראה” טייטשט… אנדערע ווערטער, לאמיר לערנען וואס ס’שטייט דא. “לא יראה” טייטשט וואס מ’זעט נישט. ס’איז דא צוויי טרוים, ס’דארף זיין געזען, זעהבאר, נישט אונטער א מחיצה, ס’איז טמון, וואטעווער טמון עקזעקטלי מיינט. און אויך דארף עס זיין דא.

פארשטייט זיך אז ס’איז… וואס טראכט מען? וואס טוט זיך אויב ס’איז אין מיין רשות ערגעץ אין אפריקע, איך האב געכאפט א דירה און דארט איז עס? דאס האט שוין צוטון מיט די נעקסטע זאך פון “כל גבולך”.

דריי יסודות – “לך”, “יראה”, “בכל גבולך”

Speaker 1: סאו לכאורה איז דא דריי זאכן בעצם. ס’דארף זיין ביי דיר, דאס הייסט בידך, און אין די הויז וואו דו וואוינסט, וואו דו דרייסט זיך, לכאורה “לא יראה לך”, און ס’דארף זיין נישט בעל.

יעצט, “לא ימצא”, דעטס וועיר ווי סטארט, דעטס לייק די סטארטינג פוינט קומט אריין. קומט “לא ימצא” און זאגט, ניין, אפילו טמון או הפקידו, ס’זאל זיך נישט געטרעפן ווערן. און פאר סאם ריזן, דאס הייסט געטראפן געווארן. שטימט?

הפקידו ביד גוי – קשיא און תירוצים

Speaker 1: דאס הייסט, טמון… פארוואס זאל הפקידו הייסן? הפקידו, הפקידו מיט א דל”ת. איך ווייס נישט, ווייל ס’איז דיינס, קלאר. ווייל ס’איז נאך אלץ דיינס, ס’ליגט נאך אלץ… ס’באלאנגט הונדערט פראצענט פאר מיר, איך האלט עס ביי דיר. איך לייג עס אין באנק, איך לייג עס אין… הפקד קען דאך… לאמיר טראכטן וואס איז הפקד.

הפקד קען אויך מיינען איך האב א סטארעדזש, וויאזוי הייסט דאס? מ’דינגט סטארעדזשעס, יא? איך לייג עס דארט. בעצם איז עס מופקד ביי דעם סטארעדזש, ער האט אן אחריות, ער האט נישט קיין אחריות, ס’איז א חילוק, דאס איז מיין דיעל מיט אים, אבער ס’איז נישט ביי מיך, ס’איז נישט “ימצא”, ס’איז נישט “יראה”. “ימצא” איז עס יא. זייער גוט.

און פאר סאם ריזן… און גלות נאר אויב ס’איז בעיר אחרת. דאס איז זייער אינטערעסאנט, ווייל הפקר איז לכאורה שוה כלח בביתו, און וויאזוי טארסטו עס מפקיד זיין? דאס איז וואס איך כאפ נישט יעצט.

Speaker 2: אזוי פרעגט מיין קלוגער זון די שאלה. ער פרעגט מיר א קשיא, נישט משוגע, ס’איז א גוטע קשיא. ווען מ’טראכט די ליל גראד פרעגט ער מיר א גוטע קשיא.

Speaker 1: אפשר מוז מען זאגן, לאמיר טראכטן א סעקונדע, מ’מוז זאגן אז הפקר מיינט צו זאגן, דער גוי איז ממש דא, ער וואוינט ביי מיר. ווייל אויב נישט קען מען דאך אויך ארויסלערנען דאס אלס סעדא בעיר אחרת פון מיר, יא? דארפסטו שוין נישט די בכל גווני. דער רמב”ם זאגט אז ס’איז נישט יענע סעדא, ס’איז אן אנדערע סעדא. ער זאגט נישט צו די אנדערע זאכן, ער זאגט אז ס’איז אן עטאקע געבויט אויף פארשידענע…

אוי, די צווייטע פשט איז א מער סימפל פשט, אז הפקידו ביד נכרי קען מיינען אז דער גוי וואס וואוינט ביי דיר, כאילו דו האסט אן עובד אדער איך ווייס נישט, הפקידו ביד נכרי.

חידוש הרמב”ם – מחלוקת מיט’ן רמב”ן

Speaker 1: אבער נאכאמאל, לאמיר דארפן געדענקען איין זאך וואס מיר האבן שוין געלערנט נעכטן אויך, האט דער מגן אברהם און משנה ברורה געברענגט, אז דאס וואס דער רמב”ם זאגט הפקידו ביד גוי איז א חידוש פון די רמב”ם, ס’שטייט נישט אין די גמרא, און דער רמב”ן על התורה האט געזאגט בפירוש אז מ’איז נישט עובד הפקידו ביד גוים, ווייל ס’דארף זיין שלוה ברשותו, און דער רמב”ם זאגט אז ס’דארף נאר זיין שלוה אפילו נישט ברשותו.

“נישט ברשותו” – צוויי מהלכים

Speaker 1: יעצט, נישט ברשותו, לאמיר זאגן אזוי, על כל פנים דאס איז זיכער, נישט ברשותו קען מיינען צווייערליי זאכן. ס’קען מיינען נישט אין מיין הויז וואו איך בין, וואו איך שטיי היינט פיזיש, וואו איך וואוין, אדער ס’קען זיין נישט ברשותו, נישט אין מיין לאגישע רשות, אין מיין לעגאלע רשות. הפקר איז אין מיין לעגאלע רשות, אבער אין א סענס נישט, ס’איז דאך אין יענעמ’ס פראפערטי.

סא, אין דער רמב”ם לערנט אז ס’מוז זיין אפילו הפקידו ביד גוי, יא, הפקידו ביד גוי איז ער עובד.

הרמב”ם’ס פארשטאנד – הטמנה און הפקדה

Speaker 1: אבער דאס איז טאקע אינטערעסאנט, און די צעמישעניש איז לכאורה פון וואו נעמט ער הפקידו האט עפעס צו טון מיט דעם, ווייל לכאורה דער רמב”ם האט פארשטאנען, מ’מוז זאגן אז דער רמב”ם האט פארשטאנען אז הטמנה און הפקדה איז די זעלבע זאך. ס’איז נישט אזוי ווי איך זאג אז הפקידו איז א פארשטעקטע זאך. ניין, הפקידו איז נישט אזוי ווי… מופקד ביד גוי איז נישט אזוי ווי… ס’איז נישט ענליך, וואס איך זאג, ס’איז נישט ענליך צו רשותי אין א ווייטע פלאץ. יענץ איז אן אנדערע זאך. מיר ווייסן נאך נישט יענץ. ס’איז נישט פון דארט לערנט ער עס ארויס.

דער רמב”ם לערנט עס ארויס פון “לא ימצא”. אז הפקד איז כאילו ס’איז אביסל מופקד פון מיר, אביסל באהאלטן פון מיר. מ’קען באהאלטן. איך האב באהאלטן, און דער הפקד איז אויך באהאלטן. רייט? אז דאס איז די איסור, דאס איז די איסור לויט’ן רמב”ם.

אזוי ווי מיר זאגן, דער רמב”ן זאגט אנדערש, אז ער איז נישט עובר.

חמץ של גוי ושל הקדש

Speaker 1: נאכדעם, פארקערט, וואס איז נישט דיינס, וואס איז דאס? הקדש, גוי און הקדש. אינטערעסאנט, ער האט גוי און הקדש אין נישט דיינס.

“לך” – חמץ של גוי

Speaker 1: די גוי נישט דיינס, אויף דעם לערנט ער זיך ארויס פון “לך”. יא? אז “לך”, “שלך אתה רואה ואתה רואה של אחרים”, אפילו ס’איז גלוי. מעיקר הדין, באלד וועלן מיר זען אמאל דארף מען מאכן א מחיצה, אבער מעיקר הדין, אפילו איך האב אויף מיין טיש א גוי’ס חמץ, ס’איז נישט דיינס. דאס איז די שיטת הרמב”ם. אפילו א גוי וואס איז שולט עליו, ער האט נישט מיט דעם, ס’איז נאר אלעס בעלות.

מחיצה ביי חמץ של גוי – מצד חשש

Speaker 1: איז, אבער ס’איז דא א דין אז ווען ס’איז דא א חשש, ווען ס’איז דא א חשש, אפילו ביי א גוי איז דא א חשש, דעמאלט דארף מען מאכן א מחיצה פשוט שלא יבוא להסתפק ממנו. שטימט? מה שאין כן הקדש וואס ס’איז נישט דא אזא חשש, דארף מען נישט מאכן קיין מחיצה. ס’איז א פשוט’ע ענין. יא? גוט.

דיון – חילוק צווישן רמב”ם און רמב”ן

Speaker 1: יעצט, נאר קומען מיר נעמען נאך אביסל. וואס האלט דער רמב”ן לגבי די צווייטע הלכה? ער קריגט זיך נאר מיט איין זאך, הפקידו ביד גוי. פארוואס איז לויט’ן רמב”ן א חילוק צווישן הפקידו ביד גוי און בחצרו בעיר אחרת? ווייל דער רמב”ן זאגט ס’איז נישט אין זיין רשות, ס’איז ברשות מישהו אחר.

די שאלה איז, ס’איז בעלות אבער אין אייגענע רשות. ווארט. אויב איז טמון ברשות הרבים, איינער האט געטראפן, ס’איז באגראבן אין די וואלד, אבער ער האט נישט אויפגעגעבן דערויף בעלות, וועט דער רמב”ן אויך האלטן אז ער איז עובר.

Speaker 2: איז א בעלות שיש לו אחריות.

Speaker 1: אקעי, לאמיר נישט שטיצן דעם רמב”ם, יעצט נעמען מיר דעם רמב”ם. איך מיין אז דער ראב”ד האט אויך אזא גלייכע זאך. איך האב נישט געזוכט דעם ראב”ד. אה, שפעטער. פארקערט, ביי די הפקר איז ער, ביי די אחריות דענק איך איז ער די אנדערע זאך. ניין, איך ווייס נישט.

דער רמב”ם איז קאנסיסטענט – אלעס איז בעלות

Speaker 1: אבער על כל פנים, דאס איז א וויכטיגע זאך. דער רמב”ם איז קאנסיסטענט. מען קען פארשטיין דעם רמב”ם, ווייל הפקר ביי אים איז פארקערט. דער רמב”ם קוקט אלעס אן בעלות, נישט וואו ס’ליגט, נאר בעלות. די הלכה, דער איסור איז תלוי אין דעם. און נישט נאר בעלות, נאר אפילו עפעס א מין פאטענשל בעלות. דאס אז יענער איז אן אלם וואס דו גייסט דארפן באצאלן. ס’איז נישט ממש א בעלות, נישט קיין הלכה’דיגע בעלות.

Speaker 2: ווארט א מינוט, ווארט א מינוט, לאמיר אנקומען צוריק. צדיק, צדיק, יו אר דזשאמפינג אהעד. יו אר דזשאמפינג אהעד. יו אר דזשאמפינג אהעד. אונז ווייסן אז זיי האבן שוין געלערנט נעכטן, אבער… לכאורה, לכאורה וואס?

Speaker 1: איך זאג, דער רמב”ם קען מען פארשטיין, ס’איז קאנסיסטענט אז ס’איז אלץ אבאוט די בעלות, די זאך, נישט פון וואו ס’ליגט, נאר די בעלות. סאו, נישט קיין חילוק צו אויב ס’איז דיינס און ס’ליגט ביי א גוי, אדער ס’איז דיינס און ס’ליגט אין אן אנדערע פעלד, אדער אפילו ס’איז נישט דיינס, נאר אונז ווייסן אז דו גייסט דארפן באצאלן פאר די גוי, וואס דאס מאכט עס אויך עפעס ווי דיינס.

Speaker 2: איך פארשטיי, אבער דאס איז די אפאזיט. דאס איז נאך נישט רעלעווענט צו דעם. מה שאין כן ווען ס’איז די גוי’ס און ס’איז אין דיין רשות, גייט מען נישט מחשיב זיין, ווייל מען קוקט בכלל נישט אויף די פיזיקל וואו ס’ליגט, מען קוקט נאר אויף די…

Speaker 1: עקזעקטלי. דאס איז יעדער איינער מודה אבער, אז די גוי’ס שלא איז נישט עובד, איז נישט קיין קאנטראווערסי. די איינציגסטע נקודה וואס איז קאנטראווערסי איז די מיטלסטע זאך, ווען ס’איז מיינס און ס’ליגט אין יענעמ’ס רשות. און דער רמב”ם זאגט, ס’איז דיינס, איך קער נישט אז ס’איז אין יענעמ’ס רשות. און דער ראב”ד זאגט, ניין, איך קער יא אז ס’איז אין יענעמ’ס רשות. דאס איז די מחלוקה. שטימט? יא. אקעי. על כל פנים, ס’פיין.

גוי שהפקיד חמץ אצל ישראל

Speaker 1: יעצט, גייען מיר ווייטער און מיר זעען אז וואס… וואס טוט זיך ווען א גוי איז מפקיד ביי א איד פארקערטערהייט? אונז האבן גערעדט וועגן דעם, אז ס’שטייט יא אז א פועל טאר מען נישט לאזן, געדענקסט אזאנס? אויב איז דער גוי א פועל, אפילו מיט א מחיצה האט עס נישט געהאלפן. העלא? יא. אקעי, איי דאונט נאו. לאמיר גיין ווייטער. יא.

אה, ס’שטייט אז מ’טאר נישט געבן פאר א גוי מאכלות אסורות וואס ס’איז אפשר א מראית עין. דו זאגסט אז ס’איז נאך נישט געווען אין ארץ ישראל, סאו ס’איז נישט געווען קיין פרעמדע גוים, אבער דאך איז עס שוין דא. ס’שטייט נישט, דענק איך, אזא זאך. אקעי, אין רמב”ם שטייט נישט אזא זאך. אקעי.

הלכה – גוי שהפקיד חמץ מיט אחריות

Speaker 1: יעצט, גייען מיר ווייטער. שוין. יעצט, אויב ווען א גוי האט געגעבן חמץ פאר א איד, אויב ער האט אחריות דארף מען ווייט זיין. אזוי איז די הלכה. פארוואס? ווייל אחריות איז גענוג אויף צו הייסן שלחו. שלחו כמותו. אחריות.

חידוש – אחריות איז פאטענשל בעלות

Speaker 1: ס’איז א חידוש, ווייל אחריות איז דאך בסך הכל א פאטענשל אז ס’זאל זיין שלחו. ס’איז דאך נאך מיטל וואס מ’קען זאגן אזוי, ס’וואלט אפשר געקענט אנמארקן אז ס’איז געווען א דריי. אזוי שטייט אין די גמרא. ס’איז דאך נישט יעצט, ס’איז דאך שפעטער גייט עס זיין זיינס. ניין, ניין, נישט וועגן דעם. ס’איז וועגן די יעצטיגע אחריות. אחריות איז א סארט בעלות.

מחלוקת ראב”ד

Speaker 1: און דער ראב”ד האלט אז דאס איז געבויט אויף א גמרא פון רב נחמן, און ער האלט אז ס’איז נישט ריכטיג, ווייל יענע גמרא רעדט פון אן אופן וואס ס’האט גארנישט אמאל באלאנגט פאר זיי, רייט? נישט בלאו הכי איז דא אחריות פון אנדערע. אויב אזוי, וויאזוי קען מען ברענגען א ראיה פון דארט? ס’וועט דאך בכלל נישט עולה זיין. און בקיצור, ער איז נישט מסכים. דער ראב”ד איז מיין אז דאס איז געווען זיינס. אקעי, שוין.

הלכה – ישראל שהרהין חמץ אצל גוי (משכון)

Speaker 1: די נעקסטע הלכה איז ווען א איד האט געמאכט זיין חמץ א משכון. די הלכה איז, אויב ער האט עס געמאכט א משכון, איז עס גוט.

מחלוקת ראב”ד – קביעת זמן

Speaker 1: און דער ראב”ד איז אויף דעם אויך מחולק אויף וועלכע נקודה? אויף די נקודה וואס דער רמ”א זאגט אז מ’מעג עס עסן נאך פסח, אז דו דארפסט קובע זיין זמן קודם פסח. זאגט דער ראב”ד, אפילו לא קבע זמן, אפילו לא מיעכשיו, שאין זה אלא אסמכתא לגוי.

אינטערעסאנטע סתירה אין דעם ראב”ד’ס שיטה

Speaker 1: דער ראב”ד איז… ס’איז אינטערעסאנט, ווייל מיט די לאדזשיק פון פריער פון אחריות האסטו געזאגט פארקערט, יעצט איז עס של גוי ווייל פאר די זעלבע ריזן, ווייל די גוי האט באקומען אחריות. די גוי האט נישט קיין אחריות אויף דעם משכון. ער איז שולדיג דיר ביז דעם משכון.

און דער ראב”ד האלט אז ס’איז נישט קיין שאלה צו ס’איז אסמכתא אדער משכון, וואס די הלכה איז. עד כאן איז די עיקר הלכות, בעיסיקלי, רייט?

סיכום – דריי הויפט-נקודות אין בעלות

Speaker 1: סך הכל, ביז יעצט האבן מיר געלערנט עיקר הלכות פון לערבב למכור. מיר האבן געלערנט אז ס’דארף זיין זיינס. מיר האבן געלערנט אז אפילו אחריות, און מיר האבן געלערנט אז פארקערט, די פשט פון א משכון איז אויב ס’איז געווען מעכשיו, און אויב ס’איז געקומען די זמן הפירעון פאר פסח, איז עס די גוי’ס. דאס הייסט, דאס איז די דינים אין הלכות בעלות, רייט? וואס מיינט דיינס? וואס מיינט די גוי’ס?

איז די אפנים הייסט, די אופן פון די גוי וואס ער האט געגעבן פאר דיר הייסט עס דיינס אויב דו האסט אחריות, און די איד וואס האט געגעבן פאר די גוי הייסט עס זיינס אויב ס’איז געווען א משכון. בעיסיקלי דריי נקודות סך הכל.

מכירת חמץ

Speaker 1: נאכדעם לערנען מיר מיט די אינטערעסאנטע הלכה, מכירת חמץ. יעצט, עד כאן איז די עיקר הלכות. יעצט האבן מיר געלערנט, וואס איז די פוינט פון די הלכה? כדי וואס זאל מען טון? דאס האט געבויט, אה, געבויט אויף דעם וואס איז די חמץ פון א צווייטן, אפילו עס איז אין דיין רשות, אפילו עס איז אין דיין הויז, אפילו עס איז אין דיין פיזיקל הויז, איז נישט עובר, ער איז עובר אזוי. וואס טוט מען אויב עס איז שווער? מען קען זיך פארקויפן די חמץ פאר א גוי.

עס שטייט נישט אז מען קען עס פארקויפן פאר א גוי, עס שטייט נאר אין א קעיס. מיר זענען א שותף. יא, ס’קען זיין אז די חידוש דארט איז מער פון דעם, איך ווייס נישט. יא, אבער…

קאסמעטיקס, נפסלה צורת החמץ, און תערובת חמץ – הלכה יא-יב

הלכה יא – נפסלה צורת החמץ: קאסמעטיקס, גלו, און סטארטש

Speaker 1:

יא, דאס איז דער מקור פון די הלכה פון די אלע קאסמעטיקס. פשוט איז זייער מחמיר, אבער פשטות, עס איז נפסה צורת החמץ, ממילא…

ס’איז אינטערעסאנט, ווייל למשל, די היינטיגע מענטשן זענען נישט מוציא, וואס איז אויב איינער, עפעס א משוגענער, האט געגעבן פאר א הינט צו עסן, און ער האט עס געגעסן? דו וועסט מיר זאגן נישט לכתחילה, דא שטייט נישט אז דו זאלסט עס נישט… ס’איז לכתחילה נישט קיין עסן.

חילוק צווישן נפסל מאכילת כלב און נפסלה צורת החמץ

עסן דארף ווערן כשלמא אכילת כלב, ווייל עסן קיינער נישט קיין עסן, ס’איז א זאך פאר זיך. ווי עס זאגט די פסח עצמו, פסח ביי פסח איז דא די הלכה פון נפסה למאכל כלב, אדער מליגמא שנסרחה. אבער ביי די זאכן איז אן אנדערע דין, ס’איז נישט נפסה למאכל כלב, ס’איז נפסלה צורת החמץ. ס’איז נישט קיין חמץ! יעצט, וואס איז דאס? ס’איז א קריעם, ס’איז נישט קיין חמץ. די תורה זאגט מיר זאלן נישט עסן חמץ.

וואס מיינט “אכילת כלב”

א פסח עצמו, שאי אפשר… ניין, אויך איז אכילת כלב מיינט ווען דער כלב עסט עס. א מענטש קען אויך בייסן שטיינער. אכילת כלב איז ווען ס’איז דא אויך אזויווי א מער עקסטרעם פון אכילת אדם. עפעס וואס א מענטש וואלט קיינמאל נישט געגעסן, דארף מען נישט ווארטן אויף אכילת כלב. אכילת כלב איז פשט א מענטשליכע עסן, נאר שוין נישט אזוי אפעטיטלעך, אבער ס’איז אייסליך אלץ צו עסן. עפעס וואס איז בכלל נישט קיין עסן, נאר דו ווארטסט פאר א כלב וואס זאל עס עסן… ניין, דאס מיינט עס נישט. דאג פוד, דאג פוד איז אפשר בכלל נישט קיין מאכל אדם.

Speaker 2:

ניין, ניין, ניין, דו זאגסט אן אנדערע זאך.

Speaker 1:

וואס אונז האבן געזאגט איז אז אויב ס’איז נישט קיין אכילה, אויב ס’איז נישט קיין מאכל, ס’איז נפסה צורת המאכל, דאס איז פאר די קערעטע. דאס איז פאר די קערעטע, ווייל ס’איז נישט קיין מאכל. אויב ס’איז א מאכל, און ס’איז פארפוילטע פלייש, איך ווייס וואס, כלבים עסן עס, דאס איז עפעס וואס איז געווען אמאל א מאכל אדם, און ס’איז נתעפש, ס’איז פארשימלט געווארן. אבער עפעס וואס איז בשעתו געווארן אלס שלא מאכל אדם בכלל, דאג פוד איז פוד, דאג פוד איז פוד. ס’איז דא זאכן וואס אפילו ווען דער כלב עסט עס, איז עס נישט קיין עסן. נישט נאר דעם, א מענטש קען עס אויך עסן. דו קענסט עסן א שטיין, וועגן דעם ווערט עס נישט… דער זעלבער זאך, אויב די כלבים זענען אביסל מער משוגע ווי מענטשן, עסן מער זאכן, וועגן דעם מאכט עס נישט… ס’דארף זיין אכילת כלב. אבער אפילו א כלב דארף מען האבן א דין אכילה. די כוונה איז, מ’קען מחמיר זיין, אבער די כוונה איז דאס.

ביישפילן: בורדים, סטארטש, און ניירות

די זעלבע זאך, בורדים שקיבץ אותם בחלב חזיר, יא, מ’מאכט עס נאך אלץ, סטארטש, יא, מ’סטארטשט קליידער, אדער ניירות שדיבק אותם בחמץ, יא, ס’איז דא אזא זאך. זאגט דער פסח עצמו, אז איינער איז צריך לבער, קען דאך נישט זיין אז א ביר דארף זיין בפניו זורק לו ריח. איך בין מסכים. איך קען דאס אראפלייגן מיט א יאר פאר פסח אין די יאמע צומאלטס? איך וועל מסכים זיין אז אפשר האט עס ארויסגעסקיעט און מ’האט עס געקענט עסן. אבער איך בין מסכים, אויב מ’לייגט די בליטש, מאכט עס נפסל מאכילת כלב אויך. אויך דארף ערגעץ זיין, טוט מען, אז דאס איז דא מענטשן וואס זענען מעורר וועגן די גארבעדזש, וואס זאל לאנג עס ווערן איידער ס’ווערט נפסל מאכילת כלב.

חידוש: גלו (קלעבשטאף) געמאכט פון חיטה

א גוטע ווארט וואס דו האסט געזאגט איז חיטה. איך האב קיין עין הרע נישט ליב קיוסן מיט חמץ. יא, יא, יא, יא. גלו, גלו, מילך קען מען קייען, ווייניגער משום לערע, איז נישט קיין צורת החמץ אויף איר. סאו וואס איז די פשט אז מענטשן… דער מיילער גלו, דער ווייסע גלו, איז געמאכט פון חיטה פאר די פסח’דיגע קינדער. עס איז געמאכט פון חיטה. אבער ס’איז נישט קיין צורת החמץ. מ’מעג עס נוצן פסח לכתחילה.

הלכה יב – אכילת חמץ שאינו מאכל: מותר לקיים, אסור לאכול

יעצט, אה, עסן טאר מען אבער נישט. אכילת… דאס הייסט חמץ וואס נפסל מאכילת כלב, אכילת חמץ איז נישטא. ס’איז נישט אזוי פשוט, יעדער ראב”ד קריגט זיך אויף די הלכה. מ’האלט זיך ווי דער ראב”ד זאגט. קום לאמיר ענדיגן די ראב”ד’ס הלכה.

דברים שהם ערבוב חמץ, אין בו מחלוקת אדם כלל. אויב איז איינער מחלוקת כל אדם, איז דא תריאק. וואס טוען מענטשן וואס עסן עס יא? אה, נישט דא אזעלכע מענטשן. סתם “לקיים בו ‘ורצית לאכלו'”. פארוואס דארף איך ראיות פאר דעם? כל שיש בו אסור לאכלו. עסן טאר מען נישט אפילו חמץ נוקשה. אבער מקיים זיין מעג מען.

השגת הראב”ד – אין צורת החמץ עליו

וואס זאגסטו אז דער ראב”ד זאגט? דער ראב”ד זעט נישט די ענין פון אין צורת החמץ עליו. ביי אים איז נאר דא איין זאך: אויב איז עס נפסל מאכילת כלב. על כל זה, איך מוז דיר זאגן, איך האב נישט געזען אז דער ראב”ד זאל זאגן אזוי. איך האב געזען אז דער ראב”ד זאגט אזוי: “יחדל ישיבה”, ס’וועט נישט העלפן מיט ערבוב חמץ וואס מבטל את עצמו. אין ערבוב חמץ איז נישטא קיין ביטול את עצמו. יא. נאך דעם, עצמו נתערב בנותן טעם, וואס ער איז נישט נותן טעם, וואס טוסטו די נעשה? און אפילו נאך די טעיט, ואף על פי כן, זעהט מען אז אויסער דעם וואס דער ראב”ד מיינט, זאגט דער מגיד משנה אז רבי אליעזר הגדול איז געגאנגען מיט א שיטה אז ער איז נישט דא. הייסט דער רמב”ם מיט רבי אליעזר הגדול איז שוין בגדול געשטארקט בפסח. ער זיצט אויפ’ן סדר מיט א גראבן חמץ אויפ’ן טיש. א גראבן שטיק חמץ אויפ’ן טיש.

מגיד משנה – תערובת חמץ: כזית, כל שהוא, און שישים

קשיא: פארוואס כזית און נישט בטל ברוב?

ס’איז זייער אינטערעסאנט, ווייל ער פרעגט, דער מגיד משנה, דער רמב”ם האט געזאגט אז תערובת חמץ איז נאר עובר בכזית פחות מכזית, איז בטל ברוב. אויך, וואס איז די חילוק? פארוואס זאל נישט זיין ווי סתם אן איסור, אז ס’איז בטל ברוב? פארוואס ביי תערובת חמץ דארף מען דוקא א כזית? אויך, פארוואס זאל נישט זיין אז אפילו א כזית זאל זיין בטל ברוב? אה, דער מגיד משנה זאגט אז ער האט אים געזאגט אז ס’איז נאר עובר בכזית פחות מכזית איז בטל ברוב, אבער אויב ס’איז פאר פסח, דעמאלט איז די טענה.

מגיד משנה קעגן דעם ראב”ד

דאס איז וואס דער ראב”ד איז דא, באמת תורה תמה. בקיצור, דער מגיד משנה איז נישט מסכים מיט’ן ראב”ד’ס טענה. איך ווייס נישט וואס דער ראב”ד’ס טענות זענען. באמת תורה תמה, דבריו, איך ווייס נישט, דער מגיד משנה נעמט זיך שטארק אן. ניין, מ’רעדט דא פון טעם. דער ראב”ד זאגט אז טעם אינו כעיקר, זאגט דער מגיד משנה, באמת דבריו תמוהין. באמת תורה תמה, דבריו אינם נראין.

דער רמב”ם זאגט נישט דעם היתר פון ערב קודם הפסח

ביי די וועי, דער רמב”ם ברענגט דא, דער רמב”ם זאגט נישט די היתר אז ס’איז ערב קודם הפסח. דער רמב”ם זאגט, כל דבר שנתערב בו חמץ אסור אפילו בכל שהוא. ודא, זייער וויכטיג, ודא זאגט דער מגיד משנה, איז אנדערש. דאס איז די תערובת חמץ איז אזויווי אלעס תערובות. אז דאס וואס אלע אנדערע תערובות איז בשישים איז בפסח במשהו. אבער ס’איז דא אפילו אנדערע תערובות וואס וואלטן נישט געווען נאר כדי קליפה, למשל אזויווי מיר האבן געלערנט חם בחם בלא רוטב און אזוי ווייטער. איז אויך דארף מען נישט, דו האסט געטון א הייסע שטיקל חמץ אויף א הייסע שטיקל מצה אן קיין דבר המפעפע אן קיין רוטב, בסך הכל דארף מען עס אפשניידן. אזוי איז די הלכה. די גאנצע שאלה פון דאס איז נאר אפילו גייט אריין אפילו… אקעי, מ’גייט גיין ווייטער.

מעבר לפרק י’ – הלכות תערובות חמץ

דער רמב”ם איז נישט אריינגעגאנגען דא אין הלכות תערובות פון פסח און די אלע זאכן. יא, שפעטער, דא האבן זיי געלערנט. פרק י’, יא, פרק י’. לאמיר נעמען פרק י’ אויך נישט צו שנעל, צו פאמעלאך, יא, פרק י’.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

HE עברית
📄 Download Transcript PDF תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 סיכום של שיעור – פרק ד’ מ…
תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום של שיעור – פרק ד’ מהלכות חמץ ומצה (רמב”ם)

הלכה א-ב: “לא יראה” ו”לא ימצא” – היסודות של בעלות על חמץ

דברי הרמב”ם: התורה אומרת “לא יראה לך” ו”לא ימצא”. “לא יראה” לבדו היה מתייחס רק למה שרואים; “לא ימצא” בא להוסיף שאפילו טמון (מוחבא) או מופקד ביד גוי (מופקד אצל גוי) עוברים עליו. “בכל גבולך” פירושו אפילו בעיר אחרת ברשותך.

פשט: ישנם שני דינים: (1) “לא יראה” – לא צריך להיות נראה, לא מתחת למחיצה/טמון, (2) “לא ימצא” – לא צריך להיות “נמצא” – אפילו מופקד אצל אחר. בנוסף בא “בכל גבולך” שמדבר על רשות בעיר אחרת.

חידושים והסברות:

1. שלושה יסודות ב”לא יראה לך בכל גבולך”: יש למעשה שלוש נקודות: (א) “לך” – צריך להיות שלך (בעלות), (ב) “יראה” – צריך להיות נראה, לא מוחבא, (ג) “בכל גבולך” – אפילו בעיר אחרת ברשותך. אם יש לך דירה באפריקה עם חמץ, זו שאלה של “בכל גבולך”.

2. “לא ימצא” – החידוש של טמון והפקידו: “לא ימצא” בא להוסיף שאפילו טמון (מוחבא/קבור) או מופקד ביד גוי עוברים עליו. הרמב”ם מבין שהטמנה והפקדה הם למעשה קטגוריות דומות – שניהם הם סוג של “מוחבא” ממך: אני החבאתי (טמון), וההפקד גם מוחבא (מופקד). שניהם נלמדים מ”לא ימצא”.

3. קושיא: מה ההבדל בין הפקד אצל גוי לבין חמץ בעיר אחרת? הפקד אצל גוי הוא ברשותך המשפטית (בעלות) אבל לא ברשותך הפיזית – בדיוק כמו חמץ בעיר אחרת! מדוע צריך לימוד מיוחד להפקד? שני תירוצים:

– (א) הפקד ביד גוי פירושו ספציפית כשהגוי גר אצלך (בביתך), אבל החמץ בידו הפיזית – זה שונה מחמץ בעיר אחרת.

– (ב) פשט פשוט יותר: הפקד ביד נכרי פירושו גוי שעובד אצלך (פועל/עובד), והחמץ אצלו – זה מצב מיוחד.

4. חידוש הרמב”ם לגבי הפקידו ביד גוי – מחלוקת עם הרמב”ן: המגן אברהם ומשנה ברורה מביאים שמה שהרמב”ם אומר שעוברים על הפקידו ביד גוי הוא חידוש של הרמב”ם – לא עומד בגמרא. הרמב”ן על התורה אומר במפורש שאין עוברים על הפקידו ביד גוי, כי צריך להיות “שלו ברשותו” – שניהם: שלו וגם ברשותו. הרמב”ם לעומת זאת אומר שצריך רק להיות “שלו” (שלו) – אפילו לא ברשותו.

5. “לא ברשותו” – שני מהלכים: “לא ברשותו” יכול להתכוון לשני דברים: (א) לא בביתי/מקומי הפיזי, (ב) לא ברשותי המשפטית. הפקד אצל גוי הוא ברשותי המשפטית (בעלות) אבל ברכושו הפיזי של האחר.

6. השיטה העקבית של הרמב”ם – הכל הוא בעלות: הרמב”ם מסתכל על הכל רק דרך בעלות, לא דרך היכן זה נמצא פיזית. לכן:

– חמצך אצל גוי = עובר (כי זה שלך)

– חמצך בעיר אחרת = עובר (כי זה שלך)

– חמץ של גוי בביתך = לא עובר (כי זה לא שלך)

זה נלמד מ”לך” – “שלך אתה רואה ואתה רואה של אחרים”: חמץ של גוי אפילו גלוי על שולחנך אינו עובר מעיקר הדין.

7. מחיצה אצל חמץ של גוי – רק מצד חשש: כשחמץ של גוי נמצא אצלך, צריך לפעמים לעשות מחיצה – אבל זה רק “שלא יבוא להסתפק ממנו” (שלא יבוא לאכול ממנו), לא מצד בל יראה. אצל הקדש, שהחשש לא קיים, אין צורך במחיצה.

הלכה בנוגע לחמץ של גוי מופקד אצל יהודי

פשט: כשגוי מפקיד חמץ אצל יהודי, צריך גם להיזהר. אם הגוי הוא פועל (עובד) אצלך, אפילו מחיצה לא עוזרת.

הלכה בנוגע לחמץ של גוי עם אחריות

דברי הרמב”ם: כשגוי נתן חמץ ליהודי, והיהודי יש לו אחריות עליו, צריך לבערו (ביעור). כי אחריות הופכת אותו ל”שלו” – “שלו כמותו”.

פשט: אחריות (responsibility/liability) על חמץ של הגוי מספיקה כדי להפוך אותו הלכתית ל”שלך”.

חידושים והסברות:

1. אחריות היא “בעלות פוטנציאלית”: אחריות אינה ממש בעלות הלכתית, אלא סוג של בעלות פוטנציאלית – תצטרך לשלם אם משהו יקרה. אבל זה מספיק כדי להפוך אותו ל”שלו”. זה מתאים לשיטת הרמב”ם שאפילו איזושהי בעלות פוטנציאלית מספיקה.

2. קושיא על מושג האחריות: אחריות היא בסך הכל פוטנציאל שזה יהפוך ל”שלו” (אם זה יאבד/יתקלקל), לא בעלות נוכחית. זה “דחוק” – זה לא שלו עכשיו, אלא מאוחר יותר יצטרך לשלם. בכל זאת הרמב”ם סובר שזה מספיק.

3. מחלוקת הראב”ד: הראב”ד חולק על הרמב”ם. הרמב”ם בונה את הדין על גמרא של רב נחמן. הראב”ד טוען שאותה גמרא מדברת על מצב שבו מעולם לא היה שייך להם (לא בלאו הכי יש אחריות של אחרים), ואי אפשר להביא ראיה משם למקרה שלנו.

הלכה בנוגע למשכון – חמץ של ישראל אצל גוי

דברי הרמב”ם: כשיהודי עשה את חמצו משכון (collateral) אצל גוי, זה טוב – זה נחשב כשל הגוי. אבל מותר לאוכלו אחר פסח רק אם קבעו זמן (פירעון) לפני פסח.

פשט: אם זמן הפירעון כבר הגיע לפני פסח, הגוי כבר בעלים על המשכון, וזה “של גוי”.

חידושים והסברות:

1. מחלוקת הראב”ד – אפילו לא קבע זמן: הראב”ד סובר שאפילו אם לא קבעו זמן, ואפילו לא “מעכשיו”, זה רק אסמכתא לגוי – כלומר, לגוי כבר יש זכות במשכון, וזה “של גוי”.

2. סתירה מעניינת בשיטת הראב”ד: שיטת הראב”ד במשכון היא הפוכה משיטתו באחריות. באחריות אומר הראב”ד: אחריות לא הופכת אותו ל”שלך” (הוא מיקל). במשכון אומר הראב”ד: לגוי כבר יש זכות במשכון, אפילו בלי זמן קבוע (הוא גם מיקל – זה “של גוי”). בשני המקרים הראב”ד הולך לקולא, אבל מכיוונים שונים.

סיכום של שלוש הנקודות העיקריות בבעלות

עד כה למדנו שלוש נקודות עיקריות בנוגע לבעלות:

1. מה זה “שלך” – אפילו טמון, אפילו מופקד ביד גוי (לפי הרמב”ם).

2. אחריות – כשחמץ של גוי נמצא אצלך עם אחריות, זה נחשב כשלך.

3. משכון – כשחמצך אצל גוי כמשכון, זה נחשב כשל הגוי (אם זמן הפירעון לפני פסח).

הלכה בנוגע למכירת חמץ

פשט: לאחר שקבענו שחמץ של גוי אפילו בביתך אינו עובר, יוצא יישום מעשי: אפשר למכור חמץ לגוי. הרמב”ם מביא זאת בהקשר של שותפות.

חידושים והסברות:

הרמב”ם לא מציג זאת כעצה כללית למכור חמץ, אלא במקרה ספציפי. החידוש הוא אולי יותר ממכירה – מדובר במצב של שותפות.

הלכה יא: נפסלה צורת החמץ, קוסמטיקה, ונפסל מאכילת כלב

דברי הרמב”ם: דברים שהם ערבוב חמץ… כגון תריאק וכיוצא בו… מותר לקיימן בפסח, ואסור לאכלן. קוסמטיקה ודברים אחרים שבהם חמץ מעורב אבל נפסלה צורת החמץ – מותר לקיימם אבל אסור לאכלם.

פשט: הרמב”ם מחלק בין שתי קטגוריות: (א) נפסל מאכילת כלב – שבו המאכל מקולקל כל כך שאפילו כלב לא אוכל אותו, ו(ב) נפסלה צורת החמץ – שבו החמץ איבד את צורתו כחמץ, אף על פי שעדיין יכול להיות סוג של מאכל.

חידושים והסברות:

1. חילוק בין נפסל מאכילת כלב לנפסלה צורת החמץ: בקוסמטיקה (קרמים וכד’) הדין אינו נפסל מאכילת כלב, אלא נפסלה צורת החמץ – זה פשוט לא חמץ יותר. התורה אסרה חמץ, וקרם אינו חמץ. זה חילוק יסודי: בפסח עצמו (קרבן פסח) מדברים על נפסל מאכילת כלב או מליגמא שנסרחה, אבל בדברים אלו יש סברא אחרת – זה בכלל לא חמץ.

2. מה פירוש “אכילת כלב”: “אכילת כלב” לא פירושו ממש מה שכלב אוכל. כלב אוכל גם אבנים – זה לא הופך אבנים למאכל. אכילת כלב היא דרגה של אכילה אנושית – משהו שהיה פעם מאכל אדם, נתעפש/התעפש, אבל כלב עדיין היה אוכל אותו. משהו שמעולם לא היה מאכל (כמו אבן), אין צורך לחכות עד שכלב לא יאכל אותו – זה בכלל לא מאכל. גם אצל הכלב צריך להיות “דין אכילה” – הגדרה מינימלית של אכילה.

3. “דוג פוד” (אוכל לכלבים): “דוג פוד” הוא אכן מזון – הוא עשוי כאוכל לכלבים. אבל משהו שבשעתו נעשה כלא מאכל אדם בכלל, הוא קטגוריה אחרת. דוג פוד הוא מאכל (לכלבים), אבל אבן או קרם בכלל לא מאכל.

4. דוגמאות מעשיות – בורדים שקיבץ בחלב חזיר, ניירות שדיבק בחמץ: הרמב”ם מביא דוגמאות של עמילן לבגדים (סטארץ’) עם חמץ, או ניירות שהודבקו בחמץ – אלו דברים שבהם חמץ שימש אבל נפסלה צורתו.

5. אקונומיקה (אקונומיקה) עושה נפסל מאכילת כלב: אם שופכים אקונומיקה על חמץ, זה הופך לנפסל מאכילת כלב גם. זו עצה מעשית לביעור חמץ. יש אנשים שמעוררים לגבי זבל – כמה זמן לוקח עד שזה הופך לנפסל מאכילת כלב.

6. חיטה וגלו (דבק): חידוש – גלו (הדבק הלבן) עשוי מחיטה, אבל אין צורת החמץ עליו, לפיכך מותר להשתמש בו בפסח לכתחילה. דבק חלב יש בו פחות בעיה משום לערע. זו נפקא מינה מעשית – ילדים פסחדיקים משתמשים בדבק שעשוי מחיטה, וזה מותר כי נפסלה צורת החמץ.

7. אבל לאכול אסור: אף על פי שמותר לקיים (להחזיק בבית), אסור לאכול – אפילו חמץ נוקשה אסור באכילה. הכלל: כל שיש בו [חמץ] אסור לאכלו, אבל לקיים מותר.

השגת הראב”ד ומגיד משנה על הלכה יא

חידושים והסברות:

1. שיטת הראב”ד: הראב”ד לא רואה את הענין של “אין צורת החמץ עליו” כקטגוריה נפרדת. אצלו יש רק מדד אחד: אם זה נפסל מאכילת כלב או לא. הראב”ד סובר שערבוב חמץ לא יכול להתבטל – אין ביטול בערבוב חמץ.

2. הגנת המגיד משנה על הרמב”ם: המגיד משנה מביא שרבי אליעזר הגדול הולך באותה שיטה כמו הרמב”ם. זה מחזק מאוד את עמדת הרמב”ם – הוא “מחוזק בגדול בפסח.” המגיד משנה אומר על הראב”ד: “באמת דבריו תמוהין” ו“דבריו אינם נראין” – הוא מתנגד בחוזקה לראב”ד.

3. טענת הראב”ד לגבי טעם: הראב”ד סובר שטעם אינו כעיקר (טעם אינו כעיקר), והמגיד משנה דוחה את הטענה הזו.

תערובת חמץ – כל שהוא, שישים, וכזית

דברי הרמב”ם: כל דבר שנתערב בו חמץ אסור [בפסח] אפילו בכל שהוא.

פשט: חמץ בפסח אוסר במשהו – לא כמו איסורים אחרים שבטלים בשישים.

חידושים והסברות:

1. חמץ בפסח אוסר במשהו: הרמב”ם אומר שחמץ בפסח אוסר במשהו. המגיד משנה מפרש: מה שבכל התערובות האחרות הוא בשישים, בפסח הוא במשהו.

2. הרמב”ם לא אומר את ההיתר של ערב קודם הפסח: הרמב”ם לא מביא את החילוק שלפני פסח שונה. המגיד משנה לעומת זאת מזכיר שהרמב”ם אמר שתערובת חמץ עוברים עליה רק בכזית, ופחות מכזית בטל ברוב – אבל זה רק לפני פסח.

3. קושיא – מדוע לא בטל ברוב כמו איסור רגיל? מדוע תערובת חמץ לא תהיה בטלה ברוב כמו כל איסור אחר? ומדוע דווקא כזית? המגיד משנה עונה שהחילוק הוא בין לפני פסח לבין בפסח.

4. חם בחם בלא רוטב: בתערובות אחרות שלא היו יותר מכדי קליפה (כמו חם בחם בלי רוטב), גם בפסח זה לא יותר מכדי קליפה – צריך רק לחתוך. חתיכת חמץ חמה על מצה חמה בלי רוטב – חותכים והשאר מותר.

5. הרמב”ם לא נכנס להלכות תערובות של פסח כאן: כל הדינים של תערובות חמץ בפסח מטופלים מאוחר יותר בפרק י’, לא כאן.


תמלול מלא 📝

סיכום פרק ד’ – הלכות “לא יראה ולא ימצא” ומכירת חמץ

פתיחה – סיכום פרק ד’

דובר 1: אוקיי, אנחנו לומדים עכשיו פרק ד’. אנחנו כבר למדנו. בואו נעשה סיכום של הנקודה שלמדנו? אני מתכוון שכבר כמעט סיימנו את פרק ד’, לא? סיימנו אותו או לא סיימנו אותו?

אוקיי, אז בואו נאמר את קיצור הענין.

קיצור ענין – “לא יראה ולא ימצא”

דובר 1: קיצור הענין הוא, שהתורה אומרת “לא יראה ולא ימצא”. יש מדרשים שונים וגמרות שונות על כך.

שיטת הרמב”ם – “לא יראה” ו”לא ימצא”

דובר 1: הסיכום בשיטת הרמב”ם הוא ש”לא יראה” לומדים ש… אם היה כתוב רק “לא יראה”, היינו חושבים שכאשר לא רואים אותו, אבל יש “לא ימצא”, זה משמע שאפילו לא רואים אותו, מוצנע או מופקד ביד גוים, שני הדברים. כשהוא מוצנע וכשהוא מופקד ביד גוים.

כלומר, במילים אחרות, “לא יראה” פירושו… במילים אחרות, בואו נלמד מה כתוב כאן. “לא יראה” פירושו מה שלא רואים. יש שני תנאים, צריך להיות נראה, גלוי, לא מאחורי מחיצה, הוא טמון, מה שטמון בדיוק פירושו. וגם צריך שיהיה כאן.

מובן שזה… מה חושבים? מה קורה אם זה ברשותי איפשהו באפריקה, שכרתי דירה ושם זה נמצא? זה כבר קשור לדבר הבא של “כל גבולך”.

שלושה יסודות – “לך”, “יראה”, “בכל גבולך”

דובר 1: אז לכאורה יש בעצם שלושה דברים. צריך להיות אצלך, כלומר בידך, ובבית שבו אתה גר, שבו אתה נמצא, לכאורה “לא יראה לך”, וצריך להיות בעל.

עכשיו, “לא ימצא”, זה איפה שאנחנו מתחילים, זו כמו נקודת ההתחלה שנכנסת. בא “לא ימצא” ואומר, לא, אפילו טמון או הפקידו, שלא יימצא. ומאיזו סיבה, כלומר נמצא. נכון?

הפקידו ביד גוי – קושיא ותירוצים

דובר 1: כלומר, טמון… למה הפקידו אמור להיות? הפקידו, הפקידו עם דל”ת. אני לא יודע, כי זה שלך, ברור. כי זה עדיין שלך, זה עדיין נמצא… זה שייך מאה אחוז לי, אני מחזיק אותו אצלך. אני שם אותו בבנק, אני שם אותו ב… הפקד יכול… בואו נחשוב מה זה הפקד.

הפקד יכול גם להיות שיש לי מחסן, איך קוראים לזה? שוכרים מחסנים, כן? אני שם אותו שם. בעצם הוא מופקד אצל המחסן, יש לו אחריות, אין לו אחריות, יש חילוק, זה העסקה שלי איתו, אבל זה לא אצלי, זה לא “ימצא”, זה לא “יראה”. “ימצא” זה כן. טוב מאוד.

ומאיזו סיבה… וגלות רק אם זה בעיר אחרת. זה מאוד מעניין, כי הפקר הוא לכאורה שווה כאילו בביתו, ואיך אפשר להפקיד אותו? זה מה שאני לא מבין עכשיו.

דובר 2: אז הבן החכם שלי שואל את השאלה. הוא שואל לי קושיא, לא משוגע, זו קושיא טובה. כשחושבים על זה לוגית הוא שואל לי קושיא טובה.

דובר 1: אולי צריך לומר, בואו נחשוב רגע, צריך לומר שהפקר פירושו לומר, הגוי ממש כאן, הוא גר אצלי. כי אם לא אפשר גם ללמוד את זה כסעדא בעיר אחרת ממני, כן? אז לא צריך את בכל גווני. הרמב”ם אומר שזה לא אותה סעדא, זו סעדא אחרת. הוא לא מתייחס לדברים האחרים, הוא אומר שזה מבנה שבנוי על שונים…

אה, הפירוש השני הוא פירוש יותר פשוט, שהפקידו ביד נכרי יכול להיות שהגוי שגר אצלך, כאילו יש לך עובד או אני לא יודע, הפקידו ביד נכרי.

חידוש הרמב”ם – מחלוקת עם הרמב”ן

דובר 1: אבל שוב, בואו נצטרך לזכור דבר אחד שכבר למדנו גם אתמול, המגן אברהם ומשנה ברורה הביאו, שמה שהרמב”ם אומר הפקידו ביד גוי זה חידוש של הרמב”ם, זה לא כתוב בגמרא, והרמב”ן על התורה אמר בפירוש שלא עובר על הפקידו ביד גוים, כי צריך להיות שלו ברשותו, והרמב”ם אומר שצריך להיות שלו אפילו לא ברשותו.

“לא ברשותו” – שני מהלכים

דובר 1: עכשיו, לא ברשותו, בואו נאמר כך, על כל פנים זה בטוח, לא ברשותו יכול להיות שני דברים. זה יכול להיות לא בבית שלי שבו אני נמצא, שבו אני עומד היום פיזית, שבו אני גר, או זה יכול להיות לא ברשותו, לא ברשות הלוגית שלי, ברשות החוקית שלי. הפקר הוא ברשות החוקית שלי, אבל במובן מסוים לא, זה בסך הכל ברכוש של מישהו אחר.

אז, הרמב”ם לומד שצריך להיות אפילו הפקידו ביד גוי, כן, הפקידו ביד גוי הוא עובר.

הבנת הרמב”ם – הטמנה והפקדה

דובר 1: אבל זה באמת מעניין, והערבוב הוא לכאורה מאיפה לוקח הוא שהפקידו יש לו קשר לזה, כי לכאורה הרמב”ם הבין, צריך לומר שהרמב”ם הבין שהטמנה והפקדה זה אותו דבר. זה לא כמו שאני אומר שהפקידו זה דבר מוסתר. לא, הפקידו זה לא כמו… מופקד ביד גוי זה לא כמו… זה לא דומה, מה שאני אומר, זה לא דומה לרשותי במקום רחוק. זה דבר אחר. אנחנו עדיין לא יודעים את זה. זה לא משם הוא לומד את זה.

הרמב”ם לומד את זה מ”לא ימצא”. שהפקד הוא כאילו זה קצת מופקד ממני, קצת מוסתר ממני. אפשר להסתיר. אני הסתרתי, וההפקד גם מוסתר. נכון? אז זה האיסור, זה האיסור לפי הרמב”ם.

כמו שאנחנו אומרים, הרמב”ן אומר אחרת, שהוא לא עובר.

חמץ של גוי ושל הקדש

דובר 1: אחר כך, להיפך, מה שלא שלך, מה זה? הקדש, גוי והקדש. מעניין, יש לו גוי והקדש בלא שלך.

“לך” – חמץ של גוי

דובר 1: הגוי לא שלך, על זה הוא לומד מ”לך”. כן? ש”לך”, “שלך אתה רואה ואתה רואה של אחרים”, אפילו זה גלוי. מעיקר הדין, בקרוב נראה שלפעמים צריך לעשות מחיצה, אבל מעיקר הדין, אפילו יש לי על השולחן שלי חמץ של גוי, זה לא שלך. זו שיטת הרמב”ם. אפילו גוי ששולט עליו, אין לו עם זה, זה רק הכל בעלות.

מחיצה בחמץ של גוי – מצד חשש

דובר 1: אבל, יש דין שכאשר יש חשש, כאשר יש חשש, אפילו אצל גוי יש חשש, אז צריך לעשות מחיצה פשוט שלא יבוא להסתפק ממנו. נכון? מה שאין כן הקדש שאין בו חשש כזה, לא צריך לעשות מחיצה. זה ענין פשוט. כן? טוב.

דיון – חילוק בין רמב”ם ורמב”ן

דובר 1: עכשיו, רק בואו ניקח עוד קצת. מה הרמב”ן מחזיק לגבי ההלכה השנייה? הוא רק מתווכח על דבר אחד, הפקידו ביד גוי. למה יש לפי הרמב”ן חילוק בין הפקידו ביד גוי ובחצרו בעיר אחרת? כי הרמב”ן אומר שזה לא ברשותו, זה ברשות מישהו אחר.

השאלה היא, זה בעלות אבל ברשות עצמית. רגע. אם טמון ברשות הרבים, מישהו מצא, זה קבור ביער, אבל הוא לא ויתר על זה בעלות, האם הרמב”ן גם יחזיק שהוא עובר.

דובר 2: זו בעלות שיש לו אחריות.

דובר 1: אוקיי, בואו לא נתמוך ברמב”ם, עכשיו ניקח את הרמב”ם. אני מתכוון שגם לראב”ד יש דבר דומה. לא חיפשתי את הראב”ד. אה, מאוחר יותר. להיפך, בהפקר הוא, באחריות אני חושב שהוא הדבר האחר. לא, אני לא יודע.

הרמב”ם עקבי – הכל הוא בעלות

דובר 1: אבל על כל פנים, זה דבר חשוב. הרמב”ם עקבי. אפשר להבין את הרמב”ם, כי הפקר אצלו הוא להיפך. הרמב”ם מסתכל על הכל כבעלות, לא איפה זה נמצא, אלא בעלות. ההלכה, האיסור תלוי בזה. ולא רק בעלות, אלא אפילו סוג של בעלות פוטנציאלית. זה שמישהו הוא אדם שאתה תצטרך לשלם לו. זו לא ממש בעלות, לא בעלות הלכתית.

דובר 2: רגע רגע, בואו נחזור. צדיק, צדיק, אתה קופץ קדימה. אתה קופץ קדימה. אתה קופץ קדימה. אנחנו יודעים שהם כבר למדו אתמול, אבל… לכאורה, לכאורה מה?

דובר 1: אני אומר, את הרמב”ם אפשר להבין, זה עקבי שהכל עוסק בבעלות, בדבר, לא מאיפה זה נמצא, אלא בבעלות. אז, אין חילוק אם זה שלך וזה נמצא אצל גוי, או שזה שלך וזה נמצא בשדה אחר, או אפילו זה לא שלך, אבל אנחנו יודעים שאתה תצטרך לשלם לגוי, מה שעושה את זה גם כמו שלך.

דובר 2: אני מבין, אבל זה ההיפך. זה עדיין לא רלוונטי לזה. מה שאין כן כשזה של הגוי וזה ברשותך, לא מחשיבים, כי בכלל לא מסתכלים על הפיזי איפה זה נמצא, מסתכלים רק על ה…

דובר 1: בדיוק. זה כל אחד מודה בזה, שהגוי שלא הוא לא עובר, אין מחלוקת. הנקודה היחידה שיש מחלוקת היא הדבר האמצעי, כשזה שלי וזה נמצא ברשות של מישהו אחר. והרמב”ם אומר, זה שלך, לא אכפת לי שזה ברשות של מישהו אחר. והראב”ד אומר, לא, כן אכפת לי שזה ברשות של מישהו אחר. זו המחלוקת. נכון? כן. אוקיי. על כל פנים, זה בסדר.

גוי שהפקיד חמץ אצל ישראל

דובר 1: עכשיו, הולכים הלאה ואנחנו רואים שמה… מה קורה כאשר גוי מפקיד אצל יהודי להיפך? דיברנו על זה, שכתוב כן שפועל אסור להשאיר, זוכר? אם הגוי הוא פועל, אפילו עם מחיצה זה לא עזר. הלו? כן. אוקיי, אני לא יודע. בואו נמשיך. כן.

אה, כתוב שאסור לתת לגוי מאכלות אסורות שיש בהם מראית עין. אתה אומר שזה עדיין לא היה בארץ ישראל, אז לא היו גוים זרים, אבל בכל זאת זה כבר קיים. לא כתוב, אני חושב, דבר כזה. אוקיי, ברמב”ם לא כתוב דבר כזה. אוקיי.

הלכה – גוי שהפקיד חמץ עם אחריות

דובר 1: עכשיו, הולכים הלאה. בסדר. עכשיו, אם כאשר גוי נתן חמץ ליהודי, אם יש לו אחריות צריך לבער. כך ההלכה. למה? כי אחריות מספיק כדי להיקרא שלו. שלו כמותו. אחריות.

חידוש – אחריות היא בעלות פוטנציאלית

דובר 1: זה חידוש, כי אחריות היא בסך הכל פוטנציאל שיהיה שלו. זה עדיין דבר שאפשר לומר כך, אולי היה אפשר לסמן שזה היה דריי. כך כתוב בגמרא. זה לא עכשיו, זה מאוחר יותר זה יהיה שלו. לא, לא, לא על זה. זה על האחריות הנוכחית. אחריות היא סוג של בעלות.

מחלוקת ראב”ד

דובר 1: והראב”ד מחזיק שזה בנוי על גמרא של רב נחמן, והוא מחזיק שזה לא נכון, כי אותה גמרא מדברת על אופן שבכלל אף פעם לא שייך להם, נכון? לא בלאו הכי יש אחריות מאחרים. אם כך, איך אפשר להביא ראיה משם? זה בכלל לא יעלה. ובקיצור, הוא לא מסכים. הראב”ד סבור שזה היה שלו. אוקיי, בסדר.

הלכה – ישראל שהרהין חמץ אצל גוי (משכון)

דובר 1: ההלכה הבאה היא כאשר יהודי עשה את החמץ שלו משכון. ההלכה היא, אם הוא עשה אותו משכון, זה טוב.

מחלוקת ראב”ד – קביעת זמן

דובר 1: והראב”ד חולק גם על זה על איזו נקודה? על הנקודה שהרמ”א אומר שאפשר לאכול אותו אחרי פסח, שאתה צריך לקבוע זמן קודם פסח. אומר הראב”ד, אפילו לא קבע זמן, אפילו לא מעכשיו, שאין זה אלא אסמכתא לגוי.

סתירה מעניינת בשיטת הראב”ד

דובר 1: הראב”ד הוא… זה מעניין, כי עם ההגיון של קודם של אחריות אמרת להיפך, עכשיו זה של גוי כי מאותה סיבה, כי הגוי קיבל אחריות. לגוי אין אחריות על המשכון. הוא חייב לך עד המשכון.

והראב”ד מחזיק שאין שאלה אם זה אסמכתא או משכון, מה ההלכה היא. עד כאן זה עיקר הלכות, בעיקרון, נכון?

סיכום – שלוש נקודות עיקריות בבעלות

דובר 1: סך הכל, עד עכשיו למדנו עיקר הלכות של לערבב למכור. למדנו שצריך להיות שלו. למדנו שאפילו אחריות, ולמדנו שלהיפך, הפשט של משכון הוא אם היה מעכשיו, ואם הגיע זמן הפירעון לפני פסח, זה של הגוי. כלומר, אלו הדינים בהלכות בעלות, נכון? מה פירוש שלך? מה פירוש של הגוי?

אז האופנים פירושם, האופן של הגוי שנתן לך פירושו שלך אם יש לך אחריות, והיהודי שנתן לגוי פירושו שלו אם היה משכון. בעיקרון שלוש נקודות סך הכל.

מכירת חמץ

דובר 1: אחר כך לומדים אנחנו את ההלכה המעניינת, מכירת חמץ. עכשיו, עד כאן זה עיקר הלכות. עכשיו למדנו, מה הנקודה של ההלכה? כדי מה לעשות? זה בנוי, אה, בנוי על זה שהחמץ של אחר, אפילו הוא ברשותך, אפילו הוא בבית שלך, אפילו הוא בבית הפיזי שלך, לא עובר, הוא עובר כך. מה עושים אם זה קשה? אפשר למכור את החמץ לגוי.

לא כתוב שאפשר למכור אותו לגוי, כתוב רק במקרה. אנחנו שותפים. כן, יכול להיות שהחידוש שם הוא יותר מזה, אני לא יודע. כן, אבל…

קוסמטיקה, נפסלה צורת החמץ, ותערובת חמץ – הלכה יא-יב

הלכה יא – נפסלה צורת החמץ: קוסמטיקה, דבק, ועמילן

דובר 1:

כן, זה המקור להלכה של כל הקוסמטיקה. פשוט הוא מאוד מחמיר, אבל פשטות, נפסלה צורת החמץ, ממילא…

זה מעניין, כי למשל, האנשים של היום לא מוציאים, מה אם מישהו, איזה משוגע, נתן לכלב לאכול, והוא אכל אותו? תגיד לי לא לכתחילה, כאן לא כתוב שאתה לא צריך… זה לכתחילה לא אכילה.

חילוק בין נפסל מאכילת כלב לנפסלה צורת החמץ

אכילה צריכה להיות כשלמא אכילת כלב, כי אכילה שאינה אכילה, זה דבר בפני עצמו. כמו שאומר הפסח עצמו, פסח בפסח יש את ההלכה של נפסל למאכל כלב, או מליגמא שנסרחה. אבל בדברים האלה יש דין אחר, זה לא נפסל למאכל כלב, זה נפסלה צורת החמץ. זה לא חמץ! עכשיו, מה זה? זה קרם, זה לא חמץ. התורה אומרת לנו לא לאכול חמץ.

מה פירוש “אכילת כלב”

פסח עצמו, שאי אפשר… לא, גם אכילת כלב פירושו כשהכלב אוכל אותו. אדם יכול גם לנשוך אבנים. אכילת כלב היא כשיש גם כמו יותר קיצוני מאכילת אדם. משהו שאדם לעולם לא היה אוכל, לא צריך לחכות לאכילת כלב. אכילת כלב היא פשוט אכילה אנושית, רק כבר לא כל כך אפטיטי, אבל זה עדיין ניתן לאכילה. משהו שבכלל אינו אכילה, רק אתה מחכה לכלב שיאכל אותו… לא, זה לא פירושו. מזון לכלבים, מזון לכלבים אולי בכלל לא מאכל אדם.

דובר 2:

לא, לא, לא, אתה אומר דבר אחר.

דובר 1:

מה שאמרנו הוא שאם זה לא אכילה, אם זה לא מאכל, נפסלה צורת המאכל, זה לקרת. זה לקרת, כי זה לא מאכל. אם זה מאכל, וזה בשר מרוקב, אני יודע מה, כלבים אוכלים אותו, זה משהו שהיה פעם מאכל אדם, והתקלקל, התעפש. אבל משהו שבשעתו נעשה כלא מאכל אדם בכלל, מזון לכלבים הוא מזון, מזון לכלבים הוא מזון. יש דברים שאפילו כשהכלב אוכל אותם, זה לא אכילה. לא רק זה, אדם יכול גם לאכול אותם. אתה יכול לאכול אבן, בגלל זה זה לא נעשה… אותו דבר, אם הכלבים קצת יותר משוגעים מבני אדם, אוכלים יותר דברים, בגלל זה זה לא עושה… צריך להיות אכילת כלב. אבל אפילו כלב צריך להיות לו דין אכילה. הכוונה היא, אפשר להחמיר, אבל הכוונה היא זו.

דוגמאות: בורדים, עמילן, וניירות

אותו דבר, בורדים שקיבץ אותם בחלב חזיר, כן, עושים את זה עדיין, עמילן, כן, מעמלנים בגדים, או ניירות שדיבק אותם בחמץ, כן, יש דבר כזה. אומר הפסח עצמו, שמי שצריך לבער, לא יכול להיות שבירה צריכה להיות בפניו זורק לו ריח. אני מסכים. אני יכול לשים את זה שנה לפני פסח בים פעם? אני אסכים שאולי זה התפזר ואפשר היה לאכול אותו. אבל אני מסכים, אם שמים את הבליטש, זה עושה אותו נפסל מאכילת כלב גם. גם צריך איפשהו להיות, עושים, שיש אנשים שמעוררים על האשפה, שיעבור זמן רב עד שיהיה נפסל מאכילת כלב.

חידוש: דבק (קלייסטר) העשוי מחיטה

דבר טוב שאמרת הוא חיטה. אני לא אוהב לנשק עין הרע עם חמץ. כן, כן, כן, כן. גלו, גלו, חלב אפשר לקיים, פחות משום לערע, אין עליו צורת החמץ. אז מה הפשט שאנשים… המיילר גלו, הלבן גלו, עשוי מחיטה לילדים הפסחדיקים. הוא עשוי מחיטה. אבל אין עליו צורת החמץ. מותר להשתמש בו בפסח לכתחילה.

הלכה יב – אכילת חמץ שאינו מאכל: מותר לקיים, אסור לאכול

עכשיו, אה, לאכול אסור. אכילת… כלומר חמץ שנפסל מאכילת כלב, אכילת חמץ אין. זה לא כל כך פשוט, כל ראב”ד מתווכח על ההלכה. מחזיקים כמו שהראב”ד אומר. בוא נסיים את הלכת הראב”ד.

דברים שהם ערבוב חמץ, אין בו מחלוקת אדם כלל. אם יש מחלוקת כל אדם, יש תריאק. מה עושים אנשים שאוכלים את זה כן? אה, אין אנשים כאלה. סתם “לקיים בו ‘ורצית לאכלו'”. למה אני צריך ראיות לזה? כל שיש בו אסור לאכלו. לאכול אסור אפילו חמץ נוקשה. אבל לקיים מותר.

השגת הראב”ד – אין צורת החמץ עליו

מה אתה אומר שהראב”ד אומר? הראב”ד לא רואה את הענין של אין צורת החמץ עליו. אצלו יש רק דבר אחד: אם הוא נפסל מאכילת כלב. על כל זה, אני חייב לומר לך, לאראיתי שהראב”ד אומר כך. ראיתי שהראב”ד אומר כך: “יחדל ישיבה”, לא יעזור עם ערבוב חמץ שמבטל את עצמו. בערבוב חמץ אין ביטול את עצמו. כן. אחר כך, עצמו נתערב בנותן טעם, שהוא לא נותן טעם, מה אתה עושה את הנעשה? ואפילו אחרי הטעות, ואף על פי כן, רואים שמלבד מה שהראב”ד מתכוון, אומר המגיד משנה שרבי אליעזר הגדול הלך עם שיטה שהוא לא כאן. כלומר הרמב”ם עם רבי אליעזר הגדול כבר התחזק בגדול בפסח. הוא יושב על הסדר עם חמץ גדול על השולחן. חתיכת חמץ גדולה על השולחן.

מגיד משנה – תערובת חמץ: כזית, כל שהוא, ושישים

קושיא: למה כזית ולא בטל ברוב?

זה מאוד מעניין, כי הוא שואל, המגיד משנה, הרמב”ם אמר שתערובת חמץ רק עובר בכזית פחות מכזית, בטל ברוב. אז, מה החילוק? למה לא יהיה כמו סתם איסור, שבטל ברוב? למה בתערובת חמץ צריך דווקא כזית? אז, למה לא יהיה שאפילו כזית יהיה בטל ברוב? אה, המגיד משנה אומר שהוא אמר לו שרק עובר בכזית פחות מכזית בטל ברוב, אבל אם זה לפני פסח, אז זו הטענה.

מגיד משנה נגד הראב”ד

זה מה שהראב”ד כאן, באמת תורה תמה. בקיצור, המגיד משנה לא מסכים עם טענת הראב”ד. אני לא יודע מה הטענות של הראב”ד. באמת תורה תמה, דבריו, אני לא יודע, המגיד משנה מתנגד בחוזקה. לא, מדברים כאן על טעם. הראב”ד אומר שטעם אינו כעיקר, אומר המגיד משנה, באמת דבריו תמוהין. באמת תורה תמה, דבריו אינם נראין.

הרמב”ם לא אומר את ההיתר של ערב קודם הפסח

אגב, הרמב”ם מביא כאן, הרמב”ם לא אומר את ההיתר שזה ערב קודם הפסח. הרמב”ם אומר, כל דבר שנתערב בו חמץ אסור אפילו בכל שהוא. וכאן, מאוד חשוב, וכאן אומר המגיד משנה, זה אחרת. זו תערובת חמץ היא כמו כל התערובות. שמה שכל התערובות האחרות בשישים הוא בפסח במשהו. אבל יש אפילו תערובות אחרות שלא היו רק כדי קליפה, למשל כמו שלמדנו חם בחם בלא רוטב וכן הלאה. אז גם לא צריך, עשית חתיכת חמץ חמה על חתיכת מצה חמה בלי שום דבר המפעפע בלי רוטב, בסך הכל צריך לחתוך את זה. כך ההלכה. כל השאלה של זה היא רק אפילו נכנס אפילו… אוקיי, נמשיך הלאה.

מעבר לפרק י’ – הלכות תערובות חמץ

הרמב”ם לא נכנס כאן להלכות תערובות של פסח וכל הדברים האלה. כן, מאוחר יותר, כאן הם למדו. פרק י’, כן, פרק י’. בוא ניקח את פרק י’ גם לא מהר מדי, לאט לאט, כן, פרק י’.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

EN English
📄 Download Transcript PDF Auto Translated 📋 Shiur Overview Summary of Lecture – Chapter…
Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of Lecture – Chapter 4 of Laws of Chametz and Matzah (Rambam)

Halachah 1-2: “Lo Yera’eh” and “Lo Yimatzei” – The Foundations of Ownership of Chametz

Words of the Rambam: The Torah says “lo yera’eh lecha” and “lo yimatzei”. “Lo yera’eh” alone would have meant only what one sees; “lo yimatzei” comes to add that even tamun (hidden) or mufkad biyad goy (deposited with a gentile) one transgresses. “Bechol gevulecha” means even in another city in your domain.

Explanation: There are two laws: (1) “lo yera’eh” – it must not be visible, not under a partition/hidden, (2) “lo yimatzei” – it must not be “found” – even deposited with another. Additionally comes “bechol gevulecha” which speaks of domain in another city.

Insights and Explanations:

1. Three foundations in “lo yera’eh lecha bechol gevulecha”: There are essentially three points: (a) “lecha” – it must be yours (ownership), (b) “yera’eh” – it must be visible, not hidden, (c) “bechol gevulecha” – even in another city in your domain. If one has an apartment in Africa with chametz, this is a question of “bechol gevulecha”.

2. “Lo yimatzei” – the novelty of tamun and hifkido: “Lo yimatzei” comes to add that even tamun (hidden/buried) or deposited with a gentile one transgresses. The Rambam understands that hatmanah and hafkadah are essentially similar categories – both are a type of “hidden” from you: I have hidden (tamun), and the deposit is also hidden (mufkad). Both are derived from “lo yimatzei”.

3. Question: What is the difference between a deposit with a gentile and chametz in another city? A deposit with a gentile is in your legal domain (ownership) but not in your physical domain – exactly like chametz in another city! Why do we need a separate teaching for a deposit? Two answers:

– (a) Deposit with a gentile means specifically when the gentile lives at your place (in your house), but this chametz is in his physical possession – this is different from chametz in another city.

– (b) A simpler explanation: Deposit with a gentile means a gentile who works for you (a worker/employee), and this chametz is with him – this is a special situation.

4. The Rambam’s novelty regarding deposited with a gentile – dispute with the Ramban: The Magen Avraham and Mishnah Berurah bring that what the Rambam says that one transgresses on deposited with a gentile is a novelty of the Rambam – it is not in the Gemara. The Ramban on the Torah says explicitly that one does not transgress on deposited with a gentile, because it must be “shelo bireshuto” – both: his and in his domain. The Rambam however says that it only needs to be “shelo” (his) – even not in his domain.

5. “Not in his domain” – two approaches: “Not in his domain” can mean two things: (a) not in my physical house/place, (b) not in my legal domain. A deposit with a gentile is in my legal domain (ownership) but in the other’s physical property.

6. The Rambam’s consistent approach – everything is ownership: The Rambam views everything only through ownership, not through where it lies physically. Therefore:

– Your chametz with a gentile = transgression (because it’s yours)

– Your chametz in another city = transgression (because it’s yours)

– A gentile’s chametz in your house = no transgression (because it’s not yours)

This is derived from “lecha” – “shelcha atah ro’eh ve’atah ro’eh shel acherim”: a gentile’s chametz even openly on your table is fundamentally not a transgression.

7. Partition for chametz of a gentile – only due to concern: When a gentile’s chametz is at your place, one must sometimes make a partition – but this is only “shelo yavo lehistapek mimenu” (so one won’t come to eat from it), not due to bal yera’eh. By hekdesh, where this concern doesn’t exist, one doesn’t need a partition.

Halachah Regarding a Gentile’s Chametz Deposited with a Jew

Explanation: When a gentile deposits chametz with a Jew, one must also be careful. If the gentile is a worker (employee) for you, even a partition doesn’t help.

Halachah Regarding Chametz of a Gentile with Responsibility

Words of the Rambam: When a gentile has given chametz to a Jew, and the Jew has responsibility for it, one must eliminate it (bi’ur). Because responsibility makes it “shelo” – “shelo kemoto”.

Explanation: Achrayut (responsibility/liability) on the gentile’s chametz is enough to make it halachically “yours”.

Insights and Explanations:

1. Achrayut is a “potential ownership”: Achrayut is not truly a halachic ownership, but a type of potential ownership – you will have to pay if something happens. Yet it is enough to make it “shelo”. This fits with the Rambam’s approach that even some type of potential ownership is enough.

2. Question on the concept of achrayut: Achrayut is after all only a potential that it should become “shelo” (if it gets lost/damaged), not a current ownership. It’s a “dray” – it’s not currently his, but later he will have to pay. Nevertheless the Rambam holds that this is enough.

3. Dispute of Ra’avad: The Ra’avad disagrees with the Rambam. The Rambam builds this law on a Gemara of Rav Nachman. The Ra’avad argues that that Gemara speaks of a case where it never belonged to them (not that there is otherwise responsibility from others), and one cannot bring a proof from there to our case.

Halachah Regarding Mashkon – Chametz of a Jew with a Gentile

Words of the Rambam: When a Jew has made his chametz a mashkon (collateral) with a gentile, it is good – it is considered the gentile’s. However one may eat it after Pesach only if one had established a time (of payment) before Pesach.

Explanation: If the time of payment has already come before Pesach, the gentile is already the owner of the collateral, and it is “of the gentile”.

Insights and Explanations:

1. Dispute of Ra’avad – even if no time was set: The Ra’avad holds that even if one did not set a time, and even not “me’achshav”, it is only an asmachta for the gentile – that is, the gentile already has a right to the collateral, and it is “of the gentile”.

2. Interesting contradiction in the Ra’avad’s approach: The Ra’avad’s approach by mashkon is opposite from his approach by achrayut. By achrayut the Ra’avad says: achrayut doesn’t make it “yours” (he is lenient). By mashkon the Ra’avad says: the gentile already has a right to the collateral, even without a set time (he is also lenient – it is “of the gentile”). Both times the Ra’avad goes leniently, but from different directions.

Summary of the Three Main Points in Ownership

Until now we have learned three main points regarding ownership:

1. What is “yours” – even hidden, even deposited with a gentile (according to the Rambam).

2. Achrayut – when a gentile’s chametz is with you with responsibility, it is considered yours.

3. Mashkon – when your chametz is with a gentile as collateral, it is considered the gentile’s (if the time of payment is before Pesach).

Halachah Regarding Sale of Chametz

Explanation: After we have established that chametz of a gentile even in your house is not a transgression, comes out a practical application: one can sell chametz to a gentile. The Rambam brings this in a context of shutafut (partnership).

Insights and Explanations:

The Rambam doesn’t present it as a general advice to sell chametz, but in a specific case. The novelty is perhaps more than just sale – it speaks of a partnership situation.

Halachah 11: Nifsela Tzurat HaChametz, Cosmetics, and Nifsul Me’achilat Kelev

Words of the Rambam: Devarim shehem eruv chametz… kegon teriyak vechayotzei bo… mutar lekayeman bePesach, ve’asur le’ochlan. Cosmetics and other things where chametz is mixed but nifsela tzurat hachametz – one may keep them but not eat them.

Explanation: The Rambam distinguishes between two categories: (a) nifsul me’achilat kelev – where the food is so spoiled that even a dog doesn’t eat it, and (b) nifsela tzurat hachametz – where the chametz has lost its form as chametz, although it can still be a type of food.

Insights and Explanations:

1. Distinction between nifsul me’achilat kelev and nifsela tzurat hachametz: By cosmetics (creams etc.) the law is not nifsul me’achilat kelev, but nifsela tzurat hachametz – it is simply no longer chametz. The Torah forbade chametz, and a cream is not chametz. This is a fundamental distinction: by Pesach itself (korban Pesach) we speak of nifsul me’achilat kelev or melugma shenisr’cha, but by these things is a different reasoning – it is not chametz at all.

2. What does “achilat kelev” mean: “Achilat kelev” doesn’t mean literally what a dog eats. A dog eats stones too – that doesn’t make stones into food. Achilat kelev is a level of human eating – something that was once food for a person, became rotten/moldy, but a dog would still eat it. Something that was never food at all (like a stone), one doesn’t need to wait until a dog doesn’t eat it – it is not food at all. Also by the dog there must be a “law of eating” – a minimal definition of eating.

3. “Dog food”: “Dog food” is indeed food – it is made as food for dogs. But something that became not human food at all, is a different category. Dog food is a food (for dogs), but a stone or a cream is not food at all.

4. Practical examples – clothes starched with pig’s milk, papers glued with chametz: The Rambam brings examples of starching clothes with chametz, or papers glued with chametz – these are things where chametz was used but nifsela tzurato.

5. Bleach makes nifsul me’achilat kelev: If one pours bleach on chametz, it becomes nifsul me’achilat kelev as well. This is a practical advice for bi’ur chametz. There are people who are concerned about garbage – how long it takes until it becomes nifsul me’achilat kelev.

6. Chitah (wheat) and glue: A novelty – glue (white glue) is made from wheat, but there is no tzurat hachametz upon it, therefore one may use it on Pesach lechatchilah. Milk-glue has less of a question because of lera. This is a practical difference – Pesach children use glue that is made from wheat, and it is permitted because nifsela tzurat hachametz.

7. But one may not eat: Although one may keep (hold in the house), one may not eat – even chametz nuksheh is forbidden to eat. The rule: Kol sheyesh bo [chametz] asur le’ochlo, but one may keep it.

Hasagat HaRa’avad and Maggid Mishneh on Halachah 11

Insights and Explanations:

1. The Ra’avad’s approach: The Ra’avad doesn’t see the concept of “ein tzurat hachametz alav” as a separate category. For him there is only one measure: if it is nifsul me’achilat kelev or not. The Ra’avad holds that eruv chametz cannot be nullified – in eruv chametz there is no bitul.

2. Maggid Mishneh’s defense of Rambam: The Maggid Mishneh brings that Rabbi Eliezer HaGadol goes with the same approach as the Rambam. This greatly strengthens the Rambam’s position – he is “strengthened by a great one in Pesach.” The Maggid Mishneh says on the Ra’avad: “be’emet devarav temuhin” and “devarav einam nir’in” – he strongly opposes the Ra’avad.

3. The Ra’avad’s argument regarding taste: The Ra’avad holds that ta’am eino ke’ikar (taste is not like the essence), and the Maggid Mishneh refutes this argument.

Ta’arovet Chametz – Kol Shehu, Shishim, and Kezayit

Words of the Rambam: Kol davar shenita’arev bo chametz asur [bePesach] afilu bechol shehu.

Explanation: Chametz on Pesach is forbidden in any amount – not like other prohibitions which are nullified in sixty.

Insights and Explanations:

1. Chametz on Pesach is forbidden in any amount: The Rambam says that chametz on Pesach is forbidden in any amount. The Maggid Mishneh explains: what by all other mixtures is in sixty, by Pesach is in any amount.

2. The Rambam doesn’t say the leniency of before Pesach: The Rambam doesn’t bring the distinction that before Pesach is different. The Maggid Mishneh however mentions that the Rambam said that ta’arovet chametz only transgresses with a kezayit, and less than a kezayit is nullified in a majority – but this is only before Pesach.

3. Question – why not nullified in a majority like a regular prohibition? Why shouldn’t ta’arovet chametz be nullified in a majority like any other prohibition? And why specifically a kezayit? The Maggid Mishneh answers that the distinction is between before Pesach and on Pesach.

4. Cham becham belo rotev: By other mixtures that would not be more than the thickness of a peel (like hot on hot without liquid), also by Pesach is not more than the thickness of a peel – one only needs to cut off. A hot piece of chametz on a hot matzah without liquid – one cuts off and the rest is permitted.

5. The Rambam doesn’t go into the laws of mixtures of Pesach here: All these laws of mixtures of chametz on Pesach are dealt with later in Chapter 10, not here.


📝 Full Transcript

Summary of Chapter 4 – Laws of “Lo Yera’eh V’lo Yimatzei” and Sale of Chametz

Opening – Summary of Chapter 4

Speaker 1: Okay, we’re learning now Chapter 4. We’ve already learned it. Should we make a summary of the points that we learned? I mean we’ve almost finished Chapter 4, no? Have we finished it or haven’t we finished it?

Okay, so let’s say the kitzur inyan (brief summary).

Kitzur Inyan – “Lo Yera’eh V’lo Yimatzei”

Speaker 1: The kitzur inyan is that the Torah states “lo yera’eh v’lo yimatzei” (it shall not be seen and it shall not be found). There are various midrashim and various gemaras about this.

Shitat HaRambam – “Lo Yera’eh” and “Lo Yimatzei”

Speaker 1: The summary in the shitat HaRambam (Rambam’s approach) is that “lo yera’eh” teaches us that… if it only said “lo yera’eh,” one would think that when you don’t see it, but there is “lo yimatzei,” this implies that even if you don’t see it, hidden or deposited with a non-Jew, these two things. When it’s hidden and when it’s deposited with a non-Jew.

That is, in other words, “lo yera’eh” means… in other words, let’s learn what it says here. “lo yera’eh” means what is not seen. There are two conditions, it must be seen, visible, not under a partition, it’s tamun (hidden), whatever tamun exactly means. And also it must be here.

It’s understood that it’s… what does one think? What happens if it’s in my possession somewhere in Africa, I rented an apartment and it’s there? That already has to do with the next thing of “kol gevulecha” (all your borders).

Three Foundations – “Lecha,” “Yera’eh,” “B’chol Gevulecha”

Speaker 1: So apparently there are three things essentially. It must be yours, that is in your possession, and in the house where you live, where you move about, apparently “lo yera’eh lecha,” and it must not be hidden.

Now, “lo yimatzei,” that’s where we start, that’s like the starting point comes in. “Lo yimatzei” comes and says, no, even tamun or hifkido (deposited it), it should not be found. And for some reason, that means found. Right?

Hifkido Bid Goy – Question and Answers

Speaker 1: That is, tamun… why should hifkido mean? Hifkido, hifkido with a dalet. I don’t know, because it’s yours, clearly. Because it’s still yours, it’s still lying… it belongs one hundred percent to me, I’m holding it by you. I put it in a bank, I put it in… hifkad (deposit) can… let’s think what is hifkad.

Hifkad can also mean I have a storage, what’s that called? People rent storages, yes? I put it there. Essentially it’s deposited with that storage, he has responsibility, he doesn’t have responsibility, it’s a difference, that’s my deal with him, but it’s not by me, it’s not “yimatzei,” it’s not “yera’eh.” “Yimatzei” it is, yes. Very good.

And for some reason… and only if it’s in another city. This is very interesting, because hefker is apparently equivalent to being in his house, and how can you deposit it? That’s what I don’t understand now.

Speaker 2: So my clever son asks this question. He asks me a question, not crazy, it’s a good question. When you think about it, he’s asking me a good question.

Speaker 1: Perhaps one must say, let’s think for a second, one must say that hefker means to say, the non-Jew is actually here, he lives by me. Because if not, one could also derive this as being in another city from me, yes? You wouldn’t need the b’chol gevulecha. The Rambam says it’s not that issue, it’s a different issue. He doesn’t say it about the other things, he says it’s an attack built on different…

Oh, the second explanation is a simpler explanation, that hifkido bid nochri (deposited with a non-Jew) can mean that the non-Jew who lives by you, as if you have a worker or I don’t know, hifkido bid nochri.

Chiddush HaRambam – Dispute with the Ramban

Speaker 1: But again, let’s need to remember one thing that we already learned yesterday too, the Magen Avraham and Mishnah Berurah brought, that what the Rambam says hifkido bid goy is a chiddush (novel ruling) of the Rambam, it’s not stated in the gemara, and the Ramban al HaTorah said explicitly that one is not obligated regarding hifkido bid goyim, because it must be sheloh bireshuto (peacefully in his possession), and the Rambam says it must only be sheloh even not in his possession.

“Not in His Possession” – Two Approaches

Speaker 1: Now, not in his possession, let’s say this way, in any case this is certain, not in his possession can mean two different things. It can mean not in my house where I am, where I stand today physically, where I live, or it can be not in his possession, not in my logical possession, in my legal possession. Hefker is in my legal possession, but in a sense not, it’s in someone else’s property.

So, in the Rambam he learns that it must be even hifkido bid goy, yes, hifkido bid goy he is obligated.

The Rambam’s Understanding – Hatmanah and Hafkadah

Speaker 1: But this is actually interesting, and the confusion is apparently from where does he take that hifkido has something to do with this, because apparently the Rambam understood, one must say that the Rambam understood that hatmanah (hiding) and hafkadah (depositing) is the same thing. It’s not like I say that hifkido is a hidden thing. No, hifkido is not like… mufkad bid goy (deposited with a non-Jew) is not like… it’s not similar, what I’m saying, it’s not similar to my possession in a distant place. That’s a different thing. We don’t know that yet. It’s not from there that he derives it.

The Rambam derives it from “lo yimatzei.” That hefker is as if it’s a bit deposited from me, a bit hidden from me. One can hide. I hid, and the hefker is also hidden. Right? So that’s the prohibition, that’s the prohibition according to the Rambam.

As we say, the Ramban says differently, that he is not obligated.

Chametz of a Non-Jew and of Hekdesh

Speaker 1: Afterwards, conversely, what is not yours, what is that? Hekdesh (consecrated property), non-Jew and hekdesh. Interesting, he has non-Jew and hekdesh in not yours.

“Lecha” – Chametz of a Non-Jew

Speaker 1: The non-Jew not yours, on this he derives from “lecha.” Yes? That “lecha,” “shelcha atah ro’eh v’atah ro’eh shel acheirim” (yours you see and you see of others), even if it’s revealed. Fundamentally, we’ll soon see that sometimes one must make a partition, but fundamentally, even if I have on my table a non-Jew’s chametz, it’s not yours. That’s the shitat HaRambam. Even a non-Jew who is sho’el alav (borrowed it), he has nothing to do with it, it’s only all about ownership.

Partition by Chametz of a Non-Jew – Due to Concern

Speaker 1: So, but there is a law that when there is a concern, when there is a concern, even by a non-Jew there is a concern, then one must make a partition simply shelo yavo l’histafeik mimenu (so he won’t come to benefit from it). Right? Unlike hekdesh where there isn’t such a concern, one doesn’t need to make any partition. It’s a simple matter. Yes? Good.

Discussion – Difference Between Rambam and Ramban

Speaker 1: Now, let’s take a bit more. What does the Ramban hold regarding the second law? He only argues with one thing, hifkido bid goy. Why is according to the Ramban a difference between hifkido bid goy and in his courtyard in another city? Because the Ramban says it’s not in his possession, it’s in someone else’s possession.

The question is, it’s ownership but in one’s own possession. Wait. If it’s tamun bireshut harabim (hidden in the public domain), someone found it, it’s buried in the forest, but he didn’t give up ownership on it, will the Ramban also hold that he is obligated?

Speaker 2: It’s an ownership that has responsibility.

Speaker 1: Okay, let’s not support the Rambam, now let’s take the Rambam. I mean that the Ra’avad also has such a similar thing. I didn’t look up the Ra’avad. Ah, later. Conversely, by the hefker he is, by the responsibility I think he is the other thing. No, I don’t know.

The Rambam is Consistent – Everything is Ownership

Speaker 1: But in any case, this is an important thing. The Rambam is consistent. One can understand the Rambam, because hefker by him is the opposite. The Rambam looks at everything as ownership, not where it lies, but ownership. The law, the prohibition is dependent on this. And not only ownership, but even some kind of potential ownership. That if the other is a worker that you will have to pay. It’s not exactly ownership, not any halachic ownership.

Speaker 2: Wait a minute, wait a minute, let’s come back. Tzaddik, tzaddik, you are jumping ahead. You are jumping ahead. You are jumping ahead. We know that they already learned yesterday, but… apparently, apparently what?

Speaker 1: I’m saying, the Rambam one can understand, it’s consistent that it’s all about the ownership, the thing, not from where it lies, but the ownership. So, no difference if it’s yours and it lies by a non-Jew, or it’s yours and it lies in another field, or even it’s not yours, but we know that you will have to pay for the non-Jew, which makes it also something like yours.

Speaker 2: I understand, but that’s the opposite. That’s not yet relevant to this. Unlike when it’s the non-Jew’s and it’s in your possession, one won’t consider it, because one doesn’t look at all at the physical where it lies, one only looks at the…

Speaker 1: Exactly. That’s everyone agrees though, that the non-Jew’s that is not obligated, is not any controversy. The only point that is controversial is the middle thing, when it’s mine and it lies in someone else’s possession. And the Rambam says, it’s yours, I don’t care that it’s in someone else’s possession. And the Ra’avad says, no, I do care that it’s in someone else’s possession. That’s the dispute. Right? Yes. Okay. In any case, it’s fine.

Non-Jew Who Deposited Chametz with a Jew

Speaker 1: Now, let’s go further and we see that what… what happens when a non-Jew deposits with a Jew conversely? We spoke about this, that it says yes that a worker one may not leave, remember that? If the non-Jew is a worker, even with a partition it didn’t help. Hello? Yes. Okay, I don’t know. Let’s go further. Yes.

Ah, it says that one may not give to a non-Jew forbidden foods where there is possibly mar’it ayin (appearance of wrongdoing). You say it wasn’t yet in Eretz Yisrael, so there weren’t any strange non-Jews, but still it’s already there. It doesn’t say, I think, such a thing. Okay, in Rambam it doesn’t say such a thing. Okay.

Law – Non-Jew Who Deposited Chametz with Responsibility

Speaker 1: Now, let’s go further. Already. Now, if when a non-Jew gave chametz to a Jew, if he has responsibility one must destroy it. That’s the law. Why? Because responsibility is enough to be called shelo (his). Shelo kamoso (his like him). Responsibility.

Chiddush – Responsibility is Potential Ownership

Speaker 1: It’s a chiddush, because responsibility is after all only a potential that it should be shelo. It’s still a means that one can say so, it could perhaps have been marked as a three. So it says in the gemara. It’s not now, it’s later it will be his. No, no, not about that. It’s about the current responsibility. Responsibility is a type of ownership.

Dispute of Ra’avad

Speaker 1: And the Ra’avad holds that this is built on a gemara of Rav Nachman, and he holds that it’s not correct, because that gemara speaks of a manner where it never belonged to them at all, right? Not that there is anyway responsibility from others. If so, how can one bring a proof from there? It won’t arise at all. And in short, he doesn’t agree. The Ra’avad holds that this was his. Okay, already.

Law – Jew Who Pawned Chametz with a Non-Jew (Collateral)

Speaker 1: The next law is when a Jew made his chametz a collateral. The law is, if he made it a collateral, it’s good.

Dispute of Ra’avad – Setting a Time

Speaker 1: And the Ra’avad also disputes this on which point? On the point that the Rama says that one may eat it after Pesach, that you must set a time before Pesach. The Ra’avad says, even if he didn’t set a time, even not from now, because this is only an asmachta (conditional agreement) for the non-Jew.

Interesting Contradiction in the Ra’avad’s Position

Speaker 1: The Ra’avad is… it’s interesting, because with the logic from before of responsibility you said the opposite, now it’s of the non-Jew because for the same reason, because the non-Jew received responsibility. The non-Jew has no responsibility on the collateral. He owes you until the collateral.

And the Ra’avad holds that it’s not a question if it’s asmachta or collateral, what the law is. Until here are the main laws, basically, right?

Summary – Three Main Points in Ownership

Speaker 1: In total, until now we’ve learned the main laws from destroying to selling. We learned that it must be his. We learned that even responsibility, and we learned that conversely, the meaning of a collateral is if it was from now, and if the time of payment came before Pesach, it’s the non-Jew’s. That is, these are the laws in laws of ownership, right? What means yours? What means the non-Jew’s?

So the ways means, the manner of the non-Jew that he gave to you means it’s yours if you have responsibility, and the Jew who gave to the non-Jew means it’s his if it was a collateral. Basically three points in total.

Sale of Chametz

Speaker 1: Afterwards we learn with the interesting law, sale of chametz. Now, until here are the main laws. Now we learned, what is the point of the law? In order to do what? This built, ah, built on what is the chametz of another, even if it’s in your possession, even if it’s in your house, even if it’s in your physical house, is not obligated, he is obligated like this. What does one do if it’s difficult? One can sell the chametz to a non-Jew.

It doesn’t say that one can sell it to a non-Jew, it only says in one case. We are partners. Yes, it could be that the chiddush there is more than that, I don’t know. Yes, but…

Cosmetics, Destroyed Form of Chametz, and Mixture of Chametz – Laws 11-12

Law 11 – Destroyed Form of Chametz: Cosmetics, Glue, and Starch

Speaker 1:

Yes, this is the source of the law of all the cosmetics. Simply is very stringent, but simply, it is destroyed form of chametz, consequently…

It’s interesting, because for example, today’s people are not excluding, what is if someone, some crazy person, gave to a dog to eat, and he ate it? You’ll tell me not l’chatchilah (initially), here it doesn’t say that you shouldn’t… it’s l’chatchilah not any eating.

Difference Between Unfit for Dog Food and Destroyed Form of Chametz

Eating must become when it’s fine for dog food, because eating no one no eating, it’s a thing in itself. As it says the Pesach itself, Pesach by Pesach there is the law of unfit for dog food, or spoiled dough that rotted. But by these things is a different law, it’s not unfit for dog food, it’s destroyed form of chametz. It’s not chametz! Now, what is this? It’s a cream, it’s not chametz. The Torah tells us not to eat chametz.

What Means “Dog Food”

A Pesach itself, that it’s impossible… no, also dog food means when the dog eats it. A person can also bite stones. Dog food is when there is also like a more extreme of human food. Something that a person would never eat, one doesn’t need to wait for dog food. Dog food is simply human food, only not so appetizing anymore, but it’s still edible. Something that is not at all any food, but you wait for a dog that should eat it… no, that doesn’t mean it. Dog food, dog food is perhaps not at all human food.

Speaker 2:

No, no, no, you’re saying a different thing.

Speaker 1:

What we said is that if it’s not eating, if it’s not food, it’s destroyed form of food, that’s for the karet (excision). That’s for the karet, because it’s not food. If it’s food, and it’s rotten meat, I know what, dogs eat it, that’s something that was once human food, and it became repulsive, it became moldy. But something that at the time became as not human food at all, dog food is food, dog food is food. There are things that even when the dog eats it, it’s not eating. Not only that, a person can also eat it. You can eat a stone, because of that it doesn’t become… the same thing, if the dogs are a bit crazier than people, eat more things, because of that it doesn’t make… it must be dog food. But even a dog one must have a law of eating. The intention is, one can be stringent, but the intention is this.

Examples: Hides, Starch, and Papers

The same thing, hides that he gathered them in pig’s milk, yes, one still makes it, starch, yes, one starches clothes, or papers that he glued them with chametz, yes, there is such a thing. The Pesach itself says, that if one needs to destroy, it can’t be that a pit must be before him throwing to it a smell. I agree. Can I put this down a year before Pesach in the sea sometimes? I’ll agree that perhaps it escaped and one could eat it. But I agree, if one puts the bleach, it makes it unfit for dog food too. Also must be somewhere, one does, that there are people who are concerned about the garbage, how long it becomes before it becomes unfit for dog food.

Chiddush: Glue Made from Wheat

A good point that you made is wheat. I don’t like kissing with chametz, no evil eye. Yes, yes, yes, yes. Glue, glue, milk one can chew, less because of the paste, there’s no tzuras hachametz (form of chametz) on it. So what’s the explanation that people… the Elmer’s glue, the white glue, is made from wheat for Pesach children. It’s made from wheat. But it doesn’t have tzuras hachametz. One may use it on Pesach l’chatchila (from the outset).

Halacha 12 – Eating Chametz That Is Not Food: Permitted to Keep, Forbidden to Eat

Now, ah, but one may not eat it. Achilas… that is, chametz that is nifsal me’achilas kelev (unfit for a dog to eat), there is no achilas chametz (eating of chametz). It’s not so simple, every Raavad argues on this halacha. We hold like the Raavad says. Come, let’s finish the Raavad’s halacha.

Things that are a mixture of chametz, there is no dispute among people at all. If one is in dispute with everyone, there is theriac. What do people who eat it do? Ah, there aren’t such people. Simply “to fulfill ‘and you shall desire to eat it'”. Why do I need proofs for this? Anything that has in it is forbidden to eat. One may not eat even nuksheh chametz (hard chametz). But one may keep it.

Hasagas HaRaavad – There Is No Tzuras Hachametz Upon It

What do you say that the Raavad says? The Raavad doesn’t see the concept of “there is no tzuras hachametz upon it.” For him there is only one thing: if it is nifsal me’achilas kelev. Despite all this, I must tell you, I haven’t seen that the Raavad should say this. I saw that the Raavad says this: “yechdal yeshiva” (let him cease sitting), it won’t help with a mixture of chametz that nullifies itself. In a mixture of chametz there is no nullification of itself. Yes. After that, it itself became mixed in nosen ta’am (giving taste), when it doesn’t give taste, what are you doing with the mixture? And even after the taste, and nevertheless, one sees that besides what the Raavad means, the Maggid Mishneh says that Rabbi Eliezer HaGadol went with an approach that it doesn’t exist. That means the Rambam with Rabbi Eliezer HaGadol is already greatly strengthened on Pesach. He sits at the seder with a large chametz on the table. A large piece of chametz on the table.

Maggid Mishneh – Mixture of Chametz: K’zayis, Kol Shehu, and Shishim

Question: Why K’zayis and Not Nullified in the Majority?

It’s very interesting, because he asks, the Maggid Mishneh, the Rambam said that a mixture of chametz only transgresses with a k’zayis (olive-sized portion); less than a k’zayis is nullified in the majority. Also, what’s the difference? Why shouldn’t it be like a regular prohibition, that it’s nullified in the majority? Why by a mixture of chametz does one specifically need a k’zayis? Also, why shouldn’t it be that even a k’zayis should be nullified in the majority? Ah, the Maggid Mishneh says that he told him that one only transgresses with a k’zayis; less than a k’zayis is nullified in the majority, but if it’s before Pesach, then that’s the claim.

Maggid Mishneh Against the Raavad

This is what the Raavad is here, truly his words are puzzling. In short, the Maggid Mishneh doesn’t agree with the Raavad’s claim. I don’t know what the Raavad’s claims are. Truly his words are puzzling, his words, I don’t know, the Maggid Mishneh takes strong issue. No, we’re talking here about taste. The Raavad says that taste is not like the essence, says the Maggid Mishneh, truly his words are puzzling. Truly his words are puzzling, his words don’t seem right.

The Rambam Doesn’t Say the Leniency of Before Pesach

By the way, the Rambam brings here, the Rambam doesn’t say the leniency that it’s before Pesach. The Rambam says, anything that chametz was mixed into is forbidden even in any amount. And here, very important, and here says the Maggid Mishneh, it’s different. This is that a mixture of chametz is like all mixtures. That what for all other mixtures is in sixty is on Pesach in any amount. But there are even other mixtures that wouldn’t be only k’dei klipa (the thickness of a peel), for example like we learned hot in hot without liquid and so forth. Also one doesn’t need, you placed a hot piece of chametz on a hot piece of matzah without any davar hamafria (intervening substance), without any liquid, basically one needs to cut it off. That’s the halacha. The whole question of this is only even goes in even… okay, we’ll go further.

Beyond Chapter 10 – Laws of Mixtures of Chametz

The Rambam didn’t go into here the laws of mixtures of Pesach and all these things. Yes, later, here they learned. Chapter 10, yes, chapter 10. Let’s take chapter 10 also not too quickly, slowly, yes, chapter 10.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.