הלכות תשובה פרק ד׳ לערנט אויס די כ״ד דברים המעכבים את התשובה - זאכן וואס מאכן תשובה זייער שווער צו טון. דער רמב״ם טיילט זיי איין אין קאטעגאריעס: גרויסע עבירות ווי מחטיא את הרבים און מטה חבירו לדרך רעה; עבירות שבין אדם לחבירו ווי מקלל את הרבים און חולק עם הגנב וואו מען ווייסט נישט ווער צוריקצוגעבן; און שלעכטע מידות ווי בעל לשון הרע, בעל חימה און מתחבר לרשע וואס ווערן קלעבעדיג און שווער צו פרוש זיין. אפילו די אלע זאכן מעכבין את התשובה, זיי מונעין נישט - אויב איינער טוט תשובה האט ער חלק לעולם הבא.
דער רמב”ם זאגט אין זיין הקדמה: „הלכות תשובה, ועוד עיקרים מן האמונה כלולים עמהם”. די צען פרקים צעטיילן זיך:
– פרקים א-ד: הלכות תשובה גופא – דיני חרטה, וידוי, שקילת עבירות, מעכבי תשובה.
– פרקים ה-י: עיקרי אמונה וואס זענען פארבונדן מיט תשובה – בחירה חפשית, שכר ועונש, עיקרי הדת.
פרק ד׳ איז דער „אחרון” פון דעם תשובה-חלק – ס׳איז די לעצטע, קלענסטע מדרגה פון תשובה-הלכות, וואס באהאנדלט זאכן וואס מ׳ווערט „סטאק” אין זיינע עבירות.
אין פרק ג׳ האט דער רמב”ם באהאנדלט מענטשן וואס חז”ל זאגן אויף זיי „אין להם חלק לעולם הבא”, מיט צוויי קאטעגאריעס:
1. מענטשן וואס ממש האבן נישט קיין חלק לעולם הבא (אפיקורסים, מצער כלל ישראל, ביד רמה) – פאר זיי איז תשובה כמעט אוממעגליך.
2. מענטשן וואס חז”ל נוצן דעם לשון „אין להם חלק לעולם הבא” כדי ארויסצוברענגען די חומר הדבר (מלבין פני חבירו, לשון הרע), אבער ס׳איז צו מעורר זיין ווי שטארק מען דארף ארבעטן אויף תשובה.
פרק ד׳ גייט ווייטער צו נאך א נידריגערע מדרגה – דברים המעכבים את התשובה – זאכן וואס דער מענטש מיינט ס׳איז נישט אזוי געפערליך, אבער אין אמת׳ן זענען זיי זייער שווער.
דער רמב”ם האט צוגעלייגט אויף די זאכן וואס „אין להם חלק לעולם הבא” דעם תנאי: „הרגיל בהם” – נישט איינער וואס טוט עס איינמאל, נאר איינער וואס איז רגיל אין דעם. דאס איז א תנאי וואס דער רמב”ם לייגט צו, וואס איז נישט מפורש אין דער גמרא. דער פשט איז: דורך רגילות ווערט דער מענטש א „שלעכטער מענטש” – ער באקומט א שלעכטע מידה (ווי דער רמב”ם לערנט אין הלכות דעות וועגן רגילות).
חילוק צווישן „רגילות” און „יד רמה”:
– יד רמה איז א חוצפה, א מרידה במלכות – דאס קען זיין אפילו איינמאל, ווען איינער טוט עס מיט חוצפה.
– רגילות איז אן אנדער פראבלעם: דער מענטש „שניידט אויס” די עבירה פון זיין באוואוסטזיין, ער רעכנט זיך בכלל נישט מיט דעם – „נעשה לו כהיתר”. ער ווערט סטאק, ס׳ווערט אים שווער צו פרוש זיין (ווי „עבר ושנה בה”). „נעשה לו כהיתר” קען מיינען א שטיקל כפירה (ער האלט ס׳איז מותר), אדער בלויז אז ער איז סטאק און קען זיך נישט אפרייסן.
דוגמא: ביי לשון הרע זאגט דער רמב”ם „בעל לשון הרע” – נישט איינער וואס רעדט אמאל לשון הרע, נאר א „לשון הרע׳ניק”. אין הלכות דעות מאכט דער רמב”ם אויך דעם חילוק צווישן „זאגן לשון הרע” און „קובע עצמו לספר לשון הרע”.
די דברים המעכבים את התשובה זענען זאכן וואס דער מענטש ווערט „אזא סארט מענטש” – ער ווערט סטאק אין זיינע עבירות. דאס פאסט מיט דעם כללי׳דיגן מהלך פון הלכות תשובה: דער רמב”ם רוקט זיך צוביסלעך פון „מ׳דארף תשובה טון אויף עבירות” צו „מ׳דארף ווערן א בעסערער מענטש”. דאס ווערט באשטעטיגט דערפון וואס אין סוף פרק ד׳ צייכנט דער רמב”ם אן ח׳ דעות (שמונה דעות) וואס מ׳זאל זיך פירן מיט זיי – תשובה איז נישט בלויז אויפהערן טון א מעשה, נאר ווערן אן אנדער מענטש.
—
רמב”ם: „עשרים וארבעה דברים מעכבין את התשובה.”
פיר און צוואנציק זאכן האלטן אויף / מאכן שווער די תשובה.
1) וואס מיינט „מעכב”?
צוויי מהלכים ווערן דיסקוטירט:
– מעכב = אויפהאלטן: ס׳דויערט לענגער, ס׳איז שווערער, אבער מ׳קען נאך תשובה טון. דאס איז נישט „מונע” (פארמיידן לגמרי).
– מעכב = תנאי (ווי ביי א קרבן, וואו א מעכב מיינט אז אן דעם איז ס׳נישט גילטיג): אפשר מיינט עס אז אפילו ער טוט תשובה מיט אלע הלכות, אויב ער האט געטון די עבירה, העלפט ס׳נישט.
מסקנא: דער רמב”ם פארשטייט „מעכב” ווי אויפהאלטן – ס׳מאכט אז תשובה זאל דויערן לענגער און זיין שווערער, נישט אז ס׳איז אוממעגליך. דאס ווערט באשטעטיגט אין סוף הלכה ד׳ וואו דער רמב”ם זאגט מפורש: „אף על פי שהן מעכבין את התשובה, אין מונעין את התשובה.”
2) אויף וועלכע תשובה רעדט מען?
דא רעדט מען פון תשובה כללית – ווערן א בעסערער מענטש, נישט בלויז אויפהערן מיט איין ספעציפישע זאך. אבער אפילו פאר דעם מענטש קען מען חלק׳ן: (א) אויפהערן טון א געוויסע עבירה, (ב) א ברייטערע תשובה – ווערן אן עובד ה׳.
3) מקור פון די ליסט – רי”ף אין מסכת יומא
דער כסף משנה און אנדערע זוכן דעם מקור פון די כ”ד דברים. דער רי”ף אין מסכת יומא ברענגט די ליסט, אבער מ׳האט נישט געטראפן א קלארע ברייתא אדער גמרא וואס איז דער מקור. מ׳האט געמיינט ס׳איז א ברייתא, אבער דער רמב”ם אליין אין א תשובה שרייבט אז ער ווייסט נישט צי דער רי”ף האט עס אליינס צוזאמגעשטעלט אדער נישט. דער רמב”ם זאגט: א חלק פון די זאכן שטייען מפורש אין משנה און תלמוד, און אנדערע קען מען לערנען „בביאור יוצא” – בקל וחומר פון וואס שטייט.
4) דער רמב”ם׳ס אייגענע ארבעט – קאטעגאריזירונג
דער רמב”ם האט נישט סתם איבערגעדרוקט דעם רי”ף׳ס ליסט. ער האט:
– מסביר געווען וואס איז ראנג מיט יעדע זאך
– מסביר געווען פארוואס ס׳איז „כאילו מעכבות התשובה”
– געמאכט אייגענע קאטעגאריעס (פיר אזעלכע, פינף אזעלכע, א.א.וו.) – דאס שטייט נישט ביים רי”ף, דאס איז דעם רמב”ם׳ס חידוש.
דאס ווערט פארגליכן מיט הלכות תלמוד תורה, וואו דער רמב”ם האט אויך גענומען א ליסט פון כ”ד דברים (כ”ד זאכן וואס מ׳איז חייב נידוי) פון חז”ל, אבער דארט איז דער נאמבער כ”ד אליין פון חז”ל. דא איז דער נאמבער כ”ד פון דעם רי”ף, אבער די אינערליכע קאטעגאריעס זענען דעם רמב”ם׳ס אייגענע.
—
רמב”ם: „ארבעה מהן עון גדול, והעושה אחד מהם אין הקדוש ברוך הוא מספיק בידו לעשות תשובה לפי גודל חטאו.”
פיר פון די כ”ד זענען גרויסע עבירות, און דער אייבערשטער העלפט דעם מענטש נישט תשובה צו טון, צוליב דער גרויסקייט פון זיין חטא.
1) וואס מיינט „אין הקב”ה מספיק בידו”?
געווענליך, ווען איינער וויל תשובה טון, באקומט ער סייעתא דשמיא – „הבא לטהר מסייעין אותו”. דער אייבערשטער גיט גוטע מחשבות, מענטשן ווערן מעורר צו תשובה. אויף די פיר חטאים באקומט דער מענטש נישט די הילף – ער דארף שווערער ארבעטן אויף תשובה אליין. „מספיק בידו” מיינט נישט אז ס׳איז אוממעגליך – דער אייבערשטער לאזט אים נישט נישט תשובה טון – ער באקומט בלויז נישט קיין הילף. ער קען נאך תשובה טון, אבער ער דארף שווערער ארבעטן.
סייעתא דשמיא צו תשובה איז „מסוגל פאר תשובה” – דער אייבערשטער גיט מענטשן גוטע מחשבות, מענטשן ווערן מעורר אין ימים נוראים. אויף די חטאים קומט דאס נישט.
רמב”ם: „המחטיא את הרבים, ובכלל עון זה המעכב את הרבים מלעשות מצוה.”
פשט: איינער וואס מאכט א רבים זינדיגן, אדער איינער וואס האלט צוריק א רבים פון טאן א מצוה.
חידושים:
– חילוק צווישן “מחטיא את הרבים” אין פרק ג’ און דא: אין פרק ג׳ (ביי “אין להם חלק לעולם הבא”) איז עס מסתמא א שווערערע פאל — איינער וואס שטעלט זיך אויף „ביד רמה” אנטקעגן כלל ישראל און די תורה. דא קען עס זיין אויף אסאך א גרינגערע פארנעם — למשל, איינער וואס שמועסט הויך ביים דאווענען און די גאנצע שול דאוונט דערפאר נישט גוט. דאס איז אויך „מחטיא את הרבים” אבער אויף א קלענערע מדרגה.
– “מעכב את הרבים מלעשות מצוה” — וואס הייסט דאס פראקטיש? עס קען אויך מיינען: א באנטש אידן ווילן דאוונען בכוונה און ער שטערט זייער כוונה; אדער מ’וויל מאכן א מנין אין שטעטל און ער שטעלט זיך נישט צו צו דער פראיעקט. ער מאכט נישט קיינעם טאן אן עבירה, אבער ער שטעלט זיך נישט צו צו דער מצוה-פראיעקט.
– מדה כנגד מדה: דער מחטיא את הרבים איז דער אפאזיט פון א מחזיר בתשובה — ער איז א „מחזיר בשאלה.” ממילא איז עס מדה כנגד מדה אז „אין מספיקין בידו לעשות תשובה.”
רמב”ם: „המטה חבירו מדרך טובה לדרך רעה, כגון מסית ומדיח.”
פשט: אפילו פאר איין יחיד — ער מאכט אים פון א גוטן מענטש צו א שלעכטן מענטש.
חידושים:
– חילוק צווישן רבים און יחיד: ביי רבים איז אפילו א קלענערע חטא גענוג (מעכב מצוה, שטערט דאוונען). ביי א יחיד דארף עס זיין א פיל הארבערע זאך — ער מאכט אים ממש קאליע, פון דרך טובה צו דרך רעה. נישט בלויז איין עבירה, נאר ער פארדארבט דעם גאנצן מענטש.
– “כגון מסית ומדיח” — נישט דוקא עבודה זרה: דא מיינט ער איינער וואס איז „ענליך” צו א מסית — ער איז א שלעכטע חבר וואס מאכט א גוטן בחור ווערן א שלעכטן בחור. מסית לעבודה זרה (וואס איז שוין באהאנדלט געווארן אלס נאך שווערער — קיין תשובה אדער כפרה) איז א העכערע מדרגה.
– מקור פון תוספתא נדרים: דער רמב”ם ברענגט א קל וחומר פון נכסים פון עיר הנדחת וואס ווערן פארברענט — וואס דאס איז דוקא פארבונדן מיט מסית ומדיח.
רמב”ם: „הרואה בנו יוצא לתרבות רעה ואינו ממחה בו… הואיל ובנו ברשותו, אילו מיחה בו הוי פורש, ונמצא כאילו החטיאו.”
פשט: א טאטע וואס זעט זיין קינד גייט אין א שלעכטע ריכטונג און האלט אים נישט צוריק — ווייל דאס קינד איז אין זיין רשות, איז עס כאילו ער האט אים מחטיא געווען.
חידושים:
– “תרבות רעה” — פירוש: „תרבות” איז ווי „ריבוי” — ער וואקסט אויף אין שלעכטס, ער זוכט זיך צו מארגען אין שלעכטע זאכן. נישט אז דער טאטע מאכט אים אקטיוו שלעכט, נאר ער האלט אים נישט צוריק פון זיך אליין שלעכט מאכן.
– “בנו ברשותו” — דער שליסל: דוקא ווייל דאס קינד איז אין דיין רשות, האסטו די אחריות. אויף א צווייטן מענטש האט מען נישט די זעלבע אחריות. אבער — אויב דער זון איז שוין „אויס רשותו” (ער איז שוין גרויס גענוג), דאן קאונט עס שוין נישט. דער רמב”ם ברענגט די גמרא אז „המכה בנו הגדול עובר על לפני עור.”
– פראקטישע מוסר: אסאך מאל כאפן מענטשן נישט אז זייערע קינדער זענען נאך „ברשותם” — אז דער טאטע קען אים זאגן איין ווארט און ער וועט אויפהערן צו גיין מיט שלעכטע חברים. מ’זאגט „ס’איז נישט מיין פאלט, ער האט שלעכטע חברים” — אבער אויב דו קענסט מוחה זיין, ביסטו מחויב.
רמב”ם: „בכלל אומרים זה, כל שאפשר בידו למחות באחרים, בין ברבים בין ביחיד, ולא מיחה אלא הניחם בכשלונם.”
פשט: יעדער וואס האט כח איבער אנדערע מענטשן און קען זיי מוחה זיין, און ער טוט עס נישט — גייט אריין אין דער זעלבער גדר.
חידוש: דורך דעם פארשטייט מען בעסער דעם יסוד פון „מעכב תשובה” — עס גייט נישט בלויז אויף דיין אייגן קינד, נאר אויף יעדן מענטש וואס איז אין דיין השפעה.
– פשוט’ער טעם: אפילו אויב דו טוסט תשובה, האט זיך יענער מענטש נאך נישט תשובה געטון. דיין תשובה איז נישט בשלימות ווי לאנג יענער איז נאך אין חטא. דער וועג צו תשובה איז: גיי און זיי מחזיר בתשובה דעם רבים, דעם יחיד, דיין זון. אבער ווי לאנג דו טוסט דאס נישט — פעלט א גרויסע תנאי אין דיין תשובה.
– חילוק צווישן „שווער” און „אוממעגליך”: שפעטער וועט דער רמב”ם האבן א קאטעגאריע פון זאכן וואס זענען שווער ווייל ס’איז אסאך מענטשן (אבער מ’קען עס ערלעדיגן). דא איז עס א טיפערע מעכב — ביי „מדרך טובה לדרך רעה” אדער „תרבות רעה” איז עס ממש א נס צו קענען צוריקדרייען א מענטש. ס’איז נישט בלויז שווער צו געפינען אסאך מענטשן, נאר דער עצם פראצעס פון מחזיר בתשובה זיין א פארדארבענעם מענטש איז כמעט אוממעגליך.
– „אינו מניחין אותו לעשות תשובה” — וואס מיינט דאס? נישט בלויז אז ס’איז שווער צו פיקסן דעם ספעציפישן חטא. דער אייבערשטער לאזט אים נישט טון תשובה באופן כללי — ער קומט יום כיפור, ער וויל ווערן בעסער, אבער ער באקומט נישט קיין התעוררות. אלע אידן באקומען התעוררות יום כיפור, און דער מחטיא את הרבים באקומט נישט.
רמב”ם: „האומר אחטא ואשוב… בכלל זה האומר אחטא ויום הכיפורים מכפר.”
פשט: איינער וואס נוצט תשובה אדער יום כיפור אלס א מאטיוואציע צו זינדיגן — ער טראכט „לאמיך זינדיגן, איך קען נאכדעם תשובה טון” — ביי אים איז תשובה נישט ערנסט.
חידושים:
– פארוואס ס’איז מעכב: ביי דעם מענטש איז תשובה א „דזשאוק” — ער זינדיגט מיט דער תשובה. זיין תשובה איז נישט ערנסט ווייל ער פלאנט שוין ווידער צו זינדיגן. דער אייבערשטער נעמט נישט ערנסט אזא תשובה.
– רמב”ם’ס לשון: דער רמב”ם זאגט: „לא יסייע השם לעשות ביום הכיפורים מה שבא יראה שיתכפר בו.” דאס מיינט: דער אייבערשטער איז נישט סתם מוחל אין יום כיפור — דער אייבערשטער העלפט אז יום כיפור זאל מען האבן ישוב הדעת און קענען תשובה טון. ביי דעם מענטש וועט דער אייבערשטער נישט העלפן — פונקט יום כיפור וועט ער האבן א צרה, ער וועט נישט האבן קיין ישוב הדעת, ער וועט נישט באקומען קיין התעוררות.
– חילוק מיט’ן גמרא אין יומא: די גמרא אין יומא זאגט „אחטא ואשוב, אחטא ואשוב” — צוויי מאל — און דער טעם איז „עבר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר.” משמע אין גמרא איז דער פשט אז ער האט שוין צוויי מאל געזינדיגט, דאן ווערט עס שווער. דער רמב”ם ברענגט נישט דעם פשט — ער לערנט אז שוין איין מאל „אחטא ואשוב” איז גענוג — דער עצם פלאן צו זינדיגן אויף סמך פון תשובה איז מעכב.
– וואס איז „עכטע אחטא ואשוב”? „עכטע אחטא ואשוב” מיינט: ער זינדיגט אויפ’ן פלאן תשובה צו טון — דאס הייסט, די תשובה איז דער סיבה פארוואס ער זינדיגט. דאס איז נישט דאס זעלבע ווי איינער וואס טוט תשובה און פאלט צוריק — דאס איז א שוואכקייט, אבער נישט „אחטא ואשוב.” ביי „אחטא ואשוב” איז די תשובה אליין דער כלי צום חטא.
– חילוק צווישן „מבזה דעם חטא” און „מכיר זיינע מוגבלות”: איינער וואס זאגט „אשובה ואחטא” (תשובה ערשט, דאן חטא) איז דווקא מכיר אין זיינע מוגבלות — ער ווייסט אז ער איז א מענטש וואס פאלט שנעל. דאס איז אן אנדערע מין זאך ווי מבזה זיין דעם חטא. דער וואס איז מבזה דעם חטא — דער אייבערשטער זאגט „איך וועל דיר נישט געבן קיין תשובה צו טון.” אבער דער וואס איז מכיר זיינע שוואכקייטן איז אין אן אנדער קאטעגאריע.
—
רמב”ם: „חמשה דברים הן המעכבין את התשובה מפני עושיהן”
דאס זענען נישט גרויסע עבירות אליין, נאר זאכן וואס פארשפארן די טיר פון תשובה — זיי מאכן אז עס וועט זיין זייער שווער תשובה צו טון. ווי א שווערע טיר וואס מען דארף זייער שווער ארבעטן אויפצוברעכן.
רמב”ם: „הפורש מן הצבור… לפיכך בשעה שיעשו תשובה לא יהיה עמהן.”
פשט: איינער וואס שיידט זיך אפ פון דער ציבור. ווען דער ציבור טוט תשובה — ביי אן עצרת תשובה, ביי דברי כיבושין, ביי סליחה וכפרה — איז ער נישט דארטן, און ער קען נישט זוכה זיין צו די זכויות פון דער ציבור.
חידושים:
1. דאס מיינט נישט נאר אן עקסטרעמער פורש ווי א מומר אדער רשע (ווי מען האט געלערנט אין אן אנדער חלק). אפילו איינער וואס גייט נישט אין שול ווען ס’איז דא אן עצרת התעוררות, אדער ווען דער רב זאגט דברי מוסר — דאס איז אויך בכלל „פורש מן הצבור” אין דעם קאנטעקסט.
2. „ביי איינער זוכה יאמרו בסוכות של עושים” — דו ביסט נישט זוכה אין די זכויות וואס דער ציבור טוט. ביים זינדיגן מיט’ן עולם ביסטו געווען דארטן (אין דער רעסטאראנט וואו אלע זענען פארזאמלט), אבער ביי תשובה ביסטו נישט דארטן?
3. אפילו „שטיבל אידן” אדער פרומע גרופעס וואס האלטן זיך אינדיווידועלס — זיי פארלירן אויך עפעס פון דעם. ווייל דער עולם מאכט אמאל א סורות (תקנות), און דו ביסט נישט דערביי. יעדער איינער דארף טון געוויסע תקנות הציבור.
4. פראקטישע מסקנא: דער וואס גייט צו יעדער מוסר דרשה האט א גאר שטארקע תשובה, ווייל ער האלט איין אלע אפארטוניטיס פון תשובה. דער וואס גייט נאר יום כיפור אין שול פארלירט רוב אפארטוניטיס.
5. אבער פארקערט אויך: עס קען זיין איינער וואס איז „צו פיל ציבור” — ער גייט נאר צו זיין דערביי, אבער ער טוט קיינמאל נישט אליין תשובה. ער איז שוין אן „עכטער בושה.”
רמב”ם: „והחולק על דברי חכמים… לפי שמחלוקתו גורם לו לפרוש מהם.”
פשט: איינער וואס קריגט זיך אויף די ווערטער פון חכמים. זיין מחלוקת גורם אז ער גייט אוועק פון זיי, און ער וועט נישט וויסן די דרכי התשובה.
חידושים:
1. „חולק” מיינט נישט אז ער דינגט זיך אדער שלאגט זיך. עס מיינט ווי „חולק על רשותו של רבו” — ער מאכט אן אייגענע ישיבה, אן אייגענע דרך. יעדע מאל דער רב זאגט דברי כיבושין, דער מגיד זאגט דברי התעוררות — ער מאכט אים אוועק, ער מאכט מחלוקת, ער גייט אוועק.
2. דער חילוק צווישן „פורש מן הצבור” און „חולק על דברי חכמים”: ביידע זענען ענליך, אבער „פורש מן הצבור” איז אפגעשיידט פון דער ציבור, און „חולק על דברי חכמים” איז ספעציפיש אפגעשיידט פון די חכמים. אין זיין אייגענע ישיבה קען מען אים נישט לערנען די שלחן ערוך פון תשובה אזוי גוט.
רמב”ם: „המבזה את המועדות… כיון שנתבזו בעיניו, הרי הוא רודף אחריהן ואינו עוזבן. ואם לא יעזבם, מה יזכה?”
פשט: איינער וואס שפעט אפ פון מצוות און נעמט זיי נישט ערנסט. ער איז אפשר אפילו נישט עובר אויף די מצוות, אבער זיי זענען נישט חשוב ביי אים. ווען מען איז מבזה א מצוה, לויפט מען נאך דעם חטא און מען לאזט עס נישט, און דעריבער קען מען נישט תשובה טון.
חידושים:
1. דער חילוק צווישן איינער וואס פאלט דורך און איינער וואס איז מבזה: איינער וואס ווייסט אז תפילין איז הייליג, ער קען אלע מעלות, אבער ער פאלט אמאל דורך — ער וועט תשובה טון און צוריק אנהייבן. אבער איינער וואס זאגט „ס’איז נישט אזוי וויכטיג צו לייגן תפילין” — ער האט מבזה געווען די מצוה, און ער פארשפארט פאר זיך אליין די דרכי התשובה.
2. א מענטש טוט נאר תשובה אויף זאכן וואס ער געדענקט יא אז ס’איז חשוב. די זאכן וואס ער האט שוין אפגעשפעט פון זיי — אויף דעם גייט ער נישט תשובה טון.
3. ספעציעלער חידוש וועגן מצוות וואס זייער סגולה איז תשובה: מצוות ווי תקיעת שופר, וואס דער רמב”ם האט פריער געלערנט אז זיין סגולה איז צו מעורר זיין תשובה — אויב איינער זאגט „שופר? ס’איז נאר א מנהג, נישט אזוי וויכטיג” — וועט ער נישט זוכה זיין נישט נאר אין די מצוה אליין, נאר אויך אין דעם וואס די מצוה טוט (מעורר תשובה).
4. אפילו אויב ער וועט תשובה טון, אבער אויף אלע מצוות וואס ער איז מזלזל גייט ער נישט תשובה טון. ער וועט קומען אין שול און געדענקען אז אמונה בה’ איז וויכטיג, אבער די מצוות וואס ער איז מזלזל אין זיי — אויף יענע גייט ער נישט תשובה טון. זיין תשובה וועט נישט זיין בשלימות. דאס שטימט מיט דעם יסוד אז תשובה מיינט נישט נאר אויפהערן צו טון עבירות, נאר „מטהר פון חטאים” — ווערן א בעסערע מענטש.
רמב”ם: „המבזה רבותיו… גורם להם לדוחפו ולעוזבו… כמו שאירע ליהושע וגחזי.”
פשט: איינער וואס איז מבזה זיינע רבי’ס. דאס גורם אז די רבי’ס — וואס זענען אויך מענטשן — וועלן אים נישט מקרב זיין, נישט מעורר זיין, אוועקשטופן אים. ווי עס איז געשען מיט יהושע (בן פרחיה) און גחזי, וואס האבן געהאט גרויסע רבי’ס אבער ווייל זיי האבן מבזה געווען זייערע רבי’ס, האבן זייערע רבי’ס זיי נישט געקענט צוריקברענגען.
חידושים:
1. די רבי’ס זענען אויך נישט מלאכים — „זיי זענען יומען ביאינגס.” ווען א תלמיד קומט נישט מיט דרך ארץ, וועלן די רבי’ס אים אוועקשטופן — נישט ווייל זיי זענען שלעכט, נאר ווייל אזוי ארבעט עס.
2. דער רמב”ם בלעימט נישט נאר די רבי’ס. די גמרא (סוטה מז.) זאגט „לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כיהושע בן פרחיה שדחפו לישו הנוצרי בשתי ידיים, ולא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיים” — די גמרא בלעימט די רבי’ס אז זיי האבן נישט מקרב געווען. אבער דער רמב”ם זאגט אז דער תלמיד האט זיך אויך צו בלעימען, ווייל ער האט אנגעהויבן מיט מבזה זיין דעם רבי.
3. עס קען זיין מענטשן וואס האבן געטון גרעסערע עבירות ווי יהושע און גחזי, אבער ווייל זיי האבן נישט מבזה געווען זייערע רבי’ס, האבן זייערע רבי’ס זיי געקענט מחזיר בתשובה זיין. אבער איינמאל מען איז מבזה די רבי’ס — אפילו מיט נאר א קלייניגקייט — האט מען נישט ווער עס זאל אים צוריקברענגען.
4. הלכה למעשה: עס קומט אויס וויפיל מען דארף זיך דבוק זיין אין די רבותיו, אין די חכמים, אין די ציבור.
רמב”ם: „שונא את התוכחה… לא יניח לו דרך תשובה… שבזמן שמודיעין לו לאדם חטאיו ומכלימין אותו, גורם לו תשובה.”
פשט: איינער וואס האט פיינט ווען מען מוסר’ט אים. ער לאזט נישט זיין רבי זאל אים זאגן מוסר, ער לאזט נישט מענטשן זאלן אים ווייזן אויף זיינע שוואכקייטן. תוכחה גורמת לתשובה — ווען מען איז מודיע א מענטש וועגן זיינע עבירות און מען פארשעמט אים, גורם עס תשובה. אבער אויב ער לאזט נישט, קען ער נישט תשובה טון.
חידושים:
1. דער רמב”ם זאגט נישט אז מען דארף ליב האבן תוכחה. וואס איז תוכחה? מען פארשעמט דיך, מען דערמאנט דיינע חסרונות. פארוואס דארף מען עס נישט האסן? ווייל עס דערמאנט דיינע חסרונות און דאס איז גורם זיך צו פאררעכטן.
2. ראיות פון תורה אז תוכחה גורמת תשובה: דער רמב”ם ברענגט פסוקים:
– „זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה’ אלקיך במדבר”
– „ממרים הייתם עם ה'”
– „ולא נתן ה’ לכם לב לדעת ועינים לראות”
– „עם נבל ולא חכם” — משה רבינו מוסר’ט די אידן
– ישעיהו: „הוי גוי חוטא עם כבד עון, בנים משחיתים”
– ישעיהו: „ידע שור קונהו… וישראל לא ידע, עמי לא התבונן” — אן אקס איז מכיר טובה צו זיין בעל הבית, און אידן נישט
– „וידעתי כי קשה אתה וגיד ברזל ערפך ומצחך נחושה” — עקשנות און עזות
– „קרא בגרון אל תחשוך הרם כשופר קולך” — דער אויבערשטער באפעלט ישעיהו ער זאל שרייען אויס פאר אידן זייערע חטאים
3. א קשיא און תירוץ: אויב רוב מענטשן האבן פיינט תוכחה, פארוואס האלט די תורה אליין אין איין מחייב זיין צו „האקן” אויף די אידן? תירוץ: די תורה אליין — וואס אידן האבן ליב — ווייזט דורך איר אייגענע תוכחה אז דאס איז נישט ווייל דער אייבערשטער האט פיינט די אידן, נאר ווייל ער וויל זיי זאלן תשובה טון. די תורה’ס תוכחה איז א מודעל פאר ווי תוכחה דארף ארבעטן.
רמב”ם: „לפיכך צריך להעמיד בכל קהל וקהל מישראל חכם גדול וזקן וירא שמים מנעוריו ואהוב להם, שיהא מוכיח לרבים ומחזירן בתשובה.”
פשט: אין יעדער קהילה דארף מען אויפשטעלן א חכם גדול, א זקן, א ירא שמים פון יוגנט אן, וואס איז באליבט ביי די מענטשן, ער זאל מוכיח זיין דעם ציבור און זיי מחזיר בתשובה זיין.
חידושים:
– דער מוכיח דארף זיין „אהוב להם” — באליבט ביי די מענטשן. דאס איז א תנאי אין דער תוכחה.
– „וזה ששונא את התוכחות… לפיכך יעמוד בחטאותיו שהן בעיניו טובים” — דער וואס האט פיינט תוכחות, קומט נישט צו שיעורים, הערט נישט דברי תורה, בלייבט ביי זיינע חטאים ווייל אין זיינע אויגן זענען זיי גוט. ער רעדט זיך איין אז קיינער ווייסט בעסער פון אים.
– אלע פינף זאכן פון דער צווייטער קאטעגאריע זענען בעצם פארבונדן מיט גאוה — יעדער איינער נעמט זיינע מצוות ערנסט אבער מאכט אוועק וואס ער וויל נישט הערן.
– [דיגרעסיע:] אמאל איז געווען א ספעציעלע פאזיציע פון א „מגיד” אדער „מוכיח” אין שטאט. היינט צו טאגס איז דאס כמעט נישטא. ווערט ציטירט די גמרא: „אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח” — מ’דארף טרעפן איינער וואס איז אן אוהב לציבור און קען מוכיח זיין. ווערט דערמאנט א מעשה פון דעם ווילנער גאון און דעם צאנזער רב וואס האבן געזוכט איינער זאל זיי מוסר זאגן. דער פאינט: פאר איינער אין א פאזיציע פון מאכט איז עס זייער שווער צו טרעפן א מוכיח. רבי יוחנן בן זכאי האט געזאגט מ’דארף אויך אים מוסר זאגן.
—
רמב”ם: „ומהם חמשה דברים העושה אותן אי אפשר לו שישוב בתשובה גמורה, לפי שהן עבירות שבין אדם לחבירו ואינו יודע חבירו שחטא לו כדי שישוב ויחזיר לו מה שגזל או עשק או ימחול לו.”
נאך א גרופע פון פינף זאכן — דא איז דער פראבלעם אז עס זענען עבירות שבין אדם לחבירו, אבער מ’ווייסט נישט ווער דער חבר איז, אזוי אז מ’קען אים נישט איבערבעטן. מ’קען טון תשובה, אבער נישט תשובה גמורה.
ביי אלע עבירות שבין אדם לחבירו איז שווער, ווייל מ’ווייסט נישט זיכער אז יענער וועט מוחל זיין (מ’קען אפילו גיין צום קבר). אבער דא איז גאר שווער — מ’קען נישט אפילו דעם מינימום טון פון איבערבעטן, ווייל מ’ווייסט נישט ווער דער ניזק איז. ביי א רעגולערע עבירה שבין אדם לחבירו, אפילו אויב יענער איז נישט מוחל, האט מען כאטש געטון זיין השתדלות. דא פעלט אפילו דאס.
רמב”ם: „המקלל את הרבים, ולא קילל אדם ידוע כדי שישוב אליו ויבקש ממנו שימחול לו.”
חידושים:
– ווען מ’שעלט א ספעציפישן מענטש, קען מען אים גיין איבערבעטן. אבער ווען מ’שעלט א גאנצע גרופע (רבים), קען מען נישט יעדן איינציגן איבערבעטן.
– חידוש (בדרך צחות): אויב מ’שעלט, זאל מען כאטש שעלטן א ספעציפישן מענטש, כדי מ’זאל קענען תשובה טון! דאס ווייזט אז גענעראלע שעלטערייען זענען אין א געוויסן זין ערגער — און אויך „cowardly” — ווייל מ’נעמט נישט אחריות פאר א ספעציפישן מענטש.
רמב”ם: „החולק עם הגנב, לפי שאינו יודע גניבה זו של מי היא, אלא גנב גונב מרבים ומביא לו והוא לוקח.”
חידושים:
– דער חולק עם הגנב איז נישט אליין דער גנב, נאר דער וואס קויפט פון אים, וואשט זיין געלט, טיילט זיך מיט אים — ער איז דער „לאנדרי” פאר’ן גנב.
– צוויי טעמים פארוואס תשובה איז שווער: (א) פראקטיש — ער ווייסט נישט פון וועמען די גניבה איז, ווייל דער גנב גנב’עט פון פילע מענטשן. דער גנב אליין האט מסתמא א ליסט פון זיינע קרבנות, אבער דער חולק ווייסט גארנישט. (ב) מחטיא את הרבים — ער איז מחזק יד הגנב, ער העלפט דעם גנב ווייטער צו זינדיגן.
– חידוש: דא זעט מען אז „מחטיא” מיינט נישט נאר ווען מ’מאכט איינעם זינדיגן, נאר אויך ווען מ’העלפט אים אין זיין זינדיגן. דער גנב איז שוין אן עקזיסטירנדער גנב — דער חולק מאכט אים נישט צום גנב, נאר ער איז מחזק זיין האנט.
– ס’איז דא אן איסור פון „לפני עוור” — א יסוד אין הלכות גזילה אז מ’טאר נישט קויפן א גע’גנב’עטע זאך. אין א געוויסן וועג איז דאס ערגער ווי גנבה אליין, ווייל מ’קען נישט תשובה טון.
רמב”ם: „המוצא אבידה ואינו מכריז עליה להחזירה לבעליה… לאחר זמן כשיעשה תשובה אינו יודע למי יחזיר.”
חידושים:
– סך הכל איז עס א מצוות עשה (און לא תעשה) פון השבת אבידה, אבער פראקטיש איז תשובה שווער ווייל נאך א צייט ווייסט מען נישט מער פאר וועמען צוריקצוגעבן.
– פראקטישער עצה: דערפאר דארף מען גלייך מכריז זיין, ווייל דעמאלטס אפשר וועט דער בעל אבידה קומען. צען יאר שפעטער וועט מען שוין נישט וויסן ווער ס’איז געווען.
רמב”ם: „הגוזל את העניים ואת היתומים ואת האלמנות… אלו בני אדם גלמודים הם, וגולים מעיר לעיר ואין להם מכיר, כדי שידע השודד זה של מי הוא ויחזירנו לו.”
חידושים:
– דער רמב”ם באשרייבט עניים, יתומים, ואלמנות אלס „גלמודים” — עלנטע, אומגליקליכע מענטשן אן אדרעס, אן פרסום, אן שטאביליטעט. זיי וואנדערן פ
ון שטאט צו שטאט, קיינער קען זיי נישט. דערפאר קען דער גזלן נישט וויסן פון וועמען ער האט גע’גנב’עט.
– חידוש: ביי א רעגולערן בעל הבית אין שול מיט אן אדרעס ווייסט מען וועמען צוריקצוגעבן. אבער עניים יתומים ואלמנות — אויסער וואס ס’איז דא עקסטערע חומרא ווייל ס’זענען ספעציעלע מצוות (לא תענון כל אלמנה ויתום), איז אויך פראקטיש אוממעגליך צו טרעפן זיי.
– [דיגרעסיע:] דאס ווייזט ארויס ווי נעבעכדיג די אמאלדיגע צייטן — עניים יתומים ואלמנות זענען געווען וואנדערנדע מענטשן אן סטאביליטעט. אבער אויך היינט קען דאס זיין — אן אלמנה וואס כאפט זיך אן צו פארשידענע מענטשן, א יתום וואס ענדיגט אויף דער גאס.
רמב”ם: „המקבל שוחד להטות דין.”
חידושים:
– דער עיקר חידוש: נישט נאר איז שוחד אן איסור, נאר תשובה איז כמעט אוממעגליך. פארוואס? ווייל „שוחד יעוור עיני חכמים” — איינמאל ער האט גענומען שוחד, האט ער פארלוירן די קלארע טראכט. ער ווייסט בכלל נישט מער וואס דער אמת’דיגער פסק וואלט געדארפט זיין. ער רעדט זיך איין אז ער ווייסט דעם אמת, אבער ער קען נישט מער אביעקטיוו טראכטן.
– חידוש (העמקה): ס’קען גראדע זיין אז דער וואס האט געגעבן שוחד איז טיילווייז גערעכט געווען. אבער נאך שוחד קען מען נישט מער אויסרעכענען וויפיל פראצענט פון דעם פסק איז געווען אמת און וויפיל איז געווען פארדרייט דורך דעם שוחד. ער איז „מהפך בזכותו” — ער דרייט אלעס צו יענעמס גונסט, אבער ווייסט נישט וויפיל איז לעגיטים. דאס מאכט תשובה פראקטיש אוממעגליך — ער קען נישט צוריקדרייען דעם פסק ווייל ער ווייסט נישט וואס דער ריכטיגער פסק וואלט געווען.
– [דיגרעסיע:] דאס פראבלעם פון שוחד עקזיסטירט אויך אין ברייטערע קאנטעקסטן — א ראש ישיבה וואס נעמט אריין געלט פון רייכע תורמים און איז נישט יושר’דיג צווישן בחורים, דאס איז אויך א פארם פון שוחד/נגיעה. ער וועט שוין בכלל נישט געדענקען אז ער איז נישט יושר’דיג געווען.
– כללי’ער חידוש וועגן שוחד: ביי שוחד איז דא א דאפעלטע פראבלעם — דער וואס נעמט שוחד האט א גרויסע עבירה, אבער דער וואס גיט שוחד איז אויך עובר: (א) איסור צו געבן שוחד, (ב) „שמחזק ידו” — ער העלפט דעם שוחד-נעמער זינדיגן, (ג) „מחטיא” — ער מאכט יענעם זינדיגן. דער רמב”ם’ס כלל: יעדע עבירה וואס דארף צוויי מענטשן צו טון, איז דער צווייטער א „מחטיא” — דאס איז אן עבירה פאר זיך. אבער ס’זעט אויס אז דער „מחטיא” אספעקט לייגט דער רמב”ם נאר צו אלס א סניף (צוגאב).
—
רמב”ם: „דברים שהעושה אותן… מדמה בנפשו שאין זה חטא.”
דאס זענען עבירות וואס מענטשן האלטן פאר קלייניגקייטן און דערפאר טוען זיי נישט תשובה. דער פראבלעם מיט אלע פינף זאכן איז אז מענטשן כאפן נישט אז ס’איז אן עבירה, ממילא טוט מען נישט תשובה.
חידושים:
– איינער וואס עסט ביי אן עני וואס האט אים איינגעלאדן אבער האט באמת נישט גענוג. דאס איז בעצם אן ענין פון גזל — ווייל דער בעל הבית האט אים נישט באמת מקנה געווען דאס עסן, נאר ער האט עס געזאגט „בלית ברירה” (אויס הכרח), און דער מענטש „מדמה שלא חטא.”
– [דיגרעסיע:] צדיקים האבן געטראפן א וועג ארויס פון דעם — ווען אן עני האט זיי איינגעלאדן, האבן זיי געזאגט „דער דאקטאר לאזט מיר נישט עסן”, און מ’האט געזאגט אז „דער רמב”ם (אלס דאקטאר) לאזט נישט עסן פון א סעודת הרשות.”
חידושים:
– „עבוט” מיינט משכון, ווי דער פסוק „השב תשיב לו את העבוט.” ווען א רייכער גיט א גאלדענע זאך אלס משכון, וועט מען עס נישט נוצן אדער מען וועט צאלן פאר דעם פחת. אבער ביי אן עני’ס משכון — א קורדום, א מחרישה, ביליגע כלים — טראכט דער מענטש „וואס וועט שוין געשען?” אבער מיט יעדע נוצן ווערט עס א ביסל ווייניגער ווערט, און ער איז גוזל א קליינע גזילה פון דעם עני.
חידושים:
– דער מענטש מיינט אז ער האט נישט געזינדיגט ווייל ער האט נישט בועל געווען, נישט געטאטשט, נישט געטון קיין קריבה לעריות. אבער ער ווייסט נישט אז „ראיית העיניים עוון גדול” — דאס קוקן אליין איז אן עוון, „שגורמת לגופו של ערוה.”
– וויכטיגער חידוש: דער רמב”ם זאגט „עוון גדול” — אבער „גדול” מיינט דא „לפי ערך” — גדול ווייל ס’ברענגט צו גופו של מעשה. ס’איז אזוי ווי אבק גזל, אבק לשון הרע — די חומרא איז דוקא ווייל ס’איז א קלייניגקייט, און ווייל ס’איז א קלייניגקייט מיינט דער מענטש אז ס’איז נישטא, און דאס ברענגט צו דער חומרא לגבי תשובה. אפילו ער איז נישט למעשה נכשל געווארן, דארף ער תשובה טון אויף דאס קוקן אליין, פאר עס קומט אן צו דעם מעשה.
חידושים:
– דער רמב”ם האט דאס שוין געברענגט ביי „אין להם חלק לעולם הבא.” דער חידוש דא: ער איז נישט א רשע וואס האט ליב מצער צו זיין יענעם. ער זוכט פשוט כבוד. זיין מעטאד איז — ער איז נישט אזוי קלוג ווי דער רב אדער תלמיד חכם, אבער ער איז קלוגער ווי דער עם הארץ, סאו ער מאכט אייביג א קאנטראסט — ער פרעגט דעם עם הארץ, ער איז שטערקער ווי דעם שוואכערן. ער מיינט אז ס’איז נישט קיין חטא ווייל ער טוט נישט אקטיוו שלעכטס — „בליבו שאין בו חטא, ולא יתגאה בו ולא יבוש” — ער פילט גארנישט. נאר ער קאמפערט „מעשיו הטובים וחוכמתו למול מעשה חברו וחוכמתו.”
– [דיגרעסיע:] דאס איז פארבונדן מיט דער מנהג פון קריטיקירן אנדערע — ווען מ’קריטיקירט א צווייטן, איז דאס אפט ווייל „אזוי גלייכט ער זיך פיל בעסער.” ס’איז א חטא פון ענוה — אנשטאט זיין גאוה און זאגן „איך בין בעסער”, קריטיקירט ער יענעם.
חידושים:
– דאס מיינט נישט אז ער באשולדיגט זיי בפירוש — „בדעתו” — ער טראכט אין זיין הארצן שלעכטס אויף יענעם. „יחשוב במחשבתו שמא אלו חטאו, שמא הוא זלזל.” ער זאגט „ס’קען זיין.” די עבירה איז: „שמעמיד אדם כשר בדעתו כבעל עבירות” — ער שטעלט א גוטן מענטש אין זיין קאפ ווי א בעל עבירה. דאס איז א „חטא אין דעות” — ער קוקט אראפ אויף מענטשן.
– חידוש אין דן לכף זכות: דא זעט אויס אז „דן לכף חובה” מיינט נישט נאר אין מעשה (ווי מ’דילט מיט יענעם), נאר אפילו אין מחשבה — א מענטש טאר נישט טראכטן שלעכטס אויף אן אנדערן אן ראיות. דאס האט צו טון מיט נקמה ונטירה — ווי אזוי מ’רעדט פון מענטשן האט אלעס צו טון מיט ווי אזוי מ’דזשאדזשט זיי.
– פארגלייך צווישן מתכבד בקלון חבירו און חושד בכשרים: ס’איז כמעט די זעלבע זאך — מתכבד בקלון חבירו טוט ער עס פאר אנדערע מענטשן (עקסטערנאל), חושד בכשרים איז פאר זיך (אינטערנאל). ביידע קומען פון דעם אז ער האלט זיך בעסער ווי אנדערע.
—
רמב”ם: „וחמישה דברים, העושה אותן אי אפשר לו שישוב תשובה גמורה, לפי שהן עבירות שאדם נמשך אחריהן והן קלות בעיניו, וחושב שאינו חטא… לפיכך צריך אדם ליזהר מהן שמא ידבק בהן, ואלו הן דעות רעות עד מאד.”
דאס זענען שלעכטע מידות וואס זענען „עדיקטיוו” — מען ווערט נמשך אין זיי, זיי ווערן „דביקות” — קלעבעדיג, קאנטעידזשעס. א מענטש דארף זייער שטארק וואטשן אפשר איז ער שוין פארכאפט אין דעם.
דער רמב”ם רעכנט אויס:
1. רכילות — טראגן און ברענגען נעגאטיווע אינפארמאציע פון איינעם צום צווייטן.
2. לשון הרע — דער רמב”ם האט שוין געזאגט אז א בעל לשון הרע האט נישט קיין חלק לעולם הבא. דער חידוש דא: פון א „פלעינע” לשון הרע ווערט מען א בעל לשון הרע — דאס איז דער „נמשך” אספעקט. פון א פשוט’ע לשון הרע ווערט מען א „בעל” לשון הרע — מען הייבט אן צו ענדזשויען דערפון, עס ווערט א מציאות, א חלק פון דעם מענטש’ס אידענטיטעט, און דאס מאכט תשובה שווערער.
3. בעל חימה — א מענטש וואס ווערט אייביג אין כעס.
4. בעל מחשבות רעות — דאס מיינט נישט הרהורי עבירה אין דעם קלאסישן זין (בין אדם למקום), נאר מחשבות רעות פון בין אדם לחבירו — קנאה, תאוה, כבוד, גאוה. אלע זאכן אין דער פינפטער קאטעגאריע זענען בין אדם לחבירו ענינים, מידות וואס באציען זיך צו ווי מען באהאנדלט אנדערע מענטשן.
5. המתחבר לרשע — שילמד ממעשיו ויירשמו בליבו, הוא ששלמה אומר „ורועה כסילים ירוע.” — איינער וואס פארברענגט מיט כסילים ווערט אליין שלעכט.
כללי’ער חידוש: אלע פינף זאכן אין דער לעצטער קאטעגאריע שטאמען פון הלכות דעות. דער רמב”ם אליין זאגט: „כבר ביארנו בהלכות דעות דברים שצריך כל אדם לנהוג בהם תמיד” — איך האב שוין גערעדט פון די אלע זאכן אין הלכות דעות. בעל חימה איז אין פרק ב’ (קעגן כעס), המתחבר לרשע איז דארט באריכות, בעל מחשבה רעה איז אויך דארט. דער רמב”ם מאכט א פארבינדונג: די מידות רעות וואס ער האט שוין באשריבן אין הלכות דעות אלס זאכן וואס מען דארף פארמיידן בכלל, זענען אויך ספעציפיש מעכבי התשובה.
—
רמב”ם: „כל אלו הדברים וכיוצא בהן, אף על פי שהן מעכבין את התשובה, אין מונעין את התשובה, אלא אם עשה אדם תשובה מהן הרי זה בעל תשובה, ויש לו חלק לעולם הבא.”
אלע 24 זאכן, כאטש זיי מאכן תשובה שווערער און לענגער, זענען זיי נישט מונע תשובה אינגאנצן. אויב א מענטש טוט יא תשובה פון זיי, ווערט ער א בעל תשובה און האט חלק לעולם הבא.
– דער חילוק צווישן „מעכב” און „מונע”: „מעכב” מיינט עס מאכט שווערער, עס פארלאנגזאמט, עס דויערט לענגער. „מונע” מיינט עס פארשפארט אינגאנצן. דער רמב”ם מאכט קלאר אז קיין זאך איז נישט מונע תשובה — דער אייבערשטער איז אלעמאל מקבל תשובה.
– דער וואָרט „בעל”: דער מענטש גייט פון זיין א „בעל חימה” אדער „בעל לשון הרע” צו ווערן א „בעל תשובה” — דער זעלבער וואָרט „בעל” (בעלות, אידענטיטעט) ווערט איבערגעדרייט פון שלעכטס צו גוטס.
– פארוואס רעכנט דער רמב”ם אויס אלע 24 זאכן? דער תכלית איז נישט צו זאגן אז מען קען נישט תשובה טון — פארקערט, דער ציל איז אז מען זאל וויסן וואס מען דארף ארבעטן דערויף, מען זאל פאקוסן אויף תשובה טון אפילו ווען עס איז שווער. דאס איז „די ווערק” — צו וויסן וואו די שוועריקייטן ליגן כדי מען זאל זיי באקעמפן.
– צוריקקער צום אנהייב פון דעם פרק: „מונע” מיינט נישט אז דער אייבערשטער איז נישט מקבל תשובה פון אזעלכע מענטשן. „מעכב” מיינט נאר אז עס איז שווערער, אבער דער גאנצער צוועק פון דעם אויסרעכענען איז צו מוטיגן תשובה, נישט צו אפשרעקן דערפון.
Speaker 1:
אונז לערנען פרק… וועלכע פרק? פרק ד׳. סאו הלכות תשובה האבן מיר דערווייל געלערנט די מצוה פון תשובה, מען דארף תשובה טון, און נאך פרטים וועגן תשובה. און אין די לעצטע פרק האבן מיר געלערנט די ענינים פון ווען מ׳איז שוקל עבירות און זכותים פון א מענטש.
קודם כל, תשובה, די ענין פון חשבון הנפש, פון זיך אומקוקן אויף די מצב פון מצוות און עבירות, איז דא די פרטיות׳דיגע ווען א מענטש טוט תשובה, איז ער מחויב בדיעות אז ער איז שוקל ווי ער שטייט מיט זיינע מצוות און עבירות. און דאן האט מען אויסגערעכנט אז דער אייבערשטער איז שוקל, דער אייבערשטער קוקט אויף די וועלט און דער אייבערשטער קוקט אויף מענטשן, צו זיי זענען רבו חטאיו, רבו זכיותיו, און אזוי ווייטער.
און פון דארט זענען מיר געגאנגען צו נאך ענליכע ענינים, צו די ענינים פון די מענטשן וואס פאר זיי איז זייער זייער שווער תשובה צו טון, מענטשן וואס חז״ל זאגן אויף זיי ״אין להם חלק לעולם הבא״, זיי קענען נישט תשובה טון.
און אין דעם איז אויך געווען צוויי קאטעגאריעס. ס׳איז געווען איינס וואס ״אין להם חלק לעולם הבא״ מיינט ממש ממש אז איינס, אז ס׳איז זייער שווער פאר זיי תשובה צו טון, זיי דארפן אריינלייגן א גרויסע עבודה תשובה צו טון. און צווייטנס, אז אויב זיי טוען נישט תשובה, האבן זיי טאקע נישט קיין חלק לעולם הבא, מיתה אליינס וועט נישט העלפן פאר זיי.
און דערנאך האבן מיר אויסגערעכנט נאך זאכן וואס חז״ל זאגן אויף זיי ״אין להם חלק לעולם הבא״, און דער רמב״ם האט געזאגט אז די חז״ל האבן עס געזאגט ארויסצוברענגען די חומר הדבר, אבער ס׳איז נישט שייך ממש ״אין להם חלק לעולם הבא״, נאר ס׳איז צו מעורר זיין ווי שטארק מען דארף ארבעטן אויף תשובה, און ארויסצוברענגען ווי הארב ס׳איז, הגם אז ס׳איז נישט ממש אויף די זעלבע לעוועל ״אין להם חלק לעולם הבא״ ווי די וואס מען האט אויסגערעכנט אנפאנג.
ס׳טייטש, אנפאנג האט מען אויסגערעכנט רשעים, ס׳טייטש אפיקורסים, אדער מענטשן וואס זענען מצער כלל ישראל, אדער מענטשן וואס טוען ביד רמה. די צווייטע קאטעגאריע פון זאכן זענען געווען מער גרינגערע זאכן, איינער וואס איז מצער אנדערע אידן, מלבין פני חבירו ברבים, וכו׳, אבער זיי זענען אויך גענוג הארב אז חז״ל לייגן זיי, מאכן זיי ממש ענליך צו די ״אין להם חלק לעולם הבא״ ווי פון די ערשטע.
דא גייט דער רמב״ם צו, מ׳גייט מעתה מקובא דלכאיל, צו נאך זאכן וואס א מענטש דארף זייער שטארק זיך נעמען אין הארץ אז ער מוז תשובה טון, ווייל ער קען מיינען אז ס׳איז נישט אזוי געפערליך, אבער עכט איז עס זייער שטארק געפערליך. און וועגן דעם לייגט מען זיי אריין אין א קאטעגאריע פון די דברים המעכבים את התשובה.
איך וויל צולייגן אדער מאכן מיין וועג וויאזוי איך וואלט עס געפרעימט.
קודם כל, לאמיר פארשטיין, ס׳איז דא הלכות תשובה צען פרקים, יא? צען פרקים אין הלכות תשובה. דער רמב״ם האט געזאגט אין די הקדמה אז ס׳איז הלכות תשובה, ועוד עיקרים מן האמונה כלולים עמהם. איז זיכער אז די ערשטע, לכאורה קען מען עס צעטיילן… נאכדעם, די זיבעטע פרק דארף מען זען, ס׳שטימט נישט אזוי גוט מיט מיין חלוקה. אבער מער ווייניגער קען מען עס צעטיילן, די ערשטע פיר פרקים זענען הלכות תשובה, אויך אביסל ברייט, אזויווי אונז זאגן. אבער לאמיר זאגן, הלכות תשובה ודיני החרטה והוידוי וכו׳. און די צווייטע זעקס פרקים זענען ממש, הייבט זיך אן פון בחירה, און ס׳גייט צו שכר ועונש, עיקרי הדת, געוויסע עיקרים וואס איז קאנעקטעד צו תשובה.
סאו דאס איז די לעצטע פרק פון תשובה, סאו אזויווי דו זאגסט, די לעצטע, ס׳איז אזויווי די אחרון, די קלענסטע זאך פון תשובה.
וואס איך האב געוואלט מדייק זיין, דאס האט מיר דערמאנט אז דער רמב״ם האט נעכטן אין די פריערדיגע פרק געברענגט די זאכן וואס זענען נישט חלק לעולם הבא, וואס מ׳זאגט אויף זיי. האט דער רמב״ם צוגעלייגט אויף זיי אן אינטערעסאנטע חידוש, ער האט געזאגט אז ס׳שטייט אצל אומרי חכמים שהרגיל בהם אין לו חלק לעולם הבא.
יא, ער זאגט נישט פשט אז איינער איז איינמאל מבזה תלמיד חכם ברבים איז שוין אזא גרויסע חטא אז ער האט נישט קיין חלק לעולם הבא. קען זיין אז ס׳איז פשט פון די גמרא, אבער דער רמב״ם לייגט צו א תנאי, אז ס׳מיינט הרגיל בהם. אזויווי מיר האבן געלערנט נעכטן, אז מ׳מיינט אז ס׳איז א גאר א שלעכטער מענטש וואס איז נישט ראוי צו גיין צו עולם הבא. יא, סאו די רגילות, לכאורה איז א סארט… מיר האבן געלערנט אין הלכות דעות, יא, רגילות מיינט אז ער ווערט א שלעכטער מענטש, ער ווערט, ער באקומט א שלעכטע מידה, ער איז א שלעכטער מענטש.
און יעצט, די זעקסטע, לעצטע פרק איז…
Speaker 2:
איך וויל נאר א קלייניגקייט, די רגילות איז אויך זייער ענליך צו דאס וואס מיר האבן געלערנט, אז איינער טוט אפילו נאר א קליינע עבירה, אבער ער טוט עס תמיד, און ער איז דארט געווארן א רגיל בה. אבער דארט שטייט שוין אז יעדע מין רגילות איז שוין א מין יד רמה, אזויווי אז ער… ווען איינער געווענליך טוט א מצוה, ער האט אסאך מליצה יושר אויף אים, ער נעמט זיך נישט אין די הענט. ס׳איז אן אנדערע גדר, אבער די רגילות איז אן ענין פון יד רמה.
Speaker 1:
יא, שטימט? די רגילות איז אן ענין פון סארט מרידה, און… איך וואלט נישט ממש דאס געזאגט. ווייל פארקערט, דאס הייסט, יענער רגילות איז נישט וועגן ער איז רגיל, נאר ווייל ער איז א יד רמה. אבער עס קען זיין א יד רמה אן רגילות, אפשר אזוי ווי א יוקם, א מענטש איז איינמאל מיט א חוצפה. אז חוצפה איז א דבר פון עצמו. רגיל איז פארקערט, ער כאפט נישט, ער איז מורד במלכות.
Speaker 2:
יא, אבער ער זאגט, א יושר טוט עס אייביג, איז פשט אז ער רעכנט זיך בכלל נישט מיט די עבירה. ווען איינער רוב מאל פאלגט ער, אסאך מאל פארגעסט ער, איז פשט אז ער רעכנט זיך מיט די עבירה. אבער דער רגיל, ער האט אויסגעשניטן די עבירה. ס׳איז ענליך צו יענעם מין.
Speaker 1:
יא, אבער איך וואלט געזאגט אז יענץ איז א פראבלעם פון אזוי ווי כפירה בכלל. דא רעדט מען א פראבלעם אז ער ווערט א מענטש, אזוי ווי ער האט געשטעלט נעשה לו כהיתר, דאס איז מער אזוי ווי דו זאגסט. אבער ס׳איז דא אזוי ווי ״עבר ושנה בה״, ס׳ווערט אים שווער צו פרוש זיין. א צווייטע זאך, נישט אז ער ווערט נעשה לו כהיתר אז ער ווערט א שטיקל כופר בעיקר, נאר ער ווערט, ס׳ווערט אים שווער צו פרוש זיין, ער ווערט סטאק. און ספעציעל אין געוויסע זאכן וואס דער מענטש איז נוטה. מען קען זאגן אז דאס איז די זאכן וואס ס׳איז די סדר אז מען ווערט סטאק אין דעם חלק.
Speaker 2:
אבער למשל אויף לשון הרע האט ער געזאגט קלאר די ווארט ״בעל לשון הרע״. בעל לשון הרע מיינט נישט אז ער רעדט אמאל לשון הרע. ער איז א לשון הרע׳ניק, ער איז דער מענטש וועם יעדער איינער רופט צו פרעגן די לשון הרע.
Speaker 1:
איך מיין אז דער רמב״ם אין הלכות דעות האט אויך געמאכט די חילוק פון זאגן לשון הרע און ״קובע עצמו לספר לשון הרע״, וואס דאס איז מענטשן וואס טוען דאס כסדר.
און די זעלבע זאך, אויב אזוי פארשטייען מיר אז די דברים המעכבים את התשובה וואס מיר גייען דא לערנען, איז אויך זאכן וואס ער ווערט אזא סארט מענטש וואס ווערט אים שווער, ער ווערט סטאק אין זיין עבירה. מיר וועלן זען פארשידענע אנדערע ריזאנס, אבער ער ווערט סטאק צו זיינע זאכן. ס׳איז זייער וויכטיג אין הלכות תשובה וואס איז קאנעקטעד מיט וועלכע סארט מענטשן. נישט נאר אז דער רמב״ם האט אנגעהויבן הלכות תשובה און מ׳דארף תשובה טון אויף די עבירות, נאר צוביסלעך רוקט ער זיך צו מ׳דארף ווערן א בעסערער מענטש. און די מעכבי תשובה זענען זאכן וואס מ׳ווערט אזא סארט מענטש. באמת וועלן מיר זען אז די ענדע פון די פרק צייכנט דער רמב״ם אן ספעציעל ח׳ דעות, אז מ׳זאל זיך פירן מיט ח׳ דעות. סא דאס איז א גרויסע מקור פאר די וועג.
זייער גוט. זאגט דער רמב״ם אינעווייניג: ״עשרים וארבעה דברים מעכבין את התשובה״. פיר און צוואנציג זאכן זענען מעכב תשובה. ס׳איז אינטערעסאנט, מעכב מיינט נישט… מעכב מיינט געווענליך אזוי ווי אויפהאלטן. איינער איז מעכב איינעם מיינט ער האלט אים אויף. נישט מעכב, אבער ס׳איז נישט מונע. ס׳איז דאך מען קען תשובה טון, נאר זיי ווילן וויסן אז די תשובה קומט אן שווער. געווענליך איז תשובה נישט אזוי שווער, אדער א קומפנים תשובה איז עפעס וואס מען קען טון. דא דארף דער מענטש שווערער ארבעטן אויף תשובה.
סאו וואס איז דער טייטש? איך הייסט, מען קען טייטשן מעכב איז פאר תשובה, פשט, אפילו ס׳קומט יום כיפור, איז עס מעכב אזויווי דם איז מעכב אין די קרבן, עפעס א זאך א צאח, ס׳איז אפילו ער טוט תשובה מיט אלע הלכות, אויב ער האט געטון די עבירה העלפט עס נישט. ווייל מען קען טייטשן, דער ווארט מעכב נוצט מען אסאך מאל אויף אויפהאלטן, האלט יענעם אויף, ס׳איז דאך ס׳דויערט לענגער. אסאך מאל דא מעכב מיינט אז ס׳איז א תנאי, אזויווי ביי א קרבן, די זאך איז מעכב די קרבן, איז עס ווי איינער פון, ס׳איז נישט קיין כפרה אן דעם. אבער דא דער מעכב וואס דער רמב״ם רעדט דא, לכאורה האט ער פארשטאנען אז די לשון חז״ל דא מעכב מיינט ס׳האלט אויף די תשובה, ס׳מאכט אז די תשובה זאל דויערן לענגער.
סאו וועלכע תשובה? אבער לאמיר אויך טייטשן, אפשר למשל, יעדע מאל תשובה איז גענוג אז ס׳איז דא וידוי מיט חרטה, דא דארף מען עפעס מער ארבעטן, מען דארף עפעס א גרעסערע עבודה. אבער לאמיר פארשטיין, פון וועלכע תשובה רעדט מען דא? דאס הייסט, אויב איינער האט איינע פון די זאכן, איז אים שווערער אויפצוהערן נישט צו לייגן תפילין, אדער אזא זאך?
Speaker 2:
איך מיין אז ס׳מוז זיין אז דא תשובה רעדט מען פון די ברייטערע תשובה, וואס מיר האבן גערעדט מער אזויווי ער ווערט א בעסערער מענטש. און דאס איז נישט תשובה אויף א געוויסע זאך, דאס איז מער תשובה כללית, אזויווי.
Speaker 1:
איך מיין וואס דו מיינסט צו זאגן איז, ס׳איז דא וויאזוי תשובה ווערט אנגענומען אין הימל, און ס׳איז דא וויאזוי דער מענטש טאקע טוישט זיך. לכאורה, ס׳קען זיין געוויסע מיינען דאס און געוויסע מיינען דאס, אבער ס׳קען זיין אז מעכב תשובה מיינט אז פאר דעם מענטש קומט אן זייער שווער תשובה צו טון, ווייל ער איז זייער סטאק מיט די עבירה. אבער אפילו פאר דעם מענטש קען מען זאגן אז ס׳איז דא אז ער זאל אויפהערן טון א געוויסע זאך, און ס׳איז דא א ברייטערע תשובה וואס ער זאל ווערן א בעסערער מענטש, ער זאל זיין אן עובד ה׳, ער זאל זיין אן עובד ה׳ רגיל וואס טוט בעסערע זאכן.
רייט, סאו ס׳איז זייער אינטערעסאנט אז די ליסט, ערשטנס, די ווארט וואס דו האסט געזאגט קומט פון די רי״ף אין מסכת יומא ברענגט די ליסט, און ס׳איז נישט דא קיין מקור. איך האב געקוקט אין כסף משנה, און אנדערע זאגן זיי האבן נישט געטראפן די מקור פון די רי״ף. זיי האבן געמיינט אז ס׳איז א ברייתא, אבער די פאקט איז אז מ׳האט עס געפונען ביים רמב״ם אליין אין תשובה, דא די תשובה. ווי קומט די מאמר רבינו יצחק, יצחק אלפסי, ווי קומט עס? דער רמב״ם האט נישט געטראפן קיין מקור? ער ווייסט נישט צו דער רי״ף האט עס אפשר אליינס געמאכט אדער נישט?
אבער דער רמב״ם זאגט, קום אהער, א חלק איז דאס רוב זאכן שטייען אין די משנה אין די תלמוד, דאס הייסט עס שטייט אז דאס זענען זאכן וואס זענען מעכבות התשובה, און מ׳האט זיך אריינגעלייגט אין די ליסט, און אנדערע איז מביאור יוצא, דאס הייסט מ׳קען עס לערנען בקל וחומר פון עפעס וואס שטייט.
און דער רמב״ם זאגט, דא האט ער שוין מסביר געווען די גאנצע זאך, און אויך האט ער מסביר געווען פארוואס, סיבת היות כאילו מעכבות התשובה, והלכות תשובה בחבורנו זה הכולל כל דיני התורה. סאו דער רמב״ם האט דא געטון זייער א שיינע זאך, עס איז ממש אן עקזעמפל פון די טיימס וואס דער רמב״ם האט גענומען א גמרא אדער א רי״ף, איך ווייס, א פריערדיגע מקור, און ער האט עס ממש אויסגעשטעלט. ער האט נישט סתם איבערגעדרוקט די ליסט, ער האט אויך מסביר געווען וואס איז ראנג מיט יעדע זאך, און ער האט עס געמאכט אייגענע קעטעגאריעס.
דאס האט ער געמאכט פריער אין הלכות תלמוד תורה, איז געווען עשר דברים אוכל, פיר און צוואנציג זאכן וואס מ׳איז חייב אויף דעם נידוי. יענץ האט ער יא גענומען פון א חז״ל, רייט? יענץ האט ער גענומען פון א חז״ל, ער האט עס אביסל געטוישט, ער האט אביסל געטייטשט, ער האט אביסל מסדר געווען, אבער ער האט גענומען די נאמבער פיר און צוואנציג שטייט אין חז״ל. די פיר און צוואנציג איז ער אנגעקומען אליינס.
Speaker 2:
ניין, ניין, ניין, די לשון כ״ד איז די נאמבער פון די רי״ף.
Speaker 1:
וואס שטייט נישט איז די אינערליכע קעטעגאריעס. דער רמב״ם מאכט דאס פון דאס, פיר אזעלכע זאכן, פינף אזעלכע זאכן, דאס האט ער אליינס געמאכט.
Speaker 2:
אינטערעסאנט, ער טראכט, דאס זענען נאך פיר און צוואנציג זאכן פון נידוי, אזוי ווי נידוי ולשמים, מ׳נעמט נישט אן זייער תשובה עפעס אזוי. סאו דא איז דא פיר און צוואנציג זאכן וואס מ׳ווערט גע׳נידוי׳ט, און דא איז דא פיר און צוואנציג מענטשן וואס זענען… אה, אין עולם הבא, פיר און צוואנציג. פיר און צוואנציג איז א גוטע נאמבער, און פיר און צוואנציג איז א שלעכטע נאמבער. אינטערעסאנט.
עניוועי, זאגט דער רמב״ם אזוי, יא. ארבעה מהן, פיר פון די פיר און צוואנציג, עון גדול, איז א גרויסע עבירה, און די סיבה פארוואס תשובה קומט אן שווער איז ווייל ס׳איז א גרויסע עבירה, און דער אייבערשטער וויל זיי נישט העלפן תשובה טון. והעושה אחד מהם, און איינער וואס טוט איינער פון די פיר, אין הקדוש ברוך הוא מספיק בידו לעשות תשובה, לפי גודל חטאו. ס׳איז טאקע אזוי, ס׳איז דא אין חז״ל א זאך אז ווען איינער טרייט צו תשובה טון, באקומט ער הילף פון הימל, הבא לטהר מסייעין אותו, ער באקומט אפשר א געוויסע סייעתא דשמיא.
אדער אפשר למשל, מיר האבן פריער געלערנט אז א סייעתא דשמיא צו תשובה איז מסוגל פאר תשובה. ס׳טייטש אפשר אז דער אייבערשטער גיבט פאר מענטשן גוטע מחשבות, מענטשן ווערן מעורר צו תשובה אין די טעג. אבער אויף די חטאים העלפט נישט דער אייבערשטער צו תשובה טון. דאס וויל ער זאגן אז מספיק בידו, דאס מיינט נישט אז דער אייבערשטער לאזט אים נישט תשובה טון, נאר ער באקומט נישט קיין הילף, ער דארף שווערער ארבעטן אויף תשובה טון.
און דער רמב”ם געבט נישט א ריזען. ער זאגט אז ווייל ס’איז א זייער גרויסע עבירה איז… ניין, ער געבט יא. ואלו הן, א) המחטיא את הרבים. איינער וואס איז מחטיא את הרבים. אונז האבן דאס געהאט נעכטן בעצם אין די “אין להם חלק לעולם הבא”, יא. ובכלל עון זה המעכב את הרבים מלעשות מצוה. איינער וואס האלט צוריק א רבים פון טון א מצוה. נישט נאר ער מאכט זיי טון אן עבירה, נאר ער האלט זיי צוריק פון טון א מצות עשה.
יא, אבער איך מיין אז דעמאלטס האבן מיר געלערנט בפירוש, אין די פריערדיגע פרק, מחטיא את הרבים, האט דער רמב”ם געזאגט “אפילו בדבר קל”, אפילו אויף א מצות עשה. אבער ס’איז זייער מעגליך אז מחטיא את הרבים דארט מיינט ממש איינער שטעלט זיך אויף מיט א שווערד און לאזט נישט אידן גיין דינען דעם אייבערשטן. דא קען עס זיין אויף אסאך א גרינגערע פארנעם, איך ווייס, איינער וואס שמועסט הויך ביים דאווענען, און די גאנצע שול לכבוד דעם דאווענט נישט גוט. איז אן אסאך גרינגערע פאל. יענער מחטיא את הרבים איז אויך ווי א חלק אזוי ווי פון “ביד רמה”, איינער וואס גייט אנטקעגן כלל ישראל, גייט אנטקעגן די תורה.
די מחטיא את הרבים דא קען זיין אפילו אויף א קלענערע פארנעם, איינער וואס מאכט אן אנדערע אידן מיט תאוות אדער מיט… דו קענסט נישט אנהאלטן. אבער מעכב את הרבים מלעשות מצוה, מער אזוי ווי דו זאגסט, די עקזעמפל סאונדט שרעקעדיג. אבער אפשר איז דא אזא זאך, ער לאזט נישט מאכן א שיעור. אפשר איז דא אזא זאך, נישט ער לאזט נישט מצוות מענות נישט ווערן פאררעדט, נאר ער לאזט נישט מאכן א מצוות עשה. אפשר קען מען אזוי זאגן.
ס’איז דא איינער וואס ער זאגט ער לאזט נישט לייגן תפילין, דאס איז מבטל מצוות עשה. ס’איז דא א צווייטע זאך, מ’וויל מארגן זיין א שיעור און ער שטערט עס. ס’איז נישט קיין ביטול מצוות עשה. אבער ס’קען זיין אזוי ווי איך האב געזאגט, למשל, א באנטש אידן ווילן דאווענען בכוונה, און ער שטערט די כוונה פון א רבים פון דאווענען. איך זאג אפילו, מ’וויל מאכן א מנין אין שטעטל, און ער שטעלט זיך נישט צו. ער מאכט נישט קיינער זאל טון אן עבירה, ער שטעלט זיך נישט צו צו די פראדזשעקט פון מאכן א מצווה.
די צווייטע איז, ער איז נישט נאר מחטיא א גאנצע רבים, נאר אפילו איין מענטש. ער איז מטה חבירו מדרך טובה לדרך רעה. ער איז מטה איין חבר, אבער ער טוט אסאך א הארבערע זאך. ער טוט עס טאקע נישט פאר א רבים נאר פאר א יחיד, אבער נישט אז איין עבירה איז ער אים מחטיא, נאר ער מאכט אים קאליע, ער מאכט אים א שוואכערע מענטש, כגון מסית ומדיח. ענליך צום מסית ומדיח.
מ’רעדט נישט דא א מסית ומדיח פאר עבודה זרה ממש, ווייל דאס איז דאך זיכער גאר הארב, וואס עבודה זרה האבן מיר שוין געלערנט, אויף דעם איז נישט דא קיין תשובה אדער כפרה, ווייל דאס איז זייער הארב. מ’רעדט דא איינער וואס איז א מסית ומדיח אויף א געוויסע מענטש, ער מאכט אים א שוואכערע איד.
די משנה, ער ברענגט אז דער מקור, איינער פון די מקורות נעמט ער עס איז די תוספתא אין נדרים ברענגט דאס א קל וחומר פון נכסים פון א עיר הנדחת וואס ווערן פארברענט. ס’איז פונקטליך. דאס הייסט, מ’רעדט דא פון א מסית ומדיח, און ס’איז נישט ריכטיג וואס איך האב געזאגט אז מ’רעדט נישט פון עבודה זרה, ווייל דאס איז… איך מיין אז ס’איז זייער אינטערעסאנט, ווייל דאס איז ממש מדה כנגד מדה.
יא, דו מאכסט יענעם, דו ביסט די אפאזיט פון א מחזיר בתשובה, דו ביסט א מחזיר בשאלה, א מחטיא ברבים. ממילא דו ביסט נישט מספיק זיין אין ידיו לעשות תשובה, ס’איז א מדה כנגד מדה. אבער דאס איז אינטערעסאנט, ווען מ’טוט עס צו די רבים איז אפילו א קלענערע חטא. פאר איין מענטש איז עס ווען מ’מאכט אים ממש קאליע, מ’מאכט אים מדרך טובה לדרך רעה.
יא, אז מ’מיינט צו זאגן, יא, ער האט א גוטע חבר, יענער איז געווען א גוטע בחור, און ער מאכט אים א שלעכטע בחור. מדרך טובה, ס’איז געווען א שלעכטע חבר. סאו ס’איז דא מחטיא את הרבים, ס’איז דא איין מענטש, און יעצט איז דא א געוויסע מענטש סתם, און דא איז עס אסאך א גרעסערע צער פאר א מענטש.
הרואה בנו בתרבות רעה, ער זעט אז זיין קינד גייט אין א שלעכטע וועג, ער האלט אינמיטן… תרבות מיינט אזויווי ער זוכט זיך צו מארגען אין שלעכטע זאכן, יא? יא, ער מיינט תרבות רעה. אזוי ווי גדל אזוי ווי… יא, ריבוי. ער וואקסט אויף א שלעכט קינד.
יא, א קינד גייט אין א שלעכטע דירעקשאן, ווייל איינער מחנך ביהוד, ואינו ממחה בו, און ער האלט אים נישט צוריק. ס’איז נישט אז ער מאכט אים גלי’ן, אבער ער האלט אים נישט צוריק פון זיך אליין גלי’ן מאכן.
דאס איז דער רמב”ם מסביר, הוליך בנו ברשעותו. אויף א צווייטן מענטש האט מען נישט די אחריות, אבער אויף דיין אייגן קינד, דיין קינד איז אין דיין רשות. אילו מיחה בו, ווייל דו וואלסט מוחה געווען, ווייל דו וואלסט געשטערט דיין זון פון גיין בדרך רע, הוי’ פורש, וואלט ער זיך אוועקגעגאנגען פון דרך רע. ונמצא, כאילו החטיאו. קומט אויס, כאילו החטיאו. עס איז ענליך צו די פריערדיגע פאל פון איינער וואס איז מחטיא יענעם, ווייל דיין זון, מיט’ן עצם לאזן אים טון שלעכטע זאכן, איז עס אזוי ווי דו געסט אים רשות, איז אזוי ווי דו אימפאוערסט אים צו טון שלעכטס.
איך ווייס אז אלע מפרשים האלטן נישט פון דעם, אבער איך מיין אז עס איז נאך אלץ אמת. אקעי, די מפרשים וועלן זיך וועלן אנדערש טייטשן די ווערטער “מחנך ביהוד”. יא. דער רמב”ם, מיר האבן חלילה נישט געזען אזא סארט זאך. מען מעג עס זאגן, ווייל מענטשן כאפן נישט.
דער רמב”ם לייגט צו “בנו ברשעותו”. מען דארף וויסן, אויב איינער איז בנו נישט, אויב ער איז ברשעותו, ער איז אויס רשותו, ער איז אויס רשותו, דאן קאונט עס שוין נישט, דארף מען נישט. ס’איז דא די גמרא אז המכה בנו הגדול איז עובר אויף לפני עור.
איי גוט. אסאך מאל, אין געוויסע עידזשעס, מענטשן כאפן נישט אז זייערע קינדער זענען ברשותם, און זיי כאפן נישט אז די טאטע קען אים זאגן איין ווארט און ער וועט אויפהערן צו גיין מיט די שלעכטע חברים. און מען דארף וויסן אז ס’איז דא אן ענין פון “ס’איז נישט מיין פאלט, ער האט שלעכטע חברים”. אבער דו קענסט אים מוחה זיין, און דו דארפסט זאגן די אלע זאכן. ס’איז נישט… איי גוט.
זאגט דער רמב”ם, בכלל אומרים זה, בכלל פון דעם, איז איינמאל דו פארשטייסט מער די סיבה פארוואס די זאך איז מעכב תשובה, ווייל דיין זון איז אין דיין רשות, קומט אויס אז יעדער מענטש וואס איז אין דיין רשות, כל שאפשר בידו למחות באחרים, איינער וואס האט כח איבער אנדערע מענטשן און ער קען זיי מוחה זיין צו ווערן בעסער, בין ברבים בין ביחיד, ולא מיחה, ער האט זיי נישט געשטערט פון ווייטער ווערן קלי’ער, אלא הניחם בכשלונם, ער לאזט זיי בלייבן ווייטער אין די וועג וואס זיי ווערן נכשל, איז עס בגדר זה, ס’גייט אריין אין די גדר.
איך מיין אז די ערשטע דריי איז זייער פשוט פארוואס ס’איז שווער תשובה צו טון, ווייל אפילו אויב דו טוסט תשובה, אבער יענער מענטש האט זיך נאך נישט תשובה געטון. ס’קען זיין די וועג וויאזוי מ’טוט תשובה וועט העלפן, ווען דו גייסט און דו ביסט מחזיר בתשובה דעם רבן אדער דעם יחיד אדער דיין זון, אבער ווי לאנג דו טוסט נישט דאס, דו אליין טוסט תשובה, וואס העלפט עס? אבער דו האסט יענעם קאלע געמאכט, וועגן דעם איז עס מעכב תשובה. לכאורה פשוט.
יא, אבער ס’איז אינטערעסאנט אז אויף דעם זאגט נישט דער רמב”ם… איך וואלט געקענט טראכטן פארשידענע וועגן וויאזוי ס’שטערט. למשל, איינער האט מחטיא געווען א רבן, נאכדעם וועט ער תשובה טון, קומט דער רבן און זאגט, “אהא, דו האסט אונז געמאכט טון אלע עבירות, און אונז גייען דיך נישט לאזן תשובה טון.” אבער דער רמב”ם ברענגט נישט ארויס אז דאס איז א סיבה. ער זאגט אז דער אייבערשטער גייט דיר נישט העלפן.
דא, די זאכן קענען זיין אפילו נאך פשוט’ער וויאזוי דער אייבערשטער העלפט נישט. נאר דיין תשובה איז נאך נישט בשלימות, דיין תשובה פעלט נאך א גרויסע תנאי אין די תשובה. ס’איז שוין נישט אין דיין הענט, די תשובה איז נישט אין דיין הענט, ס’איז אין די הענט פון נאך מענטשן. סאו וויאזוי וועסטו טון א פולע תשובה? דו דארפסט יעצט ארומלויפן טרעפן די אלע מענטשן און זיי מחזיר בתשובה זיין. ס’איז א גרויסע שווערע ארעוואניע.
די פראבלעם גייט דער רמב”ם זאגן שפעטער. איך מיין ער האט שפעטער א קאטעגאריע פון זאכן וואס איז שווער תשובה צו טון ווייל ס’איז אסאך מענטשן. דא וואס דער רמב”ם זאגט “אינו מניחין אותו לעשות תשובה” מיינט ער נישט אויף די חטא. איך מיין ער זאגט דא אז דער אייבערשטער לאזט אים נישט טון תשובה באופן כללי. ער קומט יום כיפור, ער וויל ווערן בעסער, דער אייבערשטער וויל נישט, ער גייט דיר נישט העלפן. דו גייסט נישט באקומען קיין התעוררות יום כיפור. אלע אידן באקומען התעוררות יום כיפור, און דער וואס איז מחטיא את הרבים באקומט נישט.
קען זיין, אבער איך זאג, ס’איז אביסל אנדערש ווי שפעטער. ווייל שפעטער איז עס שווער, אבער דו קענסט עס ערלעדיגן. ס’איז נישט איינגעגאנגען מיט’ן רבן, דו דארפסט יעצט גיין אויפזוכן א באנטש מענטשן. אבער מדירך טובה לדרך רעה, צוריקגיין איז א קאז, ס’איז נישט זיכער אז דו גייסט קענען מצליח זיין.
ווען דו האסט מחטיא געווען איינעם אז ער האט וועגן דיר נישט געלייגט תפילין, קענסטו אים גיין בעטן ער זאל הייבן אן לייגן תפילין. אבער ער איז געווארן א שלעכטער מענטש, ווערן צוריק א גוטער מענטש איז א ריזיגע עבודה. דאס איז א מעכבת, ס’איז זייער שווער. אדער זיין זון איז געגאנגען בתרבות רעה, איז לכאורה די זעלבע זאך, אז דער מענטש איז געווארן רגיל אין שלעכט.
איז לכאורה די מעכב תשובה דא איז צוליב דעם אז ווי לאנג ער קען נישט טון די גרויסע… ס’איז ממש א נס צו קענען גיין און צוריקדרייען א מענטש פון דרך רעה צוריק לדרך טובה. וועגן דעם איז עס מעכב. ווי לאנג מען טוט דאס נישט, איז עס מעכב. אפשר מיינט ער אזוי.
פארוואס זאגט ער אונז די גאנצע ליסט? וואס טוט די ליסט דא? די ליסט מיינט זיך צו זאגן אז מ’זאל שטארק נזהר זיין אין די זאכן, ווייל געווענליך טראכט א מענטש, איך קען דאך אלעמאל תשובה טון. ס’איז נישט אז אויף אלעס קען מען תשובה טון. סאו, אזוי ווי דו זאגסט, ווייל ס’איז שווער, פאר וואטעווער ריזען, אבער קען זיין פאר דעם מענטשן, ס’ברענגט ארויס די חומר הדבר, וואס דאס איז.
ס’איז דא פארשידענע וועגן ארויסצוברענגען חומר. מען קען זאגן, “איינער וואס איז עובר אויף דעם באקומט א גרויסע עונש.” ס’איז דאך א וועג פון זאגן, “הער אויס, אויף דעם גייט מען נישט קענען תשובה טון.” אזוי איז עס. האסט נישט פארגעסן צו לייגן תפילין איין טאג, דו קענסט אין איין סעקונדע תשובה טון. אבער אז דו האסט געזאגט “שבת איז אויף”, אז דו האסט געזאגט “לא זזים שפתותינו מלומר לך”, דו האסט נישט מוחל געווען אויף דיין זון וואס דו קענסט, דו קענסט נישט קענען תשובה טון. דו קענסט אים נישט קענען, אקעי, מיר וועלן זען שפעטער, אבער ס’איז זייער א… זייער שלעכט דיך, וואס אזוי ווי דו זאגסט, ס’איז נישט דא קיין וועג צוריק, צוריקגייט א כהאי גוונא.
די פערדע זאך פון אים איז, “האומר אחטא ואשוב”, איינער וואס נוצט תשובה אלס א מאטיוועישאן צו זינדיגן. ער טראכט זיך, “זאל איך זינדיגן, זאל איך נישט זינדיגן? יא, לאמיך זינדיגן, איך קען שוין נאכדעם תשובה טון.” דו קענסט נישט, ווייל דיין כוונה איז געווען אז ס’איז א נייגע. דיין תשובה האט דיר געמאכט זינדיגן. ממילא, יעצט טראכטסטו אז דו גייסט יעצט תשובה טון, און נאכדעם וועסטו נאכאמאל זינדיגן. איך נעם נישט דיין תשובה ערנסט. זיין תשובה איז נישט ערנסט, ווייל מ’זאגט, דיין תשובה איז צו קענען נאכאמאל זינדיגן, יא? ווייל ביי דיר איז תשובה אזא איזי זאך, מ’זינדיגט מיט די תשובה, ס’איז א דזשאוק.
בכלל זעה איך, האומר, לאו דוקא תשובה, נאר ער זאגט, “אחטא ויום הכיפורים מכפר.” ער נעמט נישט ערנסט די ענין, וואס איז די כח התשובה פון יום כיפור, די כח הכפרה פון יום כיפור נעמט ער נישט ערנסט. זייער גוט.
ס’איז זייער אינטערעסאנט, ווייל די גמרא אין יומא זאגט, אין אונזער גירסא אין די משנה שטייט, “האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב.” זאגט די גמרא, דאס איז צוויי מאל ווייל “עבר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר.” משמע אין די גמרא איז נישט דיין פשט, נאר די פשט איז אז ער האט שוין געזינדיגט צוויי מאל, דעמאלטס ווערט אים שווער תשובה צו טון. אבער די רמב”ם ברענגט נישט דאס. די רמב”ם האט דאס פשט געזאגט אזוי ווי דו זאגסט, אז “אחטא ואשוב” איז אליינס א זאך וואס איז נישט גורם.
אה, דו זעסט זייער שיין, די רמב”ם זאגט ממש די לשון וואס דו האסט געזאגט, איי עם ספיקינג, כלומר, “לא יסייע השם לעשות ביום הכיפורים מה שבא יראה שיתכפר בו.” ס’איז נישט אז דער אייבערשטער איז מוחל אין יום כיפור. דער אייבערשטער העלפט. ס’איז דא א פשוט’ע זאך, דער אייבערשטער העלפט אז יום כיפור גייט מען אין שול און מ’האט ישוב הדעת, מ’קען תשובה טון. דער מענטש, פונקט יום כיפור האט ער עפעס א צרה, ער האט נישט קיין ישוב הדעת.
אבער דאס איז עכטע “אשוב ואחטא”. דאס מיינט נישט אז דער מענטש זאגט “אשוב ואחטא”, יא? דאס וואס מען זאגט אז מען גייט נישט תשובה טון ווען ער פאלט צוריק, דאס איז נישט עכטע “אשוב ואחטא”. עכטע “אשוב ואחטא” מיינט ער זינדיגט אויפ’ן פלאן תשובה צו טון. דאס איז נישט קיין וועג. מען קען נישט זינדיגן אויפ’ן פלאן תשובה צו טון. דאס מוז מען זאגן, ער גייט נישט קענען תשובה טון. דער פלאן גייט נישט ארבעטן.
ס’איז געווען א דרשה וואס מ’האט געזאגט אז עכטע “אשוב ואחטא” איז נישט דא אין די לעצטע יארן, קען מען שוין נישט טון עכטע “אשוב ואחטא”.
דער מענטש, פונקט יום כיפור האט ער געטון אן עבירה, ער רעדט נישט קיין איין ווארט. אבער דאס איז עכטע בושה. דאס מיינט נישט אז דער מענטש זאגט “אשובה ואחטא”, יא? דאס וואס מ’זאגט אז מ’גייט טון תשובה און מ’פאלט צוריק, דאס איז נישט עכטע בושה.
עכטע בושה מיינט אז ער זינדיגט אויפן פלאן תשובה צו טון. דאס איז נישט קיין בושה. ער זינדיגט אויפן פלאן תשובה צו טון, און דער אייבערשטער זאגט, “איך וועל דיר נישט געבן קיין תשובה צו טון.” דארט וועל איך דיר גארנישט העלפן.
ניין, ווען א מענטש זאגט “עכטע בושה”, זאגט ער אז חטא איז א קלייניגקייט, מ’גייט דאך שנעל טון תשובה. ער נעמט נישט קיין חטא ערנסט. איינער וואס זאגט “אשובה ואחטא” איז פשט אז ער איז מכיר אין זיינע מוגבלות, ער זאגט אז איך בין א מענטש וואס פאלט זייער שנעל דארט. ס’איז אן אנדערע מין זאך.
שוין, לאמיר גיין ווייטער. יעצט, איז דא די ערשטע פיר זאכן. די נעקסטע פינף זאכן זענען אן אנדערע מין גדר. זיי זענען “מעכבין את התשובה”. ס’איז נישט קיין גרויסע עבירה, יא? ס’מאכט נאר אז ס’וועט זיין זייער שווער תשובה צו טון. ס’מאכט אזוי ווי ס’וועט זיין א שווערע טיר וואס ווערט פארשפארט פאר תשובה, און מ’דארף זייער שווער ארבעטן אויפצוברעכן יענע טיר.
זאגט דער רמב”ם, “חמשה דברים הן המעכבין את התשובה מפני עושיהן”. זיי פארשפארן צו די טיר פון תשובה, די וועגן פון תשובה, פאר די וואס טוען די עבירות. ואלו הן:
הפורש מן הצבור. איינער וואס איז א פורש מן הצבור. אבער אויך לאו דווקא נישט אויף אזא פארנעם ווי מ’האט געלערנט נעכטן אין איינעם פון די חלקים, אז דאס זענען געווען ממש, איך ווייס, מענטשן וואס זענען ממש גרויסע מומרים און רשעים.
אבער איינער וואס גייט נישט אין שול ווען ס’איז דא אן עצרת התעוררות, אדער ווען דער רב זאגט דברי מוסר. פארוואס? זאגט דער רמב”ם, “לפיכך בשעה שיעשו תשובה לא יהיה עמהן”. ווען דער ציבור טוט תשובה, למשל עצרת תשובה, ווען דער עולם זאגט, אזוי ווי דער רמב”ם זאגט אין הלכות תשובה, עצרת תשובה זאגט מען מער דברי כיבושין, דברי סליחה וכפרה, עס העלפט נאר פאר די מענטשן וואס זענען דארטן אין שול. ס’איז דא א תנאי, ער זאל זיין דארטן ווען ס’איז געשען, אבער אדרבה, דו ביסט נישט דארטן, וויאזוי זאלסטו תשובה טון?
“לא יאמרו”. ביי איינער זוכה יאמרו בסוכות של עושים, דו ביסט נישט קיין זוכה זיין אין די זכויות וואס זיי טוען. טאקע ביים זינדיגן מיט’ן עולם ביסטו געווען דארטן? אין די רעסטאראנט וואו די גאנצע עולם איז פארזאמלט, ביסטו געווען דארטן?
איך מיין, ער זאגט, א פורש מן הציבור מיינט נישט צו זאגן אז ער באלאנגט נישט פאר די אידן, נאר ער איז נישט דארטן ווען דער עולם טוט תשובה. דאס קען זיין אזוי עקסטרעם, אבער ס’קען אויך זיין, איך מיין, אזעלכע מענטשן ווי מיר וואס האלטן זיך אינדיווידזשועלס, זענען אויך א שטיקל בכלל דעם.
מען דארף אפשר טרעפן, אפשר קען איך זאגן, איך האב מיין אייגענע דרך התשובה וואס גייט נישט דורך די ציבור, אבער ס’איז אן אמת’דיגע חסרון. יעדער איינער, אפילו ס’איז א שטיבל אידן, עפעס א גרופע, אבער זיי האלטן זיך אז זיי זענען פרומע, זיי פארלירן אויך עפעס פון דעם, ווייל דער עולם אמאל מאכט זיך א סורות, און דו ביסט נישט פארט. ס’איז דא תקנות הציבור, יעדער איינער דארף טון געוויסע תקנות, און דו ביסט נישט פארט.
לכאורה, דער וואס גייט צו יעדער מוסר דרשה איז א גאר שטארקע תשובה, ווייל ער האלט איין אלע טשענסעס פון תשובה. ס’איז דא דער וואס גייט נאר ממש יום כיפור אין שול, ער פארלירט רוב אפארטוניטיס פון תשובה. ס’קען אויך זיין איינער וואס איז נאר צו צופיל ציבור, ער טוט קיינמאל נישט תשובה, ער גייט נאר צו זיין. ער איז שוין אן עכטער בושה, יא.
ס’ווייטער, זאגט ער, “והחולק על דברי חכמים”, איינער וואס קריגט זיך אויף די ווערטער פון חכמים, און פארוואס איז אים שווער תשובה צו טון? “לפי שמחלוקתו גורם לו לפרוש מהם”. יעדע מאל ווען דער רב זאגט דברי כיבושין, יעדע מאל דער מגיד זאגט דברי התעוררות, ער מאכט אים אוועק, און ער מאכט מחלוקת, ער קריגט זיך אויף דעם רב, און “גורם לו לפרוש מהם”, אוועקצוגיין. ממילא, ווען איינער דארף א דרך התשובה, גייט ער נישט וויסן די דרך התשובה, ער גייט נישט וויסן וויאזוי תשובה צו טון.
אה, סאו “חולק” מיינט נישט דא אז ער דינגט זיך, ער שלאגט זיך. ניין, ער גייט אוועק. מחלוקת מיינט, אזויווי מיר האבן געלערנט, “חולק על רשותו של רבו”, ער מאכט אן אייגענע ישיבה, ער מאכט אן אייגענע… ס’איז ענליך צו “פורש מן הציבור”, אבער דאס איז “פורש מן הציבור” נאר פון די חכמים. ס’איז דא איינער וואס איז “פורש מן הציבור” און “פורש מן החכמים”. ער מאכט זיך אן אייגענע ישיבה, אבער אין זיין ישיבה קען מען אים נישט לערנען די שלחן ערוך פון תשובה אזוי גוט. ער גייט נישט וויסן די דרכי התשובה.
די דריטע זאך איז המבזה את המועדות, איינער וואס שפעט אפ פון מצוות און ער נעמט נישט מצוות ערנסט. אפשר איז ער אפילו נישט עובר אויף די מצוות, אבער ס’איז נישט חשוב ביי אים. זייער ענליך צו וואס אונז האבן נעכטן געלערנט, המבזה את המועדות.
פארוואס? “כיון שנתבזו בעיניו, הרי הוא רודף אחריהן ואינו עוזבן”. איינער וואס ער פאלט אמאל דורך, אבער ער ווייסט נאך אלץ די חשיבות פון די מצוה, ער זאגט תפילין איז זייער הייליג, ער ווייסט די אלע מעלות וואס תפילין טוט פאר א איד, און ער ווייסט די חשיבות, אבער ער פאלט אמאל דורך און ער לייגט נישט תפילין, ווייסט ער אז ער וועט תשובה טון און ער וועט צוריק אנהייבן לייגן תפילין.
אבער אויב ס’איז זייער אן אפטע זאך וואס מענטשן טוען, ווייל ער האט נישט געטון א שטיק צייט, זאגט ער, “אה, ס’איז נישט אזוי וויכטיג צו לייגן תפילין.” ער הייבט עס אן מבזה זיין. איז דער ערשטער מענטש האט א שטיק צייט נישט געלייגט תפילין, אבער ער איז נישט מבזה, ער גייט צוריק אנהייבן און אלעס וועט זיין גוט, ער גייט תשובה טון, ווייל אויף מצוות עשה קען מען תשובה טון.
אבער איינמאל דו האסט מבזה געווען די זאך, הרי הוא רודף אחריהן ואינו עוזבן, פארשפארסטו מיט’ן מבזה זיין פאר דיר אליין די דרכי התשובה. ואם לא יעזבם, מה יזכה? וויאזוי גייסטו תשובה טון? דו גייסט נאר תשובה טון אויף זאכן וואס דו געדענקסט יא אז ס’איז חשוב, אבער די זאכן וואס דו האסט שוין אפגעשפעט פון זיי, גייסטו נישט תשובה טון אויף זיי. אויב אזוי, וויאזוי וועסטו תשובה טון אויף דעם?
איך וואלט געזאגט מער, אויף מצוות וואס זייערע סגולות איז צו מעורר זיין תשובה, למשל תקיעת שופר, האבן מיר געלערנט אויף תקיעת שופר אז ס’איז גורם תשובה. אויב איז דא איינער וואס זאגט, “שופר? נע, ס’איז א מנהג, איך ווייס, ס’איז נישט אזוי וויכטיג,” וועט ער נישט זוכה זיין. זוכה זיין מיינט נישט נאר אין די מצוה אליין, ווייל מצוות טוען אסאך מער ווי די מצוה פון תקיעת שופר וואס מיר האבן געלערנט פריער, איז א מצוה וואס די סגולה פון די מצוה איז צו מעורר זיין תשובה.
אבער איך וואלט געזאגט אפשר אביסל פארקערט, אז אפילו אויב ער וועט תשובה טון, אבער אויף די אלע מצוות וואס ער איז מבזה גייט ער נישט תשובה טון. דאס הייסט, ער גייט קומען אין שול און ער גייט געדענקען אז אמונה בה’ איז זייער זייער וויכטיג, אבער די אלע מצוות וואס ער איז מזלזל אין זיי, אויף יענץ גייט ער נישט תשובה טון. וועט זיין תשובה נישט זיין בשלימות. איך זאג אלץ בהמשך אז מ’מיינט דורך אז איך מיין אז תשובה מיינט נישט דא נאר אויפהערן צו טון עבירות, נאר ס’מיינט אז די מטהר פון חטאים, דו ווערסט א בעסערע מענטש, וכו’.
זאגט דער רמב”ם ווייטער, המבזה רבותיו, איינער וואס איז מבזה זיינע רבי’ס. איז דאס השם, און דאס וועט זיין, די זאך, די מבזה זיין די רבי’ס, גורם להם, איז גורם צו די רבי’ס, די דאך ווילסטו האבן א רבי ווי יהושע און גחזי, זייערע רבי’ס זענען אויך נישט מלאכים, זיי זענען יומען ביאינגס, זיי וועלן דיך נישט קענען מקרב זיין, זיי וועלן דיך אוועקשטופן, זיי וועלן דיך אויפהערן מעורר זיין, זיי וועלן אויפהערן רעדן צו דיר, אזוי ווי עס איז טאקע געשען צו צוויי מענטשן, יהושע, וואס איז שוין נעכטן דערמאנט געווארן, איינער וואס האט פארלוירן זיין חלק לעולם הבא, און גחזי, וואס זיי האבן געהאט גרויסע רבי’ס, אבער איינמאל זיי האבן אנגעהויבן גיין אין שלעכטע וועגן, זייערע רבי’ס וואלטן זיי צוריקגעברענגט, אבער ווייל זיי האבן מבזה געווען זייערע רבי’ס, האבן זייערע רבי’ס זיי נישט געקענט צוריקברענגען.
ביז מ’איז נישט ניטראד, ווען איינמאל דו וועסט ניטראד, וועט דער רבי דיך נישט מורה זיין א להמציא מלמד, דער מורה דרך האמת, ס’איז נישט דער רבי וועט דיך ווייזן די אמת’דיגע וועג, ממילא וועסטו נישט תשובה טון.
ס’איז זייער וויכטיג צו געדענקען, די גמרא זאגט אויף די צוויי אידן, יא, לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, נישט דוחה זיין, לא כיהושע וגחזי, לא כגחזי שדחפו אלישע בשתי ידיים, ולא כיהושע בן פרחיה שדחפו ישו הנוצרי בשתי ידיים. די גמרא בלעימט די אלע גרויסע אפיקורסים וואס עס זענען אין כלל ישראל, די אלע רשעים, די בלעים איז אז זייערע רבי’ס האבן זיי נישט מקרב געווען. אבער דא זאגט דער רמב”ם אז ער האט זיך דאך אביסל צו בלעימען, ווייל ער האט זיך אנגעהויבן מיט די רבי.
ניין, דער רמב”ם זאגט אזוי ווי איך האב געטראכט, אז די רבי’ס גייען דאס טון, ווייל אזוי ארבעט עס, וואס קען מען טון, א מענטש איז נאר א מענטש. אפילו די רבי’ס וועלן טרייען, אז דו קומסט נישט מיט דרך ארץ לערנען, גייסטו נישט קענען לערנען, און וואס גייט געשען איז, דו גייסט נישט האבן א רבי וואס גייט דיר דאס.
ס’קען זיין אז ס’איז געווען מענטשן וואס האבן געטון גרעסערע עבירות ווי יהושע, אזוי זעט דא אויס, און גחזי, אבער זיי האבן נישט מבזה געווען זייערע רבי’ס, און זיי האבן געהאט זייערע רבי’ס, און מ’האט געקענט מענעדזשן מיט זיי מחזיר זיין בתשובה, אבער איינמאל מ’איז מבזה די רבי’ס, אפילו מ’טוט נאר א קלייניגקייט, און אזוי שטייט טאקע אין די גמרא, וואס האט יהושע געטון? ער האט נישט געטון קיין שמידות רעות, ער האט געטון קליינע עבירות, ער האט געטון קליינע עבירות, אבער איינמאל ער איז געווען מבזה רבותיו, האט ער נישט געהאט ווער עס זאל אים צוריקברענגען.
זייער גוט, און דאס איז די זאך. סאו עס קומט אויס אויב מ’וויל דאך אויסלערנען א הלכה למעשה פון די אלע זאכן איז, אז עס איז קלאר וויפיל מ’דארף זיך דבוק זיין אין די רבותיו, אין די חכמים, אין די ציבור.
איז דאס גילוי, יא? פארקערט, מ’רעדט אויבן נעכטן. איך האב דיר געווען געגעבן די פינפטע, לאמיר זען.
“שונא את התוכחה” איז איינער וואס האט פיינט ווען מ’מוסר’ט אים. ער לאזט נישט מ’זאל ווייזן זיין רבי’ן אין חלולי, ער לאזט נישט זיין רבי זאל אים זאגן מוסר, ער לאזט נישט מענטשן זאלן אים זאגן מוסר. פארוואס שרייט ער “לא יניח לו דרך תשובה”? די תשובה געשעט דורך דעם וואס מ’הערט צו ווען איינער מוסר’ט אים. שטייט “תוכחה גורמת לתשובה”. ווען מ’איז מוכיח איינעם, מ’ווייזט אים אויף זיינע שוואכקייטן, איז גורם צו תשובה. אבער אויב ער לאזט נישט, ער האט פיינט ווען מ’זאגט אים מוסר, גייט ער נישט קענען תשובה טון.
פארוואס איז תוכחה גורמת לתשובה? “שבזמן שמודיעין לו לאדם חטאיו ומכלימין אותו, גורם לו תשובה”. ווען מ’איז מודיע פאר א מענטש וועגן זיינע עבירות און מ’פארשעמט אים, און ער שעמט זיך מיט דעם, גורם לו תשובה, דעמאלטס וועט ער תשובה טון. אזוי זעט מען קלאר אין די תורה אז דערמאנען פאר א מענטש זיין מצב מאכט אים תשובה טון.
ווי משה זאגט אין די תורה, “זכור אל תשכח”. ער גייט דא אויסרעכענען פארשידענע פלעצער וואו מ’זעט דאס אין חז”ל. ווייל אין אנדערע ווערטער, ס’איז זייער א שווערע זאך, ווייל רוב מענטשן האבן פיינט תוכחה און זענען אלע שונאי תוכחה. דער רמב”ם זאגט אז מ’דארף נישט ליב האבן תוכחה. וואס איז תוכחה? מ’פארשעמט דיך. פארוואס דארפסטו דאס נישט ליב האבן? ווייל ס’דערמאנט דיך דיינע חסרונות. זאגט דער רמב”ם, יא, אבער דאס איז גורם זיך צו פאררעכטן. און ער ברענגט ראיות אז די תורה אליין האט מיין פאטער געשעמט די אידן. פארוואס? נישט ווייל דער אייבערשטער האט פיינט די אידן, נאר ווייל ער וויל זיי זאלן תשובה טון. יא? רייט.
די אלע זאכן וואס מ’זעט ווי די תורה ווייזט אז דערמאנען אז מ’האט געזינדיגט די גאנצע צייט מאכט תשובה טון, יא? יא. אבער די תורה אליין, די תורה אליין, ס’איז דאך א תורה וואס מ’לערנט, די תורה וואס אידן האבן ליב, וואס מ’האט ליב די תורה. אבער אז ס’איז א שונא תוכחה, איז דאך פארשטיי איך נישט פארוואס די תורה האלט אין איין מחייב זיין צו האקן אויף די אידן. ניין, די תורה וויל מאכן תשובה זאלן די אידן טון, נו?
ווי משה זאגט אין די תורה, “זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה’ אלקיך במדבר”. בייסיקלי, מ’דערמאנט פאר אידן אז זיי האבן געזינדיגט אין מדבר. און די פסוק שטייט, “ממרים הייתם עם ה'”. אויך האט מען דערמאנט אידן זייערע חטאים. אה, אה, איך דארף עס מאכן אזוי, ס’איז אלץ איין פסוק בערך. און וואס שטייט? “ולא נתן ה’ לכם לב לדעת ועינים לראות”. מ’זאגט פאר א מענטש, דו ווייסט דיינע שוואכקייטן. אדער ווען משה רבינו מוסר’ט די אידן, ער זאגט, “עם נבל ולא חכם”, א נאריש פאלק, א פאלק וואס איז כפוי טובה.
וכן ישעיהו הוכיח את ישראל ואמר, “הוי גוי חוטא עם כבד עון”. בנים משחיתים, יענע פסוקים דארטן. און ווייטער אין ישעיה, “ידע שור קונהו… וישראל לא ידע, עמי לא התבונן”. אידן האבן פארגעסן פון די אייבערשטער. אן אקס איז מכיר טובה צו זיין בעל הבית, און ענק? אקסן זענען בעסער פון ענק. ס’איז נישט קיין שיינע זאך, אבער דער נביא טוט עס.
און ווייטער, “לכהן מידעתי כי כשול
וכן ישעיה הוכיח את ישראל, ואמר “הוי גוי חוטא, עם כבד עוון, זרע מרעים, בנים משחיתים”, די יענע פסוקים דארטן. און ווייטער אין ישעיה, “ידע שור קונהו… וישראל לא ידע”, אידן האבן פארגעסן פון דעם אייבערשטן. פיל ערגער ווי אן אקס. שטעל דיך פאר, וואס זאגט דער פסוק? יא, “וידעתי כי קשה אתה וגיד ברזל ערפך ומצחך נחושה”. דו ביסט אן עזות פנים, דו ביסט אן עקשן, אזוי ווייטער. “וידעתי”, איך ווייס עס שוין.
וכן צוה ה’ לישעיה להוכיחם על חטאיהם, אויך דער אייבערשטער זאגט פאר ישעיהו הנביא ער זאל מוסר’ן די חטאים, שנאמר “קרא בגרון אל תחשוך, הרם כשופר קולך”, שריי אויס פאר די אידן זייערע חטאים. וכן כל הנביאים הוכיחו לישראל עד שחזרו בתשובה, אלע נביאים זענען געווען צו געבן תוכחות און מורא’דיגע מוסר פאר אידן ביז זיי טוען תשובה.
ישעיה זאגט זייער שיינע מוסר, יא. עס איז געברענגט אין רמב”ם, “לפיכך צריך להעמיד בכל קהל וקהל מישראל חכם גדול וזקן”. קודם כל, דער ערשטער חיוב איז אז אין יעדער קהל זאל זיין א חכם גדול וזקן וירא שמים. איך ווייס נישט וואס דער קהל איז דאס אויב נישט. אין יעדער קהל דארף זיין א חכם גדול וזקן וירא שמים מנעוריו, ואהוב להם, ער זאל זיין באליבט ביי די מענטשן, שיהא מוכיח לרבים ומחזירן בתשובה, ער זאל מוכיח זיין דעם עולם און זיי מחזיר בתשובה זיין.
וזה ששונא את התוכחות, דער וואס האט פיינט תוכחות, איז דער איינער וואס וויל נישט מוכיח זיין. ער קומט נישט צו די פרקי אבות שיעור, ער קומט נישט צו די שלש סעודות דרשה, ער הערט נישט צו די אלע דברי תורה. לפיכך יעמוד בחטאותיו, וועט ער בלייבן ביי זיינע חטאים, שהן בעיניו טובים, וואס אין זיינע אויגן זענען זיי זייער גוט. ער איז ביי זיך, ער האט זיך אנגעלערנט נאך עפעס טעותים, אז דא איינער וואס ווייסט בעסער, איינער וואס זאגט אז ער טוט שלעכט, און ער איז ממש, ס’איז קיין מציאות.
איך האב מיר אריינגעטראכט, די פינף זענען בעצם נישט זיין א בעל גאוה און אן אוהב חכמה. איינער וואס ער האט זיך עפעס א קליין סייכל, ער שטייט ביי די זייט, איך ווייס אלעס. אלע פינף זענען בעלי גאוה’ס און אוהבי חכמה, יא. אבער וואס קומט דאס נישט? יעדער איינער נעמט אויף זייער ערנסט זיינע מצוות, ער האט אויסגעפירט אז ס’איז נישט פונקט אזוי וויכטיג, ער מאכט אוועק, ער מאכט אוועק. קיצור, נישט זיין צו א גרויסער אוהב חכמה. אביסל איז געשמאק, אבער יא.
ס’איז זייער וויכטיג, אבער היינט צו טאגס, אמאל איז געווען דער מענטש וואס מ’האט גערופן דער מוכיח. איך געדענק, איך בין געווען א יונגל, איז געווען א איד אין שטאט, ער האט געהאט א מגיד, א מוכיח, יא. היינט צו טאגס ווייס איך נישט צו ס’איז דא, אבער שוין, מ’דארף זען. ס’שטייט אין די גמרא, “אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח”. אבער מ’דארף טרעפן איינער וואס איז אן אוהב לציבור, און ער זאל מוכיח זיין. ס’איז זייער וויכטיג. ער זאל זיין אוהב לציבור, ער זאל זיין אוהב לציבור, יא.
מ’זאגט די מעשה פון די ווילנער גאון, די צאנזער רב, וואס זיי האבן געזוכט איינער זאל זאגן אביסל מוסר. מ’דארף טרעפן איינער, ס’איז פארקערט, איינער וואס איז אין א פאזיציע פון פאוער איז זייער שווער צו טרעפן איינער זאל אים מוכיח זיין אמאל. מ’דארף טרעפן א… א שונא פאר אן אוהב קען ער נישט. רבי יוחנן בן זכאי האט געזאגט, “דארף מען מוסר זאגן מיר אויך”.
אקעי, זאגט דער רמב”ם ווייטער. נאכדעם איז דא נאך א נייע, נאך פינף זאכן. ער צעטיילט זיי אין גרופעס פון פינף. פארוואס? ווייל ס’איז דאך דא פיר און צוואנציק. ס’מוז זיין פיר גרופעס פון פינף און איין גרופע פון פיר. יא.
זאגט דער רמב”ם ווייטער, ומהם, נאך א גרופע, איז “חמשה דברים העושה אותן אי אפשר לו שישוב בתשובה גמורה”. נאך פינף זאכן, וואס דער וואס ווערט נכשל אין די זאכן איז זייער שווער פאר אים, אדער אוממעגליך, ער זאל טון תשובה גמורה. דאס הייסט, ער קען טון תשובה, אבער נישט גמורה. פארוואס? ווייל ס’איז אן עבירות שבין אדם לחבירו.
וואס איז עבירות שבין אדם לחבירו? און מיר האבן שוין געלערנט פריער אין הלכות תשובה, אז אן עבירה שבין אדם לחבירו איז איינער מרצה עד שיפייס את חבירו. איז, ווען דו ווייסט דעם חבר קענסטו אים גיין איבערבעטן, אבער ווען ס’איז “אינו יודע חבירו שחטא לו כדי שישוב ויחזיר לו מה שגזל או עשק או ימחול לו”, ווען דו ווייסט נישט ווער איז דער חבר וואס דו האסט געזינדיגט כדי דו זאלסט קענען אים צוריקגעבן וואס דו האסט אים בא’עוול’ט מיט געלט-זאכן, אדער ער זאל דיר מוחל זיין, ווען דו ווייסט נישט ווער דער חבר איז, איז זייער שווער פאר אים.
בעצם, אלע חברים איז שווער, ווייל דו ווייסט נישט זיכער ער וועט מוחל זיין. מ’קען גיין צו די קבר, אבער אייביג איז עס שווער. אבער דא איז גאר שווער. אבער דו ווייסט אז ס’איז שווער ס’איז. אבער געווענליך, א חבר אפילו ער ווערט נישט מוחל געווען, אבער דו האסט געטון דיינע השתדלות. עס קען זיין אז די תשובה איז מער ווייניגער, עס פעלט נאך א געוויסע שלימות’דיגע תשובה, אבער דו גייסט אפילו נישט קענען טון דעם מינימום פון איבערבעטן.
דער רמב”ם ברענגט אן “המקלל את הרבים”. איינער איז מקלל די רבים, ער שעלט אן די עולם. רבים מיין איך, מיין איך א געוויסע רבים, נישט אז איינער העקט אויף מזרחיסטן. ער קען אפילו נישט תשובה טון, ווייל דו דארפסט יעצט איבערבעטן יעדן מזרחיסט. אמת? לא זאג, נישט מעגליך. ער האט אפילו נישט די אמת, ער קען אפילו יענץ נישט טון. ווייל גיי זיך… ער האט נישט געשאלטן אדם ידוע, ער האט נישט געשאלטן א ספעציפישן מענטש, כדי שישוב אליו ויבקש ממנו שימחול לו, ער זאל אים קענען איבערבעטן.
און דו בלייבסט אויף… מען דארף שטארק נזהר זיין נישט צו מקלל זיין. אויב מ’שעלט, זאל מען שעלטן א געוויסע מענטש, אז מ’זאל אים קענען גיין איבערבעטן. זייער וויכטיג. און מ’זעט, דאס איז אויך אזא cowardly זאך. אין גענעראלע חברה. זאג דו וועמען דו האלטסט אז דו ווילסט האקן אויף, און דו קענסט כאטש תשובה טון. אה, דו האסט גע’האקט אויף דעם? קענסטו כאטש תשובה טון.
דאס איז “החולק עם הגנב”. אויב איינער צעטיילט זיך… איינער האט א ביזנעס מיט א גנב, ער איז אליין נישט קיין גנב, אבער ער איז דער חבר גנב. ער איז דער וואס דער גנב קומט זיך צעטיילן מיט אים אדער פארקויפן פאר אים. זיינע גיי אויך איז א גרויסע זאך. אויב דער גנב טיילט צדקה פאר די מוסדות, דארף מען וויסן וואס די הלכה איז. אקעי, חולק מיינט א… ער העלפט דעם גנב, ער קויפט פון אים, ער איז דער לאנדרי, ער וואשט די געלט פאר’ן גנב, יא.
איז דער גנב אליין, האלט איך זיכער אז ער האט א ליסט וועמען ער האט בא’גנב’עט. איין טאג וועט ער קענען תשובה טון און גיין צוריקגעבן פאר די מענטשן. אבער דער חולק עם הגנב, איז פאר אים וועט זיין זייער שווער תשובה צו טון. פארוואס? לפי שאינו יודע גניבה זו של מי היא, ער ווייסט נישט די גניבה, די זאך וואס ער קויפט פונעם גנב, ער ווייסט נישט פון וועמען עס איז. אלא גנב גונב מרבים ומביא לו, דער גנב גנב’עט פון אסאך מענטשן און ברענגט אים, והוא לוקח, ער קויפט, ער באקומט.
איז צוויי זאכן. קודם כל, דער חולק עם הגנב וועט זיין זייער שווער תשובה צו טון פראקטיש. און ער זאגט נאך א זאך, פארוואס נאך איז שווער פאר אים תשובה צו טון, ווייל מיר האבן דאך פריער געלערנט, מחטיא, אז איינער איז מחטיא א מענטש איז שווער תשובה צו טון. און אז דו העלפסט אויף דעם גנב, ביסטו א מחטיא, שמחזק יד הגנב און מאכט אים אויס העלפן אין זינדיגן.
ס’איז אינטערעסאנט, דא זעט מען אז מחטיא מיינט נישט נאר ווען דו מאכסט אים זינדיגן, נאר אז דו העלפסט אים אין זינדיגן. דער גנב קומט דאך אהער שוין אלס אן עקזיסטירנדער גנב. ס’איז אן ענין פון, יא, ס’איז א מחזק יד הגנב.
מ’דארף וויסן, מ’טאר נישט קויפן א גע’גנב’עטע זאך, ס’איז אן איסור פון “לא תשים דם”. ס’איז א יסוד גמור אין הלכות גזילה אז מ’טאר נישט קויפן. דו ווייסט אז איינער איז א נישט ארנטליכער מענטש, דו ווייסט אז די זאך איז גע’גנב’עט, טארסטו עס נישט קויפן. ס’איז אין א געוויסן וועג ערגער, מ’קען נישט תשובה טון אויף דעם.
זאגט דער רמב”ם ווייטער, המוצא אבידה ואינו מחזיר לבעלים, איינער טרעפט אן אבידה און ער מאכט נישט די מצוה פון השבת אבידה אויסצורופן און עס צוריקצוגעבן צו די בעלים, סך הכל איז עס נאר א מצוה, א מצוות עשה, גראדע איז דא מצוות עשה און לא תעשה, אבער על כל פנים, סך הכל איז עס נאר איין ספעציפישע מצוה, אבער ס’איז א שווערע מצוה וואס ס’איז שווער תשובה צו טון, ווייל לאחר זמן כשיעשה תשובה, ווען ער וועט וועלן תשובה טון, אינו יודע למי יחזיר, ער וועט נישט וויסן פאר וועמען צוריקצוגעבן, וועט זיין שווער תשובה צו טון. דערפאר דארף מען גלייך מכריז זיין, ווייל דעמאלטס אפשר וועט יענער קומען. צען יאר שפעטער וועט ער זיך דערמאנען, ער וועט שוין נישט וויסן ווער ס’איז געווען.
די נעקסטע הלכה, וכן האוכל שור ואת בנו ביום אחד, איינער וואס עסט א שור און זיין זון אין איין טאג. איינער וואס האט גע’גנב’עט פון ארימע מענטשן, איינער וואס רייסט ארויס געלט פון עניים ויתומים ואלמנות און ער לעבט אויף דעם.
זאגט דער רמב”ם, אלו בני אדם גלמודים הם, עניים ויתומים ואלמנות זענען אומגליקליכע מענטשן, עלנטע מענטשן. אדם הידוע ומפורסם, איינער וואס נעמט געלט פון סתם מענטשן, ווייסט מען פון וועמען ער נעמט. אבער עניים ויתומים ואלמנות, זיי האבן נישט קיין אדרעס, זיי האבן נישט קיין פנים, קיין פרסום. וגולים מעיר לעיר, זיי וואנדערן ארום, ואין להם מכיר, זיי האבן נישט ווער ס’זאל זיי קענען, כדי שידע השודד זה של מי הוא ויחזירנו לו.
סאו עניים ויתומים ואלמנות, אויסער וואס סתם איז די גרעסערע הארבקייט ווייל ס’איז דא אויף דעם עקסטערע מצוות, איז אויך פראקטיש שווער, ווייל פון א בעל הבית אין שול וואס האט א געוויסע אדרעס, ווייסטו וועמען צוריקצוגעבן. אבער עניים וישומים ואלמנות, דאס ווייזט ארויס ווי נעבעכדיג די אמאלדיגע צייטן, עניים וישומים ואלמנות זענען געווען וואנדערדיגע מענטשן.
אבער ס’מיינט היינט אז די היינטיגע עניים זענען וואנדערדיגע מענטשן, מענטשן וואס האבן נישט קיין סטאביליטי. ס’קען זיין אן אלמנה, יעדע שטיק צייט וואס זי כאפט זיך אן צו אן אנדערע מאן, און זי ווערט אזוי אדאפטעד, און אזוי ווייטער… א גיי ווייס, אין סוף וועט ער ענדיגן אויף דער ערד, געשלאפן אין שפיטאל, נישט וויסן ווי אים צוריקצוגעבן.
ווייטער, המקבל שוחד להטות דין, א דיין וואס נעמט שוחד צו מטה זיין דין. קודם כל טאר מען נישט נעמען שוחד, אבער חוץ פון דעם איז א פראבלעם אז מען קען נישט תשובה טון. פארוואס? ווייל “עיני דעה אדאכא גיה תלא זי”, ווייל איינמאל ער האט גענומען שוחד, איז דאך געווארן “שוחד יעוור עיני חכמים”, דו ווייסט בכלל נישט וואס איז געשען. נאך שוחד ביסטו געווארן שיכור, דו ווייסט נישט וואס האט זיך געשפילט. דו רעדסט זיך איין אז דו ווייסט וואס דער אמת’דיגער פסק וואלט געווען, און דו גייסט תשובה טון און גייסט צוריקדרייען דעם אמת’דיגן פסק. אבער איינמאל דו האסט גענומען שוחד, האסטו פארלוירן די קלארע טראכט, און דו ווייסט נישט וואס דער אמת’דיגער פסק וואלט געדארפט זיין.
מילא, “עיני דעה אדאכא גיה תלא זי, וכחו כחמור אשר יפרע, שדבר יש לו רגליים”. ס’איז נישט קלאר וואס דער אמר מיינט. געווענליך, האבן מיר געזאגט, געווענליך איז דא א גליים. געווענליך ווען א מענטש טוט נישט א גוטע דין, איז דא א וועג צוריקצוגיין און טראכטן וויאזוי ס’וואלט געדארפט זיין. אבער איינמאל ער האט גענומען שוחד, גייט ער נישט קענען אפילו צוריקגיין און טראכטן נישט צוריקגיין.
איך מיין אז ער מיינט אפשר אפילו פארקערט. אין אנדערע ווערטער, איינער נעמט שוחד. ס’קען דאך אבער גראדע זיין אז דער וואס האט אים געגעבן שוחד איז גערעכט געווען. אבער ס’קען זיין אז ער איז געווען האלב גערעכט. דא ווערט ער געווען זיך דא אפשר מיינט דא צוויי צדדים וואס די וועלט אים געזאגט. ס’איז זייער שווער אויסצופינען. ווען ס’איז א קלארע גענארטע וועג, און ער זאגט איך גיי זיכער געווינען, איך קען דיר יעצט געבן. אדער ער נעמט שוחד. דער מסתמא וועסטו נעמען שוחד, טראכט איך אפילו אז יענער איז אביסל גערעכט. יא? ס’איז טאקע “מהפך בזכותו”. ס’איז אפילו נישט מעגליך צו וויסן פונקטליך וויפיל איז געווען דאס טובה, וויפיל פראצענט האסטו אים גע’ענטפערט. איז וואס קען ער טון? איך מיין, ס’איז זייער א גרויסע פראבלעם צו נעמען שוחד.
איז דער חג, ווי דער פראבלעם איז אויך פאר שוחד וואס ס’איז אפשר נישט שוחד מיט די רייסטאי. איך קען אויך אין איינערזער חבר דארפקי שוחד ביי א דיין. איך ווייס, ער נעמט אריין געלט פון א ישיבה און ער נעמט געלט פון די רייכע צייטע און ער איז נישט יושר’דיג צווישן די בחורים, ער גייט שוין בכלל נישט געדענקען. די איז ער נישט געווען שוין יושר’דיג, ער איז משוגע’ט, ער האט א פראבלעם. אויך דו קענסט נישט וויסן, ווייל אין א געוויסע צייט, ער דארף זיך בכלל נישט ארייננעמען. ס’איז דא נישט צו בכלל כאפן, ער האט דאך נישט קיין נגיעה הטוב.
און ס’איז דא נאך א פראבלעם, דאס וואס דו נעמסט אויף, דאס איז נאך א גרעסערע עבירה. ס’איז דא א איסור צו געבן שוחד.
ער גייט נישט קענען… ווי איז ער נישט געווען יושר’דיג? ער איז א משוחד! ער האט א פניאל יואכט, דו קענסט נישט וויסן, ווייל אין א געוויסע צד, ער דארף דיר א ביסל אריינעמען. ס’איז זייער שפיציג צו בכלל כאפן די אייגענע נגיעה החטא.
ס’איז דאך אויך א פראבלעם, דער וואס נעמט שוחד האט דאך נאך א גרויסע עבירה. ס’איז דאך א איסור צו געבן שוחד, ס’איז דאך אויך א איסור צו גנב’נען. דער מענטש וואס גייט שוחט, דו העלפסט אים גנב’נען, דו העלפסט אים טון די עבירה פון שוחד, “שמחזק ידו”, דו העלפסט דאך דעם שוחד געבער, און “מחטיא עושר איז א מחטיא”. און יעדער גייט די רמב”ם אויסרעכנען. יעדע עבירה וואס דארף צוויי מענטשן צו טון, איז דער צווייטער א מחטיא, ס’איז אן עבירה. יא, יא, יא, קומט אויס.
ס’זעט דער אויס ווי דער מין מחטיא לייגט דער רמב”ם נאר צו אלס א סניף. סיי ביי דער מחטיא און סיי ביי דער כולק מנהגנא, ווען עס האט געזאגט אזא זאך. אקעי, דארט האט מיר פארשטיין, אבער עס איז נישט קיין. אקעי, יא, און ווייטער שוין גייט דער רבים ארויסרעכנען יעצט נאך א קערגאריע פון נאך פינף זאכן וואס איז מעקב תשובה, אבער די זענען גרינגערע זאכן, נאך פארוואס ס’פודאי איז זייער שווער צובה צו טון, עס זאגט דער רבים אזוי, דברים למעשה זינדיגט און למעשה עס האבן. ווי איד מישט איינזיכקייט, ער מיינט עס איז גארנישט. מילא גייט ער נישט שובה טון, אנדערש ווי דער פריערדיגער, ער גייט נישט שובה טון פאר אנדערע סיבות ווייל ער קען נישט, אדער ווייל ער גייט נישט אויף בערשטל המורות זיין, די זענען זאכן וואס ער אליין גייט זיך טויער זיין אויף א קלייניגקייט. עס איז אזוי א הארב.
אבער א גזל… בעצם איז עס א ענין פון גזל, ווייל דער וואס האט אים געאפערט דער סעודה האט איך נישט באמת געמיינט דיך מקניץ צו זיין דער, ווייל ער האט נישט נישט געהאלטן. נאר וואס דען? ער האט עס געזאגט אז דאס איז בלית ברירה, און דער מענטש האט געגעסן, און מדמה שלא חטא, ער רעדט זיך איין אז ער האט נישט געזינדיגט.
וויאזוי מען זאל נישט טראכטן, קליינע חטא’לעך, איך גיי טראכטן איך גיי אים נישט שטראפן ווייל עס איז נאר א קליינע זאך, וועל איך גיי טראכטן איך גיי אים אויך געבן א ביסל שכר פאר דעם מענטש. אבער באמת איז יא דא עפעס דא אן ענין וואס ער דארף תשובה טון.
דאס איז איין אופן וואס די צדיקים האבן געטראפן א וועג ארויס, ווייל עס איז א שווערע זאך ווען אן עני לאדנט איינעם פאר א סעודה, און ער זאגט סתם “איך וויל נישט”. “אה, פארוואס ווילסטו פון אן עני קענסטו פון דעם אויך נישט?” האט ער געזאגט, “ניין, דער דאקטאר לאזט מיר נישט עסן.” און דער מענטש האט ער געזאגט פאר זיינע ארומיגע, “דער רמב”ם איז דאך א גרויסער דאקטאר. דער רמב”ם לאזט נישט עסן פון א סעודת הרשות, א סעודה שאינה מצוה.” אה, אקעי. געווענליך איז דא וועגן ארויס, עס איז נישט אזא גרויסע פראבלעם. אקעי.
וויפיל איז די מצב? יא. זאגט דער רמב”ם ווייטער, “והמשתמש בעבוטו של עני.” אדער איינער, ענליך צו די פריערדיגע, ער בארגט זאכן פון די עני, ער בארגט די כלי, עבוטו איז זיין… א משכון, רייט? ער האט גענומען א משכון פון די עני, און ער האט נישט קיין רשות צו משכן’ען. ער בארגט פון אן עני. אן עבוט איז טייטש א משכון. “לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו.” עבוט איז טייטש א משכון, וואס מיין איך. “השב תשיב לו את העבוט”, שטייט דאך אין פסוק.
אבער וואס רעדט זיך דא? “משכונו של עני.” איך האב נישט קלאר. יא, איך מיין ער בארגט זאכן פון א… אנשטאט… עבוטו של עני מיינט ער אז ער האט געבארגט איבער פאר א משכון, אבער ער נוצט עס. און ער ברענגט אז די הלכה איז, ווען מען נוצט עס, מען מעג אפשר נוצן, אבער מען דארף אראפ מנכה זיין פון די פון די חוב.
אבער ער טוט עס נישט. פארוואס? פארוואס טוט ער עס נישט? זאגט דער רמב”ם אזוי, אז ווען א רייכער מענטש בארגט און ער גיט אים עפעס א גאלדענע זאך, וועט ער עס נישט נוצן ווייל עס איז גאלד. אדער ער טראכט, ער נוצט סתם עפעס א זאך, וויפיל עס קאסט, די פחת, ער צאלט עס אים. אבער עבוטו של עני, איז דאך געווענליך וואס איז דאס? א קורדום, א מחרישה, ביליגע זאכן. וועלן מיר בלייבן איינס א סיירם, וואס וועט שוין געשען אז איך וועל עס נוצן? מראית העין זאל ער יא צאלן. אבער למעשה ווערט עס יא, מיט יעדע נוצן ווערט דאך עס א טראפ ווייניגער ווערט. ער טוט דאך אים גוזל זיין א קליינע גזילה פון די עני. אה, גוט.
ווייטער, “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”. איינער וואס קוקט אויף עריות. פארוואס איז דאס שווער? ווייל מן הסתם איז ער נישט איינער וואס קוקט מיט אן אופן פון איך האב איר נישט בועל געווען, און איך האב איר נישט געטאטשט, און איך האב נישט געטון קיין קריבה לעריות. יא? אבער איינער איז דא, ער ווייסט נישט שראיית העיניים עוון גדול, אז די קוקן אליין איז אן עוון. פארוואס? שגורמת לגופו של ערוה, ווייל עס קען גורם זיין צו די ערוה אליין. שנאמר “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”.
ס’איז אינטערעסאנט, מיר זעען דא אז אפילו ער איז נישט למעשה נכשל געווארן, איז דער חטא אליין א חטא וואס עס קען גורם זיין. דער מענטש האט נישט געוואוסט, ווייל דאס איז דאך די סיבה בכלל פארוואס ער מיינט אז ס’איז נישט קיין חטא. יא, ער זאגט אז “אתי בלוי עקבי עתר”, רייט? ער מיינט… ער האט… דאס מיינט אז די עוון גדול איז ווייל ס’איז גורם, ס’גייט צו גופו של ערוה.
סאו, וואס איז די פראבלעם? אז עווענטשועלי גייט ער יא נכשל ווערן? בעיסיקלי, יא. ער גייט דארפן תשובה טון אויף דעמאלטס ווען ער גייט נכשל ווערן. אבער מען דארף תשובה טון אויף דעם אז די אלע קוקן אליין איז אליין א סארט עבירה. מען דארף תשובה טון פאר דעם פאר עס קומט אן צו יענץ.
ווען מען איז מתחבר מיט די קלות הדעת, דאס איז געווענליך “אחיזת כוס הדורשן”. דער רמב”ם זאגט טאקע “אחיזת כוס הדורשן” ווייל מענטשן מיינען אז ס’איז א קליינע חטא. דארף מען פארשטיין, דער אמת איז אז די אלע זאכן זענען קליינע חטאים. דער רמב”ם זאגט דאך “עוון גדול”. ס’איז אמת, ס’איז אן עוון גדול, אבער ס’איז אן עוון גדול לפי ערך. גדול וואס ס’ברענגט צו די עריות. אבער ס’איז נאך אלץ אן ערנסטע זאך. אבער ס’איז אזויווי איינער וואס עסט מאכלות אסורות מספקות וכו’, אלס אבק גזל, אבק וכו’. דאס הייסט, די חומר איז ווייל ס’איז א קלייניגקייט. ווייל ס’איז א קלייניגקייט מיינט דער מענטש אז ס’איז נישט דא. און דאס ברענגט צו די חומר דא לגבי תשובה. דער רמב”ם זאגט “עוון גדול”, ער זאגט “גדול” ווייל ס’ברענגט צו גופו של מעשה.
אבער דער רמב”ם זאגט ווייטער, “המתכבד בקלון חבירו”. און דאס איז אינטערעסאנט, דאס איז עפעס וואס ער האט שוין געברענגט אין די “אין להם חלק לעולם הבא”. איינער וואס איז זיך מתכבד בקלון חבירו, ער איז נישט א רשע. ס’איז דא א רשע וואס האט ליב יענעם מצער צו זיין. ער איז נישט אזא רשע. ער זוכט פשוט כבוד. זיין וועג פון טרעפן כבוד איז, ער איז נישט אזוי קלוג ווי דער רב אדער ווי דער תלמיד חכם, אבער ער איז קלוגער ווי די עם הארץ. סאו, ער מאכט אייביג א קאנטראסט, ער פרעגט די עם הארץ אדער ער איז שטערקער ווי דער אינגל, ווי דער נרדף פון שול.
ווען ער איז זיך משכנע מיט דעם, זאגט דער רמב”ם, אויב איז בליבו שאין בו חטא, ולא יתגאה בו ולא יבוש, ס’איז אפילו נישט אין דיין קאפ. ער איז בכלל נישטא. נאר וואס? אלא, אלא, אורח מעשיו הטובים וחוכמתו למול מעשה חברו וחוכמתו. ער קאמפערט זיך צו איינעם וואס איז שוואכער פון אים. די דעת זקנים מבעלי התוספות, חיבת בחברו בוזי. ער ווייסט די גאנצע צייט אז ער איז בעסער פון יענעם, אדער ער קאמפערט זיך צו יענעם. ס’איז אינטערעסאנט.
יעצט, וואס זענען די מענטשן אזויווי מיר וואס זענען זיך נוהג די גאנצע צייט צו קריטיקירן אנדערע, וואס איז מער ווייניגער דאס? זיי האבן אויך נישט… דאס מאכט נישט קיין אייגענע קולא אינעם… ניין, וואס דאס טוט תשובה טון. אבער ס’איז געווענליך ווען מ’קריטיקירט א צווייטער, דאס איז פארוואס? ווייל אזוי גלייכט ער זיך פיל בעסער. זאגט ער, ווי גוט דו ביסט, דו ווילסט זיין אמאל גאוה. דאס קומט אויך אסאך מאל פון מענטשן, איך קלאפ נישט אן עניווע, פארשטייסט? אבער ארום זאגן, “איך האב שוין געלערנט צוויי מסכתות, איך קען זיי…” גוט, דאס פאסט נישט. אבער צו קריטיקירן יענעם… אקעי, יענעם בין איך גאנץ גוט. יא, אזעלכע מיני זאכן. ס’איז א חטא פון ענווה. זיי אמאל גאוה, זאג אז דו ביסט בעסער. אקעי, ס’איז אן עניו. פאסט אים נישט. ער איז מקבל די קולא פון חברו.
איך וויל פאר די תלמידים וואס ווייסן נישט, אונזער ראש ישיבה איז אן עניו גדול מאוד, און אסאך מאכן זיך אוועק.
זאגט דער רמב”ם ווייטער, והחושד בכשרים, איינער וואס איז חושד… דו ווייסט די אפסטעיט פון “הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות”? וואס איז קולא און וואס איז חומרא? אבער די תשובה. “הוי מקבל את כל האדם” מיינט אז מ’וויל אז יענער זאל זיין אויף אים העכער פון זיך. מאכט מען יענעם.
זאגט דער רמב”ם ווייטער, והחושד בכשרים, איינער וואס איז חושד מענטשן וואס האבן נישט… ס’איז דאך שוין… חושד מענטשן אין עבירות, איז ווייטער די זעלבע זאך, ווייל אויב איז בליבו שאין בו חטא, לא יחשוב מעשיו של זה, ס’איז דאך שוין… חושד בכשרים מיינט נישט אז ער באשולדיגט זיי. ער איז אין זיין הארץ טראכט ער שלעכטס אויף יענעם. ער איז נישט יעצט רעדן מיט זיינע חברים. “יחשוב במחשבתו, שמא אלו חטאו, שמא הוא זלזל”, ער זאגט דאך אפשר.
ווען ער גייט ארום באשמוצן און יענער האט געטון זיכער אן עבירה, גייען מענטשן יעצט גיין שלאגן אדער איך ווייס נישט וואס טון, ער זאגט, “ס’קען זיין”. ווי איינער יודע שזה עובד, ער ווייסט נישט אז… וואס איז די עבירה? פארוואס? ער ווייסט שוין די עבירה. שמעמיד אדם כשר בדעתו כבעל עבירות. זאגט יא דער רמב”ם בדעתו. ווייל ער טראכט אויף א מענטש וואס איז א גוטער מענטש, אז ער איז א בעל עבירה. דאס איז א חטא אין דעות, דאס איז א חטא אין דעות, דאס איז ער קוקט אראפ אויף מענטשן.
דא זעט אויס אז דן זאל לכף חובה מיינט ער נישט… ווי איך טראכט, דן זאל לכף חובה מיינט ער אין מעשה, ער זאל יענעם דילן ווי א נארמאלער מענטש. אפילו אין זיין קאפ, ער זאל נישט ארויפקוקן אויף מענטשן, ער זאל נישט האבן אהבת ישראל צו יענעם, אפילו ער איז א חכם אויף די אלע זאכן. ער זאל נישט טראכטן אויף א מענטש שלעכטע זאכן.
ס’איז אינטערעסאנט, דא זעט אויס אז אפילו ער איז א בעל עבירה, זאלסטו נישט טראכטן אויף א מענטש… מיינט דן זאל א מענטש שלעכט און אן ראיות. א מענטש טאר נישט טראכטן אויף איינעם שלעכט אן ראיות. דאס מאכט אויס נקמה ונטירה, ווי אזוי מען רעדט פון מענטשן, האט אלעס צו טון מיט ווי אזוי מען דזשאדזשט זיי.
ס’איז אינטערעסאנט, די מתכבד בקלון חבירו און החושד בכשרים איז כמעט די זעלבע זאך. מתכבד בקלון חבירו מיינט ער טוט עס פאר אנדערע מענטשן, החושד בכשרים איז פאר זיך. ער האלט זיך בעסער ווי די אנדערע, ווייל ער איז חושד אויף אנדערע מענטשן שלעכטע זאכן.
מתכבד בקלון חבירו מיינט אפילו ער איז נישט אפילו א בעל עבירה, ער איז א פראסטער חסיד, ער הייבט זיך נאך אויף די פראסטע.
און דאס איז די פינף זאכן וואס דער פראבלעם מיט זיי איז אז מענטשן כאפן נישט אז ס’איז אן עבירה, מענטשן כאפן נישט אז ס’איז א חטא, ממילא טוט מען נישט תשובה, ווייל מען האלט נישט אז ס’איז אן עבירה.
זייער גוט. זאגט דער רמב”ם ווייטער, “וחמישה דברים, העושה אותן אי אפשר לו שישוב תשובה גמורה, לפי שהן עבירות שאדם נמשך אחריהן והן קלות בעיניו, וחושב שאינו חטא, ונמצא חוטא ואינו יודע כדי שישוב מהן, ואם יודיעוהו להם אינו שומע, או שאומר שמא כך היא ההלכה”.
“וחמישה דברים”, ס’איז דא נאך פינף זאכן וואס איז אויך שווער פאר זיי תשובה צו טון, ווייל ס’איז זאכן וואס איז מושך, ס’איז עדיקטיוו, ס’מאכט אז מען זאל ווערן נמשך אין דעם. “והן קלות בעיניו”, און ס’איז שווער זיך אפצושיידן מיט דעם. “לפיכך צריך אדם ליזהר מהן שמא ידבק בהן”, א מענטש דארף זייער שטארק וואטשן אפשר איז ער געווארן קאנטעמינעיטעד, ער איז געווארן פארכאפט אין דעם. “ואלו הן דעות רעות עד מאד”, דאס זענען זייער שווערע מידות וואס כאפט אריין א מענטש. “ואלו הן”, זיי ווערן נאכדעם דביקות, זיי ווערן זייער קלעבעדיגע זאכן, קאנטעידזשעס.
“ואלו הן: הרכילות”, די איידיע פון טראגן און ברענגען אינפארמאציע פון איינעם צום צווייטן, נעגעטיווע אינפארמאציע.
“ולשון הרע”, לשון הרע, וואס מיר האבן געלערנט אז א בעל לשון הרע האט נישט קיין חלק לעולם הבא, זאל מען נישט אנהייבן, ווייל פון א פלעינע לשון הרע ווערט מען א בעל לשון הרע.
און אזוי ווייטער. און בעל חימה, א מענטש וואס ווערט אייביג אין כעס.
און בעל מחשבות רעות, א מענטש וואס טראכט שלעכטע מחשבות. וואס הייסט שלעכטע מחשבות? איך ווייס נישט וואס ער מיינט. ער זאגט קנאה, חמדה, דמיון, די זאכן. ס’מיינט מסתמא נישט הרהורי חטא, אדער ס’מיינט מסתמא מחשבות רעות פון בין אדם לחבירו. אבער אלע דא זענען בין אדם לחבירו’דיגע זאכן.
איז פארוואס זאל מען נישט אנהייבן? ווייל פון א פשוט’ע לשון הרע ווערט מען א בעל לשון הרע, מען הייבט אן צו ענדזשויען, און אזוי ווייטער. א בעל חימה, א מענטש וואס ווערט אייביג אין כעס. א בעל מחשבה רעה, א מענטש וואס טראכט שלעכטע מחשבות. וואס הייסט שלעכטע מחשבות? ער זאגט קנאה, חמדה, און אזעלכע זאכן. ער זאגט נישט סתם הרהורי עבירה, נאר סתם מחשבה רעה פון בני אדם לחבירו. אלע די זענען בני אדם לחבירו זאכן. קנאה, תאוה, כבוד, ער טראכט זייער אסאך וועגן זיין גאוה אדער וועגן זאכן.
והמתחבר לרשע, איינער וואס איז מתחבר לרשע. פארוואס זענען די זאכן אזוי הארב? נאר, שילמד ממעשיו, ער לערנט זיך פון זייערע מעשים, ויירשמו בליבו, ס’ווערט אריינגעקריצט אין זיין הארץ די מעשים פון דער רשע. הוא ששלמה אומר, אזויווי שלמה זאגט, “ורועה כסילים ירוע”, איינער וואס פאסט זיך און פארברענגט מיט כסילים, מיט טיפשים, ירוע, ווערט אליין שלעכט.
זאגט דער רמב”ם ווייטער, כבר ביארנו בהלכות דעות דברים שצריך כל אדם לנהוג בהם תמיד. אין הלכות דעות האבן מיר שוין געלערנט זאכן וואס א מענטש דארף אייביג טון. לאמיר טראכטן, די אלע פינף זאכן וואס די לעצטע קאטעגאריע וואס דער רמב”ם ברענגט פון די ברייתא, פון די פיר און צוואנציק זאכן, אלע פון זיי זענען ענינים פון הלכות דעות. די חילול השם איז נישט נאר, ס’שטייט דארט. בעל חימה איז אין פרק ב’, דער רמב”ם וואס שטייט קעגן כעס. בעל מחשבה רעה, וואטעווער איט מיענס, ס’מיינט איינע פון די זאכן וואס שטייט דארט. המתחבר לרשע, די גאנצע אריכות איז דארט וועגן מתחבר זיין לרשע.
זאגט דער רמב”ם, דו זעסט דאך אז איך האב שוין גערעדט פון די אלע זאכן, איך האב שוין גערעדט פון די אלע זאכן, און ס’קען דאך על כל פנים זיין אז ער וויל תשובה טון. און יעצט פארשטייט מען אז די מעכבי התשובה זענען זאכן, אזעלכע מידות רעות וואס זענען קעגן תשובה. אבער ס’איז סתם אז מ’דארף האבן גוטע מידות.
זאגט דער רמב”ם ווייטער, כל אלו הדברים וכיוצא בהן, די אלע פיר און צוואנציק זאכן, אף על פי שהן מעכבין את התשובה, אפילו ס’מאכט די תשובה זאל זיין שווער אדער זאל דויערן לענגער, אין מונעין את התשובה, אלא אם עשה אדם תשובה מהן הרי זה בעל תשובה, אויב טוט ער יא תשובה, ווערט ער א בעל תשובה.
אונז האבן מיר געהאט דא בעלות נאר א בעל חימה, ער ווערט פון א בעל חימה ווערט ער א בעל תשובה. א תשובה מענטש, יא. ויש לו חלק לעולם הבא, ער האט יא חלק לעולם הבא, און די סיבה פארוואס מ’האט עס אזוי אויסגערעכנט דא איז טאקע מ’זאל וויסן אז מ’זאל ארבעטן דערויף, מ’זאל פאקוסן דערויף אז מ’זאל יא תשובה טון אפילו עס איז שווער.
יא, גוט. שוין. אפשר מונה מיינט אזוי ווי אונז האבן געלערנט פריער אין אנהייב, נישט לאזט אונז נישט מיינען אז מונה מיינט דער אייבערשטער איז נישט מקבל בתשובה די וואס טוען דאס. מונה מיינט, ער מאכט קלאר אז עס איז שווערער, אבער פארוואס זאל מען תשובה טון דערפון? דאס איז דאך די ווערק.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80052#
דער רמב”ם זאגט אין זיין הקדמה: „הלכות תשובה, ועוד עיקרים מן האמונה כלולים עמהם”. די צען פרקים צעטיילן זיך:
– פרקים א-ד: הלכות תשובה גופא – דיני חרטה, וידוי, שקילת עבירות, מעכבי תשובה.
– פרקים ה-י: עיקרי אמונה וואס זענען פארבונדן מיט תשובה – בחירה חפשית, שכר ועונש, עיקרי הדת.
פרק ד׳ איז דער „אחרון” פון דעם תשובה-חלק – ס׳איז די לעצטע, קלענסטע מדרגה פון תשובה-הלכות, וואס באהאנדלט זאכן וואס מ׳ווערט „סטאק” אין זיינע עבירות.
אין פרק ג׳ האט דער רמב”ם באהאנדלט מענטשן וואס חז”ל זאגן אויף זיי „אין להם חלק לעולם הבא”, מיט צוויי קאטעגאריעס:
1. מענטשן וואס ממש האבן נישט קיין חלק לעולם הבא (אפיקורסים, מצער כלל ישראל, ביד רמה) – פאר זיי איז תשובה כמעט אוממעגליך.
2. מענטשן וואס חז”ל נוצן דעם לשון „אין להם חלק לעולם הבא” כדי ארויסצוברענגען די חומר הדבר (מלבין פני חבירו, לשון הרע), אבער ס׳איז צו מעורר זיין ווי שטארק מען דארף ארבעטן אויף תשובה.
פרק ד׳ גייט ווייטער צו נאך א נידריגערע מדרגה – דברים המעכבים את התשובה – זאכן וואס דער מענטש מיינט ס׳איז נישט אזוי געפערליך, אבער אין אמת׳ן זענען זיי זייער שווער.
דער רמב”ם האט צוגעלייגט אויף די זאכן וואס „אין להם חלק לעולם הבא” דעם תנאי: „הרגיל בהם” – נישט איינער וואס טוט עס איינמאל, נאר איינער וואס איז רגיל אין דעם. דאס איז א תנאי וואס דער רמב”ם לייגט צו, וואס איז נישט מפורש אין דער גמרא. דער פשט איז: דורך רגילות ווערט דער מענטש א „שלעכטער מענטש” – ער באקומט א שלעכטע מידה (ווי דער רמב”ם לערנט אין הלכות דעות וועגן רגילות).
חילוק צווישן „רגילות” און „יד רמה”:
– יד רמה איז א חוצפה, א מרידה במלכות – דאס קען זיין אפילו איינמאל, ווען איינער טוט עס מיט חוצפה.
– רגילות איז אן אנדער פראבלעם: דער מענטש „שניידט אויס” די עבירה פון זיין באוואוסטזיין, ער רעכנט זיך בכלל נישט מיט דעם – „נעשה לו כהיתר”. ער ווערט סטאק, ס׳ווערט אים שווער צו פרוש זיין (ווי „עבר ושנה בה”). „נעשה לו כהיתר” קען מיינען א שטיקל כפירה (ער האלט ס׳איז מותר), אדער בלויז אז ער איז סטאק און קען זיך נישט אפרייסן.
דוגמא: ביי לשון הרע זאגט דער רמב”ם „בעל לשון הרע” – נישט איינער וואס רעדט אמאל לשון הרע, נאר א „לשון הרע׳ניק”. אין הלכות דעות מאכט דער רמב”ם אויך דעם חילוק צווישן „זאגן לשון הרע” און „קובע עצמו לספר לשון הרע”.
די דברים המעכבים את התשובה זענען זאכן וואס דער מענטש ווערט „אזא סארט מענטש” – ער ווערט סטאק אין זיינע עבירות. דאס פאסט מיט דעם כללי׳דיגן מהלך פון הלכות תשובה: דער רמב”ם רוקט זיך צוביסלעך פון „מ׳דארף תשובה טון אויף עבירות” צו „מ׳דארף ווערן א בעסערער מענטש”. דאס ווערט באשטעטיגט דערפון וואס אין סוף פרק ד׳ צייכנט דער רמב”ם אן ח׳ דעות (שמונה דעות) וואס מ׳זאל זיך פירן מיט זיי – תשובה איז נישט בלויז אויפהערן טון א מעשה, נאר ווערן אן אנדער מענטש.
—
רמב”ם: „עשרים וארבעה דברים מעכבין את התשובה.”
פיר און צוואנציק זאכן האלטן אויף / מאכן שווער די תשובה.
1) וואס מיינט „מעכב”?
צוויי מהלכים ווערן דיסקוטירט:
– מעכב = אויפהאלטן: ס׳דויערט לענגער, ס׳איז שווערער, אבער מ׳קען נאך תשובה טון. דאס איז נישט „מונע” (פארמיידן לגמרי).
– מעכב = תנאי (ווי ביי א קרבן, וואו א מעכב מיינט אז אן דעם איז ס׳נישט גילטיג): אפשר מיינט עס אז אפילו ער טוט תשובה מיט אלע הלכות, אויב ער האט געטון די עבירה, העלפט ס׳נישט.
מסקנא: דער רמב”ם פארשטייט „מעכב” ווי אויפהאלטן – ס׳מאכט אז תשובה זאל דויערן לענגער און זיין שווערער, נישט אז ס׳איז אוממעגליך. דאס ווערט באשטעטיגט אין סוף הלכה ד׳ וואו דער רמב”ם זאגט מפורש: „אף על פי שהן מעכבין את התשובה, אין מונעין את התשובה.”
2) אויף וועלכע תשובה רעדט מען?
דא רעדט מען פון תשובה כללית – ווערן א בעסערער מענטש, נישט בלויז אויפהערן מיט איין ספעציפישע זאך. אבער אפילו פאר דעם מענטש קען מען חלק׳ן: (א) אויפהערן טון א געוויסע עבירה, (ב) א ברייטערע תשובה – ווערן אן עובד ה׳.
3) מקור פון די ליסט – רי”ף אין מסכת יומא
דער כסף משנה און אנדערע זוכן דעם מקור פון די כ”ד דברים. דער רי”ף אין מסכת יומא ברענגט די ליסט, אבער מ׳האט נישט געטראפן א קלארע ברייתא אדער גמרא וואס איז דער מקור. מ׳האט געמיינט ס׳איז א ברייתא, אבער דער רמב”ם אליין אין א תשובה שרייבט אז ער ווייסט נישט צי דער רי”ף האט עס אליינס צוזאמגעשטעלט אדער נישט. דער רמב”ם זאגט: א חלק פון די זאכן שטייען מפורש אין משנה און תלמוד, און אנדערע קען מען לערנען „בביאור יוצא” – בקל וחומר פון וואס שטייט.
4) דער רמב”ם׳ס אייגענע ארבעט – קאטעגאריזירונג
דער רמב”ם האט נישט סתם איבערגעדרוקט דעם רי”ף׳ס ליסט. ער האט:
– מסביר געווען וואס איז ראנג מיט יעדע זאך
– מסביר געווען פארוואס ס׳איז „כאילו מעכבות התשובה”
– געמאכט אייגענע קאטעגאריעס (פיר אזעלכע, פינף אזעלכע, א.א.וו.) – דאס שטייט נישט ביים רי”ף, דאס איז דעם רמב”ם׳ס חידוש.
דאס ווערט פארגליכן מיט הלכות תלמוד תורה, וואו דער רמב”ם האט אויך גענומען א ליסט פון כ”ד דברים (כ”ד זאכן וואס מ׳איז חייב נידוי) פון חז”ל, אבער דארט איז דער נאמבער כ”ד אליין פון חז”ל. דא איז דער נאמבער כ”ד פון דעם רי”ף, אבער די אינערליכע קאטעגאריעס זענען דעם רמב”ם׳ס אייגענע.
—
רמב”ם: „ארבעה מהן עון גדול, והעושה אחד מהם אין הקדוש ברוך הוא מספיק בידו לעשות תשובה לפי גודל חטאו.”
פיר פון די כ”ד זענען גרויסע עבירות, און דער אייבערשטער העלפט דעם מענטש נישט תשובה צו טון, צוליב דער גרויסקייט פון זיין חטא.
1) וואס מיינט „אין הקב”ה מספיק בידו”?
געווענליך, ווען איינער וויל תשובה טון, באקומט ער סייעתא דשמיא – „הבא לטהר מסייעין אותו”. דער אייבערשטער גיט גוטע מחשבות, מענטשן ווערן מעורר צו תשובה. אויף די פיר חטאים באקומט דער מענטש נישט די הילף – ער דארף שווערער ארבעטן אויף תשובה אליין. „מספיק בידו” מיינט נישט אז ס׳איז אוממעגליך – דער אייבערשטער לאזט אים נישט נישט תשובה טון – ער באקומט בלויז נישט קיין הילף. ער קען נאך תשובה טון, אבער ער דארף שווערער ארבעטן.
סייעתא דשמיא צו תשובה איז „מסוגל פאר תשובה” – דער אייבערשטער גיט מענטשן גוטע מחשבות, מענטשן ווערן מעורר אין ימים נוראים. אויף די חטאים קומט דאס נישט.
רמב”ם: „המחטיא את הרבים, ובכלל עון זה המעכב את הרבים מלעשות מצוה.”
פשט: איינער וואס מאכט א רבים זינדיגן, אדער איינער וואס האלט צוריק א רבים פון טאן א מצוה.
חידושים:
– חילוק צווישן “מחטיא את הרבים” אין פרק ג’ און דא: אין פרק ג׳ (ביי “אין להם חלק לעולם הבא”) איז עס מסתמא א שווערערע פאל — איינער וואס שטעלט זיך אויף „ביד רמה” אנטקעגן כלל ישראל און די תורה. דא קען עס זיין אויף אסאך א גרינגערע פארנעם — למשל, איינער וואס שמועסט הויך ביים דאווענען און די גאנצע שול דאוונט דערפאר נישט גוט. דאס איז אויך „מחטיא את הרבים” אבער אויף א קלענערע מדרגה.
– “מעכב את הרבים מלעשות מצוה” — וואס הייסט דאס פראקטיש? עס קען אויך מיינען: א באנטש אידן ווילן דאוונען בכוונה און ער שטערט זייער כוונה; אדער מ’וויל מאכן א מנין אין שטעטל און ער שטעלט זיך נישט צו צו דער פראיעקט. ער מאכט נישט קיינעם טאן אן עבירה, אבער ער שטעלט זיך נישט צו צו דער מצוה-פראיעקט.
– מדה כנגד מדה: דער מחטיא את הרבים איז דער אפאזיט פון א מחזיר בתשובה — ער איז א „מחזיר בשאלה.” ממילא איז עס מדה כנגד מדה אז „אין מספיקין בידו לעשות תשובה.”
רמב”ם: „המטה חבירו מדרך טובה לדרך רעה, כגון מסית ומדיח.”
פשט: אפילו פאר איין יחיד — ער מאכט אים פון א גוטן מענטש צו א שלעכטן מענטש.
חידושים:
– חילוק צווישן רבים און יחיד: ביי רבים איז אפילו א קלענערע חטא גענוג (מעכב מצוה, שטערט דאוונען). ביי א יחיד דארף עס זיין א פיל הארבערע זאך — ער מאכט אים ממש קאליע, פון דרך טובה צו דרך רעה. נישט בלויז איין עבירה, נאר ער פארדארבט דעם גאנצן מענטש.
– “כגון מסית ומדיח” — נישט דוקא עבודה זרה: דא מיינט ער איינער וואס איז „ענליך” צו א מסית — ער איז א שלעכטע חבר וואס מאכט א גוטן בחור ווערן א שלעכטן בחור. מסית לעבודה זרה (וואס איז שוין באהאנדלט געווארן אלס נאך שווערער — קיין תשובה אדער כפרה) איז א העכערע מדרגה.
– מקור פון תוספתא נדרים: דער רמב”ם ברענגט א קל וחומר פון נכסים פון עיר הנדחת וואס ווערן פארברענט — וואס דאס איז דוקא פארבונדן מיט מסית ומדיח.
רמב”ם: „הרואה בנו יוצא לתרבות רעה ואינו ממחה בו… הואיל ובנו ברשותו, אילו מיחה בו הוי פורש, ונמצא כאילו החטיאו.”
פשט: א טאטע וואס זעט זיין קינד גייט אין א שלעכטע ריכטונג און האלט אים נישט צוריק — ווייל דאס קינד איז אין זיין רשות, איז עס כאילו ער האט אים מחטיא געווען.
חידושים:
– “תרבות רעה” — פירוש: „תרבות” איז ווי „ריבוי” — ער וואקסט אויף אין שלעכטס, ער זוכט זיך צו מארגען אין שלעכטע זאכן. נישט אז דער טאטע מאכט אים אקטיוו שלעכט, נאר ער האלט אים נישט צוריק פון זיך אליין שלעכט מאכן.
– “בנו ברשותו” — דער שליסל: דוקא ווייל דאס קינד איז אין דיין רשות, האסטו די אחריות. אויף א צווייטן מענטש האט מען נישט די זעלבע אחריות. אבער — אויב דער זון איז שוין „אויס רשותו” (ער איז שוין גרויס גענוג), דאן קאונט עס שוין נישט. דער רמב”ם ברענגט די גמרא אז „המכה בנו הגדול עובר על לפני עור.”
– פראקטישע מוסר: אסאך מאל כאפן מענטשן נישט אז זייערע קינדער זענען נאך „ברשותם” — אז דער טאטע קען אים זאגן איין ווארט און ער וועט אויפהערן צו גיין מיט שלעכטע חברים. מ’זאגט „ס’איז נישט מיין פאלט, ער האט שלעכטע חברים” — אבער אויב דו קענסט מוחה זיין, ביסטו מחויב.
רמב”ם: „בכלל אומרים זה, כל שאפשר בידו למחות באחרים, בין ברבים בין ביחיד, ולא מיחה אלא הניחם בכשלונם.”
פשט: יעדער וואס האט כח איבער אנדערע מענטשן און קען זיי מוחה זיין, און ער טוט עס נישט — גייט אריין אין דער זעלבער גדר.
חידוש: דורך דעם פארשטייט מען בעסער דעם יסוד פון „מעכב תשובה” — עס גייט נישט בלויז אויף דיין אייגן קינד, נאר אויף יעדן מענטש וואס איז אין דיין השפעה.
– פשוט’ער טעם: אפילו אויב דו טוסט תשובה, האט זיך יענער מענטש נאך נישט תשובה געטון. דיין תשובה איז נישט בשלימות ווי לאנג יענער איז נאך אין חטא. דער וועג צו תשובה איז: גיי און זיי מחזיר בתשובה דעם רבים, דעם יחיד, דיין זון. אבער ווי לאנג דו טוסט דאס נישט — פעלט א גרויסע תנאי אין דיין תשובה.
– חילוק צווישן „שווער” און „אוממעגליך”: שפעטער וועט דער רמב”ם האבן א קאטעגאריע פון זאכן וואס זענען שווער ווייל ס’איז אסאך מענטשן (אבער מ’קען עס ערלעדיגן). דא איז עס א טיפערע מעכב — ביי „מדרך טובה לדרך רעה” אדער „תרבות רעה” איז עס ממש א נס צו קענען צוריקדרייען א מענטש. ס’איז נישט בלויז שווער צו געפינען אסאך מענטשן, נאר דער עצם פראצעס פון מחזיר בתשובה זיין א פארדארבענעם מענטש איז כמעט אוממעגליך.
– „אינו מניחין אותו לעשות תשובה” — וואס מיינט דאס? נישט בלויז אז ס’איז שווער צו פיקסן דעם ספעציפישן חטא. דער אייבערשטער לאזט אים נישט טון תשובה באופן כללי — ער קומט יום כיפור, ער וויל ווערן בעסער, אבער ער באקומט נישט קיין התעוררות. אלע אידן באקומען התעוררות יום כיפור, און דער מחטיא את הרבים באקומט נישט.
רמב”ם: „האומר אחטא ואשוב… בכלל זה האומר אחטא ויום הכיפורים מכפר.”
פשט: איינער וואס נוצט תשובה אדער יום כיפור אלס א מאטיוואציע צו זינדיגן — ער טראכט „לאמיך זינדיגן, איך קען נאכדעם תשובה טון” — ביי אים איז תשובה נישט ערנסט.
חידושים:
– פארוואס ס’איז מעכב: ביי דעם מענטש איז תשובה א „דזשאוק” — ער זינדיגט מיט דער תשובה. זיין תשובה איז נישט ערנסט ווייל ער פלאנט שוין ווידער צו זינדיגן. דער אייבערשטער נעמט נישט ערנסט אזא תשובה.
– רמב”ם’ס לשון: דער רמב”ם זאגט: „לא יסייע השם לעשות ביום הכיפורים מה שבא יראה שיתכפר בו.” דאס מיינט: דער אייבערשטער איז נישט סתם מוחל אין יום כיפור — דער אייבערשטער העלפט אז יום כיפור זאל מען האבן ישוב הדעת און קענען תשובה טון. ביי דעם מענטש וועט דער אייבערשטער נישט העלפן — פונקט יום כיפור וועט ער האבן א צרה, ער וועט נישט האבן קיין ישוב הדעת, ער וועט נישט באקומען קיין התעוררות.
– חילוק מיט’ן גמרא אין יומא: די גמרא אין יומא זאגט „אחטא ואשוב, אחטא ואשוב” — צוויי מאל — און דער טעם איז „עבר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר.” משמע אין גמרא איז דער פשט אז ער האט שוין צוויי מאל געזינדיגט, דאן ווערט עס שווער. דער רמב”ם ברענגט נישט דעם פשט — ער לערנט אז שוין איין מאל „אחטא ואשוב” איז גענוג — דער עצם פלאן צו זינדיגן אויף סמך פון תשובה איז מעכב.
– וואס איז „עכטע אחטא ואשוב”? „עכטע אחטא ואשוב” מיינט: ער זינדיגט אויפ’ן פלאן תשובה צו טון — דאס הייסט, די תשובה איז דער סיבה פארוואס ער זינדיגט. דאס איז נישט דאס זעלבע ווי איינער וואס טוט תשובה און פאלט צוריק — דאס איז א שוואכקייט, אבער נישט „אחטא ואשוב.” ביי „אחטא ואשוב” איז די תשובה אליין דער כלי צום חטא.
– חילוק צווישן „מבזה דעם חטא” און „מכיר זיינע מוגבלות”: איינער וואס זאגט „אשובה ואחטא” (תשובה ערשט, דאן חטא) איז דווקא מכיר אין זיינע מוגבלות — ער ווייסט אז ער איז א מענטש וואס פאלט שנעל. דאס איז אן אנדערע מין זאך ווי מבזה זיין דעם חטא. דער וואס איז מבזה דעם חטא — דער אייבערשטער זאגט „איך וועל דיר נישט געבן קיין תשובה צו טון.” אבער דער וואס איז מכיר זיינע שוואכקייטן איז אין אן אנדער קאטעגאריע.
—
רמב”ם: „חמשה דברים הן המעכבין את התשובה מפני עושיהן”
דאס זענען נישט גרויסע עבירות אליין, נאר זאכן וואס פארשפארן די טיר פון תשובה — זיי מאכן אז עס וועט זיין זייער שווער תשובה צו טון. ווי א שווערע טיר וואס מען דארף זייער שווער ארבעטן אויפצוברעכן.
רמב”ם: „הפורש מן הצבור… לפיכך בשעה שיעשו תשובה לא יהיה עמהן.”
פשט: איינער וואס שיידט זיך אפ פון דער ציבור. ווען דער ציבור טוט תשובה — ביי אן עצרת תשובה, ביי דברי כיבושין, ביי סליחה וכפרה — איז ער נישט דארטן, און ער קען נישט זוכה זיין צו די זכויות פון דער ציבור.
חידושים:
1. דאס מיינט נישט נאר אן עקסטרעמער פורש ווי א מומר אדער רשע (ווי מען האט געלערנט אין אן אנדער חלק). אפילו איינער וואס גייט נישט אין שול ווען ס’איז דא אן עצרת התעוררות, אדער ווען דער רב זאגט דברי מוסר — דאס איז אויך בכלל „פורש מן הצבור” אין דעם קאנטעקסט.
2. „ביי איינער זוכה יאמרו בסוכות של עושים” — דו ביסט נישט זוכה אין די זכויות וואס דער ציבור טוט. ביים זינדיגן מיט’ן עולם ביסטו געווען דארטן (אין דער רעסטאראנט וואו אלע זענען פארזאמלט), אבער ביי תשובה ביסטו נישט דארטן?
3. אפילו „שטיבל אידן” אדער פרומע גרופעס וואס האלטן זיך אינדיווידועלס — זיי פארלירן אויך עפעס פון דעם. ווייל דער עולם מאכט אמאל א סורות (תקנות), און דו ביסט נישט דערביי. יעדער איינער דארף טון געוויסע תקנות הציבור.
4. פראקטישע מסקנא: דער וואס גייט צו יעדער מוסר דרשה האט א גאר שטארקע תשובה, ווייל ער האלט איין אלע אפארטוניטיס פון תשובה. דער וואס גייט נאר יום כיפור אין שול פארלירט רוב אפארטוניטיס.
5. אבער פארקערט אויך: עס קען זיין איינער וואס איז „צו פיל ציבור” — ער גייט נאר צו זיין דערביי, אבער ער טוט קיינמאל נישט אליין תשובה. ער איז שוין אן „עכטער בושה.”
רמב”ם: „והחולק על דברי חכמים… לפי שמחלוקתו גורם לו לפרוש מהם.”
פשט: איינער וואס קריגט זיך אויף די ווערטער פון חכמים. זיין מחלוקת גורם אז ער גייט אוועק פון זיי, און ער וועט נישט וויסן די דרכי התשובה.
חידושים:
1. „חולק” מיינט נישט אז ער דינגט זיך אדער שלאגט זיך. עס מיינט ווי „חולק על רשותו של רבו” — ער מאכט אן אייגענע ישיבה, אן אייגענע דרך. יעדע מאל דער רב זאגט דברי כיבושין, דער מגיד זאגט דברי התעוררות — ער מאכט אים אוועק, ער מאכט מחלוקת, ער גייט אוועק.
2. דער חילוק צווישן „פורש מן הצבור” און „חולק על דברי חכמים”: ביידע זענען ענליך, אבער „פורש מן הצבור” איז אפגעשיידט פון דער ציבור, און „חולק על דברי חכמים” איז ספעציפיש אפגעשיידט פון די חכמים. אין זיין אייגענע ישיבה קען מען אים נישט לערנען די שלחן ערוך פון תשובה אזוי גוט.
רמב”ם: „המבזה את המועדות… כיון שנתבזו בעיניו, הרי הוא רודף אחריהן ואינו עוזבן. ואם לא יעזבם, מה יזכה?”
פשט: איינער וואס שפעט אפ פון מצוות און נעמט זיי נישט ערנסט. ער איז אפשר אפילו נישט עובר אויף די מצוות, אבער זיי זענען נישט חשוב ביי אים. ווען מען איז מבזה א מצוה, לויפט מען נאך דעם חטא און מען לאזט עס נישט, און דעריבער קען מען נישט תשובה טון.
חידושים:
1. דער חילוק צווישן איינער וואס פאלט דורך און איינער וואס איז מבזה: איינער וואס ווייסט אז תפילין איז הייליג, ער קען אלע מעלות, אבער ער פאלט אמאל דורך — ער וועט תשובה טון און צוריק אנהייבן. אבער איינער וואס זאגט „ס’איז נישט אזוי וויכטיג צו לייגן תפילין” — ער האט מבזה געווען די מצוה, און ער פארשפארט פאר זיך אליין די דרכי התשובה.
2. א מענטש טוט נאר תשובה אויף זאכן וואס ער געדענקט יא אז ס’איז חשוב. די זאכן וואס ער האט שוין אפגעשפעט פון זיי — אויף דעם גייט ער נישט תשובה טון.
3. ספעציעלער חידוש וועגן מצוות וואס זייער סגולה איז תשובה: מצוות ווי תקיעת שופר, וואס דער רמב”ם האט פריער געלערנט אז זיין סגולה איז צו מעורר זיין תשובה — אויב איינער זאגט „שופר? ס’איז נאר א מנהג, נישט אזוי וויכטיג” — וועט ער נישט זוכה זיין נישט נאר אין די מצוה אליין, נאר אויך אין דעם וואס די מצוה טוט (מעורר תשובה).
4. אפילו אויב ער וועט תשובה טון, אבער אויף אלע מצוות וואס ער איז מזלזל גייט ער נישט תשובה טון. ער וועט קומען אין שול און געדענקען אז אמונה בה’ איז וויכטיג, אבער די מצוות וואס ער איז מזלזל אין זיי — אויף יענע גייט ער נישט תשובה טון. זיין תשובה וועט נישט זיין בשלימות. דאס שטימט מיט דעם יסוד אז תשובה מיינט נישט נאר אויפהערן צו טון עבירות, נאר „מטהר פון חטאים” — ווערן א בעסערע מענטש.
רמב”ם: „המבזה רבותיו… גורם להם לדוחפו ולעוזבו… כמו שאירע ליהושע וגחזי.”
פשט: איינער וואס איז מבזה זיינע רבי’ס. דאס גורם אז די רבי’ס — וואס זענען אויך מענטשן — וועלן אים נישט מקרב זיין, נישט מעורר זיין, אוועקשטופן אים. ווי עס איז געשען מיט יהושע (בן פרחיה) און גחזי, וואס האבן געהאט גרויסע רבי’ס אבער ווייל זיי האבן מבזה געווען זייערע רבי’ס, האבן זייערע רבי’ס זיי נישט געקענט צוריקברענגען.
חידושים:
1. די רבי’ס זענען אויך נישט מלאכים — „זיי זענען יומען ביאינגס.” ווען א תלמיד קומט נישט מיט דרך ארץ, וועלן די רבי’ס אים אוועקשטופן — נישט ווייל זיי זענען שלעכט, נאר ווייל אזוי ארבעט עס.
2. דער רמב”ם בלעימט נישט נאר די רבי’ס. די גמרא (סוטה מז.) זאגט „לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כיהושע בן פרחיה שדחפו לישו הנוצרי בשתי ידיים, ולא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיים” — די גמרא בלעימט די רבי’ס אז זיי האבן נישט מקרב געווען. אבער דער רמב”ם זאגט אז דער תלמיד האט זיך אויך צו בלעימען, ווייל ער האט אנגעהויבן מיט מבזה זיין דעם רבי.
3. עס קען זיין מענטשן וואס האבן געטון גרעסערע עבירות ווי יהושע און גחזי, אבער ווייל זיי האבן נישט מבזה געווען זייערע רבי’ס, האבן זייערע רבי’ס זיי געקענט מחזיר בתשובה זיין. אבער איינמאל מען איז מבזה די רבי’ס — אפילו מיט נאר א קלייניגקייט — האט מען נישט ווער עס זאל אים צוריקברענגען.
4. הלכה למעשה: עס קומט אויס וויפיל מען דארף זיך דבוק זיין אין די רבותיו, אין די חכמים, אין די ציבור.
רמב”ם: „שונא את התוכחה… לא יניח לו דרך תשובה… שבזמן שמודיעין לו לאדם חטאיו ומכלימין אותו, גורם לו תשובה.”
פשט: איינער וואס האט פיינט ווען מען מוסר’ט אים. ער לאזט נישט זיין רבי זאל אים זאגן מוסר, ער לאזט נישט מענטשן זאלן אים ווייזן אויף זיינע שוואכקייטן. תוכחה גורמת לתשובה — ווען מען איז מודיע א מענטש וועגן זיינע עבירות און מען פארשעמט אים, גורם עס תשובה. אבער אויב ער לאזט נישט, קען ער נישט תשובה טון.
חידושים:
1. דער רמב”ם זאגט נישט אז מען דארף ליב האבן תוכחה. וואס איז תוכחה? מען פארשעמט דיך, מען דערמאנט דיינע חסרונות. פארוואס דארף מען עס נישט האסן? ווייל עס דערמאנט דיינע חסרונות און דאס איז גורם זיך צו פאררעכטן.
2. ראיות פון תורה אז תוכחה גורמת תשובה: דער רמב”ם ברענגט פסוקים:
– „זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה’ אלקיך במדבר”
– „ממרים הייתם עם ה'”
– „ולא נתן ה’ לכם לב לדעת ועינים לראות”
– „עם נבל ולא חכם” — משה רבינו מוסר’ט די אידן
– ישעיהו: „הוי גוי חוטא עם כבד עון, בנים משחיתים”
– ישעיהו: „ידע שור קונהו… וישראל לא ידע, עמי לא התבונן” — אן אקס איז מכיר טובה צו זיין בעל הבית, און אידן נישט
– „וידעתי כי קשה אתה וגיד ברזל ערפך ומצחך נחושה” — עקשנות און עזות
– „קרא בגרון אל תחשוך הרם כשופר קולך” — דער אויבערשטער באפעלט ישעיהו ער זאל שרייען אויס פאר אידן זייערע חטאים
3. א קשיא און תירוץ: אויב רוב מענטשן האבן פיינט תוכחה, פארוואס האלט די תורה אליין אין איין מחייב זיין צו „האקן” אויף די אידן? תירוץ: די תורה אליין — וואס אידן האבן ליב — ווייזט דורך איר אייגענע תוכחה אז דאס איז נישט ווייל דער אייבערשטער האט פיינט די אידן, נאר ווייל ער וויל זיי זאלן תשובה טון. די תורה’ס תוכחה איז א מודעל פאר ווי תוכחה דארף ארבעטן.
רמב”ם: „לפיכך צריך להעמיד בכל קהל וקהל מישראל חכם גדול וזקן וירא שמים מנעוריו ואהוב להם, שיהא מוכיח לרבים ומחזירן בתשובה.”
פשט: אין יעדער קהילה דארף מען אויפשטעלן א חכם גדול, א זקן, א ירא שמים פון יוגנט אן, וואס איז באליבט ביי די מענטשן, ער זאל מוכיח זיין דעם ציבור און זיי מחזיר בתשובה זיין.
חידושים:
– דער מוכיח דארף זיין „אהוב להם” — באליבט ביי די מענטשן. דאס איז א תנאי אין דער תוכחה.
– „וזה ששונא את התוכחות… לפיכך יעמוד בחטאותיו שהן בעיניו טובים” — דער וואס האט פיינט תוכחות, קומט נישט צו שיעורים, הערט נישט דברי תורה, בלייבט ביי זיינע חטאים ווייל אין זיינע אויגן זענען זיי גוט. ער רעדט זיך איין אז קיינער ווייסט בעסער פון אים.
– אלע פינף זאכן פון דער צווייטער קאטעגאריע זענען בעצם פארבונדן מיט גאוה — יעדער איינער נעמט זיינע מצוות ערנסט אבער מאכט אוועק וואס ער וויל נישט הערן.
– [דיגרעסיע:] אמאל איז געווען א ספעציעלע פאזיציע פון א „מגיד” אדער „מוכיח” אין שטאט. היינט צו טאגס איז דאס כמעט נישטא. ווערט ציטירט די גמרא: „אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח” — מ’דארף טרעפן איינער וואס איז אן אוהב לציבור און קען מוכיח זיין. ווערט דערמאנט א מעשה פון דעם ווילנער גאון און דעם צאנזער רב וואס האבן געזוכט איינער זאל זיי מוסר זאגן. דער פאינט: פאר איינער אין א פאזיציע פון מאכט איז עס זייער שווער צו טרעפן א מוכיח. רבי יוחנן בן זכאי האט געזאגט מ’דארף אויך אים מוסר זאגן.
—
רמב”ם: „ומהם חמשה דברים העושה אותן אי אפשר לו שישוב בתשובה גמורה, לפי שהן עבירות שבין אדם לחבירו ואינו יודע חבירו שחטא לו כדי שישוב ויחזיר לו מה שגזל או עשק או ימחול לו.”
נאך א גרופע פון פינף זאכן — דא איז דער פראבלעם אז עס זענען עבירות שבין אדם לחבירו, אבער מ’ווייסט נישט ווער דער חבר איז, אזוי אז מ’קען אים נישט איבערבעטן. מ’קען טון תשובה, אבער נישט תשובה גמורה.
ביי אלע עבירות שבין אדם לחבירו איז שווער, ווייל מ’ווייסט נישט זיכער אז יענער וועט מוחל זיין (מ’קען אפילו גיין צום קבר). אבער דא איז גאר שווער — מ’קען נישט אפילו דעם מינימום טון פון איבערבעטן, ווייל מ’ווייסט נישט ווער דער ניזק איז. ביי א רעגולערע עבירה שבין אדם לחבירו, אפילו אויב יענער איז נישט מוחל, האט מען כאטש געטון זיין השתדלות. דא פעלט אפילו דאס.
רמב”ם: „המקלל את הרבים, ולא קילל אדם ידוע כדי שישוב אליו ויבקש ממנו שימחול לו.”
חידושים:
– ווען מ’שעלט א ספעציפישן מענטש, קען מען אים גיין איבערבעטן. אבער ווען מ’שעלט א גאנצע גרופע (רבים), קען מען נישט יעדן איינציגן איבערבעטן.
– חידוש (בדרך צחות): אויב מ’שעלט, זאל מען כאטש שעלטן א ספעציפישן מענטש, כדי מ’זאל קענען תשובה טון! דאס ווייזט אז גענעראלע שעלטערייען זענען אין א געוויסן זין ערגער — און אויך „cowardly” — ווייל מ’נעמט נישט אחריות פאר א ספעציפישן מענטש.
רמב”ם: „החולק עם הגנב, לפי שאינו יודע גניבה זו של מי היא, אלא גנב גונב מרבים ומביא לו והוא לוקח.”
חידושים:
– דער חולק עם הגנב איז נישט אליין דער גנב, נאר דער וואס קויפט פון אים, וואשט זיין געלט, טיילט זיך מיט אים — ער איז דער „לאנדרי” פאר’ן גנב.
– צוויי טעמים פארוואס תשובה איז שווער: (א) פראקטיש — ער ווייסט נישט פון וועמען די גניבה איז, ווייל דער גנב גנב’עט פון פילע מענטשן. דער גנב אליין האט מסתמא א ליסט פון זיינע קרבנות, אבער דער חולק ווייסט גארנישט. (ב) מחטיא את הרבים — ער איז מחזק יד הגנב, ער העלפט דעם גנב ווייטער צו זינדיגן.
– חידוש: דא זעט מען אז „מחטיא” מיינט נישט נאר ווען מ’מאכט איינעם זינדיגן, נאר אויך ווען מ’העלפט אים אין זיין זינדיגן. דער גנב איז שוין אן עקזיסטירנדער גנב — דער חולק מאכט אים נישט צום גנב, נאר ער איז מחזק זיין האנט.
– ס’איז דא אן איסור פון „לפני עוור” — א יסוד אין הלכות גזילה אז מ’טאר נישט קויפן א גע’גנב’עטע זאך. אין א געוויסן וועג איז דאס ערגער ווי גנבה אליין, ווייל מ’קען נישט תשובה טון.
רמב”ם: „המוצא אבידה ואינו מכריז עליה להחזירה לבעליה… לאחר זמן כשיעשה תשובה אינו יודע למי יחזיר.”
חידושים:
– סך הכל איז עס א מצוות עשה (און לא תעשה) פון השבת אבידה, אבער פראקטיש איז תשובה שווער ווייל נאך א צייט ווייסט מען נישט מער פאר וועמען צוריקצוגעבן.
– פראקטישער עצה: דערפאר דארף מען גלייך מכריז זיין, ווייל דעמאלטס אפשר וועט דער בעל אבידה קומען. צען יאר שפעטער וועט מען שוין נישט וויסן ווער ס’איז געווען.
רמב”ם: „הגוזל את העניים ואת היתומים ואת האלמנות… אלו בני אדם גלמודים הם, וגולים מעיר לעיר ואין להם מכיר, כדי שידע השודד זה של מי הוא ויחזירנו לו.”
חידושים:
– דער רמב”ם באשרייבט עניים, יתומים, ואלמנות אלס „גלמודים” — עלנטע, אומגליקליכע מענטשן אן אדרעס, אן פרסום, אן שטאביליטעט. זיי וואנדערן פ
ון שטאט צו שטאט, קיינער קען זיי נישט. דערפאר קען דער גזלן נישט וויסן פון וועמען ער האט גע’גנב’עט.
– חידוש: ביי א רעגולערן בעל הבית אין שול מיט אן אדרעס ווייסט מען וועמען צוריקצוגעבן. אבער עניים יתומים ואלמנות — אויסער וואס ס’איז דא עקסטערע חומרא ווייל ס’זענען ספעציעלע מצוות (לא תענון כל אלמנה ויתום), איז אויך פראקטיש אוממעגליך צו טרעפן זיי.
– [דיגרעסיע:] דאס ווייזט ארויס ווי נעבעכדיג די אמאלדיגע צייטן — עניים יתומים ואלמנות זענען געווען וואנדערנדע מענטשן אן סטאביליטעט. אבער אויך היינט קען דאס זיין — אן אלמנה וואס כאפט זיך אן צו פארשידענע מענטשן, א יתום וואס ענדיגט אויף דער גאס.
רמב”ם: „המקבל שוחד להטות דין.”
חידושים:
– דער עיקר חידוש: נישט נאר איז שוחד אן איסור, נאר תשובה איז כמעט אוממעגליך. פארוואס? ווייל „שוחד יעוור עיני חכמים” — איינמאל ער האט גענומען שוחד, האט ער פארלוירן די קלארע טראכט. ער ווייסט בכלל נישט מער וואס דער אמת’דיגער פסק וואלט געדארפט זיין. ער רעדט זיך איין אז ער ווייסט דעם אמת, אבער ער קען נישט מער אביעקטיוו טראכטן.
– חידוש (העמקה): ס’קען גראדע זיין אז דער וואס האט געגעבן שוחד איז טיילווייז גערעכט געווען. אבער נאך שוחד קען מען נישט מער אויסרעכענען וויפיל פראצענט פון דעם פסק איז געווען אמת און וויפיל איז געווען פארדרייט דורך דעם שוחד. ער איז „מהפך בזכותו” — ער דרייט אלעס צו יענעמס גונסט, אבער ווייסט נישט וויפיל איז לעגיטים. דאס מאכט תשובה פראקטיש אוממעגליך — ער קען נישט צוריקדרייען דעם פסק ווייל ער ווייסט נישט וואס דער ריכטיגער פסק וואלט געווען.
– [דיגרעסיע:] דאס פראבלעם פון שוחד עקזיסטירט אויך אין ברייטערע קאנטעקסטן — א ראש ישיבה וואס נעמט אריין געלט פון רייכע תורמים און איז נישט יושר’דיג צווישן בחורים, דאס איז אויך א פארם פון שוחד/נגיעה. ער וועט שוין בכלל נישט געדענקען אז ער איז נישט יושר’דיג געווען.
– כללי’ער חידוש וועגן שוחד: ביי שוחד איז דא א דאפעלטע פראבלעם — דער וואס נעמט שוחד האט א גרויסע עבירה, אבער דער וואס גיט שוחד איז אויך עובר: (א) איסור צו געבן שוחד, (ב) „שמחזק ידו” — ער העלפט דעם שוחד-נעמער זינדיגן, (ג) „מחטיא” — ער מאכט יענעם זינדיגן. דער רמב”ם’ס כלל: יעדע עבירה וואס דארף צוויי מענטשן צו טון, איז דער צווייטער א „מחטיא” — דאס איז אן עבירה פאר זיך. אבער ס’זעט אויס אז דער „מחטיא” אספעקט לייגט דער רמב”ם נאר צו אלס א סניף (צוגאב).
—
רמב”ם: „דברים שהעושה אותן… מדמה בנפשו שאין זה חטא.”
דאס זענען עבירות וואס מענטשן האלטן פאר קלייניגקייטן און דערפאר טוען זיי נישט תשובה. דער פראבלעם מיט אלע פינף זאכן איז אז מענטשן כאפן נישט אז ס’איז אן עבירה, ממילא טוט מען נישט תשובה.
חידושים:
– איינער וואס עסט ביי אן עני וואס האט אים איינגעלאדן אבער האט באמת נישט גענוג. דאס איז בעצם אן ענין פון גזל — ווייל דער בעל הבית האט אים נישט באמת מקנה געווען דאס עסן, נאר ער האט עס געזאגט „בלית ברירה” (אויס הכרח), און דער מענטש „מדמה שלא חטא.”
– [דיגרעסיע:] צדיקים האבן געטראפן א וועג ארויס פון דעם — ווען אן עני האט זיי איינגעלאדן, האבן זיי געזאגט „דער דאקטאר לאזט מיר נישט עסן”, און מ’האט געזאגט אז „דער רמב”ם (אלס דאקטאר) לאזט נישט עסן פון א סעודת הרשות.”
חידושים:
– „עבוט” מיינט משכון, ווי דער פסוק „השב תשיב לו את העבוט.” ווען א רייכער גיט א גאלדענע זאך אלס משכון, וועט מען עס נישט נוצן אדער מען וועט צאלן פאר דעם פחת. אבער ביי אן עני’ס משכון — א קורדום, א מחרישה, ביליגע כלים — טראכט דער מענטש „וואס וועט שוין געשען?” אבער מיט יעדע נוצן ווערט עס א ביסל ווייניגער ווערט, און ער איז גוזל א קליינע גזילה פון דעם עני.
חידושים:
– דער מענטש מיינט אז ער האט נישט געזינדיגט ווייל ער האט נישט בועל געווען, נישט געטאטשט, נישט געטון קיין קריבה לעריות. אבער ער ווייסט נישט אז „ראיית העיניים עוון גדול” — דאס קוקן אליין איז אן עוון, „שגורמת לגופו של ערוה.”
– וויכטיגער חידוש: דער רמב”ם זאגט „עוון גדול” — אבער „גדול” מיינט דא „לפי ערך” — גדול ווייל ס’ברענגט צו גופו של מעשה. ס’איז אזוי ווי אבק גזל, אבק לשון הרע — די חומרא איז דוקא ווייל ס’איז א קלייניגקייט, און ווייל ס’איז א קלייניגקייט מיינט דער מענטש אז ס’איז נישטא, און דאס ברענגט צו דער חומרא לגבי תשובה. אפילו ער איז נישט למעשה נכשל געווארן, דארף ער תשובה טון אויף דאס קוקן אליין, פאר עס קומט אן צו דעם מעשה.
חידושים:
– דער רמב”ם האט דאס שוין געברענגט ביי „אין להם חלק לעולם הבא.” דער חידוש דא: ער איז נישט א רשע וואס האט ליב מצער צו זיין יענעם. ער זוכט פשוט כבוד. זיין מעטאד איז — ער איז נישט אזוי קלוג ווי דער רב אדער תלמיד חכם, אבער ער איז קלוגער ווי דער עם הארץ, סאו ער מאכט אייביג א קאנטראסט — ער פרעגט דעם עם הארץ, ער איז שטערקער ווי דעם שוואכערן. ער מיינט אז ס’איז נישט קיין חטא ווייל ער טוט נישט אקטיוו שלעכטס — „בליבו שאין בו חטא, ולא יתגאה בו ולא יבוש” — ער פילט גארנישט. נאר ער קאמפערט „מעשיו הטובים וחוכמתו למול מעשה חברו וחוכמתו.”
– [דיגרעסיע:] דאס איז פארבונדן מיט דער מנהג פון קריטיקירן אנדערע — ווען מ’קריטיקירט א צווייטן, איז דאס אפט ווייל „אזוי גלייכט ער זיך פיל בעסער.” ס’איז א חטא פון ענוה — אנשטאט זיין גאוה און זאגן „איך בין בעסער”, קריטיקירט ער יענעם.
חידושים:
– דאס מיינט נישט אז ער באשולדיגט זיי בפירוש — „בדעתו” — ער טראכט אין זיין הארצן שלעכטס אויף יענעם. „יחשוב במחשבתו שמא אלו חטאו, שמא הוא זלזל.” ער זאגט „ס’קען זיין.” די עבירה איז: „שמעמיד אדם כשר בדעתו כבעל עבירות” — ער שטעלט א גוטן מענטש אין זיין קאפ ווי א בעל עבירה. דאס איז א „חטא אין דעות” — ער קוקט אראפ אויף מענטשן.
– חידוש אין דן לכף זכות: דא זעט אויס אז „דן לכף חובה” מיינט נישט נאר אין מעשה (ווי מ’דילט מיט יענעם), נאר אפילו אין מחשבה — א מענטש טאר נישט טראכטן שלעכטס אויף אן אנדערן אן ראיות. דאס האט צו טון מיט נקמה ונטירה — ווי אזוי מ’רעדט פון מענטשן האט אלעס צו טון מיט ווי אזוי מ’דזשאדזשט זיי.
– פארגלייך צווישן מתכבד בקלון חבירו און חושד בכשרים: ס’איז כמעט די זעלבע זאך — מתכבד בקלון חבירו טוט ער עס פאר אנדערע מענטשן (עקסטערנאל), חושד בכשרים איז פאר זיך (אינטערנאל). ביידע קומען פון דעם אז ער האלט זיך בעסער ווי אנדערע.
—
רמב”ם: „וחמישה דברים, העושה אותן אי אפשר לו שישוב תשובה גמורה, לפי שהן עבירות שאדם נמשך אחריהן והן קלות בעיניו, וחושב שאינו חטא… לפיכך צריך אדם ליזהר מהן שמא ידבק בהן, ואלו הן דעות רעות עד מאד.”
דאס זענען שלעכטע מידות וואס זענען „עדיקטיוו” — מען ווערט נמשך אין זיי, זיי ווערן „דביקות” — קלעבעדיג, קאנטעידזשעס. א מענטש דארף זייער שטארק וואטשן אפשר איז ער שוין פארכאפט אין דעם.
דער רמב”ם רעכנט אויס:
1. רכילות — טראגן און ברענגען נעגאטיווע אינפארמאציע פון איינעם צום צווייטן.
2. לשון הרע — דער רמב”ם האט שוין געזאגט אז א בעל לשון הרע האט נישט קיין חלק לעולם הבא. דער חידוש דא: פון א „פלעינע” לשון הרע ווערט מען א בעל לשון הרע — דאס איז דער „נמשך” אספעקט. פון א פשוט’ע לשון הרע ווערט מען א „בעל” לשון הרע — מען הייבט אן צו ענדזשויען דערפון, עס ווערט א מציאות, א חלק פון דעם מענטש’ס אידענטיטעט, און דאס מאכט תשובה שווערער.
3. בעל חימה — א מענטש וואס ווערט אייביג אין כעס.
4. בעל מחשבות רעות — דאס מיינט נישט הרהורי עבירה אין דעם קלאסישן זין (בין אדם למקום), נאר מחשבות רעות פון בין אדם לחבירו — קנאה, תאוה, כבוד, גאוה. אלע זאכן אין דער פינפטער קאטעגאריע זענען בין אדם לחבירו ענינים, מידות וואס באציען זיך צו ווי מען באהאנדלט אנדערע מענטשן.
5. המתחבר לרשע — שילמד ממעשיו ויירשמו בליבו, הוא ששלמה אומר „ורועה כסילים ירוע.” — איינער וואס פארברענגט מיט כסילים ווערט אליין שלעכט.
כללי’ער חידוש: אלע פינף זאכן אין דער לעצטער קאטעגאריע שטאמען פון הלכות דעות. דער רמב”ם אליין זאגט: „כבר ביארנו בהלכות דעות דברים שצריך כל אדם לנהוג בהם תמיד” — איך האב שוין גערעדט פון די אלע זאכן אין הלכות דעות. בעל חימה איז אין פרק ב’ (קעגן כעס), המתחבר לרשע איז דארט באריכות, בעל מחשבה רעה איז אויך דארט. דער רמב”ם מאכט א פארבינדונג: די מידות רעות וואס ער האט שוין באשריבן אין הלכות דעות אלס זאכן וואס מען דארף פארמיידן בכלל, זענען אויך ספעציפיש מעכבי התשובה.
—
רמב”ם: „כל אלו הדברים וכיוצא בהן, אף על פי שהן מעכבין את התשובה, אין מונעין את התשובה, אלא אם עשה אדם תשובה מהן הרי זה בעל תשובה, ויש לו חלק לעולם הבא.”
אלע 24 זאכן, כאטש זיי מאכן תשובה שווערער און לענגער, זענען זיי נישט מונע תשובה אינגאנצן. אויב א מענטש טוט יא תשובה פון זיי, ווערט ער א בעל תשובה און האט חלק לעולם הבא.
– דער חילוק צווישן „מעכב” און „מונע”: „מעכב” מיינט עס מאכט שווערער, עס פארלאנגזאמט, עס דויערט לענגער. „מונע” מיינט עס פארשפארט אינגאנצן. דער רמב”ם מאכט קלאר אז קיין זאך איז נישט מונע תשובה — דער אייבערשטער איז אלעמאל מקבל תשובה.
– דער וואָרט „בעל”: דער מענטש גייט פון זיין א „בעל חימה” אדער „בעל לשון הרע” צו ווערן א „בעל תשובה” — דער זעלבער וואָרט „בעל” (בעלות, אידענטיטעט) ווערט איבערגעדרייט פון שלעכטס צו גוטס.
– פארוואס רעכנט דער רמב”ם אויס אלע 24 זאכן? דער תכלית איז נישט צו זאגן אז מען קען נישט תשובה טון — פארקערט, דער ציל איז אז מען זאל וויסן וואס מען דארף ארבעטן דערויף, מען זאל פאקוסן אויף תשובה טון אפילו ווען עס איז שווער. דאס איז „די ווערק” — צו וויסן וואו די שוועריקייטן ליגן כדי מען זאל זיי באקעמפן.
– צוריקקער צום אנהייב פון דעם פרק: „מונע” מיינט נישט אז דער אייבערשטער איז נישט מקבל תשובה פון אזעלכע מענטשן. „מעכב” מיינט נאר אז עס איז שווערער, אבער דער גאנצער צוועק פון דעם אויסרעכענען איז צו מוטיגן תשובה, נישט צו אפשרעקן דערפון.
Speaker 1:
אונז לערנען פרק… וועלכע פרק? פרק ד׳. סאו הלכות תשובה האבן מיר דערווייל געלערנט די מצוה פון תשובה, מען דארף תשובה טון, און נאך פרטים וועגן תשובה. און אין די לעצטע פרק האבן מיר געלערנט די ענינים פון ווען מ׳איז שוקל עבירות און זכותים פון א מענטש.
קודם כל, תשובה, די ענין פון חשבון הנפש, פון זיך אומקוקן אויף די מצב פון מצוות און עבירות, איז דא די פרטיות׳דיגע ווען א מענטש טוט תשובה, איז ער מחויב בדיעות אז ער איז שוקל ווי ער שטייט מיט זיינע מצוות און עבירות. און דאן האט מען אויסגערעכנט אז דער אייבערשטער איז שוקל, דער אייבערשטער קוקט אויף די וועלט און דער אייבערשטער קוקט אויף מענטשן, צו זיי זענען רבו חטאיו, רבו זכיותיו, און אזוי ווייטער.
און פון דארט זענען מיר געגאנגען צו נאך ענליכע ענינים, צו די ענינים פון די מענטשן וואס פאר זיי איז זייער זייער שווער תשובה צו טון, מענטשן וואס חז״ל זאגן אויף זיי ״אין להם חלק לעולם הבא״, זיי קענען נישט תשובה טון.
און אין דעם איז אויך געווען צוויי קאטעגאריעס. ס׳איז געווען איינס וואס ״אין להם חלק לעולם הבא״ מיינט ממש ממש אז איינס, אז ס׳איז זייער שווער פאר זיי תשובה צו טון, זיי דארפן אריינלייגן א גרויסע עבודה תשובה צו טון. און צווייטנס, אז אויב זיי טוען נישט תשובה, האבן זיי טאקע נישט קיין חלק לעולם הבא, מיתה אליינס וועט נישט העלפן פאר זיי.
און דערנאך האבן מיר אויסגערעכנט נאך זאכן וואס חז״ל זאגן אויף זיי ״אין להם חלק לעולם הבא״, און דער רמב״ם האט געזאגט אז די חז״ל האבן עס געזאגט ארויסצוברענגען די חומר הדבר, אבער ס׳איז נישט שייך ממש ״אין להם חלק לעולם הבא״, נאר ס׳איז צו מעורר זיין ווי שטארק מען דארף ארבעטן אויף תשובה, און ארויסצוברענגען ווי הארב ס׳איז, הגם אז ס׳איז נישט ממש אויף די זעלבע לעוועל ״אין להם חלק לעולם הבא״ ווי די וואס מען האט אויסגערעכנט אנפאנג.
ס׳טייטש, אנפאנג האט מען אויסגערעכנט רשעים, ס׳טייטש אפיקורסים, אדער מענטשן וואס זענען מצער כלל ישראל, אדער מענטשן וואס טוען ביד רמה. די צווייטע קאטעגאריע פון זאכן זענען געווען מער גרינגערע זאכן, איינער וואס איז מצער אנדערע אידן, מלבין פני חבירו ברבים, וכו׳, אבער זיי זענען אויך גענוג הארב אז חז״ל לייגן זיי, מאכן זיי ממש ענליך צו די ״אין להם חלק לעולם הבא״ ווי פון די ערשטע.
דא גייט דער רמב״ם צו, מ׳גייט מעתה מקובא דלכאיל, צו נאך זאכן וואס א מענטש דארף זייער שטארק זיך נעמען אין הארץ אז ער מוז תשובה טון, ווייל ער קען מיינען אז ס׳איז נישט אזוי געפערליך, אבער עכט איז עס זייער שטארק געפערליך. און וועגן דעם לייגט מען זיי אריין אין א קאטעגאריע פון די דברים המעכבים את התשובה.
איך וויל צולייגן אדער מאכן מיין וועג וויאזוי איך וואלט עס געפרעימט.
קודם כל, לאמיר פארשטיין, ס׳איז דא הלכות תשובה צען פרקים, יא? צען פרקים אין הלכות תשובה. דער רמב״ם האט געזאגט אין די הקדמה אז ס׳איז הלכות תשובה, ועוד עיקרים מן האמונה כלולים עמהם. איז זיכער אז די ערשטע, לכאורה קען מען עס צעטיילן… נאכדעם, די זיבעטע פרק דארף מען זען, ס׳שטימט נישט אזוי גוט מיט מיין חלוקה. אבער מער ווייניגער קען מען עס צעטיילן, די ערשטע פיר פרקים זענען הלכות תשובה, אויך אביסל ברייט, אזויווי אונז זאגן. אבער לאמיר זאגן, הלכות תשובה ודיני החרטה והוידוי וכו׳. און די צווייטע זעקס פרקים זענען ממש, הייבט זיך אן פון בחירה, און ס׳גייט צו שכר ועונש, עיקרי הדת, געוויסע עיקרים וואס איז קאנעקטעד צו תשובה.
סאו דאס איז די לעצטע פרק פון תשובה, סאו אזויווי דו זאגסט, די לעצטע, ס׳איז אזויווי די אחרון, די קלענסטע זאך פון תשובה.
וואס איך האב געוואלט מדייק זיין, דאס האט מיר דערמאנט אז דער רמב״ם האט נעכטן אין די פריערדיגע פרק געברענגט די זאכן וואס זענען נישט חלק לעולם הבא, וואס מ׳זאגט אויף זיי. האט דער רמב״ם צוגעלייגט אויף זיי אן אינטערעסאנטע חידוש, ער האט געזאגט אז ס׳שטייט אצל אומרי חכמים שהרגיל בהם אין לו חלק לעולם הבא.
יא, ער זאגט נישט פשט אז איינער איז איינמאל מבזה תלמיד חכם ברבים איז שוין אזא גרויסע חטא אז ער האט נישט קיין חלק לעולם הבא. קען זיין אז ס׳איז פשט פון די גמרא, אבער דער רמב״ם לייגט צו א תנאי, אז ס׳מיינט הרגיל בהם. אזויווי מיר האבן געלערנט נעכטן, אז מ׳מיינט אז ס׳איז א גאר א שלעכטער מענטש וואס איז נישט ראוי צו גיין צו עולם הבא. יא, סאו די רגילות, לכאורה איז א סארט… מיר האבן געלערנט אין הלכות דעות, יא, רגילות מיינט אז ער ווערט א שלעכטער מענטש, ער ווערט, ער באקומט א שלעכטע מידה, ער איז א שלעכטער מענטש.
און יעצט, די זעקסטע, לעצטע פרק איז…
Speaker 2:
איך וויל נאר א קלייניגקייט, די רגילות איז אויך זייער ענליך צו דאס וואס מיר האבן געלערנט, אז איינער טוט אפילו נאר א קליינע עבירה, אבער ער טוט עס תמיד, און ער איז דארט געווארן א רגיל בה. אבער דארט שטייט שוין אז יעדע מין רגילות איז שוין א מין יד רמה, אזויווי אז ער… ווען איינער געווענליך טוט א מצוה, ער האט אסאך מליצה יושר אויף אים, ער נעמט זיך נישט אין די הענט. ס׳איז אן אנדערע גדר, אבער די רגילות איז אן ענין פון יד רמה.
Speaker 1:
יא, שטימט? די רגילות איז אן ענין פון סארט מרידה, און… איך וואלט נישט ממש דאס געזאגט. ווייל פארקערט, דאס הייסט, יענער רגילות איז נישט וועגן ער איז רגיל, נאר ווייל ער איז א יד רמה. אבער עס קען זיין א יד רמה אן רגילות, אפשר אזוי ווי א יוקם, א מענטש איז איינמאל מיט א חוצפה. אז חוצפה איז א דבר פון עצמו. רגיל איז פארקערט, ער כאפט נישט, ער איז מורד במלכות.
Speaker 2:
יא, אבער ער זאגט, א יושר טוט עס אייביג, איז פשט אז ער רעכנט זיך בכלל נישט מיט די עבירה. ווען איינער רוב מאל פאלגט ער, אסאך מאל פארגעסט ער, איז פשט אז ער רעכנט זיך מיט די עבירה. אבער דער רגיל, ער האט אויסגעשניטן די עבירה. ס׳איז ענליך צו יענעם מין.
Speaker 1:
יא, אבער איך וואלט געזאגט אז יענץ איז א פראבלעם פון אזוי ווי כפירה בכלל. דא רעדט מען א פראבלעם אז ער ווערט א מענטש, אזוי ווי ער האט געשטעלט נעשה לו כהיתר, דאס איז מער אזוי ווי דו זאגסט. אבער ס׳איז דא אזוי ווי ״עבר ושנה בה״, ס׳ווערט אים שווער צו פרוש זיין. א צווייטע זאך, נישט אז ער ווערט נעשה לו כהיתר אז ער ווערט א שטיקל כופר בעיקר, נאר ער ווערט, ס׳ווערט אים שווער צו פרוש זיין, ער ווערט סטאק. און ספעציעל אין געוויסע זאכן וואס דער מענטש איז נוטה. מען קען זאגן אז דאס איז די זאכן וואס ס׳איז די סדר אז מען ווערט סטאק אין דעם חלק.
Speaker 2:
אבער למשל אויף לשון הרע האט ער געזאגט קלאר די ווארט ״בעל לשון הרע״. בעל לשון הרע מיינט נישט אז ער רעדט אמאל לשון הרע. ער איז א לשון הרע׳ניק, ער איז דער מענטש וועם יעדער איינער רופט צו פרעגן די לשון הרע.
Speaker 1:
איך מיין אז דער רמב״ם אין הלכות דעות האט אויך געמאכט די חילוק פון זאגן לשון הרע און ״קובע עצמו לספר לשון הרע״, וואס דאס איז מענטשן וואס טוען דאס כסדר.
און די זעלבע זאך, אויב אזוי פארשטייען מיר אז די דברים המעכבים את התשובה וואס מיר גייען דא לערנען, איז אויך זאכן וואס ער ווערט אזא סארט מענטש וואס ווערט אים שווער, ער ווערט סטאק אין זיין עבירה. מיר וועלן זען פארשידענע אנדערע ריזאנס, אבער ער ווערט סטאק צו זיינע זאכן. ס׳איז זייער וויכטיג אין הלכות תשובה וואס איז קאנעקטעד מיט וועלכע סארט מענטשן. נישט נאר אז דער רמב״ם האט אנגעהויבן הלכות תשובה און מ׳דארף תשובה טון אויף די עבירות, נאר צוביסלעך רוקט ער זיך צו מ׳דארף ווערן א בעסערער מענטש. און די מעכבי תשובה זענען זאכן וואס מ׳ווערט אזא סארט מענטש. באמת וועלן מיר זען אז די ענדע פון די פרק צייכנט דער רמב״ם אן ספעציעל ח׳ דעות, אז מ׳זאל זיך פירן מיט ח׳ דעות. סא דאס איז א גרויסע מקור פאר די וועג.
זייער גוט. זאגט דער רמב״ם אינעווייניג: ״עשרים וארבעה דברים מעכבין את התשובה״. פיר און צוואנציג זאכן זענען מעכב תשובה. ס׳איז אינטערעסאנט, מעכב מיינט נישט… מעכב מיינט געווענליך אזוי ווי אויפהאלטן. איינער איז מעכב איינעם מיינט ער האלט אים אויף. נישט מעכב, אבער ס׳איז נישט מונע. ס׳איז דאך מען קען תשובה טון, נאר זיי ווילן וויסן אז די תשובה קומט אן שווער. געווענליך איז תשובה נישט אזוי שווער, אדער א קומפנים תשובה איז עפעס וואס מען קען טון. דא דארף דער מענטש שווערער ארבעטן אויף תשובה.
סאו וואס איז דער טייטש? איך הייסט, מען קען טייטשן מעכב איז פאר תשובה, פשט, אפילו ס׳קומט יום כיפור, איז עס מעכב אזויווי דם איז מעכב אין די קרבן, עפעס א זאך א צאח, ס׳איז אפילו ער טוט תשובה מיט אלע הלכות, אויב ער האט געטון די עבירה העלפט עס נישט. ווייל מען קען טייטשן, דער ווארט מעכב נוצט מען אסאך מאל אויף אויפהאלטן, האלט יענעם אויף, ס׳איז דאך ס׳דויערט לענגער. אסאך מאל דא מעכב מיינט אז ס׳איז א תנאי, אזויווי ביי א קרבן, די זאך איז מעכב די קרבן, איז עס ווי איינער פון, ס׳איז נישט קיין כפרה אן דעם. אבער דא דער מעכב וואס דער רמב״ם רעדט דא, לכאורה האט ער פארשטאנען אז די לשון חז״ל דא מעכב מיינט ס׳האלט אויף די תשובה, ס׳מאכט אז די תשובה זאל דויערן לענגער.
סאו וועלכע תשובה? אבער לאמיר אויך טייטשן, אפשר למשל, יעדע מאל תשובה איז גענוג אז ס׳איז דא וידוי מיט חרטה, דא דארף מען עפעס מער ארבעטן, מען דארף עפעס א גרעסערע עבודה. אבער לאמיר פארשטיין, פון וועלכע תשובה רעדט מען דא? דאס הייסט, אויב איינער האט איינע פון די זאכן, איז אים שווערער אויפצוהערן נישט צו לייגן תפילין, אדער אזא זאך?
Speaker 2:
איך מיין אז ס׳מוז זיין אז דא תשובה רעדט מען פון די ברייטערע תשובה, וואס מיר האבן גערעדט מער אזויווי ער ווערט א בעסערער מענטש. און דאס איז נישט תשובה אויף א געוויסע זאך, דאס איז מער תשובה כללית, אזויווי.
Speaker 1:
איך מיין וואס דו מיינסט צו זאגן איז, ס׳איז דא וויאזוי תשובה ווערט אנגענומען אין הימל, און ס׳איז דא וויאזוי דער מענטש טאקע טוישט זיך. לכאורה, ס׳קען זיין געוויסע מיינען דאס און געוויסע מיינען דאס, אבער ס׳קען זיין אז מעכב תשובה מיינט אז פאר דעם מענטש קומט אן זייער שווער תשובה צו טון, ווייל ער איז זייער סטאק מיט די עבירה. אבער אפילו פאר דעם מענטש קען מען זאגן אז ס׳איז דא אז ער זאל אויפהערן טון א געוויסע זאך, און ס׳איז דא א ברייטערע תשובה וואס ער זאל ווערן א בעסערער מענטש, ער זאל זיין אן עובד ה׳, ער זאל זיין אן עובד ה׳ רגיל וואס טוט בעסערע זאכן.
רייט, סאו ס׳איז זייער אינטערעסאנט אז די ליסט, ערשטנס, די ווארט וואס דו האסט געזאגט קומט פון די רי״ף אין מסכת יומא ברענגט די ליסט, און ס׳איז נישט דא קיין מקור. איך האב געקוקט אין כסף משנה, און אנדערע זאגן זיי האבן נישט געטראפן די מקור פון די רי״ף. זיי האבן געמיינט אז ס׳איז א ברייתא, אבער די פאקט איז אז מ׳האט עס געפונען ביים רמב״ם אליין אין תשובה, דא די תשובה. ווי קומט די מאמר רבינו יצחק, יצחק אלפסי, ווי קומט עס? דער רמב״ם האט נישט געטראפן קיין מקור? ער ווייסט נישט צו דער רי״ף האט עס אפשר אליינס געמאכט אדער נישט?
אבער דער רמב״ם זאגט, קום אהער, א חלק איז דאס רוב זאכן שטייען אין די משנה אין די תלמוד, דאס הייסט עס שטייט אז דאס זענען זאכן וואס זענען מעכבות התשובה, און מ׳האט זיך אריינגעלייגט אין די ליסט, און אנדערע איז מביאור יוצא, דאס הייסט מ׳קען עס לערנען בקל וחומר פון עפעס וואס שטייט.
און דער רמב״ם זאגט, דא האט ער שוין מסביר געווען די גאנצע זאך, און אויך האט ער מסביר געווען פארוואס, סיבת היות כאילו מעכבות התשובה, והלכות תשובה בחבורנו זה הכולל כל דיני התורה. סאו דער רמב״ם האט דא געטון זייער א שיינע זאך, עס איז ממש אן עקזעמפל פון די טיימס וואס דער רמב״ם האט גענומען א גמרא אדער א רי״ף, איך ווייס, א פריערדיגע מקור, און ער האט עס ממש אויסגעשטעלט. ער האט נישט סתם איבערגעדרוקט די ליסט, ער האט אויך מסביר געווען וואס איז ראנג מיט יעדע זאך, און ער האט עס געמאכט אייגענע קעטעגאריעס.
דאס האט ער געמאכט פריער אין הלכות תלמוד תורה, איז געווען עשר דברים אוכל, פיר און צוואנציג זאכן וואס מ׳איז חייב אויף דעם נידוי. יענץ האט ער יא גענומען פון א חז״ל, רייט? יענץ האט ער גענומען פון א חז״ל, ער האט עס אביסל געטוישט, ער האט אביסל געטייטשט, ער האט אביסל מסדר געווען, אבער ער האט גענומען די נאמבער פיר און צוואנציג שטייט אין חז״ל. די פיר און צוואנציג איז ער אנגעקומען אליינס.
Speaker 2:
ניין, ניין, ניין, די לשון כ״ד איז די נאמבער פון די רי״ף.
Speaker 1:
וואס שטייט נישט איז די אינערליכע קעטעגאריעס. דער רמב״ם מאכט דאס פון דאס, פיר אזעלכע זאכן, פינף אזעלכע זאכן, דאס האט ער אליינס געמאכט.
Speaker 2:
אינטערעסאנט, ער טראכט, דאס זענען נאך פיר און צוואנציג זאכן פון נידוי, אזוי ווי נידוי ולשמים, מ׳נעמט נישט אן זייער תשובה עפעס אזוי. סאו דא איז דא פיר און צוואנציג זאכן וואס מ׳ווערט גע׳נידוי׳ט, און דא איז דא פיר און צוואנציג מענטשן וואס זענען… אה, אין עולם הבא, פיר און צוואנציג. פיר און צוואנציג איז א גוטע נאמבער, און פיר און צוואנציג איז א שלעכטע נאמבער. אינטערעסאנט.
עניוועי, זאגט דער רמב״ם אזוי, יא. ארבעה מהן, פיר פון די פיר און צוואנציג, עון גדול, איז א גרויסע עבירה, און די סיבה פארוואס תשובה קומט אן שווער איז ווייל ס׳איז א גרויסע עבירה, און דער אייבערשטער וויל זיי נישט העלפן תשובה טון. והעושה אחד מהם, און איינער וואס טוט איינער פון די פיר, אין הקדוש ברוך הוא מספיק בידו לעשות תשובה, לפי גודל חטאו. ס׳איז טאקע אזוי, ס׳איז דא אין חז״ל א זאך אז ווען איינער טרייט צו תשובה טון, באקומט ער הילף פון הימל, הבא לטהר מסייעין אותו, ער באקומט אפשר א געוויסע סייעתא דשמיא.
אדער אפשר למשל, מיר האבן פריער געלערנט אז א סייעתא דשמיא צו תשובה איז מסוגל פאר תשובה. ס׳טייטש אפשר אז דער אייבערשטער גיבט פאר מענטשן גוטע מחשבות, מענטשן ווערן מעורר צו תשובה אין די טעג. אבער אויף די חטאים העלפט נישט דער אייבערשטער צו תשובה טון. דאס וויל ער זאגן אז מספיק בידו, דאס מיינט נישט אז דער אייבערשטער לאזט אים נישט תשובה טון, נאר ער באקומט נישט קיין הילף, ער דארף שווערער ארבעטן אויף תשובה טון.
און דער רמב”ם געבט נישט א ריזען. ער זאגט אז ווייל ס’איז א זייער גרויסע עבירה איז… ניין, ער געבט יא. ואלו הן, א) המחטיא את הרבים. איינער וואס איז מחטיא את הרבים. אונז האבן דאס געהאט נעכטן בעצם אין די “אין להם חלק לעולם הבא”, יא. ובכלל עון זה המעכב את הרבים מלעשות מצוה. איינער וואס האלט צוריק א רבים פון טון א מצוה. נישט נאר ער מאכט זיי טון אן עבירה, נאר ער האלט זיי צוריק פון טון א מצות עשה.
יא, אבער איך מיין אז דעמאלטס האבן מיר געלערנט בפירוש, אין די פריערדיגע פרק, מחטיא את הרבים, האט דער רמב”ם געזאגט “אפילו בדבר קל”, אפילו אויף א מצות עשה. אבער ס’איז זייער מעגליך אז מחטיא את הרבים דארט מיינט ממש איינער שטעלט זיך אויף מיט א שווערד און לאזט נישט אידן גיין דינען דעם אייבערשטן. דא קען עס זיין אויף אסאך א גרינגערע פארנעם, איך ווייס, איינער וואס שמועסט הויך ביים דאווענען, און די גאנצע שול לכבוד דעם דאווענט נישט גוט. איז אן אסאך גרינגערע פאל. יענער מחטיא את הרבים איז אויך ווי א חלק אזוי ווי פון “ביד רמה”, איינער וואס גייט אנטקעגן כלל ישראל, גייט אנטקעגן די תורה.
די מחטיא את הרבים דא קען זיין אפילו אויף א קלענערע פארנעם, איינער וואס מאכט אן אנדערע אידן מיט תאוות אדער מיט… דו קענסט נישט אנהאלטן. אבער מעכב את הרבים מלעשות מצוה, מער אזוי ווי דו זאגסט, די עקזעמפל סאונדט שרעקעדיג. אבער אפשר איז דא אזא זאך, ער לאזט נישט מאכן א שיעור. אפשר איז דא אזא זאך, נישט ער לאזט נישט מצוות מענות נישט ווערן פאררעדט, נאר ער לאזט נישט מאכן א מצוות עשה. אפשר קען מען אזוי זאגן.
ס’איז דא איינער וואס ער זאגט ער לאזט נישט לייגן תפילין, דאס איז מבטל מצוות עשה. ס’איז דא א צווייטע זאך, מ’וויל מארגן זיין א שיעור און ער שטערט עס. ס’איז נישט קיין ביטול מצוות עשה. אבער ס’קען זיין אזוי ווי איך האב געזאגט, למשל, א באנטש אידן ווילן דאווענען בכוונה, און ער שטערט די כוונה פון א רבים פון דאווענען. איך זאג אפילו, מ’וויל מאכן א מנין אין שטעטל, און ער שטעלט זיך נישט צו. ער מאכט נישט קיינער זאל טון אן עבירה, ער שטעלט זיך נישט צו צו די פראדזשעקט פון מאכן א מצווה.
די צווייטע איז, ער איז נישט נאר מחטיא א גאנצע רבים, נאר אפילו איין מענטש. ער איז מטה חבירו מדרך טובה לדרך רעה. ער איז מטה איין חבר, אבער ער טוט אסאך א הארבערע זאך. ער טוט עס טאקע נישט פאר א רבים נאר פאר א יחיד, אבער נישט אז איין עבירה איז ער אים מחטיא, נאר ער מאכט אים קאליע, ער מאכט אים א שוואכערע מענטש, כגון מסית ומדיח. ענליך צום מסית ומדיח.
מ’רעדט נישט דא א מסית ומדיח פאר עבודה זרה ממש, ווייל דאס איז דאך זיכער גאר הארב, וואס עבודה זרה האבן מיר שוין געלערנט, אויף דעם איז נישט דא קיין תשובה אדער כפרה, ווייל דאס איז זייער הארב. מ’רעדט דא איינער וואס איז א מסית ומדיח אויף א געוויסע מענטש, ער מאכט אים א שוואכערע איד.
די משנה, ער ברענגט אז דער מקור, איינער פון די מקורות נעמט ער עס איז די תוספתא אין נדרים ברענגט דאס א קל וחומר פון נכסים פון א עיר הנדחת וואס ווערן פארברענט. ס’איז פונקטליך. דאס הייסט, מ’רעדט דא פון א מסית ומדיח, און ס’איז נישט ריכטיג וואס איך האב געזאגט אז מ’רעדט נישט פון עבודה זרה, ווייל דאס איז… איך מיין אז ס’איז זייער אינטערעסאנט, ווייל דאס איז ממש מדה כנגד מדה.
יא, דו מאכסט יענעם, דו ביסט די אפאזיט פון א מחזיר בתשובה, דו ביסט א מחזיר בשאלה, א מחטיא ברבים. ממילא דו ביסט נישט מספיק זיין אין ידיו לעשות תשובה, ס’איז א מדה כנגד מדה. אבער דאס איז אינטערעסאנט, ווען מ’טוט עס צו די רבים איז אפילו א קלענערע חטא. פאר איין מענטש איז עס ווען מ’מאכט אים ממש קאליע, מ’מאכט אים מדרך טובה לדרך רעה.
יא, אז מ’מיינט צו זאגן, יא, ער האט א גוטע חבר, יענער איז געווען א גוטע בחור, און ער מאכט אים א שלעכטע בחור. מדרך טובה, ס’איז געווען א שלעכטע חבר. סאו ס’איז דא מחטיא את הרבים, ס’איז דא איין מענטש, און יעצט איז דא א געוויסע מענטש סתם, און דא איז עס אסאך א גרעסערע צער פאר א מענטש.
הרואה בנו בתרבות רעה, ער זעט אז זיין קינד גייט אין א שלעכטע וועג, ער האלט אינמיטן… תרבות מיינט אזויווי ער זוכט זיך צו מארגען אין שלעכטע זאכן, יא? יא, ער מיינט תרבות רעה. אזוי ווי גדל אזוי ווי… יא, ריבוי. ער וואקסט אויף א שלעכט קינד.
יא, א קינד גייט אין א שלעכטע דירעקשאן, ווייל איינער מחנך ביהוד, ואינו ממחה בו, און ער האלט אים נישט צוריק. ס’איז נישט אז ער מאכט אים גלי’ן, אבער ער האלט אים נישט צוריק פון זיך אליין גלי’ן מאכן.
דאס איז דער רמב”ם מסביר, הוליך בנו ברשעותו. אויף א צווייטן מענטש האט מען נישט די אחריות, אבער אויף דיין אייגן קינד, דיין קינד איז אין דיין רשות. אילו מיחה בו, ווייל דו וואלסט מוחה געווען, ווייל דו וואלסט געשטערט דיין זון פון גיין בדרך רע, הוי’ פורש, וואלט ער זיך אוועקגעגאנגען פון דרך רע. ונמצא, כאילו החטיאו. קומט אויס, כאילו החטיאו. עס איז ענליך צו די פריערדיגע פאל פון איינער וואס איז מחטיא יענעם, ווייל דיין זון, מיט’ן עצם לאזן אים טון שלעכטע זאכן, איז עס אזוי ווי דו געסט אים רשות, איז אזוי ווי דו אימפאוערסט אים צו טון שלעכטס.
איך ווייס אז אלע מפרשים האלטן נישט פון דעם, אבער איך מיין אז עס איז נאך אלץ אמת. אקעי, די מפרשים וועלן זיך וועלן אנדערש טייטשן די ווערטער “מחנך ביהוד”. יא. דער רמב”ם, מיר האבן חלילה נישט געזען אזא סארט זאך. מען מעג עס זאגן, ווייל מענטשן כאפן נישט.
דער רמב”ם לייגט צו “בנו ברשעותו”. מען דארף וויסן, אויב איינער איז בנו נישט, אויב ער איז ברשעותו, ער איז אויס רשותו, ער איז אויס רשותו, דאן קאונט עס שוין נישט, דארף מען נישט. ס’איז דא די גמרא אז המכה בנו הגדול איז עובר אויף לפני עור.
איי גוט. אסאך מאל, אין געוויסע עידזשעס, מענטשן כאפן נישט אז זייערע קינדער זענען ברשותם, און זיי כאפן נישט אז די טאטע קען אים זאגן איין ווארט און ער וועט אויפהערן צו גיין מיט די שלעכטע חברים. און מען דארף וויסן אז ס’איז דא אן ענין פון “ס’איז נישט מיין פאלט, ער האט שלעכטע חברים”. אבער דו קענסט אים מוחה זיין, און דו דארפסט זאגן די אלע זאכן. ס’איז נישט… איי גוט.
זאגט דער רמב”ם, בכלל אומרים זה, בכלל פון דעם, איז איינמאל דו פארשטייסט מער די סיבה פארוואס די זאך איז מעכב תשובה, ווייל דיין זון איז אין דיין רשות, קומט אויס אז יעדער מענטש וואס איז אין דיין רשות, כל שאפשר בידו למחות באחרים, איינער וואס האט כח איבער אנדערע מענטשן און ער קען זיי מוחה זיין צו ווערן בעסער, בין ברבים בין ביחיד, ולא מיחה, ער האט זיי נישט געשטערט פון ווייטער ווערן קלי’ער, אלא הניחם בכשלונם, ער לאזט זיי בלייבן ווייטער אין די וועג וואס זיי ווערן נכשל, איז עס בגדר זה, ס’גייט אריין אין די גדר.
איך מיין אז די ערשטע דריי איז זייער פשוט פארוואס ס’איז שווער תשובה צו טון, ווייל אפילו אויב דו טוסט תשובה, אבער יענער מענטש האט זיך נאך נישט תשובה געטון. ס’קען זיין די וועג וויאזוי מ’טוט תשובה וועט העלפן, ווען דו גייסט און דו ביסט מחזיר בתשובה דעם רבן אדער דעם יחיד אדער דיין זון, אבער ווי לאנג דו טוסט נישט דאס, דו אליין טוסט תשובה, וואס העלפט עס? אבער דו האסט יענעם קאלע געמאכט, וועגן דעם איז עס מעכב תשובה. לכאורה פשוט.
יא, אבער ס’איז אינטערעסאנט אז אויף דעם זאגט נישט דער רמב”ם… איך וואלט געקענט טראכטן פארשידענע וועגן וויאזוי ס’שטערט. למשל, איינער האט מחטיא געווען א רבן, נאכדעם וועט ער תשובה טון, קומט דער רבן און זאגט, “אהא, דו האסט אונז געמאכט טון אלע עבירות, און אונז גייען דיך נישט לאזן תשובה טון.” אבער דער רמב”ם ברענגט נישט ארויס אז דאס איז א סיבה. ער זאגט אז דער אייבערשטער גייט דיר נישט העלפן.
דא, די זאכן קענען זיין אפילו נאך פשוט’ער וויאזוי דער אייבערשטער העלפט נישט. נאר דיין תשובה איז נאך נישט בשלימות, דיין תשובה פעלט נאך א גרויסע תנאי אין די תשובה. ס’איז שוין נישט אין דיין הענט, די תשובה איז נישט אין דיין הענט, ס’איז אין די הענט פון נאך מענטשן. סאו וויאזוי וועסטו טון א פולע תשובה? דו דארפסט יעצט ארומלויפן טרעפן די אלע מענטשן און זיי מחזיר בתשובה זיין. ס’איז א גרויסע שווערע ארעוואניע.
די פראבלעם גייט דער רמב”ם זאגן שפעטער. איך מיין ער האט שפעטער א קאטעגאריע פון זאכן וואס איז שווער תשובה צו טון ווייל ס’איז אסאך מענטשן. דא וואס דער רמב”ם זאגט “אינו מניחין אותו לעשות תשובה” מיינט ער נישט אויף די חטא. איך מיין ער זאגט דא אז דער אייבערשטער לאזט אים נישט טון תשובה באופן כללי. ער קומט יום כיפור, ער וויל ווערן בעסער, דער אייבערשטער וויל נישט, ער גייט דיר נישט העלפן. דו גייסט נישט באקומען קיין התעוררות יום כיפור. אלע אידן באקומען התעוררות יום כיפור, און דער וואס איז מחטיא את הרבים באקומט נישט.
קען זיין, אבער איך זאג, ס’איז אביסל אנדערש ווי שפעטער. ווייל שפעטער איז עס שווער, אבער דו קענסט עס ערלעדיגן. ס’איז נישט איינגעגאנגען מיט’ן רבן, דו דארפסט יעצט גיין אויפזוכן א באנטש מענטשן. אבער מדירך טובה לדרך רעה, צוריקגיין איז א קאז, ס’איז נישט זיכער אז דו גייסט קענען מצליח זיין.
ווען דו האסט מחטיא געווען איינעם אז ער האט וועגן דיר נישט געלייגט תפילין, קענסטו אים גיין בעטן ער זאל הייבן אן לייגן תפילין. אבער ער איז געווארן א שלעכטער מענטש, ווערן צוריק א גוטער מענטש איז א ריזיגע עבודה. דאס איז א מעכבת, ס’איז זייער שווער. אדער זיין זון איז געגאנגען בתרבות רעה, איז לכאורה די זעלבע זאך, אז דער מענטש איז געווארן רגיל אין שלעכט.
איז לכאורה די מעכב תשובה דא איז צוליב דעם אז ווי לאנג ער קען נישט טון די גרויסע… ס’איז ממש א נס צו קענען גיין און צוריקדרייען א מענטש פון דרך רעה צוריק לדרך טובה. וועגן דעם איז עס מעכב. ווי לאנג מען טוט דאס נישט, איז עס מעכב. אפשר מיינט ער אזוי.
פארוואס זאגט ער אונז די גאנצע ליסט? וואס טוט די ליסט דא? די ליסט מיינט זיך צו זאגן אז מ’זאל שטארק נזהר זיין אין די זאכן, ווייל געווענליך טראכט א מענטש, איך קען דאך אלעמאל תשובה טון. ס’איז נישט אז אויף אלעס קען מען תשובה טון. סאו, אזוי ווי דו זאגסט, ווייל ס’איז שווער, פאר וואטעווער ריזען, אבער קען זיין פאר דעם מענטשן, ס’ברענגט ארויס די חומר הדבר, וואס דאס איז.
ס’איז דא פארשידענע וועגן ארויסצוברענגען חומר. מען קען זאגן, “איינער וואס איז עובר אויף דעם באקומט א גרויסע עונש.” ס’איז דאך א וועג פון זאגן, “הער אויס, אויף דעם גייט מען נישט קענען תשובה טון.” אזוי איז עס. האסט נישט פארגעסן צו לייגן תפילין איין טאג, דו קענסט אין איין סעקונדע תשובה טון. אבער אז דו האסט געזאגט “שבת איז אויף”, אז דו האסט געזאגט “לא זזים שפתותינו מלומר לך”, דו האסט נישט מוחל געווען אויף דיין זון וואס דו קענסט, דו קענסט נישט קענען תשובה טון. דו קענסט אים נישט קענען, אקעי, מיר וועלן זען שפעטער, אבער ס’איז זייער א… זייער שלעכט דיך, וואס אזוי ווי דו זאגסט, ס’איז נישט דא קיין וועג צוריק, צוריקגייט א כהאי גוונא.
די פערדע זאך פון אים איז, “האומר אחטא ואשוב”, איינער וואס נוצט תשובה אלס א מאטיוועישאן צו זינדיגן. ער טראכט זיך, “זאל איך זינדיגן, זאל איך נישט זינדיגן? יא, לאמיך זינדיגן, איך קען שוין נאכדעם תשובה טון.” דו קענסט נישט, ווייל דיין כוונה איז געווען אז ס’איז א נייגע. דיין תשובה האט דיר געמאכט זינדיגן. ממילא, יעצט טראכטסטו אז דו גייסט יעצט תשובה טון, און נאכדעם וועסטו נאכאמאל זינדיגן. איך נעם נישט דיין תשובה ערנסט. זיין תשובה איז נישט ערנסט, ווייל מ’זאגט, דיין תשובה איז צו קענען נאכאמאל זינדיגן, יא? ווייל ביי דיר איז תשובה אזא איזי זאך, מ’זינדיגט מיט די תשובה, ס’איז א דזשאוק.
בכלל זעה איך, האומר, לאו דוקא תשובה, נאר ער זאגט, “אחטא ויום הכיפורים מכפר.” ער נעמט נישט ערנסט די ענין, וואס איז די כח התשובה פון יום כיפור, די כח הכפרה פון יום כיפור נעמט ער נישט ערנסט. זייער גוט.
ס’איז זייער אינטערעסאנט, ווייל די גמרא אין יומא זאגט, אין אונזער גירסא אין די משנה שטייט, “האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב.” זאגט די גמרא, דאס איז צוויי מאל ווייל “עבר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר.” משמע אין די גמרא איז נישט דיין פשט, נאר די פשט איז אז ער האט שוין געזינדיגט צוויי מאל, דעמאלטס ווערט אים שווער תשובה צו טון. אבער די רמב”ם ברענגט נישט דאס. די רמב”ם האט דאס פשט געזאגט אזוי ווי דו זאגסט, אז “אחטא ואשוב” איז אליינס א זאך וואס איז נישט גורם.
אה, דו זעסט זייער שיין, די רמב”ם זאגט ממש די לשון וואס דו האסט געזאגט, איי עם ספיקינג, כלומר, “לא יסייע השם לעשות ביום הכיפורים מה שבא יראה שיתכפר בו.” ס’איז נישט אז דער אייבערשטער איז מוחל אין יום כיפור. דער אייבערשטער העלפט. ס’איז דא א פשוט’ע זאך, דער אייבערשטער העלפט אז יום כיפור גייט מען אין שול און מ’האט ישוב הדעת, מ’קען תשובה טון. דער מענטש, פונקט יום כיפור האט ער עפעס א צרה, ער האט נישט קיין ישוב הדעת.
אבער דאס איז עכטע “אשוב ואחטא”. דאס מיינט נישט אז דער מענטש זאגט “אשוב ואחטא”, יא? דאס וואס מען זאגט אז מען גייט נישט תשובה טון ווען ער פאלט צוריק, דאס איז נישט עכטע “אשוב ואחטא”. עכטע “אשוב ואחטא” מיינט ער זינדיגט אויפ’ן פלאן תשובה צו טון. דאס איז נישט קיין וועג. מען קען נישט זינדיגן אויפ’ן פלאן תשובה צו טון. דאס מוז מען זאגן, ער גייט נישט קענען תשובה טון. דער פלאן גייט נישט ארבעטן.
ס’איז געווען א דרשה וואס מ’האט געזאגט אז עכטע “אשוב ואחטא” איז נישט דא אין די לעצטע יארן, קען מען שוין נישט טון עכטע “אשוב ואחטא”.
דער מענטש, פונקט יום כיפור האט ער געטון אן עבירה, ער רעדט נישט קיין איין ווארט. אבער דאס איז עכטע בושה. דאס מיינט נישט אז דער מענטש זאגט “אשובה ואחטא”, יא? דאס וואס מ’זאגט אז מ’גייט טון תשובה און מ’פאלט צוריק, דאס איז נישט עכטע בושה.
עכטע בושה מיינט אז ער זינדיגט אויפן פלאן תשובה צו טון. דאס איז נישט קיין בושה. ער זינדיגט אויפן פלאן תשובה צו טון, און דער אייבערשטער זאגט, “איך וועל דיר נישט געבן קיין תשובה צו טון.” דארט וועל איך דיר גארנישט העלפן.
ניין, ווען א מענטש זאגט “עכטע בושה”, זאגט ער אז חטא איז א קלייניגקייט, מ’גייט דאך שנעל טון תשובה. ער נעמט נישט קיין חטא ערנסט. איינער וואס זאגט “אשובה ואחטא” איז פשט אז ער איז מכיר אין זיינע מוגבלות, ער זאגט אז איך בין א מענטש וואס פאלט זייער שנעל דארט. ס’איז אן אנדערע מין זאך.
שוין, לאמיר גיין ווייטער. יעצט, איז דא די ערשטע פיר זאכן. די נעקסטע פינף זאכן זענען אן אנדערע מין גדר. זיי זענען “מעכבין את התשובה”. ס’איז נישט קיין גרויסע עבירה, יא? ס’מאכט נאר אז ס’וועט זיין זייער שווער תשובה צו טון. ס’מאכט אזוי ווי ס’וועט זיין א שווערע טיר וואס ווערט פארשפארט פאר תשובה, און מ’דארף זייער שווער ארבעטן אויפצוברעכן יענע טיר.
זאגט דער רמב”ם, “חמשה דברים הן המעכבין את התשובה מפני עושיהן”. זיי פארשפארן צו די טיר פון תשובה, די וועגן פון תשובה, פאר די וואס טוען די עבירות. ואלו הן:
הפורש מן הצבור. איינער וואס איז א פורש מן הצבור. אבער אויך לאו דווקא נישט אויף אזא פארנעם ווי מ’האט געלערנט נעכטן אין איינעם פון די חלקים, אז דאס זענען געווען ממש, איך ווייס, מענטשן וואס זענען ממש גרויסע מומרים און רשעים.
אבער איינער וואס גייט נישט אין שול ווען ס’איז דא אן עצרת התעוררות, אדער ווען דער רב זאגט דברי מוסר. פארוואס? זאגט דער רמב”ם, “לפיכך בשעה שיעשו תשובה לא יהיה עמהן”. ווען דער ציבור טוט תשובה, למשל עצרת תשובה, ווען דער עולם זאגט, אזוי ווי דער רמב”ם זאגט אין הלכות תשובה, עצרת תשובה זאגט מען מער דברי כיבושין, דברי סליחה וכפרה, עס העלפט נאר פאר די מענטשן וואס זענען דארטן אין שול. ס’איז דא א תנאי, ער זאל זיין דארטן ווען ס’איז געשען, אבער אדרבה, דו ביסט נישט דארטן, וויאזוי זאלסטו תשובה טון?
“לא יאמרו”. ביי איינער זוכה יאמרו בסוכות של עושים, דו ביסט נישט קיין זוכה זיין אין די זכויות וואס זיי טוען. טאקע ביים זינדיגן מיט’ן עולם ביסטו געווען דארטן? אין די רעסטאראנט וואו די גאנצע עולם איז פארזאמלט, ביסטו געווען דארטן?
איך מיין, ער זאגט, א פורש מן הציבור מיינט נישט צו זאגן אז ער באלאנגט נישט פאר די אידן, נאר ער איז נישט דארטן ווען דער עולם טוט תשובה. דאס קען זיין אזוי עקסטרעם, אבער ס’קען אויך זיין, איך מיין, אזעלכע מענטשן ווי מיר וואס האלטן זיך אינדיווידזשועלס, זענען אויך א שטיקל בכלל דעם.
מען דארף אפשר טרעפן, אפשר קען איך זאגן, איך האב מיין אייגענע דרך התשובה וואס גייט נישט דורך די ציבור, אבער ס’איז אן אמת’דיגע חסרון. יעדער איינער, אפילו ס’איז א שטיבל אידן, עפעס א גרופע, אבער זיי האלטן זיך אז זיי זענען פרומע, זיי פארלירן אויך עפעס פון דעם, ווייל דער עולם אמאל מאכט זיך א סורות, און דו ביסט נישט פארט. ס’איז דא תקנות הציבור, יעדער איינער דארף טון געוויסע תקנות, און דו ביסט נישט פארט.
לכאורה, דער וואס גייט צו יעדער מוסר דרשה איז א גאר שטארקע תשובה, ווייל ער האלט איין אלע טשענסעס פון תשובה. ס’איז דא דער וואס גייט נאר ממש יום כיפור אין שול, ער פארלירט רוב אפארטוניטיס פון תשובה. ס’קען אויך זיין איינער וואס איז נאר צו צופיל ציבור, ער טוט קיינמאל נישט תשובה, ער גייט נאר צו זיין. ער איז שוין אן עכטער בושה, יא.
ס’ווייטער, זאגט ער, “והחולק על דברי חכמים”, איינער וואס קריגט זיך אויף די ווערטער פון חכמים, און פארוואס איז אים שווער תשובה צו טון? “לפי שמחלוקתו גורם לו לפרוש מהם”. יעדע מאל ווען דער רב זאגט דברי כיבושין, יעדע מאל דער מגיד זאגט דברי התעוררות, ער מאכט אים אוועק, און ער מאכט מחלוקת, ער קריגט זיך אויף דעם רב, און “גורם לו לפרוש מהם”, אוועקצוגיין. ממילא, ווען איינער דארף א דרך התשובה, גייט ער נישט וויסן די דרך התשובה, ער גייט נישט וויסן וויאזוי תשובה צו טון.
אה, סאו “חולק” מיינט נישט דא אז ער דינגט זיך, ער שלאגט זיך. ניין, ער גייט אוועק. מחלוקת מיינט, אזויווי מיר האבן געלערנט, “חולק על רשותו של רבו”, ער מאכט אן אייגענע ישיבה, ער מאכט אן אייגענע… ס’איז ענליך צו “פורש מן הציבור”, אבער דאס איז “פורש מן הציבור” נאר פון די חכמים. ס’איז דא איינער וואס איז “פורש מן הציבור” און “פורש מן החכמים”. ער מאכט זיך אן אייגענע ישיבה, אבער אין זיין ישיבה קען מען אים נישט לערנען די שלחן ערוך פון תשובה אזוי גוט. ער גייט נישט וויסן די דרכי התשובה.
די דריטע זאך איז המבזה את המועדות, איינער וואס שפעט אפ פון מצוות און ער נעמט נישט מצוות ערנסט. אפשר איז ער אפילו נישט עובר אויף די מצוות, אבער ס’איז נישט חשוב ביי אים. זייער ענליך צו וואס אונז האבן נעכטן געלערנט, המבזה את המועדות.
פארוואס? “כיון שנתבזו בעיניו, הרי הוא רודף אחריהן ואינו עוזבן”. איינער וואס ער פאלט אמאל דורך, אבער ער ווייסט נאך אלץ די חשיבות פון די מצוה, ער זאגט תפילין איז זייער הייליג, ער ווייסט די אלע מעלות וואס תפילין טוט פאר א איד, און ער ווייסט די חשיבות, אבער ער פאלט אמאל דורך און ער לייגט נישט תפילין, ווייסט ער אז ער וועט תשובה טון און ער וועט צוריק אנהייבן לייגן תפילין.
אבער אויב ס’איז זייער אן אפטע זאך וואס מענטשן טוען, ווייל ער האט נישט געטון א שטיק צייט, זאגט ער, “אה, ס’איז נישט אזוי וויכטיג צו לייגן תפילין.” ער הייבט עס אן מבזה זיין. איז דער ערשטער מענטש האט א שטיק צייט נישט געלייגט תפילין, אבער ער איז נישט מבזה, ער גייט צוריק אנהייבן און אלעס וועט זיין גוט, ער גייט תשובה טון, ווייל אויף מצוות עשה קען מען תשובה טון.
אבער איינמאל דו האסט מבזה געווען די זאך, הרי הוא רודף אחריהן ואינו עוזבן, פארשפארסטו מיט’ן מבזה זיין פאר דיר אליין די דרכי התשובה. ואם לא יעזבם, מה יזכה? וויאזוי גייסטו תשובה טון? דו גייסט נאר תשובה טון אויף זאכן וואס דו געדענקסט יא אז ס’איז חשוב, אבער די זאכן וואס דו האסט שוין אפגעשפעט פון זיי, גייסטו נישט תשובה טון אויף זיי. אויב אזוי, וויאזוי וועסטו תשובה טון אויף דעם?
איך וואלט געזאגט מער, אויף מצוות וואס זייערע סגולות איז צו מעורר זיין תשובה, למשל תקיעת שופר, האבן מיר געלערנט אויף תקיעת שופר אז ס’איז גורם תשובה. אויב איז דא איינער וואס זאגט, “שופר? נע, ס’איז א מנהג, איך ווייס, ס’איז נישט אזוי וויכטיג,” וועט ער נישט זוכה זיין. זוכה זיין מיינט נישט נאר אין די מצוה אליין, ווייל מצוות טוען אסאך מער ווי די מצוה פון תקיעת שופר וואס מיר האבן געלערנט פריער, איז א מצוה וואס די סגולה פון די מצוה איז צו מעורר זיין תשובה.
אבער איך וואלט געזאגט אפשר אביסל פארקערט, אז אפילו אויב ער וועט תשובה טון, אבער אויף די אלע מצוות וואס ער איז מבזה גייט ער נישט תשובה טון. דאס הייסט, ער גייט קומען אין שול און ער גייט געדענקען אז אמונה בה’ איז זייער זייער וויכטיג, אבער די אלע מצוות וואס ער איז מזלזל אין זיי, אויף יענץ גייט ער נישט תשובה טון. וועט זיין תשובה נישט זיין בשלימות. איך זאג אלץ בהמשך אז מ’מיינט דורך אז איך מיין אז תשובה מיינט נישט דא נאר אויפהערן צו טון עבירות, נאר ס’מיינט אז די מטהר פון חטאים, דו ווערסט א בעסערע מענטש, וכו’.
זאגט דער רמב”ם ווייטער, המבזה רבותיו, איינער וואס איז מבזה זיינע רבי’ס. איז דאס השם, און דאס וועט זיין, די זאך, די מבזה זיין די רבי’ס, גורם להם, איז גורם צו די רבי’ס, די דאך ווילסטו האבן א רבי ווי יהושע און גחזי, זייערע רבי’ס זענען אויך נישט מלאכים, זיי זענען יומען ביאינגס, זיי וועלן דיך נישט קענען מקרב זיין, זיי וועלן דיך אוועקשטופן, זיי וועלן דיך אויפהערן מעורר זיין, זיי וועלן אויפהערן רעדן צו דיר, אזוי ווי עס איז טאקע געשען צו צוויי מענטשן, יהושע, וואס איז שוין נעכטן דערמאנט געווארן, איינער וואס האט פארלוירן זיין חלק לעולם הבא, און גחזי, וואס זיי האבן געהאט גרויסע רבי’ס, אבער איינמאל זיי האבן אנגעהויבן גיין אין שלעכטע וועגן, זייערע רבי’ס וואלטן זיי צוריקגעברענגט, אבער ווייל זיי האבן מבזה געווען זייערע רבי’ס, האבן זייערע רבי’ס זיי נישט געקענט צוריקברענגען.
ביז מ’איז נישט ניטראד, ווען איינמאל דו וועסט ניטראד, וועט דער רבי דיך נישט מורה זיין א להמציא מלמד, דער מורה דרך האמת, ס’איז נישט דער רבי וועט דיך ווייזן די אמת’דיגע וועג, ממילא וועסטו נישט תשובה טון.
ס’איז זייער וויכטיג צו געדענקען, די גמרא זאגט אויף די צוויי אידן, יא, לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, נישט דוחה זיין, לא כיהושע וגחזי, לא כגחזי שדחפו אלישע בשתי ידיים, ולא כיהושע בן פרחיה שדחפו ישו הנוצרי בשתי ידיים. די גמרא בלעימט די אלע גרויסע אפיקורסים וואס עס זענען אין כלל ישראל, די אלע רשעים, די בלעים איז אז זייערע רבי’ס האבן זיי נישט מקרב געווען. אבער דא זאגט דער רמב”ם אז ער האט זיך דאך אביסל צו בלעימען, ווייל ער האט זיך אנגעהויבן מיט די רבי.
ניין, דער רמב”ם זאגט אזוי ווי איך האב געטראכט, אז די רבי’ס גייען דאס טון, ווייל אזוי ארבעט עס, וואס קען מען טון, א מענטש איז נאר א מענטש. אפילו די רבי’ס וועלן טרייען, אז דו קומסט נישט מיט דרך ארץ לערנען, גייסטו נישט קענען לערנען, און וואס גייט געשען איז, דו גייסט נישט האבן א רבי וואס גייט דיר דאס.
ס’קען זיין אז ס’איז געווען מענטשן וואס האבן געטון גרעסערע עבירות ווי יהושע, אזוי זעט דא אויס, און גחזי, אבער זיי האבן נישט מבזה געווען זייערע רבי’ס, און זיי האבן געהאט זייערע רבי’ס, און מ’האט געקענט מענעדזשן מיט זיי מחזיר זיין בתשובה, אבער איינמאל מ’איז מבזה די רבי’ס, אפילו מ’טוט נאר א קלייניגקייט, און אזוי שטייט טאקע אין די גמרא, וואס האט יהושע געטון? ער האט נישט געטון קיין שמידות רעות, ער האט געטון קליינע עבירות, ער האט געטון קליינע עבירות, אבער איינמאל ער איז געווען מבזה רבותיו, האט ער נישט געהאט ווער עס זאל אים צוריקברענגען.
זייער גוט, און דאס איז די זאך. סאו עס קומט אויס אויב מ’וויל דאך אויסלערנען א הלכה למעשה פון די אלע זאכן איז, אז עס איז קלאר וויפיל מ’דארף זיך דבוק זיין אין די רבותיו, אין די חכמים, אין די ציבור.
איז דאס גילוי, יא? פארקערט, מ’רעדט אויבן נעכטן. איך האב דיר געווען געגעבן די פינפטע, לאמיר זען.
“שונא את התוכחה” איז איינער וואס האט פיינט ווען מ’מוסר’ט אים. ער לאזט נישט מ’זאל ווייזן זיין רבי’ן אין חלולי, ער לאזט נישט זיין רבי זאל אים זאגן מוסר, ער לאזט נישט מענטשן זאלן אים זאגן מוסר. פארוואס שרייט ער “לא יניח לו דרך תשובה”? די תשובה געשעט דורך דעם וואס מ’הערט צו ווען איינער מוסר’ט אים. שטייט “תוכחה גורמת לתשובה”. ווען מ’איז מוכיח איינעם, מ’ווייזט אים אויף זיינע שוואכקייטן, איז גורם צו תשובה. אבער אויב ער לאזט נישט, ער האט פיינט ווען מ’זאגט אים מוסר, גייט ער נישט קענען תשובה טון.
פארוואס איז תוכחה גורמת לתשובה? “שבזמן שמודיעין לו לאדם חטאיו ומכלימין אותו, גורם לו תשובה”. ווען מ’איז מודיע פאר א מענטש וועגן זיינע עבירות און מ’פארשעמט אים, און ער שעמט זיך מיט דעם, גורם לו תשובה, דעמאלטס וועט ער תשובה טון. אזוי זעט מען קלאר אין די תורה אז דערמאנען פאר א מענטש זיין מצב מאכט אים תשובה טון.
ווי משה זאגט אין די תורה, “זכור אל תשכח”. ער גייט דא אויסרעכענען פארשידענע פלעצער וואו מ’זעט דאס אין חז”ל. ווייל אין אנדערע ווערטער, ס’איז זייער א שווערע זאך, ווייל רוב מענטשן האבן פיינט תוכחה און זענען אלע שונאי תוכחה. דער רמב”ם זאגט אז מ’דארף נישט ליב האבן תוכחה. וואס איז תוכחה? מ’פארשעמט דיך. פארוואס דארפסטו דאס נישט ליב האבן? ווייל ס’דערמאנט דיך דיינע חסרונות. זאגט דער רמב”ם, יא, אבער דאס איז גורם זיך צו פאררעכטן. און ער ברענגט ראיות אז די תורה אליין האט מיין פאטער געשעמט די אידן. פארוואס? נישט ווייל דער אייבערשטער האט פיינט די אידן, נאר ווייל ער וויל זיי זאלן תשובה טון. יא? רייט.
די אלע זאכן וואס מ’זעט ווי די תורה ווייזט אז דערמאנען אז מ’האט געזינדיגט די גאנצע צייט מאכט תשובה טון, יא? יא. אבער די תורה אליין, די תורה אליין, ס’איז דאך א תורה וואס מ’לערנט, די תורה וואס אידן האבן ליב, וואס מ’האט ליב די תורה. אבער אז ס’איז א שונא תוכחה, איז דאך פארשטיי איך נישט פארוואס די תורה האלט אין איין מחייב זיין צו האקן אויף די אידן. ניין, די תורה וויל מאכן תשובה זאלן די אידן טון, נו?
ווי משה זאגט אין די תורה, “זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה’ אלקיך במדבר”. בייסיקלי, מ’דערמאנט פאר אידן אז זיי האבן געזינדיגט אין מדבר. און די פסוק שטייט, “ממרים הייתם עם ה'”. אויך האט מען דערמאנט אידן זייערע חטאים. אה, אה, איך דארף עס מאכן אזוי, ס’איז אלץ איין פסוק בערך. און וואס שטייט? “ולא נתן ה’ לכם לב לדעת ועינים לראות”. מ’זאגט פאר א מענטש, דו ווייסט דיינע שוואכקייטן. אדער ווען משה רבינו מוסר’ט די אידן, ער זאגט, “עם נבל ולא חכם”, א נאריש פאלק, א פאלק וואס איז כפוי טובה.
וכן ישעיהו הוכיח את ישראל ואמר, “הוי גוי חוטא עם כבד עון”. בנים משחיתים, יענע פסוקים דארטן. און ווייטער אין ישעיה, “ידע שור קונהו… וישראל לא ידע, עמי לא התבונן”. אידן האבן פארגעסן פון די אייבערשטער. אן אקס איז מכיר טובה צו זיין בעל הבית, און ענק? אקסן זענען בעסער פון ענק. ס’איז נישט קיין שיינע זאך, אבער דער נביא טוט עס.
און ווייטער, “לכהן מידעתי כי כשול
וכן ישעיה הוכיח את ישראל, ואמר “הוי גוי חוטא, עם כבד עוון, זרע מרעים, בנים משחיתים”, די יענע פסוקים דארטן. און ווייטער אין ישעיה, “ידע שור קונהו… וישראל לא ידע”, אידן האבן פארגעסן פון דעם אייבערשטן. פיל ערגער ווי אן אקס. שטעל דיך פאר, וואס זאגט דער פסוק? יא, “וידעתי כי קשה אתה וגיד ברזל ערפך ומצחך נחושה”. דו ביסט אן עזות פנים, דו ביסט אן עקשן, אזוי ווייטער. “וידעתי”, איך ווייס עס שוין.
וכן צוה ה’ לישעיה להוכיחם על חטאיהם, אויך דער אייבערשטער זאגט פאר ישעיהו הנביא ער זאל מוסר’ן די חטאים, שנאמר “קרא בגרון אל תחשוך, הרם כשופר קולך”, שריי אויס פאר די אידן זייערע חטאים. וכן כל הנביאים הוכיחו לישראל עד שחזרו בתשובה, אלע נביאים זענען געווען צו געבן תוכחות און מורא’דיגע מוסר פאר אידן ביז זיי טוען תשובה.
ישעיה זאגט זייער שיינע מוסר, יא. עס איז געברענגט אין רמב”ם, “לפיכך צריך להעמיד בכל קהל וקהל מישראל חכם גדול וזקן”. קודם כל, דער ערשטער חיוב איז אז אין יעדער קהל זאל זיין א חכם גדול וזקן וירא שמים. איך ווייס נישט וואס דער קהל איז דאס אויב נישט. אין יעדער קהל דארף זיין א חכם גדול וזקן וירא שמים מנעוריו, ואהוב להם, ער זאל זיין באליבט ביי די מענטשן, שיהא מוכיח לרבים ומחזירן בתשובה, ער זאל מוכיח זיין דעם עולם און זיי מחזיר בתשובה זיין.
וזה ששונא את התוכחות, דער וואס האט פיינט תוכחות, איז דער איינער וואס וויל נישט מוכיח זיין. ער קומט נישט צו די פרקי אבות שיעור, ער קומט נישט צו די שלש סעודות דרשה, ער הערט נישט צו די אלע דברי תורה. לפיכך יעמוד בחטאותיו, וועט ער בלייבן ביי זיינע חטאים, שהן בעיניו טובים, וואס אין זיינע אויגן זענען זיי זייער גוט. ער איז ביי זיך, ער האט זיך אנגעלערנט נאך עפעס טעותים, אז דא איינער וואס ווייסט בעסער, איינער וואס זאגט אז ער טוט שלעכט, און ער איז ממש, ס’איז קיין מציאות.
איך האב מיר אריינגעטראכט, די פינף זענען בעצם נישט זיין א בעל גאוה און אן אוהב חכמה. איינער וואס ער האט זיך עפעס א קליין סייכל, ער שטייט ביי די זייט, איך ווייס אלעס. אלע פינף זענען בעלי גאוה’ס און אוהבי חכמה, יא. אבער וואס קומט דאס נישט? יעדער איינער נעמט אויף זייער ערנסט זיינע מצוות, ער האט אויסגעפירט אז ס’איז נישט פונקט אזוי וויכטיג, ער מאכט אוועק, ער מאכט אוועק. קיצור, נישט זיין צו א גרויסער אוהב חכמה. אביסל איז געשמאק, אבער יא.
ס’איז זייער וויכטיג, אבער היינט צו טאגס, אמאל איז געווען דער מענטש וואס מ’האט גערופן דער מוכיח. איך געדענק, איך בין געווען א יונגל, איז געווען א איד אין שטאט, ער האט געהאט א מגיד, א מוכיח, יא. היינט צו טאגס ווייס איך נישט צו ס’איז דא, אבער שוין, מ’דארף זען. ס’שטייט אין די גמרא, “אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח”. אבער מ’דארף טרעפן איינער וואס איז אן אוהב לציבור, און ער זאל מוכיח זיין. ס’איז זייער וויכטיג. ער זאל זיין אוהב לציבור, ער זאל זיין אוהב לציבור, יא.
מ’זאגט די מעשה פון די ווילנער גאון, די צאנזער רב, וואס זיי האבן געזוכט איינער זאל זאגן אביסל מוסר. מ’דארף טרעפן איינער, ס’איז פארקערט, איינער וואס איז אין א פאזיציע פון פאוער איז זייער שווער צו טרעפן איינער זאל אים מוכיח זיין אמאל. מ’דארף טרעפן א… א שונא פאר אן אוהב קען ער נישט. רבי יוחנן בן זכאי האט געזאגט, “דארף מען מוסר זאגן מיר אויך”.
אקעי, זאגט דער רמב”ם ווייטער. נאכדעם איז דא נאך א נייע, נאך פינף זאכן. ער צעטיילט זיי אין גרופעס פון פינף. פארוואס? ווייל ס’איז דאך דא פיר און צוואנציק. ס’מוז זיין פיר גרופעס פון פינף און איין גרופע פון פיר. יא.
זאגט דער רמב”ם ווייטער, ומהם, נאך א גרופע, איז “חמשה דברים העושה אותן אי אפשר לו שישוב בתשובה גמורה”. נאך פינף זאכן, וואס דער וואס ווערט נכשל אין די זאכן איז זייער שווער פאר אים, אדער אוממעגליך, ער זאל טון תשובה גמורה. דאס הייסט, ער קען טון תשובה, אבער נישט גמורה. פארוואס? ווייל ס’איז אן עבירות שבין אדם לחבירו.
וואס איז עבירות שבין אדם לחבירו? און מיר האבן שוין געלערנט פריער אין הלכות תשובה, אז אן עבירה שבין אדם לחבירו איז איינער מרצה עד שיפייס את חבירו. איז, ווען דו ווייסט דעם חבר קענסטו אים גיין איבערבעטן, אבער ווען ס’איז “אינו יודע חבירו שחטא לו כדי שישוב ויחזיר לו מה שגזל או עשק או ימחול לו”, ווען דו ווייסט נישט ווער איז דער חבר וואס דו האסט געזינדיגט כדי דו זאלסט קענען אים צוריקגעבן וואס דו האסט אים בא’עוול’ט מיט געלט-זאכן, אדער ער זאל דיר מוחל זיין, ווען דו ווייסט נישט ווער דער חבר איז, איז זייער שווער פאר אים.
בעצם, אלע חברים איז שווער, ווייל דו ווייסט נישט זיכער ער וועט מוחל זיין. מ’קען גיין צו די קבר, אבער אייביג איז עס שווער. אבער דא איז גאר שווער. אבער דו ווייסט אז ס’איז שווער ס’איז. אבער געווענליך, א חבר אפילו ער ווערט נישט מוחל געווען, אבער דו האסט געטון דיינע השתדלות. עס קען זיין אז די תשובה איז מער ווייניגער, עס פעלט נאך א געוויסע שלימות’דיגע תשובה, אבער דו גייסט אפילו נישט קענען טון דעם מינימום פון איבערבעטן.
דער רמב”ם ברענגט אן “המקלל את הרבים”. איינער איז מקלל די רבים, ער שעלט אן די עולם. רבים מיין איך, מיין איך א געוויסע רבים, נישט אז איינער העקט אויף מזרחיסטן. ער קען אפילו נישט תשובה טון, ווייל דו דארפסט יעצט איבערבעטן יעדן מזרחיסט. אמת? לא זאג, נישט מעגליך. ער האט אפילו נישט די אמת, ער קען אפילו יענץ נישט טון. ווייל גיי זיך… ער האט נישט געשאלטן אדם ידוע, ער האט נישט געשאלטן א ספעציפישן מענטש, כדי שישוב אליו ויבקש ממנו שימחול לו, ער זאל אים קענען איבערבעטן.
און דו בלייבסט אויף… מען דארף שטארק נזהר זיין נישט צו מקלל זיין. אויב מ’שעלט, זאל מען שעלטן א געוויסע מענטש, אז מ’זאל אים קענען גיין איבערבעטן. זייער וויכטיג. און מ’זעט, דאס איז אויך אזא cowardly זאך. אין גענעראלע חברה. זאג דו וועמען דו האלטסט אז דו ווילסט האקן אויף, און דו קענסט כאטש תשובה טון. אה, דו האסט גע’האקט אויף דעם? קענסטו כאטש תשובה טון.
דאס איז “החולק עם הגנב”. אויב איינער צעטיילט זיך… איינער האט א ביזנעס מיט א גנב, ער איז אליין נישט קיין גנב, אבער ער איז דער חבר גנב. ער איז דער וואס דער גנב קומט זיך צעטיילן מיט אים אדער פארקויפן פאר אים. זיינע גיי אויך איז א גרויסע זאך. אויב דער גנב טיילט צדקה פאר די מוסדות, דארף מען וויסן וואס די הלכה איז. אקעי, חולק מיינט א… ער העלפט דעם גנב, ער קויפט פון אים, ער איז דער לאנדרי, ער וואשט די געלט פאר’ן גנב, יא.
איז דער גנב אליין, האלט איך זיכער אז ער האט א ליסט וועמען ער האט בא’גנב’עט. איין טאג וועט ער קענען תשובה טון און גיין צוריקגעבן פאר די מענטשן. אבער דער חולק עם הגנב, איז פאר אים וועט זיין זייער שווער תשובה צו טון. פארוואס? לפי שאינו יודע גניבה זו של מי היא, ער ווייסט נישט די גניבה, די זאך וואס ער קויפט פונעם גנב, ער ווייסט נישט פון וועמען עס איז. אלא גנב גונב מרבים ומביא לו, דער גנב גנב’עט פון אסאך מענטשן און ברענגט אים, והוא לוקח, ער קויפט, ער באקומט.
איז צוויי זאכן. קודם כל, דער חולק עם הגנב וועט זיין זייער שווער תשובה צו טון פראקטיש. און ער זאגט נאך א זאך, פארוואס נאך איז שווער פאר אים תשובה צו טון, ווייל מיר האבן דאך פריער געלערנט, מחטיא, אז איינער איז מחטיא א מענטש איז שווער תשובה צו טון. און אז דו העלפסט אויף דעם גנב, ביסטו א מחטיא, שמחזק יד הגנב און מאכט אים אויס העלפן אין זינדיגן.
ס’איז אינטערעסאנט, דא זעט מען אז מחטיא מיינט נישט נאר ווען דו מאכסט אים זינדיגן, נאר אז דו העלפסט אים אין זינדיגן. דער גנב קומט דאך אהער שוין אלס אן עקזיסטירנדער גנב. ס’איז אן ענין פון, יא, ס’איז א מחזק יד הגנב.
מ’דארף וויסן, מ’טאר נישט קויפן א גע’גנב’עטע זאך, ס’איז אן איסור פון “לא תשים דם”. ס’איז א יסוד גמור אין הלכות גזילה אז מ’טאר נישט קויפן. דו ווייסט אז איינער איז א נישט ארנטליכער מענטש, דו ווייסט אז די זאך איז גע’גנב’עט, טארסטו עס נישט קויפן. ס’איז אין א געוויסן וועג ערגער, מ’קען נישט תשובה טון אויף דעם.
זאגט דער רמב”ם ווייטער, המוצא אבידה ואינו מחזיר לבעלים, איינער טרעפט אן אבידה און ער מאכט נישט די מצוה פון השבת אבידה אויסצורופן און עס צוריקצוגעבן צו די בעלים, סך הכל איז עס נאר א מצוה, א מצוות עשה, גראדע איז דא מצוות עשה און לא תעשה, אבער על כל פנים, סך הכל איז עס נאר איין ספעציפישע מצוה, אבער ס’איז א שווערע מצוה וואס ס’איז שווער תשובה צו טון, ווייל לאחר זמן כשיעשה תשובה, ווען ער וועט וועלן תשובה טון, אינו יודע למי יחזיר, ער וועט נישט וויסן פאר וועמען צוריקצוגעבן, וועט זיין שווער תשובה צו טון. דערפאר דארף מען גלייך מכריז זיין, ווייל דעמאלטס אפשר וועט יענער קומען. צען יאר שפעטער וועט ער זיך דערמאנען, ער וועט שוין נישט וויסן ווער ס’איז געווען.
די נעקסטע הלכה, וכן האוכל שור ואת בנו ביום אחד, איינער וואס עסט א שור און זיין זון אין איין טאג. איינער וואס האט גע’גנב’עט פון ארימע מענטשן, איינער וואס רייסט ארויס געלט פון עניים ויתומים ואלמנות און ער לעבט אויף דעם.
זאגט דער רמב”ם, אלו בני אדם גלמודים הם, עניים ויתומים ואלמנות זענען אומגליקליכע מענטשן, עלנטע מענטשן. אדם הידוע ומפורסם, איינער וואס נעמט געלט פון סתם מענטשן, ווייסט מען פון וועמען ער נעמט. אבער עניים ויתומים ואלמנות, זיי האבן נישט קיין אדרעס, זיי האבן נישט קיין פנים, קיין פרסום. וגולים מעיר לעיר, זיי וואנדערן ארום, ואין להם מכיר, זיי האבן נישט ווער ס’זאל זיי קענען, כדי שידע השודד זה של מי הוא ויחזירנו לו.
סאו עניים ויתומים ואלמנות, אויסער וואס סתם איז די גרעסערע הארבקייט ווייל ס’איז דא אויף דעם עקסטערע מצוות, איז אויך פראקטיש שווער, ווייל פון א בעל הבית אין שול וואס האט א געוויסע אדרעס, ווייסטו וועמען צוריקצוגעבן. אבער עניים וישומים ואלמנות, דאס ווייזט ארויס ווי נעבעכדיג די אמאלדיגע צייטן, עניים וישומים ואלמנות זענען געווען וואנדערדיגע מענטשן.
אבער ס’מיינט היינט אז די היינטיגע עניים זענען וואנדערדיגע מענטשן, מענטשן וואס האבן נישט קיין סטאביליטי. ס’קען זיין אן אלמנה, יעדע שטיק צייט וואס זי כאפט זיך אן צו אן אנדערע מאן, און זי ווערט אזוי אדאפטעד, און אזוי ווייטער… א גיי ווייס, אין סוף וועט ער ענדיגן אויף דער ערד, געשלאפן אין שפיטאל, נישט וויסן ווי אים צוריקצוגעבן.
ווייטער, המקבל שוחד להטות דין, א דיין וואס נעמט שוחד צו מטה זיין דין. קודם כל טאר מען נישט נעמען שוחד, אבער חוץ פון דעם איז א פראבלעם אז מען קען נישט תשובה טון. פארוואס? ווייל “עיני דעה אדאכא גיה תלא זי”, ווייל איינמאל ער האט גענומען שוחד, איז דאך געווארן “שוחד יעוור עיני חכמים”, דו ווייסט בכלל נישט וואס איז געשען. נאך שוחד ביסטו געווארן שיכור, דו ווייסט נישט וואס האט זיך געשפילט. דו רעדסט זיך איין אז דו ווייסט וואס דער אמת’דיגער פסק וואלט געווען, און דו גייסט תשובה טון און גייסט צוריקדרייען דעם אמת’דיגן פסק. אבער איינמאל דו האסט גענומען שוחד, האסטו פארלוירן די קלארע טראכט, און דו ווייסט נישט וואס דער אמת’דיגער פסק וואלט געדארפט זיין.
מילא, “עיני דעה אדאכא גיה תלא זי, וכחו כחמור אשר יפרע, שדבר יש לו רגליים”. ס’איז נישט קלאר וואס דער אמר מיינט. געווענליך, האבן מיר געזאגט, געווענליך איז דא א גליים. געווענליך ווען א מענטש טוט נישט א גוטע דין, איז דא א וועג צוריקצוגיין און טראכטן וויאזוי ס’וואלט געדארפט זיין. אבער איינמאל ער האט גענומען שוחד, גייט ער נישט קענען אפילו צוריקגיין און טראכטן נישט צוריקגיין.
איך מיין אז ער מיינט אפשר אפילו פארקערט. אין אנדערע ווערטער, איינער נעמט שוחד. ס’קען דאך אבער גראדע זיין אז דער וואס האט אים געגעבן שוחד איז גערעכט געווען. אבער ס’קען זיין אז ער איז געווען האלב גערעכט. דא ווערט ער געווען זיך דא אפשר מיינט דא צוויי צדדים וואס די וועלט אים געזאגט. ס’איז זייער שווער אויסצופינען. ווען ס’איז א קלארע גענארטע וועג, און ער זאגט איך גיי זיכער געווינען, איך קען דיר יעצט געבן. אדער ער נעמט שוחד. דער מסתמא וועסטו נעמען שוחד, טראכט איך אפילו אז יענער איז אביסל גערעכט. יא? ס’איז טאקע “מהפך בזכותו”. ס’איז אפילו נישט מעגליך צו וויסן פונקטליך וויפיל איז געווען דאס טובה, וויפיל פראצענט האסטו אים גע’ענטפערט. איז וואס קען ער טון? איך מיין, ס’איז זייער א גרויסע פראבלעם צו נעמען שוחד.
איז דער חג, ווי דער פראבלעם איז אויך פאר שוחד וואס ס’איז אפשר נישט שוחד מיט די רייסטאי. איך קען אויך אין איינערזער חבר דארפקי שוחד ביי א דיין. איך ווייס, ער נעמט אריין געלט פון א ישיבה און ער נעמט געלט פון די רייכע צייטע און ער איז נישט יושר’דיג צווישן די בחורים, ער גייט שוין בכלל נישט געדענקען. די איז ער נישט געווען שוין יושר’דיג, ער איז משוגע’ט, ער האט א פראבלעם. אויך דו קענסט נישט וויסן, ווייל אין א געוויסע צייט, ער דארף זיך בכלל נישט ארייננעמען. ס’איז דא נישט צו בכלל כאפן, ער האט דאך נישט קיין נגיעה הטוב.
און ס’איז דא נאך א פראבלעם, דאס וואס דו נעמסט אויף, דאס איז נאך א גרעסערע עבירה. ס’איז דא א איסור צו געבן שוחד.
ער גייט נישט קענען… ווי איז ער נישט געווען יושר’דיג? ער איז א משוחד! ער האט א פניאל יואכט, דו קענסט נישט וויסן, ווייל אין א געוויסע צד, ער דארף דיר א ביסל אריינעמען. ס’איז זייער שפיציג צו בכלל כאפן די אייגענע נגיעה החטא.
ס’איז דאך אויך א פראבלעם, דער וואס נעמט שוחד האט דאך נאך א גרויסע עבירה. ס’איז דאך א איסור צו געבן שוחד, ס’איז דאך אויך א איסור צו גנב’נען. דער מענטש וואס גייט שוחט, דו העלפסט אים גנב’נען, דו העלפסט אים טון די עבירה פון שוחד, “שמחזק ידו”, דו העלפסט דאך דעם שוחד געבער, און “מחטיא עושר איז א מחטיא”. און יעדער גייט די רמב”ם אויסרעכנען. יעדע עבירה וואס דארף צוויי מענטשן צו טון, איז דער צווייטער א מחטיא, ס’איז אן עבירה. יא, יא, יא, קומט אויס.
ס’זעט דער אויס ווי דער מין מחטיא לייגט דער רמב”ם נאר צו אלס א סניף. סיי ביי דער מחטיא און סיי ביי דער כולק מנהגנא, ווען עס האט געזאגט אזא זאך. אקעי, דארט האט מיר פארשטיין, אבער עס איז נישט קיין. אקעי, יא, און ווייטער שוין גייט דער רבים ארויסרעכנען יעצט נאך א קערגאריע פון נאך פינף זאכן וואס איז מעקב תשובה, אבער די זענען גרינגערע זאכן, נאך פארוואס ס’פודאי איז זייער שווער צובה צו טון, עס זאגט דער רבים אזוי, דברים למעשה זינדיגט און למעשה עס האבן. ווי איד מישט איינזיכקייט, ער מיינט עס איז גארנישט. מילא גייט ער נישט שובה טון, אנדערש ווי דער פריערדיגער, ער גייט נישט שובה טון פאר אנדערע סיבות ווייל ער קען נישט, אדער ווייל ער גייט נישט אויף בערשטל המורות זיין, די זענען זאכן וואס ער אליין גייט זיך טויער זיין אויף א קלייניגקייט. עס איז אזוי א הארב.
אבער א גזל… בעצם איז עס א ענין פון גזל, ווייל דער וואס האט אים געאפערט דער סעודה האט איך נישט באמת געמיינט דיך מקניץ צו זיין דער, ווייל ער האט נישט נישט געהאלטן. נאר וואס דען? ער האט עס געזאגט אז דאס איז בלית ברירה, און דער מענטש האט געגעסן, און מדמה שלא חטא, ער רעדט זיך איין אז ער האט נישט געזינדיגט.
וויאזוי מען זאל נישט טראכטן, קליינע חטא’לעך, איך גיי טראכטן איך גיי אים נישט שטראפן ווייל עס איז נאר א קליינע זאך, וועל איך גיי טראכטן איך גיי אים אויך געבן א ביסל שכר פאר דעם מענטש. אבער באמת איז יא דא עפעס דא אן ענין וואס ער דארף תשובה טון.
דאס איז איין אופן וואס די צדיקים האבן געטראפן א וועג ארויס, ווייל עס איז א שווערע זאך ווען אן עני לאדנט איינעם פאר א סעודה, און ער זאגט סתם “איך וויל נישט”. “אה, פארוואס ווילסטו פון אן עני קענסטו פון דעם אויך נישט?” האט ער געזאגט, “ניין, דער דאקטאר לאזט מיר נישט עסן.” און דער מענטש האט ער געזאגט פאר זיינע ארומיגע, “דער רמב”ם איז דאך א גרויסער דאקטאר. דער רמב”ם לאזט נישט עסן פון א סעודת הרשות, א סעודה שאינה מצוה.” אה, אקעי. געווענליך איז דא וועגן ארויס, עס איז נישט אזא גרויסע פראבלעם. אקעי.
וויפיל איז די מצב? יא. זאגט דער רמב”ם ווייטער, “והמשתמש בעבוטו של עני.” אדער איינער, ענליך צו די פריערדיגע, ער בארגט זאכן פון די עני, ער בארגט די כלי, עבוטו איז זיין… א משכון, רייט? ער האט גענומען א משכון פון די עני, און ער האט נישט קיין רשות צו משכן’ען. ער בארגט פון אן עני. אן עבוט איז טייטש א משכון. “לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו.” עבוט איז טייטש א משכון, וואס מיין איך. “השב תשיב לו את העבוט”, שטייט דאך אין פסוק.
אבער וואס רעדט זיך דא? “משכונו של עני.” איך האב נישט קלאר. יא, איך מיין ער בארגט זאכן פון א… אנשטאט… עבוטו של עני מיינט ער אז ער האט געבארגט איבער פאר א משכון, אבער ער נוצט עס. און ער ברענגט אז די הלכה איז, ווען מען נוצט עס, מען מעג אפשר נוצן, אבער מען דארף אראפ מנכה זיין פון די פון די חוב.
אבער ער טוט עס נישט. פארוואס? פארוואס טוט ער עס נישט? זאגט דער רמב”ם אזוי, אז ווען א רייכער מענטש בארגט און ער גיט אים עפעס א גאלדענע זאך, וועט ער עס נישט נוצן ווייל עס איז גאלד. אדער ער טראכט, ער נוצט סתם עפעס א זאך, וויפיל עס קאסט, די פחת, ער צאלט עס אים. אבער עבוטו של עני, איז דאך געווענליך וואס איז דאס? א קורדום, א מחרישה, ביליגע זאכן. וועלן מיר בלייבן איינס א סיירם, וואס וועט שוין געשען אז איך וועל עס נוצן? מראית העין זאל ער יא צאלן. אבער למעשה ווערט עס יא, מיט יעדע נוצן ווערט דאך עס א טראפ ווייניגער ווערט. ער טוט דאך אים גוזל זיין א קליינע גזילה פון די עני. אה, גוט.
ווייטער, “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”. איינער וואס קוקט אויף עריות. פארוואס איז דאס שווער? ווייל מן הסתם איז ער נישט איינער וואס קוקט מיט אן אופן פון איך האב איר נישט בועל געווען, און איך האב איר נישט געטאטשט, און איך האב נישט געטון קיין קריבה לעריות. יא? אבער איינער איז דא, ער ווייסט נישט שראיית העיניים עוון גדול, אז די קוקן אליין איז אן עוון. פארוואס? שגורמת לגופו של ערוה, ווייל עס קען גורם זיין צו די ערוה אליין. שנאמר “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”.
ס’איז אינטערעסאנט, מיר זעען דא אז אפילו ער איז נישט למעשה נכשל געווארן, איז דער חטא אליין א חטא וואס עס קען גורם זיין. דער מענטש האט נישט געוואוסט, ווייל דאס איז דאך די סיבה בכלל פארוואס ער מיינט אז ס’איז נישט קיין חטא. יא, ער זאגט אז “אתי בלוי עקבי עתר”, רייט? ער מיינט… ער האט… דאס מיינט אז די עוון גדול איז ווייל ס’איז גורם, ס’גייט צו גופו של ערוה.
סאו, וואס איז די פראבלעם? אז עווענטשועלי גייט ער יא נכשל ווערן? בעיסיקלי, יא. ער גייט דארפן תשובה טון אויף דעמאלטס ווען ער גייט נכשל ווערן. אבער מען דארף תשובה טון אויף דעם אז די אלע קוקן אליין איז אליין א סארט עבירה. מען דארף תשובה טון פאר דעם פאר עס קומט אן צו יענץ.
ווען מען איז מתחבר מיט די קלות הדעת, דאס איז געווענליך “אחיזת כוס הדורשן”. דער רמב”ם זאגט טאקע “אחיזת כוס הדורשן” ווייל מענטשן מיינען אז ס’איז א קליינע חטא. דארף מען פארשטיין, דער אמת איז אז די אלע זאכן זענען קליינע חטאים. דער רמב”ם זאגט דאך “עוון גדול”. ס’איז אמת, ס’איז אן עוון גדול, אבער ס’איז אן עוון גדול לפי ערך. גדול וואס ס’ברענגט צו די עריות. אבער ס’איז נאך אלץ אן ערנסטע זאך. אבער ס’איז אזויווי איינער וואס עסט מאכלות אסורות מספקות וכו’, אלס אבק גזל, אבק וכו’. דאס הייסט, די חומר איז ווייל ס’איז א קלייניגקייט. ווייל ס’איז א קלייניגקייט מיינט דער מענטש אז ס’איז נישט דא. און דאס ברענגט צו די חומר דא לגבי תשובה. דער רמב”ם זאגט “עוון גדול”, ער זאגט “גדול” ווייל ס’ברענגט צו גופו של מעשה.
אבער דער רמב”ם זאגט ווייטער, “המתכבד בקלון חבירו”. און דאס איז אינטערעסאנט, דאס איז עפעס וואס ער האט שוין געברענגט אין די “אין להם חלק לעולם הבא”. איינער וואס איז זיך מתכבד בקלון חבירו, ער איז נישט א רשע. ס’איז דא א רשע וואס האט ליב יענעם מצער צו זיין. ער איז נישט אזא רשע. ער זוכט פשוט כבוד. זיין וועג פון טרעפן כבוד איז, ער איז נישט אזוי קלוג ווי דער רב אדער ווי דער תלמיד חכם, אבער ער איז קלוגער ווי די עם הארץ. סאו, ער מאכט אייביג א קאנטראסט, ער פרעגט די עם הארץ אדער ער איז שטערקער ווי דער אינגל, ווי דער נרדף פון שול.
ווען ער איז זיך משכנע מיט דעם, זאגט דער רמב”ם, אויב איז בליבו שאין בו חטא, ולא יתגאה בו ולא יבוש, ס’איז אפילו נישט אין דיין קאפ. ער איז בכלל נישטא. נאר וואס? אלא, אלא, אורח מעשיו הטובים וחוכמתו למול מעשה חברו וחוכמתו. ער קאמפערט זיך צו איינעם וואס איז שוואכער פון אים. די דעת זקנים מבעלי התוספות, חיבת בחברו בוזי. ער ווייסט די גאנצע צייט אז ער איז בעסער פון יענעם, אדער ער קאמפערט זיך צו יענעם. ס’איז אינטערעסאנט.
יעצט, וואס זענען די מענטשן אזויווי מיר וואס זענען זיך נוהג די גאנצע צייט צו קריטיקירן אנדערע, וואס איז מער ווייניגער דאס? זיי האבן אויך נישט… דאס מאכט נישט קיין אייגענע קולא אינעם… ניין, וואס דאס טוט תשובה טון. אבער ס’איז געווענליך ווען מ’קריטיקירט א צווייטער, דאס איז פארוואס? ווייל אזוי גלייכט ער זיך פיל בעסער. זאגט ער, ווי גוט דו ביסט, דו ווילסט זיין אמאל גאוה. דאס קומט אויך אסאך מאל פון מענטשן, איך קלאפ נישט אן עניווע, פארשטייסט? אבער ארום זאגן, “איך האב שוין געלערנט צוויי מסכתות, איך קען זיי…” גוט, דאס פאסט נישט. אבער צו קריטיקירן יענעם… אקעי, יענעם בין איך גאנץ גוט. יא, אזעלכע מיני זאכן. ס’איז א חטא פון ענווה. זיי אמאל גאוה, זאג אז דו ביסט בעסער. אקעי, ס’איז אן עניו. פאסט אים נישט. ער איז מקבל די קולא פון חברו.
איך וויל פאר די תלמידים וואס ווייסן נישט, אונזער ראש ישיבה איז אן עניו גדול מאוד, און אסאך מאכן זיך אוועק.
זאגט דער רמב”ם ווייטער, והחושד בכשרים, איינער וואס איז חושד… דו ווייסט די אפסטעיט פון “הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות”? וואס איז קולא און וואס איז חומרא? אבער די תשובה. “הוי מקבל את כל האדם” מיינט אז מ’וויל אז יענער זאל זיין אויף אים העכער פון זיך. מאכט מען יענעם.
זאגט דער רמב”ם ווייטער, והחושד בכשרים, איינער וואס איז חושד מענטשן וואס האבן נישט… ס’איז דאך שוין… חושד מענטשן אין עבירות, איז ווייטער די זעלבע זאך, ווייל אויב איז בליבו שאין בו חטא, לא יחשוב מעשיו של זה, ס’איז דאך שוין… חושד בכשרים מיינט נישט אז ער באשולדיגט זיי. ער איז אין זיין הארץ טראכט ער שלעכטס אויף יענעם. ער איז נישט יעצט רעדן מיט זיינע חברים. “יחשוב במחשבתו, שמא אלו חטאו, שמא הוא זלזל”, ער זאגט דאך אפשר.
ווען ער גייט ארום באשמוצן און יענער האט געטון זיכער אן עבירה, גייען מענטשן יעצט גיין שלאגן אדער איך ווייס נישט וואס טון, ער זאגט, “ס’קען זיין”. ווי איינער יודע שזה עובד, ער ווייסט נישט אז… וואס איז די עבירה? פארוואס? ער ווייסט שוין די עבירה. שמעמיד אדם כשר בדעתו כבעל עבירות. זאגט יא דער רמב”ם בדעתו. ווייל ער טראכט אויף א מענטש וואס איז א גוטער מענטש, אז ער איז א בעל עבירה. דאס איז א חטא אין דעות, דאס איז א חטא אין דעות, דאס איז ער קוקט אראפ אויף מענטשן.
דא זעט אויס אז דן זאל לכף חובה מיינט ער נישט… ווי איך טראכט, דן זאל לכף חובה מיינט ער אין מעשה, ער זאל יענעם דילן ווי א נארמאלער מענטש. אפילו אין זיין קאפ, ער זאל נישט ארויפקוקן אויף מענטשן, ער זאל נישט האבן אהבת ישראל צו יענעם, אפילו ער איז א חכם אויף די אלע זאכן. ער זאל נישט טראכטן אויף א מענטש שלעכטע זאכן.
ס’איז אינטערעסאנט, דא זעט אויס אז אפילו ער איז א בעל עבירה, זאלסטו נישט טראכטן אויף א מענטש… מיינט דן זאל א מענטש שלעכט און אן ראיות. א מענטש טאר נישט טראכטן אויף איינעם שלעכט אן ראיות. דאס מאכט אויס נקמה ונטירה, ווי אזוי מען רעדט פון מענטשן, האט אלעס צו טון מיט ווי אזוי מען דזשאדזשט זיי.
ס’איז אינטערעסאנט, די מתכבד בקלון חבירו און החושד בכשרים איז כמעט די זעלבע זאך. מתכבד בקלון חבירו מיינט ער טוט עס פאר אנדערע מענטשן, החושד בכשרים איז פאר זיך. ער האלט זיך בעסער ווי די אנדערע, ווייל ער איז חושד אויף אנדערע מענטשן שלעכטע זאכן.
מתכבד בקלון חבירו מיינט אפילו ער איז נישט אפילו א בעל עבירה, ער איז א פראסטער חסיד, ער הייבט זיך נאך אויף די פראסטע.
און דאס איז די פינף זאכן וואס דער פראבלעם מיט זיי איז אז מענטשן כאפן נישט אז ס’איז אן עבירה, מענטשן כאפן נישט אז ס’איז א חטא, ממילא טוט מען נישט תשובה, ווייל מען האלט נישט אז ס’איז אן עבירה.
זייער גוט. זאגט דער רמב”ם ווייטער, “וחמישה דברים, העושה אותן אי אפשר לו שישוב תשובה גמורה, לפי שהן עבירות שאדם נמשך אחריהן והן קלות בעיניו, וחושב שאינו חטא, ונמצא חוטא ואינו יודע כדי שישוב מהן, ואם יודיעוהו להם אינו שומע, או שאומר שמא כך היא ההלכה”.
“וחמישה דברים”, ס’איז דא נאך פינף זאכן וואס איז אויך שווער פאר זיי תשובה צו טון, ווייל ס’איז זאכן וואס איז מושך, ס’איז עדיקטיוו, ס’מאכט אז מען זאל ווערן נמשך אין דעם. “והן קלות בעיניו”, און ס’איז שווער זיך אפצושיידן מיט דעם. “לפיכך צריך אדם ליזהר מהן שמא ידבק בהן”, א מענטש דארף זייער שטארק וואטשן אפשר איז ער געווארן קאנטעמינעיטעד, ער איז געווארן פארכאפט אין דעם. “ואלו הן דעות רעות עד מאד”, דאס זענען זייער שווערע מידות וואס כאפט אריין א מענטש. “ואלו הן”, זיי ווערן נאכדעם דביקות, זיי ווערן זייער קלעבעדיגע זאכן, קאנטעידזשעס.
“ואלו הן: הרכילות”, די איידיע פון טראגן און ברענגען אינפארמאציע פון איינעם צום צווייטן, נעגעטיווע אינפארמאציע.
“ולשון הרע”, לשון הרע, וואס מיר האבן געלערנט אז א בעל לשון הרע האט נישט קיין חלק לעולם הבא, זאל מען נישט אנהייבן, ווייל פון א פלעינע לשון הרע ווערט מען א בעל לשון הרע.
און אזוי ווייטער. און בעל חימה, א מענטש וואס ווערט אייביג אין כעס.
און בעל מחשבות רעות, א מענטש וואס טראכט שלעכטע מחשבות. וואס הייסט שלעכטע מחשבות? איך ווייס נישט וואס ער מיינט. ער זאגט קנאה, חמדה, דמיון, די זאכן. ס’מיינט מסתמא נישט הרהורי חטא, אדער ס’מיינט מסתמא מחשבות רעות פון בין אדם לחבירו. אבער אלע דא זענען בין אדם לחבירו’דיגע זאכן.
איז פארוואס זאל מען נישט אנהייבן? ווייל פון א פשוט’ע לשון הרע ווערט מען א בעל לשון הרע, מען הייבט אן צו ענדזשויען, און אזוי ווייטער. א בעל חימה, א מענטש וואס ווערט אייביג אין כעס. א בעל מחשבה רעה, א מענטש וואס טראכט שלעכטע מחשבות. וואס הייסט שלעכטע מחשבות? ער זאגט קנאה, חמדה, און אזעלכע זאכן. ער זאגט נישט סתם הרהורי עבירה, נאר סתם מחשבה רעה פון בני אדם לחבירו. אלע די זענען בני אדם לחבירו זאכן. קנאה, תאוה, כבוד, ער טראכט זייער אסאך וועגן זיין גאוה אדער וועגן זאכן.
והמתחבר לרשע, איינער וואס איז מתחבר לרשע. פארוואס זענען די זאכן אזוי הארב? נאר, שילמד ממעשיו, ער לערנט זיך פון זייערע מעשים, ויירשמו בליבו, ס’ווערט אריינגעקריצט אין זיין הארץ די מעשים פון דער רשע. הוא ששלמה אומר, אזויווי שלמה זאגט, “ורועה כסילים ירוע”, איינער וואס פאסט זיך און פארברענגט מיט כסילים, מיט טיפשים, ירוע, ווערט אליין שלעכט.
זאגט דער רמב”ם ווייטער, כבר ביארנו בהלכות דעות דברים שצריך כל אדם לנהוג בהם תמיד. אין הלכות דעות האבן מיר שוין געלערנט זאכן וואס א מענטש דארף אייביג טון. לאמיר טראכטן, די אלע פינף זאכן וואס די לעצטע קאטעגאריע וואס דער רמב”ם ברענגט פון די ברייתא, פון די פיר און צוואנציק זאכן, אלע פון זיי זענען ענינים פון הלכות דעות. די חילול השם איז נישט נאר, ס’שטייט דארט. בעל חימה איז אין פרק ב’, דער רמב”ם וואס שטייט קעגן כעס. בעל מחשבה רעה, וואטעווער איט מיענס, ס’מיינט איינע פון די זאכן וואס שטייט דארט. המתחבר לרשע, די גאנצע אריכות איז דארט וועגן מתחבר זיין לרשע.
זאגט דער רמב”ם, דו זעסט דאך אז איך האב שוין גערעדט פון די אלע זאכן, איך האב שוין גערעדט פון די אלע זאכן, און ס’קען דאך על כל פנים זיין אז ער וויל תשובה טון. און יעצט פארשטייט מען אז די מעכבי התשובה זענען זאכן, אזעלכע מידות רעות וואס זענען קעגן תשובה. אבער ס’איז סתם אז מ’דארף האבן גוטע מידות.
זאגט דער רמב”ם ווייטער, כל אלו הדברים וכיוצא בהן, די אלע פיר און צוואנציק זאכן, אף על פי שהן מעכבין את התשובה, אפילו ס’מאכט די תשובה זאל זיין שווער אדער זאל דויערן לענגער, אין מונעין את התשובה, אלא אם עשה אדם תשובה מהן הרי זה בעל תשובה, אויב טוט ער יא תשובה, ווערט ער א בעל תשובה.
אונז האבן מיר געהאט דא בעלות נאר א בעל חימה, ער ווערט פון א בעל חימה ווערט ער א בעל תשובה. א תשובה מענטש, יא. ויש לו חלק לעולם הבא, ער האט יא חלק לעולם הבא, און די סיבה פארוואס מ’האט עס אזוי אויסגערעכנט דא איז טאקע מ’זאל וויסן אז מ’זאל ארבעטן דערויף, מ’זאל פאקוסן דערויף אז מ’זאל יא תשובה טון אפילו עס איז שווער.
יא, גוט. שוין. אפשר מונה מיינט אזוי ווי אונז האבן געלערנט פריער אין אנהייב, נישט לאזט אונז נישט מיינען אז מונה מיינט דער אייבערשטער איז נישט מקבל בתשובה די וואס טוען דאס. מונה מיינט, ער מאכט קלאר אז עס איז שווערער, אבער פארוואס זאל מען תשובה טון דערפון? דאס איז דאך די ווערק.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80052#
הרמב”ם אומר בהקדמתו: “הלכות תשובה, ועוד עיקרים מן האמונה כלולים עמהם”. עשרת הפרקים מתחלקים:
– פרקים א-ד: הלכות תשובה עצמן – דיני חרטה, וידוי, שקילת עבירות, מעכבי תשובה.
– פרקים ה-י: עיקרי אמונה הקשורים לתשובה – בחירה חפשית, שכר ועונש, עיקרי הדת.
פרק ד׳ הוא ה”אחרון” מחלק התשובה – זוהי המדרגה האחרונה, הנמוכה ביותר של הלכות תשובה, העוסקת בדברים שבהם האדם “נתקע” בעבירותיו.
בפרק ג׳ עסק הרמב”ם באנשים שחז”ל אומרים עליהם “אין להם חלק לעולם הבא”, בשתי קטגוריות:
1. אנשים שממש אין להם חלק לעולם הבא (אפיקורסים, מצער כלל ישראל, ביד רמה) – עבורם תשובה כמעט בלתי אפשרית.
2. אנשים שחז”ל משתמשים בלשון “אין להם חלק לעולם הבא” כדי להדגיש את חומר הדבר (מלבין פני חבירו, לשון הרע), אך זה כדי לעורר כמה קשה צריך לעבוד על תשובה.
פרק ד׳ ממשיך למדרגה נמוכה יותר – דברים המעכבים את התשובה – דברים שהאדם חושב שאינם מסוכנים כל כך, אך באמת הם קשים מאוד.
הרמב”ם הוסיף על הדברים ש”אין להם חלק לעולם הבא” את התנאי: “הרגיל בהם” – לא מי שעושה זאת פעם אחת, אלא מי שרגיל בכך. זהו תנאי שהרמב”ם מוסיף, שאינו מפורש בגמרא. הפשט הוא: דרך הרגילות נעשה האדם “אדם רע” – הוא מקבל מידה רעה (כפי שהרמב”ם לומד בהלכות דעות אודות הרגילות).
חילוק בין “רגילות” ל”יד רמה”:
– יד רמה היא חוצפה, מרידה במלכות – זה יכול להיות אפילו פעם אחת, כאשר אדם עושה זאת בחוצפה.
– רגילות היא בעיה אחרת: האדם “מוחק” את העבירה מתודעתו, הוא כלל לא מתחשב בכך – “נעשה לו כהיתר”. הוא נתקע, קשה לו להיפרד (כמו “עבר ושנה בה”). “נעשה לו כהיתר” יכול להיות מעין כפירה (הוא סבור שמותר), או רק שהוא תקוע ואינו יכול להתנתק.
דוגמה: בלשון הרע אומר הרמב”ם “בעל לשון הרע” – לא מי שמדבר לשון הרע לפעמים, אלא “בעל לשון הרע”. בהלכות דעות גם הרמב”ם עושה חילוק בין “אמירת לשון הרע” ל“קובע עצמו לספר לשון הרע”.
דברים המעכבים את התשובה הם דברים שבהם האדם נעשה “סוג מסוים של אדם” – הוא נתקע בעבירותיו. זה מתאים למהלך הכללי של הלכות תשובה: הרמב”ם מתקדם בהדרגה מ”צריך לעשות תשובה על עבירות” ל“צריך להיות אדם טוב יותר”. זה מאושר מכך שבסוף פרק ד׳ מונה הרמב”ם שמונה דעות שצריך להתנהג בהן – תשובה אינה רק הפסקת מעשה, אלא להיות אדם אחר.
—
רמב”ם: “עשרים וארבעה דברים מעכבין את התשובה.”
עשרים וארבעה דברים מעכבים / מקשים על התשובה.
1) מה משמעות “מעכב”?
נידונים שני מהלכים:
– מעכב = עיכוב: זה נמשך יותר, זה קשה יותר, אך עדיין אפשר לעשות תשובה. זה לא “מונע” (מונע לחלוטין).
– מעכב = תנאי (כמו בקרבן, שבו מעכב פירושו שבלעדיו אינו כשר): אולי פירושו שאפילו הוא עושה תשובה עם כל ההלכות, אם עשה את העבירה, אין זה מועיל.
מסקנה: הרמב”ם מבין “מעכב” כעיכוב – זה גורם לתשובה להימשך יותר ולהיות קשה יותר, לא שזה בלתי אפשרי. זה מאושר בסוף הלכה ד׳ שבה הרמב”ם אומר במפורש: “אף על פי שהן מעכבין את התשובה, אין מונעין את התשובה.”
2) על איזו תשובה מדובר?
כאן מדובר על תשובה כללית – להיות אדם טוב יותר, לא רק להפסיק דבר ספציפי אחד. אך גם עבור אדם זה אפשר לחלק: (א) להפסיק לעשות עבירה מסוימת, (ב) תשובה רחבה יותר – להיות עובד ה׳.
3) מקור הרשימה – הרי”ף במסכת יומא
הכסף משנה ואחרים מחפשים את מקור כ”ד הדברים. הרי”ף במסכת יומא מביא את הרשימה, אך לא נמצאה ברייתא או גמרא ברורה שהיא המקור. חשבו שזו ברייתא, אך הרמב”ם עצמו בתשובה כותב שאינו יודע אם הרי”ף חיבר זאת בעצמו או לא. הרמב”ם אומר: חלק מהדברים כתובים במפורש במשנה ובתלמוד, ואחרים אפשר ללמוד “בביאור יוצא” – בקל וחומר ממה שכתוב.
4) עבודתו של הרמב”ם – קטגוריזציה
הרמב”ם לא רק העתיק את רשימת הרי”ף. הוא:
– הסביר מה הבעיה בכל דבר
– הסביר מדוע זה “כאילו מעכבות התשובה”
– יצר קטגוריות משלו (ארבעה כאלה, חמישה כאלה, וכו׳) – זה לא כתוב אצל הרי”ף, זהו חידושו של הרמב”ם.
זה מושווה להלכות תלמוד תורה, שבהן גם הרמב”ם לקח רשימה של כ”ד דברים (כ”ד דברים שחייבים נידוי) מחז”ל, אך שם המספר כ”ד עצמו מחז”ל. כאן המספר כ”ד מהרי”ף, אך הקטגוריות הפנימיות הן של הרמב”ם עצמו.
—
רמב”ם: “ארבעה מהן עון גדול, והעושה אחד מהם אין הקדוש ברוך הוא מספיק בידו לעשות תשובה לפי גודל חטאו.”
ארבעה מכ”ד הם עבירות חמורות, והקב”ה אינו עוזר לאדם לעשות תשובה, בגלל גודל חטאו.
1) מה משמעות “אין הקב”ה מספיק בידו”?
בדרך כלל, כאשר אדם רוצה לעשות תשובה, הוא מקבל סייעתא דשמיא – “הבא לטהר מסייעין אותו”. הקב”ה נותן מחשבות טובות, אנשים מתעוררים לתשובה. על ארבעת החטאים הללו האדם אינו מקבל את העזרה – עליו לעבוד קשה יותר על תשובה בעצמו. “מספיק בידו” לא אומר שזה בלתי אפשרי – הקב”ה לא מונע ממנו לעשות תשובה – הוא רק לא מקבל עזרה. הוא עדיין יכול לעשות תשובה, אך עליו לעבוד קשה יותר.
סייעתא דשמיא לתשובה היא “מסוגל לתשובה” – הקב”ה נותן לאנשים מחשבות טובות, אנשים מתעוררים בימים נוראים. על חטאים אלה זה לא בא.
רמב”ם: “המחטיא את הרבים, ובכלל עון זה המעכב את הרבים מלעשות מצוה.”
פשט: מי שגורם לרבים לחטוא, או מי שמעכב רבים מלעשות מצוה.
חידושים:
– חילוק בין “מחטיא את הרבים” בפרק ג’ ולכאן: בפרק ג׳ (ב”אין להם חלק לעולם הבא”) זה כנראה מקרה חמור יותר — מי שעומד “ביד רמה” נגד כלל ישראל והתורה. כאן זה יכול להיות על מעשה קל הרבה יותר — למשל, מי ששוחח בקול רם בתפילה וכל בית הכנסת לא מתפלל כראוי בגלל זה. זה גם “מחטיא את הרבים” אך במדרגה נמוכה יותר.
– “מעכב את הרבים מלעשות מצוה” — מה זה אומר למעשה? זה יכול גם לומר: קבוצת יהודים רוצים להתפלל בכוונה והוא מפריע לכוונתהם; או רוצים לעשות מנין בעיירה והוא לא מצטרף לפרויקט. הוא לא גורם לאף אחד לעשות עבירה, אך הוא לא מצטרף לפרויקט המצווה.
– מידה כנגד מידה: המחטיא את הרבים הוא ההיפך ממחזיר בתשובה — הוא “מחזיר בשאלה.” ממילא יש מידה כנגד מידה ש”אין מספיקין בידו לעשות תשובה.”
רמב”ם: “המטה חבירו מדרך טובה לדרך רעה, כגון מסית ומדיח.”
פשט: אפילו עבור יחיד אחד — הוא הופך אותו מאדם טוב לאדם רע.
חידושים:
– חילוק בין רבים ליחיד: ברבים אפילו חטא קטן יותר מספיק (מעכב מצווה, מפריע לתפילה). ביחיד צריך להיות דבר הרבה יותר חמור — הוא הופך אותו ממש לקלקול, מדרך טובה לדרך רעה. לא רק עבירה אחת, אלא הוא משחית את כל האדם.
– “כגון מסית ומדיח” — לא דווקא עבודה זרה: כאן הוא מתכוון למי ש”דומה” למסית — הוא חבר רע שהופך בחור טוב לבחור רע. מסית לעבודה זרה (שכבר נדון כחמור יותר — אין תשובה או כפרה) הוא מדרגה גבוהה יותר.
– מקור מתוספתא נדרים: הרמב”ם מביא קל וחומר מנכסי עיר הנדחת שנשרפים — שזה דווקא קשור למסית ומדיח.
רמב”ם: “הרואה בנו יוצא לתרבות רעה ואינו ממחה בו… הואיל ובנו ברשותו, אילו מיחה בו הוי פורש, ונמצא כאילו החטיאו.”
פשט: אב הרואה את בנו הולך בדרך רעה ואינו מעכב אותו — מכיוון שהבן ברשותו, זה כאילו החטיא אותו.
חידושים:
– “תרבות רעה” — פירוש: “תרבות” הוא כמו “ריבוי” — הוא גדל ברע, הוא שואף להתעמק בדברים רעים. לא שהאב גורם לו באופן אקטיבי להיות רע, אלא הוא לא מעכב אותו מלהיות רע מעצמו.
– “בנו ברשותו” — המפתח: דווקא מכיוון שהבן ברשותך, יש לך אחריות. על אדם אחר אין לך אותה אחריות. אך — אם הבן כבר “יצא מרשותו” (הוא כבר גדול מספיק), אז זה כבר לא נחשב. הרמב”ם מביא את הגמרא ש”המכה בנו הגדול עובר על לפני עור.”
– מוסר למעשה: לעיתים קרובות אנשים לא תופסים שילדיהם עדיין “ברשותם” — שהאב יכול לומר לו מילה אחת והוא יפסיק ללכת עם חברים רעים. אומרים “זה לא אשמתי, יש לו חברים רעים” — אך אם אתה יכול למחות, אתה מחויב.
רמב”ם: “בכלל אומרים זה, כל שאפשר בידו למחות באחרים, בין ברבים בין ביחיד, ולא מיחה אלא הניחם בכשלונם.”
פשט: כל מי שיש לו כוח על אחרים ויכול למחות בהם, והוא לא עושה זאת — נכלל באותו כלל.
חידוש: מזה מבינים טוב יותר את היסוד של “מעכב תשובה” — זה לא הולך רק על בנך עצמו, אלא על כל אדם שבהשפעתך.
– טעם פשוט: אפילו אם אתה עושה תשובה, אותו אדם עדיין לא עשה תשובה. תשובתך אינה שלמה כל עוד הוא עדיין בחטא. הדרך לתשובה היא: לך והחזר בתשובה את הרבים, את היחיד, את בנך. אך כל עוד אינך עושה זאת — חסר תנאי גדול בתשובתך.
– חילוק בין “קשה” ל”בלתי אפשרי”: מאוחר יותר יהיה לרמב”ם קטגוריה של דברים שקשים כי יש הרבה אנשים (אך אפשר לסיים זאת). כאן זה מעכב עמוק יותר — ב”מדרך טובה לדרך רעה” או “תרבות רעה” זה ממש נס להחזיר אדם. זה לא רק קשה למצוא הרבה אנשים, אלא עצם התהליך של החזרת אדם מקולקל בתשובה הוא כמעט בלתי אפשרי.
– “אינו מניחין אותו לעשות תשובה” — מה זה אומר? לא רק שקשה לתקן את החטא הספציפי. הקב”ה לא נותן לו לעשות תשובה באופן כללי — הוא בא ביום כיפור, הוא רוצה להיות טוב יותר, אך הוא לא מקבל התעוררות. כל היהודים מקבלים התעוררות ביום כיפור, והמחטיא את הרבים לא מקבל.
רמב”ם: “האומר אחטא ואשוב… בכלל זה האומר אחטא ויום הכיפורים מכפר.”
פשט: מי שמשתמש בתשובה או ביום כיפור כמוטיבציה לחטוא — הוא חושב “אחטא, אוכל לעשות תשובה אחר כך” — אצלו תשובה אינה רצינית.
חידושים:
– מדוע זה מעכב: אצל אדם זה תשובה היא “בדיחה” — הוא חוטא עם התשובה. תשובתו אינה רצינית כי הוא כבר מתכנן לחטוא שוב. הקב”ה לא לוקח ברצינות תשובה כזו.
– לשון הרמב”ם: הרמב”ם אומר: “לא יסייע השם לעשות ביום הכיפורים מה שבא יראה שיתכפר בו.” זה אומר: הקב”ה לא סתם מוחל ביום כיפור — הקב”ה עוזר שביום כיפור יהיה ישוב הדעת ויוכלו לעשות תשובה. אצל אדם זה הקב”ה לא יעזור — דווקא ביום כיפור תהיה לו צרה, לא יהיה לו ישוב הדעת, לא יקבל התעוררות.
– חילוק מהגמרא ביומא: הגמרא ביומא אומרת “אחטא ואשוב, אחטא ואשוב” — פעמיים — והטעם הוא “עבר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר.” משמע בגמרא שהפשט הוא שהוא כבר חטא פעמיים, אז נעשה קשה. הרמב”ם לא מביא פשט זה — הוא לומד שכבר פעם אחת “אחטא ואשוב” מספיק — עצם התכנון לחטוא על סמך תשובה הוא מעכב.
– מהו “אחטא ואשוב” אמיתי? “אחטא ואשוב” אמיתי פירושו: הוא חוטא על התכנית לעשות תשובה — כלומר, התשובה היא הסיבה שהוא חוטא. זה לא אותו דבר כמו מי שעושה תשובה ונופל בחזרה — זו חולשה, אך לא “אחטא ואשוב.” ב”אחטא ואשוב” התשובה עצמה היא הכלי לחטא.
– חילוק בין “מבזה את החטא” ל”מכיר במגבלותיו”: מי שאומר “אשובה ואחטא” (תשובה תחילה, אחר כך חטא) דווקא מכיר במגבלותיו — הוא יודע שהוא אדם שנופל במהירות. זה סוג אחר של דבר מאשר לבזות את החטא. מי שמבזה את החטא — הקב”ה אומר “לא אתן לך לעשות תשובה.” אך מי שמכיר בחולשותיו הוא בקטגוריה אחרת.
—
רמב”ם: “חמשה דברים הן המעכבין את התשובה מפני עושיהן”
אלה אינן עבירות חמורות בעצמן, אלא דברים שחוסמים את דרך התשובה — הם גורמים לכך שיהיה קשה מאוד לעשות תשובה. כמו דלת כבדה שצריך לעבוד קשה מאוד לפרוץ.
רמב”ם: “הפורש מן הצבור… לפיכך בשעה שיעשו תשובה לא יהיה עמהן.”
פשט: מי שמתנתק מהציבור. כאשר הציבור עושה תשובה — בעצרת תשובה, בדברי כיבושין, בסליחה וכפרה — הוא לא שם, והוא לא יכול לזכות בזכויות הציבור.
חידושים:
1. זה לא אומר רק פורש קיצוני כמו מומר או רשע (כפי שלמדנו בחלק אחר). אפילו מי שלא הולך לבית הכנסת כשיש עצרת התעוררות, או כשהרב אומר דברי מוסר — זה גם בכלל “פורש מן הצבור” בהקשר זה.
2. “ביי איינער זוכה יאמרו בסוכות של עושים” — אינך זוכה בזכויות שהציבור עושה. בחטא עם העולם היית שם (במסעדה שבה כולם מתאספים), אך בתשובה אינך שם?
3. אפילו “שטיבל אידן” או קבוצות דתיות שמחזיקות בעצמן כיחידים — גם הם מפסידים משהו מזה. כי העולם עושה לפעמים תקנות, ואתה לא שם. כל אחד צריך לעשות תקנות הציבור מסוימות.
4. מסקנה למעשה: מי שהולך לכל דרשת מוסר יש לו תשובה חזקה מאוד, כי הוא מנצל את כל הזדמנויות התשובה. מי שהולך רק ביום כיפור לבית הכנסת מפסיד את רוב ההזדמנויות.
5. אך גם להיפך: יכול להיות מי ש”יותר מדי ציבור” — הוא הולך רק כדי להיות שם, אך הוא אף פעם לא עושה תשובה בעצמו. הוא כבר “בושה אמיתית.”
רמב”ם: “והחולק על דברי חכמים… לפי שמחלוקתו גורם לו לפרוש מהם.”
פשט: מי שחולק על דברי חכמים. מחלוקתו גורמת לכך שהוא מתרחק מהם, והו
א לא ידע את דרכי התשובה.
חידושים:
1. “חולק” לא אומר שהוא מתווכח או נלחם. זה אומר כמו “חולק על רשותו של רבו” — הוא עושה ישיבה משלו, דרך משלו. כל פעם שהרב אומר דברי כיבושין, המגיד אומר דברי התעוררות — הוא מתרחק, הוא עושה מחלוקת, הוא הולך.
2. החילוק בין “פורש מן הצבור” ל”חולק על דברי חכמים”: שניהם דומים, אך “פורש מן הצבור” הוא מנותק מהציבור, ו”חולק על דברי חכמים” הוא ספציפית מנותק מהחכמים. בישיבה שלו לא יכולים ללמד אותו את השולחן ערוך של תשובה כל כך טוב.
רמב”ם: “המבזה את המצוות… כיון שנתבזו בעיניו, הרי הוא רודף אחריהן ואינו עוזבן. ואם לא יעזבם, מה יזכה?”
פשט: מי שמזלזל במצוות ולא לוקח אותן ברצינות. הוא אולי אפילו לא עובר על המצוות, אך הן לא חשובות לו. כאשר מבזים מצווה, רודפים אחר החטא ולא עוזבים אותו, ולכן לא יכולים לעשות תשובה.
חידושים:
1. החילוק בין מי שנכשל למי שמבזה: מי שיודע שתפילין קדושים, הוא יודע את כל המעלות, אך הוא נכשל לפעמים — הוא יעשה תשובה ויתחיל שוב. אך מי שאומר “זה לא כל כך חשוב להניח תפילין” — הוא ביזה את המצווה, והוא חוסם לעצמו את דרכי התשובה.
2. אדם עושה תשובה רק על דברים שהוא זוכר שהם חשובים. הדברים שהוא כבר זילזל בהם — על זה הוא לא יעשה תשובה.
3. חידוש מיוחד אודות מצוות שסגולתן תשובה: מצוות כמו תקיעת שופר, שהרמב”ם למד קודם שסגולתה לעורר תשובה — אם אדם אומר “שופר? זה רק מנהג, לא כל כך חשוב” — הוא לא יזכה לא רק במצווה עצמה, אלא גם במה שהמצווה עושה (מעוררת תשובה).
4. אפילו אם הוא יעשה תשובה, אך על כל המצוות שהוא מזלזל בהן הוא לא יעשה תשובה. הוא יבוא לבית הכנסת ויזכור שאמונה בה’ חשובה, אך המצוות שהוא מזלזל בהן — על אלה הוא לא יעשה תשובה. תשובתו לא תהיה שלמה. זה מתאים ליסוד שתשובה לא אומרת רק להפסיק לעשות עבירות, אלא “מטהר מחטאים” — להיות אדם טוב יותר.
רמב”ם: “המבזה רבותיו… גורם להם לדוחפו ולעוזבו… כמו שאירע ליהושע וגחזי.”
פשט: מי שמבזה את רבותיו. זה גורם לכך שהרבנים — שגם הם בני אדם — לא יקרבו אותו, לא יעוררו אותו, ידחפו אותו. כפי שקרה עם יהושע (בן פרחיה) וגחזי, שהיו להם רבנים גדולים אך מכיוון שביזו את רבותיהם, רבותיהם לא יכלו להחזיר אותם.
חידושים:
1. הרבנים גם הם לא מלאכים — “הם בני אדם.” כאשר תלמיד לא בא בדרך ארץ, הרבנים ידחפו אותו — לא כי הם רעים, אלא כי כך זה עובד.
2. הרמב”ם לא מאשים רק את הרבנים. הגמרא (סוטה מז.) אומרת “לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כיהושע בן פרחיה שדחפו לישו הנוצרי בשתי ידיים, ולא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיים” — הגמרא מאשימה את הרבנים שלא קירבו. אך הרמב”ם אומר שגם התלמיד צריך להאשים את עצמו, כי הוא התחיל בביזוי הרב.
3. יכולים להיות אנשים שעשו עבירות חמורות יותר מיהושע וגחזי, אך מכיוון שלא ביזו את רבותיהם, רבותיהם יכלו להחזיר אותם בתשובה. אך ברגע שמבזים את הרבנים — אפילו בדבר קטן — אין מי שיחזיר אותו.
4. הלכה למעשה: יוצא כמה צריך להיות דבוק ברבותיו, בחכמים, בציבור.
רמב”ם: “שונא את התוכחה… לא יניח לו דרך תשובה… שבזמן שמודיעין לו לאדם חטאיו ומכלימין אותו, גורם לו תשובה.”
פשט: מי ששונא כשמוכיחים אותו. הוא לא נותן לרבו לומר לו מוסר, הוא לא נותן לאנשים להראות לו את חולשותיו. תוכחה גורמת לתשובה — כאשר מודיעים לאדם על עבירותיו ומביישים אותו, זה גורם לתשובה. אך אם הוא לא נותן, הוא לא יכול לעשות תשובה.
חידושים:
1. הרמב”ם לא אומר שצריך לאהוב תוכחה. מהי תוכחה? מביישים אותך, מזכירים את חסרונותיך. מדוע לא צריך לשנוא אותה? כי היא מזכירה את חסרונותיך וזה גורם לתקן את עצמך.
2. ראיות מהתורה שתוכחה גורמת תשובה: הרמב”ם מביא פסוקים:
– “זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה’ אלקיך במדבר”
– “ממרים הייתם עם ה'”
– “ולא נתן ה’ לכם לב לדעת ועינים לראות”
– “עם נבל ולא חכם” — משה רבינו מוכיח את ישראל
– ישעיהו: “הוי גוי חוטא עם כבד עון, בנים משחיתים”
– ישעיהו: “ידע שור קונהו… וישראל לא ידע, עמי לא התבונן” — שור מכיר טובה לבעליו, וישראל לא
– “וידעתי כי קשה אתה וגיד ברזל ערפך ומצחך נחושה” — עקשנות ועזות
– “קרא בגרון אל תחשוך הרם כשופר קולך” — הקב”ה מצווה על ישעיהו שיצעק לישראל על חטאיהם
3. קושיה ותירוץ: אם רוב האנשים שונאים תוכחה, מדוע התורה עצמה ממשיכה לחייב “להטיף” על ישראל? תירוץ: התורה עצמה — שישראל אוהבים — מראה דרך תוכחתה שלה שזה לא כי הקב”ה שונא את ישראל, אלא כי הוא רוצה שיעשו תשובה. תוכחת התורה היא מודל לאיך תוכחה צריכה לעבוד.
רמב”ם: “לפיכך צריך להעמיד בכל קהל וקהל מישראל חכם גדול וזקן וירא שמים מנעוריו ואהוב להם, שיהא מוכיח לרבים ומחזירן בתשובה.”
פשט: בכל קהילה צריך להעמיד חכם גדול, זקן, ירא שמים מנעוריו, שאהוב לאנשים, שהוא יוכיח את הציבור ויחזיר אותם בתשובה.
חידושים:
– המוכיח צריך להיות “אהוב להם” — אהוב לאנשים. זהו תנאי בתוכחה.
– “וזה ששונא את התוכחות… לפיכך יעמוד בחטאותיו שהן בעיניו טובים” — מי ששונא תוכחות, לא בא לשיעורים, לא שומע דברי תורה, נשאר בחטאיו כי בעיניו הם טובים. הוא משכנע את עצמו שאף אחד לא יודע טוב יותר ממנו.
– כל חמשת הדברים של הקטגוריה השנייה קשורים בעצם לגאווה — כל אחד לוקח את מצוותיו ברצינות אך מתרחק ממה שהוא לא רוצה לשמוע.
– [דיגרסיה:] פעם הייתה משרה מיוחדת של “מגיד” או “מוכיח” בעיר. היום זה כמעט לא קיים. מצוטט הגמרא: “אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח” — צריך למצוא מי שהוא אוהב לציבור ויכול להוכיח. מוזכר מעשה על הגאון מווילנא והרב מצאנז שחיפשו מי שיאמר להם מוסר. הנקודה: עבור מי שבמעמד של כוח קשה מאוד למצוא מוכיח. רבי יוחנן בן זכאי אמר שצריך גם להוכיח אותו.
—
רמב”ם: “ומהם חמשה דברים העושה אותן אי אפשר לו שישוב בתשובה גמורה, לפי שהן עבירות שבין אדם לחבירו ואינו יודע חבירו שחטא לו כדי שישוב ויחזיר לו מה שגזל או עשק או ימחול לו.”
עוד קבוצה של חמישה דברים — כאן הבעיה היא שאלה עבירות שבין אדם לחבירו, אך לא יודעים מי החבר, כך שלא יכולים לבקש ממנו מחילה. אפשר לעשות תשובה, אך לא תשובה גמורה.
בכל עבירות שבין אדם לחבירו קשה, כי לא יודעים בוודאות שהשני ימחל (אפשר אפילו ללכת לקבר). אך כאן קשה מאוד — לא יכולים אפילו לעשות את המינימום של בקשת מחילה, כי לא יודעים מי הניזק. בעבירה רגילה שבין אדם לחבירו, אפילו אם השני לא מוחל, לפחות עשו את ההשתדלות. כאן חסר אפילו זה.
רמב”ם: “המקלל את הרבים, ולא קילל אדם ידוע כדי שישוב אליו ויבקש ממנו שימחול לו.”
חידושים:
– כאשר מקללים אדם ספציפי, אפשר ללכת לבקש ממנו מחילה. אך כאשר מקללים קבוצה שלמה (רבים), לא יכולים לבקש מחילה מכל אחד ואחד.
– חידוש (בדרך צחות): אם מקללים, לפחות יקללו אדם ספציפי, כדי שיוכלו לעשות תשובה! זה מראה שקללות כלליות הן במובן מסוים יותר גרועות — וגם “פחדניות” — כי לא לוקחים אחריות על אדם ספציפי.
רמב”ם: “החולק עם הגנב, לפי שאינו יודע גניבה זו של מי היא, אלא גנב גונב מרבים ומביא לו והוא לוקח.”
חידושים:
– החולק עם הגנב אינו הגנב עצמו, אלא מי שקונה ממנו, מלבין את כספו, מתחלק עמו — הוא ה”מלבן” של הגנב.
– שני טעמים מדוע תשובה קשה: (א) מעשית — הוא לא יודע ממי הגניבה, כי הגנב גונב מאנשים רבים. לגנב עצמו יש כנראה רשימה של קורבנותיו, אך החולק לא יודע כלום. (ב) מחטיא את הרבים — הוא מחזק יד הגנב, הוא עוזר לגנב להמשיך לחטוא.
– חידוש: כאן רואים ש“מחטיא” לא אומר רק כאשר גורמים למישהו לחטוא, אלא גם כאשר עוזרים לו בחטאו. הגנב כבר גנב קיים — החולק לא הופך אותו לגנב, אלא הוא מחזק את ידו.
– יש איסור של “לפני עור” — יסוד בהלכות גזילה שאסור לקנות דבר גנוב. במובן מסוים זה יותר גרוע מגניבה עצמה, כי לא יכולים לעשות תשובה.
רמב”ם: “המוצא אבידה ואינו מכריז עליה להחזירה לבעליה… לאחר זמן כשיעשה תשובה אינו יודע למי יחזיר.”
חידושים:
– בסך הכל זו מצוות עשה (ולא תעשה) של השבת אבידה, אך מעשית תשובה קשה כי אחרי זמן לא יודעים יותר למי להחזיר.
– עצה מעשית: לכן צריך מיד להכריז, כי אז אולי בעל האבידה יבוא. עשר שנים מאוחר יותר כבר לא ידעו מי זה היה.
רמב”ם: “הגוזל את העניים ואת היתומים ואת האלמנות… אלו בני אדם גלמודים הם, וגולים מעיר לעיר ואין להם מכיר, כדי שידע השודד זה של מי הוא ויחזירנו לו.”
חידושים:
– הרמב”ם מתאר עניים, יתומים ואלמנות כ“גלמודים” — אומללים, אנשים אומללים ללא כתובת, ללא פרסום, ללא יציבות. הם נודדים מעיר לעיר, אף אחד לא מכיר אותם. לכן הגזלן לא יכול לדעת ממי גזל.
– חידוש: אצל בעל בית רגיל בבית הכנסת עם כתובת יודעים למי להחזיר. אך עניים יתומים ואלמנות — מלבד שיש חומרא נוספת כי יש מצוות מיוחדות (לא תענון כל אלמנה ויתום), גם מעשית בלתי אפשרי למצוא אותם.
– [דיגרסיה:] זה מראה כמה עגומים היו הזמנים הישנים — עניים יתומים ואלמנות היו אנשים נודדים ללא יציבות. אך גם היום זה יכול להיות — אלמנה שנאחזת באנשים שונים, יתום שמסתיים ברחוב.
רמב”ם: “המקבל שוחד להטות דין.”
חידושים:
– החידוש העיקרי: לא רק ששוחד הוא איסור, אלא תשובה כמעט בלתי אפשרית. מדוע? כי “שוחד יעוור עיני חכמים” — ברגע שלקח שוחד, הוא איבד את החשיבה הברורה. הוא כבר לא יודע מה היה הפסק האמיתי. הוא משכנע את עצמו שהוא יודע את האמת, אך הוא כבר לא יכול לחשוב באובייקטיביות.
– חידוש (העמקה): יכול להיות שמי שנתן שוחד היה חלקית צודק. אך אחרי שוחד כבר לא יכולים לחשב כמה אחוזים מהפסק היו אמת וכמה היו מעוותים על ידי השוחד. הוא “מהפך בזכותו” — הוא הופך הכל לטובתו של השני, אך לא יודע כמה הוא לגיטימי. זה הופך תשובה למעשית בלתי אפשרית — הוא לא יכול להחזיר את הפסק כי הוא לא יודע מה היה הפסק הנכון.
– [דיגרסיה:] בעיית השוחד קיימת גם בהקשרים רחבים יותר — ראש ישיבה שמקבל כסף מתורמים עשירים ואינו הוגן בין בחורים, זו גם צורה של שוחד/נגיעה. הוא כבר בכלל לא יזכור שלא היה הוגן.
– חידוש כללי אודות שוחד: בשוחד יש בעיה כפולה — מי שלוקח שוחד יש לו עבירה חמורה, אך מי שנותן שוחד גם עובר: (א) איסור לתת שוחד, (ב) “שמחזק ידו” — הוא עוזר למקבל השוחד לחטוא, (ג) “מחטיא” — הוא גורם לשני לחטוא. כלל הרמב”ם: כל עבירה שצריכה שני אנשים לעשות, השני הוא “מחטיא” — זו עבירה בפני עצמה. אך נראה שהיבט ה”מחטיא” הרמב”ם מוסיף רק כענף (תוספת).
—
רמב”ם: “דברים שהעושה אותן… מדמה בנפשו שאין זה חטא.”
אלה עבירות שאנשים חושבים שהן קטנות ולכן לא עושים תשובה. הבעיה בכל חמשת הדברים היא שאנשים לא תופסים שזו עבירה, ממילא לא עושים תשובה.
חידושים:
– מי שאוכל אצל עני שהזמין אותו אך באמת אין לו מספיק. זה בעצם עניין של גזל — כי בעל הבית לא באמת הקנה לו את האוכל, אלא הוא אמר זאת “בלית ברירה” (מחוסר ברירה), והאדם “מדמה שלא חטא.”
– [דיגרסיה:] צדיקים מצאו דרך לצאת מזה — כאשר עני הזמין אותם, אמרו “הרופא לא נותן לי לאכול”, ואמרו ש”הרמב”ם (כרופא) לא נותן לאכול מסעודת הרשות.”
חידושים:
– “עבוט” פירושו משכון, כמו הפסוק “השב תשיב לו את העבוט.” כאשר עשיר נותן דבר זהב כמשכון, לא ישתמשו בו או ישלמו על הפחת. אך במשכון של עני — קרדום, מחרשה, כלים זולים — האדם חושב “מה כבר יקרה?” אך עם כל שימוש זה נעשה קצת פחות שווה, והוא גוזל גזילה קטנה מהעני.
חידושים:
– האדם חושב שלא חטא כי הוא לא בעל, לא נגע, לא עשה קירבה לעריות. אך הוא לא יודע ש”ראיית העיניים עוון גדול” — ההסתכלות עצמה היא עוון, “שגורמת לגופו של ערוה.”
– חידוש חשוב: הרמב”ם אומר “עוון גדול” — אך “גדול” פירושו כאן “לפי ערך” — גדול כי זה מביא לגופו של מעשה. זה כמו אבק גזל, אבק לשון הרע — החומרא היא דווקא כי זה דבר קטן, ומכיוון שזה דבר קטן האדם חושב שאין כאן כלום, וזה מביא לחומרא לגבי תשובה. אפילו הוא לא נכשל למעשה, הוא צריך לעשות תשובה על ההסתכלות עצמה, לפני שזה מגיע למעשה.
חידושים:
– הרמב”ם כבר הביא זאת ב”אין להם חלק לעולם הבא.” החידוש כאן: הוא לא רשע שאוהב לצער את השני. הוא פשוט מחפש כבוד. השיטה שלו — הוא לא כל כך חכם כמו הרב או תלמיד חכם, אך הוא יותר חכם מעם הארץ, אז הוא תמיד עושה ניגוד — הוא שואל את עם הארץ, הוא חזק יותר מהחלש. הוא חושב שאין כאן חטא כי הוא לא עושה רע באופן אקטיבי — “בליבו שאין בו חטא, ולא יתגאה בו ולא יבוש” — הוא לא מרגיש כלום. רק הוא משווה “מעשיו הטובים וחוכמתו למול מעשה חברו וחוכמתו.”
– [דיגרסיה:] זה קשור למנהג של ביקורת על אחרים — כאשר מבקרים אחר, זה לעיתים קרובות כי “כך הוא נראה הרבה יותר טוב.” זה חטא של ענווה — במקום להיות גאה ולומר “אני טוב יותר”, הוא מבקר את השני.
חידושים:
– זה לא אומר שהוא מאשים אותם בפירוש — **”בדעתו”
— הוא חושב בליבו רע על השני. “יחשוב במחשבתו שמא אלו חטאו, שמא הוא זלזל.” הוא אומר “יכול להיות.” העבירה היא: “שמעמיד אדם כשר בדעתו כבעל עבירות”** — הוא מעמיד אדם טוב במחשבתו כבעל עבירה. זהו “חטא בדעות” — הוא מסתכל מלמעלה על אנשים.
– חידוש בדן לכף זכות: כאן נראה ש”דן לכף חובה” לא אומר רק במעשה (איך מתייחסים לשני), אלא אפילו במחשבה — אדם לא רשאי לחשוב רע על אחר ללא ראיות. זה קשור לנקמה ונטירה — איך מדברים על אנשים קשור לכל איך שופטים אותם.
– השוואה בין מתכבד בקלון חבירו לחושד בכשרים: זה כמעט אותו דבר — מתכבד בקלון חבירו עושה זאת לאחרים (חיצוני), חושד בכשרים הוא לעצמו (פנימי). שניהם באים מכך שהוא חושב שהוא טוב יותר מאחרים.
—
רמב”ם: “וחמישה דברים, העושה אותן אי אפשר לו שישוב תשובה גמורה, לפי שהן עבירות שאדם נמשך אחריהן והן קלות בעיניו, וחושב שאינו חטא… לפיכך צריך אדם ליזהר מהן שמא ידבק בהן, ואלו הן דעות רעות עד מאד.”
אלה מידות רעות ש”ממכרות” — נמשכים אליהן, הן נעשות “דביקות” — דבקות, מדבקות. אדם צריך מאוד להיזהר שמא כבר נלכד בהן.
הרמב”ם מונה:
1. רכילות — הולכת רכיל והבאת מידע שלילי מאחד לשני.
2. לשון הרע — הרמב”ם כבר אמר שבעל לשון הרע אין לו חלק לעולם הבא. החידוש כאן: מלשון הרע “רגילה” נעשים בעל לשון הרע — זהו היבט ה”נמשך”. מלשון הרע פשוטה נעשים “בעל” לשון הרע — מתחילים ליהנות מזה, זה נעשה מציאות, חלק מזהות האדם, וזה מקשה על התשובה.
3. בעל חימה — אדם שתמיד כועס.
4. בעל מחשבות רעות — זה לא אומר הרהורי עבירה במובן הקלאסי (בין אדם למקום), אלא מחשבות רעות של בין אדם לחבירו — קנאה, תאווה, כבוד, גאווה. כל הדברים בקטגוריה החמישית הם ענייני בין אדם לחבירו, מידות הקשורות לאיך מתייחסים לאחרים.
5. המתחבר לרשע — שילמד ממעשיו ויירשמו בליבו, הוא ששלמה אומר “ורועה כסילים ירוע.” — מי שמבלה עם כסילים נעשה בעצמו רע.
חידוש כללי: כל חמשת הדברים בקטגוריה האחרונה באים מהלכות דעות. הרמב”ם עצמו אומר: “כבר ביארנו בהלכות דעות דברים שצריך כל אדם לנהוג בהם תמיד” — כבר דיברתי על כל הדברים האלה בהלכות דעות. בעל חימה הוא בפרק ב’ (נגד כעס), המתחבר לרשע הוא שם בהרחבה, בעל מחשבה רעה גם שם. הרמב”ם עושה חיבור: המידות הרעות שכבר תיאר בהלכות דעות כדברים שצריך להימנע מהם בכלל, הן גם ספציפית מעכבי התשובה.
—
רמב”ם: “כל אלו הדברים וכיוצא בהן, אף על פי שהן מעכבין את התשובה, אין מונעין את התשובה, אלא אם עשה אדם תשובה מהן הרי זה בעל תשובה, ויש לו חלק לעולם הבא.”
כל 24 הדברים, למרות שהם מקשים ומאריכים את התשובה, אינם מונעים תשובה לחלוטין. אם אדם עושה תשובה מהם, הוא נעשה בעל תשובה ויש לו חלק לעולם הבא.
– החילוק בין “מעכב” ל”מונע”: “מעכב” פירושו שזה מקשה, זה מאט, זה נמשך יותר. “מונע” פירושו שזה חוסם לחלוטין. הרמב”ם מבהיר שאף דבר אינו מונע תשובה — הקב”ה תמיד מקבל תשובה.
– המילה “בעל”: האדם עובר מלהיות “בעל חימה” או “בעל לשון הרע” להיות “בעל תשובה” — אותה מילה “בעל” (בעלות, זהות) מתהפכת מרע לטוב.
– מדוע הרמב”ם מונה את כל 24 הדברים? המטרה אינה לומר שלא יכולים לעשות תשובה — להיפך, המטרה היא שידעו על מה צריך לעבוד, שיתמקדו בעשיית תשובה אפילו כשזה קשה. זו “העבודה” — לדעת היכן הקשיים נמצאים כדי להילחם בהם.
– חזרה לתחילת הפרק: “מונע” לא אומר שהקב”ה לא מקבל תשובה מאנשים כאלה. “מעכב” אומר רק שזה קשה יותר, אך כל המטרה של המנייה היא לעודד תשובה, לא להרתיע ממנה.
דובר 1:
אנחנו לומדים פרק… איזה פרק? פרק ד׳. אז הלכות תשובה למדנו עד עכשיו את מצוות התשובה, שצריך לעשות תשובה, ועוד פרטים על תשובה. ובפרק האחרון למדנו את הענינים של מתי שוקלים עבירות וזכויות של אדם.
קודם כל, תשובה, הענין של חשבון הנפש, של להסתכל על המצב של מצוות ועבירות, יש את הפרטיות כשאדם עושה תשובה, הוא מחויב בדעות שהוא שוקל איך הוא עומד עם המצוות והעבירות שלו. ואז חישבנו שהקב״ה שוקל, הקב״ה מסתכל על העולם והקב״ה מסתכל על בני אדם, אם הם רבו חטאיו, רבו זכיותיו, וכן הלאה.
ומשם הלכנו לעוד ענינים דומים, לענינים של האנשים שעבורם קשה מאוד מאוד לעשות תשובה, אנשים שחז״ל אומרים עליהם ״אין להם חלק לעולם הבא״, הם לא יכולים לעשות תשובה.
ובזה היו גם שתי קטגוריות. היה אחד ש״אין להם חלק לעולם הבא״ פירושו ממש ממש שאחד, שקשה להם מאוד לעשות תשובה, הם צריכים להשקיע עבודה גדולה לעשות תשובה. ושנית, שאם הם לא עושים תשובה, אין להם באמת שום חלק לעולם הבא, מיתה לבדה לא תעזור להם.
ואחר כך חישבנו עוד דברים שחז״ל אומרים עליהם ״אין להם חלק לעולם הבא״, והרמב״ם אמר שחז״ל אמרו זאת כדי להוציא את חומר הדבר, אבל זה לא שייך ממש ״אין להם חלק לעולם הבא״, אלא זה כדי לעורר כמה חזק צריך לעבוד על תשובה, ולהוציא כמה חמור זה, אף על פי שזה לא ממש באותה רמה ״אין להם חלק לעולם הבא״ כמו אלה שחישבנו בהתחלה.
כלומר, בהתחלה חישבנו רשעים, כלומר אפיקורסים, או אנשים שמצערים כלל ישראל, או אנשים שעושים ביד רמה. הקטגוריה השנייה של דברים היו דברים יותר קלים, מי שמצער יהודים אחרים, מלבין פני חבירו ברבים, וכו׳, אבל הם גם מספיק חמורים שחז״ל שמים אותם, עושים אותם ממש דומים ל״אין להם חלק לעולם הבא״ כמו של הראשונים.
כאן הולך הרמב״ם, הולכים מעתה מקובא דלכאיל, לעוד דברים שאדם צריך מאוד מאוד לקחת ללב שהוא חייב לעשות תשובה, כי הוא יכול לחשוב שזה לא כל כך מסוכן, אבל באמת זה מאוד מאוד מסוכן. ועל זה שמים אותם בקטגוריה של הדברים המעכבים את התשובה.
אני רוצה להוסיף או לעשות את הדרך שלי איך הייתי ממסגר את זה.
קודם כל, בואו נבין, יש הלכות תשובה עשרה פרקים, כן? עשרה פרקים בהלכות תשובה. הרמב״ם אמר בהקדמה שיש הלכות תשובה, ועוד עיקרים מן האמונה כלולים עמהם. אז בטוח שהראשונים, לכאורה אפשר לחלק את זה… אחר כך, הפרק השביעי צריך לראות, זה לא מסתדר כל כך טוב עם החלוקה שלי. אבל פחות או יותר אפשר לחלק את זה, הארבעה פרקים הראשונים הם הלכות תשובה, גם קצת רחב, כמו שאנחנו אומרים. אבל בואו נאמר, הלכות תשובה ודיני החרטה והוידוי וכו׳. והששה פרקים השניים הם ממש, מתחיל מבחירה, והולך לשכר ועונש, עיקרי הדת, עיקרים מסוימים שקשורים לתשובה.
אז זה הפרק האחרון של תשובה, אז כמו שאתה אומר, האחרון, זה כמו האחרון, הדבר הקטן ביותר של תשובה.
מה שרציתי להדגיש, זה הזכיר לי שהרמב״ם הביא אתמול בפרק הקודם את הדברים שאין להם חלק לעולם הבא, שאומרים עליהם. הרמב״ם הוסיף עליהם חידוש מעניין, הוא אמר שכתוב אצל אומרי חכמים שהרגיל בהם אין לו חלק לעולם הבא.
כן, הוא לא אומר פשוט שמי שפעם אחת מבזה תלמיד חכם ברבים זה כבר חטא כל כך גדול שאין לו חלק לעולם הבא. יכול להיות שזה פשט של הגמרא, אבל הרמב״ם מוסיף תנאי, שזה אומר הרגיל בהם. כמו שלמדנו אתמול, שזה אומר שזה אדם רע לגמרי שלא ראוי ללכת לעולם הבא. כן, אז ההרגלות, לכאורה היא סוג של… למדנו בהלכות דעות, כן, הרגלות פירושה שהוא נעשה אדם רע, הוא נעשה, הוא מקבל מידה רעה, הוא אדם רע.
ועכשיו, הפרק השישי, האחרון הוא…
דובר 2:
אני רוצה רק דבר קטן, ההרגלות היא גם מאוד דומה למה שלמדנו, שמי שעושה אפילו רק עבירה קטנה, אבל הוא עושה אותה תמיד, והוא נעשה שם רגיל בה. אבל שם כבר כתוב שכל סוג של הרגלות היא כבר סוג של יד רמה, כמו שהוא… כשמישהו בדרך כלל עושה מצווה, יש לו הרבה מליצה יושר עליו, הוא לא לוקח את זה לידיים. זה גדר אחר, אבל ההרגלות היא ענין של יד רמה.
דובר 1:
כן, נכון? ההרגלות היא ענין של סוג של מרידה, ו… אני לא הייתי ממש אומר את זה. כי להיפך, כלומר, אותה הרגלות היא לא על שהוא רגיל, אלא בגלל שהוא יד רמה. אבל יכולה להיות יד רמה בלי הרגלות, אולי כמו נוקם, אדם שפעם אחת עם חוצפה. שחוצפה היא דבר בפני עצמו. רגיל זה להיפך, הוא לא תופס, הוא מורד במלכות.
דובר 2:
כן, אבל הוא אומר, ישר עושה את זה תמיד, פשוט שהוא לא מתחשב בכלל בעבירה. כשמישהו רוב הזמן הוא מציית, הרבה פעמים הוא שוכח, פשוט שהוא מתחשב בעבירה. אבל הרגיל, הוא חתך את העבירה. זה דומה לאותו סוג.
דובר 1:
כן, אבל הייתי אומר שזה בעיה של כמו כפירה בכלל. כאן מדברים על בעיה שהוא נעשה אדם, כמו שהוא הציב נעשה לו כהיתר, זה יותר כמו שאתה אומר. אבל יש כמו ״עבר ושנה בה״, נעשה לו קשה לפרוש. דבר שני, לא שהוא נעשה נעשה לו כהיתר שהוא נעשה קצת כופר בעיקר, אלא הוא נעשה, נעשה לו קשה לפרוש, הוא נעשה תקוע. ובמיוחד בדברים מסוימים שהאדם נוטה. אפשר לומר שאלה הדברים שזה הסדר שנעשים תקועים בחלק הזה.
דובר 2:
אבל למשל על לשון הרע הוא אמר בבירור את המילה ״בעל לשון הרע״. בעל לשון הרע לא אומר שהוא מדבר פעם לשון הרע. הוא לשון הרע׳ניק, הוא האדם שכל אחד מתקשר לשאול את לשון הרע.
דובר 1:
אני חושב שהרמב״ם בהלכות דעות גם עשה את החילוק של לומר לשון הרע ו״קובע עצמו לספר לשון הרע״, שזה אנשים שעושים את זה כסדר.
ואותו דבר, אם כך מבינים אנחנו שהדברים המעכבים את התשובה שאנחנו הולכים כאן ללמוד, זה גם דברים שהוא נעשה סוג כזה של אדם שנעשה לו קשה, הוא נעשה תקוע בעבירה שלו. נראה סיבות שונות אחרות, אבל הוא נעשה תקוע לדברים שלו. זה מאוד חשוב בהלכות תשובה שקשור לאיזה סוג אנשים. לא רק שהרמב״ם התחיל הלכות תשובה וצריך לעשות תשובה על העבירות, אלא לאט לאט הוא מתקרב שצריך להיות אדם טוב יותר. והמעכבי תשובה הם דברים שנעשים סוג כזה של אדם. באמת נראה שבסוף הפרק מציין הרמב״ם במיוחד שמונה דעות, שצריך להתנהג עם שמונה דעות. אז זה מקור גדול לדרך הזו.
טוב מאוד. אומר הרמב״ם בפנים: ״עשרים וארבעה דברים מעכבין את התשובה״. עשרים וארבעה דברים מעכבים תשובה. זה מעניין, מעכב לא אומר… מעכב אומר בדרך כלל כמו לעכב. מישהו מעכב מישהו פירושו הוא מעכב אותו. לא מעכב, אבל זה לא מונע. כלומר אפשר לעשות תשובה, רק הם רוצים לדעת שהתשובה באה קשה. בדרך כלל תשובה היא לא כל כך קשה, או תשובה רגילה היא משהו שאפשר לעשות. כאן האדם צריך לעבוד יותר קשה על תשובה.
אז מה הפירוש? כלומר, אפשר לפרש מעכב זה לתשובה, פשוט, אפילו בא יום כיפור, זה מעכב כמו שדם מעכב בקרבן, משהו דבר צח, אפילו הוא עושה תשובה עם כל ההלכות, אם הוא עשה את העבירה זה לא עוזר. כי אפשר לפרש, המילה מעכב משתמשים הרבה פעמים על לעכב, מעכב את זה, כלומר זה נמשך יותר. הרבה פעמים כאן מעכב פירושו שזה תנאי, כמו בקרבן, הדבר מעכב את הקרבן, אז זה כמו אחד מ, אין כפרה בלי זה. אבל כאן המעכב שהרמב״ם מדבר כאן, לכאורה הוא הבין שלשון חז״ל כאן מעכב פירושו מעכב את התשובה, זה עושה שהתשובה תימשך יותר.
אז איזו תשובה? אבל בואו גם נפרש, אולי למשל, כל פעם תשובה מספיק שיש וידוי עם חרטה, כאן צריך לעבוד יותר משהו, צריך עבודה יותר גדולה. אבל בואו נבין, על איזו תשובה מדברים כאן? כלומר, אם למישהו יש אחד מהדברים האלה, קשה לו יותר להפסיק לא להניח תפילין, או דבר כזה?
דובר 2:
אני חושב שזה חייב להיות שכאן תשובה מדברים על התשובה הרחבה יותר, שדיברנו יותר כמו שהוא נעשה אדם טוב יותר. וזה לא תשובה על דבר מסוים, זה יותר תשובה כללית, כמו.
דובר 1:
אני חושב שמה שאתה מתכוון לומר זה, יש איך תשובה מתקבלת בשמים, ויש איך האדם באמת משתנה. לכאורה, יכול להיות מסוימים מתכוונים לזה ומסוימים מתכוונים לזה, אבל יכול להיות שמעכב תשובה פירושו שלאדם הזה בא מאוד קשה לעשות תשובה, כי הוא מאוד תקוע בעבירה. אבל אפילו לאדם הזה אפשר לומר שיש שהוא יפסיק לעשות דבר מסוים, ויש תשובה רחבה יותר שהוא יהיה אדם טוב יותר, הוא יהיה עובד ה׳, הוא יהיה עובד ה׳ רגיל שעושה דברים טובים יותר.
נכון, אז זה מאוד מעניין שהרשימה, ראשית, המילה שאמרת באה מהרי״ף במסכת יומא מביא את הרשימה, ואין שום מקור. חיפשתי בכסף משנה, ואחרים אומרים שהם לא מצאו את המקור של הרי״ף. הם חשבו שזו ברייתא, אבל העובדה היא שמצאו את זה אצל הרמב״ם עצמו בתשובה, כאן התשובה. איך בא המאמר רבינו יצחק, יצחק אלפסי, איך זה בא? הרמב״ם לא מצא שום מקור? הוא לא יודע אם הרי״ף עשה את זה אולי בעצמו או לא?
אבל הרמב״ם אומר, בוא הנה, חלק מזה רוב הדברים עומדים במשנה בתלמוד, כלומר כתוב שאלה דברים שמעכבות התשובה, והכניסו את זה לרשימה, ואחרים זה מביאור יוצא, כלומר אפשר ללמוד את זה בקל וחומר ממשהו שכתוב.
והרמב״ם אומר, כאן הוא כבר היה מסביר את כל הדבר, וגם הוא היה מסביר למה, סיבת היות כאילו מעכבות התשובה, והלכות תשובה בחבורנו זה הכולל כל דיני התורה. אז הרמב״ם עשה כאן דבר מאוד יפה, זה ממש דוגמה מהפעמים שהרמב״ם לקח גמרא או רי״ף, אני יודע, מקור קודם, והוא ממש הציג את זה. הוא לא סתם הדפיס מחדש את הרשימה, הוא גם הסביר מה לא בסדר עם כל דבר, והוא עשה את זה קטגוריות משלו.
את זה הוא עשה קודם בהלכות תלמוד תורה, היה עשרה דברים אוכל, עשרים וארבעה דברים שחייבים על זה נידוי. את זה הוא כן לקח מחז״ל, נכון? את זה הוא לקח מחז״ל, הוא קצת שינה את זה, הוא קצת פירש, הוא קצת סידר, אבל הוא לקח את המספר עשרים וארבעה כתוב בחז״ל. העשרים וארבעה הוא הגיע בעצמו.
דובר 2:
לא, לא, לא, הלשון כ״ד זה המספר של הרי״ף.
דובר 1:
מה שלא כתוב זה הקטגוריות הפנימיות. הרמב״ם עושה מזה, ארבעה דברים כאלה, חמישה דברים כאלה, את זה הוא עשה בעצמו.
דובר 2:
מעניין, הוא חושב, אלה עוד עשרים וארבעה דברים של נידוי, כמו נידוי לשמים, לא מקבלים את התשובה שלהם משהו כזה. אז כאן יש עשרים וארבעה דברים שמנדים, וכאן יש עשרים וארבעה אנשים ש… אה, בעולם הבא, עשרים וארבעה. עשרים וארבעה זה מספר טוב, ועשרים וארבעה זה מספר רע. מעניין.
בכל מקרה, אומר הרמב״ם כך, כן. ארבעה מהן, ארבעה מהעשרים וארבעה, עון גדול, זו עבירה גדולה, והסיבה שהתשובה באה קשה היא כי זו עבירה גדולה, והקב״ה לא רוצה לעזור להם לעשות תשובה. והעושה אחד מהם, ומי שעושה אחד מהארבעה, אין הקדוש ברוך הוא מספיק בידו לעשות תשובה, לפי גודל חטאו. זה באמת כך, יש בחז״ל דבר שכשמישהו מנסה לעשות תשובה, הוא מקבל עזרה משמים, הבא לטהר מסייעין אותו, הוא מקבל אולי סייעתא דשמיא מסוימת.
או אולי למשל, למדנו קודם שסייעתא דשמיא לתשובה זה מסוגל לתשובה. כלומר אולי הקב״ה נותן לאנשים מחשבות טובות, אנשים מתעוררים לתשובה בימים האלה. אבל על החטאים האלה הקב״ה לא עוזר לעשות תשובה. זה מה שהוא רוצה לומר שמספיק בידו, זה לא אומר שהקב״ה לא נותן לו לעשות תשובה, אלא הוא לא מקבל שום עזרה, הוא צריך לעבוד יותר קשה על לעשות תשובה.
והרמב״ם לא נותן סיבה. הוא אומר שבגלל שזו עבירה מאוד גדולה… לא, הוא כן נותן. ואלו הן, א) המחטיא את הרבים. מי שמחטיא את הרבים. היה לנו את זה אתמול בעצם ב״אין להם חלק לעולם הבא״, כן. ובכלל עון זה המעכב את הרבים מלעשות מצוה. מי שמעכב רבים מלעשות מצווה. לא רק שהוא גורם להם לעשות עבירה, אלא הוא מעכב אותם מלעשות מצוות עשה.
כן, אבל אני חושב שאז למדנו בפירוש, בפרק הקודם, מחטיא את הרבים, הרמב״ם אמר ״אפילו בדבר קל״, אפילו על מצוות עשה. אבל מאוד אפשרי שמחטיא את הרבים שם פירושו ממש מישהו עומד עם חרב ולא נותן ליהודים ללכת לעבוד את ה׳. כאן יכול להיות על עניין הרבה יותר קל, אני יודע, מישהו שמדבר בקול רם בתפילה, וכל בית הכנסת בגלל זה לא מתפלל טוב. זה מקרה הרבה יותר קל. אותו מחטיא את הרבים הוא גם כמו חלק כמו מ״ביד רמה״, מישהו שהולך נגד כלל ישראל, הולך נגד התורה.
המחטיא את הרבים כאן יכול להיות אפילו על עניין קטן יותר, מישהו שגורם ליהודים אחרים עם תאוות או עם… אתה לא יכול לעצור. אבל מעכב את הרבים מלעשות מצוה, יותר כמו שאתה אומר, הדוגמה נשמעת נוראה. אבל אולי יש דבר כזה, הוא לא נותן לעשות שיעור. אולי יש דבר כזה, לא שהוא לא נותן למצוות מנות להיאמר, אלא הוא לא נותן לעשות מצוות עשה. אולי אפשר לומר כך.
יש מישהו שהוא אומר שהוא לא נותן להניח תפילין, זה מבטל מצוות עשה. יש דבר שני, רוצים מחר להיות שיעור והוא מפריע לזה. זה לא ביטול מצוות עשה. אבל יכול להיות כמו שאמרתי, למשל, קבוצת יהודים רוצים להתפלל בכוונה, והוא מפריע לכוונה של רבים מלהתפלל. אני אומר אפילו, רוצים לעשות מניין בעיירה, והוא לא מצטרף. הוא לא גורם לאף אחד לעשות עבירה, הוא לא מצטרף לפרויקט של לעשות מצווה.
השני הוא, הוא לא רק מחטיא רבים שלם, אלא אפילו אדם אחד. הוא מטה חבירו מדרך טובה לדרך רעה. הוא מטה חבר אחד, אבל הוא עושה דבר הרבה יותר חמור. הוא עושה את זה באמת לא לרבים אלא ליחיד, אבל לא שעבירה אחת הוא מחטיא אותו, אלא הוא עושה אותו קלקול, הוא עושה אותו אדם חלש יותר, כגון מסית ומדיח. דומה למסית ומדיח.
לא מדברים כאן על מסית ומדיח לעבודה זרה ממש, כי זה בטוח מאוד מאוד חמור, שעבודה זרה כבר למדנו, על זה אין תשובה או כפרה, כי זה מאוד חמור. מדברים כאן על מי שהוא מסית ומדיח על אדם מסוים, הוא עושה אותו יהודי חלש יותר.
המשנה, הוא מביא את המקור, אחד המקורות שהוא לוקח הוא התוספתא בנדרים שמביאה קל וחומר מנכסי עיר הנדחת שנשרפים. זה מדויק. כלומר, מדברים כאן על מסית ומדיח, וזה לא נכון מה שאמרתי שלא מדברים על עבודה זרה, כי זה… אני מתכוון שזה מאוד מעניין, כי זה ממש מדה כנגד מדה.
כן, אתה עושה לאחר, אתה ההיפך ממחזיר בתשובה, אתה מחזיר בשאלה, מחטיא את הרבים. מעצם הדבר אתה לא מספיק שיהיה בידו לעשות תשובה, זו מדה כנגד מדה. אבל זה מעניין, כשעושים את זה לרבים זה אפילו חטא קטן יותר. לאדם אחד זה כשעושים אותו ממש כלה, עושים אותו מדרך טובה לדרך רעה.
כן, אם מתכוונים לומר, כן, היה לו חבר טוב, אותו היה בחור טוב, והוא עושה אותו בחור רע. מדרך טובה, היה חבר רע. אז יש מחטיא את הרבים, יש אדם אחד, ועכשיו יש אדם מסוים סתם, וכאן זה הרבה יותר צער לאדם.
הרואה בנו בתרבות רעה, הוא רואה שילדו הולך בדרך רעה, הוא נמצא באמצע… תרבות פירושו כמו שהוא מתרגל בדברים רעים, כן? כן, הוא מתכוון תרבות רעה. כמו גדל כמו… כן, ריבוי. הוא גדל ילד רע.
כן, ילד הולך בכיוון רע, כי אחד מחנך ביחוד, ואינו ממחה בו, והוא לא מעכב אותו. זה לא שהוא עושה אותו כלה, אבל הוא לא מעכב אותו מלעשות את עצמו כלה.
זה הרמב”ם מסביר, הוליך בנו ברשעותו. על אדם אחר אין לך את האחריות, אבל על הילד שלך, הילד שלך הוא ברשותך. אילו מיחה בו, כי היית מוחה, כי היית מונע מבנך ללכת בדרך רע, היה פורש, היה מתרחק מדרך רע. ונמצא, כאילו החטיאו. יצא, כאילו החטיאו. זה דומה למקרה הקודם של מי שמחטיא את האחר, כי בנך, עצם העובדה שאתה מניח לו לעשות דברים רעים, זה כאילו אתה נותן לו רשות, זה כאילו אתה מעצים אותו לעשות רע.
אני יודע שלא כל המפרשים מסכימים עם זה, אבל אני חושב שזה עדיין אמת. אוקיי, המפרשים ירצו לפרש אחרת את המילים “מחנך ביחוד”. כן. הרמב”ם, אנחנו חלילה לא ראינו דבר כזה. אפשר לומר את זה, כי אנשים לא תופסים.
הרמב”ם מוסיף “בנו ברשעותו”. צריך לדעת, אם מישהו הוא בנו ולא, אם הוא ברשעותו, הוא יצא מרשותו, הוא יצא מרשותו, אז זה כבר לא נחשב, לא צריך. יש את הגמרא שהמכה בנו הגדול עובר על לפני עור.
אה טוב. הרבה פעמים, בגילאים מסוימים, אנשים לא תופסים שהילדים שלהם ברשותם, והם לא תופסים שהאבא יכול לומר לו מילה אחת והוא יפסיק ללכת עם החברים הרעים. וצריך לדעת שיש ענין של “זה לא אשמתי, יש לו חברים רעים”. אבל אתה יכול למחות בו, ואתה צריך לומר את כל הדברים האלה. זה לא… אה טוב.
אומר הרמב”ם, בכלל אומרים זה, בכלל של זה, פעם אחת שאתה מבין יותר את הסיבה למה הדבר מעכב תשובה, כי בנך הוא ברשותך, יצא שכל אדם שהוא ברשותך, כל שאפשר בידו למחות באחרים, מי שיש לו כוח על אנשים אחרים והוא יכול למחות בהם להיות טובים יותר, בין ברבים בין ביחיד, ולא מיחה, הוא לא מנע אותם מלהמשיך להיות כלה, אלא הניחם בכשלונם, הוא משאיר אותם להמשיך בדרך שהם נכשלים, זה בגדר זה, זה נכנס לגדר הזה.
אני חושב שהשלושה הראשונים זה מאוד פשוט למה קשה לעשות תשובה, כי אפילו אם אתה עושה תשובה, אבל האדם האחר עדיין לא עשה תשובה. יכול להיות שהדרך שבה עושים תשובה תעזור, כשאתה הולך ואתה מחזיר בתשובה את הרבן או את היחיד או את בנך, אבל כל עוד אתה לא עושה את זה, אתה בעצמך עושה תשובה, מה זה עוזר? אבל אתה עשית את האחר כלה, בגלל זה זה מעכב תשובה. לכאורה פשוט.
כן, אבל זה מעניין שעל זה לא אומר הרמב”ם… הייתי יכול לחשוב דרכים שונות איך זה מפריע. למשל, מישהו החטיא רבן, אחר כך הוא יעשה תשובה, יבוא הרבן ויאמר, “אהה, אתה גרמת לנו לעשות את כל העבירות, ואנחנו לא נתן לך לעשות תשובה.” אבל הרמב”ם לא מביא שזו סיבה. הוא אומר שהקב”ה לא יעזור לך.
כאן, הדברים יכולים להיות אפילו יותר פשוטים איך הקב”ה לא עוזר. אלא התשובה שלך עדיין לא בשלמות, התשובה שלך חסר עוד תנאי גדול בתשובה. זה כבר לא בידיך, התשובה לא בידיך, זה בידי אנשים אחרים. אז איך תעשה תשובה שלמה? אתה צריך עכשיו לרוץ למצוא את כל האנשים ולהחזירם בתשובה. זו עבודה גדולה וקשה.
הבעיה הזו הרמב”ם יאמר מאוחר יותר. אני מתכוון שיש לו מאוחר יותר קטגוריה של דברים שקשה לעשות תשובה כי יש הרבה אנשים. כאן מה שהרמב”ם אומר “אינו מניחין אותו לעשות תשובה” הוא מתכוון לא על החטא. אני מתכוון שהוא אומר כאן שהקב”ה לא נותן לו לעשות תשובה באופן כללי. הוא בא ביום כיפור, הוא רוצה להיות טוב יותר, הקב”ה לא רוצה, הוא לא יעזור לך. אתה לא תקבל התעוררות ביום כיפור. כל היהודים מקבלים התעוררות ביום כיפור, ומי שמחטיא את הרבים לא מקבל.
יכול להיות, אבל אני אומר, זה קצת שונה ממה שיהיה מאוחר יותר. כי מאוחר יותר זה קשה, אבל אתה יכול לסיים את זה. זה לא נכנס עם הרבן, אתה צריך עכשיו ללכת לחפש קבוצה של אנשים. אבל מדרך טובה לדרך רעה, לחזור זה מקרה, לא בטוח שתוכל להצליח.
כשהחטאת מישהו שהוא בגללך לא הניח תפילין, אתה יכול ללכת לבקש ממנו שיתחיל להניח תפילין. אבל הוא נעשה אדם רע, להיות שוב אדם טוב זו עבודה עצומה. זה מעכב, זה מאוד קשה. או שבנו הלך בתרבות רעה, זה לכאורה אותו דבר, שהאדם נעשה רגיל ברע.
אז לכאורה המעכב תשובה כאן הוא בגלל זה שכל עוד הוא לא יכול לעשות את הגדול… זה ממש נס להיות מסוגל ללכת ולהחזיר אדם מדרך רעה חזרה לדרך טובה. בגלל זה זה מעכב. כל עוד לא עושים את זה, זה מעכב. אולי הוא מתכוון כך.
למה הוא אומר לנו את כל הרשימה? מה הרשימה עושה כאן? הרשימה מתכוונת לומר שצריך להיזהר מאוד בדברים האלה, כי בדרך כלל אדם חושב, אני יכול תמיד לעשות תשובה. זה לא שעל הכל אפשר לעשות תשובה. אז, כמו שאתה אומר, כי זה קשה, מכל סיבה שהיא, אבל יכול להיות בשביל האנשים, זה מביא את חומר הדבר, מה שזה.
יש דרכים שונות להביא חומר. אפשר לומר, “מי שעובר על זה מקבל עונש גדול.” זו דרך לומר, “שמע, על זה לא יהיה אפשר לעשות תשובה.” כך זה. לא שכחת להניח תפילין יום אחד, אתה יכול תוך שנייה אחת לעשות תשובה. אבל אם אמרת “שבת זה לא”, אם אמרת “לא זזים שפתותינו מלומר לך”, לא מחלת לבנך שאתה יכול, אתה לא תוכל לעשות תשובה. אתה לא תוכל, אוקיי, נראה מאוחר יותר, אבל זה מאוד… מאוד רע לך, מה שכמו שאתה אומר, אין דרך חזרה, החזרה היא כהאי גוונא.
הדבר הרביעי שלו הוא, “האומר אחטא ואשוב”, מי שמשתמש בתשובה כמוטיבציה לחטוא. הוא חושב לעצמו, “האם אחטא, האם לא אחטא? כן, אחטא, אני יכול אחר כך לעשות תשובה.” אתה לא יכול, כי הכוונה שלך הייתה שזה נוח. התשובה שלך גרמה לך לחטוא. מעצם הדבר, עכשיו אתה חושב שאתה תעשה עכשיו תשובה, ואחר כך תחטא שוב. אני לא לוקח את התשובה שלך ברצינות. התשובה שלו לא רצינית, כי אומרים, התשובה שלך היא כדי שתוכל לחטוא שוב, כן? כי אצלך תשובה זה דבר כל כך קל, חוטאים עם התשובה, זה בדיחה.
בכלל זה אני רואה, האומר, לאו דווקא תשובה, אלא הוא אומר, “אחטא ויום הכיפורים מכפר.” הוא לא לוקח ברצינות את הענין, מה זה כוח התשובה של יום כיפור, כוח הכפרה של יום כיפור הוא לא לוקח ברצינות. מאוד טוב.
זה מאוד מעניין, כי הגמרא ביומא אומרת, בגירסא שלנו במשנה כתוב, “האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב.” אומרת הגמרא, זה פעמיים כי “עבר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר.” משמע בגמרא זה לא הפשט שלך, אלא הפשט הוא שהוא כבר חטא פעמיים, אז נעשה לו קשה לעשות תשובה. אבל הרמב”ם לא מביא את זה. הרמב”ם אמר את הפשט כמו שאתה אומר, ש”אחטא ואשוב” זה בעצמו דבר שלא גורם.
אה, אתה רואה מאוד יפה, הרמב”ם אומר ממש את הלשון שאמרת, אני מדבר, כלומר, “לא יסייע השם לעשות ביום הכיפורים מה שבא יראה שיתכפר בו.” זה לא שהקב”ה מוחל ביום כיפור. הקב”ה עוזר. יש דבר פשוט, הקב”ה עוזר שביום כיפור הולכים לבית הכנסת ויש ישוב הדעת, אפשר לעשות תשובה. האדם, דווקא ביום כיפור יש לו איזו צרה, אין לו ישוב הדעת.
אבל זה אמיתי “אשוב ואחטא”. זה לא אומר שהאדם אומר “אשוב ואחטא”, כן? מה שאומרים שלא עושים תשובה כשהוא נופל בחזרה, זה לא אמיתי “אשוב ואחטא”. אמיתי “אשוב ואחטא” פירושו שהוא חוטא על התוכנית לעשות תשובה. זו לא דרך. אי אפשר לחטוא על התוכנית לעשות תשובה. צריך לומר את זה, הוא לא יוכל לעשות תשובה. התוכנית לא תעבוד.
הייתה דרשה שאמרו שאמיתי “אשוב ואחטא” אין בשנים האחרונות, כבר לא יכולים לעשות אמיתי “אשוב ואחטא”.
האדם, דווקא ביום כיפור הוא עשה עבירה, הוא לא מדבר אף מילה אחת. אבל זו בושה אמיתית. זה לא אומר שהאדם אומר “אשובה ואחטא”, כן? מה שאומרים שעושים תשובה ונופלים בחזרה, זו לא בושה אמיתית.
בושה אמיתית פירושה שהוא חוטא על התוכנית לעשות תשובה. זו לא בושה. הוא חוטא על התוכנית לעשות תשובה, והקב”ה אומר, “אני לא אתן לך לעשות תשובה.” שם לא אעזור לך בכלל.
לא, כשאדם אומר “בושה אמיתית”, הוא אומר שחטא הוא דבר קטן, הרי עושים מהר תשובה. הוא לא לוקח שום חטא ברצינות. מי שאומר “אשובה ואחטא” הפשט הוא שהוא מכיר במגבלות שלו, הוא אומר שאני אדם שנופל מאוד מהר שם. זה סוג אחר של דבר.
טוב, בואו נמשיך הלאה. עכשיו, יש את ארבעת הדברים הראשונים. חמשת הדברים הבאים הם סוג אחר של גדר. הם לא עבירה גדולה, כן? זה רק עושה שיהיה מאוד קשה לעשות תשובה. זה עושה כמו שיהיה דלת קשה שנסגרת לפני התשובה, וצריך לעבוד מאוד קשה לפרוץ את הדלת ההיא.
אומר הרמב”ם, “חמשה דברים הן המעכבין את התשובה מפני עושיהן”. הם סוגרים את הדלת של תשובה, את דרכי התשובה, לפני מי שעושה את העבירות. ואלו הן:
הפורש מן הצבור. מי שהוא פורש מן הצבור. אבל גם לאו דווקא לא באופן כזה כמו שלמדנו אתמול באחד החלקים, שאלה היו ממש, אני יודע, אנשים שהם ממש מומרים גדולים ורשעים.
אבל מי שלא הולך לבית הכנסת כשיש עצרת התעוררות, או כשהרב אומר דברי מוסר. למה? אומר הרמב”ם, “לפיכך בשעה שיעשו תשובה לא יהיה עמהן”. כשהציבור עושה תשובה, למשל עצרת תשובה, כשהעולם אומר, כמו שהרמב”ם אומר בהלכות תשובה, עצרת תשובה אומרים יותר דברי כיבושין, דברי סליחה וכפרה, זה עוזר רק לאנשים שנמצאים שם בבית הכנסת. יש תנאי, שהוא יהיה שם כשזה קורה, אבל אדרבה, אתה לא שם, איך תעשה תשובה?
“לא יאמרו”. אצל מי שזוכה יאמרו בסוכות של עושים, אתה לא זוכה בזכויות שהם עושים. דווקא בחטא עם העולם היית שם? במסעדה שבה כל העולם מתאסף, היית שם?
אני מתכוון, הוא אומר, פורש מן הציבור לא אומר שהוא לא שייך ליהודים, אלא הוא לא שם כשהעולם עושה תשובה. זה יכול להיות כל כך קיצוני, אבל זה יכול גם להיות, אני מתכוון, אנשים כמונו שמחזיקים את עצמנו כאינדיבידואלים, הם גם בכלל זה.
צריך אולי למצוא, אולי אני יכול לומר, יש לי דרך תשובה משלי שלא עוברת דרך הציבור, אבל זה חיסרון אמיתי. כל אחד, אפילו זה שטיבל של יהודים, איזו קבוצה, אבל הם מחזיקים את עצמם שהם חרדים, הם גם מפסידים משהו מזה, כי העולם לפעמים עושה סיורות, ואתה לא חלק. יש תקנות הציבור, כל אחד צריך לעשות תקנות מסוימות, ואתה לא חלק.
לכאורה, מי שהולך לכל דרשת מוסר הוא תשובה חזקה מאוד, כי הוא מנצל את כל ההזדמנויות של תשובה. יש את מי שהולך רק ממש ביום כיפור לבית הכנסת, הוא מפסיד את רוב ההזדמנויות של תשובה. יכול להיות גם מי שהוא רק יותר מדי ציבור, הוא אף פעם לא עושה תשובה, הוא רק הולך להיות. הוא כבר בושה אמיתית, כן.
הבא, הוא אומר, “והחולק על דברי חכמים”, מי שמתווכח על דברי חכמים, ולמה קשה לו לעשות תשובה? “לפי שמחלוקתו גורם לו לפרוש מהם”. כל פעם שהרב אומר דברי כיבושין, כל פעם שהמגיד אומר דברי התעוררות, הוא מרחיק אותו, והוא עושה מחלוקת, הוא מתווכח עם הרב, ו”גורם לו לפרוש מהם”, להתרחק. מעצם הדבר, כשמישהו צריך דרך התשובה, הוא לא ידע את דרך התשובה, הוא לא ידע איך לעשות תשובה.
אה, אז “חולק” לא אומר כאן שהוא מתווכח, הוא נלחם. לא, הוא הולך. מחלוקת פירושה, כמו שלמדנו, “חולק על רשותו של רבו”, הוא עושה ישיבה משלו, הוא עושה משלו… זה דומה ל”פורש מן הציבור”, אבל זה “פורש מן הציבור” רק מהחכמים. יש מי ש”פורש מן הציבור” ו”פורש מן החכמים”. הוא עושה לעצמו ישיבה משלו, אבל בישיבה שלו לא יכולים ללמד אותו את השולחן ערוך של תשובה כל כך טוב. הוא לא ידע את דרכי התשובה.
הדבר השלישי הוא המבזה את המצוות, מי שמבזה מצוות והוא לא לוקח מצוות ברצינות. אולי הוא אפילו לא עובר על המצוות, אבל זה לא חשוב אצלו. מאוד דומה למה שלמדנו אתמול, המבזה את המצוות.
למה? “כיון שנתבזו בעיניו, הרי הוא רודף אחריהן ואינו עוזבן”. מי שהוא נופל פעם, אבל הוא עדיין יודע את החשיבות של המצווה, הוא אומר תפילין זה מאוד קדוש, הוא יודע את כל המעלות שתפילין עושה ליהודי, והוא יודע את החשיבות, אבל הוא נופל פעם והוא לא מניח תפילין, הוא יודע שהוא יעשה תשובה והוא יחזור להתחיל להניח תפילין.
אבל אם זה דבר מאוד תכוף שאנשים עושים, כי הוא לא עשה תקופה, הוא אומר, “אה, זה לא כל כך חשוב להניח תפילין.” הוא מתחיל לבזות את זה. אז האדם הראשון לא הניח תפילין תקופה, אבל הוא לא מבזה, הוא יחזור להתחיל והכל יהיה טוב, הוא יעשה תשובה, כי על מצוות עשה אפשר לעשות תשובה.
אבל פעם אחת שביזית את הדבר, הרי הוא רודף אחריהן ואינו עוזבן, אתה סוגר בביזוי לעצמך את דרכי התשובה. ואם לא יעזבם, מה יזכה? איך תעשה תשובה? אתה תעשה תשובה רק על דברים שאתה זוכר כן שזה חשוב, אבל הדברים שכבר ביזית אותם, לא תעשה תשובה עליהם. אם כך, איך תעשה תשובה על זה?
הייתי אומר יותר, על מצוות שסגולתן לעורר תשובה, למשל תקיעת שופר, למדנו על תקיעת שופר שהיא גורמת תשובה. אם יש מישהו שאומר, “שופר? לא, זה מנהג, אני יודע, זה לא כל כך חשוב,” לא יזכה. זכייה לא מתייחסת רק למצווה עצמה, כי מצוות עושות הרבה יותר ממצוות תקיעת שופר שלמדנו קודם, זו מצווה שסגולת המצווה היא לעורר תשובה.
אבל הייתי אומר אולי קצת להיפך, שאפילו אם יעשה תשובה, אבל על כל המצוות שהוא מבזה לא יעשה תשובה. כלומר, הוא יבוא לבית הכנסת והוא יזכור שאמונה בה’ היא מאוד מאוד חשובה, אבל על כל המצוות שהוא מזלזל בהן, על אלה לא יעשה תשובה. תשובתו לא תהיה בשלימות. אני אומר כל הזמן בהמשך שכוונתי היא שתשובה לא מתכוונת רק להפסיק לעשות עבירות, אלא זה אומר שהמטהר מחטאים, אתה נעשה אדם טוב יותר, וכו’.
אומר הרמב”ם הלאה, המבזה רבותיו, מי שמבזה את רבותיו. זה השם, וזה יהיה, הדבר, בזיון הרבנים, גורם להם, גורם לרבנים, האם אתה רוצה להיות כמו יהושע וגחזי, גם רבותיהם לא היו מלאכים, הם היו בני אדם, הם לא יוכלו לקרב אותך, הם ידחו אותך, הם יפסיקו לעורר אותך, הם יפסיקו לדבר איתך, כמו שאכן קרה לשני אנשים, יהושע, שכבר הוזכר אתמול, מי שאבד את חלקו לעולם הבא, וגחזי, שהיו להם רבנים גדולים, אבל ברגע שהתחילו ללכת בדרכים רעות, רבותיהם היו מחזירים אותם, אבל מפני שביזו את רבותיהם, רבותיהם לא יכלו להחזירם.
עד שלא ניטרד, כשפעם תיטרד, הרב לא יורה לך להמציא מלמד, המורה דרך האמת, זה לא שהרב יראה לך את הדרך האמיתית, ממילא לא תעשה תשובה.
חשוב מאוד לזכור, הגמרא אומרת על שני היהודים הללו, כן, לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, לא לדחות, לא כיהושע וגחזי, לא כגחזי שדחפו אלישע בשתי ידיים, ולא כיהושע בן פרחיה שדחפו ישו הנוצרי בשתי ידיים. הגמרא מאשימה את כל האפיקורסים הגדולים שיש בכלל ישראל, את כל הרשעים, האשמה היא שרבותיהם לא קירבו אותם. אבל כאן אומר הרמב”ם שהוא בעצמו קצת צריך להיות מואשם, כי הוא התחיל עם הרב.
לא, הרמב”ם אומר כפי שחשבתי, שהרבנים יעשו זאת, כי כך זה עובד, מה אפשר לעשות, אדם הוא רק אדם. אפילו הרבנים ינסו, אם אתה לא בא ללמוד בדרך ארץ, לא תוכל ללמוד, ומה שיקרה הוא, לא יהיה לך רב שייתן לך את זה.
יכול להיות שהיו אנשים שעשו עבירות גדולות יותר מיהושע, כך נראה כאן, וגחזי, אבל הם לא ביזו את רבותיהם, והיו להם רבותיהם, ואפשר היה לנהל איתם להחזירם בתשובה, אבל ברגע שמבזים את הרבנים, אפילו עושים רק דבר קטן, וכך עומד בגמרא, מה עשה יהושע? הוא לא עשה שמדות רעות, הוא עשה עבירות קטנות, הוא עשה עבירות קטנות, אבל ברגע שהיה מבזה רבותיו, לא היה לו מי שיחזיר אותו.
טוב מאוד, וזה הדבר. אז יצא שאם רוצים ללמוד הלכה למעשה מכל הדברים האלה, ברור כמה צריך להיות דבוק ברבותיו, בחכמים, בציבור.
זה גילוי, כן? להיפך, מדברים למעלה אתמול. נתתי לך את החמישי, בוא נראה.
“שונא את התוכחה” הוא מי ששונא כשמוכיחים אותו. הוא לא נותן שיראו לו את חולשותיו, הוא לא נותן לרבו לומר לו מוסר, הוא לא נותן לאנשים לומר לו מוסר. למה כתוב “לא יניח לו דרך תשובה”? התשובה קורית דרך זה ששומעים כשמוכיחים אותו. כתוב “תוכחה גורמת לתשובה”. כשמוכיחים מישהו, מראים לו את חולשותיו, זה גורם לתשובה. אבל אם הוא לא נותן, הוא שונא כשאומרים לו מוסר, לא יוכל לעשות תשובה.
למה תוכחה גורמת לתשובה? “שבזמן שמודיעין לו לאדם חטאיו ומכלימין אותו, גורם לו תשובה”. כשמודיעים לאדם על עבירותיו ומביישים אותו, והוא מתבייש בזה, גורם לו תשובה, אז הוא יעשה תשובה. כך רואים ברור בתורה שהזכרה לאדם את מצבו גורמת לו לעשות תשובה.
כמו שמשה אומר בתורה, “זכור אל תשכח”. הוא הולך כאן למנות מקומות שונים שרואים זאת בחז”ל. כי במילים אחרות, זה דבר מאוד קשה, כי רוב האנשים שונאים תוכחה והם כולם שונאי תוכחה. הרמב”ם אומר שלא צריך לאהוב תוכחה. מה זה תוכחה? מביישים אותך. למה אתה לא צריך לאהוב את זה? כי זה מזכיר לך את חסרונותיך. אומר הרמב”ם, כן, אבל זה גורם לך להתקן. והוא מביא ראיות שהתורה עצמה ביישה את היהודים. למה? לא כי הקב”ה שונא את היהודים, אלא כי הוא רוצה שיעשו תשובה. כן? נכון.
כל הדברים האלה שרואים איך התורה מראה שהזכרה שחטאו כל הזמן גורמת לעשות תשובה, כן? כן. אבל התורה עצמה, התורה עצמה, זו תורה שלומדים, התורה שיהודים אוהבים, שאוהבים את התורה. אבל אם הוא שונא תוכחה, אז אני לא מבין למה התורה ממשיכה להיות מחויבת להקפיד על היהודים. לא, התורה רוצה לגרום ליהודים לעשות תשובה, נו?
כמו שמשה אומר בתורה, “זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה’ אלקיך במדבר”. בעצם, מזכירים ליהודים שחטאו במדבר. והפסוק אומר, “ממרים הייתם עם ה'”. גם הזכירו ליהודים את חטאיהם. אה, אה, אני צריך לעשות את זה ככה, זה הכל פסוק אחד בערך. ומה כתוב? “ולא נתן ה’ לכם לב לדעת ועינים לראות”. אומרים לאדם, אתה יודע את חולשותיך. או כשמשה רבינו מוכיח את היהודים, הוא אומר, “עם נבל ולא חכם”, עם טיפש, עם שהוא כפוי טובה.
וכן ישעיהו הוכיח את ישראל ואמר, “הוי גוי חוטא עם כבד עון”. בנים משחיתים, אותם פסוקים שם. והלאה בישעיהו, “ידע שור קונהו… וישראל לא ידע, עמי לא התבונן”. יהודים שכחו מהקב”ה. שור מכיר טובה לבעליו, ואתם? שוורים טובים יותר מכם. זה לא דבר יפה, אבל הנביא עושה את זה.
והלאה, “וידעתי כי קשה אתה וגיד ברזל ערפך ומצחך נחושה”. אתה עז פנים, אתה עקשן, וכן הלאה. “וידעתי”, אני כבר יודע את זה.
וכן צוה ה’ לישעיה להוכיחם על חטאיהם, גם הקב”ה אומר לישעיהו הנביא שיוכיח את החטאים, שנאמר “קרא בגרון אל תחשוך, הרם כשופר קולך”, צעק ליהודים את חטאיהם. וכן כל הנביאים הוכיחו לישראל עד שחזרו בתשובה, כל הנביאים היו כדי לתת תוכחות ומוסר מפחיד ליהודים עד שיעשו תשובה.
ישעיהו אומר מוסר יפה מאוד, כן. זה מובא ברמב”ם, “לפיכך צריך להעמיד בכל קהל וקהל מישראל חכם גדול וזקן”. קודם כל, החיוב הראשון הוא שבכל קהל יהיה חכם גדול וזקן וירא שמים. אני לא יודע מה הקהל הזה אם לא. בכל קהל צריך להיות חכם גדול וזקן וירא שמים מנעוריו, ואהוב להם, הוא צריך להיות אהוב אצל האנשים, שיהא מוכיח לרבים ומחזירן בתשובה, הוא צריך להוכיח את העולם ולהחזירם בתשובה.
וזה ששונא את התוכחות, מי ששונא תוכחות, הוא זה שלא רוצה להוכיח. הוא לא בא לשיעור פרקי אבות, הוא לא בא לדרשת שלוש סעודות, הוא לא שומע את כל דברי התורה. לפיכך יעמוד בחטאותיו, הוא יישאר בחטאיו, שהן בעיניו טובים, שבעיניו הם טובים מאוד. הוא אצל עצמו, הוא למד לעצמו עוד איזה טעויות, שיש כאן מישהו שיודע יותר טוב, מישהו שאומר שהוא עושה רע, והוא ממש, אין מציאות כזו.
חשבתי לעצמי, החמישה הם בעצם לא להיות בעל גאווה ואוהב חכמה. מישהו שיש לו איזה שכל קטן, הוא עומד בצד, אני יודע הכל. כל החמישה הם בעלי גאווה ואוהבי חכמה, כן. אבל מה לא מגיע? כל אחד לוקח ברצינות רבה את מצוותיו, הוא גילה שזה לא בדיוק כל כך חשוב, הוא מבטל, הוא מבטל. בקיצור, לא להיות אוהב חכמה גדול. קצת זה טעים, אבל כן.
זה חשוב מאוד, אבל היום, פעם היה האדם שקראו לו המוכיח. אני זוכר, הייתי ילד, היה יהודי בעיר, היה לו מגיד, מוכיח, כן. היום אני לא יודע אם יש, אבל כבר, צריך לראות. כתוב בגמרא, “אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח”. אבל צריך למצוא מישהו שהוא אוהב לציבור, והוא יוכיח. זה חשוב מאוד. הוא צריך להיות אוהב לציבור, הוא צריך להיות אוהב לציבור, כן.
מספרים את המעשה של הגאון מווילנא, הרב מצאנז, שחיפשו מישהו שיגיד קצת מוסר. צריך למצוא מישהו, זה להיפך, מישהו שנמצא בעמדת כוח קשה מאוד למצוא מישהו שיוכיח אותו פעם. צריך למצוא… שונא לאוהב הוא לא יכול. רבי יוחנן בן זכאי אמר, “צריך לומר מוסר גם לי”.
אוקיי, אומר הרמב”ם הלאה. אחר כך יש עוד חדש, עוד חמישה דברים. הוא מחלק אותם לקבוצות של חמש. למה? כי יש עשרים וארבעה. חייב להיות ארבע קבוצות של חמש וקבוצה אחת של אַרבע. כן.
אומר הרמב”ם הלאה, ומהם, עוד קבוצה, “חמשה דברים העושה אותן אי אפשר לו שישוב בתשובה גמורה”. עוד חמישה דברים, שמי שנכשל בדברים האלה קשה מאוד לו, או בלתי אפשרי, שיעשה תשובה גמורה. כלומר, הוא יכול לעשות תשובה, אבל לא גמורה. למה? כי אלו עבירות שבין אדם לחברו.
מה זה עבירות שבין אדם לחברו? וכבר למדנו קודם בהלכות תשובה, שעבירה שבין אדם לחברו היא שאינו נמחל עד שיפייס את חברו. אז, כשאתה יודע את החבר אתה יכול ללכת לבקש ממנו מחילה, אבל כש“אינו יודע חבירו שחטא לו כדי שישוב ויחזיר לו מה שגזל או עשק או ימחול לו”, כשאתה לא יודע מי החבר שחטאת לו כדי שתוכל להחזיר לו מה שעשקת אותו בעניני ממון, או שהוא ימחל לך, כשאתה לא יודע מי החבר, קשה מאוד לו.
בעצם, כל החברים זה קשה, כי אתה לא יודע בוודאות שהוא ימחל. אפשר ללכת לקבר, אבל תמיד זה קשה. אבל כאן זה קשה במיוחד. אבל אתה יודע שזה קשה. אבל בדרך כלל, חבר אפילו הוא לא נמחל, אבל עשית את ההשתדלות שלך. יכול להיות שהתשובה היא פחות או יותר, חסר עוד שלמות מסוימת בתשובה, אבל אתה לא תוכל אפילו לעשות את המינימום של בקשת מחילה.
הרמב”ם מביא “המקלל את הרבים”. מישהו מקלל את הרבים, הוא מקלל את העולם. רבים כוונתי, כוונתי רבים מסוימים, לא שמישהו מקפיד על מזרחיסטים. הוא אפילו לא יכול לעשות תשובה, כי אתה צריך עכשיו לבקש מחילה מכל מזרחיסט. אמת? לא אומר, לא אפשרי. אין לו אפילו את האמת, הוא אפילו לא יכול לעשות את זה. כי לך… הוא לא קילל אדם ידוע, הוא לא קילל אדם ספציפי, כדי שישוב אליו ויבקש ממנו שימחול לו, שיוכל לבקש ממנו מחילה.
ואתה נשאר על… צריך להיזהר מאוד לא לקלל. אם מקללים, שיקללו אדם מסוים, שאפשר יהיה ללכת לבקש ממנו מחילה. חשוב מאוד. ורואים, זה גם דבר פחדני כזה. בחברה בכלל. תגיד את מי אתה חושב שאתה רוצה להקפיד עליו, ואתה יכול לפחות לעשות תשובה. אה, הקפדת על זה? אתה יכול לפחות לעשות תשובה.
זה “החולק עם הגנב”. אם מישהו מתחלק… למישהו יש עסק עם גנב, הוא עצמו לא גנב, אבל הוא חבר הגנב. הוא זה שהגנב בא להתחלק איתו או למכור לו. גם הגניבה שלו היא דבר גדול. אם הגנב מחלק צדקה למוסדות, צריך לדעת מה ההלכה. אוקיי, חולק כוונתו… הוא עוזר לגנב, הוא קונה ממנו, הוא המכבסה, הוא מלבין את הכסף לגנב, כן.
הגנב עצמו, אני בטוח שיש לו רשימה ממי הוא גנב. יום אחד הוא יוכל לעשות תשובה וללכת להחזיר לאנשים. אבל החולק עם הגנב, לו יהיה קשה מאוד לעשות תשובה. למה? לפי שאינו יודע גניבה זו של מי היא, הוא לא יודע את הגניבה, הדבר שהוא קונה מהגנב, הוא לא יודע של מי זה. אלא גנב גונב מרבים ומביא לו, הגנב גונב מהרבה אנשים ומביא לו, והוא לוקח, הוא קונה, הוא מקבל.
אז שני דברים. קודם כל, החולק עם הגנב יהיה קשה מאוד לעשות תשובה מבחינה מעשית. והוא אומר עוד דבר, למה עוד קשה לו לעשות תשובה, כי למדנו קודם, מחטיא, שמי שמחטיא אדם קשה לעשות תשובה. וכשאתה עוזר לגנב, אתה מחטיא, שמחזק יד הגנב ועוזר לו לחטוא.
מעניין, כאן רואים שמחטיא לא רק כשאתה גורם לו לחטוא, אלא כשאתה עוזר לו לחטוא. הגנב בא לכאן כבר כגנב קיים. זה עניין של, כן, זה מחזק יד הגנב.
צריך לדעת, אסור לקנות דבר גנוב, זה איסור של “לא תשים דם”. זה יסוד גמור בהלכות גזילה שאסור לקנות. אתה יודע שמישהו הוא לא אדם הגון, אתה יודע שהדבר גנוב, אסור לך לקנות. זה במובן מסוים יותר גרוע, לא אפשר לעשות תשובה על זה.
אומר הרמב”ם הלאה, המוצא אבידה ואינו מחזיר לבעלים, מי שמוצא אבידה והוא לא עושה את מצוות השבת אבידה להכריז ולהחזיר לבעלים, בסך הכל זו רק מצווה, מצוות עשה, נכון יש מצוות עשה ולא תעשה, אבל על כל פנים, בסך הכל זו רק מצווה ספציפית אחת, אבל זו מצווה קשה שקשה לעשות תשובה, כי לאחר זמן כשיעשה תשובה, כשירצה לעשות תשובה, אינו יודע למי יחזיר, הוא לא יידע למי להחזיר, יהיה קשה לעשות תשובה. לכן צריך להכריז מיד, כי אז אולי ההוא יבוא. עשר שנים אחר כך הוא יזכור, הוא כבר לא יידע מי זה היה.
ההלכה הבאה, וכן הגוזל עניים יתומים ואלמנות, מי שגוזל מאנשים עניים, מי שסוחט כסף מעניים ויתומים ואלמנות והוא חי על זה.
אומר הרמב”ם, אלו בני אדם גלמודים הם, עניים ויתומים ואלמנות הם אנשים אומללים, עלובים. אדם הידוע ומפורסם, מי שלוקח כסף מאנשים סתם, יודעים ממי הוא לוקח. אבל עניים ויתומים ואלמנות, אין להם כתובת, אין להם פנים, אין פרסום. וגולים מעיר לעיר, הם נודדים, ואין להם מכיר, אין מי שיכיר אותם, כדי שידע השודד זה של מי הוא ויחזירנו לו.
אז עניים ויתומים ואלמנות, מלבד שסתם זו האכזריות הגדולה יותר כי יש על זה מצוות נוספות, גם קשה מבחינה מעשית, כי מבעל בית בבית הכנסת שיש לו כתובת מסוימת, יודעים למי להחזיר. אבל עניים ויתומים ואלמנות, זה מראה כמה עלובים היו הזמנים הישנים, עניים ויתומים ואלמנות היו אנשים נודדים.
אבל זה אומר היום שהעניים של היום הם אנשים נודדים, אנשים שאין להם יציבות. יכולה להיות אלמנה, כל פעם שהיא נתפסת לבעל אחר, והיא נעשית כך מאומצת, וכן הלאה… מי יודע, בסוף הוא יסיים על הארץ, ישן בבית חולים, לא יודעים איך להחזיר לו.
עוד, המקבל שוחד להטות דין, דיין שלוקח שוחד כדי להטות את דינו. קודם כל אסור לקבל שוחד, אבל מלבד זה יש בעיה שאי אפשר לעשות תשובה. למה? כי “עיני דעה אדאכא גיה תלא זי”, כי ברגע שהוא לקח שוחד, הרי נעשה “שוחד יעוור עיני חכמים”, אתה בכלל לא יודע מה קרה. אחרי שוחד נעשית שיכור, אתה לא יודע מה התרחש. אתה משכנע את עצמך שאתה יודע מה היה הפסק האמיתי, ואתה הולך לעשות תשובה והולך להחזיר את הפסק האמיתי. אבל ברגע שלקחת שוחד, איבדת את החשיבה הצלולה, ואתה לא יודע מה היה צריך להיות הפסק האמיתי.
מילא, “עיני דעה אדאכא גיה תלא זי, וכחו כחמור אשר יפרע, שדבר יש לו רגליים”. לא ברור מה האמורא מתכוין. בדרך כלל, אמרנו, בדרך כלל יש דרך. בדרך כלל כשאדם לא עושה דין טוב, יש דרך לחזור ולחשוב איך זה היה צריך להיות. אבל ברגע שהוא לקח שוחד, הוא לא יוכל אפילו לחזור ולחשוב, לא לחזור.
אני חושב שהוא מתכוין אולי אפילו להיפך. במילים אחרות, אחד לוקח שוחד. אבל יכול להיות דווקא שמי שנתן לו שוחד היה צודק. אבל יכול להיות שהוא היה חצי צודק. כאן הוא היה נתון כאן אולי מתכוין לשני צדדים שהעולם אמר לו. קשה מאוד לגלות. כשזה דרך ברורה של שטות, והוא אומר אני בטוח אנצח, אני יכול לתת לך עכשיו. או שהוא לוקח שוחד. זה ככל הנראה אתה תיקח שוחד, אני חושב אפילו שהלה צודק קצת. כן? זה באמת “מהפך בזכותו”. אפילו לא אפשר לדעת בדיוק כמה היה זה טובה, כמה אחוזים עניית אותו. אז מה הוא יכול לעשות? אני מתכוין, זו בעיה גדולה מאוד לקבל שוחד.
אז החג, איך הבעיה היא גם לגבי שוחד שזה אולי לא שוחד עם הרייסטאי. אני יכול גם באיזה חבר דארפקי שוחד אצל דיין. אני יודע, הוא מקבל כסף מישיבה והוא לוקח כסף מהעשירים והוא לא ישר בין הבחורים, הוא כבר בכלל לא יזכור. זה הוא לא היה כבר ישר, הוא משוגע, יש לו בעיה. גם אתה לא יכול לדעת, כי בזמן מסוים, הוא בכלל לא צריך להתקבל. אין כאן בכלל לתפוס, הרי אין לו שום נגיעה הטוב.
ויש עוד בעיה, מה שאתה מקבל, זו עבירה גדולה יותר. יש איסור לתת שוחד.
הוא לא יוכל… איך הוא לא היה ישר? הוא משוחד! יש לו פניאל יואכט, אתה לא יכול לדעת, כי בצד מסוים, הוא צריך קצת להתקבל. קשה מאוד בכלל לתפוס את הנגיעה העצמית החטא.
זו גם בעיה, מי שלוקח שוחד יש לו עוד עבירה גדולה. הרי יש איסור לתת שוחד, הרי יש גם איסור לגנוב. האדם שהולך שוחט, אתה עוזר לו לגנוב, אתה עוזר לו לעשות את העבירה של שוחד, “שמחזק ידו”, אתה עוזר הרי לנותן השוחד, ו”מחטיא עושר הוא מחטיא”. וכל אחד הולך הרמב”ם לחשב. כל עבירה שצריכה שני אנשים לעשות, השני הוא מחטיא, זו עבירה. כן, כן, כן, יוצא.
נראה שהמין מחטיא שם הרמב”ם רק כסניף. הן אצל המחטיא והן אצל הכולק מנהגנא, כשאמר דבר כזה. אוקיי, שם הבנו, אבל זה לא. אוקיי, כן, והלאה כבר הולך הרבים לחשב עכשיו עוד קטגוריה של עוד חמישה דברים שהם מעכב תשובה, אבל אלה דברים קלים יותר, עוד למה שבוודאי קשה מאוד תשובה לעשות, אומר הרבים כך, דברים למעשה חוטא ולמעשה יש להם. כאילו מאבד תובנה, הוא חושב שזה כלום. מילא הוא לא יעשה תשובה, אחרת מהקודמים, הוא לא יעשה תשובה מסיבות אחרות כי הוא לא יכול, או כי הוא לא יהיה על ברשטל המורות, אלה דברים שהוא עצמו יהיה טועה על קטנות. זה כל כך הארב.
אבל גזל… בעצם זה ענין של גזל, כי מי שהזמין אותו לסעודה לא באמת התכוון להקנות לך את זה, כי הוא לא החזיק. אלא מה? הוא אמר שזה בלית ברירה, והאדם אכל, ומדמה שלא חטא, הוא משכנע את עצמו שהוא לא חטא.
איך שלא לחשוב, חטאים קטנים, אני אחשוב שאני לא אענוש אותו כי זה רק דבר קטן, אחשוב שאני גם אתן לו קצת שכר לאדם הזה. אבל באמת כן יש משהו כאן ענין שהוא צריך לעשות תשובה.
זו דרך אחת שהצדיקים מצאו דרך החוצה, כי זה דבר קשה כשעני מזמין מישהו לסעודה, והוא אומר סתם “אני לא רוצה”. “אה, למה אתה רוצה מעני אתה גם לא יכול מזה?” הוא אמר, “לא, הרופא לא נותן לי לאכול.” והאדם הוא אמר לסובבים אותו, “הרמב”ם הוא רופא גדול. הרמב”ם לא נותן לאכול מסעודת הרשות, סעודה שאינה מצווה.” אה, אוקיי. בדרך כלל יש דרכים החוצה, זו לא בעיה כל כך גדולה. אוקיי.
כמה זה המצב? כן. אומר הרמב”ם הלאה, “והמשתמש בעבוטו של עני.” או אחד, דומה לקודמים, הוא שואל דברים מהעני, הוא שואל את הכלי, עבוטו זה… משכון, נכון? הוא לקח משכון מהעני, ואין לו רשות למשכן. הוא שואל מעני. עבוט פירושו משכון. “לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו.” עבוט פירושו משכון, מה אני מתכוון. “השב תשיב לו את העבוט”, עומד הרי בפסוק.
אבל על מה מדובר כאן? “משכונו של עני.” לא ברור לי. כן, אני מתכוון הוא שואל דברים מ… במקום… עבוטו של עני פירושו שהוא שאל תמורת משכון, אבל הוא משתמש בזה. והוא מביא שההלכה היא, כשמשתמשים בזה, אולי מותר להשתמש, אבל צריך לנכות מהחוב.
אבל הוא לא עושה את זה. למה? למה הוא לא עושה את זה? אומר הרמב”ם כך, שכשאדם עשיר שואל והוא נותן לו איזה דבר זהב, הוא לא ישתמש בזה כי זה זהב. או שהוא חושב, הוא משתמש סתם באיזה דבר, כמה זה עולה, הפחת, הוא משלם לו. אבל עבוטו של עני, זה בדרך כלל מה זה? קורדום, מחרישה, דברים זולים. נשאר אחד סיירם, מה יקרה שאני אשתמש בזה? מראית העין שהוא כן ישלם. אבל למעשה נעשה זה כן, עם כל שימוש נעשה הרי זה טיפה פחות שווה. הוא הרי גוזל ממנו גזילה קטנה מהעני. אה, טוב.
הלאה, “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”. אחד שמסתכל בעריות. למה זה קשה? כי ככל הנראה הוא לא אחד שמסתכל באופן של אני לא בעל אותה, ואני לא נגעתי בה, ואני לא עשיתי שום קריבה לעריות. כן? אבל יש אחד, הוא לא יודע שראיית העיניים עוון גדול, שההסתכלות עצמה היא עוון. למה? שגורמת לגופו של ערוה, כי זה יכול לגרום לערוה עצמה. שנאמר “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”.
מעניין, אנחנו רואים כאן שאפילו הוא לא למעשה נכשל, החטא עצמו הוא חטא שהוא יכול לגרום. האדם לא ידע, כי זו הרי הסיבה בכלל למה הוא חושב שזה לא חטא. כן, הוא אומר ש”אתי בלוי עקבי עתר”, נכון? הוא מתכוון… הוא… זה אומר שהעוון גדול הוא כי זה גורם, זה הולך לגופו של ערוה.
אז, מה הבעיה? שבסופו של דבר הוא כן ייכשל? בעיקרון, כן. הוא יצטרך לעשות תשובה על אז כשהוא ייכשל. אבל צריך לעשות תשובה על כך שכל ההסתכלות עצמה היא עצמה סוג של עבירה. צריך לעשות תשובה על זה לפני שזה מגיע להלה.
כשמתחבר עם קלות הדעת, זה בדרך כלל “אחיזת כוס הדורשן”. הרמב”ם אומר דווקא “אחיזת כוס הדורשן” כי אנשים חושבים שזה חטא קטן. צריך להבין, האמת היא שכל הדברים האלה הם חטאים קטנים. הרמב”ם אומר הרי “עוון גדול”. זה אמת, זה עוון גדול, אבל זה עוון גדול לפי ערך. גדול שזה מביא לעריות. אבל זה עדיין דבר רציני. אבל זה כמו אחד שאוכל מאכלות אסורות מספקות וכו’, כאבק גזל, אבק וכו’. כלומר, החומר הוא כי זה קטנות. כי זה קטנות האדם חושב שזה לא קיים. וזה מביא לחומר כאן לגבי תשובה. הרמב”ם אומר “עוון גדול”, הוא אומר “גדול” כי זה מביא לגופו של מעשה.
אבל הרמב”ם אומר הלאה, “המתכבד בקלון חבירו”. וזה מעניין, זה משהו שהוא כבר הביא ב”אין להם חלק לעולם הבא”. אחד שמתכבד בקלון חבירו, הוא לא רשע. יש רשע שאוהב לצער את הזולת. הוא לא רשע כזה. הוא פשוט מחפש כבוד. דרכו למצוא כבוד היא, הוא לא חכם כמו הרב או כמו תלמיד החכם, אבל הוא יותר חכם מעם הארץ. אז, הוא עושה תמיד ניגוד, הוא שואל את עם הארץ או שהוא חזק יותר מהילד, מהנרדף מבית הספר.
כשהוא משווה את עצמו לזה, אומר הרמב”ם, אם בליבו שאין בו חטא, ולא יתגאה בו ולא יבוש, זה אפילו לא בראש שלך. הוא בכלל לא קיים. אלא מה? אלא, אלא, אורח מעשיו הטובים וחוכמתו למול מעשה חברו וחוכמתו. הוא משווה את עצמו למישהו שחלש ממנו. הדעת זקנים מבעלי התוספות, חיבת בחברו בוזי. הוא יודע כל הזמן שהוא טוב יותר מהלה, או שהוא משווה את עצמו להלה. זה מעניין.
עכשיו, מה עם אנשים כמונו שנוהגים כל הזמן לבקר אחרים, מה זה פחות או יותר? גם להם אין… זה לא עושה שום קולא בעצמו… לא, מה זה עושה תשובה לעשות. אבל זה בדרך כלל כשמבקרים שני, זה למה? כי כך הוא מרגיש הרבה יותר טוב. הוא אומר, כמה טוב אתה, אתה רוצה להיות פעם גאווה. זה גם בא הרבה פעמים מאנשים, אני לא מכה אנווה, מבין? אבל לומר סביב, “אני כבר למדתי שתי מסכתות, אני יודע אותן…” טוב, זה לא מתאים. אבל לבקר את הזולת… אוקיי, הזולת אני די טוב. כן, דברים כאלה. זה חטא של ענווה. תהיה פעם גאווה, תגיד שאתה טוב יותר. אוקיי, זה עניו. לא מתאים לו. הוא מקבל את הקולא של חברו.
אני רוצה לתלמידים שלא יודעים, ראש הישיבה שלנו הוא עניו גדול מאוד, והרבה מתרחקים.
אומר הרמב”ם הלאה, והחושד בכשרים, אחד שחושד… אתה יודע את ההיפך של “הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות”? מה זה קולא ומה זה חומרא? אבל התשובה. “הוי מקבל את כל האדם” פירושו שרוצים שהזולת יהיה עליו גבוה יותר מעצמו. עושים את הזולת.
אומר הרמב”ם הלאה, והחושד בכשרים, אחד שחושד אנשים שאין להם… זה כבר… חושד אנשים בעבירות, זה הלאה אותו דבר, כי אם בליבו שאין בו חטא, לא יחשוב מעשיו של זה, זה כבר… חושד בכשרים לא אומר שהוא מאשים אותם. הוא בלבו חושב רע על הזולת. הוא לא עכשיו מדבר עם חבריו. “יחשוב במחשבתו, שמא אלו חטאו, שמא הוא זלזל”, הוא אומר הרי אולי.
כשהוא הולך מסביב ומשמיץ והזולת עשה בוודאי עבירה, הולכים אנשים עכשיו להכות או אני לא יודע מה לעשות, הוא אומר, “יכול להיות”. כמו אחד יודע שזה עובד, הוא לא יודע ש… מה העבירה? למה? הוא יודע כבר את העבירה. שמעמיד אדם כשר בדעתו כבעל עבירות. אומר כן הרמב”ם בדעתו. כי הוא חושב על אדם שהוא אדם טוב, שהוא בעל עבירה. זה חטא בדעות, זה חטא בדעות, זה הוא מסתכל למטה על אנשים.
כאן נראה שדן זאל לכף חובה פירושו לא… איך אני חושב, דן זאל לכף חובה פירושו במעשה, הוא צריך להתייחס להלה כאדם נורמלי. אפילו בראש שלו, הוא לא צריך להסתכל למעלה על אנשים, הוא לא צריך להיות לו אהבת ישראל להלה, אפילו הוא חכם על כל הדברים האלה. הוא לא צריך לחשוב על אדם דברים רעים.
מעניין, כאן נראה שאפילו הוא בעל עבירה, לא צריך לחשוב על אדם… פירושו דן זאל אדם רע בלי ראיות. אדם לא רשאי לחשוב על מישהו רע בלי ראיות. זה עושה נקמה ונטירה, איך מדברים על אנשים, יש לזה הכל קשור לאיך שופטים אותם.
מעניין, המתכבד בקלון חבירו והחושד בכשרים זה כמעט אותו דבר. מתכבד בקלון חבירו פירושו הוא עושה את זה לאנשים אחרים, החושד בכשרים זה לעצמו. הוא מחשיב את עצמו טוב יותר מהאחרים, כי הוא חושד על אנשים אחרים דברים רעים.
מתכבד בקלון חבירו פירושו אפילו הוא לא אפילו בעל עבירה, הוא פשוט חסיד, הוא מתרומם על הפשוטים.
ואלה החמישה דברים שהבעיה איתם היא שאנשים לא תופסים שזו עבירה, אנשים לא תופסים שזה חטא, ממילא לא עושים תשובה, כי לא מחשיבים שזו עבירה.
טוב מאוד. אומר הרמב”ם הלאה, “וחמישה דברים, העושה אותן אי אפשר לו שישוב תשובה גמורה, לפי שהן עבירות שאדם נמשך אחריהן והן קלות בעיניו, וחושב שאינו חטא, ונמצא חוטא ואינו יודע כדי שישוב מהן, ואם יודיעוהו להם אינו שומע, או שאומר שמא כך היא ההלכה”.
“וחמישה דברים”, יש עוד חמישה דברים שגם קשה להם לעשות תשובה, כי אלה דברים שמושכים, זה ממכר, זה גורם שנעשים נמשכים בזה. “והן קלות בעיניו”, וקשה להיפרד מזה. “לפיכך צריך אדם ליזהר מהן שמא ידבק בהן”, אדם צריך מאוד לשמור אולי הוא נעשה מזוהם, הוא נתפס בזה. “ואלו הן דעות רעות עד מאד”, אלה מידות רעות מאוד שתופסות אדם. “ואלו הן”, הן נעשות אחר כך דביקות, הן נעשות דברים דביקים מאוד, מדבקים.
“ואלו הן: הרכילות”, הרעיון של לשאת ולתת מידע מאחד לשני, מידע שלילי.
“ולשון הרע”, לשון הרע, שלמדנו שבעל לשון הרע אין לו חלק לעולם הבא, שלא יתחילו, כי מלשון הרע פשוטה נעשים בעל לשון הרע.
וכן הלאה. ובעל חימה, אדם שנעשה תמיד בכעס.
ובעל מחשבות רעות, אדם שחושב מחשבות רעות. מה זה אומר מחשבות רעות? אני לא יודע מה הוא מתכוון. הוא אומר קנאה, חמדה, דמיון, הדברים האלה. זה ככל הנראה לא הרהורי חטא, או שזה ככל הנראה מחשבות רעות של בין אדם לחבירו. אבל כל כאן הם דברים של בין אדם לחבירו.
אז למה לא להתחיל? כי מלשון הרע פשוטה נעשים בעל לשון הרע, מתחילים ליהנות, וכן הלאה. בעל חימה, אדם שנעשה תמיד בכעס. בעל מחשבה רעה, אדם שחושב מחשבות רעות. מה זה אומר מחשבות רעות? הוא אומר קנאה, חמדה, ודברים כאלה. הוא לא אומר סתם הרהורי עבירה, אלא סתם מחשבה רעה של בני אדם לחבירו. כל אלה הם דברים של בני אדם לחבירו. קנאה, תאווה, כבוד, הוא חושב הרבה מאוד על גאוותו או על דברים.
והמתחבר לרשע, אחד שמתחבר לרשע. למה הדברים האלה כל כך קשים? אלא, שילמד ממעשיו, הוא לומד מהמעשים שלהם, ויירשמו בליבו, נחרטים בלבו המעשים של הרשע. הוא ששלמה אומר, כמו ששלמה אומר, “ורועה כסילים ירוע”, מי שמסתובב ומבלה עם כסילים, עם טיפשים, ירוע, נעשה עצמו רע.
אומר הרמב”ם הלאה, כבר ביארנו בהלכות דעות דברים שצריך כל אדם לנהוג בהם תמיד. בהלכות דעות כבר למדנו דברים שאדם צריך לעשות תמיד. בואו נחשוב, כל חמשת הדברים האלה שהם הקטגוריה האחרונה שהרמב”ם מביא מהברייתא, מעשרים וארבעת הדברים, כולם הם עניינים מהלכות דעות. חילול השם הוא לא רק, זה כתוב שם. בעל חימה הוא בפרק ב’, הרמב”ם שכתוב נגד כעס. בעל מחשבה רעה, מה שזה לא אומר, זה אומר אחד מהדברים שכתוב שם. המתחבר לרשע, כל האריכות היא שם על התחברות לרשע.
אומר הרמב”ם, הרי אתה רואה שכבר דיברתי על כל הדברים האלה, כבר דיברתי על כל הדברים האלה, ועל כל פנים יכול להיות שהוא רוצה לעשות תשובה. ועכשיו מובן שמעכבי התשובה הם דברים, מידות רעות כאלה שהן נגד תשובה. אבל סתם צריך להיות בעל מידות טובות.
אומר הרמב”ם הלאה, כל אלו הדברים וכיוצא בהן, כל עשרים וארבעת הדברים האלה, אף על פי שהן מעכבין את התשובה, אפילו שזה גורם לתשובה להיות קשה או לקחת זמן רב יותר, אין מונעין את התשובה, אלא אם עשה אדם תשובה מהן הרי זה בעל תשובה, אם הוא כן עושה תשובה, הוא נעשה בעל תשובה.
אצלנו היה לנו כאן בעלות רק בעל חימה, הוא נעשה מבעל חימה הוא נעשה בעל תשובה. אדם של תשובה, כן. ויש לו חלק לעולם הבא, יש לו כן חלק לעולם הבא, והסיבה שחישבו זאת כך כאן היא דווקא כדי שנדע שצריך לעבוד על זה, להתמקד בזה שנעשה כן תשובה אפילו שזה קשה.
כן, טוב. נו. אולי מונע אומר כמו שלמדנו קודם בהתחלה, לא נחשוב שמונע אומר שהקדוש ברוך הוא לא מקבל בתשובה את אלה שעושים זאת. מונע אומר, הוא מבהיר שזה קשה יותר, אבל למה צריך לעשות תשובה מזה? זו בדיוק העבודה.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80052#
הרמב”ם אומר בהקדמתו: “הלכות תשובה, ועוד עיקרים מן האמונה כלולים עמהם”. עשרת הפרקים מתחלקים:
– פרקים א-ד: הלכות תשובה עצמן – דיני חרטה, וידוי, שקילת עבירות, מעכבי תשובה.
– פרקים ה-י: עיקרי אמונה הקשורים לתשובה – בחירה חפשית, שכר ועונש, עיקרי הדת.
פרק ד׳ הוא ה”אחרון” מחלק התשובה – זוהי המדרגה האחרונה, הנמוכה ביותר של הלכות תשובה, העוסקת בדברים שבהם האדם “נתקע” בעבירותיו.
בפרק ג׳ עסק הרמב”ם באנשים שחז”ל אומרים עליהם “אין להם חלק לעולם הבא”, בשתי קטגוריות:
1. אנשים שממש אין להם חלק לעולם הבא (אפיקורסים, מצער כלל ישראל, ביד רמה) – עבורם תשובה כמעט בלתי אפשרית.
2. אנשים שחז”ל משתמשים בלשון “אין להם חלק לעולם הבא” כדי להדגיש את חומר הדבר (מלבין פני חבירו, לשון הרע), אך זה כדי לעורר כמה קשה צריך לעבוד על תשובה.
פרק ד׳ ממשיך למדרגה נמוכה יותר – דברים המעכבים את התשובה – דברים שהאדם חושב שאינם מסוכנים כל כך, אך באמת הם קשים מאוד.
הרמב”ם הוסיף על הדברים ש”אין להם חלק לעולם הבא” את התנאי: “הרגיל בהם” – לא מי שעושה זאת פעם אחת, אלא מי שרגיל בכך. זהו תנאי שהרמב”ם מוסיף, שאינו מפורש בגמרא. הפשט הוא: דרך הרגילות נעשה האדם “אדם רע” – הוא מקבל מידה רעה (כפי שהרמב”ם לומד בהלכות דעות אודות הרגילות).
חילוק בין “רגילות” ל”יד רמה”:
– יד רמה היא חוצפה, מרידה במלכות – זה יכול להיות אפילו פעם אחת, כאשר אדם עושה זאת בחוצפה.
– רגילות היא בעיה אחרת: האדם “מוחק” את העבירה מתודעתו, הוא כלל לא מתחשב בכך – “נעשה לו כהיתר”. הוא נתקע, קשה לו להיפרד (כמו “עבר ושנה בה”). “נעשה לו כהיתר” יכול להיות מעין כפירה (הוא סבור שמותר), או רק שהוא תקוע ואינו יכול להתנתק.
דוגמה: בלשון הרע אומר הרמב”ם “בעל לשון הרע” – לא מי שמדבר לשון הרע לפעמים, אלא “בעל לשון הרע”. בהלכות דעות גם הרמב”ם עושה חילוק בין “אמירת לשון הרע” ל“קובע עצמו לספר לשון הרע”.
דברים המעכבים את התשובה הם דברים שבהם האדם נעשה “סוג מסוים של אדם” – הוא נתקע בעבירותיו. זה מתאים למהלך הכללי של הלכות תשובה: הרמב”ם מתקדם בהדרגה מ”צריך לעשות תשובה על עבירות” ל“צריך להיות אדם טוב יותר”. זה מאושר מכך שבסוף פרק ד׳ מונה הרמב”ם שמונה דעות שצריך להתנהג בהן – תשובה אינה רק הפסקת מעשה, אלא להיות אדם אחר.
—
רמב”ם: “עשרים וארבעה דברים מעכבין את התשובה.”
עשרים וארבעה דברים מעכבים / מקשים על התשובה.
1) מה משמעות “מעכב”?
נידונים שני מהלכים:
– מעכב = עיכוב: זה נמשך יותר, זה קשה יותר, אך עדיין אפשר לעשות תשובה. זה לא “מונע” (מונע לחלוטין).
– מעכב = תנאי (כמו בקרבן, שבו מעכב פירושו שבלעדיו אינו כשר): אולי פירושו שאפילו הוא עושה תשובה עם כל ההלכות, אם עשה את העבירה, אין זה מועיל.
מסקנה: הרמב”ם מבין “מעכב” כעיכוב – זה גורם לתשובה להימשך יותר ולהיות קשה יותר, לא שזה בלתי אפשרי. זה מאושר בסוף הלכה ד׳ שבה הרמב”ם אומר במפורש: “אף על פי שהן מעכבין את התשובה, אין מונעין את התשובה.”
2) על איזו תשובה מדובר?
כאן מדובר על תשובה כללית – להיות אדם טוב יותר, לא רק להפסיק דבר ספציפי אחד. אך גם עבור אדם זה אפשר לחלק: (א) להפסיק לעשות עבירה מסוימת, (ב) תשובה רחבה יותר – להיות עובד ה׳.
3) מקור הרשימה – הרי”ף במסכת יומא
הכסף משנה ואחרים מחפשים את מקור כ”ד הדברים. הרי”ף במסכת יומא מביא את הרשימה, אך לא נמצאה ברייתא או גמרא ברורה שהיא המקור. חשבו שזו ברייתא, אך הרמב”ם עצמו בתשובה כותב שאינו יודע אם הרי”ף חיבר זאת בעצמו או לא. הרמב”ם אומר: חלק מהדברים כתובים במפורש במשנה ובתלמוד, ואחרים אפשר ללמוד “בביאור יוצא” – בקל וחומר ממה שכתוב.
4) עבודתו של הרמב”ם – קטגוריזציה
הרמב”ם לא רק העתיק את רשימת הרי”ף. הוא:
– הסביר מה הבעיה בכל דבר
– הסביר מדוע זה “כאילו מעכבות התשובה”
– יצר קטגוריות משלו (ארבעה כאלה, חמישה כאלה, וכו׳) – זה לא כתוב אצל הרי”ף, זהו חידושו של הרמב”ם.
זה מושווה להלכות תלמוד תורה, שבהן גם הרמב”ם לקח רשימה של כ”ד דברים (כ”ד דברים שחייבים נידוי) מחז”ל, אך שם המספר כ”ד עצמו מחז”ל. כאן המספר כ”ד מהרי”ף, אך הקטגוריות הפנימיות הן של הרמב”ם עצמו.
—
רמב”ם: “ארבעה מהן עון גדול, והעושה אחד מהם אין הקדוש ברוך הוא מספיק בידו לעשות תשובה לפי גודל חטאו.”
ארבעה מכ”ד הם עבירות חמורות, והקב”ה אינו עוזר לאדם לעשות תשובה, בגלל גודל חטאו.
1) מה משמעות “אין הקב”ה מספיק בידו”?
בדרך כלל, כאשר אדם רוצה לעשות תשובה, הוא מקבל סייעתא דשמיא – “הבא לטהר מסייעין אותו”. הקב”ה נותן מחשבות טובות, אנשים מתעוררים לתשובה. על ארבעת החטאים הללו האדם אינו מקבל את העזרה – עליו לעבוד קשה יותר על תשובה בעצמו. “מספיק בידו” לא אומר שזה בלתי אפשרי – הקב”ה לא מונע ממנו לעשות תשובה – הוא רק לא מקבל עזרה. הוא עדיין יכול לעשות תשובה, אך עליו לעבוד קשה יותר.
סייעתא דשמיא לתשובה היא “מסוגל לתשובה” – הקב”ה נותן לאנשים מחשבות טובות, אנשים מתעוררים בימים נוראים. על חטאים אלה זה לא בא.
רמב”ם: “המחטיא את הרבים, ובכלל עון זה המעכב את הרבים מלעשות מצוה.”
פשט: מי שגורם לרבים לחטוא, או מי שמעכב רבים מלעשות מצוה.
חידושים:
– חילוק בין “מחטיא את הרבים” בפרק ג’ ולכאן: בפרק ג׳ (ב”אין להם חלק לעולם הבא”) זה כנראה מקרה חמור יותר — מי שעומד “ביד רמה” נגד כלל ישראל והתורה. כאן זה יכול להיות על מעשה קל הרבה יותר — למשל, מי ששוחח בקול רם בתפילה וכל בית הכנסת לא מתפלל כראוי בגלל זה. זה גם “מחטיא את הרבים” אך במדרגה נמוכה יותר.
– “מעכב את הרבים מלעשות מצוה” — מה זה אומר למעשה? זה יכול גם לומר: קבוצת יהודים רוצים להתפלל בכוונה והוא מפריע לכוונתהם; או רוצים לעשות מנין בעיירה והוא לא מצטרף לפרויקט. הוא לא גורם לאף אחד לעשות עבירה, אך הוא לא מצטרף לפרויקט המצווה.
– מידה כנגד מידה: המחטיא את הרבים הוא ההיפך ממחזיר בתשובה — הוא “מחזיר בשאלה.” ממילא יש מידה כנגד מידה ש”אין מספיקין בידו לעשות תשובה.”
רמב”ם: “המטה חבירו מדרך טובה לדרך רעה, כגון מסית ומדיח.”
פשט: אפילו עבור יחיד אחד — הוא הופך אותו מאדם טוב לאדם רע.
חידושים:
– חילוק בין רבים ליחיד: ברבים אפילו חטא קטן יותר מספיק (מעכב מצווה, מפריע לתפילה). ביחיד צריך להיות דבר הרבה יותר חמור — הוא הופך אותו ממש לקלקול, מדרך טובה לדרך רעה. לא רק עבירה אחת, אלא הוא משחית את כל האדם.
– “כגון מסית ומדיח” — לא דווקא עבודה זרה: כאן הוא מתכוון למי ש”דומה” למסית — הוא חבר רע שהופך בחור טוב לבחור רע. מסית לעבודה זרה (שכבר נדון כחמור יותר — אין תשובה או כפרה) הוא מדרגה גבוהה יותר.
– מקור מתוספתא נדרים: הרמב”ם מביא קל וחומר מנכסי עיר הנדחת שנשרפים — שזה דווקא קשור למסית ומדיח.
רמב”ם: “הרואה בנו יוצא לתרבות רעה ואינו ממחה בו… הואיל ובנו ברשותו, אילו מיחה בו הוי פורש, ונמצא כאילו החטיאו.”
פשט: אב הרואה את בנו הולך בדרך רעה ואינו מעכב אותו — מכיוון שהבן ברשותו, זה כאילו החטיא אותו.
חידושים:
– “תרבות רעה” — פירוש: “תרבות” הוא כמו “ריבוי” — הוא גדל ברע, הוא שואף להתעמק בדברים רעים. לא שהאב גורם לו באופן אקטיבי להיות רע, אלא הוא לא מעכב אותו מלהיות רע מעצמו.
– “בנו ברשותו” — המפתח: דווקא מכיוון שהבן ברשותך, יש לך אחריות. על אדם אחר אין לך אותה אחריות. אך — אם הבן כבר “יצא מרשותו” (הוא כבר גדול מספיק), אז זה כבר לא נחשב. הרמב”ם מביא את הגמרא ש”המכה בנו הגדול עובר על לפני עור.”
– מוסר למעשה: לעיתים קרובות אנשים לא תופסים שילדיהם עדיין “ברשותם” — שהאב יכול לומר לו מילה אחת והוא יפסיק ללכת עם חברים רעים. אומרים “זה לא אשמתי, יש לו חברים רעים” — אך אם אתה יכול למחות, אתה מחויב.
רמב”ם: “בכלל אומרים זה, כל שאפשר בידו למחות באחרים, בין ברבים בין ביחיד, ולא מיחה אלא הניחם בכשלונם.”
פשט: כל מי שיש לו כוח על אחרים ויכול למחות בהם, והוא לא עושה זאת — נכלל באותו כלל.
חידוש: מזה מבינים טוב יותר את היסוד של “מעכב תשובה” — זה לא הולך רק על בנך עצמו, אלא על כל אדם שבהשפעתך.
– טעם פשוט: אפילו אם אתה עושה תשובה, אותו אדם עדיין לא עשה תשובה. תשובתך אינה שלמה כל עוד הוא עדיין בחטא. הדרך לתשובה היא: לך והחזר בתשובה את הרבים, את היחיד, את בנך. אך כל עוד אינך עושה זאת — חסר תנאי גדול בתשובתך.
– חילוק בין “קשה” ל”בלתי אפשרי”: מאוחר יותר יהיה לרמב”ם קטגוריה של דברים שקשים כי יש הרבה אנשים (אך אפשר לסיים זאת). כאן זה מעכב עמוק יותר — ב”מדרך טובה לדרך רעה” או “תרבות רעה” זה ממש נס להחזיר אדם. זה לא רק קשה למצוא הרבה אנשים, אלא עצם התהליך של החזרת אדם מקולקל בתשובה הוא כמעט בלתי אפשרי.
– “אינו מניחין אותו לעשות תשובה” — מה זה אומר? לא רק שקשה לתקן את החטא הספציפי. הקב”ה לא נותן לו לעשות תשובה באופן כללי — הוא בא ביום כיפור, הוא רוצה להיות טוב יותר, אך הוא לא מקבל התעוררות. כל היהודים מקבלים התעוררות ביום כיפור, והמחטיא את הרבים לא מקבל.
רמב”ם: “האומר אחטא ואשוב… בכלל זה האומר אחטא ויום הכיפורים מכפר.”
פשט: מי שמשתמש בתשובה או ביום כיפור כמוטיבציה לחטוא — הוא חושב “אחטא, אוכל לעשות תשובה אחר כך” — אצלו תשובה אינה רצינית.
חידושים:
– מדוע זה מעכב: אצל אדם זה תשובה היא “בדיחה” — הוא חוטא עם התשובה. תשובתו אינה רצינית כי הוא כבר מתכנן לחטוא שוב. הקב”ה לא לוקח ברצינות תשובה כזו.
– לשון הרמב”ם: הרמב”ם אומר: “לא יסייע השם לעשות ביום הכיפורים מה שבא יראה שיתכפר בו.” זה אומר: הקב”ה לא סתם מוחל ביום כיפור — הקב”ה עוזר שביום כיפור יהיה ישוב הדעת ויוכלו לעשות תשובה. אצל אדם זה הקב”ה לא יעזור — דווקא ביום כיפור תהיה לו צרה, לא יהיה לו ישוב הדעת, לא יקבל התעוררות.
– חילוק מהגמרא ביומא: הגמרא ביומא אומרת “אחטא ואשוב, אחטא ואשוב” — פעמיים — והטעם הוא “עבר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר.” משמע בגמרא שהפשט הוא שהוא כבר חטא פעמיים, אז נעשה קשה. הרמב”ם לא מביא פשט זה — הוא לומד שכבר פעם אחת “אחטא ואשוב” מספיק — עצם התכנון לחטוא על סמך תשובה הוא מעכב.
– מהו “אחטא ואשוב” אמיתי? “אחטא ואשוב” אמיתי פירושו: הוא חוטא על התכנית לעשות תשובה — כלומר, התשובה היא הסיבה שהוא חוטא. זה לא אותו דבר כמו מי שעושה תשובה ונופל בחזרה — זו חולשה, אך לא “אחטא ואשוב.” ב”אחטא ואשוב” התשובה עצמה היא הכלי לחטא.
– חילוק בין “מבזה את החטא” ל”מכיר במגבלותיו”: מי שאומר “אשובה ואחטא” (תשובה תחילה, אחר כך חטא) דווקא מכיר במגבלותיו — הוא יודע שהוא אדם שנופל במהירות. זה סוג אחר של דבר מאשר לבזות את החטא. מי שמבזה את החטא — הקב”ה אומר “לא אתן לך לעשות תשובה.” אך מי שמכיר בחולשותיו הוא בקטגוריה אחרת.
—
רמב”ם: “חמשה דברים הן המעכבין את התשובה מפני עושיהן”
אלה אינן עבירות חמורות בעצמן, אלא דברים שחוסמים את דרך התשובה — הם גורמים לכך שיהיה קשה מאוד לעשות תשובה. כמו דלת כבדה שצריך לעבוד קשה מאוד לפרוץ.
רמב”ם: “הפורש מן הצבור… לפיכך בשעה שיעשו תשובה לא יהיה עמהן.”
פשט: מי שמתנתק מהציבור. כאשר הציבור עושה תשובה — בעצרת תשובה, בדברי כיבושין, בסליחה וכפרה — הוא לא שם, והוא לא יכול לזכות בזכויות הציבור.
חידושים:
1. זה לא אומר רק פורש קיצוני כמו מומר או רשע (כפי שלמדנו בחלק אחר). אפילו מי שלא הולך לבית הכנסת כשיש עצרת התעוררות, או כשהרב אומר דברי מוסר — זה גם בכלל “פורש מן הצבור” בהקשר זה.
2. “ביי איינער זוכה יאמרו בסוכות של עושים” — אינך זוכה בזכויות שהציבור עושה. בחטא עם העולם היית שם (במסעדה שבה כולם מתאספים), אך בתשובה אינך שם?
3. אפילו “שטיבל אידן” או קבוצות דתיות שמחזיקות בעצמן כיחידים — גם הם מפסידים משהו מזה. כי העולם עושה לפעמים תקנות, ואתה לא שם. כל אחד צריך לעשות תקנות הציבור מסוימות.
4. מסקנה למעשה: מי שהולך לכל דרשת מוסר יש לו תשובה חזקה מאוד, כי הוא מנצל את כל הזדמנויות התשובה. מי שהולך רק ביום כיפור לבית הכנסת מפסיד את רוב ההזדמנויות.
5. אך גם להיפך: יכול להיות מי ש”יותר מדי ציבור” — הוא הולך רק כדי להיות שם, אך הוא אף פעם לא עושה תשובה בעצמו. הוא כבר “בושה אמיתית.”
רמב”ם: “והחולק על דברי חכמים… לפי שמחלוקתו גורם לו לפרוש מהם.”
פשט: מי שחולק על דברי חכמים. מחלוקתו גורמת לכך שהוא מתרחק מהם, והו
א לא ידע את דרכי התשובה.
חידושים:
1. “חולק” לא אומר שהוא מתווכח או נלחם. זה אומר כמו “חולק על רשותו של רבו” — הוא עושה ישיבה משלו, דרך משלו. כל פעם שהרב אומר דברי כיבושין, המגיד אומר דברי התעוררות — הוא מתרחק, הוא עושה מחלוקת, הוא הולך.
2. החילוק בין “פורש מן הצבור” ל”חולק על דברי חכמים”: שניהם דומים, אך “פורש מן הצבור” הוא מנותק מהציבור, ו”חולק על דברי חכמים” הוא ספציפית מנותק מהחכמים. בישיבה שלו לא יכולים ללמד אותו את השולחן ערוך של תשובה כל כך טוב.
רמב”ם: “המבזה את המצוות… כיון שנתבזו בעיניו, הרי הוא רודף אחריהן ואינו עוזבן. ואם לא יעזבם, מה יזכה?”
פשט: מי שמזלזל במצוות ולא לוקח אותן ברצינות. הוא אולי אפילו לא עובר על המצוות, אך הן לא חשובות לו. כאשר מבזים מצווה, רודפים אחר החטא ולא עוזבים אותו, ולכן לא יכולים לעשות תשובה.
חידושים:
1. החילוק בין מי שנכשל למי שמבזה: מי שיודע שתפילין קדושים, הוא יודע את כל המעלות, אך הוא נכשל לפעמים — הוא יעשה תשובה ויתחיל שוב. אך מי שאומר “זה לא כל כך חשוב להניח תפילין” — הוא ביזה את המצווה, והוא חוסם לעצמו את דרכי התשובה.
2. אדם עושה תשובה רק על דברים שהוא זוכר שהם חשובים. הדברים שהוא כבר זילזל בהם — על זה הוא לא יעשה תשובה.
3. חידוש מיוחד אודות מצוות שסגולתן תשובה: מצוות כמו תקיעת שופר, שהרמב”ם למד קודם שסגולתה לעורר תשובה — אם אדם אומר “שופר? זה רק מנהג, לא כל כך חשוב” — הוא לא יזכה לא רק במצווה עצמה, אלא גם במה שהמצווה עושה (מעוררת תשובה).
4. אפילו אם הוא יעשה תשובה, אך על כל המצוות שהוא מזלזל בהן הוא לא יעשה תשובה. הוא יבוא לבית הכנסת ויזכור שאמונה בה’ חשובה, אך המצוות שהוא מזלזל בהן — על אלה הוא לא יעשה תשובה. תשובתו לא תהיה שלמה. זה מתאים ליסוד שתשובה לא אומרת רק להפסיק לעשות עבירות, אלא “מטהר מחטאים” — להיות אדם טוב יותר.
רמב”ם: “המבזה רבותיו… גורם להם לדוחפו ולעוזבו… כמו שאירע ליהושע וגחזי.”
פשט: מי שמבזה את רבותיו. זה גורם לכך שהרבנים — שגם הם בני אדם — לא יקרבו אותו, לא יעוררו אותו, ידחפו אותו. כפי שקרה עם יהושע (בן פרחיה) וגחזי, שהיו להם רבנים גדולים אך מכיוון שביזו את רבותיהם, רבותיהם לא יכלו להחזיר אותם.
חידושים:
1. הרבנים גם הם לא מלאכים — “הם בני אדם.” כאשר תלמיד לא בא בדרך ארץ, הרבנים ידחפו אותו — לא כי הם רעים, אלא כי כך זה עובד.
2. הרמב”ם לא מאשים רק את הרבנים. הגמרא (סוטה מז.) אומרת “לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כיהושע בן פרחיה שדחפו לישו הנוצרי בשתי ידיים, ולא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיים” — הגמרא מאשימה את הרבנים שלא קירבו. אך הרמב”ם אומר שגם התלמיד צריך להאשים את עצמו, כי הוא התחיל בביזוי הרב.
3. יכולים להיות אנשים שעשו עבירות חמורות יותר מיהושע וגחזי, אך מכיוון שלא ביזו את רבותיהם, רבותיהם יכלו להחזיר אותם בתשובה. אך ברגע שמבזים את הרבנים — אפילו בדבר קטן — אין מי שיחזיר אותו.
4. הלכה למעשה: יוצא כמה צריך להיות דבוק ברבותיו, בחכמים, בציבור.
רמב”ם: “שונא את התוכחה… לא יניח לו דרך תשובה… שבזמן שמודיעין לו לאדם חטאיו ומכלימין אותו, גורם לו תשובה.”
פשט: מי ששונא כשמוכיחים אותו. הוא לא נותן לרבו לומר לו מוסר, הוא לא נותן לאנשים להראות לו את חולשותיו. תוכחה גורמת לתשובה — כאשר מודיעים לאדם על עבירותיו ומביישים אותו, זה גורם לתשובה. אך אם הוא לא נותן, הוא לא יכול לעשות תשובה.
חידושים:
1. הרמב”ם לא אומר שצריך לאהוב תוכחה. מהי תוכחה? מביישים אותך, מזכירים את חסרונותיך. מדוע לא צריך לשנוא אותה? כי היא מזכירה את חסרונותיך וזה גורם לתקן את עצמך.
2. ראיות מהתורה שתוכחה גורמת תשובה: הרמב”ם מביא פסוקים:
– “זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה’ אלקיך במדבר”
– “ממרים הייתם עם ה'”
– “ולא נתן ה’ לכם לב לדעת ועינים לראות”
– “עם נבל ולא חכם” — משה רבינו מוכיח את ישראל
– ישעיהו: “הוי גוי חוטא עם כבד עון, בנים משחיתים”
– ישעיהו: “ידע שור קונהו… וישראל לא ידע, עמי לא התבונן” — שור מכיר טובה לבעליו, וישראל לא
– “וידעתי כי קשה אתה וגיד ברזל ערפך ומצחך נחושה” — עקשנות ועזות
– “קרא בגרון אל תחשוך הרם כשופר קולך” — הקב”ה מצווה על ישעיהו שיצעק לישראל על חטאיהם
3. קושיה ותירוץ: אם רוב האנשים שונאים תוכחה, מדוע התורה עצמה ממשיכה לחייב “להטיף” על ישראל? תירוץ: התורה עצמה — שישראל אוהבים — מראה דרך תוכחתה שלה שזה לא כי הקב”ה שונא את ישראל, אלא כי הוא רוצה שיעשו תשובה. תוכחת התורה היא מודל לאיך תוכחה צריכה לעבוד.
רמב”ם: “לפיכך צריך להעמיד בכל קהל וקהל מישראל חכם גדול וזקן וירא שמים מנעוריו ואהוב להם, שיהא מוכיח לרבים ומחזירן בתשובה.”
פשט: בכל קהילה צריך להעמיד חכם גדול, זקן, ירא שמים מנעוריו, שאהוב לאנשים, שהוא יוכיח את הציבור ויחזיר אותם בתשובה.
חידושים:
– המוכיח צריך להיות “אהוב להם” — אהוב לאנשים. זהו תנאי בתוכחה.
– “וזה ששונא את התוכחות… לפיכך יעמוד בחטאותיו שהן בעיניו טובים” — מי ששונא תוכחות, לא בא לשיעורים, לא שומע דברי תורה, נשאר בחטאיו כי בעיניו הם טובים. הוא משכנע את עצמו שאף אחד לא יודע טוב יותר ממנו.
– כל חמשת הדברים של הקטגוריה השנייה קשורים בעצם לגאווה — כל אחד לוקח את מצוותיו ברצינות אך מתרחק ממה שהוא לא רוצה לשמוע.
– [דיגרסיה:] פעם הייתה משרה מיוחדת של “מגיד” או “מוכיח” בעיר. היום זה כמעט לא קיים. מצוטט הגמרא: “אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח” — צריך למצוא מי שהוא אוהב לציבור ויכול להוכיח. מוזכר מעשה על הגאון מווילנא והרב מצאנז שחיפשו מי שיאמר להם מוסר. הנקודה: עבור מי שבמעמד של כוח קשה מאוד למצוא מוכיח. רבי יוחנן בן זכאי אמר שצריך גם להוכיח אותו.
—
רמב”ם: “ומהם חמשה דברים העושה אותן אי אפשר לו שישוב בתשובה גמורה, לפי שהן עבירות שבין אדם לחבירו ואינו יודע חבירו שחטא לו כדי שישוב ויחזיר לו מה שגזל או עשק או ימחול לו.”
עוד קבוצה של חמישה דברים — כאן הבעיה היא שאלה עבירות שבין אדם לחבירו, אך לא יודעים מי החבר, כך שלא יכולים לבקש ממנו מחילה. אפשר לעשות תשובה, אך לא תשובה גמורה.
בכל עבירות שבין אדם לחבירו קשה, כי לא יודעים בוודאות שהשני ימחל (אפשר אפילו ללכת לקבר). אך כאן קשה מאוד — לא יכולים אפילו לעשות את המינימום של בקשת מחילה, כי לא יודעים מי הניזק. בעבירה רגילה שבין אדם לחבירו, אפילו אם השני לא מוחל, לפחות עשו את ההשתדלות. כאן חסר אפילו זה.
רמב”ם: “המקלל את הרבים, ולא קילל אדם ידוע כדי שישוב אליו ויבקש ממנו שימחול לו.”
חידושים:
– כאשר מקללים אדם ספציפי, אפשר ללכת לבקש ממנו מחילה. אך כאשר מקללים קבוצה שלמה (רבים), לא יכולים לבקש מחילה מכל אחד ואחד.
– חידוש (בדרך צחות): אם מקללים, לפחות יקללו אדם ספציפי, כדי שיוכלו לעשות תשובה! זה מראה שקללות כלליות הן במובן מסוים יותר גרועות — וגם “פחדניות” — כי לא לוקחים אחריות על אדם ספציפי.
רמב”ם: “החולק עם הגנב, לפי שאינו יודע גניבה זו של מי היא, אלא גנב גונב מרבים ומביא לו והוא לוקח.”
חידושים:
– החולק עם הגנב אינו הגנב עצמו, אלא מי שקונה ממנו, מלבין את כספו, מתחלק עמו — הוא ה”מלבן” של הגנב.
– שני טעמים מדוע תשובה קשה: (א) מעשית — הוא לא יודע ממי הגניבה, כי הגנב גונב מאנשים רבים. לגנב עצמו יש כנראה רשימה של קורבנותיו, אך החולק לא יודע כלום. (ב) מחטיא את הרבים — הוא מחזק יד הגנב, הוא עוזר לגנב להמשיך לחטוא.
– חידוש: כאן רואים ש“מחטיא” לא אומר רק כאשר גורמים למישהו לחטוא, אלא גם כאשר עוזרים לו בחטאו. הגנב כבר גנב קיים — החולק לא הופך אותו לגנב, אלא הוא מחזק את ידו.
– יש איסור של “לפני עור” — יסוד בהלכות גזילה שאסור לקנות דבר גנוב. במובן מסוים זה יותר גרוע מגניבה עצמה, כי לא יכולים לעשות תשובה.
רמב”ם: “המוצא אבידה ואינו מכריז עליה להחזירה לבעליה… לאחר זמן כשיעשה תשובה אינו יודע למי יחזיר.”
חידושים:
– בסך הכל זו מצוות עשה (ולא תעשה) של השבת אבידה, אך מעשית תשובה קשה כי אחרי זמן לא יודעים יותר למי להחזיר.
– עצה מעשית: לכן צריך מיד להכריז, כי אז אולי בעל האבידה יבוא. עשר שנים מאוחר יותר כבר לא ידעו מי זה היה.
רמב”ם: “הגוזל את העניים ואת היתומים ואת האלמנות… אלו בני אדם גלמודים הם, וגולים מעיר לעיר ואין להם מכיר, כדי שידע השודד זה של מי הוא ויחזירנו לו.”
חידושים:
– הרמב”ם מתאר עניים, יתומים ואלמנות כ“גלמודים” — אומללים, אנשים אומללים ללא כתובת, ללא פרסום, ללא יציבות. הם נודדים מעיר לעיר, אף אחד לא מכיר אותם. לכן הגזלן לא יכול לדעת ממי גזל.
– חידוש: אצל בעל בית רגיל בבית הכנסת עם כתובת יודעים למי להחזיר. אך עניים יתומים ואלמנות — מלבד שיש חומרא נוספת כי יש מצוות מיוחדות (לא תענון כל אלמנה ויתום), גם מעשית בלתי אפשרי למצוא אותם.
– [דיגרסיה:] זה מראה כמה עגומים היו הזמנים הישנים — עניים יתומים ואלמנות היו אנשים נודדים ללא יציבות. אך גם היום זה יכול להיות — אלמנה שנאחזת באנשים שונים, יתום שמסתיים ברחוב.
רמב”ם: “המקבל שוחד להטות דין.”
חידושים:
– החידוש העיקרי: לא רק ששוחד הוא איסור, אלא תשובה כמעט בלתי אפשרית. מדוע? כי “שוחד יעוור עיני חכמים” — ברגע שלקח שוחד, הוא איבד את החשיבה הברורה. הוא כבר לא יודע מה היה הפסק האמיתי. הוא משכנע את עצמו שהוא יודע את האמת, אך הוא כבר לא יכול לחשוב באובייקטיביות.
– חידוש (העמקה): יכול להיות שמי שנתן שוחד היה חלקית צודק. אך אחרי שוחד כבר לא יכולים לחשב כמה אחוזים מהפסק היו אמת וכמה היו מעוותים על ידי השוחד. הוא “מהפך בזכותו” — הוא הופך הכל לטובתו של השני, אך לא יודע כמה הוא לגיטימי. זה הופך תשובה למעשית בלתי אפשרית — הוא לא יכול להחזיר את הפסק כי הוא לא יודע מה היה הפסק הנכון.
– [דיגרסיה:] בעיית השוחד קיימת גם בהקשרים רחבים יותר — ראש ישיבה שמקבל כסף מתורמים עשירים ואינו הוגן בין בחורים, זו גם צורה של שוחד/נגיעה. הוא כבר בכלל לא יזכור שלא היה הוגן.
– חידוש כללי אודות שוחד: בשוחד יש בעיה כפולה — מי שלוקח שוחד יש לו עבירה חמורה, אך מי שנותן שוחד גם עובר: (א) איסור לתת שוחד, (ב) “שמחזק ידו” — הוא עוזר למקבל השוחד לחטוא, (ג) “מחטיא” — הוא גורם לשני לחטוא. כלל הרמב”ם: כל עבירה שצריכה שני אנשים לעשות, השני הוא “מחטיא” — זו עבירה בפני עצמה. אך נראה שהיבט ה”מחטיא” הרמב”ם מוסיף רק כענף (תוספת).
—
רמב”ם: “דברים שהעושה אותן… מדמה בנפשו שאין זה חטא.”
אלה עבירות שאנשים חושבים שהן קטנות ולכן לא עושים תשובה. הבעיה בכל חמשת הדברים היא שאנשים לא תופסים שזו עבירה, ממילא לא עושים תשובה.
חידושים:
– מי שאוכל אצל עני שהזמין אותו אך באמת אין לו מספיק. זה בעצם עניין של גזל — כי בעל הבית לא באמת הקנה לו את האוכל, אלא הוא אמר זאת “בלית ברירה” (מחוסר ברירה), והאדם “מדמה שלא חטא.”
– [דיגרסיה:] צדיקים מצאו דרך לצאת מזה — כאשר עני הזמין אותם, אמרו “הרופא לא נותן לי לאכול”, ואמרו ש”הרמב”ם (כרופא) לא נותן לאכול מסעודת הרשות.”
חידושים:
– “עבוט” פירושו משכון, כמו הפסוק “השב תשיב לו את העבוט.” כאשר עשיר נותן דבר זהב כמשכון, לא ישתמשו בו או ישלמו על הפחת. אך במשכון של עני — קרדום, מחרשה, כלים זולים — האדם חושב “מה כבר יקרה?” אך עם כל שימוש זה נעשה קצת פחות שווה, והוא גוזל גזילה קטנה מהעני.
חידושים:
– האדם חושב שלא חטא כי הוא לא בעל, לא נגע, לא עשה קירבה לעריות. אך הוא לא יודע ש”ראיית העיניים עוון גדול” — ההסתכלות עצמה היא עוון, “שגורמת לגופו של ערוה.”
– חידוש חשוב: הרמב”ם אומר “עוון גדול” — אך “גדול” פירושו כאן “לפי ערך” — גדול כי זה מביא לגופו של מעשה. זה כמו אבק גזל, אבק לשון הרע — החומרא היא דווקא כי זה דבר קטן, ומכיוון שזה דבר קטן האדם חושב שאין כאן כלום, וזה מביא לחומרא לגבי תשובה. אפילו הוא לא נכשל למעשה, הוא צריך לעשות תשובה על ההסתכלות עצמה, לפני שזה מגיע למעשה.
חידושים:
– הרמב”ם כבר הביא זאת ב”אין להם חלק לעולם הבא.” החידוש כאן: הוא לא רשע שאוהב לצער את השני. הוא פשוט מחפש כבוד. השיטה שלו — הוא לא כל כך חכם כמו הרב או תלמיד חכם, אך הוא יותר חכם מעם הארץ, אז הוא תמיד עושה ניגוד — הוא שואל את עם הארץ, הוא חזק יותר מהחלש. הוא חושב שאין כאן חטא כי הוא לא עושה רע באופן אקטיבי — “בליבו שאין בו חטא, ולא יתגאה בו ולא יבוש” — הוא לא מרגיש כלום. רק הוא משווה “מעשיו הטובים וחוכמתו למול מעשה חברו וחוכמתו.”
– [דיגרסיה:] זה קשור למנהג של ביקורת על אחרים — כאשר מבקרים אחר, זה לעיתים קרובות כי “כך הוא נראה הרבה יותר טוב.” זה חטא של ענווה — במקום להיות גאה ולומר “אני טוב יותר”, הוא מבקר את השני.
חידושים:
– זה לא אומר שהוא מאשים אותם בפירוש — **”בדעתו”
— הוא חושב בליבו רע על השני. “יחשוב במחשבתו שמא אלו חטאו, שמא הוא זלזל.” הוא אומר “יכול להיות.” העבירה היא: “שמעמיד אדם כשר בדעתו כבעל עבירות”** — הוא מעמיד אדם טוב במחשבתו כבעל עבירה. זהו “חטא בדעות” — הוא מסתכל מלמעלה על אנשים.
– חידוש בדן לכף זכות: כאן נראה ש”דן לכף חובה” לא אומר רק במעשה (איך מתייחסים לשני), אלא אפילו במחשבה — אדם לא רשאי לחשוב רע על אחר ללא ראיות. זה קשור לנקמה ונטירה — איך מדברים על אנשים קשור לכל איך שופטים אותם.
– השוואה בין מתכבד בקלון חבירו לחושד בכשרים: זה כמעט אותו דבר — מתכבד בקלון חבירו עושה זאת לאחרים (חיצוני), חושד בכשרים הוא לעצמו (פנימי). שניהם באים מכך שהוא חושב שהוא טוב יותר מאחרים.
—
רמב”ם: “וחמישה דברים, העושה אותן אי אפשר לו שישוב תשובה גמורה, לפי שהן עבירות שאדם נמשך אחריהן והן קלות בעיניו, וחושב שאינו חטא… לפיכך צריך אדם ליזהר מהן שמא ידבק בהן, ואלו הן דעות רעות עד מאד.”
אלה מידות רעות ש”ממכרות” — נמשכים אליהן, הן נעשות “דביקות” — דבקות, מדבקות. אדם צריך מאוד להיזהר שמא כבר נלכד בהן.
הרמב”ם מונה:
1. רכילות — הולכת רכיל והבאת מידע שלילי מאחד לשני.
2. לשון הרע — הרמב”ם כבר אמר שבעל לשון הרע אין לו חלק לעולם הבא. החידוש כאן: מלשון הרע “רגילה” נעשים בעל לשון הרע — זהו היבט ה”נמשך”. מלשון הרע פשוטה נעשים “בעל” לשון הרע — מתחילים ליהנות מזה, זה נעשה מציאות, חלק מזהות האדם, וזה מקשה על התשובה.
3. בעל חימה — אדם שתמיד כועס.
4. בעל מחשבות רעות — זה לא אומר הרהורי עבירה במובן הקלאסי (בין אדם למקום), אלא מחשבות רעות של בין אדם לחבירו — קנאה, תאווה, כבוד, גאווה. כל הדברים בקטגוריה החמישית הם ענייני בין אדם לחבירו, מידות הקשורות לאיך מתייחסים לאחרים.
5. המתחבר לרשע — שילמד ממעשיו ויירשמו בליבו, הוא ששלמה אומר “ורועה כסילים ירוע.” — מי שמבלה עם כסילים נעשה בעצמו רע.
חידוש כללי: כל חמשת הדברים בקטגוריה האחרונה באים מהלכות דעות. הרמב”ם עצמו אומר: “כבר ביארנו בהלכות דעות דברים שצריך כל אדם לנהוג בהם תמיד” — כבר דיברתי על כל הדברים האלה בהלכות דעות. בעל חימה הוא בפרק ב’ (נגד כעס), המתחבר לרשע הוא שם בהרחבה, בעל מחשבה רעה גם שם. הרמב”ם עושה חיבור: המידות הרעות שכבר תיאר בהלכות דעות כדברים שצריך להימנע מהם בכלל, הן גם ספציפית מעכבי התשובה.
—
רמב”ם: “כל אלו הדברים וכיוצא בהן, אף על פי שהן מעכבין את התשובה, אין מונעין את התשובה, אלא אם עשה אדם תשובה מהן הרי זה בעל תשובה, ויש לו חלק לעולם הבא.”
כל 24 הדברים, למרות שהם מקשים ומאריכים את התשובה, אינם מונעים תשובה לחלוטין. אם אדם עושה תשובה מהם, הוא נעשה בעל תשובה ויש לו חלק לעולם הבא.
– החילוק בין “מעכב” ל”מונע”: “מעכב” פירושו שזה מקשה, זה מאט, זה נמשך יותר. “מונע” פירושו שזה חוסם לחלוטין. הרמב”ם מבהיר שאף דבר אינו מונע תשובה — הקב”ה תמיד מקבל תשובה.
– המילה “בעל”: האדם עובר מלהיות “בעל חימה” או “בעל לשון הרע” להיות “בעל תשובה” — אותה מילה “בעל” (בעלות, זהות) מתהפכת מרע לטוב.
– מדוע הרמב”ם מונה את כל 24 הדברים? המטרה אינה לומר שלא יכולים לעשות תשובה — להיפך, המטרה היא שידעו על מה צריך לעבוד, שיתמקדו בעשיית תשובה אפילו כשזה קשה. זו “העבודה” — לדעת היכן הקשיים נמצאים כדי להילחם בהם.
– חזרה לתחילת הפרק: “מונע” לא אומר שהקב”ה לא מקבל תשובה מאנשים כאלה. “מעכב” אומר רק שזה קשה יותר, אך כל המטרה של המנייה היא לעודד תשובה, לא להרתיע ממנה.
דובר 1:
אנחנו לומדים פרק… איזה פרק? פרק ד׳. אז הלכות תשובה למדנו עד עכשיו את מצוות התשובה, שצריך לעשות תשובה, ועוד פרטים על תשובה. ובפרק האחרון למדנו את הענינים של מתי שוקלים עבירות וזכויות של אדם.
קודם כל, תשובה, הענין של חשבון הנפש, של להסתכל על המצב של מצוות ועבירות, יש את הפרטיות כשאדם עושה תשובה, הוא מחויב בדעות שהוא שוקל איך הוא עומד עם המצוות והעבירות שלו. ואז חישבנו שהקב״ה שוקל, הקב״ה מסתכל על העולם והקב״ה מסתכל על בני אדם, אם הם רבו חטאיו, רבו זכיותיו, וכן הלאה.
ומשם הלכנו לעוד ענינים דומים, לענינים של האנשים שעבורם קשה מאוד מאוד לעשות תשובה, אנשים שחז״ל אומרים עליהם ״אין להם חלק לעולם הבא״, הם לא יכולים לעשות תשובה.
ובזה היו גם שתי קטגוריות. היה אחד ש״אין להם חלק לעולם הבא״ פירושו ממש ממש שאחד, שקשה להם מאוד לעשות תשובה, הם צריכים להשקיע עבודה גדולה לעשות תשובה. ושנית, שאם הם לא עושים תשובה, אין להם באמת שום חלק לעולם הבא, מיתה לבדה לא תעזור להם.
ואחר כך חישבנו עוד דברים שחז״ל אומרים עליהם ״אין להם חלק לעולם הבא״, והרמב״ם אמר שחז״ל אמרו זאת כדי להוציא את חומר הדבר, אבל זה לא שייך ממש ״אין להם חלק לעולם הבא״, אלא זה כדי לעורר כמה חזק צריך לעבוד על תשובה, ולהוציא כמה חמור זה, אף על פי שזה לא ממש באותה רמה ״אין להם חלק לעולם הבא״ כמו אלה שחישבנו בהתחלה.
כלומר, בהתחלה חישבנו רשעים, כלומר אפיקורסים, או אנשים שמצערים כלל ישראל, או אנשים שעושים ביד רמה. הקטגוריה השנייה של דברים היו דברים יותר קלים, מי שמצער יהודים אחרים, מלבין פני חבירו ברבים, וכו׳, אבל הם גם מספיק חמורים שחז״ל שמים אותם, עושים אותם ממש דומים ל״אין להם חלק לעולם הבא״ כמו של הראשונים.
כאן הולך הרמב״ם, הולכים מעתה מקובא דלכאיל, לעוד דברים שאדם צריך מאוד מאוד לקחת ללב שהוא חייב לעשות תשובה, כי הוא יכול לחשוב שזה לא כל כך מסוכן, אבל באמת זה מאוד מאוד מסוכן. ועל זה שמים אותם בקטגוריה של הדברים המעכבים את התשובה.
אני רוצה להוסיף או לעשות את הדרך שלי איך הייתי ממסגר את זה.
קודם כל, בואו נבין, יש הלכות תשובה עשרה פרקים, כן? עשרה פרקים בהלכות תשובה. הרמב״ם אמר בהקדמה שיש הלכות תשובה, ועוד עיקרים מן האמונה כלולים עמהם. אז בטוח שהראשונים, לכאורה אפשר לחלק את זה… אחר כך, הפרק השביעי צריך לראות, זה לא מסתדר כל כך טוב עם החלוקה שלי. אבל פחות או יותר אפשר לחלק את זה, הארבעה פרקים הראשונים הם הלכות תשובה, גם קצת רחב, כמו שאנחנו אומרים. אבל בואו נאמר, הלכות תשובה ודיני החרטה והוידוי וכו׳. והששה פרקים השניים הם ממש, מתחיל מבחירה, והולך לשכר ועונש, עיקרי הדת, עיקרים מסוימים שקשורים לתשובה.
אז זה הפרק האחרון של תשובה, אז כמו שאתה אומר, האחרון, זה כמו האחרון, הדבר הקטן ביותר של תשובה.
מה שרציתי להדגיש, זה הזכיר לי שהרמב״ם הביא אתמול בפרק הקודם את הדברים שאין להם חלק לעולם הבא, שאומרים עליהם. הרמב״ם הוסיף עליהם חידוש מעניין, הוא אמר שכתוב אצל אומרי חכמים שהרגיל בהם אין לו חלק לעולם הבא.
כן, הוא לא אומר פשוט שמי שפעם אחת מבזה תלמיד חכם ברבים זה כבר חטא כל כך גדול שאין לו חלק לעולם הבא. יכול להיות שזה פשט של הגמרא, אבל הרמב״ם מוסיף תנאי, שזה אומר הרגיל בהם. כמו שלמדנו אתמול, שזה אומר שזה אדם רע לגמרי שלא ראוי ללכת לעולם הבא. כן, אז ההרגלות, לכאורה היא סוג של… למדנו בהלכות דעות, כן, הרגלות פירושה שהוא נעשה אדם רע, הוא נעשה, הוא מקבל מידה רעה, הוא אדם רע.
ועכשיו, הפרק השישי, האחרון הוא…
דובר 2:
אני רוצה רק דבר קטן, ההרגלות היא גם מאוד דומה למה שלמדנו, שמי שעושה אפילו רק עבירה קטנה, אבל הוא עושה אותה תמיד, והוא נעשה שם רגיל בה. אבל שם כבר כתוב שכל סוג של הרגלות היא כבר סוג של יד רמה, כמו שהוא… כשמישהו בדרך כלל עושה מצווה, יש לו הרבה מליצה יושר עליו, הוא לא לוקח את זה לידיים. זה גדר אחר, אבל ההרגלות היא ענין של יד רמה.
דובר 1:
כן, נכון? ההרגלות היא ענין של סוג של מרידה, ו… אני לא הייתי ממש אומר את זה. כי להיפך, כלומר, אותה הרגלות היא לא על שהוא רגיל, אלא בגלל שהוא יד רמה. אבל יכולה להיות יד רמה בלי הרגלות, אולי כמו נוקם, אדם שפעם אחת עם חוצפה. שחוצפה היא דבר בפני עצמו. רגיל זה להיפך, הוא לא תופס, הוא מורד במלכות.
דובר 2:
כן, אבל הוא אומר, ישר עושה את זה תמיד, פשוט שהוא לא מתחשב בכלל בעבירה. כשמישהו רוב הזמן הוא מציית, הרבה פעמים הוא שוכח, פשוט שהוא מתחשב בעבירה. אבל הרגיל, הוא חתך את העבירה. זה דומה לאותו סוג.
דובר 1:
כן, אבל הייתי אומר שזה בעיה של כמו כפירה בכלל. כאן מדברים על בעיה שהוא נעשה אדם, כמו שהוא הציב נעשה לו כהיתר, זה יותר כמו שאתה אומר. אבל יש כמו ״עבר ושנה בה״, נעשה לו קשה לפרוש. דבר שני, לא שהוא נעשה נעשה לו כהיתר שהוא נעשה קצת כופר בעיקר, אלא הוא נעשה, נעשה לו קשה לפרוש, הוא נעשה תקוע. ובמיוחד בדברים מסוימים שהאדם נוטה. אפשר לומר שאלה הדברים שזה הסדר שנעשים תקועים בחלק הזה.
דובר 2:
אבל למשל על לשון הרע הוא אמר בבירור את המילה ״בעל לשון הרע״. בעל לשון הרע לא אומר שהוא מדבר פעם לשון הרע. הוא לשון הרע׳ניק, הוא האדם שכל אחד מתקשר לשאול את לשון הרע.
דובר 1:
אני חושב שהרמב״ם בהלכות דעות גם עשה את החילוק של לומר לשון הרע ו״קובע עצמו לספר לשון הרע״, שזה אנשים שעושים את זה כסדר.
ואותו דבר, אם כך מבינים אנחנו שהדברים המעכבים את התשובה שאנחנו הולכים כאן ללמוד, זה גם דברים שהוא נעשה סוג כזה של אדם שנעשה לו קשה, הוא נעשה תקוע בעבירה שלו. נראה סיבות שונות אחרות, אבל הוא נעשה תקוע לדברים שלו. זה מאוד חשוב בהלכות תשובה שקשור לאיזה סוג אנשים. לא רק שהרמב״ם התחיל הלכות תשובה וצריך לעשות תשובה על העבירות, אלא לאט לאט הוא מתקרב שצריך להיות אדם טוב יותר. והמעכבי תשובה הם דברים שנעשים סוג כזה של אדם. באמת נראה שבסוף הפרק מציין הרמב״ם במיוחד שמונה דעות, שצריך להתנהג עם שמונה דעות. אז זה מקור גדול לדרך הזו.
טוב מאוד. אומר הרמב״ם בפנים: ״עשרים וארבעה דברים מעכבין את התשובה״. עשרים וארבעה דברים מעכבים תשובה. זה מעניין, מעכב לא אומר… מעכב אומר בדרך כלל כמו לעכב. מישהו מעכב מישהו פירושו הוא מעכב אותו. לא מעכב, אבל זה לא מונע. כלומר אפשר לעשות תשובה, רק הם רוצים לדעת שהתשובה באה קשה. בדרך כלל תשובה היא לא כל כך קשה, או תשובה רגילה היא משהו שאפשר לעשות. כאן האדם צריך לעבוד יותר קשה על תשובה.
אז מה הפירוש? כלומר, אפשר לפרש מעכב זה לתשובה, פשוט, אפילו בא יום כיפור, זה מעכב כמו שדם מעכב בקרבן, משהו דבר צח, אפילו הוא עושה תשובה עם כל ההלכות, אם הוא עשה את העבירה זה לא עוזר. כי אפשר לפרש, המילה מעכב משתמשים הרבה פעמים על לעכב, מעכב את זה, כלומר זה נמשך יותר. הרבה פעמים כאן מעכב פירושו שזה תנאי, כמו בקרבן, הדבר מעכב את הקרבן, אז זה כמו אחד מ, אין כפרה בלי זה. אבל כאן המעכב שהרמב״ם מדבר כאן, לכאורה הוא הבין שלשון חז״ל כאן מעכב פירושו מעכב את התשובה, זה עושה שהתשובה תימשך יותר.
אז איזו תשובה? אבל בואו גם נפרש, אולי למשל, כל פעם תשובה מספיק שיש וידוי עם חרטה, כאן צריך לעבוד יותר משהו, צריך עבודה יותר גדולה. אבל בואו נבין, על איזו תשובה מדברים כאן? כלומר, אם למישהו יש אחד מהדברים האלה, קשה לו יותר להפסיק לא להניח תפילין, או דבר כזה?
דובר 2:
אני חושב שזה חייב להיות שכאן תשובה מדברים על התשובה הרחבה יותר, שדיברנו יותר כמו שהוא נעשה אדם טוב יותר. וזה לא תשובה על דבר מסוים, זה יותר תשובה כללית, כמו.
דובר 1:
אני חושב שמה שאתה מתכוון לומר זה, יש איך תשובה מתקבלת בשמים, ויש איך האדם באמת משתנה. לכאורה, יכול להיות מסוימים מתכוונים לזה ומסוימים מתכוונים לזה, אבל יכול להיות שמעכב תשובה פירושו שלאדם הזה בא מאוד קשה לעשות תשובה, כי הוא מאוד תקוע בעבירה. אבל אפילו לאדם הזה אפשר לומר שיש שהוא יפסיק לעשות דבר מסוים, ויש תשובה רחבה יותר שהוא יהיה אדם טוב יותר, הוא יהיה עובד ה׳, הוא יהיה עובד ה׳ רגיל שעושה דברים טובים יותר.
נכון, אז זה מאוד מעניין שהרשימה, ראשית, המילה שאמרת באה מהרי״ף במסכת יומא מביא את הרשימה, ואין שום מקור. חיפשתי בכסף משנה, ואחרים אומרים שהם לא מצאו את המקור של הרי״ף. הם חשבו שזו ברייתא, אבל העובדה היא שמצאו את זה אצל הרמב״ם עצמו בתשובה, כאן התשובה. איך בא המאמר רבינו יצחק, יצחק אלפסי, איך זה בא? הרמב״ם לא מצא שום מקור? הוא לא יודע אם הרי״ף עשה את זה אולי בעצמו או לא?
אבל הרמב״ם אומר, בוא הנה, חלק מזה רוב הדברים עומדים במשנה בתלמוד, כלומר כתוב שאלה דברים שמעכבות התשובה, והכניסו את זה לרשימה, ואחרים זה מביאור יוצא, כלומר אפשר ללמוד את זה בקל וחומר ממשהו שכתוב.
והרמב״ם אומר, כאן הוא כבר היה מסביר את כל הדבר, וגם הוא היה מסביר למה, סיבת היות כאילו מעכבות התשובה, והלכות תשובה בחבורנו זה הכולל כל דיני התורה. אז הרמב״ם עשה כאן דבר מאוד יפה, זה ממש דוגמה מהפעמים שהרמב״ם לקח גמרא או רי״ף, אני יודע, מקור קודם, והוא ממש הציג את זה. הוא לא סתם הדפיס מחדש את הרשימה, הוא גם הסביר מה לא בסדר עם כל דבר, והוא עשה את זה קטגוריות משלו.
את זה הוא עשה קודם בהלכות תלמוד תורה, היה עשרה דברים אוכל, עשרים וארבעה דברים שחייבים על זה נידוי. את זה הוא כן לקח מחז״ל, נכון? את זה הוא לקח מחז״ל, הוא קצת שינה את זה, הוא קצת פירש, הוא קצת סידר, אבל הוא לקח את המספר עשרים וארבעה כתוב בחז״ל. העשרים וארבעה הוא הגיע בעצמו.
דובר 2:
לא, לא, לא, הלשון כ״ד זה המספר של הרי״ף.
דובר 1:
מה שלא כתוב זה הקטגוריות הפנימיות. הרמב״ם עושה מזה, ארבעה דברים כאלה, חמישה דברים כאלה, את זה הוא עשה בעצמו.
דובר 2:
מעניין, הוא חושב, אלה עוד עשרים וארבעה דברים של נידוי, כמו נידוי לשמים, לא מקבלים את התשובה שלהם משהו כזה. אז כאן יש עשרים וארבעה דברים שמנדים, וכאן יש עשרים וארבעה אנשים ש… אה, בעולם הבא, עשרים וארבעה. עשרים וארבעה זה מספר טוב, ועשרים וארבעה זה מספר רע. מעניין.
בכל מקרה, אומר הרמב״ם כך, כן. ארבעה מהן, ארבעה מהעשרים וארבעה, עון גדול, זו עבירה גדולה, והסיבה שהתשובה באה קשה היא כי זו עבירה גדולה, והקב״ה לא רוצה לעזור להם לעשות תשובה. והעושה אחד מהם, ומי שעושה אחד מהארבעה, אין הקדוש ברוך הוא מספיק בידו לעשות תשובה, לפי גודל חטאו. זה באמת כך, יש בחז״ל דבר שכשמישהו מנסה לעשות תשובה, הוא מקבל עזרה משמים, הבא לטהר מסייעין אותו, הוא מקבל אולי סייעתא דשמיא מסוימת.
או אולי למשל, למדנו קודם שסייעתא דשמיא לתשובה זה מסוגל לתשובה. כלומר אולי הקב״ה נותן לאנשים מחשבות טובות, אנשים מתעוררים לתשובה בימים האלה. אבל על החטאים האלה הקב״ה לא עוזר לעשות תשובה. זה מה שהוא רוצה לומר שמספיק בידו, זה לא אומר שהקב״ה לא נותן לו לעשות תשובה, אלא הוא לא מקבל שום עזרה, הוא צריך לעבוד יותר קשה על לעשות תשובה.
והרמב״ם לא נותן סיבה. הוא אומר שבגלל שזו עבירה מאוד גדולה… לא, הוא כן נותן. ואלו הן, א) המחטיא את הרבים. מי שמחטיא את הרבים. היה לנו את זה אתמול בעצם ב״אין להם חלק לעולם הבא״, כן. ובכלל עון זה המעכב את הרבים מלעשות מצוה. מי שמעכב רבים מלעשות מצווה. לא רק שהוא גורם להם לעשות עבירה, אלא הוא מעכב אותם מלעשות מצוות עשה.
כן, אבל אני חושב שאז למדנו בפירוש, בפרק הקודם, מחטיא את הרבים, הרמב״ם אמר ״אפילו בדבר קל״, אפילו על מצוות עשה. אבל מאוד אפשרי שמחטיא את הרבים שם פירושו ממש מישהו עומד עם חרב ולא נותן ליהודים ללכת לעבוד את ה׳. כאן יכול להיות על עניין הרבה יותר קל, אני יודע, מישהו שמדבר בקול רם בתפילה, וכל בית הכנסת בגלל זה לא מתפלל טוב. זה מקרה הרבה יותר קל. אותו מחטיא את הרבים הוא גם כמו חלק כמו מ״ביד רמה״, מישהו שהולך נגד כלל ישראל, הולך נגד התורה.
המחטיא את הרבים כאן יכול להיות אפילו על עניין קטן יותר, מישהו שגורם ליהודים אחרים עם תאוות או עם… אתה לא יכול לעצור. אבל מעכב את הרבים מלעשות מצוה, יותר כמו שאתה אומר, הדוגמה נשמעת נוראה. אבל אולי יש דבר כזה, הוא לא נותן לעשות שיעור. אולי יש דבר כזה, לא שהוא לא נותן למצוות מנות להיאמר, אלא הוא לא נותן לעשות מצוות עשה. אולי אפשר לומר כך.
יש מישהו שהוא אומר שהוא לא נותן להניח תפילין, זה מבטל מצוות עשה. יש דבר שני, רוצים מחר להיות שיעור והוא מפריע לזה. זה לא ביטול מצוות עשה. אבל יכול להיות כמו שאמרתי, למשל, קבוצת יהודים רוצים להתפלל בכוונה, והוא מפריע לכוונה של רבים מלהתפלל. אני אומר אפילו, רוצים לעשות מניין בעיירה, והוא לא מצטרף. הוא לא גורם לאף אחד לעשות עבירה, הוא לא מצטרף לפרויקט של לעשות מצווה.
השני הוא, הוא לא רק מחטיא רבים שלם, אלא אפילו אדם אחד. הוא מטה חבירו מדרך טובה לדרך רעה. הוא מטה חבר אחד, אבל הוא עושה דבר הרבה יותר חמור. הוא עושה את זה באמת לא לרבים אלא ליחיד, אבל לא שעבירה אחת הוא מחטיא אותו, אלא הוא עושה אותו קלקול, הוא עושה אותו אדם חלש יותר, כגון מסית ומדיח. דומה למסית ומדיח.
לא מדברים כאן על מסית ומדיח לעבודה זרה ממש, כי זה בטוח מאוד מאוד חמור, שעבודה זרה כבר למדנו, על זה אין תשובה או כפרה, כי זה מאוד חמור. מדברים כאן על מי שהוא מסית ומדיח על אדם מסוים, הוא עושה אותו יהודי חלש יותר.
המשנה, הוא מביא את המקור, אחד המקורות שהוא לוקח הוא התוספתא בנדרים שמביאה קל וחומר מנכסי עיר הנדחת שנשרפים. זה מדויק. כלומר, מדברים כאן על מסית ומדיח, וזה לא נכון מה שאמרתי שלא מדברים על עבודה זרה, כי זה… אני מתכוון שזה מאוד מעניין, כי זה ממש מדה כנגד מדה.
כן, אתה עושה לאחר, אתה ההיפך ממחזיר בתשובה, אתה מחזיר בשאלה, מחטיא את הרבים. מעצם הדבר אתה לא מספיק שיהיה בידו לעשות תשובה, זו מדה כנגד מדה. אבל זה מעניין, כשעושים את זה לרבים זה אפילו חטא קטן יותר. לאדם אחד זה כשעושים אותו ממש כלה, עושים אותו מדרך טובה לדרך רעה.
כן, אם מתכוונים לומר, כן, היה לו חבר טוב, אותו היה בחור טוב, והוא עושה אותו בחור רע. מדרך טובה, היה חבר רע. אז יש מחטיא את הרבים, יש אדם אחד, ועכשיו יש אדם מסוים סתם, וכאן זה הרבה יותר צער לאדם.
הרואה בנו בתרבות רעה, הוא רואה שילדו הולך בדרך רעה, הוא נמצא באמצע… תרבות פירושו כמו שהוא מתרגל בדברים רעים, כן? כן, הוא מתכוון תרבות רעה. כמו גדל כמו… כן, ריבוי. הוא גדל ילד רע.
כן, ילד הולך בכיוון רע, כי אחד מחנך ביחוד, ואינו ממחה בו, והוא לא מעכב אותו. זה לא שהוא עושה אותו כלה, אבל הוא לא מעכב אותו מלעשות את עצמו כלה.
זה הרמב”ם מסביר, הוליך בנו ברשעותו. על אדם אחר אין לך את האחריות, אבל על הילד שלך, הילד שלך הוא ברשותך. אילו מיחה בו, כי היית מוחה, כי היית מונע מבנך ללכת בדרך רע, היה פורש, היה מתרחק מדרך רע. ונמצא, כאילו החטיאו. יצא, כאילו החטיאו. זה דומה למקרה הקודם של מי שמחטיא את האחר, כי בנך, עצם העובדה שאתה מניח לו לעשות דברים רעים, זה כאילו אתה נותן לו רשות, זה כאילו אתה מעצים אותו לעשות רע.
אני יודע שלא כל המפרשים מסכימים עם זה, אבל אני חושב שזה עדיין אמת. אוקיי, המפרשים ירצו לפרש אחרת את המילים “מחנך ביחוד”. כן. הרמב”ם, אנחנו חלילה לא ראינו דבר כזה. אפשר לומר את זה, כי אנשים לא תופסים.
הרמב”ם מוסיף “בנו ברשעותו”. צריך לדעת, אם מישהו הוא בנו ולא, אם הוא ברשעותו, הוא יצא מרשותו, הוא יצא מרשותו, אז זה כבר לא נחשב, לא צריך. יש את הגמרא שהמכה בנו הגדול עובר על לפני עור.
אה טוב. הרבה פעמים, בגילאים מסוימים, אנשים לא תופסים שהילדים שלהם ברשותם, והם לא תופסים שהאבא יכול לומר לו מילה אחת והוא יפסיק ללכת עם החברים הרעים. וצריך לדעת שיש ענין של “זה לא אשמתי, יש לו חברים רעים”. אבל אתה יכול למחות בו, ואתה צריך לומר את כל הדברים האלה. זה לא… אה טוב.
אומר הרמב”ם, בכלל אומרים זה, בכלל של זה, פעם אחת שאתה מבין יותר את הסיבה למה הדבר מעכב תשובה, כי בנך הוא ברשותך, יצא שכל אדם שהוא ברשותך, כל שאפשר בידו למחות באחרים, מי שיש לו כוח על אנשים אחרים והוא יכול למחות בהם להיות טובים יותר, בין ברבים בין ביחיד, ולא מיחה, הוא לא מנע אותם מלהמשיך להיות כלה, אלא הניחם בכשלונם, הוא משאיר אותם להמשיך בדרך שהם נכשלים, זה בגדר זה, זה נכנס לגדר הזה.
אני חושב שהשלושה הראשונים זה מאוד פשוט למה קשה לעשות תשובה, כי אפילו אם אתה עושה תשובה, אבל האדם האחר עדיין לא עשה תשובה. יכול להיות שהדרך שבה עושים תשובה תעזור, כשאתה הולך ואתה מחזיר בתשובה את הרבן או את היחיד או את בנך, אבל כל עוד אתה לא עושה את זה, אתה בעצמך עושה תשובה, מה זה עוזר? אבל אתה עשית את האחר כלה, בגלל זה זה מעכב תשובה. לכאורה פשוט.
כן, אבל זה מעניין שעל זה לא אומר הרמב”ם… הייתי יכול לחשוב דרכים שונות איך זה מפריע. למשל, מישהו החטיא רבן, אחר כך הוא יעשה תשובה, יבוא הרבן ויאמר, “אהה, אתה גרמת לנו לעשות את כל העבירות, ואנחנו לא נתן לך לעשות תשובה.” אבל הרמב”ם לא מביא שזו סיבה. הוא אומר שהקב”ה לא יעזור לך.
כאן, הדברים יכולים להיות אפילו יותר פשוטים איך הקב”ה לא עוזר. אלא התשובה שלך עדיין לא בשלמות, התשובה שלך חסר עוד תנאי גדול בתשובה. זה כבר לא בידיך, התשובה לא בידיך, זה בידי אנשים אחרים. אז איך תעשה תשובה שלמה? אתה צריך עכשיו לרוץ למצוא את כל האנשים ולהחזירם בתשובה. זו עבודה גדולה וקשה.
הבעיה הזו הרמב”ם יאמר מאוחר יותר. אני מתכוון שיש לו מאוחר יותר קטגוריה של דברים שקשה לעשות תשובה כי יש הרבה אנשים. כאן מה שהרמב”ם אומר “אינו מניחין אותו לעשות תשובה” הוא מתכוון לא על החטא. אני מתכוון שהוא אומר כאן שהקב”ה לא נותן לו לעשות תשובה באופן כללי. הוא בא ביום כיפור, הוא רוצה להיות טוב יותר, הקב”ה לא רוצה, הוא לא יעזור לך. אתה לא תקבל התעוררות ביום כיפור. כל היהודים מקבלים התעוררות ביום כיפור, ומי שמחטיא את הרבים לא מקבל.
יכול להיות, אבל אני אומר, זה קצת שונה ממה שיהיה מאוחר יותר. כי מאוחר יותר זה קשה, אבל אתה יכול לסיים את זה. זה לא נכנס עם הרבן, אתה צריך עכשיו ללכת לחפש קבוצה של אנשים. אבל מדרך טובה לדרך רעה, לחזור זה מקרה, לא בטוח שתוכל להצליח.
כשהחטאת מישהו שהוא בגללך לא הניח תפילין, אתה יכול ללכת לבקש ממנו שיתחיל להניח תפילין. אבל הוא נעשה אדם רע, להיות שוב אדם טוב זו עבודה עצומה. זה מעכב, זה מאוד קשה. או שבנו הלך בתרבות רעה, זה לכאורה אותו דבר, שהאדם נעשה רגיל ברע.
אז לכאורה המעכב תשובה כאן הוא בגלל זה שכל עוד הוא לא יכול לעשות את הגדול… זה ממש נס להיות מסוגל ללכת ולהחזיר אדם מדרך רעה חזרה לדרך טובה. בגלל זה זה מעכב. כל עוד לא עושים את זה, זה מעכב. אולי הוא מתכוון כך.
למה הוא אומר לנו את כל הרשימה? מה הרשימה עושה כאן? הרשימה מתכוונת לומר שצריך להיזהר מאוד בדברים האלה, כי בדרך כלל אדם חושב, אני יכול תמיד לעשות תשובה. זה לא שעל הכל אפשר לעשות תשובה. אז, כמו שאתה אומר, כי זה קשה, מכל סיבה שהיא, אבל יכול להיות בשביל האנשים, זה מביא את חומר הדבר, מה שזה.
יש דרכים שונות להביא חומר. אפשר לומר, “מי שעובר על זה מקבל עונש גדול.” זו דרך לומר, “שמע, על זה לא יהיה אפשר לעשות תשובה.” כך זה. לא שכחת להניח תפילין יום אחד, אתה יכול תוך שנייה אחת לעשות תשובה. אבל אם אמרת “שבת זה לא”, אם אמרת “לא זזים שפתותינו מלומר לך”, לא מחלת לבנך שאתה יכול, אתה לא תוכל לעשות תשובה. אתה לא תוכל, אוקיי, נראה מאוחר יותר, אבל זה מאוד… מאוד רע לך, מה שכמו שאתה אומר, אין דרך חזרה, החזרה היא כהאי גוונא.
הדבר הרביעי שלו הוא, “האומר אחטא ואשוב”, מי שמשתמש בתשובה כמוטיבציה לחטוא. הוא חושב לעצמו, “האם אחטא, האם לא אחטא? כן, אחטא, אני יכול אחר כך לעשות תשובה.” אתה לא יכול, כי הכוונה שלך הייתה שזה נוח. התשובה שלך גרמה לך לחטוא. מעצם הדבר, עכשיו אתה חושב שאתה תעשה עכשיו תשובה, ואחר כך תחטא שוב. אני לא לוקח את התשובה שלך ברצינות. התשובה שלו לא רצינית, כי אומרים, התשובה שלך היא כדי שתוכל לחטוא שוב, כן? כי אצלך תשובה זה דבר כל כך קל, חוטאים עם התשובה, זה בדיחה.
בכלל זה אני רואה, האומר, לאו דווקא תשובה, אלא הוא אומר, “אחטא ויום הכיפורים מכפר.” הוא לא לוקח ברצינות את הענין, מה זה כוח התשובה של יום כיפור, כוח הכפרה של יום כיפור הוא לא לוקח ברצינות. מאוד טוב.
זה מאוד מעניין, כי הגמרא ביומא אומרת, בגירסא שלנו במשנה כתוב, “האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב.” אומרת הגמרא, זה פעמיים כי “עבר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר.” משמע בגמרא זה לא הפשט שלך, אלא הפשט הוא שהוא כבר חטא פעמיים, אז נעשה לו קשה לעשות תשובה. אבל הרמב”ם לא מביא את זה. הרמב”ם אמר את הפשט כמו שאתה אומר, ש”אחטא ואשוב” זה בעצמו דבר שלא גורם.
אה, אתה רואה מאוד יפה, הרמב”ם אומר ממש את הלשון שאמרת, אני מדבר, כלומר, “לא יסייע השם לעשות ביום הכיפורים מה שבא יראה שיתכפר בו.” זה לא שהקב”ה מוחל ביום כיפור. הקב”ה עוזר. יש דבר פשוט, הקב”ה עוזר שביום כיפור הולכים לבית הכנסת ויש ישוב הדעת, אפשר לעשות תשובה. האדם, דווקא ביום כיפור יש לו איזו צרה, אין לו ישוב הדעת.
אבל זה אמיתי “אשוב ואחטא”. זה לא אומר שהאדם אומר “אשוב ואחטא”, כן? מה שאומרים שלא עושים תשובה כשהוא נופל בחזרה, זה לא אמיתי “אשוב ואחטא”. אמיתי “אשוב ואחטא” פירושו שהוא חוטא על התוכנית לעשות תשובה. זו לא דרך. אי אפשר לחטוא על התוכנית לעשות תשובה. צריך לומר את זה, הוא לא יוכל לעשות תשובה. התוכנית לא תעבוד.
הייתה דרשה שאמרו שאמיתי “אשוב ואחטא” אין בשנים האחרונות, כבר לא יכולים לעשות אמיתי “אשוב ואחטא”.
האדם, דווקא ביום כיפור הוא עשה עבירה, הוא לא מדבר אף מילה אחת. אבל זו בושה אמיתית. זה לא אומר שהאדם אומר “אשובה ואחטא”, כן? מה שאומרים שעושים תשובה ונופלים בחזרה, זו לא בושה אמיתית.
בושה אמיתית פירושה שהוא חוטא על התוכנית לעשות תשובה. זו לא בושה. הוא חוטא על התוכנית לעשות תשובה, והקב”ה אומר, “אני לא אתן לך לעשות תשובה.” שם לא אעזור לך בכלל.
לא, כשאדם אומר “בושה אמיתית”, הוא אומר שחטא הוא דבר קטן, הרי עושים מהר תשובה. הוא לא לוקח שום חטא ברצינות. מי שאומר “אשובה ואחטא” הפשט הוא שהוא מכיר במגבלות שלו, הוא אומר שאני אדם שנופל מאוד מהר שם. זה סוג אחר של דבר.
טוב, בואו נמשיך הלאה. עכשיו, יש את ארבעת הדברים הראשונים. חמשת הדברים הבאים הם סוג אחר של גדר. הם לא עבירה גדולה, כן? זה רק עושה שיהיה מאוד קשה לעשות תשובה. זה עושה כמו שיהיה דלת קשה שנסגרת לפני התשובה, וצריך לעבוד מאוד קשה לפרוץ את הדלת ההיא.
אומר הרמב”ם, “חמשה דברים הן המעכבין את התשובה מפני עושיהן”. הם סוגרים את הדלת של תשובה, את דרכי התשובה, לפני מי שעושה את העבירות. ואלו הן:
הפורש מן הצבור. מי שהוא פורש מן הצבור. אבל גם לאו דווקא לא באופן כזה כמו שלמדנו אתמול באחד החלקים, שאלה היו ממש, אני יודע, אנשים שהם ממש מומרים גדולים ורשעים.
אבל מי שלא הולך לבית הכנסת כשיש עצרת התעוררות, או כשהרב אומר דברי מוסר. למה? אומר הרמב”ם, “לפיכך בשעה שיעשו תשובה לא יהיה עמהן”. כשהציבור עושה תשובה, למשל עצרת תשובה, כשהעולם אומר, כמו שהרמב”ם אומר בהלכות תשובה, עצרת תשובה אומרים יותר דברי כיבושין, דברי סליחה וכפרה, זה עוזר רק לאנשים שנמצאים שם בבית הכנסת. יש תנאי, שהוא יהיה שם כשזה קורה, אבל אדרבה, אתה לא שם, איך תעשה תשובה?
“לא יאמרו”. אצל מי שזוכה יאמרו בסוכות של עושים, אתה לא זוכה בזכויות שהם עושים. דווקא בחטא עם העולם היית שם? במסעדה שבה כל העולם מתאסף, היית שם?
אני מתכוון, הוא אומר, פורש מן הציבור לא אומר שהוא לא שייך ליהודים, אלא הוא לא שם כשהעולם עושה תשובה. זה יכול להיות כל כך קיצוני, אבל זה יכול גם להיות, אני מתכוון, אנשים כמונו שמחזיקים את עצמנו כאינדיבידואלים, הם גם בכלל זה.
צריך אולי למצוא, אולי אני יכול לומר, יש לי דרך תשובה משלי שלא עוברת דרך הציבור, אבל זה חיסרון אמיתי. כל אחד, אפילו זה שטיבל של יהודים, איזו קבוצה, אבל הם מחזיקים את עצמם שהם חרדים, הם גם מפסידים משהו מזה, כי העולם לפעמים עושה סיורות, ואתה לא חלק. יש תקנות הציבור, כל אחד צריך לעשות תקנות מסוימות, ואתה לא חלק.
לכאורה, מי שהולך לכל דרשת מוסר הוא תשובה חזקה מאוד, כי הוא מנצל את כל ההזדמנויות של תשובה. יש את מי שהולך רק ממש ביום כיפור לבית הכנסת, הוא מפסיד את רוב ההזדמנויות של תשובה. יכול להיות גם מי שהוא רק יותר מדי ציבור, הוא אף פעם לא עושה תשובה, הוא רק הולך להיות. הוא כבר בושה אמיתית, כן.
הבא, הוא אומר, “והחולק על דברי חכמים”, מי שמתווכח על דברי חכמים, ולמה קשה לו לעשות תשובה? “לפי שמחלוקתו גורם לו לפרוש מהם”. כל פעם שהרב אומר דברי כיבושין, כל פעם שהמגיד אומר דברי התעוררות, הוא מרחיק אותו, והוא עושה מחלוקת, הוא מתווכח עם הרב, ו”גורם לו לפרוש מהם”, להתרחק. מעצם הדבר, כשמישהו צריך דרך התשובה, הוא לא ידע את דרך התשובה, הוא לא ידע איך לעשות תשובה.
אה, אז “חולק” לא אומר כאן שהוא מתווכח, הוא נלחם. לא, הוא הולך. מחלוקת פירושה, כמו שלמדנו, “חולק על רשותו של רבו”, הוא עושה ישיבה משלו, הוא עושה משלו… זה דומה ל”פורש מן הציבור”, אבל זה “פורש מן הציבור” רק מהחכמים. יש מי ש”פורש מן הציבור” ו”פורש מן החכמים”. הוא עושה לעצמו ישיבה משלו, אבל בישיבה שלו לא יכולים ללמד אותו את השולחן ערוך של תשובה כל כך טוב. הוא לא ידע את דרכי התשובה.
הדבר השלישי הוא המבזה את המצוות, מי שמבזה מצוות והוא לא לוקח מצוות ברצינות. אולי הוא אפילו לא עובר על המצוות, אבל זה לא חשוב אצלו. מאוד דומה למה שלמדנו אתמול, המבזה את המצוות.
למה? “כיון שנתבזו בעיניו, הרי הוא רודף אחריהן ואינו עוזבן”. מי שהוא נופל פעם, אבל הוא עדיין יודע את החשיבות של המצווה, הוא אומר תפילין זה מאוד קדוש, הוא יודע את כל המעלות שתפילין עושה ליהודי, והוא יודע את החשיבות, אבל הוא נופל פעם והוא לא מניח תפילין, הוא יודע שהוא יעשה תשובה והוא יחזור להתחיל להניח תפילין.
אבל אם זה דבר מאוד תכוף שאנשים עושים, כי הוא לא עשה תקופה, הוא אומר, “אה, זה לא כל כך חשוב להניח תפילין.” הוא מתחיל לבזות את זה. אז האדם הראשון לא הניח תפילין תקופה, אבל הוא לא מבזה, הוא יחזור להתחיל והכל יהיה טוב, הוא יעשה תשובה, כי על מצוות עשה אפשר לעשות תשובה.
אבל פעם אחת שביזית את הדבר, הרי הוא רודף אחריהן ואינו עוזבן, אתה סוגר בביזוי לעצמך את דרכי התשובה. ואם לא יעזבם, מה יזכה? איך תעשה תשובה? אתה תעשה תשובה רק על דברים שאתה זוכר כן שזה חשוב, אבל הדברים שכבר ביזית אותם, לא תעשה תשובה עליהם. אם כך, איך תעשה תשובה על זה?
הייתי אומר יותר, על מצוות שסגולתן לעורר תשובה, למשל תקיעת שופר, למדנו על תקיעת שופר שהיא גורמת תשובה. אם יש מישהו שאומר, “שופר? לא, זה מנהג, אני יודע, זה לא כל כך חשוב,” לא יזכה. זכייה לא מתייחסת רק למצווה עצמה, כי מצוות עושות הרבה יותר ממצוות תקיעת שופר שלמדנו קודם, זו מצווה שסגולת המצווה היא לעורר תשובה.
אבל הייתי אומר אולי קצת להיפך, שאפילו אם יעשה תשובה, אבל על כל המצוות שהוא מבזה לא יעשה תשובה. כלומר, הוא יבוא לבית הכנסת והוא יזכור שאמונה בה’ היא מאוד מאוד חשובה, אבל על כל המצוות שהוא מזלזל בהן, על אלה לא יעשה תשובה. תשובתו לא תהיה בשלימות. אני אומר כל הזמן בהמשך שכוונתי היא שתשובה לא מתכוונת רק להפסיק לעשות עבירות, אלא זה אומר שהמטהר מחטאים, אתה נעשה אדם טוב יותר, וכו’.
אומר הרמב”ם הלאה, המבזה רבותיו, מי שמבזה את רבותיו. זה השם, וזה יהיה, הדבר, בזיון הרבנים, גורם להם, גורם לרבנים, האם אתה רוצה להיות כמו יהושע וגחזי, גם רבותיהם לא היו מלאכים, הם היו בני אדם, הם לא יוכלו לקרב אותך, הם ידחו אותך, הם יפסיקו לעורר אותך, הם יפסיקו לדבר איתך, כמו שאכן קרה לשני אנשים, יהושע, שכבר הוזכר אתמול, מי שאבד את חלקו לעולם הבא, וגחזי, שהיו להם רבנים גדולים, אבל ברגע שהתחילו ללכת בדרכים רעות, רבותיהם היו מחזירים אותם, אבל מפני שביזו את רבותיהם, רבותיהם לא יכלו להחזירם.
עד שלא ניטרד, כשפעם תיטרד, הרב לא יורה לך להמציא מלמד, המורה דרך האמת, זה לא שהרב יראה לך את הדרך האמיתית, ממילא לא תעשה תשובה.
חשוב מאוד לזכור, הגמרא אומרת על שני היהודים הללו, כן, לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, לא לדחות, לא כיהושע וגחזי, לא כגחזי שדחפו אלישע בשתי ידיים, ולא כיהושע בן פרחיה שדחפו ישו הנוצרי בשתי ידיים. הגמרא מאשימה את כל האפיקורסים הגדולים שיש בכלל ישראל, את כל הרשעים, האשמה היא שרבותיהם לא קירבו אותם. אבל כאן אומר הרמב”ם שהוא בעצמו קצת צריך להיות מואשם, כי הוא התחיל עם הרב.
לא, הרמב”ם אומר כפי שחשבתי, שהרבנים יעשו זאת, כי כך זה עובד, מה אפשר לעשות, אדם הוא רק אדם. אפילו הרבנים ינסו, אם אתה לא בא ללמוד בדרך ארץ, לא תוכל ללמוד, ומה שיקרה הוא, לא יהיה לך רב שייתן לך את זה.
יכול להיות שהיו אנשים שעשו עבירות גדולות יותר מיהושע, כך נראה כאן, וגחזי, אבל הם לא ביזו את רבותיהם, והיו להם רבותיהם, ואפשר היה לנהל איתם להחזירם בתשובה, אבל ברגע שמבזים את הרבנים, אפילו עושים רק דבר קטן, וכך עומד בגמרא, מה עשה יהושע? הוא לא עשה שמדות רעות, הוא עשה עבירות קטנות, הוא עשה עבירות קטנות, אבל ברגע שהיה מבזה רבותיו, לא היה לו מי שיחזיר אותו.
טוב מאוד, וזה הדבר. אז יצא שאם רוצים ללמוד הלכה למעשה מכל הדברים האלה, ברור כמה צריך להיות דבוק ברבותיו, בחכמים, בציבור.
זה גילוי, כן? להיפך, מדברים למעלה אתמול. נתתי לך את החמישי, בוא נראה.
“שונא את התוכחה” הוא מי ששונא כשמוכיחים אותו. הוא לא נותן שיראו לו את חולשותיו, הוא לא נותן לרבו לומר לו מוסר, הוא לא נותן לאנשים לומר לו מוסר. למה כתוב “לא יניח לו דרך תשובה”? התשובה קורית דרך זה ששומעים כשמוכיחים אותו. כתוב “תוכחה גורמת לתשובה”. כשמוכיחים מישהו, מראים לו את חולשותיו, זה גורם לתשובה. אבל אם הוא לא נותן, הוא שונא כשאומרים לו מוסר, לא יוכל לעשות תשובה.
למה תוכחה גורמת לתשובה? “שבזמן שמודיעין לו לאדם חטאיו ומכלימין אותו, גורם לו תשובה”. כשמודיעים לאדם על עבירותיו ומביישים אותו, והוא מתבייש בזה, גורם לו תשובה, אז הוא יעשה תשובה. כך רואים ברור בתורה שהזכרה לאדם את מצבו גורמת לו לעשות תשובה.
כמו שמשה אומר בתורה, “זכור אל תשכח”. הוא הולך כאן למנות מקומות שונים שרואים זאת בחז”ל. כי במילים אחרות, זה דבר מאוד קשה, כי רוב האנשים שונאים תוכחה והם כולם שונאי תוכחה. הרמב”ם אומר שלא צריך לאהוב תוכחה. מה זה תוכחה? מביישים אותך. למה אתה לא צריך לאהוב את זה? כי זה מזכיר לך את חסרונותיך. אומר הרמב”ם, כן, אבל זה גורם לך להתקן. והוא מביא ראיות שהתורה עצמה ביישה את היהודים. למה? לא כי הקב”ה שונא את היהודים, אלא כי הוא רוצה שיעשו תשובה. כן? נכון.
כל הדברים האלה שרואים איך התורה מראה שהזכרה שחטאו כל הזמן גורמת לעשות תשובה, כן? כן. אבל התורה עצמה, התורה עצמה, זו תורה שלומדים, התורה שיהודים אוהבים, שאוהבים את התורה. אבל אם הוא שונא תוכחה, אז אני לא מבין למה התורה ממשיכה להיות מחויבת להקפיד על היהודים. לא, התורה רוצה לגרום ליהודים לעשות תשובה, נו?
כמו שמשה אומר בתורה, “זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה’ אלקיך במדבר”. בעצם, מזכירים ליהודים שחטאו במדבר. והפסוק אומר, “ממרים הייתם עם ה'”. גם הזכירו ליהודים את חטאיהם. אה, אה, אני צריך לעשות את זה ככה, זה הכל פסוק אחד בערך. ומה כתוב? “ולא נתן ה’ לכם לב לדעת ועינים לראות”. אומרים לאדם, אתה יודע את חולשותיך. או כשמשה רבינו מוכיח את היהודים, הוא אומר, “עם נבל ולא חכם”, עם טיפש, עם שהוא כפוי טובה.
וכן ישעיהו הוכיח את ישראל ואמר, “הוי גוי חוטא עם כבד עון”. בנים משחיתים, אותם פסוקים שם. והלאה בישעיהו, “ידע שור קונהו… וישראל לא ידע, עמי לא התבונן”. יהודים שכחו מהקב”ה. שור מכיר טובה לבעליו, ואתם? שוורים טובים יותר מכם. זה לא דבר יפה, אבל הנביא עושה את זה.
והלאה, “וידעתי כי קשה אתה וגיד ברזל ערפך ומצחך נחושה”. אתה עז פנים, אתה עקשן, וכן הלאה. “וידעתי”, אני כבר יודע את זה.
וכן צוה ה’ לישעיה להוכיחם על חטאיהם, גם הקב”ה אומר לישעיהו הנביא שיוכיח את החטאים, שנאמר “קרא בגרון אל תחשוך, הרם כשופר קולך”, צעק ליהודים את חטאיהם. וכן כל הנביאים הוכיחו לישראל עד שחזרו בתשובה, כל הנביאים היו כדי לתת תוכחות ומוסר מפחיד ליהודים עד שיעשו תשובה.
ישעיהו אומר מוסר יפה מאוד, כן. זה מובא ברמב”ם, “לפיכך צריך להעמיד בכל קהל וקהל מישראל חכם גדול וזקן”. קודם כל, החיוב הראשון הוא שבכל קהל יהיה חכם גדול וזקן וירא שמים. אני לא יודע מה הקהל הזה אם לא. בכל קהל צריך להיות חכם גדול וזקן וירא שמים מנעוריו, ואהוב להם, הוא צריך להיות אהוב אצל האנשים, שיהא מוכיח לרבים ומחזירן בתשובה, הוא צריך להוכיח את העולם ולהחזירם בתשובה.
וזה ששונא את התוכחות, מי ששונא תוכחות, הוא זה שלא רוצה להוכיח. הוא לא בא לשיעור פרקי אבות, הוא לא בא לדרשת שלוש סעודות, הוא לא שומע את כל דברי התורה. לפיכך יעמוד בחטאותיו, הוא יישאר בחטאיו, שהן בעיניו טובים, שבעיניו הם טובים מאוד. הוא אצל עצמו, הוא למד לעצמו עוד איזה טעויות, שיש כאן מישהו שיודע יותר טוב, מישהו שאומר שהוא עושה רע, והוא ממש, אין מציאות כזו.
חשבתי לעצמי, החמישה הם בעצם לא להיות בעל גאווה ואוהב חכמה. מישהו שיש לו איזה שכל קטן, הוא עומד בצד, אני יודע הכל. כל החמישה הם בעלי גאווה ואוהבי חכמה, כן. אבל מה לא מגיע? כל אחד לוקח ברצינות רבה את מצוותיו, הוא גילה שזה לא בדיוק כל כך חשוב, הוא מבטל, הוא מבטל. בקיצור, לא להיות אוהב חכמה גדול. קצת זה טעים, אבל כן.
זה חשוב מאוד, אבל היום, פעם היה האדם שקראו לו המוכיח. אני זוכר, הייתי ילד, היה יהודי בעיר, היה לו מגיד, מוכיח, כן. היום אני לא יודע אם יש, אבל כבר, צריך לראות. כתוב בגמרא, “אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח”. אבל צריך למצוא מישהו שהוא אוהב לציבור, והוא יוכיח. זה חשוב מאוד. הוא צריך להיות אוהב לציבור, הוא צריך להיות אוהב לציבור, כן.
מספרים את המעשה של הגאון מווילנא, הרב מצאנז, שחיפשו מישהו שיגיד קצת מוסר. צריך למצוא מישהו, זה להיפך, מישהו שנמצא בעמדת כוח קשה מאוד למצוא מישהו שיוכיח אותו פעם. צריך למצוא… שונא לאוהב הוא לא יכול. רבי יוחנן בן זכאי אמר, “צריך לומר מוסר גם לי”.
אוקיי, אומר הרמב”ם הלאה. אחר כך יש עוד חדש, עוד חמישה דברים. הוא מחלק אותם לקבוצות של חמש. למה? כי יש עשרים וארבעה. חייב להיות ארבע קבוצות של חמש וקבוצה אחת של אַרבע. כן.
אומר הרמב”ם הלאה, ומהם, עוד קבוצה, “חמשה דברים העושה אותן אי אפשר לו שישוב בתשובה גמורה”. עוד חמישה דברים, שמי שנכשל בדברים האלה קשה מאוד לו, או בלתי אפשרי, שיעשה תשובה גמורה. כלומר, הוא יכול לעשות תשובה, אבל לא גמורה. למה? כי אלו עבירות שבין אדם לחברו.
מה זה עבירות שבין אדם לחברו? וכבר למדנו קודם בהלכות תשובה, שעבירה שבין אדם לחברו היא שאינו נמחל עד שיפייס את חברו. אז, כשאתה יודע את החבר אתה יכול ללכת לבקש ממנו מחילה, אבל כש“אינו יודע חבירו שחטא לו כדי שישוב ויחזיר לו מה שגזל או עשק או ימחול לו”, כשאתה לא יודע מי החבר שחטאת לו כדי שתוכל להחזיר לו מה שעשקת אותו בעניני ממון, או שהוא ימחל לך, כשאתה לא יודע מי החבר, קשה מאוד לו.
בעצם, כל החברים זה קשה, כי אתה לא יודע בוודאות שהוא ימחל. אפשר ללכת לקבר, אבל תמיד זה קשה. אבל כאן זה קשה במיוחד. אבל אתה יודע שזה קשה. אבל בדרך כלל, חבר אפילו הוא לא נמחל, אבל עשית את ההשתדלות שלך. יכול להיות שהתשובה היא פחות או יותר, חסר עוד שלמות מסוימת בתשובה, אבל אתה לא תוכל אפילו לעשות את המינימום של בקשת מחילה.
הרמב”ם מביא “המקלל את הרבים”. מישהו מקלל את הרבים, הוא מקלל את העולם. רבים כוונתי, כוונתי רבים מסוימים, לא שמישהו מקפיד על מזרחיסטים. הוא אפילו לא יכול לעשות תשובה, כי אתה צריך עכשיו לבקש מחילה מכל מזרחיסט. אמת? לא אומר, לא אפשרי. אין לו אפילו את האמת, הוא אפילו לא יכול לעשות את זה. כי לך… הוא לא קילל אדם ידוע, הוא לא קילל אדם ספציפי, כדי שישוב אליו ויבקש ממנו שימחול לו, שיוכל לבקש ממנו מחילה.
ואתה נשאר על… צריך להיזהר מאוד לא לקלל. אם מקללים, שיקללו אדם מסוים, שאפשר יהיה ללכת לבקש ממנו מחילה. חשוב מאוד. ורואים, זה גם דבר פחדני כזה. בחברה בכלל. תגיד את מי אתה חושב שאתה רוצה להקפיד עליו, ואתה יכול לפחות לעשות תשובה. אה, הקפדת על זה? אתה יכול לפחות לעשות תשובה.
זה “החולק עם הגנב”. אם מישהו מתחלק… למישהו יש עסק עם גנב, הוא עצמו לא גנב, אבל הוא חבר הגנב. הוא זה שהגנב בא להתחלק איתו או למכור לו. גם הגניבה שלו היא דבר גדול. אם הגנב מחלק צדקה למוסדות, צריך לדעת מה ההלכה. אוקיי, חולק כוונתו… הוא עוזר לגנב, הוא קונה ממנו, הוא המכבסה, הוא מלבין את הכסף לגנב, כן.
הגנב עצמו, אני בטוח שיש לו רשימה ממי הוא גנב. יום אחד הוא יוכל לעשות תשובה וללכת להחזיר לאנשים. אבל החולק עם הגנב, לו יהיה קשה מאוד לעשות תשובה. למה? לפי שאינו יודע גניבה זו של מי היא, הוא לא יודע את הגניבה, הדבר שהוא קונה מהגנב, הוא לא יודע של מי זה. אלא גנב גונב מרבים ומביא לו, הגנב גונב מהרבה אנשים ומביא לו, והוא לוקח, הוא קונה, הוא מקבל.
אז שני דברים. קודם כל, החולק עם הגנב יהיה קשה מאוד לעשות תשובה מבחינה מעשית. והוא אומר עוד דבר, למה עוד קשה לו לעשות תשובה, כי למדנו קודם, מחטיא, שמי שמחטיא אדם קשה לעשות תשובה. וכשאתה עוזר לגנב, אתה מחטיא, שמחזק יד הגנב ועוזר לו לחטוא.
מעניין, כאן רואים שמחטיא לא רק כשאתה גורם לו לחטוא, אלא כשאתה עוזר לו לחטוא. הגנב בא לכאן כבר כגנב קיים. זה עניין של, כן, זה מחזק יד הגנב.
צריך לדעת, אסור לקנות דבר גנוב, זה איסור של “לא תשים דם”. זה יסוד גמור בהלכות גזילה שאסור לקנות. אתה יודע שמישהו הוא לא אדם הגון, אתה יודע שהדבר גנוב, אסור לך לקנות. זה במובן מסוים יותר גרוע, לא אפשר לעשות תשובה על זה.
אומר הרמב”ם הלאה, המוצא אבידה ואינו מחזיר לבעלים, מי שמוצא אבידה והוא לא עושה את מצוות השבת אבידה להכריז ולהחזיר לבעלים, בסך הכל זו רק מצווה, מצוות עשה, נכון יש מצוות עשה ולא תעשה, אבל על כל פנים, בסך הכל זו רק מצווה ספציפית אחת, אבל זו מצווה קשה שקשה לעשות תשובה, כי לאחר זמן כשיעשה תשובה, כשירצה לעשות תשובה, אינו יודע למי יחזיר, הוא לא יידע למי להחזיר, יהיה קשה לעשות תשובה. לכן צריך להכריז מיד, כי אז אולי ההוא יבוא. עשר שנים אחר כך הוא יזכור, הוא כבר לא יידע מי זה היה.
ההלכה הבאה, וכן הגוזל עניים יתומים ואלמנות, מי שגוזל מאנשים עניים, מי שסוחט כסף מעניים ויתומים ואלמנות והוא חי על זה.
אומר הרמב”ם, אלו בני אדם גלמודים הם, עניים ויתומים ואלמנות הם אנשים אומללים, עלובים. אדם הידוע ומפורסם, מי שלוקח כסף מאנשים סתם, יודעים ממי הוא לוקח. אבל עניים ויתומים ואלמנות, אין להם כתובת, אין להם פנים, אין פרסום. וגולים מעיר לעיר, הם נודדים, ואין להם מכיר, אין מי שיכיר אותם, כדי שידע השודד זה של מי הוא ויחזירנו לו.
אז עניים ויתומים ואלמנות, מלבד שסתם זו האכזריות הגדולה יותר כי יש על זה מצוות נוספות, גם קשה מבחינה מעשית, כי מבעל בית בבית הכנסת שיש לו כתובת מסוימת, יודעים למי להחזיר. אבל עניים ויתומים ואלמנות, זה מראה כמה עלובים היו הזמנים הישנים, עניים ויתומים ואלמנות היו אנשים נודדים.
אבל זה אומר היום שהעניים של היום הם אנשים נודדים, אנשים שאין להם יציבות. יכולה להיות אלמנה, כל פעם שהיא נתפסת לבעל אחר, והיא נעשית כך מאומצת, וכן הלאה… מי יודע, בסוף הוא יסיים על הארץ, ישן בבית חולים, לא יודעים איך להחזיר לו.
עוד, המקבל שוחד להטות דין, דיין שלוקח שוחד כדי להטות את דינו. קודם כל אסור לקבל שוחד, אבל מלבד זה יש בעיה שאי אפשר לעשות תשובה. למה? כי “עיני דעה אדאכא גיה תלא זי”, כי ברגע שהוא לקח שוחד, הרי נעשה “שוחד יעוור עיני חכמים”, אתה בכלל לא יודע מה קרה. אחרי שוחד נעשית שיכור, אתה לא יודע מה התרחש. אתה משכנע את עצמך שאתה יודע מה היה הפסק האמיתי, ואתה הולך לעשות תשובה והולך להחזיר את הפסק האמיתי. אבל ברגע שלקחת שוחד, איבדת את החשיבה הצלולה, ואתה לא יודע מה היה צריך להיות הפסק האמיתי.
מילא, “עיני דעה אדאכא גיה תלא זי, וכחו כחמור אשר יפרע, שדבר יש לו רגליים”. לא ברור מה האמורא מתכוין. בדרך כלל, אמרנו, בדרך כלל יש דרך. בדרך כלל כשאדם לא עושה דין טוב, יש דרך לחזור ולחשוב איך זה היה צריך להיות. אבל ברגע שהוא לקח שוחד, הוא לא יוכל אפילו לחזור ולחשוב, לא לחזור.
אני חושב שהוא מתכוין אולי אפילו להיפך. במילים אחרות, אחד לוקח שוחד. אבל יכול להיות דווקא שמי שנתן לו שוחד היה צודק. אבל יכול להיות שהוא היה חצי צודק. כאן הוא היה נתון כאן אולי מתכוין לשני צדדים שהעולם אמר לו. קשה מאוד לגלות. כשזה דרך ברורה של שטות, והוא אומר אני בטוח אנצח, אני יכול לתת לך עכשיו. או שהוא לוקח שוחד. זה ככל הנראה אתה תיקח שוחד, אני חושב אפילו שהלה צודק קצת. כן? זה באמת “מהפך בזכותו”. אפילו לא אפשר לדעת בדיוק כמה היה זה טובה, כמה אחוזים עניית אותו. אז מה הוא יכול לעשות? אני מתכוין, זו בעיה גדולה מאוד לקבל שוחד.
אז החג, איך הבעיה היא גם לגבי שוחד שזה אולי לא שוחד עם הרייסטאי. אני יכול גם באיזה חבר דארפקי שוחד אצל דיין. אני יודע, הוא מקבל כסף מישיבה והוא לוקח כסף מהעשירים והוא לא ישר בין הבחורים, הוא כבר בכלל לא יזכור. זה הוא לא היה כבר ישר, הוא משוגע, יש לו בעיה. גם אתה לא יכול לדעת, כי בזמן מסוים, הוא בכלל לא צריך להתקבל. אין כאן בכלל לתפוס, הרי אין לו שום נגיעה הטוב.
ויש עוד בעיה, מה שאתה מקבל, זו עבירה גדולה יותר. יש איסור לתת שוחד.
הוא לא יוכל… איך הוא לא היה ישר? הוא משוחד! יש לו פניאל יואכט, אתה לא יכול לדעת, כי בצד מסוים, הוא צריך קצת להתקבל. קשה מאוד בכלל לתפוס את הנגיעה העצמית החטא.
זו גם בעיה, מי שלוקח שוחד יש לו עוד עבירה גדולה. הרי יש איסור לתת שוחד, הרי יש גם איסור לגנוב. האדם שהולך שוחט, אתה עוזר לו לגנוב, אתה עוזר לו לעשות את העבירה של שוחד, “שמחזק ידו”, אתה עוזר הרי לנותן השוחד, ו”מחטיא עושר הוא מחטיא”. וכל אחד הולך הרמב”ם לחשב. כל עבירה שצריכה שני אנשים לעשות, השני הוא מחטיא, זו עבירה. כן, כן, כן, יוצא.
נראה שהמין מחטיא שם הרמב”ם רק כסניף. הן אצל המחטיא והן אצל הכולק מנהגנא, כשאמר דבר כזה. אוקיי, שם הבנו, אבל זה לא. אוקיי, כן, והלאה כבר הולך הרבים לחשב עכשיו עוד קטגוריה של עוד חמישה דברים שהם מעכב תשובה, אבל אלה דברים קלים יותר, עוד למה שבוודאי קשה מאוד תשובה לעשות, אומר הרבים כך, דברים למעשה חוטא ולמעשה יש להם. כאילו מאבד תובנה, הוא חושב שזה כלום. מילא הוא לא יעשה תשובה, אחרת מהקודמים, הוא לא יעשה תשובה מסיבות אחרות כי הוא לא יכול, או כי הוא לא יהיה על ברשטל המורות, אלה דברים שהוא עצמו יהיה טועה על קטנות. זה כל כך הארב.
אבל גזל… בעצם זה ענין של גזל, כי מי שהזמין אותו לסעודה לא באמת התכוון להקנות לך את זה, כי הוא לא החזיק. אלא מה? הוא אמר שזה בלית ברירה, והאדם אכל, ומדמה שלא חטא, הוא משכנע את עצמו שהוא לא חטא.
איך שלא לחשוב, חטאים קטנים, אני אחשוב שאני לא אענוש אותו כי זה רק דבר קטן, אחשוב שאני גם אתן לו קצת שכר לאדם הזה. אבל באמת כן יש משהו כאן ענין שהוא צריך לעשות תשובה.
זו דרך אחת שהצדיקים מצאו דרך החוצה, כי זה דבר קשה כשעני מזמין מישהו לסעודה, והוא אומר סתם “אני לא רוצה”. “אה, למה אתה רוצה מעני אתה גם לא יכול מזה?” הוא אמר, “לא, הרופא לא נותן לי לאכול.” והאדם הוא אמר לסובבים אותו, “הרמב”ם הוא רופא גדול. הרמב”ם לא נותן לאכול מסעודת הרשות, סעודה שאינה מצווה.” אה, אוקיי. בדרך כלל יש דרכים החוצה, זו לא בעיה כל כך גדולה. אוקיי.
כמה זה המצב? כן. אומר הרמב”ם הלאה, “והמשתמש בעבוטו של עני.” או אחד, דומה לקודמים, הוא שואל דברים מהעני, הוא שואל את הכלי, עבוטו זה… משכון, נכון? הוא לקח משכון מהעני, ואין לו רשות למשכן. הוא שואל מעני. עבוט פירושו משכון. “לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו.” עבוט פירושו משכון, מה אני מתכוון. “השב תשיב לו את העבוט”, עומד הרי בפסוק.
אבל על מה מדובר כאן? “משכונו של עני.” לא ברור לי. כן, אני מתכוון הוא שואל דברים מ… במקום… עבוטו של עני פירושו שהוא שאל תמורת משכון, אבל הוא משתמש בזה. והוא מביא שההלכה היא, כשמשתמשים בזה, אולי מותר להשתמש, אבל צריך לנכות מהחוב.
אבל הוא לא עושה את זה. למה? למה הוא לא עושה את זה? אומר הרמב”ם כך, שכשאדם עשיר שואל והוא נותן לו איזה דבר זהב, הוא לא ישתמש בזה כי זה זהב. או שהוא חושב, הוא משתמש סתם באיזה דבר, כמה זה עולה, הפחת, הוא משלם לו. אבל עבוטו של עני, זה בדרך כלל מה זה? קורדום, מחרישה, דברים זולים. נשאר אחד סיירם, מה יקרה שאני אשתמש בזה? מראית העין שהוא כן ישלם. אבל למעשה נעשה זה כן, עם כל שימוש נעשה הרי זה טיפה פחות שווה. הוא הרי גוזל ממנו גזילה קטנה מהעני. אה, טוב.
הלאה, “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”. אחד שמסתכל בעריות. למה זה קשה? כי ככל הנראה הוא לא אחד שמסתכל באופן של אני לא בעל אותה, ואני לא נגעתי בה, ואני לא עשיתי שום קריבה לעריות. כן? אבל יש אחד, הוא לא יודע שראיית העיניים עוון גדול, שההסתכלות עצמה היא עוון. למה? שגורמת לגופו של ערוה, כי זה יכול לגרום לערוה עצמה. שנאמר “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”.
מעניין, אנחנו רואים כאן שאפילו הוא לא למעשה נכשל, החטא עצמו הוא חטא שהוא יכול לגרום. האדם לא ידע, כי זו הרי הסיבה בכלל למה הוא חושב שזה לא חטא. כן, הוא אומר ש”אתי בלוי עקבי עתר”, נכון? הוא מתכוון… הוא… זה אומר שהעוון גדול הוא כי זה גורם, זה הולך לגופו של ערוה.
אז, מה הבעיה? שבסופו של דבר הוא כן ייכשל? בעיקרון, כן. הוא יצטרך לעשות תשובה על אז כשהוא ייכשל. אבל צריך לעשות תשובה על כך שכל ההסתכלות עצמה היא עצמה סוג של עבירה. צריך לעשות תשובה על זה לפני שזה מגיע להלה.
כשמתחבר עם קלות הדעת, זה בדרך כלל “אחיזת כוס הדורשן”. הרמב”ם אומר דווקא “אחיזת כוס הדורשן” כי אנשים חושבים שזה חטא קטן. צריך להבין, האמת היא שכל הדברים האלה הם חטאים קטנים. הרמב”ם אומר הרי “עוון גדול”. זה אמת, זה עוון גדול, אבל זה עוון גדול לפי ערך. גדול שזה מביא לעריות. אבל זה עדיין דבר רציני. אבל זה כמו אחד שאוכל מאכלות אסורות מספקות וכו’, כאבק גזל, אבק וכו’. כלומר, החומר הוא כי זה קטנות. כי זה קטנות האדם חושב שזה לא קיים. וזה מביא לחומר כאן לגבי תשובה. הרמב”ם אומר “עוון גדול”, הוא אומר “גדול” כי זה מביא לגופו של מעשה.
אבל הרמב”ם אומר הלאה, “המתכבד בקלון חבירו”. וזה מעניין, זה משהו שהוא כבר הביא ב”אין להם חלק לעולם הבא”. אחד שמתכבד בקלון חבירו, הוא לא רשע. יש רשע שאוהב לצער את הזולת. הוא לא רשע כזה. הוא פשוט מחפש כבוד. דרכו למצוא כבוד היא, הוא לא חכם כמו הרב או כמו תלמיד החכם, אבל הוא יותר חכם מעם הארץ. אז, הוא עושה תמיד ניגוד, הוא שואל את עם הארץ או שהוא חזק יותר מהילד, מהנרדף מבית הספר.
כשהוא משווה את עצמו לזה, אומר הרמב”ם, אם בליבו שאין בו חטא, ולא יתגאה בו ולא יבוש, זה אפילו לא בראש שלך. הוא בכלל לא קיים. אלא מה? אלא, אלא, אורח מעשיו הטובים וחוכמתו למול מעשה חברו וחוכמתו. הוא משווה את עצמו למישהו שחלש ממנו. הדעת זקנים מבעלי התוספות, חיבת בחברו בוזי. הוא יודע כל הזמן שהוא טוב יותר מהלה, או שהוא משווה את עצמו להלה. זה מעניין.
עכשיו, מה עם אנשים כמונו שנוהגים כל הזמן לבקר אחרים, מה זה פחות או יותר? גם להם אין… זה לא עושה שום קולא בעצמו… לא, מה זה עושה תשובה לעשות. אבל זה בדרך כלל כשמבקרים שני, זה למה? כי כך הוא מרגיש הרבה יותר טוב. הוא אומר, כמה טוב אתה, אתה רוצה להיות פעם גאווה. זה גם בא הרבה פעמים מאנשים, אני לא מכה אנווה, מבין? אבל לומר סביב, “אני כבר למדתי שתי מסכתות, אני יודע אותן…” טוב, זה לא מתאים. אבל לבקר את הזולת… אוקיי, הזולת אני די טוב. כן, דברים כאלה. זה חטא של ענווה. תהיה פעם גאווה, תגיד שאתה טוב יותר. אוקיי, זה עניו. לא מתאים לו. הוא מקבל את הקולא של חברו.
אני רוצה לתלמידים שלא יודעים, ראש הישיבה שלנו הוא עניו גדול מאוד, והרבה מתרחקים.
אומר הרמב”ם הלאה, והחושד בכשרים, אחד שחושד… אתה יודע את ההיפך של “הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות”? מה זה קולא ומה זה חומרא? אבל התשובה. “הוי מקבל את כל האדם” פירושו שרוצים שהזולת יהיה עליו גבוה יותר מעצמו. עושים את הזולת.
אומר הרמב”ם הלאה, והחושד בכשרים, אחד שחושד אנשים שאין להם… זה כבר… חושד אנשים בעבירות, זה הלאה אותו דבר, כי אם בליבו שאין בו חטא, לא יחשוב מעשיו של זה, זה כבר… חושד בכשרים לא אומר שהוא מאשים אותם. הוא בלבו חושב רע על הזולת. הוא לא עכשיו מדבר עם חבריו. “יחשוב במחשבתו, שמא אלו חטאו, שמא הוא זלזל”, הוא אומר הרי אולי.
כשהוא הולך מסביב ומשמיץ והזולת עשה בוודאי עבירה, הולכים אנשים עכשיו להכות או אני לא יודע מה לעשות, הוא אומר, “יכול להיות”. כמו אחד יודע שזה עובד, הוא לא יודע ש… מה העבירה? למה? הוא יודע כבר את העבירה. שמעמיד אדם כשר בדעתו כבעל עבירות. אומר כן הרמב”ם בדעתו. כי הוא חושב על אדם שהוא אדם טוב, שהוא בעל עבירה. זה חטא בדעות, זה חטא בדעות, זה הוא מסתכל למטה על אנשים.
כאן נראה שדן זאל לכף חובה פירושו לא… איך אני חושב, דן זאל לכף חובה פירושו במעשה, הוא צריך להתייחס להלה כאדם נורמלי. אפילו בראש שלו, הוא לא צריך להסתכל למעלה על אנשים, הוא לא צריך להיות לו אהבת ישראל להלה, אפילו הוא חכם על כל הדברים האלה. הוא לא צריך לחשוב על אדם דברים רעים.
מעניין, כאן נראה שאפילו הוא בעל עבירה, לא צריך לחשוב על אדם… פירושו דן זאל אדם רע בלי ראיות. אדם לא רשאי לחשוב על מישהו רע בלי ראיות. זה עושה נקמה ונטירה, איך מדברים על אנשים, יש לזה הכל קשור לאיך שופטים אותם.
מעניין, המתכבד בקלון חבירו והחושד בכשרים זה כמעט אותו דבר. מתכבד בקלון חבירו פירושו הוא עושה את זה לאנשים אחרים, החושד בכשרים זה לעצמו. הוא מחשיב את עצמו טוב יותר מהאחרים, כי הוא חושד על אנשים אחרים דברים רעים.
מתכבד בקלון חבירו פירושו אפילו הוא לא אפילו בעל עבירה, הוא פשוט חסיד, הוא מתרומם על הפשוטים.
ואלה החמישה דברים שהבעיה איתם היא שאנשים לא תופסים שזו עבירה, אנשים לא תופסים שזה חטא, ממילא לא עושים תשובה, כי לא מחשיבים שזו עבירה.
טוב מאוד. אומר הרמב”ם הלאה, “וחמישה דברים, העושה אותן אי אפשר לו שישוב תשובה גמורה, לפי שהן עבירות שאדם נמשך אחריהן והן קלות בעיניו, וחושב שאינו חטא, ונמצא חוטא ואינו יודע כדי שישוב מהן, ואם יודיעוהו להם אינו שומע, או שאומר שמא כך היא ההלכה”.
“וחמישה דברים”, יש עוד חמישה דברים שגם קשה להם לעשות תשובה, כי אלה דברים שמושכים, זה ממכר, זה גורם שנעשים נמשכים בזה. “והן קלות בעיניו”, וקשה להיפרד מזה. “לפיכך צריך אדם ליזהר מהן שמא ידבק בהן”, אדם צריך מאוד לשמור אולי הוא נעשה מזוהם, הוא נתפס בזה. “ואלו הן דעות רעות עד מאד”, אלה מידות רעות מאוד שתופסות אדם. “ואלו הן”, הן נעשות אחר כך דביקות, הן נעשות דברים דביקים מאוד, מדבקים.
“ואלו הן: הרכילות”, הרעיון של לשאת ולתת מידע מאחד לשני, מידע שלילי.
“ולשון הרע”, לשון הרע, שלמדנו שבעל לשון הרע אין לו חלק לעולם הבא, שלא יתחילו, כי מלשון הרע פשוטה נעשים בעל לשון הרע.
וכן הלאה. ובעל חימה, אדם שנעשה תמיד בכעס.
ובעל מחשבות רעות, אדם שחושב מחשבות רעות. מה זה אומר מחשבות רעות? אני לא יודע מה הוא מתכוון. הוא אומר קנאה, חמדה, דמיון, הדברים האלה. זה ככל הנראה לא הרהורי חטא, או שזה ככל הנראה מחשבות רעות של בין אדם לחבירו. אבל כל כאן הם דברים של בין אדם לחבירו.
אז למה לא להתחיל? כי מלשון הרע פשוטה נעשים בעל לשון הרע, מתחילים ליהנות, וכן הלאה. בעל חימה, אדם שנעשה תמיד בכעס. בעל מחשבה רעה, אדם שחושב מחשבות רעות. מה זה אומר מחשבות רעות? הוא אומר קנאה, חמדה, ודברים כאלה. הוא לא אומר סתם הרהורי עבירה, אלא סתם מחשבה רעה של בני אדם לחבירו. כל אלה הם דברים של בני אדם לחבירו. קנאה, תאווה, כבוד, הוא חושב הרבה מאוד על גאוותו או על דברים.
והמתחבר לרשע, אחד שמתחבר לרשע. למה הדברים האלה כל כך קשים? אלא, שילמד ממעשיו, הוא לומד מהמעשים שלהם, ויירשמו בליבו, נחרטים בלבו המעשים של הרשע. הוא ששלמה אומר, כמו ששלמה אומר, “ורועה כסילים ירוע”, מי שמסתובב ומבלה עם כסילים, עם טיפשים, ירוע, נעשה עצמו רע.
אומר הרמב”ם הלאה, כבר ביארנו בהלכות דעות דברים שצריך כל אדם לנהוג בהם תמיד. בהלכות דעות כבר למדנו דברים שאדם צריך לעשות תמיד. בואו נחשוב, כל חמשת הדברים האלה שהם הקטגוריה האחרונה שהרמב”ם מביא מהברייתא, מעשרים וארבעת הדברים, כולם הם עניינים מהלכות דעות. חילול השם הוא לא רק, זה כתוב שם. בעל חימה הוא בפרק ב’, הרמב”ם שכתוב נגד כעס. בעל מחשבה רעה, מה שזה לא אומר, זה אומר אחד מהדברים שכתוב שם. המתחבר לרשע, כל האריכות היא שם על התחברות לרשע.
אומר הרמב”ם, הרי אתה רואה שכבר דיברתי על כל הדברים האלה, כבר דיברתי על כל הדברים האלה, ועל כל פנים יכול להיות שהוא רוצה לעשות תשובה. ועכשיו מובן שמעכבי התשובה הם דברים, מידות רעות כאלה שהן נגד תשובה. אבל סתם צריך להיות בעל מידות טובות.
אומר הרמב”ם הלאה, כל אלו הדברים וכיוצא בהן, כל עשרים וארבעת הדברים האלה, אף על פי שהן מעכבין את התשובה, אפילו שזה גורם לתשובה להיות קשה או לקחת זמן רב יותר, אין מונעין את התשובה, אלא אם עשה אדם תשובה מהן הרי זה בעל תשובה, אם הוא כן עושה תשובה, הוא נעשה בעל תשובה.
אצלנו היה לנו כאן בעלות רק בעל חימה, הוא נעשה מבעל חימה הוא נעשה בעל תשובה. אדם של תשובה, כן. ויש לו חלק לעולם הבא, יש לו כן חלק לעולם הבא, והסיבה שחישבו זאת כך כאן היא דווקא כדי שנדע שצריך לעבוד על זה, להתמקד בזה שנעשה כן תשובה אפילו שזה קשה.
כן, טוב. נו. אולי מונע אומר כמו שלמדנו קודם בהתחלה, לא נחשוב שמונע אומר שהקדוש ברוך הוא לא מקבל בתשובה את אלה שעושים זאת. מונע אומר, הוא מבהיר שזה קשה יותר, אבל למה צריך לעשות תשובה מזה? זו בדיוק העבודה.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80052#
The Rambam states in his introduction: “Hilchos Teshuva, and additional fundamental principles of faith are included with them.” The ten chapters are divided:
– Chapters 1-4: Hilchos Teshuva proper – laws of regret, confession, weighing sins, impediments to teshuva.
– Chapters 5-10: Fundamental principles of faith connected to teshuva – free will, reward and punishment, principles of religion.
Chapter 4 is the “last” of the teshuva section – it is the final, lowest level of teshuva-laws, dealing with things that make one “stuck” in one’s sins.
In Chapter 3, the Rambam dealt with people about whom Chazal say “they have no portion in the World to Come,” with two categories:
1. People who literally have no portion in the World to Come (heretics, those who oppress the Jewish people, those who sin brazenly) – for them teshuva is nearly impossible.
2. People about whom Chazal use the language “they have no portion in the World to Come” to emphasize the severity of the matter (one who publicly shames another, lashon hara), but it is to arouse awareness of how hard one must work on teshuva.
Chapter 4 continues to an even lower level – things that impede teshuva – things that a person thinks are not so dangerous, but in truth they are very serious.
The Rambam added to the things that result in “no portion in the World to Come” the condition: “hargil bahem” – not someone who does it once, but someone who is habituated in it. This is a condition that the Rambam adds, which is not explicit in the Gemara. The explanation is: through habituation a person becomes a “bad person” – he acquires a bad character trait (as the Rambam teaches in Hilchos Deos regarding habituation).
Distinction between “habituation” and “yad ramah”:
– Yad ramah is chutzpah, rebellion against the Kingdom – this can be even once, when someone does it with chutzpah.
– Habituation is a different problem: the person “cuts out” the sin from his consciousness, he doesn’t reckon with it at all – “it becomes permitted to him.” He becomes stuck, it becomes difficult for him to separate (like “avar v’shana bah”). “It becomes permitted to him” can mean a bit of heresy (he holds it’s permitted), or just that he’s stuck and can’t tear himself away.
Example: Regarding lashon hara, the Rambam says “ba’al lashon hara” – not someone who speaks lashon hara sometimes, but a “lashon hara person.” In Hilchos Deos, the Rambam also makes this distinction between “speaking lashon hara” and “establishing oneself to speak lashon hara.”
The impediments to teshuva are things where the person becomes “such a type of person” – he becomes stuck in his sins. This fits with the general structure of Hilchos Teshuva: the Rambam gradually moves from “one must do teshuva for sins” to “one must become a better person.” This is confirmed by the fact that at the end of Chapter 4, the Rambam lists eight character traits (shemonah deos) that one should conduct oneself with – teshuva is not just stopping an action, but becoming a different person.
—
Rambam: “Twenty-four things impede teshuva.”
Twenty-four things hold back / make teshuva difficult.
1) What does “impede” mean?
Two approaches are discussed:
– Impede = delay: It takes longer, it’s harder, but one can still do teshuva. This is not “prevent” (completely blocking).
– Impede = condition (like with a sacrifice, where an impediment means without it it’s not valid): perhaps it means that even if he does teshuva with all the laws, if he did the sin, it doesn’t help.
Conclusion: The Rambam understands “impede” as delay – it makes teshuva take longer and be harder, not that it’s impossible. This is confirmed at the end of Halacha 4 where the Rambam says explicitly: “Even though they impede teshuva, they do not prevent teshuva.”
2) Which teshuva are we talking about?
Here we’re talking about general teshuva – becoming a better person, not just stopping one specific thing. But even for this person one can distinguish: (a) stopping a certain sin, (b) broader teshuva – becoming a servant of Hashem.
3) Source of the list – Rif in Maseches Yoma
The Kesef Mishneh and others search for the source of the 24 things. The Rif in Maseches Yoma brings the list, but one hasn’t found a clear Baraisa or Gemara that is the source. It was thought to be a Baraisa, but the Rambam himself in a responsum writes that he doesn’t know whether the Rif compiled it himself or not. The Rambam says: part of these things stand explicitly in Mishnah and Talmud, and others can be learned “with clear explanation” – kal vachomer from what is stated.
4) The Rambam’s own work – categorization
The Rambam didn’t simply reprint the Rif’s list. He:
– Explained what is wrong with each thing
– Explained why it is “as if it impedes teshuva”
– Made his own categories (four such, five such, etc.) – this doesn’t appear in the Rif, this is the Rambam’s innovation.
This is compared to Hilchos Talmud Torah, where the Rambam also took a list of 24 things (24 things for which one is liable to excommunication) from Chazal, but there the number 24 itself is from Chazal. Here the number 24 is from the Rif, but the internal categories are the Rambam’s own.
—
Rambam: “Four of them are great sins, and one who does one of them – the Holy One Blessed Be He does not enable him to do teshuva because of the magnitude of his sin.”
Four of the 24 are great sins, and the Almighty doesn’t help the person do teshuva, because of the magnitude of his sin.
1) What does “Hashem doesn’t enable him” mean?
Usually, when someone wants to do teshuva, he receives Divine assistance – “One who comes to purify himself is helped.” The Almighty gives good thoughts, people are aroused to teshuva. For these four sins the person doesn’t receive this help – he must work harder on teshuva himself. “Enable him” doesn’t mean it’s impossible – the Almighty doesn’t prevent him from doing teshuva – he just doesn’t receive any help. He can still do teshuva, but he must work harder.
Divine assistance for teshuva is “conducive to teshuva” – the Almighty gives people good thoughts, people are aroused during the Days of Awe. For these sins this doesn’t come.
Rambam: “One who causes the masses to sin, and included in this sin is one who prevents the masses from performing a mitzvah.”
Explanation: Someone who makes the masses sin, or someone who holds back the masses from doing a mitzvah.
Innovations:
– Distinction between “causes the masses to sin” in Chapter 3 and here: In Chapter 3 (regarding “no portion in the World to Come”) it’s presumably a more severe case — someone who stands “brazenly” against the Jewish people and the Torah. Here it can be on a much lighter level — for example, someone who talks loudly during davening and the whole shul therefore doesn’t daven well. This is also “causing the masses to sin” but on a lower level.
– “Prevents the masses from performing a mitzvah” — what does this mean practically? It can also mean: a group of Jews want to daven with concentration and he disturbs their concentration; or people want to make a minyan in town and he doesn’t join the project. He doesn’t make anyone do a sin, but he doesn’t join the mitzvah-project.
– Measure for measure: The one who causes the masses to sin is the opposite of one who returns people in teshuva — he is a “returner in error.” Therefore it’s measure for measure that “they don’t enable him to do teshuva.”
Rambam: “One who turns his friend from the good path to the bad path, such as an enticer and misleader.”
Explanation: Even for one individual — he makes him from a good person to a bad person.
Innovations:
– Distinction between masses and individual: For masses even a smaller sin is enough (preventing a mitzvah, disturbing davening). For an individual it must be a much harsher thing — he literally ruins him, from the good path to the bad path. Not just one sin, but he corrupts the whole person.
– “Such as an enticer and misleader” — not necessarily idolatry: Here he means someone who is “similar” to an enticer — he is a bad friend who makes a good boy become a bad boy. An enticer to idolatry (which was already dealt with as even more severe — no teshuva or atonement) is a higher level.
– Source from Tosefta Nedarim: The Rambam brings a kal vachomer from the property of an apostate city that is burned — which is specifically connected to an enticer and misleader.
Rambam: “One who sees his son going in a bad direction and doesn’t protest… since his son is in his authority, if he had protested he would have separated, and it turns out as if he caused him to sin.”
Explanation: A father who sees his child going in a bad direction and doesn’t hold him back — because the child is in his authority, it’s as if he caused him to sin.
Innovations:
– “Bad direction” — explanation: “Tarbut” is like “increase” — he grows up in bad things, he seeks to immerse himself in bad things tomorrow. Not that the father actively makes him bad, but he doesn’t hold him back from making himself bad.
– “His son is in his authority” — the key: Specifically because the child is in your authority, you have the responsibility. For another person one doesn’t have the same responsibility. But — if the son is already “out of his authority” (he’s already grown enough), then it doesn’t count. The Rambam brings the Gemara that “one who strikes his adult son violates ‘before the blind.'”
– Practical mussar: Often people don’t grasp that their children are still “in their authority” — that the father can say one word to him and he will stop going with bad friends. One says “it’s not my fault, he has bad friends” — but if you can protest, you’re obligated.
Rambam: “In this category, anyone who can protest others, whether masses or individuals, and doesn’t protest but leaves them in their stumbling.”
Explanation: Anyone who has power over other people and can protest them, and he doesn’t do it — falls into the same category.
Innovation: Through this one better understands the principle of “impedes teshuva” — it doesn’t only apply to your own child, but to every person who is in your sphere of influence.
– Simple reason: Even if you do teshuva, that other person hasn’t yet done teshuva. Your teshuva is not complete as long as that person is still in sin. The path to teshuva is: go and return the masses, the individual, your son in teshuva. But as long as you don’t do that — a major condition is missing in your teshuva.
– Distinction between “difficult” and “impossible”: Later the Rambam will have a category of things that are difficult because it’s many people (but one can accomplish it). Here it’s a deeper impediment — with “from good path to bad path” or “bad direction” it’s literally a miracle to be able to turn a person around. It’s not just difficult to find many people, but the very process of returning a corrupted person in teshuva is almost impossible.
– “They don’t allow him to do teshuva” — what does this mean? Not just that it’s difficult to fix the specific sin. The Almighty doesn’t let him do teshuva in general — he comes to Yom Kippur, he wants to become better, but he doesn’t receive any arousal. All Jews receive arousal on Yom Kippur, and the one who causes the masses to sin doesn’t receive it.
Rambam: “One who says ‘I will sin and repent’… in this category is one who says ‘I will sin and Yom Kippur will atone.'”
Explanation: Someone who uses teshuva or Yom Kippur as a motivation to sin — he thinks “let me sin, I can do teshuva afterwards” — for him teshuva is not serious.
Innovations:
– Why it impedes: For this person teshuva is a “joke” — he sins with the teshuva. His teshuva is not serious because he’s already planning to sin again. The Almighty doesn’t take such teshuva seriously.
– Rambam’s language: The Rambam says: “Hashem will not help to accomplish on Yom Kippur what he fears will be atoned for.” This means: the Almighty doesn’t simply forgive on Yom Kippur — the Almighty helps so that on Yom Kippur one should have presence of mind and be able to do teshuva. For this person the Almighty won’t help — precisely on Yom Kippur he’ll have a crisis, he won’t have presence of mind, he won’t receive any arousal.
– Distinction from the Gemara in Yoma: The Gemara in Yoma says “I will sin and repent, I will sin and repent” — twice — and the reason is “one who transgresses and repeats it, it becomes permitted to him.” It seems from the Gemara that the explanation is that he has already sinned twice, then it becomes difficult. The Rambam doesn’t bring this explanation — he learns that even once “I will sin and repent” is enough — the very plan to sin based on teshuva is an impediment.
– What is “real ‘I will sin and repent'”? “Real ‘I will sin and repent'” means: he sins on the plan to do teshuva — that is, the teshuva is the reason why he sins. This is not the same as someone who does teshuva and falls back — that’s a weakness, but not “I will sin and repent.” With “I will sin and repent” the teshuva itself is the instrument for the sin.
– Distinction between “despising the sin” and “recognizing one’s limitations”: Someone who says “I will repent and sin” (teshuva first, then sin) is specifically recognizing his limitations — he knows he’s a person who falls quickly. This is a different kind of thing than despising the sin. The one who despises the sin — the Almighty says “I won’t give you teshuva to do.” But the one who recognizes his weaknesses is in a different category.
—
Rambam: “Five things that impede teshuva for those who do them”
These are not great sins themselves, but things that block the door of teshuva — they make it very difficult to do teshuva. Like a heavy door that one must work very hard to break open.
Rambam: “One who separates from the community… therefore when they do teshuva he won’t be with them.”
Explanation: Someone who separates himself from the community. When the community does teshuva — at a teshuva gathering, at words of rebuke, at forgiveness and atonement — he’s not there, and he can’t merit the merits of the community.
Innovations:
1. This doesn’t mean only an extreme separatist like an apostate or wicked person (as learned in another section). Even someone who doesn’t go to shul when there’s an arousal gathering, or when the rabbi gives mussar — this is also included in “separates from the community” in this context.
2. “When they merit, they will say in the booths of the doers” — you don’t merit the merits that the community does. When sinning with the world you were there (in the restaurant where everyone is gathered), but at teshuva you’re not there?
3. Even “shtibel Jews” or pious groups who consider themselves individuals — they also lose something from this. Because the world sometimes makes agreements (enactments), and you’re not there. Everyone must do certain communal enactments.
4. Practical conclusion: One who goes to every mussar lecture has very strong teshuva, because he takes advantage of all opportunities for teshuva. One who only goes to shul on Yom Kippur loses most opportunities.
5. But also the reverse: It can be someone who is “too much community” — he only goes to be there, but he never does teshuva himself. He’s already a “real shame.”
Rambam: “And one who disputes the words of the sages… because his dispute causes him to separate from them.”
Explanation: Someone who argues with the words of the sages. His dispute causes him to go away from them, and he won’t know the paths of teshuva.
Innovations:
1. “Disputes” doesn’t mean he argues or fights. It means like “disputes his master’s authority” — he makes his own yeshiva, his own path. Every time the rabbi gives words of rebuke, the preacher gives words of arousal — he dismisses it, he makes dispute, he goes away.
2. The distinction between “separates from the community” and “disputes the words of the sages”: Both are similar, but “separates from the community” is separated from the community, and “disputes the words of the sages” is specifically separated from the sages. In his own yeshiva one can’t teach him the Shulchan Aruch of teshuva as well.
Rambam: “One who despises the mitzvos… since they are despised in his eyes, behold he pursues them and doesn’t leave them. And if he doesn’t leave them, what will he merit?”
Explanation: Someone who mocks mitzvos and doesn’t take them seriously. He perhaps doesn’t even transgress the mitzvos, but they’re not important to him. When one despises a mitzvah, one runs after the sin and doesn’t leave it, and therefore one can’t do teshuva.
Innovations:
1. The distinction between someone who falls through and someone who despises: Someone who knows that tefillin is holy, he knows all the virtues, but he sometimes falls through — he will do teshuva and start again. But someone who says “it’s not so important to put on tefillin” — he has despised the mitzvah, and he blocks for himself the paths of teshuva.
2. A person only does teshuva on things he remembers are important. The things he has already mocked — on that he won’t do teshuva.
3. Special innovation regarding mitzvos whose virtue is teshuva: Mitzvos like blowing the shofar, which the Rambam learned earlier that its virtue is to arouse teshuva — if someone says “shofar? It’s just a custom, not so important” — he won’t merit not only the mitzvah itself, but also what the mitzvah does (arouses teshuva).
4. Even if he will do teshuva, but on all the mitzvos he is contemptuous of he won’t do teshuva. He’ll come to shul and remember that faith in Hashem is important, but the mitzvos he’s contemptuous of — on those he won’t do teshuva. His teshuva won’t be complete. This fits with the principle that teshuva doesn’t just mean stopping doing sins, but “purifying from sins” — becoming a better person.
Rambam: “One who despises his teachers… causes them to push him away and abandon him… as happened to Yeshu and Geichazi.”
Explanation: Someone who despises his rabbis. This causes the rabbis — who are also people — not to draw him close, not to arouse him, to push him away. As happened with Yehoshua (ben Perachya) and Geichazi, who had great rabbis but because they despised their rabbis, their rabbis couldn’t bring them back.
Innovations:
1. The rabbis are also not angels — “they are human beings.” When a student doesn’t come with proper respect, the rabbis will push him away — not because they’re bad, but because that’s how it works.
2. The Rambam doesn’t only blame the rabbis. The Gemara (Sotah 47a) says “always let the left hand push away and the right hand draw near, not like Yehoshua ben Perachya who pushed away Yeshu the Nazarene with both hands, and not like Elisha who pushed away Geichazi with both hands” — the Gemara blames the rabbis that they didn’t draw near. But the Rambam says the student is also to blame, because he started by despising the rabbi.
3. There can be people who did greater sins than Yehoshua and Geichazi, but because they didn’t despise their rabbis, their rabbis were able to return them in teshuva. But once one despises the rabbis — even with just a small thing — one doesn’t have anyone to bring him back.
4. Practical halacha: It emerges how much one must cleave to one’s rabbis, to the sages, to the community.
Rambam: “One who hates rebuke… doesn’t leave him a path of teshuva… for when one informs a person of his sins and embarrasses him, it causes him teshuva.”
Explanation: Someone who hates when he’s given mussar. He doesn’t let his rabbi give him mussar, he doesn’t let people show him his weaknesses. Rebuke causes teshuva — when one informs a person about his sins and embarrasses him, it causes teshuva. But if he doesn’t allow it, he can’t do teshuva.
Innovations:
1. The Rambam doesn’t say one must love rebuke. What is rebuke? One embarrasses you, one reminds you of your deficiencies. Why shouldn’t one hate it? Because it reminds you of your deficiencies and this causes you to correct yourself.
2. Proofs from Torah that rebuke causes teshuva: The Rambam brings verses:
– “Remember, don’t forget that you angered Hashem your God in the desert”
– “You were rebellious with Hashem”
– “And Hashem didn’t give you a heart to know and eyes to see”
– “A foolish and unwise people” — Moshe Rabbeinu gives mussar to the Jews
– Yeshayahu: “Woe sinful nation, people heavy with iniquity, corrupt children”
– Yeshayahu: “An ox knows its owner… but Israel doesn’t know, My people doesn’t understand” — an ox recognizes gratitude to its owner, and Jews don’t
– “And I knew that you are stubborn and your neck is an iron sinew and your forehead is brass” — stubbornness and brazenness
– “Call out with your throat, don’t hold back, raise your voice like a shofar” — the Almighty commands Yeshayahu to cry out to the Jews their sins
3. A question and answer: If most people hate rebuke, why does the Torah itself obligate “hammering” at the Jews? Answer: The Torah itself — which Jews love — shows through its own rebuke that this is not because the Almighty hates the Jews, but because He wants them to do teshuva. The Torah’s rebuke is a model for how rebuke should work.
Rambam: “Therefore it’s necessary to establish in every Jewish community a great sage and elder and God-fearing from his youth and beloved to them, who will rebuke the masses and return them in teshuva.”
Explanation: In every community one must establish a great sage, an elder, God-fearing from youth, who is beloved by the people, he should rebuke the community and return them in teshuva.
Innovations:
– The rebuker must be “beloved to them” — beloved by the people. This is a condition in rebuke.
– “And this one who hates rebukes… therefore he will stand in his sins which in his eyes are good” — the one who hates rebukes, doesn’t come to classes, doesn’t hear words of Torah, remains with his sins because in his eyes they are good. He convinces himself that no one knows better than him.
– All five things of the second category are essentially connected to pride — everyone takes his mitzvos seriously but dismisses what he doesn’t want to hear.
– [Digression:] There used to be a special position of a “maggid” or “rebuker” in town. Nowadays this is almost nonexistent. The Gemara is quoted: “If there is in this generation one who knows how to rebuke” — one must find someone who is a lover of the community and can rebuke. A story is mentioned about the Vilna Gaon and the Tzanzer Rav who sought someone to give them mussar. The point: for someone in a position of power it’s very difficult to find a rebuker. Rabbi Yochanan ben Zakkai said one must also give him mussar.
—
Rambam: “And of them five things, one who does them it’s impossible for him to do complete teshuva, because they are sins between man and his fellow and he doesn’t know his fellow that he sinned against him so that he can return and return to him what he stole or oppressed or forgive him.”
Another group of five things — here the problem is that they are sins between man and his fellow, but one doesn’t know who the fellow is, so one can’t ask his forgiveness. One can do teshuva, but not complete teshuva.
With all sins between man and his fellow it’s difficult, because one doesn’t know for sure that the other will forgive (one can even go to the grave). But here it’s very difficult — one can’t even do the minimum of asking forgiveness, because one doesn’t know who the injured party is. With a regular sin between man and his fellow, even if the other doesn’t forgive, one has at least made one’s effort. Here even that is missing.
Rambam: “One who curses the masses, and didn’t curse a known person so that he can return to him and ask him to forgive him.”
Innovations:
– When one curses a specific person, one can go ask his forgiveness. But when one curses a whole group (masses), one can’t ask forgiveness from each individual.
– Innovation (humorously): If one curses, at least curse a specific person, so one can do teshuva! This shows that general curses are in a certain sense worse — and also “cowardly” — because one doesn’t take responsibility for a specific person.
Rambam: “One who partners with a thief, because he doesn’t know whose theft this is, but the thief steals from the masses and brings to him and he takes.”
Innovations:
– The partner with the thief is not himself the thief, but the one who buys from him, launders his money, shares with him — he is the “laundry” for the thief.
– Two reasons why teshuva is difficult: (a) Practically — he doesn’t know from whom the theft is, because the thief steals from many people. The thief himself presumably has a list of his victims, but the partner knows nothing. (b) Causes the masses to sin — he is strengthening the hand of the thief, he helps the thief continue to sin.
– Innovation: Here one sees that “causes to sin” doesn’t only mean when one makes someone sin, but also when one helps him in his sinning. The thief is already an existing thief — the partner doesn’t make him a thief, but he strengthens his hand.
– There’s a prohibition of “before the blind” — a principle in the laws of theft that one may not buy a stolen item. In a certain way this is worse than theft itself, because one can’t do teshuva.
Rambam: “One who finds a lost object and doesn’t announce it to return it to its owner… after time when he does teshuva he doesn’t know to whom to return.”
Innovations:
– Overall it’s a positive commandment (and negative commandment) of returning a lost object, but practically teshuva is difficult because after time one no longer knows to whom to return.
– Practical advice: Therefore one must immediately announce, because then perhaps the owner of the lost object will come. Ten years later one will no longer know who it was.
Rambam: “One who robs the poor and the orphans and the widows… these people are solitary, and wander from city to city and have no acquaintance, so that the robber knows whose this is and returns it to him.”
Innovations:
– The Rambam describes the poor, orphans, and widows as “solitary” — lonely, unfortunate people without an address, without publicity, without stability. They wander from city to city, no one knows them. Therefore the robber can’t know from whom he stole.
– Innovation: With a regular householder in shul with an address one knows to whom to return. But poor orphans and widows — besides that there’s extra severity because they’re special mitzvos (you shall not oppress any widow or orphan), it’s also practically impossible to find them.
– [Digression:] This shows how pitiful the old times were — poor orphans and widows were wandering people without stability. But also today this can be — a widow who clings to various people, an orphan who ends up on the street.
Rambam: “One who accepts a bribe to pervert justice.”
Innovations:
– The main innovation: Not only is bribery a prohibition, but teshuva is almost impossible. Why? Because “a bribe blinds the eyes of the wise” — once he took a bribe, he has lost clear thinking. He no longer knows at all what the true ruling should have been. He convinces himself that he knows the truth, but he can no longer think objectively.
– Innovation (depth): It can actually be that the one who gave the bribe was partially right. But after bribery one can no longer calculate what percentage of the ruling was truth and how much was distorted by the bribe. He is **”over
turns in his favor”** — he turns everything to that person’s benefit, but doesn’t know how much is legitimate. This makes teshuva practically impossible — he can’t reverse the ruling because he doesn’t know what the correct ruling would have been.
– [Digression:] This problem of bribery also exists in broader contexts — a rosh yeshiva who takes in money from wealthy donors and isn’t fair between students, this is also a form of bribery/bias. He will no longer even remember that he wasn’t fair.
– General innovation regarding bribery: With bribery there’s a double problem — the one who takes a bribe has a great sin, but the one who gives a bribe also transgresses: (a) prohibition to give a bribe, (b) “strengthens his hand” — he helps the bribe-taker sin, (c) “causes to sin” — he makes the other sin. The Rambam’s principle: every sin that requires two people to do, the second is a “causer to sin” — this is a sin in itself. But it seems that the “causer to sin” aspect the Rambam only adds as a branch (addition).
—
Rambam: “Things that one who does them… imagines in his soul that this is not a sin.”
These are sins that people consider trivial and therefore don’t do teshuva. The problem with all five things is that people don’t grasp that it’s a sin, so one doesn’t do teshuva.
Innovations:
– Someone who eats at a poor person’s home who invited him but really doesn’t have enough. This is essentially a matter of theft — because the host didn’t really transfer ownership of the food, but said it “without choice” (out of necessity), and the person “imagines he didn’t sin.”
– [Digression:] Tzaddikim found a way out of this — when a poor person invited them, they said “the doctor doesn’t let me eat,” and it was said that “the Rambam (as a doctor) doesn’t let one eat from a voluntary meal.”
Innovations:
– “Avot” means collateral, like the verse “you shall surely return to him the collateral.” When a rich person gives a golden item as collateral, one won’t use it or one will pay for the depreciation. But with a poor person’s collateral — an axe, a plow, cheap utensils — the person thinks “what will happen?” But with each use it becomes a bit less valuable, and he is stealing a small theft from the poor person.
Innovations:
– The person thinks he didn’t sin because he wasn’t intimate, didn’t touch, didn’t do any closeness to forbidden relations. But he doesn’t know that “seeing with the eyes is a great sin” — the looking itself is a sin, “because it causes the actual forbidden act.”
– Important innovation: The Rambam says “great sin” — but “great” here means “relatively” — great because it leads to the actual deed. It’s like the dust of theft, the dust of lashon hara — the severity is specifically because it’s a small thing, and because it’s a small thing the person thinks it’s nothing, and this leads to the severity regarding teshuva. Even if he didn’t actually stumble, he must do teshuva on the looking itself, before it comes to the deed.
Innovations:
– The Rambam already brought this regarding “no portion in the World to Come.” The innovation here: he’s not a wicked person who loves to cause pain to others. He simply seeks honor. His method is — he’s not as smart as the rabbi or Torah scholar, but he’s smarter than the ignoramus, so he always makes a contrast — he asks the ignoramus, he’s stronger than the weaker one. He thinks it’s not a sin because he doesn’t actively do bad — “in his heart there is no sin, and he won’t be proud of it and won’t be ashamed” — he feels nothing. He just compares “his good deeds and wisdom opposite his friend’s deeds and wisdom.”
– [Digression:] This is connected to the habit of criticizing others — when one criticizes another, it’s often because “this way he likes himself much better.” It’s a sin of humility — instead of being proud and saying “I’m better,” he criticizes the other.
Innovations:
– This doesn’t mean he explicitly accuses them — “in his mind” — he thinks in his heart badly about the other. “He will think in his thought perhaps they sinned, perhaps he was contemptuous.” He says “it could be.” The sin is: “he establishes an innocent person in his mind as a sinner” — he places a good person in his head as a sinner. This is a “sin in character” — he looks down on people.
– Innovation in judging favorably: Here it seems that “judging unfavorably” doesn’t only mean in action (how one deals with the other), but even in thought — a person may not think badly about another without evidence. This has to do with revenge and bearing a grudge — how one speaks about people has everything to do with how one judges them.
– Comparison between taking honor through friend’s disgrace and suspecting the innocent: It’s almost the same thing — taking honor through friend’s disgrace he does it for other people (external), suspecting the innocent is for himself (internal). Both come from the fact that he considers himself better than others.
—
Rambam: “And five things, one who does them it’s impossible for him to do complete teshuva, because they are sins that a person is drawn after them and they are light in his eyes, and he thinks it’s not a sin… therefore a person must be careful of them lest he cling to them, and these are very bad character traits.”
These are bad character traits that are “addictive” — one is drawn into them, they become “sticky” — sticky, contagious. A person must very carefully watch whether he’s already caught in this.
The Rambam lists:
1. Talebearing — carrying and bringing negative information from one to another.
2. Lashon hara — the Rambam already said that a ba’al lashon hara has no portion in the World to Come. The innovation here: from “plain” lashon hara one becomes a ba’al lashon hara — this is the “drawn” aspect. From simple lashon hara one becomes a “ba’al” lashon hara — one begins to enjoy it, it becomes a reality, a part of the person’s identity, and this makes teshuva harder.
3. Ba’al chemah — a person who is always angry.
4. Ba’al machshavos ra’os — this doesn’t mean sinful thoughts in the classic sense (between man and God), but bad thoughts of between man and his fellow — jealousy, desire, honor, pride. All things in the fifth category are between man and his fellow matters, character traits that relate to how one treats other people.
5. One who befriends a wicked person — so he will learn from his deeds and they will be inscribed in his heart, as Shlomo says “and one who shepherds fools will be broken.” — someone who spends time with fools becomes bad himself.
General innovation: All five things in the last category stem from Hilchos Deos. The Rambam himself says: “We have already explained in Hilchos Deos things that every person must conduct himself with always” — I already spoke of all these things in Hilchos Deos. Ba’al chemah is in Chapter 2 (against anger), one who befriends a wicked person is there at length, ba’al bad thought is also there. The Rambam makes a connection: the bad character traits that he already described in Hilchos Deos as things one must avoid in general, are also specifically impediments to teshuva.
—
Rambam: “All these things and similar to them, even though they impede teshuva, they don’t prevent teshuva, rather if a person does teshuva from them behold he is a ba’al teshuva, and he has a portion in the World to Come.”
All 24 things, although they make teshuva harder and longer, they don’t prevent teshuva entirely. If a person does do teshuva from them, he becomes a ba’al teshuva and has a portion in the World to Come.
– The distinction between “impede” and “prevent”: “Impede” means it makes it harder, it slows down, it takes longer. “Prevent” means it blocks entirely. The Rambam makes clear that nothing prevents teshuva — the Almighty always accepts teshuva.
– The word “ba’al”: The person goes from being a “ba’al chemah” or “ba’al lashon hara” to becoming a “ba’al teshuva” — the same word “ba’al” (ownership, identity) is turned from bad to good.
– Why does the Rambam list all 24 things? The purpose is not to say that one can’t do teshuva — on the contrary, the goal is that one should know what one must work on, one should focus on doing teshuva even when it’s difficult. This is “the work” — to know where the difficulties lie so one can combat them.
– Back to the beginning of the chapter: “Prevent” doesn’t mean that the Almighty doesn’t accept teshuva from such people. “Impede” only means it’s harder, but the entire purpose of listing them is to encourage teshuva, not to frighten from it.
Speaker 1:
We are learning chapter… which chapter? Chapter 4. So in the Laws of Repentance we have learned so far the mitzvah of repentance, that one must do repentance, and further details about repentance. And in the last chapter we learned the matters of when one weighs the sins and merits of a person.
First of all, repentance, the matter of cheshbon hanefesh (spiritual accounting), of examining one’s situation regarding mitzvot and sins, there is the individual aspect when a person does repentance, he is obligated to consider how he stands with his mitzvot and sins. And then it was explained that the Almighty weighs, the Almighty looks at the world and the Almighty looks at people, whether they are “rabbu chata’av” (their sins are many), “rabbu zechuyotav” (their merits are many), and so forth.
And from there we went to other similar matters, to the matters of people for whom it is very, very difficult to do repentance, people about whom Chazal (our Sages) say “ein lahem chelek l’olam haba” (they have no share in the World to Come), they cannot do repentance.
And in this there were also two categories. There was one where “ein lahem chelek l’olam haba” means literally that one, that it is very difficult for them to do repentance, they need to put in great effort to do repentance. And secondly, that if they don’t do repentance, they truly have no share in the World to Come, death alone will not help them.
And then we explained other things about which Chazal say “ein lahem chelek l’olam haba”, and the Rambam said that Chazal said it to bring out the severity of the matter, but it doesn’t literally apply “ein lahem chelek l’olam haba”, rather it is to arouse how strongly one must work on repentance, and to bring out how severe it is, although it is not truly on the same level of “ein lahem chelek l’olam haba” as those that were explained at the beginning.
That is, at the beginning we explained wicked people, meaning heretics, or people who cause suffering to the Jewish people, or people who act with a high hand (deliberately). The second category of things were lighter matters, one who causes suffering to other Jews, embarrasses his fellow publicly, etc., but they are also severe enough that Chazal place them, make them truly similar to the “ein lahem chelek l’olam haba” of the first ones.
Here the Rambam goes to, we go from now on, to other things that a person must very strongly take to heart that he must do repentance, because he might think it’s not so dangerous, but in truth it is very strongly dangerous. And about this they are placed in a category of things that prevent repentance.
I want to add or make my way of how I would frame it.
First of all, let’s understand, there are Laws of Repentance ten chapters, yes? Ten chapters in the Laws of Repentance. The Rambam said in the introduction that it is Laws of Repentance, “v’od ikarim min ha’emunah klulim imahem” (and also principles of faith are included with them). So certainly the first, seemingly one can divide it… afterwards, the seventh chapter one needs to see, it doesn’t fit so well with my division. But more or less one can divide it, the first four chapters are Laws of Repentance, also somewhat broad, as we say. But let’s say, Laws of Repentance and the laws of regret and confession, etc. And the second six chapters are truly, beginning with free will, and it goes to reward and punishment, fundamental principles of faith, certain principles that are connected to repentance.
So this is the last chapter of repentance, so as you say, the last, it’s like the final, the smallest thing of repentance.
What I wanted to be precise about, this reminded me that the Rambam brought yesterday in the previous chapter the things that have no share in the World to Come, which are said about them. The Rambam added to them an interesting novelty, he said that it states regarding them in the words of the Sages “she’hargil bahem ein lo chelek l’olam haba” (one who is accustomed to them has no share in the World to Come).
Yes, he doesn’t simply say that one who once embarrasses a Torah scholar publicly has already committed such a great sin that he has no share in the World to Come. It may be the plain meaning of the Gemara, but the Rambam adds a condition, that it means “hargil bahem” (accustomed to them). As we learned yesterday, that it means he is such a bad person who is not worthy to go to the World to Come. Yes, so the habituation, seemingly is a kind of… we learned in the Laws of Character Traits, yes, habituation means that he becomes a bad person, he becomes, he acquires a bad character trait, he is a bad person.
And now, the sixth, last chapter is…
Speaker 2:
I just want a small point, the habituation is also very similar to what we learned, that one who does even just a small sin, but he does it constantly, and he has become accustomed to it. But there it already states that every kind of habituation is already a kind of high hand, as if he… when one habitually does a mitzvah, he has much advocacy in his favor, he doesn’t take it into his hands. It’s a different category, but the habituation is a matter of a high hand.
Speaker 1:
Yes, right? The habituation is a matter of a kind of rebellion, and… I wouldn’t exactly say that. Because on the contrary, that is, that habituation is not about him being accustomed, but because he is acting with a high hand. But it can be a high hand without habituation, perhaps like a vengeful person, a person is once with audacity. So audacity is a thing in itself. Accustomed is the opposite, he doesn’t grasp, he is rebelling against the kingdom.
Speaker 2:
Yes, but he says, one who does it always, the plain meaning is that he doesn’t reckon with the sin at all. When one usually follows, many times he forgets, the plain meaning is that he reckons with the sin. But the habitual one, he has cut out the sin. It’s similar to that kind.
Speaker 1:
Yes, but I would say that that is a problem of like heresy in general. Here we’re talking about a problem that he becomes a person, as if he has established “na’aseh lo k’heter” (it becomes permitted to him), that is more as you say. But there is like “avar v’shanah bah” (he transgressed and repeated it), it becomes difficult for him to separate. A second thing, not that he becomes “na’aseh lo k’heter” that he becomes a bit of a heretic in principle, but he becomes, it becomes difficult for him to separate, he becomes stuck. And especially in certain things that the person is inclined to. One can say that these are the things where it is the pattern that one becomes stuck in that area.
Speaker 2:
But for example, regarding lashon hara (evil speech) he clearly said the term “ba’al lashon hara” (master of evil speech). Ba’al lashon hara doesn’t mean that he speaks lashon hara sometimes. He is a lashon hara person, he is the person whom everyone calls to ask the lashon hara.
Speaker 1:
I mean that the Rambam in the Laws of Character Traits also made the distinction between saying lashon hara and “kovei’a atzmo l’saper lashon hara” (establishes himself to speak lashon hara), which is people who do this regularly.
And the same thing, if we understand this way that the things that prevent repentance that we are going to learn here, are also things where he becomes such a kind of person that it becomes difficult for him, he becomes stuck in his sin. We will see various other reasons, but he becomes stuck in his things. It’s very important in the Laws of Repentance which is connected to what kind of people. Not just that the Rambam began the Laws of Repentance and one must do repentance for sins, but gradually he moves to one must become a better person. And the preventers of repentance are things where one becomes such a kind of person. Indeed we will see that at the end of this chapter the Rambam specifically marks out eight character traits, that one should conduct oneself with eight character traits. So this is a great source for this way.
Very good. The Rambam says inside: “Esrim v’arba’ah devarim me’akvin et hateshuvah” (Twenty-four things prevent repentance). Twenty-four things prevent repentance. It’s interesting, prevent doesn’t mean… prevent usually means like to hold back. One who prevents someone means he holds him back. Not prevent, but it’s not impossible. It’s that one can do repentance, but they want to know that the repentance comes with difficulty. Usually repentance is not so difficult, or sometimes repentance is something that one can do. Here the person must work harder on repentance.
So what is the meaning? I mean, one can interpret prevent is for repentance, simply, even if Yom Kippur comes, it prevents like blood prevents in the sacrifice, something a defect, even if he does repentance with all the laws, if he did the sin it doesn’t help. Because one can interpret, the word prevent is used many times for holding back, holds that one back, it’s that it lasts longer. Many times here prevent means that it’s a condition, like with a sacrifice, the thing prevents the sacrifice, it is like one of, there is no atonement without it. But here the prevent that the Rambam speaks of here, seemingly he understood that the language of Chazal here prevent means it holds back the repentance, it makes the repentance last longer.
So which repentance? But let’s also interpret, perhaps for example, every time repentance is enough that there is confession with regret, here one needs to work something more, one needs a greater effort. But let’s understand, about which repentance are we speaking here? That is, if one has one of these things, is it harder for him to stop not putting on tefillin, or such a thing?
Speaker 2:
I mean that here repentance we’re speaking of the broader repentance, which we spoke of more like he becomes a better person. And this is not repentance for a specific thing, this is more general repentance, as it were.
Speaker 1:
I mean what you mean to say is, there is how repentance is accepted in Heaven, and there is how the person actually changes. Seemingly, some may mean this and some may mean that, but it may be that preventing repentance means that for the person it comes very difficult to do repentance, because he is very stuck with the sin. But even for this person one can say that there is that he should stop doing a certain thing, and there is a broader repentance that he should become a better person, he should be a servant of God, he should be a regular servant of God who does better things.
Right, so it’s very interesting that the list, first, the word that you said comes from the Rif in Tractate Yoma brings the list, and there is no source. I looked in the Kesef Mishneh, and others say they haven’t found the source of the Rif. They thought it was a Baraita, but the fact is that it was found by the Rambam himself in repentance, here this repentance. How does the statement of Rabbeinu Yitzchak, Yitzchak Alfasi, come? Didn’t the Rambam find a source? Doesn’t he know whether the Rif perhaps made it himself or not?
But the Rambam says, come here, part of it is that most things stand in the Mishnah in the Talmud, that is it states that these are things that prevent repentance, and it was put into the list, and others are from clear derivation, that is one can learn it by kal vachomer (a fortiori reasoning) from something that is stated.
And the Rambam says, here he has already explained the whole thing, and also he has explained why, the reason for being as if they prevent repentance, “v’hilchot teshuvah b’chibureinu zeh hakolel kol dinei haTorah” (and the laws of repentance in this composition of ours that includes all the laws of the Torah). So the Rambam did here a very beautiful thing, it is truly an example of the times when the Rambam took a Gemara or a Rif, I know, an earlier source, and he truly laid it out. He didn’t just reprint the list, he also explained what is wrong with each thing, and he made his own categories.
He did this earlier in the Laws of Torah Study, there were ten things one eats, twenty-four things for which one is liable for excommunication. That one he did take from Chazal, right? That one he took from Chazal, he changed it a bit, he interpreted a bit, he organized a bit, but he took the number twenty-four that stands in Chazal. The twenty-four he arrived at himself.
Speaker 2:
No, no, no, the language of 24 is the number from the Rif.
Speaker 1:
What isn’t stated is the internal categories. The Rambam makes from this, four such things, five such things, this he made himself.
Speaker 2:
Interesting, he thinks, these are another twenty-four things of excommunication, like excommunication for Heaven’s sake, one doesn’t accept their repentance something like that. So here there are twenty-four things for which one is excommunicated, and here there are twenty-four people who are… ah, in the World to Come, twenty-four. Twenty-four is a good number, and twenty-four is a bad number. Interesting.
Anyway, the Rambam says thus, yes. “Arba’ah mehem” (Four of them), four of the twenty-four, “avon gadol” (a great sin), is a great sin, and the reason why repentance comes with difficulty is because it’s a great sin, and the Almighty doesn’t want to help them do repentance. “V’ha’oseh echad mehem” (And one who does one of them), and one who does one of the four, “ein HaKadosh Baruch Hu maspik b’yado la’asot teshuvah, l’fi godel chet’o” (the Holy One Blessed Be He does not provide him the means to do repentance, according to the greatness of his sin). It is indeed so, there is in Chazal a thing that when one tries to do repentance, he receives help from Heaven, “haba l’taher m’sayin oto” (one who comes to purify himself is helped), he receives perhaps a certain divine assistance.
Or perhaps for example, we learned earlier that divine assistance for repentance is conducive to repentance. That means perhaps that the Almighty gives people good thoughts, people are aroused to repentance in these days. But for these sins the Almighty doesn’t help to do repentance. This is what he wants to say that “maspik b’yado” (provides him the means), this doesn’t mean that the Almighty doesn’t let him do repentance, but he doesn’t receive any help, he must work harder to do repentance.
And the Rambam doesn’t give a giant. He says that because it’s a very great sin is… no, he does give. “V’elu hen, a) Hamachti et harabim” (And these are they: a) One who causes the masses to sin). One who causes the masses to sin. We had this yesterday essentially in the “they have no share in the World to Come,” yes. “Uvichlal avon zeh hame’akev et harabim mila’asot mitzvah” (And included in this sin is one who prevents the masses from doing a mitzvah). One who holds back a multitude from doing a mitzvah. Not only does he make them do a sin, but he holds them back from doing a positive commandment.
Yes, but I mean that then we learned explicitly, in the previous chapter, one who causes the masses to sin, the Rambam said “even in a light matter,” even regarding a positive commandment. But it’s very possible that causing the masses to sin there means truly one who stands up with a sword and doesn’t let Jews go serve the Almighty. Here it can be about a much lighter matter, I know, one who talks loudly during prayer, and the whole synagogue in his honor doesn’t pray well. It’s a much lighter case. That causing the masses to sin is also like a part as if of “with a high hand,” one who goes against the Jewish people, goes against the Torah.
The causing the masses to sin here can be even in a smaller matter, one who makes other Jews with desires or with… you can’t hold back. But preventing the masses from doing a mitzvah, more as you say, the example sounds terrible. But perhaps there is such a thing, he doesn’t let a class be made. Perhaps there is such a thing, not he doesn’t let mitzvot be discussed, but he doesn’t let a positive commandment be done. Perhaps one can say so.
There is one who says he doesn’t let tefillin be put on, that is nullifying a positive commandment. There is a second thing, tomorrow there will be a class and he disrupts it. It’s not nullifying a positive commandment. But it can be as I said, for example, a group of Jews want to pray with concentration, and he disrupts the concentration of a multitude from praying. I even say, they want to make a minyan in town, and he doesn’t join. He doesn’t make anyone do a sin, he doesn’t join the project of doing a mitzvah.
The second is, he doesn’t just cause a whole multitude to sin, but even one person. “He turns his fellow from the good path to the bad path.” He turns one fellow, but he does a much more severe thing. He does it indeed not for a multitude but for an individual, but not that he causes him to sin one sin, but he makes him ruined, he makes him a weaker person, “k’gon mesit u’madi’ach” (like an enticer and inciter). Similar to an enticer and inciter.
We’re not speaking here of an enticer and inciter to idol worship literally, because that is certainly very severe, as idol worship we already learned, for that there is no repentance or atonement, because that is very severe. We’re speaking here of one who is an enticer and inciter to a certain person, he makes him a weaker Jew.
The Mishnah, he brings that the source, one of the sources he takes is the Tosefta in Nedarim brings this a kal vachomer (logical inference) from the property of an ir hanidachas (condemned city) which is burned. It’s exact. That is, we’re talking here about a meisis umediach (inciter and enticer), and it’s not correct what I said that we’re not talking about avodah zarah (idolatry), because this is… I mean it’s very interesting, because this is truly middah keneged middah (measure for measure).
Yes, you make someone, you’re the opposite of a machzir b’teshuvah (one who brings back in repentance), you’re a machzir b’she’eilah, a machti es harabim (one who causes the masses to sin). Therefore you’re not sufficient to have it in your hands to do teshuvah, it’s a middah keneged middah. But this is interesting, when one does it to the masses it’s even a smaller sin. For one person it is when you make him completely ruined, you make him from a good path to an evil path.
Yes, when we mean to say, yes, he had a good friend, that one was a good boy, and he makes him a bad boy. From a good path, he was a bad friend. So there is machti es harabim, there is one person, and now there is a certain person just so, and here it’s much greater suffering for a person.
One who sees his son in bad culture, he sees that his child is going on a bad path, he’s in the middle… tarbut (culture) means like he’s seeking to immerse himself in bad things, yes? Yes, he means tarbut ra’ah (bad culture). Like gadel (grows) like… yes, ribuy (increase). He’s growing up a bad child.
Yes, a child is going in a bad direction, because one is educating him specifically, and doesn’t protest against him, and he doesn’t hold him back. It’s not that he makes him slide, but he doesn’t hold him back from sliding on his own.
This is what the Rambam explains, he led his son in his wickedness. For another person one doesn’t have the responsibility, but for your own child, your child is in your domain. Had he protested against him, because you would have protested, because you would have stopped your son from going on an evil path, he would have separated, he would have gone away from the evil path. And it turns out, as if he caused him to sin. It comes out, as if he caused him to sin. It’s similar to the previous case of one who causes another to sin, because your son, with the very act of letting him do bad things, it’s as if you’re giving him permission, it’s as if you’re empowering him to do bad.
I know that all the commentators don’t hold of this, but I mean it’s still true. Okay, the commentators will want to interpret the words “educating him specifically” differently. Yes. The Rambam, we haven’t God forbid seen such a thing. One may say it, because people don’t grasp.
The Rambam adds “his son in his wickedness.” One must know, if someone is not his son, if he’s in his wickedness, he’s out of his domain, he’s out of his domain, then it doesn’t count anymore, one doesn’t need to. There is the Gemara that one who strikes his adult son transgresses “before a blind person.”
Ah good. Many times, at certain ages, people don’t grasp that their children are in their domain, and they don’t grasp that the father can say one word to him and he’ll stop going with the bad friends. And one must know that there is a concept of “it’s not my fault, he has bad friends.” But you can protest against him, and you must say all these things. It’s not… ah good.
Says the Rambam, in this category we say, once you understand better the reason why this thing prevents teshuvah, because your son is in your domain, it comes out that every person who is in your domain, anyone who has the ability to protest against others, someone who has power over other people and he can protest against them to become better, whether among the masses or individually, and didn’t protest, he didn’t stop them from continuing to become ruined, but left them in their stumbling, he lets them continue in the way they’re stumbling, it is in this category, it enters into this category.
I mean the first three are very simple why it’s difficult to do teshuvah, because even if you do teshuvah, but that other person hasn’t yet done teshuvah. It could be the way how one does teshuvah will help, when you go and you bring back in teshuvah the masses or the individual or your son, but as long as you don’t do that, you yourself do teshuvah, what does it help? But you made that one ruined, therefore it prevents teshuvah. Seemingly simple.
Yes, but it’s interesting that on this the Rambam doesn’t say… I could have thought different ways how it prevents. For example, someone caused the masses to sin, afterwards he’ll do teshuvah, the masses come and say, “Aha, you made us do all the sins, and we’re not going to let you do teshuvah.” But the Rambam doesn’t bring out that this is a reason. He says that Hashem won’t help you.
Here, these things can be even simpler how Hashem doesn’t help. Rather your teshuvah is still not complete, your teshuvah is still missing a great condition in the teshuvah. It’s already not in your hands, the teshuvah is not in your hands, it’s in the hands of other people. So how will you do a complete teshuvah? You now need to run around finding all these people and bring them back in teshuvah. It’s a great difficult ordeal.
The problem the Rambam will say later. I mean he has later a category of things where it’s difficult to do teshuvah because there are many people. Here where the Rambam says “they don’t allow him to do teshuvah” he doesn’t mean about the sin. I mean he says here that Hashem doesn’t let him do teshuvah in a general way. He comes Yom Kippur, he wants to become better, Hashem doesn’t want to, He won’t help you. You won’t receive any awakening of Yom Kippur. All Jews receive an awakening of Yom Kippur, and the one who is machti es harabim doesn’t receive.
Could be, but I’m saying, it’s a bit different than later. Because later it’s difficult, but you can accomplish it. It’s not gone in with the masses, you now need to go seek out a bunch of people. But from a good path to an evil path, going back is a case, it’s not certain that you’ll be able to succeed.
When you caused someone to sin that because of you he didn’t put on tefillin, you can go ask him that he should start putting on tefillin. But he became a bad person, becoming again a good person is a tremendous task. This is a prevention, it’s very difficult. Or his son went in bad culture, it’s seemingly the same thing, that the person became accustomed to bad.
So seemingly the prevention of teshuvah here is because as long as he can’t do this great… it’s truly a miracle to be able to go and turn a person from an evil path back to a good path. Therefore it prevents. As long as one doesn’t do this, it prevents. Perhaps he means this way.
Why does he tell us the entire list? What does the list do here? The list means to say that one should be very careful in these things, because usually a person thinks, I can always do teshuvah. It’s not that on everything one can do teshuvah. So, as you say, because it’s difficult, for whatever reasons, but could be for these people, it brings out the severity of the matter, what this is.
There are different ways to bring out severity. One can say, “Someone who transgresses this receives a great punishment.” It’s indeed a way of saying, “Listen, on this one won’t be able to do teshuvah.” That’s how it is. You forgot to put on tefillin one day, you can do teshuvah in one second. But if you said “Shabbos is over,” if you said “our lips don’t cease from saying to You,” you didn’t forgive your son when you could, you can’t be able to do teshuvah. You can’t be able to, okay, we’ll see later, but it’s very… very bad for you, that as you say, there’s no way back, going back in such a manner.
The fourth thing from him is, “One who says ‘I will sin and repent,'” someone who uses teshuvah as a motivation to sin. He thinks to himself, “Should I sin, should I not sin? Yes, let me sin, I can afterwards do teshuvah.” You can’t, because your intention was that it’s a negation. Your teshuvah made you sin. Therefore, now you think you’ll now do teshuvah, and afterwards you’ll sin again. I don’t take your teshuvah seriously. His teshuvah isn’t serious, because we say, your teshuvah is to be able to sin again, yes? Because by you teshuvah is such an easy thing, one sins with the teshuvah, it’s a joke.
In this category I see, one who says, not necessarily teshuvah, rather he says, “I will sin and Yom Kippur will atone.” He doesn’t take seriously the matter, what is the power of teshuvah of Yom Kippur, the power of atonement of Yom Kippur he doesn’t take seriously. Very good.
It’s very interesting, because the Gemara in Yoma says, in our version in the Mishnah it says, “One who says ‘I will sin and repent, I will sin and repent.'” Says the Gemara, this is twice because “one who transgressed and repeated it, it becomes to him like something permitted.” It’s implied in the Gemara it’s not your explanation, rather the explanation is that he already sinned twice, then it becomes difficult for him to do teshuvah. But the Rambam doesn’t bring this. The Rambam had this explanation said as you say, that “I will sin and repent” is itself a thing that doesn’t cause.
Ah, you see very well, the Rambam says exactly the language that you said, I’m speaking, namely, “Hashem won’t help to accomplish on Yom Kippur what he comes fearing will be atoned for him.” It’s not that Hashem forgives on Yom Kippur. Hashem helps. There’s a simple thing, Hashem helps that on Yom Kippur one goes to shul and has clarity of mind, one can do teshuvah. The person, exactly on Yom Kippur he has some trouble, he doesn’t have clarity of mind.
But this is true “I will repent and sin.” This doesn’t mean that the person says “I will repent and sin,” yes? What people say that one won’t do teshuvah when he falls back, that’s not true “I will repent and sin.” True “I will repent and sin” means he sins on the plan to do teshuvah. This is no way. One cannot sin on the plan to do teshuvah. This must be said, he won’t be able to do teshuvah. The plan won’t work.
There was a sermon that was said that true “I will repent and sin” doesn’t exist in recent years, one can no longer do true “I will repent and sin.”
The person, exactly on Yom Kippur he committed a sin, he doesn’t speak a single word. But this is true shame. This doesn’t mean that the person says “I will repent and sin,” yes? What people say that one will do teshuvah and falls back, that’s not true shame.
True shame means that he sins on the plan to do teshuvah. This is no shame. He sins on the plan to do teshuvah, and Hashem says, “I won’t give you any teshuvah to do.” There I won’t help you at all.
No, when a person says “true shame,” he says that sin is a small thing, one will quickly do teshuvah. He doesn’t take any sin seriously. Someone who says “I will repent and sin” is simply that he recognizes his limitations, he says that I’m a person who falls very quickly there. It’s a different kind of thing.
Already, let’s go further. Now, there are the first four things. The next five things are a different kind of category. They are “preventing teshuvah.” It’s not a great sin, yes? It just makes it very difficult to do teshuvah. It makes it like there will be a heavy door that becomes locked before teshuvah, and one must work very hard to break open that door.
Says the Rambam, “There are five things that prevent teshuvah from their doers”. They lock the door of teshuvah, the ways of teshuvah, for those who do these sins. And these are:
One who separates from the community. Someone who is a separatist from the community. But also not necessarily in such a manner as we learned last night in one of the sections, that these were truly, I know, people who are truly great apostates and wicked people.
But someone who doesn’t go to shul when there is a gathering of awakening, or when the rabbi says words of mussar. Why? Says the Rambam, “Therefore when they do teshuvah they won’t be with them”. When the community does teshuvah, for example a gathering of teshuvah, when the world says, as the Rambam says in the Laws of Teshuvah, at a gathering of teshuvah one says more words of conquest, words of forgiveness and atonement, it only helps for the people who are there in shul. There’s a condition, he should be there when it happens, but on the contrary, you’re not there, how will you do teshuvah?
“They won’t say.” By someone who merits they’ll say in the sukkos of those who do, you won’t merit in the merits that they do. Indeed when sinning with the world were you there? In the restaurant where the entire world is gathered, were you there?
I mean, he says, a separatist from the community doesn’t mean to say that he doesn’t belong to the Jews, rather he’s not there when the world does teshuvah. This can be so extreme, but it can also be, I mean, such people like us who consider ourselves individuals, are also somewhat in this category.
One must perhaps find, perhaps I can say, I have my own path of teshuvah that doesn’t go through the community, but it’s a true deficiency. Every individual, even if it’s a small group of Jews, some group, but they consider themselves that they’re religious, they also lose something from this, because the world sometimes makes a movement, and you’re not part. There are communal enactments, every individual must do certain enactments, and you’re not part.
Seemingly, the one who goes to every mussar sermon is a very strong teshuvah, because he takes all the chances of teshuvah. There is the one who only goes truly on Yom Kippur to shul, he loses most opportunities of teshuvah. It can also be someone who is only too much community, he never does teshuvah, he only goes to be. He’s already a true shame, yes.
Further, he says, “And one who argues with the words of the sages,” someone who fights against the words of the sages, and why is it difficult for him to do teshuvah? “Because his argument causes him to separate from them”. Every time the rabbi says words of conquest, every time the preacher says words of awakening, he dismisses it, and he makes controversy, he fights with the rabbi, and “causes him to separate from them,” to go away. Therefore, when someone needs a path of teshuvah, he won’t know the path of teshuvah, he won’t know how to do teshuvah.
Ah, so “argues” doesn’t mean here that he debates, he fights. No, he goes away. Controversy means, as we learned, “argues with his teacher’s authority,” he makes his own yeshiva, he makes his own… It’s similar to “separates from the community,” but this is “separates from the community” only from the sages. There is someone who is “separates from the community” and “separates from the sages.” He makes himself his own yeshiva, but in his yeshiva one can’t teach him the Shulchan Aruch of teshuvah as well. He won’t know the ways of teshuvah.
The third thing is one who scorns the mitzvos, someone who mocks mitzvos and doesn’t take mitzvos seriously. Perhaps he doesn’t even transgress the mitzvos, but it’s not important to him. Very similar to what we learned last night, one who scorns the mitzvos.
Why? “Since they became scorned in his eyes, behold he pursues them and doesn’t abandon them”. Someone who falls through once, but he still knows the importance of the mitzvah, he says tefillin is very holy, he knows all the virtues that tefillin does for a Jew, and he knows the importance, but he falls through once and doesn’t put on tefillin, he knows that he’ll do teshuvah and he’ll start again putting on tefillin.
But if it’s a very frequent thing that people do, because he didn’t do it for a period of time, he says, “Ah, it’s not so important to put on tefillin.” He begins to scorn it. So the first person didn’t put on tefillin for a period of time, but he doesn’t scorn, he’ll start again and everything will be good, he’ll do teshuvah, because on positive commandments one can do teshuvah.
But once you scorned the thing, behold he pursues them and doesn’t abandon them, you block for yourself with the scorning the ways of teshuvah. And if he doesn’t abandon them, what will he merit? How will you do teshuvah? You’ll only do teshuvah on things that you remember yes that it’s important, but the things that you already mocked, you won’t do teshuvah on them. If so, how will you do teshuvah on this?
I would say even more, regarding mitzvos whose special quality is to awaken teshuva (repentance), for example tekias shofar (blowing the shofar), we have learned about tekias shofar that it causes teshuva. If there is someone who says, “Shofar? No, it’s a custom, I know, it’s not so important,” he will not merit. Meriting doesn’t mean only in the mitzva itself, because mitzvos do much more than the mitzva of tekias shofar that we learned earlier, it’s a mitzva whose special quality is to awaken teshuva.
But I would say perhaps somewhat the opposite, that even if he will do teshuva, but for all those mitzvos that he disgraces, he will not do teshuva. That is, he will come to shul and he will remember that emuna (faith) in Hashem is very, very important, but all those mitzvos that he treats lightly, for those he will not do teshuva. His teshuva will not be complete. I keep saying that I mean that teshuva doesn’t just mean stopping doing sins, rather it means being purified from sins, you become a better person, etc.
The Rambam says further, one who disgraces his teachers, someone who disgraces his rabbis. This causes them, it causes the rabbis, if you want to have a rabbi like Yehoshua and Geichazi, their rabbis also aren’t angels, they are human beings, they won’t be able to draw you close, they will push you away, they will stop awakening you, they will stop talking to you, just as actually happened to two people, Yehoshua, who was already mentioned yesterday, someone who lost his portion in the World to Come, and Geichazi, who had great rabbis, but once they began going in bad ways, their rabbis would have brought them back, but because they disgraced their rabbis, their rabbis couldn’t bring them back.
Until one is not cast away, once you are cast away, the rabbi won’t be able to show you a teacher, the one who shows the true path, it’s not that the rabbi will show you the true way, therefore you won’t do teshuva.
It’s very important to remember, the Gemara says about these two Jews, yes, “Always let the left hand push away and the right hand draw near,” don’t push away, “not like Yehoshua and Geichazi, not like Geichazi whom Elisha pushed away with two hands, and not like Yehoshua ben Perachya who pushed away Yeshu the Nazarene with two hands.” The Gemara blames all these great heretics that are among the Jewish people, all these wicked people, the blame is that their rabbis didn’t draw them close. But here the Rambam says that he does have something to blame himself for, because he started up with the rabbi.
No, the Rambam says as I thought, that the rabbis will do this, because that’s how it works, what can you do, a person is only a person. Even the rabbis will try, if you don’t come to learn with derech eretz (proper conduct), you won’t be able to learn, and what will happen is, you won’t have a rabbi who will give you that.
It could be that there were people who committed greater sins than Yehoshua, so it appears here, and Geichazi, but they didn’t disgrace their rabbis, and they had their rabbis, and one could manage to bring them back in teshuva, but once one disgraces the rabbis, even if one only does a small thing, and so it actually says in the Gemara, what did Yehoshua do? He didn’t commit terrible apostasy, he committed small sins, he committed small sins, but once he disgraced his teachers, he didn’t have anyone to bring him back.
Very good, and that’s the thing. So it comes out if we want to learn a practical halacha from all these things, it’s clear how much one must be attached to one’s teachers, to the sages, to the community.
Is that a revelation, yes? On the contrary, we spoke about it yesterday. I gave you the fifth one, let’s see.
“One who hates rebuke” is someone who hates when he is rebuked. He doesn’t let his rabbi show him his faults, he doesn’t let his rabbi tell him mussar (ethical rebuke), he doesn’t let people tell him mussar. Why does it say “he will not have a path to teshuva”? Teshuva happens through listening when someone rebukes him. It says “rebuke causes teshuva.” When one rebukes someone, showing him his weaknesses, it causes teshuva. But if he doesn’t allow it, he hates when he is told mussar, he won’t be able to do teshuva.
Why does rebuke cause teshuva? “Because when one informs a person of his sins and embarrasses him, it causes him teshuva.” When one informs a person about his sins and embarrasses him, and he is ashamed by it, it causes him teshuva, then he will do teshuva. So one sees clearly in the Torah that reminding a person of his situation makes him do teshuva.
As Moshe says in the Torah, “Remember, do not forget.” He will enumerate here various places where we see this in Chazal (our Sages). Because in other words, it’s a very difficult thing, because most people hate rebuke and are all haters of rebuke. The Rambam says that one shouldn’t love rebuke. What is rebuke? It embarrasses you. Why shouldn’t you love this? Because it reminds you of your deficiencies. The Rambam says, yes, but this causes you to correct yourself. And he brings proofs that the Torah itself shamed the Jews. Why? Not because the Almighty hates the Jews, but because He wants them to do teshuva. Yes? Right.
All these things that we see how the Torah shows that reminding that one has sinned all the time makes one do teshuva, yes? Yes. But the Torah itself, the Torah itself, it’s a Torah that we learn, the Torah that Jews love, that we love the Torah. But if one is a hater of rebuke, I don’t understand why the Torah keeps being obligated to criticize the Jews. No, the Torah wants to make the Jews do teshuva, so?
As Moshe says in the Torah, “Remember, do not forget that you angered Hashem your God in the wilderness.” Basically, one reminds the Jews that they sinned in the wilderness. And the verse says, “You have been rebellious with Hashem.” Also one reminded the Jews of their sins. Ah, ah, I need to do it like this, it’s all one verse approximately. And what does it say? “And Hashem did not give you a heart to know and eyes to see.” One tells a person, you know your weaknesses. Or when Moshe Rabbeinu rebukes the Jews, he says, “A foolish people and not wise,” a foolish nation, a nation that is ungrateful.
And so Yeshayahu rebuked Israel and said, “Woe, sinful nation, people laden with iniquity,” “children who deal corruptly,” those verses there. And further in Yeshayahu, “An ox knows its owner… but Israel does not know, My people does not consider.” Jews have forgotten the Almighty. An ox is grateful to its owner, and you? Oxen are better than you. It’s not a nice thing, but the prophet does it.
And further, “And I knew that you are obstinate, and your neck is an iron sinew and your forehead brass.” You are brazen-faced, you are stubborn, and so on. “And I knew,” I already know it.
And so Hashem commanded Yeshayahu to rebuke them for their sins, also the Almighty tells Yeshayahu the prophet he should rebuke the sins, as it says “Call out with a full throat, do not hold back, raise your voice like a shofar,” cry out to the Jews their sins. And so all the prophets rebuked Israel until they returned in teshuva, all the prophets were to give rebukes and fearful mussar to the Jews until they do teshuva.
Yeshayahu says very beautiful mussar, yes. It’s brought in the Rambam, “Therefore it is necessary to appoint in every community of Israel a great and elderly sage.” First of all, the first obligation is that in every community there should be a great and elderly sage who is God-fearing. I don’t know what the community is otherwise. In every community there must be a great and elderly sage who is God-fearing from his youth, and beloved to them, he should be beloved by the people, who will rebuke the masses and bring them back in teshuva, he should rebuke the public and bring them back in teshuva.
And this one who hates rebukes, the one who hates rebukes, is the one who doesn’t want to rebuke. He doesn’t come to the Pirkei Avos shiur, he doesn’t come to the shalosh seudos drasha (third Sabbath meal discourse), he doesn’t listen to all these divrei Torah (words of Torah). Therefore he will stand in his sins, he will remain with his sins, which in his eyes are good, which in his eyes are very good. He is by himself, he has learned some errors, if there’s someone who knows better, someone who says he’s doing wrong, and he is simply, it’s impossible.
I thought to myself, the five are essentially not being a baal gaava (prideful person) and a lover of wisdom. Someone who has some small intellect, he stands on the side, I know everything. All five are prideful people and lovers of wisdom, yes. But what doesn’t come from this? Each one takes his mitzvos very seriously, he has figured out that it’s not exactly so important, he dismisses it, he dismisses it. In short, not being too great a lover of wisdom. A little is pleasant, but yes.
It’s very important, but nowadays, once there was a person who was called the reprover. I remember, I was a boy, there was a Jew in town, he had a maggid (preacher), a reprover, yes. Nowadays I don’t know if there is, but already, one must see. It says in the Gemara, “If there is in this generation one who knows how to rebuke.” But one must find someone who is a lover of the community, and he should rebuke. It’s very important. He should be a lover of the community, he should be a lover of the community, yes.
They tell the story of the Vilna Gaon, the Tzanzer Rav, that they sought someone to say a bit of mussar. One must find someone, it’s the opposite, someone who is in a position of power is very hard to find someone to rebuke him sometimes. One must find a… an enemy cannot be for a lover. Rabbi Yochanan ben Zakkai said, “One must say mussar to me too.”
Okay, the Rambam says further. After this there is another new one, another five things. He divides them into groups of five. Why? Because there are twenty-four. It must be four groups of five and one group of four. Yes.
The Rambam says further, and from them, another group, is “Five things, one who does them, it is impossible for him to do complete teshuva.” Another five things, that one who stumbles in these things it is very hard for him, or impossible, that he should do complete teshuva. That is, he can do teshuva, but not complete. Why? Because it’s sins between man and his fellow.
What are sins between man and his fellow? And we already learned earlier in the Laws of Teshuva, that a sin between man and his fellow is one must appease until he appeases his fellow. So, when you know the fellow you can go ask his forgiveness, but when “he doesn’t know his fellow whom he sinned against so that he can return and return to him what he stole or extorted or that he forgive him,” when you don’t know who is the fellow that you sinned against so that you could return to him what you wronged him with money matters, or he should forgive you, when you don’t know who the fellow is, it’s very hard for him.
Actually, all fellows is hard, because you don’t know for sure he will forgive. One can go to the grave, but always it’s hard. But here it’s very hard. But you know that it’s hard it is. But usually, a fellow even if he doesn’t forgive, but you did your effort. It could be that the teshuva is more or less, it still lacks a certain complete teshuva, but you won’t even be able to do the minimum of asking forgiveness.
The Rambam brings “One who curses the masses.” Someone curses the masses, he scolds the public. Masses I mean, I mean a certain masses, not that someone criticizes Mizrachists. He can’t even do teshuva, because you now need to ask forgiveness from every Mizrachist. True? Don’t say, not possible. He doesn’t even have the truth, he can’t even do that. Because go… he didn’t scold a known person, he didn’t scold a specific person, so that he can return to him and ask him to forgive him, he should be able to ask his forgiveness.
And you remain on… one must be very careful not to curse. If one scolds, one should scold a certain person, so that one can go ask his forgiveness. Very important. And one sees, this is also such a cowardly thing. In general society. Say whom you hold that you want to criticize, and you can at least do teshuva. Ah, you criticized him? You can at least do teshuva.
This is “One who partners with a thief.” If someone divides up… someone has a business with a thief, he himself is not a thief, but he is the thief’s partner. He is the one that the thief comes to divide with him or sell to him. His going also is a big thing. If the thief distributes charity to the institutions, one must know what the halacha is. Okay, partner means a… he helps the thief, he buys from him, he is the laundry, he washes the money for the thief, yes.
The thief himself, I’m sure he has a list of whom he stole from. One day he will be able to do teshuva and go return to the people. But the one who partners with the thief, for him it will be very hard to do teshuva. Why? Because he doesn’t know whose this theft is, he doesn’t know the theft, the thing that he buys from the thief, he doesn’t know from whom it is. Rather the thief steals from the masses and brings to him, the thief steals from many people and brings to him, and he takes, he buys, he receives.
So two things. First of all, the one who partners with the thief will be very hard to do teshuva practically. And he says another thing, why else is it hard for him to do teshuva, because we learned earlier, one who causes to sin, that someone who causes a person to sin it’s hard to do teshuva. And if you help the thief, you are one who causes to sin, because you strengthen the hand of the thief and make him help in sinning.
It’s interesting, here one sees that causing to sin doesn’t only mean when you make him sin, but that you help him in sinning. The thief comes here already as an existing thief. It’s a matter of, yes, it’s strengthening the hand of the thief.
One must know, one may not buy a stolen thing, it’s a prohibition of “do not place blood.” It’s a complete foundation in the Laws of Theft that one may not buy. You know that someone is not an honest person, you know that the thing is stolen, you may not buy it. It’s in a certain way worse, one cannot do teshuva on this.
The Rambam says further, one who finds a lost object and doesn’t return it to the owners, someone finds a lost object and doesn’t do the mitzva of returning a lost object to announce it and return it to the owners, in total it’s only a mitzva, a positive commandment, actually there is a positive commandment and a negative commandment, but in any case, in total it’s only one specific mitzva, but it’s a serious mitzva that it’s hard to do teshuva, because after time when he does teshuva, when he will want to do teshuva, he doesn’t know to whom to return, he won’t know to whom to return, it will be hard to do teshuva. Therefore one must announce immediately, because then perhaps that one will come. Ten years later he will remember, he won’t know anymore who it was.
The next halacha, and so one who eats an ox and its offspring on one day, someone who eats an ox and its offspring on one day. Someone who stole from poor people, someone who extorts money from the poor and orphans and widows and lives on this.
The Rambam says, these are isolated people, the poor and orphans and widows are unfortunate people, miserable people. A known and famous person, someone who takes money from ordinary people, one knows from whom he takes. But the poor and orphans and widows, they don’t have an address, they don’t have a face, no publicity. And they wander from city to city, they wander around, and they have no one who knows them, they don’t have anyone who knows them, so that this robber knows whose this is and returns it to him.
So the poor and orphans and widows, besides that it’s simply the greater cruelty because there are extra mitzvos on this, it’s also practically hard, because from a householder in shul who has a certain address, you know to whom to return. But the poor and orphans and widows, this shows how pitiful the earlier times, the poor and orphans and widows were wandering people.
But it means today that today’s poor are wandering people, people who don’t have stability. It could be a widow, every bit of time that she grabs onto another man, and she becomes so adopted, and so on… who knows, in the end he will end up on the earth, sleeping in the hospital, not knowing how to return to him.
Further, one who accepts a bribe to pervert justice, a judge who takes a bribe to pervert his judgment. First of all, one is not allowed to take a bribe, but aside from that there’s a problem that one cannot do teshuva. Why? Because “einei de’ah adacha gei tela zi,” because once he has taken a bribe, “shochad ye’aver einei chachamim” (a bribe blinds the eyes of the wise) has occurred, you don’t know at all what happened. After the bribe you became drunk, you don’t know what transpired. You convince yourself that you know what the true ruling would have been, and you go to do teshuva and you go to reverse to the true ruling. But once you took a bribe, you lost clear thinking, and you don’t know what the true ruling should have been.
So be it, “einei de’ah adacha gei tela zi, v’kocho k’chamor asher yifra, shedavar yesh lo raglayim.” It’s not clear what the statement means. Usually, we said, usually there’s a way. Usually when a person doesn’t render a good judgment, there’s a way to go back and think about how it should have been. But once he took a bribe, he won’t be able to even go back and think, not go back.
I think he perhaps means even the opposite. In other words, someone takes a bribe. But it could actually be that the one who gave him the bribe was right. But it could be that he was half right. Here he becomes… here perhaps it means there are two sides that the world told him. It’s very hard to figure out. When it’s a clearly foolish way, and he says I’ll definitely win, I can give you now. Or he takes a bribe. Presumably if you take a bribe, I think even if the other one is a bit right. Yes? It’s actually “mahapeich bizchuto” (turning it to his merit). It’s not even possible to know exactly how much was the favor, what percentage did you answer him. So what can he do? I mean, it’s a very big problem to take a bribe.
So the point is, how the problem is also for bribery that perhaps isn’t bribery in the strict sense. I know, he takes in money from a yeshiva and he takes money from the wealthy people and he’s not fair among the students, he won’t remember at all. He wasn’t fair anymore, he’s crazy, he has a problem. Also you can’t know, because at a certain point, he shouldn’t take it in at all. There’s nothing to grasp at all, he doesn’t have any negiah (conflict of interest) at all.
And there’s another problem, what you take on, that’s an even greater sin. There’s a prohibition to give a bribe.
He won’t be able to… how wasn’t he fair? He’s bribed! He has a personal interest, you can’t know, because in a certain way, he needs to take in a bit. It’s very difficult to grasp at all one’s own negiah (bias) in the sin.
It’s also a problem, the one who takes a bribe also has a great sin. There’s a prohibition to give a bribe, there’s also a prohibition to steal. The person who goes to bribe, you’re helping him steal, you’re helping him do the sin of bribery, “shemachazik yado” (strengthening his hand), you’re helping the bribe-giver, and “machti oser iz a machti” (one who causes another to sin is a sinner). And everyone goes to calculate the Rambam. Every sin that requires two people to do, the second one is a machti (one who causes sin), it’s a sin. Yes, yes, yes, it comes out.
It appears that this type of machti the Rambam only applies as a branch. Both by the machti and by the one who divides the custom, when it said such a thing. Okay, there we understand, but it’s not. Okay, yes, and further the Rambam will now calculate another category of another five things that are akeiv teshuva (prevent teshuva), but these are easier things, still why it’s certainly very hard to do teshuva, the Rambam says so, things that in practice he sins and in practice he has them. Like a Jew mixes in, he thinks it’s nothing. So he won’t do teshuva, unlike the previous one, he won’t do teshuva for other reasons because he can’t, or because he won’t be on the level of the teachers, these are things that he himself will be mistaken about a small thing. It’s such a problem.
But a theft… essentially it’s a matter of theft, because the one who offered him the meal didn’t really mean to make you acquire it, because he didn’t hold. But what then? He said it was without choice, and the person ate, and medameh shelo chata (imagines he didn’t sin), he convinces himself that he didn’t sin.
How one should not think, small sins, I’ll think I won’t punish him because it’s only a small thing, will I think I’ll also give him a bit of reward for the person. But in truth there is something here, a matter that he needs to do teshuva.
This is one way that the righteous found a way out, because it’s a difficult thing when a poor person invites someone for a meal, and he just says “I don’t want to.” “Ah, why don’t you want from a poor person, can’t you from him either?” He said, “No, the doctor doesn’t let me eat.” And the person said to those around him, “The Rambam is a great doctor. The Rambam doesn’t let one eat from a seudat hareshut (optional meal), a meal that isn’t a mitzvah.” Ah, okay. Usually there’s a way out, it’s not such a big problem. Okay.
How much is the situation? Yes. The Rambam says further, “and one who uses the collateral of a poor person.” Or someone, similar to the previous one, he borrows things from the poor person, he borrows the vessels, avuto is his… a collateral, right? He took collateral from the poor person, and he doesn’t have permission to use the collateral. He borrows from a poor person. An avot means a collateral. “Lo tavo el beito la’avot avoto” (You shall not enter his house to take his collateral). Avot means a collateral, what do I mean. “Hasheiv tashiv lo et ha’avot” (You shall surely return the collateral to him), it says in the verse.
But what are we talking about here? “Mashkono shel ani.” I’m not clear. Yes, I mean he borrows things from a… instead… avuto shel ani means that he borrowed it for a collateral, but he uses it. And he brings that the halacha is, when one uses it, one may perhaps use it, but one must deduct from the debt.
But he doesn’t do it. Why? Why doesn’t he do it? The Rambam says so, that when a wealthy person borrows and he gives him some golden object, he won’t use it because it’s gold. Or he thinks, he uses just some object, how much it costs, the depreciation, he pays him. But avuto shel ani, what is that usually? An axe, a plow, cheap things. We’ll remain one a seirim, what will happen if I use it? Appearance-wise he should pay. But in practice it becomes yes, with every use it becomes a drop less worth. He’s stealing from the poor person a small theft. Ah, good.
Further, “v’lo taturu acharei levavchem v’acharei eineichem” (and you shall not follow after your heart and after your eyes). Someone who looks at arayot (forbidden relations). Why is this difficult? Because presumably he’s not someone who looks in a manner of I wasn’t intimate with her, and I didn’t touch her, and I didn’t do any kirvah la’arayot (closeness to forbidden relations). Yes? But there’s someone, he doesn’t know that looking itself is a great sin, that the looking itself is a sin. Why? Because it can cause the actual forbidden relation, as it says “v’lo taturu acharei levavchem v’acharei eineichem.”
It’s interesting, we see here that even if he wasn’t actually stumbled, the sin itself is a sin that it can cause. The person didn’t know, because that’s the reason at all why he thinks it’s not a sin. Yes, he says “ati beloi ikevei atar,” right? He means… he has… this means that the great sin is because it causes, it goes to the actual forbidden relation.
So, what’s the problem? That eventually he will stumble? Basically, yes. He’ll need to do teshuva then when he stumbles. But one must do teshuva on the fact that all this looking itself is itself a type of sin. One must do teshuva for this before it comes to that.
When one connects with frivolity, this is usually “achizat kos hadorshan” (grasping the cup of interpretation). The Rambam indeed says “achizat kos hadorshan” because people think it’s a small sin. One must understand, the truth is that all these things are small sins. The Rambam says “great sin.” It’s true, it’s a great sin, but it’s a great sin proportionally. Great in that it brings to forbidden relations. But it’s still a serious thing. But it’s like someone who eats forbidden foods sufficiently etc., dust of theft, dust of etc. That is, the severity is because it’s a small thing. Because it’s a small thing the person thinks it’s not there. And this brings to the severity here regarding teshuva. The Rambam says “great sin,” he says “great” because it brings to the actual deed.
But the Rambam says further, “one who honors himself through his friend’s disgrace.” And this is interesting, this is something he already brought in “they have no portion in the World to Come.” Someone who honors himself through his friend’s disgrace, he’s not wicked. There’s a wicked person who loves to cause pain to another. He’s not such a wicked person. He simply seeks honor. His way of finding honor is, he’s not as smart as the rabbi or as the Torah scholar, but he’s smarter than the ignoramus. So, he always makes a contrast, he asks the ignoramus or he’s stronger than the boy, than the one chased from school.
When he compares himself to this, the Rambam says, if in his heart there is no sin, and he won’t be proud of it and won’t be ashamed, it’s not even in your head. It’s not there at all. But what? Rather, rather, the way of his good deeds and his wisdom opposite his friend’s deeds and his wisdom. He compares himself to someone weaker than him. The Daat Zekeinim from the Baalei HaTosafot, love in his friend contempt. He knows the whole time that he’s better than the other, or he compares himself to the other. It’s interesting.
Now, what are people like us who are accustomed the whole time to criticize others, what is more or less that? They also don’t have… this doesn’t make any leniency in the… no, what does teshuva do. But it’s usually when one criticizes another, why is that? Because that way he likes himself much better. He says, how good you are, you want to be proud sometimes. This also comes often from people, I don’t claim humility, understand? But to go around saying, “I’ve already learned two tractates, I know them…” Good, that doesn’t fit. But to criticize the other… okay, compared to the other I’m quite good. Yes, such types of things. It’s a sin of humility. Be proud sometimes, say that you’re better. Okay, it’s humble. Doesn’t fit him. He accepts the leniency of his friend.
I want for the students who don’t know, our Rosh Yeshiva is very humble, and many make themselves away.
The Rambam says further, and one who suspects the innocent, someone who suspects… You know the opposite of “hevei mekabel et kol ha’adam b’seiver panim yafot” (receive every person with a pleasant countenance)? What’s lenient and what’s strict? But the teshuva. “Hevei mekabel et kol ha’adam” means that one wants the other to be higher than oneself. One makes the other.
The Rambam says further, and one who suspects the innocent, someone who suspects people who haven’t… it’s already… suspecting people of sins, is further the same thing, because if in his heart there is no sin, he won’t think about this one’s deeds, it’s already… suspecting the innocent doesn’t mean he accuses them. In his heart he thinks badly about the other. He’s not now talking with his friends. “Yachshov b’machshavto, shema elu chatu, shema hu zilzel” (he thinks in his thought, perhaps these sinned, perhaps he was contemptuous), he says perhaps.
When he goes around slandering and the other definitely did a sin, people will now go hit or I don’t know what to do, he says, “it could be.” Like one who knows that this one serves, he doesn’t know that… what’s the sin? Why? He already knows the sin. Shema’amid adam kasher b’da’ato k’baal aveirot (he establishes a kosher person in his mind as a sinner). The Rambam says yes, in his mind. Because he thinks about a person who is a good person, that he’s a sinner. This is a sin in thoughts, this is a sin in thoughts, this is he looks down on people.
Here it appears that judging unfavorably doesn’t mean… as I think, judging unfavorably means in action, he should treat the other like a normal person. Even in his head, he shouldn’t look down on people, he shouldn’t have love of Israel for the other, even if he’s wise about all these things. He shouldn’t think bad things about a person.
It’s interesting, here it appears that even if he’s a sinner, you shouldn’t think about a person… means judge a person badly without evidence. A person may not think badly about someone without evidence. This makes up revenge and bearing a grudge, how one speaks about people, has everything to do with how one judges them.
It’s interesting, honoring oneself through friend’s disgrace and suspecting the innocent is almost the same thing. Honoring oneself through friend’s disgrace means he does it for other people, suspecting the innocent is for himself. He considers himself better than others, because he suspects other people of bad things.
Honoring oneself through friend’s disgrace means even if he’s not even a sinner, he’s a simple chassid, he still lifts himself above the simple ones.
And these are the five things where the problem with them is that people don’t grasp that it’s a sin, people don’t grasp that it’s a sin, therefore one doesn’t do teshuva, because one doesn’t hold that it’s a sin.
Very good. The Rambam says further, “And five things, one who does them cannot do complete teshuva, because they are sins that a person is drawn after them and they are light in his eyes, and he thinks he’s not sinning, and he’s found sinning and doesn’t know in order to repent from them, and if they inform him about them he doesn’t listen, or he says perhaps that’s the halacha.”
“And five things,” there are another five things that are also difficult for them to do teshuva, because they’re things that are attractive, they’re addictive, they make one become drawn into them. “And they are light in his eyes,” and it’s hard to separate from them. “Therefore a person must be very careful from them lest he cling to them,” a person must very strongly watch perhaps he became contaminated, he became caught in this. “And these are very bad character traits,” these are very severe traits that catch a person. “And these are,” they become afterwards attachments, they become very sticky things, contagious.
“And these are: tale-bearing,” the idea of carrying and bringing information from one to another, negative information.
“And evil speech,” lashon hara, which we learned that a baal lashon hara has no portion in the World to Come, one shouldn’t start, because from plain lashon hara one becomes a baal lashon hara.
And so on. And a hot-tempered person, a person who is always angry.
And one with evil thoughts, a person who thinks evil thoughts. What does evil thoughts mean? I don’t know what he means. He says jealousy, desire, imagination, these things. It probably doesn’t mean sinful thoughts, or it probably means evil thoughts between man and his fellow. But all here are between man and his fellow things.
So why shouldn’t one start? Because from simple lashon hara one becomes a baal lashon hara, one begins to enjoy, and so on. A hot-tempered person, a person who is always angry. One with evil thoughts, a person who thinks evil thoughts. What does evil thoughts mean? He says jealousy, desire, and such things. He doesn’t say just sinful thoughts, but just evil thoughts between man and his fellow. All these are between man and his fellow things. Jealousy, desire, honor, he thinks very much about his pride or about things.
And one who associates with the wicked, someone who associates with the wicked. Why are these things so bad? But, sheyilmad mima’asav (that he will learn from his deeds), he learns from their deeds, v’yeirashmu b’libo (and they will be engraved in his heart), the deeds of the wicked become engraved in his heart. This is what Solomon says, as Solomon says, “v’ro’eh kesilim yeiroa” (and one who associates with fools will suffer), one who befriends and spends time with fools, with stupid people, yeiroa, becomes bad himself.
The Rambam says further, “We have already explained in Hilchos Deos (Laws of Character Traits) things that every person needs to conduct themselves with always.” In Hilchos Deos we have already learned things that a person must always do. Let’s think, all these five things that are the last category that the Rambam brings from the Braisa, from the twenty-four things, all of them are matters from Hilchos Deos. Chillul Hashem (desecration of God’s name) is not only, it’s stated there. Ba’al cheimah (hot-tempered person) is in Chapter 2, the Rambam that stands against anger. Ba’al machshavah ra’ah (one with evil thoughts), whatever it means, it means one of the things that’s stated there. Hamischabeir larashah (one who associates with the wicked), the entire lengthy discussion is there about associating with the wicked.
The Rambam says, you see that I have already spoken about all these things, I have already spoken about all these things, and it can in any case be that he wants to do teshuvah (repentance). And now one understands that the me’akbei hateshuvah (impediments to repentance) are things, such bad character traits that are against teshuvah. But it’s obvious that one must have good character traits.
The Rambam says further, “All these things and similar ones,” all these twenty-four things, “even though they impede repentance,” even though it makes the teshuvah difficult or take longer, “they do not prevent repentance, rather if a person does teshuvah from them, behold he is a ba’al teshuvah (penitent),” if he does indeed do teshuvah, he becomes a ba’al teshuvah.
We had here only a ba’al cheimah, he becomes from a ba’al cheimah he becomes a ba’al teshuvah. A teshuvah person, yes. “And he has a portion in the World to Come,” he does indeed have a portion in the World to Come, and the reason why it was calculated this way here is precisely so that one should know that one should work on it, one should focus on it so that one should indeed do teshuvah even though it is difficult.
Yes, good. Okay. Perhaps monei’in (prevent) means like we learned earlier in the beginning, let’s not think that monei’in means that the Almighty does not accept in repentance those who do this. Monei’in means, He makes it clear that it is more difficult, but why should one do teshuvah from it? That is indeed the work.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80052#
The Rambam states in his introduction: “Hilchos Teshuva, and additional fundamental principles of faith are included with them.” The ten chapters are divided:
– Chapters 1-4: Hilchos Teshuva proper – laws of regret, confession, weighing sins, impediments to teshuva.
– Chapters 5-10: Fundamental principles of faith connected to teshuva – free will, reward and punishment, principles of religion.
Chapter 4 is the “last” of the teshuva section – it is the final, lowest level of teshuva-laws, dealing with things that make one “stuck” in one’s sins.
In Chapter 3, the Rambam dealt with people about whom Chazal say “they have no portion in the World to Come,” with two categories:
1. People who literally have no portion in the World to Come (heretics, those who oppress the Jewish people, those who sin brazenly) – for them teshuva is nearly impossible.
2. People about whom Chazal use the language “they have no portion in the World to Come” to emphasize the severity of the matter (one who publicly shames another, lashon hara), but it is to arouse awareness of how hard one must work on teshuva.
Chapter 4 continues to an even lower level – things that impede teshuva – things that a person thinks are not so dangerous, but in truth they are very serious.
The Rambam added to the things that result in “no portion in the World to Come” the condition: “hargil bahem” – not someone who does it once, but someone who is habituated in it. This is a condition that the Rambam adds, which is not explicit in the Gemara. The explanation is: through habituation a person becomes a “bad person” – he acquires a bad character trait (as the Rambam teaches in Hilchos Deos regarding habituation).
Distinction between “habituation” and “yad ramah”:
– Yad ramah is chutzpah, rebellion against the Kingdom – this can be even once, when someone does it with chutzpah.
– Habituation is a different problem: the person “cuts out” the sin from his consciousness, he doesn’t reckon with it at all – “it becomes permitted to him.” He becomes stuck, it becomes difficult for him to separate (like “avar v’shana bah”). “It becomes permitted to him” can mean a bit of heresy (he holds it’s permitted), or just that he’s stuck and can’t tear himself away.
Example: Regarding lashon hara, the Rambam says “ba’al lashon hara” – not someone who speaks lashon hara sometimes, but a “lashon hara person.” In Hilchos Deos, the Rambam also makes this distinction between “speaking lashon hara” and “establishing oneself to speak lashon hara.”
The impediments to teshuva are things where the person becomes “such a type of person” – he becomes stuck in his sins. This fits with the general structure of Hilchos Teshuva: the Rambam gradually moves from “one must do teshuva for sins” to “one must become a better person.” This is confirmed by the fact that at the end of Chapter 4, the Rambam lists eight character traits (shemonah deos) that one should conduct oneself with – teshuva is not just stopping an action, but becoming a different person.
—
Rambam: “Twenty-four things impede teshuva.”
Twenty-four things hold back / make teshuva difficult.
1) What does “impede” mean?
Two approaches are discussed:
– Impede = delay: It takes longer, it’s harder, but one can still do teshuva. This is not “prevent” (completely blocking).
– Impede = condition (like with a sacrifice, where an impediment means without it it’s not valid): perhaps it means that even if he does teshuva with all the laws, if he did the sin, it doesn’t help.
Conclusion: The Rambam understands “impede” as delay – it makes teshuva take longer and be harder, not that it’s impossible. This is confirmed at the end of Halacha 4 where the Rambam says explicitly: “Even though they impede teshuva, they do not prevent teshuva.”
2) Which teshuva are we talking about?
Here we’re talking about general teshuva – becoming a better person, not just stopping one specific thing. But even for this person one can distinguish: (a) stopping a certain sin, (b) broader teshuva – becoming a servant of Hashem.
3) Source of the list – Rif in Maseches Yoma
The Kesef Mishneh and others search for the source of the 24 things. The Rif in Maseches Yoma brings the list, but one hasn’t found a clear Baraisa or Gemara that is the source. It was thought to be a Baraisa, but the Rambam himself in a responsum writes that he doesn’t know whether the Rif compiled it himself or not. The Rambam says: part of these things stand explicitly in Mishnah and Talmud, and others can be learned “with clear explanation” – kal vachomer from what is stated.
4) The Rambam’s own work – categorization
The Rambam didn’t simply reprint the Rif’s list. He:
– Explained what is wrong with each thing
– Explained why it is “as if it impedes teshuva”
– Made his own categories (four such, five such, etc.) – this doesn’t appear in the Rif, this is the Rambam’s innovation.
This is compared to Hilchos Talmud Torah, where the Rambam also took a list of 24 things (24 things for which one is liable to excommunication) from Chazal, but there the number 24 itself is from Chazal. Here the number 24 is from the Rif, but the internal categories are the Rambam’s own.
—
Rambam: “Four of them are great sins, and one who does one of them – the Holy One Blessed Be He does not enable him to do teshuva because of the magnitude of his sin.”
Four of the 24 are great sins, and the Almighty doesn’t help the person do teshuva, because of the magnitude of his sin.
1) What does “Hashem doesn’t enable him” mean?
Usually, when someone wants to do teshuva, he receives Divine assistance – “One who comes to purify himself is helped.” The Almighty gives good thoughts, people are aroused to teshuva. For these four sins the person doesn’t receive this help – he must work harder on teshuva himself. “Enable him” doesn’t mean it’s impossible – the Almighty doesn’t prevent him from doing teshuva – he just doesn’t receive any help. He can still do teshuva, but he must work harder.
Divine assistance for teshuva is “conducive to teshuva” – the Almighty gives people good thoughts, people are aroused during the Days of Awe. For these sins this doesn’t come.
Rambam: “One who causes the masses to sin, and included in this sin is one who prevents the masses from performing a mitzvah.”
Explanation: Someone who makes the masses sin, or someone who holds back the masses from doing a mitzvah.
Innovations:
– Distinction between “causes the masses to sin” in Chapter 3 and here: In Chapter 3 (regarding “no portion in the World to Come”) it’s presumably a more severe case — someone who stands “brazenly” against the Jewish people and the Torah. Here it can be on a much lighter level — for example, someone who talks loudly during davening and the whole shul therefore doesn’t daven well. This is also “causing the masses to sin” but on a lower level.
– “Prevents the masses from performing a mitzvah” — what does this mean practically? It can also mean: a group of Jews want to daven with concentration and he disturbs their concentration; or people want to make a minyan in town and he doesn’t join the project. He doesn’t make anyone do a sin, but he doesn’t join the mitzvah-project.
– Measure for measure: The one who causes the masses to sin is the opposite of one who returns people in teshuva — he is a “returner in error.” Therefore it’s measure for measure that “they don’t enable him to do teshuva.”
Rambam: “One who turns his friend from the good path to the bad path, such as an enticer and misleader.”
Explanation: Even for one individual — he makes him from a good person to a bad person.
Innovations:
– Distinction between masses and individual: For masses even a smaller sin is enough (preventing a mitzvah, disturbing davening). For an individual it must be a much harsher thing — he literally ruins him, from the good path to the bad path. Not just one sin, but he corrupts the whole person.
– “Such as an enticer and misleader” — not necessarily idolatry: Here he means someone who is “similar” to an enticer — he is a bad friend who makes a good boy become a bad boy. An enticer to idolatry (which was already dealt with as even more severe — no teshuva or atonement) is a higher level.
– Source from Tosefta Nedarim: The Rambam brings a kal vachomer from the property of an apostate city that is burned — which is specifically connected to an enticer and misleader.
Rambam: “One who sees his son going in a bad direction and doesn’t protest… since his son is in his authority, if he had protested he would have separated, and it turns out as if he caused him to sin.”
Explanation: A father who sees his child going in a bad direction and doesn’t hold him back — because the child is in his authority, it’s as if he caused him to sin.
Innovations:
– “Bad direction” — explanation: “Tarbut” is like “increase” — he grows up in bad things, he seeks to immerse himself in bad things tomorrow. Not that the father actively makes him bad, but he doesn’t hold him back from making himself bad.
– “His son is in his authority” — the key: Specifically because the child is in your authority, you have the responsibility. For another person one doesn’t have the same responsibility. But — if the son is already “out of his authority” (he’s already grown enough), then it doesn’t count. The Rambam brings the Gemara that “one who strikes his adult son violates ‘before the blind.'”
– Practical mussar: Often people don’t grasp that their children are still “in their authority” — that the father can say one word to him and he will stop going with bad friends. One says “it’s not my fault, he has bad friends” — but if you can protest, you’re obligated.
Rambam: “In this category, anyone who can protest others, whether masses or individuals, and doesn’t protest but leaves them in their stumbling.”
Explanation: Anyone who has power over other people and can protest them, and he doesn’t do it — falls into the same category.
Innovation: Through this one better understands the principle of “impedes teshuva” — it doesn’t only apply to your own child, but to every person who is in your sphere of influence.
– Simple reason: Even if you do teshuva, that other person hasn’t yet done teshuva. Your teshuva is not complete as long as that person is still in sin. The path to teshuva is: go and return the masses, the individual, your son in teshuva. But as long as you don’t do that — a major condition is missing in your teshuva.
– Distinction between “difficult” and “impossible”: Later the Rambam will have a category of things that are difficult because it’s many people (but one can accomplish it). Here it’s a deeper impediment — with “from good path to bad path” or “bad direction” it’s literally a miracle to be able to turn a person around. It’s not just difficult to find many people, but the very process of returning a corrupted person in teshuva is almost impossible.
– “They don’t allow him to do teshuva” — what does this mean? Not just that it’s difficult to fix the specific sin. The Almighty doesn’t let him do teshuva in general — he comes to Yom Kippur, he wants to become better, but he doesn’t receive any arousal. All Jews receive arousal on Yom Kippur, and the one who causes the masses to sin doesn’t receive it.
Rambam: “One who says ‘I will sin and repent’… in this category is one who says ‘I will sin and Yom Kippur will atone.'”
Explanation: Someone who uses teshuva or Yom Kippur as a motivation to sin — he thinks “let me sin, I can do teshuva afterwards” — for him teshuva is not serious.
Innovations:
– Why it impedes: For this person teshuva is a “joke” — he sins with the teshuva. His teshuva is not serious because he’s already planning to sin again. The Almighty doesn’t take such teshuva seriously.
– Rambam’s language: The Rambam says: “Hashem will not help to accomplish on Yom Kippur what he fears will be atoned for.” This means: the Almighty doesn’t simply forgive on Yom Kippur — the Almighty helps so that on Yom Kippur one should have presence of mind and be able to do teshuva. For this person the Almighty won’t help — precisely on Yom Kippur he’ll have a crisis, he won’t have presence of mind, he won’t receive any arousal.
– Distinction from the Gemara in Yoma: The Gemara in Yoma says “I will sin and repent, I will sin and repent” — twice — and the reason is “one who transgresses and repeats it, it becomes permitted to him.” It seems from the Gemara that the explanation is that he has already sinned twice, then it becomes difficult. The Rambam doesn’t bring this explanation — he learns that even once “I will sin and repent” is enough — the very plan to sin based on teshuva is an impediment.
– What is “real ‘I will sin and repent'”? “Real ‘I will sin and repent'” means: he sins on the plan to do teshuva — that is, the teshuva is the reason why he sins. This is not the same as someone who does teshuva and falls back — that’s a weakness, but not “I will sin and repent.” With “I will sin and repent” the teshuva itself is the instrument for the sin.
– Distinction between “despising the sin” and “recognizing one’s limitations”: Someone who says “I will repent and sin” (teshuva first, then sin) is specifically recognizing his limitations — he knows he’s a person who falls quickly. This is a different kind of thing than despising the sin. The one who despises the sin — the Almighty says “I won’t give you teshuva to do.” But the one who recognizes his weaknesses is in a different category.
—
Rambam: “Five things that impede teshuva for those who do them”
These are not great sins themselves, but things that block the door of teshuva — they make it very difficult to do teshuva. Like a heavy door that one must work very hard to break open.
Rambam: “One who separates from the community… therefore when they do teshuva he won’t be with them.”
Explanation: Someone who separates himself from the community. When the community does teshuva — at a teshuva gathering, at words of rebuke, at forgiveness and atonement — he’s not there, and he can’t merit the merits of the community.
Innovations:
1. This doesn’t mean only an extreme separatist like an apostate or wicked person (as learned in another section). Even someone who doesn’t go to shul when there’s an arousal gathering, or when the rabbi gives mussar — this is also included in “separates from the community” in this context.
2. “When they merit, they will say in the booths of the doers” — you don’t merit the merits that the community does. When sinning with the world you were there (in the restaurant where everyone is gathered), but at teshuva you’re not there?
3. Even “shtibel Jews” or pious groups who consider themselves individuals — they also lose something from this. Because the world sometimes makes agreements (enactments), and you’re not there. Everyone must do certain communal enactments.
4. Practical conclusion: One who goes to every mussar lecture has very strong teshuva, because he takes advantage of all opportunities for teshuva. One who only goes to shul on Yom Kippur loses most opportunities.
5. But also the reverse: It can be someone who is “too much community” — he only goes to be there, but he never does teshuva himself. He’s already a “real shame.”
Rambam: “And one who disputes the words of the sages… because his dispute causes him to separate from them.”
Explanation: Someone who argues with the words of the sages. His dispute causes him to go away from them, and he won’t know the paths of teshuva.
Innovations:
1. “Disputes” doesn’t mean he argues or fights. It means like “disputes his master’s authority” — he makes his own yeshiva, his own path. Every time the rabbi gives words of rebuke, the preacher gives words of arousal — he dismisses it, he makes dispute, he goes away.
2. The distinction between “separates from the community” and “disputes the words of the sages”: Both are similar, but “separates from the community” is separated from the community, and “disputes the words of the sages” is specifically separated from the sages. In his own yeshiva one can’t teach him the Shulchan Aruch of teshuva as well.
Rambam: “One who despises the mitzvos… since they are despised in his eyes, behold he pursues them and doesn’t leave them. And if he doesn’t leave them, what will he merit?”
Explanation: Someone who mocks mitzvos and doesn’t take them seriously. He perhaps doesn’t even transgress the mitzvos, but they’re not important to him. When one despises a mitzvah, one runs after the sin and doesn’t leave it, and therefore one can’t do teshuva.
Innovations:
1. The distinction between someone who falls through and someone who despises: Someone who knows that tefillin is holy, he knows all the virtues, but he sometimes falls through — he will do teshuva and start again. But someone who says “it’s not so important to put on tefillin” — he has despised the mitzvah, and he blocks for himself the paths of teshuva.
2. A person only does teshuva on things he remembers are important. The things he has already mocked — on that he won’t do teshuva.
3. Special innovation regarding mitzvos whose virtue is teshuva: Mitzvos like blowing the shofar, which the Rambam learned earlier that its virtue is to arouse teshuva — if someone says “shofar? It’s just a custom, not so important” — he won’t merit not only the mitzvah itself, but also what the mitzvah does (arouses teshuva).
4. Even if he will do teshuva, but on all the mitzvos he is contemptuous of he won’t do teshuva. He’ll come to shul and remember that faith in Hashem is important, but the mitzvos he’s contemptuous of — on those he won’t do teshuva. His teshuva won’t be complete. This fits with the principle that teshuva doesn’t just mean stopping doing sins, but “purifying from sins” — becoming a better person.
Rambam: “One who despises his teachers… causes them to push him away and abandon him… as happened to Yeshu and Geichazi.”
Explanation: Someone who despises his rabbis. This causes the rabbis — who are also people — not to draw him close, not to arouse him, to push him away. As happened with Yehoshua (ben Perachya) and Geichazi, who had great rabbis but because they despised their rabbis, their rabbis couldn’t bring them back.
Innovations:
1. The rabbis are also not angels — “they are human beings.” When a student doesn’t come with proper respect, the rabbis will push him away — not because they’re bad, but because that’s how it works.
2. The Rambam doesn’t only blame the rabbis. The Gemara (Sotah 47a) says “always let the left hand push away and the right hand draw near, not like Yehoshua ben Perachya who pushed away Yeshu the Nazarene with both hands, and not like Elisha who pushed away Geichazi with both hands” — the Gemara blames the rabbis that they didn’t draw near. But the Rambam says the student is also to blame, because he started by despising the rabbi.
3. There can be people who did greater sins than Yehoshua and Geichazi, but because they didn’t despise their rabbis, their rabbis were able to return them in teshuva. But once one despises the rabbis — even with just a small thing — one doesn’t have anyone to bring him back.
4. Practical halacha: It emerges how much one must cleave to one’s rabbis, to the sages, to the community.
Rambam: “One who hates rebuke… doesn’t leave him a path of teshuva… for when one informs a person of his sins and embarrasses him, it causes him teshuva.”
Explanation: Someone who hates when he’s given mussar. He doesn’t let his rabbi give him mussar, he doesn’t let people show him his weaknesses. Rebuke causes teshuva — when one informs a person about his sins and embarrasses him, it causes teshuva. But if he doesn’t allow it, he can’t do teshuva.
Innovations:
1. The Rambam doesn’t say one must love rebuke. What is rebuke? One embarrasses you, one reminds you of your deficiencies. Why shouldn’t one hate it? Because it reminds you of your deficiencies and this causes you to correct yourself.
2. Proofs from Torah that rebuke causes teshuva: The Rambam brings verses:
– “Remember, don’t forget that you angered Hashem your God in the desert”
– “You were rebellious with Hashem”
– “And Hashem didn’t give you a heart to know and eyes to see”
– “A foolish and unwise people” — Moshe Rabbeinu gives mussar to the Jews
– Yeshayahu: “Woe sinful nation, people heavy with iniquity, corrupt children”
– Yeshayahu: “An ox knows its owner… but Israel doesn’t know, My people doesn’t understand” — an ox recognizes gratitude to its owner, and Jews don’t
– “And I knew that you are stubborn and your neck is an iron sinew and your forehead is brass” — stubbornness and brazenness
– “Call out with your throat, don’t hold back, raise your voice like a shofar” — the Almighty commands Yeshayahu to cry out to the Jews their sins
3. A question and answer: If most people hate rebuke, why does the Torah itself obligate “hammering” at the Jews? Answer: The Torah itself — which Jews love — shows through its own rebuke that this is not because the Almighty hates the Jews, but because He wants them to do teshuva. The Torah’s rebuke is a model for how rebuke should work.
Rambam: “Therefore it’s necessary to establish in every Jewish community a great sage and elder and God-fearing from his youth and beloved to them, who will rebuke the masses and return them in teshuva.”
Explanation: In every community one must establish a great sage, an elder, God-fearing from youth, who is beloved by the people, he should rebuke the community and return them in teshuva.
Innovations:
– The rebuker must be “beloved to them” — beloved by the people. This is a condition in rebuke.
– “And this one who hates rebukes… therefore he will stand in his sins which in his eyes are good” — the one who hates rebukes, doesn’t come to classes, doesn’t hear words of Torah, remains with his sins because in his eyes they are good. He convinces himself that no one knows better than him.
– All five things of the second category are essentially connected to pride — everyone takes his mitzvos seriously but dismisses what he doesn’t want to hear.
– [Digression:] There used to be a special position of a “maggid” or “rebuker” in town. Nowadays this is almost nonexistent. The Gemara is quoted: “If there is in this generation one who knows how to rebuke” — one must find someone who is a lover of the community and can rebuke. A story is mentioned about the Vilna Gaon and the Tzanzer Rav who sought someone to give them mussar. The point: for someone in a position of power it’s very difficult to find a rebuker. Rabbi Yochanan ben Zakkai said one must also give him mussar.
—
Rambam: “And of them five things, one who does them it’s impossible for him to do complete teshuva, because they are sins between man and his fellow and he doesn’t know his fellow that he sinned against him so that he can return and return to him what he stole or oppressed or forgive him.”
Another group of five things — here the problem is that they are sins between man and his fellow, but one doesn’t know who the fellow is, so one can’t ask his forgiveness. One can do teshuva, but not complete teshuva.
With all sins between man and his fellow it’s difficult, because one doesn’t know for sure that the other will forgive (one can even go to the grave). But here it’s very difficult — one can’t even do the minimum of asking forgiveness, because one doesn’t know who the injured party is. With a regular sin between man and his fellow, even if the other doesn’t forgive, one has at least made one’s effort. Here even that is missing.
Rambam: “One who curses the masses, and didn’t curse a known person so that he can return to him and ask him to forgive him.”
Innovations:
– When one curses a specific person, one can go ask his forgiveness. But when one curses a whole group (masses), one can’t ask forgiveness from each individual.
– Innovation (humorously): If one curses, at least curse a specific person, so one can do teshuva! This shows that general curses are in a certain sense worse — and also “cowardly” — because one doesn’t take responsibility for a specific person.
Rambam: “One who partners with a thief, because he doesn’t know whose theft this is, but the thief steals from the masses and brings to him and he takes.”
Innovations:
– The partner with the thief is not himself the thief, but the one who buys from him, launders his money, shares with him — he is the “laundry” for the thief.
– Two reasons why teshuva is difficult: (a) Practically — he doesn’t know from whom the theft is, because the thief steals from many people. The thief himself presumably has a list of his victims, but the partner knows nothing. (b) Causes the masses to sin — he is strengthening the hand of the thief, he helps the thief continue to sin.
– Innovation: Here one sees that “causes to sin” doesn’t only mean when one makes someone sin, but also when one helps him in his sinning. The thief is already an existing thief — the partner doesn’t make him a thief, but he strengthens his hand.
– There’s a prohibition of “before the blind” — a principle in the laws of theft that one may not buy a stolen item. In a certain way this is worse than theft itself, because one can’t do teshuva.
Rambam: “One who finds a lost object and doesn’t announce it to return it to its owner… after time when he does teshuva he doesn’t know to whom to return.”
Innovations:
– Overall it’s a positive commandment (and negative commandment) of returning a lost object, but practically teshuva is difficult because after time one no longer knows to whom to return.
– Practical advice: Therefore one must immediately announce, because then perhaps the owner of the lost object will come. Ten years later one will no longer know who it was.
Rambam: “One who robs the poor and the orphans and the widows… these people are solitary, and wander from city to city and have no acquaintance, so that the robber knows whose this is and returns it to him.”
Innovations:
– The Rambam describes the poor, orphans, and widows as “solitary” — lonely, unfortunate people without an address, without publicity, without stability. They wander from city to city, no one knows them. Therefore the robber can’t know from whom he stole.
– Innovation: With a regular householder in shul with an address one knows to whom to return. But poor orphans and widows — besides that there’s extra severity because they’re special mitzvos (you shall not oppress any widow or orphan), it’s also practically impossible to find them.
– [Digression:] This shows how pitiful the old times were — poor orphans and widows were wandering people without stability. But also today this can be — a widow who clings to various people, an orphan who ends up on the street.
Rambam: “One who accepts a bribe to pervert justice.”
Innovations:
– The main innovation: Not only is bribery a prohibition, but teshuva is almost impossible. Why? Because “a bribe blinds the eyes of the wise” — once he took a bribe, he has lost clear thinking. He no longer knows at all what the true ruling should have been. He convinces himself that he knows the truth, but he can no longer think objectively.
– Innovation (depth): It can actually be that the one who gave the bribe was partially right. But after bribery one can no longer calculate what percentage of the ruling was truth and how much was distorted by the bribe. He is **”over
turns in his favor”** — he turns everything to that person’s benefit, but doesn’t know how much is legitimate. This makes teshuva practically impossible — he can’t reverse the ruling because he doesn’t know what the correct ruling would have been.
– [Digression:] This problem of bribery also exists in broader contexts — a rosh yeshiva who takes in money from wealthy donors and isn’t fair between students, this is also a form of bribery/bias. He will no longer even remember that he wasn’t fair.
– General innovation regarding bribery: With bribery there’s a double problem — the one who takes a bribe has a great sin, but the one who gives a bribe also transgresses: (a) prohibition to give a bribe, (b) “strengthens his hand” — he helps the bribe-taker sin, (c) “causes to sin” — he makes the other sin. The Rambam’s principle: every sin that requires two people to do, the second is a “causer to sin” — this is a sin in itself. But it seems that the “causer to sin” aspect the Rambam only adds as a branch (addition).
—
Rambam: “Things that one who does them… imagines in his soul that this is not a sin.”
These are sins that people consider trivial and therefore don’t do teshuva. The problem with all five things is that people don’t grasp that it’s a sin, so one doesn’t do teshuva.
Innovations:
– Someone who eats at a poor person’s home who invited him but really doesn’t have enough. This is essentially a matter of theft — because the host didn’t really transfer ownership of the food, but said it “without choice” (out of necessity), and the person “imagines he didn’t sin.”
– [Digression:] Tzaddikim found a way out of this — when a poor person invited them, they said “the doctor doesn’t let me eat,” and it was said that “the Rambam (as a doctor) doesn’t let one eat from a voluntary meal.”
Innovations:
– “Avot” means collateral, like the verse “you shall surely return to him the collateral.” When a rich person gives a golden item as collateral, one won’t use it or one will pay for the depreciation. But with a poor person’s collateral — an axe, a plow, cheap utensils — the person thinks “what will happen?” But with each use it becomes a bit less valuable, and he is stealing a small theft from the poor person.
Innovations:
– The person thinks he didn’t sin because he wasn’t intimate, didn’t touch, didn’t do any closeness to forbidden relations. But he doesn’t know that “seeing with the eyes is a great sin” — the looking itself is a sin, “because it causes the actual forbidden act.”
– Important innovation: The Rambam says “great sin” — but “great” here means “relatively” — great because it leads to the actual deed. It’s like the dust of theft, the dust of lashon hara — the severity is specifically because it’s a small thing, and because it’s a small thing the person thinks it’s nothing, and this leads to the severity regarding teshuva. Even if he didn’t actually stumble, he must do teshuva on the looking itself, before it comes to the deed.
Innovations:
– The Rambam already brought this regarding “no portion in the World to Come.” The innovation here: he’s not a wicked person who loves to cause pain to others. He simply seeks honor. His method is — he’s not as smart as the rabbi or Torah scholar, but he’s smarter than the ignoramus, so he always makes a contrast — he asks the ignoramus, he’s stronger than the weaker one. He thinks it’s not a sin because he doesn’t actively do bad — “in his heart there is no sin, and he won’t be proud of it and won’t be ashamed” — he feels nothing. He just compares “his good deeds and wisdom opposite his friend’s deeds and wisdom.”
– [Digression:] This is connected to the habit of criticizing others — when one criticizes another, it’s often because “this way he likes himself much better.” It’s a sin of humility — instead of being proud and saying “I’m better,” he criticizes the other.
Innovations:
– This doesn’t mean he explicitly accuses them — “in his mind” — he thinks in his heart badly about the other. “He will think in his thought perhaps they sinned, perhaps he was contemptuous.” He says “it could be.” The sin is: “he establishes an innocent person in his mind as a sinner” — he places a good person in his head as a sinner. This is a “sin in character” — he looks down on people.
– Innovation in judging favorably: Here it seems that “judging unfavorably” doesn’t only mean in action (how one deals with the other), but even in thought — a person may not think badly about another without evidence. This has to do with revenge and bearing a grudge — how one speaks about people has everything to do with how one judges them.
– Comparison between taking honor through friend’s disgrace and suspecting the innocent: It’s almost the same thing — taking honor through friend’s disgrace he does it for other people (external), suspecting the innocent is for himself (internal). Both come from the fact that he considers himself better than others.
—
Rambam: “And five things, one who does them it’s impossible for him to do complete teshuva, because they are sins that a person is drawn after them and they are light in his eyes, and he thinks it’s not a sin… therefore a person must be careful of them lest he cling to them, and these are very bad character traits.”
These are bad character traits that are “addictive” — one is drawn into them, they become “sticky” — sticky, contagious. A person must very carefully watch whether he’s already caught in this.
The Rambam lists:
1. Talebearing — carrying and bringing negative information from one to another.
2. Lashon hara — the Rambam already said that a ba’al lashon hara has no portion in the World to Come. The innovation here: from “plain” lashon hara one becomes a ba’al lashon hara — this is the “drawn” aspect. From simple lashon hara one becomes a “ba’al” lashon hara — one begins to enjoy it, it becomes a reality, a part of the person’s identity, and this makes teshuva harder.
3. Ba’al chemah — a person who is always angry.
4. Ba’al machshavos ra’os — this doesn’t mean sinful thoughts in the classic sense (between man and God), but bad thoughts of between man and his fellow — jealousy, desire, honor, pride. All things in the fifth category are between man and his fellow matters, character traits that relate to how one treats other people.
5. One who befriends a wicked person — so he will learn from his deeds and they will be inscribed in his heart, as Shlomo says “and one who shepherds fools will be broken.” — someone who spends time with fools becomes bad himself.
General innovation: All five things in the last category stem from Hilchos Deos. The Rambam himself says: “We have already explained in Hilchos Deos things that every person must conduct himself with always” — I already spoke of all these things in Hilchos Deos. Ba’al chemah is in Chapter 2 (against anger), one who befriends a wicked person is there at length, ba’al bad thought is also there. The Rambam makes a connection: the bad character traits that he already described in Hilchos Deos as things one must avoid in general, are also specifically impediments to teshuva.
—
Rambam: “All these things and similar to them, even though they impede teshuva, they don’t prevent teshuva, rather if a person does teshuva from them behold he is a ba’al teshuva, and he has a portion in the World to Come.”
All 24 things, although they make teshuva harder and longer, they don’t prevent teshuva entirely. If a person does do teshuva from them, he becomes a ba’al teshuva and has a portion in the World to Come.
– The distinction between “impede” and “prevent”: “Impede” means it makes it harder, it slows down, it takes longer. “Prevent” means it blocks entirely. The Rambam makes clear that nothing prevents teshuva — the Almighty always accepts teshuva.
– The word “ba’al”: The person goes from being a “ba’al chemah” or “ba’al lashon hara” to becoming a “ba’al teshuva” — the same word “ba’al” (ownership, identity) is turned from bad to good.
– Why does the Rambam list all 24 things? The purpose is not to say that one can’t do teshuva — on the contrary, the goal is that one should know what one must work on, one should focus on doing teshuva even when it’s difficult. This is “the work” — to know where the difficulties lie so one can combat them.
– Back to the beginning of the chapter: “Prevent” doesn’t mean that the Almighty doesn’t accept teshuva from such people. “Impede” only means it’s harder, but the entire purpose of listing them is to encourage teshuva, not to frighten from it.
Speaker 1:
We are learning chapter… which chapter? Chapter 4. So in the Laws of Repentance we have learned so far the mitzvah of repentance, that one must do repentance, and further details about repentance. And in the last chapter we learned the matters of when one weighs the sins and merits of a person.
First of all, repentance, the matter of cheshbon hanefesh (spiritual accounting), of examining one’s situation regarding mitzvot and sins, there is the individual aspect when a person does repentance, he is obligated to consider how he stands with his mitzvot and sins. And then it was explained that the Almighty weighs, the Almighty looks at the world and the Almighty looks at people, whether they are “rabbu chata’av” (their sins are many), “rabbu zechuyotav” (their merits are many), and so forth.
And from there we went to other similar matters, to the matters of people for whom it is very, very difficult to do repentance, people about whom Chazal (our Sages) say “ein lahem chelek l’olam haba” (they have no share in the World to Come), they cannot do repentance.
And in this there were also two categories. There was one where “ein lahem chelek l’olam haba” means literally that one, that it is very difficult for them to do repentance, they need to put in great effort to do repentance. And secondly, that if they don’t do repentance, they truly have no share in the World to Come, death alone will not help them.
And then we explained other things about which Chazal say “ein lahem chelek l’olam haba”, and the Rambam said that Chazal said it to bring out the severity of the matter, but it doesn’t literally apply “ein lahem chelek l’olam haba”, rather it is to arouse how strongly one must work on repentance, and to bring out how severe it is, although it is not truly on the same level of “ein lahem chelek l’olam haba” as those that were explained at the beginning.
That is, at the beginning we explained wicked people, meaning heretics, or people who cause suffering to the Jewish people, or people who act with a high hand (deliberately). The second category of things were lighter matters, one who causes suffering to other Jews, embarrasses his fellow publicly, etc., but they are also severe enough that Chazal place them, make them truly similar to the “ein lahem chelek l’olam haba” of the first ones.
Here the Rambam goes to, we go from now on, to other things that a person must very strongly take to heart that he must do repentance, because he might think it’s not so dangerous, but in truth it is very strongly dangerous. And about this they are placed in a category of things that prevent repentance.
I want to add or make my way of how I would frame it.
First of all, let’s understand, there are Laws of Repentance ten chapters, yes? Ten chapters in the Laws of Repentance. The Rambam said in the introduction that it is Laws of Repentance, “v’od ikarim min ha’emunah klulim imahem” (and also principles of faith are included with them). So certainly the first, seemingly one can divide it… afterwards, the seventh chapter one needs to see, it doesn’t fit so well with my division. But more or less one can divide it, the first four chapters are Laws of Repentance, also somewhat broad, as we say. But let’s say, Laws of Repentance and the laws of regret and confession, etc. And the second six chapters are truly, beginning with free will, and it goes to reward and punishment, fundamental principles of faith, certain principles that are connected to repentance.
So this is the last chapter of repentance, so as you say, the last, it’s like the final, the smallest thing of repentance.
What I wanted to be precise about, this reminded me that the Rambam brought yesterday in the previous chapter the things that have no share in the World to Come, which are said about them. The Rambam added to them an interesting novelty, he said that it states regarding them in the words of the Sages “she’hargil bahem ein lo chelek l’olam haba” (one who is accustomed to them has no share in the World to Come).
Yes, he doesn’t simply say that one who once embarrasses a Torah scholar publicly has already committed such a great sin that he has no share in the World to Come. It may be the plain meaning of the Gemara, but the Rambam adds a condition, that it means “hargil bahem” (accustomed to them). As we learned yesterday, that it means he is such a bad person who is not worthy to go to the World to Come. Yes, so the habituation, seemingly is a kind of… we learned in the Laws of Character Traits, yes, habituation means that he becomes a bad person, he becomes, he acquires a bad character trait, he is a bad person.
And now, the sixth, last chapter is…
Speaker 2:
I just want a small point, the habituation is also very similar to what we learned, that one who does even just a small sin, but he does it constantly, and he has become accustomed to it. But there it already states that every kind of habituation is already a kind of high hand, as if he… when one habitually does a mitzvah, he has much advocacy in his favor, he doesn’t take it into his hands. It’s a different category, but the habituation is a matter of a high hand.
Speaker 1:
Yes, right? The habituation is a matter of a kind of rebellion, and… I wouldn’t exactly say that. Because on the contrary, that is, that habituation is not about him being accustomed, but because he is acting with a high hand. But it can be a high hand without habituation, perhaps like a vengeful person, a person is once with audacity. So audacity is a thing in itself. Accustomed is the opposite, he doesn’t grasp, he is rebelling against the kingdom.
Speaker 2:
Yes, but he says, one who does it always, the plain meaning is that he doesn’t reckon with the sin at all. When one usually follows, many times he forgets, the plain meaning is that he reckons with the sin. But the habitual one, he has cut out the sin. It’s similar to that kind.
Speaker 1:
Yes, but I would say that that is a problem of like heresy in general. Here we’re talking about a problem that he becomes a person, as if he has established “na’aseh lo k’heter” (it becomes permitted to him), that is more as you say. But there is like “avar v’shanah bah” (he transgressed and repeated it), it becomes difficult for him to separate. A second thing, not that he becomes “na’aseh lo k’heter” that he becomes a bit of a heretic in principle, but he becomes, it becomes difficult for him to separate, he becomes stuck. And especially in certain things that the person is inclined to. One can say that these are the things where it is the pattern that one becomes stuck in that area.
Speaker 2:
But for example, regarding lashon hara (evil speech) he clearly said the term “ba’al lashon hara” (master of evil speech). Ba’al lashon hara doesn’t mean that he speaks lashon hara sometimes. He is a lashon hara person, he is the person whom everyone calls to ask the lashon hara.
Speaker 1:
I mean that the Rambam in the Laws of Character Traits also made the distinction between saying lashon hara and “kovei’a atzmo l’saper lashon hara” (establishes himself to speak lashon hara), which is people who do this regularly.
And the same thing, if we understand this way that the things that prevent repentance that we are going to learn here, are also things where he becomes such a kind of person that it becomes difficult for him, he becomes stuck in his sin. We will see various other reasons, but he becomes stuck in his things. It’s very important in the Laws of Repentance which is connected to what kind of people. Not just that the Rambam began the Laws of Repentance and one must do repentance for sins, but gradually he moves to one must become a better person. And the preventers of repentance are things where one becomes such a kind of person. Indeed we will see that at the end of this chapter the Rambam specifically marks out eight character traits, that one should conduct oneself with eight character traits. So this is a great source for this way.
Very good. The Rambam says inside: “Esrim v’arba’ah devarim me’akvin et hateshuvah” (Twenty-four things prevent repentance). Twenty-four things prevent repentance. It’s interesting, prevent doesn’t mean… prevent usually means like to hold back. One who prevents someone means he holds him back. Not prevent, but it’s not impossible. It’s that one can do repentance, but they want to know that the repentance comes with difficulty. Usually repentance is not so difficult, or sometimes repentance is something that one can do. Here the person must work harder on repentance.
So what is the meaning? I mean, one can interpret prevent is for repentance, simply, even if Yom Kippur comes, it prevents like blood prevents in the sacrifice, something a defect, even if he does repentance with all the laws, if he did the sin it doesn’t help. Because one can interpret, the word prevent is used many times for holding back, holds that one back, it’s that it lasts longer. Many times here prevent means that it’s a condition, like with a sacrifice, the thing prevents the sacrifice, it is like one of, there is no atonement without it. But here the prevent that the Rambam speaks of here, seemingly he understood that the language of Chazal here prevent means it holds back the repentance, it makes the repentance last longer.
So which repentance? But let’s also interpret, perhaps for example, every time repentance is enough that there is confession with regret, here one needs to work something more, one needs a greater effort. But let’s understand, about which repentance are we speaking here? That is, if one has one of these things, is it harder for him to stop not putting on tefillin, or such a thing?
Speaker 2:
I mean that here repentance we’re speaking of the broader repentance, which we spoke of more like he becomes a better person. And this is not repentance for a specific thing, this is more general repentance, as it were.
Speaker 1:
I mean what you mean to say is, there is how repentance is accepted in Heaven, and there is how the person actually changes. Seemingly, some may mean this and some may mean that, but it may be that preventing repentance means that for the person it comes very difficult to do repentance, because he is very stuck with the sin. But even for this person one can say that there is that he should stop doing a certain thing, and there is a broader repentance that he should become a better person, he should be a servant of God, he should be a regular servant of God who does better things.
Right, so it’s very interesting that the list, first, the word that you said comes from the Rif in Tractate Yoma brings the list, and there is no source. I looked in the Kesef Mishneh, and others say they haven’t found the source of the Rif. They thought it was a Baraita, but the fact is that it was found by the Rambam himself in repentance, here this repentance. How does the statement of Rabbeinu Yitzchak, Yitzchak Alfasi, come? Didn’t the Rambam find a source? Doesn’t he know whether the Rif perhaps made it himself or not?
But the Rambam says, come here, part of it is that most things stand in the Mishnah in the Talmud, that is it states that these are things that prevent repentance, and it was put into the list, and others are from clear derivation, that is one can learn it by kal vachomer (a fortiori reasoning) from something that is stated.
And the Rambam says, here he has already explained the whole thing, and also he has explained why, the reason for being as if they prevent repentance, “v’hilchot teshuvah b’chibureinu zeh hakolel kol dinei haTorah” (and the laws of repentance in this composition of ours that includes all the laws of the Torah). So the Rambam did here a very beautiful thing, it is truly an example of the times when the Rambam took a Gemara or a Rif, I know, an earlier source, and he truly laid it out. He didn’t just reprint the list, he also explained what is wrong with each thing, and he made his own categories.
He did this earlier in the Laws of Torah Study, there were ten things one eats, twenty-four things for which one is liable for excommunication. That one he did take from Chazal, right? That one he took from Chazal, he changed it a bit, he interpreted a bit, he organized a bit, but he took the number twenty-four that stands in Chazal. The twenty-four he arrived at himself.
Speaker 2:
No, no, no, the language of 24 is the number from the Rif.
Speaker 1:
What isn’t stated is the internal categories. The Rambam makes from this, four such things, five such things, this he made himself.
Speaker 2:
Interesting, he thinks, these are another twenty-four things of excommunication, like excommunication for Heaven’s sake, one doesn’t accept their repentance something like that. So here there are twenty-four things for which one is excommunicated, and here there are twenty-four people who are… ah, in the World to Come, twenty-four. Twenty-four is a good number, and twenty-four is a bad number. Interesting.
Anyway, the Rambam says thus, yes. “Arba’ah mehem” (Four of them), four of the twenty-four, “avon gadol” (a great sin), is a great sin, and the reason why repentance comes with difficulty is because it’s a great sin, and the Almighty doesn’t want to help them do repentance. “V’ha’oseh echad mehem” (And one who does one of them), and one who does one of the four, “ein HaKadosh Baruch Hu maspik b’yado la’asot teshuvah, l’fi godel chet’o” (the Holy One Blessed Be He does not provide him the means to do repentance, according to the greatness of his sin). It is indeed so, there is in Chazal a thing that when one tries to do repentance, he receives help from Heaven, “haba l’taher m’sayin oto” (one who comes to purify himself is helped), he receives perhaps a certain divine assistance.
Or perhaps for example, we learned earlier that divine assistance for repentance is conducive to repentance. That means perhaps that the Almighty gives people good thoughts, people are aroused to repentance in these days. But for these sins the Almighty doesn’t help to do repentance. This is what he wants to say that “maspik b’yado” (provides him the means), this doesn’t mean that the Almighty doesn’t let him do repentance, but he doesn’t receive any help, he must work harder to do repentance.
And the Rambam doesn’t give a giant. He says that because it’s a very great sin is… no, he does give. “V’elu hen, a) Hamachti et harabim” (And these are they: a) One who causes the masses to sin). One who causes the masses to sin. We had this yesterday essentially in the “they have no share in the World to Come,” yes. “Uvichlal avon zeh hame’akev et harabim mila’asot mitzvah” (And included in this sin is one who prevents the masses from doing a mitzvah). One who holds back a multitude from doing a mitzvah. Not only does he make them do a sin, but he holds them back from doing a positive commandment.
Yes, but I mean that then we learned explicitly, in the previous chapter, one who causes the masses to sin, the Rambam said “even in a light matter,” even regarding a positive commandment. But it’s very possible that causing the masses to sin there means truly one who stands up with a sword and doesn’t let Jews go serve the Almighty. Here it can be about a much lighter matter, I know, one who talks loudly during prayer, and the whole synagogue in his honor doesn’t pray well. It’s a much lighter case. That causing the masses to sin is also like a part as if of “with a high hand,” one who goes against the Jewish people, goes against the Torah.
The causing the masses to sin here can be even in a smaller matter, one who makes other Jews with desires or with… you can’t hold back. But preventing the masses from doing a mitzvah, more as you say, the example sounds terrible. But perhaps there is such a thing, he doesn’t let a class be made. Perhaps there is such a thing, not he doesn’t let mitzvot be discussed, but he doesn’t let a positive commandment be done. Perhaps one can say so.
There is one who says he doesn’t let tefillin be put on, that is nullifying a positive commandment. There is a second thing, tomorrow there will be a class and he disrupts it. It’s not nullifying a positive commandment. But it can be as I said, for example, a group of Jews want to pray with concentration, and he disrupts the concentration of a multitude from praying. I even say, they want to make a minyan in town, and he doesn’t join. He doesn’t make anyone do a sin, he doesn’t join the project of doing a mitzvah.
The second is, he doesn’t just cause a whole multitude to sin, but even one person. “He turns his fellow from the good path to the bad path.” He turns one fellow, but he does a much more severe thing. He does it indeed not for a multitude but for an individual, but not that he causes him to sin one sin, but he makes him ruined, he makes him a weaker person, “k’gon mesit u’madi’ach” (like an enticer and inciter). Similar to an enticer and inciter.
We’re not speaking here of an enticer and inciter to idol worship literally, because that is certainly very severe, as idol worship we already learned, for that there is no repentance or atonement, because that is very severe. We’re speaking here of one who is an enticer and inciter to a certain person, he makes him a weaker Jew.
The Mishnah, he brings that the source, one of the sources he takes is the Tosefta in Nedarim brings this a kal vachomer (logical inference) from the property of an ir hanidachas (condemned city) which is burned. It’s exact. That is, we’re talking here about a meisis umediach (inciter and enticer), and it’s not correct what I said that we’re not talking about avodah zarah (idolatry), because this is… I mean it’s very interesting, because this is truly middah keneged middah (measure for measure).
Yes, you make someone, you’re the opposite of a machzir b’teshuvah (one who brings back in repentance), you’re a machzir b’she’eilah, a machti es harabim (one who causes the masses to sin). Therefore you’re not sufficient to have it in your hands to do teshuvah, it’s a middah keneged middah. But this is interesting, when one does it to the masses it’s even a smaller sin. For one person it is when you make him completely ruined, you make him from a good path to an evil path.
Yes, when we mean to say, yes, he had a good friend, that one was a good boy, and he makes him a bad boy. From a good path, he was a bad friend. So there is machti es harabim, there is one person, and now there is a certain person just so, and here it’s much greater suffering for a person.
One who sees his son in bad culture, he sees that his child is going on a bad path, he’s in the middle… tarbut (culture) means like he’s seeking to immerse himself in bad things, yes? Yes, he means tarbut ra’ah (bad culture). Like gadel (grows) like… yes, ribuy (increase). He’s growing up a bad child.
Yes, a child is going in a bad direction, because one is educating him specifically, and doesn’t protest against him, and he doesn’t hold him back. It’s not that he makes him slide, but he doesn’t hold him back from sliding on his own.
This is what the Rambam explains, he led his son in his wickedness. For another person one doesn’t have the responsibility, but for your own child, your child is in your domain. Had he protested against him, because you would have protested, because you would have stopped your son from going on an evil path, he would have separated, he would have gone away from the evil path. And it turns out, as if he caused him to sin. It comes out, as if he caused him to sin. It’s similar to the previous case of one who causes another to sin, because your son, with the very act of letting him do bad things, it’s as if you’re giving him permission, it’s as if you’re empowering him to do bad.
I know that all the commentators don’t hold of this, but I mean it’s still true. Okay, the commentators will want to interpret the words “educating him specifically” differently. Yes. The Rambam, we haven’t God forbid seen such a thing. One may say it, because people don’t grasp.
The Rambam adds “his son in his wickedness.” One must know, if someone is not his son, if he’s in his wickedness, he’s out of his domain, he’s out of his domain, then it doesn’t count anymore, one doesn’t need to. There is the Gemara that one who strikes his adult son transgresses “before a blind person.”
Ah good. Many times, at certain ages, people don’t grasp that their children are in their domain, and they don’t grasp that the father can say one word to him and he’ll stop going with the bad friends. And one must know that there is a concept of “it’s not my fault, he has bad friends.” But you can protest against him, and you must say all these things. It’s not… ah good.
Says the Rambam, in this category we say, once you understand better the reason why this thing prevents teshuvah, because your son is in your domain, it comes out that every person who is in your domain, anyone who has the ability to protest against others, someone who has power over other people and he can protest against them to become better, whether among the masses or individually, and didn’t protest, he didn’t stop them from continuing to become ruined, but left them in their stumbling, he lets them continue in the way they’re stumbling, it is in this category, it enters into this category.
I mean the first three are very simple why it’s difficult to do teshuvah, because even if you do teshuvah, but that other person hasn’t yet done teshuvah. It could be the way how one does teshuvah will help, when you go and you bring back in teshuvah the masses or the individual or your son, but as long as you don’t do that, you yourself do teshuvah, what does it help? But you made that one ruined, therefore it prevents teshuvah. Seemingly simple.
Yes, but it’s interesting that on this the Rambam doesn’t say… I could have thought different ways how it prevents. For example, someone caused the masses to sin, afterwards he’ll do teshuvah, the masses come and say, “Aha, you made us do all the sins, and we’re not going to let you do teshuvah.” But the Rambam doesn’t bring out that this is a reason. He says that Hashem won’t help you.
Here, these things can be even simpler how Hashem doesn’t help. Rather your teshuvah is still not complete, your teshuvah is still missing a great condition in the teshuvah. It’s already not in your hands, the teshuvah is not in your hands, it’s in the hands of other people. So how will you do a complete teshuvah? You now need to run around finding all these people and bring them back in teshuvah. It’s a great difficult ordeal.
The problem the Rambam will say later. I mean he has later a category of things where it’s difficult to do teshuvah because there are many people. Here where the Rambam says “they don’t allow him to do teshuvah” he doesn’t mean about the sin. I mean he says here that Hashem doesn’t let him do teshuvah in a general way. He comes Yom Kippur, he wants to become better, Hashem doesn’t want to, He won’t help you. You won’t receive any awakening of Yom Kippur. All Jews receive an awakening of Yom Kippur, and the one who is machti es harabim doesn’t receive.
Could be, but I’m saying, it’s a bit different than later. Because later it’s difficult, but you can accomplish it. It’s not gone in with the masses, you now need to go seek out a bunch of people. But from a good path to an evil path, going back is a case, it’s not certain that you’ll be able to succeed.
When you caused someone to sin that because of you he didn’t put on tefillin, you can go ask him that he should start putting on tefillin. But he became a bad person, becoming again a good person is a tremendous task. This is a prevention, it’s very difficult. Or his son went in bad culture, it’s seemingly the same thing, that the person became accustomed to bad.
So seemingly the prevention of teshuvah here is because as long as he can’t do this great… it’s truly a miracle to be able to go and turn a person from an evil path back to a good path. Therefore it prevents. As long as one doesn’t do this, it prevents. Perhaps he means this way.
Why does he tell us the entire list? What does the list do here? The list means to say that one should be very careful in these things, because usually a person thinks, I can always do teshuvah. It’s not that on everything one can do teshuvah. So, as you say, because it’s difficult, for whatever reasons, but could be for these people, it brings out the severity of the matter, what this is.
There are different ways to bring out severity. One can say, “Someone who transgresses this receives a great punishment.” It’s indeed a way of saying, “Listen, on this one won’t be able to do teshuvah.” That’s how it is. You forgot to put on tefillin one day, you can do teshuvah in one second. But if you said “Shabbos is over,” if you said “our lips don’t cease from saying to You,” you didn’t forgive your son when you could, you can’t be able to do teshuvah. You can’t be able to, okay, we’ll see later, but it’s very… very bad for you, that as you say, there’s no way back, going back in such a manner.
The fourth thing from him is, “One who says ‘I will sin and repent,'” someone who uses teshuvah as a motivation to sin. He thinks to himself, “Should I sin, should I not sin? Yes, let me sin, I can afterwards do teshuvah.” You can’t, because your intention was that it’s a negation. Your teshuvah made you sin. Therefore, now you think you’ll now do teshuvah, and afterwards you’ll sin again. I don’t take your teshuvah seriously. His teshuvah isn’t serious, because we say, your teshuvah is to be able to sin again, yes? Because by you teshuvah is such an easy thing, one sins with the teshuvah, it’s a joke.
In this category I see, one who says, not necessarily teshuvah, rather he says, “I will sin and Yom Kippur will atone.” He doesn’t take seriously the matter, what is the power of teshuvah of Yom Kippur, the power of atonement of Yom Kippur he doesn’t take seriously. Very good.
It’s very interesting, because the Gemara in Yoma says, in our version in the Mishnah it says, “One who says ‘I will sin and repent, I will sin and repent.'” Says the Gemara, this is twice because “one who transgressed and repeated it, it becomes to him like something permitted.” It’s implied in the Gemara it’s not your explanation, rather the explanation is that he already sinned twice, then it becomes difficult for him to do teshuvah. But the Rambam doesn’t bring this. The Rambam had this explanation said as you say, that “I will sin and repent” is itself a thing that doesn’t cause.
Ah, you see very well, the Rambam says exactly the language that you said, I’m speaking, namely, “Hashem won’t help to accomplish on Yom Kippur what he comes fearing will be atoned for him.” It’s not that Hashem forgives on Yom Kippur. Hashem helps. There’s a simple thing, Hashem helps that on Yom Kippur one goes to shul and has clarity of mind, one can do teshuvah. The person, exactly on Yom Kippur he has some trouble, he doesn’t have clarity of mind.
But this is true “I will repent and sin.” This doesn’t mean that the person says “I will repent and sin,” yes? What people say that one won’t do teshuvah when he falls back, that’s not true “I will repent and sin.” True “I will repent and sin” means he sins on the plan to do teshuvah. This is no way. One cannot sin on the plan to do teshuvah. This must be said, he won’t be able to do teshuvah. The plan won’t work.
There was a sermon that was said that true “I will repent and sin” doesn’t exist in recent years, one can no longer do true “I will repent and sin.”
The person, exactly on Yom Kippur he committed a sin, he doesn’t speak a single word. But this is true shame. This doesn’t mean that the person says “I will repent and sin,” yes? What people say that one will do teshuvah and falls back, that’s not true shame.
True shame means that he sins on the plan to do teshuvah. This is no shame. He sins on the plan to do teshuvah, and Hashem says, “I won’t give you any teshuvah to do.” There I won’t help you at all.
No, when a person says “true shame,” he says that sin is a small thing, one will quickly do teshuvah. He doesn’t take any sin seriously. Someone who says “I will repent and sin” is simply that he recognizes his limitations, he says that I’m a person who falls very quickly there. It’s a different kind of thing.
Already, let’s go further. Now, there are the first four things. The next five things are a different kind of category. They are “preventing teshuvah.” It’s not a great sin, yes? It just makes it very difficult to do teshuvah. It makes it like there will be a heavy door that becomes locked before teshuvah, and one must work very hard to break open that door.
Says the Rambam, “There are five things that prevent teshuvah from their doers”. They lock the door of teshuvah, the ways of teshuvah, for those who do these sins. And these are:
One who separates from the community. Someone who is a separatist from the community. But also not necessarily in such a manner as we learned last night in one of the sections, that these were truly, I know, people who are truly great apostates and wicked people.
But someone who doesn’t go to shul when there is a gathering of awakening, or when the rabbi says words of mussar. Why? Says the Rambam, “Therefore when they do teshuvah they won’t be with them”. When the community does teshuvah, for example a gathering of teshuvah, when the world says, as the Rambam says in the Laws of Teshuvah, at a gathering of teshuvah one says more words of conquest, words of forgiveness and atonement, it only helps for the people who are there in shul. There’s a condition, he should be there when it happens, but on the contrary, you’re not there, how will you do teshuvah?
“They won’t say.” By someone who merits they’ll say in the sukkos of those who do, you won’t merit in the merits that they do. Indeed when sinning with the world were you there? In the restaurant where the entire world is gathered, were you there?
I mean, he says, a separatist from the community doesn’t mean to say that he doesn’t belong to the Jews, rather he’s not there when the world does teshuvah. This can be so extreme, but it can also be, I mean, such people like us who consider ourselves individuals, are also somewhat in this category.
One must perhaps find, perhaps I can say, I have my own path of teshuvah that doesn’t go through the community, but it’s a true deficiency. Every individual, even if it’s a small group of Jews, some group, but they consider themselves that they’re religious, they also lose something from this, because the world sometimes makes a movement, and you’re not part. There are communal enactments, every individual must do certain enactments, and you’re not part.
Seemingly, the one who goes to every mussar sermon is a very strong teshuvah, because he takes all the chances of teshuvah. There is the one who only goes truly on Yom Kippur to shul, he loses most opportunities of teshuvah. It can also be someone who is only too much community, he never does teshuvah, he only goes to be. He’s already a true shame, yes.
Further, he says, “And one who argues with the words of the sages,” someone who fights against the words of the sages, and why is it difficult for him to do teshuvah? “Because his argument causes him to separate from them”. Every time the rabbi says words of conquest, every time the preacher says words of awakening, he dismisses it, and he makes controversy, he fights with the rabbi, and “causes him to separate from them,” to go away. Therefore, when someone needs a path of teshuvah, he won’t know the path of teshuvah, he won’t know how to do teshuvah.
Ah, so “argues” doesn’t mean here that he debates, he fights. No, he goes away. Controversy means, as we learned, “argues with his teacher’s authority,” he makes his own yeshiva, he makes his own… It’s similar to “separates from the community,” but this is “separates from the community” only from the sages. There is someone who is “separates from the community” and “separates from the sages.” He makes himself his own yeshiva, but in his yeshiva one can’t teach him the Shulchan Aruch of teshuvah as well. He won’t know the ways of teshuvah.
The third thing is one who scorns the mitzvos, someone who mocks mitzvos and doesn’t take mitzvos seriously. Perhaps he doesn’t even transgress the mitzvos, but it’s not important to him. Very similar to what we learned last night, one who scorns the mitzvos.
Why? “Since they became scorned in his eyes, behold he pursues them and doesn’t abandon them”. Someone who falls through once, but he still knows the importance of the mitzvah, he says tefillin is very holy, he knows all the virtues that tefillin does for a Jew, and he knows the importance, but he falls through once and doesn’t put on tefillin, he knows that he’ll do teshuvah and he’ll start again putting on tefillin.
But if it’s a very frequent thing that people do, because he didn’t do it for a period of time, he says, “Ah, it’s not so important to put on tefillin.” He begins to scorn it. So the first person didn’t put on tefillin for a period of time, but he doesn’t scorn, he’ll start again and everything will be good, he’ll do teshuvah, because on positive commandments one can do teshuvah.
But once you scorned the thing, behold he pursues them and doesn’t abandon them, you block for yourself with the scorning the ways of teshuvah. And if he doesn’t abandon them, what will he merit? How will you do teshuvah? You’ll only do teshuvah on things that you remember yes that it’s important, but the things that you already mocked, you won’t do teshuvah on them. If so, how will you do teshuvah on this?
I would say even more, regarding mitzvos whose special quality is to awaken teshuva (repentance), for example tekias shofar (blowing the shofar), we have learned about tekias shofar that it causes teshuva. If there is someone who says, “Shofar? No, it’s a custom, I know, it’s not so important,” he will not merit. Meriting doesn’t mean only in the mitzva itself, because mitzvos do much more than the mitzva of tekias shofar that we learned earlier, it’s a mitzva whose special quality is to awaken teshuva.
But I would say perhaps somewhat the opposite, that even if he will do teshuva, but for all those mitzvos that he disgraces, he will not do teshuva. That is, he will come to shul and he will remember that emuna (faith) in Hashem is very, very important, but all those mitzvos that he treats lightly, for those he will not do teshuva. His teshuva will not be complete. I keep saying that I mean that teshuva doesn’t just mean stopping doing sins, rather it means being purified from sins, you become a better person, etc.
The Rambam says further, one who disgraces his teachers, someone who disgraces his rabbis. This causes them, it causes the rabbis, if you want to have a rabbi like Yehoshua and Geichazi, their rabbis also aren’t angels, they are human beings, they won’t be able to draw you close, they will push you away, they will stop awakening you, they will stop talking to you, just as actually happened to two people, Yehoshua, who was already mentioned yesterday, someone who lost his portion in the World to Come, and Geichazi, who had great rabbis, but once they began going in bad ways, their rabbis would have brought them back, but because they disgraced their rabbis, their rabbis couldn’t bring them back.
Until one is not cast away, once you are cast away, the rabbi won’t be able to show you a teacher, the one who shows the true path, it’s not that the rabbi will show you the true way, therefore you won’t do teshuva.
It’s very important to remember, the Gemara says about these two Jews, yes, “Always let the left hand push away and the right hand draw near,” don’t push away, “not like Yehoshua and Geichazi, not like Geichazi whom Elisha pushed away with two hands, and not like Yehoshua ben Perachya who pushed away Yeshu the Nazarene with two hands.” The Gemara blames all these great heretics that are among the Jewish people, all these wicked people, the blame is that their rabbis didn’t draw them close. But here the Rambam says that he does have something to blame himself for, because he started up with the rabbi.
No, the Rambam says as I thought, that the rabbis will do this, because that’s how it works, what can you do, a person is only a person. Even the rabbis will try, if you don’t come to learn with derech eretz (proper conduct), you won’t be able to learn, and what will happen is, you won’t have a rabbi who will give you that.
It could be that there were people who committed greater sins than Yehoshua, so it appears here, and Geichazi, but they didn’t disgrace their rabbis, and they had their rabbis, and one could manage to bring them back in teshuva, but once one disgraces the rabbis, even if one only does a small thing, and so it actually says in the Gemara, what did Yehoshua do? He didn’t commit terrible apostasy, he committed small sins, he committed small sins, but once he disgraced his teachers, he didn’t have anyone to bring him back.
Very good, and that’s the thing. So it comes out if we want to learn a practical halacha from all these things, it’s clear how much one must be attached to one’s teachers, to the sages, to the community.
Is that a revelation, yes? On the contrary, we spoke about it yesterday. I gave you the fifth one, let’s see.
“One who hates rebuke” is someone who hates when he is rebuked. He doesn’t let his rabbi show him his faults, he doesn’t let his rabbi tell him mussar (ethical rebuke), he doesn’t let people tell him mussar. Why does it say “he will not have a path to teshuva”? Teshuva happens through listening when someone rebukes him. It says “rebuke causes teshuva.” When one rebukes someone, showing him his weaknesses, it causes teshuva. But if he doesn’t allow it, he hates when he is told mussar, he won’t be able to do teshuva.
Why does rebuke cause teshuva? “Because when one informs a person of his sins and embarrasses him, it causes him teshuva.” When one informs a person about his sins and embarrasses him, and he is ashamed by it, it causes him teshuva, then he will do teshuva. So one sees clearly in the Torah that reminding a person of his situation makes him do teshuva.
As Moshe says in the Torah, “Remember, do not forget.” He will enumerate here various places where we see this in Chazal (our Sages). Because in other words, it’s a very difficult thing, because most people hate rebuke and are all haters of rebuke. The Rambam says that one shouldn’t love rebuke. What is rebuke? It embarrasses you. Why shouldn’t you love this? Because it reminds you of your deficiencies. The Rambam says, yes, but this causes you to correct yourself. And he brings proofs that the Torah itself shamed the Jews. Why? Not because the Almighty hates the Jews, but because He wants them to do teshuva. Yes? Right.
All these things that we see how the Torah shows that reminding that one has sinned all the time makes one do teshuva, yes? Yes. But the Torah itself, the Torah itself, it’s a Torah that we learn, the Torah that Jews love, that we love the Torah. But if one is a hater of rebuke, I don’t understand why the Torah keeps being obligated to criticize the Jews. No, the Torah wants to make the Jews do teshuva, so?
As Moshe says in the Torah, “Remember, do not forget that you angered Hashem your God in the wilderness.” Basically, one reminds the Jews that they sinned in the wilderness. And the verse says, “You have been rebellious with Hashem.” Also one reminded the Jews of their sins. Ah, ah, I need to do it like this, it’s all one verse approximately. And what does it say? “And Hashem did not give you a heart to know and eyes to see.” One tells a person, you know your weaknesses. Or when Moshe Rabbeinu rebukes the Jews, he says, “A foolish people and not wise,” a foolish nation, a nation that is ungrateful.
And so Yeshayahu rebuked Israel and said, “Woe, sinful nation, people laden with iniquity,” “children who deal corruptly,” those verses there. And further in Yeshayahu, “An ox knows its owner… but Israel does not know, My people does not consider.” Jews have forgotten the Almighty. An ox is grateful to its owner, and you? Oxen are better than you. It’s not a nice thing, but the prophet does it.
And further, “And I knew that you are obstinate, and your neck is an iron sinew and your forehead brass.” You are brazen-faced, you are stubborn, and so on. “And I knew,” I already know it.
And so Hashem commanded Yeshayahu to rebuke them for their sins, also the Almighty tells Yeshayahu the prophet he should rebuke the sins, as it says “Call out with a full throat, do not hold back, raise your voice like a shofar,” cry out to the Jews their sins. And so all the prophets rebuked Israel until they returned in teshuva, all the prophets were to give rebukes and fearful mussar to the Jews until they do teshuva.
Yeshayahu says very beautiful mussar, yes. It’s brought in the Rambam, “Therefore it is necessary to appoint in every community of Israel a great and elderly sage.” First of all, the first obligation is that in every community there should be a great and elderly sage who is God-fearing. I don’t know what the community is otherwise. In every community there must be a great and elderly sage who is God-fearing from his youth, and beloved to them, he should be beloved by the people, who will rebuke the masses and bring them back in teshuva, he should rebuke the public and bring them back in teshuva.
And this one who hates rebukes, the one who hates rebukes, is the one who doesn’t want to rebuke. He doesn’t come to the Pirkei Avos shiur, he doesn’t come to the shalosh seudos drasha (third Sabbath meal discourse), he doesn’t listen to all these divrei Torah (words of Torah). Therefore he will stand in his sins, he will remain with his sins, which in his eyes are good, which in his eyes are very good. He is by himself, he has learned some errors, if there’s someone who knows better, someone who says he’s doing wrong, and he is simply, it’s impossible.
I thought to myself, the five are essentially not being a baal gaava (prideful person) and a lover of wisdom. Someone who has some small intellect, he stands on the side, I know everything. All five are prideful people and lovers of wisdom, yes. But what doesn’t come from this? Each one takes his mitzvos very seriously, he has figured out that it’s not exactly so important, he dismisses it, he dismisses it. In short, not being too great a lover of wisdom. A little is pleasant, but yes.
It’s very important, but nowadays, once there was a person who was called the reprover. I remember, I was a boy, there was a Jew in town, he had a maggid (preacher), a reprover, yes. Nowadays I don’t know if there is, but already, one must see. It says in the Gemara, “If there is in this generation one who knows how to rebuke.” But one must find someone who is a lover of the community, and he should rebuke. It’s very important. He should be a lover of the community, he should be a lover of the community, yes.
They tell the story of the Vilna Gaon, the Tzanzer Rav, that they sought someone to say a bit of mussar. One must find someone, it’s the opposite, someone who is in a position of power is very hard to find someone to rebuke him sometimes. One must find a… an enemy cannot be for a lover. Rabbi Yochanan ben Zakkai said, “One must say mussar to me too.”
Okay, the Rambam says further. After this there is another new one, another five things. He divides them into groups of five. Why? Because there are twenty-four. It must be four groups of five and one group of four. Yes.
The Rambam says further, and from them, another group, is “Five things, one who does them, it is impossible for him to do complete teshuva.” Another five things, that one who stumbles in these things it is very hard for him, or impossible, that he should do complete teshuva. That is, he can do teshuva, but not complete. Why? Because it’s sins between man and his fellow.
What are sins between man and his fellow? And we already learned earlier in the Laws of Teshuva, that a sin between man and his fellow is one must appease until he appeases his fellow. So, when you know the fellow you can go ask his forgiveness, but when “he doesn’t know his fellow whom he sinned against so that he can return and return to him what he stole or extorted or that he forgive him,” when you don’t know who is the fellow that you sinned against so that you could return to him what you wronged him with money matters, or he should forgive you, when you don’t know who the fellow is, it’s very hard for him.
Actually, all fellows is hard, because you don’t know for sure he will forgive. One can go to the grave, but always it’s hard. But here it’s very hard. But you know that it’s hard it is. But usually, a fellow even if he doesn’t forgive, but you did your effort. It could be that the teshuva is more or less, it still lacks a certain complete teshuva, but you won’t even be able to do the minimum of asking forgiveness.
The Rambam brings “One who curses the masses.” Someone curses the masses, he scolds the public. Masses I mean, I mean a certain masses, not that someone criticizes Mizrachists. He can’t even do teshuva, because you now need to ask forgiveness from every Mizrachist. True? Don’t say, not possible. He doesn’t even have the truth, he can’t even do that. Because go… he didn’t scold a known person, he didn’t scold a specific person, so that he can return to him and ask him to forgive him, he should be able to ask his forgiveness.
And you remain on… one must be very careful not to curse. If one scolds, one should scold a certain person, so that one can go ask his forgiveness. Very important. And one sees, this is also such a cowardly thing. In general society. Say whom you hold that you want to criticize, and you can at least do teshuva. Ah, you criticized him? You can at least do teshuva.
This is “One who partners with a thief.” If someone divides up… someone has a business with a thief, he himself is not a thief, but he is the thief’s partner. He is the one that the thief comes to divide with him or sell to him. His going also is a big thing. If the thief distributes charity to the institutions, one must know what the halacha is. Okay, partner means a… he helps the thief, he buys from him, he is the laundry, he washes the money for the thief, yes.
The thief himself, I’m sure he has a list of whom he stole from. One day he will be able to do teshuva and go return to the people. But the one who partners with the thief, for him it will be very hard to do teshuva. Why? Because he doesn’t know whose this theft is, he doesn’t know the theft, the thing that he buys from the thief, he doesn’t know from whom it is. Rather the thief steals from the masses and brings to him, the thief steals from many people and brings to him, and he takes, he buys, he receives.
So two things. First of all, the one who partners with the thief will be very hard to do teshuva practically. And he says another thing, why else is it hard for him to do teshuva, because we learned earlier, one who causes to sin, that someone who causes a person to sin it’s hard to do teshuva. And if you help the thief, you are one who causes to sin, because you strengthen the hand of the thief and make him help in sinning.
It’s interesting, here one sees that causing to sin doesn’t only mean when you make him sin, but that you help him in sinning. The thief comes here already as an existing thief. It’s a matter of, yes, it’s strengthening the hand of the thief.
One must know, one may not buy a stolen thing, it’s a prohibition of “do not place blood.” It’s a complete foundation in the Laws of Theft that one may not buy. You know that someone is not an honest person, you know that the thing is stolen, you may not buy it. It’s in a certain way worse, one cannot do teshuva on this.
The Rambam says further, one who finds a lost object and doesn’t return it to the owners, someone finds a lost object and doesn’t do the mitzva of returning a lost object to announce it and return it to the owners, in total it’s only a mitzva, a positive commandment, actually there is a positive commandment and a negative commandment, but in any case, in total it’s only one specific mitzva, but it’s a serious mitzva that it’s hard to do teshuva, because after time when he does teshuva, when he will want to do teshuva, he doesn’t know to whom to return, he won’t know to whom to return, it will be hard to do teshuva. Therefore one must announce immediately, because then perhaps that one will come. Ten years later he will remember, he won’t know anymore who it was.
The next halacha, and so one who eats an ox and its offspring on one day, someone who eats an ox and its offspring on one day. Someone who stole from poor people, someone who extorts money from the poor and orphans and widows and lives on this.
The Rambam says, these are isolated people, the poor and orphans and widows are unfortunate people, miserable people. A known and famous person, someone who takes money from ordinary people, one knows from whom he takes. But the poor and orphans and widows, they don’t have an address, they don’t have a face, no publicity. And they wander from city to city, they wander around, and they have no one who knows them, they don’t have anyone who knows them, so that this robber knows whose this is and returns it to him.
So the poor and orphans and widows, besides that it’s simply the greater cruelty because there are extra mitzvos on this, it’s also practically hard, because from a householder in shul who has a certain address, you know to whom to return. But the poor and orphans and widows, this shows how pitiful the earlier times, the poor and orphans and widows were wandering people.
But it means today that today’s poor are wandering people, people who don’t have stability. It could be a widow, every bit of time that she grabs onto another man, and she becomes so adopted, and so on… who knows, in the end he will end up on the earth, sleeping in the hospital, not knowing how to return to him.
Further, one who accepts a bribe to pervert justice, a judge who takes a bribe to pervert his judgment. First of all, one is not allowed to take a bribe, but aside from that there’s a problem that one cannot do teshuva. Why? Because “einei de’ah adacha gei tela zi,” because once he has taken a bribe, “shochad ye’aver einei chachamim” (a bribe blinds the eyes of the wise) has occurred, you don’t know at all what happened. After the bribe you became drunk, you don’t know what transpired. You convince yourself that you know what the true ruling would have been, and you go to do teshuva and you go to reverse to the true ruling. But once you took a bribe, you lost clear thinking, and you don’t know what the true ruling should have been.
So be it, “einei de’ah adacha gei tela zi, v’kocho k’chamor asher yifra, shedavar yesh lo raglayim.” It’s not clear what the statement means. Usually, we said, usually there’s a way. Usually when a person doesn’t render a good judgment, there’s a way to go back and think about how it should have been. But once he took a bribe, he won’t be able to even go back and think, not go back.
I think he perhaps means even the opposite. In other words, someone takes a bribe. But it could actually be that the one who gave him the bribe was right. But it could be that he was half right. Here he becomes… here perhaps it means there are two sides that the world told him. It’s very hard to figure out. When it’s a clearly foolish way, and he says I’ll definitely win, I can give you now. Or he takes a bribe. Presumably if you take a bribe, I think even if the other one is a bit right. Yes? It’s actually “mahapeich bizchuto” (turning it to his merit). It’s not even possible to know exactly how much was the favor, what percentage did you answer him. So what can he do? I mean, it’s a very big problem to take a bribe.
So the point is, how the problem is also for bribery that perhaps isn’t bribery in the strict sense. I know, he takes in money from a yeshiva and he takes money from the wealthy people and he’s not fair among the students, he won’t remember at all. He wasn’t fair anymore, he’s crazy, he has a problem. Also you can’t know, because at a certain point, he shouldn’t take it in at all. There’s nothing to grasp at all, he doesn’t have any negiah (conflict of interest) at all.
And there’s another problem, what you take on, that’s an even greater sin. There’s a prohibition to give a bribe.
He won’t be able to… how wasn’t he fair? He’s bribed! He has a personal interest, you can’t know, because in a certain way, he needs to take in a bit. It’s very difficult to grasp at all one’s own negiah (bias) in the sin.
It’s also a problem, the one who takes a bribe also has a great sin. There’s a prohibition to give a bribe, there’s also a prohibition to steal. The person who goes to bribe, you’re helping him steal, you’re helping him do the sin of bribery, “shemachazik yado” (strengthening his hand), you’re helping the bribe-giver, and “machti oser iz a machti” (one who causes another to sin is a sinner). And everyone goes to calculate the Rambam. Every sin that requires two people to do, the second one is a machti (one who causes sin), it’s a sin. Yes, yes, yes, it comes out.
It appears that this type of machti the Rambam only applies as a branch. Both by the machti and by the one who divides the custom, when it said such a thing. Okay, there we understand, but it’s not. Okay, yes, and further the Rambam will now calculate another category of another five things that are akeiv teshuva (prevent teshuva), but these are easier things, still why it’s certainly very hard to do teshuva, the Rambam says so, things that in practice he sins and in practice he has them. Like a Jew mixes in, he thinks it’s nothing. So he won’t do teshuva, unlike the previous one, he won’t do teshuva for other reasons because he can’t, or because he won’t be on the level of the teachers, these are things that he himself will be mistaken about a small thing. It’s such a problem.
But a theft… essentially it’s a matter of theft, because the one who offered him the meal didn’t really mean to make you acquire it, because he didn’t hold. But what then? He said it was without choice, and the person ate, and medameh shelo chata (imagines he didn’t sin), he convinces himself that he didn’t sin.
How one should not think, small sins, I’ll think I won’t punish him because it’s only a small thing, will I think I’ll also give him a bit of reward for the person. But in truth there is something here, a matter that he needs to do teshuva.
This is one way that the righteous found a way out, because it’s a difficult thing when a poor person invites someone for a meal, and he just says “I don’t want to.” “Ah, why don’t you want from a poor person, can’t you from him either?” He said, “No, the doctor doesn’t let me eat.” And the person said to those around him, “The Rambam is a great doctor. The Rambam doesn’t let one eat from a seudat hareshut (optional meal), a meal that isn’t a mitzvah.” Ah, okay. Usually there’s a way out, it’s not such a big problem. Okay.
How much is the situation? Yes. The Rambam says further, “and one who uses the collateral of a poor person.” Or someone, similar to the previous one, he borrows things from the poor person, he borrows the vessels, avuto is his… a collateral, right? He took collateral from the poor person, and he doesn’t have permission to use the collateral. He borrows from a poor person. An avot means a collateral. “Lo tavo el beito la’avot avoto” (You shall not enter his house to take his collateral). Avot means a collateral, what do I mean. “Hasheiv tashiv lo et ha’avot” (You shall surely return the collateral to him), it says in the verse.
But what are we talking about here? “Mashkono shel ani.” I’m not clear. Yes, I mean he borrows things from a… instead… avuto shel ani means that he borrowed it for a collateral, but he uses it. And he brings that the halacha is, when one uses it, one may perhaps use it, but one must deduct from the debt.
But he doesn’t do it. Why? Why doesn’t he do it? The Rambam says so, that when a wealthy person borrows and he gives him some golden object, he won’t use it because it’s gold. Or he thinks, he uses just some object, how much it costs, the depreciation, he pays him. But avuto shel ani, what is that usually? An axe, a plow, cheap things. We’ll remain one a seirim, what will happen if I use it? Appearance-wise he should pay. But in practice it becomes yes, with every use it becomes a drop less worth. He’s stealing from the poor person a small theft. Ah, good.
Further, “v’lo taturu acharei levavchem v’acharei eineichem” (and you shall not follow after your heart and after your eyes). Someone who looks at arayot (forbidden relations). Why is this difficult? Because presumably he’s not someone who looks in a manner of I wasn’t intimate with her, and I didn’t touch her, and I didn’t do any kirvah la’arayot (closeness to forbidden relations). Yes? But there’s someone, he doesn’t know that looking itself is a great sin, that the looking itself is a sin. Why? Because it can cause the actual forbidden relation, as it says “v’lo taturu acharei levavchem v’acharei eineichem.”
It’s interesting, we see here that even if he wasn’t actually stumbled, the sin itself is a sin that it can cause. The person didn’t know, because that’s the reason at all why he thinks it’s not a sin. Yes, he says “ati beloi ikevei atar,” right? He means… he has… this means that the great sin is because it causes, it goes to the actual forbidden relation.
So, what’s the problem? That eventually he will stumble? Basically, yes. He’ll need to do teshuva then when he stumbles. But one must do teshuva on the fact that all this looking itself is itself a type of sin. One must do teshuva for this before it comes to that.
When one connects with frivolity, this is usually “achizat kos hadorshan” (grasping the cup of interpretation). The Rambam indeed says “achizat kos hadorshan” because people think it’s a small sin. One must understand, the truth is that all these things are small sins. The Rambam says “great sin.” It’s true, it’s a great sin, but it’s a great sin proportionally. Great in that it brings to forbidden relations. But it’s still a serious thing. But it’s like someone who eats forbidden foods sufficiently etc., dust of theft, dust of etc. That is, the severity is because it’s a small thing. Because it’s a small thing the person thinks it’s not there. And this brings to the severity here regarding teshuva. The Rambam says “great sin,” he says “great” because it brings to the actual deed.
But the Rambam says further, “one who honors himself through his friend’s disgrace.” And this is interesting, this is something he already brought in “they have no portion in the World to Come.” Someone who honors himself through his friend’s disgrace, he’s not wicked. There’s a wicked person who loves to cause pain to another. He’s not such a wicked person. He simply seeks honor. His way of finding honor is, he’s not as smart as the rabbi or as the Torah scholar, but he’s smarter than the ignoramus. So, he always makes a contrast, he asks the ignoramus or he’s stronger than the boy, than the one chased from school.
When he compares himself to this, the Rambam says, if in his heart there is no sin, and he won’t be proud of it and won’t be ashamed, it’s not even in your head. It’s not there at all. But what? Rather, rather, the way of his good deeds and his wisdom opposite his friend’s deeds and his wisdom. He compares himself to someone weaker than him. The Daat Zekeinim from the Baalei HaTosafot, love in his friend contempt. He knows the whole time that he’s better than the other, or he compares himself to the other. It’s interesting.
Now, what are people like us who are accustomed the whole time to criticize others, what is more or less that? They also don’t have… this doesn’t make any leniency in the… no, what does teshuva do. But it’s usually when one criticizes another, why is that? Because that way he likes himself much better. He says, how good you are, you want to be proud sometimes. This also comes often from people, I don’t claim humility, understand? But to go around saying, “I’ve already learned two tractates, I know them…” Good, that doesn’t fit. But to criticize the other… okay, compared to the other I’m quite good. Yes, such types of things. It’s a sin of humility. Be proud sometimes, say that you’re better. Okay, it’s humble. Doesn’t fit him. He accepts the leniency of his friend.
I want for the students who don’t know, our Rosh Yeshiva is very humble, and many make themselves away.
The Rambam says further, and one who suspects the innocent, someone who suspects… You know the opposite of “hevei mekabel et kol ha’adam b’seiver panim yafot” (receive every person with a pleasant countenance)? What’s lenient and what’s strict? But the teshuva. “Hevei mekabel et kol ha’adam” means that one wants the other to be higher than oneself. One makes the other.
The Rambam says further, and one who suspects the innocent, someone who suspects people who haven’t… it’s already… suspecting people of sins, is further the same thing, because if in his heart there is no sin, he won’t think about this one’s deeds, it’s already… suspecting the innocent doesn’t mean he accuses them. In his heart he thinks badly about the other. He’s not now talking with his friends. “Yachshov b’machshavto, shema elu chatu, shema hu zilzel” (he thinks in his thought, perhaps these sinned, perhaps he was contemptuous), he says perhaps.
When he goes around slandering and the other definitely did a sin, people will now go hit or I don’t know what to do, he says, “it could be.” Like one who knows that this one serves, he doesn’t know that… what’s the sin? Why? He already knows the sin. Shema’amid adam kasher b’da’ato k’baal aveirot (he establishes a kosher person in his mind as a sinner). The Rambam says yes, in his mind. Because he thinks about a person who is a good person, that he’s a sinner. This is a sin in thoughts, this is a sin in thoughts, this is he looks down on people.
Here it appears that judging unfavorably doesn’t mean… as I think, judging unfavorably means in action, he should treat the other like a normal person. Even in his head, he shouldn’t look down on people, he shouldn’t have love of Israel for the other, even if he’s wise about all these things. He shouldn’t think bad things about a person.
It’s interesting, here it appears that even if he’s a sinner, you shouldn’t think about a person… means judge a person badly without evidence. A person may not think badly about someone without evidence. This makes up revenge and bearing a grudge, how one speaks about people, has everything to do with how one judges them.
It’s interesting, honoring oneself through friend’s disgrace and suspecting the innocent is almost the same thing. Honoring oneself through friend’s disgrace means he does it for other people, suspecting the innocent is for himself. He considers himself better than others, because he suspects other people of bad things.
Honoring oneself through friend’s disgrace means even if he’s not even a sinner, he’s a simple chassid, he still lifts himself above the simple ones.
And these are the five things where the problem with them is that people don’t grasp that it’s a sin, people don’t grasp that it’s a sin, therefore one doesn’t do teshuva, because one doesn’t hold that it’s a sin.
Very good. The Rambam says further, “And five things, one who does them cannot do complete teshuva, because they are sins that a person is drawn after them and they are light in his eyes, and he thinks he’s not sinning, and he’s found sinning and doesn’t know in order to repent from them, and if they inform him about them he doesn’t listen, or he says perhaps that’s the halacha.”
“And five things,” there are another five things that are also difficult for them to do teshuva, because they’re things that are attractive, they’re addictive, they make one become drawn into them. “And they are light in his eyes,” and it’s hard to separate from them. “Therefore a person must be very careful from them lest he cling to them,” a person must very strongly watch perhaps he became contaminated, he became caught in this. “And these are very bad character traits,” these are very severe traits that catch a person. “And these are,” they become afterwards attachments, they become very sticky things, contagious.
“And these are: tale-bearing,” the idea of carrying and bringing information from one to another, negative information.
“And evil speech,” lashon hara, which we learned that a baal lashon hara has no portion in the World to Come, one shouldn’t start, because from plain lashon hara one becomes a baal lashon hara.
And so on. And a hot-tempered person, a person who is always angry.
And one with evil thoughts, a person who thinks evil thoughts. What does evil thoughts mean? I don’t know what he means. He says jealousy, desire, imagination, these things. It probably doesn’t mean sinful thoughts, or it probably means evil thoughts between man and his fellow. But all here are between man and his fellow things.
So why shouldn’t one start? Because from simple lashon hara one becomes a baal lashon hara, one begins to enjoy, and so on. A hot-tempered person, a person who is always angry. One with evil thoughts, a person who thinks evil thoughts. What does evil thoughts mean? He says jealousy, desire, and such things. He doesn’t say just sinful thoughts, but just evil thoughts between man and his fellow. All these are between man and his fellow things. Jealousy, desire, honor, he thinks very much about his pride or about things.
And one who associates with the wicked, someone who associates with the wicked. Why are these things so bad? But, sheyilmad mima’asav (that he will learn from his deeds), he learns from their deeds, v’yeirashmu b’libo (and they will be engraved in his heart), the deeds of the wicked become engraved in his heart. This is what Solomon says, as Solomon says, “v’ro’eh kesilim yeiroa” (and one who associates with fools will suffer), one who befriends and spends time with fools, with stupid people, yeiroa, becomes bad himself.
The Rambam says further, “We have already explained in Hilchos Deos (Laws of Character Traits) things that every person needs to conduct themselves with always.” In Hilchos Deos we have already learned things that a person must always do. Let’s think, all these five things that are the last category that the Rambam brings from the Braisa, from the twenty-four things, all of them are matters from Hilchos Deos. Chillul Hashem (desecration of God’s name) is not only, it’s stated there. Ba’al cheimah (hot-tempered person) is in Chapter 2, the Rambam that stands against anger. Ba’al machshavah ra’ah (one with evil thoughts), whatever it means, it means one of the things that’s stated there. Hamischabeir larashah (one who associates with the wicked), the entire lengthy discussion is there about associating with the wicked.
The Rambam says, you see that I have already spoken about all these things, I have already spoken about all these things, and it can in any case be that he wants to do teshuvah (repentance). And now one understands that the me’akbei hateshuvah (impediments to repentance) are things, such bad character traits that are against teshuvah. But it’s obvious that one must have good character traits.
The Rambam says further, “All these things and similar ones,” all these twenty-four things, “even though they impede repentance,” even though it makes the teshuvah difficult or take longer, “they do not prevent repentance, rather if a person does teshuvah from them, behold he is a ba’al teshuvah (penitent),” if he does indeed do teshuvah, he becomes a ba’al teshuvah.
We had here only a ba’al cheimah, he becomes from a ba’al cheimah he becomes a ba’al teshuvah. A teshuvah person, yes. “And he has a portion in the World to Come,” he does indeed have a portion in the World to Come, and the reason why it was calculated this way here is precisely so that one should know that one should work on it, one should focus on it so that one should indeed do teshuvah even though it is difficult.
Yes, good. Okay. Perhaps monei’in (prevent) means like we learned earlier in the beginning, let’s not think that monei’in means that the Almighty does not accept in repentance those who do this. Monei’in means, He makes it clear that it is more difficult, but why should one do teshuvah from it? That is indeed the work.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80052#