הלכות דעות פרק ד
▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube
📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria) ›
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סיכום פון דער רמב”ם-שיעור: הלכות דעות פרק ד’
—
הקדמת הפרק — בריאות הגוף איז מדרכי השם
דברי הרמב”ם: “הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה… צריך להרחיק עצמו מדברים המאבדין את הגוף ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים.”
פשט: בריאות הגוף איז א חלק פון עבודת השם, ווייל א קראנקער מענטש קען נישט פארשטיין און וויסן דעם אייבערשטן — עס פאדערט פאוקוס און הבנה. דערפאר דארף מען זיך אפהיטן פון שעדליכע זאכן און פירן זיך מיט זאכן וואס מאכן געזונט.
חידושים און הסברות:
1) וואס איז דער מקור פון דער מצוה צו זיין געזונט?
רוב מענטשן ציטירן “ונשמרתם מאד לנפשותיכם” אלס מקור פאר שמירת הגוף. אבער דער רמב”ם ברענגט דעם פסוק דא בכלל נישט. לויט פארשידענע מיינונגען מיינט “ונשמרתם” שמירת הנשמה, שמירת האמונה, שמירת הדעת — נישט שמירת הגוף ממש. אפילו דער רמב”ם וואס ברענגט “ונשמרתם” אין הלכות רוצח ושמירת הנפש — דארט איז עס אן ענף פון רציחה, דאס הייסט ווען עס איז ממש א סכנה. אבער צו זיין געזונט בכלל איז אן אנדערע מצוה. לויט’ן רמב”ם איז דער מקור “בכל דרכיך דעהו” — אז ווען מען טוט בריאות הגוף מיט א כוונה צו קענען זיין אן עובד השם, איז עס אליין א חלק פון עבודת השם. דאס איז “מדרכי השם”, פארבונדן מיט “והלכת בדרכיו”.
2) צי איז בריאות הגוף ממש א מצוה?
א שווערע הערה פון שמונה פרקים פון רמב”ם, וואו עס סאונדט אז בריאות הגוף אליינס איז נישט קיין מצוה ממש — נאר בריאות הנפש (מידות טובות, מענטאלע/סאציאלע געזונטקייט). אבער דא אין הלכות דעות זעט עס אויס ווי א מצוה. דער תירוץ: אפשר איז עס נישט א מצוה בפני עצמה, נאר א סניף פון “להדמות בדרכיו” אדער “בכל דרכיך דעהו”. עס ווערט אויך דערמאנט אז איינער האט געזען אין א ספר אז עס איז א סניף פון “ועשית הישר והטוב”. דער מסקנא: עס איז אן ענין כללי וואס דער רמב”ם האט נישט צוגעשטעלט קיין ספעציפישע מצוה-פסוק דערפאר, אבער עס איז כולל כל התורה כולה מיט אסאך ענפים פון אנדערע מצוות.
3) ממש נעגלעקטן די גוף — “ונשמרתם” אלס סניף פון רציחה:
ווען א מענטש ממש נעגלעקט זיין גוף, גייט עס אריין אין דעם גדר פון “ונשמרתם מאד לנפשותיכם” — וואס איז א סניף פון סואיסייד, פון זיך אליין הרג’ענען, וואס איז זיכער א דבר חמור לויט’ן רמב”ם. אבער דער עקסטרע דיוק — דער פאזיטיווער חיוב צו זיין געזונט — איז אפשר נישט קיין מצוה ממש, נאר א הנהגה טובה.
4) בריאות הגוף vs. בריאות הנפש אין רמב”ם:
אין אנדערע פלעצער רעדט דער רמב”ם וועגן בריאות הנפש — מידות טובות, “סטעיט אוו מיינד”, באלאנסירטקייט. אבער דא אין פרק ד’ גייט ער ממש נאר אין פיזישע בריאות — עסן, טרינקען, שלאפן, עקסערסייז, מרחץ, הקזת דם. “בריאות הנפש” ביים רמב”ם מיינט מידות טובות; וואס מיר רופן היינט “מענטאל העלט” וואלט דער רמב”ם אפשר גערופן “בריאות הדמיון.”
5) סטרוקטור פון דעם פרק:
דער רמב”ם גייט ערשט זאגן דברים כלליים (ווען צו עסן, וויאזוי צו עסן), דערנאך ספעציפישע זאכן (וועלכע מאכלים), דערנאך אנדערע חלקים פון גוף (ביאה, שינה, עקסערסייז, מרחץ, הקזת דם). אלע זאכן דא זענען נישט רפואות פאר קראנקע מענטשן, נאר א “העלטי לייפסטייל” — וויאזוי צו לעבן געזונט און נישט ווערן קראנק. דער רמב”ם וועט דאס אליין זאגן אין סוף פון דעם פרק.
6) דער רמב”ם אלס דאקטער:
דער רמב”ם איז אויך געווען א דאקטער, און האט געשריבן נאך מעדיצינישע ספרים: פרקי משה, הנהגת הבריאות, און א ספר וואו ער טייטשט איבער דעם גרויסן רופא גאלינוס (Galen). אבער דא אין הלכות דעות ברענגט ער נאר א קיצור — די זאכן וואס זענען נוגע פאר יעדן מענטש. אזוי ווי “די גמרא” פון הלכות יסודי התורה איז דער מורה נבוכים, און “די גמרא” פון הלכות דעות (מידות) איז די שמונה פרקים — אזוי איז “די גמרא” פון די פרקים וועגן בריאות הגוף לכאורה די כתבי רפואה וואס דער רמב”ם האט געשריבן, וואו ער איז מער מאריך אויף די דאקטערייאישע הרחבות.
7) דער רמב”ם שרייבט דא “בתור דאקטאר”:
אין דעם פרק שרייבט דער רמב”ם בתור דאקטאר, נישט בתור פוסק. דערפאר קומען נישט אריין אין דעם “סדר היום” זאכן ווי דאווענען שחרית פאר’ן עסן — דאס איז א הלכתישער לוח, נישט א רפואה-לוח. א ראיה: דער רמב”ם האט אפילו געשריבן א רפואה-ספר פאר א מוסולמענער, וואו ער האט אים געזאגט אז מ’דארף טרינקען וויין — אפילו א מוסולמענער טאר נישט טרינקען וויין לויט זיין דת. “מצד דאקטעריי דארף מען וויסן וואס איז מצד דאקטעריי” — דער רמב”ם טרענט אפ מעדיצינישע עצות פון הלכתישע פליכטן.
8) מקורות אין חז”ל:
רוב פון די זאכן וואס דער רמב”ם ברענגט דא האבן מקורות אין חז”ל. אבער אפילו ווען עס שטייט אין גמרא, האבן חז”ל עס אויך געזאגט אלס מעדיצינישע עצה (פון דאקטוירים פון זייער צייט), נישט אלס הלכה למשה מסיני. דער רמב”ם האט עס נישט געברענגט ווייל עס שטייט אין חז”ל, נאר ווייל עס איז אמת מעדיצינישע עצה. עס איז נישט קיין מצוה צו מקיים זיין — עס איז דרך ארץ, א הנהגה טובה. די מפרשים אויפ’ן רמב”ם זוכן אלץ הלכה’דיגע נקודות, אבער זיי זענען מסתמא נישט געווען קיין דאקטוירים — און עס איז נישט שלעכט צו פארשטיין אז אסאך פון דעם איז א רפואה-זאך, נישט נאר א הלכה-זאך.
9) רעלעוואנץ פאר היינט — כלליות vs. פרטים:
מען זאל נישט שנעל אפטון די רמב”ם’ס עצות ווייל “היינט זאגט מען אנדערש.” דאס וואס מענטשן האבן געגלייבט פאר טויזנטער יארן ווערט נישט בטל ווייל איין דאקטער האט היינט געזאגט אנדערש — מעדיצינישע מיינונגען טוישן זיך שטענדיג. די כלליות’דיגע עצות (ווען צו עסן, וויאזוי צו עסן) זענען בעיסיק מענטשליכע זאכן וואס דארפן נישט קיין ריסערטש — מען קען עס זען ביי זיך אליין. אפשר ספעציפישע פרטים (וועלכע מאכלים) קען מען פרעגן היינטיגע נוטרישאניסטן, אבער די כללים בלייבן.
—
הלכה א: לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב
דברי הרמב”ם: “לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב, ולא ישתה אלא כשיצמא.”
פשט: א מענטש זאל נישט עסן סיידן ער איז הונגעריג, און נישט טרינקען סיידן ער איז דארשטיג.
חידושים און הסברות:
1) הונגער אלס א ג-טליכער מעכאניזם:
הונגער איז א מעכאניזם וואס דער אייבערשטער האט אריינגעלייגט אין דעם מענטש צו דערמאנען אים צו עסן. אויב דער מעכאניזם דערמאנט אים נישט — איז פשט אז ער דארף נאך נישט עסן. דאס איז סכל הישר — פשוט’ער שכל.
2) דער טריגער צו עסן דארף קומען פון אינעווייניג:
ווען א מענטש עסט ווייל ער זעט עסן, אדער סתם ווייל ער האט געטראכט פון עסן, בשעת זיין גוף האט עס נאכנישט געבעטן — איז עס נישט גלייך. דער רמב”ם מיינט אז דער טריגער צו עסן דארף קומען פון אינעווייניג (הונגער), נישט פון דרויסן (זען עסן, טראכטן פון עסן).
3) פראקטישע אפליקאציע — עתים קבועים:
אפילו ביי מענטשן וואס האבן קבוע’דיגע עסן-צייטן (עתים), אויב א טאג איז ער נישט הונגעריג, זאל ער עס סקיפן. דאס איז נישטא קיין שום מחלוקת וועגן דעם — קיין שום דאקטער היינט זאגט אנדערש.
4) דער מאדערנער מענטש האט פארגעסן וואס הונגער מיינט:
אין דער היינטיגער וועלט, וואו מענטשן עסן אזויפיל און אזוי אפט, פארגעסט מען בכלל וואס עס מיינט צו פילן הונגעריג אדער דארשטיג. מען גיט קיינמאל נישט א טשענס פאר דעם הונגער אנצוקומען — נאך פאר מען חלומ’ט פון ווערן הונגעריג האט מען שוין געגעסן. דאס איז א רעזולטאט פון processed food, easy food, און דער access וואס מענטשן האבן היינט. עס איז זייער געזונט פאר’ן מענטש ער זאל אמאל עקספיריענסן הונגער און נאר נאכדעם עסן.
5) דער רמב”ם רעדט פאר געווענליכע מענטשן:
אלע כללים דא זענען פאר געווענליכע מענטשן. א יוצא דופן — למשל איינער וואס ליידט פון אנארעקסיע אדער אנדערע מחלות וואו דער הונגער-מעכאניזם ארבעט נישט — האט אנדערע רולס. דער רמב”ם וועט שפעטער אליין זאגן אז ער רעדט כלליות’דיג.
6) וועגן טרינקען:
אויך מיט טרינקען איז דער זעלבער כלל — נאר ווען מ’איז דורשטיג. היינט רעדט מען אסאך וועגן טרינקען אסאך וואסער, און אפשר ווייל אונז עסן אזויפיל פראסעסד פודס פעלט טאקע אויס מער וואסער (ווייל וואסער העלפט אויסשווענקען אומגעזונטע זאכן). אבער דער רמב”ם רעדט פון א כלליות’דיגע דייעט, ווי מ’דארף נאר טרינקען ווען מ’איז דורשטיג. א פראקטישע באמערקונג: אסאך מאל א מענטש איז דורשטיג און כאפט נישט, ווייל ער איז צוגעוואוינט צו דעם צושטאנד, אדער ער פרעסט זיך אן אנשטאט צו טרינקען. אויב מען געוואוינט זיך צו, כאפט מען דעם סיגנאל.
—
הלכה א (המשך): ואל ישהה נקביו אפילו רגע אחד
דברי הרמב”ם: “ואל ישהה נקביו אפילו רגע אחד, אלא כל זמן שצריך להשתין או להסך את רגליו — יעמוד מיד.”
פשט: א מענטש זאל זיך נישט איינהאלטן פון ארויסגיין אפילו א קורצע צייט. סיי ווען ער דארף משתין זיין, סיי ווען ער דארף “להסך את רגליו” (א לשון נקיה פאר גדולים), זאל ער סטאפן וואס ער טוט און גלייך גיין.
חידושים און הסברות:
1) “רגע אחד” איז נישט ממש ווערטליך — ס’איז דאך אויך דא א מצוה פון “והיה מחניך קדוש” (נקיות), אז א מענטש האט נישט קיין עקסעס. אבער דער כלל איז אז מ’זאל נישט מזלזל זיין — ווען דער גוף זאגט אז מ’דארף ארויסגיין, הייסט עס אז מ’דארף ארויסגיין.
2) דער רמב”ם ברענגט דא נישט דעם איסור פון “בל תשקצו” אדער אנדערע הלכות’דיגע מקורות (ווי “ויצאת”). דא רעדט ער מבחינת רפואה, נישט מבחינת הלכה. ס’קען זיין אסאך זאכן דא וואס זענען נוגע צו הלכות’דיגע איסורים, אבער דער רמב”ם’ס פאוקוס איז דא אויף געזונטהייט.
3) “להסך את רגליו” — דער אויסדרוק מיינט “צודעקן די פיס.” אין אנדערע פלעצער רעדט דער רמב”ם וועגן דרך ארץ בבית הכסא — אז אפילו ווען מ’דארף ארויסגיין, זאל מען בלייבן איידל. “להסך את רגליו” מיינט אז מ’דעקט צו די פיס כדי ארויסצוגיין בדרך כבוד.
4) “יעמוד מיד” — מיינט נישט אויפשטיין, נאר סטאפן וואס ער האלט אינמיטן טון, און קער נעמען פון זיין גוף.
5) דער צוזאמענהאנג מיט עסן: ארויסגיין איז דער “צווייטער סטעפ” פון עסן — וואס מ’עסט וואס מ’דארף נישט, גייט ארויס. דאס איז א חלק פון הלכות אכילה.
6) דער כלל פון ביידע הלכות (עסן און ארויסגיין): דער רמב”ם זאגט א זייער פשוט’ע זאך — דיין גוף זאגט דיר וואס צו טון. נישט עסן ווייל “יעצט איז dinner time,” נאר עסן ווען מ’איז הונגעריג. נישט ארויסגיין נאך א סקעדזשול, נאר ווען דער גוף פאדערט. ביידע זאכן — אויסהערן דעם גוף.
—
הלכה א (המשך): ולא יאכל אדם עד שתתמלא כריסו
דברי הרמב”ם: “ולא יאכל אדם עד שתתמלא כריסו, אלא יפחות כמו רביע משבעתו.”
פשט: א מענטש זאל נישט עסן ביז זיין בויך ווערט אנגעפילט. ער זאל סטאפן עסן א פערטל פריער פון וויפיל ער איז פולי זאט.
חידושים און הסברות:
1) דער מקור: דאס איז based אויף א גמרא אין מסכת שבת.
2) וויאזוי רעכנט מען דעם “רביע”? א מענטש זאל אויסרעכענען וויפיל ער וואלט נאך געקענט אריינרוקן — א פערטל ווייניגער פון וויפיל ער קען אריינרוקן דארף ער שוין סטאפן עסן. למשל: ער ווייסט אז ער קען נאך גיין ביז נאך די טשאלנט און נאך דעם דעזערט — זאל ער אויסרעכענען וויפיל א פערטל פון דער גאנצער סעודה איז, און אזויפיל ווייניגער עסן. עס ווערט אנערקענט אז דאס איז אביסל שווער אויסצופיגערן אין פראקטיק.
—
הלכה א (המשך): ולא ישתה מים בתוך המזון
דברי הרמב”ם: “ולא ישתה מים בתוך המזון, אלא מעט מים ומזוג ביין. וכשיתחיל המזון להתעכל במעיו — שתה מה שהוא צריך לשתות.”
פשט: מ’זאל נישט טרינקען וואסער אינמיטן עסן, נאר א ביסל וואסער מיט א ביסל וויין אריינגעמישט. ערשט ווען די עסן הייבט אן ווערן פארדייעט, מעג מען טרינקען וויפיל מ’דארף.
חידושים און הסברות:
1) דער פיזיאלאגישער טעם: אין דעם גוף זענען דא ענזיימס (מיצים, קעמיקאלס) וואס דער גוף לייגט אריין אין די עסן צו העלפן דיידזשעסטן. ווען מ’טרינקט אסאך וואסער אינמיטן עסן, ווערן די ענזיימס צעוואסערט און קענען נישט גוט ארבעטן. למשל, ווען מ’עסט פלייש, דארף עס ווערן צעברעקלט אויף קליינע שטיקלעך אז דער גוף זאל עס קענען צעטיילן — א חלק אריין אין בלוט, א חלק אין אנדערע חלקים פון גוף. צופיל וואסער שטערט דעם פראצעס.
2) “מזוג ביין” — וואס מיינט עס? “מזוג ביין” מיינט בעיקר וואסער מיט א ביסל וויין אריינגעמישט — נישט פארקערט. דאס איז נישט וויין מיט א ביסל וואסער, נאר וואסער מיט א ביסל וויין. דער עיקר איז דער וואסער.
3) וואסער vs. אנדערע משקאות: וואסער האט נישט קיין קעלאריס, דער גוף דארף עס נישט דיידזשעסטן אויף דעם זעלבן לעוועל ווי עסן. אנדערע שווערע משקאות (ווי סאדע, גרעיפ דזשוס) דארף דער גוף אויך דיידזשעסטן — זיי זענען מער ווי אן “עסן.” סאדע שטייט נישט אין רמב”ם, אבער לכאורה איז עס מער ווי א שווערע זאך וואס דער גוף דארף אויסארבעטן.
4) א כלל: בעסער טרינקען מער וואסער פארן עסן ווי נאכן עסן.
5) “מעט” — וויפיל? מיר ווייסן נישט וואס איז דער שיעור פון “מעט.”
—
הלכה א (המשך): ולא יאכל עד שיבדוק את עצמו יפה יפה שמא יצטרך לנקביו
דברי הרמב”ם: “ולא יאכל עד שיבדוק את עצמו יפה יפה שמא יצטרך לנקביו.”
פשט: פארן עסן זאל א מענטש זיך גוט אויסטשעקן צו ער דארף ארויסגיין.
חידושים און הסברות:
חילוק צווישן צוויי לעוועלס: פריער האט דער רמב”ם געזאגט אז ווען דער גוף אקטיוו זאגט אז מ’דארף ארויסגיין, זאל מען נישט אפשטופן. דא זאגט ער אז פארן עסן זאל מען זיך אויסטשעקן (“יבדוק את עצמו יפה יפה שמא יצטרך לנקביו”) — אפילו ווען דער גוף זאגט נאך נישט אקטיוו. דאס ווייזט אז “דארפן” פריער מיינט ווען מ’פילט א דרוק, אבער דא רעדט מען פון א פיזישע מעגליכקייט — אז ווען מ’טשעקט זיך, זעט מען אז מ’קען ארויסגיין, אפילו מ’האט נישט געפילט א שטארקן דרוק. ס’איז צוויי לעוועלס: (1) ווען מ’פילט — נישט אפשטופן; (2) פארן עסן — אקטיוו טשעקן.
—
הלכה א (המשך): עקסערסייז פארן עסן
דברי הרמב”ם: “ולא יאכל עד שיהלך קודם אכילה עד שיסך גופו לחום, או יעשה מלאכה או יתייגע ביגיעה אחרת… כלל של דבר, ייגע כל יום בבוקר עד שיסך גופו לחום.”
פשט: א מענטש זאל נישט עסן פאר ער האט זיך אביסל באוועגט — געגאנגען, געארבעט, אדער זיך אנגעשטרענגט — ביז זיין גוף ווערט ווארעם. יעדן טאג אינדערפרי זאל ער זיך אביסל פלאגן ביז דער גוף ווערט ווארעם.
חידושים און הסברות:
1) “יסך גופו לחום” — וואס מיינט עס? דער גוף זאל ווערן ווארעם, נישט אומבאדינגט שוויצן. שוויצן (יזע) איז אן אנדערע, העכערע לעוועל. דער רמב”ם באנוצט שפעטער דעם ווארט “יזיע” (שוויצן) ווען ער מיינט שוויצן ממש, וואס ווייזט אז “לחום” איז נישט דאס זעלבע. דער סימן איז אז דער גוף איז עקטיוו געווארן, ער האט שוין אנגעהויבן ארבעטן. “איך ווארעם זיך אן” — דאס איז דער לעוועל.
2) דאס איז נישט די גרעסטע עקסערסייז פון טאג. דער רמב”ם רעדט דא נישט פון א גרויסע, שווערע עקסערסייז, נאר פון א קליינע באוועגונג פארן עסן אינדערפרי. דער עיקר איז: נישט ארויסראליען פון בעט און זיך גלייך אנעסן. נישט א קאווע צום בעט. דער גוף זאל ערשט אנהייבן ארבעטן.
3) [Digression: דער רמב”ם’ס ספר “הנהגת הבריאות” וועגן עקסערסייז:] אין “הנהגת הבריאות” זאגט דער רמב”ם אויך מען זאל מאכן עקסערסייז, סיי וועלכע עקסערסייז. דארטן זאגט ער אז די בעסטע עקסערסייז איז זיך שפילן מיט א “כדור קטן” — לויפן נאך א קליינע באלי. דער באלל-שפיל איז שוין געווען אין די רמב”ם’ס צייטן. דער טעם: שפילן מיט א באלי ארבעט די גאנצע גוף — הענט, פיס, די גאנצע באדי.
4) “כלל של דבר” — דער רמב”ם מאכט א כלל: וועלכע מין עקסערסייז איז נישט קיין חילוק, דער עיקר איז אז ער זאל אביסל מוטשען זיין גוף יעדן טאג אינדערפרי.
5) דער רמב”ם רעדט דא נאר מבחינת בריאות — ער דערמאנט נישט דא דעם איסור פון עסן פארן דאווענען. דאס איז א באזונדערע הלכה’דיגע שמועס וואס קומט נישט אריין אין דעם קאנטעקסט.
—
הלכה ב: סדר פון עקסערסייז — שוויצן, בארואיגן, ווארעמע וואסער, עסן
דברי הרמב”ם: “וישקוט מעט… עד שתתיישב נפשו ואז יאכל. אם ירחץ בחמין אחר שיזיע הרי זה טוב, ואחר כך ישהה מעט ויאכל.”
פשט: נאכ’ן עקסערסייז זאל מען זיך בארואיגן ביז דער גוף ווערט רואיג, און ערשט דעמאלטס עסן. אויב מ’קען זיך אפוואשן מיט ווארעמע וואסער נאכ’ן שוויצן, איז דאס גוט — און נאכדעם זאל מען אביסל ווארטן און עסן.
חידושים און הסברות:
1) “הרי זה טוב” — א מעלה אדער א חיוב? עס ווערט אויפגעברענגט א ספק: ווען דער רמב”ם זאגט “אם ירחץ בחמין… הרי זה טוב” — מיינט ער אז עס איז בעסער (א העכערע מדרגה), אדער מיינט ער אז עס איז אויך גוט (א צווייטער לעגיטימער וועג)? דער מסקנא איז אז עס איז א מעלה, אבער נישט א מוז.
2) [Digression: קאווע פאר’ן עקסערסייז] עס ווערט דיסקוטירט צי מ’זאל טרינקען קאווע פאר’ן עקסערסייז אדער נאכדעם. א חילוק: קאווע אליין איז נישט “עסן”, אבער קאווע מיט מילך און אנדערע צוגאבן איז שוין “תוספות” — דער רמב”ם רעדט נישט פון אזעלכע צוגעמישטע געטראנקען.
—
הלכה ב (המשך): נישט עסן שטייענדיג, גייענדיג, אדער רייטנדיג — און נישט שטארק באוועגן זיך נאכ’ן עסן
דברי הרמב”ם: “כשיאכל ישב במקומו, אדער יטה על שמאלו. ולא יהלך ולא ירכב ולא ייגע את גופו ולא יטייל עד שיתעכל המזון שבמעיו. וכל המטייל אחר אכילתו או שייגע — הרי זה מביא על עצמו חלאים רעים וקשים.”
פשט: ווען מ’עסט, זאל מען זיצן אדער זיך אנליינען. נאכ’ן עסן זאל מען נישט גיין, נישט פארן (רייטן אויף א בהמה), נישט ארבעטן, נישט שפאצירן — ביז דער עסן הייבט זיך אן פארדייען. ווער עס טוט אזוי, ברענגט אויף זיך שלעכטע און שווערע קרענק.
חידושים און הסברות:
1) עסן שטייענדיג — דער מלמדים’ס ווארענונג: די מלמדים פלעגן ווארענען קינדער נישט צו עסן שטייענדיג, מיט דער סברא אז “דאס עסן גייט אראפ ביז ווי עס קען גיין” (מ’באקומט גראבע פיס). דער פשט ווערט אפגעוויזן — דער עסן גייט אריין אין די קישקע ווי ס’גייט, נישט דורך גראוויטי צו די פיס — אבער ס’איז דא אנדערע לעגיטימע רפואה-סיבות פארוואס עסן שטייענדיג אדער גייענדיג איז נישט געזונט.
2) “ולא ירכב” — רייטן אויף א בהמה, נישט פארן אין א קאר: “ירכב” אין דער רמב”ם’ס צייט מיינט רייטן אויף א בהמה, נישט פארן אין א מאדערנע קאר.
3) “עד שיתעכל המזון” — ווי לאנג? דער רמב”ם זאגט נישט קלאר ווי לאנג. מ’קען עס מסתמא פילן — ווען דער גוף פילט זיך מער באקוועם. עס דארף זיין כאטש א האלבע שעה אדער “עפעס א גרויסע אמאונט פון צייט.”
4) [Digression: טאנצן ביי חתונות נאכ’ן עסן] לויט דער רמב”ם איז עס נישט ממולץ צו עסן א גרויסע סעודה ביי א חתונה און גלייך נאכדעם אויפשטיין טאנצן. צוויי עצות: (1) מ’זאל געבן גענוג צייט צווישן עסן און טאנצן, אדער (2) מ’זאל טאנצן אין די רואיגע רינג, נישט מיט די וואס שפרינגען ארום.
5) [Digression: טאנצן vs. דזשאמפן — וואס איז ריקוד?] א שארפע הבחנה צווישן אמת’ע ריקודים (טאנצן) און דזשאמפן. די היינטיגע בחורים מיינען אז טאנצן מיינט דזשאמפן, אבער אמת’ע ריקודים ווי אין דער גמרא זענען פאכמאניש — זיי האבן צו טון מיט דעם ביעט (ריטם) פון דעם ניגון, “אויס-עקט’ן מיט צלילי המוזיק.” דזשאמפן איז א סארט עקסערסייז וואס מ’טוט אין דזשים, נישט ריקוד. אויך קריטיק אויף די ווילדע מוזיק ביי חתונות וואס מאכט עס אוממעגליך צו טאנצן נארמאל — דער ביעט איז צו שנעל פאר א מענטש צו טאנצן דערצו.
—
הלכה ג: סדר שינה — ווי לאנג און ווען צו שלאפן
דברי הרמב”ם: “יום ולילה כ”ד שעות. דיו לאדם לישן שלישן, שהן שמונה שעות, ויהיו בסוף הלילה, כדי שיהיה מתחילת שינתו עד שתעלה השמש שמונה שעות, ונמצא עומד ממיטתו קודם שתעלה השמש.”
פשט: א טאג מיט א נאכט איז 24 שעה. א מענטש דארף שלאפן א דריטל דערפון — אכט שעה. די אכט שעה זאלן זיין סוף הלילה (נישט אנהייב נאכט), אזוי אז ער שטייט אויף קודם שתעלה השמש.
חידושים און הסברות:
1) אכט שעה — מינימום אדער מאקסימום? דאס איז א הויפט-מחלוקת. אסאך ספרים, ספעציעל פון בעלי מוסר וואס האבן זיך מסגף געווען, לערנען אריין אין דעם רמב”ם אז אכט שעה איז דער מאקסימום — מ’דארף נישט מער. דער קיצור שולחן ערוך (ר’ שלמה גאנצפריד) שרייבט אז זעקס שעה איז גענוג, און ער ציטירט דעם רמב”ם אלס מאקסימום. אבער די ריכטיגע לייענונג איז אז אכט שעה איז דער ריכטיגער אמאונט, נישט דער מאקסימום. “איך מיט ר’ שלמה גאנצפריד זענען אין א מחלוקת.”
2) שטארקע שטעלונג וועגן שלאף: “איך בין זייער א גרויסער פראמאוטער פון שלאפן עט ליעסט אכט שעה יעדע נאכט.” ראיות פון מעדיצינישע ליטעראטור — “א גאנצע בוק” וועגן דעם, און אסאך דאקטורים היינט האלטן אז 7-8 שעה איז נויטיג.
3) שלאף-מאנגל און “אי אפשר שיבין וידע”: דער רמב”ם’ס הקדמה (אז א קראנקער מענטש קען נישט פארשטיין ידיעת הבורא) פארבינדט זיך מיט שלאף-מאנגל. מענטשן וואס זענען “אי אפשר שיבין וידע מענטשן” — זיי פארשטייען נישט ווען מ’רעדט צו זיי, זיי זענען אנגעצויגן, זיי לויפן, זיי האבן שלעכטע מדות — “און אסאך מאל, דער תירוץ איז אז ער שלאפט נישט גענוג.” “א גרויסע חלק פון די טיפשות פון די וועלט קומט פון דעם” — פון נישט גענוג שלאפן.
4) סיגוף בשינה — א טעות: ווען מענטשן מיינען אז ווייניגער שלאפן איז א סיגוף (אן עבודת השם), איז עס א טעות. “ער קומט סתם אן צו זיין צופלויגן.” א מענטש וואס שלאפט גענוג איז מיושב — “ער ווייסט ווען ער גייט שלאפן, ער ווייסט ווען ער שטייט אויף, ער איז נישט צעפלויגן.” עצה: ווער עס וויל זיך מסגף זיין, זאל עסן ווייניגער (ווייל מענטשן עסן געווענליך צו פיל), אבער נישט שלאפן ווייניגער.
5) צו פיל עסן פירט צו צו פיל שלאפן: ווען מ’עסט צו פיל, דארף דער גוף מער צייט צו פארדייען, וואס מאכט א מענטש מיד — “דער בית המטבחיים פון דער גוף ארבעט אריין” ווען מ’שלאפט. אזוי אז צו פיל עסן פירט צו צו פיל שלאפן אדער צו ווייניג ענערגיע.
6) פשט אין “דיו” — “גענוג” אדער “מאקסימום”? דער ווארט “דיו” (גענוג פאר אים) קען געלייענט ווערן צוויי וועגן: (1) אכט שעה איז גענוג — מ’דארף נישט מער (מאקסימום-לייענונג), אדער (2) אכט שעה איז וואס מ’דארף — דער ריכטיגער אמאונט. דער נטיה איז צו דער צווייטער לייענונג, אבער “ס’ציילט יא פון דער רמב”ם אז ער גייט א מאקסימום וועגן דער ידיעה” — דער רמב”ם האט געטראכט אז א מענטש וואס וויל זיין באקוועם וואלט געשלאפן צען שעה, און דער רמב”ם אלס דאקטער זאגט אז אכט שעה איז גענוג.
7) פארוואס סוף הלילה? צוויי טעמים: (1) פראקטיש: אויב מ’גייט שלאפן אנהייב נאכט, שטייט מען אויף פארטאגס ווען ס’איז נאך טונקל, “ער איז משועמם, ער האט נישט וואס צו טון, חצי תאוותו בידו.” (2) הלכתי: מ’דארף אויפשטיין קודם שתעלה השמש פאר קריאת שמע — אזוי אז דער שלאף-סדר דארף שטימען מיט הלכות קריאת שמע.
8) [Digression: היסטארישער קאנטעקסט — שלאפן מיט דער זון] אמאל האבן מענטשן געלעבט מער נאטירליך מיט דער זון — ווען ס’איז געווארן טונקל, האט מען נישט געקענט פארברענגען מיט מענטשן, א ליכט איז געווען א הוצאה, איז מ’איז געגאנגען שלאפן. אין אזא וועלט וואלט א מענטש געשלאפן צוועלף שעה אין ווינטער ווען ס’איז לאנג טונקל. דער רמב”ם זאגט: אכט שעה איז גענוג, מ’דארף נישט שלאפן די גאנצע טונקלע צייט.
—
הלכה ג (המשך): ווי אזוי צו שלאפן — שלאף-פאזיציע
דברי הרמב”ם: “לא יישן לא על פניו ולא על ערפו, אלא על צדו. בתחלת הלילה על צד שמאל, ובסוף הלילה על צד ימין.”
פשט: מ’זאל נישט שלאפן אויפ’ן פנים (אויפ’ן בויך) און נישט אויפ’ן רוקן (על ערפו), נאר אויף דער זייט. אנהייב נאכט אויף לינקס, סוף נאכט אויף רעכטס.
חידושים און הסברות:
1) “על ערפו” — רפואה אדער קדושה? די גמרא זאגט מ’טאר נישט שלאפן “פרקדן” (אויפ’ן רוקן) פאר סיבות פון קדושה (“ושום כישוי”). אבער דער רמב”ם’ס פרק דא איז אינגאנצן וועגן רפואה — ער האט געמאכט א הקדמה אז דער גאנצער פרק איז וועגן בריאות הגוף. דער רמב”ם’ס שיטה איז אז אויב עפעס איז סיי א הלכה (פון קדושה) און סיי א געזונטהייט-ענין, לייגט ער עס אריין אין דעם פרק. ער רעכנט אויס סיי אלס געזונטהייט, אבער ווען ער שרייבט “לא על ערפו” איז עס אויך ווייל די גמרא זאגט אזוי וועגן קדושה. נאך א פשוט’ער טעם: “ס’פלענטשן נישט שיין, ס’איז נישט מענטשלעך.”
2) וואס מיינט “בתחלת הלילה” און “בסוף הלילה”? דאס מיינט נישט אז מ’דארף שטעלן א וועקער זייגער זיך ארומצודרייען אינמיטן נאכט. צוויי מהלכים: (א) אויב מ’וועקט זיך אויף אינמיטן נאכט, זאל מען זיך אומדרייען אויף די אנדערע זייט; (ב) אפשר מיינט עס אז ווען מ’גייט שלאפן בתחלת הלילה זאל מען ליגן אויף שמאל, און אויב מ’גייט שלאפן בסוף הלילה זאל מען ליגן אויף ימין. דער עיקר פשט איז אז מ’זאל זיך טוישן אינמיטן — נישט א גאנצע נאכט אויף איין זייט.
3) פארוואס נישט אויף פנים אדער עורף? ווען א מענטש ליגט אויף זיין פנים, הענגט דער גאנצער וועיט פון די אינערליכע אברים אראפ אויף די פראנט פון בויך — דאס לייגט פרעשור. און ווען מ’ליגט אויף די עורף, הענגט אלעס אראפ אויף דעם עמוד השדרה. אויף די זייט איז דער וועיט מער פארטיילט.
4) צי מיינט עס א גאנצע נאכט אדער אפילו א ביסל? “על פניו ועל ערפו” מיינט מ’זאל נישט שלאפן א גאנצע נאכט אזוי — אבער פאר אביסל צייט איז מסתמא נישט קיין פראבלעם.
5) צי איז דער סדר פון שמאל/ימין מעכב? אויב איינער טוט פארקערט — קודם ימין און נאכדעם שמאל — איז דאס נישט קיין פראבלעם. דער עיקר איז נאר אז מ’זאל זיך טוישן, נישט ליגן א גאנצע נאכט אויף איין זייט, ווייל דער גאנצער וועיט פון גוף ליגט אויף איין האנט/זייט.
—
הלכה ג (המשך): נישט שלאפן סמוך לאכילה, און נישט שלאפן בייטאג
דברי הרמב”ם: “ולא יישן סמוך לאכילה, אלא ימתין אחר אכילה כמו שלש או ארבע שעות. ולא יישן ביום.”
פשט: מען זאל נישט גיין שלאפן גלייך נאכ’ן עסן, נאר ווארטן דריי-פיר שעה. און מען זאל נישט שלאפן בייטאג.
חידושים און הסברות:
1) צוזאמענהאנג מיט פריער: פריער האט דער רמב”ם געזאגט אז מען זאל זיך בארואיגן נאכ’ן עסן (נישט שלאפן, נישט שטארק באוועגן) — דא קומט ער צו און זאגט אז מ’זאל ווארטן דריי-פיר שעה פאר’ן שלאפן.
2) “כמו שלש או ארבע שעות” — נישט פיר שעה ממש: “כמו” מיינט אומגעפער — נישט גלייך נאכ’ן עסן, אבער נישט דווקא פיר שעה.
3) שלאפן בייטאג — “שינתא נשמא”: דער רמב”ם זאגט מ’זאל נישט שלאפן בייטאג. דאס שטימט מיט דער גמרא וואס זאגט אז בייטאג זאל מען נאר שלאפן “שינתא נשמא” — א קורצע דרימל. א דרימל וואלט דער רמב”ם מסתמא נישט געהאט קיין פראבלעם דערמיט, נאר א לאנגע שלאף בייטאג.
4) [חידוש:] צוזאמענהאנג מיט “אינטערמיטענט פאסטינג”: אויב א מענטש שלאפט אכט שעה, און די לעצטע פיר שעה פאר’ן שלאפן עסט ער נישט — קומט אויס אז ער עסט נישט צוועלף שעה (פיר שעה + אכט שעה שלאף). דאס שטימט זייער גוט מיט דעם וואס אסאך מענטשן ווייסן היינט — אז מ’זאל נאר עסן אין א געוויסע פענסטער פון אומגעפער אכט שעה, און די אנדערע זעכצן שעה נישט עסן. דער רמב”ם האט אפשר שוין אנגעדייטעט אויף דעם פרינציפ, כאטש ער האט נאך נישט געזאגט וויפיל מאל א טאג מ’זאל עסן.
—
הלכה ד: סדר פון מאכלים — משלשלים קודם, עוצרים נאכדעם
**דברי הרמב”ם: “דברים המשלשלים את בני המעים, כגון ענבים ותאנים ותותים ואגסים
ואבטיחים ומיני קשואים ומיני מלפפונות — אוכלן בתחילה קודם אכילה, ולא יערבבם עם המזון. אלא שוהה מעט עד שיצא מבית הבליעה, ואחר כך אוכל מזונו.”**
פשט: זאכן וואס מאכן לוס די בני מעים (משלשלים) — ווי טרויבן, פייגן, מאלבערעס, בארנע, וואסער-מעלאנעס, סארטן קשואים און מלפפונות — זאל מען עסן פאר דער סעודה, נישט צוזאמען מיט’ן עסן. מ’זאל ווארטן ביז עס גייט ארויס פון “בית הבליעה” (דער אויבערשטער טייל פון פארדייאונג-סיסטעם), און ערשט דעמאלט עסן דעם הויפט-מאכל.
חידושים און הסברות:
1) די צד השוה פון אלע משלשלים: דער צד השוה פון אלע אויפגערעכנטע פרוכטן איז אז זיי זענען נאסע פרוכטן מיט א סך וואסער-אינהאלט. א וואסער-מעלאן האט עפעס 90% וואסער, א טרויב — ווען מ’קוועטשט עס אויס בלייבט גארנישט, ס’איז א נאסע פרוכט.
2) וואס מיינען “קשואים” און “מלפפונות”? קשואים איז א סארט סקווש/וועדזשטעבל (נישט דער רעגולערער אטאטש/זוקיני וואס מ’רופט היינט קשואים). מלפפונות — עס זענען מיינונגען אז עס מיינט קיוקאמבער, אנדערע זאגן עס מיינט פעפער. עס זענען עפעס וועדזשטעבלס וואס אין דעם רמב”ם’ס צייטן זענען זיי געווען באקאנט, אבער נישט אונדזערע אלטעגליכע פרוכטן.
3) “אוכלן בתחילה קודם אכילה” — וואס מיינט “פאר’ן עסן”? דאס מיינט פאר דער סעודה — ווי א פארשפייז (ענטרעי/אפעטייזער). מ’זאל נישט למשל האבן טשיקן מיט פאטעטא מיט א סייד פון קשואים — דער סייד-וועדזשטעבל זאל זיין געגעסן פריער, נישט צוזאמען.
4) “שוהה מעט עד שיצא מבית הבליעה”: עס זענען צוויי חלקים אין דעם פארדייאונג-סיסטעם — דער אויבערשטער טייל (בית הבליעה/אויבערשטע קישקע) און דער ווייטערדיגער. מ’זאל ווארטן ביז דער משלשל-מאכל גייט ארויס פון דעם אויבערשטן טייל, און ערשט דעמאלט עסן ווייטער.
5) צוזאמענהאנג מיט נישט טרינקען בשעת’ן עסן: דאס שטימט מיט דעם פריערדיגן כלל אז מ’זאל נישט טרינקען גלייך פאר’ן עסן — מ’זאל טרינקען אביסל פריער. די משלשלים-מאכלים האבן אויך א סך נאס אין זיך. אבער עס ווערט באמערקט אז דאס איז אפשר א באזונדערע סוגיא — ווייל דער רמב”ם האט נישט געזאגט מ’זאל טרינקען פאר’ן עסן, ער האט נאר געזאגט נישט בשעת’ן עסן.
—
דברי הרמב”ם: “דברים שהם עוצרים את בני המעים, כגון רמונים ותפוחים חרובים… אוכלן תיכף למזון, אבל לא ירבה מהם.”
פשט: זאכן וואס מאכן טייט/פארשטאפט די בני מעים (עוצרים — קאנסטיפעישאן) — ווי מילגרוימען (רמונים), עפל (תפוחים), חרובים, חבושים — זאל מען עסן גלייך נאכ’ן עסן, אבער נישט צופיל.
חידושים און הסברות:
1) דער סדר: קודם עפנט מען אויף די מעיים מיט משלשלים (פאר’ן עסן), און נאכדעם מאכט מען צו מיט עוצרים (נאכ’ן עסן). דאס איז א לאגישער סדר — ערשט עפענען, דעמאלט עסן, דעמאלט פארמאכן.
2) “תיכף למזון” — פאר אדער נאך? “תיכף” מיינט דא גלייך נאכ’ן עסן — עס פארמאכט, עס שליסט אפ דעם עסן-פראצעס.
3) אידענטיפיקאציע פון פרוכטן: עס איז א שווערע סוגיא וואס פונקט יעדע פרוכט מיינט: “חבושים” — נישט באקאנט; “קריסטומילן” — עס ווערט געזאגט אז דאס מיינט וואס אונז רופן “אגס” (בארן), אבער אנדערע זאגן אז “אגס” איז א “שיזף” (פרון/פלאם). פרון איז דווקא באקאנט אלס א משלשל, נישט א עוצר — וואס מאכט עס מער קאמפליצירט. דער צד השוה פון די עוצרים איז אז זיי זענען אסידיק/ביטערע/טרוקענע פרוכטן, פארקערט פון די נאסע משלשלים.
4) “אבל לא ירבה מהם”: מ’זאל נישט עסן צופיל פון די עוצרים — נאר גענוג צו פארמאכן, נישט מער.
—
הלכה ד (המשך): סדר פון פלייש-מאכלים — גרינגערע קודם
דברי הרמב”ם: “כשירצה אדם לאכול בשר עוף ובשר בהמה כאחד, אוכל בתחילה בשר עוף… וכן ביצים ובשר עוף, אוכל ביצים תחילה. בשר בהמה דקה ובשר בהמה גסה, אוכל בשר דקה תחילה. לעולם יקדים אדם דבר הקל ויאחר הכבד.”
פשט: ווען מ’עסט פארשידענע סארטן פלייש, זאל מען אלעמאל אנהייבן מיט דעם גרינגערן (לייכטערן פאר דער פארדייאונג) און ענדיגן מיט דעם שווערערן. ביצים פאר טשיקן, טשיקן פאר בהמה, בהמה דקה פאר בהמה גסה.
חידושים און הסברות:
דער כלל: “לעולם יקדים אדם דבר הקל ויאחר הכבד” — דער גוף זאל אנהייבן ווערן אקטיוו אויף פארדייאונג מיט גרינגערע מאכלים, און ערשט דעמאלט אריינברענגען שווערערע. דאס איז א כללי’דיגער פרינציפ וואס גייט דורך דעם גאנצן סדר אכילה.
—
הלכה ד (המשך): עסן לויט די וועטער — זומער און ווינטער
דברי הרמב”ם: “ובימות החמה אוכל מאכלים הקרים, ולא ירבה בתבלין, ואוכל את החומץ. ובימות הגשמים אוכל מאכלים החמים, ומרבה בתבלין, ואוכל מעט מן החרדל ומן החלתית.”
פשט: אין זומער זאל מען עסן קאלטע/אפקילנדע מאכלים, ווייניג תבלינים, און חומץ (וואס קילט אפ). אין ווינטער זאל מען עסן ווארעמע מאכלים, מער תבלינים, חרדל (מאסטערד) און חלתית (שארפע זאכן) — ווייל שארפע זאכן ווארעמען אן דעם גוף פון אינעווייניג.
חידושים און הסברות:
1) צי איז דאס נוגע אין היינטיגע צייטן מיט עיר-קאנדישן? דער רמב”ם רעדט פון א מצב וואו דער גוף איז ממש אווערהיטעד פון א גאנצן טאג היץ — דעמאלט זאל מען אפקילן פון אינעווייניג דורך קאלטע מאכלים. אבער היינט, ווען מ’זיצט א גאנצן טאג אין עיר-קאנדישן, איז דאס אפשר נישט אזוי נוגע — “אט ליעסט” פאר איינער וואס ארבעט נישט אינדרויסן. פאר קינדער וואס לויפן ארום אינדרויסן איז עס אפשר יא נוגע.
2) אפשר וואלט דער רמב”ם נישט געוואלט מ’זאל זיצן א גאנצן טאג אין עיר-קאנדישן: דער רמב”ם רעדט פון מענטשן וואס שוויצן אביסל אינמיטן טאג — דער גוף איז געמאכט געווארן אז ער זאל זיין הייס אין זומער און קאלט אין ווינטער. אפשר איז דער עיר-קאנדישן-לעבנסשטייל אליין נישט אידעאל לויט דעם רמב”ם’ס שיטה.
3) אנפאסן לויט’ן קלימאט: מ’זאל אנפאסן דעם עסן לויט’ן קלימאט — אין א הייסע פלאץ זאל מען עסן קאלטע זאכן, און פארקערט. ס’איז נישט קיין גזירת הכתוב, נאר ס’ווענדט זיך אין דער אמת’ער מציאות.
4) היסטארישער קאנטעקסט — ווינטער-מאכלים: אמאל, אין ווינטער, האט מען געגעסן פיקלט-מאכלים מיט תבלינים — ווייל אויב מ’האט געוואלט האבן עפל אין ווינטער, האט מען עס געדארפט פיקלען. דאס האט נאטירליך געשטימט מיט דעם רמב”ם’ס עצה. היינט, ברוך השם, האט מען אלע מאכלים דאס גאנצע יאר — אבער דער רמב”ם’ס כלל בלייבט: “ובדרך זו הולך.”
—
הלכה י: מאכלים וואס זענען “רעים ביותר עד מאוד” — קיינמאל נישט עסן
דברי הרמב”ם: “יש מאכלים שהם רעים ביותר עד מאוד, וראוי לאדם שלא לאכלן לעולם. כגון הדגים הגדולים המלוחים הישנים, והגבינה המלוחה הישנה, והכמהין והפטריות, ובשר המליח הישן, ויין מגתו, ותבשיל ששהה עד שנדף ריחו, וכן כל מאכל שריחו רע או מר ביותר — הרי אלו לגוף כמו סם המות.”
פשט: דער רמב”ם רעכנט אויס א ליסט פון מאכלים וואס זענען אייביג שלעכט פאר’ן גוף — גרויסע איינגעזאלצענע אלטע פיש, אלטע איינגעזאלצענע קעז, מאשרומס, אלטע איינגעזאלצענע פלייש, אומפערמענטירטע וויין, פארדארבענע געקעכטס, און אלעס וואס שמעקט שלעכט אדער איז זייער ביטער — דאס איז ווי סם המות פאר’ן גוף.
חידושים און הסברות:
1) דער שליסל-ווארט איז “ישנים” (אלט): דער רמב”ם מיינט נישט א ספעציפישע סארט פיש, נאר דעם וועג וויאזוי מ’מאכט עס — פיש וואס מ’עסט דורך זיי איינזאלצן פאר א לאנגע צייט. אלע דריי קאטעגאריעס — פיש, קעז, פלייש — האבן דעם זעלבן פראבלעם: זיי זענען אלט און איינגעזאלצן. דער עיקר חסרון איז דער פרעזערווירונג-פראצעס פון אמאל, וואו ס’איז נישט געווען גוט פרעזערווד ווי היינט מיט מאדערנע באקטעריע-קאנטראל.
2) “הדגים הגדולים” — פארוואס גרויסע פיש? קליינע פיש האט יעדער געקענט כאפן אין זיין לאקאלע טייך, אבער גרויסע פיש האט מען געברענגט פון ווייט אוועק, און ס’איז נישט געווען פריש. דאס איז א פראקטישע סיבה פארוואס גרויסע פיש זענען געווען שלעכטער.
3) “הכמהין והפטריות” — מאשרומס: היינט רעכנט מען אסאך מאשרומס צווישן געזונטע מאכלים, אבער דער רמב”ם רעדט פון געפערליכע/מסוכנ’דיגע מאשרומס — ווייל אמאל האט א מענטש אינדרויסן געכאפט מאשרומס און ס’איז געווען מסוכן (פארגיפטיגע סארטן). היינט קויפט מען אין סטאר א באשטימטע סארט, אבער אמאל איז דאס געווען א ריאלע סכנה. דער רמב”ם זאגט מ’זאל נאר נעמען איין מין פטריות מיט “עדות יודעים” (עדות פון קענערס).
4) “יין מגתו” — אומפערמענטירטע וויין (גרעיפ דזשוס): דער רמב”ם זאגט אז וויין וואס איז נאך נישט פערמענטירט איז שלעכט. [Digression: א הומאריסטישע באמערקונג — “גרעיפ דזשוס איז א בחינה פון רעפארם אידישקייט” — ווייל אמאל איז נישט געווען גרעיפ דזשוס, נאר וויין.]
5) “תבשיל ששהה עד שנדף ריחו” — פארדארבענע זאכן: ס’איז נישט געווען קיין פרידזשעס דעמאלטס, אזוי אז עסן וואס האט געשטאנען איז פארדארבן געווארן.
6) [Digression: געווינעס] — ס’איז דא מענטשן וואס האלטן זיך מקילים אויף געווינעס (aged/fermented foods) וואס האבן א שווערע ריח — דאס פאלט אריין אין דער רמב”ם’ס קאטעגאריע פון אלטע, שלעכט-שמעקנדיגע מאכלים.
—
הלכה י (המשך): מאכלים וואס זענען “רעים” אבער נישט אזוי שלעכט — עסן “מעט מעט”
דברי הרמב”ם: “ויש מאכלות שהם רעים, אבל אינם כראשונים… ראוי לאדם שלא לאכול ממנו אלא מעט, ולא ירגיל עצמו לאכול מזונות מהם, או לאכול מזונות תמיד. כגון דגים גדולים, וגבינה, וחלב ששהה אחר שנחלב ארבע ועשרים שעות, ובשר שורים גדולים ותישים גדולים, והפול והעדשים, והספיר, ולחם שעורים, ולחם מצה, והקרוות, והחציר והבצלים, והשומים, והחרדל, והצנון… כל אלו מאכלים רעים הם. אין ראוי לאדם לאכול מאלו אלא מעט מעט בימות הגשמים. ובימות החמה לא יאכל מהם כלל.”
פשט: א צווייטע קאטעגאריע מאכלים — שלעכט, אבער נישט אזוי שלעכט ווי די ערשטע ליסט. פון דעם מעג מען עסן אמאל אמאל, ווייניג אין כמות און ווייניג אין צייט. אין ווינטער מעג מען עסן, אין זומער זאל מען בכלל נישט.
חידושים און הסברות:
1) דער רמב”ם’ס “באקסעס”-סיסטעם: דער רמב”ם’ס קאטעגאריזירונג איז זייער הלכה’דיג און פראקטיש — ער שאפט קלארע “באקסעס”: (1) קיינמאל נישט עסן, (2) אמאל אמאל אביסל, (3) נאך ווייניגער שלעכט. דאס איז בעסער ווי היינטיגע nutrition וואס זאגט סתם “עסט יעדן טאג דריי זאכן” אן אזא פיינע resolution.
2) “מעט מעט” — דאפלטע באגרענעצונג: דער רמב”ם מיינט סיי אין כמות ווייניג, סיי אין צייט ווייניג — “once in a while מעג מען דערפון אביסל.”
3) ספעציפישע מאכלים:
– “דגים גדולים” — מ’ווייסט נישט פונקטליך וועלכע פיש.
– “חלב ששהה כ”ד שעות” — אלטע מילך, לכאורה ווייל אמאל איז נישט געווען גוט pasteurized.
– “בשר שורים גדולים ותישים גדולים” — פלייש פון גרויסע אקסן און גרויסע ציגן.
– “הפול והעדשים והספיר” — סארטן בונדלעך (beans/lentils). דער רמב”ם זאגט אז דאס זאל מען קיינמאל נישט עסן — נישט אין זומער און נישט אין ווינטער.
– “לחם שעורים” — ברויט פון בארלי.
– “לחם מצה” — ברויט וואס איז נישט געווארן אויסגעבאקן זייער גוט. באופן כללי זאגט דער רמב”ם אז מען זאל נישט עסן מצות (אויסער פסח, כמובן).
– “הקרוות” — קרויט (cabbage).
– “החציר והבצלים והשומים” — צוויבל און קנאבל: קשיא: אין אסאך אנדערע מקורות שטייט אז קנאבל איז זייער א געזונטע מאכל! תירוץ: דער רמב”ם מיינט נישט אז מ’זאל עסן א גאנצע סעודה קנאבל — קנאבל ווי א ספייס אביסל איז גוט, אבער דער רמב”ם האט נישט געוואלט אז אין יעדע סעודה זאל ליגן קנאבל. [Digression: “ווען די אידן זענען ארויס פון מצרים… האבן זיי זיך געבענקט נאך די בצלים און די חציר און די שומים פון מצרים” — זיי האבן נישט געקענט דעם רמב”ם.]
– “חרדל” — מוסטערד. “צנון” — רעטעך (radish).
– “הדלועים” (סקוואש/דלעת): א יוצא מן הכלל — “אוכלים מהם מעט בימות החמה” — נאר אביסל אין זומער.
4) שוועריגקייט מיט אידענטיפיצירן די מאכלים: אסאך פון די מאכלים זענען שווער צו אידענטיפיצירן ווייל (א) ס’איז נישט לשון הקודש, (ב) די מפרשים גיבן לאטיינישע נעמען וואס זענען נישט די נעמען וואס מ’נוצט אין סטאר, (ג) אסאך פון די מאכלים זענען נישט מצוי אין אונזער קיטשן.
—
הלכה י (המשך): מאכלים וואס זענען “רעים” אבער נאך ווייניגער שלעכט — נישט עסן אסאך
דברי הרמב”ם: “ויש מאכלות שהם רעים [אבער נישט אזוי שלעכט]… כגון עוף המים, ובני יונה הקטנים, והתמרים, ולחם קלוי בשמן, או לחם שנילוש בשמן, והסולת שניפו אותה כל צרכה עד שלא נשאר בה ריח מורסן, והציר והמורייס… אין ראוי להרבות מאכילת אלו.”
פשט: א דריטע קאטעגאריע — מאכלים וואס זענען שלעכט אבער נישט אזוי שלעכט ווי די פריערדיגע. מ’זאל נישט עסן אסאך דערפון.
חידושים און הסברות:
1) ספעציפישע מאכלים:
– “עוף המים” — קאטשקעס (duck/waterfowl).
– “בני יונה הקטנים” — קליינע פייגעלעך (young pigeons/squab).
– “תמרים” — טייטלען (dates) — זייער זיס.
– “לחם קלוי בשמן” און “לחם שנילוש בשמן”: צוויי סיבות פארוואס ברויט קען זיין שלעכט — (1) ווייל ס’איז געבראטן אין אויל, (2) ווייל מ’קנעט עס מיט אויל. דאס סאונדט ווי “אזעלכע קוקיס, אזעלכע פעטשקעס.”
– “הסולת שניפו אותה כל צרכה עד שלא נשאר בה ריח מורסן” — ווייסע מעל: א וויכטיגע זאך — ווייסע מעל וואס מ’האט אינגאנצן ארויסגענומען פון אירע שולת (bran) איז שלעכט, ווייל די שולת העלפט ארויסגיין (פאר’ן פארדייאונג).
– “הציר והמורייס” — פיש-זאפטן (fish sauces/brine).
2) די גאנצע ליסט — “זאכן וואס זענען צו גוט אביסל”: דער רמב”ם’ס דריטע קאטעגאריע איז אייגנטליך זאכן וואס זענען צו פיין/צו רייך — צו זיס (תמרים), צו פעט (ברויט מיט אויל), צו ריפיינד (ווייסע מעל). דאס איז נישט “שלעכט” אין דעם זין פון פארדארבן, נאר “שלעכט” ווייל ס’איז צו גוט.
—
הלכה י (המשך): פירות האילנות — מ’זאל נישט עסן צופיל פרוכט
דברי הרמב”ם: “לעולם יאכל אדם עצים ופירות של אילנות… ואין אוכלין מהם אלא מעט, ואף על פי שהם יבשים, וכל שכן כשהם רטובים. אבל קודם שיגמרו כל צרכן הרי הן לגוף כחרבות.”
פשט: מ’זאל נישט עסן צופיל פרוכט פון ביימער. אפילו טרוקענע פרוכט זאל מען נאר עסן א ביסל, און פרישע נאסע פרוכט — נאך ווייניגער. פרוכט וואס איז נאך נישט אינגאנצן געצייטיגט איז ווי שווערדן פאר דעם גוף.
חידושים און הסברות:
1) חרובים זענען אייביג שלעכט: “וכן החרובים רעים לעולם” — חרובים זענען כמעט קיינמאל נישט גוט פאר מענטשן, אויסער אין א נויט-סיטואציע.
2) היינטיגע מענטשן זענען נישט מסכים מיט’ן רמב”ם: דאס איז איינע פון די הלכות וואו היינטיגע מענטשן שרייבן קעגן דעם רמב”ם. די יד פשוטה ברענגט אז דער רמב”ם האט עס גענומען פון די רופאים פון זיין צייט. אבער עס איז נישט קלאר צי דאס שטימט נאך היינט.
3) די מציאות האט זיך געטוישט: אונזערע פרוכט גייען שוין דורך אסאך יארן פון כעמישע מאניפולאציע פון זרעים, און עס קען זיין אז די פרוכט זענען היינט בעסער אדער ערגער.
4) דער רמב”ם רעדט פון ספעציפישע סארטן פרוכט — וואס די חכמים רופן “פירות האילנות” — וואס האבן אין זיך א געוויסע ביטערקייט.
—
הלכה י (המשך): תאנים, ענבים, שקדים — אייביג גוט
דברי הרמב”ם: “והתאנים והענבים והשקדים טובים לעולם, בין רטובים בין יבשים, ויאכל אדם מהם כל צרכו.”
פשט: פייגן, טרויבן, און מאנדלען זענען אייביג געזונט — סיי פריש סיי טרוקן — און מ’קען עסן פון זיי וויפיל מ’דארף.
חידושים און הסברות:
1) די דריי פרוכט זענען נישט אריינגערעכנט אין דער פריערדיגער ווארענונג קעגן פירות האילנות. זיי זענען בעסער פון אלע אנדערע פרוכט.
2) אפילו די גוטע פרוכט זאלן נישט זיין דער הויפט-מאכל — מ’זאל נישט עסן “מעינלי” פרוכט.
—
הלכה י (המשך): דבש און וויין — גוט פאר עלטערע, שלעכט פאר קינדער
דברי הרמב”ם: “הדבש והיין רע לקטנים ויפה לזקנים, וכל שכן בימות הגשמים.”
פשט: האניג און וויין זענען נישט גוט פאר קינדער, אבער יא גוט פאר עלטערע מענטשן, ספעציעל אין ווינטער.
חידושים און הסברות:
עס ווערט פארבונדן מיט דעם פסוק וועגן “נוחם” — אז וויין און האניג געבן טרייסט און ווארעמקייט פאר עלטערע מענטשן.
—
הלכה י (המשך): זומער עסן ווייניגער ווי ווינטער
דברי הרמב”ם: “וצריך אדם לאכול בימות החמה שני שליש מה שהוא אוכל בימות הגשמים.”
פשט: אין זומער זאל א מענטש עסן צוויי דריטל פון וואס ער עסט אין ווינטער.
חידושים און הסברות:
1) פארוואס ווייניגער אין זומער? אין ווינטער דארף דער גוף מער ווארעמקייט, דעריבער דארף מען מער עסן. אין זומער ווערט מען שנעלער זאט.
2) קשיא פון היינטיגע צייטן: היינט זענען מענטשן אסאך מער אקטיוו פיזיש אין זומער — וואס זאל לכאורה מיינען אז מ’דארף מער עסן אין זומער. אבער דער רמב”ם זאגט פארקערט. ווען מ’איז פיזיש אקטיוו ארבעט דער גוף מער אויס דאס עסן, אבער דער רמב”ם’ס כלל בלייבט.
3) ווי שטימט דאס מיט’ן פריערדיגן כלל? דער רמב”ם האט פריער געזאגט אז מ’זאל אויפהערן עסן א פערטל פאר מ’ווערט זאט. איצט זאגט ער אז אין זומער זאל מען עסן צוויי דריטל פון ווינטער. דאס זענען צוויי באזונדערע דינים: (1) דער כלל פון שטאפן א פערטל פאר מ’ווערט זאט — דאס איז א כלל אויף יעדע מאלצייט; (2) דער כלל פון צוויי דריטל אין זומער — דאס איז א כלל אויף דעם גאנצן קוואנטום פון עסן צווישן די צייטן פון יאר.
—
הלכה יא: “הרי זה גיבור” — כובש את יצרו
דברי הרמב”ם: “ואדם שהוא חכם וכובש את יצרו, לא ימשך אחר תאוותו, ולא יאכל מכל הנזכרים כלום אלא אם נצרך להם לרפואה — הרי זה גיבור.”
פשט: א קלוגער מענטש וואס האלט איין זיין יצר (= אפעטיט פאר זיסע/רייכע זאכן) און עסט נישט פון די אלע אויסגערעכנטע שלעכטע זאכן אויסער פאר רפואה — דער איז א גיבור.
חידושים און הסברות:
1) “חכם” און “כובש את יצרו” — צוויי מעלות: דער רמב”ם זאגט נישט נאר אז ער איז א צדיק, נאר ער איז א חכם — ווייל ער איז א קלוגער איד וואס מאכט זיך נישט נאריש פאר די ביסל תענוג פון די חשק. ער איז חכם ווייל ער פארשטייט, און ער איז כובש את יצרו ווייל ער האנדלט דערנאך.
2) “הרי זה גיבור” — גיבור בגוף און גיבור בנפש: דער מענטש ווערט א גיבור בנפש (ער האט נישט פארלוירן זיין כובש את יצרו), און דערנאך ווערט ער אויך א גיבור בגוף — ער גייט זיין שטארק, ער גייט זיין געזונט. דער רמב”ם פארבינדט דא דעם מוסר-מושג פון “איזהו גיבור הכובש את יצרו” (אבות ד:א) מיט דער פראקטישער תוצאה פון גוטע געזונט.
3) “שמח בחלקו”: ער פרייט זיך מיט דעם עסן וואס איז יא געזונט פאר אים — ער דארף נישט מער.
4) “אלא אם נצרך להם לרפואה”: דער רמב”ם לאזט אפן אז פאר רפואה-צוועקן מעג מען עסן אפילו פון די שלעכטע זאכן.
5) דער רמב”ם’ס פראקטישער גישה: דער רמב”ם איז זייער פראקטיש — ער זאגט נישט אז אלעס איז אסור, נאר ער גיט קלארע קאטעגאריעס: (1) קיינמאל נישט, (2) אמאל אמאל אביסל, (3) נישט צו אסאך. “קיינער גייט [דערפון] פארשעצן” — ס’איז נישט אומריאליסטיש.
—
הלכה יב: מעיו רפים — א גרויסער כלל אין רפואה
דברי הרמב”ם: “ולא ישתדל אדם שיהיו מעיו רפויים כל ימיו… ויהא קרוב לשלשול מעט. וזה כלל גדול ברפואה: כל זמן שהרעי נמנע או יוצא בקושי, חלאים רעים באים.”
פשט: א מענטש זאל אייביג זארגן אז זיינע קישקעס זאלן זיין ווייך — ער זאל קענען גרינג ארויסגיין. דאס איז א “כלל גדול ברפואה” — ווען דער ארויסגיין ווערט פארהאלטן אדער קומט ארויס מיט שוועריגקייט, קומען שלעכטע קרענק.
חידושים און הסברות:
1) עצה פאר א יונגן מענטש מיט קאנסטיפעישאן: “אם היה בחור, יאכל מלוחים שלוקים מתובלים בשמן ובתבלין ומרק בכל בוקר, וישתה מי שלקתן.” — ער זאל עסן “מלוחים” (א ספעציפישע סארט וועדזשטעבלס, נישט “געזאלצענע זאכן”) וואס זענען אביסל געקאכט (שלוקים), מיט אויל און תבלין, יעדן פרימארגן, און טרינקען דאס וואסער פון דעם קאכן.
2) מחלוקת מפרשים אויף “שלוקים”: איינער פון די מפרשים זאגט אז “שלוקים” מיינט נישט געקאכט מיט תבלינים, נאר געקאכט פלעין אין וואסער. אבער די מלוחים אליינס זאל מען עסן מיט אויל אדער מיט זאלץ, אן ברויט.
3) “או ישתה מי שלק של תרדין או כרוב בשמן ומלח”: א שטיקל שיינבארע סתירה — דער רמב”ם האט פריער געזאגט אז כרוב (קעבעדזש) איז נישט גוט צו עסן, און דא ברענגט ער עס אלס רפואה. דאס איז נישט קיין סתירה — דער רמב”ם האט געזאגט אז עס איז א רפואה, נישט א רעגולערע שפייז.
4) פארוואס העלפט דאס? וועדזשטעבלס האבן אסאך פייבער (סיבים), וואס העלפט דעם פארדייאונג-סיסטעם.
5) עצה פאר אן עלטערן מענטש: “אם היה זקן, ישתה דבש מוסך במים חמים בבוקר, וישהה כמו ארבע שעות, ואחר כך יאכל סעודתו.” — ער זאל טרינקען האניג מיט ווארעם וואסער אין פרימארגן, ווארטן פיר שעה, און דערנאך עסן זיין מאלצייט. דאס שטימט מיט דעם פריערדיגן כלל אז דבש איז גוט פאר עלטערע מענטשן.
6) דריי-פיר טעג: “ויעשה כן יום אחר יום שלשה או ארבעה ימים עד שתתרפה מעיו” — מ’זאל דאס טון דריי-פיר טעג נאכאנאנד ביז די קישקעס ווערן ווייך.
—
הלכה יג: דער גרויסער כלל — עקסערסייז, נישט צופיל עסן, מעיו רפים
דברי הרמב”ם: “עוד כלל אחר אמרו בבריאות הגוף: כל זמן שאדם מתעמל ויגע הרבה, ואינו שבע, ומעיו רפים — אין חולי בא עליו וכחו מתחזק, אפילו אכל מאכלות רעות.”
פשט: ווען א מענטש לייגט צוזאמען דריי זאכן — (1) ער מאכט אסאך עקסערסייז, (2) ער עסט נישט ביז ער איז גאנץ זאט, (3) זיינע מעיים זענען ווייך — קומט נישט אויף אים קיין קרענק און זיין כח ווערט שטערקער, אפילו ער האט געגעסן שלעכטע מאכלים.
חידושים און הסברות:
די דריי כללים זענען וויכטיגער ווי ספעציפישע מאכלים: איינער וואס איז זייער מקפיד נישט צו עסן ציבעלע ווייל “עפעס א צדיק האט געזאגט,” זאל וויסן אז נאך מער וויכטיגער זענען די דריי כללים: עקסערסייז, נישט צופיל עסן, און מעיו רפים. דאס איז דער עיקר פון געזונטהייט.
—
הלכה יג (המשך): פארקערט — זיצן, איינהאלטן, נישט עקסערסייזן
דברי הרמב”ם: “וכל מי שיושב לבטח ואינו מתעמל, או מי שמעצר נקביו, או מי שמעיו קשים — אפילו אכל מאכלות טובים ושמר עצמו על פי הרפואה, כל ימיו יהיו מכאובים וכחו תשוש.”
פשט: פארקערט — איינער וואס זיצט רואיג אן עקסערסייז, אדער האלט זיך איין פון ארויסגיין, אדער זיינע קישקעס זענען האַרט — אפילו ער עסט די בעסטע מאכלים — וועט ער אייביג האבן יסורים און זיין כח וועט זיין שוואך.
חידושים און הסברות:
1) “יושב לבטח” — נישט לעבעדיג: “יושב לבטח” מיינט איינער וואס לעבט נישט אקטיוו — ער זיצט רואיג, ער באוועגט זיך נישט.
2) “מעצר נקביו” — א סכנה: איינער וואס האלט זיך איין פון ארויסגיין איז אין סכנה.
—
הלכה יד: אכילה גסה — סם המות
דברי הרמב”ם: “אכילה גסה לגופו של כל אדם כסם המות, והיא עיקר לכל החלאים. רוב החלאים הבאים על האדם אינם אלא או מפני מאכלים רעים, או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלים טובים.”
פשט: אכילה גסה (עסן צופיל) איז ווי סם המות פאר יעדן מענטש, און עס איז דער עיקר פון אלע קרענק. רוב קרענק קומען פון צוויי סיבות: (1) שלעכטע מאכלים, אדער (2) צופיל עסן, אפילו פון גוטע מאכלים.
חידושים און הסברות:
1) וואס מיינט “אכילה גסה”? עס קען מיינען עסן שנעל אן קייען, אבער בעיקר מיינט עס טאקע עסן צופיל. עס איז א לשון חכמים. “היינט רופט מען עס עסן” — דאס הייסט, וואס מענטשן רופן נארמאל “עסן” איז אייגנטלעך שוין “אכילה גסה.”
2) אפילו ווען מ’האט געשטאפט פאר מ’איז זאט: עס קען זיין אז מ’האט געשטאפט א פערטל פאר מ’איז זאט (ווי דער רמב”ם האט פריער געהייסן), אבער די עצם מאניר פון עסן — שנעל, אן קייען, גראב — איז אויך אכילה גסה.
—
הלכה יד (המשך): דער פסוק “שומר פיו ולשונו”
דברי הרמב”ם: “הוא שאמר שלמה בחכמתו: שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. כלומר, שומר פיו — מלאכול מאכל רע או מלשבוע, ולשונו — מלדבר אלא בצרכו.”
פשט: שלמה המלך’ס פסוק ווערט אויסגעטייטשט: “שומר פיו” — היט אפ זיין מויל פון שלעכטע מאכלים אדער פון עסן ביז ער איז גאנץ זאט; “ולשונו” — היט אפ זיין צונג פון רעדן מער ווי נייטיג.
חידושים און הסברות:
1) דער מויל איז דער מקור פון רוב פראבלעמען: א שיינע פאראלעל: דער מויל איז דער סארס פון רוב פראבלעמען — סיי פיזיש (עסן צופיל אדער שלעכטע מאכלים) סיי סאציאל (רעדן צופיל אדער שלעכטע זאכן). דאס פארבינדט דעם רמב”ם’ס הלכות בריאות הגוף צוריק צו די פריערדיגע פרקים וועגן מידות, וואו ער האט שטארק גערעדט אז מ’זאל נישט רעדן צופיל.
2) “צרות נפשו” — דאפלטע באדייטונג: “נפשו” מיינט דא נישט דוקא נשמה, נאר אויך דעם גוף. “צרות נפשו” מיינט סיי צרות פאר זיין גוף (קרענק פון צופיל עסן), סיי צרות סאציאל (שונאים, ווערן אנגעקוקט ווי א נאר — פון צופיל רעדן).
3) פארבינדונג צווישן עסן און רעדן: אזוי ווי דער רמב”ם האט אין פריערדיגע פרקים שטארק געווארנט אז מען זאל נישט רעדן צופיל (כולל לשון הרע, דברים בטלים), אזוי אויך ביי אכילה — אדער מ’עסט צופיל, אדער מ’עסט שלעכטע מאכלים. ביי רעדן — אדער מ’רעדט צופיל, אדער מ’רעדט שלעכטע זאכן.
—
הלכה טו: דרך הרחיצה — ווי אזוי זיך צו וואשן
דברי הרמב”ם: “דרך הרחיצה, שיכנס אדם למרחץ משבעה ימים לשבעה ימים. ולא יכנס סמוך לאכילה ולא כשהוא רעב, אלא כשיחל המזון להתעכל. ורוחץ כל גופו בחמין שאין הגוף נכוה בהן, וראשו בלבד בחמין שהגוף נכוה בהן. ואחר כך ירחץ גופו בפושרין, ואחר כך בפושרין מן הראשונים, עד שירחץ בצונן. ולא יעביר על ראשו לא פושרין ולא צונן.”
פשט: מ’זאל אריינגיין אין מרחץ איינמאל א וואך. נישט גלייך נאכן עסן און נישט ווען מ’איז הונגעריג, נאר ווען דער מאכל הויבט אן פארדייט צו ווערן. מ’וואשט דעם גאנצן גוף מיט הייסע וואסער (נישט אזוי הייס אז מ’ווערט אפגעבריט), אבער דעם קאפ מעג מען וואשן מיט נאך הייסערע וואסער. דערנאך גייט מען אראפ שטאפלווייז — פושרין, נאך קילער, ביז קאלט. אויפן קאפ אבער זאל מען נישט גיסן קיין פושרין און נישט קיין קאלטע וואסער.
חידושים און הסברות:
1) מרחץ vs. shower: “מרחץ” איז נישט א פשוט’ע shower. א מרחץ איז א גאנצע פראצעדור — מ’גיט אוועק צייט, מ’גייט דורך הייסע און קאלטע וואסער. בעיקר איז עס א מקוה-ארטיגע ערפארונג.
2) פארוואס דער קאפ מעג הייסער: דער פשוט’ער טעם איז ווייל דער קאפ האט האר, און מ’דארף הייסערע וואסער כדי צו וואשן דורך די האר. “ראשו” מיינט זיין האר — אפשר די בארד אדער די האר פון קאפ. דאס דערקלערט פארוואס מ’מעג הייסער אויפן קאפ (ווייל מ’וואשט דעם האר), אבער מ’זאל נישט גיסן קאלטע אדער פושרין אויפן קאפ (ווייל דאס וואלט געווען שלעכט פאר’ן קאפ אליין).
3) דער שטאפלווייזער אראפגאנג צו קאלט: מ’זאל נישט פלוצלינג שפרינגען צו קאלטע וואסער — דאס איז א “שרעק פאר די גוף.” נאר שטאפלווייז אנקומען צו קאלט.
4) קעגן דעם “cold plunge” טרענד: דער רמב”ם איז לכאורה נישט א פאן פון דעם מאדערנעם “אייז באקעט” / “cold plunge.” ער זאגט אז אין ווינטער זאל מען זיך נישט וואשן מיט קאלטע וואסער. אבער “לכאורה היינט איז אנדערש די מציאות” — בפשטות רעדט דער רמב”ם דערפון אז מ’זאל נישט ווערן פארפרוירן.
5) ווען צו גיין אין מרחץ: מ’זאל נאר גיין ווען דער גוף שוויצט און מ’פילט אפגעשוואכט פון ארבעט — “כשיזיע ויפוג כל גופו.”
—
הלכה טו (המשך): בודק עצמו — צען מאל א טאג ארויסגיין
**דברי הרמב”ם: “ובודק אדם את עצ
מו קודם שיכנס למרחץ ואחר שיצא… קודם אכילה ואחר אכילה… קודם בעילה ואחר בעילה… קודם שיגע ויתעמל ואחר שיגע… קודם שישן וכשיקיץ. בכללן עשר פעמים ביום.”**
פשט: א מענטש זאל טשעקן צו ער דארף ארויסגיין (לנקביו) פאר און נאך פינף זאכן: מרחץ, אכילה, בעילה, יגיעה/התעמלות, און שינה — צוזאמען צען מאל א טאג.
חידושים און הסברות:
1) נישט דווקא יעדן טאג אלע צען: ווייל נישט יעדן טאג גייט מען אין מרחץ, און נישט יעדן טאג איז דא בעילה — אלזא זענען נישט אלע צען מאל יעדן טאג רעלעוואנט. אבער דער כלל איז אז ביי יעדע פון די פינף אקטיוויטעטן זאל מען טשעקן פאר און נאך.
2) דער טעם: ווען מ’מאכט עקסערסייז אדער גייט אין מרחץ, קען דאס מעכב זיין (אפהאלטן) דעם גוף פון ארויסגיין, אדער עס קען “אפשטופן” און מאכן א פארקערטע ווירקונג אויף דעם גוף. דערפאר זאל מען פריער באזארגן די נויטווענדיגקייט.
—
הלכה טו (המשך): נאכן ארויסגיין פון מרחץ
דברי הרמב”ם: “כשיצא אדם מן המרחץ ילבוש בגדיו ויכסה ראשו בבית החיצון, כדי שלא יתקרר פתאום… ואפילו בימות החמה צריך להזהר שלא יצא מהר. וישהה אחר שיצא עד שתשקוט נפשו וינוח גופו ותסור החמימות, ואחר כך יאכל. ואם ישן מעט כשיצא מן המרחץ קודם אכילה, הרי זה יפה עד מאד.”
פשט: נאכן ארויסגיין פון מרחץ זאל מען זיך אנטון און צודעקן דעם קאפ נאך אינעווייניג, נישט גלייך ארויסגיין אין דרויסן — אפילו אין זומער, ווייל דער לופט אין דרויסן איז קילער ווי אין מרחץ. מ’זאל ווארטן ביז דער גוף בארואיגט זיך, נאר דערנאך עסן. און אויב מ’שלאפט א ביסל נאכן מרחץ פאר’ן עסן — איז דאס “יפה עד מאד.”
חידושים און הסברות:
שלאפן נאכן מרחץ vs. נישט שלאפן בייטאג: א שיינבארע סתירה — פריער האט דער רמב”ם געזאגט מ’זאל נישט שלאפן בייטאג, אבער דא לאזט ער שלאפן נאכן מרחץ. דער תירוץ איז אז נאך אזא שווערע פראצעדור ווי מרחץ איז עס אנדערש — דער גוף דארף זיך אפרוען.
—
הלכה טו (המשך): נישט טרינקען קאלטע וואסער נאכן מרחץ
דברי הרמב”ם: “לא ישתה אדם מים קרים כשיצא מן המרחץ, ואין צריך לומר שלא ישתה במרחץ. ואם צמא כשיצא ואינו יכול למנוע עצמו, יערב המים ביין או בדבש וישתה.”
פשט: מ’זאל נישט טרינקען קאלטע וואסער ווען מ’קומט ארויס פון מרחץ, און אין מרחץ אליין זיכער נישט. אויב מ’איז זייער דארשטיג, זאל מען מישן די וואסער מיט וויין אדער האניג.
חידושים און הסברות:
דער גוף איז “צעמישט” — אינעווייניג קאלט און אין דרויסן הייס — און קאלטע וואסער קען שאדן.
—
הלכה טו (המשך): אנשמירן מיט שמן
דברי הרמב”ם: “ואם סך ושמן במרחץ בימות הגשמים אחר שישטוף, הרי זה טוב.”
פשט: אויב מ’שמירט זיך אן דעם גוף מיט שמן אין מרחץ אין ווינטער נאכן אפשפילן — איז דאס גוט.
—
הלכה טז: הקזת דם
דברי הרמב”ם: “לא ירגיל אדם עצמו להקיז דם תמיד, ולא יקיז דם אלא אם יהיה צריך לו ביותר. ולא יקיז לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אלא בימי ניסן ומעט בימי תשרי. מאחר חמשים שנה לא יקיז כלל. ולא יקיז אדם דם ויכנס למרחץ באותו היום. וכן לא יקיז ויצא לדרך, ולא ביום שבא מן הדרך. ויאכל וישתה ביום ההקזה פחות ממה שהוא רגיל. וינוח ביום ההקזה, ולא יעמול ולא יתעמל.”
פשט: מ’זאל נישט צו אפט מקיז דם זיין — נאר ווען מ’דארף עס זייער נויטיג. נאר צוויי מאל א יאר: אין ניסן און א ביסל אין תשרי. נאך 50 יאר אלט — בכלל נישט. אין דעם זעלבן טאג פון הקזה זאל מען נישט גיין אין מרחץ, נישט ארויסגיין אויף א וועג, נישט קומען צוריק פון א וועג. מ’זאל עסן און טרינקען ווייניגער ווי געווענליך, זיך אפרוען, נישט ארבעטן שווער.
חידושים און הסברות:
1) דער רמב”ם איז אויך נישט געווען א “ריזן פאן”: דער רמב”ם אליין איז נישט געווען א גרויסער אנהענגער פון הקזת דם — ער שרייבט עס מיט באגרענעצונגען.
2) ניסן און תשרי — א פאראלעל צו היינטיגע בלוט-דאנעישאנס: מיט הומאר ווערט באמערקט אז היינט קען מען זיין “יוצא” די צוויי סעזאנען ווען מ’גיבט בלוט (blood donation).
3) דער טעם פון נישט גיין אין מרחץ אדער אויף א וועג: הקזת דם נעמט אוועק כח, און מ’דארף זיך היטן אז דער גוף זאל זיך נישט נאך מער אפשוואכן.
4) סתירה מיט דער גמרא: אין דער גמרא איז געווען א מנהג צו עסן א גרויסע סעודה נאך הקזת דם — כדי צו “ריפלענישן” דאס בלוט. דער רמב”ם אבער זאגט מ’זאל עסן ווייניגער. דער רמב”ם מיינט נישט אז מ’זאל גארנישט עסן — נאר נישט א גרויסע סעודה. מ’עסט עפעס “צוריקכאפן אביסל די כח,” אבער נישט איבערטרייבן. (דאס ווערט פארגליכן צו היינטיגע blood donation, וואו מ’באקומט גלייך נאכדעם עפעס צו עסן.)
—
הלכה יז-יח: תשמיש המטה — שכבת זרע
דברי הרמב”ם: “שכבת זרע היא כח הגוף וחייו ומאור עיניו. וכל זמן שתצא ביותר, הגוף בלה וכחו כלה וחייו אובדים. הוא שאמר שלמה בחכמתו: ‘אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ, וּדְרָכֶיךָ לַמְחוֹת מְלָכִין’ (משלי לא, ג).”
פשט: שכבת זרע איז דער כח פון גוף, זיין לעבן, און דער ליכט פון זיינע אויגן. ווי מער עס גייט ארויס צופיל, ווערט דער גוף אויסגעמאטערט, זיין כח ווערט אויס, און זיין לעבן גייט פארלוירן.
חידושים און הסברות:
1) פארבינדונג צו פריערדיגע הלכה: אין א פריערדיגן פרק האט דער רמב”ם שוין געזאגט “ולא יוליך שכבת זרע אלא כשיצטרך להוצאת הזרע” — עס איז דא א געוויסע מאס וואס דארף ארויסגיין, אבער נישט צופיל.
2) “למחות מלכין” — דעסטרויט קעניגן: דער פסוק ווערט אויסגעטייטשט אז “דרכיך” (דיינע וועגן) זאלן נישט זיין “למחות מלכין” — זאכן וואס מוחים (דעסטרויען) קעניגן. דער רמב”ם ברענגט דעם פסוק ספעציפיש ווייל א קעניג האט מער געלעגנהייט צו איבערטרייבן — ער קען האבן טויזנט ווייבער ווי שלמה. פאר א נארמאלן מענטש מיט איין ווייב איז דאס ווייניגער נוגע.
3) היסטארישער קאנטעקסט: דער רמב”ם האט געלעבט אין אראבישע לענדער וואו עס איז געווען א מנהג פון פיל ווייבער. ער האט אפילו געשריבן א בריוו (א מעדיצינישע אנווייזונג) פאר איינעם פון די סולטאנען וואס האט געהאט טויזנט ווייבער.
—
הלכה יח (המשך): די שרעקליכע תוצאות פון “כל השוטה בבעילה”
דברי הרמב”ם: “כל השוטה בבעילה — זקנה קופצת עליו, וכחו תשש, ועיניו כהות, וריח רע נודף מפיו ומשחיו, ושער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושרות, ושער זקנו ושחיו ושער רגליו רבה, ושיניו נופלות, והרבה כאבים חוץ מאלו באים עליו.”
פשט: איינער וואס פארשווענדעט זיך מיט בעילה — עלטערקייט שפרינגט אויף אים, זיין כח ווערט שוואך, זיינע אויגן ווערן טונקל, א שלעכטע ריח גייט ארויס פון זיין מויל און פון אונטער זיינע ארעמס, די האר פון קאפ, ברעמען, און וויעס פאלן ארויס, אבער פארקערט — די בארד, בית השחי, און פיס-האר וואקסן צופיל, ציין פאלן ארויס, און נאך פיל אנדערע ווייטאגן.
חידושים און הסברות:
1) “שוטה” מיינט נישט א נאר: “כל השוטה בבעילה” מיינט נישט אז ער איז א נאר — דאס איז א לשון פון פארשווענדונג (ער טוט עס צו אפט, ער פארשווענדעט זיין כח).
2) “אחד מאלף”: “אמרו חכמי הרופאים: אחד מאלף מת בשאר חלאים, ואלף מרוב תשמיש.” דאס איז מסתמא א גוזמא (איבערטרייבונג), ווייל דער רמב”ם אליין האט פריער געזאגט אז רוב קרענק האט צו טון מיט עסן. לכאורה, די מענטשן וואס שטארבן פון “רוב תשמיש” זענען אויך נישט “מורא’דיג פרוש בענין אכילה” — אלזא עס גייט צוזאמען.
3) נישט א יונגערמאן: דער רמב”ם רעדט נישט פון א נארמאלן יונגערמאן וואס פירט זיך ווי ער דארף “משום ברירה” — ער רעדט פון עפעס אין גוזמא, פון א סיטואציע ווי א קעניג מיט טויזנט ווייבער.
—
הלכה יט: ווען און וויאזוי — תשמיש המטה
דברי הרמב”ם: “וצריך אדם ליזהר בדבר זה אם רוצה לחיות בטובה. ולא יבעול אלא כשימצא גופו בריא וחזק ביותר, ומתקשה הרבה שלא לדעתו, ומסיח עצמו לדבר אחר ועדיין הוא מתקשה… וימצא כובד ממתניו ולמטה, כאילו חוטי הביצים נמשכים ובשרו חם.”
פשט: דער רמב”ם שטעלט אוועק קלארע סימנים ווען דער גוף פאדערט באמת תשמיש: ער זאל זיין געזונט און שטארק, ער זאל האבן קישוי שלא לדעתו — אפילו ווען ער פארנעמט זיך מיט אנדערע זאכן, ער זאל פילן א שוועריקייט פון מתניו ולמטה.
חידושים און הסברות:
1) דאס אלעס איז “בבחינת רפואה”: דער רמב”ם רעדט דא נישט וועגן הלכות עונה (די מצוה פון שלום בית), נאר וועגן וואס איז געזונט פאר’ן גוף. אין הלכות עונה זענען דא אנדערע כללים ווען מ’דארף בועל זיין, לויט די מצוה פון עונה. דא איז אלעס נאר רפואה.
2) א משל צו מצה: אזוי ווי מ’טאר נישט עסן מצה ערב פסח, אבער פסח אליין מוז מען עסן — אזוי אויך ביי תשמיש, ווען מ’רעדט נאר פון רפואה זאגט מען ווייניגער, אבער ווען ס’איז א מצוה איז אנדערש.
—
הלכה יט (המשך): ווען מ’זאל נישט בועל זיין
דברי הרמב”ם: “לא יבעול לא עומד ולא יושב, ולא בבית המרחץ, ולא ביום שנכנס למרחץ, ולא ביום הקזה, ולא ביום יציאה לדרך, ולא ביום הכניסה מן הדרך, ולא לפניהם ולא לאחריהם.”
פשט: מ’זאל נישט בועל זיין שטייענדיג אדער זיצנדיג, נישט אין באד, נישט דעם טאג וואס מ’גייט אין באד, נישט דעם טאג פון הקזת דם, נישט דעם טאג וואס מ’גייט ארויס אויף א וועג, נישט דעם טאג וואס מ’קומט צוריק פון א וועג.
חידושים און הסברות:
גרויסע קשיא: יום יציאה לדרך vs. הלכות עונה:
– קשיא: דער רמב”ם אין הלכות עונה זאגט אז ס’איז דא א מצוות עונה פון “פוקדה” ביום יציאה לדרך — מ’דארף “פוקד” זיין זיין פרוי פאר’ן אוועקגיין. ווי שטימט דאס מיט’ן רמב”ם דא וואס זאגט מ’זאל נישט בועל זיין ביום יציאה לדרך?
– תירוץ: דער רמב”ם ברענגט טאקע נישט די הלכה פון ביאה ביום יציאה לדרך. ווייל לויט’ן רמב”ם מיינט “פוקדה” נישט דווקא ביאה — ס’מיינט ער זאל זיין נאענט מיט איר, רעדן מיט איר, פארברענגען מיט איר. ס’איז נישט דווקא די עצם תשמיש. רבינו תם האט אויך אזוי געזאגט.
– נאך א תירוץ: דער רמב”ם רעדט דא אלס דין אין רפואה, נישט אלס הלכה. און “דרך” קען זיין אסאך לעוועלס — דא רעדט ער פון אזא דרך וואס מ’גייט צו פיס און מ’מוטשעט זיך אויס. מ’קען נישט עכט פרעגן אזעלכע קשיות פון רפואה אויף הלכה.
—
הלכה כ: “אני ערב לו” — דער רמב”ם’ס גאראנטיע
דברי הרמב”ם: “כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו, אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו עד שיזקין הרבה וימות, ואינו צריך לרופא, ויהיה גופו שלם ועומד על בוריו כל ימיו.”
פשט: יעדער וואס פירט זיך לויט די אלע וועגן וואס איך האב געלערנט, נעם איך — דער רמב”ם — אחריות, אז ער וועט נישט ווערן קראנק זיין גאנץ לעבן, ביז ער וועט זייער אלט ווערן און שטארבן. ער וועט נישט דארפן קיין דאקטאר, און זיין גוף וועט בלייבן שלם.
חידושים און הסברות:
1) “אני ערב לו” — דאס איז א מורא’דיגע פאוערפולע לשון. דער רמב”ם נעמט פערזענליך אחריות.
2) קשיא: ווי קען דער רמב”ם זיין ערב? וואס מיט קענסער? — דער רמב”ם האט זיך דריי וועגן ארויס געגעבן:
1. “אלא אם כן היה גופו רע מתחילת ברייתו” — אויב איינער האט א שלעכטע גוף פון געבורט.
2. “או מי שנהג מנהג רע מתחילת מלתו” — אויב ער האט זיך געפירט מיט שלעכטע מנהגים פאר ער האט אנגעהויבן פאלגן דעם רמב”ם.
3. דער רמב”ם רעדט נישט וועגן קענסער — ער רעדט לכאורה וועגן די רוב מחלות וואס מענטשן ברענגען זיך אליין: כאלעסטעראל, בלאד פרעשער, הארט פראבלעמס — מחלות וואס קומען פון שלעכט עסן, ווייניג באוועגונג, א.א.וו.
—
הלכה כא: די כללים זענען נאר פאר געזונטע מענטשן
דברי הרמב”ם: “אבל כל הדרכים האלו שאמרנו אינם ראוים אלא למי שהוא בריא. אבל החולה, או מי שאחד מאבריו חולה, או מי שנהג מנהג רע שנים רבות, יש לכל אחד ואחד מהם דרכים אחרים ומנהגות כפי חליו, כמו שיתבאר בספר הרפואות.”
פשט: אלע הנהגות פון דעם פרק זענען נאר פאר א געזונטן מענטש. א קראנקער, אדער איינער וואס האט א קראנקע אבר, אדער איינער וואס האט זיך יארן לאנג שלעכט געפירט — פאר אים זענען דא אנדערע וועגן, לויט זיין קראנקייט.
חידושים און הסברות:
1) פאראלעל צו דרך הממוצע פון פריערדיגע פרקים: אזוי ווי ביי מידות — דער כלל איז דרך הממוצע, אבער אלס רפואה דארף מען אמאל גיין צום עקסטרעם — אזוי אויך דא ביי גוף: דער כלל איז פאר געזונטע, אבער א קראנקער דארף אנדערע הנהגות.
2) אינטערעסאנטער חילוק: אין פריערדיגע פרקים (מידות) האט דער רמב”ם אריינגעברענגט די דרך רפואה אלס א טייל פון דער הלכה (פרק א’ און פרק ב’). דא אבער זאגט ער: איך זאג דיר נאר די הלכה פאר געזונטע — אזוי ווי עס וואלט נאר געשטאנען פרק א’ אן פרק ב’. די רפואה פאר קראנקע ווערט נישט דא געברענגט.
—
“שינוי וסת תחילת חולי”
דברי הרמב”ם: “ושינוי וסת תחילת חולי.”
פשט: טוישן דעם סדר החיים איז דער אנפאנג פון קראנקייט.
חידושים און הסברות:
דער רמב”ם מסביר פארוואס א קראנקער אדער איינער מיט שלעכטע מנהגים קען נישט סתם אנהייבן פאלגן די כללים: דער שינוי אליין קען זיין שלעכט פאר אים. איינער וואס האט זיך יארן לאנג שלעכט געפירט, און פלוצלינג טוישט ער אלעס — דאס אליין קען ברענגען חולי. מ’דארף טרעפן אן אנדערע וועג וויאזוי צו סאלוון די פראבלעם גראדועל.
—
הלכה כב: אויב מ’האט נישט קיין רופא
דברי הרמב”ם: “כל מקום שאין בו רופא, אחד הבריא ואחד החולה, אין ראוי לו לזוז מכל הדרכים שזכרנו בפרק זה, שכל אחד מהם לאחרית טובה יביא.”
פשט: אויב מ’האט א דאקטאר — זאל מען גיין צום דאקטאר און פאלגן זיינע עצות. אבער אויב מ’האט נישט קיין דאקטאר, סיי א געזונטער סיי א קראנקער, זאל ער נישט אוועקגיין פון די כללים פון דעם פרק, ווייל צום סוף ברענגט עס גוטס.
חידושים און הסברות:
1) כלל אין עבודת המידות: דאס איז אויך א כלל אין עבודת השם בכלל — ס’זענען דא זאכן וואס זענען גוט פאר יעדן. איינער וואס האט א רבי, וואלט דער רבי אים געזאגט אביסל פונקטליכער וואס צו טון. אבער אויב מ’האט נישט קיין רבי, נישט קיין רופא — איז צו טון די כלליות’דיגע זאכן, געווענליך ארבעט עס.
2) גרויסע חקירה אין ראשונים: ס’איז געווען א גרויסע חקירה אין די ראשונים מיט’ן רמב”ם — וויפיל מען קען גיין מיט הנהגות פרטיות, וויפיל ס’דארף זיין כללים. דער רמב”ם האלט אז ס’איז זייער וויכטיג צו האבן א דאקטאר וואס קען זאגן פאר דיר בפרטיות לויט דיין מצב. אבער די כללים דא זענען פאר יעדן נוגע — פאר רוב מענטשן אייביג נוגע, און פאר יעדן נוגע אויב ער האט נישט עפעס בעסער. ס’איז בעסער ווי גארנישט וויסן.
—
הלכה כג: עשרה דברים — א תלמיד חכם דארף וואוינען אין א שטאט מיט א רופא
דברי הרמב”ם (מקור: גמרא סנהדרין): “כל עיר שאין בה עשרה דברים הללו, אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה.”
פשט: א שטאט וואס האט נישט צען באשטימטע זאכן, טאר א תלמיד חכם נישט וואוינען דארט.
חידושים און הסברות:
1) די צען זאכן:
1. רופא — א דאקטאר. דאס איז דער עיקר סיבה פארוואס דער רמב”ם ברענגט דאס דא — עס פאסט צום ענין פון רפואה.
2. אומן — רש”י זאגט: מקיז דם. אנדערע מפרשים זאגן: א מוהל — א מוהל און א מקיז דם טוען “בייסיקלי די זעלבע דזשאב” — ס’איז א שנייד. נישט אן ארטיסט. אפשר רופא = איינער וואס זאגט וויאזוי צו זיין געזונט, אומן = א רופא אומן וואס קען היילן מחלות — צוויי באזונדערע פונקציעס.
3. בית המרחץ
4. בית הכסא — ווייל מ’טאר זיך נישט אנהאלטן (פארבינדונג צו פריערדיגע הלכות).
5. מים חיים — פרישע וואסער.
6. בית הכנסת
7. מלמד תינוקות
8. לבלר / סופר — א שרייבער וואס קען מאכן א קאנטרעקט, אדער שרייבן ספרי קודש, מזוזות א.א.וו.
9. גבאי צדקה — “גבאי” איז מלשון “גובה” — ער איז גובה די צדקה. נישט סתם איינער וואס גייט נאך געלט, נאר איינער וואס מאכט זיכער צו נעמען געלט פון די וואס מ’דארף נעמען געלט — מיט פאוער.
10. בית דין מכין וחובשין — א בית דין וואס האט די פאוער צו געבן מלקות און אריינלייגן אין תפיסה.
2) פארוואס ברענגט דער רמב”ם דאס דא?
– דער עיקר סיבה איז וועגן דעם רופא — עס פאסט צום ענין פון דעם גאנצן פרק. א תלמיד חכם טאר נישט וואוינען אין א שטאט אן א דאקטאר.
– דאס ווארט “רופא” איז דער סיבה פארוואס דער רמב”ם האט געטראפן א פלאץ פאר דעם ענין אלס א ממש’דיגע הלכה. כאטש דער אינהאלט — אז מ’דארף האבן צוגאנג צו א דאקטער — איז נישט דירעקט פון דעם פרק’ס טעמע (הנהגות בריאות), נאר ווייל עס שטייט דאס ווארט “רופא” האט עס א הלכתישן פלאץ דא.
– דאס איז אויך א אריינפיר פאר דעם נעקסטן פרק וואס האנדלט וועגן דעם תלמיד חכם און זיינע הנהגות.
—
כללות’דיגע מסקנא פון דעם גאנצן פרק
די כלל הדברים פון דעם גאנצן פרק איז גאנץ פשוט:
– עסן ווייניגער
– מער עקסערסייז
– מער שלאפן
– ווייניגער בעילה אויב מ’ווערט שוואך דערפון
– זיין א “גבר” א קובע סעודה — נישט עסן יעדן מאכל וואס מ’טרעפט
ס’איז שווער צו פסק’ענען פון דעם רמב”ם אין פרטיות, אבער דער כלל איז: א מענטש זאל אין זינען האבן אביסל דעם גוף, נישט ווארטן ביז מ’ווערט קראנק. צוהערן צום גוף, זיך נישט איבערעסן. היינט עסט מען אסאך, אסאך מער ווי מענטשן פלעגן עסן, און ס’איז זייער א גרויסע פראבלעם.
תמלול מלא 📝
רמב”ם הלכות דעות פרק ד׳ — בריאות הגוף אלס מדרכי השם
הקדמה: בריאות הגוף איז א חלק פון עבודת השם
חברותא א: מיר לערנען היינט די רמב”ם הלכות דעות פרק ד׳. מיר גייען פון לערנען די תורה פון רבינו משה בן מימון צו האבן אביסל אן אודיענס מיט דאקטאר מיימאנידעס — חס ושלום, ס׳איז דער זעלבער מענטש.
און דער רמב”ם הייבט אן די פרק אז בריאות הגוף איז א חלק פון די תורה. מיר האבן עס אזוי אפגעטיילט אזוי ווי אן עובד השם איז ביזי מיט עבודת השם, און גוף איז אזא אביסל אן עבדיגע זאך וואס אויב מ׳איז קראנק דארף מען אמאל גיין. אבער דער רמב”ם זאגט אז מ׳דארף זייער שטארק אכטונג געבן אויף די בריאות הגוף, ווייל מ׳קען נישט זיין קיין עובד השם אויב די גוף איז נישט גאנץ. די זאכן זענען זייער שטארק קאנעקטעד.
פארדעם איז דאך געווען די הקדמה צו קאנעקטן אז די “בכל דרכיך דעהו” — אז ווען מ׳טוט בריאות הגוף איז עס אויך עבודת השם.
חברותא ב: אזוי, איך מיין דאס איז ממש די ערשטע שורה וואס ער זאגט דא, רייט? אז וויבאלד דאס איז א חלק פון די עבודת השם, ממילא דארף מען וויסן די הלכות דערפון. איך מיין, אין אנדערע פלעצער זאגט דער רמב”ם אז אלע מצוות אין די תורה זענען געמאכט צו מאכן אז דער גוף זאל זיין געזונט און דער נפש זאל זיין געזונט.
חברותא א: רייט, אבער דארט ווען ער זאגט גוף, מיינט ער אויך גוף, אבער אויך די נפש.
חברותא ב: וואס מיינסטו צו זאגן?
חברותא א: מענטאל, סאושעל.
חברותא ב: סאושעל, מענטאל. מיט די בין אדם לחבירו וואס מ׳רופט. לאו דווקא ממש בריאות הגוף, אבער בריאות הגוף אויך.
—
דיון: צי איז בריאות הגוף ממש א מצוה?
חברותא א: ס׳זעט אויס אז ס׳איז א מצוה. איך האב אלעמאל אן הערה, ווייל אין שמונה פרקים סאונדט פון די רמב”ם אז ס׳איז נישט קיין מצוה צו זיין געזונט, בריאות הגוף ממש. נאר וואס ער זאגט בריאות הנפש, די חלק וואס מ׳קען רופן גוף.
חברותא ב: אבער בריאות הגוף אליינס איז נישט קיין מצוה?
חברותא א: דו זאגסט היינט אז ס׳איז א מצוה, אדער עט ליעסט מדרכי השם.
חברותא ב: אפשר איז עס פארט פון די מצוה פון “והלכת בדרכיו”, וואס איז “בכל דרכיך דעהו”. אבער ממש נעגלעקטן די גוף גייט אריין בגדר פון “ונשמרתם מאד לנפשותיכם”, וואס איז א סניף פון סואיסייד, פון זיך אליין הרג׳ענען, וואס איז זיכער א דבר חמור לויט די רמב”ם. אבער ער מיינט צו זאגן אפשר די עקסטרע דיוק, אפשר איז נישט קיין מצוה ממש.
—
דיון: וואס איז דער מקור פון דער מצוה צו זיין געזונט?
חברותא א: זייער גוט. ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל רוב מענטשן וואס מאכן אזעלכע סיינס אז מ׳זאל זיך היטן די גוף, נוצן דעם “ונשמרתם מאד לנפשותיכם”, וואס דער רמב”ם, מיין איך, ברענגט בכלל נישט יענע הלכה.
ס׳איז דא וואס מיינען אז “ונשמרתם” — און מ׳זאל נישט מאכן עבודה זרה. מ׳מיינט שמירת הנפש, נישט שמירת הגוף, שמירת הנשמה, שמירת האמונה, הדעת. רייט? און אפילו דער רמב”ם וואס האט טאקע הלכות רוצח שמירת הנפש, האבן זיי געלערנט אז ס׳איז אן ענף פון רציחה וכו׳ — דאס איז נישט דער מקור פון דעם.
אפשר יענץ איז נאר ווען איך ווייס אז ס׳איז ממש אזויווי א סכנה. צו זיין געזונט איז אן אנדערע מצוה. לויט׳ן רמב”ם איז עס מדרכי השם, ס׳איז א פארט פון “בכל דרכיך דעהו”. ס׳איז דער מקור. איינער פרעגט דיר וואס איז דער מקור פון זיין געזונט? דער מקור איז “בכל דרכיך דעהו”.
—
סטרוקטור פון דעם פרק
חברותא ב: סאו לאמיר לערנען וואס איז די ערשטע הקדמה.
חברותא א: ס׳איז אונטער די אנפאנג פון הלכות דעות, אבער ער האט אויסגערעכנט וועלכע מצוות דאס זענען. ס׳איז נישט קיינע פון די מצוות.
חברותא ב: אויב עפעס איז עס אפשר א סניף פון “להדמות בדרכיו”?
חברותא א: ניין, ס׳זעט נישט אויס אז ס׳איז א המשך פון וואס ער האט געזאגט א מינוט פריער, “בכל דרכיך דעהו”.
חברותא ב: איך האב געזען אין א ספר אז ס׳איז א סניף פון “ועשית הישר והטוב”.
חברותא א: איך האב געזען אז ס׳איז א סניף. ס׳איז אן ענין כללי וואס דער רמב”ם האט נישט געברענגט קיין פסוק מצוה פאר יענץ, אבער ס׳איז אן ענין וואס איז כולל כל התורה כולה, און ס׳איז דא אסאך ענפים פון אנדערע מצוות.
—
בריאות הגוף vs. בריאות הנפש אין דעם פרק
חברותא ב: סאו אין רמב”ם דא גייט ער אויך נישט רעדן — איך מיין, אין אנדערע פלעצער רעדט דער רמב”ם וועגן דאס וואס אונז רופן צו זיין אין א גוטע סטעיט אוו מיינד, צו זיין בעלענסד, וואס דאס מיינט אז א מענטש זאל קענען זיין געזונט נפשיות׳דיג. אבער דא גייט מען רעדן ממש נאר די גוף, די סיסטעם פון עסן און טרינקען. איך האב אביסל דערמאנט דארט אויך שלאפן וכו׳, וואס האט יא מער צו טון אז דער מוח זאל זיין אויסגערוהט. אבער דער רמב”ם רעדט דא זייער פיזיקל.
חברותא א: בריאות הנפש אין רמב”ם וואלט געמיינט מידות טובות, רייט? וואס אונז רופן — וואלט ער גערופן אפשר בריאות הדמיון, אדער איך ווייס נישט פונקט אזוי.
—
הלכה א׳: הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם
חברותא ב: זאגט דער רמב”ם אזוי: “הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא” — הואיל, אז די ענין אז א מענטש׳ס גוף זאל זיין געזונט און גאנץ און בשלימות איז מדרכי השם, איז מדרכי עבודת השם. ס׳איז פון די דרכים פון, אזויווי ער האט געזאגט, “בכל דרכיך דעהו” — אז אויב מ׳טוט עס מיט א כוונה צו זיין געזונט כדי צו קענען זיין אן עובד השם, איז עס א חלק פון עבודת השם.
“שהרי אי אפשר שיבין או ידע והוא חולה” — א מענטש קען נישט פארשטיין דעם אייבערשטן און וויסן דעם אייבערשטן ווען ער איז א חולה. ס׳איז א גרויסע ריזיגע חכמה, און ס׳פאדערט א געוואלדיגע פאוקוס און א געוואלדיגע הבנה, און ממילא דארף די גוף זיין געזונט און די גוף זאל מיטארבעטן.
ממילא, “צריך אדם להרחיק עצמו מדברים המאבדין את הגוף” — דארף א מענטש זיך מרחיק זיין פון זאכן וואס שעדיגט און מאכט קאליע די גוף, “ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים” — וואס מאכן געזונט און מאכן שטארק. אוועקגיין פון זאכן וואס איז שעדליך פאר די גוף, און טון זאכן וואס איז געזונט פאר די גוף.
“ואלו הן” — גייט דער רמב”ם אנהייבן מיט פארשידענע זאכן, און דא גייט ער אריין מער באריכות.
—
סטרוקטור פון דעם פרק: דברים כלליים און פרטים
חברותא א: זאגט דער רמב”ם אזוי — “לעולם לא יאכל אדם” — די קעפל האט ר׳ יצחק געמאכט “אכילה”, קודם פון די נושא פון עסן — “לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב”. א מענטש זאל נישט עסן פאר ער איז הונגעריג. די הונגער איז אזוי ווי מעורר דעם מענטש אז יעצט איז צייט צו עסן. ווען א מענטש עסט ווייל ער זעט עסן, אדער סתם אזוי ווייל ער האט געטראכט פון עסן, בשעת זיין גוף האט עס נאכנישט געבעטן, איז עס נישט גלייך. איך מיין אז דאס איז בייסט אויף א גמרא, אז מען זאל נאר עסן ווען מען איז הונגעריג.
חברותא ב: סאו לאמיר פרובירן צו… מ׳קען מאכן א הקדמה, אדער מ׳דארף נישט. ס׳איז דא אזוי ווי אין די רמב”ם, אזוי ווי דו זאגסט, ער זאגט דברים כלליים — דאס הייסט וויאזוי מ׳עסט, ווען מ׳עסט, און זאכן וואס האט צו טון מיט זאכן. נאכדעם גייט ער אריין אין ספעציפישע זאכן — וואס צו עסן, וויאזוי צו עסן, געוויסע מאכלים וואס דער רמב”ם האלט. נאכדעם זאגט ער זאכן פון אנדערע חלקים פון גוף — ביאה און שינה און… וואס נאך? עקסערסייז, אזעלכע זאכן, מרחץ, הקזת דם.
—
דיון: העלטי לייפסטייל, נישט רפואות
חברותא א: די וויכטיגע זאך איז אז די אלע זאכן זענען נישט די רפואות וואס אונז רופן צו אויסרעכענען — ער גייט עס זאגן אין די ענד פון די פרק. דאס איז אלעס וויאזוי צו לעבן געזונט, דאס איז מדרכי עבודת השם, ס׳איז פארט פון זיין א מענטש, זיך נישט צו מאכן קראנק. אפילו פארמיידן — די וועלט היינטיגע רופאים דיעלן מיט קרייסיס. אבער דא רעדט מען פון דאס וואס ווערט דארט גערופן א העלטי לייפסטייל, צו דאס וואס מ׳גייט צו א נוטרישעניסט, צו א דייעטישן, וויאזוי צו לעבן א העלטי לייפסטייל. דאס איז וואס דער רמב”ם רעדט דא.
דער רמב”ם אליין איז דאך אויך געווען א דאקטער, און לכאורה אלס דאקטער האט ער אויך מסתמא זיך מער אפגעגעבן מיט מחלות. אבער אויסער דעם האט ער אויך געלערנט דעם עולם וויאזוי צו זיין געזונט.
—
דער רמב”ם׳ס מעדיצינישע ספרים
חברותא א: און דער רמב”ם האט געשריבן נאך פארשידענע ספרים אויף געזונטהייט. ס׳איז דא א ספר פון רמב”ם וואס הייסט פרקי משה, ס׳איז דא א ספר וואס הייסט הנהגת הבריאות, און ס׳איז דא א ספר מיין איך וואס דער רמב”ם שרייבט איבער, טייטשט איבער די גרויסע רופא אין זיין צייט וואס האט געהייסן גלינוס אדער גאלינוס, און דער רמב”ם שרייבט איבער זיינע מעדיצינישע דעות.
אבער דא ברענגט דער רמב”ם וואס איז מער א קיצור און נאר די זאכן וואס זענען נוגע פאר יעדן איינעם.
—
דיון: מקורות אין חז”ל
חברותא ב: און איך מיין אז אויך דא זייער אסאך פון די זאכן וואס ער ברענגט דא זענען זאכן וואס ווערן אויך געברענגט אין חז”ל.
חברותא א: פשט איז, ווי ר׳ יצחק זאגט, אז ער האט עס נישט געברענגט ווייל ס׳שטייט אין חז”ל, אבער אויף די אלע זאכן, רוב פון די זאכן, רוב רוב פון די זאכן איז דא מקורות.
חברותא ב: יא, אבער לאמיר זאגן קלאר — אפילו אויב ס׳שטייט די מקור אין די גמרא, רוב פון די מקורות אין גמרא איז אויך פון א דאקטאר. ס׳מאכט נישט אויס. און פארדעם איך טראכט אז רוב זאכן דא — וואס הייסט, פארדעם איך האב געמאכט די הקדמה צו צעטיילן — ס׳איז דא אפשר פרטים וואס מ׳וועט פרעגן די היינטיגע נוטרישאניסטס, אפשר וועלן זיי נישט מסכים זיין, אפשר יא, איך ווייס נישט, איך בין נישט קיין בקי. אבער ס׳איז זיכער אז די דברים כלליים וואס דער רמב”ם זאגט, פון ווען צו עסן און וויאזוי צו עסן און אזוי ווייטער, איז מער ווייניגער זאכן וואס מ׳דארף נישט קיין — ס׳איז נישט קיין זאכן וואס מ׳דארף אריינלייגן אסאך ריסערטש. מ׳קען זיך אומקוקן אין די וועלט, און מ׳קען אויך זען ביי זיך אליינס, אז רוב פון די זאכן איז דער רמב”ם אינגאנצן גערעכט, אדער אפשר אלע פון זיי. ס׳איז א בעיסיק מענטשליכקייט — נישט קיין מענטשליכקייט, איך מיין בריאות הגוף.
חברותא א: חלק פון די זאכן. ס׳איז דא אסאך זאכן וואס אונזערע עלטערן וואלטן נישט געגעסן.
חברותא ב: למשל וואס?
חברותא א: וועלן מיר זען שפעטער במשך די פיר פרקים.
—
דיון: כלליות׳דיגע עצות vs. ספעציפישע פרטים — רעלעוואנץ פאר היינט
חברותא ב: אקעי, ניין, איך רעד פון די כלליות׳דיגע זאכן, נישט די פרטים. די כלליות׳דיגע זאכן איז מאוסטלי זייער פשוט׳ע זאכן.
חברותא א: ס׳קען טאקע זיין ס׳שטייט אין די גמרא אויך, ווייל ס׳איז טאקע פשוט. די גמרא זאגט נישט אז ס׳שטייט אין פשט, די גמרא זאגט אז ס׳איז נישט פשט אז מ׳טוט עס צו מקיים זיין א מצוה. ס׳איז נישט קיין מצוה.
חברותא ב: ס׳איז נישט קיין מצוה.
חברותא א: ס׳איז דאך דא די ענינים פון דרך ארץ.
חברותא ב: עקזעקטלי.
חברותא א: דרך ארץ. אדער בריאות. בריאות איז א מצוה. סאו ס׳איז א זאך אפגעזען פון וואס איז נישט קיין נושא פון וויפיל הלכה פונקטליך איז דאס צו טון.
חברותא ב: ס׳איז א הנהגה טובה וואס מ׳דארף זיך פירן.
—
הלכה ב׳: לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב
חברותא א: אקעי, יא. סאו די ערשטע הלכה איז מ׳זאל נישט עסן ווען מ׳איז נישט הונגעריג.
אדער נאך א קליינע זאך וואס איך האב געוואלט צולייגן, אז היינט איז דא יעדע שטיק צייט קומט ארויס אנדערע מיינונגען, און עס איז זייער גרינג פאר א מענטש צו זאגן, “אה, די זאך איז נישט רעלעווענט היינט.” אבער עס איז לאו דווקא, ווייל עפעס וואס מענטשן האבן געגלייבט — דאס איז עפעס וואס ר׳ יצחק האלט שטארק — דאס וואס מענטשן האבן געגלייבט פאר זייער אסאך יארן ווערט נישט בטל איין טאג ווייל איין דאקטאר האט געזאגט אנדערש. און זייער אסאך זאכן פון די מעדיצינישע זאכן איז איין טאג אזוי, איין טאג אזוי, וואס מען טוישט.
און אויכעט, איך מיין אז דאס איז זיכער אמת אז זייער אסאך זאכן איז נישט נוגע פאר יעדן מענטש. עס איז דא זייער אסאך מענטשן ספעציפיש וואס…
חברותא ב: דער רמב”ם רעדט פאר יעדן מענטש ספעציפיקלי. עס קען זיין אז עס איז דא א מענטש, א יוצא דופן, פאר אים איז זאכן אביסל אנדערש, אדער ער איז שוין אביסל קראנק, ממילא איז זיין סאלושן אנדערש. אבער דער רמב”ם, די כלליות׳דיגע זאכן זענען זיכער זייער וויכטיג צו געדענקען פאר אייביג. ער גייט דאס זאגן אין די ענד פון די פרק ווען מען גייט אנקומען.
—
הלכה ב׳: נאר עסן ווען מ׳איז הונגעריג
חברותא א: רייט, סאו למשל, דאס וואס איך קען מחזק זיין וואס דו זאגסט נאך פון מיר, אז זאכן וואס זענען בעיסיק זאכן — למשל נישט עסן נאר ווען מ׳איז הונגעריג — איז נישטא קיין שום דאקטאר היינט וואס זאגט אנדערש. אגעין, אמאל איז איינער קראנק, האט ער צעבראכן, זיין הונגער ארבעט נישט, וכדומה. אבער דאס, למשל, ביי אונז איז איינגעפירט אן עתים. אפילו דער וואס איז איינגעפירט אן עתים, א געוויסע שעות קבועות אין די טאג — א טאג וואס ער איז נישט הונגעריג זאל ער עס סקיפן. אדער לויט דעם, איך מיין אז עס איז נישטא קיין שום מחלוקת וועגן דעם, קיין שום דאקטאר איז נישט מחולק דערויף.
חברותא ב: די אמת איז אז די היינטיגע דאקטוירים זענען רוב נישט עוסק אין דעם. און וכן הלאה, אויב איינער האט א מחלה, זאל ער נעמען אן אנטיביאטיק — דאס איז שוין נישט שייך צום רמב”ם. אבער די בעיסיק הנהגות אין געזונטקייט איז זיכער א זאך וואס די עקספיריענס פון טויזנטער יארן איז מער ווייניגער די זעלבע.
—
הונגער אלס א ג-טליכער מעכאניזם
חברותא ב: הונגער איז דאך א מעכאניזם וואס דער אייבערשטער האט אריינגעלייגט צו דערמאנען דעם מענטש צו עסן, און אויב דערמאנט ער אים נישט, איז פשט אז ער דארף נאך נישט עסן. דאס איז זייער פשוט, סכל הישר.
חברותא א: און ווי דו האסט געזאגט, אז עס איז פאר געווענליכע מענטשן. לאמיר זאגן אז עס איז דא א געוויסע קליינע פראצענט פון מענטשן וואס זיי זענען זייער שטארק אנדערוועיט, אדער א מענטש וואס ליידט פון, איך ווייס נישט, אנארעקסיע, איינע פון די מחלות פון צו ווייניג עסן — איז דאך אלע רולס אנדערש, ווי דער רמב”ם וועט שפעטער זאגן אז ער רעדט כלליות׳דיג.
שוין, זאגט דער רמב”ם: “לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב, ולא ישתה אלא כשהוא צמא.” זאל נאר עסן ווען ער איז הונגעריג, און ער זאל נישט טרינקען נאר ווען ער איז דארשטיג.
—
דער מאדערנער מענטש האט פארגעסן וואס הונגער מיינט
חברותא ב: ס׳איז אויך דא א זאך אז היינט וואס אונז ווערן צוגעוואוינט צו פרעסן זייער אסאך, מ׳פארגעסט בכלל וואס מיינט צו פילן הונגעריג אדער דארשטיג. מ׳האט קיינמאל נישט געגעבן א טשענס פאר דעם אנצוקומען אהין. נאך פאר מ׳האט חלומ׳ט פון ווערן הונגעריג האט מען שוין געגעסן.
חברותא א: ס׳איז אמת. רוב — דא מיינט אמת׳דיג רוב. אמאל די געציילטע מענטשן האבן נישט געהאט עקסעס, ס׳איז נישט געווען אזויפיל פראסעסד פוד, ס׳איז נישט געווען אזוי איזי פוד.
הלכות דעות פרק ד׳ (המשך) — כללי אכילה, שתיה, ויגיעה
—
הלכה ב: “לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב”
דער הונגער־מעכאניזם
Speaker 1: אבער די בעיסיק הנהגות פון געזונטהייט איז זיכער א זאך וואס די עקספיריענס פון טויזנטער יארן, וואס איז מער ווייניגער די זעלבע. הונגער איז דאך א מעכאניזם וואס דער אייבערשטער האט אריינגעלייגט צו דערמאנען דעם מענטש צו עסן, און אויב דערמאנט מען אים נישט, איז פשט אז ער דארף נאך נישט עסן. דאס איז א זייער פשוט׳ע שכל הישר.
און אזויווי דו האסט געזאגט, דאס איז פאר געווענליכע מענטשן. לאמיר זאגן אז ס׳איז דא א געוויסע קליינע פראצענט פון מענטשן וואס זיי זענען זייער שטארק אנדערוועיט, אדער א מענטש וואס ליידט פון אנארעקסיע, איינע פון די מחלות פון צו ווייניג עסן, איז דאך אלע רולס אנדערש, אזויווי דער רמב”ם וועט שפעטער זאגן אז ער רעדט כלליות׳דיג.
דער רמב”ם׳ס כלל: עסן ווען מ׳איז הונגעריג, טרינקען ווען מ׳איז דורשטיג
שוין, זאגט דער רמב”ם: “לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב, ולא ישתה אלא כשהוא צמא.” א מענטש זאל נאר עסן ווען ער איז הונגעריג, און ער זאל נישט טרינקען נאר ווען ער איז דורשטיג.
ס׳איז אויך דא א זאך אז היינט, וואס אונז ווערן צוגעוואוינט צו פרעסן זייער אסאך, מען פארגעסט בכלל וואס מיינט צו פילן הונגעריג אדער דורשטיג. מ׳האט קיינמאל נישט געגעבן א טשענס פאר אים צו קומען אהין. נאך פאר מ׳האט אנגעהויבן צו ווערן הונגעריג האט מען שוין געגעסן. ס׳איז אמת.
“רעב” דא מיינט אמת׳דיג רעב. אמאל אין די צייטן ווען מענטשן האבן נישט געהאט עקסעס, ס׳איז נישט געווען אזויפיל פראסעסד פוד, ס׳איז נישט געווען אזויפיל איזי פוד, איז ממש אז מען פילט הונגעריג. איך מיין אז ווען א מענטש איז הונגעריג, דעמאלטס געשעען געוויסע שינויים אין זיין גוף — די באדי ניצט פון די סטארד פעט. ס׳איז זייער געזונט פאר׳ן מענטש ער זאל אמאל עקספיריענסן הונגער און נאר נאכדעם עסן.
וועגן טרינקען
“ולא ישתה אלא כשהוא צמא.” איך מיין אויך, דער רמב”ם וועט שפעטער זאגן, אז אויך וואסער מיינעך זאל מען נישט טרינקען מער וויפיל ס׳פעלט אויס. היינט למשל רעדט מען יא אסאך וועגן טרינקען אסאך וואסער. ס׳איז דא וואס זאגן אז ווייל אונז עסן אזוי אסאך שווערע פודס, פודס וואס זענען פראסעסד און אזוי ווייטער, אפשר היינט פעלט טאקע אויס אביסל מער וואסער, ווייל וואסער העלפט די באדי אויסשווענקען אומגעזונטע זאכן.
אבער דער רמב”ם רעדט א כלליות׳דיגע דייעט — זאל מען נאר טרינקען ווען מ׳איז דורשטיג. און וועגן דורשטיג, דו ווייסט, אונז כאפן אסאך מאל נישט. אסאך מאל א מענטש איז דורשטיג און ער כאפט נישט, ווייל ער איז אזוי צוגעוואוינט צו זיין דורשטיג, ער פרעסט זיך אן למשל, אדער געוויסע זאכן. אויב מען געוואוינט זיך צו, כאפט מען.
—
הלכה ב (המשך): “ואל ישהה נקביו אפילו רגע אחד”
דער כלל פון נישט איינהאלטן
אקעי, נאך א זאך: “ואל ישהה נקביו אפילו רגע אחד.” ער זאל זיך נישט איינהאלטן פון ארויסגיין אפילו א קורצע צייט. איך גלייב נישט אז “רגע אחד” מיינט ממש, ווייל ס׳איז דאך אויך דא א מצוה פון “והיה מחניך קדוש”, אז ס׳זאל אייביג זיין נקיות, אז א מענטש האט נישט קיין עקסעס. אבער מ׳זאל נישט מזלזל זיין, ווייל ווען דער גוף זאגט אז מ׳דארף ארויסגיין, איז פשט אז מ׳דארף ארויסגיין.
דער רמב”ם ברענגט נישט אז ס׳זאל זיין אן איסור פון בל תשקצו, אדער ווי ס׳שטייט אין אנדערע מקומות.
Speaker 2: ס׳איז נישט דא?
Speaker 1: אפשר אין אן אנדערע פלאץ. ס׳איז דא א פלאץ ווי ער רעדט וועגן בל תשקצו, האב איך געדענקט, אדער וועגן די מצוה פון ויצאת, וואס דאס דערמאנט. דא רעדט מען מבחינת רפואה. ס׳קען זיין אסאך זאכן דא וואס איז נוגע צו הלכות, צו איסורים. אבער דא רעדט מען מבחינת רפואה, און דאס האט אויך מיט די עסן, איך גלייב. ווייל וואס מ׳עסט וואס מ׳דארף נישט עסן, גייט ארויס. דאס איז דאך א חלק פון הלכות אכילה. יא.
ביאור “להסך את רגליו”
זאגט דער רמב”ם: “אלא כל זמן שצריך להשתין או להסך את רגליו” — להסך את רגליו מיין איך איז א לשון נקיה פאר number two. ווייל, און וואס איז דאס? להסך מיינט באדעקן. ס׳שטייט אין אנדערע פלעצער, דער רמב”ם רעדט וועגן וויאזוי צו זיך פירן דרך ארץ בבית הכסא — נישט דא, אפשר שפעטער, נישט אין דעם פרק.
סאו די הלכה דארטן זאגט אז ווען מ׳גייט ארויס, זאל מען צודעקן די פיס. אפילו ווען מ׳דארף ארויסגיין, זאל מען בלייבן איידל. להסך את רגליו מיינט צודעקן די פיס. טאקע אפילו מ׳דארף זיך ארויסזעצן, איז במילא זענען דאך פשוט אז דער גוף איז מער ווייניגער צוגעדעקט. להסך את רגליו מיינט דעמאלטס ווען מ׳דעקט צו די פיס כדי ארויסצוגיין בדרך כבוד.
ביאור “יעמוד מיד”
סאו סיי ווען מ׳דארף ארויסגיין, וואס זאל מען טון? “יעמוד מיד.” זאל מען סטאפן וואס מ׳טוט. “יעמוד מיד” מיינט מחמת — “יעמוד מיד” מיינט סטאפן. יא, “יעמוד מיד” מיינט ער זאל סטאפן וואס ער האלט אינמיטן טון און ער זאל קער נעמען פון זיין גוף.
דער צוזאמענהאנג: עסן און ארויסגיין — אויסהערן דעם גוף
אקעי, דאס איז ווען מ׳זאל עסן און ווען מ׳זאל טון די צווייטע סטעפ פון עסן, וואס דאס איז ארויסגיין. ביידע זאכן זאגט בעסיקלי דער רמב”ם זייער א פשוט׳ע זאך, אז דיין באדי זאגט דיר וואס צו טון. נישט גיי ארויס ווען, ווייס איך, פאר׳ן דאווענען מוז מען זיך קוועטשן. ניין, לאז… איך מיין נישט אוועקצומאכן הכנות פאר׳ן דאווענען, אבער איך מיין צו זאגן, און נישט עסן ווען — ווייל יעצט איז די דינער טיים. עסן ווען מ׳איז הונגעריג, און ארויסגיין ווען די באדי פאדערט. ביידע זאכן — אויסהערן די באדי, אויסהערן די גוף.
—
הלכה ג: “לא יאכל אדם עד שתתמלא כריסו”
וויפיל צו עסן — א פערטל ווייניגער פון זאט
אקעי, יעצט קומען מיר צו וויפיל צו עסן. נאך איין זאך, וויפיל זאל מען עסן? זאגט דער רמב”ם: “לא יאכל אדם עד שתתמלא כריסו” — ביז זיין בויך ווערט אנגעפילט, אזוי ווי ער פילט אז ס׳גייט שוין גארנישט אריין, דעמאלטס זאל מען סטאפן עסן. “אלא יפחות כמו רביע משבעתו.” דאס איז אויך מיין איך בעיסד אויף א גמרא, איך מיין ס׳שטייט אין מסכת שבת. מען זאל עסן ווייניגער, סטאפן עסן א פערטל פון וויפיל מ׳איז פולי זאט. א מענטש זאל אויסרעכענען אז ער וואלט נאך געקענט אריינרוקן נאך אזויפיל און אזויפיל, א פערטל ווייניגער פון וויפיל ער קען אריינרוקן דארף ער שוין סטאפן עסן.
דיסקוסיע: וויאזוי רעכנט מען דעם “רביע”?
Speaker 2: יא. דו ווייסט וויאזוי מ׳רעכנט דאס, די פערטל? וואס ער מיינט?
Speaker 1: אה, ווי ס׳וואלט געווען, כאילו ווען ער… ער ווייסט וויפיל ער קען נאך אריינרוקן, וויפיל ער האט שוין אמאל געמענעדזשט אריינצורוקן. ווען ער האלט אז ער האט שוין געגעסן חלה, פיש, מיט בור דיפס, מיט דאס, ער ווייסט ער קען נאך גיין ביז נאך די טשאלנט און נאך דעם דיזערט.
Speaker 2: וואס וויל ער אויסרעכענען וויפיל א פערטל פון די סעודה איז?
Speaker 1: איך מיין פשוט, איך מיין… פשוט׳ס מיינט עס פשוט, יא, א פערטל פון וויפיל ער איז פולי זאט.
Speaker 2: איך הער, ס׳איז אביסל שווער אויסצופיגערן.
Speaker 1: אקעי. יא. אקעי, מיר צולאזן דאס.
—
הלכה ג (המשך): “ולא ישתה מים בתוך המזון”
נישט טרינקען וואסער אינמיטן עסן
זאגט ער ווייטער: “ולא ישתה מים בתוך המזון” — מ׳זאל נישט טרינקען וואסער אינמיטן ווען מ׳עסט — “אלא מעט מים ומזוג ביין.”
איך מיין אז ס׳איז דא מענטשן וואס מיינען אז אייביג טרינקען איז אייביג א גוטע זאך. אבער איך האב געזען מסביר זיין אז אין די גוף איז דא געוויסע ענזיימס, מיצים הייסט עס, געוויסע קעמיקאלס וואס די גוף לייגט אריין אין די עסן צו העלפן די באדי דיידזשעסטן די עסן. אז מ׳טרינקט אסאך וואסער, ארבעטן נישט די זאכן וואס די גוף לייגט אריין — די מיץ, די דזשוס, וואטעווער ס׳איז — געוויסע זאכן וואס די גוף שיקט אריין אין די עסן צו העלפן אז די עסן זאל ווערן צענומען.
למשל, מ׳עסט א שווערע זאך, מ׳עסט פלייש, דארף דאך עס ווערן צעברעקלט אויף קליינע שטיקלעך אז די באדי זאל עס קענען נאכדעם צעטיילן — א חלק פון דעם זאל אריינגיין אין די בלוט און אין אלע חלקים פון די גוף. איז ווען מ׳טרינקט אסאך וואסער, ווערן די זאכן וואס די גוף לייגט אריין ווערן אזוי צעוואסערט, און די זאכן ווערן נישט גוט דיידזשעסטעד.
ווען מעג מען טרינקען?
זאגט דער רמב”ם נעקסט: “וכשיתחיל המזון להתעכל במעיו” — ווען די עסן הייבט שוין אן ווערן צענומען אין די גוף, ווען די גוף האט שוין דיידזשעסטעד די עסן, דעמאלטס מעג מען מער טרינקען — “שותה מה שהוא צריך לשתות.”
זעט אויס אז דאס איז א שטארקע פשט אין רמב”ם, אז ווילאנג דער גוף דארף דיידזשעסטן די עסן זאל מען נישט טרינקען קיין סאך וואסער. א ביסל וואסער קען מען יא, און די ביסל וואסער איז אזא “מזוג ביין.” אונז ווייסן נישט וואס איז דער שיעור פון “מעט.”
דיסקוסיע: וואסער, וויין, און אנדערע משקאות
Speaker 2: וויין איז נישט וואסער וועגן דעם.
Speaker 1: אויב מען טרינקט סאדע — סאדע שטייט נישט אין רמב”ם אז מען זאל טרינקען — סאדע ווייסן מיר נישט. סאדע לכאורה הייסט א עסן, אדער גרעיפ דזשוס — די זאכן וואס איז נאך העווי. וואסער איז די פשט אז עס האט נישט קיין קעלאריס, דער גוף דארף עס נישט דיידזשעסטן. דאס הייסט, אן אנדערע מין סיסטעם פון דיידזשעסטן. דער גוף דארף עס אויך אויסארבעטן, ס׳גייט נישט ארויס “כבאו כך יצאו,” אבער די כוונה איז ס׳דארף נישט האבן די זעלבע לעוועל פון דיידזשעסטן. אקעי. אנדערע שווערע משקאות דארף דער גוף אויך דיידזשעסטן.
Speaker 2: וועגן דעם איז דאס די וויין, דעמאלטס זאגסטו נישט די וויין.
Speaker 1: ביסל מזוג ביין — דאס הייסט, מזוג ביין מיינט דאך אז ס׳זאל זיין וואסער, נישט אז ס׳זאל זיין וויין. יעדע וויין האט דאך מזוג ב… מזוג ביין וואס מ׳לייגט אריין אביסל וואסער. דא איז וואסער וואס מ׳לייגט אריין אביסל וויין — ס׳זאל בעצם זיין בעיקר וואסער.
נישט צופיל וואסער אפילו נאכן דיידזשעסטן
זאגט דער רמב”ם: “ולא ירבה לשתות מים אפילו כשיתעכל המזון.” אפילו ווען די מזון איז שוין יפה דיידזשעסט, זאל מען נישט טרינקען צופיל וואסער. נאר איך מיין, איך וועל שפעטער זאגן, אז ענדערש זאל מען טרינקען מער וואסער פאר׳ן עסן ווי נאכ׳ן עסן.
—
הלכה ג (המשך): “ולא יאכל עד שיבדוק עצמו יפה יפה”
בדיקת נקביו פאר׳ן עסן
“ולא יאכל עד שיבדוק עצמו יפה יפה שמא יצטרך לנקביו.” מ׳זאל נישט עסן פאר מ׳טשעקט זיך אויס צו מ׳דארף ארויסגיין.
דיסקוסיע: צוויי לעוועלס פון אויפמערקזאמקייט צום גוף
ס׳איז אינטערעסאנט — פריער האט ער געזאגט אז מ׳זאל ארויסגיין ווען דער גוף זאגט. דא זאגט ער יא, אז מ׳דארף אמאל טשעקן צו מ׳דארף ארויסגיין.
Speaker 2: ער האט נישט געזאגט פריער וואס דו האסט געזאגט. ער האט געזאגט אז ווען מ׳דארף, דעמאלטס זאל מען נישט אפשטופן.
Speaker 1: יעצט זעסטו אז די “דארפן” מיינט נישט פיזיקלי. פיזיקלי קען זיין אמאל אז ער זאל ארויסגיין מער וויפיל ער דארפט. אין אנדערע ווערטער, אז ער טשעקט זיך, זעט ער אז ער קען ארויסגיין. דעמאלטס, נישט אויף דעם האט ער געזאגט אז מ׳זאל יעמוד מיד. יעמוד מיד מיינט ווען ער פילט אז ער דארף. ס׳איז צוויי לעוועלס.
—
הלכה ד: יגיעה קודם אכילה — עקסערסייז פאר׳ן עסן
דער רמב”ם׳ס כלל: נישט עסן פאר מ׳באוועגט זיך
זאגט דער רמב”ם ווייטער, דא גייט ער רעדן וועגן ספורט און עקסערסייז.
יא, אזוי זאגט דער רמב”ם: א מענטש זאל נישט עסן “עד שיהלך קודם אכילה עד שיתחיל גופו לחום.” א מענטש זאל נישט עסן פאר ער האט געוואקט פאר׳ן עסן, ער איז געגאנגען אהין און אהער ביז זיין גוף איז געווארן פארשוויצט, ביז זיין גוף איז געווארן ווארעם. אדער וואקן — “או יעשה מלאכה או יתייגע ביגיעה אחרת” — אדער זאל ער טון אן ארבעט, ער זאל זיך אנשטרענגען עפעס, אדער זיך פלאגן מיט עפעס אן אנדערע זאך, עפעס וואס דיין גוף זאל שווער ארבעטן.
דער רמב”ם אין “הנהגת הבריאות” וועגן עקסערסייז
איך האב געזען אין אן אנדער פלאץ, אין א ספר “הנהגת הבריאות,” זאגט דער רמב”ם אויך מען זאל מאכן עקסערסייז, סיי וועלכע עקסערסייז. דארטן זאגט דער רמב”ם, און די בעסטע עקסערסייז איז זיך שפילן מיט א “כדור קטן” — לויפן נאך א קליינע באלי. די באלל געים איז שוין געווען אין די רמב”ם׳ס צייטן. ווייל שפעטער רעדט דער רמב”ם מער וועגן עקסערסייז, און ער זאגט אז שפילן מיט א באלי ארבעט די גאנצע גוף — די הענט, די פיס, די גאנצע באדי ארבעט.
“כללו של דבר” — דער כלל פון יגיעה אינדערפרי
אבער על כל פנים, דא זאגט דער רמב”ם נאר זייער כללי׳דיגע זאכן. פאר׳ן עסן זאל מען זיך שוויצן אביסל.
Speaker 2: שפעטער, שפעטער. יעצט רעדט מען נישט פון די עקסערסייז וועלכע כללים. יעצט רעדט מען פון ווען צו עסן, אז די באדי זאל אנהייבן ארבעטן.
Speaker 1: וואס ער זאגט, ער מיינט צו זאגן — וואס דו שטייסט אויף אינדערפרי, זאלסטו נישט גלייך געבן אן עסן, קודם וועסטו עפעס טון. נישט קיין גרויסע עקסערסייז. דו קענסט שפילן באלל פאר פרישטאג. ער מיינט צו זאגן, מאכן עפעס א קליינע עקסערסייז.
דיסקוסיע: וואס מיינט “יתחיל גופו לחום”?
א ריזיגע עקסערסייז… איך ווייס אז די “יתחיל גופו לחום” — ווען דיין גוף איז ווארעם…
Speaker 2: “יסך” איז די ווארט.
Speaker 1: ער זאגט נישט אז מען זאל זאכן… דאס איז נישט די גרעסטע עקסערסייז פון די טאג. דאס איז מער א — להפיג — אז דו זאלסט נישט ארויסראליען פון בעט און זיך אנעסן. דאס איז די עיקר זאך. סתם אזוי האט דער רמב”ם נישט ליב געהאט אן עסן אין בעט, א קאווע קומען צום בעט. ער רעדט קלאר פון אינדערפרי. א קאווע איז אפשר נישט עסן, אבער… ער רעדט קלאר פון אינדערפרי.
“כללו של דבר” — ער רעדט דא אלס הלכות בריאות אליין, ער דערמאנט נישט דא דעם איסור פון נישט עסן פאר׳ן דאווענען און כולל. דאס איז א שמועס פאר זיך. ווי אזוי זאל… עס קומט נישט דא אריין.
“ייגע כל יום בבוקר עד שיתחיל גופו לחום”
ווייטער: “ייגע קודם אכילה.” זאגט דער רמב”ם, נאכדעם וואס מען האט אנגעהויבן — “כללו של דבר” — וועלכע מין עקסערסייז איז נישט קיין חילוק, דער עיקר איז אז ער זאל אביסל מוטשען זיין גוף. “ייגע כל יום בבוקר” — ער זאל זיך פלאגן אביסל צופרי — “עד שיתחיל גופו לחום” — ביז זיין גוף הייבט אן שוויצן.
דיסקוסיע: “לחום” — ווארעם ווערן, נישט שוויצן
דאס איז נישט קיין רואיגע שוויצן.
Speaker 2: לחום מיינט ער שוויצט. לחום מיינט ווערט ווארעם.
Speaker 1: יא. דער גוף זאל ווערן ווארעם. גיי פשוט — איך ווארעם זיך אן. ס׳מוז נישט זיין שוויצן. שוויצן איז אן אנדערע לעוועל. דאס איז דער סימן אז ער האט שוין געארבעט, אז זיין גוף איז עקטיוו געווארן.
Speaker 2: ווי “וישקוט מעט.” אקעי, ווי “וישקוט מעט” איז גוט — די עסן.
Speaker 1: שוויצן האט עפעס א ווארט.
Speaker 2: “יזע” — יא. זייער גוט.
Speaker 1: אקעי, ס׳איז אן עקסטרע זאך.
רמב”ם הלכות דעות פרק ד׳ (המשך) — סדר אכילה, עקסערסייז, און שינה
—
הלכה ד (המשך): שוויצן, בארואיגן, און ווארעמע וואסער נאכ’ן עקסערסייז
דאס איז נישט קיין רואיגע שפאצירונגען. “לחם” איז נישט טייטש שוויצן. “לחם” מיינט ווערן ווארעם. יא, די גוף זאל ווערן ווארעם. ווארעם איז דאך חם, חם. שוויצן איז אן אנדערע לעוועל. שוויצן איז די סימן אז ער האט שוין געארבעט און זיין גוף איז עקטיוועיטעד.
וישקוט מעט. דער רמב”ם וויל ער זאל שוויצן. שוויצן — האט ער עפעס א ווארט, “יזיע,” שפעטער וועלן מיר זען. אקעי, ס’איז אן עקסטערע זאך.
אקעי, ווייטער. זאגט דער רמב”ם, נאכדעם וואס מ’האט געטון אביסל עקסערסייז, זאל מען זיך אביסל בארואיגן. עד שתתישב נפשו — מ’זאל נישט עסן גלייך ווען די באדי איז נאך שטארק עקטיוועיטעד, נאר מ’זאל דעמאלטס בארואיגן אביסל די גוף. עד שתתישב נפשו, ביז די גוף ווערט רואיג, ואז יאכל.
—
ווארעמע וואסער נאכ’ן עקסערסייז — א מעלה אדער א חיוב?
זאגט דער רמב”ם, נאך א בעסערע זאך איז: אם ירחץ בחמין אחר שייגע — נאכדעם וואס מ’האט אביסל געטון אן עקסערסייז, אויב מ’קען זיך דעמאלטס אפוואשן מיט ווארעמע וואסער — הרי זה טוב, איז גוט. ואחר כך ישהה מעט ויאכל — נאכדעם זאל ער אביסל ווארטן און עסן.
ער זאגט אז מ’זאל נישט עסן גלייך נאכ’ן… ער זאגט אז ס’איז נאך א וועג. ער זאגט נישט אז ס’איז בעסער דווקא. ס’איז נאך… אדער “הרי זה טוב” מיינט בעסער, אדער ס’איז אויך גוט? א מעלה. אקעי, אבער ס’איז נישט א מוז. ס’איז אויך א וועג.
—
דיגרעסיע: קאווע פאר’ן עקסערסייז
יעצט גייען מיר לערנען, לאמיר זאגן, די סיפא. איך וועל טרינקען מיין קאווע אינמיטן. און נאכדעם גייען מיר זען… מ’דארף וויסן צו מ’טאר טרינקען קאווע גלייך. קען זיין אז קאווע אויך… ס’איז דא וואס איך האב געזען מענטשן זאגן אז מ’זאל נישט טרינקען גלייך קאווע אדער גלייך… איך האב געזען מענטשן זאגן מ’זאל טרינקען פאר די פסקא זאל מען טרינקען קאווע.
ניין, די האלטסט דאך שוין לאנג נאכ’ן… איך האב עס נישט יעצט אויפגעשטאנען. ניין, איך האלט נאך… איך זאג, איך האב געזען מענטשן זאגן אז ס’איז מער געזונט צו… אדער ס’איז דא מענטשן וואס פירן זיך אז מ’כאפט א שפאציר אדער מ’גייט פאר א ראן אינדערפרי נאך פאר די קאווע. קאווע איז נישט קיין דען עסן, אבער ס’איז א נארמאלע זאך. דער רמב”ם זאגט דאך אז מ’זאל גיין שוין פאר… איז וואסער איז וואסער, אבער קאווע האט אין זיך מילך, ס’האט אין זיך… אדער די אנדערע זאכן. ווען דער רמב”ם זאגט קאווע, ער זאגט נישט קאווע מיט מילך מיט אלע מיני זאכן, דאס איז שוין תוספות.
—
הלכה ה: תנוחת האכילה — נישט עסן שטייענדיג, גייענדיג, אדער רייטנדיג
יעצט, ווען מ’וויל עסן, זאל מען שוין נישט לויפן. פאר’ן עסן דארף מען לויפן. אבל כשיאכל — ווען מ’עסט שוין — ישב במקומו, אלס מאכל. דאס איז וואס אונז לערנען אין פסח, יא, מ’ליינט זיך אן. מ’מיינט נישט זיצן נאר…
די מלמדים פלעגן שטארק ווארענען אז מ’זאל נישט עסן שטייענדיג. זיי האבן געזאגט אז מ’האט באקומען גראבע פיס, טייטש ווייל דאס עסן האט געגאנגען ביז ווי ס’קען גיין. איך גלייב נישט אז דאס איז דער מהלך — דער עסן גייט אריין אין די קישקע ווי ס’גייט. אבער עס איז דא אנדערע סיבות פארוואס ס’איז נישט געזונט צו עסן שטייענדיג אדער וואקענדיג.
—
נישט באוועגן זיך נאכ’ן עסן
יא, ולא יהלך ולא ירכב — פארן אויכעט. “פארן” מיינט נישט אין א קאר, עס מיינט אויף א בהמה. ולא ייגע — נישט אז ער לויפט ארום — ולא ייגע את גופו ולא יטייל. נישט נאכ’ן עסן, נאר עד שיתעכל המזון שבמעיו — ביז ער ענדיגט, הייבט זיך אן אביסל פארדייען, זאל ער נישט ארומלויפן. מ’זאל עס נישט טון.
און אויב איינער טוט יא אזוי: וכל המטייל אחר אכילתו או שייגע — ער מיטשעט זיך, ער מאכט עקסערסייז, ער ארבעט — הרי זה מביא על עצמו חלאים רעים וקשים.
—
דיסקוסיע: טאנצן ביי חתונות נאכ’ן עסן
יא. סאו איך האב דא פריער געזאגט, ר’ יצחק, אפשר פון דא זעט אויס אז ס’איז נישט ממולץ לויט דער רמב”ם צו עסן א גרויסע סעודה און זיך נאכדעם אויפשטעלן טאנצן, אזוי ווי מ’טוט ביי שמחות, ביי חתונות. סאו אדער זאל מען עס געבן גענוג צייט פון ענדיגן עסן ביז טאנצן, אדער זאל מען טאנצן אין די רואיגע רינג, נישט פון די וואס שפרינגען ארום.
אבער לכאורה, דאס טראכט איך אויס, חלילה, אויסגעדארפט דורך א האלבע שעה, אדער עפעס א גרויסע אמאונט פון צייט. מ’דארף וויסן, דער רמב”ם זאגט אונז נישט דא קלאר ווי לאנג דויערט דער ווען ס’ווערט שנתעכל המזון שבמעיו. קען זיין, מ’קען פילן מסתמא.
אבער על כל פנים, דורכאויס, ס’איז דא אן עצה וואס מ’דארף אפשר נישט פארגעסן ביי די חתונה. אויב איינער וויל שטארק טאנצן… איך ווייס נישט צו טאנצן הייסט א יגיעה.
—
דיגרעסיע: טאנצן vs. דזשאמפן — וואס איז ריקוד?
אזוי ווי דו זאגסט, נאר מיט טאנצן מיט די בחורים, אפילו יחיד. די היינטיגע בחורים מיינען אז טאנצן מיט דזשאמפן איז די זעלבע זאך. דזשאמפן איז א סארט עקסערסייז וואס מ’טוט אין דזשים. טאנצן — ס’איז דא די ריקודים וואס איז דא אין די גמרא, יא, ס’איז פאכמאניש, נישט סתם אז מ’דזשאמפט. די ריקודים איז לכאורה האט צו טון מיט די ביעט פון די ניגון, אזוי ווי אויס-עקט’ן מיט צלילי המוזיק.
אקעי, לאמיר נישט צו טון אריין. זייער גוט. די היינטיגע מנהגים האלטן אויכעט אז טאנצן מיינט דזשאמפן, פון דעם מאכט ער די ביעטס… אקעי, אנדערע נושא.
ער מאכט די ווילדע מוזיק זאל שטימען מיט די טאנצן. יא, דוקא די ביעט — ער מאכט עס אריין די ביעט פאר א מינוט, מ’קען זיך נישט טאנצן אויף דעם, ס’איז נישט מעגליך פאר א מענטש צו טאנצן אריין אין מיין מינוט. סאו בכלל, אקעי, וואס קומט דאס דא אריין? אפשר יענץ אויכעט מביא על עצמו חלאים רעים וקשים, מ’קען גיין צו א חתונה, יעצט גייט מען אריין אין די ניגונים.
—
סיכום: סדר אכילה
אקעי, עד כאן האבן מיר געלערנט די סדר אכילה, דהיינו באפן כללי ווען ער עסט, און לגבי וויפיל — נישט וויפיל צו עסן, אביסל וויפיל צו עסן, באפן כללי.
—
הלכה ו: סדר שינה — ווי לאנג און ווען צו שלאפן
יעצט גייען מיר לערנען די סדר שינה, ווען צו שלאפן, זייער א וויכטיגע הלכה.
אקעי, לאמיר זען. דער רמב”ם זאגט אזוי, אינטערעסאנט ווי ער לייגט עס אראפ. איך דארף ליינען די אלע ווערטער אדער איך מעג נאר זאגן וואס עס שטייט? איך ווייס נישט וואס די הלכה איז ביי אונזער שיעור.
דער רמב”ם זאגט אזוי: יום ולילה איז ארבע ועשרים שעות. סך הכל איז דא פיר און צוואנציג שעה אין א טאג. זאלסט מיר נישט מיינען אז מ’דארף שלאפן פון דעם האלב, צוועלף שעה אדער דרייצן שעה, אזויווי ס’איז דער מנהג פון די בחורים און די קינדער. ניין. ס’איז גענוג צו שלאפן א דריטל פון דעם. דיו לאדם לישן שלישן — א דריטל פון פיר און צוואנציג, ווער ס’קען מאטעמאטיק געדענקט אז א דריטל פון פיר און צוואנציג איז אכט.
—
פארוואס סוף הלילה?
יעצט, די אכט שעה זאל מען נישט שלאפן אנהייב נאכט. פארוואס נישט? נאר סוף הלילה, כדי שיהיה מתחילת שינתו עד שתעלה השמש שמונה שעות. דאס הייסט, ער גייט שלאפן — לאמיר זאגן די זון קומט ארויף זיבן אזייגער — גייט ער אריין שלאפן עלף אזייגער. אזוי, ונמצא עומד ממיטתו קודם שתעלה השמש — אביסל פאר די זון קומט ארויף.
די פוינט איז לכאורה ער זאל נישט אריינשלאפן אין טאג. וואס ער זאגט אכט שעה, מיינט ער נישט ער זאל שלאפן א פערטל טאג. לפיכך, אז ער שלאפט אנהייב נאכט, וועט ער אויפשטיין פארטאגס, ער וועט זיין משועמם, ער האט נישט וואס צו טון, חצי תאוותו בידו.
אויב דאס איז די געדאנק, קען זיין אז ער זאגט אז אויב שלאפט מען סוף הלילה, זאל מען אויך נישט גיין צו שפעט, ווייל דו דארפסט אויפשטיין פארטאגס, דו דארפסט אויפשטיין קודם שתעלה השמש, ווייל דאס איז די הלכה — מיר זאלן זאגן אין די גמרא אין ברכות, מ’דארף אויפשטיין פריער. זאגט דער רמב”ם, אויב דו גייסט שלאפן ביינאכט, גיי נישט שלאפן צו שפעט, ווייל דו דארפסט סיי האבן אכט שעה, און סיי דו דארפסט זיין אויף אין צייט פאר קריאת שמע.
איך ווייס נישט אויב דער רמב”ם איז ברוגז אויב איינער גייט שלאפן נאך פריער און ער שטייט אויף אביסל פריער. איך ווייס נישט אויב דאס איז די זאך. איך מיין אז דאס איז נישט. איך מיין אז ס’דארף שטימען מיט הלכות קריאת שמע, וואס ער גייט רעדן וועגן דעם.
—
דיסקוסיע: צי “קודם שתעלה השמש” איז א געזונטהייט-ענין?
די ענין אז מ’שטייט אויף קודם שתעלה השמש — זאגט נישט דער רמב”ם פאר געזונטהייט. דער רמב”ם זאגט ווייל אזוי פירט זיך א מענטש.
ניין, אפשר יא. אפשר איז געזונט צו זען די זון. ס’איז דא מענטשן וואס זאגן דאס. איך ווייס נישט. איך זאג נאר, ער שטייט אויף קודם שתעלה השמש — די זון אנטלויפט נישט.
אקעי, אפשר די פוינט איז אז… איך ווייס נישט. איך מיין אז די פוינט איז אז ער שטייט אויף פארטאגס און ער האט נישט וואס צו טון.
אפשר ביסטו גערעכט אז ס’איז פלעין נארמאל, איך ווייס נישט. ס’איז זייער וויכטיג.
—
דיסקוסיע: אכט שעה — מינימום אדער מאקסימום?
דער רמב”ם זאגט אבער — ס’איז אינטערעסאנט אז דער רמב”ם זאגט אז מ’זאל דארפן שלאפן מער ווי אכט שעה, רייט? אבער ווייניגער איז קיינעם נישט איינגעפאלן. יא? יא. ס’איז זייער וויכטיג.
לפי דעתי, איך בין זייער א גרויסער פראמאוטער פון שלאפן עט ליעסט אכט שעה יעדע נאכט, און איך האלט אז מ’קען זען אויף מענטשן אז זיי האבן גערעדט מדרך עבודת השם — ס’איז אי אפשר שיבין וידע. אמאל טרעף איך א מענטש וואס איז אזא “אי אפשר שיבין וידע” מענטש. מ’רעדט צו אים, ער פארשטייט נישט, אדער ער איז מורא’דיג אנגעצויגן אלעמאל, ער לויפט אלעמאל, ער האט נישט קיין… ס’איז זייער שווער די מדות. און אסאך מאל, דער תירוץ איז אז ער שלאפט נישט גענוג.
היינט איז די מנהג צו סטעי אפ לייט, און אזוי ווייטער. זייער ווייניג מענטשן שלאפן אכט שעה יעדע נאכט, און לפי דעתי א גרויסע חלק פון די טיפשות פון די וועלט קומט פון דעם.
—
דער קיצור שולחן ערוך vs. דער רמב”ם וועגן שלאף
אקעי, אבער איך זע אז זייער אסאך ספרים האבן יא זיך מסגף געווען, און זיי ווילן אריינלערנען אין די רמב”ם אז אכט שעה איז די מעקס. אזוי שטייט למשל אין קיצור שולחן ערוך — וואס קיצור שולחן ערוך שרייבט אסאך איבער. קיצור שולחן ערוך איז איין ספר אין הלכה וואס פאוקעסט אסאך אויף בריאות הגוף, און ער זאגט אז זעקס שעה איז גענוג, און דער רמב”ם זאגט אכט שעה אלס די מעקס.
יא, אבער חז”ל זאגן אז… ר’ יצחק האלט אז מ’זאל שיקן דעם עולם שלאפן אכט שעה. אבער פארשידענע ספרים זאגן אז…
אקעי, סאו איך מיט ר’ שלמה גאנצפריד זענען אין א מחלוקת. וואס איך מעג — אז דו זאגסט אז מיר זענען ביידע די אחרונים, און איך בין אן עבד עברי, איך קען זיך נאכנייגן, אבער…
איך מיין אז די דאקטורים היינט, על פי רוב — ס’איז דא א מחלוקת וועגן דעם אויך, אזויווי יעדע זאך — אבער איך האב געליינט א גאנצע בוק וועגן דעם. ס’איז דא אסאך וואס טענה’ן אז פאר מיר איז זיבן, אכט שעה. און די אלע ספרים וואס זאגן כאילו ס’איז נישט קיין ענין זיך מסגף צו זיין בשינה — ווען מ’וויל זיך מסגף זיין, זאל מען עסן ווייניגער. דאס איז אלעמאל א גוטע עצה, ווייל פשוט ווייל אונז פירן זיך געווענליך צו עסן צו פיל. אבער שלאפן ווייניגער איז נישט…
—
חידוש: צו פיל עסן פירט צו צו פיל שלאפן
ס’איז נישט אז אין רמב”ם איז משמע אז אונז עסן אלע צו פיל און שלאפן צו ווייניג. פשוט.
וואס קומט אויס? אויך, איך האב געטראכט — ווען מ’שלאפט… פשוט אויב ס’איז שייך אז ווען מ’עסט צו פיל שלאפט מען אויך צו פיל, אדער מ’איז צו מיד. נישט נאר מ’שלאפט צו פיל, מ’האט נישט קיין ענערדזשי.
דער גוף דארף האבן מער צייט צו דיידזשעסטן די מער עסן. ווען מ’שלאפט איז ווען דער גוף ארבעט שווער — דער בית המטבחיים פון דער גוף ארבעט אריין.
—
סיגוף בשינה — א טעות
אויך, אסאך מאל א מענטש מיינט אז שלאפן ווייניגער איז א סיגוף. ס’איז נישט — ער קומט סתם אן צו זיין צופלויגן.
א מענטש איז מיושב, ער ווייסט ווען ער גייט שלאפן, ער ווייסט ווען ער שטייט אויף. ער איז נישט צעפלויגן, און דעמאלטס קומט ער נישט אן צו שלאפן. ס’איז מער א ישוב הדעת זאך.
—
דיסקוסיע: פשט אין “דיו” — “גענוג” אדער “מאקסימום”?
אקעי, אבער וואס דו האסט געזאגט איז גערעכט, אז ס’ציילט יא פון דער רמב”ם אז ער גייט א מעקס וועגן די ידיעה. ס’ציילט אז ער האט געטראכט. אין אנדערע ווערטער, אבער וואס וויל איך מיט די היידק? אז א נארמאלער מענטש טראכט — א מענטש וואס וויל זיין באקוועם טראכט — ער דארף שלאפן צען שעה. די רמב”ם ווילסטו, איך בין א דאקטער? אכט שעה איז גענוג.
—
דיגרעסיע: היסטארישער קאנטעקסט — שלאפן מיט דער זון
איך וואלט אפשר געזאגט אז אמאל איז א מענטש אסאך מער געלעבט מיט די נעטשרעל, מיט די זון. ווען ס’ווערט טונקל, מ’קען מער נישט פארברענגען מיט מענטשן, און א לעכט איז שוין א הוצאה, איז ווען ס’איז געווען טונקל זענען זיי געגאנגען שלאפן. זאגט דער רמב”ם, וואס איז גענוג אכט שעה? פארוואס דארף מען שלאפן א גאנצע צוועלף שעה ווען ס’איז טונקל, אדער על כל פנים בדרך כלל?
אין די ווינטער — סארי — איז אויך די טונקל אכט שעה? איך מיין אין די זומער איז אויך די טונקל אכט שעה? ס’ווענדט זיך ווי. אקעי.
—
הלכה ז: תנוחת השינה — ווי אזוי צו שלאפן
יעצט, ווי זאל מען שלאפן? דאס איז לכאורה אויך וועגן רפואה? מ’דארף וויסן. איך ווייס נישט צו ס’איז גענוג וועגן רפואה.
—
דיסקוסיע: “על ערפו” — רפואה אדער קדושה?
די גמרא זאגט למשל אז מ’טאר נישט שלאפן פרקדן, און די גמרא זאגט פאר אנדערע סיבות, פאר קדושה. ס’איז גוט, אבער דא רעדט מען פון רפואה.
לכאורה, דער רמב”ם האט געמאכט א הקדמה… דער רמב”ם האט דא ממש נאר אזוי בדווקא געווען אינגאנצן נאר רפואה. ס’קען זיין ווי למשל ער זאגט כדי מ’זאל זיין אויף פרי — ס’איז א כלליות’דיגער, ווייל אזוי איז מענטשן זייער נאר פרי צו קענען טון קריאת שמע. אזוי דא, ער רעכנט אויס סיי אלס געזונטהייט, אבער ווען ער געט אריין לא על ערפו, איז ווייל די גמרא זאגט אזוי “על ערפו” וועגן “ושום כישוי” — איז אן ענין פון קדושה.
איך פארשטיי אז דער רמב”ם האט מען דא ממש נאר אריינגעלייגט וואס איז אינגעלייגט. איך האב געזאגט אז ס’איז פשוט אבער ווייל אזוי — ס’פלענטשן נישט שיין, ס’איז נישט מענטשלעך, א מענטש, עגזעקטלי.
אקעי, אזוי איך ווייס, און שמוח זעט אויס אז אפשר דאס איז א ענין פון געזונטהייט? איך טראכט אז דער כלל דארפן אננעמען. ווייל עס קען אפילו זיין אז דא זאכן דא וואס שטופט נישט זייער גוט.
—
חידוש: דער רמב”ם שרייבט דא “בתור דאקטאר”
וועלכעסוי ווי זיי האבן געזאגט — דער רב זאגט נישט מען זאל דאווענען שחרית פאר’ן עסן. ס’איז אן עקסטער א לוח, אויב עס זענען נאכ’ן תפלה. מען דארף קודם דאווענען. ס’קומט נישט דא אריין אין די סדר היום. דא איז די סדר היום — דער רמב”ם שרייבט בתור דאקטאר.
איך מיין אז דער רמב”ם האט אפילו געשריבן א ספר פון א דאקטאר פאר א גוי, פאר א מוסולמענער. און ער האט אים געזאגט אז בפירוש דארף מען טרינקען וויין. אה, גראדע א מוסולמענער טאר נישט טרינקען וויין — הייבט זיך אן א נייע שאלה. מצד דאקטעריי דארף מען וויסן וואס איז מצד דאקטעריי.
רמב”ם הלכות דעות פרק ד׳ (המשך) — סדר השינה, סדר המאכלים, און עסן לויט די וועטער
—
מקורות פאר’ן רמב”ם’ס רפואה-הלכות — “די גמרא” פון הלכות דעות פרק ד׳
Speaker 1: דו קענסט מיר חולק זיין. איך מיין, די מפרשים מסתמא זענען נישט געווען קיין דאקטוירים, וואס זיי זוכן אלץ הלכות. אבער איך האב דאך געטראכט, אז וואס איז שלעכט אז ס׳איז א רפואה-זאך?
אקעי. אונז קענען עס מברר זיין, אז מ׳קען טשעקן אין אנדערע ספרים פון רמב”ם צו ער איז מער מאריך אויף די ענין פון שלאפן אויף די פנים אדער אויף די עורף.
[חידוש:] טאקע, איך האב פארגעסן צו זאגן — אז זיי האבן געלערנט אז ס׳איז דא אזויווי: די גמרא פון הלכות יסודי התורה איז מורה נבוכים, די גמרא פון הלכות דעות פון די פריערדיגע פרקים איז שמונה פרקים, און אויף די פרקים לכאורה די גמרא איז די כתבי רפואה וואס דער רמב”ם האט געשריבן — מער די דאקטערייאישע הרחבות. זייער גוט.
—
הלכה ז (המשך): תנוחת השינה — אויף וועלכע זייט זאל מען שלאפן
Speaker 1: מ׳זאל נישט שלאפן לא על פניו — נישט אויף די פנים, ולא על ערפו — נישט אויף די בעק, אלא על צדו — אויף די זייט. בתחלת הלילה זאל מען שלאפן על צד שמאל, ובסוף הלילה על צד ימין.
דיון: וואס מיינט “בתחלת הלילה” און “בסוף הלילה”?
Speaker 1: איך האב געקלערט — ס׳מיינט נישט אז מ׳דארף זיך אנשטעלן א וועקער-זייגער זיך ארומדרייען. מ׳דארף טראכטן פונקטליך וואס ס׳מיינט יא. אויב מ׳וועקט זיך אויף, זאל מען שלאפן אויף די אנדערע זייט. אפשר מיינט עס אז ווען ער גייט שלאפן ביינאכט — אפשר אויב ער גייט שלאפן בתחלת הלילה איז אזוי, און אויב ער גייט שלאפן בסוף הלילה איז אזוי.
איך מיין, די ווארט איז אז ס׳איז שווער פאר די גוף, ווייל דו לייגסט פרעשור. די גאנצע וועיט פון דיין גוף ליגט אויף איין האנט, אויף איין זייט.
Speaker 2: ס׳איז דרייסט זיך ארום, פשוט צו…
Speaker 1: ס׳מיינט אז א חילוק — מ׳זאל זיך טוישן אינמיטן.
ס׳קען זיין אז על פניו ועל ערפו מ׳דארף וויסן מיט אנדערע גמרות. ס׳קען אויך זיין אז מ׳זאל נישט שלאפן א גאנצע נאכט על פניו ועל ערפו — פאר אביסל צייט איז נישט קיין פראבלעם.
די ענין איז, איך מיין, ס׳מיינט מ׳זאל נישט לייגן די וועיט. ווייל ווען א מענטש ליגט, די גאנצע וועיט אויף זיין פנים — שטעל זיך פאר אז אלעס הענגט אראפ אויף די פראנט פון זיין בויך. אדער אלעס הענגט אראפ זיין עמוד השדרה. אפשר איז די ווארט אז מ׳זאל זיך טוישן.
דיון: צי איז דער סדר פון שמאל/ימין מעכב?
Speaker 2: אויב איינער טוט פארקערט — קודם ימין און נאכדעם שמאל — איז נישט קיין פראבלעם לויט דיר?
Speaker 1: נאר די פשט. נאר די פשט, יא.
—
הלכה ז (המשך): נישט שלאפן סמוך לאכילה, און נישט שלאפן בייטאג
Speaker 1: זאגט דער רמב”ם: “ולא יישן סמוך לאכילה” — מען זאל נישט גיין שלאפן גלייך נאכ׳ן עסן. פריער האט ער געזאגט אז מען זאל זיך בארואיגן נאכ׳ן עסן, אבער מען זאל נישט גיין שלאפן. “אלא ימתין אחר אכילה כמו שלש או ארבע שעות” — נאר נאכ׳ן עסן זאל מען ווארטן א דריי אדער פיר שעה.
“ולא יישן ביום” — און מען זאל נישט שלאפן בייטאג. אזוי ווי די גמרא זאגט אז בייטאג זאל מען נאר שלאפן “שינתא נשמא” — נאר א קורצע. איך מיין אז א דרימל וואלט דער רמב”ם נישט געהאט קיין פראבלעם, נישט שלאפן.
חידוש: צוזאמענהאנג מיט “אינטערמיטענט פאסטינג”
Speaker 1: אבער מ׳זעט דא אן אנדערע זאך. אויב עסט מען נישט פאר די לעצטע פיר שעה פון די טאג, איז פשט אז דאס שטימט זייער גוט מיט דעם וואס אסאך מענטשן ווייסן היינט פון דעם. אסאך מענטשן וואס זענען ממליץ רפואה זאגן אז מען זאל נאר עסן אין א געוויסע — למשל, מען זאל נאר עסן אומגעפער אכט שעה פון די טאג, און די אנדערע זעכצן שעה פון די טאג זאל מען נישט עסן. אבער דאס קומט אויך אויס אזוי — אויב א מענטש שלאפט אכט שעה, און די לעצטע פיר שעה עסט מען נישט, איז פשט אז מען עסט נאר אין די ערשטע שעות פון די טאג, וואטעווער, די רוב טאג-שעות. דער רמב”ם האט נאך נישט געזאגט וויפיל מאל א טאג מען זאל עסן אדער אזאנס און אזעלכעס.
Speaker 2: יא, יא, איך זאג — אבער עס קומט אויס אז צוועלף שעה האסטו שוין וואס מען עסט נישט: אכט שעה און די פיר שעה פארדעם.
Speaker 1: אקעי, ווייל מען שלאפט. דאס איז נישט די חידוש.
Speaker 2: ניין, די פיר שעה פאר׳ן שלאפן עסט מען שוין נישט.
Speaker 1: “כמו שלש או ארבע שעות” — ס׳מיינט נישט פיר שעה. פיר שעה איז זייער אסאך. נישט גלייך נאכ׳ן עסן.
—
הלכה ח: סדר פון מאכלים — משלשלים קודם, עוצרים נאכדעם
Speaker 1: אקעי, יעצט גייען מיר ארויף רעדן וועלכע סארט מאכלים.
Speaker 2: אקעי, דאס גייען מיר זיין אביסל חיפזון, ווייל איך ווייס נישט אליינס פונקטליך וואס די אלע זאכן זענען און וויאזוי עס ארבעט. אדער דו ווילסט מסביר זיין אלע פון זיי?
משלשלים — נאסע פרוכטן פאר דער סעודה
Speaker 1: איך מיין, די ערשטע זאך איז וואס דער רמב”ם זאגט אז מען זאל ענדערש עסן זאכן וואס זענען ווייך און נאס, און מאכט אז זאכן זאלן גרינג ארויסגיין. מען זאל נישט זיין קאנסטעפעיטעד מיט זיי.
Speaker 2: אבער עס איז דאך דא א גאנצע סדר דא — וואס מ׳עסט קודם און וואס מ׳עסט נאכדעם.
Speaker 1: יא. זאגט דער רמב”ם: “דברים המשלשלין את בני המעיים” — זאכן וואס מאכט אז די בני המעיים זאל זיין לוס און ס׳זאל גרינג ארויסגיין — “כגון ענבים ותאנים ותותים ואגסים” — היינט הייסט דאס בארנע, איך בין נישט זיכער וואס דער רמב”ם מיינט אגסים — אבטיחים.
אבער דו קענסט זען, די צד השוה שבהם איז אז ס׳איז נאסע פרוכט, זייער נאסע פרוכט. א מעלאן, וואסער-מעלאן האט עפעס א 90% וואסער. די אלע פרוכטן זענען נאסע, נאסע פרוכט. אזוי ווי דו קוועטשט אויס א טרויב — בלייבט גארנישט, ס׳איז א נאסע פרוכט.
Speaker 2: וואס איז מעי קשואים?
Speaker 1: די אינסייד פון קשואים.
Speaker 2: וואס איז קשואים?
Speaker 1: סקווש, עפעס א וועדזשטעבל.
Speaker 2: וואס איז מלפפונות?
Speaker 1: מלפפונות איז האנט. און ס׳איז דא וואס זאגן אז מלפפונות מיינט פעפער. איך ווייס נישט, ס׳איז עפעס א וועדזשטעבל. ס׳איז נישט קיין אטאטש.
Speaker 2: סתם אז מ׳זאגט קשואים זאגט מען די אטאטש, ניין?
Speaker 1: ס׳איז נישט קיין אטאטש. ס׳איז עפעס א נישט באקאנטע פרוכט, עפעס א זעלטענע פרוכט וואס אין זיינע צייטן איז עס געווען. נישט קיין פרוכט וואס ס׳ליגט אין יעדן איינעם׳ס פרידזש.
סדר האכילה — פארשפייז פון משלשלים
Speaker 1: אקעי, די זאכן — אוכלן בתחילה קודם אכילה — זאל מען עסן פאר׳ן עסן.
Speaker 2: וויאזוי עסט מען עפעס פאר׳ן עסן?
Speaker 1: ס׳מיינט פאר׳ן סעודה — די פארשפייז, די ענטרעי זאל זיין פון די סארט זאכן. ולא יערבם עם המזון — זאלסט נישט עסן בשעת מ׳עסט. ס׳הייסט, מ׳זאל נישט למשל האבן א סעודה — מ׳עסט וואס, טשיקן מיט א סייד, יא? טשיקן, פאטעטא, מיט א וועדזשטעבל. די וועדזשטעבל זאל נישט זיין קיין קשואים און מלפפונות — דאס זאל מען עסן פאר׳ן עסן.
אלא — און ווי לאנג פאר׳ן עסן? שוהה מעט עד שיצאו מבטן העליון — ביז ס׳גייט ארויס פון די אויבערשטע. ס׳איז דא צוויי פארטס אין די בויך-סיסטעם ווי די עסן גייט — די אויבערשטע קישקע און די ווייטער. און נאכדעם, נאכדעם וואס ס׳איז ארויסגעגאנגען פון אויבן פון זיין סיסטעם, אזוי אז מ׳זאל קענען עסן ווייטער דיין עסן.
דיון: צוזאמענהאנג מיט נישט טרינקען בשעת׳ן עסן
Speaker 2: די מיינסטע שטימט מיט דעם — ס׳איז פריער געשטאנען אז מ׳זאל נישט טרינקען גלייך פאר׳ן עסן, מ׳זאל טרינקען אביסל פריער. די אלע זאכן האבן אויך א סאך אין זייער נאז.
Speaker 1: ער האט געזאגט אז מ׳זאל נישט טרינקען בשעת׳ן עסן, ניין? ער האט נישט געזאגט דארט בכלל ווען מ׳זאל יא טרינקען — ער האט געזאגט נישט בשעת׳ן עסן.
Speaker 2: ס׳סאונדט אז ס׳איז ענליך, אבער דא רעדט מען פון נאך א זאך לכאורה.
Speaker 1: ס׳איז אפשר מער קאמפליצירט, איך ווייס נישט.
Speaker 2: אקעי, נאכדעם זענען דא זאכן וואס זענען פארקערט. די זאכן זענען אויך גאנץ פשוט, ווייל די זאכן זענען זייער שטארק משלשל די עסן — ס׳האט די זעלבע פראבלעם ווי טרינקען וואסער בשעת׳ן עסן, ווייל די עסן דארף האבן צייט צו ווערן דיידזשעסטעד.
Speaker 1: עס קען זיין, אבער עס איז אן אנדערע סוגיא, ווייל ער זאגט נישט מען זאל טרינקען פאר׳ן עסן אויך נישט. ביז דערווייל האב איך נישט געזען — אפשר זאגט ער עס, איך ווייס נישט.
עוצרים — פרוכטן וואס פארמאכן, גלייך נאכ׳ן עסן
Speaker 1: זאגט דער רמב”ם ווייטער: “דברים שהם מאמצין את בני המעיים” — די זאכן מאכן טייט די בני המעיים, פארקערט פון משלשלים, זיי קענען קאוזן קאנסטיפעישאן — “כגון רמונים, תפוחים” — איך מיין רמונים איז מילגרוימען — “חרובים”. די זאכן וואס מ׳רופט עס אסידיקע זאכן.
תפוחים — עפל. קריסטומילן — ווייסט נישט וואס דאס איז. עס איז א טעם ווי אזא ביטערקייט, א סארט ביטערקייט.
Speaker 2: וואס קריסטומילן? האט נישט קיין אנונג פון די פירות.
Speaker 1: ער זאגט אויך חבושים. איך ווייס נישט וואס מ׳רופט חבושים אויף פריער.
Speaker 2: נישט קיין אנונג. קריסטומילן זאגט ער מיינט וואס אונז רופן אגס — בארן.
Speaker 1: בארן? אונז איז דאך אגס א שיזף.
Speaker 2: שיזף איז א פרון.
Speaker 1: פרון? אונז איז באקאנט אלס עפעס וואס איז משלשל בני מעים.
דער סדר: קודם עפענען, נאכדעם פארמאכן
Speaker 1: אקעי, די זאכן עסט מען גלייך נאכ׳ן עסן. דאס הייסט, דאס פארמאכט די עסן.
Speaker 2: די זאכן עסט מען תיכף למזון. תיכף מיינט פאר אדער נאך?
Speaker 1: נאך. גלייך לעבן די עסן. מיין איך אז נאך מיינט ער. עס פארמאכט. דו דארפסט עפענען קודם. עס גייט זיך די סדר — קודם עפנט מען אביסל די מעיים, און נאכדעם מאכט מען עס צו.
“אבל לא ירבה מהן” — מען זאל נישט עסן א סך פון זיי.
—
הלכה ט: סדר פון פלייש-מאכלים — גרינגערע קודם
Speaker 1: אקעי. וויאזוי צו עסן פליישן: “כשירצה אדם לאכול בשר עוף ובשר בהמה כאחד” — אויב ער וויל עסן טשיקען און בהמה, זאל ער עסן קודם די וואס איז גרינגער, די וואס איז גרינגער אויף די גוף. “אוכל בתחילה בשר העוף” — ווייל קודם זאל די גוף אנהייבן ווערן עקטיוו אויף די שווערע מאכלים וואס קומט אריין, און נאכדעם אויף די נאך שווערערע.
און אזוי גייט ער ווייטער. למשל, ביצים ובשר עוף — ביצים איז גרינגער ווי בשר עוף פאר די גוף. בשר בהמה דקה, בשר בהמה גסה — קודם די בשר דקה.
יעצט זאגט ער די כלל: “לעולם יקדים אדם דבר הקל” — דאס וואס איז גרינגער אויף די גוף זאל ער קודם עסן, “ויאחר” — און ער זאל פארשפעטיגן, און ער זאל נאכדעם לייגן — הכבד, דאס וואס איז שווער פאר די גוף.
—
הלכה י: עסן לויט די וועטער — זומער און ווינטער
זומער — קאלטע מאכלים
Speaker 1: אקעי, און ער גייט ווייטער: ובימות החמה — אין די זומער — אוכל מאכלים הקרים — זאל מען זיך אפקילן מיט קאלטע מאכלים. איך ווייס נישט, מען זאל עסן וואסער-מעלאנעס. ולא ירבה בתבלין — מען זאל נישט צולייגן קיין סאך תבלינים, ווייל תבלינים מאכט הייס, שארפע זאכן מאכן הייס די גוף. ואוכל את החומץ — און אין זומער קען מען עסן חומץ, וואס קילט אפ.
חידוש: צי איז דאס נוגע אין היינטיגע צייטן מיט עיר-קאנדישן?
Speaker 1: איך טראכט צו מיר — איך ווייס נישט צו די זאך איז נוגע היינטיגע צייטן, ווען א גאנצן טאג זיצט מען אין די עיר-קאנדישן, איז נישט ממש… דא רעדט מען ווען די גוף איז ממש אווערהיטעד פון א גאנצן טאג היץ, איז די מאכלים וואס דו עסט, אט ליעסט פון אינסייד זאלסטו אביסל אפקילן די גוף. קען זיין אין היינטיגע צייטן איז עס נישט אזוי ממש נוגע — אט ליעסט פאר איינער וואס ארבעט נישט אינדרויסן. אדער קינדער וואס לויפן ארום — אפשר צו זיי איז נוגע.
Speaker 2: אדער אפשר וואלט דער רמב”ם טאקע נישט געוואלט מען זאל זיצן א גאנצן טאג אין די עיר-קאנדישן, ווייל ער רעדט זיך פון מענטשן וואס שוויצן אביסל אינמיטן טאג.
Speaker 1: אנשטאט — די גוף ווערט געמאכט אז זיי זאלן זיין הייס אין די זומער און קאלט אין די ווינטער, און זיי זענען קלוגער פון אונז.
Speaker 2: דאס איז נישט קיין עצה. יעצט גייטס נישט שוין ארויסווארפן פון יעדן איינעם די עיר-קאנדישן.
Speaker 1: איך האב נישט געזאגט, איך זאג נאר אז… זייטס גוט.
ווינטער — ווארעמע מאכלים
Speaker 1: ובימות הגשמים — אין די ווינטער, ווען די גוף איז א גאנצע צייט קאלט, דארף מען אנווארעמען די גוף פון אינעווייניג דורך עסן ווארעמע מאכלים. ומרבה בתבלין — און לייגן מער תבלינים, ווייל תבלינים מאכט ווארעם. ואוכל מעט מן החרדל ומן החלתית — ווען מען עסט, חרדל איז דאס וואס מען מאכט מאסטערד פון, און חלתית זענען אויך שארפע זאכן. שארפע זאכן ווארעמען אן א מענטש.
היסטארישער קאנטעקסט — ווינטער-מאכלים אמאל
Speaker 1: אונז האבן אויך ווינטער׳דיגע מאכלים און זומער׳דיגע מאכלים, אפילו אז אפשר איז נישט ממש נוגע. די ווינטער׳דיגע מאכלים זענען — אט ליעסט אזוי איז געווען ביז לעצטנס. היינט, ברוך השם, איז אייביג דא גוטע… אייביג דא. ס׳איז נישט אזוי ווי די ימי רבינו הקדוש וואס אין ווינטער האט מען זומער׳דיגע מאכלים און פארקערט, וחזרת.
אבער אמאל, די ווינטער האט מען געגעסן אלע מאכלים פיקלט, אלע מאכלים האבן געהאט תבלינים. ווייל אויב מ׳האט געוואלט האבן עפל אין די ווינטער, האט מען עס געדארפט פיקלען, אדער מ׳האט געוואלט האבן א קיכעל אין די ווינטער.
Speaker 2: יא, אבער מ׳זאגט נישט וועגן דעם דריי מאל. דער רמב”ם האט נישט געוואלט דער גרויסער פען פון פיקל-זאכן, וויבאלד ער האט געזען די נעקסטע שטעטל…
Speaker 1: יא, יא. ווייל ועל דרך זו הולך ועושה במקומות הקרים ובמקומות החמים.
רמב”ם הלכות דעות פרק ד׳ (המשך) — מאכלים לויט קלימאט, און קאטעגאריעס פון שלעכטע מאכלים
—
הלכה י (המשך): אנפאסן עסן לויט’ן קלימאט
Speaker 1: אבער אמאל, אין ווינטער האט מען געגעסן אלע מאכלים פיקלט, אלע מאכלים האבן געהאט תבלינים, ווייל אויב מ’האט געוואלט האבן עפל אין די ווינטער האט מען עס געדארפט פיקלען, אדער מ’האט געוואלט האבן טשיקן האט מען עס געדארפט איינזאלצן. א מינוט, ער גייט זאגן אז ער איז נישט געווען קיין גרויסער פען פון די פיקל זאכן, ווייל דאס וועלן מיר זען אין די נעקסטע שטיקל.
“ועל דרך זה הולך ועושה במקומות הקרים במקומות החמים” — נישט נאר אויב דו ביסט אין א הייסע פלאץ, נאר אויב א מענטש איז אין א הייסע פלאץ זאל ער עסן קאלטע זאכן און פארקערט — “חם במקום חם וקר במקום קר”.
אפשר מיינט ער אויך, אויב דו ביסט אין א פלאץ וואס אין די ווינטער איז קאלט און אין זומער איז הייס, זאלסטו טון ווי ער האט געזאגט, אן די עיר קאנדישן, און אפשר זאלסטו טון פארקערט. ס’איז נישט קיין גזירת הכתוב, אזוי ווי די חסידישע אידן וואס א גאנצע ווינטער גייען זיי אין פינסטערניש, און ווען פסח גייט אן מיט א שירעם, ווייל ס’שטייט אין די מוסף “גשמים”, ווילן זיי האבן א שירעם. ניין, ס’ווענדט זיך אין די ריאליטי, ס’איז נישט קיין דאגמה.
—
הלכה יא: מאכלים וואס זענען “רעים ביותר עד מאוד” — קיינמאל נישט עסן
Speaker 1: אזוי רעדט דער רמב”ם ווייטער: “יש מאכלות שהן רעים ביותר עד מאוד, וראוי לאדם שלא לאכלן לעולם”. ס’וואלט געווען בעסער זיי בכלל נישט צו עסן.
גרויסע איינגעזאלצענע אלטע פיש
“כגון” — למשל הערינג — “הדגים הגדולים המלוחים הישנים”. ער מיינט נישט מסתמא דא א סארט פיש, נאר ער זאגט די וועג וויאזוי מ’מאכט עס — פיש וואס מ’עסט דורך זיי איינזאלצן פאר א לאנגע צייט. “הגדולים” — טאקע די גרויסע.
אלטע איינגעזאלצענע קעז
“והגבינה המלוחה הישנה” — הערינג איז נישט קיין גרויסע פיש, לכאורה. אקעי, ער האט נאך א משל: “והגבינה המלוחה הישנה” — אן אלטע קעז וואס ווערט איינגעזאלצן און מ’עסט דאס אלט.
מאשרומס — כמהין ופטריות
“והכמהין והפטריות” — סארטן מאשרומס. היינט זענען אסאך מאשרומס צווישן די געזונטע מאכלים, אבער ס’קען זיין… אפשר רעדט ער פון די איינגעזאלצענע. ס’קען זיין דעינדזשערעס, איך מיין ער רעדט דא פון דעינדזשערעס מאשרומס.
Speaker 2: דער מענטש פון די זייט זאגט אז טאקע, ווייל ס’איז דא אסאך וואס זענען מסוכן.
Speaker 1: דער חגב איז אויך די זעלבע זאך, ס’מאכט דעם מוח משוגע ווערן, יא, כדיע. און דער רמב”ם זאגט אז מ’זאל נעמען נאר א מין פטריות און מ’זאל האבן עדות יודעים.
אויך איז א שאלה, פרעגן די רבנים. אבער ער זאגט אז ס’קען זיין אז אמאל איז נישט געווען — היינט דו גייסט אין סטאר, קויפסטו שוין, קויפסטו די איין סארט וואס איז די זאך. אבער א מענטש גייט אינדרויסן און ער כאפט, איין טאג האט ער געכאפט, מיט אמאל האט ער געפילט אין הימל, העלאו, מען קען נישט אזוי. אדער טאמער ס’זענען דא מסוכנים, וואס זענען עס… אדער האבן געמאכט א גזירה, מען זאל נישט אזוי צעשטערן מענטשן.
אלטע איינגעזאלצענע פלייש
“ובשר המליח הישן” — בעיסיקלי פיש, די אלע דריי זאכן האט ער געזאגט, אלטע. אלטע פלייש, אלטע פיש, אלטע…
Speaker 2: יא.
Speaker 1: לכאורה די ווארט פון די זאך, אז אמאל איז טאקע נישט געווען אזוי גוט פרעזערווד. היינט איז דא אלע באקטעריע איז אנגעשטעלט. למשל, ס’איז דא מענטשן וואס עסן, וואס האלטן זיך מקילים אויף געווינעס, און עסן געווינעס האט א שווערע ריח, ס’איז זייער אלט. אקעי, ס’איז שווער צו פארשטיין.
אומפערמענטירטע וויין — יין מגתו
“ויין מגתו” — וויין וואס איז נאך נישט געווארן פערמענטעד. אבער מ’קען מאכן מ’זאל נישט טרינקען קיין גרעיפ דזשוס, נאר וויין. וויין, וויין זאל מען יא טרינקען, אבער גרעיפ דזשוס… איך האלט בכלל אז גרעיפ דזשוס איז א בחינה פון רעפארם אידישקייט. ס’קען הייסן וויין על פי הלכה, אבער ס’איז נישט געווען צו אמאל גרעיפ דזשוס. יעדער איינער זאל פרעגן זיין הראוי לו, מ’דארף נישט זיך מחמיר זיין אויף יעדע חומרא וואס איז ארויסגעקומען די לעצטע פאר יאר.
פארדארבענע מאכלים — תבשיל ששהה
“ותבשיל ששהה עד שנדף ריחו, וכן כל מאכל שריחו רע או מר ביותר” — עפעס האט זייער א שלעכטע ריח אדער ס’איז זייער שארף. און ער זאגט ניין, אויב איז א מבין, ער האט עס יא ליב, זאגט דער רמב”ם, דאס מיינט פארדארבענע זאכן — ס’איז נישט געווען קיין פרידזשעס דעמאלטס.
“הרי אלו לגוף כמו סם המות” — פשוט.
זאגט דער רמב”ם, דאס זענען זאכן וואס זענען אייביג שלעכט, מ’זאל קיינמאל נישט עסן. נאר ס’איז דא זאכן שהם רעים, וואס זענען שלעכט, אבער זיי זענען נישט אזוי שלעכט, נאר ס’איז דא א מקום דערפאר.
—
הלכה יב: מאכלים וואס זענען “רעים” אבער נישט אזוי שלעכט — עסן “מעט מעט”
Speaker 1: אמאל אמאל. דאס וואס מען עסט אמאל אמאל — “ואכלו ממנו שלא לאכול ממנו אלא מעט”. וואס הייסט, מען זאל עסן פון אים אביסל און נישט אפט — סיי אין כמות ווייניג און סיי אין צייט ווייניג. Once in a while מעג מען דערפון אביסל. “ולא ירגיל עצמו להיות מזונו מהם” — זאל נישט עסן דערפון אסאך — “או לאכלם עם מזונו תמיד, כגון דגים גדולים” — גרויסע פיש. איך ווייס נישט וועלכע פיש ער מיינט.
דיון: וועלכע פיש מיינט דער רמב”ם?
Speaker 1: איך ווייס נישט וועלכע פיש ער מיינט. איך ווייס נישט וואס ער רעדט פונקטליך. איך ווייס נישט. ווייל דאס האט דאך אויך לכאורה זייער אסאך צו טון מיט די ריאליטי פון… עס קען זיין אז קליינע פיש קען יעדער כאפן אין זיין לעיק. א גרויסע פיש ברענגט מען פון איך ווייס נישט ווי ווייט אוועק, און ס’איז נישט פריש. עס קען ברוגז זיין אז טייל זאכן זענען אמת היינט אויכעט. איך רעד פון נאטורעל זאכן. דער רמב”ם ווען ער רעדט, רעדט ער נישט פון עפעס א פאני זאך וואס איז אמאל געווען. ער רעדט וועגן די פיש. אבער ער זאגט דיר נישט וועלכע פיש, ס’איז שווער צו וויסן. אקעי, ס’איז missing information.
דער רמב”ם’ס “באקסעס”-סיסטעם
Speaker 1: אויך אפילו מען טוישט, מען לייגט אריין אין די באקסעס אנדערש — דער רמב”ם’ס באקסעס זענען זייער שיין. ס’איז דא זאכן וואס מען עסט כמעט נישט. ס’איז דא זאכן וואס מען עסט אמאל אמאל, נישט געפערליך. איך מיין, דאס איז… היינטיגע נוטרישאן איז נישט אזוי גוטע רעזאלושאן. ס’זאגט עסט יעדן טאג דריי זאכן. דער רמב”ם האט אזוי זייער הלכה’דיג אזוי. ס’איז דא זאכן וואס אמאל אמאל, ס’איז דא זאכן וואס בעסער נישט, אבער ס’איז נישט איסור דאורייתא. ס’איז זייער אינטערעסאנט צו זען.
די ליסט פון מאכלים — קעז, מילך, פלייש, בונדלעך, ברויט
Speaker 1: יא, גוט. ווייטער — גבינה, קעז. אקעי. אויך לכאורה, ווייל אמאל איז נישט געווען… ס’רעדט פון נישט געווען גוט פעסטשערייזד, קומט אריין אלע מיני…
Speaker 2: יא, יא.
Speaker 1: “וחלב ששהה אחר שנחלב ארבע ועשרים שעות” — אלטע מילך וואס איז געלעגן פיר און צוואנציק שעה. “ובשר שוורים גדולים ותיישים גדולים” — פלייש פון גרויסע באפעלאס, איך ווייס נישט, גרויסע אקסן. שורים איז אקסן, און תישים איז…
“והפול והעדשים” — פול איז בונדלעך, און עדשים איז אן אנדערע סארט בונדלעך. “והספיר” — איך ווייס נישט וואס ספיר איז. עפעס א סארט בונדל זאגט ער אויך.
“ולחם שעורים” — ברויט וואס מען מאכט פון בארלי, פון שעורים.
לחם מצה — ברויט וואס איז נישט גוט אויסגעבאקן
“ולחם מצות” — לחם מצה איז ברויט וואס איז נישט געווארן אויסגעבאקן זייער גוט. נאר פסח מעג מען. אקעי, ס’שטייט נישט אז נאר פסח. זאלן גיין רעדן פון רביע. אבער באופן כללי זאגט דער רמב”ם אז מען זאל נישט עסן מצות.
קרויט, צוויבל, קנאבל
Speaker 1: יא. והכרוב. וואס איז קרוות?
Speaker 2: איך מיין היינט זאגט מען קרויט.
Speaker 1: וואס איז קרוות?
Speaker 2: קרויט. אזוי זאגט ער, דער מענטש.
Speaker 1: והחציר והבצלים. ווען די אידן זענען ארויס פון מצרים, אויסער וואס זיי האבן זיך אנגערעדט אויפ’ן אייבערשטן, זענען זיי געווען א מרתם, זיי האבן נישט געקענט די רמב”ם. און זיי האבן זיך געבענקט נאך די בצלים און די חציר און די שומים פון מצרים.
דיון: קנאבל — געזונט אדער שלעכט?
Speaker 1: אקעי. זאגט דער רמב”ם דא, צוויבל און קנאבל. ס’איז דאך אן ענין, ווייל אין אסאך אנדערע מקורות שטייט אז קנאבל דארף צו זיין זייער זייער א געזונטע מאכל.
Speaker 2: אבער אביסל. ער מיינט נישט אז מען זאל עסן א גאנצע סעודה.
Speaker 1: דו האסט אמאל געזען איינער עסט א טעלער קנאבל? ער לייגט אריין אביסל אלס א ספייס. אבער קנאבל איז דאך עפעס וואס מען עסט עניוועי ווייניג. אבער דער רמב”ם האט נישט געוואלט בכלל אז אין יעדע סעודה זאל ליגן אביסל קנאבל, אדער יעדע מאל מען מאכט פלייש זאל מען מאכן מיט קנאבל און מיט צוויבל. איך ווייס נישט, איך בין נישט מוכרח. קען זיין ער רעדט פון עסן. נאך אזוי יעדע זאך, אסאך זאלץ, מיינט אלע פלעצער זאלץ איז אסאך. וואס איז אסאך? איך ווייס נישט, איך בין נישט מוכרח צו זאגן אז דער רמב”ם רעדט פון א מענטש וואס עסט א טעלער קנאבל. איך ווייס נישט. קען זיין.
חרדל און צנון
Speaker 1: חרדל, צנון. צנון איז רעטעך.
Speaker 2: אזוי זאגט מען אין בערדיטשעוו, איך ווייס נישט, אזוי זאגט דער שטאט’ס דיין מענטש.
Speaker 1: אקעי. סאו ס’קען זיין אז ר’ יודל איז נישט אוועקגעגאנגען פון די טיש ווייל ער האט נישט אויפגעגעסן.
—
הלכה יג: ווינטער מעג מען, זומער נישט — און יוצאים מן הכלל
Speaker 1: אקעי. איז די זאך איז, כל אלו וכל ישראל. און היינט, און דער רמב”ם זאגט, ס’איז שלעכט ווען מען עסט אסאך. אבער דער רמב”ם זאגט, בימות הגשמים יאכל מהם מעט מעט. נאר ווינטער זאל מען נישט עסן. עד מאוד, זייער ווייניג. בימות הגשמים מעג מען עס עסן. אזוי ווי ער האט געזאגט אז וואס עס מאכט ווארעם, וואס עס איז תבלינים, וואס דו זעסט אז ס’איז מער אסידיק, ס’איז מער שארף. אבל שלא בימות הגשמים — און ווען ס’איז נישט ווינטער — לא יאכל מהן כלל, זאל מען בכלל נישט עסן פון דעם.
פול און עדשים — קיינמאל נישט
Speaker 1: ווי דער רמב”ם גייט ווייטער — הפול והעדשים, די סארט באנדלעך — וואס איז דאס? דאס איז נישט געווען אויף די ליסט וואס מיר האבן געליינט פריער. דאס איז א יוצא מן הכלל, דאס איז קיינמאל נישט. אין ראוי לאכלן לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. דאס זאל מען נאר אריינגיסן אין אייז אויף סנויל.
דלועים — אביסל אין זומער
Speaker 1: אקעי. והדלועין אוכלין מהן מעט בימות החמה. דלועים איז אויך געווען אויף די ליסט?
Speaker 2: איז נישט געווען אויף די ליסט.
Speaker 1: ניין. וואס איז דאס דלועים? דלעת. וואס איז דאס דלעת?
Speaker 2: איך האב געזען ס’איז עפעס א סארט סקוואש אדער עפעס אזוינס.
שוועריגקייט מיט אידענטיפיצירן די מאכלים
Speaker 1: קיצור, ער רעכנט נישט אויס גוטע זאכן דא. ס’איז נישט געווען קיין וועג דאס.
Speaker 2: איך ווייס נישט, איך זע דאך אז ער רעכנט אויס. אפשר ווייל ס’איז נישט א חלק פון אונזער קיטשן.
Speaker 1: ניין, ס’איז ווייטער, ס’איז נישט קיין לשון הקודש, פארוואס זאלן אונז קענען די ראשי תיבות פון די שפראך?
Speaker 2: וואס זאגט ער, דער ליון? ער זאגט נישט קיין…
Speaker 1: ניין, אבער די וואס טייטשן, יא, געווענליך זאגן זיי עפעס נעמען פון מאכלים וואס זענען נישט ביי אונז אזוי שטארק מצוי.
Speaker 2: ניין, דער מענטש זאגט פשוט נעמען אויף לאטיניש, וואס איז נישט די נעמען וואס מ’נוצט אין די סטאר.
Speaker 1: איך מיין אז ס’איז אלץ א זאך, מ’נוצט פאני נעמען, אזויווי דאקטורים שרייבן אויף אלץ פאני נעמען, ווייל זיי מיינען זיי זענען קלוג.
—
הלכה יד: מאכלים וואס זענען “רעים” אבער נאך ווייניגער שלעכט — נישט עסן אסאך
Speaker 1: זאגט דער רמב”ם ווייטער, אקעי, דאס זענען אלע שלעכטע זאכן, דאס זאל מען נישט עסן נאר אויף רפואה. דער רמב”ם האט קודם אויסגערעכנט זאכן וואס איז שלעכט — די ערגסטע, יעצט רעכנט ער אויס אביסל שלעכט, און יעצט זאגט ער נאך ווייניגער שלעכט, וואס אלץ איז גוט.
ויש מאכלות שהם רעים, אבער ס’איז נישט אזוי געפערליך.
עוף המים, בני יונה, תמרים
עוף המים — עוף המים איז לכאורה קאטשקעס.
Speaker 2: אה, חזיר.
Speaker 1: ובני יונה הקטנים — קליינע פייגעלעך. והתמרים — טייטלען. דאס סאונדט ווי… אקעי.
ברויט מיט אויל — לחם קלוי בשמן
ולחם קלוי בשמן — געבראטענע ברויט. דאס סאונדט ווי אזעלכע קוקיס, אזעלכע פעטשקעס.
Speaker 2: יא, א געבראטענע ברויט.
Speaker 1: או לחם שנלוש בשמן — אדער ברויט. ס’איז דא צוויי סיבות פארוואס ברויט קען זיין שלעכט: אדער ווייל ס’איז געבראטן, אדער ווייל מ’קנעט עס מיט קישקע.
Speaker 2: יא, אז ס’איז ברויט מיט אויל.
ווייסע מעל — סולת שניפו אותה
Speaker 1: “והסולת שניפו אותה כל צרכה עד שלא נשאר בה ריח מורסן” — זאגט ער דא א וויכטיגע זאך: ווייסע מעל, וואס מ’האט אינגאנצן ארויסגענומען פון אירע שולת, ווייל די שולת העלפט ארויסגיין.
Speaker 2: די גאנצע ליסט היינט זענען ווי זאכן וואס זענען צו גוט אביסל.
Speaker 1: אה, קען זיין. זאכן וואס זענען צו גוט אביסל. אה, קען זיין.
ציר ומורייס — פיש זאפטן
לחם קלוי וקרמל — יא, ס’איז אזעלכע קענדי, ס’איז אזעלכע זאכן וואס מ’טיילט אויס פאר די קינדער. תמרים, וואס איז זייער זיס. “והציר והמורייס” — דאס איז עפעס פיש זאפטן. אקעי.
נישט עסן אסאך דערפון
“אין ראוי להרבות מאכילת אלו” — די זאכן זאל מען נישט עסן אסאך.
—
“הרי זה גיבור” — כובש את יצרו
Speaker 1: אבער, זאגט ער, “באדם שהוא חכם וכובש את יצרו” — א מענטש וואס איז קלוג און ער האלט איין זיין יצר — דער יצר דא מיינט ער די אפעטיט פון עסן זיסע זאכן. “לא ימשך אחר תאוותו” — ער זאל נישט נאכגיין זיין תאוה — “ולא יאכל מכל הנזכרים כלום אלא אם נצרך להם לרפואה” — נאר אויב ס’פעלט אים אויס פאר א רפואה — “הרי זה גיבור”.
ווייל דער גיבור איז א כובש את יצרו. יא. אבער אויך, דער כובש את יצרו איז א חכם. ער איז נישט נאר א צדיק, ער איז א חכם, ווייל ער איז א קלוגער איד, ער מאכט זיך נישט נאריש פאר די ביסל תענוג פון די חשק. ער איז א חכם — על זה נאמר “שמח בחלקו”, ער פרייט זיך מיט די עסן וואס איז יא געזונט פאר אים. און ער איז כובש את יצרו — וועט ער זיין דא, ווערט ער א גיבור בגוף. ער איז א גיבור בנפש, ער האט נישט פארלוירן כובש את יצרו, און ער גייט נאכדעם זיין א גיבור, ער גייט זיין שטארק, ער גייט זיין געזונט צו זיין ווייטער.
די פוינט איז, דער רמב”ם האט דא זייער פראקטיש — ער זאגט צו דיר זאכן וואס זענען נישט שלעכט, קיינער גייט פארשעצן.
רמב”ם הלכות דעות פרק ד׳ (המשך) — פירות, כללי בריאות, אכילה גסה
—
הקדמה: דער רמב”ם איז פראקטיש — א קלוגער איד און כובש את יצרו
Speaker 1: די פוינט איז, דער רמב”ם איז זייער פראקטיש. ער זאגט דיר, דא זאכן וואס זענען נישט שלעכט, קיינער גייט נישט פארשטיין — אפילו דו עסט גוט, עס איז נאך אלץ דא זאכן. פארוואס עסטו די אלע זאכן? ווייל דו ווייסט עס איז גוט. זאגט ער, דו ביסט א קלוגער איד — א קלוגער איד עסט בכלל נישט, חוץ אויב ס׳פעלט ממש אויס.
Speaker 2: יא, איך מיין ס׳האט אויך אפשר אביסל צו טון — אנפאנג פון די פרק האט ער געזאגט אז מ׳זאל נאר עסן ווען מ׳איז הונגעריג. ס׳מיינט נישט אבער אז דו זאלסט פאלגן דיין גוף לגבי צו עסן נאר ווען דו ביסט הונגעריג — אבער ס׳מיינט נישט אז ווען דו קרעיווסט פאר עפעס, איז פשט אז דיין גוף זאגט דיר אז ס׳איז גוט פאר דיין גוף. דעמאלטס קומט אריין די כובש את יצרו.
—
הלכה טו: פירות האילנות — מ׳זאל נישט עסן צופיל פרוכט
Speaker 1: זאגט ער ווייטער: “לעולם ימנע אדם עצמו מפירות האילנות, ולא ירבה מהן ואפילו יבשים, ואין צריך לומר רטובים” — מ׳זאל נישט עסן צופיל פרוכט, פרוכט פון ביימער, אזוי ווי עפלעך און אזעלכע זאכן. אפילו ווען זיי זענען טרוקן זאל מען נישט עסן פון דעם, “ואין צריך לומר רטובים” — זיכער נישט ווען ס׳איז פריש.
דאס איז אפילו ווען ס׳איז שוין אינגאנצן געצייטיגט. “אבל קודם שיתבשלו כל צרכן” — פרוכט וואס איז נישט געצייטיגט — “הרי הן לגוף כחרבות” — זיי זענען אזוי ווי שווערדן פאר די גוף.
חרובים — אייביג שלעכט
“וכן החרובין רעים לעולם” — חרובים איז אן אויסנאם, חרובים איז אייביג כמעט נישט גוט פאר מענטשן.
“ואם אדם נטרד במדבר” — אויב א מענטש איז פארבלאנדזשעט אין א מדבר — “ולא מצא מה יאכל אלא חרובים ומים” — און ער טרעפט נישט וואס צו עסן נאר חרובים מיט א קוואל וואסער.
—
דיסקוסיע: היינטיגע מענטשן קעגן דעם רמב״ם אויף פירות האילנות
Speaker 2: די הלכה פון פירות האילנות איז פאר סאם ריזען די וואן וואס די אלע היינטיגע מענטשן זענען נישט מסכים מיט׳ן רמב״ם — זיי שרייבן אויף זיין זייט אפילו. אבער למעשה, ער ברענגט די יד פשוטה אז דער רמב״ם האט עס געברענגט פון די רופאים, ער האט געזאגט אז דאס העלפט זייער שטארק. סאו ס׳איז נישט קלאר.
אבער די מציאות האט זיך נאך אויך אסאך געטוישט — אונזערע פרוכט גייען שוין נאך אסאך יארן וואס די כעמיסטס שפילן זיך ארום מיט די זרעים פון די פרוכט, און ס׳קען זיין אז ס׳איז פשוט געווארן בעסער, אדער ערגער. ס׳איז נישט קלאר.
נאכדעם וועסטו זען אז דער רמב״ם רעדט נישט פון אלע פרוכט, ער רעדט פון געוויסע. איך מיין ער רעדט נישט פון געוויסע — איך מיין ער מיינט וואס די חכמים רופן עפעס. נאר וויסן וואס פונקטליך וואס איז פירות וואס האט אין זיך אזא ביטערקייט — למשל, וועלכע פירות? א לעמאן אפשר? איך ווייס נישט.
Speaker 1: לעמאן איז שלעכט.
Speaker 2: “וכל הפירות החמוצין רעים, ואין אוכלין מהן אלא בימות החמה ובמקומות החמין” — נאר אין ווארעמע פלעצער, און דאס ווארעמט אן די גוף.
Speaker 1: פארקערט, ס׳קילט אפ.
Speaker 2: איך מיין אז ס׳איז דא ערגעץ וואו דער רמב״ם האט… פארקערט, חומץ קילט אפ. ווייל בימות החמה עסט מען בימות החמה.
איך מיין אז ערגעץ וואו דער רמב״ם האט געגעסן א מזונות וואס האט געהאט א טעם פון לעמאן.
Speaker 1: אקעי. ערגעץ וואו ס׳שטייט אזוי.
Speaker 2: דער רמב״ם אליינס… ס׳קען זיין אז ס׳איז געווען נאר בימות החמה. איך געדענק אז דער רמב״ם אליינס — איך געדענק נישט פונקטליך — אבער די הלכה איז נכלל ווען מ׳וועט עס לערנען. דער רמב״ם אליינס האט געהאט זיין טבע, און ס׳איז דא זאכן וואס ער שרייבט איבער — איך געדענק אז ער טוט אנדערש ווי ס׳שטייט דא, ווייל ס׳איז לויט ווי ס׳איז זיין טבע.
Speaker 1: יא.
—
הלכה טו (המשך): תאנים, ענבים, שקדים — אייביג גוט
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם ווייטער: “והתאנים והענבים והשקדים טובים לעולם” — איז אייביג געזונט. שקדים — מאנדלען. דאס מיינט ער נישט די פירות האילנות. “בין רטובים בין יבשים” — סיי פריש, נאס, סיי טרוקן — “ויאכל אדם מהן כל צרכו”.
ס׳איז טאקע, אפילו דאס זאל יא זיין פון די חולי, זיי זענען בעסער פון אלע אנדערע פירות האילנות, אבער דאך זאל דאס נישט זיין די מעין — די מעין עסן. מ׳זאל נישט עסן מעינלי דאס.
—
הלכה טז: דבש און וויין — גוט פאר עלטערע, שלעכט פאר קינדער
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם ווייטער: “הדבש והיין רע לקטנים ויפה לזקנים, וכל שכן בימות הגשמים” — האניג און וויין איז נישט גוט פאר קינדער, אבער יא גוט פאר עלטערע מענטשן. יא, שדאס זאל געבן נוחם, ווי ס׳שטייט די פסוקים.
—
הלכה טז (המשך): זומער עסן ווייניגער ווי ווינטער
Speaker 1: “וצריך אדם לאכול בימות החמה שני שלישי מה שהוא אוכל בימות הגשמים” — זאגט דער רמב״ם ווייטער א וויכטיגע כלל. דאס איז א כלל אויף עסן, נישט דוקא אויף פירות.
Speaker 2: וואס? יא, א כלל אויף עסן.
Speaker 1: זומער דארף מען עסן ווייניגער ווי מ׳עסט ווינטער. ווינטער דארף די גוף האבן די ווארעמקייט, און אזוי ווייטער.
ס׳איז אביסל אינטערעסאנט, ספעציעל ווען איך מיין אז היינט מענטשן גייען אסאך מער ארויס אין די זומער, זענען מענטשן מער עקטיוו פיזיקלי. ווען מ׳איז עקטיוו פיזיקלי איז אפשר אביסל גרינגער — די גוף דעוועלאפט, ארבעט מער אויס די עסן.
אבער הכוונה איז אזוי, זאגט דער רמב״ם, אז זומער זאל מען עסן א צוויי דריטל פון וויפיל מען עסט ווינטער.
דיסקוסיע: ווי שטימט דאס מיט׳ן פריערדיגן כלל פון א פערטל?
Speaker 2: ס׳איז דאך דא אז דער רמב״ם האט פריער געזאגט אז מען זאל עסן נאר א פערטל… מען זאל סטאפן עסן א פערטל פאר מען ווערט זאט. נאך א זאך. דארף מען וויסן צו ער רעדט פון דעם זומער אדער ווינטער. ווייל…
Speaker 1: ניין, צוויי דינים.
Speaker 2: אה, ער זאגט דאס איז א באזונדערע דין פון ווען מען זאל סטאפן עסן.
Speaker 1: ווייל לכאורה דער ווארט איז אז אין דער זומער ווערט מען זאט שנעלער.
Speaker 2: וויאזוי גייט עס?
Speaker 1: יא, ווייל די הייסקייט somehow העלפט… איך ווייס נישט קלאר.
Speaker 2: אונזער לעבן איז נישט געהעריג אין די ווינטער און עס איז נאך אויסגעקילט. אפשר איז אזוי — מענטשן האבן מער אפעטיט זומער… אסאך מענטשן גיינען ווייט ווינטער, אבער לכאורה דער פשט איז ווייל מען וואקט ווייניגער, מען טוט ווייניגער עקסערסייז.
Speaker 1: אפשר איז די היץ אויך טאקע, אפשר איז די היץ אויך טאקע.
—
הלכה יז: באדיקת נקבים פאר׳ן עסן
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם ווייטער: “ולא יאכל עד שיבדוק עצמו יפה יפה שמא צריך לנקביו” — ער זאל נישט עסן זאכן וואס איז משלשל מאד.
Speaker 2: “ולא יאכל אדם עד שיבדוק נקביו תחילה.”
—
הלכה יז-יח: מעיו רפים — א כלל גדול ברפואה
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם ווייטער: “לעולם ישתדל אדם שיהיו מעיו רפים כל ימיו, ויהיה קרוב לשלשול מעט” — ער זאל נישט זיין קאנסטיפעיטעד, ער זאל נישט עסן זאכן וואס מאכט זיין עסן איינגעהאלטן. ער זאל אייביג קענען גרינג ארויסגיין.
“וזה כלל גדול ברפואה, כל זמן שהרעי נמנע או יוצא בקושי, חלאים רעים באים” — ער דארף קענען גרינג ארויסגיין.
עצה פאר א יונגן מענטש
זאגט דער רמב״ם: “ובמה ירפה אדם מעיו אם נתאמצו מעט?” — וואס טוט זיך אויב ער פילט טאקע עפעס קאנסטיפעישאן?
זאגט דער רמב״ם: “אם היה בחור, יאכל בבוקר בבוקר מלוחים שלוקים מתובלים בשמן ובמורייס ובמלח בלא פת” — ער זאל עסן זאכן וואס הייסט מלוחים. מלוחים מיינט א געוויסע סארט וועדזשטעבלס — עס מיינט נישט געזאלצענע זאכן. ער זאל מאכן עפעס א געוויסע סעלאד פון מלוחים, וואס זאל זיין אביסל געקאכט — שלוקים מיינט אביסל געקאכט — מיט תבלין בשמן.
ער זאגט, איינער פון די מפרשים זאגט דארט אז שלוקים מיינט נישט געקאכט מיט תבלינים — געקאכט פלעין אין וואסער. אבער די מלוחים — די וועדזשטעבלס וואס הייסט מלוחים — זאל מען עסן בשמן או במלח, אן קיין ברויט זאל מען עסן. דאס גייט אים העלפן ארויסגיין.
“או ישתה מי שלק של תרדין או כרוב בשמן ומלח” —
Speaker 2: איך גיי פארלירן — האט ער געזאגט כרוב פון די עסן וואס מען זאל נישט עסן בכלל?
Speaker 1: דער רמב״ם האט דאך געזאגט אז עס איז א רפואה. דאס איז אלעס וואס העלפט.
דיסקוסיע: פארוואס העלפן די זאכן?
Speaker 2: I don’t know what these things are. How do these things work? I don’t know. וואס איז די שלבים פון די אלע זאכן? דו עסט עסן, עפענען די…
Speaker 1: די דאכט זיך אז עס איז פייבער, זאגט ער דאך.
Speaker 2: יא, עס איז פייבער. וועדזשטעבלס איז א סאך פייבערס, עס העלפט.
Speaker 1: אקעי. עפעס אזוי.
עצה פאר אן עלטערן מענטש
Speaker 1: און אויב ער איז אן עלטערער — זאגט ער, אויב ער איז אן אלטער איד, וואס מ׳האט פריער געלערנט אז פאר אן אלטן מענטש איז דבש גוט — “ואם היה זקן, ישתה דבש מזוג במים חמין בבוקר” — ער זאל טרינקען האניג מיט ווארעם וואסער, אן די טיי. האניג מיט ווארעם וואסער. אדער האניג.
“וישהה כמו ארבע שעות, ואחר כך יאכל סעודתו” — ער זאל ווארטן פיר שעה, און נאכדעם זאל ער עסן זיין סעודה.
דריי-פיר טעג
זאגט דער רמב״ם: “יעשה כן יום אחר יום שלשה או ארבעה ימים אם צרך לכך, עד שירפו מעיו” — אויב ער האט קאנסטיפעישאן, זאל ער דריי-פיר טעג טון די… פאלגן די רולס פון רמב״ם, אז זיין קישקעס זאלן ווערן ווייך און קענען ארויסגיין.
—
הלכה יט: דער גרויסער כלל — עקסערסייז, נישט צופיל עסן, מעיו רפים
Speaker 1: אקעי. סאו דאס איז א כלל. איין כלל, און זיי פארשידענע הלכות פרטיות, און נאכדעם איז דא הלכות כלליות. איין כלל זאל איך האלטן אלעמאל — מעיו רפים. און יעצט נאך א כלל — אויב כלל וועגן… איז דער רמב״ם, מיר רעדן וועגן עקסערסייז.
זאגט דער רמב״ם: “ועוד כלל אחר אמרו בבריאות הגוף: כל זמן שאדם מתעמל ויגע הרבה, ואינו שבע, ומעיו רפים — אין חולי בא עליו וכוחו מתחזק, ואפילו אכל מאכלות רעות.”
ווען א מענטש ארבעט שווער און ער פלאגט זיך שטארק און ער שטרענגט זיך אן, און ער עסט נישט ביז ער איז גאנץ זאט, און ער לייגט צוזאמען די אלע דריי זאכן — ער מאכט אסאך עקסערסייז, ער עסט נישט ביז ער איז גאנץ זאט, און מעיו רפים, ער גייט גרינג ארויס, ער עסט נישט קיין זאכן וואס זאלן אים מעכב זיין די ארויסגיין — קומט נישט אויף אים קיין חולי, און זיין כח ווערט שטערקער, אפילו ער האט געגעסן שלעכטע עסן. אבער ער האט נישט געגעסן צו סאך, און זיין מעיו רפים, און ער מאכט עקסערסייז.
סאו דאס איז מער וויכטיג אפילו פון מקפיד זיין. איינער וואס איז זייער מקפיד נישט צו עסן ציבעלע ווייל עפעס א צדיק האט געזאגט, זאל ער וויסן אז נאך מער וויכטיגער איז די דריי כללים.
—
הלכה כ: פארקערט — זיצן, איינהאלטן, נישט עקסערסייזן
Speaker 1: און פארקערט, זאגט דער רמב״ם: “וכל מי שהוא יושב לבטח ואינו מתעמל” — און איינער וואס זיצט רואיג.
Speaker 2: אה, אינטערעסאנט. ער זיצט רואיג, איז ער איינער וואס איז נישט שוין לעבט עקטיוו.
Speaker 1: יא. “או מי שמשהה נקביו” — איז דער איינער וואס האלט זיך איין פון ארויסגיין. “או מי שמעיו קשים” — איז דער איינער וואס ער גייט נישט ארויסגיין, ער איז אין סכנה.
“אפילו אכל מאכלות טובים ושמר עצמו על פי הרפואה” — ער האט געגעסן די אלע מאכלים לויט וואס די רמב״ם האט געהייסן — “כל ימיו יהיו מכאובים וכוחו תשש” — ער גייט האבן סיי תמיד יסורים, און סיי זיין כח גייט ווערן שוואך.
—
הלכה כ (המשך): אכילה גסה — כסם המות
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם נאך א כלל, אדער א המשך פאר די כלל — אכילה גסה. אכילה גסה מיינט מען עסט שנעל, מען עסט זייער אסאך אויף אמאל. צו פיל.
Speaker 2: חושבני — ניין, עס קען אפילו זיין אז דו האסט געסטאפט פאר דו ביסט געווארן אינגאנצן זאט, אבער די עצם אכילה גסה — עסן זייער אסאך אויף אמאל אן קייען — און עסן שטייט, מיינט אז בעיקר מיינט עס טאקע צו עסן צו פיל.
Speaker 1: אכילה גסה איז שוין טאקע א לשון פון חכמים. אכילה גסה מיינט וואס מען רופט היינט — וואס רופט מען עס היינט?
Speaker 2: עסן, מען רופט עס עסן.
Speaker 1: היינט רופט מען עס עסן. אקעי.
“אכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המות, והיא עיקר לכל החלאים” — די עיקר פון אלע חלאים איז אכילה גסה.
—
הלכה כא: רוב חלאים — פון שלעכטע עסן אדער צופיל עסן
Speaker 1: “רוב החלאים הבאים על האדם אינם אלא או מפני מאכלים רעים” — רוב פון אלע קרענק וואס קומט, איז אדער ווייל ער האט געגעסן שלעכטע עסן — “או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלים טובים” — אדער ווייל ער האט אנגעפילט זיין בויך און ער האט געגעסן צו סאך, אכילה גסה, אפילו ער האט געגעסן געזונטע זאכן האט ער געגעסן צו סאך.
דער פסוק “שומר פיו ולשונו”
“הוא ששלמה אומר בחכמתו: שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו” — דאס האט שלמה המלך געזאגט מיט זיין חכמה. א מענטש וואס היט אפ זיין מויל און זיין צונג, “שומר מצרות נפשו” — וועט ער אפהיטן זיין נפש פון צרות.
וואס איז דאס? כלומר, זאגט דער רמב״ם: “שומר פיו — מלאכול מאכל רע או מלשבוע” — אפהיטן זיין מויל פון עסן צו סאך, אדער שלעכטע מאכלים אדער צו סאך — “ולשונו — מלדבר אלא בצרכיו” — עסן צו סאך און רעדן צו סאך ברענגט צרות.
סאו די לשונו גייט צוריק אויף די פריערדיגע פרקים וואס זיי האבן גערעדט זייער שטארק אז מען זאל נישט רעדן צו פיל.
חידוש: דער מויל איז דער סארס פון רוב פראבלעמען
Speaker 2: אז דער גוף איז נישט פארשטיקט. אזוי ווי דארט איז עס גענומען — אז דער מויל איז דער סארס פון רוב פראבלעמען. אדער עסט מען צופיל, אדער עסט מען שלעכטע מאכלים. אדער רעדט מען צופיל, אדער רעדט מען שלעכטע זאכן.
Speaker 1: אבער דער “צרות נפשו” מיינט לכאורה אויך צרות פאר זיין גוף, און צרות סאושעלי. ווען ער רעדט צופיל, האט ער זיך אן עסק מיט שונאים, און אזוי ווייטער. ער ווערט אנגעקוקט ווי א נאר. “נפשו” מיינט נישט דא דוקא נשמה — נפשו מיינט דעם גאנצן מענטש.
רמב”ם הלכות דעות פרק ד׳ (המשך) — רחיצה, הקזת דם, ותשמיש המטה
—
פארבינדונג צוריק: עסן און רעדן
און לשון הרע אומר לדבר אין לו צורך. עסן צו סאך און רעדן צו סאך ברענגט צו סאך. סאו די שאלה גייט צוריק אויף די פריערדיגע פרקים וואס האבן גערעדט זייער שטארק אז מען זאל נישט רעדן צו פיל. אזוי ווי עס זאגט דארט — דארט איז עס גענומען — אז די מאכל איז די source פון רוב פראבלעמס. אדער עסט מען צו פיל, אדער עסט מען שלעכטע מאכלים. אזוי אויך — אדער רעדט מען צו פיל, אדער רעדט מען שלעכטע זאכן. אבער די source איז אפשר מער די אכילה, די תאוות פון זיין גוף און תאוות סאציאל — ווען ער רעדט צו שטארק האט ער הנאה פון דעם, און אזוי ווייטער. אפשר מיינט נישט דווקא נעגאטיוו, אפשר מיינט עס זיין self, זיין himself.
—
הלכה כ״ב: דרך הרחיצה
זאגט דער רמב”ם ווייטער, עד כאן אין הלכות עסן, און יעצט גייען מיר רעדן וועגן זיך וואשן.
זאגט דער רמב”ם: דרך הרחיצה, שייכנס אדם למרחץ משבעה ימים לשבעה ימים — איינמאל א וואך זאל מען אריינגיין אין מרחץ. ולא ייכנס — ווען זאל מען גיין אין די מרחץ? מען זאל נישט גיין — סמוך לאכילה ולא כשהוא רעב, אלא כשיתחיל המזון להתאכל — ווען דער גוף… אזוי ווי ער האט פריער געזאגט לגבי התעמלות.
מרחץ vs. שאווער
די מרחץ איז נישט די shower, רייט? א shower הייסט נישט קיין מרחץ. מרחץ איז א גאנצע עסק. אן עיקר הייסט עס א מקוה. מען גייט א שנעלע מקוה איז נישט אזויפיל מער ווי א שנעלע shower. דא איז ווען מען גיט אוועק צייט און מען גייט אין א הייסע און א קאלטע, וואס ס׳טוט זיך.
וואשן מיט הייסע וואסער — דער קאפ מעג הייסער
ורוחץ כל גופו בחמין שאין הגוף נכוה בהן — מען וואשט זיך אין חמין, אבער נישט אז מען ווערט אפגעבריט. אבער די קאפ מעג מען יא אריינלייגן אין גאר הייסע וואסער — וראשו בלבד בחמין שהגוף נכוה בהן. וואס פאר די איבריגע חלק פון די גוף איז עס צו שטארק הייס, פאר די קאפ איז עס בסדר.
דאס איז לכאורה פשוט ווייל א מענטש׳ס קאפ האט האר — נישט אזוי ווי די חסיד׳ישע אידן וואס האבן נישט קיין האר — און ס׳איז שווער צו וואשן, אזוי ווי מען האט שוין פריער געזאגט, עס פעלט אויס אז ס׳זאל זיין הייסער.
ראשו מיינט נישט זיין קאפ, ראשו מיינט זיין האר. Just to be clear, ווען ס׳שטייט מען וואשט די ראשו, מיינט עס נישט וואשן די קאפ, ס׳מיינט וואשן די האר. אפשר די בארד אדער די האר פון קאפ.
שטאפלווייזער אראפגאנג צו קאלט
ואחר כך ירחוץ גופו בפושרין — נאכדעם זאל מען אפוואשן די גוף מיט לוק-ווארם וואסער, נישט הייס אדער נישט קאלט. ואחר כך בפושרין מן הראשונים — נאך קילער. עד שירחץ בצונן — ביז מען קומט אן צו קאלט. אבער גיין פלוצלינג צו קאלט איז א שרעק פאר די גוף, נאר אנקומען סטאדי צו קאלט.
ולא יעביר על ראשו כלל לא פושרין ולא צונן — זאל מען נישט ארויפגיסן, אזויווי דו האסט געזאגט, עס טייטש אפוואשן די קאפ, עס טייטש אפוואשן די גוף מיט הייסע וואסער. אבער אויף די קאפ אליין זאל מען נישט גיסן נישט קיין קאלטע און נישט קיין הייסע וואסער. נישט קיין פושרין, נישט מיטל קאלט, און נישט קיין גאר קאלט, נישט קיין שום קאלטע וואסער.
Speaker 2: קלאר. ס׳בלייבט מיט די זייער הייסע.
Speaker 1: ס׳איז דאך אויס ווי דער רמב”ם האט נישט געוואלט די אייז באקעט, וואטעווער וויאזוי ס׳הייסט, די קאלט פלאנדזש — איז נישט דער רמב”ם׳ס זאך. ווייל לא ירחוץ בצונן בימות הגשמים — שטייט אין די ווינטער זאל מען זיך נישט וואשן מיט קאלטע וואסער. אבער איך מיין אויך, לכאורה היינט איז אנדערש די מציאות. אבער מ׳זעט סתם, מ׳רעדט דא פשוט מ׳זאל נישט ווערן פארפרוירן.
ווען צו גיין אין מרחץ
ווייל ולא ירחץ עד שיזיע ויפרך כל גופו — מ׳זאל זיך נאר וואשן נאכדעם וואס די גוף שוויצט, וואס מ׳האט געארבעט שווער. ולא יאריך במרחץ, אלא כשיזיע ויפרך גופו ישתטף ויצא — ווען ער פילט שוין אפגעשוואכט און ער שוויצט, דאן זאל זיך אפוואשן און מ׳גייט ארויסגיין.
—
הלכה כ״ג: בודק עצמו — צען מאל א טאג
זאגט דער רמב”ם ווייטער: ובודק עצמו קודם שייכנס למרחץ ואחר שיצא שמא הוא צריך לנקביו — פאר מ׳גייט אריין אין מרחץ, און גלייך נאך ארויסגיין, זאל מען טשעקן צו מ׳דארף ארויסגיין.
וכן בודק אדם עצמו תמיד קודם אכילה ואחר אכילה — פאר׳ן עסן און נאך עסן זאל מען טשעקן.
וקודם בעילה ואחר בעילה.
וקודם שייגע ויתעמל ואחר שייגע — פאר׳ן עקסערסייזן און נאך עקסערסייזן זאל מען טרייען ארויסצוגיין.
וקודם שיישן וכשייעור — פאר מ׳גייט שלאפן און גלייך ווען מ׳וועקט זיך אויף.
הכל עשרה — צען מאל א טאג זאל א מענטש ארויסגיין.
ווייל נישט יעדן טאג גייט ער אין מרחץ. אבער ס׳איז פינף זאכן, יעדע איינס צוויי: מרחץ, אכילה, בעילה, יגיעה, און שינה. סאו, יא, נישט דווקא יעדן טאג איז די אלע צען.
דיון: פארוואס דארף מען טשעקן פאר און נאך?
Speaker 2: איך דארף וויסן פונקטליך וואס די ביז ארויסגיין אין בית הכסא, וואס מ׳האט מורא?
Speaker 1: ווייל ס׳קען — ווען מ׳מאכט עקסערסייז איז עס מעכב די גוף פון ארויסגיין, אדער ווען מ׳גייט אין מרחץ וועט עס אפשטופן, ס׳וועט מאכן די פארקערטע פון גוף אויף די גוף.
—
הלכה כ״ד: נאכן ארויסגיין פון מרחץ
זאגט דער רמב”ם ווייטער: כשיצא אדם מן המרחץ ילבש בגדיו ויכסה ראשו בבית החיצון — ער זאל זיך צודעקן נאך פאר ער גייט ארויס אין די גאס. כדי שלא תשלוט בו רוח קרה — ווען ער גייט ארויס פון די מרחץ החם צו דער אויר הקר. ואפילו בימות החמה צריך להיזהר — אפילו ס׳איז הייס אין דרויסן, אבער די חלל איז קילער ווי אינעווייניג אין די מרחץ.
וישהה אחר שיצא עד שתתישב נפשו וינוח גופו ותסור החמימות, ואחר כך יאכל — ער זאל ווארטן ביז ער בארואיגט זיך אביסל און זיין גוף זאל מער נישט זיין פארשוויצט, און נאר נאכדעם זאל ער עסן.
ואם ישן מעט כשיצא מן המרחץ קודם אכילה, הרי זה יפה עד מאד — דאס האט ער אויך, מיין איך, פריער געזאגט, ער זאל שלאפן נאכן ארבעטן שווער, האט ער אויך פריער דערמאנט.
דיון: שלאפן נאכן מרחץ — סתירה צו נישט שלאפן בייטאג?
Speaker 2: שלאפן… גלייך אנפאנג פון די סימן…
Speaker 1: ניין, ער האט געזאגט זיך וואשן בחמין.
Speaker 2: וואשן בחמין. יא. ישן, דאס איז א גוטע זאך. מען גייט אין די מרחץ, נאכדעם שלאפט מען.
Speaker 1: פריער האט ער געזאגט מען זאל נישט שלאפן בייטאג, אבער דא לאזט ער נאכן זיין אין די שווער.
Speaker 2: ניין.
—
הלכה כ״ה: נישט טרינקען קאלטע וואסער נאכן מרחץ
זאגט דער רמב”ם ווייטער: לא ישתה אדם מים קרים כשיצא מן המרחץ — מען זאל נישט טרינקען קאלטע וואסער ווען מען קומט ארויס פון מרחץ. ואין צריך לומר שלא ישתה במרחץ — און אין די מרחץ זאל מען זיכער נישט טרינקען.
איך ווייס נישט פארוואס דאס איז. איך ווייס נישט, די גוף איז צעמישט, אינעווייניג קאלט און אין דרויסן הייס.
ואם צמא כשיצא ואינו יכול למנוע עצמו — אויב ער איז זייער דארשטיג — יערב המים ביין או בדבש וישתה — ער זאל נישט טרינקען קאלט וואסער אליינס, נאר ער זאל עס מישן מיט וויין אדער מיט האניג.
אנשמירן מיט שמן
זאגט דער רמב”ם: ואם סך בשמן במרחץ בימות הגשמים אחר שישתטף, הרי זה טוב — אויב ער שמירט זיך אן זיין גוף מיט שמן, איז דאס זייער גוט. אויך א שיינע זאך. איך ווייס נישט פונקטליך פארוואס.
—
הלכה כ״ו: הקזת דם
יעצט קומען מיר אן צו הלכות הקזת דם. אמאל איז געווען אזא מנהג, און מען פירט זיך נישט היינט, איך פארשטיי נישט פארוואס.
זאגט דער רמב”ם אזוי — ער זאל נאר טון… דער רמב”ם איז אויך נישט געווען א ריזן פאן. לא ירגיל אדם עצמו להקיז דם תמיד — מען זאל נישט צו אפט מקיז דם זיין, ארויסנעמען בלוט. ולא יקיז דם אלא אם יהיה צריך לו ביותר — נאר אויב ער דארף עס זייער וויכטיג. ווען דארף מען עס וויכטיג, ווייס איך נישט.
ולא יקיז לא בימות החמה ולא בימות הגשמים — נישט ווינטער און נישט זומער — אלא ביומי ניסן ומעט ביומי תשרי — נאר צוויי מאל א יאר זאל מען.
איך מיין אז היינט איז מען יוצא די צוויי סעזאנען ווען מען גיבט אסאך בלוט. קאסט א געוואלד געלט אריינצוגיין אין די פסח און די ימים טובים, און מען זאל מאכן יוצא מיט דעם די מקיז זיין דם.
באגרענעצונגען פון הקזת דם
ומאחר חמישים שנה לא יקיז כלל — נאך די פופציג זאל מען בכלל נישט מקיז זיין, מען זאל בכלל נישט ארויסנעמען בלוט.
ולא יקיז אדם דם וייכנס למרחץ ביום אחד — מען זאל נישט מקיז זיין דם און אריינגיין אין מרחץ אין דעם זעלבן טאג.
וכן לא יקיז ויצא לדרך, ולא ביום שיבוא מן הדרך — אין די טאג וואס מען פאנגט אן ארויסצוגיין אויף א וועג, אדער ווען מען קומט צוריק פון די וועג, זאל מען נישט מאכן אן הקזת דם. אויך לכאורה וואס עס נעמט אוועק כח, אז עס זאל זיך נישט…
ויאכל וישתה ביום ההקזה פחות ממה שהוא רגיל — אין די טאג פון הקזת דם זאל מען עסן און טרינקען נאך ווייניגער ווי געווענליך.
וינוח ביום ההקזה, ולא יתעמל ולא יטייל — מען זאל זיך אפרוען, און אין די טאג פון הקזת דם זאל מען נישט ארבעטן שווער, מען זאל נישט מאכן קיין עקסערסייז, און דאס וואס איז זייער שווער פאר די גוף.
דיון: סתירה מיט דער גמרא — עסן נאך הקזת דם
איך געדענק אבער אין די גמרא אז עס איז יא געווען א מנהג אז מען פלעגט עסן א גרויסע סעודה — אפשר נאכדעם? צו ריפלענישן די בלוט? דער רמב”ם זאגט אז מען זאל עסן ווייניגער.
היינט איז אויך דא, ווען אסאך מאל איך דאונעיט בלוט, דארף מען עסן נאכדעם — פאדערט מען, זיי געבן דיר גלייך נאכדעם עפעס צו עסן, ווייל עס איז גוט צו העלפן די באדי פראדוצן די בלוט וואס פעלט. אקעי, נישט אז מען זאל נישט עסן גארנישט. אבער נישט עסן א גרויסע סעודה. יא, מען עסט עפעס. צוריקכאפן אביסל די כח.
א כלל: ווייניגער איז מער
יעצט גייט ער אריין אין די זאך פון ביאה. דער כלל הדברים איז, רוב זאכן וואס זענען גוף זאל מען טון ווייניגער. חוץ פון שלאפן — אויך דער רמב”ם האט געזאגט ווייניגער, אבער ביי אונז פירט זיך צו טון ווייניגער.
—
הלכה כ״ז: שכבת זרע — כח הגוף
זאגט דער רמב”ם אזוי: שכבת זרע היא כוח הגוף וחייו ומאור העינים — די שכבת זרע איז די כח פון די גוף, און א חלק פון די כח פון די גוף, און א חלק פון די מאור עיניו.
וכל זמן שתצא ביותר — ווי מער עס גייט ארויס צופיל, אויב עס גייט ארויס צופיל — מיר געדענקען מיר האבן געלערנט נעכטן אין די הלכות, אין די פריערדיגע פרק, “ולא יוליך שכבת זרע אלא כשיצטרך להוצאת הזרע” אדער עפעס אזוי. עס איז דא א געוויסע אמאונט וואס עס דארף ארויסגיין. נישט צופיל.
און אויב גייט ער יא ארויס צו מער, נעמט צופיל שכבת זרע, איז הגוף בלה וכוחו כלה וחייו אובדים — שרעקליכע זאכן.
דער פסוק פון שלמה המלך
הוא שאמר שלמה בחכמתו: “אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ, וּדְרָכֶיךָ לַמְחוֹת מְלָכִין” — גיב נישט דיין כח פאר נשים.
וואס טייטש “לַמְחוֹת מְלָכִין”? וואס איז דער עברי טייטש? “ציוועגן וואס זענען מוחים מלכים.” וואס זענען מוחים מלכים? דאס דעסטרייט קעניגן.
דיון: פאר וועמען איז דאס נוגע?
Speaker 2: און בפרט פאר קעניגן, אסאך מאל א נארמאלער מענטש…
Speaker 1: דאס איז א הלכה… וואס פירן זיך ווי א קעניג, זאלסט נישט טון זאכן וואס הארגעט אפ דיין מלוכה אזוי ווי.
Speaker 2: ניין, די הלכה איז נישט עכט נוגע פאר א נארמאלן מענטש, ווייל ווי טרעפט ער אז ער האט דאך נאר איין ווייב. א קעניג קען דאך האבן טויזנט ווייבער אזויווי שלמה. זאגט ער פאר שלמה, דאס איז די זאך וואס דעסטרייט קעניגן.
Speaker 1: אמאל איז געווען, דער רמב”ם האט געלעבט אין די אראבישע לענדער, איז געווען די הלכה, וואס מען גייט אויך אז ס׳איז א מנהג פון טויזנט ווייבער. איז דאס געווען זייער א שווערע גאנצע סיטואציע.
—
הלכה כ״ח: כל השטוף בבעילה — די תוצאות
דער רמב”ם זאגט ווייטער: כל השטוף בבעילה — איינער וואס איז שוטה מיינט ער פארשווענדעט, דאס איז א לשון. ס׳מיינט ער טוט בעילה צו אפט. דאס מיינט נישט אז ער מאכט וויי פאר א נאר, דאס מיינט אז ער איז אזויווי דער מלך.
דער רמב”ם האט געשריבן א בריוו פאר איינעם פון די סולטאנען דארט, איינער פון די חברה, ער האט געדארפט פיל מאל טאקע ווייל ער האט געהאט אזויפיל, ער איז געווען חייב תענוג. ער האט געהאט טויזנט ווייבער. יא, אזוי ער רעדט פון אזא סיטואציע.
ליסטע פון סימפטאמען
זקנה קופצת עליו — שפרינגט ארויף אויף אים עלטערקייט.
וכוחו תשש — זיין כח ווערט שוואך. וואו, שרעקעדיג, וואספארא תוכחה.
ועיניו כהות — זיינע אויגן ווערן אים טונקל.
וריח רע נודף מפיו ומשחיו — ס׳גייט ארויס פון אים א שלעכטע ריח פון זיין מויל און פון זיין עלבאו, פון וואטעווער, אונטער זיין ארעם.
ושער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושר — ס׳פאלט אים ארויס די האר פון זיין געזיכט.
ושער זקנו ושחיו ושער רגליו רבה — פארקערט, אבער זיין בארד און די האר ביי זיין בית השחי און די האר פון זיין פיס ווערט צו פיל.
ושיניו נופלות — זיינע ציין פאלן אים ארויס.
והרבה כאבים חוץ מאלו באין עליו.
—
הלכה כ״ט: אחד מאלף
אמרו חכמי הרופאים: אחד מאלף מת בשאר חלאים, והאלף מרוב התשמיש.
דאס איז א גוזמא מסתמא. לכאורה, ווייל פריער האט ער געזאגט אז רוב האט צו טון מיט אדער דו ביסט נישט געזונט, אדער דו עסט נישט געזונט, אדער דו עסט מיט אן עקסטאזי. לכאורה, די רוב תשמיש מענטשן זענען אויך נישט מורא׳דיג פרוש בענין אכילה — אז ס׳גייט עס זיין.
דער זאגט דאך, רב מיינט נישט דא א יונגערמאן וואס פירט זיך אזוי ווי דער משום ברירה, ער רעדט פון עפעס אין גוזמא. וואס פאלן די אחד מאלף גריינט מען מיט די אחד מאלף מצותי ואישו בכלל עליו מצותי.
לפיכך צריך אדם להיזהר בדבר זה מאד אם רצה לחיות בטובה — אויב וויל ער לעבן א גוטער עס.
רמב”ם הלכות דעות פרק ד’ (המשך) — הלכות תשמיש, כללי הבריאות, און עשרה דברים
—
הלכה כ”ט (המשך): הלכות תשמיש — ווען און וויאזוי
דאס איז א גוזמא מסתמא. לכאורה, ווייל פריער האט ער געזאגט אז די רוב האט צו טון מיט אדער עסן נישט געזונט, אדער עסן מיט אן עקסטרא סכום. לכאורה, די רוב תשמיש מענטשן זענען אויך נישט מודה דיק פריש בענין אכילה, אז ס’גייט עס זיין. דער זאגט “רוב” — ער מיינט נישט דא א יונגערמאן וואס פירט זיך אזוי ווי דער משנה ברורה, ער רעדט פון עפעס איין גוזמא. ס’פאלן די אחד מאלף, גריינט מען מיט די אחד מאלף — מצוותיו ואשתו בכלל כל המצוות.
—
דער רמב”ם’ס סימנים ווען דער גוף פאדערט תשמיש
וצריך אדם ליזהר בדבר זה אם רוצה לחיות בטובה. אויב ער וויל לעבן א גוטע לעבן, זאל ער זיין אזוי אין איין זהירות. ולא יבעול אלא כשימצא גופו בריא וחזק ביותר — ווען ער טרעפט זיין גוף אז ער איז געזונט. ומתקשה הרבה שלא לדעתו — און ער זעט אז ער האט קישוי שלא לדעת, דאס הייסט אז זיין גוף פאדערט עס. ומסיח עצמו לדבר אחר — און ער זעט אז אפילו ווען ער טראכט נישט פון קיין זאך וואס ברענגט קישוי, דאך האט ער קישוי. דעמאלטס ווייסט ער אז זיין גוף — לכאורה דער וואס זאגט אז א ביסל שכחה וויאזוי ער דארף ארויסגיין — דעמאלטס ווייסט ער אז זיין גוף פאדערט דעם.
רייט. זעסט, ער גייט לשיטתו. ס’איז ווי אן אנדערע מענטש וואס ער זוכט, ער נעמט דראגס כדי צו האבן קישוי — דאס איז נישט וואס דער רמב”ם רעדט. ס’איז גוט, ס’איז גוט.
וימצא כובד ממתניו ולמטה — און ער פילט א געוויסע שוועריקייט — כאילו חוטי הביצים נמשכים ובשרו חם — ס’איז כאילו וויאזוי ער פילט. יא. דאס זענען די סימנים וואס ער דארף בועל זיין, ורפואה לו שיבעול.
—
תשמיש אלס רפואה — נישט הלכות עונה
אבער מ’רעדט דא נאך א גאנצע סאך פון בועל זיין אלס רפואה. אין הלכות עונה איז דא אנדערע כללים פון ווען מ’דארף בועל זיין, לויט די מצוה פון שלום בית. דער גאנצע הלכה דא איז בבחינת רפואה.
זעט דער רמב”ם — ס’איז א הכרח אז דער רמב”ם רעדט דא פון רפואה לבד. אויסגעזאגט, מ’טאר נישט עסן מצה — אלס הלכות חמץ ומצה, איז דא ווען מ’דארף עסן מצה. איינמאל א יאר. אבער דער איינמאל א יאר וואס מ’דארף עסן, איז נישט עסן צו טעג. אז מ’רעדט נאר פון לגופו לגופו, מ’רעדט נישט פון עסן צו די כעג. ס’איז דער רמב”ם.
—
הלכה ל’: ווען מ’זאל נישט בועל זיין
ולא יבעול אדם — דא רעדט מען וויאזוי מ’איז בועל, ס’איז וועלכע מצב ורוח, אדער ווייט נאכ’ן עסן. ולא יבעול — נישט ווען מ’איז זאט, ולא רעב — נישט ווען מ’איז הונגעריג. אלא — נאכדעם וואס דער מזון איז שוין באכל במעיו. איך מיין אז אלע זאכן וואס שטרענגט אן דעם גוף, דארף מען טון נאכדעם וואס דער מזון איז שוין א שעה צוויי נאכ’ן עסן. ווי פשוט. ווייל דא נוגע אויף קודם בעילה ואחר בעילה, האט ער עס שוין געזאגט איינמאל.
זאגט דער רמב”ם ווייטער: לא יבעול — מען זאל נישט בועל זיין ווען מ’שטייט, ולא מיושב — און נישט זיצנדיג. ולא בבית המרחץ, ולא ביום שנכנס למרחץ, ולא ביום הקזה — אלעס וואס שוואכט אפ דעם גוף. ולא ביום יציאה לדרך, ולא ביום הכניסה מן הדרך, ולא לפניהם ולא לאחריהם.
—
דיון: יום יציאה לדרך — סתירה צו הלכות עונה
סאו דא איז גלייך א גרויסע קשיא, ווייל דער רמב”ם אין הלכות עונה זאגט אז ס’איז דא א מצוות עונה פון יום יציאה לדרך.
אה, דאס זאגט דער הייליגער רב אויף דער זייט, אז דער רמב”ם ברענגט נישט די הלכה. ס’איז א גמרא, יעדער איינער געדענקט די גמרא, אבער ס’שטייט נישט. וואס דער טעם איז — ווייל דער רמב”ם זאגט אז “פוקדה” אין יום יציאה לדרך מיינט נישט דווקא ביאה, נאר ס’מיינט ער זאל זיין נאענט מיט איר, ער זאל זיין מיט איר, רעדן מיט איר, פארברענגען מיט איר. ס’איז נישט דווקא די עצם תשמיש. אזוי טאקע ברענגט ער — רבינו תם האט עס געזאגט.
אבער ס’איז נישט לאו דווקא. ס’קען דאך זיין אז דא אויך, דער רמב”ם רעדט דא אלס דין אין רפואה. און אויך “דרך” קען זיין אסאך לעוועלס דרך. דא רעדט ער פון אזא דרך אז ער גייט צו פיס און ער מוטשעט זיך אויס. ס’איז נישט אלעס די זעלבע. מען קען נישט עכט פרעגן אזעלכע קשיות, אפילו אין הלכה, אבער זיכער נישט אין רפואה. מען רעדט פון אן אופן וואס איז אזוי.
—
הלכה ל”א: “אני ערב לו” — דער רמב”ם’ס גאראנטיע
סאו דער רמב”ם ענדיגט צו די הלכה, און ער זאגט אזוי:
כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו, אני ערב לו — דאס איז א מורא’דיגע פאוערפולע לשון — “אני ערב לו”, איך, דער רמב”ם, איך נעם אחריות — שאינו בא לידי חולי כל ימיו — ער גייט נישט קומען צו קיין קראנקייט — עד שיזקין הרבה וימות — ער וועט שטארבן אין אלד עידזש, ער וועט שטארבן אלט — ואינו צריך לרופא — ער וועט נישט דארפן צוקומען צו קיין דאקטוירים — ויהיה גופו שלם ועומד על בוריו כל ימיו — ער וועט בלייבן געזונט זיין גאנץ לעבן.
—
דיון: ווי קען דער רמב”ם זיין ערב?
איינער זאגט אז דער רמב”ם קען זיין אן ערב. וואס איז די פראבלעם? למשל קענסער, לויט’ן רמב”ם אויך…
איין מינוט, זאגט דער הייליגער רמב”ם — אלא, ער האט זיך געגעבן דריי וועגן ארויס:
1. אדער איז דא א מענטש וואס האט — אלא אם כן היה גופו רע מתחילת ברייתו — יא, אבער ער האט געבויט א שלעכטע גוף, איך קען נישט זיין קיין ערב.
2. יעדער מענטש וואס וועט קומען אים זאגן אז ס’האט נישט געארבעט, וועט ער אים זאגן: אויב דו האסט געווען פרייטאג אין די חתונה — או אם היה רגיל במנהג מן המנהגות הרעים מתחילת מולדתו — אויב ער פירט זיך שלעכטע מנהגים, וואס דו האסט נאך פאר ער האט אנגעהויבן פאלגן, מיינט עס אז ער האט שוין געהאט צוואנציג יאר שלעכטע מנהגים. אויב יא, טאקע מאכסט דברים, אבער דו מאכסט מצורעות לא עלינו, און דעמאלטס איז ער הולך וטוב והולך. איך קען נישט ענטפערן אויף דעם.
3. או אם תבוא מכת דבר או מכת בצורת לעולם.
מ’רעדט נישט וועגן קענסער — ער רעדט לכאורה פון דעם רוב. אבער עכט דא מוז מען זאגן, דאס רעדט פון דעם מחלות וואס מענטשן ברענגען זיך אליין: עס צייט, ער באקומט די כאלעסטעראל, און בלאד פרעשער, די הארט — יא, עס איז ער.
—
הלכה ל”ב: די כללים זענען נאר פאר געזונטע מענטשן
זאגט ער ווייטער, נאך א הלכה:
אבל כל הדרכים האלו שאמרנו אינם ראוים אלא למי שהוא בריא. אבל החולה, או מי שאחד מאיבריו חולה, או מי שנהג מנהג רע שנים רבות, יש לכל אחד ואחד מהם דרכים אחרים ומנהגות כפי חליו, כמו שיתבאר בספרי הרפואות.
—
פאראלעל צו דרך הממוצע
אבער רבינו בחיי גייט ווייטער, און דאס איז אביסל אינטערעסאנט, ווייל עס ריימט אביסל מיט דעם רמב”ם’ס דרך הממוצע — אז אויב עס איז דרך רפואה, דעמאלטס איז אלעס אנדערש. דער רמב”ם רעדט צו געזונטע מענטשן, און געזונטע מענטשן זאגט ער וויאזוי צו עסן, וויאזוי זיך אויפצופירן בגוף ובנפש.
די אינטערעסאנטע זאך איז אבער אז דא ברענגט ער נישט די רפואה. דארט איז געווען די דרך רפואה א פארט פון די גאנצע זאך — אז עס איז געווען ווי אן עיקר הלכה וואס דער רמב”ם האט געברענגט. דא זאגט ער: איך זאג דיר נאר די הלכה, אזוי ווי עס וואלט נאר געשטאנען פרק א’ אן פרק ב’.
—
שינוי וסת תחילת חולי
זאגט ער ווייטער: ושינוי וסת תחילת חולי. טוישן דעם סדר החיים, דאס איז דער אנפאנג פון א חולי.
לכאורה מיינט ער מסביר צו זיין אז איינער וואס האט זיך געפירט מיט א מנהג רע שנים רבות, און פלוצלינג האט ער אנגעהויבן טון מיין וועג — דאס אליין קען זיין שלעכט פאר אים. ס’איז נישט אזוי סימפל, און מ’דארף מיט אים דעמאלטס טרעפן אן אנדערע וועג וויאזוי צו סאלוון די פראבלעם.
—
הלכה ל”ג: אויב מ’האט נישט קיין רופא
זאגט ער ווייטער:
כל מקום שאין בו רופא, אחד הבריא ואחד החולה, אין ראוי לו לזוז מכל הדרכים שאמרנו בפרק זה, שכל אחד מהן לאחרית טובה הוא מביא.
אה, דאס איז קלאר. אויב דו האסט א דאקטאר, דארפסטו גיין צום דאקטאר. דו ביסט שוין קראנק, גיי צום דאקטאר און פרעג אים וואס צו טון. אויב דו האסט א דאקטאר, דארפסטו פאלגן זיינע עצות.
איינער וואס האט נישט קיין רופא — סיי א געזונטער מענטש, סיי א קראנקער מענטש — אין ראוי לו לזוז מכל הדרכים שזכרנו בפרק זה, שכל אחד מהם לאחרית טובה יביא. צום סוף ברענגט עס גוט, אפילו אויב ס’וועט זיין שווער. זייער גוט. אפשר וועט דיר די שינוי וסת, אפשר וועט דיר זיין אביסל שווער. רייט, הגם אז ס’איז דא א חסרון, למעשה, אויב דו האסט א דאקטאר, פרעג דעם דאקטאר — ער האט דיר געגעבן אן הדרכה פרטית.
—
כלל אין עבודת המידות
דאס איז אויך א כלל אין עבודת השם. די זאכן, עבודת השם — ווייסטו? — די זאכן וואס זענען גוט פאר יעדן. אפילו איינער וואס האט א רבי, וואלט ער געזאגט אביסל פונקטליכער צו טון אביסל אנדערש. אבער אויב דו האסט נישט קיין רבי, דו האסט נישט קיין רופא, איז צו טון די כלליות’דיגע זאכן — געווענליך ארבעט עס.
ער ברענגט אריכות וועגן דעם נושא אין רמב”ם אין אנדערע פלעצער, ווייל ס’איז געווען א גרויסע חקירה אין די ראשונים מיט’ן רמב”ם — וויפיל מען קען גיין מיט הנהגות פרטיות, וויפיל ס’דארף זיין כללים. סאו דער רמב”ם האט דאך געזאגט אז ס’איז זייער וויכטיג אז דו זאלסט האבן א דאקטאר, ווייל דער דאקטאר קען דיר זאגן פאר דיר בפרטיות לויט דיין שווערע מצב.
סאו די אלע הלכות דא איז געווען פאר יעדן איינעם נוגע. ס’טאקע פאר רוב מענטשן איז עס אייביג נוגע, און פאר יעדן איז עס נאר נוגע אויב ער האט נישט עפעס בעסער. ס’איז בעסער ווי גארנישט וויסן.
—
כללות’דיגע מסקנא פון דעם גאנצן פרק
אבער יעצט גייט דער רמב”ם זאגן אז ס’איז יא גוט צו האבן א דאקטאר.
וואס קען מען זיך ארויסלערנען פון דעם גאנצן רמב”ם? איך מיין, ס’איז זייער שווער צו פסק’ענען פון דעם רמב”ם, אבער דאס איז אז א מענטש זאל אין זינען האבן — אביסל אין זינען האבן דעם גוף, נישט ווארטן פון ווען מ’ווערט קראנק. אין זינען האבן דעם גוף, און צוהערן צום גוף, זיך נישט איבערעסן.
אבער דער כלל הדברים איז געווען גאנץ פשוט:
– צו עסן ווייניגער
– צו מאכן מער עקסערסייז
– שלאפן מער
– ווייניגער בעילה אויב מ’וועט שוואך ווערן פון דעם
– זיין א גבר א כובש את יצרו, און נישט עסן יעדן מאכל וואס מ’טרעפט
דער כלל הדברים איז — יעדער איינער איז מסכים. אבער דאס איז זיכער אין כלליות אז מיר עסן היינטיגע צייטן אסאך, אסאך מער ווי מענטשן פלעגן עסן, און ס’איז זייער א גרויסע פראבלעם. שוין.
און אויב מ’האלט שוין נאכדעם, קען מען גיין צום רופא צו געבן וואס הייסט עס, די נייע זאך. און ער איז ספק, ער ווייסט נישט — קען ער גיין צום בית דין וואס זאל אים טיילן א גוטע פעטש.
—
הלכה ל”ד: עשרה דברים — א תלמיד חכם דארף וואוינען אין א שטאט מיט א רופא
דאס איז אינטערעסאנט. און דאס לעצטע שטיקל איז ממש — קומט נישט דא אריין, נאר וועגן ס’שטייט דא דאס ווארט “רופא”, האט דער רמב”ם געטראפן אין דעם ממש א הלכה. דאס איז א מרחיב, איך האב א פאר פון דעם, אבער ס’איז ממש אזויווי א הלכה, האט ער געטראפן דא אזא הלכה. ביז יעצט איז געווען לכאורה — דו ביסט גערעכט — די זאכן שטייען אויך אין די גמרא, אבער בעיקר אין פרק ד’ זעט ער אז ס’איז ממש א הלכה: א תלמיד חכם טאר נישט וואוינען אין א שטאט וואס האט נישט קיין רופא. אפשר איז דאס אויך דער אריינפיר פאר דעם נעקסטן אפשניט וואס גייט רעדן וועגן דעם תלמיד חכם.
—
די גמרא אין סנהדרין
גייט דער רמב”ם צוענדיגן מיט א — איך מיין ס’איז א חז”ל — יא, דאס איז א גמרא אין סנהדרין. די גמרא זאגט דארט:
כל עיר שאין בה עשרה דברים הללו, אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה.
א שטאט וואס האט נישט די צען זאכן, טאר א תלמיד חכם נישט וואוינען דארט.
—
די צען זאכן
וואס זענען די צען זאכן?
1. רופא — ערשטנס איז א דאקטאר. איז אינטערעסאנט — אויסער די עשרה בטלנים, דארף זיין עשרה נישט בטלנים.
2. אומן — אומן מיינט… ס’איז דא מפרשים וואס זאגן רופא ואומן איז איין זאך, אזויווי א רופא אומן. אדער א רופא מיינט א רופא וואס זאגט וויאזוי צו זיין געזונט, און אומן מיינט א רופא אומן — א רופא וואס קען היילן מחלות. אפשר אומן מיינט, אזויווי אסאך מאל היינט מיינט מען אומן אן ארטיסט. האבן זיי געזאגט אז ס’דארף זיין אן ארטיסט — יעדע שטאט דארף האבן איינער וואס שפילט אויף א גיטאר און מאלט? אבער איך געדענק אין די גמרא, געווענליך אומן מיינט… אה, רש”י זאגט — ער ברענגט רש”י — אומן: א מקיז דם. אזויווי א דענטיסט. ס’איז נישט א רופא, ס’איז איינער וואס געוויסע ענינים פון רפואה טוט ער, אבער נישט פונקטליך א רופא. ס’זענען דא אנדערע מפרשים וואס פארשן זיך אויף דעם פשט פון די גמרא און זאגן אז אומן מיינט א מוהל. ס’קען אויך זיין. א מוהל און א מקיז דם טוען בייסיקלי די זעלבע דזשאב — ס’איז א שנייד, ער גייט ווייטער. ס’איז נישט א רופא וואס ווייסט מער טיף.
3. בית המרחץ
4. בית הכסא — ווייל מען טאר זיך נישט אנהאלטן. די גאנצע שטאט דארף האבן א בית הכסא.
5. מים מצויין — עס זאל זיין פרישע וואסער.
6. בית הכנסת
7. מלמד תינוקות
8. לבלר — א שרייבער וואס צו קענען מאכן א קאנטרעקט, אדער שרייבן סתם… איך מיין א סופר, אדער ס’מיינט שרייבן א מזוזה אפשר. אדער סופר סתם. עס קען זיין ביידע — שרייבן ספרי קודש.
9. גבאי צדקה — זאל קענען טיילן צדקה.
—
דיון: וואס מיינט “גבאי”?
אפשר גבאי איז מלשון גובה? ער איז גובה די צדקה — ער נעמט. געבן א נדבה קען יעדער געבן, כאפן… אבער ער זאגט אז ער קען נעמען מיט פאוער. רייט. גבאי צדקה מיינט נישט סתם איינער וואס גייט נאך געלט. ס’מיינט ס’איז דא איינער וואס מאכט זיכער צו נעמען געלט פון די וואס מ’דארף נעמען געלט. ס’איז די וואס זענען טאקע גבאי צדקה א שטיקל.
וואס זאגט ער פאר די גבירים? בימינו בעתם האבן זיי געדארפט שלאגן. מיר זענען שיין, מיר געבן זיי נאך כבוד אויך, אבער… זייער גוט. זיי זאלן דא נישט דורכפארן שלאגן.
—
10. בית דין מכין וחובשין — דאס איז דער צענטע זאך. א בית דין וואס האט די פאוער צו געבן מלקות.
—
דיון: וואס מיינט “חובשין”?
וואס איז א בית דין? וואס איז שלאגן? און חובש — מיינט ער לייגט אין תפיסה? וואס טייטש חובש? ער לייגט א סור, לכאורה? ער קען צווינגען.
זייער וויכטיג זאל מען האבן אין שטאט. און אז נישט, קען מען נישט וואוינען אין יענע שטאט.
—
פארוואס ברענגט דער רמב”ם דאס דא?
סך הכל, די סיבה פארוואס דער רמב”ם ברענגט דאס דא איז וועגן דער ערשטע — וועגן דעם רופא.
הלכות דעות פרק ד’ (המשך) — סיום הפרק: דער רמב”ם’ס הלכתישער סטאטוס פון רפואה-הנהגות
—
Ozempic און דער בעלזער — א הומאריסטישע באמערקונג
ער האט דיר געגעבן, וויאזוי הייסט עס, די נייע זאך? Ozempic. און אויב ס’העלפט נישט, קען מען גיין צום בעלזער וואס טיילט גוטע פעטש.
—
הלכה ל”ד: “רופא” — א ממש’דיגע הלכה
אקעי, דאס איז אינטערעסאנט. ווייל די לעצטע שטיקל קומט נישט דא אריין. נאר ווייל ס’שטייט דאס ווארט “רופא”, האט דער רמב”ם געטראפן אז ס’איז ממש א הלכה. אבער ס’איז ממש אזוי ווי א הלכה. ער האט געטראפן דא אזא הלכה.
חידוש: דער חילוק צווישן פריערדיגע הלכות און הלכה ל”ד
ביז יעצט איז געווען לכאורה עפעס גערעכט אז די זאכן שטייען אויך אין די גמרא. אבער בעיקר ביי הלכה ל”ד זעט מען אז דאס איז ממש א הלכה. כל עיר שאין בה עשרה דברים האלו אין תלמיד חכמים רשאי לדור בתוכה — א תלמיד חכם טאר נישט וואוינען…
אריינפיר צום נעקסטן פרק
ס’איז אפשר אויך די אריינפיר פאר די נעקסטע פרשה, “כי ידוע” וועגן דעם תלמיד חכם.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור הרמב”ם: הלכות דעות פרק ד’
—
הקדמת הפרק — בריאות הגוף היא מדרכי השם
דברי הרמב”ם: “הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה… צריך להרחיק עצמו מדברים המאבדין את הגוף ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים.”
פשט: בריאות הגוף היא חלק מעבודת השם, שכן אדם חולה אינו יכול להבין ולדעת את הקב”ה — הדבר דורש ריכוז והבנה. לפיכך צריך האדם להישמר מדברים מזיקים ולנהוג בדברים שמחזקים את הבריאות.
חידושים והסברות:
1) מהו המקור למצוה להיות בריא?
רוב האנשים מצטטים “ונשמרתם מאד לנפשותיכם” כמקור לשמירת הגוף. אולם הרמב”ם אינו מביא כלל פסוק זה כאן. לפי דעות שונות, “ונשמרתם” מתייחס לשמירת הנשמה, שמירת האמונה, שמירת הדעת — ולא לשמירת הגוף ממש. אפילו הרמב”ם שמביא “ונשמרתם” בהלכות רוצח ושמירת הנפש — שם מדובר בענף של רציחה, כלומר כשיש סכנה ממשית. אבל להיות בריא בכלל — זו מצוה אחרת. לפי הרמב”ם המקור הוא “בכל דרכיך דעהו” — שכאשר אדם עוסק בבריאות הגוף בכוונה לעבוד את השם, הרי זה עצמו חלק מעבודת השם. זהו “מדרכי השם”, הקשור ל”והלכת בדרכיו”.
2) האם בריאות הגוף היא ממש מצוה?
קושיה חזקה מ”שמונה פרקים” של הרמב”ם, שם משמע שבריאות הגוף כשלעצמה אינה מצוה ממש — אלא רק בריאות הנפש (מידות טובות, בריאות נפשית/חברתית). אולם כאן בהלכות דעות נראה כמצוה. התירוץ: אולי אינה מצוה בפני עצמה, אלא סניף של “להדמות בדרכיו” או “בכל דרכיך דעהו”. גם מוזכר שמישהו ראה בספר שזה סניף של “ועשית הישר והטוב”. המסקנה: זהו ענין כללי שהרמב”ם לא ייחס לו פסוק-מצוה ספציפי, אך הוא כולל כל התורה כולה עם ענפים רבים ממצוות אחרות.
3) הזנחה ממשית של הגוף — “ונשמרתם” כסניף של רציחה:
כשאדם מזניח ממש את גופו, הדבר נכנס לגדר “ונשמרתם מאד לנפשותיכם” — שהוא סניף של התאבדות, של הריגת עצמו, שזה ודאי דבר חמור לפי הרמב”ם. אבל הדיוק הנוסף — החיוב החיובי להיות בריא — אולי אינו מצוה ממש, אלא הנהגה טובה.
4) בריאות הגוף לעומת בריאות הנפש ברמב”ם:
במקומות אחרים מדבר הרמב”ם על בריאות הנפש — מידות טובות, מצב נפשי, איזון. אבל כאן בפרק ד’ הוא עוסק ממש רק בבריאות פיזית — אכילה, שתיה, שינה, פעילות גופנית, מרחץ, הקזת דם. “בריאות הנפש” אצל הרמב”ם פירושה מידות טובות; מה שאנו קוראים היום “בריאות נפשית” היה הרמב”ם אולי קורא “בריאות הדמיון.”
5) מבנה הפרק:
הרמב”ם מתחיל בדברים כלליים (מתי לאכול, כיצד לאכול), אחר כך דברים ספציפיים (אילו מאכלים), ואחר כך חלקים אחרים של הגוף (ביאה, שינה, פעילות גופנית, מרחץ, הקזת דם). כל הדברים כאן אינם רפואות לחולים, אלא “אורח חיים בריא” — כיצד לחיות בבריאות ולא לחלות. הרמב”ם עצמו יאמר זאת בסוף הפרק.
6) הרמב”ם כרופא:
הרמב”ם היה גם רופא, וכתב עוד ספרים רפואיים: פרקי משה, הנהגת הבריאות, וספר שבו הוא מפרש את הרופא הגדול גאלינוס. אולם כאן בהלכות דעות הוא מביא רק קיצור — הדברים הנוגעים לכל אדם. כשם ש”הגמרא” של הלכות יסודי התורה הוא מורה נבוכים, ו”הגמרא” של הלכות דעות (מידות) היא שמונה פרקים — כך “הגמרא” של הפרקים על בריאות הגוף היא לכאורה כתבי הרפואה שהרמב”ם כתב, שם הוא מאריך יותר בהרחבות הרפואיות.
7) הרמב”ם כותב כאן “בתור רופא”:
בפרק זה כותב הרמב”ם בתור רופא, לא בתור פוסק. לכן לא נכנסים ל”סדר היום” דברים כמו תפילת שחרית לפני האכילה — זהו לוח הלכתי, לא לוח רפואי. ראיה: הרמב”ם אף כתב ספר רפואה למוסלמי, שם אמר לו שצריך לשתות יין — אף שמוסלמי אסור לו לשתות יין לפי דתו. “מצד רפואה צריך לדעת מה שמצד רפואה” — הרמב”ם מפריד בין עצות רפואיות לחובות הלכתיות.
8) מקורות בחז”ל:
רוב הדברים שהרמב”ם מביא כאן יש להם מקורות בחז”ל. אולם גם כשהדבר כתוב בגמרא, חז”ל אמרו זאת גם כעצה רפואית (מרופאי זמנם), לא כהלכה למשה מסיני. הרמב”ם לא הביא זאת משום שכתוב בחז”ל, אלא משום שזו עצה רפואית אמיתית. אין זו מצוה לקיים — זו דרך ארץ, הנהגה טובה. המפרשים על הרמב”ם מחפשים נקודות הלכתיות, אבל הם כנראה לא היו רופאים — ואין רע בכך להבין שהרבה מזה הוא ענין רפואי, לא רק ענין הלכתי.
9) רלוונטיות להיום — כלליות לעומת פרטים:
אין לדחות מהר את עצות הרמב”ם משום ש”היום אומרים אחרת.” מה שאנשים האמינו אלפי שנים אינו בטל משום שרופא אחד אמר היום אחרת — דעות רפואיות משתנות תמיד. העצות הכלליות (מתי לאכול, כיצד לאכול) הן דברים אנושיים בסיסיים שאינם צריכים מחקר — אפשר לראות זאת אצל עצמו. אולי פרטים ספציפיים (אילו מאכלים) אפשר לשאול תזונאים של היום, אבל הכללים נשארים.
—
הלכה א: לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב
דברי הרמב”ם: “לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב, ולא ישתה אלא כשיצמא.”
פשט: אדם לא יאכל אלא כשהוא רעב, ולא ישתה אלא כשהוא צמא.
חידושים והסברות:
1) הרעב כמנגנון אלוקי:
הרעב הוא מנגנון שהקב”ה הטביע באדם כדי להזכיר לו לאכול. אם המנגנון אינו מזכיר לו — הפשט הוא שעדיין אינו צריך לאכול. זהו שכל הישר — שכל פשוט.
2) הטריגר לאכילה צריך לבוא מבפנים:
כשאדם אוכל משום שהוא רואה אוכל, או סתם משום שחשב על אוכל, בעוד גופו עדיין לא ביקש — זה לא נכון. הרמב”ם מתכוון שהטריגר לאכילה צריך לבוא מבפנים (רעב), לא מבחוץ (ראיית אוכל, מחשבה על אוכל).
3) יישום מעשי — עתים קבועים:
אפילו אצל אנשים שיש להם זמני אכילה קבועים (עתים), אם יום אחד אינו רעב, שידלג. אין שום מחלוקת בענין זה — שום רופא היום אינו אומר אחרת.
4) האדם המודרני שכח מהו רעב:
בעולם של היום, שבו אנשים אוכלים כל כך הרבה וכל כך לעתים קרובות, שוכחים בכלל מה פירוש להרגיש רעב או צמא. לעולם אין נותנים הזדמנות לרעב להגיע — עוד לפני שחולמים להיות רעבים כבר אכלו. זו תוצאה של מזון מעובד, מזון נגיש, והנגישות שיש לאנשים היום. זה מאוד בריא לאדם שיחווה לפעמים רעב ורק אחר כך יאכל.
5) הרמב”ם מדבר על אנשים רגילים:
כל הכללים כאן הם לאנשים רגילים. יוצא דופן — למשל מי שסובל מאנורקסיה או ממחלות אחרות שבהן מנגנון הרעב אינו עובד — יש לו כללים אחרים. הרמב”ם עצמו יאמר מאוחר יותר שהוא מדבר בכלליות.
6) על שתיה:
גם בשתיה אותו כלל — רק כשצמא. היום מדברים הרבה על שתיית מים רבים, ואולי משום שאנו אוכלים כל כך הרבה מזון מעובד חסר באמת יותר מים (כי מים עוזרים לשטוף דברים לא בריאים). אבל הרמב”ם מדבר על תזונה כללית, שבה צריך לשתות רק כשצמא. הערה מעשית: הרבה פעמים אדם כן צמא ואינו תופס, כי הוא רגיל למצב הזה, או שהוא אוכל במקום לשתות. אם מתרגלים, תופסים את האות.
—
הלכה א (המשך): ואל ישהה נקביו אפילו רגע אחד
דברי הרמב”ם: “ואל ישהה נקביו אפילו רגע אחד, אלא כל זמן שצריך להשתין או להסך את רגליו — יעמוד מיד.”
פשט: אדם לא יעכב את עצמו מלצאת לנקביו אפילו זמן קצר. בין כשצריך להשתין, בין כשצריך “להסך את רגליו” (לשון נקיה לגדולים), יפסיק מה שהוא עושה וילך מיד.
חידושים והסברות:
1) “רגע אחד” אינו ממש כפשוטו — הרי יש גם מצוה של “והיה מחניך קדוש” (נקיות), שלא יהיה לאדם עודף. אבל הכלל הוא שלא יזלזל — כשהגוף אומר שצריך לצאת, פירושו שצריך לצאת.
2) הרמב”ם אינו מביא כאן את איסור “בל תשקצו” או מקורות הלכתיים אחרים (כמו “ויצאת”). כאן הוא מדבר מבחינת רפואה, לא מבחינת הלכה. יתכן שהרבה דברים כאן נוגעים לאיסורים הלכתיים, אבל מוקד הרמב”ם כאן הוא על בריאות.
3) “להסך את רגליו” — הביטוי פירושו “לכסות את רגליו.” במקומות אחרים מדבר הרמב”ם על דרך ארץ בבית הכסא — שאפילו כשצריך לצאת, ישאר מנומס. “להסך את רגליו” פירושו שמכסה את רגליו כדי לצאת בדרך כבוד.
4) “יעמוד מיד” — אין פירושו לקום, אלא להפסיק מה שהוא עושה באמצע, ולטפל בגופו.
5) הקשר לאכילה: יציאה לנקבים היא ה”שלב השני” של אכילה — מה שאוכלים ואין צורך בו, יוצא. זהו חלק מהלכות אכילה.
6) הכלל של שתי ההלכות (אכילה ויציאה): הרמב”ם אומר דבר פשוט מאוד — גופך אומר לך מה לעשות. לא לאכול כי “עכשיו זמן ארוחת ערב,” אלא לאכול כשרעב. לא לצאת לפי לוח זמנים, אלא כשהגוף דורש. שני הדברים — להקשיב לגוף.
—
הלכה א (המשך): ולא יאכל אדם עד שתתמלא כריסו
דברי הרמב”ם: “ולא יאכל אדם עד שתתמלא כריסו, אלא יפחות כמו רביע משבעתו.”
פשט: אדם לא יאכל עד שכרסו מתמלאת. יפסיק לאכול רבע לפני שהוא שבע לגמרי.
חידושים והסברות:
1) המקור: מבוסס על גמרא במסכת שבת.
2) כיצד מחשבים את ה”רביע”? אדם יחשב כמה עוד יכול היה לדחוף — רבע פחות ממה שיכול לדחוף צריך כבר להפסיק לאכול. למשל: הוא יודע שיכול להמשיך עד אחרי הצ’ולנט ואחרי הקינוח — יחשב כמה הוא רבע מכל הסעודה, וכך פחות יאכל. מוכר שזה קצת קשה ליישום בפועל.
—
הלכה א (המשך): ולא ישתה מים בתוך המזון
דברי הרמב”ם: “ולא ישתה מים בתוך המזון, אלא מעט מים ומזוג ביין. וכשיתחיל המזון להתעכל במעיו — שתה מה שהוא צריך לשתות.”
פשט: לא ישתה מים באמצע האכילה, אלא מעט מים מעורבים ביין. רק כשהמזון מתחיל להתעכל, ישתה כמה שצריך.
חידושים והסברות:
1) הטעם הפיזיולוגי: בגוף ישנם אנזימים (מיצים, חומרים כימיים) שהגוף מכניס למזון כדי לעזור בעיכול. כששותים הרבה מים באמצע האכילה, האנזימים מתמהלים ואינם יכולים לעבוד היטב. למשל, כשאוכלים בשר, צריך שיתפרק לחתיכות קטנות כדי שהגוף יוכל לחלק — חלק לדם, חלק לחלקים אחרים בגוף. יותר מדי מים מפריע לתהליך.
2) “מזוג ביין” — מה פירושו? “מזוג ביין” פירושו בעיקר מים עם מעט יין מעורב — לא להיפך. זה לא יין עם מעט מים, אלא מים עם מעט יין. העיקר הוא המים.
3) מים לעומת משקאות אחרים: למים אין קלוריות, הגוף אינו צריך לעכל אותם באותה רמה כמו אוכל. משקאות כבדים אחרים (כמו סודה, מיץ ענבים) הגוף צריך לעכל גם אותם — הם יותר כ”אוכל.” סודה אינה מוזכרת ברמב”ם, אבל לכאורה היא דבר כבד יותר שהגוף צריך לעבד.
4) כלל: עדיף לשתות יותר מים לפני האכילה מאשר אחריה.
5) “מעט” — כמה? אין אנו יודעים מהו שיעור “מעט.”
—
הלכה א (המשך): ולא יאכל עד שיבדוק את עצמו יפה יפה שמא יצטרך לנקביו
דברי הרמב”ם: “ולא יאכל עד שיבדוק את עצמו יפה יפה שמא יצטרך לנקביו.”
פשט: לפני האכילה יבדוק האדם היטב אם צריך לצאת לנקביו.
חידושים והסברות:
חילוק בין שתי רמות: קודם אמר הרמב”ם שכשהגוף אומר באופן פעיל שצריך לצאת, לא ידחה. כאן אומר שלפני האכילה יבדוק את עצמו (“יבדוק את עצמו יפה יפה שמא יצטרך לנקביו”) — אפילו כשהגוף עדיין לא אומר באופן פעיל. זה מראה ש”צריך” הקודם מתייחס לכשמרגיש לחץ, אבל כאן מדובר באפשרות פיזית — שכשבודק את עצמו, רואה שיכול לצאת, אף שלא הרגיש לחץ חזק. אלו שתי רמות: (1) כשמרגיש — לא לדחות; (2) לפני אכילה — לבדוק באופן פעיל.
—
הלכה א (המשך): פעילות גופנית לפני האכילה
דברי הרמב”ם: “ולא יאכל עד שיהלך קודם אכילה עד שיסך גופו לחום, או יעשה מלאכה או יתייגע ביגיעה אחרת… כלל של דבר, ייגע כל יום בבוקר עד שיסך גופו לחום.”
פשט: אדם לא יאכל לפני שהתנועע קצת — הלך, עבד, או התאמץ — עד שגופו מתחמם. כל יום בבוקר ייגע את עצמו קצת עד שהגוף מתחמם.
חידושים והסברות:
1) “יסך גופו לחום” — מה פירושו? הגוף צריך להתחמם, לא בהכרח להזיע. הזעה (יזע) היא רמה אחרת, גבוהה יותר. הרמב”ם משתמש מאוחר יותר במילה “יזיע” (הזעה) כשמתכוון להזעה ממש, מה שמראה ש”לחום” אינו אותו דבר. הסימן הוא שהגוף נעשה פעיל, כבר התחיל לעבוד. “אני מתחמם” — זו הרמה.
2) זו אינה הפעילות הגופנית הגדולה של היום. הרמב”ם אינו מדבר כאן על פעילות גופנית גדולה וקשה, אלא על תנועה קלה לפני אכילת הבוקר. העיקר הוא: לא להתגלגל מהמיטה ומיד לאכול. לא קפה למיטה. הגוף צריך קודם להתחיל לעבוד.
3) [סטיה: ספר הרמב”ם “הנהגת הבריאות” על פעילות גופנית:] ב”הנהגת הבריאות” אומר הרמב”ם גם שצריך לעשות פעילות גופנית, כל סוג שהוא. שם הוא אומר שהפעילות הגופנית הטובה ביותר היא לשחק עם “כדור קטן” — לרוץ אחרי כדור קטן. משחק הכדור כבר היה קיים בזמן הרמב”ם. הטעם: משחק בכדור מפעיל את כל הגוף — ידיים, רגליים, כל הגוף.
4) “כלל של דבר” — הרמב”ם עושה כלל: איזה סוג פעילות גופנית אין זה משנה, העיקר שייגע את גופו קצת כל יום בבוקר.
5) הרמב”ם מדבר כאן רק מבחינת בריאות — אינו מזכיר כאן את האיסור לאכול לפני התפילה. זו שיחה הלכתית נפרדת שאינה נכנסת להקשר זה.
—
הלכה ב: סדר הפעילות — הזעה, הרגעה, מים חמים, אכילה
דברי הרמב”ם: “וישקוט מעט… עד שתתיישב נפשו ואז יאכל. אם ירחץ בחמין אחר שיזיע הרי זה טוב, ואחר כך ישהה מעט ויאכל.”
פשט: אחרי הפעילות הגופנית ינוח עד שגופו נרגע, ורק אז יאכל. אם יכול לרחוץ במים חמים אחרי ההזעה, הרי זה טוב — ואחר כך ימתין מעט ויאכל.
חידושים והסברות:
1) “הרי זה טוב” — מעלה או חובה? מועלית שאלה: כשהרמב”ם אומר “אם ירחץ בחמין… הרי זה טוב” — האם כוונתו שזה עדיף (מדרגה גבוהה יותר), או שזה גם טוב (דרך לגיטימית שניה)? המסקנה היא שזו מעלה, אך לא חובה.
2) [סטיה: קפה לפני הפעילות הגופנית] נדון האם לשתות קפה לפני הפעילות הגופנית או אחריה. חילוק: קפה כשלעצמו אינו “אוכל”, אבל קפה עם חלב ותוספות אחרות הוא כבר “תוספות” — הרמב”ם אינו מדבר על משקאות מעורבים כאלה.
—
הלכה ב (המשך): לא לאכול בעמידה, בהליכה, או ברכיבה — ולא להתאמץ אחרי האכילה
**דברי הרמב”
ם: “כשיאכל ישב במקומו, אדער יטה על שמאלו. ולא יהלך ולא ירכב ולא ייגע את גופו ולא יטייל עד שיתעכל המזון שבמעיו. וכל המטייל אחר אכילתו או שייגע — הרי זה מביא על עצמו חלאים רעים וקשים.”**
פשט: כשאוכל, ישב במקומו או ייטה על צד שמאל. אחרי האכילה לא ילך, לא ירכב, לא יעבוד, לא יטייל — עד שהמזון מתחיל להתעכל. מי שעושה כן, מביא על עצמו מחלות רעות וקשות.
חידושים והסברות:
1) אכילה בעמידה — אזהרת המלמדים: המלמדים נהגו להזהיר ילדים שלא לאכול בעמידה, עם הסברא ש”האוכל יורד עד לאן שיכול לרדת” (מקבלים רגליים עבות). הפשט הזה נדחה — האוכל נכנס למעיים כדרכו, לא דרך כוח המשיכה לרגליים — אבל יש סיבות רפואיות לגיטימיות אחרות מדוע אכילה בעמידה או בהליכה אינה בריאה.
2) “ולא ירכב” — רכיבה על בהמה, לא נסיעה במכונית: “ירכב” בזמן הרמב”ם פירושו רכיבה על בהמה, לא נסיעה במכונית מודרנית.
3) “עד שיתעכל המזון” — כמה זמן? הרמב”ם אינו אומר בבירור כמה זמן. אפשר כנראה להרגיש — כשהגוף מרגיש יותר נוח. צריך להיות לפחות חצי שעה או “פרק זמן משמעותי כלשהו.”
4) [סטיה: ריקודים בחתונות אחרי האכילה] לפי הרמב”ם אין זה מומלץ לאכול סעודה גדולה בחתונה ומיד אחר כך לקום ולרקוד. שתי עצות: (1) לתת מספיק זמן בין האכילה לריקודים, או (2) לרקוד במעגל השקט, לא עם אלה שקופצים.
5) [סטיה: ריקוד לעומת קפיצה — מהו ריקוד?] הבחנה חדה בין ריקודים אמיתיים (מחול) לקפיצה. הבחורים של היום חושבים שריקוד פירושו קפיצה, אבל ריקודים אמיתיים כמו בגמרא הם מקצועיים — יש להם קשר לקצב (ריתמוס) של הניגון, “ביטוי עם צלילי המוזיקה.” קפיצה היא סוג של פעילות גופנית שעושים בחדר כושר, לא ריקוד. גם ביקורת על המוזיקה הפרועה בחתונות שמאפשרת לרקוד כרגיל — הקצב מהיר מדי לאדם לרקוד אליו.
—
הלכה ג: סדר השינה — כמה ומתי לישון
דברי הרמב”ם: “יום ולילה כ”ד שעות. דיו לאדם לישן שלישן, שהן שמונה שעות, ויהיו בסוף הלילה, כדי שיהיה מתחילת שינתו עד שתעלה השמש שמונה שעות, ונמצא עומד ממיטתו קודם שתעלה השמש.”
פשט: יום ולילה הם 24 שעות. אדם צריך לישון שליש מהם — שמונה שעות. שמונה השעות יהיו בסוף הלילה (לא בתחילת הלילה), כך שיקום לפני הנץ החמה.
חידושים והסברות:
1) שמונה שעות — מינימום או מקסימום? זו מחלוקת עיקרית. ספרים רבים, במיוחד מבעלי המוסר שנהגו בסיגופים, מפרשים ברמב”ם ששמונה שעות הן המקסימום — אין צורך ביותר. הקיצור שולחן ערוך (ר’ שלמה גאנצפריד) כותב ששש שעות מספיקות, ומצטט את הרמב”ם כמקסימום. אבל הקריאה הנכונה היא ששמונה שעות הן הכמות הנכונה, לא המקסימום. “אני ור’ שלמה גאנצפריד חלוקים.”
2) עמדה חזקה על שינה: “אני מקדם מאוד שינה של לפחות שמונה שעות כל לילה.” ראיות מספרות רפואית — “ספר שלם” על כך, והרבה רופאים היום סוברים ש-7-8 שעות נחוצות.
3) חוסר שינה ו”אי אפשר שיבין וידע”: הקדמת הרמב”ם (שאדם חולה אינו יכול להבין ידיעת הבורא) מתקשרת לחוסר שינה. אנשים שהם “אי אפשר שיבין וידע” — אינם מבינים כשמדברים אליהם, הם מתוחים, רצים, יש להם מידות רעות — “והרבה פעמים, התירוץ הוא שהוא לא ישן מספיק.” “חלק גדול מהטיפשות של העולם נובע מזה” — מחוסר שינה.
4) סיגוף בשינה — טעות: כשאנשים חושבים שפחות שינה היא סיגוף (עבודת השם), זו טעות. “הוא פשוט מגיע מפוזר.” אדם שישן מספיק הוא מיושב — “הוא יודע מתי הוא הולך לישון, הוא יודע מתי הוא קם, הוא לא מפוזר.” עצה: מי שרוצה להסתגף, שיאכל פחות (כי אנשים בדרך כלל אוכלים יותר מדי), אבל לא יישן פחות.
5) אכילה מרובה מובילה לשינה מרובה: כשאוכלים יותר מדי, הגוף צריך יותר זמן לעכל, מה שמעייף את האדם — “בית המטבחיים של הגוף עובד” כשישנים. כך שאכילה מרובה מובילה לשינה מרובה או לפחות אנרגיה.
6) פשט ב”דיו” — “מספיק” או “מקסימום”? המילה “דיו” (מספיק לו) ניתנת לקריאה בשני אופנים: (1) שמונה שעות מספיקות — אין צורך ביותר (קריאת מקסימום), או (2) שמונה שעות הן מה שצריך — הכמות הנכונה. הנטיה היא לקריאה השניה, אבל “כן נראה מהרמב”ם שהוא הולך על מקסימום מבחינת הידיעה” — הרמב”ם חשב שאדם שרוצה להיות נוח היה ישן עשר שעות, והרמב”ם כרופא אומר ששמונה שעות מספיקות.
7) מדוע בסוף הלילה? שני טעמים: (1) מעשי: אם הולך לישון בתחילת הלילה, קם לפנות בוקר כשעוד חושך, “הוא משועמם, אין לו מה לעשות, חצי תאוותו בידו.” (2) הלכתי: צריך לקום קודם שתעלה השמש לקריאת שמע — כך שסדר השינה צריך להתאים להלכות קריאת שמע.
8) [סטיה: הקשר היסטורי — שינה עם השמש] פעם חיו אנשים יותר בטבעיות עם השמש — כשנהיה חושך, לא יכלו לבלות עם אנשים, נר היה הוצאה, אז הלכו לישון. בעולם כזה היה אדם ישן שתים עשרה שעות בחורף כשהחושך ארוך. הרמב”ם אומר: שמונה שעות מספיקות, אין צורך לישון כל זמן החושך.
—
הלכה ג (המשך): כיצד לישון — תנוחת שינה
דברי הרמב”ם: “לא יישן לא על פניו ולא על ערפו, אלא על צדו. בתחלת הלילה על צד שמאל, ובסוף הלילה על צד ימין.”
פשט: לא יישן על פניו (על הבטן) ולא על עורפו (על הגב), אלא על צדו. בתחילת הלילה על שמאל, בסוף הלילה על ימין.
חידושים והסברות:
1) “על ערפו” — רפואה או קדושה? הגמרא אומרת שאסור לישון “פרקדן” (על הגב) מטעמי קדושה (“ושום כישוי”). אולם פרק זה של הרמב”ם הוא כולו על רפואה — הוא עשה הקדמה שכל הפרק עוסק בבריאות הגוף. שיטת הרמב”ם היא שאם דבר הוא גם הלכה (מקדושה) וגם ענין בריאותי, הוא מכניסו לפרק זה. הוא מונה אותו גם כבריאות, אבל כשכותב “לא על ערפו” זה גם משום שהגמרא אומרת כן על קדושה. עוד טעם פשוט: “זה לא נאה, זה לא אנושי.”
2) מה פירוש “בתחלת הלילה” ו”בסוף הלילה”? אין פירושו שצריך לכוון שעון מעורר להתהפך באמצע הלילה. שני מהלכים: (א) אם מתעורר באמצע הלילה, יתהפך לצד השני; (ב) אולי הכוונה שכשהולך לישון בתחילת הלילה ישכב על שמאל, ואם הולך לישון בסוף הלילה ישכב על ימין. עיקר הפשט הוא שיחליף באמצע — לא לילה שלם על צד אחד.
3) מדוע לא על פנים או עורף? כשאדם שוכב על פניו, כל משקל האיברים הפנימיים תלוי על חזית הבטן — זה יוצר לחץ. וכששוכב על העורף, הכל תלוי על עמוד השדרה. על הצד המשקל מתחלק יותר.
4) האם הכוונה ללילה שלם או אפילו מעט? “על פניו ועל ערפו” פירושו שלא יישן לילה שלם כך — אבל לזמן קצר כנראה אין בעיה.
5) האם הסדר של שמאל/ימין מעכב? אם עושה להיפך — קודם ימין ואחר כך שמאל — אין בעיה. העיקר הוא רק שיחליף, לא ישכב לילה שלם על צד אחד, כי כל משקל הגוף שוכב על יד/צד אחד.
—
הלכה ג (המשך): לא לישון סמוך לאכילה, ולא לישון ביום
דברי הרמב”ם: “ולא יישן סמוך לאכילה, אלא ימתין אחר אכילה כמו שלש או ארבע שעות. ולא יישן ביום.”
פשט: לא ילך לישון מיד אחרי האכילה, אלא ימתין שלוש-ארבע שעות. ולא יישן ביום.
חידושים והסברות:
1) קשר לקודם: קודם אמר הרמב”ם שצריך לנוח אחרי האכילה (לא לישון, לא להתאמץ מאוד) — כאן הוא מוסיף שצריך להמתין שלוש-ארבע שעות לפני השינה.
2) “כמו שלש או ארבע שעות” — לא ארבע שעות ממש: “כמו” פירושו בערך — לא מיד אחרי האכילה, אבל לא דווקא ארבע שעות.
3) שינה ביום — “שינתא נשמא”: הרמב”ם אומר שלא יישן ביום. זה מתאים לגמרא שאומרת שביום יישן רק “שינתא נשמא” — תנומה קצרה. תנומה כנראה לא היתה מפריעה לרמב”ם, רק שינה ארוכה ביום.
4) [חידוש:] קשר ל”צום לסירוגין”: אם אדם ישן שמונה שעות, וארבע השעות האחרונות לפני השינה אינו אוכל — יוצא שאינו אוכל שתים עשרה שעות (ארבע שעות + שמונה שעות שינה). זה מתאים מאוד למה שהרבה אנשים יודעים היום — שצריך לאכול רק בחלון מסוים של כשמונה שעות, ושש עשרה השעות האחרות לא לאכול. הרמב”ם אולי כבר רמז על עקרון זה, אף שעדיין לא אמר כמה פעמים ביום לאכול.
—
הלכה ד: סדר המאכלים — משלשלים קודם, עוצרים אחר כך
דברי הרמב”ם: “דברים המשלשלים את בני המעים, כגון ענבים ותאנים ותותים ואגסים ואבטיחים ומיני קשואים ומיני מלפפונות — אוכלן בתחילה קודם אכילה, ולא יערבבם עם המזון. אלא שוהה מעט עד שיצא מבית הבליעה, ואחר כך אוכל מזונו.”
פשט: דברים שמרפים את המעיים (משלשלים) — כמו ענבים, תאנים, תותים, אגסים, אבטיחים, מיני קישואים ומלפפונות — יאכל אותם לפני הסעודה, לא יערבב אותם עם המזון. ימתין מעט עד שיצאו מ”בית הבליעה” (החלק העליון של מערכת העיכול), ואחר כך יאכל את מזונו.
חידושים והסברות:
1) הצד השוה של כל המשלשלים: הצד השוה של כל הפירות המנויים הוא שהם פירות לחים עם תכולת מים רבה. אבטיח מכיל כ-90% מים, ענב — כשסוחטים אותו לא נשאר כלום, זהו פרי לח.
2) מה פירוש “קשואים” ו”מלפפונות”? קישואים הם סוג של ירק/דלעת (לא הקישוא/זוקיני הרגיל שקוראים היום קישואים). מלפפונות — יש דעות שפירושו מלפפון, אחרים אומרים פלפל. אלו ירקות כלשהם שבזמן הרמב”ם היו מוכרים, אך אינם הפירות היומיומיים שלנו.
3) “אוכלן בתחילה קודם אכילה” — מה פירוש “לפני האכילה”? פירושו לפני הסעודה — כמנה ראשונה (מתאבן). לא למשל לאכול עוף עם תפוחי אדמה עם צד של קישואים — ירק הצד צריך להיאכל קודם, לא ביחד.
4) “שוהה מעט עד שיצא מבית הבליעה”: ישנם שני חלקים במערכת העיכול — החלק העליון (בית הבליעה/מעי עליון) והחלק שאחריו. ימתין עד שהמאכל המשלשל יצא מהחלק העליון, ורק אז יאכל הלאה.
5) קשר לאי-שתיה בזמן האכילה: זה מתאים לכלל הקודם שלא לשתות מיד לפני האכילה — לשתות קצת קודם. למאכלים המשלשלים יש גם הרבה לחות. אבל מצוין שזו אולי סוגיה נפרדת — כי הרמב”ם לא אמר לשתות לפני האכילה, רק אמר לא בזמן האכילה.
—
דברי הרמב”ם: “דברים שהם עוצרים את בני המעים, כגון רמונים ותפוחים חרובים… אוכלן תיכף למזון, אבל לא ירבה מהם.”
פשט: דברים שמקשים/סותמים את המעיים (עוצרים — עצירות) — כמו רימונים, תפוחים, חרובים, חבושים — יאכל אותם מיד אחרי האכילה, אבל לא הרבה.
חידושים והסברות:
1) הסדר: קודם פותחים את המעיים עם משלשלים (לפני האכילה), ואחר כך סוגרים עם עוצרים (אחרי האכילה). זהו סדר הגיוני — קודם לפתוח, אז לאכול, אז לסגור.
2) “תיכף למזון” — לפני או אחרי? “תיכף” כאן פירושו מיד אחרי האכילה — זה סוגר, זה מסיים את תהליך האכילה.
3) זיהוי הפירות: זו סוגיה קשה מהם בדיוק כל פרי: “חבושים” — לא ידוע; “כריסתומלין” — נאמר שזה מה שאנו קוראים “אגס” (אגסים), אבל אחרים אומרים ש”אגס” הוא “שיזף” (שזיף). שזיף דווקא ידוע כמשלשל, לא כעוצר — מה שמסבך יותר. הצד השוה של העוצרים הוא שהם פירות חמוצים/מרים/יבשים, הפוך מהפירות הלחים המשלשלים.
4) “אבל לא ירבה מהם”: לא לאכול יותר מדי מהעוצרים — רק מספיק לסגור, לא יותר.
—
הלכה ד (המשך): סדר מאכלי בשר — הקל קודם
דברי הרמב”ם: “כשירצה אדם לאכול בשר עוף ובשר בהמה כאחד, אוכל בתחילה בשר עוף… וכן ביצים ובשר עוף, אוכל ביצים תחילה. בשר בהמה דקה ובשר בהמה גסה, אוכל בשר דקה תחילה. לעולם יקדים אדם דבר הקל ויאחר הכבד.”
פשט: כשאוכל סוגי בשר שונים, תמיד יתחיל בקל יותר (קל לעיכול) ויסיים בכבד יותר. ביצים לפני עוף, עוף לפני בהמה, בהמה דקה לפני בהמה גסה.
חידושים והסברות:
הכלל: “לעולם יקדים אדם דבר הקל ויאחר הכבד” — הגוף יתחיל להיות פעיל בעיכול עם מאכלים קלים, ורק אז יכניס כבדים יותר. זהו עקרון כללי שעובר דרך כל סדר האכילה.
—
הלכה ד (המשך): אכילה לפי מזג האוויר — קיץ וחורף
דברי הרמב”ם: “ובימות החמה אוכל מאכלים הקרים, ולא ירבה בתבלין, ואוכל את החומץ. ובימות הגשמים אוכל מאכלים החמים, ומרבה בתבלין, ואוכל מעט מן החרדל ומן החלתית.”
פשט: בקיץ יאכל מאכלים קרים/מקררים, מעט תבלינים, וחומץ (שמקרר). בחורף יאכל מאכלים חמים, יותר תבלינים, חרדל (מוסטרד) וחלתית (דברים חריפים) — כי דברים חריפים מחממים את הגוף מבפנים.
חידושים והסברות:
1) האם זה נוגע בימינו עם מיזוג אוויר? הרמב”ם מדבר על מצב שבו הגוף ממש מחומם מיום שלם של חום — אז צריך לקרר מבפנים דרך מאכלים קרים. אבל היום, כשיושבים כל היום במיזוג אוויר, אולי זה לא כל כך נוגע — “לפחות” למי שאינו עובד בחוץ. לילדים שרצים בחוץ אולי כן נוגע.
2) אולי הרמב”ם לא היה רוצה שיישבו כל היום במיזוג אוויר: הרמב”ם מדבר על אנשים שמזיעים קצת במהלך היום — הגוף נוצר כך שיהיה חם בקיץ וקר בחורף. אולי אורח החיים של מיזוג אוויר כשלעצמו אינו אידיאלי לפי שיטת הרמב”ם.
3) התאמה לפי האקלים: יש להתאים את האוכל לפי האקלים — במקום חם יאכל דברים קרים, ולהיפך. אין זו גזירת הכתוב, אלא תלוי במציאות האמיתית.
4) הקשר היסטורי — מאכלי חורף: פעם, בחורף, אכלו מאכלים כבושים עם תבלינים — כי אם רצו תפוח בחורף, היו צריכים לכבוש אותו. זה התאים באופן טבעי לעצת הרמב”ם. היום, ברוך השם, יש כל המאכלים כל השנה — אבל כלל הרמב”ם נשאר: “ובדרך זו הולך.”
—
הלכה י: מאכלים ש”רעים ביותר עד מאוד” — לעולם לא לאכול
דברי הרמב”ם: “יש מאכלים שהם רעים ביותר עד מאוד, וראוי לאדם שלא לאכלן לעולם. כגון הדגים הגדולים המלוחים הישנים, והגבינה המלוחה הישנה, והכמהין והפטריות, ובשר המליח הישן, ויין מגתו, ותבשיל ששהה עד שנדף ריחו, וכן כל מאכל שריחו רע או מר ביותר — הרי אלו לגוף כמו סם המות.”
פשט: הרמב”ם מונה רשימת מאכלים שתמיד רעים לגוף — דגים גדולים מלוחים ישנים, גבינה מלוחה ישנה, פטריות, בשר מלוח ישן, יין שלא תסס, תבשיל שהתקלקל, וכל דבר שריחו רע או מר מאוד — אלו כסם המוות לגוף.
חידושים והסברות:
1) מילת המפתח היא “ישנים” (ישן): הרמב”ם אינו מתכוון לסוג דג ספציפי, אלא לדרך ההכנה — דגים שאוכלים אותם על ידי המל
חתם לזמן ארוך. כל שלוש הקטגוריות — דגים, גבינה, בשר — יש להן אותה בעיה: הם ישנים ומלוחים. עיקר החיסרון הוא תהליך השימור של פעם, שלא היה משומר היטב כמו היום עם בקרת חיידקים מודרנית.
2) “הדגים הגדולים” — מדוע דגים גדולים? דגים קטנים כל אחד יכול היה לתפוס בנהר המקומי שלו, אבל דגים גדולים הביאו ממרחק, ולא היו טריים. זו סיבה מעשית מדוע דגים גדולים היו גרועים יותר.
3) “הכמהין והפטריות” — פטריות: היום מונים הרבה פטריות בין מאכלים בריאים, אבל הרמב”ם מדבר על פטריות מסוכנות — כי פעם אדם ליקט פטריות בחוץ והיה מסוכן (זנים רעילים). היום קונים בחנות זן מסוים, אבל פעם זו היתה סכנה ממשית. הרמב”ם אומר שייקח רק מין אחד של פטריות עם “עדות יודעים” (עדות מומחים).
4) “יין מגתו” — יין שלא תסס (מיץ ענבים): הרמב”ם אומר שיין שעדיין לא תסס הוא רע. [סטיה: הערה הומוריסטית — “מיץ ענבים הוא בחינה של יהדות רפורמית” — כי פעם לא היה מיץ ענבים, רק יין.]
5) “תבשיל ששהה עד שנדף ריחו” — דברים מקולקלים: לא היו מקררים אז, כך שאוכל שעמד התקלקל.
6) [סטיה: גווינות] — יש אנשים שמקילים על גווינות (מאכלים מיושנים/מותססים) שיש להם ריח חזק — זה נכנס לקטגוריית הרמב”ם של מאכלים ישנים בעלי ריח רע.
—
הלכה י (המשך): מאכלים ש”רעים” אבל לא כל כך גרועים — לאכול “מעט מעט”
דברי הרמב”ם: “ויש מאכלות שהם רעים, אבל אינם כראשונים… ראוי לאדם שלא לאכול ממנו אלא מעט, ולא ירגיל עצמו לאכול מזונות מהם, או לאכול מזונות תמיד. כגון דגים גדולים, וגבינה, וחלב ששהה אחר שנחלב ארבע ועשרים שעות, ובשר שורים גדולים ותישים גדולים, והפול והעדשים, והספיר, ולחם שעורים, ולחם מצה, והקרוות, והחציר והבצלים, והשומים, והחרדל, והצנון… כל אלו מאכלים רעים הם. אין ראוי לאדם לאכול מאלו אלא מעט מעט בימות הגשמים. ובימות החמה לא יאכל מהם כלל.”
פשט: קטגוריה שניה של מאכלים — רעים, אבל לא כל כך רעים כמו הרשימה הראשונה. מהם מותר לאכול לפעמים, מעט בכמות ומעט בתדירות. בחורף מותר לאכול, בקיץ לא כלל.
חידושים והסברות:
1) שיטת ה”תיבות” של הרמב”ם: הקטגוריזציה של הרמב”ם היא מאוד הלכתית ומעשית — הוא יוצר “תיבות” ברורות: (1) לעולם לא לאכול, (2) לפעמים מעט, (3) פחות גרוע. זה טוב יותר מתזונה מודרנית שאומרת סתם “אכלו כל יום שלושה דברים” בלי רזולוציה כזו עדינה.
2) “מעט מעט” — הגבלה כפולה: הרמב”ם מתכוון גם מעט בכמות, גם מעט בתדירות — “פעם בזמן מותר מזה קצת.”
3) מאכלים ספציפיים:
– “דגים גדולים” — לא ידוע בדיוק אילו דגים.
– “חלב ששהה כ”ד שעות” — חלב ישן, לכאורה כי פעם לא היה פסטור טוב.
– “בשר שורים גדולים ותישים גדולים” — בשר של שוורים גדולים ותיישים גדולים.
– “הפול והעדשים והספיר” — סוגי קטניות (שעועית/עדשים). הרמב”ם אומר שאת אלה לעולם לא יאכל — לא בקיץ ולא בחורף.
– “לחם שעורים” — לחם משעורה.
– “לחם מצה” — לחם שלא נאפה היטב. באופן כללי אומר הרמב”ם שלא לאכול מצות (חוץ מפסח, כמובן).
– “הקרוות” — כרוב.
– “החציר והבצלים והשומים” — בצל ושום: קושיה: בהרבה מקורות אחרים כתוב ששום הוא מאכל בריא מאוד! תירוץ: הרמב”ם אינו מתכוון שיאכל סעודה שלמה של שום — שום כתבלין מעט זה טוב, אבל הרמב”ם לא רצה שבכל סעודה יהיה שום. [סטיה: “כשבני ישראל יצאו ממצרים… התגעגעו על הבצלים והחציר והשומים של מצרים” — הם לא הכירו את הרמב”ם.]
– “חרדל” — מוסטרד. “צנון” — צנון.
– “הדלועים” (דלעת/סקווש): יוצא מן הכלל — “אוכלים מהם מעט בימות החמה” — רק מעט בקיץ.
4) קושי בזיהוי המאכלים: הרבה מהמאכלים קשים לזיהוי כי (א) אינם בלשון הקודש, (ב) המפרשים נותנים שמות לטיניים שאינם השמות שמשתמשים בהם בחנות, (ג) הרבה מהמאכלים אינם מצויים במטבח שלנו.
—
הלכה י (המשך): מאכלים ש”רעים” אבל עוד פחות גרועים — לא לאכול הרבה
דברי הרמב”ם: “ויש מאכלות שהם רעים [אבל לא כל כך גרועים]… כגון עוף המים, ובני יונה הקטנים, והתמרים, ולחם קלוי בשמן, או לחם שנילוש בשמן, והסולת שניפו אותה כל צרכה עד שלא נשאר בה ריח מורסן, והציר והמורייס… אין ראוי להרבות מאכילת אלו.”
פשט: קטגוריה שלישית — מאכלים רעים אבל לא כל כך גרועים כמו הקודמים. לא לאכול הרבה מהם.
חידושים והסברות:
1) מאכלים ספציפיים:
– “עוף המים” — ברווזים (ברווז/עוף מים).
– “בני יונה הקטנים” — גוזלים קטנים.
– “תמרים” — תמרים — מתוקים מאוד.
– “לחם קלוי בשמן” ו”לחם שנילוש בשמן”: שתי סיבות מדוע לחם יכול להיות רע — (1) כי הוא מטוגן בשמן, (2) כי לשים אותו עם שמן. זה נשמע כמו “עוגיות כאלה, מאפים שמנים כאלה.”
– “הסולת שניפו אותה כל צרכה עד שלא נשאר בה ריח מורסן” — קמח לבן: דבר חשוב — קמח לבן שהוציאו ממנו לגמרי את הסובין הוא רע, כי הסובין עוזרים ליציאה (לעיכול).
– “הציר והמורייס” — רטבי דגים (רוטב דגים/ציר).
2) כל הרשימה — “דברים שהם טובים מדי קצת”: הקטגוריה השלישית של הרמב”ם היא למעשה דברים שהם עדינים/עשירים מדי — מתוקים מדי (תמרים), שמנים מדי (לחם עם שמן), מזוקקים מדי (קמח לבן). זה לא “רע” במובן של מקולקל, אלא “רע” כי טוב מדי.
—
הלכה י (המשך): פירות האילנות — לא לאכול יותר מדי פירות
דברי הרמב”ם: “לעולם יאכל אדם עצים ופירות של אילנות… ואין אוכלין מהם אלא מעט, ואף על פי שהם יבשים, וכל שכן כשהם רטובים. אבל קודם שיגמרו כל צרכן הרי הן לגוף כחרבות.”
פשט: לא לאכול יותר מדי פירות עצים. אפילו פירות יבשים יאכל רק מעט, ופירות טריים לחים — עוד פחות. פירות שעדיין לא הבשילו לגמרי הם כחרבות לגוף.
חידושים והסברות:
1) חרובים תמיד רעים: “וכן החרובים רעים לעולם” — חרובים כמעט לעולם אינם טובים לאדם, חוץ ממצב חירום.
2) אנשים בימינו אינם מסכימים עם הרמב”ם: זו אחת ההלכות שאנשים בימינו כותבים נגד הרמב”ם. ה”יד פשוטה” מביא שהרמב”ם לקח זאת מרופאי זמנו. אבל לא ברור אם זה עדיין נכון היום.
3) המציאות השתנתה: הפירות שלנו עוברים כבר שנים רבות של מניפולציה כימית של זרעים, ויתכן שהפירות היום טובים יותר או גרועים יותר.
4) הרמב”ם מדבר על סוגי פירות ספציפיים — מה שחכמים קוראים “פירות האילנות” — שיש בהם מרירות מסוימת.
—
הלכה י (המשך): תאנים, ענבים, שקדים — תמיד טובים
דברי הרמב”ם: “והתאנים והענבים והשקדים טובים לעולם, בין רטובים בין יבשים, ויאכל אדם מהם כל צרכו.”
פשט: תאנים, ענבים ושקדים תמיד בריאים — בין טריים בין יבשים — ואפשר לאכול מהם כמה שצריך.
חידושים והסברות:
1) שלושת הפירות אינם נכללים באזהרה הקודמת נגד פירות האילנות. הם טובים מכל שאר הפירות.
2) אפילו הפירות הטובים לא יהיו המאכל העיקרי — לא לאכול “בעיקר” פירות.
—
הלכה י (המשך): דבש ויין — טוב לזקנים, רע לקטנים
דברי הרמב”ם: “הדבש והיין רע לקטנים ויפה לזקנים, וכל שכן בימות הגשמים.”
פשט: דבש ויין אינם טובים לילדים, אבל כן טובים לזקנים, במיוחד בחורף.
חידושים והסברות:
מקושר לפסוק על “נוחם” — שיין ודבש נותנים נחמה וחום לזקנים.
—
הלכה י (המשך): בקיץ אוכלים פחות מבחורף
דברי הרמב”ם: “וצריך אדם לאכול בימות החמה שני שליש מה שהוא אוכל בימות הגשמים.”
פשט: בקיץ יאכל אדם שני שלישים ממה שאוכל בחורף.
חידושים והסברות:
1) מדוע פחות בקיץ? בחורף הגוף צריך יותר חום, לכן צריך לאכול יותר. בקיץ שבעים מהר יותר.
2) קושיה מימינו: היום אנשים הרבה יותר פעילים פיזית בקיץ — מה שלכאורה אמור לומר שצריך לאכול יותר בקיץ. אבל הרמב”ם אומר להיפך. כשפעילים פיזית הגוף מעבד יותר את האוכל, אבל כלל הרמב”ם נשאר.
3) כיצד מתאים לכלל הקודם? הרמב”ם אמר קודם שיפסיק לאכול רבע לפני שהוא שבע. עכשיו אומר שבקיץ יאכל שני שלישים מהחורף. אלו שני דינים נפרדים: (1) הכלל של להפסיק רבע לפני השובע — זה כלל על כל ארוחה; (2) הכלל של שני שלישים בקיץ — זה כלל על הכמות הכוללת של אכילה בין עונות השנה.
—
הלכה יא: “הרי זה גיבור” — כובש את יצרו
דברי הרמב”ם: “ואדם שהוא חכם וכובש את יצרו, לא ימשך אחר תאוותו, ולא יאכל מכל הנזכרים כלום אלא אם נצרך להם לרפואה — הרי זה גיבור.”
פשט: אדם חכם שכובש את יצרו (= תיאבון לדברים מתוקים/עשירים) ואינו אוכל מכל המאכלים הרעים שנמנו אלא לרפואה — הרי זה גיבור.
חידושים והסברות:
1) “חכם” ו”כובש את יצרו” — שתי מעלות: הרמב”ם אינו אומר רק שהוא צדיק, אלא שהוא חכם — כי הוא אדם נבון שאינו משטה את עצמו בשביל מעט ההנאה של התשוקה. הוא חכם כי הוא מבין, והוא כובש את יצרו כי הוא פועל בהתאם.
2) “הרי זה גיבור” — גיבור בגוף וגיבור בנפש: האדם נעשה גיבור בנפש (לא איבד את כיבוש יצרו), ואחר כך נעשה גם גיבור בגוף — הוא הולך להיות חזק, הוא הולך להיות בריא. הרמב”ם מחבר כאן את מושג המוסר של “איזהו גיבור הכובש את יצרו” (אבות ד:א) עם התוצאה המעשית של בריאות טובה.
3) “שמח בחלקו”: הוא שמח באוכל שכן בריא עבורו — אינו צריך יותר.
4) “אלא אם נצרך להם לרפואה”: הרמב”ם משאיר פתוח שלצרכי רפואה מותר לאכול אפילו מהמאכלים הרעים.
5) הגישה המעשית של הרמב”ם: הרמב”ם הוא מאוד מעשי — אינו אומר שהכל אסור, אלא נותן קטגוריות ברורות: (1) לעולם לא, (2) לפעמים מעט, (3) לא יותר מדי. “אף אחד לא ייפגע מזה” — זה לא בלתי ריאלי.
—
הלכה יב: מעיו רפים — כלל גדול ברפואה
דברי הרמב”ם: “ולא ישתדל אדם שיהיו מעיו רפויים כל ימיו… ויהא קרוב לשלשול מעט. וזה כלל גדול ברפואה: כל זמן שהרעי נמנע או יוצא בקושי, חלאים רעים באים.”
פשט: אדם ידאג תמיד שמעיו יהיו רכים — שיוכל לצאת בקלות. זהו “כלל גדול ברפואה” — כשהיציאה נעצרת או יוצאת בקושי, באות מחלות רעות.
חידושים והסברות:
1) עצה לאדם צעיר עם עצירות: “אם היה בחור, יאכל מלוחים שלוקים מתובלים בשמן ובתבלין ומרק בכל בוקר, וישתה מי שלקתן.” — יאכל “מלוחים” (סוג ירקות ספציפי, לא “דברים מלוחים”) שמבושלים קצת (שלוקים), עם שמן ותבלין, כל בוקר, וישתה את מי הבישול.
2) מחלוקת מפרשים על “שלוקים”: אחד המפרשים אומר ש”שלוקים” פירושו לא מבושלים עם תבלינים, אלא מבושלים פשוט במים. אבל את המלוחים עצמם יאכל עם שמן או עם מלח, בלי לחם.
3) “או ישתה מי שלק של תרדין או כרוב בשמן ומלח”: סתירה לכאורה — הרמב”ם אמר קודם שכרוב אינו טוב לאכילה, וכאן מביא אותו כרפואה. אין זו סתירה — הרמב”ם אמר שזו רפואה, לא מאכל רגיל.
4) מדוע זה עוזר? ירקות מכילים הרבה סיבים תזונתיים, שעוזרים למערכת העיכול.
5) עצה לאדם מבוגר: “אם היה זקן, ישתה דבש מוסך במים חמים בבוקר, וישהה כמו ארבע שעות, ואחר כך יאכל סעודתו.” — ישתה דבש עם מים חמים בבוקר, ימתין ארבע שעות, ואחר כך יאכל סעודתו. זה מתאים לכלל הקודם שדבש טוב לזקנים.
6) שלושה-ארבעה ימים: “ויעשה כן יום אחר יום שלשה או ארבעה ימים עד שתתרפה מעיו” — יעשה כן שלושה-ארבעה ימים רצופים עד שהמעיים יתרככו.
—
הלכה יג: הכלל הגדול — פעילות גופנית, לא יותר מדי אכילה, מעיו רפים
דברי הרמב”ם: “עוד כלל אחר אמרו בבריאות הגוף: כל זמן שאדם מתעמל ויגע הרבה, ואינו שבע, ומעיו רפים — אין חולי בא עליו וכחו מתחזק, אפילו אכל מאכלות רעות.”
פשט: כשאדם מקיים שלושה דברים יחד — (1) עושה הרבה פעילות גופנית, (2) אינו אוכל עד שהוא שבע לגמרי, (3) מעיו רכים — לא באה עליו מחלה וכוחו מתחזק, אפילו אכל מאכלים רעים.
חידושים והסברות:
שלושת הכללים חשובים יותר ממאכלים ספציפיים: מי שמקפיד מאוד לא לאכול בצל כי “איזה צדיק אמר,” ידע שחשובים יותר שלושת הכללים: פעילות גופנית, לא יותר מדי אכילה, ומעיים רכים. זהו עיקר הבריאות.
—
הלכה יג (המשך): להיפך — ישיבה, עצירה, חוסר פעילות
דברי הרמב”ם: “וכל מי שיושב לבטח ואינו מתעמל, או מי שמעצר נקביו, או מי שמעיו קשים — אפילו אכל מאכלות טובים ושמר עצמו על פי הרפואה, כל ימיו יהיו מכאובים וכחו תשוש.”
פשט: להיפך — מי שיושב בשקט בלי פעילות גופנית, או מעכב את עצמו מלצאת, או מעיו קשים — אפילו אוכל את המאכלים הטובים ביותר — תמיד יהיו לו כאבים וכוחו יהיה חלש.
חידושים והסברות:
1) “יושב לבטח” — לא חי: “יושב לבטח” פירושו מי שאינו חי באופן פעיל — יושב בשקט, אינו זז.
2) “מעצר נקביו” — סכנה: מי שמעכב את עצמו מלצאת נמצא בסכנה.
—
הלכה יד: אכילה גסה — סם המוות
דברי הרמב”ם: “אכילה גסה לגופו של כל אדם כסם המות, והיא עיקר לכל החלאים. רוב החלאים הבאים על האדם אינם אלא או מפני מאכלים רעים, או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלים טובים.”
פשט: אכילה גסה (אכילה מרובה) היא כסם המוות לכל אדם, והיא עיקר כל המחלות. רוב המחלות באות משתי סיבות: (1) מאכלים רעים, או (2) אכילה מרובה, אפילו ממאכלים טובים.
חידושים והסברות:
1) מהי “אכילה גסה”? יכולה לפרש אכילה מהירה בלי לעיסה, אבל בעיקר פירושה אכילה מרובה. זהו לשון חכמים. “היום קוראים לזה אכילה” — כלומר, מה שאנשים קוראים “אכילה” רגילה היא למעשה כבר “אכילה גסה.”
2) אפילו כשהפסיק לפני שהוא שבע: יתכן שהפסיק רבע לפני שהוא שבע (כפי שהרמב”ם ציווה קודם), אבל עצם אופן האכילה — מהיר, בלי לעיסה, גס — גם הוא אכילה גסה.
—
הלכה יד (המשך): הפסוק “שומר פיו ולשונו”
דברי הרמב”ם: “הוא שאמר שלמה בחכמתו: שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. כלומר, שומר פיו — מלאכול מאכל רע או מלשבוע, ולשונו — מלדבר אלא בצרכו.”
פשט: פסוקו של שלמה המלך מתפרש: “שומר פיו” — שומר את פיו ממאכלים רעים או
מאכילה עד שובע; “ולשונו” — שומר את לשונו מלדבר יותר מהנצרך.
חידושים והסברות:
1) הפה הוא מקור רוב הבעיות: הקבלה יפה: הפה הוא המקור לרוב הבעיות — הן פיזית (אכילה מרובה או מאכלים רעים) הן חברתית (דיבור מרובה או דברים רעים). זה מחבר את הלכות בריאות הגוף של הרמב”ם בחזרה לפרקים הקודמים על מידות, שם דיבר בחוזקה שלא לדבר יותר מדי.
2) “צרות נפשו” — משמעות כפולה: “נפשו” כאן אינו דווקא נשמה, אלא גם הגוף. “צרות נפשו” פירושו הן צרות לגופו (מחלות מאכילה מרובה), הן צרות חברתיות (שונאים, להיראות כשוטה — מדיבור מרובה).
3) קשר בין אכילה לדיבור: כשם שהרמב”ם הזהיר בפרקים קודמים בחוזקה שלא לדבר יותר מדי (כולל לשון הרע, דברים בטלים), כך גם באכילה — או שאוכלים יותר מדי, או שאוכלים מאכלים רעים. בדיבור — או שמדברים יותר מדי, או שמדברים דברים רעים.
—
הלכה טו: דרך הרחיצה — כיצד לרחוץ
דברי הרמב”ם: “דרך הרחיצה, שיכנס אדם למרחץ משבעה ימים לשבעה ימים. ולא יכנס סמוך לאכילה ולא כשהוא רעב, אלא כשיחל המזון להתעכל. ורוחץ כל גופו בחמין שאין הגוף נכוה בהן, וראשו בלבד בחמין שהגוף נכוה בהן. ואחר כך ירחץ גופו בפושרין, ואחר כך בפושרין מן הראשונים, עד שירחץ בצונן. ולא יעביר על ראשו לא פושרין ולא צונן.”
פשט: ייכנס למרחץ פעם בשבוע. לא מיד אחרי אכילה ולא כשרעב, אלא כשהמזון מתחיל להתעכל. ירחץ כל גופו במים חמים (לא כל כך חמים שנכווה), אבל את ראשו מותר לרחוץ במים חמים יותר. אחר כך ירד בהדרגה — פושרים, עוד יותר קרירים, עד צוננים. אבל על הראש לא ישפוך לא פושרים ולא צוננים.
חידושים והסברות:
1) מרחץ לעומת מקלחת: “מרחץ” אינו מקלחת פשוטה. מרחץ הוא תהליך שלם — מקדישים זמן, עוברים דרך מים חמים וקרים. בעיקר זו חוויה דומה למקווה.
2) מדוע הראש מותר בחם יותר: הטעם הפשוט הוא שלראש יש שיער, וצריך מים חמים יותר כדי לרחוץ דרך השיער. “ראשו” פירושו שערו — אולי הזקן או שער הראש. זה מסביר מדוע מותר חם יותר על הראש (כי רוחצים את השיער), אבל לא לשפוך קרים או פושרים על הראש (כי זה רע לראש עצמו).
3) הירידה ההדרגתית לקור: לא לקפוץ פתאום למים קרים — זה “הלם לגוף.” רק בהדרגה להגיע לקור.
4) נגד טרנד ה”צלילה לקור”: הרמב”ם לכאורה אינו חסיד של ה”דלי קרח” / “צלילה לקור” המודרני. הוא אומר שבחורף לא ירחץ במים קרים. אבל “לכאורה היום המציאות אחרת” — בפשטות הרמב”ם מדבר על כך שלא יתקרר.
5) מתי ללכת למרחץ: ילך רק כשהגוף מזיע ומרגיש מותש מעבודה — “כשיזיע ויפוג כל גופו.”
—
הלכה טו (המשך): בודק עצמו — עשר פעמים ביום לצאת
דברי הרמב”ם: “ובודק אדם את עצמו קודם שיכנס למרחץ ואחר שיצא… קודם אכילה ואחר אכילה… קודם בעילה ואחר בעילה… קודם שיגע ויתעמל ואחר שיגע… קודם שישן וכשיקיץ. בכללן עשר פעמים ביום.”
פשט: אדם יבדוק אם צריך לצאת לנקביו לפני ואחרי חמישה דברים: מרחץ, אכילה, בעילה, יגיעה/התעמלות ושינה — ביחד עשר פעמים ביום.
חידושים והסברות:
1) לא דווקא כל עשר כל יום: כי לא כל יום הולכים למרחץ, ולא כל יום יש בעילה — אז לא כל עשר הפעמים רלוונטיות כל יום. אבל הכלל הוא שבכל אחת מחמש הפעילויות יבדוק לפני ואחרי.
2) הטעם: כשעושים פעילות גופנית או הולכים למרחץ, זה יכול לעכב את הגוף מלצאת, או “לדחוף” ולגרום להשפעה הפוכה על הגוף. לכן ידאג קודם לצורך.
—
הלכה טו (המשך): אחרי היציאה מהמרחץ
דברי הרמב”ם: “כשיצא אדם מן המרחץ ילבוש בגדיו ויכסה ראשו בבית החיצון, כדי שלא יתקרר פתאום… ואפילו בימות החמה צריך להזהר שלא יצא מהר. וישהה אחר שיצא עד שתשקוט נפשו וינוח גופו ותסור החמימות, ואחר כך יאכל. ואם ישן מעט כשיצא מן המרחץ קודם אכילה, הרי זה יפה עד מאד.”
פשט: אחרי היציאה מהמרחץ ילבש בגדיו ויכסה ראשו עוד בפנים, לא ייצא מיד החוצה — אפילו בקיץ, כי האוויר בחוץ קריר יותר מבמרחץ. ימתין עד שהגוף נרגע, ורק אז יאכל. ואם ישן מעט אחרי המרחץ לפני האכילה — זה “יפה עד מאד.”
חידושים והסברות:
שינה אחרי המרחץ לעומת לא לישון ביום: סתירה לכאורה — קודם אמר הרמב”ם שלא יישן ביום, אבל כאן מתיר שינה אחרי המרחץ. התירוץ הוא שאחרי תהליך כבד כמו מרחץ זה שונה — הגוף צריך לנוח.
—
הלכה טו (המשך): לא לשתות מים קרים אחרי המרחץ
דברי הרמב”ם: “לא ישתה אדם מים קרים כשיצא מן המרחץ, ואין צריך לומר שלא ישתה במרחץ. ואם צמא כשיצא ואינו יכול למנוע עצמו, יערב המים ביין או בדבש וישתה.”
פשט: לא ישתה מים קרים כשיוצא מהמרחץ, ובמרחץ עצמו ודאי שלא. אם צמא מאוד, יערב את המים ביין או בדבש.
חידושים והסברות:
הגוף “מבולבל” — בפנים קר ובחוץ חם — ומים קרים יכולים להזיק.
—
הלכה טו (המשך): סיכה בשמן
דברי הרמב”ם: “ואם סך ושמן במרחץ בימות הגשמים אחר שישטוף, הרי זה טוב.”
פשט: אם מורח שמן על גופו במרחץ בחורף אחרי השטיפה — הרי זה טוב.
—
הלכה טז: הקזת דם
דברי הרמב”ם: “לא ירגיל אדם עצמו להקיז דם תמיד, ולא יקיז דם אלא אם יהיה צריך לו ביותר. ולא יקיז לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אלא בימי ניסן ומעט בימי תשרי. מאחר חמשים שנה לא יקיז כלל. ולא יקיז אדם דם ויכנס למרחץ באותו היום. וכן לא יקיז ויצא לדרך, ולא ביום שבא מן הדרך. ויאכל וישתה ביום ההקזה פחות ממה שהוא רגיל. וינוח ביום ההקזה, ולא יעמול ולא יתעמל.”
פשט: לא יקיז דם לעתים קרובות — רק כשצריך מאוד. רק פעמיים בשנה: בניסן ומעט בתשרי. אחרי גיל חמישים — כלל לא. באותו יום של הקזה לא ייכנס למרחץ, לא ייצא לדרך, לא יבוא מהדרך. יאכל וישתה פחות מהרגיל, ינוח, לא יעבוד קשה.
חידושים והסברות:
1) הרמב”ם גם לא היה “חסיד גדול” של הקזת דם: הרמב”ם עצמו לא היה חסיד גדול של הקזת דם — הוא כותב זאת עם הגבלות.
2) ניסן ותשרי — הקבלה לתרומת דם בימינו: בהומור מצוין שהיום אפשר להיות “יוצא” את שתי העונות כשתורמים דם.
3) הטעם שלא ללכת למרחץ או לדרך: הקזת דם לוקחת כוח, וצריך להיזהר שהגוף לא ייחלש עוד יותר.
4) סתירה עם הגמרא: בגמרא היה מנהג לאכול סעודה גדולה אחרי הקזת דם — כדי “למלא מחדש” את הדם. הרמב”ם אומר לאכול פחות. הרמב”ם אינו מתכוון שלא יאכל כלום — רק לא סעודה גדולה. אוכלים משהו “להחזיר קצת את הכוח,” אבל לא מגזימים. (זה מושווה לתרומת דם בימינו, שמקבלים מיד אחריה משהו לאכול.)
—
הלכה יז-יח: תשמיש המטה — שכבת זרע
דברי הרמב”ם: “שכבת זרע היא כח הגוף וחייו ומאור עיניו. וכל זמן שתצא ביותר, הגוף בלה וכחו כלה וחייו אובדים. הוא שאמר שלמה בחכמתו: ‘אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ, וּדְרָכֶיךָ לַמְחוֹת מְלָכִין’ (משלי לא, ג).”
פשט: שכבת זרע היא כוח הגוף, חייו ומאור עיניו. ככל שיוצאת יותר מדי, הגוף בלה, כוחו כלה וחייו אובדים.
חידושים והסברות:
1) קשר להלכה קודמת: בפרק קודם כבר אמר הרמב”ם “ולא יוליך שכבת זרע אלא כשיצטרך להוצאת הזרע” — יש מידה מסוימת שצריכה לצאת, אבל לא יותר מדי.
2) “למחות מלכין” — משמיד מלכים: הפסוק מתפרש ש”דרכיך” (דרכיך) לא יהיו “למחות מלכין” — דברים שמוחים (משמידים) מלכים. הרמב”ם מביא את הפסוק דווקא כי למלך יש יותר הזדמנות להגזים — יכול להיות לו אלף נשים כשלמה. לאדם רגיל עם אשה אחת זה פחות נוגע.
3) הקשר היסטורי: הרמב”ם חי בארצות ערב שבהן היה מנהג של נשים רבות. הוא אף כתב מכתב (הנחיה רפואית) לאחד הסולטנים שהיו לו אלף נשים.
—
הלכה יח (המשך): התוצאות הנוראות של “כל השוטה בבעילה”
דברי הרמב”ם: “כל השוטה בבעילה — זקנה קופצת עליו, וכחו תשש, ועיניו כהות, וריח רע נודף מפיו ומשחיו, ושער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושרות, ושער זקנו ושחיו ושער רגליו רבה, ושיניו נופלות, והרבה כאבים חוץ מאלו באים עליו.”
פשט: מי שמבזבז את עצמו בבעילה — זקנה קופצת עליו, כוחו נחלש, עיניו כהות, ריח רע יוצא מפיו ומבית שחיו, שער ראשו וגבותיו וריסיו נושרים, אבל להיפך — שער הזקן, בית השחי והרגליים גדל יותר מדי, שיניו נופלות, והרבה כאבים נוספים באים עליו.
חידושים והסברות:
1) “שוטה” אינו שוטה: “כל השוטה בבעילה” אינו פירושו שהוא שוטה — זהו לשון של בזבוז (עושה זאת לעתים קרובות מדי, מבזבז את כוחו).
2) “אחד מאלף”: “אמרו חכמי הרופאים: אחד מאלף מת בשאר חלאים, ואלף מרוב תשמיש.” זו כנראה גוזמא (הגזמה), כי הרמב”ם עצמו אמר קודם שרוב המחלות קשורות לאכילה. לכאורה, האנשים שמתים מ”רוב תשמיש” גם אינם “פרושים גדולים בענין אכילה” — אז הדברים הולכים ביחד.
3) לא אדם צעיר: הרמב”ם אינו מדבר על אברך רגיל שנוהג כראוי “מתוך ברירה” — הוא מדבר על משהו מוגזם, על מצב כמו מלך עם אלף נשים.
—
הלכה יט: מתי וכיצד — תשמיש המטה
דברי הרמב”ם: “וצריך אדם ליזהר בדבר זה אם רוצה לחיות בטובה. ולא יבעול אלא כשימצא גופו בריא וחזק ביותר, ומתקשה הרבה שלא לדעתו, ומסיח עצמו לדבר אחר ועדיין הוא מתקשה… וימצא כובד ממתניו ולמטה, כאילו חוטי הביצים נמשכים ובשרו חם.”
פשט: הרמב”ם מציב סימנים ברורים מתי הגוף באמת דורש תשמיש: יהיה בריא וחזק, יהיה לו קישוי שלא לדעתו — אפילו כשמסיח דעתו לדבר אחר, ירגיש כובד ממתניו ולמטה.
חידושים והסברות:
1) כל זה הוא “מבחינת רפואה”: הרמב”ם מדבר כאן לא על הלכות עונה (מצות שלום בית), אלא על מה שבריא לגוף. בהלכות עונה יש כללים אחרים מתי צריך לבעול, לפי מצות עונה. כאן הכל רק רפואה.
2) משל למצה: כשם שאסור לאכול מצה ערב פסח, אבל בפסח עצמו חייבים לאכול — כך גם בתשמיש, כשמדברים רק מרפואה אומרים פחות, אבל כשזו מצוה זה אחרת.
—
הלכה יט (המשך): מתי לא לבעול
דברי הרמב”ם: “לא יבעול לא עומד ולא יושב, ולא בבית המרחץ, ולא ביום שנכנס למרחץ, ולא ביום הקזה, ולא ביום יציאה לדרך, ולא ביום הכניסה מן הדרך, ולא לפניהם ולא לאחריהם.”
פשט: לא יבעול בעמידה או בישיבה, לא במרחץ, לא ביום שנכנס למרחץ, לא ביום הקזת דם, לא ביום שיוצא לדרך, לא ביום שחוזר מהדרך.
חידושים והסברות:
קושיה גדולה: יום יציאה לדרך לעומת הלכות עונה:
– קושיה: הרמב”ם בהלכות עונה אומר שיש מצות עונה של “פוקדה” ביום יציאה לדרך — צריך “לפקוד” את אשתו לפני שיוצא. כיצד מתאים עם הרמב”ם כאן שאומר שלא לבעול ביום יציאה לדרך?
– תירוץ: הרמב”ם אכן אינו מביא את ההלכה של ביאה ביום יציאה לדרך. כי לפי הרמב”ם “פוקדה” אינו דווקא ביאה — פירושו שיהיה קרוב אליה, ידבר עמה, יבלה עמה. אינו דווקא עצם התשמיש. רבינו תם גם אמר כך.
– עוד תירוץ: הרמב”ם מדבר כאן כדין ברפואה, לא כהלכה. ו”דרך” יכולה להיות הרבה רמות — כאן מדובר בדרך שהולכים ברגל ומתייגעים. אי אפשר באמת לשאול קושיות כאלה מרפואה על הלכה.
—
הלכה כ: “אני ערב לו” — ערבות הרמב”ם
דברי הרמב”ם: “כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו, אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו עד שיזקין הרבה וימות, ואינו צריך לרופא, ויהיה גופו שלם ועומד על בוריו כל ימיו.”
פשט: כל מי שנוהג לפי כל הדרכים שלימדתי, אני — הרמב”ם — ערב לו שלא יחלה כל ימיו, עד שיזקין מאוד וימות. לא יצטרך רופא, וגופו יישאר שלם.
חידושים והסברות:
1) “אני ערב לו” — זהו לשון עוצמתי ביותר. הרמב”ם לוקח אחריות אישית.
2) קושיה: כיצד יכול הרמב”ם לערוב? מה עם סרטן? — הרמב”ם נתן לעצמו שלוש דרכי מילוט:
1. “אלא אם כן היה גופו רע מתחילת ברייתו” — אם למישהו יש גוף רע מלידה.
2. “או מי שנהג מנהג רע מתחילת מלתו” — אם נהג במנהגים רעים לפני שהתחיל לשמוע לרמב”ם.
3. הרמב”ם אינו מדבר על סרטן — הוא מדבר לכאורה על רוב המחלות שאנשים מביאים על עצמם: כולסטרול, לחץ דם, בעיות לב — מחלות שבאות מאכילה רעה, מיעוט תנועה וכו’.
—
הלכה כא: הכללים רק לבריאים
דברי הרמב”ם: “אבל כל הדרכים האלו שאמרנו אינם ראוים אלא למי שהוא בריא. אבל החולה, או מי שאחד מאבריו חולה, או מי שנהג מנהג רע שנים רבות, יש לכל אחד ואחד מהם דרכים אחרים ומנהגות כפי חליו, כמו שיתבאר בספר הרפואות.”
פשט: כל ההנהגות של פרק זה הן רק לאדם בריא. חולה, או מי שאבר אחד שלו חולה, או מי שנהג שנים רבות במנהגים רעים — לו יש דרכים אחרות, לפי מחלתו.
חידושים והסברות:
1) הקבלה לדרך הממוצע מפרקים קודמים: כשם שבמידות — הכלל הוא דרך הממוצע, אבל כרפואה צריך לפעמים ללכת לקיצוניות — כך גם כאן בגוף: הכלל הוא לבריאים, אבל חולה צריך הנהגות אחרות.
2) חילוק מעניין: בפרקים קודמים (מידות) הרמב”ם הכניס את דרך הרפואה כחלק מההלכה (פרק א’ ופרק ב’). כאן אומר: אני אומר לך רק את ההלכה לבריאים — כאילו היה כתוב רק פרק א’ בלי פרק ב’. הרפואה לחולים אינה מובאת כאן.
—
“שינוי וסת תחילת חולי”
דברי הרמב”ם: “ושינוי וסת תחילת חולי.”
פשט: שינוי סדר החיים הוא תחילת המחלה.
חידושים והסברות:
הרמב”ם מסביר מדוע חולה או מי שנהג במנהגים רעים אינו יכול סתם להתחיל לשמוע לכללים: השינוי עצמו יכול להיות רע לו. מי שנהג שנים רבות במנהגים רעים, ופתאום משנה הכל — השינוי עצמו יכול לגרום למחלה. צריך למצוא דרך אחרת כיצד לפתור את הבעיה בהדרגה.
—
הלכה כב: אם אין רופא
דברי הרמב”ם: “כל מקום שאין בו רופא, אחד הבריא ואחד החולה, אין ראוי לו לזוז מכל הדרכים שזכרנו בפרק זה, שכל אחד מהם לאחרית טובה יביא.”
פשט: אם יש רופא — ילך לרופא וישמע לעצותיו. אבל אם אין רופא, בין בריא בין חולה, לא יזו
תמלול מלא 📝
רמב”ם הלכות דעות פרק ד׳ — בריאות הגוף כחלק מדרכי השם
הקדמה: בריאות הגוף היא חלק מעבודת השם
חברותא א: אנחנו לומדים היום את הרמב”ם הלכות דעות פרק ד׳. אנחנו עוברים מלימוד התורה של רבינו משה בן מימון לקבל קצת קהל אצל הרופא מיימונידס — חס ושלום, זה אותו אדם.
והרמב”ם פותח את הפרק בכך שבריאות הגוף היא חלק מהתורה. אנחנו הפרדנו את זה כאילו עובד השם עסוק בעבודת השם, והגוף הוא דבר צדדי שאם אדם חולה צריך לפעמים לטפל בו. אבל הרמב”ם אומר שצריך מאוד להקפיד על בריאות הגוף, כי אי אפשר להיות עובד השם אם הגוף אינו שלם. הדברים מחוברים מאוד זה לזה.
לכן הייתה ההקדמה לחבר שה“בכל דרכיך דעהו” — שכאשר עוסקים בבריאות הגוף זו גם עבודת השם.
חברותא ב: נכון, כלומר זו ממש השורה הראשונה שהוא אומר כאן, נכון? שמכיוון שזה חלק מעבודת השם, ממילא צריך לדעת את ההלכות שלו. כלומר, במקומות אחרים אומר הרמב”ם שכל המצוות בתורה נועדו לעשות שהגוף יהיה בריא והנפש תהיה בריאה.
חברותא א: נכון, אבל שם כשהוא אומר גוף, הוא מתכוון גם לגוף, אבל גם לנפש.
חברותא ב: מה אתה מתכוון לומר?
חברותא א: מנטלי, חברתי.
חברותא ב: חברתי, מנטלי. עם מה שנקרא בין אדם לחבירו. לאו דווקא ממש בריאות הגוף, אבל בריאות הגוף גם כן.
—
דיון: האם בריאות הגוף היא ממש מצוה?
חברותא א: נראה שזו מצוה. תמיד יש לי הערה, כי בשמונה פרקים נשמע מהרמב”ם שאין מצוה להיות בריא, בריאות הגוף ממש. אלא מה שהוא אומר בריאות הנפש, החלק שאפשר לקרוא גוף.
חברותא ב: אבל בריאות הגוף עצמה אינה מצוה?
חברותא א: אתה אומר היום שזו מצוה, או לפחות מדרכי השם.
חברותא ב: אולי זה בכל זאת חלק מהמצוה של “והלכת בדרכיו”, שהיא “בכל דרכיך דעהו”. אבל ממש להזניח את הגוף נכנס בגדר של “ונשמרתם מאד לנפשותיכם”, שהוא סניף של התאבדות, של להרוג את עצמו, שזה בוודאי דבר חמור לפי הרמב”ם. אבל הוא מתכוון לומר אולי שהדיוק הנוסף, אולי אין זו מצוה ממש.
—
דיון: מהו המקור למצוה להיות בריא?
חברותא א: יפה מאוד. זה מעניין, כי רוב האנשים שעושים שלטים כאלה שצריך לשמור על הגוף, משתמשים ב“ונשמרתם מאד לנפשותיכם”, שהרמב”ם, לדעתי, כלל לא מביא את ההלכה הזו.
יש הסוברים ש“ונשמרתם” — ושלא יעשו עבודה זרה. הכוונה לשמירת הנפש, לא שמירת הגוף, שמירת הנשמה, שמירת האמונה, הדעת. נכון? ואפילו הרמב”ם שכתב הלכות רוצח ושמירת הנפש, למדו שזה ענף של רציחה וכו׳ — זה לא המקור לכך.
אולי אותו דבר הוא רק כשאני יודע שזו ממש סכנה. להיות בריא זו מצוה אחרת. לפי הרמב”ם זה מדרכי השם, זה חלק מ“בכל דרכיך דעהו”. זה המקור. מישהו שואל אותך מהו המקור להיות בריא? המקור הוא “בכל דרכיך דעהו”.
—
מבנה הפרק
חברותא ב: אז בוא נלמד מהי ההקדמה הראשונה.
חברותא א: זה תחת תחילת הלכות דעות, אבל הוא מנה אילו מצוות אלו. זו אינה אף אחת מהמצוות.
חברותא ב: אם משהו, אולי זה סניף של “להדמות בדרכיו”?
חברותא א: לא, לא נראה שזה המשך של מה שהוא אמר רגע קודם, “בכל דרכיך דעהו”.
חברותא ב: ראיתי בספר שזה סניף של “ועשית הישר והטוב”.
חברותא א: ראיתי שזה סניף. זה עניין כללי שהרמב”ם לא הביא פסוק מצוה עבורו, אבל זה עניין שכולל כל התורה כולה, ויש הרבה ענפים ממצוות אחרות.
—
בריאות הגוף לעומת בריאות הנפש בפרק זה
חברותא ב: אז ברמב”ם כאן הוא גם לא הולך לדבר — כלומר, במקומות אחרים הרמב”ם מדבר על מה שאנחנו קוראים להיות במצב נפשי טוב, להיות מאוזן, שפירושו שאדם יוכל להיות בריא נפשית. אבל כאן הולכים לדבר ממש רק על הגוף, המערכת של אכילה ושתייה. הזכרתי קצת שם גם שינה וכו׳, שכן קשור יותר לכך שהמוח יהיה נח. אבל הרמב”ם מדבר כאן בצורה מאוד פיזית.
חברותא א: בריאות הנפש ברמב”ם הייתה מתכוונת למידות טובות, נכון? מה שאנחנו קוראים — הוא היה קורא לזה אולי בריאות הדמיון, או אני לא יודע בדיוק כך.
—
הלכה א׳: הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם
חברותא ב: אומר הרמב”ם כך: “הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא” — הואיל, שהעניין שגופו של אדם יהיה בריא ושלם ובשלמות הוא מדרכי השם, מדרכי עבודת השם. זה מהדרכים של, כמו שאמר, “בכל דרכיך דעהו” — שאם עושים את זה בכוונה להיות בריא כדי לוכל להיות עובד השם, זה חלק מעבודת השם.
“שהרי אי אפשר שיבין או ידע והוא חולה” — אדם לא יכול להבין את הקב”ה ולדעת את הקב”ה כשהוא חולה. זו חכמה גדולה עצומה, והיא דורשת ריכוז אדיר והבנה אדירה, וממילא הגוף צריך להיות בריא והגוף צריך לשתף פעולה.
ממילא, “צריך אדם להרחיק עצמו מדברים המאבדין את הגוף” — צריך אדם להתרחק מדברים שמזיקים ומקלקלים את הגוף, “ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים” — שמבריאים ומחזקים. להתרחק מדברים שמזיקים לגוף, ולעשות דברים שבריאים לגוף.
“ואלו הן” — הרמב”ם הולך להתחיל עם דברים שונים, וכאן הוא נכנס יותר בהרחבה.
—
מבנה הפרק: דברים כלליים ופרטים
חברותא א: אומר הרמב”ם כך — “לעולם לא יאכל אדם” — הכותרת שר׳ יצחק עשה היא “אכילה”, קודם כל בנושא האכילה — “לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב”. אדם לא יאכל לפני שהוא רעב. הרעב הוא כמו מעורר את האדם שעכשיו הגיע הזמן לאכול. כשאדם אוכל כי הוא רואה אוכל, או סתם כי חשב על אוכל, בעוד שגופו עדיין לא ביקש את זה, זה לא נכון. אני חושב שזה מבוסס על גמרא, שיאכלו רק כשרעבים.
חברותא ב: אז בואו ננסה… אפשר לעשות הקדמה, או שלא צריך. יש כאן כמו ברמב”ם, כמו שאתה אומר, הוא אומר דברים כלליים — כלומר איך אוכלים, מתי אוכלים, ודברים שקשורים לעניינים. אחר כך הוא נכנס לדברים ספציפיים — מה לאכול, איך לאכול, מאכלים מסוימים שהרמב”ם סובר. אחר כך הוא אומר דברים מחלקים אחרים של הגוף — ביאה ושינה ו… מה עוד? פעילות גופנית, דברים כאלה, מרחץ, הקזת דם.
—
דיון: אורח חיים בריא, לא רפואות
חברותא א: הדבר החשוב הוא שכל הדברים האלה אינם הרפואות שאנחנו קוראים להם — הוא הולך לומר את זה בסוף הפרק. כל זה הוא איך לחיות בריא, זה מדרכי עבודת השם, זה חלק מלהיות אדם, לא לגרום לעצמו להיות חולה. אפילו למנוע — הרופאים של העולם היום מתמודדים עם משברים. אבל כאן מדברים על מה שנקרא שם אורח חיים בריא, על מה שהולכים לתזונאי, לדיאטן, איך לחיות אורח חיים בריא. זה מה שהרמב”ם מדבר כאן.
הרמב”ם עצמו הרי היה גם רופא, ולכאורה כרופא הוא כנראה גם עסק יותר במחלות. אבל מלבד זאת הוא גם לימד את הציבור איך להיות בריאים.
—
ספריו הרפואיים של הרמב”ם
חברותא א: והרמב”ם כתב עוד ספרים שונים על בריאות. יש ספר של הרמב”ם שנקרא פרקי משה, יש ספר שנקרא הנהגת הבריאות, ויש ספר שלדעתי הרמב”ם כותב עליו, מתרגם את הרופא הגדול בזמנו שנקרא גלינוס או גאלינוס, והרמב”ם מתרגם את דעותיו הרפואיות.
אבל כאן הרמב”ם מביא מה שהוא יותר קיצור ורק הדברים שנוגעים לכל אחד ואחד.
—
דיון: מקורות בחז”ל
חברותא ב: ואני חושב שגם כאן הרבה מאוד מהדברים שהוא מביא כאן הם דברים שמובאים גם בחז”ל.
חברותא א: הפשט הוא, כמו שר׳ יצחק אומר, שהוא לא הביא את זה כי כתוב בחז”ל, אבל על כל הדברים האלה, רוב הדברים, רוב רובם של הדברים יש מקורות.
חברותא ב: כן, אבל בואו נאמר בבירור — אפילו אם המקור כתוב בגמרא, רוב המקורות בגמרא הם גם מרופא. זה לא משנה. ולכן אני חושב שרוב הדברים כאן — כלומר, לכן עשיתי את ההקדמה לחלק — יש אולי פרטים שאם נשאל את התזונאים של היום, אולי לא יסכימו, אולי כן, אני לא יודע, אני לא בקי. אבל בוודאי שהדברים הכלליים שהרמב”ם אומר, על מתי לאכול ואיך לאכול וכן הלאה, הם פחות או יותר דברים שלא צריך — אלה לא דברים שצריך להשקיע בהם הרבה מחקר. אפשר להסתכל בעולם, ואפשר גם לראות אצל עצמו, שרוב הדברים הרמב”ם צודק לגמרי, או אולי כולם. זו בריאות בסיסית של בני אדם — לא אנושיות, כלומר בריאות הגוף.
חברותא א: חלק מהדברים. יש הרבה דברים שהורינו לא היו אוכלים.
חברותא ב: למשל מה?
חברותא א: נראה מאוחר יותר במהלך ארבעת הפרקים.
—
דיון: עצות כלליות לעומת פרטים ספציפיים — רלוונטיות להיום
חברותא ב: בסדר, לא, אני מדבר על הדברים הכלליים, לא הפרטים. הדברים הכלליים הם ברובם דברים פשוטים מאוד.
חברותא א: יכול להיות שזה אכן כתוב בגמרא גם, כי זה אכן פשוט. הגמרא לא אומרת שזה כתוב בפשט, הגמרא אומרת שאין זה פשוט שעושים את זה כדי לקיים מצוה. זו לא מצוה.
חברותא ב: זו לא מצוה.
חברותא א: הרי יש את הענינים של דרך ארץ.
חברותא ב: בדיוק.
חברותא א: דרך ארץ. או בריאות. בריאות היא מצוה. אז זה דבר ללא קשר למה שאינו נושא של כמה הלכה מדויקת זה לעשות.
חברותא ב: זו הנהגה טובה שצריך לנהוג בה.
—
הלכה ב׳: לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב
חברותא א: בסדר, כן. אז ההלכה הראשונה היא שלא יאכל כשאינו רעב.
או עוד דבר קטן שרציתי להוסיף, שהיום כל פעם יוצאות דעות אחרות, ומאוד קל לאדם לומר, “אה, הדבר הזה לא רלוונטי היום.” אבל זה לאו דווקא, כי משהו שאנשים האמינו — זה משהו שר׳ יצחק סובר בתוקף — מה שאנשים האמינו במשך שנים רבות מאוד לא מתבטל יום אחד כי רופא אחד אמר אחרת. והרבה מאוד דברים מהדברים הרפואיים יום אחד כך, יום אחד כך, שמשתנים.
וגם, אני חושב שזה בוודאי נכון שהרבה מאוד דברים לא נוגעים לכל אדם. יש הרבה מאוד אנשים ספציפיים ש…
חברותא ב: הרמב”ם מדבר לכל אדם ספציפית. יכול להיות שיש אדם, יוצא דופן, עבורו הדברים קצת אחרים, או שהוא כבר קצת חולה, ממילא הפתרון שלו אחר. אבל הרמב”ם, הדברים הכלליים בוודאי חשובים מאוד לזכור לעולם. הוא הולך לומר את זה בסוף הפרק כשנגיע לשם.
—
הלכה ב׳: רק לאכול כשרעב
חברותא א: נכון, אז למשל, מה שאני יכול לחזק את מה שאתה אומר עוד מצדי, שדברים שהם דברים בסיסיים — למשל לא לאכול אלא כשרעב — אין שום רופא היום שאומר אחרת. שוב, לפעמים מישהו חולה, נשבר לו, הרעב שלו לא עובד, וכדומה. אבל זה, למשל, אצלנו מקובל עם זמנים קבועים. אפילו מי שמקובל אצלו עם זמנים קבועים, שעות קבועות ביום — יום שהוא לא רעב שידלג. או לפי זה, אני חושב שאין שום מחלוקת על כך, שום רופא לא חולק על זה.
חברותא ב: האמת היא שהרופאים של היום ברובם לא עוסקים בזה. וכן הלאה, אם למישהו יש מחלה, שייקח אנטיביוטיקה — זה כבר לא שייך לרמב”ם. אבל ההנהגות הבסיסיות בבריאות זה בוודאי דבר שהניסיון של אלפי שנים הוא פחות או יותר אותו דבר.
—
הרעב כמנגנון אלוקי
חברותא ב: רעב הוא הרי מנגנון שהקב”ה הכניס כדי להזכיר לאדם לאכול, ואם הוא לא מזכיר לו, הפשט הוא שהוא עדיין לא צריך לאכול. זה מאוד פשוט, שכל הישר.
חברותא א: וכמו שאמרת, שזה לאנשים רגילים. נניח שיש אחוז קטן מסוים של אנשים שהם מאוד שונים, או אדם שסובל מ, אני לא יודע, אנורקסיה, אחת מהמחלות של אכילה מועטה מדי — הרי כל הכללים אחרים, כמו שהרמב”ם יאמר מאוחר יותר שהוא מדבר בכלליות.
שוב, אומר הרמב”ם: “לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב, ולא ישתה אלא כשהוא צמא.” יאכל רק כשהוא רעב, ולא ישתה אלא כשהוא צמא.
—
האדם המודרני שכח מהו רעב
חברותא ב: יש גם עניין שהיום, שאנחנו מתרגלים לאכול הרבה מאוד, שוכחים בכלל מה זה להרגיש רעב או צמא. מעולם לא נתנו הזדמנות לזה להגיע לשם. עוד לפני שחלמו על להיות רעבים כבר אכלו.
חברותא א: זה נכון. רוב — כאן הכוונה באמת רוב. פעם אנשים ספורים לא היה להם עודף, לא היה כל כך הרבה מזון מעובד, לא היה מזון כל כך נגיש.
הלכות דעות פרק ד׳ (המשך) — כללי אכילה, שתייה, ויגיעה
—
הלכה ב: “לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב”
מנגנון הרעב
דובר א: אבל ההנהגות הבסיסיות של בריאות זה בוודאי דבר שהניסיון של אלפי שנים הוא פחות או יותר אותו דבר. רעב הוא הרי מנגנון שהקב”ה הכניס כדי להזכיר לאדם לאכול, ואם לא מזכירים לו, הפשט הוא שהוא עדיין לא צריך לאכול. זה שכל הישר מאוד פשוט.
וכמו שאמרת, זה לאנשים רגילים. נניח שיש אחוז קטן מסוים של אנשים שהם מאוד שונים, או אדם שסובל מאנורקסיה, אחת מהמחלות של אכילה מועטה מדי, הרי כל הכללים אחרים, כמו שהרמב”ם יאמר מאוחר יותר שהוא מדבר בכלליות.
כלל הרמב”ם: לאכול כשרעב, לשתות כשצמא
שוב, אומר הרמב”ם: “לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב, ולא ישתה אלא כשהוא צמא.” אדם יאכל רק כשהוא רעב, ולא ישתה אלא כשהוא צמא.
יש גם עניין שהיום, שאנחנו מתרגלים לאכול הרבה מאוד, שוכחים בכלל מה זה להרגיש רעב או צמא. מעולם לא נתנו הזדמנות לזה להגיע לשם. עוד לפני שהתחילו להיות רעבים כבר אכלו. זה נכון.
“רעב” כאן הכוונה באמת רעב. פעם בזמנים שלאנשים לא היה עודף, לא היה כל כך הרבה מזון מעובד, לא היה כל כך הרבה מזון נגיש, ממש שמרגישים רעב. אני חושב שכשאדם רעב, אז מתרחשים שינויים מסוימים בגופו — הגוף משתמש מהשומן המאוחסן. זה מאוד בריא לאדם שיחווה לפעמים רעב ורק אחר כך יאכל.
על שתייה
“ולא ישתה אלא כשהוא צמא.” כלומר גם, הרמב”ם יאמר מאוחר יותר, שגם מים כלומר לא ישתה יותר ממה שצריך. היום למשל מדברים כן הרבה על לשתות הרבה מים. יש האומרים שכיוון שאנחנו אוכלים כל כך הרבה מאכלים כבדים, מאכלים מעובדים וכן הלאה, אולי היום אכן צריך קצת יותר מים, כי מים עוזרים לגוף לשטוף דברים לא בריאים.
אבל הרמב”ם מדבר על תזונה כללית — שישתו רק כשצמאים. ולגבי צמא, אתה יודע, אנחנו הרבה פעמים לא תופסים. הרבה פעמים אדם צמא והוא לא תופס, כי הוא כל כך רגיל להיות צמא, הוא אוכל הרבה למשל, או דברים מסוימים. אם מתרגלים, תופסים.
—
הלכה ב (המשך): “ואל ישהה נקביו אפילו רגע אחד”
הכלל של לא להתאפק
בסדר, עוד דבר: “ואל ישהה נקביו אפילו רגע אחד.” לא יתאפק מלצאת לנקביו אפילו זמן קצר. אני לא מאמין ש”רגע אחד” הכוונה ממש, כי הרי יש גם מצוה של “והיה מחניך קדוש”, שתמיד תהיה נקיות, שלאדם לא יהיה עודף. אבל לא יזלזל, כי כשהגוף אומר שצריך לצאת, הפשט הוא שצריך לצאת.
הרמב”ם לא מביא שיש כאן איסור של בל תשקצו, או כמו שכתוב במקומות אחרים.
דובר 2: זה לא נמצא?
דובר 1: אולי במקום אחר. יש מקום שבו הוא מדבר על בל תשקצו, אם אני זוכר נכון, או על המצוה של ויצאת, שמזכירה את זה. כאן מדברים מבחינת רפואה. יכולים להיות הרבה דברים כאן שנוגעים להלכות, לאיסורים. אבל כאן מדברים מבחינת רפואה, וזה קשור גם לאכילה, אני מאמין. כי מה שאוכלים שלא צריך לאכול, יוצא. זה הרי חלק מהלכות אכילה. כן.
ביאור “להסך את רגליו”
אומר הרמב”ם: “אלא כל זמן שצריך להשתין או להסך את רגליו” — להסך את רגליו, כוונתי שזה לשון נקייה לצרכים גדולים. כי, ומה זה? להסך פירושו לכסות. כתוב במקומות אחרים, הרמב”ם מדבר על איך להתנהג בדרך ארץ בבית הכסא — לא כאן, אולי מאוחר יותר, לא בפרק הזה.
אז ההלכה שם אומרת שכשיוצאים, צריך לכסות את הרגליים. אפילו כשצריך לצאת, צריך להישאר מכובד. להסך את רגליו פירושו לכסות את הרגליים. דווקא אפילו כשצריך להתיישב, הרי ממילא פשוט שהגוף פחות או יותר מכוסה. להסך את רגליו פירושו אז כשמכסים את הרגליים כדי לצאת בדרך כבוד.
ביאור “יעמוד מיד”
אז בין אם צריך לצאת, מה עושים? “יעמוד מיד.” צריך להפסיק מה שעושים. “יעמוד מיד” פירושו מחמת — “יעמוד מיד” פירושו להפסיק. כן, “יעמוד מיד” פירושו שיפסיק מה שהוא באמצע לעשות ויטפל בגופו.
הקשר: אכילה ויציאה — להקשיב לגוף
טוב, זה לגבי מתי לאכול ומתי לעשות את השלב השני של האכילה, שזה לצאת. על שני הדברים אומר הרמב”ם בעצם דבר פשוט מאוד, שהגוף שלך אומר לך מה לעשות. לא לצאת כש, נניח, לפני התפילה צריך להתאמץ. לא, תן… אני לא מתכוון לבטל הכנות לתפילה, אבל כוונתי לומר, ולא לאכול כש — כי עכשיו זה זמן הארוחה. לאכול כשרעבים, ולצאת כשהגוף דורש. שני הדברים — להקשיב לגוף, להקשיב לגוף.
—
הלכה ג: “לא יאכל אדם עד שתתמלא כריסו”
כמה לאכול — רבע פחות משביעה
טוב, עכשיו אנחנו מגיעים לכמה לאכול. עוד דבר אחד, כמה צריך לאכול? אומר הרמב”ם: “לא יאכל אדם עד שתתמלא כריסו” — עד שהבטן שלו מתמלאת, כך שהוא מרגיש שכבר לא נכנס כלום, אז צריך להפסיק לאכול. “אלא יפחות כמו רביע משבעתו.” זה גם כוונתי מבוסס על גמרא, כוונתי שכתוב במסכת שבת. צריך לאכול פחות, להפסיק לאכול רבע מכמה שהוא שבע לגמרי. אדם צריך לחשב שהוא היה יכול עוד להכניס עוד כך וכך, רבע פחות מכמה שהוא יכול להכניס צריך כבר להפסיק לאכול.
דיון: איך מחשבים את ה”רביע”?
דובר 2: כן. אתה יודע איך מחשבים את זה, את הרבע? מה הוא מתכוון?
דובר 1: אה, כאילו כשהוא… הוא יודע כמה הוא יכול עוד להכניס, כמה הוא כבר הצליח פעם להכניס. כשהוא מרגיש שהוא כבר אכל חלה, דגים, עם טבילות, עם זה, הוא יודע שהוא יכול עוד להמשיך עד אחרי הצ’ולנט ואחרי הקינוח.
דובר 2: מה הוא רוצה לחשב כמה רבע מהסעודה?
דובר 1: כוונתי פשוט, כוונתי… פשוט פירושו פשוט, כן, רבע מכמה שהוא שבע לגמרי.
דובר 2: אני שומע, זה קצת קשה לחשב.
דובר 1: טוב. כן. טוב, נשאיר את זה.
—
הלכה ג (המשך): “ולא ישתה מים בתוך המזון”
לא לשתות מים באמצע האכילה
אומר הוא הלאה: “ולא ישתה מים בתוך המזון” — לא לשתות מים באמצע כשאוכלים — “אלא מעט מים ומזוג ביין.”
כוונתי שיש אנשים שחושבים שלשתות תמיד זה תמיד דבר טוב. אבל ראיתי שמסבירים שבגוף יש אנזימים מסוימים, מיצים כלומר, חומרים כימיים מסוימים שהגוף מכניס לאוכל כדי לעזור לגוף לעכל את האוכל. כששותים הרבה מים, הדברים שהגוף מכניס — המיצים, הנוזלים, מה שזה לא יהיה — דברים מסוימים שהגוף שולח לאוכל כדי לעזור שהאוכל יתפרק, לא עובדים.
למשל, אוכלים דבר כבד, אוכלים בשר, הרי צריך שיתפרק לחתיכות קטנות כדי שהגוף יוכל אחר כך לחלק — חלק מזה ייכנס לדם ולכל חלקי הגוף. אז כששותים הרבה מים, הדברים שהגוף מכניס נהיים כל כך מדוללים, והדברים לא מתעכלים היטב.
מתי מותר לשתות?
אומר הרמב”ם בהמשך: “וכשיתחיל המזון להתעכל במעיו” — כשהאוכל מתחיל כבר להתפרק בגוף, כשהגוף כבר עיכל את האוכל, אז מותר לשתות יותר — “שותה מה שהוא צריך לשתות.”
נראה שזה פשט חזק ברמב”ם, שכל זמן שהגוף צריך לעכל את האוכל לא צריך לשתות הרבה מים. מעט מים אפשר כן, והמעט מים הוא כזה “מזוג ביין.” אנחנו לא יודעים מה השיעור של “מעט.”
דיון: מים, יין, ומשקאות אחרים
דובר 2: יין זה לא מים בגלל זה.
דובר 1: אם שותים סודה — סודה לא כתוב ברמב”ם שצריך לשתות — סודה אנחנו לא יודעים. סודה לכאורה נחשב אוכל, או מיץ ענבים — הדברים שהם עוד כבדים. מים הפשט הוא שאין בהם קלוריות, הגוף לא צריך לעכל אותם. כלומר, מערכת אחרת של עיכול. הגוף צריך גם לעבד אותם, זה לא יוצא “כבאו כך יצאו,” אבל הכוונה שלא צריך את אותה רמה של עיכול. טוב. משקאות כבדים אחרים הגוף צריך גם לעכל.
דובר 2: בגלל זה זה היין, אז אתה אומר לא היין.
דובר 1: מעט מזוג ביין — כלומר, מזוג ביין פירושו שיהיה מים, לא שיהיה יין. כל יין הרי מזוג ב… מזוג ביין שמכניסים קצת מים. כאן זה מים שמכניסים בהם קצת יין — שיהיה בעיקר מים.
לא יותר מדי מים אפילו אחרי העיכול
אומר הרמב”ם: “ולא ירבה לשתות מים אפילו כשיתעכל המזון.” אפילו כשהמזון כבר התעכל יפה, לא לשתות יותר מדי מים. רק כוונתי, אגיד מאוחר יותר, שאחרת צריך לשתות יותר מים לפני האכילה מאשר אחרי האכילה.
—
הלכה ג (המשך): “ולא יאכל עד שיבדוק עצמו יפה יפה”
בדיקת נקביו לפני האכילה
“ולא יאכל עד שיבדוק עצמו יפה יפה שמא יצטרך לנקביו.” לא לאכול לפני שבודק את עצמו אם צריך לצאת.
דיון: שתי רמות של קשב לגוף
זה מעניין — קודם הוא אמר שצריך לצאת כשהגוף אומר. כאן הוא אומר כן, שצריך לפעמים לבדוק אם צריך לצאת.
דובר 2: הוא לא אמר קודם מה שאמרת. הוא אמר שכשצריך, אז לא לדחות.
דובר 1: עכשיו אתה רואה שה”צריך” לא מתכוון פיזית. פיזית יכול להיות לפעמים שהוא יצא יותר ממה שהיה צריך. במילים אחרות, כשהוא בודק את עצמו, הוא רואה שהוא יכול לצאת. אז, לא על זה הוא אמר שצריך לעמוד מיד. יעמוד מיד פירושו כשהוא מרגיש שהוא צריך. יש שתי רמות.
—
הלכה ד: יגיעה קודם אכילה — פעילות גופנית לפני האכילה
כלל הרמב”ם: לא לאכול לפני שמתנועעים
אומר הרמב”ם הלאה, כאן הוא הולך לדבר על ספורט ופעילות גופנית.
כן, כך אומר הרמב”ם: אדם לא יאכל “עד שיהלך קודם אכילה עד שיתחיל גופו לחום.” אדם לא יאכל לפני שהלך לפני האכילה, הלך הנה והנה עד שגופו הזיע, עד שגופו נעשה חם. או הליכה — “או יעשה מלאכה או יתייגע ביגיעה אחרת” — או שיעשה עבודה, שיתאמץ במשהו, או שיטרח במשהו אחר, משהו שהגוף שלך יעבוד קשה.
הרמב”ם ב”הנהגת הבריאות” על פעילות גופנית
ראיתי במקום אחר, בספר “הנהגת הבריאות,” הרמב”ם אומר גם שצריך לעשות פעילות גופנית, כל סוג של פעילות גופנית. שם אומר הרמב”ם, והפעילות הגופנית הטובה ביותר היא לשחק עם “כדור קטן” — לרוץ אחרי כדור קטן. משחקי כדור כבר היו בזמן הרמב”ם. כי מאוחר יותר הרמב”ם מדבר יותר על פעילות גופנית, והוא אומר שלשחק עם כדור מפעיל את כל הגוף — הידיים, הרגליים, כל הגוף עובד.
“כללו של דבר” — הכלל של יגיעה בבוקר
אבל על כל פנים, כאן הרמב”ם אומר רק דברים כלליים מאוד. לפני האכילה צריך להזיע קצת.
דובר 2: מאוחר יותר, מאוחר יותר. עכשיו לא מדברים על הפעילות הגופנית ואיזה כללים. עכשיו מדברים על מתי לאכול, שהגוף יתחיל לעבוד.
דובר 1: מה שהוא אומר, הוא מתכוון לומר — כשאתה קם בבוקר, אל תיתן מיד אוכל, קודם תעשה משהו. לא פעילות גופנית גדולה. אתה יכול לשחק כדור לפני ארוחת בוקר. הוא מתכוון לומר, לעשות איזו פעילות גופנית קטנה.
דיון: מה פירוש “יתחיל גופו לחום”?
פעילות גופנית עצומה… אני יודע שה”יתחיל גופו לחום” — כשהגוף שלך חם…
דובר 2: “יסך” זו המילה.
דובר 1: הוא לא אומר שצריך דברים… זו לא הפעילות הגופנית הגדולה ביותר של היום. זה יותר — להפיג — שלא תתגלגל מהמיטה ותתחיל לאכול. זה העיקר. סתם כך הרמב”ם לא אהב אכילה במיטה, קפה שמגיע למיטה. הוא מדבר בבירור על הבוקר. קפה אולי זה לא אכילה, אבל… הוא מדבר בבירור על הבוקר.
“כללו של דבר” — הוא מדבר כאן כהלכות בריאות בלבד, הוא לא מזכיר כאן את האיסור של לא לאכול לפני התפילה וכולי. זה שיחה בפני עצמה. איך… זה לא נכנס לכאן.
“ייגע כל יום בבוקר עד שיתחיל גופו לחום”
הלאה: “ייגע קודם אכילה.” אומר הרמב”ם, אחרי שהתחילו — “כללו של דבר” — איזה סוג פעילות גופנית אין הבדל, העיקר שייגע קצת את גופו. “ייגע כל יום בבוקר” — שייגע קצת בבוקר — “עד שיתחיל גופו לחום” — עד שגופו מתחיל להזיע.
דיון: “לחום” — להתחמם, לא להזיע
זו לא הזעה רגועה.
דובר 2: לחום פירושו שהוא מזיע. לחום פירושו נעשה חם.
דובר 1: כן. הגוף צריך להיעשות חם. פשוט — אני מתחמם. לא חייב להיות הזעה. הזעה זו רמה אחרת. זה הסימן שהוא כבר עבד, שגופו נעשה פעיל.
דובר 2: כמו “וישקוט מעט.” טוב, כמו “וישקוט מעט” זה טוב — האוכל.
דובר 1: להזיע יש מילה מסוימת.
דובר 2: “יזע” — כן. יפה מאוד.
דובר 1: טוב, זה דבר נוסף.
רמב”ם הלכות דעות פרק ד’ (המשך) — סדר אכילה, פעילות גופנית, ושינה
—
הלכה ד (המשך): הזעה, הרגעה, ומים חמים אחרי הפעילות הגופנית
זו לא טיול רגוע. “לחום” לא פירושו להזיע. “לחום” פירושו להתחמם. כן, הגוף צריך להתחמם. חם הרי חם, חם. הזעה זו רמה אחרת. הזעה היא הסימן שהוא כבר עבד וגופו הופעל.
וישקוט מעט. הרמב”ם רוצה שיזיע. להזיע — יש לזה מילה מסוימת, “יזיע,” מאוחר יותר נראה. טוב, זה דבר נוסף.
טוב, הלאה. אומר הרמב”ם, אחרי שעשה קצת פעילות גופנית, צריך להירגע קצת. עד שתתישב נפשו — לא לאכול מיד כשהגוף עדיין מאוד פעיל, אלא אז להרגיע קצת את הגוף. עד שתתישב נפשו, עד שהגוף נרגע, ואז יאכל.
—
מים חמים אחרי הפעילות הגופנית — מעלה או חובה?
אומר הרמב”ם, עוד דבר טוב יותר: “אם ירחץ בחמין אחר שייגע” — אחרי שעשה קצת פעילות גופנית, אם יכול אז להתרחץ במים חמים — “הרי זה טוב”, זה טוב. “ואחר כך ישהה מעט ויאכל” — אחר כך ימתין קצת ויאכל.
הוא אומר שלא לאכול מיד אחרי… הוא אומר שיש עוד דרך. הוא לא אומר שזה עדיף דווקא. זה עוד… או “הרי זה טוב” פירושו עדיף, או שזה גם טוב? מעלה. טוב, אבל זה לא חובה. זו גם דרך.
—
סטייה: קפה לפני הפעילות הגופנית
עכשיו הולכים ללמוד, נגיד, את הסיפא. אני אשתה את הקפה שלי באמצע. ואחר כך הולכים לראות… צריך לדעת אם מותר לשתות קפה מיד. יכול להיות שקפה גם… יש מה שראיתי אנשים אומרים שלא לשתות מיד קפה או מיד… ראיתי אנשים אומרים שלפני ההפסקה צריך לשתות קפה.
לא, אתה הרי כבר מזמן אחרי ש… אני לא עכשיו קמתי. לא, אני עוד… אני אומר, ראיתי אנשים אומרים שזה יותר בריא ל… או שיש אנשים שנוהגים שתופסים טיול או הולכים לריצה בבוקר עוד לפני הקפה. קפה זה לא אוכל, אבל זה דבר רגיל. הרמב”ם הרי אומר שצריך ללכת כבר לפני… אז מים זה מים, אבל קפה יש בו חלב, יש בו… או הדברים האחרים. כשהרמב”ם אומר קפה, הוא לא אומר קפה עם חלב עם כל מיני דברים, זה כבר תוספות.
—
הלכה ה: תנוחת האכילה — לא לאכול בעמידה, בהליכה, או ברכיבה
עכשיו, כשרוצים לאכול, כבר לא לרוץ. לפני האכילה צריך לרוץ. אבל כשיאכל — כשכבר אוכל — ישב במקומו, כל אוכל. זה מה שאנחנו לומדים בפסח, כן, מסבים. לא מתכוונים רק לשבת אלא…
המלמדים נהגו להזהיר מאוד שלא לאכול בעמידה. הם אמרו שמקבלים רגליים עבות, כלומר כי האוכל הלך עד לאן שהוא יכול ללכת. אני לא מאמין שזה המהלך — האוכל נכנס למעיים איך שהוא הולך. אבל יש סיבות אחרות למה זה לא בריא לאכול בעמידה או בהליכה.
—
לא לנוע אחרי האכילה
כן, ולא יהלך ולא ירכב — לרכב גם כן. “לרכב” לא מתכוון במכונית, מתכוון על בהמה. ולא ייגע — לא שהוא רץ מסביב — ולא ייגע את גופו ולא יטייל. לא אחרי האכילה, אלא עד שיתעכל המזון שבמעיו — עד שמסיים, מתחיל קצת להתעכל, לא ירוץ מסביב. לא לעשות את זה.
ואם מישהו כן עושה כך: וכל המטייל אחר אכילתו או שייגע — הוא מתאמץ, עושה פעילות גופנית, עובד — הרי זה מביא על עצמו חלאים רעים וקשים.
—
דיון: ריקודים בחתונות אחרי האכילה
כן. אז אמרתי כאן קודם, ר’ יצחק, אולי מכאן נראה שזה לא מומלץ לפי הרמב”ם לאכול סעודה גדולה ואחר כך לקום לרקוד, כמו שעושים בשמחות, בחתונות. אז או שייתנו מספיק זמן מסיום האכילה עד הריקודים, או שירקדו במעגל השקט, לא מאלה שקופצים מסביב.
אבל לכאורה, את זה אני חושב בעצמי, חלילה, צריך להיות חצי שעה, או איזה כמות זמן גדולה. צריך לדעת, הרמב”ם לא אומר לנו כאן בבירור כמה זמן לוקח עד שנתעכל המזון שבמעיו. יכול להיות, אפשר להרגיש כנראה.
אבל על כל פנים, בכל זאת, יש עצה שאולי לא צריך לשכוח בחתונה. אם מישהו רוצה לרקוד חזק… אני לא יודע אם ריקוד נחשב יגיעה.
—
סטייה: ריקוד מול קפיצה — מהו ריקוד?
כמו שאתה אומר, רק עם ריקוד עם הבחורים, אפילו יחיד. הבחורים של היום חושבים שריקוד וקפיצה זה אותו דבר. קפיצה זה סוג של פעילות גופנית שעושים בחדר כושר. ריקוד — יש את הריקודים שיש בגמרא, כן, זה מקצועי, לא סתם שקופצים. הריקודים לכאורה קשורים לקצב של הניגון, כמו לבטא את צלילי המוזיקה.
טוב, בואו לא ניכנס לזה. יפה מאוד. המנהגים של היום מחזיקים גם שריקוד פירושו קפיצה, מזה הוא עושה את הקצבים… טוב, נושא אחר.
הוא עושה את המוזיקה הפרועה שתתאים לריקוד. כן, דווקא הקצב — הוא מכניס את הקצב לדקה, אי אפשר לרקוד על זה, זה לא אפשרי לאדם לרקוד בתוך הדקה שלי. אז בכלל, טוב, מה זה נכנס לכאן? אולי גם זה מביא על עצמו חלאים רעים וקשים, אפשר ללכת לחתונה, עכשיו נכנסים לניגונים.
—
סיכום: סדר אכילה
טוב, עד כאן למדנו את סדר האכילה, כלומר באופן כללי מתי אוכל, ולגבי כמה — לא כמה לאכול, קצת כמה לאכול, באופן כללי.
—
הלכה ו: סדר שינה — כמה ומתי לישון
עכשיו הולכים ללמוד את סדר השינה, מתי לישון, הלכה חשובה מאוד.
טוב, בואו נראה. הרמב”ם אומר כך, מעניין איך הוא מציג את זה. אני צריך לקרוא את כל המילים או אני יכול רק לומר מה כתוב? אני לא יודע מה ההלכה בשיעור שלנו.
הרמב”ם אומר כך: יום ולילה הם ארבע ועשרים שעות. סך הכל יש עשרים וארבע שעות ביממה. אל תחשוב שצריך לישון חצי מזה, שתים עשרה שעה או שלוש עשרה שעה, כמו שנוהגים הבחורים והילדים. לא. מספיק לישון שליש מזה. דיו לאדם לישן שלישן — שליש מעשרים וארבע, מי שזוכר חשבון יודע ששליש מעשרים וארבע זה שמונה.
—
למה סוף הלילה?
עכשיו, את שמונה השעות האלה לא צריך לישון בתחילת הלילה. למה לא? אלא בסוף הלילה, כדי שיהיה מתחילת שינתו עד שתעלה השמש שמונה שעות. כלומר, הוא הולך לישון — נניח שהשמש עולה בשבע — אז הוא הולך לישון באחת עשרה. כך, ונמצא עומד ממיטתו קודם שתעלה השמש — מעט לפני שהשמש עולה.
הנקודה היא לכאורה שלא יישן ביום. מה שהוא אומר שמונה שעות, כוונתו לא שיישן רבע יממה. לפיכך, אם יישן בתחילת הלילה, יקום לפנות בוקר, יהיה משועמם, אין לו מה לעשות, חצי תאוותו בידו.
אם זו הכוונה, ייתכן שהוא אומר שאם ישנים בסוף הלילה, גם לא צריך ללכת מאוחר מדי, כי צריך לקום לפנות בוקר, צריך לקום קודם שתעלה השמש, כי זו ההלכה — נאמר בגמרא בברכות שצריך לקום מוקדם. אומר הרמב”ם, אם אתה הולך לישון בלילה, אל תלך לישון מאוחר מדי, כי גם צריך שמונה שעות, וגם צריך להיות ער בזמן לקריאת שמע.
אני לא יודע אם הרמב”ם מקפיד אם מישהו הולך לישון עוד יותר מוקדם וקם קצת יותר מוקדם. אני לא יודע אם זה העניין. אני חושב שלא. אני חושב שזה צריך להתאים להלכות קריאת שמע, שהוא עומד לדבר על כך.
—
דיון: האם “קודם שתעלה השמש” הוא עניין בריאותי?
העניין שקמים קודם שתעלה השמש — הרמב”ם לא אומר את זה מטעמי בריאות. הרמב”ם אומר כי כך מתנהג אדם.
לא, אולי כן. אולי זה בריא לראות את השמש. יש אנשים שאומרים כך. אני לא יודע. אני רק אומר, הוא קם קודם שתעלה השמש — השמש לא בורחת.
אוקיי, אולי הנקודה היא ש… אני לא יודע. אני חושב שהנקודה היא שהוא קם לפנות בוקר ואין לו מה לעשות.
אולי אתה צודק שזה פשוט נורמלי, אני לא יודע. זה מאוד חשוב.
—
דיון: שמונה שעות — מינימום או מקסימום?
הרמב”ם אומר אבל — מעניין שהרמב”ם אומר שצריך לישון יותר משמונה שעות, נכון? אבל פחות — לאף אחד לא עלה בדעתו. כן? כן. זה מאוד חשוב.
לדעתי, אני מאוד מקדם את העניין של לישון לפחות שמונה שעות כל לילה, ואני סבור שאפשר לראות על אנשים שדיברו מדרך עבודת השם — זה אי אפשר שיבין וידע. לפעמים אני פוגש אדם שהוא כזה “אי אפשר שיבין וידע”. מדברים אליו, הוא לא מבין, או שהוא מתוח נוראי תמיד, הוא רץ תמיד, אין לו… המידות קשות מאוד. והרבה פעמים, התירוץ הוא שהוא לא ישן מספיק.
היום המנהג הוא להישאר ער עד מאוחר, וכדומה. מעט מאוד אנשים ישנים שמונה שעות כל לילה, ולדעתי חלק גדול מהטיפשות של העולם נובע מזה.
—
הקיצור שולחן ערוך לעומת הרמב”ם בעניין שינה
אוקיי, אבל אני רואה שהרבה מאוד ספרים כן הסתגפו, והם רוצים ללמוד ברמב”ם ששמונה שעות זה המקסימום. כך כתוב למשל בקיצור שולחן ערוך — שקיצור שולחן ערוך כותב הרבה על זה. קיצור שולחן ערוך הוא ספר הלכה אחד שמתמקד הרבה בבריאות הגוף, והוא אומר ששש שעות מספיק, והרמב”ם אומר שמונה שעות כמקסימום.
כן, אבל חז”ל אומרים ש… ר’ יצחק סובר שצריך לשלוח את הציבור לישון שמונה שעות. אבל ספרים שונים אומרים ש…
אוקיי, אז אני ור’ שלמה גאנצפריד חלוקים. מה שמותר לי — אם אתה אומר ששנינו אחרונים, ואני עבד עברי, אני יכול להתכופף, אבל…
אני חושב שהרופאים היום, על פי רוב — יש מחלוקת גם על זה, כמו על כל דבר — אבל קראתי ספר שלם על זה. יש הרבה שטוענים שבשבילי זה שבע, שמונה שעות. וכל הספרים שאומרים כאילו אין עניין להסתגף בשינה — כשרוצים להסתגף, שיאכלו פחות. זו תמיד עצה טובה, כי פשוט אנחנו נוהגים בדרך כלל לאכול יותר מדי. אבל לישון פחות זה לא…
—
חידוש: אכילה מרובה מובילה לשינה מרובה
לא שברמב”ם משמע שכולנו אוכלים יותר מדי וישנים פחות מדי. פשוט.
מה יוצא? גם, חשבתי — כשישנים… פשוט אם שייך שכשאוכלים יותר מדי ישנים גם יותר מדי, או שעייפים מדי. לא רק שישנים יותר מדי, אין אנרגיה.
הגוף צריך יותר זמן לעכל את האוכל הרב. כשישנים זה הזמן שהגוף עובד קשה — בית המטבחיים של הגוף נכנס לפעולה.
—
סיגוף בשינה — טעות
גם, הרבה פעמים אדם חושב שלישון פחות זה סיגוף. זה לא — הוא סתם מגיע להיות מפוזר.
אדם מיושב, הוא יודע מתי הוא הולך לישון, הוא יודע מתי הוא קם. הוא לא מפוזר, ואז הוא לא מגיע לישון. זה יותר עניין של יישוב הדעת.
—
דיון: פשט ב”דיו” — “מספיק” או “מקסימום”?
אוקיי, אבל מה שאמרת נכון, שמשמע מהרמב”ם שהוא הולך על מקסימום לגבי הידיעה. משמע שהוא חשב. במילים אחרות, אבל מה אני רוצה עם זה? שאדם רגיל חושב — אדם שרוצה להיות בנוח חושב — שהוא צריך לישון עשר שעות. הרמב”ם רוצה, אני רופא? שמונה שעות מספיק.
—
סטייה: הקשר היסטורי — שינה עם השמש
אולי הייתי אומר שפעם אדם חי הרבה יותר עם הטבע, עם השמש. כשנהיה חושך, אי אפשר יותר לבלות עם אנשים, ונר זה כבר הוצאה, אז כשהיה חושך הלכו לישון. אומר הרמב”ם, למה מספיק שמונה שעות? למה צריך לישון שתים עשרה שעות שלמות כשחושך, או לפחות בדרך כלל?
בחורף — סליחה — גם החושך שמונה שעות? כלומר בקיץ גם החושך שמונה שעות? תלוי איך. אוקיי.
—
הלכה ז: תנוחת השינה — כיצד לישון
עכשיו, איך צריך לישון? זה לכאורה גם בעניין רפואה? צריך לדעת. אני לא יודע אם זה מספיק בעניין רפואה.
—
דיון: “על ערפו” — רפואה או קדושה?
הגמרא אומרת למשל שאסור לישון פרקדן, והגמרא אומרת מסיבות אחרות, מטעמי קדושה. טוב, אבל כאן מדברים על רפואה.
לכאורה, הרמב”ם עשה הקדמה… הרמב”ם כאן ממש בדווקא היה כולו רק רפואה. ייתכן כמו למשל שהוא אומר כדי שיהיה ער מוקדם — זה כללי, כי כך אנשים ערים מוקדם כדי לקיים קריאת שמע. כך כאן, הוא מונה גם כבריאות, אבל כשהוא מכניס לא על ערפו, זה כי הגמרא אומרת כך “על ערפו” בעניין “ושום כישוי” — זה עניין של קדושה.
אני מבין שהרמב”ם כאן ממש רק הכניס מה שמתאים. אמרתי שזה פשוט אבל כי כך — זה לא נראה יפה, זה לא אנושי, אדם, בדיוק.
אוקיי, כך אני יודע, ונראה שאולי זה עניין של בריאות? אני חושב שצריך לקבל את הכלל. כי ייתכן אפילו שיש כאן דברים שלא מתאימים כל כך טוב.
—
חידוש: הרמב”ם כותב כאן “בתור רופא”
בכל אופן כמו שאמרו — הרב לא אומר שצריך להתפלל שחרית לפני האכילה. זה לוח נפרד, אם יש אחרי התפילה. צריך קודם להתפלל. זה לא נכנס כאן לסדר היום. כאן זה סדר היום — הרמב”ם כותב בתור רופא.
אני חושב שהרמב”ם אפילו כתב ספר של רופא עבור גוי, עבור מוסלמי. והוא אמר לו שבפירוש צריך לשתות יין. אה, דווקא מוסלמי אסור לו לשתות יין — מתחילה שאלה חדשה. מצד רפואה צריך לדעת מה מצד רפואה.
רמב”ם הלכות דעות פרק ד’ (המשך) — סדר השינה, סדר המאכלים, ואכילה לפי מזג האוויר
—
מקורות לרמב”ם בהלכות רפואה — “הגמרא” של הלכות דעות פרק ד’
דובר 1: אתה יכול לחלוק עליי. כלומר, המפרשים כנראה לא היו רופאים, שהם מחפשים הכל כהלכות. אבל הרי חשבתי, מה רע שזה עניין רפואי?
אוקיי. אנחנו יכולים לברר את זה, שאפשר לבדוק בספרים אחרים של הרמב”ם אם הוא מאריך יותר בעניין שינה על הפנים או על העורף.
[חידוש:] באמת, שכחתי לומר — שלמדו שיש כעין: הגמרא של הלכות יסודי התורה היא מורה נבוכים, הגמרא של הלכות דעות מהפרקים הקודמים היא שמונה פרקים, ועל הפרקים האלה לכאורה הגמרא היא כתבי הרפואה שהרמב”ם כתב — יותר ההרחבות הרפואיות. יפה מאוד.
—
הלכה ז (המשך): תנוחת השינה — על איזה צד לישון
דובר 1: לא לישון לא על פניו — לא על הפנים, ולא על ערפו — לא על הגב, אלא על צדו — על הצד. בתחלת הלילה צריך לישון על צד שמאל, ובסוף הלילה על צד ימין.
דיון: מה הכוונה “בתחלת הלילה” ו”בסוף הלילה”?
דובר 1: חשבתי — הכוונה לא שצריך לכוון שעון מעורר להתהפך. צריך לחשוב בדיוק מה הכוונה כן. אם מתעוררים, שיישנו על הצד השני. אולי הכוונה שכשהוא הולך לישון בלילה — אולי אם הוא הולך לישון בתחילת הלילה כך, ואם הוא הולך לישון בסוף הלילה כך.
כלומר, העניין הוא שזה קשה לגוף, כי שמים לחץ. כל המשקל של הגוף שוכב על יד אחת, על צד אחד.
דובר 2: מתהפכים, פשוט כדי…
דובר 1: הכוונה שיש חילוק — שצריך להחליף באמצע.
ייתכן שעל פניו ועל ערפו צריך לדעת מגמרות אחרות. ייתכן גם שלא לישון לילה שלם על פניו ועל ערפו — לזמן קצר אין בעיה.
העניין הוא, כלומר, הכוונה שלא לשים את המשקל. כי כשאדם שוכב, כל המשקל על פניו — תאר לעצמך שהכל תלוי למטה על החזית של הבטן. או הכל תלוי למטה על עמוד השדרה. אולי הכוונה שצריך להחליף.
דיון: האם הסדר של שמאל/ימין מעכב?
דובר 2: אם מישהו עושה הפוך — קודם ימין ואחר כך שמאל — אין בעיה לפי דעתך?
דובר 1: רק הפשט. רק הפשט, כן.
—
הלכה ז (המשך): לא לישון סמוך לאכילה, ולא לישון ביום
דובר 1: אומר הרמב”ם: “ולא יישן סמוך לאכילה” — לא ללכת לישון מיד אחרי האכילה. קודם אמר שצריך להירגע אחרי האכילה, אבל לא ללכת לישון. “אלא ימתין אחר אכילה כמו שלש או ארבע שעות” — אלא אחרי האכילה צריך להמתין כשלוש או ארבע שעות.
“ולא יישן ביום” — ולא לישון ביום. כמו שהגמרא אומרת שביום צריך לישון רק “שינתא נשמא” — רק תנומה קצרה. אני חושב שנמנום קצר הרמב”ם לא היה מתנגד לו, לא שינה.
חידוש: קשר ל”צום לסירוגין”
דובר 1: אבל רואים כאן עוד דבר. אם לא אוכלים בארבע השעות האחרונות של היום, הפשט הוא שזה מתאים מאוד למה שהרבה אנשים יודעים היום. הרבה אנשים שממליצים על רפואה אומרים שצריך לאכול רק בחלון זמן מסוים — למשל, לאכול רק כשמונה שעות ביום, ובשש עשרה השעות האחרות של היום לא לאכול. אבל זה יוצא גם כך — אם אדם ישן שמונה שעות, ובארבע השעות האחרונות לא אוכלים, הפשט הוא שאוכלים רק בשעות הראשונות של היום, מה שיהיה, רוב שעות היום. הרמב”ם עדיין לא אמר כמה פעמים ביום צריך לאכול וכדומה.
דובר 2: כן, כן, אני אומר — אבל יוצא ששתים עשרה שעות כבר יש שלא אוכלים: שמונה שעות וארבע השעות שלפני כן.
דובר 1: אוקיי, כי ישנים. זה לא החידוש.
דובר 2: לא, ארבע השעות לפני השינה כבר לא אוכלים.
דובר 1: “כמו שלש או ארבע שעות” — הכוונה לא ארבע שעות. ארבע שעות זה הרבה מאוד. לא מיד אחרי האכילה.
—
הלכה ח: סדר המאכלים — משלשלים קודם, עוצרים אחר כך
דובר 1: אוקיי, עכשיו נעבור לדבר על איזה סוג מאכלים.
דובר 2: אוקיי, בזה נהיה קצת בחיפזון, כי אני לא יודע בעצמי בדיוק מה כל הדברים האלה ואיך זה עובד. או שאתה רוצה להסביר את כולם?
משלשלים — פירות לחים לפני הסעודה
דובר 1: כלומר, הדבר הראשון הוא מה שהרמב”ם אומר שצריך לאכול קודם דברים שהם רכים ולחים, ושגורמים לדברים לצאת בקלות. שלא יהיה עצור מהם.
דובר 2: אבל הרי יש כאן סדר שלם — מה אוכלים קודם ומה אוכלים אחר כך.
דובר 1: כן. אומר הרמב”ם: “דברים המשלשלין את בני המעיים” — דברים שגורמים למעיים להיות רפויים ושיצאו בקלות — “כגון ענבים ותאנים ותותים ואגסים” — היום קוראים לזה אגסים, אני לא בטוח למה הרמב”ם מתכוון באגסים — אבטיחים.
אבל אפשר לראות, הצד השווה שבהם הוא שאלה פירות לחים, פירות לחים מאוד. אבטיח יש בו כתשעים אחוז מים. כל הפירות האלה הם פירות לחים, לחים. כמו שסוחטים ענב — לא נשאר כלום, זה פרי לח.
דובר 2: מה זה מעי קשואים?
דובר 1: הפנים של קישואים.
דובר 2: מה זה קישואים?
דובר 1: סקווש, איזה ירק.
דובר 2: מה זה מלפפונות?
דובר 1: מלפפונות זה מלפפון. ויש שאומרים שמלפפונות הכוונה פלפל. אני לא יודע, זה איזה ירק. זה לא עגבנייה.
דובר 2: סתם כשאומרים קישואים מתכוונים לעגבנייה, לא?
דובר 1: זה לא עגבנייה. זה איזה פרי לא מוכר, איזה פרי נדיר שבזמנו היה קיים. לא פרי שנמצא במקרר של כל אחד.
סדר האכילה — מנה ראשונה ממשלשלים
דובר 1: אוקיי, הדברים האלה — אוכלן בתחילה קודם אכילה — צריך לאכול אותם לפני האכילה.
דובר 2: איך אוכלים משהו לפני האכילה?
דובר 1: הכוונה לפני הסעודה — המנה הראשונה, הפתיחה תהיה מסוג הדברים האלה. ולא יערבם עם המזון — לא לאכול אותם בזמן שאוכלים. כלומר, לא למשל לעשות סעודה — אוכלים מה, עוף עם תוספת, כן? עוף, תפוח אדמה, עם ירק. הירק לא יהיה קישואים ומלפפונות — את זה צריך לאכול לפני האכילה.
אלא — וכמה זמן לפני האכילה? שוהה מעט עד שיצאו מבטן העליון — עד שיצאו מהחלק העליון. יש שני חלקים במערכת העיכול שדרכם עובר האוכל — המעי העליון וההמשך. ואחר כך, אחרי שיצא מהחלק העליון של המערכת שלו, כדי שיוכל להמשיך לאכול את האוכל שלו.
דיון: קשר לאי-שתייה בזמן האכילה
דובר 2: רוב הדברים מתאימים לזה — כתוב קודם שלא לשתות מיד לפני האכילה, לשתות קצת קודם. כל הדברים האלה גם יש בהם הרבה לחות.
דובר 1: הוא אמר שלא לשתות בזמן האכילה, לא? הוא לא אמר שם בכלל מתי כן לשתות — הוא אמר לא בזמן האכילה.
דובר 2: נשמע שזה דומה, אבל כאן מדברים על עוד דבר לכאורה.
דובר 1: זה אולי יותר מסובך, אני לא יודע.
דובר 2: אוקיי, אחר כך יש דברים שהם הפוכים. הדברים האלה גם די פשוטים, כי הדברים האלה משלשלים מאוד את האוכל — יש להם אותה בעיה כמו שתיית מים בזמן האכילה, כי האוכל צריך זמן להתעכל.
דובר 1: ייתכן, אבל זו סוגיא אחרת, כי הוא לא אומר שצריך לשתות לפני האכילה גם לא. בינתיים לא ראיתי — אולי הוא אומר את זה, אני לא יודע.
עוצרים — פירות שסותמים, מיד אחרי האכילה
דובר 1: אומר הרמב”ם הלאה: “דברים שהם מאמצין את בני המעיים” — הדברים שמחזקים את המעיים, הפוך ממשלשלים, הם יכולים לגרום לעצירות — “כגון רמונים, תפוחים” — כלומר רימונים זה רימונים — “חרובים”. הדברים שנקראים דברים חומציים.
תפוחים — תפוחים. קריסטומילן — לא יודע מה זה. יש בזה טעם כמו מרירות, סוג של מרירות.
דובר 2: מה קריסטומילן? אין מושג מהפירות האלה.
דובר 1: הוא אומר גם חבושים. אני לא יודע מה קוראים לחבושים בשפה קודמת.
דובר 2: אין מושג. קריסטומילן הוא אומר שהכוונה למה שאנחנו קוראים אגס — אגס.
דובר 1: באגס? אצלנו זה הרי אגס, שיזף.
דובר 2: שיזף זה שזיף.
דובר 1: שזיף? אצלנו זה מוכר כמשהו שמשלשל בני מעיים.
הסדר: קודם פותחים, אחר כך סוגרים
דובר 1: אוקיי, הדברים האלה אוכלים מיד אחרי האכילה. כלומר, זה סוגר את האכילה.
דובר 2: הדברים האלה אוכלים תיכף למזון. תיכף פירושו לפני או אחרי?
דובר 1: אחרי. מיד ליד האכילה. נראה לי שאחרי הוא מתכוון. זה סוגר. צריך לפתוח קודם. הסדר הולך כך — קודם פותחים קצת את המעיים, ואחר כך סוגרים אותם.
“אבל לא ירבה מהן” — שלא יאכל הרבה מהם.
—
הלכה ט: סדר מאכלי בשר — הקל קודם
דובר 1: אוקיי. כיצד לאכול בשר: “כשירצה אדם לאכול בשר עוף ובשר בהמה כאחד” — אם הוא רוצה לאכול עוף ובהמה, יאכל קודם את הקל יותר, את מה שקל יותר לגוף. “אוכל בתחילה בשר העוף” — כי קודם שהגוף יתחיל להיות פעיל לעכל את המאכלים הכבדים שנכנסים, ואחר כך את הכבדים יותר.
וכך הוא ממשיך. למשל, ביצים ובשר עוף — ביצים קלות יותר מבשר עוף לגוף. בשר בהמה דקה, בשר בהמה גסה — קודם בשר דקה.
עכשיו הוא אומר את הכלל: “לעולם יקדים אדם דבר הקל” — מה שקל יותר לגוף יאכל קודם, “ויאחר” — וידחה, ויניח אחר כך — הכבד, מה שכבד לגוף.
—
הלכה י: אכילה לפי מזג האוויר — קיץ וחורף
קיץ — מאכלים קרים
דובר 1: אוקיי, והוא ממשיך: ובימות החמה — בקיץ — אוכל מאכלים הקרים — יצנן את עצמו במאכלים קרים. אני לא יודע, שיאכל אבטיחים. ולא ירבה בתבלין — לא ישים הרבה תבלינים, כי תבלינים מחממים, דברים חריפים מחממים את הגוף. ואוכל את החומץ — ובקיץ אפשר לאכול חומץ, שמצנן.
חידוש: האם זה רלוונטי בזמננו עם מיזוג אוויר?
דובר 1: אני חושב לעצמי — אני לא יודע אם הדבר רלוונטי בזמננו, כשכל היום יושבים במיזוג אוויר, אז זה לא ממש… כאן מדובר כשהגוף באמת מחומם יתר על המידה מיום שלם של חום, אז המאכלים שאתה אוכל, לפחות מבפנים תצנן קצת את הגוף. יכול להיות שבזמננו זה לא כל כך רלוונטי — לפחות למי שלא עובד בחוץ. או ילדים שרצים בחוץ — אולי להם זה רלוונטי.
דובר 2: או אולי הרמב”ם באמת לא היה רוצה שישבו כל היום במיזוג אוויר, כי הוא מדבר על אנשים שמזיעים קצת באמצע היום.
דובר 1: במקום — הגוף נברא כך שיהיה חם בקיץ וקר בחורף, והם חכמים יותר מאיתנו.
דובר 2: זו לא עצה. עכשיו אי אפשר כבר לזרוק את המיזוג אוויר מכל אחד.
דובר 1: לא אמרתי, אני רק אומר ש… תהיו טובים.
חורף — מאכלים חמים
דובר 1: ובימות הגשמים — בחורף, כשהגוף קר כל הזמן, צריך לחמם את הגוף מבפנים על ידי אכילת מאכלים חמים. ומרבה בתבלין — ולשים יותר תבלינים, כי תבלינים מחממים. ואוכל מעט מן החרדל ומן החלתית — כשאוכלים, חרדל זה מה שעושים ממנו מוסטרד, וחלתית הם גם דברים חריפים. דברים חריפים מחממים את האדם.
הקשר היסטורי — מאכלי חורף פעם
דובר 1: גם לנו יש מאכלי חורף ומאכלי קיץ, אפילו שאולי זה לא ממש רלוונטי. מאכלי החורף הם — לפחות כך היה עד לאחרונה. היום, ברוך השם, תמיד יש טוב… תמיד יש. זה לא כמו ימי רבינו הקדוש שבחורף היו מאכלי קיץ ולהיפך, וחזרת.
אבל פעם, בחורף אכלו את כל המאכלים כבושים, לכל המאכלים היו תבלינים. כי אם רצו תפוחים בחורף, היו צריכים לכבוש אותם, או אם רצו עוגיה בחורף.
דובר 2: כן, אבל לא אומרים על זה שלוש פעמים. הרמב”ם לא היה חסיד גדול של דברים כבושים, מכיוון שהוא ראה את העיירה הבאה…
דובר 1: כן, כן. כי ועל דרך זו הולך ועושה במקומות הקרים ובמקומות החמים.
רמב”ם הלכות דעות פרק ד’ (המשך) — מאכלים לפי אקלים, וקטגוריות של מאכלים רעים
—
הלכה י (המשך): התאמת אכילה לפי האקלים
דובר 1: אבל פעם, בחורף אכלו את כל המאכלים כבושים, לכל המאכלים היו תבלינים, כי אם רצו תפוחים בחורף היו צריכים לכבוש אותם, או אם רצו עוף היו צריכים למלוח אותו. רגע, הוא הולך לומר שהוא לא היה חסיד גדול של דברים כבושים, כי את זה נראה בקטע הבא.
“ועל דרך זה הולך ועושה במקומות הקרים במקומות החמים” — לא רק אם אתה במקום חם, אלא אם אדם נמצא במקום חם יאכל דברים קרים ולהיפך — “חם במקום חם וקר במקום קר”.
אולי הוא מתכוון גם, אם אתה במקום שבחורף קר ובקיץ חם, תעשה כמו שאמר, בלי המיזוג אוויר, ואולי תעשה להיפך. זו לא גזירת הכתוב, כמו היהודים החסידיים שכל החורף הולכים בחושך, וכשפסח מגיע הולכים עם מטריה, כי כתוב במוסף “גשמים”, רוצים מטריה. לא, זה תלוי במציאות, זו לא דוגמה.
—
הלכה יא: מאכלים ש”רעים ביותר עד מאוד” — לעולם לא לאכול
דובר 1: כך ממשיך הרמב”ם: “יש מאכלות שהן רעים ביותר עד מאוד, וראוי לאדם שלא לאכלן לעולם”. עדיף בכלל לא לאכול אותם.
דגים גדולים מלוחים ישנים
“כגון” — למשל הרינג — “הדגים הגדולים המלוחים הישנים”. הוא לא מתכוון כנראה לסוג דג מסוים, אלא הוא אומר את הדרך שמכינים אותו — דגים שאוכלים אותם על ידי המלחה לזמן ארוך. “הגדולים” — דווקא הגדולים.
גבינה מלוחה ישנה
“והגבינה המלוחה הישנה” — הרינג הוא לא דג גדול, לכאורה. אוקיי, יש לו עוד דוגמה: “והגבינה המלוחה הישנה” — גבינה ישנה שנמלחת ואוכלים אותה ישנה.
פטריות — כמהין ופטריות
“והכמהין והפטריות” — סוגי פטריות. היום הרבה פטריות נחשבות בין המאכלים הבריאים, אבל יכול להיות… אולי הוא מדבר על הכבושות. יכול להיות מסוכן, כלומר הוא מדבר כאן על פטריות מסוכנות.
דובר 2: האדם מהצד אומר שאכן, כי יש הרבה שהן מסוכנות.
דובר 1: החגב הוא גם אותו דבר, זה משגע את המוח, כן, כדאי. והרמב”ם אומר שייקחו רק מין פטריות אחד ויהיו עדים יודעים.
גם יש שאלה, שואלים הרבנים. אבל הוא אומר שיכול להיות שפעם לא היה — היום אתה הולך לחנות, קונה כבר, קונה את הסוג האחד שזה הדבר. אבל אדם הולך בחוץ ותופס, יום אחד תפס, פתאום הרגיש בשמיים, הלו, אי אפשר כך. או שמא יש מסוכנים, מה הם… או שעשו גזירה, שלא יהרסו אנשים כך.
בשר מליח ישן
“ובשר המליח הישן” — בעצם דגים, כל שלושת הדברים האלה אמר, ישנים. בשר ישן, דגים ישנים, ישנים…
דובר 2: כן.
דובר 1: לכאורה העניין הוא, שפעם באמת לא היה משומר כל כך טוב. היום יש, כל החיידקים מנוטרלים. למשל, יש אנשים שאוכלים, שמקילים על גבינות, ואוכלים גבינות שיש להן ריח חזק, זה מאוד ישן. אוקיי, קשה להבין.
יין שלא תסס — יין מגתו
“ויין מגתו” — יין שעדיין לא עבר תסיסה. אבל אפשר לומר שלא ישתו מיץ ענבים, אלא יין. יין, יין כן ישתו, אבל מיץ ענבים… אני סבור בכלל שמיץ ענבים הוא בחינה של יהדות רפורמית. זה יכול להיקרא יין על פי הלכה, אבל פעם לא היה מיץ ענבים. כל אחד ישאל את הראוי לו, לא צריך להחמיר על כל חומרה שיצאה בשנים האחרונות.
מאכלים מקולקלים — תבשיל ששהה
“ותבשיל ששהה עד שנדף ריחו, וכן כל מאכל שריחו רע או מר ביותר” — משהו שיש לו ריח רע מאוד או שהוא חריף מאוד. והוא אומר לא, אם הוא מבין, הוא כן אוהב את זה, אומר הרמב”ם, הכוונה לדברים מקולקלים — לא היו מקררים אז.
“הרי אלו לגוף כמו סם המות” — פשוט.
אומר הרמב”ם, אלה דברים שתמיד רעים, לעולם לא לאכול. אבל יש דברים שהם רעים, שהם רעים, אבל הם לא כל כך רעים, אלא יש מקום לכך.
—
הלכה יב: מאכלים ש”רעים” אבל לא כל כך רעים — לאכול “מעט מעט”
דובר 1: לפעמים. מה שאוכלים לפעמים — “ואכלו ממנו שלא לאכול ממנו אלא מעט”. כלומר, יאכל ממנו מעט ולא לעיתים תכופות — גם בכמות מעט וגם בתדירות מעט. מדי פעם מותר ממנו קצת. “ולא ירגיל עצמו להיות מזונו מהם” — שלא יאכל מהם הרבה — “או לאכלם עם מזונו תמיד, כגון דגים גדולים” — דגים גדולים. אני לא יודע לאיזה דגים הוא מתכוון.
דיון: לאיזה דגים מתכוון הרמב”ם?
דובר 1: אני לא יודע לאיזה דגים הוא מתכוון. אני לא יודע על מה בדיוק הוא מדבר. אני לא יודע. כי לזה יש לכאורה גם הרבה קשר למציאות של… יכול להיות שדגים קטנים כל אחד יכול לתפוס באגם שלו. דג גדול מביאים מאני לא יודע כמה רחוק, וזה לא טרי. יכול להיות שחלק מהדברים נכונים גם היום. אני מדבר על דברים טבעיים. הרמב”ם כשהוא מדבר, הוא לא מדבר על משהו מוזר שהיה פעם. הוא מדבר על הדגים. אבל הוא לא אומר לך איזה דגים, קשה לדעת. אוקיי, זה מידע חסר.
שיטת ה”קופסאות” של הרמב”ם
דובר 1: גם אפילו מחליפים, שמים בקופסאות אחרת — הקופסאות של הרמב”ם מאוד יפות. יש דברים שכמעט לא אוכלים. יש דברים שאוכלים מדי פעם, לא נורא. כלומר, זה… התזונה המודרנית אין לה רזולוציה כזו טובה. אומרת תאכל כל יום שלושה דברים. הרמב”ם עשה כך בצורה מאוד הלכתית. יש דברים שמדי פעם, יש דברים שעדיף לא, אבל זה לא איסור דאורייתא. מאוד מעניין לראות.
הרשימה של מאכלים — גבינה, חלב, בשר, קטניות, לחם
דובר 1: כן, טוב. הלאה — גבינה, גבינה. אוקיי. גם לכאורה, כי פעם לא היה… מדובר שלא היה מפוסטר טוב, נכנסים כל מיני…
דובר 2: כן, כן.
דובר 1: “וחלב ששהה אחר שנחלב ארבע ועשרים שעות” — חלב ישן ששהה עשרים וארבע שעות. “ובשר שוורים גדולים ותיישים גדולים” — בשר של באפלו גדולים, אני לא יודע, שוורים גדולים. שוורים זה שוורים, ותישים זה…
“והפול והעדשים” — פול זה שעועית, ועדשים זה סוג אחר של קטניות. “והספיר” — אני לא יודע מה ספיר. איזה סוג קטנית הוא אומר גם.
“ולחם שעורים” — לחם שעושים משעורה, משעורים.
לחם מצה — לחם שלא נאפה היטב
“ולחם מצות” — לחם מצה זה לחם שלא נאפה היטב. רק בפסח מותר. אוקיי, לא כתוב שרק בפסח. שילכו לדבר על רבעי. אבל באופן כללי אומר הרמב”ם שלא לאכול מצות.
כרוב, בצל, שום
דובר 1: כן. והכרוב. מה זה כרוב?
דובר 2: אני חושב שהיום אומרים כרוב.
דובר 1: מה זה כרוב?
דובר 2: כרוב. כך הוא אומר, האדם הזה.
דובר 1: והחציר והבצלים. כשבני ישראל יצאו ממצרים, חוץ ממה שהם התלוננו על הקב”ה, היו מורדים, הם לא הכירו את הרמב”ם. והם התגעגעו לבצלים ולחציר ולשומים של מצרים.
דיון: שום — בריא או רע?
דובר 1: אוקיי. אומר הרמב”ם כאן, בצל ושום. הרי יש עניין, כי בהרבה מקורות אחרים כתוב ששום צריך להיות מאכל בריא מאוד מאוד.
דובר 2: אבל מעט. הוא לא מתכוון שיאכלו ארוחה שלמה.
דובר 1: ראית פעם מישהו אוכל צלחת שום? הוא שם קצת כתבלין. אבל שום הוא הרי משהו שאוכלים ממילא מעט. אבל הרמב”ם לא רצה בכלל שבכל סעודה יהיה קצת שום, או כל פעם שעושים בשר יעשו עם שום ועם בצל. אני לא יודע, אני לא בטוח. יכול להיות שהוא מדבר על אכילה. עוד כך כל דבר, הרבה מלח, פירושו בכל מקום מלח זה הרבה. מה זה הרבה? אני לא יודע, אני לא חייב לומר שהרמב”ם מדבר על אדם שאוכל צלחת שום. אני לא יודע. יכול להיות.
חרדל וצנון
דובר 1: חרדל, צנון. צנון זה צנונית.
דובר 2: כך אומרים בברדיצ’ב, אני לא יודע, כך אומר רב העיר.
דובר 1: אוקיי. אז יכול להיות שר’ יודל לא עזב את השולחן כי הוא לא גמר לאכול.
—
הלכה יג: בחורף מותר, בקיץ לא — ויוצאים מן הכלל
דובר 1: אוקיי. אז העניין הוא, כל אלו וכל ישראל. והיום, והרמב”ם אומר, זה רע כשאוכלים הרבה. אבל הרמב”ם אומר, בימות הגשמים יאכל מהם מעט מעט. רק בחורף לא יאכל. עד מאוד, מעט מאוד. בימות הגשמים מותר לאכול אותם. כמו שאמר שמה שמחמם, מה שהוא תבלינים, מה שאתה רואה שזה יותר חומצי, יותר חריף. אבל שלא בימות הגשמים — וכשזה לא חורף — לא יאכל מהן כלל, לא יאכל מהם בכלל.
פול ועדשים — לעולם לא
דובר 1: כמו שהרמב”ם ממשיך — הפול והעדשים, סוג הקטניות — מה זה? זה לא היה ברשימה שקראנו קודם. זה יוצא מן הכלל, זה לעולם לא. אין ראוי לאכלן לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. את זה רק לשפוך על קרח לחלזונות.
דלועים — מעט בקיץ
דובר 1: אוקיי. והדלועין אוכלין מהן מעט בימות החמה. דלועים היו גם ברשימה?
דובר 2: לא היו ברשימה.
דובר 1: לא. מה זה דלועים? דלעת. מה זה דלעת?
דובר 2: ראיתי שזה איזה סוג דלעת או משהו כזה.
קושי בזיהוי המאכלים
דובר 1: בקיצור, הוא לא מונה כאן דברים טובים. לא הייתה דרך לזה.
דובר 2: אני לא יודע, אני רואה שהוא כן מונה. אולי כי זה לא חלק מהמטבח שלנו.
דובר 1: לא, זה הלאה, זה לא לשון הקודש, למה שנכיר את ראשי התיבות של השפה?
דובר 2: מה הוא אומר, הליאון? הוא לא אומר שום…
דובר 1: לא, אבל אלה שמתרגמים, כן, בדרך כלל אומרים משהו לוקחים ממאכלים שלא מצויים אצלנו כל כך.
דובר 2: לא, האדם הזה אומר פשוט שמות בלטינית, שזה לא השמות שמשתמשים בהם בחנות.
דובר 1: אני חושב שזה הכל אותו דבר, משתמשים בשמות מוזרים, כמו שרופאים כותבים על הכל שמות מוזרים, כי הם חושבים שהם חכמים.
—
הלכה יד: מאכלים ש”רעים” אבל עוד פחות רעים — לא לאכול הרבה
דובר 1: אומר הרמב”ם הלאה, אוקיי, אלה כל הדברים הרעים, את זה לא לאכול אלא לרפואה. הרמב”ם קודם מנה דברים שרעים — הגרועים ביותר, עכשיו הוא מונה קצת רעים, ועכשיו הוא אומר עוד פחות רעים, שהכל בסדר.
ויש מאכלות שהם רעים, אבל זה לא כל כך מסוכן.
עוף המים, בני יונה, תמרים
עוף המים — עוף המים זה לכאורה ברווזים.
דובר 2: אה, חזיר.
דובר 1: ובני יונה הקטנים — ציפורים קטנות. והתמרים — תמרים. זה נשמע כמו… אוקיי.
לחם קלוי בשמן — לחם מטוגן
ולחם קלוי בשמן — לחם מטוגן. זה נשמע כמו עוגיות כאלה, מאפים שמנים כאלה.
דובר 2: כן, לחם מטוגן.
דובר 1: או לחם שנלוש בשמן — או לחם. יש שתי סיבות למה לחם יכול להיות רע: או כי הוא מטוגן, או כי לשים אותו עם שומן.
דובר 2: כן, שזה לחם עם שמן.
קמח לבן — סולת שניפו אותה
דובר 1: “והסולת שניפו אותה כל צרכה עד שלא נשאר בה ריח מורסן” — הוא אומר כאן דבר חשוב: קמח לבן, שהוציאו ממנו לגמרי את הסובין, כי הסובין עוזרים ליציאה.
דובר 2: כל הרשימה הזו היום הם כמו דברים שהם טובים מדי קצת.
דובר 1: אה, יכול להיות. דברים שהם טובים מדי קצת. אה, יכול להיות.
ציר ומורייס — מיצי דגים
לחם קלוי וקרמל — כן, זה כמו סוכריות, כמו דברים שמחלקים לילדים. תמרים, שהם מאוד מתוקים. “והציר והמורייס” — זה משהו מיצי דגים. אוקיי.
לא לאכול הרבה מהם
“אין ראוי להרבות מאכילת אלו” — הדברים האלה לא לאכול הרבה.
—
“הרי זה גיבור” — כובש את יצרו
אבל, אומר הוא, “באדם שהוא חכם וכובש את יצרו” — אדם שהוא חכם ומרסן את יצרו — היצר כאן כוונתו לתיאבון לאכול דברים מתוקים. “לא ימשך אחר תאוותו” — שלא ילך אחר תאוותו — “ולא יאכל מכל הנזכרים כלום אלא אם נצרך להם לרפואה” — רק אם הוא צריך לרפואה — “הרי זה גיבור”.
כי הגיבור הוא כובש את יצרו. כן. אבל גם, הכובש את יצרו הוא חכם. הוא לא רק צדיק, הוא חכם, כי הוא יהודי חכם, הוא לא משטה את עצמו בשביל מעט התענוג של החשק. הוא חכם — על זה נאמר “שמח בחלקו”, הוא שמח באוכל שכן בריא בשבילו. והוא כובש את יצרו — אז הוא יהיה כאן, הוא נעשה גיבור בגוף. הוא גיבור בנפש, הוא לא איבד את כיבוש יצרו, והוא הולך אחר כך להיות גיבור, הוא הולך להיות חזק, הוא הולך להיות בריא להמשיך הלאה.
הנקודה היא, הרמב”ם כאן מאוד מעשי — הוא אומר לך דברים שאינם רעים, אף אחד לא יעריך.
רמב”ם הלכות דעות פרק ד׳ (המשך) — פירות, כללי בריאות, אכילה גסה
—
הקדמה: הרמב”ם מעשי — יהודי חכם וכובש את יצרו
דובר 1: הנקודה היא, הרמב”ם מאוד מעשי. הוא אומר לך, הנה דברים שאינם רעים, אף אחד לא יבין — אפילו אתה אוכל טוב, עדיין יש דברים. למה אתה אוכל את כל הדברים האלה? כי אתה יודע שזה טוב. אומר הוא, אתה יהודי חכם — יהודי חכם בכלל לא אוכל, חוץ אם באמת חסר.
דובר 2: כן, אני מתכוון שזה גם אולי קצת קשור — בתחילת הפרק הוא אמר שיאכל רק כשהוא רעב. זה לא אומר אבל שתשמע לגוף שלך לגבי לאכול רק כשאתה רעב — אבל זה לא אומר שכשאתה משתוקק למשהו, הפשט הוא שגופך אומר לך שזה טוב לגופך. אז נכנס כיבוש היצר.
—
הלכה טו: פירות האילנות — לא לאכול יותר מדי פירות
דובר 1: אומר הוא הלאה: “לעולם ימנע אדם עצמו מפירות האילנות, ולא ירבה מהן ואפילו יבשים, ואין צריך לומר רטובים” — לא לאכול יותר מדי פירות, פירות מעצים, כמו תפוחים וכדומה. אפילו כשהם יבשים לא יאכל מהם, “ואין צריך לומר רטובים” — בוודאי לא כשהם טריים.
זה אפילו כשהם כבר בשלים לגמרי. “אבל קודם שיתבשלו כל צרכן” — פירות שלא הבשילו — “הרי הן לגוף כחרבות” — הם כמו חרבות לגוף.
חרובים — תמיד רעים
“וכן החרובין רעים לעולם” — חרובים הם יוצא מן הכלל, חרובים כמעט תמיד לא טובים לבני אדם.
“ואם אדם נטרד במדבר” — אם אדם תועה במדבר — “ולא מצא מה יאכל אלא חרובים ומים” — ולא מצא מה לאכול חוץ מחרובים ומעיין מים.
—
דיון: אנשי זמננו מול הרמב”ם בעניין פירות האילנות
דובר 2: ההלכה של פירות האילנות היא מסיבה מסוימת זו שכל אנשי זמננו לא מסכימים עם הרמב”ם — הם כותבים על דפו אפילו. אבל למעשה, הוא מביא ביד פשוטה שהרמב”ם הביא זאת מהרופאים, הוא אמר שזה עוזר מאוד. אז זה לא ברור.
אבל המציאות גם השתנתה הרבה — הפירות שלנו כבר שנים רבות שהכימאים משחקים עם הזרעים של הפירות, ויכול להיות שפשוט נעשה יותר טוב, או יותר גרוע. זה לא ברור.
אחר כך תראה שהרמב”ם לא מדבר על כל הפירות, הוא מדבר על מסוימים. אני מתכוון שהוא לא מדבר על מסוימים — אני מתכוון שהוא מתכוון למה שחכמים קוראים לדבר. רק לדעת מה בדיוק הם פירות שיש בהם מרירות כזו — למשל, אילו פירות? לימון אולי? אני לא יודע.
דובר 1: לימון זה רע.
דובר 2: “וכל הפירות החמוצין רעים, ואין אוכלין מהן אלא בימות החמה ובמקומות החמין” — רק במקומות חמים, וזה מחמם את הגוף.
דובר 1: להיפך, זה מקרר.
דובר 2: אני מתכוון שיש איפשהו שהרמב”ם… להיפך, חומץ מקרר. כי בימות החמה אוכלים בימות החמה.
אני מתכוון שאיפשהו הרמב”ם אכל מזונות שהיה בו טעם של לימון.
דובר 1: בסדר. איפשהו כתוב כך.
דובר 2: הרמב”ם עצמו… יכול להיות שזה היה רק בימות החמה. אני זוכר שהרמב”ם עצמו — אני לא זוכר בדיוק — אבל ההלכה נכללת כשנלמד אותה. הרמב”ם עצמו היה לו טבעו, ויש דברים שהוא כותב על — אני זוכר שהוא עושה אחרת ממה שכתוב כאן, כי זה לפי טבעו.
דובר 1: כן.
—
הלכה טו (המשך): תאנים, ענבים, שקדים — תמיד טובים
דובר 1: אומר הרמב”ם הלאה: “והתאנים והענבים והשקדים טובים לעולם” — תמיד בריאים. שקדים — מנדלן. זה לא הכוונה לפירות האילנות. “בין רטובים בין יבשים” — בין טריים, לחים, בין יבשים — “ויאכל אדם מהן כל צרכו”.
זה אכן, אפילו שגם זה יהיה מהחולי, הם טובים מכל שאר פירות האילנות, אבל בכל זאת שזה לא יהיה העיקר — האוכל העיקרי. שלא יאכל בעיקר את זה.
—
הלכה טז: דבש ויין — טוב לזקנים, רע לקטנים
דובר 1: אומר הרמב”ם הלאה: “הדבש והיין רע לקטנים ויפה לזקנים, וכל שכן בימות הגשמים” — דבש ויין אינם טובים לילדים, אבל כן טובים לאנשים מבוגרים. כן, שזה ייתן נחמה, כמו שכתוב בפסוקים.
—
הלכה טז (המשך): בקיץ לאכול פחות מבחורף
דובר 1: “וצריך אדם לאכול בימות החמה שני שלישי מה שהוא אוכל בימות הגשמים” — אומר הרמב”ם הלאה כלל חשוב. זה כלל על אכילה, לא דווקא על פירות.
דובר 2: מה? כן, כלל על אכילה.
דובר 1: בקיץ צריך לאכול פחות ממה שאוכלים בחורף. בחורף הגוף צריך את החום, וכן הלאה.
זה קצת מעניין, במיוחד כשאני מתכוון שהיום אנשים יוצאים הרבה יותר בקיץ, אנשים יותר פעילים פיזית. כשפעילים פיזית אולי קצת יותר קל — הגוף מתפתח, מעבד יותר את האוכל.
אבל הכוונה כך, אומר הרמב”ם, שבקיץ יאכל שני שלישים מכמה שאוכל בחורף.
דיון: איך זה מתיישב עם הכלל הקודם של רבע?
דובר 2: הרי יש שהרמב”ם אמר קודם שיאכל רק רבע… שיפסיק לאכול רבע לפני שהוא שבע. עוד דבר. צריך לדעת אם הוא מדבר על הקיץ או החורף. כי…
דובר 1: לא, שני דינים.
דובר 2: אה, הוא אומר שזה דין נפרד של מתי להפסיק לאכול.
דובר 1: כי לכאורה הכוונה היא שבקיץ נשבעים מהר יותר.
דובר 2: איך זה הולך?
דובר 1: כן, כי החום איכשהו עוזר… אני לא יודע בבירור.
דובר 2: החיים שלנו לא מסודרים כראוי בחורף וזה עוד מקורר. אולי כך — לאנשים יש יותר תיאבון בקיץ… הרבה אנשים הולכים רחוק בחורף, אבל לכאורה הפשט הוא כי ישנים יותר, עושים פחות פעילות גופנית.
דובר 1: אולי גם החום, אולי גם החום באמת.
—
הלכה יז: בדיקת נקבים לפני האכילה
דובר 1: אומר הרמב”ם הלאה: “ולא יאכל עד שיבדוק עצמו יפה יפה שמא צריך לנקביו” — שלא יאכל דברים שמשלשלים מאוד.
דובר 2: “ולא יאכל אדם עד שיבדוק נקביו תחילה.”
—
הלכה יז-יח: מעיו רפים — כלל גדול ברפואה
דובר 1: אומר הרמב”ם הלאה: “לעולם ישתדל אדם שיהיו מעיו רפים כל ימיו, ויהיה קרוב לשלשול מעט” — שלא יהיה עצור, שלא יאכל דברים שגורמים לאוכל להיות מוחזק. שתמיד יוכל לצאת בקלות.
“וזה כלל גדול ברפואה, כל זמן שהרעי נמנע או יוצא בקושי, חלאים רעים באים” — הוא צריך לצאת בקלות.
עצה לאדם צעיר
אומר הרמב”ם: “ובמה ירפה אדם מעיו אם נתאמצו מעט?” — מה עושים אם הוא מרגיש עצירות?
אומר הרמב”ם: “אם היה בחור, יאכל בבוקר בבוקר מלוחים שלוקים מתובלים בשמן ובמורייס ובמלח בלא פת” — שיאכל דברים שנקראים מלוחים. מלוחים הכוונה לסוג מסוים של ירקות — לא הכוונה לדברים מלוחים. שיעשה איזה סלט ממלוחים, שיהיה קצת מבושל — שלוקים פירושו קצת מבושל — עם תבלינים בשמן.
הוא אומר, אחד המפרשים אומר שם ששלוקים פירושו לא מבושל עם תבלינים — מבושל פשוט במים. אבל המלוחים — הירקות שנקראים מלוחים — יאכל בשמן או במלח, בלי לחם יאכל. זה יעזור לו לצאת.
“או ישתה מי שלק של תרדין או כרוב בשמן ומלח” —
דובר 2: אני הולך לאבד — הרי הוא אמר כרוב מהאוכל שלא לאכול בכלל?
דובר 1: הרמב”ם הרי אמר שזה רפואה. זה הכל מה שעוזר.
דיון: למה הדברים האלה עוזרים?
דובר 2: אני לא יודע מה הדברים האלה. איך הדברים האלה עובדים? אני לא יודע. מה השלבים של כל הדברים האלה? אוכלים אוכל, פותחים את ה…
דובר 1: נראה לי שזה סיבים, הרי הוא אומר.
דובר 2: כן, זה סיבים. ירקות יש בהם הרבה סיבים, זה עוזר.
דובר 1: בסדר. משהו כזה.
עצה לאדם מבוגר
דובר 1: ואם הוא מבוגר — אומר הוא, אם הוא יהודי זקן, כמו שלמדנו קודם שלזקן דבש טוב — “ואם היה זקן, ישתה דבש מזוג במים חמין בבוקר” — שישתה דבש עם מים חמים, בלי התה. דבש עם מים חמים. או דבש.
“וישהה כמו ארבע שעות, ואחר כך יאכל סעודתו” — שימתין ארבע שעות, ואחר כך יאכל את סעודתו.
שלושה-ארבעה ימים
אומר הרמב”ם: “יעשה כן יום אחר יום שלשה או ארבעה ימים אם צרך לכך, עד שירפו מעיו” — אם יש לו עצירות, שיעשה שלושה-ארבעה ימים את ה… שיעקוב אחר הכללים של הרמב”ם, שמעיו יתרככו ויוכל לצאת.
—
הלכה יט: הכלל הגדול — התעמלות, לא יותר מדי אכילה, מעיו רפים
דובר 1: בסדר. אז זה כלל. כלל אחד, ויש הלכות פרטיות שונות, ואחר כך יש הלכות כלליות. כלל אחד שאשמור תמיד — מעיו רפים. ועכשיו עוד כלל — אם כלל בעניין… הרמב”ם, אנחנו מדברים על התעמלות.
אומר הרמב”ם: “ועוד כלל אחר אמרו בבריאות הגוף: כל זמן שאדם מתעמל ויגע הרבה, ואינו שבע, ומעיו רפים — אין חולי בא עליו וכוחו מתחזק, ואפילו אכל מאכלות רעות.”
כשאדם עובד קשה ומתייגע מאוד ומתאמץ, ואינו אוכל עד שהוא שבע לגמרי, ומצרף את כל שלושת הדברים — הוא עושה הרבה התעמלות, הוא לא אוכל עד שהוא שבע לגמרי, ומעיו רפים, הוא יוצא בקלות, הוא לא אוכל דברים שיעכבו את היציאה — לא בא עליו חולי, וכוחו מתחזק, אפילו אכל אוכל רע. אבל הוא לא אכל יותר מדי, ומעיו רפים, והוא מתעמל.
אז זה יותר חשוב אפילו מלהקפיד. מי שמקפיד מאוד לא לאכול בצל כי איזה צדיק אמר, שידע שעוד יותר חשובים שלושת הכללים האלה.
—
הלכה כ: להיפך — ישיבה, עצירות, חוסר התעמלות
דובר 1: ולהיפך, אומר הרמב”ם: “וכל מי שהוא יושב לבטח ואינו מתעמל” — ומי שיושב בשקט.
דובר 2: אה, מעניין. הוא יושב בשקט, הוא מי שכבר לא חי באופן פעיל.
דובר 1: כן. “או מי שמשהה נקביו” — זה מי שמעכב את עצמו מלצאת. “או מי שמעיו קשים” — זה מי שאינו יוצא, הוא בסכנה.
“אפילו אכל מאכלות טובים ושמר עצמו על פי הרפואה” — הוא אכל את כל המאכלים לפי מה שהרמב”ם ציווה — “כל ימיו יהיו מכאובים וכוחו תשש” — הוא יסבול תמיד ייסורים, וגם כוחו ייחלש.
—
הלכה כ (המשך): אכילה גסה — כסם המוות
דובר 1: אומר הרמב”ם עוד כלל, או המשך לכלל — אכילה גסה. אכילה גסה פירושה אוכלים מהר, אוכלים הרבה מאוד בבת אחת. יותר מדי.
דובר 2: חושבני — לא, זה יכול אפילו להיות שהפסקת לפני שנשבעת לגמרי, אבל עצם האכילה הגסה — לאכול הרבה מאוד בבת אחת בלי ללעוס — ואכילה סתם, פירושה שבעיקר הכוונה אכן לאכול יותר מדי.
דובר 1: אכילה גסה היא כבר לשון חכמים. אכילה גסה פירושה מה שקוראים היום — מה קוראים לזה היום?
דובר 2: אכילה, קוראים לזה אכילה.
דובר 1: היום קוראים לזה אכילה. בסדר.
“אכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המות, והיא עיקר לכל החלאים” — העיקר של כל החלאים היא אכילה גסה.
—
הלכה כא: רוב החלאים — מאכלים רעים או יותר מדי אכילה
דובר 1: “רוב החלאים הבאים על האדם אינם אלא או מפני מאכלים רעים” — רוב כל המחלות שבאות, או בגלל שאכל אוכל רע — “או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלים טובים” — או בגלל שמילא את כרסו ואכל יותר מדי, אכילה גסה, אפילו אכל אוכל בריא אכל יותר מדי.
הפסוק “שומר פיו ולשונו”
“הוא ששלמה אומר בחכמתו: שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו” — זה מה ששלמה המלך אמר בחכמתו. אדם ששומר את פיו ולשונו, “שומר מצרות נפשו” — ישמור את נפשו מצרות.
מה זה? כלומר, אומר הרמב”ם: “שומר פיו — מלאכול מאכל רע או מלשבוע” — לשמור את פיו מלאכול יותר מדי, או מאכלים רעים או יותר מדי — “ולשונו — מלדבר אלא בצרכיו” — לאכול יותר מדי ולדבר יותר מדי מביא צרות.
אז ה”לשונו” חוזר על הפרקים הקודמים שדיברו מאוד חזק שלא לדבר יותר מדי.
חידוש: הפה הוא המקור לרוב הבעיות
דובר 2: שהגוף לא חנוק. כמו ששם זה נלקח — שהפה הוא המקור לרוב הבעיות. או אוכלים יותר מדי, או אוכלים מאכלים רעים. או מדברים יותר מדי, או מדברים דברים רעים.
דובר 1: אבל “צרות נפשו” הכוונה לכאורה גם צרות לגופו, וגם צרות חברתיות. כשהוא מדבר יותר מדי, יש לו עסק עם שונאים, וכן הלאה. הוא נראה כשוטה. “נפשו” לא הכוונה כאן דווקא לנשמה — נפשו הכוונה לאדם כולו.
רמב”ם הלכות דעות פרק ד׳ (המשך) — רחיצה, הקזת דם, ותשמיש המטה
—
חיבור חזרה: אכילה ודיבור
ולשון הרע אומר לדבר אין לו צורך. לאכול יותר מדי ולדבר יותר מדי מביא הרבה. אז השאלה חוזרת על הפרקים הקודמים שדיברו מאוד חזק שלא לדבר יותר מדי. כמו שנאמר שם — שם זה נלקח — שהמאכל הוא המקור לרוב הבעיות. או אוכלים יותר מדי, או אוכלים מאכלים רעים. כך גם — או מדברים יותר מדי, או מדברים דברים רעים. אבל המקור הוא אולי יותר האכילה, התאוות של גופו ותאוות חברתיות — כשהוא מדבר יותר מדי יש לו הנאה מזה, וכן הלאה. אולי הכוונה לא דווקא שלילית, אולי הכוונה לעצמו, להוא עצמו.
—
הלכה כ״ב: דרך הרחיצה
אומר הרמב”ם הלאה, עד כאן בהלכות אכילה, ועכשיו נדבר על רחיצה.
אומר הרמב”ם: דרך הרחיצה, שייכנס אדם למרחץ משבעה ימים לשבעה ימים — פעם בשבוע ייכנס למרחץ. ולא ייכנס — מתי ילך למרחץ? שלא ילך — סמוך לאכילה ולא כשהוא רעב, אלא כשיתחיל המזון להתאכל — כשהגוף… כמו שאמר קודם לגבי התעמלות.
מרחץ לעומת מקלחת
המרחץ זה לא מקלחת, נכון? מקלחת לא נקראת מרחץ. מרחץ זה עניין שלם. בעיקרו הכוונה למקווה. הולכים למקווה מהירה זה לא הרבה יותר ממקלחת מהירה. כאן מדובר כשמקדישים זמן והולכים לחם ולקר, מה שקורה.
רחיצה במים חמים — הראש מותר חם יותר
ורוחץ כל גופו בחמין שאין הגוף נכוה בהן — רוחצים בחמים, אבל לא שנכווים. אבל את הראש מותר להכניס למים חמים מאוד — וראשו בלבד בחמין שהגוף נכוה בהן. מה שלשאר חלקי הגוף חם מדי, לראש זה בסדר.
זה לכאורה פשוט כי לאדם יש שיער בראש — לא כמו היהודים החסידיים שאין להם שיער — וקשה לרחוץ, כמו שכבר אמרנו קודם, צריך שיהיה חם יותר.
ראשו לא הכוונה לראשו, ראשו הכוונה לשערו. רק להבהיר, כשכתוב שרוחצים את ראשו, הכוונה לא לרחוץ את הראש, הכוונה לרחוץ את השיער. אולי הזקן או שיער הראש.
ירידה הדרגתית לקור
ואחר כך ירחוץ גופו בפושרין — אחר כך ירחץ את גופו במים פושרים, לא חמים ולא קרים. ואחר כך בפושרין מן הראשונים — עוד יותר קרירים. עד שירחץ בצונן — עד שמגיע למים קרים. אבל לעבור פתאום למים קרים זה הלם לגוף, אלא להגיע בהדרגה למים קרים.
ולא יעביר על ראשו כלל לא פושרין ולא צונן — לא ישפוך, כמו שאמרת, הכוונה לרחוץ את הראש, הכוונה לרחוץ את הגוף במים חמים. אבל על הראש לבדו לא ישפוך לא מים קרים ולא מים חמים. לא פושרים, לא קרירים בינוניים, ולא קרים לגמרי, שום מים קרים.
דובר 2: ברור. נשאר עם החמים מאוד.
דובר 1: נראה שהרמב”ם לא רצה את דלי הקרח, איך שזה נקרא, הצלילה הקרה — זה לא הדבר של הרמב”ם. כי לא ירחוץ בצונן בימות הגשמים — כתוב שבחורף לא ירחץ במים קרים. אבל אני חושב גם, לכאורה היום המציאות שונה. אבל רואים סתם, מדברים כאן פשוט שלא יתקרר יותר מדי.
מתי ללכת למרחץ
כי ולא ירחץ עד שיזיע ויפרך כל גופו — ירחץ רק אחרי שהגוף מזיע, שעבד קשה. ולא יאריך במרחץ, אלא כשיזיע ויפרך גופו ישתטף ויצא — כשהוא כבר מרגיש מותש והוא מזיע, אז ירחץ ויצא.
—
הלכה כ”ג: בודק עצמו — עשר פעמים ביום
אומר הרמב”ם הלאה: ובודק עצמו קודם שייכנס למרחץ ואחר שיצא שמא הוא צריך לנקביו — לפני שנכנס למרחץ, ומיד אחרי שיוצא, יבדוק אם צריך לצאת לבית הכסא.
וכן בודק אדם עצמו תמיד קודם אכילה ואחר אכילה — לפני האכילה ואחרי האכילה יבדוק.
וקודם בעילה ואחר בעילה.
וקודם שייגע ויתעמל ואחר שייגע — לפני האימון ואחרי האימון ינסה לצאת לבית הכסא.
וקודם שיישן וכשייעור — לפני השינה ומיד כשמתעורר.
הכל עשרה — עשר פעמים ביום יצא אדם לבית הכסא.
כי לא כל יום הולך למרחץ. אבל אלו חמישה דברים, כל אחד פעמיים: מרחץ, אכילה, בעילה, יגיעה ושינה. אז כן, לא דווקא כל יום כל העשר.
דיון: למה צריך לבדוק לפני ואחרי?
דובר 2: אני צריך לדעת בדיוק מה העניין של לצאת לבית הכסא, ממה חוששים?
דובר 1: כי יכול להיות — כשעושים אימון זה מעכב את הגוף מלצאת, או כשנכנסים למרחץ זה ידחה, זה יעשה את ההיפך מגוף על הגוף.
—
הלכה כ”ד: אחרי היציאה מהמרחץ
אומר הרמב”ם הלאה: כשיצא אדם מן המרחץ ילבש בגדיו ויכסה ראשו בבית החיצון — יתכסה עוד לפני שיוצא לרחוב. כדי שלא תשלוט בו רוח קרה — כשיוצא מהמרחץ החם לאוויר הקר. ואפילו בימות החמה צריך להיזהר — אפילו חם בחוץ, אבל האוויר קריר יותר מבפנים במרחץ.
וישהה אחר שיצא עד שתתישב נפשו וינוח גופו ותסור החמימות, ואחר כך יאכל — ימתין עד שיירגע קצת וגופו כבר לא יהיה מזיע, ורק אחר כך יאכל.
ואם ישן מעט כשיצא מן המרחץ קודם אכילה, הרי זה יפה עד מאד — גם את זה, אני חושב, הוא אמר קודם, שיישן אחרי עבודה קשה, הוא גם הזכיר קודם.
דיון: שינה אחרי המרחץ — סתירה לאיסור שינה ביום?
דובר 2: לישון… מיד בתחילת הסימן…
דובר 1: לא, הוא אמר לרחוץ בחמין.
דובר 2: לרחוץ בחמין. כן. לישון, זה דבר טוב. הולכים למרחץ, אחר כך ישנים.
דובר 1: קודם הוא אמר שלא לישון ביום, אבל כאן הוא מתיר אחרי שהיה במאמץ כבד.
דובר 2: לא.
—
הלכה כ”ה: לא לשתות מים קרים אחרי המרחץ
אומר הרמב”ם הלאה: לא ישתה אדם מים קרים כשיצא מן המרחץ — לא ישתה מים קרים כשיוצא מהמרחץ. ואין צריך לומר שלא ישתה במרחץ — ובמרחץ עצמו בוודאי לא ישתה.
אני לא יודע למה. אני לא יודע, הגוף מבולבל, בפנים קר ובחוץ חם.
ואם צמא כשיצא ואינו יכול למנוע עצמו — אם הוא מאוד צמא — יערב המים ביין או בדבש וישתה — לא ישתה מים קרים לבד, אלא יערבב אותם עם יין או עם דבש.
למשוח בשמן
אומר הרמב”ם: ואם סך בשמן במרחץ בימות הגשמים אחר שישתטף, הרי זה טוב — אם מושח את גופו בשמן, זה מאוד טוב. גם דבר יפה. אני לא יודע בדיוק למה.
—
הלכה כ”ו: הקזת דם
עכשיו אנחנו מגיעים להלכות הקזת דם. פעם היה מנהג כזה, והיום לא נוהגים, אני לא מבין למה.
אומר הרמב”ם כך — הוא יעשה רק… הרמב”ם גם לא היה חסיד גדול של זה. לא ירגיל אדם עצמו להקיז דם תמיד — לא יקיז דם בתדירות רבה מדי. ולא יקיז דם אלא אם יהיה צריך לו ביותר — רק אם הוא צריך את זה מאוד. מתי צריך את זה מאוד, אני לא יודע.
ולא יקיז לא בימות החמה ולא בימות הגשמים — לא בחורף ולא בקיץ — אלא ביומי ניסן ומעט ביומי תשרי — רק פעמיים בשנה.
אני חושב שהיום יוצאים ידי שתי העונות האלה כשתורמים הרבה דם. עולה הון להיכנס לפסח ולימים טובים, ואפשר לצאת ידי חובה בזה של הקזת דם.
הגבלות של הקזת דם
ומאחר חמישים שנה לא יקיז כלל — אחרי גיל חמישים לא יקיז בכלל, לא יוציא דם בכלל.
ולא יקיז אדם דם וייכנס למרחץ ביום אחד — לא יקיז דם ויכנס למרחץ באותו יום.
וכן לא יקיז ויצא לדרך, ולא ביום שיבוא מן הדרך — ביום שמתחיל לצאת לדרך, או כשחוזר מהדרך, לא יעשה הקזת דם. גם לכאורה מה שנוטל כוח, שלא יתרופף…
ויאכל וישתה ביום ההקזה פחות ממה שהוא רגיל — ביום ההקזה יאכל וישתה פחות מהרגיל.
וינוח ביום ההקזה, ולא יתעמל ולא יטייל — ינוח, וביום ההקזה לא יעבוד קשה, לא יתאמן, ולא יעשה דברים שקשים מאוד לגוף.
דיון: סתירה עם הגמרא — אכילה אחרי הקזת דם
אני זוכר אבל בגמרא שכן היה מנהג שהיו אוכלים סעודה גדולה — אולי אחר כך? כדי לחדש את הדם? הרמב”ם אומר שיאכל פחות.
גם היום, הרבה פעמים כשאני תורם דם, צריך לאכול אחר כך — דורשים, נותנים לך מיד אחר כך משהו לאכול, כי זה טוב לעזור לגוף לייצר את הדם שחסר. אוקיי, לא שלא יאכל כלום. אבל לא לאכול סעודה גדולה. כן, אוכלים משהו. להחזיר קצת את הכוח.
כלל: פחות זה יותר
עכשיו הוא נכנס לעניין הביאה. כלל הדברים הוא, רוב הדברים שקשורים לגוף צריך לעשות פחות. חוץ משינה — גם הרמב”ם אמר פחות, אבל אצלנו נוהגים לעשות פחות.
—
הלכה כ”ז: שכבת זרע — כוח הגוף
אומר הרמב”ם כך: שכבת זרע היא כוח הגוף וחייו ומאור העינים — שכבת הזרע היא כוח הגוף, וחלק מכוח הגוף, וחלק ממאור עיניו.
וכל זמן שתצא ביותר — ככל שיוצא יותר מדי, אם יוצא יותר מדי — אנחנו זוכרים שלמדנו אתמול בהלכות, בפרק הקודם, “ולא יוליך שכבת זרע אלא כשיצטרך להוצאת הזרע” או משהו כזה. יש כמות מסוימת שצריכה לצאת. לא יותר מדי.
ואם כן יוצא יותר מדי, לוקח יותר מדי שכבת זרע, אז הגוף בלה וכוחו כלה וחייו אובדים — דברים נוראים.
הפסוק של שלמה המלך
הוא שאמר שלמה בחכמתו: “אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ, וּדְרָכֶיךָ לַמְחוֹת מְלָכִין” — אל תיתן את כוחך לנשים.
מה פירוש “לַמְחוֹת מְלָכִין”? מה הפירוש? “דרכים שמוחות מלכים.” מה מוחות מלכים? זה משמיד מלכים.
דיון: למי זה נוגע?
דובר 2: ובפרט למלכים, הרבה פעמים אדם רגיל…
דובר 1: זו הלכה… מי שנוהג כמלך, לא תעשה דברים שהורגים את מלכותך כביכול.
דובר 2: לא, ההלכה לא באמת נוגעת לאדם רגיל, כי איך יקרה לו הרי יש לו רק אשה אחת. מלך יכול שיהיו לו אלף נשים כמו שלמה. אומר הוא לשלמה, זה הדבר שמשמיד מלכים.
דובר 1: פעם היה, הרמב”ם חי בארצות ערב, היה ההלכה, שנוהגים גם שיש מנהג של אלף נשים. אז זה היה מצב מאוד קשה.
—
הלכה כ”ח: כל השטוף בבעילה — התוצאות
הרמב”ם אומר הלאה: כל השטוף בבעילה — מי ששטוף, הכוונה שמבזבז, זה לשון. הכוונה שעושה בעילה בתדירות יתרה. זה לא אומר שהוא מצער שוטה, זה אומר שהוא כמו אותו מלך.
הרמב”ם כתב מכתב לאחד מהסולטנים שם, אחד מהחבורה, שהיה צריך הרבה פעמים באמת כי היו לו כל כך הרבה, הוא היה חייב תענוג. היו לו אלף נשים. כן, אז הוא מדבר על מצב כזה.
רשימת תסמינים
זקנה קופצת עליו — הזקנה קופצת עליו.
וכוחו תשש — כוחו נחלש. אוי, מפחיד, איזו תוכחה.
ועיניו כהות — עיניו מתכהות.
וריח רע נודף מפיו ומשחיו — יוצאת ממנו ריח רעה מפיו ומבית שחיו, מתחת לזרועו.
ושער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושר — נושר לו השיער מפניו.
ושער זקנו ושחיו ושער רגליו רבה — להיפך, אבל זקנו והשיער בבית שחיו ושיער רגליו גדל יותר מדי.
ושיניו נופלות — שיניו נושרות.
והרבה כאבים חוץ מאלו באין עליו.
—
הלכה כ”ט: אחד מאלף
אמרו חכמי הרופאים: אחד מאלף מת בשאר חלאים, והאלף מרוב התשמיש.
זו כנראה גוזמה. לכאורה, כי קודם הוא אמר שהרוב קשור לאו אתה לא בריא, או אתה לא אוכל בריא, או אתה אוכל בהפרזה. לכאורה, רוב אנשי התשמיש גם לא מאוד פרושים בעניין אכילה — שזה הולך ביחד.
הוא אומר “רוב” — הוא לא מתכוון כאן לאברך שנוהג כמו המשנה ברורה, הוא מדבר על משהו בגוזמה. מה שנופלים האחד מאלף, בוכים עם האחד מאלף — מצוותיו ואשתו בכלל כל המצוות.
לפיכך צריך אדם להיזהר בדבר זה מאד אם רצה לחיות בטובה — אם רוצה לחיות חיים טובים.
רמב”ם הלכות דעות פרק ד’ (המשך) — הלכות תשמיש, כללי הבריאות, ועשרה דברים
—
הלכה כ”ט (המשך): הלכות תשמיש — מתי ואיך
זו כנראה גוזמה. לכאורה, כי קודם הוא אמר שהרוב קשור לאכילה לא בריאה, או אכילה בכמות מופרזת. לכאורה, רוב אנשי התשמיש גם לא מקפידים בעניין אכילה, שזה הולך ביחד. הוא אומר “רוב” — הוא לא מתכוון כאן לאברך שנוהג כמו המשנה ברורה, הוא מדבר על משהו בגוזמה. מה שנופלים האחד מאלף, בוכים עם האחד מאלף — מצוותיו ואשתו בכלל כל המצוות.
—
הסימנים של הרמב”ם מתי הגוף דורש תשמיש
וצריך אדם ליזהר בדבר זה אם רוצה לחיות בטובה. אם רוצה לחיות חיים טובים, יהיה זהיר בזה. ולא יבעול אלא כשימצא גופו בריא וחזק ביותר — כשמוצא את גופו בריא. ומתקשה הרבה שלא לדעתו — והוא רואה שיש לו קישוי שלא לדעת, כלומר שגופו דורש את זה. ומסיח עצמו לדבר אחר — והוא רואה שאפילו כשאינו חושב על שום דבר שמביא קישוי, בכל זאת יש לו קישוי. אז הוא יודע שגופו — לכאורה זה שאומר שקצת שכבת זרע צריכה לצאת — אז הוא יודע שגופו דורש את זה.
נכון. רואים, הוא הולך לשיטתו. זה כמו אדם אחר שמחפש, שלוקח תרופות כדי שיהיה לו קישוי — זה לא מה שהרמב”ם מדבר. טוב, טוב.
וימצא כובד ממתניו ולמטה — והוא מרגיש כבדות מסוימת — כאילו חוטי הביצים נמשכים ובשרו חם — כאילו איך שהוא מרגיש. כן. אלה הסימנים שהוא צריך לבעול, ורפואה לו שיבעול.
—
תשמיש כרפואה — לא הלכות עונה
אבל מדברים כאן עדיין על בעילה כרפואה. בהלכות עונה יש כללים אחרים מתי צריך לבעול, לפי מצוות שלום בית. כל ההלכה כאן היא מבחינת רפואה.
רואים ברמב”ם — הכרחי שהרמב”ם מדבר כאן על רפואה בלבד. כמו שאסור לאכול מצה — כהלכות חמץ ומצה, יש מתי שצריך לאכול מצה. פעם בשנה. אבל הפעם בשנה שצריך לאכול, זה לא אכילה לשם תענוג. כשמדברים רק מבחינת הגוף, לא מדברים על אכילה לשם תענוג. זה הרמב”ם.
—
הלכה ל’: מתי לא לבעול
ולא יבעול אדם — כאן מדברים באיזה מצב ורוח, או הרבה אחרי האכילה. ולא יבעול — לא כשהוא שבע, ולא רעב — ולא כשהוא רעב. אלא — אחרי שהמזון כבר נתעכל במעיו. אני חושב שכל הדברים שמאמצים את הגוף, צריך לעשות אחרי שהמזון כבר שעה-שעתיים אחרי האכילה. כפשוט. כי כאן נוגע לקודם בעילה ואחר בעילה, הוא כבר אמר את זה פעם.
אומר הרמב”ם הלאה: לא יבעול — לא יבעול כשהוא עומד, ולא מיושב — ולא בישיבה. ולא בבית המרחץ, ולא ביום שנכנס למרחץ, ולא ביום הקזה — כל מה שמחליש את הגוף. ולא ביום יציאה לדרך, ולא ביום הכניסה מן הדרך, ולא לפניהם ולא לאחריהם.
—
דיון: יום יציאה לדרך — סתירה להלכות עונה
אז כאן מיד יש קושיה גדולה, כי הרמב”ם בהלכות עונה אומר שיש מצוות עונה ביום יציאה לדרך.
אה, זה אומר הרב הקדוש בצד, שהרמב”ם לא מביא את ההלכה הזו. יש גמרא, כולם זוכרים את הגמרא, אבל לא כתוב. מה הטעם — כי הרמב”ם אומר ש”פוקדה” ביום יציאה לדרך לא מתכוון דווקא לביאה, אלא הכוונה שיהיה קרוב אליה, יהיה איתה, ידבר איתה, יבלה איתה. זה לא דווקא עצם התשמיש. כך אכן מביא — רבינו תם אמר את זה.
אבל זה לא בהכרח. הרי יכול להיות שגם כאן, הרמב”ם מדבר כדין ברפואה. וגם “דרך” יכולה להיות הרבה רמות של דרך. כאן הוא מדבר על דרך כזו שהולך ברגל ומתייגע. זה לא הכל אותו דבר. אי אפשר באמת לשאול קושיות כאלה, אפילו בהלכה, אבל בוודאי לא ברפואה. מדברים על אופן שהוא כך.
—
הלכה ל”א: “אני ערב לו” — הערבות של הרמב”ם
אז הרמב”ם מסיים את ההלכה, והוא אומר כך:
כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו, אני ערב לו — זה לשון עוצמתית מאוד — “אני ערב לו”, אני, הרמב”ם, אני לוקח אחריות — שאינו בא לידי חולי כל ימיו — הוא לא יגיע לשום מחלה — עד שיזקין הרבה וימות — הוא ימות בזקנה מופלגת, הוא ימות זקן — ואינו צריך לרופא — הוא לא יצטרך להגיע לרופאים — ויהיה גופו שלם ועומד על בוריו כל ימיו — הוא יישאר בריא כל חייו.
—
דיון: איך יכול הרמב”ם לערוב?
מישהו אומר שהרמב”ם יכול להיות ערב. מה הבעיה? למשל סרטן, גם לפי הרמב”ם…
רגע, אומר הרמב”ם הקדוש — אלא, הוא נתן לעצמו שלוש דרכי מילוט:
1. או שיש אדם שיש לו — אלא אם כן היה גופו רע מתחילת ברייתו — כן, אבל הוא נולד עם גוף חלש, אני לא יכול לערוב.
2. כל אדם שיבוא לומר לו שזה לא עבד, הוא יגיד לו: אם היית ביום שישי בחתונה — או אם היה רגיל במנהג מן המנהגות הרעים מתחילת מולדתו — אם הוא נהג מנהגים רעים, שלפני שהתחיל לשמוע, כלומר שכבר היו לו עשרים שנה של מנהגים רעים. אם כן, אכן עושה דברים, אבל עושה צרעת לא עלינו, ואז הוא הולך וטוב והולך. אני לא יכול לענות על זה.
3. או אם תבוא מכת דבר או מכת בצורת לעולם.
לא מדברים על סרטן — הוא מדבר לכאורה על הרוב. אבל באמת כאן צריך לומר, זה מדבר על המחלות שאנשים מביאים על עצמם: אוכל בזמן, מקבל כולסטרול, ולחץ דם, הלב — כן, זה הוא.
—
הלכה ל”ב: הכללים הם רק לאנשים בריאים
אומר הלאה, עוד הלכה:
אבל כל הדרכים האלו שאמרנו אינם ראוים אלא למי שהוא בריא. אבל החולה, או מי שאחד מאיבריו חולה, או מי שנהג מנהג רע שנים רבות, יש לכל אחד ואחד מהם דרכים אחרים ומנהגות כפי חליו, כמו שיתבאר בספרי הרפואות.
—
מקבילה לדרך הממוצע
אבל רבינו בחיי ממשיך הלאה, וזה קצת מעניין, כי זה מתיישב קצת עם דרך הממוצע של הרמב”ם — שאם מדובר בדרך רפואה, אז הכל שונה. הרמב”ם מדבר לאנשים בריאים, ולאנשים בריאים הוא אומר איך לאכול, איך להתנהג בגוף ובנפש.
הדבר המעניין הוא שכאן הוא לא מביא את הרפואה. שם דרך הרפואה הייתה חלק מהעניין כולו — שזה היה כמו עיקר הלכה שהרמב”ם הביא. כאן הוא אומר: אני אומר לך רק את ההלכה, כאילו עמד רק פרק א’ בלי פרק ב’.
—
שינוי וסת תחילת חולי
ממשיך ואומר: ושינוי וסת תחילת חולי. לשנות את סדר החיים, זו תחילת החולי.
לכאורה כוונתו להסביר שמי שנהג במנהג רע שנים רבות, ופתאום התחיל ללכת בדרכי — זה עצמו יכול להיות רע לו. זה לא כל כך פשוט, וצריך אז למצוא עבורו דרך אחרת כיצד לפתור את הבעיה.
—
הלכה ל”ג: אם אין רופא
ממשיך ואומר:
כל מקום שאין בו רופא, אחד הבריא ואחד החולה, אין ראוי לו לזוז מכל הדרכים שאמרנו בפרק זה, שכל אחד מהן לאחרית טובה הוא מביא.
אה, זה ברור. אם יש לך רופא, אתה צריך ללכת לרופא. אתה כבר חולה, לך לרופא ושאל אותו מה לעשות. אם יש לך רופא, אתה צריך לשמוע לעצותיו.
מי שאין לו רופא — בין אדם בריא, בין אדם חולה — אין ראוי לו לזוז מכל הדרכים שזכרנו בפרק זה, שכל אחד מהם לאחרית טובה יביא. בסופו של דבר זה מביא טוב, אפילו אם יהיה קשה. טוב מאוד. אולי שינוי הוסת יהיה לך קצת קשה. נכון, אף על פי שיש חיסרון, למעשה, אם יש לך רופא, שאל את הרופא — הוא נותן לך הדרכה פרטית.
—
כלל בעבודת המידות
זה גם כלל בעבודת השם. הדברים האלה, עבודת השם — אתה יודע? — הדברים שטובים לכל אחד. אפילו מי שיש לו רבי, היה הרבי אומר לו בדיוק יותר לעשות קצת אחרת. אבל אם אין לך רבי, אין לך רופא, לעשות את הדברים הכלליים — בדרך כלל זה עובד.
הוא מאריך בנושא הזה ברמב”ם במקומות אחרים, כי הייתה חקירה גדולה בראשונים עם הרמב”ם — כמה אפשר ללכת עם הנהגות פרטיות, כמה צריך להיות כללים. הרי הרמב”ם אמר שחשוב מאוד שיהיה לך רופא, כי הרופא יכול לומר לך באופן פרטי לפי מצבך הקשה.
אז כל ההלכות כאן היו נוגעות לכל אחד ואחד. זה אכן לרוב בני האדם נוגע תמיד, ולכל אחד זה נוגע רק אם אין לו משהו טוב יותר. זה טוב יותר מאשר לא לדעת כלום.
—
מסקנה כללית מהפרק כולו
אבל עכשיו הרמב”ם הולך לומר שכן טוב שיהיה רופא.
מה אפשר ללמוד מכל הרמב”ם הזה? כלומר, קשה מאוד לפסוק מהרמב”ם הזה, אבל הכלל הוא שאדם יחשוב — קצת יחשוב על הגוף, לא לחכות עד שנעשה חולה. לחשוב על הגוף, ולהקשיב לגוף, לא לאכול יותר מדי.
אבל כלל הדברים היה פשוט מאוד:
– לאכול פחות
– לעשות יותר פעילות גופנית
– לישון יותר
– פחות תשמיש אם נחלש מזה
– להיות גבר הכובש את יצרו, ולא לאכול כל מאכל שנקרה בדרכו
כלל הדברים הוא — כולם מסכימים. אבל זה בוודאי בכלליות שאנחנו אוכלים בזמנינו הרבה, הרבה יותר ממה שבני אדם נהגו לאכול, וזו בעיה גדולה מאוד. נו.
ואם כבר מחזיקים בזה, אפשר ללכת לרופא שייתן, מה שנקרא, את הדבר החדש. ואם הוא מסופק, הוא לא יודע — יכול ללכת לבית דין שיחלק לו מכות טובות.
—
הלכה ל”ד: עשרה דברים — תלמיד חכם צריך לגור בעיר שיש בה רופא
זה מעניין. והקטע האחרון ממש — לא שייך לכאן, רק בגלל שכתוב כאן המילה “רופא”, הרמב”ם מצא כאן ממש הלכה. זה הרחבה, יש לי כמה מזה, אבל זה ממש כמו הלכה, הוא מצא כאן הלכה כזו. עד עכשיו היה לכאורה — אתה צודק — הדברים כתובים גם בגמרא, אבל בעיקר בפרק ד’ רואים שזו ממש הלכה: תלמיד חכם אסור לו לגור בעיר שאין בה רופא. אולי זה גם המבוא לחלק הבא שהולך לדבר על התלמיד חכם.
—
הגמרא בסנהדרין
הרמב”ם הולך לסיים עם — כלומר זה מאמר חז”ל — כן, זו גמרא בסנהדרין. הגמרא אומרת שם:
כל עיר שאין בה עשרה דברים הללו, אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה.
עיר שאין בה עשרה דברים אלו, אסור לתלמיד חכם לגור שם.
—
עשרה דברים
מהם עשרה הדברים?
1. רופא — קודם כל רופא. מעניין — מלבד עשרה בטלנים, צריך להיות עשרה שאינם בטלנים.
2. אומן — אומן פירושו… יש מפרשים שאומרים רופא ואומן הם דבר אחד, כמו רופא אומן. או שרופא פירושו רופא שאומר איך להיות בריא, ואומן פירושו רופא אומן — רופא שיודע לרפא מחלות. אולי אומן פירושו, כמו שהרבה פעמים היום מתכוונים אומן לאמן. האם אמרו שצריך להיות אמן — כל עיר צריכה מישהו שמנגן על גיטרה ומצייר? אבל אני זוכר בגמרא, בדרך כלל אומן פירושו… אה, רש”י אומר — הוא מביא את רש”י — אומן: מקיז דם. כמו רופא שיניים. זה לא רופא, זה מישהו שעניינים מסוימים ברפואה הוא עושה, אבל לא בדיוק רופא. יש מפרשים אחרים שחוקרים את פשט הגמרא ואומרים שאומן פירושו מוהל. יכול להיות גם כן. מוהל ומקיז דם עושים בעצם אותה עבודה — זה חיתוך, הוא ממשיך הלאה. זה לא רופא שיודע לעומק.
3. בית המרחץ
4. בית הכסא — כי אסור להתאפק. כל העיר צריכה שיהיה בה בית כסא.
5. מים מצויין — שיהיו מים טריים.
6. בית הכנסת
7. מלמד תינוקות
8. לבלר — סופר שיוכל לכתוב חוזה, או לכתוב סתם… כלומר סופר, או שהכוונה לכתוב מזוזה אולי. או סופר סתם. יכול להיות שניהם — לכתוב ספרי קודש.
9. גבאי צדקה — שיוכל לחלק צדקה.
—
דיון: מה פירוש “גבאי”?
אולי גבאי מלשון גובה? הוא גובה את הצדקה — הוא לוקח. לתת נדבה כל אחד יכול לתת, לתפוס… אבל הוא אומר שהוא יכול לקחת בכוח. נכון. גבאי צדקה לא פירושו סתם מישהו שרודף אחרי כסף. פירושו שיש מישהו שדואג לקחת כסף ממי שצריך לקחת ממנו כסף. אלה שהם באמת גבאי צדקה קצת.
מה הוא אומר לגבירים? בימינו בעתם היו צריכים להכות. אנחנו יפים, אנחנו נותנים להם עוד כבוד גם, אבל… טוב מאוד. שלא יעברו כאן להכות.
—
10. בית דין מכין וחובשין — זה הדבר העשירי. בית דין שיש לו סמכות לתת מלקות.
—
דיון: מה פירוש “חובשין”?
מהו בית דין? מהו מכין? וחובש — הכוונה שמכניס לכלא? מה פירוש חובש? הוא שם עיכוב, לכאורה? הוא יכול לכפות.
חשוב מאוד שיהיה בעיר. ואם לא, אי אפשר לגור באותה עיר.
—
למה הרמב”ם מביא את זה כאן?
סך הכל, הסיבה שהרמב”ם מביא את זה כאן היא בגלל הראשון — בגלל הרופא.
הלכות דעות פרק ד’ (המשך) — סיום הפרק: מעמדן ההלכתי של הנהגות הרפואה לפי הרמב”ם
—
אוזמפיק והבעלזער — הערה הומוריסטית
הוא נתן לך, מה שנקרא, את הדבר החדש? אוזמפיק. ואם זה לא עוזר, אפשר ללכת לבעלזער שמחלק מכות טובות.
—
הלכה ל”ד: “רופא” — הלכה ממש
אוקיי, זה מעניין. כי הקטע האחרון לא שייך לכאן. רק בגלל שכתוב המילה “רופא”, הרמב”ם מצא שזו ממש הלכה. אבל זה ממש כמו הלכה. הוא מצא כאן הלכה כזו.
חידוש: ההבדל בין ההלכות הקודמות להלכה ל”ד
עד עכשיו היה לכאורה משהו צודק שהדברים כתובים גם בגמרא. אבל בעיקר בהלכה ל”ד רואים שזו ממש הלכה. כל עיר שאין בה עשרה דברים האלו אין תלמיד חכמים רשאי לדור בתוכה — תלמיד חכם אסור לו לגור…
מבוא לפרק הבא
אולי זה גם המבוא לפרשה הבאה, “כי ידוע” על התלמיד חכם.
EN English ›
📋 Shiur Overview
Argument Flow Summary – Philosophy Lecture: Chapter 4 of Shemonah Perakim / Hilchot De’ot
—
A. Opening – Anecdote and Context
[Side Digression] A professor (a Williamsburger) who gives tests to students claims that modern philosophers (Derrida, Kant, etc.) have good tests/critiques against the simple, rational classical philosophies (Socrates, Plato), and that those “fail.” The professor is a “chaver l’de’ah” – he agrees with the maggid shiur.
—
B. Review – Where We Are Holding
– Chapters 1-3 (previous zman): The main topic was derech ha’emtza’i – this is the good.
– Two main areas where derech ha’emtza’i is relevant: (1) in the pe’ulot (actions) of a person, (2) in the middot that lead to the actions.
– Now (Chapter 4): The Rambam gives dugma’ot – a list of nine middot, and for each one he shows what is the middle path and what are the two bad extremes.
—
C. Main Thesis: The List of Middot Is Not Definitive – It Is Only an Example
1. The Claim
The Rambam’s list of nine middot is not a “Shulchan Aruch” of middot. He doesn’t write “elu hen ha’middot, lo pachot v’lo yoter.” It is only illustration of the principle of derech ha’emtza’i – he shows that for each middah the middle path makes sense.
2. Nafka Minah of the Thesis
– If one of the nine is missing – it does not mean that one is a bad person.
– It is not the case that whoever has all nine is a good person, and whoever is missing one is proportionally worse.
3. Why?
Because the general principle – derech ha’emtza’i – includes much more than nine middot. One can make thousands of middot. No place – not by the Rambam and not by Aristotle – gives a clear, complete list.
4. What Does One Actually Do with the List?
One takes middot that people are already familiar with (from Chazal, mussar sefarim, culture, from father) – and one shows that for each one the correct definition = derech ha’emtza’i.
—
D. Proof: Four Different Lists by the Rambam Himself
The Rambam himself has at least four such lists, and none matches the other:
List 1 – Shemonah Perakim, Chapter 2
– Context: Which chelek ha’nefesh do middot belong to (chelek ha’mit’orer).
– He writes explicitly: “ma’alot zeh ha’chelek rabot me’od” – very many!
– List of nine: zehirut, edinut, tzedek, savlanut, anavah, histapkut, gevurah, emunah – “v’zulatam” (= and others).
List 2 – Shemonah Perakim, Chapter 4
– More official treatment of good middot.
– Also nine parts, but not the same nine as in Chapter 2.
List 3 – Hilchot De’ot, Chapter 1
– “De’ot ha’rabeh yesh l’chol echad” – very many.
– He goes through four at length (ba’al cheimah, ba’al ta’avah, ba’al nefesh rechavah, nasog).
– Afterward a few more with just a name, and ends with “v’chol kayotza bahen” – there are more.
– Afterward further: “v’chen she’ar ha’de’ot” (halachah 4) – again open.
List 4 – Hilchot De’ot, Chapter 2
– Refuat ha’middot.
– He brings new middot that don’t appear in Chapter 1, for example: shetikah (“seyag l’chochmah shetikah”).
– More middot that aren’t in the previous lists.
Conclusion from This Proof
No list matches the other. This proves that the lists are not meant to be definitive – they are only examples.
—
E. Objection and Answer: Is This Like Taryag Mitzvot?
Objection (from a talmid)
Perhaps the list of taryag mitzvot is also not authentic?
Answer
No – by mitzvot the list is authentic, by middot not. Why?
– By mitzvot: It makes a nafka minah whether something is on the list – one can have a doubt whether something is a mitzvah or not, and this has halachic consequences.
– By middot: It makes no nafka minah whether one divides a middah into two or makes two into one. The real definition of good middot is: in everything go b’derech ha’emtza’i. That is the klal, not any list.
—
F. Other Sefarim with Lists of Middot
[Side Digression]
– Orchot Tzaddikim – has 28 she’arim (some are opposites: sha’ar ha’ga’avah / sha’ar ha’anavah). No one knows who wrote it (perhaps a woman?).
– Chovot Ha’levavot – also has a list of middot.
– Yud Gimmel Middot Ha’rachamim – another well-known list.
– Other mussar sefarim – also with their own lists.
None of these lists is definitive – this strengthens the main claim.
—
G. The Four Cardinal Virtues of Plato
By the Greeks there was a very accepted list of four main good middot (from Plato’s “Republic”):
1. Temperance / Sophrosyne (σωφροσύνη) – perishut (moderation)
2. Courage – ometz / gevurah
3. Wisdom – chochmah
4. Justice – tzedek (righteousness)
[Side Digression about chochmah:] A talmid asks whether chochmah is a kisharon (talent) that one receives or not. Chochmah is not kisharon – kisharon is “capacity”, but chochmah is something that one learns and does. The Rambam says explicitly in Hilchot Teshuvah: “kol echad yachol lihiyot chacham o sachal” – it is a choice. Chazal and pesukim also say so.
Christian Addition
The early Christians adopted Plato’s four middot as “b’derech ha’teva”, and added three “theological virtues”: Faith (emunah), Hope (bitachon/tikvah), Charity (chesed/ahavah – lifnim mishurat ha’din, not just tzedek/righteousness).
Jewish Lists
Mishnayot have various lists (“az panim l’gehinnom”, “kinat sofrim tarbeh chochmah”, “yehi beitcha patuach l’revachah” etc.), but by Jews there is not accepted one fixed list like by the Greeks.
—
H. The Philosophical Question: What Is the Point of a List of Middot at All?
1. Criteria for a Good List (Aristotelian Logic)
Aristotle taught that a good list must have two conditions:
– Exhaustive – it must include everything that exists, not “tana v’shiyar”.
– Properly divided – one shouldn’t be able to say “why didn’t you divide it differently?”
None of the known lists of middot fulfills the two criteria. One must understand: what connects and what divides one middah from another?
2. The Radical Question: Does One Need a List of Middot at All?
A strong claim (connected with the Chazon Ish and tzaddikim):
> Perhaps there is no such thing as “many middot” – all good middot come down to one thing: conducting oneself correctly / according to the measure of wisdom / according to what it should be. And all bad middot come down to one thing: conducting oneself according to the yetzer hara / according to what is convenient.
Rabbeinu Yonah: “kol ha’mitzvot hen torat chacham, v’chol ha’aveirot hen torat tipesh” – chacham/tipesh, tzaddik/rasha, frum/nar. Everything is one division.
3. The Practical Objection: “What Does a List Help Me?”
If I am a good person, I already know that one must honor father, not eat too much, be a good friend, etc. I already know a thousand details. What do I do with making rules like “middat ha’ka’as”, “middat ha’ga’avah”, “middat ha’anavah”? What does it help me? One cannot teach people to be good by only saying “this is called such and such.” Better to say simply: “You should conduct yourself correctly, and that’s it.”
This remains as an open question – the shiur will continue to discuss why the Rambam (and others) hold that lists of middot are nevertheless useful/important.
—
I. Middot Must Be Seen in Practice – Not Only Learned Theoretically
1. Middot Is an “Inyan Sheb’ma’aseh”
Middot is a practical thing, not a theoretical one. One doesn’t learn middot from “Torahs” (shiurim/sefarim) alone – one must see it b’fo’el mamash.
– Rules about middot (like “don’t be a ba’al ka’as”) are too abstract – it is a “higher level of hafsha’ah” that doesn’t help enough.
– What does help: seeing how a person doesn’t get angry at the right time, in the right way – then one can learn that this leads to a better life.
– The “derech ha’emtza’i” is only a theory – “halachah l’ma’aseh one must see it.”
2. The Question: What Does One Gain from Categorizing Middot?
What does one accomplish by calling it “ka’as”, “ta’avah”, “ga’avah”? It is not the exact thing one sees in life – it is “something in between” between the abstract theory and the concrete action.
—
J. The Power of Words – Without a Word, One Doesn’t See the Thing
1. The Foundation: “We Only See Things We Have Words For”
This is the answer to the previous question – therefore one needs categories of middot:
– Without a word for a middah, one doesn’t notice it. One cannot identify it, not in oneself and not in others.
– A person can have many good middot, but in one area (for example ka’as) be very bad – and as long as he doesn’t have a name for the thing, he doesn’t catch himself.
2. Examples of Missing Words
– A thief who doesn’t know he is a thief – he and his environment don’t catch on, because they don’t have the concept clear.
– Entire cultures can be missing a word for a certain good middah – and therefore they cannot feel it, and it is “very hard to be b’kevi’ut by that person.”
3. Jewish Lists of Middot – What Is Missing
In every Jewish list of middot many good middot are missing. And because we don’t speak about a thing “as a middah,” we completely lack catching that this is something one can do.
When one has the word, one can also understand that there is a “too much” and a “too little”: one is a “lecker” / shakran (false courtesy = too much), one is just grob (too little courtesy). Without the word it is very hard to speak about it, hard to be masig, hard to be mechanech.
—
K. Concrete Example #1: Courage (Mut/Gevurah)
The Rambam does speak about courage, Rav Aharon Kotler also – but the ba’alei mussar don’t like to speak about courage. It is a legitimate middah – not “just being a wild animal,” but knowing how to take risks in the right way.
[Note]: This is not the best example, because most people know what courage is – they just say “it’s not a Jewish thing.”
—
L. Concrete Example #2: Courtesy – A Broad Discussion
1. What Is Courtesy?
Courtesy = proper conduct how one behaves with a stranger (not a friend, not an enemy, not someone one is mekarev). Examples: not pushing in line, holding the door for the person behind you, giving a wave when someone backs out of parking.
[Side Note]: Compare with “farginnen” – a Yiddish word that other cultures don’t have (a “reverse example” – we have a word they lack).
2. Discussion with Talmidim – “It’s Falsehood!”
[Lively Discussion] The talmidim react:
– Claim from talmidim: Courtesy is false – a goy smiles, says “I will call you,” and has you in the ground. It’s “means nothing.”
– Answer: That is not courtesy – that is chanufah/flattery.
3. The Distinction Between Courtesy and Chanufah (Flattery)
– In English there exist two separate words: “courtesy” and “flattery” – which means that the culture distinguishes between them.
– Chanufah/flattery = the lecker who says “yes, I’ll call you” and doesn’t call. That is false.
– Courtesy = one can say courteously no: “Thank you so much for your interest, it’s not a right time for us now.” – this is clear no, not any lie, not any chanufah.
– The one who doesn’t understand the distinction calls everything “chanufah” – and that is precisely the problem of missing words.
4. Jewish Approach – “By Us It Looks False”
Jews have a tendency to see courtesy as falsehood – “this is the approach of the true Jews, they hold that this is false.” The word “nimus” exists in sefarim, but “when we say nimus, it looks to us like a false thing.” Jews are not so nimusig (half-humorously).
[Side Digression]: “It’s called chillul Hashem” – but when one speaks about nimus only in the context of chillul Hashem, the independent value of courtesy is missing.
5. False Courtesy vs. True Courtesy
[Side Digression]: Examples of false courtesy:
– “Hippies who make a hug for every stranger” – that is not courtesy, that is “something an aveirah lishmah.”
– “Please, come into our kehillah” – false courtesy that is “completely the opposite.”
– American culture is perhaps “a bit too much” courtesy – but that is the extreme, not the essence.
6. Courtesy = “Ma’aseh Derech Eretz”
Courtesy is a ma’aseh derech eretz – a practical conduct, not a great virtue, but a proper thing.
—
M. Hint: “Sever Panim Yafot” vs. “B’simchah” – Two Approaches in Yiddishkeit
The Mishnah “hevei mekabel et kol ha’adam b’sever panim yafot” has two approaches: one that puts the accent on “mekabel et kol ha’adam” (openness to every person), and one that puts the accent on “b’sever panim yafot” (the manner how one encounters – a kind of courtesy). A second tanna says “b’simchah” (= genuine inner joy). The Rambam speaks about this in Chapter 7.
—
N. Middot Toward “Strangers” – A Gap in the Jewish Middot-World
1. Jews Don’t Have a “Big Concept” of Stranger
[An Interesting Sociological Digression] Many middot in the modern world have to do with how one treats strangers – and Jews haven’t developed this:
– By Jews: If he is a Jew – he is a “brother”; if he is from another Chassidut – he is almost an “enemy”. There is no category of a neutral stranger.
– The liberal world has developed middot for how one treats a “citizen” – someone with whom one has no personal connection, but one shares with him the public space.
2. Hachnasat Orchim – A Comparison
– Avraham Avinu’s hachnasat orchim (which the Arabs in the Middle East still hold strongly) is a middah toward strangers, but it makes the stranger “tachat chasuti” – he already belongs to you, you are his guardian/protector.
– The liberal middah is different: the other is a citizen with equal rights – not “yours”, but one who deserves respect simply because he exists in the same space.
– Practical consequence: “Therefore Jews cannot go on the subway” – no courtesy, no respect for the stranger.
3. Example: Yellow Lights (Traffic Lights)
The law says: at yellow lights one may drive. The good middah says: at yellow lights one stops – not because one must, but because humanity demands it. “What do I have with the other person?” – that is the point: one needs certain humanity even to people with whom one has no connection.
—
O. Discussion: “What Is the Middah of Not Hitting?”
[Interactive Discussion] A talmid asks: what is the middah that says one doesn’t hit the other person?
– One doesn’t know what to call it. A talmid says: “I teach it to my small children – don’t hit!” – but what is the name of the middah? Not just “one may not”, but what kind of middah stands behind it?
– The distinction: “not hitting” is not the same middah as “giving a loan when a brother asks” – but both are middot. One can make a list of actions (mitzvot/aveirot), but the middah is the inner character trait that stands behind it.
Example: Nedivut
When a brother calls and asks for a loan – one doesn’t say “let’s look in Mishnah Berurah”. One says: “I’ll help you what I can.” Where does this come from? – From a middah. Nedivut = how one conducts oneself with one’s money: “my money is not just to lie in pocket, but it’s for work – by me, by the other person, in investment.” The Rambam gives a name: “nedivut” – but we didn’t know about this until one learns it.
—
P. Summary of the First Benefit
Benefit #1: There is a benefit from learning – middot is not only theoretical, one must be margilized. And one can better be margilized when one knows the word – this is how people who take results work.
—
Q. Benefit #2 – A Dispute: Why There Is a List of Middot (Chalakim of the Nefesh)
1. There Is a Dispute
An important dispute between the Rambam’s approach and other approaches (mekubalim, Tanya/Admor HaZaken):
– The Rambam doesn’t go in the approach that comes now.
– The Tanya (Admor HaZaken) and other sefarim go another way.
2. Rebbe R’ Pinchasl – Why Specifically Four Middot?
Foundation: There are three chalakim of the nefesh (as the Rambam learned in Chapters 1-2):
1. Ta’avah (desire/appetite)
2. Ka’as / chelek ha’mit’orer (anger/spiritedness)
3. Seichel (intellect)
Each chelek ha’nefesh has its own middah:
1. Against ta’avah → perishut (restraining oneself, control over ta’avah)
2. Against ka’as/hit’orerut → courage/mut (conducting oneself with courage in the right way)
3. Against seichel → (not elaborated here)
The fourth middah = kelalut (a general middah that contains everything) = tzedek.
3. Ka’as = Hit’orerut – A Deep Understanding
[An Interesting Chassidic Digression]
Rav Saadiah Gaon says: three chalakim of the nefesh = ta’avah, ka’as, seichel. But “ka’as” is a translation problem – it actually means hit’orerut (arousal/spiritedness).
The main chiddush: “all Jews who serve Hashem with hit’orerut are ba’alei ka’as” – because it is the same power! The same inner energy that makes ka’as also makes hitlahavut in avodat Hashem.
4. Hitlahavut – Two Types
[Chassidic Distinction] (from “Ish Botzei’a” and others):
Hitlahavut contains two completely opposite things: “eish u’mayim”
– Ahavah k’rishpei eish – serving Hashem with passion/cheshek (fire) – this comes from ka’as/hit’orerut, the koach ha’mit’orer
– Ahavah k’mayim – serving Hashem with a calm, flowing love (water) – this comes from cheshek/ta’avah, an attraction, an attraction
Cheshek ≠ hitlahavut – these are not the same thing, though both are forms of serving Hashem with intensity. Many Chassidim think that ahavah with fire is the same thing – but it’s exactly the opposite. It’s a different feeling, comes from a different place.
5. Kina’ut Stems from Ka’as, Not from Ahavah
Kina’ut comes from yirah/ka’as, not from ahavah. “Kinah” literally means ka’as (Rashi says so). This is an important distinction – hit’orerut in avodat Hashem that looks like passion is actually a form of ka’as/kina’ut.
—
R. Tzedek – A Deeper Definition
1. Simple Understanding
Tzedek means honesty in business – not stealing, paying what one owes, tzedek b’mishpat.
2. Deeper Understanding (Plato, Rambam, Chassidic Sefarim)
Tzedek means “litein l’chol echad mah she’ra’ui lo” – giving each thing what is fitting for it. This applies also to oneself: each power in the nefesh should receive its proper place – ka’as when one needs ka’as, simchah when one needs simchah, ta’avah when one needs ta’avah.
Tzidkut = the coordination of all middot – that each thing receives its proper place. Therefore “tzaddik” is the main name for a good person – a “just” person.
—
S. Two Approaches in Dividing Middot – The Rambam vs. Everyone Else
1. The Classical Way: Middot According to Chalakim of the Nefesh
Plato, Rav Tzadok, mekubalim, Sha’arei Kedushah, Tanya – all go with the same foundation: one first divides the chalakim of the nefesh (4 yesodot: eish, mayim, ruach, afar), and then shows which middot belong to which part:
– Eish → ka’as
– Mayim → ta’avah
– Ruach → ga’avah
– Afar → atzlut
Sefirot-model (Kabbalah/Chassidut): seven sefirot, or three kavim (yamin/smol/emtza = ahavah/yirah/tiferet). The Ba’al Shem Tov always goes with the point: everything a person does – either you’re attracted, or aversion, or in between.
The advantage of this way: one gets an exhaustive list – a complete list with a proper division, because it comes from the structure of the nefesh itself.
2. The Rambam’s Different Way
The Rambam doesn’t work this way!
– The Rambam does begin with chalakim of the nefesh (in Shemonah Perakim), but he says that all middot belong in one part (the koach ha’mit’orer/appetitive part).
– He gives a long list of middot with “k’hai gavna” / “kayotza bo” – without dividing them according to different chalakim of the nefesh.
– By the Rambam, the division of middot doesn’t work through chalakim of the nefesh – he doesn’t have a systematic division where each chelek ha’nefesh has its specific middot.
—
T. Critical Discussion: Does This “Knowledge” of Structures Actually Help for Middot?
1. The Provocative Question
Does the knowledge of the structure (4 yesodot, 7 sefirot) actually help a person improve his middot?
– Middot is an “inyan sheb’ma’aseh” – one doesn’t fulfill with knowledge, but with doing.
– “Has it ever helped anyone in avodat Hashem the teachings that ga’avah is from yeshut ha’atzmi and ta’avah from yeshut ha’guf?”
– “When I tell you that ka’as is a koach ha’eish – what do you understand from it? It’s just a word, a list.”
2. Sefirat Ha’omer as a Test Case
Sefirat Ha’omer as a concrete example:
– There are many sefarim that make a “journey” of Sefirat Ha’omer – each day a sefirah/middah to work on.
– “Do you know anyone who did this and became a better person from it? I don’t.”
– Practical problems: The first week is Chol HaMoed Pesach (one is busy with other things).
– Another problem: Most people don’t know the difference between netzach and hod – “it could certainly be the same both.”
3. Answers from Talmidim
– Talmid: “It doesn’t have to help practically – it’s good to know” (knowledge has intrinsic value).
– Answer: “You remember though – middot is not a learning that one learns. It must help something.”
– Talmid: “It can’t hurt to know.”
– Answer: “It can’t hurt, but we work so hard to figure out what is the structure – what is the difference?”
– Talmid: A structure helps many people.
– Answer: Admits that “to have a structure helps very much for many people” – but skeptical whether this specific structure (4 yesodot, 7 sefirot) does anything more than a general description.
4. The Distinction Between “Ma’alot in Inyan” and “Ma’alot in Middot”
– Ma’alot in inyan (intellectual virtues): There the point is to know – for example, learning a sugya in Gemara to know where a halachah comes from. There “knowing” has its own value.
– Ma’alot in middot (character virtues): There the point is to do – only knowing is not enough. The mashal of “4 yesodot” or “7 sefirot” is “just a description b’alma” – does a mashal help a person?
—
U. Critique of the Theoretical Structure – The Beautiful System That Doesn’t Help
1. True but Not Practical
The system of dividing middot according to the kochot ha’nefesh (seven sefirot against seven kochot) is a beautiful piece of Torah – it’s correct, it’s exhaustive, it’s clear and systematic. But l’ma’aseh – it helps very little. When I have ka’as, what helps me to know that this is “the second middah”? When I have ta’avah, l’mai nafka minah that this is “the first middah”? It makes no practical difference.
2. Critique of the “Weekly Sefirah” Method
The custom “today is the week of gevurah, one must work on ka’as” – how does that work? Ka’as comes when an opportunity comes – one cannot “practice” ka’as-control on a schedule.
3. The Ba’al Shem Tov’s Approach
The Ba’al Shem Tov explained the kavanot “al pi pnimiyut” – “chesed” = ahavat Hashem, “gevurah” = yirat Hashem. For a remez it’s good, but practically? – unclear.
4. This Is Aristotle’s Critique of Plato
This is exactly Aristotle’s critique of Plato. Aristotle said that Plato said two pieces of Torah, but he doesn’t see what it helps a person to become better. Maybe it’s true – but he doesn’t see what it helps.
—
V. The Mashal of Mechanic – Practical Categorization vs. Theoretical
1. The Mashal
Someone wants to become a mechanic. He goes to a course: motorcycles, cars, SUVs, vans, trucks – each one with its advantages and disadvantages, practically how it works, how to fix. This helps – it is very useful.
2. The Philosopher Comes to Make “Order”
Now a philosopher comes and says: let’s make a klal. A car is a “mechanized box on wheels.” Now he divides: two wheels (motorcycle, bike) vs. more than two wheels. Then another division: with motor vs. without motor. Everything fits in, it’s conclusive, exhaustive, clear.
3. But – It Doesn’t Help the Mechanic
The mechanic needs to know: which screw fits for which car. He needs the sixteen main types of screws that are used in most cars and trucks. He needs a practical list, not a theoretical taxonomy.
4. The Mashal of Hardware Store / Website
When one goes into a hardware store or a website – people have worked years to make the sections fit practically, not according to abstract categories. “All screws that are…” – that is waste of time, because the world doesn’t work that way.
5. The Mashal of Wires at Home
[Side Digression] A personal example: every person spends hours organizing wires (cables) at home – everything in boxes, orderly. And it doesn’t help – l’ma’aseh one only needs two-three wires for smartphones. The time one spends on organizing is more expensive than just searching around each time.
—
W. Aristotle’s Practical Approach – The Ten Most Common Middot
1. Aristotle’s Way
Aristotle divided practically: the ten most common middot that people struggle with – ka’as, ga’avah, courage, ta’avah, etc. Not according to theoretical structure of the nefesh, but according to what one encounters in the world. Each one – practically how it works, not in which box it belongs.
2.
W. Aristotle’s Practical Approach – The Ten Most Common Middot (continued)
2. Two Ways to Divide
– Way A: Divide according to sevara – how it fits theoretically (Plato/Kabbalah)
– Way B: Divide according to the subject – what belongs together in practice (Aristotle/Rambam)
The second way mekarev rechokim u’merachek krovim – things that are theoretically far can be practically close, and vice versa.
—
X. Critique of the “Everything-Is-Ratzon” Approach (Ba’al HaSulam-Style)
1. The Abstract Approach
An approach (connected with the Ba’al HaSulam): Everything a person has is either attraction or aversion. Good children, beautiful wife, good food, respect – everything is “chesed”, everything is “taking.” The advice: You take so much? Give a little – give tzedakah, get up early, give away from your sleep.
2. This Is Too Abstract
“Rebbe Leben, this is all very abstract, it’s not helping me.” It’s true that there exists a “middat ha’ratzon/cheshek” – a person who is missing the koach of wanting (physically/chemically) cannot want anything. But this doesn’t help practically.
3. Let’s Talk About How One Sees It in Olam Hazeh
Let’s describe things as one sees them in olam hazeh. There is a subject called money. Money and furniture – both cost money, both are things people want. Theoretically they are the same thing. Practically – money is one thing and furniture is a second thing.
4. Hergalim Work with Practicing, Not with Seichel
Key point: Middot work with hergalim. Hergalim don’t work with seichel (seichel understands everything at once). Hergalim work with practicing. I cannot practice “wanting money” and “wanting furniture” at the same time – they are two separate middot, two separate relationships.
5. Example: My Relationship with Money
[Side Digression] A personal example: My relationship with cash in pocket is different than with money in credit card, which is different than with money in bank account. For many people it’s harder to give cash. He himself is the opposite – in the digital age, when he sees money in bank account he sends it to anyone, but cash in pocket – “take it, it’s a piece of paper.”
The point: Even within “money” itself there are different middot/relationships – which proves that one must speak about middot practically-specifically, not abstractly-theoretically.
—
Y. Middot Are Divided According to Practical Objects, Not According to Abstract Kochot Ha’nefesh
1. The Kli Yakar’s Principle
> “People are not inconsistent – you just have to know what they’re built of”
A person who gives away cash easily but credit card with difficulty – this is not a contradiction. These are two separate middot that work according to different practical objects.
2. The Mashal of Hachnasat Orchim vs. Tzedakah
A person who invites 20 guests every week (costs ~$1,000 a week) – the same person you call him erev Pesach and ask $500 for a campaign, and he says “I don’t have.” This is not hypocrisy – hachnasat orchim and money-giving are two separate middot. One is a middah he has developed (that’s how his parents showed him), the other – not.
3. Digital Tzedakah and Chinuch – A “Serious Problem”
[Side Digression] Today when one gives tzedakah through the phone, children don’t see it – one doesn’t see how one takes out money from pocket, gives it to a poor person. This is a real chinuch problem, because middot work with how the chitzoniyut looks, not with abstract pnimiyut.
4. The Fundamental Principle
> “The thing that divides the middot is the practical differences in the world”
In the nefesh there is perhaps one koach of giving – but the hergashim have to do with the objects that you deal with. Therefore:
– Hachnasat orchim = one middah
– Money giving = a different middah
– Each needs separate work
5. Rambam and Aristotle – They Also Divide Middot Practically
– Aristotle says: giving large nedavot is a different middah than giving small nedavot (magnificence vs. liberality)
– Rambam says: kamtzanut has two middot – kamtzanut for oneself (saves from oneself) and kamtzanut for others (doesn’t give to others)
– This is all the same money – but practically they are different pe’ulot with different ways how it’s good/bad
> “The one who gives $100,000 at once doesn’t do the same thing as you when you give $10 – it’s simply a different pe’ulah”
—
Z. Advantage and Disadvantage of the Practical Approach
1. The Disadvantage
According to the practical approach there are tens of thousands of middot – because every new object/situation creates a new middah. This has no beautiful structure – one can always add another one, always divide a bit more.
2. The Advantage
It is much closer to what middot are truly made to teach you. Middot are a davar ma’aseh – the closer to ma’aseh, the more useful.
3. The Mashal of Ba’alei Mussar
A ba’al mussar who gives a specific shiur – for example, halachot how to be good to your roommate in yeshivah – the one who goes to that shiur is l’ma’aseh much better than the one who hears an abstract Chassidic Torah that “a person is everything for Hashem.” The second is more true in a certain sense, but less useful.
—
AA. The Mashal of Mechanic – Balance Between Klalim and Particulars
1. The Mashal
[Side Digression – “I like to talk about cars, a strange thing”]
A practical mechanic – almost every time a car comes in it’s a bit different. But he can still say: “al pi rov, this model car has such a problem.” He works with klalim on a middle level:
– Too abstract (a minivan is “as high as it is wide” – like a tanker) = no information, doesn’t help the mechanic at all
– Too specific (every car is different, one can learn nothing) = also not practical
– Middle level (all minivans have such issues, all motorcycles have such issues) = this is useful
2. The Application
> “Without any klalim one cannot give oneself advice – but speaking in an abstract manner doesn’t look like it helps”
One needs klalim – but practical klalim, not abstract ones. To say “two middot of chesed and one middah of gevurah” – this will help you nothing. To say specific halachot how to deal with a specific situation – this helps.
—
BB. Critique of Sefirot-Based Systems (Sefirat Ha’omer, Enneagram, Personality Types)
1. “Seven Sefirot Times Seven” – What Does It Help?
> “I wonder for whom the books are written… I have no idea whom this has helped”
But certainly people wanted something with it – there are many sefarim that say such Torahs, “they wanted something.”
2. Sefirat Ha’omer – Skepticism with Honesty
> “I have no way to speak with these people, because they don’t live anymore. Yet… it’s too much to say that the whole thing is ignorance”
A possible answer: Even if it doesn’t help to become a better person – to know what he is, is also something. Knowledge is its own value.
3. Enneagram, Colors, Introvert/Extrovert
Comparison with modern personality systems:
> “There are four types of people, there are five thousand types of people… and what shall I do with it? It doesn’t help me at all”
“Are you an introvert or an extrovert?” – “I don’t know, it depends in the morning or afternoon.”
4. The Ba’al HaTanya in the Name of the Ba’al Shem Tov
[Side Digression] A source that speaks to the point: Previously each person had his shoresh neshamah – one needs to learn Kabbalah, one Mishnayot, etc. But today, when Mashiach is in the world, you must do everything. Perhaps this is the problem – we no longer have the structure of clear types.
5. The Conclusion
> “It makes you think you understand things. I don’t think it actually makes you understand anything.”
Abstract categorization of middot gives a feeling of understanding, but not a real understanding that helps practically.
—
CC. Summary: Two Ways to Divide Middot – Advantages and Disadvantages
1. The Yalkut Reuveni and “Learning Everything”
[Brief Digression] The Yalkut Reuveni says that previously each person had his specific part, but in ikveta d’Meshicha one must do everything – so also says the Ba’al HaTanya. “I don’t agree with all these things” – the approach is not accepted.
2. A Talmid’s Counter-Point
A talmid tries to defend the sefirot-system. Answer: “It’s like saying that a wild animal is Type 6” – the labeling doesn’t really help understand. The talmid makes a distinction – he’s talking about good middot, not enneagram-types. The distinction is accepted but the position remains.
3. The Main Summary: Two Ways
Way A – According to Kochot Ha’nefesh (Sefirot/Nefesh-Structure):
– Advantage: It is exhaustive – there is no addition or omission, everything fits in. One cannot make an eighth middah – only chesed sheb’gevurah, chesed sheb’chesed sheb’gevurah, but it remains in the system.
– Disadvantage: It is not so helpful l’ma’aseh (the motorcycle mashal).
Way B – According to Practical Objects/Subjects:
– Disadvantage: There will always be “v’od” at the end of the list – it’s not closed; every period one may need to change because people categorize differently.
– Advantage: This is how one actually lives with good middot – it’s practical.
4. The Analytical Distinction – How Are Middot Defined?
The fundamental distinction between both ways:
– Way A: The definition of middot is ba’nefesh – one defines a middah according to which koach ha’nefesh it comes from.
– Way B: The definition of middot is ba’noseih (in the object) – according to the thing they are about, the type of pe’ulah they concern.
Concrete mashal: Middat ha’ta’avah is not “the koach of wanting things” (that would be a nefesh-definition). Middat ha’ta’avah is the type of middah that has to do with ta’anugei ha’guf. The difference between one who wants money and one who wants food is not a difference in koach ha’nefesh (both “want”) – it is a difference in subject, and therefore they are two separate middot.
5. Another Mashal: Middat Ha’ka’as by Different Roles
Ka’as is not one middah – it’s different how a father has ka’as, how a young boy, how a bachur, how a rebbe with talmidim. This is “the same middah” according to Way A, but l’ma’aseh they are different middot because the subject (the context, the pe’ulah, the relationship) is different.
6. The Rambam and the Torah Go with Way B
The Rambam always goes with the second way – middot are defined according to practical subjects. Also the Torah itself – in Chumash it’s “it’s all about actual things, it never gives you these nice structures, almost never.” The Torah speaks of concrete actions and situations, not of abstract nefesh-structures.
—
DD. Overall Summary of the Entire Shiur
| Point | Content |
|—|—|
| Klal | Derech ha’emtza’i is the principle – not any specific list |
| Lists | Are only examples/illustrations – Rambam himself has 4+ different lists that don’t match |
| Distinction from Mitzvot | By mitzvot the list is authentic (nafka minah); by middot not |
| Power of Words | Without a word for a middah, one doesn’t notice it – therefore one needs categories |
| Courtesy | A concrete example of a middah that lacks a name in Jewish culture |
| Two Ways to Divide Middot | (A) According to kochot ha’nefesh (exhaustive but not practical) vs. (B) According to practical subjects (not exhaustive but practical) |
| The Rambam’s Approach | Goes with Way B – middot are defined according to subject/pe’ulah, not according to nefesh-structure |
| The Torah | Also speaks of concrete actions, not of abstract structures |
| Practical Conclusion | Middot work with hergalim, hergalim work with practicing – therefore one needs practical klalim on a middle level, not too abstract and not too specific |
📝 Full Transcript
The Middle Path: The Lists of Character Traits Are Not Definitive
Opening: A Professor’s Perspective on Modern Philosophy
And we’re learning this way. I don’t know what we’re learning, I want to know. I’ll just say this, someone spoke lashon hara [lashon hara: forbidden negative speech about others], who should I start with? No, I heard lashon hara. Yesterday I heard a professor, I don’t know exactly what he is, he’s from Williamsburg, he’s deep into the students, he gives a test. He says like this, he says that the students basically, he says that modern philosophy, Derrida [Derrida: Jacques Derrida, French postmodern philosopher] with Kant [Kant: Immanuel Kant, German philosopher], all these folks, they have very good tests on the plain common sense philosophies, Socrates [Socrates: Greek philosopher] and Plato [Plato: Greek philosopher], they all fail. He says that one must learn such a twisted world, is he as old as me? I’m just saying that you know him, he’s truly a chaver l’deah [chaver l’deah: one who agrees with my opinion].
Review: Where We Are Holding in the Study
Okay, I want to say where we’re holding and where we need to go further. We’ve learned, we’re holding in Chapter 4, I just want to try. The first chapter for us was the topic of the derech ha’emtza’i [derech ha’emtza’i: the middle path], that’s the good thing. We spoke about how there are two main places where the derech ha’emtza’i is chal [chal: applicable], in the pe’ulos [pe’ulos: actions, deeds] of a person and in the midos [midos: character traits] of a person which bring about the pe’ulos. That was the subject of the previous time.
The Rambam’s Method: Examples of the Middle Path
And now we’re learning, the Rambam [Rambam: Rabbi Moshe ben Maimon, Maimonides], the way the Rambam presents it, he says, he gives dugmaos [dugmaos: examples]. He says for example [lemashel: for example], and he gives a whole list of nine dugmaos where he says for each good middah that can be, what is the middle and what are the two extremes that are not good, yes?
So we want to do this, I’m not sure if this is as if the true point of what he’s doing, but I want to do it anyway, and learn about each one of the nine things, what is the matter with them. That’s what I want to do. Agreed?
The First Middah: Perishus
So the first thing on the Rambam’s list, we spoke about the topic of perishus [perishus: modesty, abstinence from desires], what is the meaning, and should there have been a shiur about this? A halachah [halachah: Jewish law]? Not that shiur further. Rather, the Shabbos I’ve already been a few times, but… Parshas Kedoshim [Parshas Kedoshim: the Torah portion that speaks about holiness]? Yes, Parshas Kedoshim.
Okay, here is what I’m going… No, what’s written in my comments here on the page, did I ever say it? I don’t think so. In any case, I have a deeper thing to speak about, or to leave that, or to be me’orer [me’orer: awaken] to speak about.
Main Thesis: The List Is Not the Subject
So, the Rambam has a list of nine things, but apparently [lechaorah: at first glance], I say that this is not the subject, and apparently, the reason why he brings this list is only in order [kedei: in order] to give him an example on the topic of derech ha’emtza’i. I want to show you that it makes sense by each one of these things to say that the middle, that’s correct, and the two sides are equally bad one as the other. That is apparently the structure of the chapter, that’s what he does, he doesn’t say here we will paint out what are the good character traits [mahem hamidos hatovos: what are the good character traits]. Understand?
The Nafka Minah: What Is the Difference?
What is the nafka minah [nafka minah: practical difference] of the chakirah [chakirah: investigation] that I’m saying? The nafka minah is, that if one is missing it doesn’t mean anything. Not that the Rambam wrote a Shulchan Aruch [Shulchan Aruch: code of Jewish law] here, and the truth is nowhere. What he says, these are the list of good midos, on this you must work, this is yotzei [yotzei: fulfills] all the list of nine midos, he’s a good person, and whoever not, whoever is missing one of them or two of them is such and such a bad person, this is not stated.
Why not? Because there is the davar klali [davar klali: general principle] which is called derech ha’emtza’i, which truly includes much more than these nine midos. One can make thousands of midos. I don’t know how many one can make. There is no place where the Rambam gives a clear list. Not only by the Rambam, I mean it’s also not by Aristotle [Aristotle: Greek philosopher]. One doesn’t give a clear list. This is the main character traits [ikar hamidos: the main character traits]? That you have here a list – the list goes exactly opposite.
How the List Works
In other words, here now someone is makir [makir: familiar with] certain good midos. This is a Jew who learned from his father. Chazal [Chazal: Chazkeinu zichronam livrachah, our Sages of blessed memory] heard about certain good midos. In mussar sefarim [mussar sefarim: ethical books], it’s not a chiddush [chiddush: novelty] that a person has ideas of good midos, every person every culture has ideas of their good midos. What one does with this list is one goes through a bunch of them, and one shows that each one of them the correct hagdarah [hagdarah: definition] of it is derech ha’emtza’i.
Right?
Questions and Discussion: Is the List Definitive?
Student: Nevertheless [v’im kol zeh: nevertheless], there is still something of a chiddush from these lists. Do you want to say that we don’t need to do all of them definitively?
Maggid Shiur: One must perhaps yes, say only a list, not pshat [pshat: simple meaning] that there is a definitive list. Just as it is with taryag mitzvos [taryag mitzvos: the 613 commandments] and the Ten Commandments. Can there be another twenty? Can be another twenty. It can be that the list is not davka [davka: specifically] the most important, it’s the ones that come first to mind, that one remembers immediately, and he uses it almost as [kim’at b’soras: almost as] an example. Let this also be in Hilchos Deos [Hilchos Deos: Laws of Character Traits, a section in the Rambam’s Mishneh Torah].
Proof: Four Different Lists in the Rambam
The Rambam himself has these four such lists that I know of. Two in Shemonah Perakim [Shemonah Perakim: the Rambam’s Eight Chapters, an introduction to Pirkei Avos].
Student: Two? Which two? And how else?
Maggid Shiur: Chapter 2. And in Chapter 2 it says… I don’t think, what is the subject of Chapter 2?
Student: In which part of the nefesh [nefesh: soul] are the midos found.
List 1: Shemonah Perakim, Chapter 2
Maggid Shiur: And there, when he comes to that part, he says… the virtuous character traits [hama’alos hamidos: the virtuous character traits], like… yes, Chapter 2 is in Chapter 1 and perhaps I’m making a mistake. Chapter 1. Yes, Chapter 1, sorry. In Chapter 1, no. Sorry, how is the list? Sorry, Chapter 2, Chapter 2, I didn’t make a mistake. Chapter 1 says something similar. A third list. Not this one.
The list of good midos is in Chapter 2, because there he speaks of each part of the soul how it has virtues and deficiencies [ma’alos v’chesronos: virtues and deficiencies]. And he says that the virtuous character traits they belong to the emotional part [chelek hamisorer: the part of the soul that is aroused by emotions]. And he gives a list, and he says this is the language, the virtues of this part are very many [ma’alos zeh hachelek rabos me’od: the virtues of this part are very many], here there are very many virtues.
Student: Virtuous character traits yes, there are intellectual virtues [ma’alos sichliyo: intellectual virtues] which is a separate thing.
Maggid Shiur: He speaks here of virtuous character traits, like carefulness, and refinement, and justice, and patience, and humility, and contentment, and courage, and faith, and others [k’zehirus, v’adinus, v’tzedek, v’savlanus, v’anavah, v’histapaikus, u’gevurah, ve’emunah, v’zulasam: like carefulness, and refinement, and justice, and patience, and humility, and contentment, and courage, and faith, and others]. This is a list of nine parts. And afterwards he says clearly and there are many, rabos me’od, not only these. This is only an example. And he also states clearly with “and others” [v’zulasam: and others], that there are more.
List 2: Shemonah Perakim, Chapter 4
And the same thing is in Chapter 4, where he more officially speaks about how the good midos are. And here it’s a bit more a complicated list, because he also makes a list of nine derech eretz [derech eretz: proper conduct]. You can check in the end of the week it says which is in which. You can see, it doesn’t say here, no, it doesn’t say here what I would have needed. It does say. You can see, you have here also a list of nine parts, and you can check which he missed, which he took out one of them. Figure out, I don’t know, perhaps one can learn something from this, but I believe that the main point is certainly that it’s not a difference, because he doesn’t go through simply a list, everything is only the examples, and both of them are not a list, like “these are the character traits, no less and no more” [elu hen hamidos, lo pachot v’lo yoser: these are the character traits, no less and no more]. It’s only the examples, and the first chapter he puts many times an example so one should understand, and the second chapter, sorry, so one should understand that this is the sort of things that belong to the practical part [chelek hama’aseh: the practical part], and the fourth chapter is altogether [sach hakol: altogether] an example with more details [peratim: details] to show how each one of them can be explained [mesbir zein: explain] with a derech ha’emtza’i. Right?
So until this day [ad hayom hazeh: until this day] one doesn’t know what is the correct list of all character traits.
Lists 3 and 4: Hilchos Deos
Another place, where are the two lists that are in Shemonah Perakim? Two more lists are in… Mishneh Torah [Mishneh Torah: the Rambam’s main law code], Hilchos Deos. Where is Mishneh Torah here? Hilchos Deos, it also says in Chapter 1. What does it say here in Chapter 1 of Hilchos Deos? It’s very special. It says, Hilchos Deos, yes, “there are many character traits for each and every person” [deos harbeh yesh l’chol echad v’echad mibnei adam: there are many opinions/character traits for each and every person], very many of them. “Deos” also means character traits, generally [biderech klal: generally] he goes through a list. Here is also a short list a bit, he goes through four of them he brings out at length [be’arichus: at length], and afterwards he says “and so in this way all the rest of the character traits” [v’chen al derech zo she’ar kol hadeos: and so in this way all the rest of the opinions]. He goes like this, he first explains at length a hot-tempered person [ba’al cheimah: one with anger] and a lustful person [ba’al ta’avah: one with desires] and an ambitious person [ba’al nefesh rechavah: one with a broad soul, ambitious] and withdrawn [nasog: withdrawn] at length what it means, afterwards he gives a few more only with a name, praised and wretched [mehulal v’anan: praised and wretched] etc. etc. etc., and all similar ones [v’chol kayotzei bahen: and all similar ones]. So he becomes shorter with his words for each one, and it’s still not exhaustive, he says “and more etc. etc.” [v’od etc. etc.: and more and so forth]. What is this etc. etc.? No one knows.
And the same thing as the fourth list that I said. Afterwards the Rambam says, the mitzvah is that he should go in the middle path [derech ha’emtza’i: the middle path] in every character trait, and he also gives the Gemara [Gemara: Talmud] how, how for example [keitzad lemashel: how for example], and afterwards it says further “and so the rest of the character traits” in law 4. The same thing, there are already as it were [kiv’yachol: as it were] two lists. Afterwards there is a third list, perhaps even, I’ll see how I’ll mark it [metzayen zein: mark], in Chapter 2 where he goes through the healing of character traits [refuas hamidos: healing of character traits], and he says that there are such character traits and there are such character traits, and he brings there a few more midos. He says that there is another middah that doesn’t appear in the previous midos, the middah of silence [shetikah: silence], “a fence for wisdom is silence” [seyag lechochmah shetikah: a fence for wisdom is silence]. And I don’t know if this is also a matter of commandment [davar hamitzvah: a matter of commandment] apparently also, and a few more midos that he goes through in Chapter 2 also, there is a bit of a list.
Conclusion: No List Matches Any Other
None of these lists are the same as any other ones. What do we learn from this? That the lists are not real.
Discussion: Is This Like Taryag Mitzvos?
Student: But the list of the taryag mitzvos is indeed real, he does say…
Maggid Shiur: No, but the mitzvos, the mitzvos…
Student: Perhaps the whole mitzvos list is not real?
Maggid Shiur: No, the mitzvos list is real, I’ll tell you why. Because what is the proof [re’ayah: proof]? What is there? Apparently I can have a whole doubt [safek: doubt] in a mitzvah, whether it’s indeed a mitzvah or it’s not a mitzvah, whether one must remove a mitzvah. It makes a difference if a mitzvah is on the list. Here it doesn’t make any difference, not any thing. The midos you can divide into two midos. What’s the practical difference [lemai nafka minah: what’s the practical difference]? Here there is no nafka minah. It’s a real nafka minah, I’ll tell you more what the nafka minah is, but there is a nafka minah, it’s a real thing. The lists are not real. Why aren’t they real? Because the true definition of midos is on every thing to go in the middle path [biderech ha’emtza’i]. And biderech ha’emtza’i means many all kinds of [kol minei: all kinds of] correct things in every topic. Right?
So the list of midos is not as real as it is today. This is not God forbid [chas v’shalom: God forbid], Orchos Tzaddikim [Orchos Tzaddikim: Paths of the Righteous, a classical mussar book] also has a list of midos, yes? Perhaps he has twenty-five, I don’t know what his number is. How many chapters are there in Orchos Tzaddikim? Who wrote it? No one knows who wrote it.
Student: A woman.
Student: I heard that a woman wrote it.
Maggid Shiur: Who? Who?
Student: I heard that a woman wrote it.
Maggid Shiur: A woman? But I don’t know, ah, it could be that a woman wrote it, but…
Student: Do you learn it?
Maggid Shiur: It’s a nice little book. Yes? Yes. There are twenty-eight gates [she’arim: chapters]. A part of them are one the opposite [hipuch: opposite] of the other, the gate of pride [sha’ar haga’avah: the gate of pride], the gate of humility [sha’ar ha’anavah: the gate of humility], etc. But a big list, a long list of midos. There are other such books. There are books of midos that were a…
Student: Orchos Tzaddikim is a certain way of midos?
Maggid Shiur: Yes, that’s already thirteen or more. Yes, there is the list of thirteen character traits [yud gimmel midos: thirteen character traits] of knowledge. They learned a shiur in the thirteen attributes of mercy [yud gimmel midos harachamim: the thirteen attributes of mercy], right? One must also think about this for a few shiurim. Because none of the lists were…
Lists of Character Traits: Different Traditions and the Philosophical Problem
Lists of Character Traits Are Not “Real” / Fixed
Maggid Shiur:
So the list of character traits is not as real as it sounds. Chovos HaLevavos [Chovos HaLevavos: Duties of the Heart, an 11th-century Jewish ethical work], Orchos Tzaddikim [Orchos Tzaddikim: Paths of the Righteous, a medieval Jewish ethical work] also has a list of midos, yes? Perhaps he has twenty-eight, something like that number. Certainly there is in Orchos Tzaddikim. Who wrote it? No one knows who wrote it.
Student:
Who? A woman?
Maggid Shiur:
A weak idea, it could already be a woman. Do you learn it? It’s nice books already. Yes? Yes.
There are twenty-eight gates. A part of them are one the opposite of the other, the gate of pride [sha’ar haga’avah], the gate of humility [sha’ar ha’anavah], and so on [v’chuli: and so on]. But a big one has a long list of midos. There are other such books, books of character traits [sifrei midos]. There was a… an older one, there’s another big way of midos. Yes, there are thirteen or more. Yes, there is the list of thirteen character traits of… of… of knowledge. I once learned a shiur about the thirteen attributes, right? One must also think about a simple one. But none of the lists is a real list. So, one must understand these things. Okay, that’s first of all [kodem kol]. Right?
This is my opinion about this, about the two extremes. Yes. So, why isn’t there a normal list? Like taryag mitzvos [613 commandments], twenty character traits. It would have been much more normal. Yes. So… the rabbis had lists, the philosophers had lists, the ma’aleh masu made lists, they made lists for the gentiles, all kinds of things. Yes.
So let’s understand, I want to tell you the question, I’m making here source references, I’m giving a structure, I want to make the question. What is the practical difference? The practical difference is like this, let’s understand an important thing.
The Four Cardinal Virtues of Plato
Lecturer:
There is also an accepted list, among Jews it’s not so accepted, the Greeks had a very accepted list of four, four main good character traits which are called… this is classic, called “Four cardinal virtues,” which is Plato’s list. One always goes with this list, sometimes he also adds ten or so, but the main list that appears in the book “The Republic” [Plato’s Republic] is… four traits. Which four traits must a person have? Everyone must remember…
Student:
No, no, that’s something else.
Lecturer:
The ancient Greeks, it’s brought in many early rabbinic authorities, I don’t remember which ones, said that there are four main good character traits. Four main good ones, we’ll talk about this.
The First Trait: Abstinence/Temperance
The first is, these are character traits, in English it goes “temperance,” okay? We’ll go talk about this, or “sophrosyne” in Greek, abstinence/moderation. We’ll talk about this. “Sophrosyne” is the language of abstinence, says the Rambam. And… what are you doing?
Student:
No, there are those who say there’s a difference.
Lecturer:
Now, fine.
The Second Trait: Courage
“Courage,” bravery, strength/courage.
The Third Trait: Wisdom
Lecturer:
“Wisdom.” Wisdom, wisdom. Certainly wisdom is a good trait, to conduct oneself with wisdom, and also to have wisdom, certainly. The Rambam, soon we’ll see.
And…
Student:
If you are a wise person, it says in the Book of Proverbs, it’s full of this.
Lecturer:
Either you get it or not.
Student:
No, no, wisdom is not talent/ability.
Digression: Wisdom is Not Talent
Lecturer:
One must conduct oneself with talent, certainly. One learns, one learns to be wise. It’s not that… either you’re smart or not. No, nonsense. Either you come with… or you have the talent. Talent and wisdom are not the same thing. Okay?
Student:
And don’t you need to have the talent?
Lecturer:
No. But you need to have talent for everything. Even to be an arrogant person one needs to have talent. For everything one needs to have talent. Talent means the “capacity.” Not everyone can… everyone gets… okay, I’m telling you a fact. The first thing that comes in, look in Chazal, it says thousands of times that it’s a virtue to be wise. It’s not… wisdom is a virtue. A virtue that you get.
Student:
No, a virtue that one does.
Lecturer:
You can get this. Chazal say this. Oy, oy, wise. Because the Rambam says explicitly in the laws, it says explicitly in the Laws of Repentance, remember? “Everyone can be wise or foolish.” Free choice. It says in the chapters on free choice. And it’s not a novelty in the Rambam, there are verses like this. A person must be wise. Okay, anyway, I said here a list.
The Fourth Trait: Justice
Lecturer:
The fourth good trait is justice, righteousness/justice, to be a righteous person. Must be a righteous person, wise, strong, and wealthy. So said the ancient Greeks. There are other good traits that Plato talks about a lot, which is being a good friend, wise, strong, and wealthy.
Other Lists – Jewish and Christian
Jewish Lists
Lecturer:
The other list, let your house be open wide. In the Mishnah there are various such lists. “The brazen-faced go to Gehinnom, the shame-faced to the Garden of Eden.” “Jealousy among scholars increases wisdom.” There are many different lists. Anyway, this is very accepted.
The Three “Theological Virtues” of the Christians
Lecturer:
As I said, the early Christians said that this is according to nature. But from the perspective of religion there are three more traits called Faith, Hope, and Charity. These are the “three theological virtues,” so it’s accepted among the Christians. Faith – faith, Hope – hope, I don’t know, trust, and Charity – love, giving, beyond the letter of the law essentially. Not justice, which means one gives what is right, but kindness. This is what they said, this will come out, I already know, hosting a kohen and the righteous.
And among the Jews such a thing is not accepted. Interesting, another important thing, soon we’ll talk about this, humility and honor.
The Philosophical Question: What is the Reason for a List of Character Traits at All?
The Problem with All Lists
Lecturer:
But what I want to say with all these things is, that there are different lists of good character traits, different accepted lists. I can perhaps take the list of Rabbi Pinchas ben Yair, think about this soon too. Different lists of good character traits. Everyone agrees that a person must have different good character traits.
What is the important thing when one makes such a list? The important thing is to understand on what the list is built. I now said an interesting novelty, an interesting observation, that with the Rambam’s list there is never a real list.
Criteria for a Good List (Aristotelian Logic)
Lecturer:
In other words, 613 commandments, Aristotle taught that a good list must be “exhaustive,” it must include everything that exists, and what is the other thing? It must be divided correctly. Yes? Nothing should be missing, one shouldn’t be able to come tomorrow and say “what did the teacher leave out and leave out.” If there is “left out and left out,” it’s a weak list. A list must start from the general principle, and it must divide the principle correctly, so that one shouldn’t be able to say tomorrow why didn’t you divide it differently, yes? So apparently this is the law/rule of a good list. The law of a good list must include everything that exists in the topic. Someone makes a list of what he needs to buy for Shabbos, he needs to buy everything, and he shouldn’t miss anything.
The Problem with Character Trait Lists
Lecturer:
All these lists also don’t work like this. There was, and they must first of all establish, how one hits all the traits, all the good traits, one by one, not missing one. And the second is, how one divides it in the right way. How does one make a division that this is not just a list thrown into the world, but one must divide it in the right way. What divides? In other words, what makes… we’ll go talk, the Rambam will talk about different traits, there is a trait of… what is the list of traits here? It says here, you have here a trait of stinginess, and there is also a trait of generosity. He has two traits, or two or three traits that have to do with money. And we need to understand what connects, what divides the traits? What does one mean when one says that a trait is different from the other trait? This we already started to talk about in the previous term, the investigation, right?
The Radical Question: Does One Need a List of Traits at All?
The Claim: Everything Comes Down to One Thing
Lecturer:
We need to understand at all that there is a strong claim that says that there is no such thing as many traits. As the Chazon Ish didn’t claim, as righteous people loved to claim, I remember. Why? Because good character traits means that he should conduct himself as is right. To conduct according to the measure of wisdom, according to what it should be, according to what is right. It comes out that there is only one trait, to conduct oneself according to what is right. And there is one bad trait, he can conduct himself not as is right, that he should conduct himself according to the evil inclination, let’s say, according to what is convenient for him, according to what the inclination tells him is right, not as is truly right.
Rabbeinu Yonah: Wise and Foolish
Lecturer:
What did Rabbeinu Yonah say? “All the commandments are the teaching of the wise, and all the transgressions are the teaching of the fool.” Yes, wise and foolish, yes, righteous and wicked. There is a good one and there is a bad one. There is a pious one and there is a fool. And so on. But specifically when one talks about character traits, what is the practical difference that the bad thing he does is the trait of anger or it’s the trait of… it’s not a sin? It’s a sin, and one must know by which names the sins. It’s not a practical difference. But he does a sin, he does a transgression, he does a transgression. It’s not a practical difference if he does a transgression of robbery or he does a transgression of theft. The trait of anger, comes from the trait of pride, and I mean even the trait of pride, why should one talk about this at all? Okay, what does it help me?
The Practical Objection: “What Does a List Help Me?”
Lecturer:
Do you understand the question? It’s a waste of time to make all these lists of traits, it will help me nothing. What do I have to make a long list? I tell everyone, you should conduct yourself properly and that’s it.
Student:
Yes, but it’s impossible.
Lecturer:
I can grab onto one trait. What will help to give one trait? Let’s say, someone never heard of the trait. Let’s say someone never heard of the concept, perhaps there are such people? Never heard of the thing that there is a list of traits, different good traits, bad traits. He knows that one must be a person, one must conduct oneself properly. What does it mean how to conduct oneself properly? I’ll tell you, I know a thousand things: the father one must honor, and to friends one must be good friends, and when one eats one must eat not too much and not too little. At every second there is another trait. What do I have from making from this such general traits? The trait of desire, the trait of pride, the trait of anger, the trait of humility. What do I have from this? I wouldn’t have known that these things are good things? I would have known. I would have known. I’m a good person, I do all these things. What do I do with making a list of traits? Or at all with saying even one of them?
Student:
I can’t teach people to be good, but I tell them, this means such and such.
[Technical Interruption]
Lecturer:
This is… It’s not working, my recorder. It says recording. It says, I don’t see the green… No, my audio doesn’t work. The recorder became, audio doesn’t work. The green what? It’s not connected to the camera. It’s connected in the wrong place or something. I don’t know, something is wrong. I’m afraid we won’t have a lecture. No, it’s bullshit.
Ah, what? No, it’s connected to the wrong thing, or my thing is not turned on, or something. I don’t know, all kinds of things are… You see that it doesn’t make any red… You see that it doesn’t make any red… You see that it doesn’t make any red… The green is your bar that goes up and down? No, on the… on the camera. That’s the receiver. No, no, it’s not plugged in the right place. I plugged it in the wrong place. Take this. Yes. Should it be such a thing? Should it be wider?
Courtesy and the Power of Words in Character Traits
The Necessity to See Traits in Practice
Character Traits is a Matter of Practical Action
Instructor: Do you see that it doesn’t make any red and any green, the bar that goes up and down? Well, without the… without the… without the camera. That’s the receiver. No no no, it’s not plugged in the right place, it’s in the wrong place. This?
Student: Yes.
Instructor: What should I bring? I’m looking what’s going on there. Don’t know. Finally you have what you need to work on.
Student: So I need to know. So I need to know. What does one have from making an extra trait of knowing what the camera is.
Instructor: I need to grasp the point, I need to say an important thing. Okay, so this is a very serious question. What does one have from the whole thing, one thing one should be able to explain.
Student: Okay, I help fully, make such general rules. Instead of saying one must be a person, one says be humble, and don’t be arrogant, not angry, not desirous.
Instructor: What? You’re focused on the bad things. The Rambam also takes, says anger, I don’t know what he says there. One must base it on certain measures, on certain people, base on certain measures, on certain examples. And no examples from another point when you don’t have any sense of the middle path, one must… the middle path is only a theory. In practice one must see it.
So let’s understand, here I agree that character traits is a matter of practical action. A matter of practical action one doesn’t learn from any Torah. One must see it.
Student: Honestly, one must see it, right?
Instructor: Yes. One must be able to see.
Student: Well, the question is like this, I agree, but so one must see it completely in actual practice. Can you tell me about general character traits, it also won’t help me so much. Right? What will help me to see how that one doesn’t get upset or does get upset, at the right time, in the right manner, in the right way. Then I can learn that this is a good thing, or I saw that this leads to a better life, I saw that this is a good thing.
Instructor: True.
Student: The question is about the thing in between, right? What do I have from calling it the trait of anger? What do I do with dividing the traits in this manner, and calling this anger and this desire and this pride and so on? It’s not the exact thing I see, it’s a bit a higher level of abstraction, right? It’s something in between.
The Necessity of Words to Identify Traits
Instructor: But you can see from him to learn very good things, and other things he is very angry. As long as he doesn’t have a name for the thing of anger, and he hasn’t yet grasped that this is… because he has so many other good traits, and other things he is good, and here he is very strongly upset.
So if you don’t have a word, so this is a general thing, like if you don’t have words for things, you don’t notice them, right? We only see things that we have words for them. This is a principle. A very strong principle. Or we don’t understand, we can’t, we don’t understand, I don’t mean we can’t give a lecture, we don’t understand how to conduct ourselves without calling the thing a word.
Examples of Missing Words and Traits
The Thief Who Doesn’t Know He’s a Thief
Instructor: It can be for example, let’s say an important thing. It can be for example that there are different people, we talked last week in the lecture about this, that often there is a person who is a thief and he doesn’t grasp that he’s a thief, and the environment doesn’t grasp that he’s a thief, true? He’s a murderer and he doesn’t grasp that he’s a murderer. It can even be whole cultures that they don’t have a word for a certain good trait, and they can’t feel it. It’s very hard, at least, perhaps he has it a bit by mistake, by chance by error he got it from somewhere, but it’s very hard for the person to have the thing consistently, because he doesn’t have a word.
I can think of the Gemara, by the way, not just that. I mean that we Jews, I love when people criticize the Jews, right? I mean that by us Jews, we have different lists of character traits (middos), like the list of middos that the Rambam brings, everyone knows, and I hold that in every list many good middos are missing. And because we don’t have them in the list, not just a list, but the reasons why we should conduct ourselves this way, and the reasons why we shouldn’t conduct ourselves this way, and so on, it goes perhaps both ways, but when we don’t have it and we don’t talk about the thing as a middah, we completely lack the ability to grasp that this is something that can be done. You can think of the Gemara, right? No, it’s a good example.
Courage — A Middah That the Baalei Mussar Don’t Talk About
Instructor: Courage we already talked about, when we talked that there are many times, courage is something that the Rambam does talk about, I talked about this, and Rav Aharon Kotler talks about this, but the baalei mussar don’t like to talk about courage. Now, I would have thought that courage means, it’s appropriate to talk about it, because there is a middah of derech hametzuah shebo [the middle path within it], yes? It doesn’t mean just being an animal, it means, yes, there is a proper middah of not knowing how to take risks, and how to put oneself in danger in the right way, is something that must be discussed. But we don’t, yes, we don’t talk about it, it’s not a good example that I know. I say courage, most people know what it is, they just say it’s not a Jewish thing.
The Example of Courtesy
What Is Courtesy?
Instructor: And I thought of something that we don’t know at all what it is, because we don’t have a word for it. For example.
Student: For example?
Instructor: I know, I have a year and a half, I need to fill out forms.
Student: What?
Instructor: This is for shiurim that I’m giving.
Student: What?
Instructor: It’s not.
Student: Ah, it’s not?
Instructor: It is, yes?
Student: Ah, that’s an interesting thing to say.
Instructor: I know if it’s a good trait or a bad trait. But there is a middah called courtesy in English. Do you understand it?
Student: What does courtesy mean?
Instructor: Courtesy, everyone knows courtesy. Courtesy means a way how a person behaves with a stranger. Like we have a middah called farginnen [being happy for others’ success] that other people don’t know about farginnen?
Student: It’s an opposite middah.
Instructor: It’s an opposite example. It’s not yet good enough. I can say an eidel (refined person), for example.
Student: I’ll say to be good to be eidel, I know what it means.
Instructor: I mean it’s refined. It’s yours. It’s one eidel, I mean it’s tznius (modesty), a conduct. It’s also a sort of tznius.
No, courtesy is eidel. No, courtesy means a certain, a proper way how one conducts oneself with strangers. With a friend you don’t have courtesy, with a friend you’re a friend. With an enemy you have, I don’t know what, hatred, whatever, you have to relate to him. Courtesy is this, that when you go to the bank and someone is standing alone, you don’t push him. Yes? You know that Jews aren’t so polite.
Student: It’s called chillul Hashem [desecration of God’s name], it’s a whole other topic.
Instructor: Yes? Courtesy means that when you go into the store, you hold the door for the one who is after you. Yes? It’s not a middah, it’s not chesed (kindness), he didn’t need to have chesed, he can very well hold the door himself. It’s simply a proper conduct how one behaves with a stranger. Not with a friend, not one of your children, not someone you’re being mekarev (bringing close), that you want to show him how good the Jews are.
I didn’t say that there aren’t any sources in the Torah for such a thing.
Discussion: Is Courtesy Falsehood?
Student: No, no, I wouldn’t call it gaavah (pride). I wouldn’t call it gaavah.
Instructor: No, except that you’re being mekarev such a thing, with courtesy indeed.
Student: Courtesy. Need no, need no nimus (politeness)?
Instructor: The sefarim have the expression nimus, but when we say nimus, it looks to us like a false thing.
Student: No, there is such a middah.
Instructor: It’s false.
Student: It’s not, it looks to us false, because it’s actually, I don’t mean the friend. I can be very courteous to you, and I have you in the ground. It doesn’t concern me, I don’t care if you die tomorrow in the next minute. What does it have to do with falsehood?
Instructor: That’s nice, that this is the shitah (approach) of the Jews. The Jews hold, the real Jews, that they know that they hold that this is false, they know that it’s false. It has no virtue. A non-Jew, a non-Jew, a certain culture, the European culture is very into courtesy. By the way, in the East it’s not so. What is the virtue?
Student: You want the virtue to be? This is a shiur on courtesy?
Instructor: I’ll tell you in reality. An example. Non-Jews come, and he can be the biggest piece of garbage, he smiles, everything is courtesy. Next day, “I will call you,” and he has you in the ground. Meaning, it’s a falsehood, it’s worth nothing. It’s not a good middah.
Student: Okay, it looks very good, it’s a dispute.
Instructor: I don’t agree that it doesn’t exist by Klal Yisrael at all. It could be that it’s chanufah (flattery).
The Difference Between Courtesy and Chanufah
Student: Ah, very good. Wait, wait, let’s stop. Very good. There is a thing called chanufah. How do you say chanufah in English? Flattery, right? Flattery. Everyone understands that flattery and courtesy… It could be that the extreme in America is to be a bit more courteous. I admit to you. It could be that the American non-Jews, the custom of America, is to be a bit too… not… at some point you have to say, you want me to hold that I shouldn’t call you back?
Instructor: No, tell me, I won’t call you back.
Student: No, see, what this is in the Rambam’s way of thinking, what you’re saying now, is the bad extreme (ketzuniyus hara) of this. Courtesy, in other words, means how one conducts oneself toward a stranger. Not like the Galician Jews, first the speech goes in, ah, I want to wish you a good month. No, this is even how one speaks to a normal person. Not a hug. A hug is already too much. And also that’s a fake… and the hippies make a hug for every stranger. That’s not courtesy, that’s something like an aveirah lishmah [a transgression for the sake of heaven — ironic usage]. The non-Jews make… how do we say, please come into our holy congregation, which brings the Nazis on. That’s false courtesy, because it’s completely the opposite.
And what is proper courtesy? Not the same thing as chanufah. Yes, now it’s not even chanufah, you know what it is now. Chanufah means flattery. Everyone understands in English the two words. When you have two words, it means that the culture distinguishes between the two things. Flattery is the one who says, the lecker (licker/flatterer), “Yes, I’ll call you,” and when he doesn’t call, he says, “Yes, yes, I saw you…” That’s not courtesy. Courtesy means, you can say courteously no, yes? You can say, “Thank you for the offer, and you said, “Thank you so much for your interest, it’s not a right time for us now.” You said, that’s very clearly no. There’s no doubt that tomorrow won’t be the time, right? You understand it yourself. But it’s not a lie, and it’s not chanufah. Chanufah is the one who doesn’t understand the difference, he says that this is chanufah.
Courtesy as Maaseh Derech Eretz
Instructor: Courtesy is a maaseh derech eretz [proper conduct]. When someone backs out in a parking lot, you give him a wave. That’s a certain courteousness. Yes, but I hear, it’s not a tremendous virtue to have. It’s a tremendous virtue, I don’t know that.
Student: What?
Two Approaches in Judaism: Sever Panim Yafos and B’Simchah
Instructor: There is a contradiction. There is one Mishnah “greet with a pleasant countenance” (sever panim yafos), and there is a second Mishnah “greet with joy” (b’simchah). These are the two approaches in Judaism. One accepts suffering with joy (mekabel yissurim b’simchah), and one says “sever panim yafos”. Tomorrow, tomorrow, there will be an approach. These are two Tannaim [Mishnaic sages], one says this and one says that. The Rambam talks about this in chapter one, Mishnah one. True, but we’ll do chapter one faster.
Middos Toward Strangers and the System of Parts of the Soul
Example: Sever Panim Yafos – A Middah That Lacks a Name
Instructor: Yes, but what… I hear, but it’s indeed a tremendous virtue to have. It’s a tremendous virtue. I don’t know that. I only know… what?
Yes, there is presumably, there is one Mishnah that says “Greet every person with a pleasant countenance” (Hevei mekabel es kol ha’adam b’sever panim yafos – Pirkei Avos/Ethics of the Fathers 1:15), and there are two approaches in Judaism. One is “mekabel es kol ha’adam”, and one weighs in “b’sever panim yafos”. This is the second pleasure. One says this is not yet enough. The Rambam [Maimonides] talks about this in chapter seven in the Mishnah.
True, yes, true. But we only make it like something called “sever panim yafos” is to… usually when we count how much to… sever panim yafos… yes, good morning.
The Benefit of Having a Word for a Middah
In short, I’m just bringing it out, that when you have a word for something, you grasp that there is such a middah, and for this there is a proper way of the middah. There is one who is just a lecker (flatterer), one is just a liar, one is just bad, that’s the opposite, he has too little courtesy, one has too much false courtesy. But there is such a middah, and as long as you don’t have the word, it’s very hard to talk about it, very hard to grasp at all what one is talking about, very hard to educate.
For example, even you see, you see that people do this, you say, “Ah, they are chanfanim [flatterers/hypocrites].” No, they’re not chanfanim. Some are chanfanim, but some are educating themselves to the middah.
This is an example. I mean that there are many Jewish middos that it’s become that we don’t have, and so on. Come, give us a few real middos.
Student: Respect? Middos are all such small things.
Instructor: Say respect. The middah of respect doesn’t exist today among Jews.
Student: There is a middas derech eretz [proper conduct/respect] for older people, there is kavod habriyos [respect for human dignity].
Instructor: Derech eretz, politeness.
Student: Yes, but…
Instructor: There is a certain kavod habriyos, but because it’s a difficult…
Middos Toward Strangers – A Gap in the Jewish Middos World
Instructor: Courtesy is a strange middah. I think a lot about this for other Jews. There are many middos in today’s world that have to do with how we act toward strangers. Jews don’t have such a big concept of a stranger.
Student: No, it’s a real thing.
Instructor: If he’s a Jew, he’s a brother. If he’s a Jew from the other Chassidus, he’s his enemy (soneh). But… and in the liberal world… I mean, sometimes today’s world – once it was, today’s world is very strongly built on various good middos how one behaves toward strangers.
Hachnasos Orchim – A Comparison
In the old world, the Jews, the frum Jews, the heimishe Jews are a bit old-fashioned in this part, they don’t really have the middos. For example hachnasos orchim [hospitality to guests] that Avraham Avinu [Abraham our forefather] founded, the Arabs in the Middle East are still very strong in the line of hachnasos orchim. Hachnasos orchim is a sort of middah, but hachnasos orchim is already more than that. Hachnasos orchim is that you came to me, now you belong to me, I have to even protect you, I have to be your guardian (shomer), because you belong to me. You are already under my protection (tachas chasusi), you are under my protection.
This is a sort of middah how one behaves with strangers, but this is already a middah that makes the stranger into a person under your authority (ish tachas shiltoncha). The liberal middah is that he’s a citizen, how one behaves toward a second citizen, not he who is there together with you, your friend, holds everything and body. This is the other middah, therefore the Jews can’t go on the subway, you understand? No courtesy, nothing. This is already first.
The Whole World of Middos
Yes yes, all these middos, that courtesy is just one example, there are many middos, and there is an argument to be had which is the right one and which not, I already know, one can argue about this. I’m just bringing out that here are middos, it’s a whole conduct (hanhagah), everyone agrees that one can be too much, it can be too cold, it can be too hot, it can be too warm, too cold, too bad and so on. But there is a whole world (olam) in middos that one is educated to be a good person.
Example: Yellow Lights (Traffic Lights)
There are middos, you know also in everything, there are middos in law. The law says that at yellow lights we may drive, all Chassidic Jews understand that one must drive faster. But what does the good middah say? The good middah says at yellow lights one stops, because this is not… what do I have with the other? What should the second one be? Nothing should happen to him, no problem, but one wants to beat who arrives first. This requires a certain humanity, we call it humanity sometimes. Yes, because it’s a courtesy.
In short, all these middos that perhaps we don’t have a word for, and there is a big question in middos whether there is such a thing as middos for a stranger, for someone that I simply don’t have some connection with him, I don’t owe him anything. Simply, I am healthy and my friend is healthy (ani bari v’chaveri bari – i.e., we have no connection). And I come to my space and he comes to his space, and we don’t mix out. This is something given. Okay, how we will come to see given. This was just an example to explain one benefit, a certain aspect that the benefit is from the middos, from what one must write.
Discussion: What Is the Middah of Not Hitting?
Student: By what do you think rather a general rule? Say that yes, one is a person.
Instructor: Ah, that’s not actions. It’s the halachah itself, everyone waits itself, it’s a mitzvah. I don’t tag a word now. A middah’s sorry’s sorry’s. No one will know. It’s usually three levels there. A general. Middos says. I need a middah why one doesn’t hit the other in the world to take in. What is that middah called? I know, I know a middah? I don’t see that it’s making it coming. What is the middah called? It’s good for cans, perhaps living. Cans?
Student: No, I teach it to my small children. You need a… I teach it to my small children.
Instructor: No, I’m asking a good question.
Student: I teach it to my small children. One doesn’t hit! Don’t hit! What is first comes a father. What will father do, nothing. I don’t know, but don’t push. Leave calmly, talk with the other. What is the middah called?
Instructor: Wise is a middah. Okay, wise is already the general factor. Wise is everything. Be a good person, why should you hit. It’s the goes… Where is a middah? I’ll tell him it. There’s a… what is there a middah is a middah? Where… is the thing that a middah is it certain. You have a middah that you don’t hit. If the other takes something, you don’t hit. What do you do? Either you do nothing, or you call it in the Torah, or you’re most of it. It says, a hundred thousand middos. True? That’s what I’m doing. Once a hundred thousand?
Student: No. Would tell you that you seven times seven? Have you ever heard, don’t cross the lines? But it’s a reason for. That’s the conclusion of the middah? You mean a middah?
Instructor: No. What does a middah mean? You tell me everything came? I don’t know, I tell you, I don’t know which middah it is not to hit the brother. I know that I shouldn’t hit him, not hit more not. What?
Student: No, I don’t even want to call it a middah. There is another middah which is when he asks me for a loan, I give him a loan. It’s not the same thing, did you hear?
Tzedakah and Actions – The Difference Between Middos and Mitzvos
Instructor: Tzedakah [charity], what kind of middah [character trait] is that? It’s also a ma’aseh [action]. I understand, he says, I can give you a list of ma’asim [actions]. It’s a mitzvah [commandment] to lend money to a friend when he needs it, and it’s an aveirah [sin/transgression] to hit him. Both of these things are middos [character traits], right? Because it’s not so simple. My brother calls me, he calls me and asks for a loan. Should I tell him, let me look in the Mishnah Berurah [authoritative halachic code] to see if it says there’s a mitzvah? Yes, wait here, brother, I’ll help you as much as I can. Where does this come from?
Nedivus – How One Conducts Oneself with Money
One shouldn’t have money sitting by oneself, not so that it should help someone else. Maybe that’s a middah. Wait, that’s a middah. How do I conduct myself with my money? My money isn’t just to come and lie in a pocket, rather it’s for work, and it should circulate by me, by someone else, in another business, in an investment. Okay, that’s also a middah, though, right? But what is this middah called? The Rambam [Maimonides] gives a name for each middah. He says it’s one of the middos, correct? Nedivus [generosity], there’s a name for it. But we didn’t know about this.
Summary: Two Benefits from Learning Middos
Instructor: I’m trying to get at something, something is being revealed here. So I want to tell you a second thing. So we’ve revealed one thing, we’ve revealed that there’s a to’eles [benefit] from learning, a benefit from learning, and also becoming habituated. Middos is not a subject of theoretical learning, it’s a subject of becoming habituated. And one can become better habituated when one knows what a word is. This is how people who get results work. That’s one thing.
The System of Chelkei HaNefesh – Why There’s a List of Middos
A Dispute Between Approaches
The second interesting principle is, and this is a dispute. Here the Rambam doesn’t go with this approach, and let’s just mention it. There’s an interesting important dispute, perhaps among the mekubalim [Kabbalists]. The Tanya [foundational work of Chabad Chassidus], for example, goes a different way. There are sefarim [books] that go – there’s literally a dispute about this.
Rebbe Reb Pinchas’l’s Explanation – Three Chelkei HaNefesh
Rebbe Reb Pinchas’l said that he can explain why there’s a list of middos. He claimed that he has an explanation for it. What is his explanation? He said, one goes with the objections to the four middos that they mentioned. They showed him that there’s a critique of the objections, that four middos was accepted that there are four good middos. He claimed that you have an answer, he has an explanation for why there are four middos. The answer is, because there is the nefesh [soul], we learned in chapter one, chapter two, that there are three chelkei hanefesh [parts of the soul]. The Rambam divided it into three parts. There they went to this, in a slightly different way. There are three chelkei hanefesh, as the Rambam said, and consequently each middah belongs to one part. When you ask me why we say there are four middos, it’s because there are three, each chelek hanefesh has its middah, and the fourth is the kelallus [the general/comprehensive one].
The Three Parts and Their Middos
Yes, and how does it go? He says this: a person has three parts in his nefesh, or three nefashos [souls], or not nefashos but parts, however one should say it.
The First Part – Ta’avah: The first part is called ta’avah [desire/appetite], that’s what it’s called. The middah against it is prishus [abstinence/self-restraint], holding oneself back, having control over the ta’avah.
The Second Part – Ka’as/Chelek HaMis’orer: The second chelek hanefesh that a person has is what the Rambam calls the chelek hamis’orer [the spirited/emotional part]. By the Rambam, ta’avah also belongs there, but he divided it. That is, Admor HaZaken [the Alter Rebbe: Rabbi Schneur Zalman of Liadi, author of the Tanya] calls it ka’as [anger], or those who know what this is, the chassidim know what this is. The chelek hamis’orer, the main middah that belongs to it is ka’as, that’s what he usually calls it. And there’s another middah there, which is the middah that has to do with that, courage. Courage means, you conduct yourself with your courage in the right way. Ka’as is a sharp courage, think about it. It’s a funny translation, it’s a problem, but that’s how we learned it.
Rav Saadia Gaon’s Approach – Three Chelkei HaNefesh
Rav Saadia Gaon [10th century Jewish philosopher] says that there are three, so he says, there are three chelkei hanefesh: ta’avah, ka’as, and seichel [intellect/reason]. Ka’as is a translation. What does ka’as mean? It’s the same thing as his’orerus [arousal/spiritedness], think about it.
Haven’t you heard recently from Rabbi Nosson Dovid? All Jews who serve the Almighty with his’orerus are ba’alei ka’as [masters of anger/spiritedness]. That’s how it goes, it’s the same koach [power/force]. Not exactly the same, but approximately the same.
Cheishek and Hislahavus – Two Types of Avodas Hashem
A person who serves the Almighty with cheishek [passion/desire]. Cheishek is not the same thing. It’s very interesting, the Chassidic Jews don’t know, but those who do know, those who think too much about it, we spoke about this last week, the Yeshivishe and the others who held, they said that you serve the Almighty with hislahavus [enthusiasm/fervor].
Hislahavus is two completely opposite things. There’s eish umayim [fire and water], ahavah kireshpei eish [love like fiery flames – from Song of Songs 8:6], ahavah kamayim [love like water]. One serves the Almighty with passion, with cheishek, and it’s not the same thing as one who serves the Almighty with hislahavus.
His’orerus and Cheishek in Avodas Hashem: The Rambam’s Different Way of Dividing Middos
His’orerus vs. Cheishek – Two Different Forces
Maggid Shiur [Lecturer]:
All Jews who serve the Almighty with his’orerus are ba’alei ka’as. All. That’s the same chiyus [vitality], that’s approximately the same koach. Not exactly the same, but approximately the same.
A person who serves the Almighty with cheishek – cheishek is not the same thing. It’s very interesting. The Chassidic Jews don’t know. They do know, if you think a bit we’ll speak about this this week, the Yeshivishe and others who held that one must serve the Almighty with his’orerus. But there are two completely opposite types of his’orerus. That is, fire and water, and Lubavitch says ahavah kireshpei eish, ahavah kamayim.
One who serves the Almighty with passion, with cheishek, is not the same thing as one who serves the Almighty with his’orerus. It’s two different things, with ka’as, with a boil. Yes, a boil, it’s the midas ha’eish [the trait of fire]. It’s not ahavah [love].
People, many chassidim think that ahavah with a boil is the same thing. It’s exactly the opposite thing. It’s a different feeling, it’s a different type of thing. It doesn’t come from the same place.
Why do I understand it differently? Someone who is alive, everything by him is alive, but it’s not the same thing. A passion, a drive, a teshukah [longing], a… what do you call it in English? A lust, an eros, an attraction, he’s attracted, and someone who is ignited. They’re two different things.
What makes him ignited? Because this is important, because this is ka’as. The midas haka’as means “this is very important, this is very relevant.” That’s a different type of thing. One must do something here. One must do something. It’s not the same thing.
Kana’us Comes from Ka’as, Not from Ahavah
Kana’us [zealotry] comes from yirah [fear], comes from ka’as. Kana’us… we spoke about his’orerus. His’orerus is spoken with a bit of ka’as, that’s the kana’us. Kana’us doesn’t come from ahavah. No. It can be in the pnimiyus [inner dimension], but kana’us comes from ka’as. Kana’us is kin’ah literally means ka’as. I think that Rashi [Rabbi Shlomo Yitzchaki, the primary medieval Torah commentator] says so later.
The Four Good Middos
Maggid Shiur:
Anyway, that’s the second middah. Then there’s the third middah, which is called… what did we call the third thing? Chochmah [wisdom]. Chochmah is the chochmah, seichel, koach, the further good middah of the da’as [knowledge], of the seichel, is called chochmah.
Then there’s the fourth middah, which is called tzedek [justice]. What this means is a tzaddik [righteous person]. We usually call a good person, whether in lashon hakodesh [Hebrew], or in whatever. The main word that we call, it’s very interesting, this is discussed in the Devarim [Deuteronomy]. We can call a good person one way – a chacham [wise person], and another way is to call him a tzaddik.
Tzaddik means a righteous one, from the language of tzedek. What does tzedek have to do with it? Tzedek is a middah. What does this have to do with tzedek? They used to say tzedek has to do with when one does business, there’s no tzeduki bamishpat [perverting justice], he doesn’t steal, he pays when he’s obligated and the like.
Tzedek – Lisein Lechol Echad Mah Shera’ui Lo
Yes, he says, Plato [the ancient Greek philosopher], and it also says in all the Chassidic sefarim the Torah, and the Rambam, I think Plato is the first, perhaps there’s an earlier one who said the Torah, he says that tzedek one must also use with oneself.
What does justice mean? Justice means that one gives each thing mah shera’ui lo, lisein lechol echad mah shera’ui lo [to give each thing what is fitting for it]. Yes, whom you owe you must pay, whom you must do pidyon shevuyim [redeeming captives] you must do pidyon shevuyim, you do business with Jews in merchandise and so on.
The same thing, midas hatzedek [the trait of justice], which is the kelallus of being a good person, means that each koach in the nefesh should receive what is coming to it. The midas haka’as one should use when one needs to have it, the midas hasimchah [trait of joy] when one needs to have it, the midas hata’avah when one needs to have it, and in a general way, the coordination of all these middos, that each thing gets its place, that is tzidkus [righteousness], and that is the main name of a good person is called a just person, a tzaddik, and that is the midas hatzedek. That’s how the four good middos come out. So he wrote in the Sefer HaMedinah [Plato’s Republic].
Two Approaches in Dividing Middos
The Classical Way: Middos According to Chelkei HaNefesh
Maggid Shiur:
And others, in similar ways, which Chazal [our Sages, of blessed memory] mentioned, in the same structure, one can perhaps have more details, but in the same structure one can see for example in the sefer, that is, which sefer has such structures? Shaarei Kedushah [Gates of Holiness, by Rabbi Chaim Vital], or the Tanya which brings from the Shaarei Kedushah, perhaps other sefarim that go this way, I don’t remember which others. Which mussar sefarim does the world learn? I don’t know.
Anyway, in Tanya and in Shaarei Kedushah it says that there are different middos tovos vera’os [good and bad traits], yes, the Shaarei Kedushah is very busy with proper middos, and he says that how does one make the middos? That there are four yesodos [elements], okay, it’s a little different structure, a different way, but there are four yesodos, eish, mayim, ruach, afar [fire, water, wind, earth], and the nefesh also has derech meshal [by way of example], not literally four yesodos, and each one of them has certain middos ra’os [bad traits] that belong to them, yes, eish has to do with ka’as, and mayim with ta’avah, as will be said next, and ruach with ga’avah [pride], and what’s the other one, afar with atzlus [laziness], whatever it is, and above there are four yesodos, there are four divisions, the nefesh is divided into such meshalim [analogies], the structure of the idea of middos.
There are different chelkei hanefesh, there’s an approaching koach, there’s an approaching part, there’s an avoiding part, and so on. And one divides the middos, perhaps two middos for each one, two parts of it, and the like. But the way that he gets to his list of middos is by dividing the soul and giving for each soul, what are the middos tovos of each chelek hanefesh.
And it’s true, it’s very good that we learned, the four yesodos, I didn’t say it, we learned that what this goes, good, there’s something that he actually made, but the way how he made it that it works well, that his chelek haga’avah [part of pride] works well, the simple meaning is that these are the middos, what we call midas haka’as, midas a proper ka’as, is the koach ha’oseh [the active force] that a person does what his task is, he does it properly, and so on for each koach. This is a very old way of dividing the middos according to the chelkei hanefesh, right? So said Rabbi Tzadok [Rabbi Tzadok HaKohen of Lublin], Plato, and so all the chachmei hamekubalim [the kabbalistic sages] used this thing.
The Rambam’s Different Way
The Rambam doesn’t do this, and I noticed that the Rambam doesn’t do this, true? He does something very similar, he begins with the chelkei hanefesh, and then he says, where are the middos? All belong in one part, and a long list of nine, and he doesn’t tell you a list, a long list of kechai gavna [of this type], of kiyotza bo [similar to this], everything belongs in one part.
And he doesn’t say, in this part there are so many divisions, that each one is a middah. By the Rambam’s middos it doesn’t work with the chelkei hanefesh. The division of middos is not by chelkei hanefesh, which then you would have an exhaustive list, right? Not only an exhaustive list, also the proper division of the list, right?
It’s not such a list that there’s no difference, what there are more chelkei hanefesh than the three or four. What you make next, there are ten chelkei hanefesh, other mekubalim had calculations, for example, a chochmah, if you have seven middos, you have seven sefiros [the seven sefirot], yes? There was also a bit different from the four yesodos idea, but it’s the same idea.
More or less, everything can be divided, either it’s ahavah, or it’s yirah, or it’s tiferes [beauty/harmony], and that’s basically all the middos. And the Baal Shem Tov [founder of Chassidus] always goes with the point, and it’s homologous in it, because a person, everything he does, either you’re attracted to it, or you have aversion to it, or you’re against it. That’s more or less the kav ha’emtza and kav hasmol [the middle line and the left line], or you’re something in between, which is kav ha’emtza.
And there’s more, there aren’t more middos, because there can’t be more, because this is comprehensive, I made a division of everything that exists, I can make more details, but I can’t truly make more middos. This is the way of dividing middos according to the structure of the nefesh.
The Rambam, I see, doesn’t work this way, and there are, I see, a few reasons why he doesn’t work this way. And when I mean to say he doesn’t work this way, I mean perhaps that I need to think, is there a difference that one can’t say this, because there’s a difference to me that it’s wrong. I think it’s more that the claim is there a bit explicitly, and Aristotle perhaps one needs to think about this, but it could be that the claim is, what’s wrong with the Torah? It’s a part, what’s wrong?
Discussion: Does “Knowing” Structures Help for Middos?
The Practical Question
Maggid Shiur:
And they learned that this piece of Torah helped somewhat, that ga’avah is from yeshus ha’atzmi [self-existence] and ta’avah is from yeshus haguf [bodily existence]. Has anyone ever been helped in avodas Hashem [service of God] by these teachings? I’m curious.
Student:
It’s just knowledge, it doesn’t have to help practically. It’s good to know.
Maggid Shiur:
You remember, middos is not a learning that one learns, you don’t fulfill with the knowing, you only fulfill with the doing. It must help something.
Student:
I understand, but it can’t hurt to know something.
Maggid Shiur:
It can’t hurt, but we work so hard to figure out what is the structure, what is a difference?
Sefiras HaOmer as an Example
Student:
Counting seven sefiros, one must work. Sefiros don’t drink water, they become dry.
Maggid Shiur:
That’s what I’m saying, it’s not helping. Okay, one shouldn’t drink cola, because cola is not a ta’avah. But it’s really a good piece of Torah this.
But aside for that, I’m asking a serious question, does this help anyone? Does this help you to have a good middah? You say to me, I don’t know what this middah is. Okay, come I’ll help you, there are three sefiros. Consequently you can clarify everything.
Student:
I don’t know, it’s possible that it helps people in some way. Because as we spoke earlier, to have a structure helps very much for many people.
Maggid Shiur:
I mean, sefiras ha’omer [counting of the Omer], yes, it says in sefarim that one should actually see each day something of a sefirah. Yes? Do you know someone who… I have many books here today, you go in the bookstores to see, the… what’s it called? The process, the train, the journey of sefiras ha’omer, and he says on each day there’s a sefer… they printed it, just through a sefer from some Satmar Chassidic young man a sefer. You know that the Bnei Yissaschar [classic Chassidic work] collected from that sefer. Yes, the Bnei Yissaschar collected from an earlier sefer.
Do you know someone who did that? I don’t know. I’m talking about sefira, sefira. I don’t know anyone who should tell me afterwards “I did that, and I’m very happy for that person.” I don’t know which people. Do you know one?
In general, the seven weeks of sefira doesn’t work, because one of the first weeks is just Chol HaMoed Pesach, and the second week, whatever, it doesn’t really work.
The Difference Between Levels in Subject Matter and Levels in Character Traits
Student:
But, learning a sugya in Gemara to know from where the source of the halacha comes from, did that help him something?
Maggid Shiur:
No, that’s subject matter, that’s a level in subject matter. Now we’re talking about levels in character traits. Levels in subject matter, the point is to know. There’s also a subject to know from where it comes.
Student:
Could be, could be, but now we’re not talking about that. Let’s say, now let’s learn the whole thing.
Maggid Shiur:
I agree, the main thing is that, but it’s also good to know from where it comes. From where does it come? That’s what I hear now.
Back to the Main Question
Student:
Which part of… when I tell you, do you understand something better when I tell you that it’s a koach ha’eish [power of fire]? I don’t see what you understand something. It’s just a list, just a word.
Maggid Shiur:
I hear, you can mean it a little better from life.
Student:
But that’s already not at all the whole four things. That the four yesodos [elements] was always a parable. Everyone agrees that there’s no fire in the soul, right? But today it’s much more… okay, so… there’s a big issue.
Maggid Shiur:
So that doesn’t help. So that doesn’t help. It’s a stereotype that one should use it for other things, is a better thing. For example. I agree. But does the list help me something?
In general, every power that a person has, he has it from the good.
Student:
I agree. But that’s a general thing. That still doesn’t help that I have a list.
Maggid Shiur:
The Creator says this applies to every middah, if it’s lacking. What if, imagine, I want to have a truly effective sefiras ha’omer. Would they have said, imagine, what if there were eight sefiros? Or seven, I don’t know, seven, four, five. What difference does something make? Not only does it not make a difference, but most people don’t know the difference between netzach and hod. It could certainly be the same both.
In general, that it should be a list and organize a person, he knows what to work on during sefira, that doesn’t help. I don’t know if that helps. The sefiros will tell it to a person, like it tells a person that you have a body and soul. I just want to know, does describing merely a parable help a person? That’s a question of what does a person mean. I want to understand what a person means. A person is so many things that he has a yetzer hara.
Student:
I hear. But the details, well, again, when I… the previous previous discussion I tell you that one who errs must stand, now you understand what you need to do. But when the clearest thought is you need to…
Critique of Theoretical Structures of Character Traits: Practical Format vs. Philosophical Systems
The Beauty and Limits of the Soul-Structure
Maggid Shiur:
Will that help? I don’t know, I don’t see that it helps. The question is, I didn’t say that it doesn’t help. When I tell a person that you want to cause, I want to understand what a person means. A person is such a kind of thing that he has a yetzer hara. But the details, again, the previous thing I said I understood, I explained, I tell you that there is such a thing as a middah, now you understand what that does.
But the general, the beautiful structure, what is the advantage, let’s understand, the advantage of this sort of structure of dividing the middos according to the structure of the soul, that’s a very beautiful piece of Torah. It fits very well, I can’t say. Here doesn’t come any “but,” there’s no “yoke of the middos,” because that’s a yoke upon the middos, right? And there’s no “maybe count it differently,” no, there are seven, a person has seven sefiros corresponding to the seven powers of the soul, there are no others.
But, on the other hand, regarding practical application, it helps a lot less. I don’t see what it helps. When I have anger, I need to know that this is the second middah? What practical difference does it make? When I have a desire, that’s the first middah? What practical difference does it make? What difference does it make? It seems to be less useful than people pretend it is.
Critique of the “Weekly Sefira” Method
A person needs to work, he needs to go do exercise for half an hour in the morning, he needs to work on my anger. Yes, doesn’t work like that. Anger is when there comes exactly an opportunity, one can’t contain the anger. One needs to practice the point. Today is not the week of gevurah, and one doesn’t need to be angry.
There were people who used to do that, work that way. I know people did that. I don’t know what’s wrong with those people. I don’t know, I don’t understand those people.
The Ba’al Shem Tov’s Approach – Hint But Not Practical
There’s one who said that the Ba’al Shem Tov says that one must explain the kavanos according to the inner dimension, according to the soul. So, when it says in the siddur “chesed,” he writes in “ahavas Hashem.” When it says “gevurah,” he writes in “yiras Hashem.” And really, like really, that’s what he does. Does it work? I don’t know. There’s a very nice piece of Torah. For a hint it’s good. There’s a hint, there are three things, one needs to talk about three things, okay. But practically? I don’t know.
This is Aristotle’s Critique of Plato
Anyway, this criticism is Aristotle’s criticism. He said that Plato said two pieces of Torah, but he doesn’t see what it helps. He doesn’t see what it helps. Could be it’s true, he doesn’t see what it’s true. He doesn’t see what it helps for a person to become better.
The Parable of the Mechanic – Practical Categorization vs. Theoretical
The Parable: Learning Mechanics
Let’s say another parable, right? Remember, we’re always thinking of middos and the analogy of crafts, right? The parable of character improvement and the parable of certain crafts that are a craft, right? An art, one does something, one makes something, yes?
Let’s say someone comes and he says, “Gentlemen, you have people, a mechanic, I want to become a mechanic, okay? I want to become a mechanic.” So what do you learn? You go learn to fix motorcycles, cars, SUVs, vans, trucks, each one with its advantages and with its deficiencies, yes?
Let me finish my parable. So if I go to a course, you go to a course to fix motorcycles, a motorcycle has two wheels, and the engine lies here, and it works like this, and if this breaks, you do that, and so on. That helps me. Tomorrow there will be a class on big trucks, the day after on small trucks. Each thing, I show you how it looks and how it works. I understand, it’s very useful. Do you understand what I’m saying?
One class, all that we fix what is broken. That’s true, but it doesn’t help me. Because those are very small details. I tell you, load the truck, a tractor trailer needs to have such and such, needs to have a hundred PSI in the tires, and a small truck needs to have sixty, and a small one needs to have fifty. You got information that’s helping you. It’s structured, it’s the structure of the organization. Just to say each time what to do doesn’t help me, but the structure… listen.
The Philosopher Comes to Make “Order”
But just that someone comes and he says like this, “Gentlemen, I want to make you a general principle.” And he’s not philosophical, he’s just, it’s too random. It’s a long list, and always he’s going to have as if, because always one thinks up a new sort of car.
So I’ll tell you that that’s true. Let’s not do that way, let’s… it’s an exhaustive list, I can’t give you an exhaustive list. Always, you say the course, we’ve already gone through everything. You tell him, “You know what, there are still a few more.” They already had to learn figures themselves in the Talmud themselves, yes?
And a philosopher came, and he says, “Let’s make even as if, let’s make order. One can’t divide the stringencies and doubts, that’s not relevant to talk about. I have a plan, gentlemen, there’s a principle. Let’s make a principle. The principle is, what is the meaning of a machine, a car? A car is a mechanized box on wheels. That’s the principle, that’s the genus, right? With the division. Wonderful. That’s a principle.
Now, you can divide it in a wonderfully clear way. One can say, there are things that have two wheels, and there are things that have four wheels. You know what? No. There are things that have more than two wheels, and there are things that have two wheels. What made the principle better? Yes? A motorcycle and a bike, both are two wheels. And a tractor-trailer and a pickup truck, an airplane also has who knows how many wheels, they all fit into the other category.
Now, that’s a clear category. It’s a better category than the previous one, right? Because two and more than two, everything fits in. Two boxes, nothing falls out of the two boxes. Everything fits in. It’s conclusive, it’s exhaustive, everything fits in.
Afterwards I’ll make another division, and I’ll say, now, from those that have two wheels, there are such that one must push oneself, and there are such that push themselves. Those that one must push oneself is called a bike, or a… a… a glider plane, or a… I don’t know what, a hardware… or something else. And those that push themselves is called a tank, or a… or a car, or a scooter, a motor scooter, yes? And I’ll make another division in this, and I’ll say, everything is just wonderfully clear.
It Won’t Help the Mechanic
It won’t help me the mechanic much. It can help someone who wants to make charts in the world, it will help him.
Because almost no one… even I go fill orders for screws for the… I need to have a list, I’m in a mechanic shop, I need to have the right screw for each sort of car. I need to have a display. It won’t help that I store this. I need to have a list of the sixteen main sorts. In most, sometimes it happens that someone comes into the shop with a funny thing, one needs to order it a special order. You need to have the sixteen main sort of screws that are used in most cars and most trucks. That helps me.
The Parable of the Hardware Store
When I go into a hardware store, I want to go to the section where I’ll find it. Yeah, you have to go in the section, it’s useless. Today they’ve set up the stores much better, right? Because the sections… you go into the website, people have worked so many years to make the sections fit, right? All screws that are… is so much of a waste of time, because the world doesn’t work that way.
That’s a bit Aristo, that’s by me. But in practice, you can sit a whole hour and write out a list. I have my whole demonstration, when I’m home all my things, I made a whole order. I have all my wires, this wire goes in this box, that wire there, every person spends a few hours on this, and it doesn’t help.
In practice one needs to have there another two wires. Here, two smartphones that people have, those two wires one needs, sometimes one needs a third. Once I said a logical argument, that the time that you organized the wires, let’s say your hour is worth a hundred dollars, I don’t know how much today, and that one comes in, each time one needs from this to search around again. It’s cheaper than to make order in the wires, okay?
Aristotle’s Practical Approach – The Ten Most Common Middos
The Practical Way of Thinking
That’s the practical way, the practical way of thinking, right? Now, he presents middos in a practical way. Here yes, he has a certain categorization that helps for practically. The categorization always goes with such a majority, which says let’s take the ten most common things, and I’ll explain each one of them practically how it works, not theoretically in which box it belongs, that doesn’t make a difference. Practically how it works, not like that.
Aristotle divided this. He says like this, I said this, the ten most common middos that people struggle with: anger, pride, courage, desire and so on. I can’t exactly from memory all of them. That’s learning in a practical science, I don’t know how.
Two Ways to Divide Middos
Now he learns basically practical law. Now I want to say another thing, another way how to divide it. Not to divide according to the logic how it fits, but to divide according to the subject and what it belongs to. In other words, this will make many things, this will bring close the distant and distance the close. In other words like this, there’s one who goes to the extreme, and says such sorts of things, and you want to realize it’s very much less helpful than you usually think, or one can divide it that way.
Critique of the “Everything-is-Will” Approach
The Abstract Approach
That’s the argument. And he says, I repeated what I told you, everything that people have is either an attraction or an aversion. Okay, what do you want? Ah, I have a long list. Good children, a beautiful wife, good food, and to have respect in the shiur, and I have a long list. Ultimately that’s a chesed, all things that I want. What don’t I want? To be unhappy, no illnesses, okay, what is a ladder of character traits, one should educate. I want, I have paint, this grabs me, I want, I want, yes, that’s all things.
That’s very nice. Even let’s work on the trait of will, because with all wants, it’s true, I must have some hardware, some software in my body, in my soul, that makes me able to want, yes? You can see a person, a person who is deficient with a certain chemical, he doesn’t want anything. What do you want? I don’t want anything. Indeed, it’s true physically, it’s not even not true, it’s true that there is such a middah in the soul that’s called the trait of will, or the trait of desire, the trait of desire, there is such a middah of wanting, of desire, of having, and there’s one who is missing that, he’s missing everything. He won’t be able not about this, not about that, not about that. True.
That’s Too Abstract
But I want to have, I want to have the choice, I want to have the choice to fix the body, talking about fixing the soul, right? You tell me, I want to work on the trait of… give more charity. He comes and says, come, more charity, that which you don’t give charity, that comes because you want your money too much. Want your money a little less, you’ll give more charity. Because you are, you are like the Ba’al HaSulam, you’re taking, right? This is like a very huge generalization of everything. You take to yourself, you are attracted, you grab, you take all the time. You take so much? Give a little. Give what else to give? Wow, it’s so undefined. Give charity. Know what else? Give away for the Almighty a little of your sleep. Get up early and learn. You also sleep about that.
I tell him, Rebbe Leben, this is all very abstract, it’s not helping me.
Let’s Describe Things As They’re Seen in This World
Let’s describe things as they’re seen in this world. How do I see in this world? There’s a subject that’s called money. You know what I mean money? Everyone knows. What’s the difference between money and furniture? Both are the same thing, both cost money, both are things that people want, theoretically. Practically, money is one thing and furniture is a second thing.
Habits Work with Practices
And you remember that middos work with hergalim [habits]. Hergalim don’t work with the koach hasechel [power of intellect], sechel [intellect] understands everything at once. Hergalim work with, exactly with practicing, right? I can’t practice wanting money and wanting furniture at the same time. They have some connection, but they’re two different things.
There’s a middah, there’s a relationship, I have a relationship with money. Derech agav [incidentally], I already gave the teshuvah [answer] once about the tablets. The first time, my relationship with the money that’s in my pocket is a different relationship than the one that’s in my credit card. Different from how much money I have in my bank account. Have you noticed that?
Example: My Relationship with Money
It’s much harder to give money, each person according to his middah, the money when I have cash. I’m the opposite, because I was born in the digital age. When I see money in the bank account, I send it to anyone. But cash in my pocket, I know this is a piece of paper, take it.
Middos Are Divided According to Practical Objects, Not According to Abstract Powers of the Soul
The Relationship with Money – One “Middah” Splits into Many Practical Middos
Instructor:
There’s a middah that you have a relationship, I have a relationship with money. The relationship, derech agav, I already gave the shiur once about the tablets.
The relationship with money that’s in my pocket is a different relationship than the one that’s in my credit card, and a different one that’s in my bank account. Have you noticed? Yes. It’s much harder to give money, each person according to his middah.
But the money when I have cash, I’m the opposite because I was born in the digital age, when I see money in the bank account I send it to anyone. But cash in my pocket, you know, you need a piece of paper? Take it. I don’t know what you do with it. Yes, you need it?
Normal people are the opposite, right? The people who were born before and got used to it, they make us, yes, cash, I don’t know, what do I do with this? Ah, there’s a number standing, the number goes down, it’s terrible. Yes?
But what’s going on here, intellectually there’s no difference, it’s intellectual. My account also went down the same amount, the same thing, right? But my nefesh, that’s what I need to give the middos. The middos come in the chelek hamisorer and the chelek hata’avos shebanefesh. Each one looks different. Green dollars look one way, and credit cards in general where you borrow money now from the bank and pay it next month look a second way, and cash in the bank looks a third way, and stocks look a fourth way, and investments look a fourth way. Each of these have their own middos.
The Kli Yakar’s Principle: People Are Consistent – You Just Need to Know What They’re Built Of
Before this, there are people, says the Kli Yakar, that people aren’t consistent. People are very consistent, you just have to know what they’re built of, right? There’s a person who gives away cash very easily, but very hard to give away credit cards, I don’t know, and so on.
He loves very much to do hachnasas orchim. Do you know what it costs to do hachnasas orchim? There are people who love very much to have guests. Every week they have twenty guests. To have twenty guests for a Shabbos meal costs about a thousand dollars a week. At least. Depends what you give them, meat and good wine, it’s very expensive. I made the calculation, I called guests for Shabbos before Pesach, I think I paid only five hundred dollars. I’m not a better person, I gave normal wine, because I said that it’s Shabbos before the seder, I need the four cups, and so on.
That same person calls me erev Pesach, maybe you’ll pay 500 dollars for my campaign. 500 dollars – it’s not money. I don’t have 500 dollars that I give for your campaign. That’s one difference.
There’s another difference in reality. Some difference exists – that it goes through the credit card, I don’t know what difference it is. A real difference is, that this is a middah – I have a middah – how my parents showed me or…, we call guests on yom tov? Okay, we call guests. Guests cost money? Okay, we pay money?
Digital Tzedakah and Chinuch – A “Serious Problem”
The middah of giving money, is also a big problem today that people give all tzedakah on the phone and the children don’t see it, and it’s very hard to be mechanech, is a big problem. Why is it a problem? A real problem… You don’t see any action, you don’t see how it takes out money from the pocket, you give it to a poor person. It’s a real problem. People do it who have children. Look, I press a button, and the money goes. I don’t know.
It’s a serious problem. Why is it a serious problem? I think that it’s a real problem. Why is it a real problem? Because middos of a person work with the way that the reality, the chitzoniyus looks divided, not how the pnimiyus is divided. What in the nefesh there’s one middah of giving? No difference, let’s say. But the hergashim that you have, they have to do with the objects, they have to do with the things that you deal with. I have a middah of inviting guests, and the middah of giving money is a different middah and needs to work on that separately.
Rambam and Aristotle – They Too Divide Middos Practically
Okay, I’ve now gone to a very big resolution. According to this there are tens of thousands of middos. But even in a macroscopic way, it could be, the Rambam derech agav when you look at his list, is two or three middos, the Aristotle three the Rambam has two middos about money. The Aristotle says that there’s one middah that’s called giving large donations, and another middah that’s called giving small donations.
It’s the cultural context of the difference that can go into another time, but what I want to bring out is, it doesn’t make a drop of sense. Everything is the same money. But it’s different, the truth is that it’s different. The one who is a big wealthy person and he gives a hundred thousand dollars at once, he doesn’t do the same thing as you do when you give 10 dollars. Not that it’s relative to his, it’s simply a different action. It comes to the same koach banefesh perhaps, but it’s a different action. It has different ways how it’s good. Different ways how it’s bad. Practically, you need to know how to conduct yourself with this. A person who becomes a wealthy person, he doesn’t know how to give big things, he actually doesn’t know how to give small things. Big things is a different place, it’s a different middah tovah.
Or the same thing, the Rambam says that the middah of stinginess is two middos of stinginess. There’s the midas hakamtzanus for himself, and there’s for others. For himself he’s stingy with himself, and for others he gives generously. There’s the opposite. Both are the same thing, both are the thing of stinginess with money, the thing of holding your money for yourself, or for a second person not for yourself, or for a poor person, what for a poor person? A poor person is praise.
The Fundamental Principle: Middos Are Divided According to Practical Differences
But you see that the thing that divides the middos is the practical differences in the world. There’s a middah of chairs and a middah of tables. Both are wood and both are furniture? A different middah. This is a very different way of defining the middos, and it has a disadvantage that it doesn’t have a very nice structure, so you can always add another one, you can always divide a bit more and differently. Is this thinking for something that hasn’t been laid out and hasn’t been seen? It’s true, in some sense there’s less.
On the other hand, the advantage of it is that it’s much closer to what middos are really made to teach you. Middos are made to teach you such a specific thing, and since middos are a davar ma’aseh, as we always say, it’s a thing that the closer to ma’aseh it is, the more useful it is.
If I speak a whole shiur… the ba’alei mussar do these sorts of things, they figure out a whole shiur about the middah of giving for the… like in yeshiva, I don’t know, about the middah of being happy for your friend who is your roommate, a whole shiur halachos about this. The one who went to that shiur was practically much better to his roommate, if he did it, than the one who said such an abstract shiur, a Chassidic sefer says that a person is everything for the Almighty, and in general, who… Yes, it’s very nice, it doesn’t come down practically. It doesn’t come down practically because you’re dealing with a very abstract, much more abstract level. It’s more true in a certain way, but it’s less useful in another way. Maybe there are people who react differently? It could be.
The Parable of the Mechanic – Balance Between Generalities and Particulars
Maybe there are people who react differently? It could be. I only know that there are many who need… This is a particular shiur. It’s particular. Given particular examples, but it brought out a point, it brought out a true point in the thing. You need to grasp the point.
I’m not saying that you need to give every… look, there are levels in everything. I’m not saying I’m going to make a billion middos, it won’t be useful. You can’t speak without generalizations. Every time it can be different. Every day, maybe the halachah was only for yesterday, not for today. Without rules you can’t give yourself any advice.
But the rules that you said are strong rules. Yes, but it’s still very particular. It’s still not that he said a shiur that two middos of chesed and one middah of gevurah will help you nothing. I’m not saying that was the level, but this was a shiur that was entirely in the process of saying that you need to notice the practical things.
In practical life, how much such a structure… That’s what I’m saying. It’s not like… You don’t go to my mechanic, for example. I love to talk about cars for some reason, I don’t know why. Such a strange thing. I love cars, I’ll tell you.
Anyways, you don’t go to the mechanic, right? The practical mechanic, certainly every time that a person comes to his store, almost every time it’s a bit different, right? There aren’t two problems in cars that are exactly the same. Right? You ask the mechanic, he tells you “generally speaking, this model car has such a thing.” Not every time, every time is a bit different. Today it was… If you live in a wet place it’s like this, and when they put salt on the road it damages certain hazards to the car like this, and in places where it’s warm it damages other hazards to the car, and if you drive fast, if you drive fast, if you drive wild, each person has his way how his car breaks. And each car exactly is made that the car has such a problem.
So you can’t learn anything, you need to sit and ask the rav again every time? No. The model car, the type of car, minivan, usually all minivans, even the three types of minivans, all of them have roughly the same structure. I’m saying a way, you can’t make a minivan in a million ways, you can make it ten ways. All have these sorts of issues, these sorts of problems. You learn something. Something it taught you. I didn’t say that each one is exactly.
If I would say that a minivan is such a type of car that’s roughly as high as it is wide, that’s not information. You know what else is as high as it is wide? A tanker. That’s also not… You don’t know what is a minivan. What’s the function? It could even be that the physics when you make it you need to calculate something similarly, yes? I don’t know, because both are such a square, not like a low car that’s more like a rectangle, but this is such a square. Okay, the air resistance is similar, when you do the air dynamics you need to do similarly. Also the airplane. But practically, the mechanic won’t be able to help himself with this.
But the rules that the mechanic will hopefully learn, yes, he will give certain rules. All minivans should have such issues, and all motorcycles should have such issues. Do you understand what I’m saying? So I don’t think it’s a contradiction. It must be that you need to speak with rules.
But speaking in an abstract way doesn’t look like it helps. Maybe there are people who like that, I don’t know.
Critique of Sefiros-Based Systems
I’m really here still, I wonder how these books are written for, the teachings, that the seven sefiros times seven… I have no idea what this helped. I am missing something, because certainly there are many sefarim that say these sorts of teachings, and they help. They wanted something. I mean, it spoke to flesh and blood, people did it. Can you explain to me? Yes, seven sefiros every week, yes? What? Can you do this? What is this thing?
Understand what it is? Yes, I understand, because I have no way to speak with these people, because they don’t live anymore. Still, it’s too much to say that the whole thing is ignorance. But, what’s underneath this? Even if it doesn’t help to become a better person, to know what he is. You know, things that I learn, I understand that I’m not connected. Knowing is also something.
It’s like the people who should bring with the enneagram like the colors. Yes, it’s the same thing. By the way, it’s true, I don’t understand those things either. There are four types of people, there are five thousand types of people. They found two ways how you can divide people. Okay, and what shall I do with it? It doesn’t help me at all. You’re an introvert or an extrovert? I don’t know, it depends in the morning or afternoon. I don’t have such a thing in my life. Maybe I am a weirdo who’s not like that.
Maybe sometimes what the Baal HaTanya says, the Baal HaTanya says that the Baal Shem Tov said about his rebbe, the Baal HaTanya, that it says in sefarim that sometimes each person has his shoresh neshamah, and according to that should be his avodah, one needs to learn Kabbalah, because from that world one needs to learn Mishnayos, because from that world one needs to learn this, and so on. He says, as if they take like we’re already normal people. But today, he says, is the Mashiach in the world, he’s not here anymore, you need to do everything. So said the Baal HaTanya. Maybe that’s the problem, that we’re too not, I don’t have the structure, I don’t have all the things. I only told him.
It’s fair, I think that people who like to put this, I don’t know what it helps them. It makes you think you understand things. I don’t think it actually makes you understand anything.
Summary and Defense of the Practical Way to Divide Middos
Digression: The Yalkut Reuveni and “Learning Everything” in Ikvesa D’Meshicha
Instructor: One needs to learn Kabbalah [Jewish mysticism] because he’s from that world, one needs to learn Mishnayos [the Oral Law] because he’s from that world, and so on. Says the Yalkut Reuveni [a kabbalistic anthology], “in those times when people were normal”. But today, he says, is in the ikvesa d’meshicha [the era immediately preceding the Messiah], you don’t need to be selective, you need to do everything. So says the Baal HaTanya [Rabbi Schneur Zalman of Liadi, founder of Chabad]. Maybe that’s the reason, I’ll say first, I don’t agree with all these things. I don’t agree.
Questions and Discussion: Is the Sefiros System Useful?
Student: Fair, I mean, how much does this put? I don’t know what it helps them. It makes you think you understand things, I don’t think it actually makes you understand anything.
Instructor: Why not? It’s a chiddush [novel insight].
Student: It’s like knowing another derech yashar [straight path].
Instructor: It’s like speaking lashon hara [evil speech/gossip].
It’s like saying that a chayah ra’ah [wild beast] is type 6. What does it mean a chayah ra’ah has no connection whatsoever to type 6. I don’t know, something is missing for me here.
Student: Okay, but it’s not exactly the same criticism. I’m talking here about middos tovos [good character traits].
Instructor: We said two things. Again, I said two things. One is the numbering, the explanation what the hundred number means, or to say that this comes from that.
Student: No, no, that’s not what I’m talking about. That’s what I’m saying now, that’s not important. The important thing is that there’s two ways.
Summary: Two Ways to Divide Middos – Advantages and Disadvantages
Instructor: The sum total of the second half of the shiur (lesson), the first half we spoke about a different way. The second half, the sum total is, that there are two ways how to divide middos (character traits).
Way A: According to Kochos HaNefesh (Soul Powers) – An Exhaustive System
There’s one way which ends up with something exhaustive, there’s no addition, no addition or remainder, because this is the entire division in the soul, and that’s how it divides itself. You can add more details, but you can’t change it, you can’t make an eighth middah (trait). You can make chesed within gevurah (kindness within strength), but you can’t make an eighth middah. You can make chesed within chesed within gevurah (kindness within kindness within strength), but it still fits. And that’s the advantage of being organized, and being exhaustive, and being correctly divided.
However, but it has the disadvantage that it’s not so helpful, like my parable of the motorcycle.
Way B: According to Practical Topics – A Flexible System
There’s another way that has a disadvantage that there will always be “and more” at the end of the list, and it could be that every era one will need to change it because people think a bit differently and categorize things differently and so forth. But it has an advantage that this is how one actually lives in practice with the good middos. In practice, you need to speak, and one even needs to speak about another middah, each one unlimited. As soon as one speaks, but no more shiur, another time it was an advantage.
All of the things that we learn are really things like this. A rebbe also has the topic of midas hakaaas (the trait of anger), it’s not exactly the same thing, how a father has midas hakaaas and how a young boy and how a bachur (young man). It’s the same middah, but it’s a middah how one conducts oneself with the students, it’s a middah how one conducts oneself with the middah.
The Analytical Distinction: Definition in the Soul versus Definition in the Subject
The distinction is, the analytical distinction is, that this type of middos, their definition is not in the soul. The love of middos is not in the soul. Their definition is in the subject, the object, the thing that they are about, the type of action that they are about.
Example: Midas HaTaavah (Trait of Desire) – Defined According to Subject, Not According to Soul Power
The midas hataavah (trait of desire/lust) is the type of middah that has to do with all physical pleasures, not the middah of wanting things. It has nothing to do with the middah of wanting things. Nothing to do. From wanting I love money, and that is a different middah. The whole distinction is, you want regarding money and the other one wants regarding food.
Do you understand the distinction of my analysis? This is the analytical distinction. And I have satisfaction that you’re asking, because I think it’s usually more helpful this way, at least so, the Rambam (Maimonides) always goes with this way, also the Torah always goes with this way.
The Torah and the Rambam Go with the Practical Way
When one looks in Chumash (the Five Books of Moses), it’s all about actual things, it never gives you these nice structures, almost never.
And courage is still Chumash vayachkimu chachamim (they became wise). But I can’t those languages not want they are friend. Because one can always this way, that one can also say that it’s more practical.
Okay, you want to…
-
📄 Download Transcript PDF Auto Translated 📋 Shiur Overview Summary of Philosophical Lecture – Argument-Plus — A. Practica…
-
Auto Translated 📋 Shiur Overview Summary of the Flow of Arguments –…
-
📄 Download Transcript PDF Auto Translated 📋 Shiur Overview Summary of the Rambam Shiur: Hilchos De’os Chapter 4 — I…