סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור פילוסופי – ארגומנט-פלוס
—
א. הודעה מעשית: מסע גיוס תרומות
[סטייה צדדית: הודעת מסע]
מתקרב מסע גיוס תרומות גדול עבור בית המדרש. מתוכנן מסיבה לכבוד כך, עם קוגל טוב יותר, ויקראו לחברים.
—
ב. שתי דרכים שבהן רבי מקבל חסידים – אנלוגיה למסע
[המחשה]
שתי דרכים שבהן רבי׳ים מקבלים חסידים:
1. “לקנות” חסידים – כמו “קנה לך חבר” – נותנים משהו ואנשים נעשים חסידיך.
2. “לעשות” חסידים – אומרים לחסידים להביא ילדים, והתולדות של חסידים הם גם חסידים.
בעל התניא אמר שצריך “לעשות זקנים” – כלומר לעבוד על היסוד ארוך הטווח.
—
ג. כמות מול איכות – שיטת רבי נחמן מברסלב
השאלה:
מה עדיף – כמות (מסע המונים, הרבה אנשים עם סכומים קטנים) או איכות (מעט אנשים עם סכומים גדולים)?
שיטת רבי נחמן מברסלב:
אין ללכת אל הפגיעים, החלשים. במקום זאת יש ללכת אל הגביר הגדול ביותר והלמדן הגדול ביותר בעיר – כי:
– לכל גביר יש אוטומטית מאות אנשים תחתיו
– לכל למדן יש גם אנשים שמכבדים אותו
– כשמנצחים את האליטה, זה משתלט על העולם מהר יותר, טוב יותר, ויותר יציב
מסקנה: אליטה אמיתית מביאה בסופו של דבר גם יותר כמות.
—
ד. יישום על בית המדרש
לבית המדרש יש מאות (לא אלפים) חסידים, אבל כל אחד מלמד את התוכן לעוד מאה אנשים – זו שותפות אמיתית, לא סתם צדקה. זו גם מצווה של ללמד תורה.
המסע הוא כמו “ואספת דגנך” – לפי שיטת רבי ישמעאל: לעסק רגיל יש “שעת זריעה” ו״שעת קציר”.
[סטייה צדדית: מזל טוב]
מזל טוב ל״אח סודי” שנולד לו תינוק חמישי.
—
ה. מעבר ללימוד – סדר חדש וחזרה
סדר חדש: בתחילת כל שיעור מישהו יחזור בקצרה מה שלמדנו בשבוע שעבר.
—
ו. חזרה על שיעור שעבר – הנושא המרכזי
בשבוע שעבר התחלנו ללמוד מידות פרטיות לפי הרמב״ם – כל מידה בנפרד.
הנושא הספציפי היה: האם צחוק (הומור) הוא מעלה או לא.
אבל לפני שנכנסים למידות ספציפיות, צריך לעשות הקדמה:
ההקדמה – שתי שאלות:
שאלה ראשונה (שכבר טופלה קודם): יש טענה יסודית שאין בכלל דבר כזה “מידות” – אלא דבר אחד: “רצון האדם” – לעשות מה שהשכל אומר.
שאלה שנייה (חדשה): אם אומרים כן שמידות קיימות – מה המעלה של לתת “חיים” למידות בודדות? למה להתעסק עם כל מידה בנפרד?
—
חלק II: שתי דרכים לבנות רשימת מידות
—
ז. הדרך הראשונה: רשימה לפי “סדר מסירות עולם” (ספירות/יסודות) – **נדחית**
הטענה בעדה:
אם לא יודעים את השם של מידה, לא שמים לב אליה, לא יכולים לדבר על דרך האמצע. אז שמות הם שימושיים.
אבל הדרך של ספירות/יסודות היא **”חסרת תועלת”**:
ביקורת ראשונה (גדולה יותר): אין סיבה להאמין שתאווה באה מ״יסוד המים” או חסד, וכעס מ״יסוד האש”. זה תרשים תיאורטי יפה, אבל לא נותן כלום מעשי – בדיוק כמו תורת פרויד.
ביקורת שנייה (מעשית): אף אחד לא עושה את זה בפועל. לא מכירים אדם אחד שהיה לו תועלת מלעבוד על מידות לפי הסדר של ספירות.
[סטייה צדדית: המעשיות הגליציאניות – המחשת אבסורד]
מעשיות חסידיות להוכיח כמה אבסורדי זה נעשה כשמתנהגים ממש לפי “המידה של היום”:
1. צאנז/טאנטש/ראפשיץ: יום של גבורה – התרגזו. הרב תמיד מצא על מה להתרגז.
2. הרב הגליציאני שהכין הכל טיפ-טופ – והרבי היה עצבני שהכל טוב.
3. גוי זרק אבן על הסכך – “נראה שמהשמיים רוצים שיתרגזו.”
4. מעשה הרבנית: הרבי התרגז עליה ביום שני של פסח, והיא ענתה: “רבי לעבן, אני שולחת לך את הגבאי, אני לא אשמה בכלום.”
הנקודה: “עבוד השבוע על חסד, שבוע הבא על גבורה” לא הגיוני מעשית.
[סטייה צדדית: כוונות בסידורים]
ביקורת על סידורים שכותבים ליד כל ברכה: “כאן אהוב את ה׳, כאן יראה” – “הלו? מה זה אומר?”
—
ח. הדרך השנייה: דרך הרמב״ם – רשימה לפי אובייקטים/חומר של מידות
שיטת הרמב״ם:
– הרמב״ם לא מחלק מידות לפי יסודות או ספירות.
– יש לו כן מושג של חלקי הנפש: מידות שייכות לכח המתעורר.
– אבל הוא לא אומר שהכח המתעורר מתחלק לשנים עשר חלקים.
– במקום זאת הוא מחלק מידות לפי האובייקטים/דברים שהמידות עוסקות בהם – כלומר לפי החומר (subject matter).
השלכה מעשית:
זה עונה על רמב״מים קשים: יש מידות שונות שיש להן אותה רגש/תחושה, אלא שההבדל הוא על מה מדובר.
דוגמה – כסף:
– להוציא כסף על עצמך ולהוציא כסף על אחרים – אצל הרמב״ם אלו שתי מידות נפרדות, אף שבשתיהן מדובר על קמצנות/נדיבות.
[סטייה צדדית: בדיחת ר׳ אהרן]
למה פולנים לא נותנים צדקה והונגרים כן? כי פולנים לא מפרגנים לעצמם (קמצנים על עצמם), אז גם לא לאחרים; הונגרים מפרגנים לעצמם (נדיבים על עצמם), אז גם לאחרים.
—
ט. ארבעה סוגי אנשים בפרגון
סיווג אנשים לפי אהבה/שנאה לעצמם ולאחרים:
1. אוהב עצמו, אוהב אחרים – שניהם יקבלו חתיכת חלה טובה.
2. שונא עצמו, שונא אחרים.
3. אוהב עצמו, שונא אחרים.
4. שונא עצמו, אוהב אחרים – זה החידוש של ר׳ בערעלע יאנובר, מדרגה של ענווה.
[סטייה צדדית: מעשה עם הוורקער רבי]
הוורקער רבי (ר׳ מענדעלע) אמר פעם “ואהבת לרעך כמוך, כמוך, כמוך.” הפירוש: התורה אומרת “כמוך” – צריך גם לאהוב את עצמך, לא רק את האחר. הרמב״ם מסכים עם זה.
[סטייה צדדית: הצדיק ממאנסי / רימנובר רבי]
ר׳ יודעלע דזשיקובער החזיק מצדיק שעשה סיגופים אבל חייך לאנשים – זה מוכיח שהוא רק ציער את עצמו, לא אחרים. אדם שעושה סיגופים ונשאר שמח – זה צדיק אמיתי.
[הערה קצרה: בעל התניא]
בעל התניא היה “בעל תאווה” שיכול היה לאכול, אבל התאפק – צדיק שנלחם עם עצמו.
—
חלק III: מתודולוגיה – מלמעלה למטה vs. מלמטה למעלה
—
י. שתי דרכים לבנות רשימת מידות
1. **מלמעלה למטה** (טופ-דאון / רציונלי-דדוקטיבי):
מתחילים מתמונה כללית של “מהו אדם”, מחלקים אותו לחלקים, ובכל חלק מכניסים מידות. זו דרך הקבלה / הפלטוניזם.
2. **מלמטה למעלה** (בוטום-אפ / אמפירי):
מתחילים מתצפית – מה אנשים עושים, על מה מדברים עליהם – ובונים מזה. זו דרך הרמב״ם / האריסטוטליאניזם / הבעל שם טוב.
—
יא. שיטה מעשית בוטום-אפ
ניסוי אמפירי:
לך להספדים, שבע ברכות, שדכנים – ראה אילו שבחים אנשים מזכירים. תראה שיש בערך 17 תכונות שבכלל מדברים עליהן על אנשים.
[סטייה צדדית: המספיד / בדחן]
למספיד יש רשימת שבחים; לבדחן במצווה-טאנץ יש בערך שלושה שבחים שהוא ממחזר.
—
יב. “שלושת השבחים המובילים” בעולם המעשי (תרבות ישיבה)
לפי התצפית האמפירית, המעלות העיקריות שמעריכים:
1. חכמה / למדנות (למדן)
2. טוב לב (טוב, עוזר, עסקן)
3. כסף (חשוב מעשית בעולם)
קטגוריה רביעית, לא ברורה: אישיות – “משמח”, “חי” – שלעתים קרובות הוא חיסרון אבל אנשים אוהבים את זה.
הערה חשובה: כשאומרים על בחור “הוא טוב” – לעתים קרובות זה אומר שהוא לא חכם (מחמאה עקיפה).
—
יג. רשימה מעשית של מידות לבחור בישיבה
– מידה ראשונה: להיות למדן
– מידה שנייה: להיות קצת עסקן
– מידה שלישית (עם הסתייגות): להיות בעל אישיות – יותר מדי מזה הופך לחיסרון
אחרי החתונה – מידות נוספות:
הוא היה מסודר, תומך תורה, אוהב תורה, הוא ניהל בית יהודי, הוא היה יהודי חם, הוא שר זמירות, וכו׳.
—
יד. השיטה ההפוכה: על מה מבקרים
להסתכל על מה מבקרים מישהו:
– הוא רע, לא מפרגן
– הוא טיפוסי
– הוא אגואיסט
– הוא גנב, רמאי, מרמה, רשע
הערה: כולם גנבו פעם, אבל כשקוראים למישהו “גנב” מתכוונים לסוג של אדם – בעיית אופי.
—
טו. שני מקורות לרשימה
א) דרך אמפירית: להסתכל מה אנשים עושים בפועל – מה משבחים, מה מבקרים, על מה שדכנים מדברים.
ב) דרך טקסטואלית: ללמדן – להסתכל בחומש, תנ״ך, משניות, פרקי אבות ולראות על אילו מידות מדברים.
—
טז. מבנה הרשימה: לא היררכי, אלא מבוסס תדירות
הרשימה לא תהיה בעלת מבנה ברור. הסדר יהיה מבוסס על נפיצות (תדירות), שיכולה להיות שני דברים:
– מדברים על זה הרבה כי זה חשוב
– מדברים על זה הרבה כי להרבה אנשים יש את הבעיה
—
יז. סטייה סוציולוגית: מה שיחות מוסר אומרות על חברה
[סטייה צדדית]
אפשר ללמוד הרבה על חברה מאילו שיחות מוסר היא נותנת. זה מראה גם מה חשוב להם, גם אילו בעיות יש להם. משגיח טוב מדבר על מה שהבחורים שלו נאבקים עם, ובקהילות שונות שומעים נושאים שונים.
—
חלק IV: אומץ – מידה חסרה
—
יח. אומץ (מוט) – מידה שלא מדברים עליה
יש מידות שלעולם לא מדברים עליהן, וזה עצמו משמעותי.
**אומץ (מוט/אומץ לב)**
– אין שיחות מוסר על אומץ ביידיש
– לא מדברים על נימוס (courtesy) גם לא
– כשמדברים על “עזות דקדושה” בדרך כלל לא מתכוונים ללכת למקומות מסוכנים — אבל זה לא אומץ
הגדרת אומץ:
לדברים שחשובים לך, אמיתיים, או אהובים עליך, אתה עומד על שלך ומשלם מחיר — לא יותר מדי (זה משוגע), לא פחות מדי (זה פחדנות).
השלכות מעשיות:
– אדם ללא אומץ לא אמין — אי אפשר לעשות איתו עסקים, להיות חבר שלו
– “אין לך שום עמידה על העקרונות” — הוא יפחד בקושי הראשון
– מי שמעולם לא רב עם אף אחד — “אסור לדבר איתו גם” — הוא נמנע מקונפליקט, לא צדיק
בסיס פסוק: “לא תגורו מפני איש” (דברים א:יז) — זה מדבר לא רק על מקרים קיצוניים, אלא על כל החיים.
—
חלק V: ביקורת על רשימת הרמב״ם – כעס לא רלוונטי היום
—
יט. מידת הכעס אינה בעיה בחברה שלנו
– “אני לא רואה שכעס הוא בעיה בחברה שלנו”
– “יש יותר מדי מעט כעס, לא יותר מדי כעס”
– כשאנשים מדברים על כעס הם מתכוונים “צעקתי על אשתי פעם” — זה לא כעס אמיתי
– “נהיינו אנשים מפונקים” — אנשים מלוטשים מדי, מבוקרים מדי
הרמב״ם חי בחברה אחרת
– “הרמב״ם לא גר בבורו פארק”
– בבורו פארק כעס לא הבעיה העיקרית
– הנקודה העיקרית: רשימת מידות חייבת להיות ספציפית לזמן ולמקום
—
כ. “כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה” – ניתוח
מאמר חז״ל “כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה” כמקרה מבחן לאיך צריך להבין אמירות קיצוניות כאלה:
1. הרמב״ם קצת הגזים – הוא לא ציטט את הגמרא בדיוק.
2. הפשט של “כאילו עובד עבודה זרה” אינו השוואה מיסטית, אלא שרשרת מעשית: כועס רב עם אשתו, נותן לה גט, כועס על הרב, והוא הולך לגלח.
3. זה לא אומר יותר מזה – זו דרך ארץ טבעית.
4. אין ראיה מזה שיש אמירה קיצונית על דבר אחד, שאותו דבר חל על דבר אחר.
—
חלק VI: הדרך השלישית – שלבי ר׳ פנחס בן יאיר
—
כא. ברייתא דר׳ פנחס בן יאיר (סוף סוטה)
אחרי שתי דרכים (1: כללים/עקרונות; 2: רשימות אמפיריות של בעיות), באה הדרך השלישית לארגן מידות:
– סדר של מדרגות: מתחיל בזהירות, עובר דרך חסידות, ענווה, ומסתיים ברוח הקודש / תחיית המתים.
– הרמב״ם מביא את זה בהקדמה לפרקי אבות.
– המסילת ישרים ניסה ללכת בדרך זו – אבל הוא לא מסביר היטב את הברייתא.
החידוש העיקרי: “מביא לידי” – מה זה אומר?
– פשט פשוט: מצווה גוררת מצווה – מידה טובה אחת מושכת את הבאה.
– הבנת הרמב״ם: זה אומר שלבים, לא רק רשימת בעיות לתקן, אלא סדר של מדרגות שאחת מביאה לשנייה.
[סטייה צדדית: ספירת העומר]
ביקורת על הרעיון שאפשר פשוט להחיל את תרשים עשר הספירות של ספירת העומר על רשימת ר׳ פנחס בן יאיר – כפי שזה, זה לא מתאים.
—
כב. השאלה היסודית: “בשביל מה הכל?”
השאלה “איך להיות אדם” = “מה טוב” = “בשביל מה הכל?” – אלו כולן אותה שאלה בשפות שונות.
הבדל בין “לחיות מ” ו״לחיות בשביל”:
– הדוניזם (הנאה) = “לחיות מ” – אין “בשביל”, רק תגובה.
– “לחיות בשביל” = יש מטרה, תכלית.
– הבדיחה החדרית (גוי עובד כדי לאכול, אוכל כדי לעבוד) היא באמת שאלה טובה, לא רק בדיחה.
היררכיה של מטרות:
– יש “בשביל״ים שהם בשביל “בשביל״ים אחרים – אמצעים משרתים מטרות, ומטרות מסוימות משרתות מטרות גבוהות יותר.
– דוגמה: לאכול (מעט) → כדי שיהיה כוח לעבוד → לעבוד → כדי ליהנות מפירות.
– השאלה העיקרית: מהו המטרה הסופית – המטרה העליונה?
—
חלק VII: בעיית ריבוי התכליות
—
כג. השאלה “בשביל מה הכל?” – כלי מעשי
השאלה “בשביל מה הכל?” היא לא רק שאלה פילוסופית חשובה, אלא גם כלי מעשי לסדר את העולם. אדם רואה הרבה דברים טובים ומתבלבל – הוא חי בסוג של “עולם התוהו” שבו הוא רוצה הכל.
[סטייה צדדית: המחשת ריבוי דברים טובים]
רשימה ארוכה של דברים טובים שאדם יכול לרצות:
– ניקיון – גם פיזי, גם מוסרי
– לעשות כסף, להיראות חזק, לבנות בניינים יפים
– להיות חבר טוב, בריאות, ללמוד, להתפלל, לחשוב
– להיות אדריכל, שוטר, תלמיד חכם, פוסק, בעל חסד
הנקודה: כל הדברים הם דברים טובים – זו בדיוק הבעיה.
—
כד. הטענה העיקרית: הבעיה שלך אינה חוסר תכלית, אלא **יותר מדי תכליות**
– אנשים אומרים “אני לא יודע בשביל מה אני חי” – אבל זה שקר לעצמם.
– הבעיה האמיתית שלך: יש לך יותר מדי purposes, לא מעט מדי.
– שתי בעיות מכך:
1. השכל הגדול שלך לא מגיע לשום מקום – הוא מסתובב אבל לא מגיע למסקנה.
2. ה-purposes שלך סותרים זה את זה (למשל להרוויח הרבה כסף vs. להיות תלמיד חכם גדול vs. להיות צדיק גדול).
– אנשים לא רוצים לחשוב על הסתירות – במקום להיכנס לבלגן, הם אומרים “אין לי purpose” – זו בריחה.
—
כה. הפתרון: **אמצעי ותכלית** – היררכיה של “בשביל מה”
עקרון:
דברים הם בשביל דברים אחרים בשרשרת (chain) – אמצעים משרתים תכלית, שמשרתת תכלית גבוהה יותר.
המחשה – דוגמת המרתון:
– אני אוכל נכון
– אני אוכל נכון → כדי להיות בריא → כדי לרוץ טוב → כדי לנצח במרתון → כדי לקבל כבוד
– כשמבינים את השרשרת, יודעים כמה לאכול, כמה לרוץ – הכל נעשה פרופורציונלי לפי המטרה הסופית.
– זה פותר את בעיית הריבוי: הרבה “בשביל״ים לא סותרים – הם רק מדרגות באותה שרשרת.
—
כו. ספק חדש: לאיזה כיוון הולכת השרשרת?
לפעמים יכול להיות ספק באיזה כיוון סדר האמצעי-תכלית הולך:
– רצים במרתון כדי להיות בריאים? או בריאים כדי לרוץ במרתון?
אבל: כיוונים מסוימים לא עובדים לוגית:
– כבוד לא יכול לשמש כאמצעי לדברים פיזיים – בכבוד אי אפשר לקנות בשוק.
– “רחמנא ניצלן פרנתניהו בכבוד” – כבוד במקום כסף אינו פרנסה אמיתית.
– מסקנה: שרשרת האמצעי-תכלית רצה רק בכיוון אחד – אפשר לשלול סדרים מסוימים.
—
חלק VIII: לשמה ושלא לשמה – פאזל המדרגות
—
כז. ה״שרשרת הטובות” – כבוד מול פרנסה
כבוד לא יכול להיות המטרה הסופית – בכבוד אי אפשר לקנות בשוק. “שרשרת הטובות” – שרשרת הכבוד, של לשמה – רצה רק בכיוון אחד: מלמטה למעלה, מאמצעים למטרות.
—
כח. ה״פאזל” – שלוש קטגוריות של דברים
אם אפשר לזהות דברים שלעולם לא יכולים להיות לשמה, ודברים שיכולים רק להיות לשמה, אפשר להתחיל להרכיב “פאזל”:
1. **מדרגה תחתונה – דברים שלעולם אינם לשמה (רק שלא לשמה)**
– תרופה מרה: אף אחד לא לוקח אותה כי הוא אוהב אותה – רק בשביל תועלת.
– להרוג אדם: לעולם לא דבר שעושים “לשמה”. אפילו רוצח תמיד יש לו סיבה.
– עבודה: בדרך כלל עושים אותה שלא לשמה.
אלו דברים שיכולים להיות רק אמצעים, לעולם לא מטרות בעצמם.
2. **מדרגה אמצעית – דברים שיכולים להיות שניהם**
רוב הדברים בחיים יכולים להיות גם לשמה גם שלא לשמה – כאן מבולבל וקשה למיין.
3. **מדרגה עליונה – דברים שיכולים להיות רק לשמה**
מהו דבר שאי אפשר לעשות בשביל סיבה שנייה?
תשובה: שביעות רצון / שמחה / happiness.
—
כט. Happiness כמטרה האולטימטיבית
היסוד האריסטוטלי:
– “להיות מרוצה” לא אומר רק להיות בריא נפשית – זה אומר להיות מרוצה מהחיים שלי (נרצה).
– אף אחד לא שואל “למה אני רוצה להיות שמח?” – זו טאוטולוגיה: אני רוצה להיות שמח כי זה מה שאני רוצה. זה סוף השרשרת.
– אפילו הכרזת העצמאות (“the pursuit of happiness”) מוכיחה שכל בני האדם מחפשים happiness כמטרה האחרונה.
הערת צד – מעגליות:
“לחיות חיים טובים” זה כמעט אותו דבר כמו “להיות שמח” – זה קצת מעגלי, אבל מבחינה מבנית ברור: זה הראש של הפאזל.
—
ל. יישום הרמב״ם – שמחה / תענוג / דבקות
פרק ח׳ – “מאביאור הדעת”:
תרגום הרמב״ם ל״מאביאור הדעת” אינו רק שמידה אחת מביאה למידה שנייה, אלא שהכל בשביל מטרה סופית.
תכלית הרמב״ם:
ידיעת ה׳, השגתו, והשמחה בו – זו המטרה האולטימטיבית. הרמב״ם מתרגם ששמחה = עולם הבא.
שמחה, תענוג, טוב:
– שמחה, תענוג, טוב – הם מושגים קרובים מאוד.
– “למען ייטב לך” – התורה עצמה אומרת שהמטרה היא “שיהיה טוב.”
– מבחינה מבנית הם אותו דבר: זה מה שכל הדברים בשבילו.
הערת צד – “יותר אמיתי” לא רק “יותר גדול”:
שמחת הרמב״ם (דבקות ה׳) אינה רק גדולה יותר משמחות אחרות – היא יותר אמיתית. דברים אחרים אינם דברים אחרונים אמיתיים.
—
לא. מבנה המדרגות – יישום מעשי
מה זה אומר “מדרגה תחתונה” ו״מדרגה עליונה”:
– מדרגה תחתונה = זה נופל בשביל כל דבר אחר, אבל כל דבר אחר לא נופל בשבילו.
– מדרגה עליונה = כל דבר אחר נופל בשבילו, אבל זה לא נופל בשביל כל דבר אחר.
האם אפשר לדלג על מדרגות?
לא – אם אפשר לדלג, זה לא באמת במדרגה התחתונה. אי אפשר לקחת מעלית.
[סטייה צדדית: “חסידים” ויותר מסולם אחד]
שאלה: איך חסידים יכולים לקרוא לעצמם “חסידים” אם חסידות היא המדרגה הגבוהה ביותר? תשובה: אולי יש יותר מסולם אחד – אפשר אולי להגיע מדרכים שונות.
—
לב. השוואה לחלוקות קודמות
מסגרת ה״לשמה/שלא לשמה” היא ממד שונה לגמרי מהחלוקות הקודמות (חלקי הנפש, יסודות, ספירות):
– החלוקות הקודמות חותכות אופקית (ממיינות נפש, ממיינות יסודות).
– המסגרת החדשה חותכת אנכית (מה בשביל מה, מה גבוה יותר).
– הן לא בהכרח תואמות זו את זו.
– יכול להיות שכל רשימת מידות-חלקי-הנפש נופלת רק באחד או שניים מהצעדים הראשונים של המערכת האנכית.
—
חלק IX: שלוש משמעויות של “מידת הפרישות” אצל הרמב״ם
—
לג. הקדמה: נקודת המוצא המעשית
אי אפשר סתם לעבוד עם רשימה של “מה נופל לרוב”. כל אדם “תקוע” במקום אחר, וצריך להתחיל משם.
—
לד. טענה עיקרית: ל״פרישות” יש יותר ממשמעות אחת
הרמב״ם משתמש במושג “מידת הפרישות” לעתים קרובות מאוד, אבל יש לו לפחות שלוש משמעויות שונות, השייכות למדרגות שונות על הסולם.
—
לה. פרישות #1 – המדרגה הנמוכה ביותר: לא להיות “זולל וסובא”
– מה זה אומר: שליטה עצמית בסיסית – לא להיות זללן, לא להיות מכור לסמים.
– יסוד הלכתי: הרמב״ם רואה לאו ממשי (איסור) להיות זולל וסובא.
[סטייה צדדית: רמב״ם מול רמב״ן על “קדושים תהיו”]
העולם חושב שהרמב״ן סובר ש״קדושים תהיו” היא מצווה ממשית לא להיות זללן. אבל זה הפוך: הרמב״ן לא פוסק את זה בספר המצוות – הוא כותב את זה רק בפירוש על התורה, כ״דרך מוסר”. הרמב״ם לעומת זאת יש לו איסור חזק יותר.
חזרה לנקודה העיקרית:
– בן סורר ומורה הוא אדם ללא שום שליטה, שהולך לגנוב ולהרוג בשביל תאוותו.
– זו המדרגה התחתונה של אנושיות – לפני שאפשר להיות משהו אחר, צריך לפחות להיות כאן.
—
לו. פרישות #2 – מדרגה גבוהה יותר: לא להתבטל מחכמה
– יסוד: “אין מחשבת עריות מתעלה אלא בלב פנוי מן החכמה” (הלכות יסודי התורה).
– מה זה אומר: כאן לא מדובר באדם שאין לו שליטה בסיסית, אלא באדם שיכול להתבונן אבל הולך במקום זאת לפיצריה.
– זה שייך למדרגה גבוהה יותר – קרוב לרוח הקודש, חכמה, הבנת ה׳.
– נפקא מינה מעשית: תלמיד חכם לא צריך להיות “מאכל תאווה”, אבל אדם פשוט חייב להיות – זו לא סתירה ברמב״ם – מדובר על שני אנשים שונים.
—
לז. פרישות #3 – המשמעות הרחבה ביותר: לעלות על הסולם בכלל
– מה זה אומר: “פרישות” במובן הרחב ביותר אומרת כלל כל המידות – השאיפה לעלות, לא ליפול.
– קשר לעקרונות אחרים:
– דרך המיצוע = כלל כל המידות.
– “לעשות מה שטוב ולא מה שאתה רוצה” (פרק ח׳ משמונה פרקים).
– הרמב״ם קורא לזה “העלאת הלב פונה למעלה” – תמיד לכוון למעלה, לא למטה.
[הערת צד: קשר לפלטון]
גם בדיאלוגים של פלטון כתוב ש״המידה האמיתית היא המידה” – מידה אחת כוללת.
הבדל בין #2 ו-#3:
– ב#2 מדברים ספציפית על אדם שיכול ללמוד אבל מבזבז את עצמו.
– ב#3 מדברים בכלל על מבנה החיים – אם כל החיים שלך בנויים על הרמה הראשונה או על השנייה.
– גם מידות אחרות (כמו מידת הכעס) הופכות לחלק מפרישות במובן הרחב, כי “פרישות” אומרת כאן פשוט: עלה על הסולם.
– זה יראה בפנים ספר האהבה – שהכוונה של כל מצווה שם היא ה״עלייה”.
—
לח. הערת סיום על שלוש המשמעויות
לשתי המשמעויות הראשונות יש מקור, אבל המשמעות השלישית – המשמעות הרחבה ביותר – המקור לא דיבר עליה במפורש. זה חידוש בהבנת שיטת הרמב״ם.
—
סך הכל מבנה השיעור:
“`
I. הקדמה: הודעת מסע + אנלוגיה על כמות vs. איכות
II. חזרה: שתי שאלות על מידות
(א) האם מידות קיימות בכלל?
(ב) למה להתעסק עם כל מידה בנפרד?
III. שלוש דרכים לבנות רשימת מידות:
דרך #1: לפי ספירות/יסודות → נדחית (לא מעשית)
דרך #2: לפי אובייקטים/חומר (רמב״ם) → חיובית
דרך #3: לפי שלבים (ר׳ פנחס בן יאיר) → היררכית
IV. מתודולוגיה: טופ-דאון vs. בוטום-אפ
– דרך אמפירית: שדכנים, הספדים, ביקורת
– דרך טקסטואלית: חומש, פרקי אבות
V. ביקורת על רשימות מסורתיות:
– אומץ = מידה חסרה
– כעס = מידה מוגזמת (לא רלוונטית היום)
VI. השאלה היסודית: “בשביל מה הכל?”
– בעיה: לא חוסר-תכלית, אלא ריבוי-תכליות
– פתרון: היררכיית אמצעי-תכלית
VII. מסגרת לשמה/שלא לשמה:
– מדרגה תחתונה: דברים שהם רק אמצעים
– מדרגה אמצעית: דברים שיכולים להיות שניהם
– מדרגה עליונה: שמחה/happiness = המטרה האולטימטיבית
VIII. שלוש משמעויות של “פרישות”:
1: שליטה עצמית בסיסית (לא זולל וסובא)
2: לא להתבטל מחכמה
3: כלל כל המידות – לעלות על הסולם
“`
—
מסקנות עיקריות של השיעור:
1. רשימות מידות חייבות להיות קונטקסטואליות – מותאמות לחברה ולזמן הספציפיים.
2. שיטת הרמב״ם היא בוטום-אפ (אמפירית), לא טופ-דאון (ספירות/יסודות).
3. השאלה “בשביל מה הכל?” היא המפתח לעשות סדר – דרך היררכיית אמצעי-תכלית.
4. Happiness/שמחה היא המטרה האולטימטיבית – זה מה שהכל בשבילו.
5. למידות יש יותר ממשמעות אחת – הן שייכות למדרגות שונות על הסולם, וצריך לדעת איפה עומדים כדי לדעת איזו משמעות רלוונטית.
תמלול מלא 📝
הוראות לגבי בניית בית המדרש: כמות מול איכות
הודעה לגבי הקמפיין
רבותי, דבר ראשון הוא מסר חשוב, שמגיע קמפיין גדול עבור בית המדרש שלנו.
תלמיד: קמפיין? מה? קמפיין? קמפניה? מה הכוונה לקמפניה שלנו?
משפיע: הקמפניה שלנו.
ויתכן שנעשה סעודה לכבוד הקמפיין, ונקרא לחברים ונגיש קוגל טוב יותר, עוד יותר טוב. בשביל הכסף. האדם עם הכסף לא נמצא כאן, צריך לקרוא לו. אה, הוא ישמע את ההקלטה.
—
שתי דרכים שבהן רבי מקבל חסידים
דיברנו עכשיו על כך שלרבנים יש מנהג לעשות יותר חסידים. יש שתי דרכים להיות רבי:
אחת היא לקנות חסידים – כמו “קונה שמועה” [קונה פירושו לקנות].
הדבר השני הוא “מה אתמחי” – “קונה שמועה” פירושו לעשות. אז אפשר גם לעשות חסידים.
איך עושים חסידים? קנייה פירושה, אומרים כמו “קנה לך חבר” [קנה לך חבר – פרקי אבות] – כשנותנים משהו הם הופכים לחסידים שלך. עשייה פירושה, דיברנו שאומרים לחסידים להביא תינוקות, והחסידים מביאים עוד חסידים כי הצאצאים של החסידים הם גם חסידים.
—
שיטת בעל התניא: לעשות זקנים
זה היום של “מפשפש במעשיו” [בודק את מעשיו]. כמו שבעל התניא [רבי שניאור זלמן מליאדי, מחבר התניא] אמר – הם עשו את הזקנים כמו כלבים רעבים לחברה, והילדים כבר היו ארציים [ירודים]. בעל התניא אמר שצריך לעשות זקנים.
—
שיטת רבי נחמן מברסלב: ללכת לגביר ולתלמיד חכם
רבי נחמן מברסלב שאל – רבי נחמן מברסלב שאל אותו: “מה האמת שיש לך כל כך הרבה חסידים?”
אמר לו: “אני חושב שיש לי הרבה חסידים בלונדון. אני נכנס לחדר עם שקית, והילדים הרבים שנותנים כסף לזכות הרבי, הילדים נותנים לי את זה, ויוצא שהם החסידים שלי.”
הוא הבין שכאשר ילד נותן, מישהו נותן כסף, זה הופך אותו לחסיד שלו.
—
כמות מול איכות: איזו דרך עדיפה?
גם בענין של… אוקיי, אז זה כך: הן בענין שלנו איך שאנחנו נראים לעולם, והן בדרך שלנו לעשות כסף, יש גם שתי דרכים, כמו כמות ואיכות.
אם לא כמות ואיכות, השאלה רק היא: האם כמות קודמת לאיכות, או שהאיכות קודמת לכמות?
מה זה אומר? יש דבר כזה שנקרא – איך קוראים לזה? – קמפיין המוני. כמו שפעם היו פוליטיקאים מסוימים שאמרו שהם לא עושים יותר מעשרים דולר לאדם, אבל יש להם עשרים מיליון אנשים – יוצא שעשרים דולר יוצא הרבה כסף. זו דרך אחת של התעלות של יהדות.
הדרך השנייה היא שיש רק עשרים אנשים, כל אדם נותן עשרים מיליון דולר.
איזו דרך עדיפה?
תלמיד: כל אדם נותן מיליון, כן.
משפיע: בינתיים מי שיש לו אדם אחד עם עשרים מיליון ניצח בבחירות, והאחר שהיה לו ההוא הפסיד. ולמה? כי העולם תופס.
—
הדרך האמיתית של רבי נחמן: ללכת לאליטה
רבי נחמן מברסלב אמר לחסידיו – הוא אמר שהוא רוצה ללכת לעשות חסידים. שהסדר ביחס לעולם שלנו, שבפרט בברסלב המנהג שהם עושים את החסידים את כל השלמי מזל האלה, מי שצריך חיזוק. וזה בא להסתכל – רבי נחמן נותן חיזוק, והוא הופך לברסלבר. וכך הלאה, אנשים אחרים שהם פגיעים שהם צריכים חיזוק. והוא אומר שהם הולכים, הם צריכים להתחזק אנשים פגיעים ולעזור להם. יש גם קצת מצווה עצמה כשעושים את זה, שכבר דיברנו שיעור.
אבל רבי נחמן אמר שהדרך האמיתית היא לא זו.
הוא אמר שהוא רוצה שהשליחים שלו, הוא רוצה ללכת להגביר הגדול ביותר בעיר ולתלמיד החכם הגדול ביותר בעיר – אותו צריך לעשות.
למה? כי לכל גביר יש כבר אוטומטית מאה אנשים תחתיו, שלאיזה רוח הוא ילך כך הם ילכו. ולכל תלמיד חכם יש גם אוטומטית אנשים שמכבדים אותו – לאיזה רוח הוא ילך כך הם ילכו.
אז במקום לעבוד על הרמה הנמוכה, צריך לעבוד על היותר ממוקד, ובסוף יש עוד יותר חסידים גם אם הולכים בדרך הזו.
זה לא נכון מה שאנשים אומרים שזה “מעט בכמות אבל מרובה באיכות” [מעט במספר אבל הרבה באיכות], האליטה וכך הלאה. אם זו אליטה אמיתית, בסוף זה משתלט על העולם הרבה יותר מהר והרבה יותר טוב והרבה יותר יציב מאשר כשהולכים קודם להמון עם. המון עם הולך בדרך כלל אחרי מי שיש – מי שהוא בעל המאה או מי שהוא בעל הדעה, וכדומה.
—
יישום על בית המדרש
אז ברוך השם בית המדרש שלנו עדיין אין לו אלפי חסידים – יש לו מאות חסידים. ויוסיף, ויוסיף מאות, ויוסיף. כל שיעור הוא כבר מאות אנשים.
תלמיד: מאות אנשים?
משפיע: כן, כל שיעור מעל מאות אנשים.
מישהו אומר לי עכשיו בחוץ, יש לו משפיע שהוא אומר שיעור לאנשים שמאמינים במה שהוא לומד שם. אז הוא אומר שהשיעורים על רמב״ם הלכות דעות, והוא מסתפק – יכול להיות, אני לא יודע – כן, הוא מסתפק שם אם הוא צריך לשים את זה באינטרנט, הלכות דעות.
כל שיעור צופים מאות אנשים. אמרתי לו: כן כן, והאנשים שלומדים את השיעור הם הן גדולי הכמות ויש להם יותר כסף – כן כן, כן – זה יכול להיות שינוי. הם לוקחים צעדים בשיעורים שלהם.
—
ההבדל בין בית המדרש שלנו לאחרים
וכאן זה אותו דבר. כשמסתכלים אצלכם זה לא רק לייק שמגיע סתם, מי שעומד בסוגריים.
הרבה אנשים עומדים בסוגריים אבל הם לא מבינים, הם לא לומדים כלום מהרבי, הם עושים את עצמם סתם חסידים – את זה לא אפשר ליישם.
אם הרבי מוכר משהו, כל אדם שבא לכאן – הוא לומד את זה לעוד מאה אנשים, או שהוא באמת לומד. אני כבר יודע הרבה דברים שאני יודע – אנשים אמרו את זה מהשני ואת זה מהשלישי, ולמעשה אני אמרתי את זה לאדם הראשון.
אז זה לא סתם שכל אחד לומד את זה לאחרים – משהו משתנה כאן לטווח ארוך דברים אצלהם עצמם ומועבר.
—
מבנה הקמפיין
וגם בקמפיין היה אותו יחס של כמה מעט אנשים יש וכמה כסף יש. זה לא שיש כאן רק אחד-שניים גבירים שהם נותנים את רוב הכסף. לא, זה באמת לא כך!
זה כי העשרים, שלושים, ארבעים, מאה אנשים שיש כאן – כל אחד מהם או שהוא נותן הרבה כסף בעצמו, כי הוא מבין בזה. זה לא דבר שנותנים כסף כי בית המדרש צריך כסף.
זה אמיתי… יש מילה מנוצלת יתר על המידה שנקראת “שותפות”. אבל לפעמים זה אמת – זה עושה את זה.
וזו גם מצווה של ללמד תורה – לא רק מצווה של לימוד התורה ותמיכה בתורה, אלא גם מצווה של ללמד תורה.
אז ממילא זה ממוקד, וזה גם מביא לכך שהאלפיים אנשים הבאים או ששומעים את זה או שנותנים כסף או שעושים שאפשר לעבוד.
—
הפסוק “ואספת דגנך” – סדר עסקי רגיל
ברוך השם, בארבע השנים האחרונות עשינו קמפיינים מוצלחים מאוד. זה עזר מאוד שאפשר כל השנה לא לחשוב יותר מדי על כסף, אלא לחשוב על לימוד. קצת צריך לחשוב על כסף גם כל השנה, אבל לא יותר מדי. אז אפשר לקיים את המצווה של “זאת הפאה” [?]. מקיימים.
כך הוא הסדר האמיתי, אתה יודע. הסדר האמיתי הוא שצריך לשלוח אדם כל יום לעבוד. הקב״ה אמר “ואספת דגנך” [ותאסוף את תבואתך – דברים יא:יד], “אדם עוסף” [אדם אוסף].
כן, אני לא מדבר על רבי שמעון בר יוחאי [שסובר שצריך רק ללמוד], אני מדבר על שיטת רבי ישמעאל: “בשעת קצירה, בשעת זריעה” [בזמן הקציר, בזמן הזריעה].
עסק רגיל יש לו זמן מסוים – כל השנה מכניס, ואחר כך יש קצירה, ובא קמפיין. ובאותם ימים לא לומדים, רק עובדים, ואחר כך מזה חיים את שאר השנה. זה “שעת אסיפה, שעת מנוחה” [זמן איסוף, זמן מנוחה]. כך הוא הסדר – זה דבר רגיל, עסק רגיל.
—
התוכנית לקמפיין
אז, אם ירצה השם, אנחנו הולכים לעשות קמפיין. אנחנו הולכים לשים יעד של מה שהוא שניים-שלושה אלף דולר לשנה הבאה.
ומאחר שיש לפחות עשרים אנשים שהם התלמידים האמיתיים, כל אחד יכול לתת עשרת אלפים דולר. ואחר כך המאתיים אלף דולר הבאים יבואו מהאלפיים אנשים האחרים שהם נותנים אולי רק מאה דולר כל אחד.
מאוד פשוט. זו התוכנית.
ובשבוע הבא תהיה סעודה כדי לחזק את התוכנית, ואפשר למסור לגבאים בדיוק כמה הולכים לשלם לכבוד האירוע.
ושוב, וזו הדרשה שלי על זה. עד כאן.
—
מזל טוב
מזל טוב לאח שהיה לו התינוק החמישי.
תלמיד: אה, מזל טוב! תינוק?
משפיע: לא אומרים – זה אדם סודי, היה לו תינוק, שיהיה לו מזל טוב. אם ירצה השם, מכל הילדים שיהיה לו נחת מכל הילדים, כל הילדים שיחתן. לא מגלים. בריאות.
—
מעבר ללימוד: סיכום של השבוע שעבר
שוב, עכשיו אנחנו הולכים ללמוד כך. למדנו בשבוע שעבר על נושא, והשבוע אני הולך ללמד עוד קצת על הנושא הזה. ואנחנו הולכים הלאה עם זה. כך הוא הסדר.
מה דיברנו בשבוע שעבר? אני הולך לעשות סדר חדש: בתחילת כל שיעור צריך מישהו לחזור בקצרה מה למדנו בשבוע שעבר. אין לי זמן לדבר.
אני מכבד את הבחורים. כמו הרבי – מכבדים את המקובלים, מכבדים את הדרשנים. אני מבין שאין לנו דרשנים, אלא לא משנה.
אוקיי, פעם אחת אני אעשה את זה, בפעם הבאה אתה תצטרך לעשות את זה. אני אשלח הערות, כבר שלחתי הערות. הבחורים לא רוצים לדבר, אני לא יודע למה.
—
הנושא העיקרי של השבוע שעבר
הנושא העיקרי היה בשבוע שעבר – אני אגיד לכם. בשבוע הבא אוציא איך עושים את זה, אוקיי?
הנושא היה בשבוע שעבר – כתבתי גם הערות, לא השלמתי אותן מהשבוע שעבר, אבל יש כל שבוע הערות שעומד הסיכום של השיעור. יש באתר. עומד גם מה יהיה השיעור הבא, שמישהו יכול להבין את זה.
יש שיעור על תניא גם. אני מסתכל על – איך קוראים לזה? – “יתרו.קום” [Yisro.com]. שם יש שמונה פרקים להרמב״ם [שמונה פרקים של הרמב״ם], פרק ד׳, ולומדים משם את החלק.
—
פרויקט לתלמידים
זה כך: בשבוע שעבר דיברנו שאנחנו הולכים ללמוד… פרויקט – שהעולם ינסה לחשב מה יהיה השיעור, ולשלוח. עוד יותר טוב.
קודם צריך להיות מה היה בשבוע שעבר השיעור, אוקיי? הפרויקט הראשון.
—
סיכום: מידות פרטיות והשאלה על צחוק
בשבוע שעבר השיעור היה על הנושא שאנחנו הולכים ללמוד את המידות הפרטיות – כל מידה שהרמב״ם הביא, נלמד מה היא ואיך אפשר לקיים אותה, או לצאת מקיומה אם היא מידה רעה. הרמב״ם התכוון שזו מידה טובה, וצריך להיות עיניים פקוחות על זה.
השיעור היה: האם זו מעלה או לא לצחוק [להשתמש בהומור].
—
ההקדמה להקדמה
אבל מיד מגיע שצריך לעשות הקדמה. כל אחד יודע שצריך תמיד לעשות הקדמה. מסיימים את כל ההקדמות, ויודעים כבר בכל מקרה הכל.
וההקדמה היא: לפני שאנחנו מדברים על המידות הספציפיות, צריכים להבין מה כל הענין של לדבר על מידות ספציפיות. נכון?
הרי יש יסוד אחד שכבר למדנו, ולכן יש מי שטוען שבכלל אין דבר כזה מידות – אלא יש דבר אחד שנקרא “רצון האדם” [הרצון של האדם], או לעשות מה שהשכל אומר, ובכלל אין דבר כזה מידות. את זה כבר טיפלנו מהזמן האחרון.
אבל עכשיו דיברנו על שאלה יותר ספציפית, וזו היא: האם צריך כבר לומר שיש באמת מידות אמיתיות, או שאין מידות אמיתיות.
אנחנו צריכים לדעת מה קודם דיברנו בחלק הראשון של השיעור: מה המעלה שיש בכלל לתת חיים למידות?
שתי דרכים בחלוקת המידות: ספירות מול אובייקטים
חזרה והקדמה: למה מדברים על מידות ספציפיות?
זו היתה השאלה: האם זו מעלה בכלל לחלק את המידות.
אבל מאחר שאני בא לכאן, צריך לעשות הקדמה. כל פעם צריך לעשות הקדמה. כשמסיימים את ההקדמה יודעים כבר בכל מקרה הכל.
וההקדמה היא: למה מדברים על מידות ספציפיות? צריך להבין מה כל הענין של לדבר על מידות ספציפיות, נכון?
יש נושא אחד שלמדנו כבר לפני פסח על זה, ש״דבר תורה אין לך אלא חידושה” [דבר תורה יש לך רק דרך החידוש שלה] — אין דבר כזה מידות, אלא יש דבר אחד שנקרא להיות אדם, או לעשות מה שהשכל אומר. אין דבר כזה מידות. את הענין הזה כבר טיפלנו מהזמן האחרון.
—
השאלה הספציפית: איך עושים רשימה של מידות?
אבל עכשיו דיברנו על שאלה יותר ספציפית, וזו היא: בואו כבר נגיד שיש באמת מידות עמוקות, או שאין מידות עמוקות — צריך לדעת מה.
קודם דיברנו בכמה שיעורים הראשונים איזו מעלה יש בכלל לתת שמות למידות, ולהחזיק בראש רשימה מסוימת. זה היה נושא אחד.
טענו שאם לא יודעים את השמות של מידה, לא יודעים לעשות אותה, כי לא שמים לב אליה. ובוודאי לא יכולים לדבר על דרך האמצע שבה [הדרך האמצעית בה], ואין לאן ללכת בקצוות [הקיצוניות]. זה דבר אחד.
—
שתי דרכים לחלק את המידות
הדבר השני, יותר המשך עכשיו, היה שדיברנו על שתי דרכים — ותפסתי שיש אפילו שלוש דרכים, והדרך השלישית חשובה מאוד.
דיברנו על שתי דרכים עיקריות איך צריך לחלק את המידות. כלומר, בואו נגיד שעושים כן רשימה — אבל איך מגיעים לרשימה? נכון? איך מגיעים לרשימה?
אצלנו טענו שיש שתי דרכים. אסביר את זה קצת אחרת היום, ונלך הלאה משם.
—
הדרך הראשונה: לפי ספירות ויסודות — מוגדר
הרשימה של “סדר מסירות עולם”
רשימה אחת היא מה שעומד בסדר מסירות עולם [ספר קבלה שמחלק מידות לפי ספירות]. עשיית רשימה כזו דחינו מאוד חזק, אבל אף אחד לא רצה להסכים. אז אני לומד שהייתי צודק — אני לא יודע. לא, לא לצעוק פירושו בוודאי שהייתי צודק. אף אחד לא שאל.
למה לא לעשות רשימה כזו?
כי אמרו שזה לא יעזור. טענו שזה חסר תועלת. זו סתם תורה יפה, זה לא עוזר כלום. מה עושים עם זה?
בוודאי, אני בוודאי לא יודע. אני לא יודע מה זה אומר לכוון כל יום מידה אחרת. אני מבין מה זה אומר לכוון את הכוונות, את השמות — שם אחר עם כל יום, את זה אני מבין מאוד טוב מה זה אומר. אבל אני לא יכול להגיד לך שאני מרגיש משהו בריקוד.
שמישהו לא יישר אותי — אני אומר שאני עובד ה׳ בדרך אחרת, אני יהודי חסידי פשוט.
—
הכוונות של האריז״ל ומה החסידות אומרת
אני יכול להגיד לך בחסידות כך: עומד באריז״ל [רבי יצחק לוריא, המקובל הגדול] שכל יום צריך לכוון שם אחר. היום השם הוי״ה בניקוד סגול לחסד, ומחר השם הוי״ה בניקוד צירי לגבורה, וכולי.
אומרים ספרי החסידות: מה זה אומר? מה יש לי מזה? יש לי משהו מזה שאני עושה?
הראשון צריך להיות לך אהבת ה׳, השני צריך להיות לך יראת ה׳. הראשון צריך לעשות חסד, השני צריך לעשות דין. זה הגיוני, אתה מבין?
זה פחות הגיוני. אני יודע מה זה אומר לכוון, אני יודע בדיוק מה זה אומר לכוון את השם הוי״ה בניקוד סגול, אני יודע בדיוק מה זה אומר. כלומר, אני לא יכול להסביר לך את זה, אבל זה לא יותר משמעותי. כלומר, זה לא משמעותי.
—
השאלה: יום אחד אהבה, יום אחד יראה?
העובדה היא שביום אחד צריך להיות אהבת ה׳ וביום אחד יראת ה׳? למה? אני חושב שזה מעניין.
—
סטייה: המעשיות הגליציאניות
המנהג להתרגז ביום הגבורה
יש מעשה כזה מהגליציאנרים. אתה מכיר את המעשה? מרבי דוד׳ל? מכיר את המעשה?
אני אספר לך, זה מעשה חסידי, זה מאוד יוזפול.
בטאנטש וברופשיץ ובמקומות אחרים היה המנהג שמתנהגים לפי המידה של היום. אז ביום שהיה גבורה התרגזו [התכעסו].
אתה שומע מה אני אומר? אני לא אומר בדיחה, זה רציני.
ליל שני של סוכות בצאנז
אתה לא מכיר את המעשה מהרב הגליציאני? יום שני של סוכות האושפיזין הוא יצחק [יצחק אבינו, שמייצג גבורה], ובצאנז היו נוהגים להתרגז בליל שני של סוכות.
אני חושש שהוא התנהג שכל לילה התרגז — הוא היה קצת… בסדר.
הרב הגליציאני שהכין הכל
אבל מה היה? ופעם אחת — אתה מכיר את המעשה? — פעם אחת הרב הגליציאני החליט שהוא לא הולך לשום מקום, הוא לא אהב את זה. הוא היה קצת… אתה יודע, עובד ה׳ בחכמה.
אז הוא… וכל פעם שהוא [הרבי] התרגז הוא מצא תמיד על מה להתרגז — למה לא הכינו את האוכל. הוא [הרב הגליציאני] קם מהבוקר ועשה הכל טיפ טופ, הוא לא עשה שום דבר לא נכון.
והרבי נכנס לשולחן — הכל טוב. הוא היה עצבני. הא? הכל כבר טוב?
הגוי עם האבן
וזה אחד טוב. והשני טוב הוא שגוי בא — זה היה מעשה שני אחר — גוי בא וזרק אבן על הסכך. אמר הרב הגליציאני: “נראה שמהשמיים רוצים שיתרגזו.”
זה משהו רבי׳שע.
מעשה הרבנית
Anyway, זה לא הגיוני. אני מתכוון שזה לא הגיוני.
או שהיתה רבנית — אני חושב שהרב הנהיג את המנהג — והרבנית התרגזה על הרבנית השנייה ביום שני של פסח [יום הגבורה]. והרבנית אמרה: “רבי לעבן, אני שולחת לך את הגבאי, אני בכלל לא אשמה בזה.”
—
הפואנטה: זו קריקטורה
אז, אני מתכוון, זו רק קריקטורה, כן, של מה שקורה לזה.
אבל אתה יכול לומר לי: נניח עבודת השם, השבוע הראשון של הספירה עובדים… למה צריך לעבוד? זה לא הגיוני. עבוד את השבוע על מידת החסד, ובשבוע הבא מידת הגבורה.
אתה מכיר אדם אחד שעושה את זה? טוב מאוד. כי אני גם לא מכיר אף אדם אחד שעושה את זה.
אני מכיר מקובלים וחסידים שונים — הם מסתכלים בסידור, אבל זה אני מבין שהם הולכים לעשות. אבל להתכוון לעשות את זה, זה עושה בחינה מעניינת.
—
סטייה: ביקורת על סידורים עם כוונות
אפילו נניח נביא רגשות. יש סידור “כתר נהורא” שאומר שצריך לכוון כל דבר.
לא, כתוב. לא, אתה מכיר את הסידור “דרך”… אני לא יודע מאיזה סידור מודז׳יביז׳ר. מה עושה התורה חכם לא התורה חכם. מה זה הליטווקס עושים סידורים? “דרך ים”? “דרך ים”? משהו עם “ים”. “בים דקהל”? “בים דקהל” עושה איזה סידורים.
והוא כותב בפנים: “ברוך” — כתוב שצריך לכוון כך, “למנצח על כל הברכות”. לא. אוקיי.
בקיצור, “אתה ה׳ אלקינו מימינך ומשמאלך” — אז הוא כותב שם: כאן אוהבים את הקב״ה, כאן יראים מהקב״ה, כאן…
הלו? מה זה אומר? ברכת היום.
לא, שיצחקו. תכוון את השם, ותכוון את השם ההוא. אוקיי, זו הביקורת שלי.
וגם ליום שלם — מה אני צריך לשם האחד? זה אקדמיה? הנה שם, הקב״ה… רגע, ואחר כך צריך לרצות.
—
הביקורת הגדולה יותר: אין סיבה להאמין ברשימה
הוא אמר שם בפירוש, הוא לוקח את זה פסח פעם אחת, או מומחים של כמה שעות. אז פעם אחת, הוא לוקח את זה… לא. לא לספר את הכוחות הפרטיים, זה צריך. לא. אפשר להגיע לשם למטרה שלמה. זה צריך, מנטור, יש מומחים, וזה לא צריך אף אחד.
אני יודע שהרבה אנשים מחייבים יונתן, זה הדבר הנכון. הרבה אנשים יגידו מחיים זה הדבר הנכון. נניח זה BS. זה כלום, זה כלום בכלל.
אבל אתה אומר טוב מאוד, אתה אומר טוב מאוד. אבל לדמיין שאהבת הבריות היא דבר מפחיד מפחיד — זה לא דמיון, זה באמת אמת. למה אהבת הבריות מפחידה מפחידה? כי שניהם באים משניהם. אבל כל דבר, כל אחד…
—
למה שאאמין במחשבות?
למה שאני סתם אאמין במחשבות? זו המחלוקת.
אני חושב שמחשבות הן ריאליות — לא רק רגשות ולא רק מעשים — כי כל דבר חשוב במקומו. אני מפנטז, אני חושב.
בקיצור, אני לא מבין את זה. וזו התוכנית הקטנה יותר, זו לא התוכנית הגדולה יותר שיוצאת מזה כשאני חושב.
—
אני לא מכיר אף אחד שהיה לו תועלת מזה
אני לא רואה, אני לא מכיר אף אחד. אני מכיר הרבה צדיקים, אני לא מכיר אף אחד מהם שהיה לו תועלת מעבודה במידות לפי הסדר של הספירות — לא בספירת העומר ולא בכל השנה. אני לא מכיר אף אחד.
הוא השתמש קצת, הוא עשה רבע שעה, זה היה בחכמת נשים. אני מתכוון, זו בדיחה יפה — מה יצא מזה? אני לא יודע אף אחד שיצא לו מזה.
מבין, אתה אמרת סדר מסוים שעובד, נכון? נדבר בקרוב. שאדם עובד על עצמו, עובד על המידות, אתה אמרת את הסדר הנכון — אני מסכים. יש דרך איך אדם עובד, אבל זו לא הדרך. אני לא יודע, או שלא הייתי מפרש את זה כך. אני לא רואה שזה עובד.
—
סיכום שתי הביקורות על הדרך הראשונה
זו הרמה השנייה של הביקורת.
הביקורת הראשונה, הגדולה יותר היתה שאני בכלל לא מחויב להאמין ברשימה. מישהו אומר לי: “אתה רוצה לדעת? תדע שמידת התאווה באה מיסוד המים, או ממידת החסד, וכעס בא מיסוד האש.”
אוקיי, זו תיאוריה פסיכולוגית יפה — אין לי מזה כלום.
בדיוק כמו שכשפרויד אמר שתאווה באה מאהבת האמא ויראה באה מפחד מהאבא — הוא אולי אמר שאפשר לפתור עם זה, אמת? מה יכול להיות עם זה? מה יכול להיות שאתה אוהב את אמך ואתה מפחד מאביך? זה יכול להיות הפוך. כל התיאוריות היו כדי שאפשר יהיה לפתור עם זה.
אבל סתם לומר שזה תרשים יפה — אין לי מזה כלום.
אז זו היתה הטענה. עוד, אוקיי, בקרוב נאמר מה כן.
—
הדרך השנייה: דרך הרמב״ם — לפי אובייקטים
תלמיד: לא, פשוט הוא לא רצה.
מגיד שיעור: מה הם יברכו? ביניים.
תלמיד: מה הרעיון?
—
הרמב״ם מחלק לפי אובייקטים, לא לפי ספירות
מגיד שיעור: והבאנו שיש דרך אחרת של חשבון. מה היתה הדרך האחרת?
דרך הרמב״ם לא היתה מלהסתכל כך. הרמב״ם לא מחלק את המידות של אדם לפי היסודות או הספירות או משהו כזה.
ולא רק זאת — אפילו יותר בעומק, תשכח מיסודות וספירות. מה הרעיון?
הוא אומר: לרמב״ם יש כן רעיון של חלקי הנפש [חלקים של הנשמה], ומידות באופן כללי שייכות לחלק אחד של הנפש — הכח המתעורר [הכוח הרגשי] שהוא קורא לו חלק המידות.
אבל הוא לא אומר: בחלק המתעורר הזה מתחלק לשנים עשר חלקים, וכל אחד מהם יש לו מידה. הוא לא אומר את זה.
—
לפי מה מחלק הרמב״ם את המידות?
אלא לפי מה אחר הוא מחלק את המידות? לפי האובייקטים של המידות, כן? לפי החומר, לפי הדבר שהמידות עליו.
ומזה יוצא — ובזה מתבאר רמב״ם קשה — שבכלל מי שלומד רואה שיש מידות שונות שהן אותו רגש, אותו פילינג, וההבדל הוא רק על מה זה, כן?
—
דוגמה: כסף על עצמך וכסף על אחרים
למשל, מביאים דוגמה שעל כסף הרמב״ם מונה שתי מידות, וזה אפילו דברים עם שמות דומים — המפרשים צריכים לומר פירושים כדי לפרש.
אבל למשל: להוציא כסף על עצמך ולהוציא כסף על אחרים הן שתי מידות אחרות, אף על פי ששתיהן פחות או יותר אותו דבר — מלהיות קמצן או לא קמצן.
אתה מבין גם שזה קצת שונה, אבל הבסיס הפנימי שלהם אולי אותו דבר.
—
סטייה: הבדיחה של ר׳ אהרן׳לע על פולנים והונגרים
אפילו על אנשים, אפילו על מה שאתה אומר שיש קטגוריות להיות — לפעמים הוא עושה חילוק בין שניים. אפילו על זה.
ר׳ אהרן׳לע היה אומר — הוא היה אומר שלמה הפולנים לא נותנים צדקה וההונגרים נותנים? כי הפולנים לא מרגישים טוב עם עצמם, וההונגרים מרגישים טוב עם עצמם — והם מרגישים טוב עם אחרים.
כן, כן, כן. אנשים הם אנשים רחבים.
תלמיד: אבל זה כבר סתם לשון הרע.
מגיד שיעור: אנחנו כבר ברמה של לשון הרע. אני שומע.
תלמיד: לא, הוא אומר שיש שלושה סוגי יהודים.
ארבעה סוגי אנשים בפרגון ושיטת הרמב״ם בחלוקת המידות
ארבעה סוגי אנשים בפרגון
מגיד שיעור: אבל לא הכל אני צריך לפרגן לעצמי, אני מפרגן לאחרים גם. אני מבין מה אתה אומר. בכל מקרה, אני לא אמרתי שכולם כאלה, אמרתי שיש אנשים כאלה.
אבל יש שלושה סוגי יהודים, לא?
– יש יהודים שאוהבים את עצמם ואוהבים את האחר — שניהם יהיה להם חתיכת חלה טובה
– יש יהודים ששונאים גם את עצמם וגם את האחר
– יש יהודים שאוהבים את עצמם ושונאים את האחר
תלמיד: כן.
מגיד שיעור: אבל יש סוג רביעי של יהודים שר׳ בערעלע יאנובר אמר — שהם שונאים את עצמם ואוהבים את האחר. זו היתה הענווה שהוא עבד על זה.
מעשה עם הרבי מווארקא
אתה מכיר את המעשה? הרבי מווארקא, ר׳ מענדעלע מווארקא, הוא לא היה מדבר — שתקן, צדיק שתקן. אבל הוא היה אומר פעם אחת מילה, והחסידים היו צריכים לפרש.
פעם אחת הוא למד פרשת קדושים, והוא אמר לעצמו: “ואהבת לרעך כמוך, כמוך, כמוך”.
בא אחד ואמר שהפשט הוא ר׳ בערעלע יאנובר. כך כתוב, שהפשט הוא שהרבי התבדח שיהודי צריך לאהוב את עצמו. הוא שאל מהתורה: שאם צריך לשנוא את עצמך, צריך לאהוב את האחר — זו כבר מדרגה משונה. אבל התורה כתובה “כמוך” — צריך לאהוב את עצמך וגם את האחר.
הרמב״ם אומר שצריך לאהוב את עצמך.
תלמיד: אחרי עצמך.
מגיד שיעור: אבל אפשר להבין שצריך לשנוא את עצמך — את העצמיות, את האגו, את הגאווה.
הצדיק ממאנסי — סיגופים בשמחה
על כל פנים, יש אנשים כאלה. ראיתי שר׳ יודעלע דזשיקובר אמר שהוא פגש את הצדיק ממאנסי, והוא אמר שהוא מחזיק ממנו. למה? כי הרבי מרימנוב עשה הרבה סיגופים — הוא צם ולא אכל ולא ישן.
והוא אמר שהוא רצה לראות אם הוא… הוא אמר שהוא הלך אליו, הוא ראה שהוא מחייך לאנשים, הוא שמח. ואם מישהו עושה סיגופים והוא שמח — זה צדיק. כי בדרך כלל אדם שעושה סיגופים שונא את כל העולם גם. אבל יהודי שעושה סיגופים והוא שמח, הוא מפרגן לשני — הוא היה אדם גדול, הוא יכול היה לפרגן שהאחר יאכל, אבל הוא לא אכל כלום.
תלמיד: זו כבר מדרגה.
מגיד שיעור: מה?
תלמיד: הוא לא אמר לאנשים אחרים שלא יאכלו, הוא אמר לעצמו.
בעל התניא — בעל תאווה ששולט בעצמו
מגיד שיעור: צדיקים אמיתיים. בעל התניא היה סוג כזה של אדם. בעל התניא היה בעל תאווה גדול, הוא יכול היה לאכול. הוא אמר שהוא מוכן לאכול את כל השולחן, אבל הוא אמר שהוא צדיק, הוא גם אכל בעצמו. אני לא רוצה להיכנס לזה, אני מאוד דל [על נושא זה].
—
חזרה לנושא העיקרי: חלוקת המידות של הרמב״ם
קיצור המעשה, אז איפה אנחנו כאן?
המילה היא: חלוקת המידות של הרמב״ם הולכת לפי האובייקט שלהן, ולא לפי חלקי הנפש או משהו כזה. זו היתה השיטה של הרמב״ם.
ואנחנו טענו…
תלמיד: הלו, תהיה שקט.
מגיד שיעור: אנחנו עדיין לא הסברנו…
תלמיד: אנחנו עדיין לא הסברנו מה, איך עושים שהוא גם יהיה שקט?
מגיד שיעור: אנחנו עדיין לא הסברנו.
תלמיד: כן כן, הוא יכול להיות שקט.
מגיד שיעור: אנחנו עדיין לא הסברנו. אני חושב שיש טקסט שאתה יכול לשלוח לו, שאי אפשר לענות.
תלמיד: אנחנו עדיין לא הסברנו. ידעתי שיש טקסט שיש לו תשובות אוטומטיות במקום שיעור.
מגיד שיעור: אנחנו לא הסברנו שאפילו AI עדיין לא הגיע להבין איפה אתה ולשלוח לך טקסטים משם. העולם עדיין חלש.
תלמיד: אנחנו עדיין לא הסברנו.
מגיד שיעור: אוקיי, אוקיי. רבותי, כאן אנחנו עומדים, אוקיי? עד כאן השיעור של שבוע שעבר, מכאן והילך השיעור של שבוע הבא. השבוע זה לא יהיה, אז אני לא הולך כאן לא להתחיל.
—
הנושא של מידות הפרושות — פאזלים וקשיים
אז ככה: אנחנו צריכים עוד להתעסק הרבה יותר כאן, ועם זה אולי לנסות להבין את הנושא של המידות הפרושות, שיש בזה הרבה פאזלים. אולי זה יענה קצת על הפאזלים. אני יודע שאפשר לבוא עם הסבר מה הפאזלים.
אחד הפאזלים כבר הזכרתי קצת ברמיזה, אבל אפשר להסביר אותו. אנחנו צריכים להבין טוב יותר מה זה הדבר — איך הולכים כן ללמוד מידות לפי משהו שנקרא “לפי איך שהן”, ומה הסתירות בזה, מה הדרכים האחרות של הסתירות.
הקושיא על שיטת הרמב״ם
בואו נזכור כך: טענתי שאפילו לפי הרמב״ם עצמו — טענתי שלרמב״ם יש את הדרך השנייה — זה לא לגמרי מדויק. זה לא לגמרי מדויק.
למה זה לא לגמרי מדויק? נניח שתי דברים.
—
שתי דרכים לבנות רשימת מידות: מלמעלה למטה vs. מלמטה למעלה
הדרך הראשונה: מלמעלה למטה (טופ-דאון)
הדבר הראשון הוא כך: איך עושים את הרשימה, כן? דיברנו שהדרך הראשונה לעשות רשימה — וזאת הסברנו גם בשבוע שעבר — היא מאוד רציונלית. כלומר, מלמעלה למטה בדרך כלל, נכון? מתחילים, אומרים מה זה אדם באופן כללי, מחלקים אותו לחצי, לשליש, ובכל אחד שמים איזו מידה.
הסברנו בשבוע שעבר משהו מהמכניקה — למה זה פחות יוזפול הרבה פעמים. אבל זה נקרא מלמעלה למטה.
קבלה vs. פילוסופיה
לכן, חכמי המקובלים — מי ששמע את אחד השיעורים הראשונים בסדרה שלמדנו שמונה פרקים — דיברו על כך שקבלה היא מלמעלה למטה ופילוסופיה היא מלמטה למעלה.
ומי שמבין, מבין שלגבי מקובלים — אנשים שנוטים לדרך הזו — אוהבים מאוד את המבנה שמתחיל מלמעלה ויורד עד אלינו. ולרמב״ם יש פחות דבר כזה.
הייתי אומר שלרמב״ם יש יותר מלמטה למעלה. הייתי אומר שלבעל שם טוב — לכן לבעל שם טוב לא היה אכפת ממבנה. יש נגיעות כשהיה לו אכפת, אבל בעל שם טוב אהב לקבל תשובות.
אז, יש שני סגנונות של אנשים, שני סגנונות של חכמה.
שאלות ותשובות: פלטוניזם ואריסטוטליאניזם
אז, נניח ש…
תלמיד: כן, נכון?
מגיד שיעור: לא, אני לא יודע.
תלמיד: הכל אפשר להכניס לזה.
השאלה היא רק: האנשים שהם מלמעלה למטה, הם גם ילכו להשקיע בזה. האנשים האחרים שהם… הם יאמרו שגם שם יש מחלוקת.
תלמיד: כן, אבל שני סגנונות של אנשים.
מגיד שיעור: זה כמו פלטוניזם ואריסטוטליות במובן רחב מאוד. אפלטון אהב מאוד להתחיל מלמעלה, או שהוא רוצה סתם ככה להתחיל מלמעלה – זה שלו…
תלמיד: לא רק למה, אני אומר שמתחילים מהכלל ואחר כך הולכים לפרטים.
מגיד שיעור: התמונה, התמונה היתה למעלה ולמטה, ומה ה… זה רק עניין של זה, בואו לא ניתקע בזה.
—
הדרך השנייה: מלמטה למעלה (מלמטה למעלה)
אבל אני רוצה עכשיו להבין איך זה הולך. אז אם מבינים שהדרך השנייה היא יותר עם מלמטה למעלה – במילים אחרות, מה זה אומר?
מה זה אומר שזה ככה? מה זה אומר שזה בעצם? עם זה גם נענה פחות או יותר – לא פחות או יותר, אבל יש הבנה בבעיה שהיתה לנו בשבוע שעבר: הלשון של “פנימיות המידות”.
איך עושים רשימה של מידות?
איך זה עובד? איך זה עובד שעושים רשימה של מידות? לא עם המהלך התיאורטי הסתמי – מה זה אדם? לחלק לכך וכך. אלא איך אז? מה עושים?
תלמיד: אלא הם אמרו שהולכים לפי האובייקטים.
מגיד שיעור: תן לי משל – איך הולכים לעשות את זה? מה הדרך האחרת לעשות את זה?
תלמיד: לא כמו שהרמב״ם עשה את זה?
מגיד שיעור: כן, כמו שהרמב״ם עשה את זה. איך עושים את זה? איך מייצרים? מה מייצר? מה עושה מה? מה הרעיון?
תלמיד: מה הרעיון? מה הרעיון? הרשימה היא שאנחנו נאמר דברים איך הוא מתנהג.
מגיד שיעור: אוקיי, זו דרך אחת לעשות דברים. אבל אנשים לא קמים מהבוקר… אני מתכוון, אנשים קמים מהבוקר…
תלמיד: אמת, אמת.
מגיד שיעור: לא, לא, אבל אני מתכוון לומר: אנשים, בדרך כלל כשעושים רשימה מדברים על הרבה אנשים. הרמב״ם עושה את זה לתלמידיו או לקבוצת אנשים.
השיטה האמפירית: התבוננות במה שאנשים מעריכים
אז בדרך כלל מה שקורה הוא בעצם: או מתחילים מהמידות, מתחילים מהבעיות, או לא מתחילים מהבעיות.
אפשר גם לעשות ככה – אני יכול להגיד לך דרך אחרת. למשל, אני ניסיתי לעשות את הניסוי בשיעור שלי בלייקווד. אני לא אעשה את זה שוב, מי שרוצה יכול לראות את הסרטון.
אבל מה שעשינו זה: עוברים לאדם – לך לישיבה, לקהילה, לחסידות, לתרבות – ותסתכל על הרשימה שלהם, על ה…
לך ללוויות – זו דרך פשוטה לעשות. או שאתה הולך ללוויות, או שאתה הולך לשבע ברכות, או שאתה הולך לשדכנים. ואפשר לראות על אילו דברים מדברים פחות או יותר כשמשבחים אדם, או כשמגנים אדם – על אילו דברים מדברים?
אני מנסה לעשות רשימה – תראה שיש בערך שבעה עשר דברים לכל היותר שמדברים בכלל על אנשים.
המספיד והבדחן
המספיד – התפקיד של מספיד – שמעתי ממספיד טוב: מה הוא עושה? יש לו רשימה של שבחים שאפשר לומר.
או בדחן – הייתי בריקוד מצווה, לבדחן יש בערך רשימה של שלושה דברים שאפשר לומר על השבחים, והוא מעלה את זה: אחד, שניים, שלושה. כן, הוא בן תורה, הוא… זה טוב.
תלמיד: בדחן יכול כבר לפי הרמב״ן.
מגיד שיעור: אוקיי, יכול להיות. אני רק רוצה להראות…
תלמיד: לא, לא אמרתי לכתחילה, אמרתי שאפשר.
מגיד שיעור: הלוואי שכל הבדחנים… אמת, הלוואי שבדחנים היו יודעים את הרמב״ן.
—
שלושת המעלות העיקריות בעולם המעשי
אבל בואו נהיה ב… אוקיי, יש גאים, אנשים שלומדים יותר מדי – אי אפשר להוכיח כלום מהם, כי הם יגידו את האמת. אבל כשזה לא, יש את ההספד הרגיל.
ואתה רואה את זה כאן, בתרבות, בחברה – מכבדים שלושה-ארבעה דברים. ואם אפשר למצוא אחד משלושת השבחים בהספד, לכתוב על המצבה – אז מסודרים. אם לא, מוצאים משהו: “ומכל זה הוא היה איש טוב”.
שאלות ותשובות: המעלות העיקריות
מגיד שיעור: אוקיי, אז אני לא יודע, אני לא יודע אם זה טוב. כשאומרים על בחור שהוא טוב – זה אומר שהוא נער גדול, אמת?
כי יש שתי מעלות, פחות או יותר יש רק שתי המעלות שאדם יכול להיות בעל:
– הוא יכול להיות חכם
– או טוב
העיקר שיהיה חכם. אם הוא טוב – הוא באמת לא חכם, כן, בדרך כלל.
דבר שלישי: הוא יכול להיות בעל כסף.
זה פחות או יותר שלושת הדברים המובילים בעולם.
תלמיד: כן, זה פחות או יותר… אמת, יש עוד משהו?
מגיד שיעור: נאה?
תלמיד: אני אשאל בקרוב את השאלה. אישיות.
מגיד שיעור: מה זה אישיות?
תלמיד: נעים?
מגיד שיעור: טוב? חכם או טוב?
תלמיד: לא, אישיות זה דבר שלישי, דבר רביעי, זה טוב.
מגיד שיעור: עדינות.
תלמיד: אישיות – אתה יודע שמבינים אישיות כאן בחדר. הוא מדבר בחריפות, זה לא טוב. אפילו בעולם החסידי זה לא טוב.
מגיד שיעור: אף אחד לא אמר שהוא ירא שמים – אני לא רוצה לומר ירא שמים, זה דבר אחר.
אני מדבר על השאלה הראשונה ששואלים.
תלמיד: מה השאלה האחרונה?
מגיד שיעור: אישיות. אני לא רוצה להיכנס רחוק מדי לפרטים.
תלמיד: כן, אבל הפרטים הם הפרטים שלך.
מגיד שיעור: אני מדבר על כללים, אני לא רוצה לדבר על מעשים, אני רוצה לדבר רק על דברים ספציפיים. “הוא קם בשבע, הוא עושה מגן אברהם פשוט עם הווילנא גאון” – זה כבר פרטים. אתה צריך להיות בעל מידות ברמה כלשהי של כלל.
המעלות של בחור בישיבה
אבל אני אומר, אני מדבר על מה שרואים פחות או יותר – מה בחור בישיבה צריך להיות:
– הוא צריך או להיות למדן
– או קצת עסקן, טוב, אחד שעוזר לאנשים אחרים
זה בעצם הכל – שתי המידות שרלוונטיות לבחורים בישיבה.
ואם יש דבר שלישי שנקרא להיות קצת אישיות – שלרוב זה אומר חיסרון, אבל האנשים אוהבים את זה.
תלמיד: חי, נעים.
מגיד שיעור: נעים, כן.
מידות מעשיות: איך בונים רשימת מידות
הרשימה המעשית לבחור בישיבה
זה כבר ממש – אתה צריך לעשות לעצמך מידות, ברמה כלשהי של כלל. אבל אני אומר, אני מדבר עכשיו פחות או יותר מה בחור בישיבה צריך להיות:
– הוא צריך או להיות למדן
– או קצת עסקן, טוב, אחד שעוזר לאנשים אחרים
זה בעצם שתי המידות שרלוונטיות לבחורים בישיבה.
המידה השלישית: אישיות
ואני הייתי מוסיף דבר שלישי – שנקרא להיות קצת אישיות. שאפילו לרוב זה אומר חיסרון, אבל יש אנשים שאוהבים את זה – חי, נעים, כן. יותר מדי מזה זה… יותר מדי, אוקיי, כולם מבינים.
אוקיי, יש עוד דבר שלישי: יותר מדי ראש טוב זה גם לא טוב. אמת. אוקיי, זה פחות או יותר מה שזה.
—
מתודולוגיה: איך ריכזתי את הרשימה
ועכשיו, אני עשיתי רשימה. הלכתי לשדכנים שאני מדבר איתם, הקשבתי לעשרים שיחות, שמעתי פחות או יותר – זה עובר על שלושת הדברים.
לפעמים יש מישהו שיש לו פתאום חיסרון מסוים, צריך לדבר איך לראות. או איזה מנהג מוזר, הוא מתמיד גדול. אוקיי, אולי זו מידה, אני לא יודע. אני רק יודע שאפילו… זה צריך להפריע.
אוקיי, אני לא רוצה להיכנס לפרטים, כי אלה הבסיסיים, אלה המפורשים, אלה הדברים. או שאתה יכול ללכת ללוויה, יש עוד כמה דברים. כשלאדם יש חתונה, מגיעים עוד כמה מצוות, בטח.
מה אומרים אחרי החתונה
אני לא מדבר על מישהו שהיה למדן, כי גיליתי שבזה לא היה למדן. בדרך כלל לא מדברים על מישהו שהיה בישיבה. על מה מדברים?
– הוא היה מסודר, לפעמים
– תומך תורה
– אוהב תורה
– אם זה בית יהודי, אוקיי, אם זה בית יהודי, זה דבר גדול, כללות של הרבה דברים
– הוא היה יהודי חם, הוא היה חם ליהדות, כן
– הוא שר זמירות בטעם, וכו׳
זה בעצם – עכשיו יש לך את הרשימה שלך. הרשימה המעשית שלך, לא הרשימה של מה צריך להיות, אלא הרשימה של מה שיש.
—
השיטה ההפוכה: מה שמבקרים
ותראה, מה זה מה שיש? מה שמעריכים ברחוב זה מעריכים את השלושה, ארבעה, חמישה, שישה דברים.
אתה יכול גם ללכת הפוך – אתה יכול גם לראות מה לא מחזיקים, כן? כשמבקרים מישהו, מה אומרים? זה חמור לגבי לבקר מישהו:
– הוא רע
– לא מפרגן
– טיפש, כן
– הוא מתכוון לעצמו, הוא אגואיסט, הוא חושב רק על עצמו
– זה מציק…
נו, מה עוד דברים רעים אפשר לומר?
הרגשתי שמישהו ביקר אותי היטב. הוא אמר שהוא גנב. אוקיי, אתה רוצה ללכת כל כך רחוק? לא, גנב זה סוג של אדם. אני מתכוון לומר, כולם גנבו פעם. כולם גנבו פעם.
קודם כל, אתה אומר גנב – הוא רשע. הוא רשע, רע. דרייקופ, שקרן. זה סוג של דבר. נכון?
—
שתי דרכים לבנות את הרשימה
אז זו בעצם הדרך שבה עושים את הרשימה שלך. אתה מסתכל על אדם, אתה מסתכל קצת בשכל, ואתה אומר: “זו באמת בעיה, וזו באמת בעיה.” זו רשימה של דברים, רשימת מידות היום.
מה? זה ממש מחלות. יכול להיות שזה גם מידות רעות, אני לא יכול לדעת. אתה יודע, כמו שר׳ יוסף קרא אמר שמשוגע זה אומר רק בעל גאווה. הוא לא היה צריך ללכת לצייר, הוא ידע – כל האנשים האחרים, החכמים הראשונים, הם יודעים את זה לבד מהראש. יש להם גאווה.
הדרך הטקסטואלית: ללמוד מספרים
אוקיי, חס ושלום. אז אלה בעצם הדרכים שבהן עושים את הרשימה שלך, נכון?
או דרך אחרת לומר: אם מישהו הוא כן למדן חזק והוא לומד, הוא הסתכל בספרים הקדושים – בחומש, בתנ״ך, במשניות, בפרקי אבות – וראה אילו מידות מחזיקים בהן ומדברים עליהן.
יש כמעט רשימה: “אלו הן עשר מידות שכל אדם חייב לנהוג בהן”. את זה אי אפשר למצוא. אולי בפרקי אבות יש רשימה, אבל במשנה הבאה יש רשימה אחרת, אז אני עושה משהו. אבל אפשר כן לראות דברים מסוימים שמחזיקים בהם ומדברים עליהם. אלה המידות פחות או יותר ש… ככה עושים רשימת מידות. נכון?
—
מבנה הרשימה: מבוסס תדירות
אז זו דרך אחת לעשות רשימה, והרשימה לא תהיה בעלת, לכאורה, לא תהיה בעלת הרבה מבנה, נכון? זו תהיה רשימה.
המבנה יהיה יותר כזה:
– מה יותר נפוץ?
– או מה יותר נפוץ כי זה יותר דבר חשוב, ממילא מדברים על זה הרבה
– או יותר נפוץ כי זה יותר נפוץ – זה לא כל כך חשוב, אבל יותר אנשים יש להם את הבעיה, מדברים על זה הרבה
—
דיגרסיה סוציולוגית: מה שיחות מוסר אומרות על חברה
כן? אפשר ללמוד הרבה על חברה לפי איזה סוג של שיחות מוסר, על אילו דברים הם מדברים בשיחות המוסר שלהם. זה מה שאני חושב. מה חשוב להם, כן. גם מה חשוב, גם אילו בעיות יש להם.
שיטה מסוימת היא שמדברים בסעודה שלישית רק על הבעיות שיש לאנשים אחרים. של אנשים אחרים, כן. אחרים, אחרים.
עכשיו, אני עושה את זה עכשיו, אהה. לא, כזה – אם במקום יש משגיח מסודר, שקרן, הוא מדבר על הסוג – רואה מה הבחורים נאבקים עם באותה תקופה. אם אתה הולך למקום חונק לגמרי, אתה בכלל לא שומע את זה, אתה שומע דברים אחרים – זה אנשים אחרים לפני השירות שלהם.
לא, מה זה אומר. איזה שירות הולכים. חוץ ממזל מזל, זה תמיד דבר בין סאטמר, כן? זה כי אנשים אחרים. בסאטמר עושים את זה. בסאטמר עושים את זה. אבל מדברים על ציונים, הם לא ציונים. דווקא הם כן, אבל הם עמוקים לא כאן. אבל עסוקים, לא הכל.
זו בעיה קטנה, אבל יש הרבה בעיות אחרות שיש לאנשים עקשנים שלא מדברים עליהן. האמיתיות. לחקור, הדברים האלה אמיתיים. אוקיי, אבל לפעמים אפשר לגלות הרבה על זה.
—
מידות שלא מדברים עליהן: אומץ
או גם כשלומדים רשימת מידות שלא מדברים עליהן – לא לכאן ולא לכאן – וזה בולט מאוד.
למשל, לא מדברים על אנושיות. בשבוע שעבר דיברו על נימוס. הרבה פעמים אנחנו מדברים על אומץ? אין לנו שיחות מוסר על אומץ לכאן ביידיש.
תלמיד: או איך קוראים ביידיש? אומץ.
מגיד שיעור: אומץ. מאוד צר. שמעת פעם הרבה דרשות על זה? הוכחתי את זה גדול בזה.
תלמיד: כן, מדברים שהקדושה היא יותר חוצפה.
מגיד שיעור: זה לא אומץ. זה חוזק צנועה. לא, זה חוזק צנועה מזה. אבל עדיין. בואו נדבר על המעלה אומץ, לא על מתי צריך היום חוצפה לזה. זו לא הדוקטרינה.
אני יודע, זה צריך להיות זה. הייתי צריך להיות. בדרך כלל כשמדברים על עזות דקדושה, מדברים על מסירות נפש להיות הרבה ליגות פארק. בדרך כלל. זה מה שמתכוונים.
אבל מה שאני מחשיב שכששכנאו עומד עזות בלי שם, זה לא אומר את זה.
מה אומר אומץ אצלנו יהודים?
מה אומר אומץ אצלנו יהודים? יהודים מקומיים? זה יהודים, לא יהודים. אני אגיד לך מה זה אומר. וצריך לדבר על זה.
כי מישהו שאין לו אומץ – אל תעשה איתו עסקים, אל תהיה איתו חבר. יודע למה? יודע למה? אין לך על מה לסמוך ביסודות.
אומץ אומר בסך הכל שלדברים שחשובים לך, או דברים שאמיתיים לך, או דברים שאתה אוהב אפילו – אתה עומד עליהם, כן? אתה עומד על לשלם מחיר מסוים. לא יותר מדי – יותר מדי זה משוגע. לא מעט מדי גם לא, אז.
ואנשים שהם פחדנים – הדבר הראשון, מישהו עושה אף עקום, הוא מבטל אותך. מה תעשה לאויבך? אז.
אומץ זה דבר בסיסי. אתה אדם – אם אין לך אומץ, אתה לא אדם.
אתה אומר משהו, אבל חמיך עשה אף עקום. אוקיי, אז אם אין לך פעם, אתה צריך להתחשב. אז זה הגבול של זה. אבל זו מידה מאוד בסיסית שאני חושב שחסרה להרבה אנשים.
“לא תגורו מפני איש”
ובשולחן ערוך, בפסוק, הדבר הראשון שבו מדברים על דיין כתוב: “לא תגורו מפני איש”.
ואנשים חושבים שמדובר במקרה קיצוני — כשאותו אדם עומד עם הרובה בידו, הוא עומד עם הגרזן בידו. זה לא חשוב, זה לא חשוב כשעומד הרשע עם הגרזן בידו, הוא הולך לחתוך לך את הראש — הפסק הוא עלי.
זה לא על זה. זה כל חייו, כל חייו צריך להיות כך.
הרגע שמדברים על מישהו שהוא לא יגור מפני איש, בדרך כלל הוא עשה יותר מדי. מבין?
אמינות ואומץ
כשאתה אומר על אדם שהוא אמין, הוא צריך להיות בעל אומץ. להיות אמין כמו שאמרת דבר כזה כמו אמינות — פירושו שאתה לא תיבהל ממשהו. “אה, היה פקק, נבהלתי.” בסדר, סע בדרך אחרת. אני מתכוון, זה גם קצת אומץ. אתה נוסע מהר מדי, יש לך משהו חשוב. אני לא יודע, אני לא אומר.
אבל להתווכח עם מישהו פעם אחת — מי שמעולם לא התווכח עם אף אחד, אסור לדבר איתו גם. זה לא יכול להיות. זה conflict averse בשפה של היום, כן?
אבל זה מה שאתה אומר שהתלמידים היו ביער. ולא להכות את שלי. אה, זה כבר יותר מדי. הוא לא…
אדם שמעולם לא עשה דבר שגרם למישהו להיות כועס עליו, והוא עדיין מחשיב את עצמו צדיק גם — הוא לא צדיק, חסרה לו המידה.
אוקיי, עד כאן הענין. שוין.
—
חזרה למתודולוגיה
אז עכשיו, זו הדרך איך עושים את הרשימה. הדרך ברורה שזו דרך שעושים.
אפשר לומר, למשל, אם מסתכלים ברשימה של הרמב״ם — סתם הדברים שהוא אומר ראשונים הם דברים שהם הרבה יותר נוגעים, או היו מאוד חשובים, או דברים שהוא סובר שבימי הרמב״ם הם היו…
כשמדברים על מה שהוא אומר שיכולים להיות נפילות אישיות, יכול להיות שיש כאן אנשים שנפלו בתוך ארבע אמותיו.
—
ביקורת על רשימת הרמב״ם: כעס לא רלוונטי היום
למשל, מדברים על מידת הכעס. אני סובר שאם מדברים הרבה על מידת הכעס היום — בטח. כעס הוא הכי הרבה.
אני סובר שזה בזבוז זמן. אני לא רואה שכעס הוא בעיה בחברה שלנו. אני לא רואה שקיימת הבעיה הזו. זו לא בעיה. יש פה יותר מדי מעט כעס, לא יותר מדי כעס.
אוקיי, זו הטענה שלי. בשביל זה אני מדבר כאן. אני סובר כך. אני לא רואה.
לא מדברים על כעס — כשמדברים על כעס מישהו מתכוון: “צעקתי על אשתי פעם אחת.” פעם אחת? כל שבוע. כל שבוע? אוקיי, מגזימים את הדברים.
נהיינו אנשים מפונקים. כעס פירושו שאתה בכעס, אתה מתווכח, אתה לא אדם נורמלי. מדברים שאתה רואה אותו הדקה הבאה הוא חזר להיות חבר אמת. זו לא בעיה.
יש לך בעיה כל כך גדולה? כן, לאחרים יש בעיה גדולה. הכרתי יהודים זקנים — כולם היו בכעס, ולא קרה כלום. מעולם לאראיתי שיש כאן בעיה. זה עושה טעם לחיים, יש על מי אתה יכול להתרעם.
הרמב״ם חי בחברה אחרת
הרמב״ם ידע את זה. צדיק, אני לא יודע אם הרמב״ם חי…
אני רוצה לומר לך תורה אמיתית — אני לא יודע אם זה אמת, אבל זה יכול להיות אמת, נכון? יכול להיות שהרמב״ם חי בסוג אחר של חברה מאיתנו. לא רק שיכול להיות, אתה יודע, בואו לא ניכנס לשום גזענות כאן.
הרמב״ם לא גר בבורו פארק, ובבורו פארק אין שום בעיה של כעס. באזורים אחרים אולי יש בעיה כזו.
כשתראה את הנרות שנשלחו למישהו… נרות, אתה יודע שהאנשים לא מדברים כבר זמנים שלמים? אתה הולך לארץ ישראל תמצא את זה. זה לא קיים! כי מדברים על זה… יכול להיות, יכול להיות שלא מדברים מספיק על זה. אני לא אומר, אני לא יודע.
—
שאלות ותשובות: האשמות בגזענות
תלמיד: אותנו הספרדים גם הכו. שיש להם road rage.
מגיד שיעור: יכול גם להיות, הכל יכול להיות, אני לא יודע.
תלמיד: למה מדברים על זה?
תלמיד: למה הם עליו על הסירה?
מגיד שיעור: אוקיי, רק עשיתי הצהרה שלא יחשבו.
תלמיד: למה אתה כזה גזען?
מגיד שיעור: לא אמרתי — רק עשיתי הצהרה שלא יחשבו.
הדרך השלישית: סולם המדרגות של ר׳ פנחס בן יאיר והשאלה “בשביל מה הכל?”
—
סיום הדיון: רשימות של בעיות והמגבלה שלהן
הלך לארץ ישראל וזה פוגש… לא אחד, כי מדברים על זה. אוקיי, יכול להיות, יכול להיות, יכול להיות שמחשבים כמה. אני אומר, אני לא יודע.
גם הספרדים גם ערבבו, יש להם road trip. אוקיי, מדברים על זה. יכול גם… הכל יכול להיות, אני לא יודע, אני לא אומר… ספרדים על הסירה. אוקיי, רק עשיתי הצהרה, שלא יחשבו שאני גזען. לא אמרתי… רק עשיתי הצהרה שלא יחשבו חזק, לא אמרתי למעשה.
—
לא כל מה שכתוב בספר עתיק הוא בעיה היום
אני רק אומר כך, לא כל מה שכתוב בספר קודם שזו בעיה גדולה היום. התורה, חטא… מה שלא יהיה, שוין, בואו לא נדבר. כולם חושבים שאנחנו… לא כל הדברים. כן, לא כל הדברים. זה לאו דווקא שזו בעיה. אני לא בטוח. אי אפשר ללכת עם המסורה על זה.
אני רק אומר, אין דברים… יש דברים שהם ב-human nature, רוב האנשים יש להם בעיות מסוימות, דומות. מה שדובר נרחב… הם עסוקים בדברים אחרים.
חטא הידוע – דוגמה
אני מתכוון למשל גם שחטא הידוע לא בעיה היום. רוב האנשים אין להם שום בעיה עם זה. לא אמרתי שהם לא עושים את זה, אמרתי שזו לא בעיה.
תלמיד: לא, כי דיברו על זה, ברור שזו הייתה בעיה.
מגיד שיעור: אוקיי, בואו לא נמשיך. שוב, יש לנו את הדמיון הלא נכון. אנחנו חושבים שמדובר על מישהו שנבך יש לו קצת מחשבות זרות וכדומה, או קצת יותר מזה. הפסוק שאומר “ולא תתורו” לא מדבר על זה. זה מדבר על הבעיה האקטואלית. אני לא אומר שהבעיה האקטואלית לא קיימת, אבל לא על זה מדברים מחשבות.
תלמיד: בשנות ה-1990 הייתה הבעיה, ועכשיו לא?
מגיד שיעור: לא, בשנות ה-1600 הייתה בעיה, היום אין שום בעיה. הייתי בחור בשנות ה-1990, הייתה בעיה בשנות ה-1990.
—
המציאות של בחורים
מעשה שהיה כך היה. מה אתה מתכוון? זו המציאות. לא מדברים על חוצפניק שאין לו שום שייכות. בחור נורמלי שהולך בישיבה, הוא עצלן, הוא לא לומד כלום. בחור יכול להיות הרבה דברים, אבל לא מדברים עליו.
תלמיד: איזה בחור פוגש יותר בחורים מאשר בנות?
מגיד שיעור: שוין, בואו נמשיך. האחרונים שדיברו על הבעיה הגדולה לא חיו בבורו פארק, אוקיי? יכול להיות שבבורו פארק יש גם, צריך לדבר שם, אבל לא בסתם בית מדרש, שם לא באים אנשים כאלה, אתה מדבר לאנשים הלא נכונים.
בכל מקרה, בואו לא נכנס. אני רק אומר שמהרשימות אי אפשר ללמוד, אין שום רשימה שהיא גזירת הכתוב, אין שום רשימה ש… כל דור אומרים משהו אחר, או כי זו סתם מסורה, אז אי אפשר ללמוד כלום.
אבל אם מדברים על אנשים שהם מסתכלים מה מפריע לאנשים הכי הרבה, מה מפריע הכי הרבה להתקדמות של אנשים, צריך לדעת איזה דבר זה, וזה לא חוק ולא יעבור. מזה שהרמב״ם, כל הזמן משתנה מה הוא מדבר עליו, בשבוע הוא היה יותר שקוע באנשים שהיו להם הבעיות וכו׳.
תלמיד: אז למה אתה צוחק?
—
“כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה” – ניתוח המימרא
מגיד שיעור: כמו שלא אוכלים חזיר, אני צריך להבין. הרמב״ם סבר שזו בעיה, שזו בעיה מנטלית. הרמב״ם סבר שבזמנו אז זו עבודה קשה שהונחה, וחז״ל גם. מאה אחוז.
כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, הכל, הכל, וכן הלאה. כל מימרא הייתה ידועה.
אי אפשר להכליל ממימרא אחת
ואין כאן מימרא אחת, שים לב, אין שום ראיה מזה שיש מימרא קיצונית איפשהו או אפילו מימרא מוגזמת על חברותא, אין שום ראיה שכאן זה אותו דבר.
שיטת הרמב״ם
כל דברי הרמב״ם ש… כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, האמת היא, לא קראו את הגמרא בדיוק, הרמב״ם כבר קצת שכתב את הגמרא מחדש, לא כמו שכתוב, זו לא הייתה דרך הרמב״ם בדברים כאלה.
הפירוש האמיתי של “כל הכועס”
אבל אני רוצה שהרמב״ם מתכוון לזה גם, שכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה פירושו לומר, אני לא יכול עכשיו להיכנס לזה, זה לא שיעור על כעס, עכשיו זה שיעור על תפילה, אבל כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה פירושו לומר שרגזן בסוף עובד עבודה זרה.
אתה יודע למה? אני יכול להגיד לך למה. זו גזירת הכתוב אמיתית, אני לא רוצה לומר למה, אני לא רוצה להיכנס, זו תורה יפה, כי מדברים באילו משבצות אפשר להביא תורה למעלה ולמטה.
השרשרת המעשית
אבל מה שהוא מתכוון בפשטות הוא, שכעסן הוא הוא הולך היום לכעוס על אשתו שלא הכינה את המרק טוב, הולך לתת לה גט. מחר הולך לכעוס על רב שהולך לומר לו, “אתה אדם נורמלי, אתה מתגרש כי אשתך לא הכינה את המרק טוב? אני יודע, אבל הבעלזער אמר שמותר, אבל בכל זאת הוא צועק עליו.” אומר הוא, “אה, הרב לא בצד שלי.” הולך לכומר. הכומר לא נותן לו ללכת.
תלמיד: מה ההבדל בין שניהם? הכומר יותר טוב?
מגיד שיעור: אין הבדל, אבל הדבר הראשון, איך הוא מסתדר עם הרבי שלו, הוא הולך לכומר. זה פירוש “כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה”.
“היום אומר לך עשה כך, ומחר אומר לך עשה כך, עד שאומר לך עבוד עבודה זרה”.
זה הפירוש של הגמרא. זה לא מתכוון יותר מזה. זו דרך ארץ נורמלית, קורה היום גם שאנשים כועסים על זה, ואז הם עובדים עבודה זרה.
דוגמה
בא לבית הכנסת, הוא רואה שיש כעס, הוא חושב… איזו עבודה זרה יכולה להיות? יש כאן בחורה שהלכה להילס בשביל האבא. אה, בחורה אחת נפגשה.
תלמיד: מה ההבדל? זה פירוש “כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה”. האם הכומר חריף? מה ההבדל?
מגיד שיעור: הוא בכעס. למה הוא התגרש? לא היו לו עיניים להקשיב למה שהאבא אומר. זה הפירוש “כל הכועס”, מה קשה להבין בזה?
תלמיד: המעשה האחד שקרה בחמש עשרה שנה…
מגיד שיעור: לא, אבל עולם השתמד בגדולים. אני לא אומר שהבעיה נעלמה, אני רק אומר שצריך לדעת.
—
הדרך השלישית: ר׳ פנחס בן יאיר – מדרגות
ועכשיו, עכשיו ככה. אני צריך לומר לכם את הדרך השלישית.
תלמיד: רוצה שאני אתן שיעור היום?
מגיד שיעור: לא, הוא לא יודע ש… אז ככה.
צריך לדבר על דרך שלישית, והדרך השלישית מאוד חשובה, כי נבין הרבה דברים.
סקירה של שלוש הדרכים
אבל השלישית, קושיא שלישית:
– שתי הדרכים הראשונות זה לעשות כללים
– הדרך השנייה זה להסתכל מה הבעיות, מה שלא מבחינים באף אחד, אמפירית, כן, לעשות רשימות
– הדרך השלישית היא כך: היה ר׳ פנחס בן יאיר
הברייתא של ר׳ פנחס בן יאיר
המסילת ישרים ניסה ללכת באותה דרך. אני חושב שהוא לא מסביר טוב את המשנה, את הברייתא, אבל בענין ללמוד מסילת ישרים נראה אם הוא צודק או אני צודק, אבל אני עדיין לא שם.
יש משנה וברייתא מאוד מפורסמת של ר׳ פנחס בן יאיר. ר׳ פנחס בן יאיר אמר… הרמב״ם מביא את ר׳ פנחס בן יאיר גם בהקדמה שלו לפרקי אבות, זה אמת, והוא בונה עליו מאוד חזק.
הסדר של המדרגות
ר׳ פנחס בן יאיר אמר, והוא עומד במשנה סוף סוטה, “מכאן למדנו שיהא אדם יגע בתורה יומם ולילה”, ומכאן לומדים גם רשימה שלמה של מידות.
זה מתחיל מזהירות, זה מסתיים ברוח הקודש או תחיית המתים, ובינתיים יש חסידות, ענווה, ויש מחלוקת איזה סדר הולכים בגמרא, ודברים כאלה אחרים. נכון.
החידוש: מדרגות, לא רק רשימה
עכשיו, זו רשימה של מידות. צריך להבין מה כל אחת מהן מתכוונת, אבל זו רשימה של מידות. ואתה צריך לעבוד לא, אני לא רואה שיש בעיה גדולה של קנאה, בעיה גדולה של עצלות שהיא ההפך מזריזות, נגיד, וכדומה. לא, זה דבר אחר לגמרי. הוא אומר מדרגות.
הערת צד: ספירת העומר
ורק כדי להיות ברור, מי שאמר שספירת העומר, אם מישהו… אני עושה תרשים חדש בספירת העומר, יש עשר, נכון? זה לא נכון. בואו נעשה דבר חדש. זה היה הגיוני. שבועות באות שלוש האחרונות, שים יסוד הוד, נכון.
זה היה הגיוני אם מישהו אומר הדבר הראשון הוא ענווה, הדבר השני הוא זהירות. למה זה הגיוני? כי הוא טוען שמביא לידי. נכון? אבל זה לא כמו ימות השבוע, זה לא הולך לעבוד. כי אפילו בתורה רגיל זה היה הגיוני יותר, נכון?
מה פירוש “מביא לידי”?
כשר׳ פנחס בן יאיר טוען שיש כאן מביא לידי. מה זה אומר מביא לידי? זה יכול לפרש הרבה דברים:
1. הפשט הפשוט: זה יכול לפרש פשוט כמו מצווה גוררת מצווה, סוג כזה של דבר. זה אחד… אני חושב שזה הפשט הפשוט.
2. הבנת הרמב״ם: אבל הרמב״ם ומי שהבינו כבר שזה מתכוון לדבר יותר מסובך.
מה הרמב״ם הבין שזה מתכוון?
—
שאלת היסוד: “בשביל מה הכל?”
למדנו שהשאלה העיקרית, מה השאלה העיקרית כשאנחנו רוצים להיות אדם? מה השאלה העיקרית?
השאלה
השאלה היא כך: בשביל מה הכל? בשביל מה דברים? בשביל מה אנחנו?
תלמיד: [עונה]
מגיד שיעור: כן, אם אתה אומר את המילה הזו כבר סגרת את השאלה, כבר יש לך שם לזה. כן, זה כבר שם. אבל בואו נשאל לפני זה. בשביל מה כל זה? זו אותה שאלה כמו השאלה איך להיות אדם. אותה שאלה איך להיות אדם, מה טוב, אותה שאלה בשפה אחרת, היא בשביל מה הכל? נכון?
ספציפית לאדם
המשך השיעור: סדר האמצעים והתכליות
אם אנחנו מדברים ספציפית על אדם, למה חיי האדם? What is it for?
תלמיד: כבוד.
מגיד שיעור: מי זה? מה? כבוד מה זה? הכוח מה זה? לשם מה זה? למה לחיות?
הוורטל החדרי
מה שרוצים להגיע אליו, אני יכול להגיד לך לאן רוצים להגיע, רוצים להגיע למשל ימים, לא לשים בצורה שלילית. מה זה? שאלה טובה, אמת?
אתם זוכרים בחדר אמרו שגוי לא יודע למה הוא חי, הוא עובד כדי לאכול והוא אוכל כדי לעבוד, ואחר כך? באמת זו שאלה טובה. זה לא וורטל, זה לא דבר לעשות.
“לחיות מ” לעומת “לחיות בשביל”
תלמיד: הוא חי בשביל אינג׳וימנט, הדוניזם.
מגיד שיעור: לא, אז הוא לא חי בשביל, הוא חי מ. זה משהו אחר, אין בשביל. לחיות מ זה לא בשביל. אנחנו אומרים שיש בשביל. על זה כבר דיברנו לפני שנתיים. אם אתה אומר שאין, צריך להפסיק לומר את כל השאר. So that’s the answer. אבל זו שאלה חשובה.
היררכיה של מטרות
עכשיו, מה שאלת שאלה טובה? יש יותר מבשביל אחד. אמת, יכול להיות שיש יותר מבשביל אחד. בוא נגיד שיש יותר מבשביל אחד. אבל מה שבטוח יש זה בשביל׳ים שהם בשביל בשביל׳ים אחרים. כן, אני יכול להשתמש בשביל המילים, זה יותר טוב. נכון?
במילים אחרות, what’s the main goal?
דוגמה: עבודה ואכילה
למשל הדוגמא שעבודה היא כדי שאדם יוכל לאכול, אז עבודה היא לא דבר טוב, רק כדי שיוכל לעבוד, כדי שיוכל לאכול. זה נכון? בוודאי, משהו אחר הוא עושה כדי שיוכל לעבוד. הוא צריך לעשות אקסרסייז כדי שיהיה לו כוח לעבוד. כפית אוכל הוא גם צריך לאכול.
מדברים על שני סוגי אכילה, רואים? האכילה הראשונה הוא צריך כדי שיוכל לעבוד, ואחר כך הוא עובד כדי שיוכל ליהנות מהפירות.
אמצעי ותכלית: איך לעשות סדר בעולם של יותר מדי תכליות
השאלה “מה הכל בשביל?” – כלי מעשי לעשות סדר
זה דבר אחר. כן, יש כבר רמה של “בשביל”, אמת? אז השאלה האחת של “מה הכל בשביל?” היא מאוד יוזפול. חוץ מזה שזו שאלה חשובה סתם – מה הכל בשביל – היא גם יוזפול לעשות סדר על העולם.
אדם רואה הרבה דברים, והוא מבולבל נבך, אמת? הוא בבחינה של עולם התוהו. כל יום יש לו רצון אחר, הוא רוצה מאוד הרבה דברים.
—
הרבה דברים טובים שאדם יכול לרצות
אולי זה, אולי אני אהיה קלינינג מן, אולי אני אעשה בטוח שהכל יהיה קלין. זה מאוד דבר טוב שהכל יהיה קלין. אתה יודע שבעצם צריך לעבוד בסניטיישן דיפרטמנט. זה דבר נפלא – שהכל יהיה קלין, שלא יהיה לכלוך. דבר נפלא, אמת?
נקיות – פיזית ומוסרית
יש גם דבר נפלא – אני מדבר עכשיו, אני הולך לערבב מידות עם פעולות, כן, מידות עם עבודה. יש גם דבר נפלא שאדם יהיה נקי – כן, שהוא לא יהיה גנב, הכסף שלו יהיה שלו, והאישה שלו תהיה שלו, והחבר שלו יהיה שלו. הוא לא יתערבב, הוא לא יגנוב את החבר של השני. הוא יהיה נקי. זה מאוד דבר נפלא, אמת? אמייזינג.
עוד דברים טובים
יש עוד דברים שהם נפלאים. מה עוד?
האדם, ככה הולך אדם – נכנס בו רוח, הוא רוצה שהכל יהיה מאוד נקי, והוא הולך לגלות איך לעשות הכל נקי, והוא עושה הכל נקי.
חוץ מזה, יש גם ענין גדול לעשות הרבה כסף. ענין גדול.
יש גם ענין גדול להיראות כמו אדם חזק.
יש ענין גדול לבנות דברים יפים, בניינים יפים.
יש ענין גדול להיות חבר טוב. הוא הולך לקנות ספר “How to Win Friends and Influence People”. במשנה כתוב “קנה לך חבר” – בואו נהיה מאוד טובים.
בקיצור, וזה יהיה כל עניין – הוא הולך לנצל מאוד הרבה זמן לעזור לחברים, להיות חבר טוב.
מה עוד דברים טובים? כדי להיות חבר טוב, הוא הולך לקנות ספר “How to…”
הוא צריך להיות בריא.
הוא צריך גם ללמוד – או אפשר לשכוח את עניין הלימוד.
הוא צריך גם לחשוב, לדעת קצת דברים, להתפלל. הוא רוצה לדעת דברים, וצריך גם להתפלל, וצריך גם…
בקיצור, “What do you want to be when you’re big?”, right? כל הדברים: אדריכל, קלינינג מן, פוליסמן, ותלמיד חכם, ופוסק, וגם בעל חסד.
בקיצור, יש מאוד הרבה דברים שהם דברים טובים. מה? יש עוד. בקיצור, יש מאוד הרבה דברים טובים.
—
הטענה המרכזית: הבעיה שלך היא לא חוסר תכלית, אלא יותר מדי תכליות
בקיצור, כל הדברים האלה הם לא דברים רעים. אני כבר לא מדבר על הדברים שאנשים רוצים גם לעשות אותם, right?
So, מה נעשה? אנחנו מאוד מבולבלים, right? אנחנו הרבה יותר מבולבלים מזה שלא יודע.
You see, people love not being מבולבלים. So what do they say? מה אתה רוצה להיות באמת? אני רוצה להיות אדריכל.
הבעיה שלך היא שאתה רוצה יותר מדי דברים
הבעיה שלך היא לא שאתה לא יודע מה אתה רוצה להיות – הבעיה שלך היא שאתה רוצה יותר מדי דברים.
אמרתי לך, כשיהיה לך הקושיא, נתתי לך תשובה. מה התירוץ? אמרתי לך, זה לא התירוץ. אמרתי לך שיש מקום שאפשר לדבר על זה. אמרתי לך שהיה שיעור על זה לפני שנתיים.
תלמיד: תגיד לו מהר מה התירוץ.
מגיד שיעור: אמרתי לך שהקושיא ששואל היא בריחה מסור מרע. איפשהו מדברים על זה, שהעיקר הוא… איפשהו שאפשר ללמוד ב… מהו יהודי זה? לא כלום.
רבותי, רבותי, רבותי. מה התירוץ?
זה פייק – אתה משקר לעצמך
אתם… אני לא מחזיק יותר מהשלב הזה, אני מחזיק משלב אחר. אני אומר שזה לא לוחץ עליך, זה פייק, you’re lying to yourself.
כל האנשים לוחץ “מה הבשביל”, כן? לא, לא.
מה שלוחץ על כל האנשים זה שיש יותר מדי בשביל׳ים.
איפה רע? אתה לא חי בשביל – זה לא אמת. אתה לא חי בשביל שלושה דברים, אתה חי לכבוד הרבה דברים. ערב שבת אתה עובד בשביל שבת, ובשבת אתה עובד בשביל יום ראשון, וכן הלאה.
שתי בעיות של יותר מדי תכליות
ובעיה מספר אחת היא שיש לך שכל גדול שלא מגיע לשום מקום – which is one issue. מה זה אומר שבהתחלה, אבל זה כן בשביל, ובינתיים אתה לא חושב “אין לי… אני חי בשכל”. אתה חושב שזה בשביל משהו, אמת?
ושנית, שיש סתירות. זה גם טוב – אני חי בשביל להרוויח הרבה כסף, וגם בשביל להיות תלמיד חכם גדול, וגם בשביל להיות צדיק גדול – וכל הדברים האלה הם סתירות.
אנשים לא רוצים לחשוב על הסתירות
והכל… מכיוון שאנשים לא אוהבים לחשוב על הסתירות – מה אומרים לך חז״ל, כשיש סתירה, פשט הוא שיש איזה סיבה.
כן, אתה, לא אני. אתה חושב שיש איזו סיבה טובה לחשוב שטוב לחשוב. או אתה חושב שיש סיבה טובה לחשוב לעשות כסף. יש איזה לכבוד, יש איזה “בשביל” שאתה רוצה לעשות כסף – זה עושה סנס בשבילך, ואחרת לא היית עושה את זה.
במקום להיכנס לבלגן הזה
ומכיוון שאתה חי בסתירה, ואתה לא יודע אם זה הדבר הטוב או ההוא הדבר הטוב, ואתה עושה את שניהם – רגע שזה טוב ורגע שההוא טוב, לפי אני לא יודע מה – אתה במקום לעבוד על זה, שאז היה דרך…
אם אתה היית במקום… אם היית נכנס לבלגן ומנסה לראות למה זה טוב ולמה ההוא טוב – אולי יש איזה סדר בין הדברים, אולי אחד מהם בשביל השני ולא השני בשביל ההוא – היית מתחיל לגלות מה הדבר האחד שהכל בשבילו, ואז היית יכול לפתור את זה.
במקום, מכיוון שאין לך חשק לעשות, אתה אומר “אני נלחץ שאין לי בשביל”. That’s not your problem. יש לך בעיה אחרת.
Why are you looking for a purpose?
תלמיד: אה, זה אמת. אני מבין מה אתה אומר. אתה לא מחפש purpose, יש לך יותר מדי purposes.
מגיד שיעור: כל העניין… אני לא שואל את זה, אני לא מודאג מזה, כי זו לא הבעיה שלי. This is not a real human being problem. זה תירוץ שבני אדם אומרים במקום לפתור את הבעיה שיש להם, which is they have too many purposes.
—
הפתרון: אמצעי ותכלית
אוקיי. עכשיו, תחשוב על מה שאמרתי, כי אני לא יכול עכשיו להיכנס לשיחה של שעתיים על זה, כי כבר 11:13, וכבר עומד שם בדרך החוצה.
אנשים נלחצים מהמטרות שלהם, או ממה שהם מרגישים. אוי, אוי, אוי – כי המטרה שלהם היא הרבה יותר ממה שהם מרגישים.
יש עצה לזה. מה העצה? זה גם היה שיעור מלפני שנתיים. אני לא אכנס לזה יותר מדי, נמשיך הלאה במה שאנחנו מדברים היום.
מה העצה? יש עצה. מה העצה? יש קצת עצה. אולי זו רק חצי עצה, אבל זה חצי מהבעיה לפחות.
מה העצה?
היסוד של אמצעי ותכלית
אני יכול לחשוב ככה: יש דבר כזה שנקרא “אמצעי ותכלית”.
חוץ מזה שדברים, אנשים חיים בשביל דברים, והדברים הם בשביל דברים – יש עוד יותר רמות של זה, אמת?
דוגמת המרתון
כמו שיש פעמים שאנחנו אוכלים כדי להיות חזקים, ואנחנו עושים אקסרסייז כדי להיות בריאים, ואנחנו בריאים כדי לרוץ את המרתון, נכון? זה שתי רמות.
בזמן שאני אוכל את הדיאטה הנכונה, לא אכפת לי מהדיאטה הנכונה – אני לא רוצה, זה לא מה שאני רוצה, זה לא מה שאני נגד, אני לא לכבוד להיות בריא. זה דווקא דבר טוב להיות בריא, כדי לרוץ את המרתון.
אני לא עוסק עכשיו בההוא, זו לא המטרה שלי. המטרה שלי היא לרוץ טוב במרתון. ממילא אני אוכל טוב, ואני עושה אקסרסייז, ואני עושה הכנות, ודברים אחרים שצריך לעשות – וזה הכל כדי לעשות את המרתון, אמת?
שרשרת התכליות
וחוץ מזה, אני יכול לך אם אתה רוצה, אני יכול להוסיף לך עוד דבר: שאין שום ענין לרוץ את המרתון, אלא לקבל כבוד. וכבוד זה דבר נפלא. אני אוהב כבוד, אני רוצה כבוד.
ומכיוון שתפסתי שכבוד זה הדבר שאני רוצה, כבר חסכתי ארבעה דברים. אני לא אתבלבל חלילה, אני חלילה בכלל לא אפילו – אני חלילה לא אף פעם ארוץ יותר מדי לפני המרתון, שאני אתקרע ולא אוכל לרוץ – כי זה בשביל זה.
חוץ אם אני טיפש גדול ואני מבולבל מאוד. אבל מכיוון שזכרתי שאני אוכל עכשיו כדי להיות בריא, כדי לרוץ מהר וזריז, כדי לנצח את המרתון, כדי לקבל כבוד – אז זה נתן לי את הכמות הנכונה כמה לאכול, כמה לרוץ, וכמה לרוץ את המרתון, וככה יבוא לי כבוד, אמת? נכון?
היסוד מוסכם
זה כל אחד מודה, אין מחלוקת על זה. יש דבר כזה כמו דברים שהם בשביל לכבוד דברים אחרים.
זה שיש הרבה דברים שיש הרבה לכבוד, זה לא סותר בכלל – לא רק שזה לא סותר, זה נפתר עם זה שתופסים שהרבה דברים הם לכבוד דברים אחרים, נכון?
יש – הדברים התחתונים הם לכבוד הדברים האחרים, יכול שם גם להיות לכבוד עצמו, אמת?
—
ספק חדש: לאיזה כיוון הולכת השרשרת?
אדם יכול לומר: “אני לא רוצה לרוץ את המרתון כדי כבוד, אני פשוט אוהב לרוץ את המרתון, זה דבר בפני עצמו, אני אוהב את זה.”
או, אפילו הדבר היה הפוך: “אני חושב שטוב להיות בריא, ממילא אני הולך לרוץ את המרתון כדי להיות בריא.” בוא נגיד שהוא מחזיק מבריא, אמת?
אז זה יכול ללכת לשני הכיוונים:
– אפשר להיות בריא כדי לרוץ את המרתון
– ואפשר לרוץ את המרתון כדי להיות בריא
Right?
התקדמות: עכשיו יודעים מה הספק
עכשיו פתרנו – ג׳אסט להיות ברור, עשיתי הרבה התקדמות עכשיו, right?
כי עכשיו, האדם שמבולבל בין כבוד ובריאות, הוא תופס לפחות מה הספק שלו:
– האם הוא רץ את המרתון כדי להיות… האם הוא מתאמן כדי לקבל כבוד?
– או להפך – אני לא רוצה לקבל כבוד?
– או להפך, כלומר, הוא רץ את…
מה אמרתי? הוא רץ את המרתון כדי להיות בריא, או שהוא בריא כדי לרוץ את המרתון.
עשיתי התקדמות, ואמרנו מה השאלה שלי: באיזה סדר הולכים הלכבוד׳ים, אמת?
כיוונים מסוימים לא עובדים לוגית
אם אני יכול לפתור – אני יכול לומר שאי אפשר אחד מהסדרים, אחד מהדרכים לא עובד.
למשל, מה? אי אפשר לקבל כבוד בגלל זה, אי אפשר לקבל כבוד כדי לרוץ את המרתון – זה לא עובד, למשל, right? עם כבוד לא מגיע כוח לרוץ את המרתון – עובדה מעניינת.
פתרתי – את הספק ההוא אין לי בכלל, לא היה לי אותו מלכתחילה, אמת?
אני יכול להיות בספק אם אני בריא כדי לרוץ את המרתון, או שאני רץ את המרתון כדי להיות בריא.
כבוד – קטגוריה מיוחדת
אבל כבוד זה דבר מעניין. כבוד אני לא יכול לקבל כדי משהו אחר מהסוג הזה של דברים לעשות, אמת?
מלקבל כבוד – כמו שההוא אמר, כתוב ש״רב רחמנא ניצלן פרנתניהו בכבוד” – שבמקום לתת לו כסף נתנו לו כבוד. זה אומר שזו פרנסה? זו לא פרנסה!
עם כבוד אי אפשר לקנות בשוק. ממילא לא יכול להיות כבוד… אפשר קצת כן, אני לא אומר, אבל בוא נגיד המטרה הסופית של כבוד אי אפשר, מבין? קצת זה עוזר.
אני לא יכול לומר שאני צריך כבוד, אני צריך כסף, אני צריך לעשות עסקאות, אני צריך לעשות כסף. דבר אחד עוזר לשני, אני לא אומר. אבל בוא נגיד את עיקר המרה שחורה אי אפשר להתרפא עם זה, אמת?
מסקנה: השרשרת הולכת רק בכיוון אחד
בין הדברים אין ספק. זה עובד רק – זה הולך רק בכיוון אחד השרשרת של הרפואה.
המבנה של “לשמה” ו״שלא לשמה” – מסגרת למידות
ה״שרשרת הטובות” – כבוד מול פרנסה
מגיד שיעור: אם אנחנו צריכים לתת לו כסף, אפשר לתת לו כבוד, וממילא הוא לא צריך פרנסה. עם כבוד אי אפשר לקנות בשוק. ממילא לא יכול להיות כבוד בשביל… אפשר קצת כן, אני לא אומר, אבל בוא נגיד המטרה הסופית – כבוד לא יכול להיות. קצת כן – אי אפשר לומר אני צריך כבוד כדי שיהיו לי חברים, אני אעשה עסקאות, אני אעשה כסף. אף על פי כן, אני לא אומר. אבל בוא נגיד את המצרכים מהשוק אי אפשר להתרפא עם זה, אמת?
תרגום לעברית
אז בין הדברים אין שום ספק. זה פועל רק, זה רץ רק בכיוון אחד – ה״שרשרת של הטוב”. השרשרת של הכבוד, של הגדלות, של לשמה, רצה רק בכיוון אחד. נכון?
—
ה״פאזל” – שלוש קטגוריות של דברים
מגיד שיעור: וכן, אבל למעלה, וכן… עכשיו, יש עוד שאלה מעניינת. אם יש דברים, אם אנחנו מוצאים דבר אחד שאף אחד לא עושה אותו – אי אפשר שיהיה לשמה את עצמו – יודע מה זה עושה? פאזל.
קודם מוצאים את החלקים של הקצה, נכון? שם אני יודע שלא ממשיך יותר. אז, אז מנסים להכניס הכל לתוך הפאזל. הם רוצים לעשות כאן סדר.
השיטה: מיון לפי לשמה ושלא לשמה
מגיד שיעור: נגיד אני מוצא דבר. אני אומר, רוב הדברים הם שניהם – פועלים בשני הכיוונים. הם יכולים להיות לשמה, והם יכולים להיות שלא לשמה. הם יכולים להיות טובים לעצמם, והם יכולים להיות טובים למשהו אחר.
הקומה התחתונה: דברים שאף פעם אינם לשמה
מגיד שיעור: יש דברים שנגיד, אני מוצא דבר שאף פעם אינו טוב לעצמו. למשל… ניקח משל של דבר שאף אחד לא עושה כי הוא אוהב אותו: אכילת דברים מרים. נטילת תרופה. יודע, זה דבר שכואב, אבל עושים אותו רק בשביל תועלת. זה דבר שעושה רק את התועלת, כן? זה לא רק… זה רק עושה את התועלת. נכון? זה לא דבר ש…
את זה אני יודע, את זה אני שם למטה בפאזל שלי. אני בדרך לפתור את הבעיה שלי – אני כבר יודע מה נמצא בתחתית הפאזל.
חבורה של דברים שכואבים, או שהם רעים אפילו – לא רק שזה כואב, זה עוד… אפשר אפילו לומר דברים שהם רעים מבחינה מוסרית, נכון?
הריגת אדם. הריגת אדם היא אף פעם לא… בהנחה, אתה יודע על מה אני מדבר. הריגת אדם היא אף פעם לא דבר שעושים לשמה. לפעמים צריך, כמו כאן רודף. אבל זה תמיד כדי שמשהו אחר יצא מזה, נכון?
אף אחד לא אומר: “למה הרגת אותו?” “מה זאת אומרת למה? הריגה היא דבר טוב!” אני יודע, אפילו הרוצח היה בוכה אם תגיד לא כך. “הרגתי אותו כי הוא היה לי בדרך, כי אני רוצה את הכסף שלו, כי אני כועס עליו.” יש לך תמיד סיבה למה הרגת אותו, נכון?
את הדברים האלה אתה יכול לשים למטה. אתה יכול לשים אותם בתחתית הרשימה. הדברים האלה הם הדברים שהם יכולים להיות רק בשביל משהו אחר – הם לא יכולים להיות דברים לעצמם.
הקומה האמצעית: דברים שיכולים להיות שניהם
מגיד שיעור: ובאמצע יש חבורה של דברים שהם יכולים להיות שניהם. שם הדברים מעורבבים, לא יודעים מה לעשות עם הפאזל.
—
הקומה העליונה: דברים שיכולים להיות רק לשמה
מגיד שיעור: מה יש דברים שאי אפשר לעשות אותם בשביל סיבה שנייה? אפשר לעשות אותם רק לשמה. למשל? מה הם הדברים שאפשר לעשות רק לשמה?
תחשבו בדרך הנכונה.
תלמיד: עבודה?
מגיד שיעור: מה? לא עבודה לשמה. את כל הדברים אפשר לעשות לשמה. אני אומר דברים שאי אפשר לעשות שלא לשמה – זה לא אפשרי.
תלמיד: עבודה.
מגיד שיעור: עבודה היא שלא לשמה? אפשר רק שלא לשמה. בדרך כלל – יש אנשים שנהנים מזה, אבל בדרך כלל עושים את זה כי רוצים לקבל משהו אחר מזה.
אוקיי, אז זה הדבר. אז זה הדבר שאתה אומר שזה לא לשמה.
תלמיד: מה?
מגיד שיעור: צריך כבר להתחיל לנחות, להגיע.
—
Happiness כמטרה האולטימטיבית
היסוד האריסטוטלי
מגיד שיעור: אם יש לך דבר שקוראים לו עבודה שלא לשמה, או יש לך דבר כמו… דרך אגב, אני יכול לומר משהו פשוט, אחר כך ננסה להיכנס לעניין.
אריסטו אמר – כשהוא אומר את זה זה אומר שאין לי דרך ברורה מספיק להסביר, וצריך להיזכר בשיעור משלוש שנים אחורה.
יש דבר אחד שכל האנשים בסוף כמעט אומרים, והשאר אומרים את זה בדרכים אחרות. מה הבעיה? אבל יש דברים שאף אחד לא אומר ש״את זה אני עושה כי אני רוצה לקבל משהו אחר.”
מה הדבר? אני אגיד לך מה זה: להיות מרוצה.
מה זה אומר “מרוצה”?
מגיד שיעור: אבל אתה חייב להבדיל. רק כדי שזה יהיה הגיוני צריך לומר: לא להיות מרוצה במובן של להיות בריא פסיכולוגית ולא להיות מדוכא. להיות מרוצה זה אומר להיות מרוצה מהחיים שלי. נרצה, כן? נרצה זו המכה האחרונה – לא המכה האחרונה, מה זאת אומרת הסימן האחרון של הסעודה.
זו הסיבה שעושים דבר אחר? לא עושים דבר אחר כמו כך.
תלמיד: מה?
מגיד שיעור: להיות שמח. הוא קורא לזה happiness, כן? לחיות חיים טובים. זה כמעט אותו דבר כמו לחיות חיים טובים – לכן זה קצת מעגלי. אבל אם יש דברים שהם רק זה, אז שים אותם למעלה. יודע, הדבר שהכל הוא בשבילו.
למה happiness הוא סוף השרשרת
מגיד שיעור: להיות שמח – זה לא הגיוני שמישהו יגיד: “למה אני צריך להיות שמח בחיים? אני רוצה סיבה טובה שאהיה שמח.”
כלומר, אני משכנע את עצמי שזה יעשה אותי שמח. אם זה לא יעשה אותי שמח, זה הונה אותי. אבל זה הונה אותי שאני לא רוצה להיות שמח? אני רוצה, כן. “למה אני רוצה להיות שמח?” “כי זה מה שאני רוצה.” זו טאוטולוגיה. אפילו התמונה לא נכונה שצריך את זה – זו לא הרגשה, וזה עוד שיחה שלמה.
ה-Declaration of Independence
מגיד שיעור: אבל אני רק אומר, אתה מבין שיש דברים מסוימים שאפילו אנחנו בחיים שלנו, זה אפילו בשפה שלנו – שאנחנו לא יודעים בדיוק מה זה אומר “happy,” ואנחנו צריכים לשכוח את השיעורים משבועיים אחורה – הרבה מאוד אנשים שרוצים להיות happy, happy במובן הרחב ביותר, לא happy במובן של להיות מרוצה ויש לך תחושה שלא עושה אותך depressed. Happy במובן הרחב ביותר – the pursuit of happiness.
אף אחד – כך כתוב בספר הקדוש, Declaration of Independence – שכל האנשים מחפשים את ה-happiness. למה הוא אומר שהם מחפשים? הם מחפשים הרבה מאוד דברים, אבל הכל הם מחפשים בסוף, פשוט הכל. אתה יכול אחר כך לעשות דברים שלא מביאים את ה-happiness, אבל הם לא… פשוט, אבל זה בוודאי דבר שנמצא למעלה בפאזל. כי כאן זה נגמר, נכון?
—
יישום הרמב״ם – שמחה, תענוג, דביקות
מגיד שיעור: עכשיו יש לנו דרך יפה, נכון התורה שלי? זו התורה שלי – אלו דברים ידועים וברורים.
פרק ח׳ – “מהלכות דעות”
מגיד שיעור: לפי זה יש לנו דרך יפה איך לעשות רשימה של מידות.
זו הפשט, הפשט של הרמב״ם בפרק ח׳ מהלכות דעות. מהלכות דעות זה אומר הוא לומר זה בשביל – לא רק שזה מביא שכל מידה גוררת מידה, שזה היה חלק אחד. הרמב״ם נראה לומד שהלכות דעות הן בשביל [מטרה].
אבל על כל פנים כך אפשר ללמוד. אני חושב שהרמב״ם למד כך – כך נראה מההקדמה שלו. אפשר להתווכח איתי כמה שרוצים. אבל הוא מסתכל על מילה אחרת: בשביל מה הכל? בשביל מה החיים שלך?
אחת הדברים שהם לא בשביל משהו אחר. אותה מידה נקראת – קוראים לזה שמחה. אוקיי? הכל הוא בשביל שמחה. Happiness. כן. שמחה.
שמחה, תענוג, טוב – מושגים קשורים
תלמיד: זה לא מילה בלשון הקודש שמחה?
מגיד שיעור: או טוב או שמחה. או למען ייטב לך – כתוב בתורה. למה התורה? שיהיה טוב.
וגם, שמחה הולך ביחד: שמח וטוב לב. כן, זה הולך ביחד.
תלמיד: ומה הולכים לעשות? או תענוג?
מגיד שיעור: לפעמים אומרים כן. זה… אפשר להיכנס לחילוקים האלה. יש מקומות אחרים, שיעורים על זה… הרבה פעמים אומרים להיכנס כן – זה מה שאומרים על הסוף שהולכים לעשות בסוף. הולכים להיות שמחים. הולכים להיות תענוג. שמחה, תענוג – אלו כולם דברים קשורים מאוד. אפשר להיכנס לכל אחד בפני עצמו, אבל הם מאוד קשורים.
וזה הסוף.
התכלית של הרמב״ם
מגיד שיעור: הרמב״ם אומר הרבה… שהתכלית של הכל… אלו שאומרים, אלו שחושבים שהרמב״ם היה ממש חזק עם עצמו – הרמב״ם אומר: התכלית של הכל הוא ידיעת השם והשגתו והשמחה בו.
הרמב״ם מפרש כבר את הפסוק – והשמחה, זה עולם הבא. והשמחה…
תלמיד: זו השמחה האחרת, לא?
מגיד שיעור: תענוג – זו השמחה הטובה ביותר. זו כבר חקירה אחרת. מה זה לא השמחה לומר… שם לא להסתכל, “אה, כולם צודקים!” זה נכון, כן. זה יותר סוג אחר… או מה הוא מהנפש ומהדעת.
אבל זה אותו רעיון – מבחינה מבנית אותו דבר. זו השמחה כדבר שכל הדברים הם בשבילו.
“יותר אמיתי” לא רק “יותר גדול”
תלמיד: זה לא יותר גדול שתופס את המקום?
מגיד שיעור: זה יותר גדול, אבל מה זה יותר גדול – זה יותר אמיתי, לא רק יותר גדול. זה יותר אמיתי. דברים אחרים לא אמיתיים כדבר אחרון. אבל זה כבר רגע, ולא ננסה את זה עכשיו.
—
המבנה של הקומות – יישום מעשי
מה זה אומר “קומה תחתונה” ו״קומה עליונה”
מגיד שיעור: נכון, אז עכשיו יש לנו דרך איך לארגן דברים. נכון, כל המידות שקשורות ל… אני יודע, הדבר הראשון – איך לעשות את הפעולות שצריך, על סתם מידה. מה זאת אומרת, אני יודע איזו מידה זה אומר – להבין – שייכת לקומה הראשונה.
המידות שקרובות יותר לסוף, הדבר שהכל הוא בשבילו, והוא לא בשביל משהו אחר – הן בקומה העשירית, אבל הקומה הגבוהה ביותר. כמו חסידות – רוצים רוח הקודש, מחלוקת חסידות או נביא.
תלמיד: כן, רוח הקודש זה אומר שמחה, אותו דבר למעלה.
מגיד שיעור: והדבר הזה ומעשה חסידות, וכן הלאה. וכל הדברים האלה הם דברים שהם לא לפני עצמן – לא צריכים אותם בשביל עצמם, צריכים אותם כי דרכם מגיעים לדבר שני, מגיעים לדבר שלישי, מגיעים לדבר רביעי, שבסוף מגיעים לדביקות ה׳. נכון?
הגדרת הקומות
מגיד שיעור: קומה תחתונה לא אומרת כלום – זה אומר רק שזה נופל בשביל כל השאר, וכל השאר לא נופל בשביל זה. נכון?
אותו דבר – הקומה העליונה אומרת שכל השאר נופל בשביל זה, וזה לא נופל בשביל כל השאר. זה מה שהקומה ממש אומרת.
אפשר לדלג על קומות?
תלמיד: ומה אם אני רוצה לעלות לקומה השנייה – אני יכול לדלג? אני יכול לקחת מעלית ולחכות?
מגיד שיעור: לא, אי אפשר. כי אם אתה יכול לדלג, אז זה לא בקומה התחתונה.
תלמיד: אולי יש יותר מסולם אחד?
מגיד שיעור: אני לא אומר שיש רק סולם אחד.
תלמיד: שאלו אותנו איך קוראים לעצמכם חסידים, והרי זו הקומה הגבוהה ביותר?
מגיד שיעור: אה, זה אומר שיש סולם.
תלמיד: אה, נקודה עדינה כזו, תחשוב על זה.
מגיד שיעור: אבל, אוקיי, אולי, אני לא יודע. אז הדברים האלה עדיין חלק מהדברים שבאמצע. בין הראש לתחתית בטח יש סולם. בדיוק כל מדרגה צריך לחשוב. נכון?
—
השוואה לחלוקות קודמות
מגיד שיעור: זו דרך אחרת איך להבין את הנושא של חלוקת מידות.
שתי החלוקות, רק כדי להיות ברור, לא הולכות להתאים עם החלוקות האחרות שעולות. זה ממד אחר לגמרי כמעט, נכון? זו דרך אחרת של חיתוך דברים.
גם האופציה הראשונה של חלוקה לפי חלקי הנפש – במובן רחב מסוים כן, אני יכול לומר שחלקי הנפש הגבוהים שייכים לדבר הגבוה. אבל לא יותר, לא אנכית – לא יסוד האש ויסוד המים, או שבע ספירות – זה לא הולך לעבוד עם זה, נכון?
לכל הפחות, זה בטח לא הולך לעבוד עם סתם הרשימה שלנו של מה נופל בעיקר. זה יכול אפילו להיות שכל אותה רשימה הולכת להיות מהמדרגה הראשונה, או אחת מהמדרגות הראשונות.
אם הוא באמת כאן, הוא צריך ללכת לכאן. אם הוא באמת שם, הוא צריך ללכת לשם, נכון?
—
הערת סיום: מידות עם יותר מפירוש אחד
מגיד שיעור: מה שאני רוצה לטעון, ואין לי עכשיו זמן, הוא שיכול להיות שיש מידות – יכול להיות שתיים, יכול להיות כך, יכול להיות כך – יכול להיות שיש מידות שיש להן יותר מפירוש אחד. וזה תלוי לפי מה מחשבים.
שלוש משמעויות של “מידת הפרישות” אצל הרמב״ם
הקדמה: נקודת המוצא המעשית
אתה בטח לא יכול לעבוד עם סתם הרשימה שלנו של מה נופל בעיקר. זה יכול אפילו להיות שכל אותה רשימה הולכת להיות המדרגה הראשונה, או אחת מהמדרגות הראשונות. אם הוא בקומה כאן, הוא צריך ללכת לכאן. אם הוא בקומה שם, הוא צריך ללכת לשם. נכון?
—
הטענה העיקרית: “פרישות” יש לה יותר מפירוש אחד
מה שאני רוצה לטעון, ואין לי עכשיו זמן, הוא שיכול להיות שיש גם מידות… יכול להיות שני דברים. יכול להיות כך: יכול להיות שיש מידות שיש להן יותר מפירוש אחד, וזה תלוי לפי מה מדברים.
יכול להיות למשל, ראינו שהרמב״ם אוהב מאוד לדבר על מידת הפרישות. הרבה מאוד הוא מדבר על זה. וראינו שהמידה הזו יש לה כמה שלושה פירושים אצל הרמב״ם עצמו. כמה שלושה פירושים. והם קשורים לדרכים שונות של מבנה בכל התמונה.
—
פרישות #1: לא להיות זולל (בן סורר ומורה)
המשמעות הראשונה
הפירוש הראשון של מידת הפרישות הוא פירוש לא להיות זולל. מה זה אומר לא להיות בן סורר ומורה. מה זה אומר הוא, הרמב״ם מסביר שיש איסור להיות בן סורר ומורה, כן? זה לאו. מה הלאו? להיות זולל. כן?
סטייה צדדית: רמב״ם נגד רמב״ן על “קדושים תהיו”
הרמב״ן אומר שהעולם מבולבל לגמרי. שבוע שעבר בקדושים כבר דיברנו על זה כמה פעמים, אני חושב שאני יותר ברור.
העולם חושב שלפי הרמב״ן אסור להיות זולל, כתוב “קדושים תהיו”, הרמב״ן אומר שזו מצוה. לפי הרמב״ם, אם אתה חושב שהרמב״ם סובר שיש מצווה כללית, אתה לא חושב את זה.
המעשה הוא בדיוק הפוך:
– לפי הרמב״ם יש איסור “לאו” להיות בן סורר ומורה, להיות זולל וסובא.
– לפי הרמב״ן אין מצווה אמיתית של “קדושים תהיו”, כי הרמב״ן לא פוסק את זה בספר המצוות. “קדושים תהיו” כתוב רק בפירוש על התורה. יכול להיות שהוא כתב את זה מאוחר יותר, הוא חזר בו, אני לא יודע. אבל זה לא שהרמב״ן חושב באמת שזו מצווה, הוא חושב שזו דרך מוסר.
חזרה לנקודה העיקרית: מה זה אומר “זולל וסובא”
אז, לפי הרמב״ם יש איסור גדול יותר להיות זולל וסובא. אבל הרמב״ן, שיהיה הרמב״ן.
מה הרמב״ם קורא להיות זולל וסובא אומר, על מה מדברים שם? שם זה הרמה הנמוכה ביותר. למה שם זה הרמה הנמוכה ביותר? הוא מדבר על הדבר הראשון.
למה? כי, כבר דיברנו על הבריחות כאן פעם אחת, הוא מדבר על דבר שבן סורר ומורה, מה?
– הוא לא מכבד את אביו ואמו בגלל זה
– הוא לא מכבד את זקן עירו
– הוא הורס את החברה עם הזלילה שלו
לא הוא לא צדיק בגלל זה, לא הבעיה שלו היא לא שהוא לא הולך ללמוד, לא בגלל זה הורגים אותו. הורגים אותו כי כמו שרש״י אומר, הוא הולך לגנוב.
המשל של התמכרות לסמים
ומלבד זה, מישהו שאינו שולט בעצמו, מכור לסמים, היכנס למשל שלנו בכלל, אין לו שליטה, הוא כל כך מכור שהוא הולך לגנוב כדי לקנות את זה. אין ברירה, צריך לכלוא אותו, התורה אומרת צריך להרוג אותו, אבל לפחות לכלוא, כן? אין לו ברירה.
המדרגה התחתונה של אנושיות
הדבר הראשון לפני להיות משהו אחר, הוא לפחות להשתייך למדרגה הראשונה של אנושיות. נכון?
יש לו תאווה כל כך חזקה שהוא הולך להרוג מישהו כי הוא רוצה לקחת את הברזל שלו כדי לקנות סם, וזה מעשה שהיה, הוא לא אדם נורמלי.
זה פירוש אחד של פרישות, והפירוש של פרישות הוא יסוד התורה, כל התורה מדברת על זה. גם פרישות היא אחת מהקטגוריות הגדולות של טעמי המצוות, הן המצוות שמביאות לפרישות, הוא מתכוון לזה.
—
פרישות #2: לא להתבטל מחכמה
אחר כך יש עוד דבר אחר לגמרי שמתכוון פרישות. מה זה אומר פרישות? זה יכול להיות, לפחות, יש לי כבר ארבעה דברים.
זה יכול להיות עוד דבר אחר לגמרי, שהוא כמו שכתוב, וכבר דיברנו על זה, בהלכות יסודי התורה, ש:
> „אין מחשבת עריות מתעלה אלא בלב פנוי מן החכמה”
במילים אחרות, הבעיה של מחשבת עריות היא שחושבים על שטויות, מתבטלים מחכמה, והקב״ה נתן לנו שכל לחשוב על חכמה, לא על שטויות. נכון?
ההבדל בין פרישות #1 ופרישות #2
זו לא הבעיה של בן סורר ומורה. זו הבעיה של… המידה שייכת בכלל למדרגה גבוהה יותר על הסולם, היא שייכת בכלל ל:
– המידה של רוח הקודש כמעט
– המידה של חכמה
– המידה של הבנת המציאות
– של הבנת הקב״ה
ושם פרישות היא סתירה לזה. מה שלא נוגע לפרישות כמו שקוראים לזה זולל וסובא הוא סתירה לזה. ואולי הרבה דברים אחרים שאינם סתירה להיות זולל וסובא הם סתירה לזה.
סטנדרטים שונים לאנשים שונים
לכן יש בהלכות אחרות של רמות אחרות של אנשים, נכון?
– תלמיד חכם לא יהיה מאכל תאווה
– ואדם פשוט כן יהיה
– לא רק שהוא רשאי להיות, הוא חייב להיות
כי הוא לא חשב שהוא מדבר על זולל וסובא. „כל מה שירצה האדם לעשות יעשה”? יש מחלוקת, יש סתירה ברמב״ם, מדובר על שני אנשים שונים. נכון?
זו מידת הפרישות השנייה. במובן מסוים יש את הדבר הראשון.
—
פרישות #3: הפירוש הרחב ביותר – עלייה על הסולם בכלל
אחר כך יש דבר שלישי לגמרי שנקרא מידת הפרישות, שאפשר לקרוא לו דבר כללי מאוד, ובמובן מסוים הוא כולל את כל המידות.
הקשר לאפלטון
וכך כתוב גם באחד מהדיאלוגים של אפלטון, שהמידה האמיתית היא המידה.
הכלל של כל המידות
ומכיוון שלמדנו כמה פעמים, שבדרך מסוימת הכלל של כל המידות הוא… דרך האמצעי. דרך האמצעי.
ודרך אחרת לומר את הכלל של כל המידות, אחת הדרכים שהרמב״ם אומר את הכלל של כל המידות היא לעשות מה שטוב ולא מה שאתה רוצה.
אמת מה שאותו צדיק אמר, היהודי הראשון לא עושה מה שהוא רוצה. לא מה שהוא רוצה פירושו לא מה שהוא רוצה, זה אומר לומר סתם ללכת אחרי התאוות, או ללכת אחרי הדברים שאינם טובים באמת. זה רק טוב דווקא כשזה מגיע למשהו אחר. במילים אחרות, פרק ח׳ של שמונה פרקים שלמדנו.
ההבדל בין פרישות #2 ופרישות #3
מה ההבדל בין מספר שתיים ומספר שלוש? נו, זה שונה מאוד.
כי מספר שתיים, כשדיברתי על מספר שתיים, דיברתי ספציפית שאתה אדם שאתה יכול להתבונן, ובמקום זה אתה הולך לפיצרייה ואתה עובד על ה״קדושים תהיו” של אותו חיים.
אבל מספר שלוש אני מדבר בכלל, אפילו איזה סוג… לפעמים אני מדבר על איזה סוג חיים יש לך. אבל אני יכול לומר בכלל:
– יש אדם שחייו בכלל לא מכוונים להיות חכם. חייו בנויים על הרמה הראשונה.
– יש אדם אחר שחייו בנויים על להיות ברמה השנייה.
מידות אחרות נעשות חלק מפרישות
ולא רק זאת, אני רוצה לומר שלפי זה, הסוג השלישי של פרישות, כשעושים מצווה אחרת, כשעושים מידה אחרת, למשל מידת הכעס, היא גם חלק ממידת הפרישות.
כי פרישות פשוט אומרת במובן הזה, עלה על הסולם. המידה של עלייה על הסולם נקראת פרישות, במובן הרחב יותר.
„העלאת הלב פונה למעלה”
לפעמים הרמב״ם מדבר על זה במפורש בדרך זו. המידה של עלייה על הסולם, הרמב״ם קורא לזה „העלאת הלב פונה למעלה”.
ונלמד בספר האהבה, תראו שהכוונה של כל מצווה בספר האהבה היא זו. שיעלו, שיהיו מכוונים למעלה ולא למטה.
הנקודה היא, זה נקרא פרישות. יש סוג כזה של פרישות, כמו הפרישות של גדולי פרשני המשנה, וזה נראה אי״ה הלאה בתוך כל הדברים האלה בסופו של דבר.
סיכום של פרישות #3
זה דבר שלישי:
– זה לא המידה של כובש את יצרו ממש עם תלמוד
– וזה לא סתם, אני לא מדבר עוד על בעיה כאן, שאם הוא מחזיק שהיצר הרע הוא בעיה
אני מדבר על העצה בנוגע להיות בעלייה, לא בירידה. להיות, במילים אחרות, להבין את כל החץ הזה שתיארתי לך, ש:
– יש דברים שהם למעלה
– ויש דברים שהם למטה
– ויש דברים שהולכים רק בכיוון אחד
– לא הכל מסתובב במעגל
– יש משהו אש, שכל האשים הם אש
נכון? המידה נקראת משהו פרישות, ואנחנו צריכים לראות בפנים עם הזמן את כל הדברים האלה בפרטים.
—
סיום
אני לא רוצה שהשיעור שלי להיום יהיה ארוך מדי.
—
שאלות ותשובות
תלמיד: הוא מדבר על זה? על הסתירה? מי אומר כמוהו? הוא אומר שזו תורתו?
תלמיד: אני מתכוון לומר, מקור לכל הדברים האלה.
רב: אה, מקור. כן, כן, אוקיי. אבל על השלישי הוא לא דיבר.